בדמדומי־ערב עברתי עם עדרי על יד הארמון של האמיר. כל הגברים – האמיר, אחיו ורוב עבדיהם רכבו להם העירה על סוסותיהם האצילות והמפורסמות. גם אורחים אינם היום בשבט. עבדים אחדים יושבים להם עם העבד אשר על ה“קהוה” סביב הקומקומים המלאים, העומדים בתוך רמץ־מדורה. הם יושבים באוהל האורחים רחב הידיים אשר לפני הארמון ומנהלים שיחה בעצלתיים.

בארמון נמצאות, מלבד האם, האמירה חמדה, ובתה שריפה, – גם “עבדות”, שפחות אחדות המשמשות אותן. בפתח חדריהן האחוריים יושבת לה הבת ישיבה מרושלת על שרפרף נמוך, מסתכלת במבט קפוא לפניה. כך דרכה תמיד: כשאין אורחים או זרים נמצאים בחוץ היא יוצאת לה – ולפעמים קרובות גם האם איתה – ומטיילת לה הנה ושוב לפני הארמון; יושבת או שוכבת לפעמים בצל על מרבדים, אשר פורשת לפניה השפחות, שמגישות לה “קהווה” שחור לשתות; ואם האם היושבת – מגישות לה נרגילה ושומרות כל הזמן על הגשת הגחלים במועד.

שַׁריפה מחליפה שיחה עם בנות ונשות השבט, הבאות לשאוב מים מהמעיין הסמוך. אולם בדרך כלל שתיהן יושבות בית, כלואות ומסוגרות, ואינן יוצאות מפתח ביתן ואינן נראות בין הנשים כדרך כל בנות השבט. מעמדן החשוב אינו מרשה להן להתנהג ככל הנשים. מוכרחות הן לנהוג מידת אצילות, צניעות ודרך־ארץ, ולא לחלל חלילה את שמן ושמה הטוב של המשפחה ומעמדה האצילי.

שַׁריפה אינה צעירה כבר, אם־כי עודנה פנויה ואיש לא ידעה. כבת שלושים היא. לבושה שמלת־משי מודרנית, אבל מפאת שומן גופה נראית עליה השמלה כשק. בעלת עיניים יפות ומביעות, בתוך פנים אציליים ומקועקעים כמנהג כל בנות השבטים.

אחיה האמיר אינו רוצה – ורק בו תלוי הדבר – לתיתה לאיש. רבים באו לבקש אותה מידיו והרבו במחירה, אבל תמיד הוא מוצא לו איזו אמתלה ונימוק, בעיקר כלפי אנשי השבט ונכבדיו, המתרעמים על כך ומעירים את אזנו בעקיפין… לרוב הוא מוצא, כי החתן אינו ראוי להילוות למשפחה מיוחסת – עתיקת־גזע ובעלת עבר עשיר ומפורסם, אם כי בין אלה היו “בקים”, שייכים ואפילו אמירים בני מעמדו, אבל נופלים ממנו בייחוסם, כי על כן קבלו את אמירותם ב“סיף”, בחרב ובמלחמה ולא בירושה; והוא – יחוסו נמשך ממשפחת הנביא בכבודו ובעצמו, ככתוב וחתום לראיה ולעדות לדורות על ספר יוחסין הנשמר בארמון.

מספרים שהיא, שַׁריפה, נמשכה באהבה אחרי רופא צעיר ויפה מדמשק שבא תכופות לארמון, וגם נפשו חשקה בה, אך האמיר הרחיקהו… אבל הטעם העיקרי לסרובו – כפי שמתלחשים בשבט מפה לאוזן – שעין האמיר מרחיקה ראות וחס הוא על הירושה השמנה שיצטרך אחר כך לתת לה כשהיא תתחתן. רוב השבט מרגיש בצערה, כואב כאבה ונד לגורלה הרע.

יודעת היא קרוא וכתוב, כי בהיותה קטנה, אביה האמיר נתנה ללמוד אצל ה“כתיב” שלו, שלימד גם את בניו הקטנים, ואומרים שהיא עולה עליהם בידיעותיה. אחרי שאלות השלום ושאלות על הצאן, על המירעה, על הרועים, על המים, על עדר הגמלים והנדידה החדשה, התחילה לשאול בהתעניינות רבה על מצב האשה ב“מוסקוב”, ב“עלמן” (גרמניה) ובכל העולם. היא הירבתה לשאול על אופן ההתחתנות וההתקשרות שבין צעירים וצעירות. סיפרתי לה על אהבה המקשרת אנשים, וכי רוב ההורים, האחים ובני המשפחה אינם מתערבים ואינם עומדים על הבדלי היחוס שבין שני הצדדים, ואין מפריעים להם ואין מתיצבים לפגוע בדרכם לאשרם המשותף, ובכלל על החופש הגמור לאשה האירופית ועוד ועוד.

בכל פעם היא הפסיקה את דברי בהערות קולעות ובהבנה. על רוסיה, “בלאד אל־בולשביק”, היא חושבת, ששם הפקרות מופרזת, אם כי מבינה “שכך צריך באמת להיות, כשאוהבים זה את זה”… אבל, כנראה, ההרגשה המושרשת בת־דורות אינה מניחה לה להסכים בפה מלא לצורת־חיים זו, ומעוררת אצלה ספקות, ערעורים ותלונות:

– מה בילדים, שלא ידעו ולא יכירו את אביהם?… וכדומה.

את כל הידיעות על החיים בחוץ־לארץ היא שואבת מתוך העיתונות הסורית, שהיא מדפדפת בה בחוסר־סבלנות, כדרך כל הבדואים יודעי קרוא וכתוב, ומיעוטן – מפי אחיה והנכבדים הזקנים, הנכנסים ויוצאים לארמון כבני־בית.

לפני שנפרדנו שפכה את לבה, כאילו חיכתה להזדמנות שתוכל להשיח מה שנצטבר אצלה בלבה זה מזמן:

– האשה, בת השבט, תלויה בדעת האחים וההורים… אין שואלים כלל את הבת אם רוצה היא להינשא לזה או לאחר. וכשהיא מתנגדת – מכים… ואם בורחת – הרי הורגים, אין רחמים… והיא מוסיפה בקללה: “מלעוּן וולדין” בכל העולם אין פוחדים לטייל זוגות של בחורים ובחורות ואין שום מקרים, ואצלנו – אללה יקללם, אם רק יראו משוחחים ויעוררו חשד – יהרגו, יטבחו בפגיון או ברובה, – *… האשה אצלנו – כחמור, אינה יודעת כלום, והלא היא צריכה לדעת יותר מהגבר, כי עליה לחנך את הילדים… לא טוב כאן, ומה הם חיי האשה… בכל העולם – האשה היא בן־אדם, ואצלנו – רק לישון איתה, ותו לא… הנשים יודעות קרוא וכתוב, יודעות מהנעשה בעולם, מבקרות בכל מקום ומטיילות ככל שתחפצנה, ואילו כאן אצלנו… והיא נאנחת – “כמה היתה רוצה לנסוע מכאן, רחוק־רחוק, ולהיות ככל בנות מינה בעולם – “חוריה” – בת-חורין, כמה טוב היה” …

היא מתעניינת בהבדלי המעמדות בעולם, בצורות החיים, בחיי הקבוצות בארץ־ישראל אשר שמעה עליהם מפי אחיה, שביקרו אצלם פעמים אחדות, והיא שואלת:

– האם גם שם ישנם – מיוחסים ובלתי־מיוחסים, נכבדים ונחותי־דרגה, עבדים ושפחות, “והעשיר הוא גדול והעני הוא קטן”? ומי אינו ידוע שאין עושר אלא בשכל – ומה העושר בכסף, היקח בן־אדם את כספו איתו לקברו“?… – והיא מוסיפה לדבר וניכר שכל דבריה היא דולה מלבה ומנשמתה, מרגישה הרגש היטב את כל הנעשה סביבה, ומחשבתה מבוגרת. שכחתי לרגע לגמרי, כי לפני בדואית, בת־המדבר, הנחשבת לפראית, מחוסרת תרבות וידיעה; והנה נתגלתה לי אשה תרבותית חושבת ומהרהרת, מלומדת ובעלת תרבות. והיא ממשיכה: “האם הכסף הוא “עולמי” – נצחי אצל האדם, ואם מאבדים את העושר – מה נשאר מ”יחוסו”?… מה שאין כן בשכל. זה תמיד נשאר בבן־אדם".

עכשיו הבנתי מה שסיפרה אשת הרועה הראשי שלנו, והיא אשת־חיל ונבונה ומכובדת בשבט, על שיחה תמוהה שהיתה לה עם שַׁריפה, שעוררה לעג וצחוק אצל הנשים הפשוטות של הבדואים והרועים. שַׁריפה אמרה לה, כי היא מקנאה בנשי הרועים אף־על־פי שהן עובדות כחמורים יום ולילה, בלי־הרף ובלי מנוחה …

כי לה, לשַׁריפה, אסור לעבוד. היא בת־טובים, אצילה, בת־אמיר; אותה צריכים לשרת ולשם כך ישנם שפחות ועבדים אשר יעשו כל עבודה בבית ובאוהל; ולה – רק לשבת בטל, לצוות ולפקד… אבל היא נמַקה וסובלת מבטלנות זו, מחוסר עניין ושעמום בלתי־פוסק.

הנשים אינן יכולות להבין זאת: מה יש לקנא בהן ו“במזלן”… והן מחליטות, שכנראה יותר מדי טוב לה לבת הזאת… וכי למה התרעומת והדיבורים… נדים לה ראש ומדברים עליה ממש כעל מטורפת, רחמנא ליצלן:

– ישמרנו אללה הגדול – – –