רקע
פסח בר-אדון
1.jpg

משפחת גנבים בשבט. ראש המשפחה, חג’י הזקן, כבן שישים ומעלה, כולו שיבה, ובהדרת פניו עושה רושם כמלומד וחוקר ותיק. שישה בנים לו, כולם כאחד גבוהים ויפים. ארבעה מהם נשואים. הזקן גר ביחד עם שני בניו הרווקים באוהל אחד גדול ורחב, בעל “שלושה עמודים”, המחולק חדרים חדרים; סביבו שלושה אוהלים קטנים יותר, ליתר שלושת האחים עם נשיהם וילדיהם. כל זה עושה רושם כ“חמולה” (בית־אב) בפני עצמה.

יש להם מעט צאן, גמלים אחדי וסוסי־רכיבה אציליים. אבל עיקר פרנסתם היא – הגניבות. אין הם בוררים בין שבטם הם לבין שבטים אחרים; ומפני זה ערך משפחה זו בעיני השבט ירוד מאוד. למשל ולשנינה הם בפי כל. להיות גנב אין זה חרפה כלל בשבטים, אבל חרפה היא אם בן השבט גונב מחברו היושב יחד איתו במסיבה, שותה איתו קהווה ואוכל איתו לחם ומלח, ואחר כך – יבוא אליו בלילה במחתרת. המזל משחק להם: אף פעם לא נתפסו “ביד”, אם כי הדבר ידוע למדי.

והנה בערב אפל אחד נגנב טלה אצל אחד משכניהם, ג’ומע, והוא עני ואביון; אין לו צאן משלו בלתי אם בחכירה מאחרים. ג’ומע, ככל בני השבט, חשד תיכף במשפחה הזאת. כשהוא עודנו נרגז ורותח, נכנס לאוהל הראשון והקרוב לו מבני חג’י, לאוהלו של פריש, ובלי אומר ודברים התחיל לחפש בין חפציו, כי חשב ששחטו את הטלה והבשר עודנו אצלו. פריש, נרגש בגלל חשד זה, הוציא אקדוח וכיוון אותו אל ג’ומע. לאשרם לא ירה האקדוח ברגע זה מחמת קלקול. התחילו צעקות איומות. הנשים צווחו והתחילו לקרוא לעזרה. באו כל האחים ועזרו גם הם לפריש ל“הסיר” מעליו את החשד הזה ב…מכות־רצח שהיכו את ג’ומע המסכן. התאספו גם שכנים וקרובים משני הצדדים ופרצה קטטה נוראה, שלא היתה דוגמתה זה כבר בשבט. אצבעות ידי אחד בשערות חבירו, תפשו זה לזה בגרון, חנקו, והנה שלף אחד פגיון ואחריו שלפו כולם…

2.jpg

הנשים הרימו יללה אגב חירופים וגידופים; עמדו בין הגברים ולא נתנו להמשיך את הקטטה. וכי מי ירים יד על אשה זרה, ואפילו בשעת כעסו, להכותה? והן נכנסות באצבעותיהן בתוך העיניים והשערות של המתלהבים והמתפרצים:

– הרפו, כלבים!…

התאספו מהמחנות הקרובים והתחילו בדחיפות גסות להפריד בין שני הצדדים. הוציאו מידי המסרבים, אגב נשיקות בלחי ובזקן, את הפגיונות, הנבוטים והמקלות מידיהם, גזירה שמא שוב תתפרץ הקטטה, ולמה ישפך דם נקי; אחר כך בוודאי יתחרטו על מעשיהם.

ג’ומע, כולו פצוע וזב דם, רץ אל האמיר לספר לו את כל אשר קרה. למי לפנות אם לא לאבי־השבט, לראש, שיכנס בעבי העניין ויוציא לאור משפטו.

– הנשמע כדבר הזה, הארורים גונבים משכנים, מבני השבט היושבים איתם לבטח ועוד מכים, הורגים, רוצחים נפשות…

ציווה האמיר להביא את ששת האחים אליו.

באוהל הגדול, הבנוי לכבוד אורחים, בוער ה“לוכּס” ומפיץ אור על המסובים הרבים שבאו לברך את האמיר. רובם שותקים ואינם מעיזים לפצות פה, רק מקשיבים לשיחותיהם של היושבים בשורה הראשונה, על מזרונים ומרבדים, סביב המדורה.

על יד קומקומי הקהווה יושב עבד שחור ומוזג בכל פעם טיפין, טיפין. הערב אין במקרה אורחים זרים. כדי לבלות את הזמן בחרו במשחקים. כשנכנס ג’ומע התחילו זה עכשיו במשחק: “קופסת גפרורים” עוברת מיד ליד. כל אחד זורקה למעלה ובוחנים לאיזה צד היא נופלת ארצה, אם לצד המצויר או החלק. הזוכה ביותר הוא ה“שופט” המצווה לתת מכות למפסיד ביותר, ובוחר לו מוציאים־לפועל חזקים… האמיר זוכה כמעט תמיד, באשר אם הוא מפסיד לפי הכמות המדוברת – מזכים אותו להתחיל מחדש וזורק עד שהוא זוכה… להוצאה לפועל הוא לוקח את העבדים המסורים לו ומצווה מתוך זירוז:

– אודרובו… הכו… הרביצו כהוגן!…

והמסכן, המפסיד, מקבל באהבה את חלקו מידי שליחי האמיר לקול צחוקם של המסתכלים, והשופט מצווה גם לחזור על מכה שלא ניתנה כהוגן, פעם ופעמיים…

– על זו המכה החמישית והשביעית, יא־אקרוט (רמאי) – חזור עוד הפעם; זה לא צחוק, “מוש מסחרה”, לא נתת כהוגן…

ושוב צוהלים כולם.

נכנסו האחים, ברכו לשלום את כל המסובים. ניגשו אל האמיר לנשק את ידיו. הוא רק העיף ידו באוויר ולא נגע באצבעותיו את כפות ידיהם, והם בהכנעה הגישו את קצות אצבעותיהם לפיהם בנשיקה וברכוהו.

– שבו!

החליפו ברכות עם כל המסובים. ממולם ישב ג’ומע ופניו זבים דם. האמיר שינה תיכף את הבעת פניו ופנה לאעטיה הבכור ולפריש החשוד בגניבה, חזר בהדגשה על דברי ג’ומע ושאל:

– מה בפיכם?

הם שמעו בענווה ודרך־ארץ וענו שניהם כאחד:

– שקר, הכל שקר. באללה ונביאו, בחיי הקדושים, בחייך ובעפר האמיר הנפטר… אנו מוכנים להשבע על יד “מיזר”, בקוראן ובמה שתגידו. אנו חפים מפשע. וכעבור רגע הוסיפו:

– מה, האם אנו גנבים, שיכנס ויחפש אצלנו בכל פעם שנגנב ממנו איזה דבר?…

פני האמיר רגזו:

– ולמה לא נתת אותו לחפש אצלך, אם יודע אתה, פריש, שהנך חף מפשע?

– חיפש אחר כך מוחמד אבו־עלי וראה שלא היה אצלי שום דבר…

– מוחמד אבו־עלי?

– באללה, יא־אמיר!

– הביאו הנה את מוחמד מהר! – פקד האמיר.

אחד העבדים רץ להביא את מוחמד. בינתיים הוכיחו האמיר ואחיו הצעיר את ששת האחים נמרצות.

– הייתם קודם במואייסה (בשבט ת.). אמרו שם, שכל הגניבות נמצאות אצלכם. הלכתם משם ועכשיו שקט ושלווה אצל השכנים; אין מריבות ואין צווחה. הייתם במרייר (בשבט נ.) וגרמתם תמיד למריבות וקטטות. רבו הגניבות במקום וחשדו רק בכם. טענתם: ת. ונ. הם שבטים שאינם אוהבים את בני שבטנו; וכשגרשו אתכם משם ועברתם לכאן – שוב אותו דבר. הלגרש אתכם? הגידו אתם בעצמכם!

ואחיו של האמיר הוסיף:

– אללה ברא באדם עיניים לראות, אוזניים לשמוע ושכל להבין ולהבחין בין טוב ורע. בן־אדם ישר – כולם אוהבים אותו. כל אחד מבחין מיד עם מי יש לו עסק. ואת הרע גם כן מרגישים תיכף – ושונאים. ולמה אין טענות לאף אחד אלא רק עליכם? ולמה טרם בואכם הנה היה שקט, ורק אחרי שבאתם רבו הגניבות בשבט?… ידוע: אתם גנבים! אבל לכו לגנוב ממקומות אחרים, “מעליש”, אין דבר, אבל כאן, על המקום, בין שכנים, אין זה יפה כלל וכלל. זה “בלא דין ובלא כבוד”. דעו לכם זאת!…

כל האחים ישבו מרוכזים ושמעו בהקשבה ובכבוד לכל נאומי האמיר ואחיו. רק אעטיה הבכור ישב כל הזמן בלי שקט, הרים את כתפיו והושיט ידיו לפניו כאילו מעלילים עליו דבר שלא היה מעולם והוא שומע זאת בפעם הראשונה ועיניו מביעות תמיהה: האם להם מכוונים הדברים? – וכשגמר אחי האמיר את דבריו הוסיף האמיר: – דעו לכם, עליכם לשנות את דרכיכם אם אינכם רוצים שנגרש אתכם מכאן כמו שגורשתם מכל המקומות, נגרשכם בבזיונות ולא יקבלו אתכם בשום מקום, אל תשכחו זאת…

גמר את דבריו ושב למשחקו, פניו הרציניים לבשו שוב קלות דעת. שוב הפסיד אחד הצעירים המכובדים, והאמיר לא הסתפק בעבד אחד שירביץ בו, אלא ציווה לארבעה שירביצו בו – שירגיש היטב… ובאמצע הצחוק המתפרץ נכנס מוחמד אבו עלי, רועה צעיר. עוד לא גמר מוחמד לברך ולנשק את ידי האמיר פנה אליו בכובד ראש:

– יא מוחמד, החיפשת אצל פריש?

– כן יא אמיר! חיפשתי ולא מצאתי כלום, הלכתי לחפש עז והנה שמעתי את הצעקות וג’ומע קרא לי “דחילך, פריש רוצה להרגני, שלף עלי אקדוח” וכו' וכו', ופריש תפשני ביד ואמר לי “חפש יא מוחמד ותראה, אם יש אצלי טלה חי או מת”, חיפשתי פה ושם ולא מצאתי דבר באוהלו.

– לא מצאת כלום?

– לא, באללה, לא כלום…

אחרי רגע, כשנוכח כי האמיר אינו מוסיף לשאלו, קם בשאילת רשות, ברך את כולם ויצא.

אחריו יצאו גם ששת האחים וכעבור רגע גם ג’ומע.

* * *

למחרת פרצו שוב מכות. הצעיר בין ששת האחים התחיל, והשאר עזרו לו, להתנפל על ג’ומע המסכן, שעמד יחידי בין כולם, והפצעים שנגלדו במקצת מאתמול זבו דם ופצעים חדשים נוספו ורבו על גופו ופניו.

ג’ומע החליט לתבעם למשפט הממשלתי ולאסור אותם, ללמדם קצת דרך־ארץ. יש עדים שפריש שלף כנגדו אקדוח, ופצעיו שעל גופו ופניו גם הם עדים נאמנים הם. הוא ירד עוד באותו יום העירה עם טלה למכירה, ותמורתו תהיה לתשלום שכר כותב־הבקשה, הבולים וכו'… בשובו לא פסק מלחפש סימנים, עדויות והוכחות כדי ל“קברם” אחת ולתמיד, שיזכרו זאת לעולם. ואמנם, באחת החנויות בשבט השכן, אצל צ’רקסי, מצא את עור הטלה

3.jpg
4.jpg

שפריש החליפו רק אתמול בקופסות סיגריות אחדות. הוא פדה את העור והלך מאוהל לאוהל והביאו גם לאמיר כדי להראותו:

– הנה העור, כפי שאמרתי לכם, צבעו לבן וכתמים שחורים על בטנו ועל גבו…

האמיר לא התנגד על שג’ומע תבע למשפט הממשלתי. אדרבה, עודדו בדברים: יהא זה להם לארורים לזיכרון, לא לגנוב אצל שכנים!…

בתורת עדים למשפט העמיד בחורים צעירים אחדים שהיו נוכחים בשעת הקטטה. תחילה לא רצו כלל להעיד והודיעו לו שילכו מכאן לשבוע־שבועיים כדי שלא יעידו כלל; אבל אבי ג’ומע הזקן נכנס אליהם והוא שם את ידו האחת בחגורותיהם וידו השנייה על ראשם והשביעם בשם אללה ונביאו – ללכת להעיד נגד משחיתי־מידות אלה.

המשטרה באה וגבתה עדות, רשמו כל אשר שמעו, לכלכו בדיו את בוהן ידם של הצעירים והחתימום בטביעת־אצבע על הניירות.

בהיוודע הדבר לפריש החל רועד מפחד. הוא לא האמין עד הרגע האחרון שג’ומע יעשה זאת ויגיש נגדו משפט ממשלתי, ובעיקר – שגם האמיר איתו בעצה אחת. כל גבורתו כאילו פגה. הוא, שלא התחשב עם איש ולבו עשוי לבלי חת, כביכול; הוא המסכן את נפשו בלילות, התחיל רועד ושיניו נקשו כמו אצל כבשה חלשה וחסרת צמר ביום גשם קר. הוא נראה פתאום כה קטן, מסכן וחלש בטבעו “האנושי”. רך נעשה כצמר, איבד את תקיפותו. הוא בא אל מוחמד בשדה, לבקש אצלו “דחילך”, רחמים! ישלם מחיר הטלה ואל יעיד לרעה… הוא יודע; ישפטוהו למאסר, ואינו רוצה להאסר; ולברוח, להיות “פראר”, לחיות בפחד תמידי אינו רוצה… אבל מוחמד אינו יכול כבר לחזור מעדותו כי חתם עליה ואין להשיב. הוא הבטיח בכל זאת להשתדל לפשר ולהשלים ביניהם.

– ה“עַרַבּ כַּלְבהוּם נדִיף”, הבדואים לבם טהור – אמר מוחמד אבו־עלי – אינם נוטרים איבה איש לחברו, אלא כשהשטן תוקף אותם ואז נורא, אבל אחר כך אין כמותם לטוב… בוודאי יסלח להם ג’ומע, מסכן פריש ומסכנים כולם…

תחילה היה מוחמד דוקא בעד זה שיגרשום מהשבט ושיאסרו אותם, כי לחרפה תחשב הישארותם בתוך השבט, יקללם אללה. אבל משבא פריש והחל בבקשות ובתחנונים, נכמרו רחמיו עליו והבטיח לעזור לו במה שיוכל… באותו ערב נכנסו פריש ואביו הזקן, חג’י, לאוהל אבו־עלי;

– “דחילך יא אבו־עלי” – ופריש ניגש ונשק לו את הידים בשימו ידו בחגורתו.

– מה קרה כי באתם אלי עתה? – הקשה את לבו אבו־עלי.

– אינני רוצה אחר בלעדיך, אני בנך ואתה אבי ומה שתגיד לי לעשות הנני מסכים להיכנע. – רצה להזמינם לאכול אבל הם זרזוהו: – נכנס עכשיו ונגמור עם ג’ומע…

קמו והלכו לאוהל ג’ומע.

אבו־עלי היה ראש המדברים, נשק את קצה זקנו – והתפלל על הנביא…

אחרי דין ודברים וחזרות על בקשות ודרישות הסכים לבסוף ג’ומע לשלום:

– מידת המאמינים היא.

לפי הדין מגיע לו פי שישה־עשר ממחיר הגניבה, אבל הוא מרצונו הטוב מוריד עד לחצי. אחרי בקשה קצרה הוריד תיכף לרבע – ארבעה טלאים.

5.jpg

אבו־עלי עמד על דעתו:

– משאן חטרי… למען רצוני, שיתן לך פריש שני טלאים ותסלח לו…

– למען כבוד אבו־עלי אני סולח. – ולאבו־עלי אמר: – אם תגיד לי, למענך ולמען כבודך – אפילו “בלאש”, בלי כלום, אסכים, באללה, לא אקח למענך אף אחד – אללה ישמרך וינטרך..

הוסכם: הוצאות המשפט ועונש העדים שלא יעידו באם לא יבוטל המשפט – על חשבון פריש; ועליו, על פריש, לקנות אקדוח, צעצוע של ילדים, והם יעידו שכזה ראו בידיו… שתו קהווה, סדרו דבר מה לאכול בשביל “מִלְחָה” (ברית מלח). באותו ערב מסרו את תוצאות “הסלחה” לאחיו של האמיר. הוא היה מרוצה וקיבל עליו להיות “כפיל” – ערב בעד פריש שיתן לג’ומע את שני הטלאים וישלם את כל ההוצאות הכרוכות בביטול המשפט. בשבט מדברים ומתווכחים על מקרה זה. דעת רבים שצריכים היו ללמדם בינה ודרך־ארץ, למען יזכרו שאסור לגנוב משכנים ומבני השבט. ואחרים בדעה: לא, שום דבר לא ילמד אותם… כאלה לא ידעו בושה, אלא “בַלַא דין ובַלַא שֶרֶף” (בלא דת ובלא כבוד), לגרשם מהשבט, “ניג’יסין” הם, טמאים ומטמאים כל הבא במגע איתם בשבט…

– בכל זאת מעונש המשפט פחדו, – אמרתי להם – לו ראיתם איך נכנס רועד לבקש מאבו־עלי רחמים, לו ראיתם את פרצופו בבקשו ממוחמד שלא יעיד עליו… הפחד משפיע בכל זאת גם על שכמותם..

– צַחיח (אמת), – ענה זקן אחד, אבל פחד אללה ונביאו אין עליהם… ומה הפחד מפני אנשים ומשפט… האם לא נשבעו לשקר באללה ונביאו בבית האמיר, ורצו עוד להשבע על “מֵיזר”, יחרב־בתהום…

– צַחִחְתֵין… שתי אמיתיות… – ענה לו חברו, גם הוא זקן.

– יחרב־בתהום – – –


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!