פאהד – בחור כבן שמונה־עשרה. עוד טרם כוסו פניו זקן ורק שפם דקיק לו. נער חמד, עיניים נוצצות, מוכנות תמיד לחייך, ריסים מוכחלות, המוסיפות לו הבעה של נער גנדרן, וכולו שופע חיים.
הוא רועה את צאנו הוא וצאן אביו, עדר לא גדול, כמאה ראש. מסור הוא לצאנו ויקרים עליו כנפשו וחייו. הוא בין המשכימים לקום בבוקר והמאחרים בערב להפסיק את המירעה, גם בשלושת חודשי המירעה. לכן אין פלא שעדרו, כמוהו, הוא היפה ביותר בסביבה ומושך תשומת לב כל רואהו.
לו אשה, דורה, כבת שש־שבע־עשרה. היא כאילו נוצרה רק בשבילו. זוג נפלא. היא נחמדה ומתוקה, שתי גומות חן בפניה הילדותיים, המעמיקות תמיד סביב פיה אגב חיוך לבבי.
מזה חודשים מספר הביאה לו דורה בן. יום־יום היא באה לשדה. בנה מחותל בשק על גבה, שקצותיו קשורים למצחה. היא מביאה אוכל לבעלה ויושבת ומחכה עד שיגמור את ארוחתו. במשך הזמן משחקת עם הילד וכשהוא בוכה – תיניקהו משׁדה.
הרועים מתאספים סביבם. מדברים, צוחקים, משתובבים, והוא עונה בצחוק מצלצל ובהיר. אבל כשמתחילים מנבלים את פיהם היא עושה עצמה כאינה שומעת או קמה לאסוף את הטלאים, שרועים יחד עם האמהות חצי יום, מחשש שלא יינקו חלילה מעטיני הכבשות את כל החלב, הדרוש לצרכי הבית.
היא מברכת כולם בשלום ולבעלה היא שולחת מבט מסור, אוהב, חומד ונכנע…
כשהיא הולכת – צר לכולם על שמיהרה לעזוב. הצחוק נפסק וכולם שבים לעדריהם הרועים לבדם במרחק מה. כל אחד מעיר מתוך התפעלות לחברו:
– מַזיוּנה יחרבתה… יפה, יחרב ביתה!…
עבר שבוע ולא ראינו את פאהד. ודאי הרחיק עם עדרו. באחד הימים שב. עבר יום, עברו יומיים – ודורה אינה נראית ואינה באה כמנהגה להביא לו את ארוחתו. רק אחיו הקטן בא ונעלם. הוא בעצמו שותק ונרגז. כשנשאל לסיבת העדרה – ענה:
– ככה… כועסת…
– אינשאללה, הכית אותה?… – שאל שני בערמה.
– יסלח אללה, חלילה…
– ובכן, בשל מה?
– אינני יודע… – והוא נענע בכתפיו – אינני יודע…
באחד הימים באה בלי הבן. גם אוכל לא הביאה לו.
היא פנתה אליו ישירות:
– השב לי את הטבעת שעל אצבעך, המֶרוַדה" (צרור המכחול) וה“כּוֹחְלַה”…
הוא צחק לה בקול, כמעלים את רוגזו; והיא משתדלת להעמיד פנים רציניים וכועסים. אמרה:
אמרה לו:
– אתה תלך ל“שרמוטה” (לזונה). איני רוצה שאחרת תכחיל בצרורי ושאתה תחבק אחרת בטבעתי… אני אמצא לי את מזלי ואתה את מזלך… אקח את בני ואלך למשפחתי…
הוא לא פסק מלצחוק לה, להרעימה ולהכעיסה:
– אין כמוך, באללה, מתוקה… יותר ממך בכל העולם…
נרגזת היא תפסה אותו בעבאיתו והתחילה לחפש בכוח בכיסיו, אחר אמרה לו:
– תהרגני כאן על המקום או שתשיב לי את הדברים שלי, ולך לך “אלען־דינך”, לאן שאתה רוצה…
בקול בכייני הוסיפה, כשהיא טוענת כלפי הרועים הנאספים סביבה:
– אני יודעת מדוע הוא מתרחק לכת עם הצאן עד השבילים ההם בדרום. אף פעם לא נכנס אלי בלילה…
היא התייפחה והסתערה על פאהד:
– השב לי את הטבעת והכוחלה ואלכה מכאן אל משפחתי…
היא רצתה שוב לחפש בכיסיו. הוא פסק מלצחוק. פניו נעשו רציניים ונרגזים. אחז בכעס בזרועה, נענע אותה והשליכה ארצה ופקד עליה בקול תקיף:
– לא לדבר, שתקי!… כרגע לכי הביתה!
קמה. פסקה מלבכות, רק כתפיה רעדו. הוא התחיל להפריד את הטלאים מהכבשות.
– קחי אותם ולכי מהר הביתה! יקללך אללה…
וכשהיא לא זזה פקד עליה שנית:
– למה עודך עומדת כאן? אמרתי: הביתה! שובי כרגע!…
קולו הפך מאיים ומבשר רע. כשהוא ראה כשהיא פותחת את פיה להשיב לו – צעק בקול, כשגבות עיניו מתרכזות:
– הסי, לא לדבר!
היא מחתה את דמעותיה מעייניה. אספה בשקט אנוס את הטלאים והתחילה לגרשם לעבר האוהל.
הרועים החליפו מבטים ביניהם – ושתקו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.