בשיחה על לימוד בנים השתתף אסעד, אב לילדים, מכובד מאוד בשבטו. לא פעם טעם טעם בית אסורים בעוון עבירות שונות, גניבות, התנפלויות וכדומה; בדואי פיקח ואיש דברים. שאלתיו:
– הצריכים הם הילדים ללמוד קרוא וכתוב?
– אני אגיד לך, ענני, לפעמים טוב שידע בן-אדם קרוא וכתוב ולפעמים גם לא טוב, לגמרי לא טוב…
והוא מרצה לפני באריכות ובהסברה מנומקת את דעתו בענייני חינוך בזה הלשון:
– איש היודע לקרוא ולכתוב – יש לו שכל ויודע מה לעשות; בא למשפט השלום, למשרד המחוז או למשטרה ויגבו ממנו את עדותו באיזה עניין – יראה שלא יחליפו את עדותו בעדות אחרת; והפקיד מוכרח לכתוב מה שהוא אומר לו, כי הוא יודע לקרוא ורואה אם הפקיד כותב נכון או לא; האיש שאיננו יודע לקרוא אינו יודע מה כתוב שם; גם לא יפה כשהשופט או הפקיד שואל אותך בפני “כל העולם”; “אתה יודע לכתוב?” – טצריך לענות בפני כולם: “לא, יא-חואג’ה!” – והוא מגיש לך את הכתב והינך צריך ללכלך את האצבע בדיו ולחתום כך, בטביעת אצבע… ויש שלפעמים מוכרים או קונים וצריכים לכתוב איזה נייר, תעודה או קבלה או שטר, בייחוד אצל החנוונים הנותנים בהקפה והמלווים בריבית, יקללם אללה; ואינך יודע כמה כתבו שמה ומי יודע את העדים ואת המקריא שקוראים מן השוק להקריא לפניך אם לא מאנשיהם הם ובכוונה מסתובבים לפניהם כדי לרמות אותך, ואתה אינך יכול לישון אחר כך – אולי רימה אותך…
אבל טוב גם שאין יודעים… והנה מעשה שהיה: נסעתי ב“טרומביל” מצמח לטבריה; ואתה הלא נכיר איש בדואי שרוכב על סוס, או גמל, רגיל הוא “לשתות עשן”; וכך גם אני, הוצאתי סיגריה והדלקתי. ממולי ישב קצין משטרה ו“מאדם” יפה על ידו. הוא הוציא פנקס ועיפרון מכיסו ושאל לשמי.
– מה לך ולשמי, יא סידי?… – שאלתיו.
והוא הורה באצבע על נייר התלוי על קיר האוטו: אתה רואה שם…
– יא סידי, אמרתי, דחילך, רחם-נא, אינני יודע מה כתוב שם… הגד לי ואדע גם אני.
הוא התבונן בפני ואמר:
– יחרב-ביתך… כתוב שם שאסור לעשן ב“טרומביל”…
זרקתי את ההסיגריה ואמרתי לו:
– יא סידי, אני איש בדואי. מעודי לא למדתי קרוא וכתוב. ראשי – ראש-חמור, ומניין כי אדע מה שכתוב שם…
הוא חייך והחזיר את הפנקס והעיפרון לכיסו: רק הזהירני:
– זכור תזכור זאת…
ועכשיו הגד אתה: לו ידעתי לקרואהאם לא הייתי משלם אז קנס?…
– או למשל, איש גונב, או גוזל, וקורה שנתפס בשעת מעשה; לוקחים אותו חמשטרה וחוקרים. ברגע הראשון אתה מבולבל, מקבל מכות, ואתה אומר את האמת. אבל עד שהינך בא לשופט-השלום עוברים ימים אחדים ואתה נוכח שנפלת בפח, ומתחיל לחזור מדבריך:
– כך וכך היה הדבר ואני חף מפשע, אינני יודע דבר…
– הרי אמרת במשטרה אחרת; הנה מה שכתבו מלה במלה מפיך ואתה חתמת…
– חתמתי באצבע ואני אינני יודע על מה חתמתי, כי לקרוא אינני יודע, ומנין לי לדעת מה שכתב שם… היכו ואמרו לשים אצבע טבולת-דיו על הנייר – ושמתי…
כך גם כשתופסים אותך על הגבול בשעה שאתה מעביר בהמות, והשופט שואל:
– האינך יודע שאסור להעביר סחורות בלי לשלם מס?
– מניין לי לדעת זאת, אדוני השופט? אני בדואי…
– האין השייך קורא לפניכם את ה“ג’רידה רשמיה” (העיתון הרשמי)?
– כל ימי חיי לא ראיתי ולא שמעתי על זה – לקררוא ולכתוב טינני יודע…
השופט מתחשב בזה ומקיל בעונש, ולפעמים גם מזכה לגמרי בדין; ואם אפילו מקבלים מאסר – מעליש… אין דבר… “חַבְש מִישַאן רגַ’אל מוּש מִישַאן נשּואַן” (בית-החבושים[האסורים] – נועד לבני אדם, כלומר: גברים, בני-חיל, ולא בשביל נשים)…
הילדים רגילים לשמוע סיסמה זו מפי אבותיהם ומפי נכבדי השבט. כי מקובלת היא הדעה בין השבטים: מי שלא ישב בעכו, בדמשק, בעמאן – הרי זה אינו אלא בטלן, שלומיאל…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.