היום תברכני ברכת מזל־טוב ידידי הקורא: תאומים בבטני.
תאומים אֵלו, שבּהם נתעברתי, הרי הן שתי הלשונות שלנו, העברית והיהודית, שלגבּי חברי הסופרים נתקיים בּהן מקרא שכתוב: וַיִתְרוֹצֲצוּ הַבָּנִים – כלומר: לשמן ולשם קיימן מדיינים הללו ומתנגחים זה עם זה, עושים מלחמה איש עם חבירו, שופכים דיו כמים ומבזבּזים הרבּה נייר, שואלים וחוזרים ושואלים שאלה חמורה: איזו משתי הלשונות שלנו ראויה יותר לאותה אִצְטָּלָא של “לשון לאומית”?
והנה בּוא וראה מעשי הקדוש־בּרוך־הוא ונפלאותיו: אני, כשאני לעצמי, לא נתקיים בּי פסוק זה של “ויתרוצצו” – רצוני לומר: שתי הלשונות הללו אינן מתרוצצות אצלי כלל. אדרבּה, שתיהן כרוכות זו אחר זו, שתיהן דבוקות זו בזו ושתיהן חַיוֹת אצלי בּשלום ובשלוה, בּאהבה ובאחוה וברֵעות, אין קנאה ואין שנאה ואין צרות־עין, חלילה, בּיניהן, ושתיהן יונקות האחת מתחומה של חברתה.
ואַל יהא הדבר הזה תָּמוּהַּ בּעיניך: אומה זו שלנו, המשונה מכל האומות שבעולם החיה שנות אלפים בּגולה, תלושה מן הקרקע, נודדת מארץ לארץ וממדינה למדינה ונושאת על שכמה סֵבֶל של היסטוריה ארוכה בּת דורות הרבּה, היסטוריה המרובה בּחליפות ותמורות ושנויים אין־קץ, – מן הדין הוא, שתהיינה לה שתי לשונות בּבת־אחת. ולא שתים בּלבד, אלא כמה וכמה לשונות. ולפיכך סבור אני, שחייבים אנחנו לקבּל את שתיהן בּאהבה….
אלא מאי? אהבה זו שני פנים לה. אם, למשל, בלשון היהודית אני כותב את דברי מתוך אהבה ומתוך חדוה, הרי הלשון העברית גורמת לי עונג יום־טוב, ולא משום שהלכה כְּפֶֶרֶץ, כי הלשון העברית מְשַׁמֶּשֶׁת לנו כעין בּגדי יום־טוב אלא – יום־טוב ממש היא לי, כלומר: רוח של יום־טוב שרויה עלי במחיצתה… אפשר שטבע הוא באָדם, הטבוע בלבּו עוד משחר ילדותו, הרי המלה העברית היא הראשונה ששמעה אָזננו מפי רַבֵּנו בחדר. אמת, מלה עברית זו, כדי לשבר את האוזן, תורגמה תוך־כדי־דבּור על־ידי רַבֵּנו זה עצמו ללשוננו המדובּרת. אבל כלום יש לשון בעולם, שיהא בכֹחה למסור לך אותו הטעם המיוחד, שאתה טועם בפסוק מכתבי־הקודש, כגון: בֵּן פּוֹרָת יוֹסֵף בֵּן פּוֹרָת עֲלֵי־עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי־שׁוּר"… או:
“כְּנֶשֶר יָעִיר קִנּוּ, עַל גוֹזָלָיו יְרַחֵף”… או: "עָלָה עָשָׁן
בְּאַפּוֹ, וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל, גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ"… או:
"הַשָׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד־אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִיד
הָרָקִיעַ"…
ועוד המון ראיות ופסוקים מכתבי־הקודש יכולתי להביא בּכאן, אלא שחושש אני שמא יאמרו: בּא זה ללמדנו חִדושי־הלכות, כי שתי פעמים שתים – מספּרן ארבּע. ולפיכך הבה אדבּר בּאָזנך, ידידי הקורא, דבר הנוגע לגוף הענין אשר לפנינו.
כפי שעיניך רואות, אני בא בזה להריק מכלי אל כלי, כלומר – לתרגם את כל כְּתָבַי מיהודית לעברית, והרי אני מציג לפניך היום בְּתוֹר התחלה פנים ידועות לך מתמול־שלשום, פני מיודענו טוֹבִיָה הַחוֹלֵב, עם כל ספּוריו, עסקיו ומסחריו, נסיונותיו, מאורעותיו ודברי־ימי בנותיו, ויתר תָּקְפּוֹ וגבורתו, רוב חכמתו וחִדושי־תורתו.
אָמנם, טוביה זה שלי לא יספר לך חדשות ונצורות, לא יגַלה לעיניך שמים חדשים וארץ חדשה ולא יפתור לך שאלות עמוקות ומסובּכות, שקורין פְּרוֹבְּלֶימוֹ“ת בּלע”ז, המרחפות ברומו של עולם. טוביה זה שלי יהודי פשוט הוא. יהודי מן השוק, ככל אלפי אחיו היהודים. אלא מה הוא בּא ללמדנו? – טוביה החולב בּא ללמדנו, כי אפילו המוני ישראל מלאים תורה וחכמה ודבר־חִידוד שנונים ולבם אף הוא פתוח לשמחה ולצער וליסורי־נפש ולטְרַגֶּידִיָה עמוקה משאול, ואף־על־פי שזוהי תורתם וזוהי חכמתם ואלו הם יסורי־נפשם של הבריות הקטנות, אותן הבּריות, שקוראים במקומנו בּשם “כַּתְרִיאֵלִים”, מכל־מקום – לְאַט לך, ידידי הקורא, לבריות הקטנות, לְאַט לך לכתריאלים הללו. גַמָּדִים אלו, שֶׁזֶרֶת קומתם וכְזַיִת מִדַּת השגתם, עולם מלא הם, הרבה פליאות בּעולם זה, הרבה דברים כמוסים ונעלמים בּו, שעדיין אנחנו צריכים לחדור לתוכם ולבררם ולפרשם לעצמנו. תורה היא זו – וללמוד אָנו צריכים.
וכיון שנתגלגלו הדברים והגיעו לידי ה“כתריאלים”, חייב אני להודיעך בזה, כי תיכף אחרי “טוביה החולב” אתן לך במתנה את ה“כתריאלים” בספר השני. ואחרי הספר השני יבוא השלישי, הלא־הוא – ידידנו מְנַחֵם־מֶנְדִיל בעל־החלומות עם אלפיו ורבבותיו; ואחרי השלישי יבוא הרביעי, ואחרי הרביעי – החמישי, וגומר.
ואותו ריב־הלשונות, הנזכר לעיל, אני מניח לחברי המומחים לאותו דבר, חזקה על חברים כמותם, שלא ינוח לבּם ולא ישקוט, עד אם יוציאו מתחת ידיהם דבר מתוקן על הצד היותר טוב. אני בדרכי אלך: כָּתוב אכתוב לעמי וצייר אצייר לו תמונות חייו בלשונו, ואחר־כך אעתיקן ללשוננו העתיקה, שאפילו מתנגדיה הקשים בּיותר אף הם יודו בעל־כרחם ויאמרו, כי אין כמוה בלשונות: לשון־עולמים היא, שפת העבר והעתיד, אשר מימות־עולם מוצאה ועד ימות־עולם תעמוד. ואם לא אזכה בּעצמי לזה – יבואו אחרים וימלאו אחרי ויגמרו את המלאכה אשר החילותי.
המחבּר.
נרווי אשר באיטליה,
אדר, ה’תרע"א.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.