ספור־פלאים, שֶׁסָּח לי טוביה החולב, יהודי עני ומטופּל בּבנות, האיך שחקה לו השעה ועל־ידי מאורע משונה, היוצא מגדר הטבע, נתעלה

פתאום למַעלה־למָעלה.

מְקִימִי מֵעָפַר דָּל,

מֵאַשְׁפּוֹת יָרִים אֶבְיוֹן.

(תהלים קי"ג, ז.)

– שמעני, אדוני שלום־עליכם: כיון שהשעה התחילה משחקת לבן־אָדם ומן השמים רחמו עליו, מובטח לו שהוא בן עולם הזה, כמו שכתוב בתהלים: לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית – כלומר: הכל תלוי במזל, שקר השכל והבל חכמת בּני־אָדם ותבונתם. ואם חלילה איתרע מזלו של אָדם ונהפּך עליו הגלגל וירד שבע מעלות אחורנית, שוב אין רחמים בּדין ופסקו מַעְיְנֵי הַיְשׁוּעָה, כמאמר הכתוב: אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד סוּס עָצֵל. הרי כך מנהג העולם: ראית אָדם שכל ימיו עמל ותלאָה, מפרך גופו ומחרף נפשו על פּת־לחם, פּניו משחירים כשולי קדירה וחייו תלואים לו מנגד. דומה, שאין לו שוב תקנה אלא בּקבר. ופּתאום – והנה זרחו לו שבע שמשות בּבת אחת, נשתנו עליו סדרי מעשי בראשית וההצלחה מאירה לו פניה מכל העברים, כמו ששנו חכמים בּמגילת־אסתר: רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד. כסבור אני, שאין אני צריך לתרגם למר פסוק כצורתו, אלא פשוטו של מקרא זה כך הוא: יהודי, כל־זמן שהנשמה בּקרבּו – כלומר, אפילו אם חרב חדה מונחת על צוארו, אל יתיאש מן הפורענות. גדולים מעשי אלהינו ונפלאים דרכיו. אני מבּשרי זאת חזיתי ומפרנסתי זו, שאני עוסק בּה עכשיו בּעזרת השם יתבּרך. כי מי אני ומה אני, הדל בּאלפי, שהגעתי למדרגה זו – למכור חמאָה וגבינה ושאר מעשי־חלב, אשר לא ידעו אבותי ואבות־אבותי ממצרים ועד הנה? חַיֶיךָ, אדוני, כדאי ונכון הדבר, שתשמע את המעשה מהחל ועד כלה. הבה אשב ליד מעלתו על־גבּי הדשא וסוסי ירעה כאן לימיני, ככתוב: נִשְׁמַת כָּל־חַי – רצה לומר: אף הוא יציר־כפּיו של הקדוש־בּרוך־הוא.

בּקיצור, אותו המאורע חָל בּתקופת שבועות. הַיינו, כדי לספר למעלתו דברים כהויתם, חייב אני לומד לך בּדיוק, שדבר זה אירע כִּשְׁבוּעַיִם קודם החג, ואפשר כִּשְׁבוּעַיִם אחר החג. אל־נא ישכח מר, שלא אתמול ולא שלשום היה מעשה, ואף לא אשתקד; חוששני, שתשע שנים ואולי גם עשר עברו למן אָז ועד עתה. בּעת ההיא וטוביה זה, כפי שֶׁמַּר רואה אותי עכשיו בּעיניו, לא בּא עדיין לעולם. כלומר: היה טוביה, אבל לא טוביה זה; כעין טוביה, אבל לא טוביה ממש, כמו שכתוב בּמדרש: אַלְיָה וְקוֹץ בָּה. הא כיצד? קבּצן הייתי, לא עליכם, כמו שכתוב: וְאֶבְיוֹן מִגּוֹזְלוֹ. אף־על־פי שאם נעיין קצת בּדבר ונעמיק חקור, הרי אף עכשיו איני מגיע עדיין אפילו עד קרסולי של רוטשילד. אלא לפי מצבי אָז, הרי אני כיום הזה, בּעזרת השם יתבּרך, יהודי עשיר; חֲנָנִי אלהים ויש לי סוס ועגלה יש לי, וגם פּרות שתים חולבות אצלי, בּלא עין־הרע, ועוד פּרה אחת, שרבו ימיה ללדת; וחמאָה וגבינה, בּרוך־השם, יש לרוב, וגם שַׁמְנוּנִית דְּשֵׁנָה ורעננה בּכל יום. והכל פּרי עמל כפּינו, לפי שכולנו עמלים ועושים בּמלאכה. זוגתי תחיה חולבת את הפּרות, הבּנות נושאות את הכדים וּמְחַבְּצוֹת את החמאָה, ואני טוביה, כפי שמר רואה אותי, יוצא בּכל בּוקר לשוק, נוסע כפעם בּפעם לְבּוֹבֶּרִיק ומחזיר בּסחורתי על פּתחי הַקַּיְטָנִים שבּכאן, ועל־ידי־כך אני נעשה מעורב עם הבּריות, שיח ושיג לי עם בּעלי־הבּתים החשובים מִיהוּפִּיץ, הכּל נזקקים לי, נותנים לי שלום ומחזירים לי שלום, ואני מרגיש בּלבּי, כי גם אני לא נגרע חלקי עלי אדמות, בּשר ודם אני ובצלם אלהים נבראתי. ובהתקדש ליל השבּת – מי ידמה לי ומי ישוה לי אָז? אותה שעה מלך אני, מושל בּכפּתי, מעיין בּספר, עובר על הסדרה, שנים מקרא ואחד תרגום, מלבד שיר־השירים ופרקי־אָבות וזמירות ושאָר ירקות – מסתכל אתה בּי, אדוני שלום־עליכם, תוהה על קנקני ומהרהר אחרי בּלבך: “ראה־נא את טוביה, איש יהודי זה, שֶׁכַּךְ עלתה לו בּימּיו!”…

בּקיצור, מה היה בּרצוני לספּר למעלתו? – ובכן הייתי אָז בּעזרת השם יתבּרך עני מר ומדוכא, חי עם אשתי ובנותי בּעירום ובחוסר־כל, כולנו גְוֵעִים בּרעב שלש פּעמים בּיום; ואני מושך אָז בּעול, כשור זה תחת סבלו, עמל ויגע למצוא טרף לביתי, מסיע קורות מן היער ומוליכן בּעגלתי לבית־הנתיבות, והכל, אל־נא תחשב לך זאת לחרפּה, בּשכר שני זהובים ליום, ולא עוד אלא שלא בּכל יום מתרחש נס. ובקומץ זה צריך הייתי להשבּיע בּית מלא פּיות רעבים מן הקצה אל הקצה, מלבד סוסי, שאף הוא סמוך על שלחני ואינו חושש כלל למה יאמרו הבּריות ומעלה גרה בּכל יום. מה עשה הקדוש־בּרוך־הוא? הרי נאמר עליו בברכת־המזון, שהוא זָן ומְפַרְנֵס לַכֹּל – רצה לומר: מנהג עולמו בּחסד וברחמים. ראה כביכול, שאני מתענה תחת סבלי ונהרג על פּת־לחם, פּתח ואָמר לי: כסבור אתה, טוביה, שכבר כלו כל הקצין ושערי שמים ננעלו? אם כך אתה סבור, אינך אלא שוטה, בּמחילה מכבודך! הנה רָאֹה תִרְאֶה בּעיניך, כי אלהים כל־יכול הוא ועוד ידו נטויה. בּרצונו יִסּוֹב הגלגל ויזרח המזל אך רגע – ואור־שבעתים, כאור החמה, יאיר בּיתך ממסד ועד הטפחות, ויקוים בּך מקרא שכתוב בּתפלת “ונתנה־תוקף”: מִי יָרוּם וּמִי יִשָּׁפֵל – הכונה: מי בּסוס ומי ברגל. הרי עיקר כל העיקרים אינו אלא בּטחון. אשרי המחכה ומקוה לטוב. אלא מאי? שמא תעלה על דעתך, שלפי־שעה פּנינו משחירים כשולי קדירה? אין בּכך כלום. הרי לכך יהודים אנחנו, ממלכת כהנים וגוי קדוש, כמה שכתוב: אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכִּל הָעַמִּים – תרגום אונקלס: יָאָה עֲנִיוּתָא לְיִשְׂרָאֵל… כלפּי מה אני סח למעלתו? הא לא אמרתי אלא להודיעך גבורות הבּורא ונפלאותיו, ושמעת וראית, כי יש אלהים בּאָרץ.

ויהי היום, בּאחד מערבי קיץ היה מעשה, ואני טוביה כליתי מלאכתי בּפריקת הקוֹרות ועובר עם סוסי ועגלתי בּיער, מְחַמֵּר אַחַר בְּהֶמְתִּי לאטי וחוזר לביתי. ראשי נִבָּט לאָרץ ובלבּי חושך ושממון. סוסי העלוב אף הוא עיף ונדכה, מזיז עצמו בּעל־כרחו ומשרבּב רגליו בּלכתו. אני דופקו ומזרזו ומשמיע לו דברי־כבּושים, כדי לשבּר את האוזן: “נהג ולך, אני אומר, לא־יצלח שכמותך, יחד אתי תרד שאולה לשבּור רעבונך, וידעת, כי עבד אתה לעבדים וטוביה הוא אדונך”… שקט ודממה מסביב. קול השוט בּהצליפו בּאויר – בּת־קול עונה לו ממעמקי היער. השמש בּאָה, אור היום דועך וגוע בדמדומי־חמה, הצללים בּיער מתרגשים ובאים; כל אילן ואילן – צלו אָרוֹך כאורך הגלות. והנה עלטה היתה ואימה חשכה נופלת עלי. מחשבות נוגות הרהורים משונים מבלבּלים את מחי, פּרצופים שונים ודמות־דיוקנם של בּני־אָדם שכבר שבקו חיים לכל חי נגלים עלי ובאים כנגדי בּהמון. וכאן אני מעלה בזכרוני את בּיתי – אוי ואבוי לי! בּית זה חושך ואפלה בּו; התינוקות, יחיו ויאריכו ימים, ערומים ויחפים, כולם מציצים מן החלון ומחכים עד־בּוש לאבּא שלהם, לחדל־אישים זה, אולי ירחם ויביא להם פּת־לחם חם או עוגת־סולת להחיות נפשם היבשה. והיא, כלומר הזקנה שלי, דרך נשים לה, ולפיכך אף היא בּאָה עלי בּטרוניה: “ראו־נא בּעלי זה, שהעמדתי לו שבעה ילדים, ועכשיו, אל אחטא בּשפתי, אין לי דרך אחרת אלא לברור להם מיתה יפה!”… בּין כך וכך הגיע זמן מנחה, ואני נזכר בּחובתי, חובת היהודי לאלהיו, ומכין עצמי לתפלה. אמת, תפלה זו, חטופה ופגומה, נוח לה שלא בּאָה לעולם יותר משבּאָה! הסוס שלי, מעשה־שטן, רוח שטות נכנסה בּו אותה שעה בּולמוס הריצה אחזו פּתאום והתחיל טס על דרכו כעל כנפי נשרים. ואני אף אני אוזר כגבר חלצי ורץ אחרי עגלתי, אוחז בּמושכות ומנגן תפלתי בּזמר: “אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, אֱלֹהֵי יִצְחָק ואֵלֹהֵי יַעֲקֹב” – אוי לה לתפלת שמונה־עשרה, שכך עלתה לה! וכמו להכעיסני, תקפו אותי געגועים בּשעה זו והייתי מתאוה בּכל נפשי לתפלה זכה וחמה, שיהא שיח־שפתותי נאמר בּכונה וברוב טעם, נובע ממעמקי הלב ומטהר ומזקק את הנשמה…

בּקיצור, רץ אני בּרגלים ממהרות אחרי עגלתי ומנגן תפלת שמונה־עשרה בּקול רם ובזמר נעים, כחזן העובר לפני התיבה: מְכַלְכֵּל חַיִים בְּחֶסֶד – השם יתבּרך משפּיע פּרנסה לכל יצוריו, וּמְקַיֵם אֱמוּנָתוֹ לִישֵׁנֵי־עָפָר – ואפילו לאלו, המונחים בּשלום בּקבריהם ומלחכים עפר. אוי, רבּונו־של־עולם, אני מהרהר בּלבּי, העולם הזה דומה לקבר, ואָנו מתענים בּו ומלחכים עפר! למה יִגְּרַע חלקנו מאלה הנגידים הַיְהוּפִּיצִיִים, היושבים שאננים בּבּובּריק, השוכבים בּצל אילנות כל ימות קיץ, אוכלים ושותים להנאתם ומתענגים על כל טוב ונהנים מזיו העולם? אוי ואבוי לי, מה־פּשעי ומה־חטאתי, שהגיעני כל זה? דומה, שאני יהודי כמו שאָר היהודים, ואף־על־פי־כן, רְאֵה־נָא בְעָנְיֵנוּ – הבּט, אני אומר, מִשָּׁמַיִם וראה את הלחץ ואת הדחק ואת יגיע־כפּינו, שאָנו עובדים בּפרך, וְרִיבָה רִיבֵנוּ – ריב עניים ואביונים, דמעת עשוקים וגזולים, שאם אין אתה לנו – מי לנו? רְפָאֵנוּ וְנֵרָפֵא – שלח לנו, אָבינו מלכנו, את הרפוֹאָה קודם המכה… בַּרֵךָ עָלִיִנוּ – יהי רצון לפניך, אל טוב ומטיב, שתהא לנו השנה הזאת לברכה ולא לקללה, לשובע ולא לרזון, וְכָל מִינֵי תְבוּאָתָהּ, בּין דגן ובין חטים ובין שעורים, יהיו נעשים יפים. אף־על־פי שכאן יש להקשות; לכאורה, מה ענין חטים ושעורים אצל עני ואביון כמוני? או, דרך משל, מה יתן לו ומה יוסיף לו לסוסי העלוב, להבדיל, אם יעלה השער על שִׁבֳּלֵי־שׁוּעָל למעלה, או ירד למטה?… אלא מאי? אין מהרהרים אחרי דרכיו של הקדוש־בּרוך־הוא. סתם מקשן – עם־הארץ, חייב יהודי לנענע ראשו לכל גַל וְגַל ולומר בכונה: “גַּם זוֹ לְטוֹבָה” – כלומר: הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם… ופתאום הס! סוסי עמד מלכת. נחפּז אני וגומר תפלתי בּחטיפה, מרים עיני ומבּיט לפני – מן היער, מתוך החשכה, שתי בּריות משונות יוצאות לקראתי, והן נראות כמתחפּשות, הליכתן משונה ואף מראה בּגדיהן משונה, לא כבגדי בּני־אדם מן הישוב. “גזלנים!” – מיד הופיע רעיון בּמחי ונבהלתי. אלא תיכף לזה שבתי ואָמרתי ללבּי: “שוה אתה, טוביה, בּמחילה בכבודך! זו מנין לך? כמה פּעמים עברת בּדרך זו בּיער, בּין בּיום ובין בּלילה, ולא אירע לך, חס ושלום, שום מכשול, ועכשיו נפל לבּך בּקרבּך ואתה מתירא מפני הגזלנים? בושה וכלימה!” – לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ! – אני אומר לסוסי, מצליף לו מאחוריו אחת ושתים ומאמץ לבּי כגבּור העשוי לבלי־חת. – “רב יהודי!” – שומע אני קול אחת הבּריות המשונות מדבּר אלי. הקול קול אשה, והיא מנפנפת לי בּמטפּחתה ומרמזת לי בּאצבּעה הקטנה לעמוד. – “שמעה, שמעה רב קרוב! קרב עד־הנה ואדבּרה אליך. בּמטותא ממך, אל תעזבנו ואל תברח מפּנינו. חייך, כל רעה לא תאונה לך חלילה!” – “שמע־מינה, שמזיקין הן!” – ואני מחליט בּלבּי, ותיכף להחלטה זו אני חוזר ומתרעם על עצמי: “בּהמה בּצורת סוס! מנין לך פּתאום שדים ומזיקין?” – ואני עוצר את סוסי, נותן עין בּשתי הבּריות המשונות הללו ומסתכל בּהן יפה: שתיהן נקבות. האחת אשה צנועה, עוטפת מטפּחת־משי, והשניה צעירה ממנה לימים ופאָה נכרית על ראשה. ושתיהן מזיעות ופניהן פּני להבים.– “ערבא טבא, בּרוכות הבּאות! – אני אומר להן בּקול רם, מחזק לבּי ומתכון להסבּיר להן פּנים. – מה שאלתכן ומה בּקשתכן? אם רצונכן לקנות מידי דבר, דעו לכן, שלא תּמצאנה אצלי כלום, מלבד חלי ונגע, פּצע וחבּורה ומכה טריה, וצרות צרוּרוּת וכל מדוי מצרים הרעים, יחולו על ראש שונאי”… – “הס, הס, הן אומרות, ראו־נא את זה ואת שטף לשוננו! יהודי, כיון שפּגעת בו בּאצבּע קטנה, שוב אין לך מפלט הימנו – סכנה לעמוד בּמחיצתו! אין חפצנו לקנות מידך ולא כלום, אלא רוצות אנחנו לשאלך שאלה קטנה: שמא יודע אתה, איזו הדרך מובילה לבּובּריק?” – “לבּובּריק? – עונה אני בתמיה ועושה עצמי כאילו פּני שוחקות. – שאלה יפה שאלתן אותי! משל למה הדבר דומה? כאילו שאלתן, אם יודע אני, כי שמי טוביה”. – “ובכן, הן אומרות, שמך טוביה? ערבא טבא' רב טוביה! נכריות אנחנו פּה אָנו, מתגוררות כאן בּבתי־הקיץ בּבּובּריק, ויצאנו היום לשוח קצת בּשדה, והרי אָנו סובבות־הולכות בּיער זה מאָז הבּוקר, תועות אחת כאן ואחת כאן ואבדות דרך. בּין כה וכה, הן אומרות, שמענו פּתאום קול אָדם מזמר בּיער. מתחלה סבורות היינו, שמא, חלילה, לסטים מזוין הוא זה ורוצח־היער? אלא אחר־כך, הן אומרות, כיון שקרבנו אליך וראינו פני יהודי, מיד נתקררה דעתנו. עכשיו ניחא לך?” – “חַא־חַא־חַא! – אני אומר. – גזלן נאה אני! השמעתן מימיכן, אני אומר, מעשה בגזלן יהודי, שהתנפּל על עובר־אורח, שהיה מהלך יחידי בּדרך? אם רצונכן בכך, אני מוכן ומזומן לספּר לכן מעשה זה תיכף ומיד”… – את המעשה, הן אומרות, הנח לעת אחרת, כשתהא השעה ראויה לכך; עכשיו מוטב לך, שֶׁתּוֹרֶה לנו את הדרך לבּובּריק". – “לבּובּריק? – אני אומר. – מאי משמע? הרי זוהי הדרך הישרה לבּובּריק! אפילו אם אין רצונכן בּכך, על־כרחכן אַתֶּן בּאות בּדרך זו לבּובּריק!” “אם כן, הן אומרות, למה זה אתה שותק?” – “אם כן, אני אומר, למה אצעק?” – “מכיון שכך, הן אומרות, ודאי גלוי וידוע לפני כבודך גם־כן, אם רב המרחק לבּובּריק?”. – “המרחק לבּובּריק, אני אומר, אינו רב בּיותר; בּסך־הכל מרחק של פּרסאות אחדות; הַיינוּ, חמש או שש פּרסאות, ואפשר שבע פרסאות, ואולי יעלה החשבּון גם לשמונה ועוד יותר”… – “שמונה פּרסאות ויותר?! – קראו שתי הנשים פּה אחד ופסקו את כפּיהן וכמעט פרצו בּבכי. – היתכן? כלום אתה משמיע לאזניך מה שפּיך מדבּר? וכי קלה זו בעיניך – שמונה פרסאות ויותר?!” – “ובכן, אני אומר, מה אעשה לכן? אילו היתה הדרך בּרשותי, ודאי קצרתיה בּשבילכן; עכשיו שאינה בּרשותי, אין לכן אלא לעמוד בּנסיון ולקבּל יסורים בּאהבה, כמו שאָמר שלמה המלך: חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה… ולא זו בּלבד, אני אומר, אלא יש שעוברי־דרכים נִיזָקִין בּערב שבּת עם חשכה, טובעים עד־צואר בִּיוֵן־מצולה, מטר סוחף מצליף על פּניהם, הידים מתרפות, הלב נחלש וגוע בּרעב, ופתאום – קול שבר ונפץ: סדן העגלה בּפצפוץ מתפּצץ”… – “הרי ממש כדבּר המטורף אתה מדבּר אלינו! – הן עונות לי, – חייך, שדעתך אינה צלולה. למה אתה מתהולל לעינינו ומשמיע לנו פּזמונות משונים אלו ומעשיות נוראות מאלף לילות ואחד? הגע בּעצמך: הרי עיפות אנחנו ואין בּנו עוד כח לעמוד על רגלינו; מלבד כּוס חמים ועוגת־חמאָה לא בּא אוכל אל פּינו כל היום כולו – וזה עומד עלינו ומרבּה להג ומספּר לנו מעשיותיו!” – “מכיון שכך, אני אומר, נעניתי לכן והריני מקבּל נזיפה, כמו ששנינו בּפרקי־אָבות: אִם אֵין קֶמַח, אֵין תּוֹרה… יודע אני טעמו של רעב ומבין בטיבו לכל פּרטיו ודקדוקיו, ואין אתן צריכות לטרוח בּשבילי טרחת־חנם ולהסבּירו לי. אפשר ונכון הדבר, אני אומר, שמראה של חמים ועוגת־חמאָה לא ראיתי בּעיני זה כשנה וחצי”. – ובדברי את הדברים האלה, אני מצייר לי בּדמיוני כוס חמים מהולה בּחלב עם עוגה חמה אפויה בּחמאָה ועוד מיני מאכלים טובים גלוסקאות וכְלֵי־מִילָת… “אִי לך, חדל־אישים! – אני מהרהר בלבי. – כלום מִנּוֹעַר פִּנְּקוּךָ בּחמים ובעוגות חמאָה חמות? ופת־קיבר עם זנבו של דג־מלוח לא לפי כבודך הם?” – והוא, כלומר יצר־הרע שלי, ימח שמו וזכרו, מרעימני ומתגרה בּי על אפּי ועל חמתי: דוקא כוס חמים ודוקא עוגה חמה אפויה בּחמאָה! מריח אני בּחוטמי ריח זה של חמים מהולים בּחלב ומרגיש בְּחִכִּי טעמה של עוגה חמה – ריח גן־עדן ממש, מחיה־נפשות! – “היודע אתה, רב טוביה? – פּותחות שתי הנשים ואומרות לי. – אפשר כדאי ונכון הדבר שבּעמידתנו כאן נקום ונקפּוץ לתוך עגלתך, ואתה בּכבודך ובעצמך תטרח ותוביל אותנו לביתנו אשר בּבּובּריק? מה אתה סבור?” – “משל, אני אומר, למה הדבר דומה? אני נוסע מִן בּובּריק, ואתן הולכות אֶל בּובּריק. מה ענין שמיטה אצל הר־סיני?” – “ובכן, הן אומרות, מה בּכך? כלום אינך יודע מה לעשות? הרי יהודי למדן אתה, ובמקום תורה, שם חכמה: טול את המושכות בּידך והחזר פּני סוסך לצד בּובּריק – ונסענו כולנו יחד. אל תירא, רב טוביה, ואל תפחד. יהא לבּך סמוך ובטוח בּנו; אם־ירצה־השם, כאשר תביאנו בּשלום לביתנוּ, לא נקפּח שכרך חלילה ולא נלין אותו עד בּוקר”. – “חידה לי דבריהן של אלו, אני מהרהר בּלבּי, מדבּרות הן אלי בּלשון משונה, תרגום אונקלוס, שלא כדרך בּני־אָדם מן הישוב!” – ותמונות מבהילות עולות בּדמיוני: תמונות מתים ומכשפים, שדים ולצים, רוחות רעות ומזיקין, – “שוטה בּן תֶּרַח! – אני נוזף בּעצמי. – למה תעמוד כגולם? מהר וקפוץ לתוֹך עגלתך, הראה שוט לסוסך, בּרח ואל תעמוד!” – ואולם, מעשה שטן, הברה נזרקה מפי ואין להשיב: “טַפֵּסְנָה וַעֲלֶינָה!”

שמעו הנשים, מיד נזדרזו שתיהן וקפצו בּשמחה רבּה לתוך העגלה; ואני אחריהן, עולה לדוכן, מפנה את העגלה לצד בּובּריק ומרים שוט על סוסי: “אחת, אחת ושתים, אחת ושלש” – דבּר אל העצים ואל האבנים! עומד זה כנטוע ואף ממקומו לא יזוז. – “נו, אני מהרהר בּפני עצמי, מכיון שכך, נתבּרר לי עכשיו, מה טיבן של נשים אלו… השטן השיאני לעמוד כאן בּאמצע הדרך ולהרבּות שיחה עם נשים!”… המבין מר? מימיני היער, אילנות משחירים, דממה רבּה מסביב ואימת הלילה ופחדיו, ומאחורי – שתי הנפשות המשונות הללו, שנראות כנקבות. כֹחַ־הַדָם שלי מתגבּר בּי בּכל תקפו, ואני נזכר במעשיות ובמאורעות שונים, שאירעו לעוברי־דרכים בּלילה. מעשה בּבעל־עגלה, שהיה נוסע יחידי בּיער ונזדמנה לו מציאָה בּדרך – שק מלא שבּלי־שועל. ראה בּעל־העגלה את המציאָה ושמח עליה מאד, קפץ מעל העגלה, הרים את השק על שכמו וכמעט נפל אפּים אָרצה תחת כובד משאו. טרח בּעל־העגלה בּכל כחו, העמיס את השק על עגלתו והלך לעולמו – הַיינו: נסע לדרכו. עבר פּרסא, נפנה לאחוריו להסתכל בּמציאָתו – עורבא פּרח! אין כאן שק ואין כאן שבּלי־שועל, אלא תַיִשׁ רובץ בעגלתו, תַּיִשׁ ממש וְזָקָן לו. שלח ידו לנגוע בּו – נזדקף התיש כנגדו ועמד על רגליו, שלח לשון לעומתו, לשון ארוכה כאורך האמה, צחק צחוק פּרוע, קפץ מעל העגלה ונתעלם מן העין…

“מדוע אינך נוסע” – שואלות אותי הנשים. – “מדוע איני נוסע? הרי עיניכן הרואות, אני אומר: רוגז קפץ על סוסי והריהו מעכב את הגאולה”. – “כַּבּדֵהוּ בּשוט שבּידך, אומרות הן הרי לכך אתה אוחז בּשוט”. – “רב תודות לכן, אני אומר, בעד העצה הטובה הזאת. גם ממני לא נעלמה הלכה זו. אלא בּחור זה, אני אומר, עדיין עומד בּמרדו ואינו מכניע לבּו הערל גם לפני שוט. כבר הסכין זה עם השוט, כמו שהסכנתי אני עם הדלות”. – כך אני עונה להן בּמשל ובמליצה וְשִׁנַּי זו לזו נוקשות.

בּקיצור, למה אאריך בּתפלה למעלתו? שפכתי כל חמתי ומרי־נפשי בּסוסי העלוב, עד שעמדה לי זכות־אָבות והסוס שלי זז ממקומו, וַיִסְעוּ מֵרְפִידִים – רצה לומר: עשינו דרכנו ועברנו בּיער. בּדרך נסיעתי אני מעיין יפה בּדבר והופך בּו ורעיון חדש מטריד את מחי: “אי לך, טוביה, חֲמוֹר־גָּרֶם אתה! הַחִלּוֹתָ לנפּוֹל, נָפוֹל תִּפּוֹל – קבּצן הייתּ וקבּצן תהיה כל ימי חייך עלי אדמות. הנשמע כדבר הזה? הנה הזמין לך הקדוש־ברוך־הוא פּגישה זו על דרכך ופתח לך את אוצרו הטוב, שמתגלה לעין אָדם רק אחת בּיובל, ואתה לא נקבת שכרך למפרע, לדעת מַה־יָקָר – כלומר: כמה תקבּל בּעד טרחתך? הרי הן מצד יושר והן מצד נאמנות, הן מצד התחייבות והן מצד רחמנות, הן על־פּי־דין והן על־פּי־תורה והן עלפּי־דרך־ארץ – צריך אתה לקבּל טובת־הנאָה על הטרחה, מכיוון שהגיע הדבר לידי כך! עצור את סוסך, בּהמה שכמותך, והשמיע להן על השקלים: רצונכן לסלק לי כך וכך – מוטב, ואם לאו – יהא בּטובכן ובחסדכן הגדול לרדת מעל העגלה!” – אלא תּוך־כדי־רגע אני שב ואומר אל לבּי: “אָכן בּהמה אתה, טוביה, מאין כמוך! כלום שכחת דין מפורש בּפרקי־אָבות: חֲכָמִים הִזְהֲרוּ דִבְרֵיכֶם?”….

“למה אתה מתנהל בּכבדות?” – שואלות הנשים ודוחפות אותי מאחורי. – “מה החפּזון הזה, אני אומר, שאתן נחפּזוֹת ככה? עוֹד הַיוֹם גָּדוֹל, אני אומר, וְלֹא עֲלֵיכֶן הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, כמו ששנו חכמים בּלשון המקרא”. – כך אני עונה להן, נפנה לאחורי ומציץ בּעין אחת על שתי אורחותי אלו – דומה, שנקבות פּשוטות הן, נשים כשאר הנשים מן הישוב: האחת צנועה, עוטפת מטפּחת־משי, והשניה צעירה ממנה לימים ופאָה נכרית על ראשה; שתיהן יושבות זו בּצד זו, מבּיטות זו בּפני זו ומספרות אשה עם רעותה בּלחש. – “עוד רב הדרך לפנינו?” – הן שואלות אותי. – “הדרך, אני אומר, נכונה לפנינו כנכון היום” בּראשונה, אני אומר, נפנה ונרד בּמורד־ההר ונשוב ונעלה בּמעלה־ההר; אחר־כך, אני אומר, נרד שוב בּמורד־ההר ונשוב ונעלה בּמעלה־ההר; ורק אחרי כל התלאות האלו נטריח עצמנו ונטפּס שוב בּראש ההר – ואָז, אני אומר, נבוא אל המנוחה ואל הנחלה ונראה לפנינו, בּעזרת השם יתבּרך, דרך ישרה, המובילה לבּובּריק"….

“אין זה אלה פּגע־רע!” – פּתחה האחת ואָמרה לחברתה

“לץ מתהולל!” ענתה לה השניה.

“סַפַּחַת” – אומרת שוב הראשונה.

“ולי נראה, שמטורף הוא” פּוסקת השניה.

“בּודאי, אני מהרהרה בּלבּי, מטורף אני, מאחר שנשים משלו בּי”…

“היכן, כדומה למשל, נשים חביבות, תהא, אם־ירצה־השם, מפלתכן?” – אני פּנה להן בּשאלתי. – “מאי משמע? – הן אומרות לי בּתמיה. – מפּלה זו מה פּירושה?” – “דִבְּרָה תוֹרָה אני אומר, בְּלָשׁוֹן בַּעֲלֵי־עֲגָלָה. כונתי לא היתה בּזה אלא לשאול את פיכן: מה מחוז־חפצכן ולאָן אוביל אתכן, כשנאריך ימים ונזכה לבוא, בּעזרת השם יתבּרך, בּריאים ושלמים לבּובּריק?” – “אם לכך נתכונת, הן אומרות, יהא נא בּטובך להוביל אותנו ולהביאנו עד הבּית הירוק, העומד ליד הנהר מעבר היער מזה. היודע אתה את המקום?” – “מדוע לא אדע? – אני אומר. – הרי אני בּבּובּריק ממש כאָדם בּתוך בּיתו, המעט קורות הסעתי לשם מן היער? הנה עוד אשתקד היה מעשה ואני הספקתי לאותו בּית הירוֹק עצמו שלש עגלות עצים בּבת־אחת, בּימים ההם ישב שם גביר אחד מיהופּיץ, אדיר ובעל מיליונים רבּים, שהונו מגיע בּודאי למאָה אלף ואפשר לרֵי”ש אלפים!" – “אף עכשיו הוא יושב שם”. – עונות שתי הנשים ואומרות לי, מבּיטות זו בּזוֹ, מתלחשות וצוחקות בּחשאי. – “אם כן, אני אומר, הרי אפשר שיש גם לכן שייכות לבּית זה הירוק? אולי יהא בּחסדכן לטרוח בּשבילי ולדבּר בּאָזני הגביר, לגרום לי איזו טובת הנאָה, דבר פּרנסה או אחת הכהונות בּמסחרו או כל מה שיעלה המזלג? ידעתי, אני אומר, אברך אחד ממקומותינו, ישראל שמו, שהיה בּשעתו חדל־אישים וכלי ריק מאין כמוהו, עד שנזדמן לשם ונשא חן וחסד בּעיני הגבירים ועלה לגדולה, ועכשיו הוא משתכר עשרים קַרְבּוֹנִים לשבוע, ואפשר גם ארבּעים! אכן יש קונה עולמו בּשעה אחת! הנה, דרך משל, חתן השוחט שלנו – אף הוא נגלה עליו פּתאום מזלו תיכף שיצא ליהופּיץ. אמת, מתחלה, כשלא היו שנים כתקונן, היה יושב שם כל ימיו בּתענית וכמעט גוע בּרעב. אבל עכשיו הגיעו לו ימים טובים והלואי שיהא חלקי עמו. והגיע הדבר לידי כך, שמתאוה הוא לקחת לשם גם את אשתו ובניו, אלא שאין מספּיקין בּידו לעשות כן, מפּני אסור הישיבה. ואם תמצא לומר: כיצד הוא עצמו יושב שם? ויש לומר: אוי לה לישיבה זו… בָּרוּךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִימָנוּ!” – אני מפסיק פּתאום בּאמצע ופונה אל הנשים ואומר: – “כבר הגענו עד קצנו, הנה הנהר והנה הבּית הירוק”

עוד אני מדבּר, והנה נכנסה עגלתי לחצר וקרבה ועמדה לפני מרפסת הבּית בּקול רעש גדול. ראונו בּני הבּית – והנה מהומה ומבוכה, ששון ושמחה, דיצה וחדוה: "אוי, הַסָּבְתָא!… האם!… הדודה!… נמצאָה האבדה!… מזל טוב!… רבּונו־של־עולם, היכן הייתן?… כל היום כולו ראשנו סובב־הולך… שלחנו שליחים לבקשכן… הרצים יצאו דחופים לכל ארבּע הרוחות… כסבורים היינו, שמא זאבים, ואפשר, חס ושלום, גזלנים?… מה היה מעשה?…

“המעשה – מעשה יפה… אָבדנו דרך… תעינו בּיער… הרחקנו עד כדי עשר פּרסאות בּודאי… ופתאום – יהודי – מי הוא היהודי?… בּר־נש עם סוס ועגלה… בּרוב עמל ותחנונים נעתר לנו”…

"כל החלומות הרעים! יחידות הייתן, בּאין שומר?… לא יאומן כי יסופר… חייבות אתן לברך “הגומל”…

בּקיצור, הוציאו את העששיות אל המרפּסת וערכו השלחן והתחילו נושאים החוצה את כל טוב הבּית: מֵיחָמִים רותחים, וְקוּמְקוּמִים של טֵה משובּח, וקופסות סוכר, וחביתות של בּיצים מטוגנות, ועוגות־חמאָה חמות, שריח־ניחוחן נודף למרחוק, ושאר מיני תַרְגִּימָה, ומאפה־תנור, ומאכלים טובים, וכל מיני מָרָק שמנים, ובשר צלוי, ובשר־אוז, ויינות משובּחים למיניהם. כל אותה השעה עומד הייתי בּקרן־זוית, צופה ומבּיט מרחוק, משתאה ומחריש לדעת, כיצד הגבירים הללוּ, בּני יהופּיץ העשירים, אוכלים ושותים, בּלא עין־הרע, לתיאָבון וסועדים את לבּם בּכל טוב. ואני מהרהר בּלבּי: “לעולם ימכור אָדם כל שיש לו, ובלבד שיהא נגיד”. כסבור אני, שאפילו פרורים אלו, הנופלים מעל שלחן עשירים, היו מספּיקים לילדי מזונותיהם מערב שבּת לערב שבּת. הוי, רבונו־של־עולם, אַב הָרַחֲמִים וְהַסְּלִיחוֹת! הרי נאמר עליך אֵל אֶרֶךְ־אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. כלום דרך היושר היא זו, שנתת לאחד הכל ולהשני לא נתת כלום? למי עוגות־חמאה, למי פּצעים ומכת־בּכורות. אלא תוך־כדי־דבּור אני שב ואומר אל לבּי: אִי לך, טוביה, שטפש גדול אתה! מנין לך חוצפה זו כּלפּי מעלה, שאתה בּא בּעצות להקדוש־בּרוך־הוא ומלמדו בּינה, כיצד ינהג עולמו בּחסד? דע לך, שהכל בּחכמה נעשה ומסתמא כך נאה וכך יאה. וזה לך האות, שאלמלא כךְ, ודאי היו סדרי מעשי בראשית משתנים. ואם תמצא לומר: מפני מה אינם משתנים? ויש לומר: עֲבָדִים הָיִינוּ – כלומר: הרי יהודים אנחנו בעזרת השם יתבּרך ובאמונתו אָנו חיים. חייב יהודי לבטוח בּאלהים ולצפּות לישועתו, אולי יחוס, אולי ירחם עם עני ואביון…

“ראו־נא, היכן נעלם היהודי? – שומע אני קול מדבּר אצל השלחן. – הכבר נסע מזה אותו בּר־נש?” – “חס ושלום! – נעניתי להמסובּים מרחוק. – מאי משמע? וכי עלה על דעתכם, שאסע מכאן בּלא בּרכה? הנני, אני אומר, שלום עליכם, ערבא טבא, בּרוכים היושבים, אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים והתענגו על כל טוב ותערב אכילתכם לחככם!” – “בּוא, בְּרוּךְ ה', הם אומרים לי, למה תעמוד מרחוק? קרב־נא הנה ונסתכל בּך ונראה פּניך. אפשר תשתה מעט יי”ש?" – “מעט יי”ש? האָח, אני אומר, בכל הדרת הכבוד! אין מסרבין ליי“ש, כמו שאָנו אומרים בּמחזור: אֵיזֶה לַחַיִים וְאֵיזֶה לַמָּוֶת – פירש רש”י: אֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְיַ“שּׁ. לחיים! – אני אומר ומריק את כוסי. – יהי רצוֹן, אני אומר, מלפני אָבינו שבּשמים, שתתענגו תמיד על רוב עושר ורוב נחת, ויהודים אני אומר, לעולם יהיו יהודים, הקדוש־בּרוך־הוא יאריך ימיהם ויתן להם כח וגבורה להתגבּר על כל צרותיהם, ונאמר אָמן!” – “מה שמכם? – פּונה ואומר אלי הגביר בּכבודו ובעצמו, יהודי שפרקו נאה וכפּתו על ראשו. – מהיכן יהודי, ואיפה אתה יושב, ומה פּרנסתך, ואם יש לך אשה ובנים וכמה בּנים לך?” – “בּנים? – אני אומר. – אל תקרא “בָּנִים” אלא “בּנוֹת”. אם נכונים, אני אומר, דברי גולדה זוגתי, שכל אחת מבּנותי שקולה כנגד ששים רבּוא, הרי אני עשיר מכל גדולי יהופּיץ ואדיריה. אלא מאי? אֵין עָשִׁיר נִכָּר אֶלָּא בְכִיסוֹ, מִי שֶׁהַזָּהָב שֶׁלּוֹ – מַה טוֹבָה אַחֲרִיתוֹ, כמו שאָנו אומרים בּ”הַבְדָלָה": הַמַּבְדִּיל בֵּין קוֹדֶש לְחוֹל מִי שֶׁיֶשׁ לוֹ

מַטְבֵּעַ, יֶש לוֹ כֹל. המטבּע מצויה אצל רוטשילד, ולי חלק אלהים בּנוּת. וְאוֹי לוֹ לַיְהוּדִי שֶׁבָּנָיו נְקֵבוֹת, כָּל יְמֵי חַיָיו

רַק רַע וּמַכְאוֹבוֹת. אלא מאי? לא כלום. אָב לנו בּשמים ולו העוז והממשלה, כלומר, הוא יושב מלמעלה, ואנחנו מתענים מלמטה, עובדים עבודת־פרך, מסיעים קורות מן היער, כמו שאמרו חז"ל: בִּמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים – שָׁם שְׁרָצִים וּרְמָשִׂים. הרי כל עמלנו – זו האכילה, כמו שמי זקנתי עליו השלום, היתה אומרת: אִלוּ נִתַּן פֶּה לַמֵּתִים, הָיָה תַם הלֶּחֶם מִן הָאָרֶץ… אל תראוני, אני אומר, שאני מדבּר לכם חידות, משל ומליצה ודברי חכמים, ואל תדינוני לכף חובה, טוֹבָה תוֹרָה עִם דֶרֶךְ־אֶרֶץ; ובּפרט בּן־אָדם כמוני, שבּרך בּרכת “שֶׁהַכֹל נִהְיָה בִדּבָרוֹ” על לב ריק ונפש שוקקה, כמו שכתוב בּמדרש: נִכְנַס יַיִן יָצָא סוֹד…

“יתנו־נא אוכל להיהודי!” – מצוה הגביר על בּני־ביתו, ותוך־כדי־רגע מופיעים על השלחן מִכָּל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא: בּשר ודגים וצלי וחתיכות של עוף וכבדים וקורקבנים לרוב, כיד המלך. – “אפשר רצונך לסעד? – אומרים הם לי. – לך ורחץ”. – “את החולה, אני אומר, שואלים ואת הבּריא מאכילים. אלא מאי? רב תודות לכם, מעט יי”ש, אני אומר, טעמתי בּכבוד גדול, אבל לישב אצלכן כאן ולהיטיב את לבּי בּסעודה בּה בּשעה ששם, בּביתי, אשתי וילדי, יחיו ויאריכו ימים… אם רצונכם בּכך, אני אומר, ולבּכם טוב עלי"…

בּקצור, כפי הנראה, ירדו הללו לסוף דעתי ולא היו רגעים מועטים עד שהתחילו נושאים כולם לתוך עגלתי איש מכל הבּא בּידו: זה נושא עוגה וזה – דגים, זה בּא בּרביעית העוף וזה – בּצלי, זה מביא טה וסוכר וזה – כד שומן ומעשה־מרקחת ושאָר ירקות. – “את כל זה, אומרים הם, תוביל מתנה לאשתך ולילדיך. ועכשיו נקבע שכרך ואמור, כמה נשלם לך בּעד טרחתּך, שטרחת בּשבילנו?” – “מה שייך? – אני אומר. – כלום עומד אני על המקח? כמה שתתנו בּרצונכם הטוב אקבּל באהבה, והכל על מקומו יבוא בשלום, כמו ששנו חכמים בּלשון המקרא: מִי שֶׁיֶשׁ לוֹ מָנָה רוֹצֶה מָאתַיִם”… – “לא, הם אומרים, אל־נא, רב טוביה! רוצים אנו לשמוע דבר מפּיך. הגד ואל תירא, חייך, שלא תחייב ראשך למלכות!”

“מה עלי לעשות?– אני נמלך בּנפשי. – ענין רע נתנו לי לענות בּו: אם אבקש מהם שקל אחד – יש לחשוש, שמא אפשר לקבּל שנים, ונמצא שאני קובע את נפשי! ואם אומר להם שנים – ודאי יבּיטו עלי כעל משוגע, שדעתו נטרפה עליו בעצם היוֹם הזה: שני שקלים על שום מה?”

“שלשה שקלים!!!”… – נזרקה הברה מפּי, וכל המסובּים פּרצו פּה אחד בּצחוק גדול, עד שסבור הייתי, כי האדמה פּתחה פּיה תחתי לבלעני חיים.

“נעניתי לכם, אני אומר, מורי ורבּותי, סלחו לי בּרוב חסדכם, שמא נכשלתי בּלשוני ונוקשתי בּאמרי־פי. הרי דברים קל־וחומר: מה סוס, אני אומר שארבּע רגלים לו, פּעמים הוא נכשל על דרכו ונופל אפים אָרצה; אָדם קרוץ מחמר שֶׁרַק לשון אחת לו, לא כל־שכן!”… הצחוק סביב לשלחן גדל עוד יותר. – “רב לכם למלא שחוק פּיכם!” – קרא הגביר, עומד ונותן ידו לתוך כיסו ומוציא מחריטו הגדול – כמה, דרך משל, אתה משער? – שטר בּן־עשרה, כולו אדמוני, כשם שאני יהודי! וכך הוא מוסר לי שטר זה, מוסר ואומר: “הרי לך זה מידי; ואתם, בּנים משחיתים, תנו אף אתם איש כפי רצונו וכפי מתנת־ידו”.

בּקיצור, הדבר יצא מפּיו – ועל השלחן התחילו עפים מכל העבּרים שטרות־המדינה למינהם, בּני שקל אחד ובני שלשה ובני חמשה, אחד המרבּה ואחד הממעיט. ואני – כאלם לא אפתח פּי, עומד וצופה בּמחזה, רעדה אחזתני וברכי פּקו וכאילו ניטלו חושַׁי הימני. – “נו, למה אתה טחשה? – אומר לי הגביר ומרמז בּידו. – קום וצבור מעל השלחן את מעט הכסף ונסע בּשלום לביתך, אל אשתך וילדיך”. – “ישלם לכם אלהים, אני אומר, כפל כפלים, כיוצאי מצרים. הלואי ותעשירו עושר רב ויגדל רכושכם פּי־עשרה ופי־מאָה בּרוב טוב ורוב נחת!” – כך אני משיב להם, עומד כנגדם ומאסף את הממון בּשתי ידי, בּלא מנין ובלא מספר, ותוחבו לתוך כיסי. – “חיו בשלום, אני אומר להם שוב, אתם שלום וביתכם שלום וכל אשר לכם שלום. שלום, שלום לרחוק ולקרוב!” – מסיים אני בּברכה ומכון פּני אל עגלתי. והנה בּעלת־הבּית, זו הצנועה העוטפת מטפּחת־משי, מעכבת אותי ואומרת לי: “המתן קצת, רב טוביה. גם אני אָצלתי לך בּרכה; מחר, אם־ירצה־השם, בּוא תבוא אלי ומידי תקּבּלנה. יש לי, היא אומרת, פּרה אחת, פּרה חולבת מאין כמוה בּפּרות; כשהיו שנים כתקונן, היתה פּרה זו שופעת בּכל יום כדי עשרים וארבּע כוסות חלב. אבל מיום ששלטה בּה עין־הרע, נשתנתה הפּרה וניטל חלבה הימנה”. – " הקדוש־בּרוך־הוא, אני אומר לה, יאריך ימיך ושנותיך בעבורה. יהא לבּך סמוך ובטוח, שבּביתי תשוב הפּרה לכבודה הראשון, תחדש ימיה כקדם ותפתח לנו מקור חלבה, דעי לך, אני אומר, שהזקנה שלי אשת־חיל היא, ברצונה תַרְאֶה נפלאות ותברא יש מאין, כמו שכתוב במדרש: יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ… סלחו־נא לי, אני אומר, שמא חלאיתיכם בּדברי. היו בּשלום ותערב עליכם שנתכם". – כך אני אומר לכל המסובּים ונפטר בּברכה מעל פּניהם. נכנס אני לחצר ונגש אל עגלתי לפשפּש בּסוסי – אוי מה היה לנו! הֹוָה וְשֶׁבֶר עַל שֶׁבֶר! מבּיט אני סביבי ומציץ לצדדים – וְהַיֶלֶד אֵינֶנוּ: נעלם סוסי!

“נו, טוביה, אני מהרהר בּפני עצמי, עכשיו ודאי לי, שנפלת בּפּח”…. ואני מעלה בּזכרוני אותו המעשה היפה, שמצאתי כתוב בּספר ישן בּשכבר־הימים. מעשה בּחסיד אחד, שנשבּה לבין החברה היפה, בּני כת־ליצנים, והיו הללו מפתים אותו ומדבּרים על לבּו עד שהביאוהו לארמון נהדר, פַּלַּטִּין שֶׁל מֶלֶךְ, והיו מאכילים ומשקים אותו כל אותו הלילה, ואחר־כך עמדו פּתאום ונעלמו כולם והשאירו אותו יחידי עם יפהפיה אחת. הציץ אותו חסיד על היפהפיה, ראָה שאין זו נקבה כלל, אלא חיה רעה. הציץ על החיה הרעה, מיד ראה שחתול היא זו. הציץ החסיד על החתול, הפך החתול את עורו ונעשה שפיפון… “ראה־נא, טוביה, אני אומר לעצמי, את דרכך וַחֲכָם, פּן תנהם בּאחריתך!”…

“מה אתה מפשפש שם בּחשכה?” – שומע אני קול בּני־אָדם מדבּר אלי. – “מה אני מפשפּש כאן? – אני עונה. – אוי ואבוי לי, שיצאתי מבּטן אמי לאויר העולם! אָסון קרה לי, אבדה שאינה חוזרת: הסוס שלי…” – “הסוס שלך, הם אומרי לי, עומד בּאורוה. הטריח עצמך לשם ותמצאהו”.

נכנס אני לאורוה ומרים עיני – אמת נכון הדבר: הבּחור שלי עומד לו בּענווה ובדרך־ארץ בּין שאר חבריו סוסי הגביר, כולו נתון לעניני העולם הזה, עומד ולועס שבּלי־שועל לתיאָבון וטוב ויפה לו.

“שמע־נא, חכימאי, אני אומר לו בּנחת, כלום שכחת מקרא מלא: לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכל חֵפֶץ? כבר הגיעה השעה לשוב הבּיתה. כַּלֵּה אֲכִילָתְךָ וְצֵא. להווי ידוע לך, אני אומר, שאכילה גסה זו למפונק כמותך בּחזקת סכנה היא”…

בּקיצור, בּקשתי ממנו סליחה ומחילה ואסרתיו בּעגלה ויצאתי לביתי בּלב טוב ושמח, מנעים זמירות על דרכי ומסלסל “מֶלֶךְ־עֶלְיוֹן” בּגרוני מרוב רגשותי בּי. וסוסי אף הוא היתה רוח אחרת אתו, כאילו חדש ימי נעוריו, לא חכּה לרמיזת שוט, אלא מרים רגליו ושוקד בּמרוצתו בּחריצות יתירה. וכך שבתי לבּיתי עם חצות הלילה והעירותי את אשתי משנתה בּשמחה ובקול תרועה:

“יום־טוב לך, אני אומר לה, מזל טוב, גולדה!” – “יחשך לך מזלך הטוב, אישי ומאור־עיני! – היא אומרת. – מנין לך יום־טוב זה פּתאום? ולשמחה מה זו עושה, מפרנסי ונותן־לחמי היקר?” – “שמחה כפולה ומכופּלת. – אני אומר. – חכי, זוגתי, כמעט רגע ותראי חמדה גנוזה שהבאתי לך לשמח את לבּך. ורק העירי קודם כל את הילדים משנתם; יקומו, אני אומר, ויטעמו גם הם מכל טוב יהופּיץ”… – “וכי משוגע אתה, או חסר־דעה, או שמא דעתך נטרפה עליך? הרי כדבּר אחד המשוגעים תדבּר!” – כך עונה לי אשתי, מקללת קללות נמרצות ומכלה כל חמתה בּי, כדרך הנשים מעולם. – “נשים, אני אומר, דעתן קלה. וכבר אָמר שלמה המלך, החכם מכּל אדם: אֵין חָכְמַת אִשָׁה אֶלָּא בְּפֶלֶך… אשרינו אשרינו, אני אומר, מה טוב חלקנו, שכבר בּטל המנהג לישא הרבּה נשים”. כך אני אומר לה ויוצא לעגלתי ומביא משם את המטעמים ומניחם כולם יחד על השלחן. ראו בּני־החבורה שלי את העוגות והריחו ריח בּשר, מיד נתעוררו כולם ועמדו על רגליהם והתנפלו על חמדת השלחן כזאבים רעבים ממש, והתחילו עושים בּמלאכה, חוטפים ואוכלים, ידיהם רועדות ושִׁניהם טוחנות בשּקידה רבּה, לקיים מה שנאמר: וַיֹאכֵלוּ – פירש רש"י: לְהוֹדִיעֲךּ כֹחַ הָרָעָב… דמעות נתלו בּעיני אותה שעה.

“נו, אומרת לי זוגתי, אמור מעכשיו, מאין בּאתה ואיזו שמחה או סעודת מצוה הזמין לך הקדוש־בּרוך־הוא היום?” – “אל תדחקי, גולדה את הקץ, אני אומר ואל תאיצי בּי; עוד מעט יתבּררו ויתלבּנו הדברים והכל יהיה גלוי וידוע לפניך כשמש בּצהרים. לפי־שעה, אני אומר, טְלִי את המיחם, לחשי־נא על אָזנו וישמיע לנו את קולו, וכולנו נשב סביב לשלחן ונשתה כוס חמים, כמנהג בּעלי־בּתים חשובים. אָדם, אני אומר, ימיו מעטים ורעים, משול כחרס הנשבּר, כצל עובר וכחלום יעוף, ולא בּכל יום מתרחש נס. ובּפרט, אני אומר, שאלהים בּרך אותנו ושּלח לנו פּרה אדומה בּעלת עשרים וארבּע כוסות חלב בּכל יום. מחר, אם־ירצה־השם, אביא אותה לכאן ועמידה לפניך. הבה, גולדה, – אני אומר לה תוך־כדי־דבּור, מוציא מכיסי ומראה לה את צרור השטרות, – אפשר תגידי לי דרך אומדנה, כמה ממון יש לנו בּצרור זה?”

מסתכל אני בּאשתי – ולא הכרתיה. פּנים לבנים כפני מת וְהַדִּבֵּר אין בּפיה.

“מה זה היה לך גולדה לבּתי? – אני אומר– מה החרדה הזאת אשר חרדת? כלום חושדת את בּכשרים וחוששת, שמא חס ושלום גנבה זו אצלי או גזלה חלילה? בּושת וכלימה, אני אומר, כמה שנים אשתו של טוביה אַתּ, ועדיין אין אַתְּ יודעת את בּעלך כראוי וכנכון. שׁוֹטָה שבּעולם, אני אומר, הממון הזה כשר הוא אצלי, כשר וישר; רק בּשכלי ובתבונתי ובעמל כפּי עשיתי לי את החיל הזה. להוי ידוע לך, אני אומר, שהיום הזה קיימתי שתי נפשות מישראל, האחת צנועה, עוטפת מטפחת־משי, והשניה צעירה ממנה לימים ופאָה נכרית על ראשה; אלמלא אני, שעמדתי להן בּעת צרה והצלתין מסכנה גדולה, מי יודע מה הגיע להן עכשיו!”…."

בּקיצור, ספּרתי לה את כל המעשה מהחל ועד כלה, כיצד הנחני אלהים בדרכי והביאני עד־כה. ואָז ישבנו שנינו והתחלנו מונים את הממון פּעם ושתים ושלש, ובכל פּעם עלה החשבון לשתי פּעמים חַ"י ועד שקל אחד כסרח העודף – הַיינו:: סך־הכל שלשים ושבעה קַרְבּוֹנִים!…. לא התאפקה גולדה שלי והתחיל בּוכה.

“פּתיה, אני אומר, למה תבכי?” – "איך לא אבכה, היא אומרת, אם רגשותי עוברים לבּי והדמעות יורדות מאליהן? אראה בּנחמה, היא אומרת, אם לא ראיתי בּאצטגנינות שלי, כי הָבֵא תביא היום בּשורה טובה לביתך. וזה לך האות, היא אומרת, הנה זקנתי צייטיל, נבדל ממנה לחיים, לא נתגלתה אלי בּחלום זה ימים ושנים; ורק בּלילה הזה, כאשר עליתי על מטתי ונרדמתי, חלמתי חלום. בּחלומי אני רואָה כלי־חליבה מלא חלב על כל גדותיו. וזקנתי צייטיל, הֲרֵינִי כַפָּרַת מִשְּׁכָּבָהּ, מתנהלת לאטה, אוחזת בּכלי־חליבה זה ומכסה עליו בּסינרה, משום עין־הרע. והילדים כולם כרוכים אחריה וקוראים בּקול: “אמא, פּת־לחם!”… – “סימן טוב ומזל טוב! – אני אומר – איני יודע, אם זכותה של זקנתך צייטיל, בּגן־עדן תהא מנוחתה, עמדה לנו היום וידה היתה בּאמצע; אבל מכיון, אני אומר, שהיום הזה החל אלהים להראות לנו נפלאותיו ושלח לנו פּרה אדומה, בּודאי לא יסיר חסדו מאתנו גם לימים הבּאים לקראתנו והפּרה תהא חולבת. לפי־שעה, אני אומר, גולדה לבּתי, עוצי עצה – מה לעשות בּממון?” – “אדרבּה, אומרת היא לי, מה דעתך אתה, טוביה לעשות בּממון רב כזה, בּלא עין־הרע? – “אדרבה ואדרבה, אומר אני, מה דעתך אַתְּ, שנעשה בסך הגון כזה, בלא עין־הרע?” – ושנינו יושבים ותוהים על מדוכה זו כל אותו הלילה, חושבים מחשבות ומשערים השערות ובונים בּנינים על כנפי רוח, אני בְּכֹה והיא בְּכה, שנינו בודקים בּכל ענפי המסחר ובכל מיני פְּרַקְמַטִּיה שבּעולם ועשים בּהם מקח־וממכר לשם רֶוַח ופרנסה; קונים סּסים שנים ומוכרים אותם לאלתר בִּרְוָחִים גדולים פּותחים חנות־מרכולת בּבּובּריק, מוכרים כל סחורתה כהרף־עין וחוזרים ופותחים חנות למיני מַנּוּפַקְטּוּרָ”א; מתחרים עם סוחרי היער ומקבּלים מהם דמי־פּצוי ונעלמים; נותנים עינינו בְּהַטַּכְסָה, מפשפשים בּחכירה ובקבּלנות ומלוים כסף בּרבּית…

“כלום יצאת מדעתך? – מעכבת זוגתי בּידי. – וכי רצונך לפזר מעט כספּך על שבעה ימים ולצאת נקי מנכסיך?” – “אלא מאי? – טוען אני. – לדידך – מוטב שאהיה סוחר בּתבואָה, כדי לפשוט אחר־כך את הרגל? וכי מעט לך, אני אומר, שנתדלדל העולם בשנה זו על־ידי חטים? בּואי וראי, אני אומר, מהפּכת אלהים שהיתה בּאודיסא!” – “למה לי, היא אומרת, אודיסא שלך? אבותי ואבות־אבותי לא היו שם מימיהם, ואף בני לא יהיו שם לעולם, כל־עוד נפשי בּי” – “אם כן, אני אומר, מה שאלתך ומה בּקשתך?” – “שאלתי ובקשתי, היא אומרת: אם שמוע תשמע בקולי, טוביה, אַל תהא שוטה ואל תדבּר הבלים”. – “אָכן רואה אני, הריני אומר, שחכמה את היום ובינה יתרה ניתנה לך, כמו שכתוב בּתורה: לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהּב – כלומר: מִי שֶׁיֶש לוֹ מֵאוֹת, יֶשׁ לוֹ דֵעוֹת”…

בּקיצור, כל אותו הלילה היינו יושבים ומקנתרים איש את אשתו, עד שעשינו שלום בּינינו ובאנו שנינו לכלל החלטה אחת, שאין טוב לנו אלא לקנות לפּרה אדומה זו, שיש לנו, עוד פּרה אחת, פּרה חולבת ממש…

והיה כי ישאל אותי מר: מפּני מה פּרה דוקא ולא סוס? – ועניתי ואָמרתי אליו: מפּני מה סוס דוקא ולא פּרה? טעמי ונימוקי עמי. הכל יודעים, שבּני יהופּיץ כולם מתכנסים בּימות־הקיץ לבּובּריק וקובעים בּה דירותיהם מפני החום, ובני יהופּיץ, כולם גבירים, כולם אדירים, כולם חשובים ומפונקים וכולם יושבים וממתינים, שיטרחו בּני־אָדם בּשבילם ויכינו לפיהם מכל מיני מאכל: עצים וביצים, בּשר ודגים, תרנגולים ובצלים, צנון וחזרת, מלח ופלפלין – אם־כן, מדוע לא יִמָּצֵא אחד בּקרבּנו, אשר יקח על עצמו את הטורח להביא להם לבתיהם כפעם בּפעם גם מיני חלב, כגון חמאָה וגבינה ושמנונית טובה וכדומּה? הרי כפי שבּני יהופּיץ אלו המפונקים להוטים אחר האכילה וכסף כאין בּעיניהם, מן הראוי לנו שנהיה עזר כנגדם ונרויח אצלם מטבּע הגונה. העיקר בּזה, שתהא הסחורה – סחורה יפה; והסחורה שלי – הכל יודעים, שאין דוגמתה אפילו ביהופּיץ עצמה! אראה בּנחמה, אם לא שרים ורוזני־ארץ, גדולי אומות־העולם, היו דורשים גם הם פּעמים רבּות לסחורתי ואומרים לי שבחי בּפני: “שמענו את שמעך, הם אומרים שאָדם ישר אתה טֶבִיל אף־על־פי שמזרע היהודים אתה”… כסבור מר, שמפי יהודי אזכה לשמוע שבח כעין זה? חס ושלום! אַחינו בּני ישראל שיחיו – עינם רעה בשל אחרים. אין דרך היהודי אלא להסתכל בּקנקן חבירו. ראו אצל טוביה פּרה עומדת בּאורותו, עגלה חדשה הופיעה – מיד נתנו לב לחקור בּדבר ולפשפש בּמעשיו: “מאין בּאו לו אלה? המן הגורן או מּן היקב?… אפשר יושב טוביה זה כל הלילות ומזייף שטרות המלוכה? או שמא הוא מבשל משקאות חריפין בּמחשכים ואין רואה?”… אם יאמין לי מר ואם לא – אתה הראשון, שספּרתי לו ספּור־מעשה זה עם כל גלגוליו, דברים כהויתם… ואולם, נראה לי, שהארכתי קצת והפרזתי על המדה; יסלח־נא לי מר, צריך אָדם לשים לבּו גם לעסק, כמו שנאמר: כָּל עוֹרֵב לְמִינֵהו – רצה לומר: איש לפרנסתו; מר ישוב לספריו ולכתביו, ואני – אל סוסי ואל עגלתי… ורק בּקשה אחת יש לי למעלתו ואחר אחדל. חלילה לך להכניסני לתוך ספריך וספורי־מעשיותיך, משום כבוד הבּריות; ואם גזירה היא מלפני כבודך – אל־נא תפרש שמי, לכל־הפחות… ושלום רב לך וכל טוב מעתה ועד עולם.