כל ספוריו של טוביה החולב, עסקיו ומסחריו, נסיונותיו, מאורעותיוודברי־ימי בנותיו, ויתר תָּקְפּוֹ וגבורתו, רוב חכמתו וְחִדוּשֵׁי־תורתו.

היום תברכני ברכת מזל־טוב ידידי הקורא: תאומים בבטני.

תאומים אֵלו, שבּהם נתעברתי, הרי הן שתי הלשונות שלנו, העברית והיהודית, שלגבּי חברי הסופרים נתקיים בּהן מקרא שכתוב: וַיִתְרוֹצֲצוּ הַבָּנִים – כלומר: לשמן ולשם קיימן מדיינים הללו ומתנגחים זה עם זה, עושים מלחמה איש עם חבירו, שופכים דיו כמים ומבזבּזים הרבּה נייר, שואלים וחוזרים ושואלים שאלה חמורה: איזו משתי הלשונות שלנו ראויה יותר לאותה אִצְטָּלָא של “לשון לאומית”?

והנה בּוא וראה מעשי הקדוש־בּרוך־הוא ונפלאותיו: אני, כשאני לעצמי, לא נתקיים בּי פסוק זה של “ויתרוצצו” – רצוני לומר: שתי הלשונות הללו אינן מתרוצצות אצלי כלל. אדרבּה, שתיהן כרוכות זו אחר זו, שתיהן דבוקות זו בזו ושתיהן חַיוֹת אצלי בּשלום ובשלוה, בּאהבה ובאחוה וברֵעות, אין קנאה ואין שנאה ואין צרות־עין, חלילה, בּיניהן, ושתיהן יונקות האחת מתחומה של חברתה.

ואַל יהא הדבר הזה תָּמוּהַּ בּעיניך: אומה זו שלנו, המשונה מכל האומות שבעולם החיה שנות אלפים בּגולה, תלושה מן הקרקע, נודדת מארץ לארץ וממדינה למדינה ונושאת על שכמה סֵבֶל של היסטוריה ארוכה בּת דורות הרבּה, היסטוריה המרובה בּחליפות ותמורות ושנויים אין־קץ, – מן הדין הוא, שתהיינה לה שתי לשונות בּבת־אחת. ולא שתים בּלבד, אלא כמה וכמה לשונות. ולפיכך סבור אני, שחייבים אנחנו לקבּל את שתיהן בּאהבה….

אלא מאי? אהבה זו שני פנים לה. אם, למשל, בלשון היהודית אני כותב את דברי מתוך אהבה ומתוך חדוה, הרי הלשון העברית גורמת לי עונג יום־טוב, ולא משום שהלכה כְּפֶֶרֶץ, כי הלשון העברית מְשַׁמֶּשֶׁת לנו כעין בּגדי יום־טוב אלא – יום־טוב ממש היא לי, כלומר: רוח של יום־טוב שרויה עלי במחיצתה… אפשר שטבע הוא באָדם, הטבוע בלבּו עוד משחר ילדותו, הרי המלה העברית היא הראשונה ששמעה אָזננו מפי רַבֵּנו בחדר. אמת, מלה עברית זו, כדי לשבר את האוזן, תורגמה תוך־כדי־דבּור על־ידי רַבֵּנו זה עצמו ללשוננו המדובּרת. אבל כלום יש לשון בעולם, שיהא בכֹחה למסור לך אותו הטעם המיוחד, שאתה טועם בפסוק מכתבי־הקודש, כגון: בֵּן פּוֹרָת יוֹסֵף בֵּן פּוֹרָת עֲלֵי־עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי־שׁוּר"… או:

“כְּנֶשֶר יָעִיר קִנּוּ, עַל גוֹזָלָיו יְרַחֵף”… או: "עָלָה עָשָׁן

בְּאַפּוֹ, וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל, גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ"… או:

"הַשָׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד־אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִיד

הָרָקִיעַ"…

ועוד המון ראיות ופסוקים מכתבי־הקודש יכולתי להביא בּכאן, אלא שחושש אני שמא יאמרו: בּא זה ללמדנו חִדושי־הלכות, כי שתי פעמים שתים – מספּרן ארבּע. ולפיכך הבה אדבּר בּאָזנך, ידידי הקורא, דבר הנוגע לגוף הענין אשר לפנינו.

כפי שעיניך רואות, אני בא בזה להריק מכלי אל כלי, כלומר – לתרגם את כל כְּתָבַי מיהודית לעברית, והרי אני מציג לפניך היום בְּתוֹר התחלה פנים ידועות לך מתמול־שלשום, פני מיודענו טוֹבִיָה הַחוֹלֵב, עם כל ספּוריו, עסקיו ומסחריו, נסיונותיו, מאורעותיו ודברי־ימי בנותיו, ויתר תָּקְפּוֹ וגבורתו, רוב חכמתו וחִדושי־תורתו.

אָמנם, טוביה זה שלי לא יספר לך חדשות ונצורות, לא יגַלה לעיניך שמים חדשים וארץ חדשה ולא יפתור לך שאלות עמוקות ומסובּכות, שקורין פְּרוֹבְּלֶימוֹ“ת בּלע”ז, המרחפות ברומו של עולם. טוביה זה שלי יהודי פשוט הוא. יהודי מן השוק, ככל אלפי אחיו היהודים. אלא מה הוא בּא ללמדנו? – טוביה החולב בּא ללמדנו, כי אפילו המוני ישראל מלאים תורה וחכמה ודבר־חִידוד שנונים ולבם אף הוא פתוח לשמחה ולצער וליסורי־נפש ולטְרַגֶּידִיָה עמוקה משאול, ואף־על־פי שזוהי תורתם וזוהי חכמתם ואלו הם יסורי־נפשם של הבריות הקטנות, אותן הבּריות, שקוראים במקומנו בּשם “כַּתְרִיאֵלִים”, מכל־מקום – לְאַט לך, ידידי הקורא, לבריות הקטנות, לְאַט לך לכתריאלים הללו. גַמָּדִים אלו, שֶׁזֶרֶת קומתם וכְזַיִת מִדַּת השגתם, עולם מלא הם, הרבה פליאות בּעולם זה, הרבה דברים כמוסים ונעלמים בּו, שעדיין אנחנו צריכים לחדור לתוכם ולבררם ולפרשם לעצמנו. תורה היא זו – וללמוד אָנו צריכים.

וכיון שנתגלגלו הדברים והגיעו לידי ה“כתריאלים”, חייב אני להודיעך בזה, כי תיכף אחרי “טוביה החולב” אתן לך במתנה את ה“כתריאלים” בספר השני. ואחרי הספר השני יבוא השלישי, הלא־הוא – ידידנו מְנַחֵם־מֶנְדִיל בעל־החלומות עם אלפיו ורבבותיו; ואחרי השלישי יבוא הרביעי, ואחרי הרביעי – החמישי, וגומר.

ואותו ריב־הלשונות, הנזכר לעיל, אני מניח לחברי המומחים לאותו דבר, חזקה על חברים כמותם, שלא ינוח לבּם ולא ישקוט, עד אם יוציאו מתחת ידיהם דבר מתוקן על הצד היותר טוב. אני בדרכי אלך: כָּתוב אכתוב לעמי וצייר אצייר לו תמונות חייו בלשונו, ואחר־כך אעתיקן ללשוננו העתיקה, שאפילו מתנגדיה הקשים בּיותר אף הם יודו בעל־כרחם ויאמרו, כי אין כמוה בלשונות: לשון־עולמים היא, שפת העבר והעתיד, אשר מימות־עולם מוצאה ועד ימות־עולם תעמוד. ואם לא אזכה בּעצמי לזה – יבואו אחרים וימלאו אחרי ויגמרו את המלאכה אשר החילותי.

המחבּר.

נרווי אשר באיטליה,

אדר, ה’תרע"א.

ספור־פלאים, שֶׁסָּח לי טוביה החולב, יהודי עני ומטופּל בּבנות, האיך שחקה לו השעה ועל־ידי מאורע משונה, היוצא מגדר הטבע, נתעלה פתאום למַעלה־למָעלה.

– שמעני, אדוני שלום־עליכם: כיון שהשעה התחילה משחקת לבן־אָדם ומן השמים רחמו עליו, מובטח לו שהוא בן עולם הזה, כמו שכתוב בתהלים: לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית – כלומר: הכל תלוי במזל, שקר השכל והבל חכמת בּני־אָדם ותבונתם. ואם חלילה איתרע מזלו של אָדם ונהפּך עליו הגלגל וירד שבע מעלות אחורנית, שוב אין רחמים בּדין ופסקו מַעְיְנֵי הַיְשׁוּעָה, כמאמר הכתוב: אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד סוּס עָצֵל. הרי כך מנהג העולם: ראית אָדם שכל ימיו עמל ותלאָה, מפרך גופו ומחרף נפשו על פּת־לחם, פּניו משחירים כשולי קדירה וחייו תלואים לו מנגד. דומה, שאין לו שוב תקנה אלא בּקבר. ופּתאום – והנה זרחו לו שבע שמשות בּבת אחת, נשתנו עליו סדרי מעשי בראשית וההצלחה מאירה לו פניה מכל העברים, כמו ששנו חכמים בּמגילת־אסתר: רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד. כסבור אני, שאין אני צריך לתרגם למר פסוק כצורתו, אלא פשוטו של מקרא זה כך הוא: יהודי, כל־זמן שהנשמה בּקרבּו – כלומר, אפילו אם חרב חדה מונחת על צוארו, אל יתיאש מן הפורענות. גדולים מעשי אלהינו ונפלאים דרכיו. אני מבּשרי זאת חזיתי ומפרנסתי זו, שאני עוסק בּה עכשיו בּעזרת השם יתבּרך. כי מי אני ומה אני, הדל בּאלפי, שהגעתי למדרגה זו – למכור חמאָה וגבינה ושאר מעשי־חלב, אשר לא ידעו אבותי ואבות־אבותי ממצרים ועד הנה? חַיֶיךָ, אדוני, כדאי ונכון הדבר, שתשמע את המעשה מהחל ועד כלה. הבה אשב ליד מעלתו על־גבּי הדשא וסוסי ירעה כאן לימיני, ככתוב: נִשְׁמַת כָּל־חַי – רצה לומר: אף הוא יציר־כפּיו של הקדוש־בּרוך־הוא.

בּקיצור, אותו המאורע חָל בּתקופת שבועות. הַיינו, כדי לספר למעלתו דברים כהויתם, חייב אני לומד לך בּדיוק, שדבר זה אירע כִּשְׁבוּעַיִם קודם החג, ואפשר כִּשְׁבוּעַיִם אחר החג. אל־נא ישכח מר, שלא אתמול ולא שלשום היה מעשה, ואף לא אשתקד; חוששני, שתשע שנים ואולי גם עשר עברו למן אָז ועד עתה. בּעת ההיא וטוביה זה, כפי שֶׁמַּר רואה אותי עכשיו בּעיניו, לא בּא עדיין לעולם. כלומר: היה טוביה, אבל לא טוביה זה; כעין טוביה, אבל לא טוביה ממש, כמו שכתוב בּמדרש: אַלְיָה וְקוֹץ בָּה. הא כיצד? קבּצן הייתי, לא עליכם, כמו שכתוב: וְאֶבְיוֹן מִגּוֹזְלוֹ. אף־על־פי שאם נעיין קצת בּדבר ונעמיק חקור, הרי אף עכשיו איני מגיע עדיין אפילו עד קרסולי של רוטשילד. אלא לפי מצבי אָז, הרי אני כיום הזה, בּעזרת השם יתבּרך, יהודי עשיר; חֲנָנִי אלהים ויש לי סוס ועגלה יש לי, וגם פּרות שתים חולבות אצלי, בּלא עין־הרע, ועוד פּרה אחת, שרבו ימיה ללדת; וחמאָה וגבינה, בּרוך־השם, יש לרוב, וגם שַׁמְנוּנִית דְּשֵׁנָה ורעננה בּכל יום. והכל פּרי עמל כפּינו, לפי שכולנו עמלים ועושים בּמלאכה. זוגתי תחיה חולבת את הפּרות, הבּנות נושאות את הכדים וּמְחַבְּצוֹת את החמאָה, ואני טוביה, כפי שמר רואה אותי, יוצא בּכל בּוקר לשוק, נוסע כפעם בּפעם לְבּוֹבֶּרִיק ומחזיר בּסחורתי על פּתחי הַקַּיְטָנִים שבּכאן, ועל־ידי־כך אני נעשה מעורב עם הבּריות, שיח ושיג לי עם בּעלי־הבּתים החשובים מִיהוּפִּיץ, הכּל נזקקים לי, נותנים לי שלום ומחזירים לי שלום, ואני מרגיש בּלבּי, כי גם אני לא נגרע חלקי עלי אדמות, בּשר ודם אני ובצלם אלהים נבראתי. ובהתקדש ליל השבּת – מי ידמה לי ומי ישוה לי אָז? אותה שעה מלך אני, מושל בּכפּתי, מעיין בּספר, עובר על הסדרה, שנים מקרא ואחד תרגום, מלבד שיר־השירים ופרקי־אָבות וזמירות ושאָר ירקות – מסתכל אתה בּי, אדוני שלום־עליכם, תוהה על קנקני ומהרהר אחרי בּלבך: “ראה־נא את טוביה, איש יהודי זה, שֶׁכַּךְ עלתה לו בּימיו!”…

בּקיצור, מה היה בּרצוני לספּר למעלתו? – ובכן הייתי אָז בּעזרת השם יתבּרך עני מר ומדוכא, חי עם אשתי ובנותי בּעירום ובחוסר־כל, כולנו גְוֵעִים בּרעב שלש פּעמים בּיום; ואני מושך אָז בּעול, כשור זה תחת סבלו, עמל ויגע למצוא טרף לביתי, מסיע קורות מן היער ומוליכן בּעגלתי לבית־הנתיבות, והכל, אל־נא תחשב לך זאת לחרפּה, בּשכר שני זהובים ליום, ולא עוד אלא שלא בּכל יום מתרחש נס. ובקומץ זה צריך הייתי להשבּיע בּית מלא פּיות רעבים מן הקצה אל הקצה, מלבד סוסי, שאף הוא סמוך על שלחני ואינו חושש כלל למה יאמרו הבּריות ומעלה גרה בּכל יום. מה עשה הקדוש־בּרוך־הוא? הרי נאמר עליו בברכת־המזון, שהוא זָן ומְפַרְנֵס לַכֹּל – רצה לומר: מנהג עולמו בּחסד וברחמים. ראה כביכול, שאני מתענה תחת סבלי ונהרג על פּת־לחם, פּתח ואָמר לי: כסבור אתה, טוביה, שכבר כלו כל הקצין ושערי שמים ננעלו? אם כך אתה סבור, אינך אלא שוטה, בּמחילה מכבודך! הנה רָאֹה תִרְאֶה בּעיניך, כי אלהים כל־יכול הוא ועוד ידו נטויה. בּרצונו יִסּוֹב הגלגל ויזרח המזל אך רגע – ואור־שבעתים, כאור החמה, יאיר בּיתך ממסד ועד הטפחות, ויקוים בּך מקרא שכתוב בּתפלת “ונתנה־תוקף”: מִי יָרוּם וּמִי יִשָּׁפֵל – הכונה: מי בּסוס ומי ברגל. הרי עיקר כל העיקרים אינו אלא בּטחון. אשרי המחכה ומקוה לטוב. אלא מאי? שמא תעלה על דעתך, שלפי־שעה פּנינו משחירים כשולי קדירה? אין בּכך כלום. הרי לכך יהודים אנחנו, ממלכת כהנים וגוי קדוש, כמה שכתוב: אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכִּל הָעַמִּים – תרגום אונקלס: יָאָה עֲנִיוּתָא לְיִשְׂרָאֵל… כלפּי מה אני סח למעלתו? הא לא אמרתי אלא להודיעך גבורות הבּורא ונפלאותיו, ושמעת וראית, כי יש אלהים בּאָרץ.

ויהי היום, בּאחד מערבי קיץ היה מעשה, ואני טוביה כליתי מלאכתי בּפריקת הקוֹרות ועובר עם סוסי ועגלתי בּיער, מְחַמֵּר אַחַר בְּהֶמְתִּי לאטי וחוזר לביתי. ראשי נִבָּט לאָרץ ובלבּי חושך ושממון. סוסי העלוב אף הוא עיף ונדכה, מזיז עצמו בּעל־כרחו ומשרבּב רגליו בּלכתו. אני דופקו ומזרזו ומשמיע לו דברי־כבּושים, כדי לשבּר את האוזן: “נהג ולך, אני אומר, לא־יצלח שכמותך, יחד אתי תרד שאולה לשבּור רעבונך, וידעת, כי עבד אתה לעבדים וטוביה הוא אדונך”… שקט ודממה מסביב. קול השוט בּהצליפו בּאויר – בּת־קול עונה לו ממעמקי היער. השמש בּאָה, אור היום דועך וגוע בדמדומי־חמה, הצללים בּיער מתרגשים ובאים; כל אילן ואילן – צלו אָרוֹך כאורך הגלות. והנה עלטה היתה ואימה חשכה נופלת עלי. מחשבות נוגות הרהורים משונים מבלבּלים את מחי, פּרצופים שונים ודמות־דיוקנם של בּני־אָדם שכבר שבקו חיים לכל חי נגלים עלי ובאים כנגדי בּהמון. וכאן אני מעלה בזכרוני את בּיתי – אוי ואבוי לי! בּית זה חושך ואפלה בּו; התינוקות, יחיו ויאריכו ימים, ערומים ויחפים, כולם מציצים מן החלון ומחכים עד־בּוש לאבּא שלהם, לחדל־אישים זה, אולי ירחם ויביא להם פּת־לחם חם או עוגת־סולת להחיות נפשם היבשה. והיא, כלומר הזקנה שלי, דרך נשים לה, ולפיכך אף היא בּאָה עלי בּטרוניה: “ראו־נא בּעלי זה, שהעמדתי לו שבעה ילדים, ועכשיו, אל אחטא בּשפתי, אין לי דרך אחרת אלא לברור להם מיתה יפה!”… בּין כך וכך הגיע זמן מנחה, ואני נזכר בּחובתי, חובת היהודי לאלהיו, ומכין עצמי לתפלה. אמת, תפלה זו, חטופה ופגומה, נוח לה שלא בּאָה לעולם יותר משבּאָה! הסוס שלי, מעשה־שטן, רוח שטות נכנסה בּו אותה שעה בּולמוס הריצה אחזו פּתאום והתחיל טס על דרכו כעל כנפי נשרים. ואני אף אני אוזר כגבר חלצי ורץ אחרי עגלתי, אוחז בּמושכות ומנגן תפלתי בּזמר: “אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, אֱלֹהֵי יִצְחָק ואֵלֹהֵי יַעֲקֹב” – אוי לה לתפלת שמונה־עשרה, שכך עלתה לה! וכמו להכעיסני, תקפו אותי געגועים בּשעה זו והייתי מתאוה בּכל נפשי לתפלה זכה וחמה, שיהא שיח־שפתותי נאמר בּכונה וברוב טעם, נובע ממעמקי הלב ומטהר ומזקק את הנשמה…

בּקיצור, רץ אני בּרגלים ממהרות אחרי עגלתי ומנגן תפלת שמונה־עשרה בּקול רם ובזמר נעים, כחזן העובר לפני התיבה: מְכַלְכֵּל חַיִים בְּחֶסֶד – השם יתבּרך משפּיע פּרנסה לכל יצוריו, וּמְקַיֵם אֱמוּנָתוֹ לִישֵׁנֵי־עָפָר – ואפילו לאלו, המונחים בּשלום בּקבריהם ומלחכים עפר. אוי, רבּונו־של־עולם, אני מהרהר בּלבּי, העולם הזה דומה לקבר, ואָנו מתענים בּו ומלחכים עפר! למה יִגְּרַע חלקנו מאלה הנגידים הַיְהוּפִּיצִיִים, היושבים שאננים בּבּובּריק, השוכבים בּצל אילנות כל ימות קיץ, אוכלים ושותים להנאתם ומתענגים על כל טוב ונהנים מזיו העולם? אוי ואבוי לי, מה־פּשעי ומה־חטאתי, שהגיעני כל זה? דומה, שאני יהודי כמו שאָר היהודים, ואף־על־פי־כן, רְאֵה־נָא בְעָנְיֵנוּ – הבּט, אני אומר, מִשָּׁמַיִם וראה את הלחץ ואת הדחק ואת יגיע־כפּינו, שאָנו עובדים בּפרך, וְרִיבָה רִיבֵנוּ – ריב עניים ואביונים, דמעת עשוקים וגזולים, שאם אין אתה לנו – מי לנו? רְפָאֵנוּ וְנֵרָפֵא – שלח לנו, אָבינו מלכנו, את הרפוּאָה קודם המכה… בַּרֵךָ עָלִיִנוּ – יהי רצון לפניך, אל טוב ומטיב, שתהא לנו השנה הזאת לברכה ולא לקללה, לשובע ולא לרזון, וְכָל מִינֵי תְבוּאָתָהּ, בּין דגן ובין חטים ובין שעורים, יהיו נעשים יפים. אף־על־פי שכאן יש להקשות; לכאורה, מה ענין חטים ושעורים אצל עני ואביון כמוני? או, דרך משל, מה יתן לו ומה יוסיף לו לסוסי העלוב, להבדיל, אם יעלה השער על שִׁבֳּלֵי־שׁוּעָל למעלה, או ירד למטה?… אלא מאי? אין מהרהרים אחרי דרכיו של הקדוש־בּרוך־הוא. סתם מקשן – עם־הארץ, חייב יהודי לנענע ראשו לכל גַל וְגַל ולומר בכונה: “גַּם זוֹ לְטוֹבָה” – כלומר: הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם… ופתאום הס! סוסי עמד מלכת. נחפּז אני וגומר תפלתי בּחטיפה, מרים עיני ומבּיט לפני – מן היער, מתוך החשכה, שתי בּריות משונות יוצאות לקראתי, והן נראות כמתחפּשות, הליכתן משונה ואף מראה בּגדיהן משונה, לא כבגדי בּני־אדם מן הישוב. “גזלנים!” – מיד הופיע רעיון בּמחי ונבהלתי. אלא תיכף לזה שבתי ואָמרתי ללבּי: “שוה אתה, טוביה, בּמחילה בכבודך! זו מנין לך? כמה פּעמים עברת בּדרך זו בּיער, בּין בּיום ובין בּלילה, ולא אירע לך, חס ושלום, שום מכשול, ועכשיו נפל לבּך בּקרבּך ואתה מתירא מפני הגזלנים? בושה וכלימה!” – לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ! – אני אומר לסוסי, מצליף לו מאחוריו אחת ושתים ומאמץ לבּי כגבּור העשוי לבלי־חת. – “רב יהודי!” – שומע אני קול אחת הבּריות המשונות מדבּר אלי. הקול קול אשה, והיא מנפנפת לי בּמטפּחתה ומרמזת לי בּאצבּעה הקטנה לעמוד. – “שמעה, שמעה רב קרוב! קרב עד־הנה ואדבּרה אליך. בּמטותא ממך, אל תעזבנו ואל תברח מפּנינו. חייך, כל רעה לא תאונה לך חלילה!” – “שמע־מינה, שמזיקין הן!” – ואני מחליט בּלבּי, ותיכף להחלטה זו אני חוזר ומתרעם על עצמי: “בּהמה בּצורת סוס! מנין לך פּתאום שדים ומזיקין?” – ואני עוצר את סוסי, נותן עין בּשתי הבּריות המשונות הללו ומסתכל בּהן יפה: שתיהן נקבות. האחת אשה צנועה, עוטפת מטפּחת־משי, והשניה צעירה ממנה לימים ופאָה נכרית על ראשה. ושתיהן מזיעות ופניהן פּני להבים.– “ערבא טבא, בּרוכות הבּאות! – אני אומר להן בּקול רם, מחזק לבּי ומתכון להסבּיר להן פּנים. – מה שאלתכן ומה בּקשתכן? אם רצונכן לקנות מידי דבר, דעו לכן, שלא תּמצאנה אצלי כלום, מלבד חלי ונגע, פּצע וחבּורה ומכה טריה, וצרות צרוּרוֹת וכל מדוי מצרים הרעים, יחולו על ראש שונאי”… – “הס, הס, הן אומרות, ראו־נא את זה ואת שטף לשונו! יהודי, כיון שפּגעת בו בּאצבּע קטנה, שוב אין לך מפלט הימנו – סכנה לעמוד בּמחיצתו! אין חפצנו לקנות מידך ולא כלום, אלא רוצות אנחנו לשאלך שאלה קטנה: שמא יודע אתה, איזו הדרך מובילה לבּובּריק?” – “לבּובּריק? – עונה אני בתמיה ועושה עצמי כאילו פּני שוחקות. – שאלה יפה שאלתן אותי! משל למה הדבר דומה? כאילו שאלתן, אם יודע אני, כי שמי טוביה”. – “ובכן, הן אומרות, שמך טוביה? ערבא טבא' רב טוביה! נכריות אנחנו פּה אָנו, מתגוררות כאן בּבתי־הקיץ בּבּובּריק, ויצאנו היום לשוח קצת בּשדה, והרי אָנו סובבות־הולכות בּיער זה מאָז הבּוקר, תועות אחת כאן ואחת כאן ואבדות דרך. בּין כה וכה, הן אומרות, שמענו פּתאום קול אָדם מזמר בּיער. מתחלה סבורות היינו, שמא, חלילה, לסטים מזוין הוא זה ורוצח־היער? אלא אחר־כך, הן אומרות, כיון שקרבנו אליך וראינו פני יהודי, מיד נתקררה דעתנו. עכשיו ניחא לך?” – “חַא־חַא־חַא! – אני אומר. – גזלן נאה אני! השמעתן מימיכן, אני אומר, מעשה בגזלן יהודי, שהתנפּל על עובר־אורח, שהיה מהלך יחידי בּדרך? אם רצונכן בכך, אני מוכן ומזומן לספּר לכן מעשה זה תיכף ומיד”… – את המעשה, הן אומרות, הנח לעת אחרת, כשתהא השעה ראויה לכך; עכשיו מוטב לך, שֶׁתּוֹרֶה לנו את הדרך לבּובּריק". – “לבּובּריק? – אני אומר. – מאי משמע? הרי זוהי הדרך הישרה לבּובּריק! אפילו אם אין רצונכן בּכך, על־כרחכן אַתֶּן בּאות בּדרך זו לבּובּריק!” “אם כן, הן אומרות, למה זה אתה שותק?” – “אם כן, אני אומר, למה אצעק?” – “מכיון שכך, הן אומרות, ודאי גלוי וידוע לפני כבודך גם־כן, אם רב המרחק לבּובּריק?”. – “המרחק לבּובּריק, אני אומר, אינו רב בּיותר; בּסך־הכל מרחק של פּרסאות אחדות; הַיינוּ, חמש או שש פּרסאות, ואפשר שבע פרסאות, ואולי יעלה החשבּון גם לשמונה ועוד יותר”… – “שמונה פּרסאות ויותר?! – קראו שתי הנשים פּה אחד ופסקו את כפּיהן וכמעט פרצו בּבכי. – היתכן? כלום אתה משמיע לאזניך מה שפּיך מדבּר? וכי קלה זו בעיניך – שמונה פרסאות ויותר?!” – “ובכן, אני אומר, מה אעשה לכן? אילו היתה הדרך בּרשותי, ודאי קצרתיה בּשבילכן; עכשיו שאינה בּרשותי, אין לכן אלא לעמוד בּנסיון ולקבּל יסורים בּאהבה, כמו שאָמר שלמה המלך: חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה… ולא זו בּלבד, אני אומר, אלא יש שעוברי־דרכים נִיזָקִין בּערב שבּת עם חשכה, טובעים עד־צואר בִּיוֵן־מצולה, מטר סוחף מצליף על פּניהם, הידים מתרפות, הלב נחלש וגוע בּרעב, ופתאום – קול שבר ונפץ: סדן העגלה בּפצפוץ מתפּצץ”… – “הרי ממש כדבּר המטורף אתה מדבּר אלינו! – הן עונות לי, – חייך, שדעתך אינה צלולה. למה אתה מתהולל לעינינו ומשמיע לנו פּזמונות משונים אלו ומעשיות נוראות מאלף לילות ואחד? הגע בּעצמך: הרי עיפות אנחנו ואין בּנו עוד כח לעמוד על רגלינו; מלבד כּוס חמים ועוגת־חמאָה לא בּא אוכל אל פּינו כל היום כולו – וזה עומד עלינו ומרבּה להג ומספּר לנו מעשיותיו!” – “מכיון שכך, אני אומר, נעניתי לכן והריני מקבּל נזיפה, כמו ששנינו בּפרקי־אָבות: אִם אֵין קֶמַח, אֵין תּוֹרה… יודע אני טעמו של רעב ומבין בטיבו לכל פּרטיו ודקדוקיו, ואין אתן צריכות לטרוח בּשבילי טרחת־חנם ולהסבּירו לי. אפשר ונכון הדבר, אני אומר, שמראה של חמים ועוגת־חמאָה לא ראיתי בּעיני זה כשנה וחצי”. – ובדברי את הדברים האלה, אני מצייר לי בּדמיוני כוס חמים מהולה בּחלב עם עוגה חמה אפויה בּחמאָה ועוד מיני מאכלים טובים גלוסקאות וכְלֵי־מִילָת… “אִי לך, חדל־אישים! – אני מהרהר בלבי. – כלום מִנּוֹעַר פִּנְּקוּךָ בּחמים ובעוגות חמאָה חמות? ופת־קיבר עם זנבו של דג־מלוח לא לפי כבודך הם?” – והוא, כלומר יצר־הרע שלי, ימח שמו וזכרו, מרעימני ומתגרה בּי על אפּי ועל חמתי: דוקא כוס חמים ודוקא עוגה חמה אפויה בּחמאָה! מריח אני בּחוטמי ריח זה של חמים מהולים בּחלב ומרגיש בְּחִכִּי טעמה של עוגה חמה – ריח גן־עדן ממש, מחיה־נפשות! – “היודע אתה, רב טוביה? – פּותחות שתי הנשים ואומרות לי. – אפשר כדאי ונכון הדבר שבּעמידתנו כאן נקום ונקפּוץ לתוך עגלתך, ואתה בּכבודך ובעצמך תטרח ותוביל אותנו לביתנו אשר בּבּובּריק? מה אתה סבור?” – “משל, אני אומר, למה הדבר דומה? אני נוסע מִן בּובּריק, ואתן הולכות אֶל בּובּריק. מה ענין שמיטה אצל הר־סיני?” – “ובכן, הן אומרות, מה בּכך? כלום אינך יודע מה לעשות? הרי יהודי למדן אתה, ובמקום תורה, שם חכמה: טול את המושכות בּידך והחזר פּני סוסך לצד בּובּריק – ונסענו כולנו יחד. אל תירא, רב טוביה, ואל תפחד. יהא לבּך סמוך ובטוח בּנו; אם־ירצה־השם, כאשר תביאנו בּשלום לביתנוּ, לא נקפּח שכרך חלילה ולא נלין אותו עד בּוקר”. – “חידה לי דבריהן של אלו, אני מהרהר בּלבּי, מדבּרות הן אלי בּלשון משונה, תרגום אונקלוס, שלא כדרך בּני־אָדם מן הישוב!” – ותמונות מבהילות עולות בּדמיוני: תמונות מתים ומכשפים, שדים ולצים, רוחות רעות ומזיקין, – “שוטה בּן תֶּרַח! – אני נוזף בּעצמי. – למה תעמוד כגולם? מהר וקפוץ לתוֹך עגלתך, הראה שוט לסוסך, בּרח ואל תעמוד!” – ואולם, מעשה שטן, הברה נזרקה מפי ואין להשיב: “טַפֵּסְנָה וַעֲלֶינָה!”

שמעו הנשים, מיד נזדרזו שתיהן וקפצו בּשמחה רבּה לתוך העגלה; ואני אחריהן, עולה לדוכן, מפנה את העגלה לצד בּובּריק ומרים שוט על סוסי: “אחת, אחת ושתים, אחת ושלש” – דבּר אל העצים ואל האבנים! עומד זה כנטוע ואף ממקומו לא יזוז. – “נו, אני מהרהר בּפני עצמי, מכיון שכך, נתבּרר לי עכשיו, מה טיבן של נשים אלו… השטן השיאני לעמוד כאן בּאמצע הדרך ולהרבּות שיחה עם נשים!”… המבין מר? מימיני היער, אילנות משחירים, דממה רבּה מסביב ואימת הלילה ופחדיו, ומאחורי – שתי הנפשות המשונות הללו, שנראות כנקבות. כֹחַ־הַדָם שלי מתגבּר בּי בּכל תקפו, ואני נזכר במעשיות ובמאורעות שונים, שאירעו לעוברי־דרכים בּלילה. מעשה בּבעל־עגלה, שהיה נוסע יחידי בּיער ונזדמנה לו מציאָה בּדרך – שק מלא שבּלי־שועל. ראה בּעל־העגלה את המציאָה ושמח עליה מאד, קפץ מעל העגלה, הרים את השק על שכמו וכמעט נפל אפּים אָרצה תחת כובד משאו. טרח בּעל־העגלה בּכל כחו, העמיס את השק על עגלתו והלך לעולמו – הַיינו: נסע לדרכו. עבר פּרסא, נפנה לאחוריו להסתכל בּמציאָתו – עורבא פּרח! אין כאן שק ואין כאן שבּלי־שועל, אלא תַיִשׁ רובץ בעגלתו, תַּיִשׁ ממש וְזָקָן לו. שלח ידו לנגוע בּו – נזדקף התיש כנגדו ועמד על רגליו, שלח לשון לעומתו, לשון ארוכה כאורך האמה, צחק צחוק פּרוע, קפץ מעל העגלה ונתעלם מן העין…

“מדוע אינך נוסע” – שואלות אותי הנשים. – “מדוע איני נוסע? הרי עיניכן הרואות, אני אומר: רוגז קפץ על סוסי והריהו מעכב את הגאולה”. – “כַּבּדֵהוּ בּשוט שבּידך, אומרות הן הרי לכך אתה אוחז בּשוט”. – “רב תודות לכן, אני אומר, בעד העצה הטובה הזאת. גם ממני לא נעלמה הלכה זו. אלא בּחור זה, אני אומר, עדיין עומד בּמרדו ואינו מכניע לבּו הערל גם לפני שוט. כבר הסכין זה עם השוט, כמו שהסכנתי אני עם הדלות”. – כך אני עונה להן בּמשל ובמליצה וְשִׁנַּי זו לזו נוקשות.

בּקיצור, למה אאריך בּתפלה למעלתו? שפכתי כל חמתי ומרי־נפשי בּסוסי העלוב, עד שעמדה לי זכות־אָבות והסוס שלי זז ממקומו, וַיִסְעוּ מֵרְפִידִים – רצה לומר: עשינו דרכנו ועברנו בּיער. בּדרך נסיעתי אני מעיין יפה בּדבר והופך בּו ורעיון חדש מטריד את מחי: “אי לך, טוביה, חֲמוֹר־גָּרֶם אתה! הַחִלּוֹתָ לנפּוֹל, נָפוֹל תִּפּוֹל – קבּצן הייתּ וקבּצן תהיה כל ימי חייך עלי אדמות. הנשמע כדבר הזה? הנה הזמין לך הקדוש־ברוך־הוא פּגישה זו על דרכך ופתח לך את אוצרו הטוב, שמתגלה לעין אָדם רק אחת בּיובל, ואתה לא נקבת שכרך למפרע, לדעת מַה־יָקָר – כלומר: כמה תקבּל בּעד טרחתך? הרי הן מצד יושר והן מצד נאמנות, הן מצד התחייבות והן מצד רחמנות, הן על־פּי־דין והן על־פּי־תורה והן עלפּי־דרך־ארץ – צריך אתה לקבּל טובת־הנאָה על הטרחה, מכיוון שהגיע הדבר לידי כך! עצור את סוסך, בּהמה שכמותך, והשמיע להן על השקלים: רצונכן לסלק לי כך וכך – מוטב, ואם לאו – יהא בּטובכן ובחסדכן הגדול לרדת מעל העגלה!” – אלא תּוך־כדי־רגע אני שב ואומר אל לבּי: “אָכן בּהמה אתה, טוביה, מאין כמוך! כלום שכחת דין מפורש בּפרקי־אָבות: חֲכָמִים הִזְהֲרוּ דִבְרֵיכֶם?”….

“למה אתה מתנהל בּכבדות?” – שואלות הנשים ודוחפות אותי מאחורי. – “מה החפּזון הזה, אני אומר, שאתן נחפּזוֹת ככה? עוֹד הַיוֹם גָּדוֹל, אני אומר, וְלֹא עֲלֵיכֶן הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, כמו ששנו חכמים בּלשון המקרא”. – כך אני עונה להן, נפנה לאחורי ומציץ בּעין אחת על שתי אורחותי אלו – דומה, שנקבות פּשוטות הן, נשים כשאר הנשים מן הישוב: האחת צנועה, עוטפת מטפּחת־משי, והשניה צעירה ממנה לימים ופאָה נכרית על ראשה; שתיהן יושבות זו בּצד זו, מבּיטות זו בּפני זו ומספרות אשה עם רעותה בּלחש. – “עוד רב הדרך לפנינו?” – הן שואלות אותי. – “הדרך, אני אומר, נכונה לפנינו כנכון היום” בּראשונה, אני אומר, נפנה ונרד בּמורד־ההר ונשוב ונעלה בּמעלה־ההר; אחר־כך, אני אומר, נרד שוב בּמורד־ההר ונשוב ונעלה בּמעלה־ההר; ורק אחרי כל התלאות האלו נטריח עצמנו ונטפּס שוב בּראש ההר – ואָז, אני אומר, נבוא אל המנוחה ואל הנחלה ונראה לפנינו, בּעזרת השם יתבּרך, דרך ישרה, המובילה לבּובּריק"….

“אין זה אלה פּגע־רע!” – פּתחה האחת ואָמרה לחברתה

“לץ מתהולל!” ענתה לה השניה.

“סַפַּחַת” – אומרת שוב הראשונה.

“ולי נראה, שמטורף הוא” פּוסקת השניה.

“בּודאי, אני מהרהרה בּלבּי, מטורף אני, מאחר שנשים משלו בּי”…

“היכן, כדומה למשל, נשים חביבות, תהא, אם־ירצה־השם, מפלתכן?” – אני פּנה להן בּשאלתי. – “מאי משמע? – הן אומרות לי בּתמיה. – מפּלה זו מה פּירושה?” – “דִבְּרָה תוֹרָה אני אומר, בְּלָשׁוֹן בַּעֲלֵי־עֲגָלָה. כונתי לא היתה בּזה אלא לשאול את פיכן: מה מחוז־חפצכן ולאָן אוביל אתכן, כשנאריך ימים ונזכה לבוא, בּעזרת השם יתבּרך, בּריאים ושלמים לבּובּריק?” – “אם לכך נתכונת, הן אומרות, יהא נא בּטובך להוביל אותנו ולהביאנו עד הבּית הירוק, העומד ליד הנהר מעבר היער מזה. היודע אתה את המקום?” – “מדוע לא אדע? – אני אומר. – הרי אני בּבּובּריק ממש כאָדם בּתוך בּיתו, המעט קורות הסעתי לשם מן היער? הנה עוד אשתקד היה מעשה ואני הספקתי לאותו בּית הירוֹק עצמו שלש עגלות עצים בּבת־אחת, בּימים ההם ישב שם גביר אחד מיהופּיץ, אדיר ובעל מיליונים רבּים, שהונו מגיע בּודאי למאָה אלף ואפשר לרֵי”ש אלפים!" – “אף עכשיו הוא יושב שם”. – עונות שתי הנשים ואומרות לי, מבּיטות זו בּזוֹ, מתלחשות וצוחקות בּחשאי. – “אם כן, אני אומר, הרי אפשר שיש גם לכן שייכות לבּית זה הירוק? אולי יהא בּחסדכן לטרוח בּשבילי ולדבּר בּאָזני הגביר, לגרום לי איזו טובת הנאָה, דבר פּרנסה או אחת הכהונות בּמסחרו או כל מה שיעלה המזלג? ידעתי, אני אומר, אברך אחד ממקומותינו, ישראל שמו, שהיה בּשעתו חדל־אישים וכלי ריק מאין כמוהו, עד שנזדמן לשם ונשא חן וחסד בּעיני הגבירים ועלה לגדולה, ועכשיו הוא משתכר עשרים קַרְבּוֹנִים לשבוע, ואפשר גם ארבּעים! אכן יש קונה עולמו בּשעה אחת! הנה, דרך משל, חתן השוחט שלנו – אף הוא נגלה עליו פּתאום מזלו תיכף שיצא ליהופּיץ. אמת, מתחלה, כשלא היו שנים כתקונן, היה יושב שם כל ימיו בּתענית וכמעט גוע בּרעב. אבל עכשיו הגיעו לו ימים טובים והלואי שיהא חלקי עמו. והגיע הדבר לידי כך, שמתאוה הוא לקחת לשם גם את אשתו ובניו, אלא שאין מספּיקין בּידו לעשות כן, מפּני אסור הישיבה. ואם תמצא לומר: כיצד הוא עצמו יושב שם? ויש לומר: אוי לה לישיבה זו… בָּרוּךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְמָנוּ!” – אני מפסיק פּתאום בּאמצע ופונה אל הנשים ואומר: – “כבר הגענו עד קצנו, הנה הנהר והנה הבּית הירוק”

עוד אני מדבּר, והנה נכנסה עגלתי לחצר וקרבה ועמדה לפני מרפסת הבּית בּקול רעש גדול. ראונו בּני הבּית – והנה מהומה ומבוכה, ששון ושמחה, דיצה וחדוה: "אוי, הַסָּבְתָא!… האם!… הדודה!… נמצאָה האבדה!… מזל טוב!… רבּונו־של־עולם, היכן הייתן?… כל היום כולו ראשנו סובב־הולך… שלחנו שליחים לבקשכן… הרצים יצאו דחופים לכל ארבּע הרוחות… כסבורים היינו, שמא זאבים, ואפשר, חס ושלום, גזלנים?… מה היה מעשה?…

“המעשה – מעשה יפה… אָבדנו דרך… תעינו בּיער… הרחקנו עד כדי עשר פּרסאות בּודאי… ופתאום – יהודי – מי הוא היהודי?… בּר־נש עם סוס ועגלה… בּרוב עמל ותחנונים נעתר לנו”…

"כל החלומות הרעים! יחידות הייתן, בּאין שומר?… לא יאומן כי יסופר… חייבות אתן לברך “הגומל”…

בּקיצור, הוציאו את העששיות אל המרפּסת וערכו השלחן והתחילו נושאים החוצה את כל טוב הבּית: מֵיחָמִים רותחים, וְקוּמְקוּמִים של טֵה משובּח, וקופסות סוכר, וחביתות של בּיצים מטוגנות, ועוגות־חמאָה חמות, שריח־ניחוחן נודף למרחוק, ושאר מיני תַרְגִּימָה, ומאפה־תנור, ומאכלים טובים, וכל מיני מָרָק שמנים, ובשר צלוי, ובשר־אוז, ויינות משובּחים למיניהם. כל אותה השעה עומד הייתי בּקרן־זוית, צופה ומבּיט מרחוק, משתאה ומחריש לדעת, כיצד הגבירים הללוּ, בּני יהופּיץ העשירים, אוכלים ושותים, בּלא עין־הרע, לתיאָבון וסועדים את לבּם בּכל טוב. ואני מהרהר בּלבּי: “לעולם ימכור אָדם כל שיש לו, ובלבד שיהא נגיד”. כסבור אני, שאפילו פרורים אלו, הנופלים מעל שלחן עשירים, היו מספּיקים לילדי מזונותיהם מערב שבּת לערב שבּת. הוי, רבונו־של־עולם, אַב הָרַחֲמִים וְהַסְּלִיחוֹת! הרי נאמר עליך אֵל אֶרֶךְ־אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. כלום דרך היושר היא זו, שנתת לאחד הכל ולהשני לא נתת כלום? למי עוגות־חמאה, למי פּצעים ומכת־בּכורות. אלא תוך־כדי־דבּור אני שב ואומר אל לבּי: אִי לך, טוביה, שטפש גדול אתה! מנין לך חוצפה זו כּלפּי מעלה, שאתה בּא בּעצות להקדוש־בּרוך־הוא ומלמדו בּינה, כיצד ינהג עולמו בּחסד? דע לך, שהכל בּחכמה נעשה ומסתמא כך נאה וכך יאה. וזה לך האות, שאלמלא כךְ, ודאי היו סדרי מעשי בראשית משתנים. ואם תמצא לומר: מפני מה אינם משתנים? ויש לומר: עֲבָדִים הָיִינוּ – כלומר: הרי יהודים אנחנו בעזרת השם יתבּרך ובאמונתו אָנו חיים. חייב יהודי לבטוח בּאלהים ולצפּות לישועתו, אולי יחוס, אולי ירחם עם עני ואביון…

“ראו־נא, היכן נעלם היהודי? – שומע אני קול מדבּר אצל השלחן. – הכבר נסע מזה אותו בּר־נש?” – “חס ושלום! – נעניתי להמסובּים מרחוק. – מאי משמע? וכי עלה על דעתכם, שאסע מכאן בּלא בּרכה? הנני, אני אומר, שלום עליכם, ערבא טבא, בּרוכים היושבים, אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים והתענגו על כל טוב ותערב אכילתכם לחככם!” – “בּוא, בְּרוּךְ ה', הם אומרים לי, למה תעמוד מרחוק? קרב־נא הנה ונסתכל בּך ונראה פּניך. אפשר תשתה מעט יי”ש?" – “מעט יי”ש? האָח, אני אומר, בכל הדרת הכבוד! אין מסרבין ליי“ש, כמו שאָנו אומרים בּמחזור: אֵיזֶה לַחַיִים וְאֵיזֶה לַמָּוֶת – פירש רש”י: אֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְיַי“שׁ. לחיים! – אני אומר ומריק את כוסי. – יהי רצוֹן, אני אומר, מלפני אָבינו שבּשמים, שתתענגו תמיד על רוב עושר ורוב נחת, ויהודים אני אומר, לעולם יהיו יהודים, הקדוש־בּרוך־הוא יאריך ימיהם ויתן להם כח וגבורה להתגבּר על כל צרותיהם, ונאמר אָמן!” – “מה שמכם? – פּונה ואומר אלי הגביר בּכבודו ובעצמו, יהודי שפרקו נאה וכפּתו על ראשו. – מהיכן יהודי, ואיפה אתה יושב, ומה פּרנסתך, ואם יש לך אשה ובנים וכמה בּנים לך?” – “בּנים? – אני אומר. – אל תקרא “בָּנִים” אלא “בּנוֹת”. אם נכונים, אני אומר, דברי גולדה זוגתי, שכל אחת מבּנותי שקולה כנגד ששים רבּוא, הרי אני עשיר מכל גדולי יהופּיץ ואדיריה. אלא מאי? אֵין עָשִׁיר נִכָּר אֶלָּא בְכִיסוֹ, מִי שֶׁהַזָּהָב שֶׁלּוֹ – מַה טוֹבָה אַחֲרִיתוֹ, כמו שאָנו אומרים בּ”הַבְדָלָה“: הַמַּבְדִּיל בֵּין קוֹדֶש לְחוֹל מִי שֶׁיֶשׁ לוֹ מַטְבֵּעַ, יֶש לוֹ כֹל. המטבּע מצויה אצל רוטשילד, ולי חלק אלהים בּנוּת. וְאוֹי לוֹ לַיְהוּדִי שֶׁבָּנָיו נְקֵבוֹת, כָּל יְמֵי חַיָיו רַק רַע וּמַכְאוֹבוֹת. אלא מאי? לא כלום. אָב לנו בּשמים ולו העוז והממשלה, כלומר, הוא יושב מלמעלה, ואנחנו מתענים מלמטה, עובדים עבודת־פרך, מסיעים קורות מן היער, כמו שאמרו חז”ל: בִּמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים – שָׁם שְׁרָצִים וּרְמָשִׂים. הרי כל עמלנו – זו האכילה, כמו שמי זקנתי עליו השלום, היתה אומרת: אִלוּ נִתַּן פֶּה לַמֵּתִים, הָיָה תַם הלֶּחֶם מִן הָאָרֶץ… אל תראוני, אני אומר, שאני מדבּר לכם חידות, משל ומליצה ודברי חכמים, ואל תדינוני לכף חובה, טוֹבָה תוֹרָה עִם דֶרֶךְ־אֶרֶץ; ובּפרט בּן־אָדם כמוני, שבּרך בּרכת “שֶׁהַכֹל נִהְיָה בִדּבָרוֹ” על לב ריק ונפש שוקקה, כמו שכתוב בּמדרש: נִכְנַס יַיִן יָצָא סוֹד…

“יתנו־נא אוכל להיהודי!” – מצוה הגביר על בּני־ביתו, ותוך־כדי־רגע מופיעים על השלחן מִכָּל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא: בּשר ודגים וצלי וחתיכות של עוף וכבדים וקורקבנים לרוב, כיד המלך. – “אפשר רצונך לסעד? – אומרים הם לי. – לך ורחץ”. – “את החולה, אני אומר, שואלים ואת הבּריא מאכילים. אלא מאי? רב תודות לכם, מעט יי”ש, אני אומר, טעמתי בּכבוד גדול, אבל לישב אצלכן כאן ולהיטיב את לבּי בּסעודה בּה בּשעה ששם, בּביתי, אשתי וילדי, יחיו ויאריכו ימים… אם רצונכם בּכך, אני אומר, ולבּכם טוב עלי"…

בּקצור, כפי הנראה, ירדו הללו לסוף דעתי ולא היו רגעים מועטים עד שהתחילו נושאים כולם לתוך עגלתי איש מכל הבּא בּידו: זה נושא עוגה וזה – דגים, זה בּא בּרביעית העוף וזה – בּצלי, זה מביא טה וסוכר וזה – כד שומן ומעשה־מרקחת ושאָר ירקות. – “את כל זה, אומרים הם, תוביל מתנה לאשתך ולילדיך. ועכשיו נקבע שכרך ואמור, כמה נשלם לך בּעד טרחתּך, שטרחת בּשבילנו?” – “מה שייך? – אני אומר. – כלום עומד אני על המקח? כמה שתתנו בּרצונכם הטוב אקבּל באהבה, והכל על מקומו יבוא בשלום, כמו ששנו חכמים בּלשון המקרא: מִי שֶׁיֶשׁ לוֹ מָנָה רוֹצֶה מָאתַיִם”… – “לא, הם אומרים, אל־נא, רב טוביה! רוצים אנו לשמוע דבר מפּיך. הגד ואל תירא, חייך, שלא תחייב ראשך למלכות!”

“מה עלי לעשות?– אני נמלך בּנפשי. – ענין רע נתנו לי לענות בּו: אם אבקש מהם שקל אחד – יש לחשוש, שמא אפשר לקבּל שנים, ונמצא שאני קובע את נפשי! ואם אומר להם שנים – ודאי יבּיטו עלי כעל משוגע, שדעתו נטרפה עליו בעצם היוֹם הזה: שני שקלים על שום מה?”

“שלשה שקלים!!!”… – נזרקה הברה מפּי, וכל המסובּים פּרצו פּה אחד בּצחוק גדול, עד שסבור הייתי, כי האדמה פּתחה פּיה תחתי לבלעני חיים.

“נעניתי לכם, אני אומר, מורי ורבּותי, סלחו לי בּרוב חסדכם, שמא נכשלתי בּלשוני ונוקשתי בּאמרי־פי. הרי דברים קל־וחומר: מה סוס, אני אומר שארבּע רגלים לו, פּעמים הוא נכשל על דרכו ונופל אפים אָרצה; אָדם קרוץ מחמר שֶׁרַק לשון אחת לו, לא כל־שכן!”… הצחוק סביב לשלחן גדל עוד יותר. – “רב לכם למלא שחוק פּיכם!” – קרא הגביר, עומד ונותן ידו לתוך כיסו ומוציא מחריטו הגדול – כמה, דרך משל, אתה משער? – שטר בּן־עשרה, כולו אדמוני, כשם שאני יהודי! וכך הוא מוסר לי שטר זה, מוסר ואומר: “הרי לך זה מידי; ואתם, בּנים משחיתים, תנו אף אתם איש כפי רצונו וכפי מתנת־ידו”.

בּקיצור, הדבר יצא מפּיו – ועל השלחן התחילו עפים מכל העבּרים שטרות־המדינה למינהם, בּני שקל אחד ובני שלשה ובני חמשה, אחד המרבּה ואחד הממעיט. ואני – כאלם לא אפתח פּי, עומד וצופה בּמחזה, רעדה אחזתני וברכי פּקו וכאילו ניטלו חושַׁי הימני. – “נו, למה אתה טחשה? – אומר לי הגביר ומרמז בּידו. – קום וצבור מעל השלחן את מעט הכסף ונסע בּשלום לביתך, אל אשתך וילדיך”. – “ישלם לכם אלהים, אני אומר, כפל כפלים, כיוצאי מצרים. הלואי ותעשירו עושר רב ויגדל רכושכם פּי־עשרה ופי־מאָה בּרוב טוב ורוב נחת!” – כך אני משיב להם, עומד כנגדם ומאסף את הממון בּשתי ידי, בּלא מנין ובלא מספר, ותוחבו לתוך כיסי. – “חיו בשלום, אני אומר להם שוב, אתם שלום וביתכם שלום וכל אשר לכם שלום. שלום, שלום לרחוק ולקרוב!” – מסיים אני בּברכה ומכון פּני אל עגלתי. והנה בּעלת־הבּית, זו הצנועה העוטפת מטפּחת־משי, מעכבת אותי ואומרת לי: “המתן קצת, רב טוביה. גם אני אָצלתי לך בּרכה; מחר, אם־ירצה־השם, בּוא תבוא אלי ומידי תקּבּלנה. יש לי, היא אומרת, פּרה אחת, פּרה חולבת מאין כמוה בּפּרות; כשהיו שנים כתקונן, היתה פּרה זו שופעת בּכל יום כדי עשרים וארבּע כוסות חלב. אבל מיום ששלטה בּה עין־הרע, נשתנתה הפּרה וניטל חלבה הימנה”. – " הקדוש־בּרוך־הוא, אני אומר לה, יאריך ימיך ושנותיך בעבורה. יהא לבּך סמוך ובטוח, שבּביתי תשוב הפּרה לכבודה הראשון, תחדש ימיה כקדם ותפתח לנו מקור חלבה, דעי לך, אני אומר, שהזקנה שלי אשת־חיל היא, ברצונה תַרְאֶה נפלאות ותברא יש מאין, כמו שכתוב במדרש: יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ… סלחו־נא לי, אני אומר, שמא חלאיתיכם בּדברי. היו בּשלום ותערב עליכם שנתכם". – כך אני אומר לכל המסובּים ונפטר בּברכה מעל פּניהם. נכנס אני לחצר ונגש אל עגלתי לפשפּש בּסוסי – אוי מה היה לנו! הֹוָה וְשֶׁבֶר עַל שֶׁבֶר! מבּיט אני סביבי ומציץ לצדדים – וְהַיֶלֶד אֵינֶנוּ: נעלם סוסי!

“נו, טוביה, אני מהרהר בּפני עצמי, עכשיו ודאי לי, שנפלת בּפּח”…. ואני מעלה בּזכרוני אותו המעשה היפה, שמצאתי כתוב בּספר ישן בּשכבר־הימים. מעשה בּחסיד אחד, שנשבּה לבין החברה היפה, בּני כת־ליצנים, והיו הללו מפתים אותו ומדבּרים על לבּו עד שהביאוהו לארמון נהדר, פַּלַּטִּין שֶׁל מֶלֶךְ, והיו מאכילים ומשקים אותו כל אותו הלילה, ואחר־כך עמדו פּתאום ונעלמו כולם והשאירו אותו יחידי עם יפהפיה אחת. הציץ אותו חסיד על היפהפיה, ראָה שאין זו נקבה כלל, אלא חיה רעה. הציץ על החיה הרעה, מיד ראה שחתול היא זו. הציץ החסיד על החתול, הפך החתול את עורו ונעשה שפיפון… “ראה־נא, טוביה, אני אומר לעצמי, את דרכך וַחֲכָם, פּן תנהם בּאחריתך!”…

“מה אתה מפשפש שם בּחשכה?” – שומע אני קול בּני־אָדם מדבּר אלי. – “מה אני מפשפּש כאן? – אני עונה. – אוי ואבוי לי, שיצאתי מבּטן אמי לאויר העולם! אָסון קרה לי, אבדה שאינה חוזרת: הסוס שלי…” – “הסוס שלך, הם אומרי לי, עומד בּאורוה. הטריח עצמך לשם ותמצאהו”.

נכנס אני לאורוה ומרים עיני – אמת נכון הדבר: הבּחור שלי עומד לו בּענווה ובדרך־ארץ בּין שאר חבריו סוסי הגביר, כולו נתון לעניני העולם הזה, עומד ולועס שבּלי־שועל לתיאָבון וטוב ויפה לו.

“שמע־נא, חכימאי, אני אומר לו בּנחת, כלום שכחת מקרא מלא: לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכל חֵפֶץ? כבר הגיעה השעה לשוב הבּיתה. כַּלֵּה אֲכִילָתְךָ וְצֵא. להווי ידוע לך, אני אומר, שאכילה גסה זו למפונק כמותך בּחזקת סכנה היא”…

בּקיצור, בּקשתי ממנו סליחה ומחילה ואסרתיו בּעגלה ויצאתי לביתי בּלב טוב ושמח, מנעים זמירות על דרכי ומסלסל “מֶלֶךְ־עֶלְיוֹן” בּגרוני מרוב רגשותי בּי. וסוסי אף הוא היתה רוח אחרת אתו, כאילו חדש ימי נעוריו, לא חכּה לרמיזת שוט, אלא מרים רגליו ושוקד בּמרוצתו בּחריצות יתירה. וכך שבתי לבּיתי עם חצות הלילה והעירותי את אשתי משנתה בּשמחה ובקול תרועה:

“יום־טוב לך, אני אומר לה, מזל טוב, גולדה!” – “יחשך לך מזלך הטוב, אישי ומאור־עיני! – היא אומרת. – מנין לך יום־טוב זה פּתאום? ולשמחה מה זו עושה, מפרנסי ונותן־לחמי היקר?” – “שמחה כפולה ומכופּלת. – אני אומר. – חכי, זוגתי, כמעט רגע ותראי חמדה גנוזה שהבאתי לך לשמח את לבּך. ורק העירי קודם כל את הילדים משנתם; יקומו, אני אומר, ויטעמו גם הם מכל טוב יהופּיץ”… – “וכי משוגע אתה, או חסר־דעה, או שמא דעתך נטרפה עליך? הרי כדבּר אחד המשוגעים תדבּר!” – כך עונה לי אשתי, מקללת קללות נמרצות ומכלה כל חמתה בּי, כדרך הנשים מעולם. – “נשים, אני אומר, דעתן קלה. וכבר אָמר שלמה המלך, החכם מכּל אדם: אֵין חָכְמַת אִשָׁה אֶלָּא בְּפֶלֶך… אשרינו אשרינו, אני אומר, מה טוב חלקנו, שכבר בּטל המנהג לישא הרבּה נשים”. כך אני אומר לה ויוצא לעגלתי ומביא משם את המטעמים ומניחם כולם יחד על השלחן. ראו בּני־החבורה שלי את העוגות והריחו ריח בּשר, מיד נתעוררו כולם ועמדו על רגליהם והתנפלו על חמדת השלחן כזאבים רעבים ממש, והתחילו עושים בּמלאכה, חוטפים ואוכלים, ידיהם רועדות ושִׁניהם טוחנות בשּקידה רבּה, לקיים מה שנאמר: וַיֹאכֵלוּ – פירש רש"י: לְהוֹדִיעֲךּ כֹחַ הָרָעָב… דמעות נתלו בּעיני אותה שעה.

“נו, אומרת לי זוגתי, אמור מעכשיו, מאין בּאתה ואיזו שמחה או סעודת מצוה הזמין לך הקדוש־בּרוך־הוא היום?” – “אל תדחקי, גולדה את הקץ, אני אומר ואל תאיצי בּי; עוד מעט יתבּררו ויתלבּנו הדברים והכל יהיה גלוי וידוע לפניך כשמש בּצהרים. לפי־שעה, אני אומר, טְלִי את המיחם, לחשי־נא על אָזנו וישמיע לנו את קולו, וכולנו נשב סביב לשלחן ונשתה כוס חמים, כמנהג בּעלי־בּתים חשובים. אָדם, אני אומר, ימיו מעטים ורעים, משול כחרס הנשבּר, כצל עובר וכחלום יעוף, ולא בּכל יום מתרחש נס. ובּפרט, אני אומר, שאלהים בּרך אותנו ושּלח לנו פּרה אדומה בּעלת עשרים וארבּע כוסות חלב בּכל יום. מחר, אם־ירצה־השם, אביא אותה לכאן ועמידה לפניך. הבה, גולדה, – אני אומר לה תוך־כדי־דבּור, מוציא מכיסי ומראה לה את צרור השטרות, – אפשר תגידי לי דרך אומדנה, כמה ממון יש לנו בּצרור זה?”

מסתכל אני בּאשתי – ולא הכרתיה. פּנים לבנים כפני מת וְהַדִּבֵּר אין בּפיה.

“מה זה היה לך גולדה לבּתי? – אני אומר– מה החרדה הזאת אשר חרדת? כלום חושדת את בּכשרים וחוששת, שמא חס ושלום גנבה זו אצלי או גזלה חלילה? בּושת וכלימה, אני אומר, כמה שנים אשתו של טוביה אַתּ, ועדיין אין אַתְּ יודעת את בּעלך כראוי וכנכון. שׁוֹטָה שבּעולם, אני אומר, הממון הזה כשר הוא אצלי, כשר וישר; רק בּשכלי ובתבונתי ובעמל כפּי עשיתי לי את החיל הזה. להוי ידוע לך, אני אומר, שהיום הזה קיימתי שתי נפשות מישראל, האחת צנועה, עוטפת מטפחת־משי, והשניה צעירה ממנה לימים ופאָה נכרית על ראשה; אלמלא אני, שעמדתי להן בּעת צרה והצלתין מסכנה גדולה, מי יודע מה הגיע להן עכשיו!”…."

בּקיצור, ספּרתי לה את כל המעשה מהחל ועד כלה, כיצד הנחני אלהים בדרכי והביאני עד־כה. ואָז ישבנו שנינו והתחלנו מונים את הממון פּעם ושתים ושלש, ובכל פּעם עלה החשבון לשתי פּעמים חַ"י ועד שקל אחד כסרח העודף – הַיינו:: סך־הכל שלשים ושבעה קַרְבּוֹנִים!…. לא התאפקה גולדה שלי והתחיל בּוכה.

“פּתיה, אני אומר, למה תבכי?” – "איך לא אבכה, היא אומרת, אם רגשותי עוברים לבּי והדמעות יורדות מאליהן? אראה בּנחמה, היא אומרת, אם לא ראיתי בּאצטגנינות שלי, כי הָבֵא תביא היום בּשורה טובה לביתך. וזה לך האות, היא אומרת, הנה זקנתי צייטיל, נבדל ממנה לחיים, לא נתגלתה אלי בּחלום זה ימים ושנים; ורק בּלילה הזה, כאשר עליתי על מטתי ונרדמתי, חלמתי חלום. בּחלומי אני רואָה כלי־חליבה מלא חלב על כל גדותיו. וזקנתי צייטיל, הֲרֵינִי כַפָּרַת מִשְּׁכָּבָהּ, מתנהלת לאטה, אוחזת בּכלי־חליבה זה ומכסה עליו בּסינרה, משום עין־הרע. והילדים כולם כרוכים אחריה וקוראים בּקול: “אמא, פּת־לחם!”… – “סימן טוב ומזל טוב! – אני אומר – איני יודע, אם זכותה של זקנתך צייטיל, בּגן־עדן תהא מנוחתה, עמדה לנו היום וידה היתה בּאמצע; אבל מכיון, אני אומר, שהיום הזה החל אלהים להראות לנו נפלאותיו ושלח לנו פּרה אדומה, בּודאי לא יסיר חסדו מאתנו גם לימים הבּאים לקראתנו והפּרה תהא חולבת. לפי־שעה, אני אומר, גולדה לבּתי, עוצי עצה – מה לעשות בּממון?” – “אדרבּה, אומרת היא לי, מה דעתך אתה, טוביה לעשות בּממון רב כזה, בּלא עין־הרע? – “אדרבה ואדרבה, אומר אני, מה דעתך אַתְּ, שנעשה בסך הגון כזה, בלא עין־הרע?” – ושנינו יושבים ותוהים על מדוכה זו כל אותו הלילה, חושבים מחשבות ומשערים השערות ובונים בּנינים על כנפי רוח, אני בְּכֹה והיא בְּכה, שנינו בודקים בּכל ענפי המסחר ובכל מיני פְּרַקְמַטִּיה שבּעולם ועשים בּהם מקח־וממכר לשם רֶוַח ופרנסה; קונים סּסים שנים ומוכרים אותם לאלתר בִּרְוָחִים גדולים פּותחים חנות־מרכולת בּבּובּריק, מוכרים כל סחורתה כהרף־עין וחוזרים ופותחים חנות למיני מַנּוּפַקְטּוּרָ”א; מתחרים עם סוחרי היער ומקבּלים מהם דמי־פּצוי ונעלמים; נותנים עינינו בְּהַטַּכְסָה, מפשפשים בּחכירה ובקבּלנות ומלוים כסף בּרבּית…

“כלום יצאת מדעתך? – מעכבת זוגתי בּידי. – וכי רצונך לפזר מעט כספּך על שבעה ימים ולצאת נקי מנכסיך?” – “אלא מאי? – טוען אני. – לדידך – מוטב שאהיה סוחר בּתבואָה, כדי לפשוט אחר־כך את הרגל? וכי מעט לך, אני אומר, שנתדלדל העולם בשנה זו על־ידי חטים? בּואי וראי, אני אומר, מהפּכת אלהים שהיתה בּאודיסא!” – “למה לי, היא אומרת, אודיסא שלך? אבותי ואבות־אבותי לא היו שם מימיהם, ואף בני לא יהיו שם לעולם, כל־עוד נפשי בּי” – “אם כן, אני אומר, מה שאלתך ומה בּקשתך?” – “שאלתי ובקשתי, היא אומרת: אם שמוע תשמע בקולי, טוביה, אַל תהא שוטה ואל תדבּר הבלים”. – “אָכן רואה אני, הריני אומר, שחכמה את היום ובינה יתרה ניתנה לך, כמו שכתוב בּתורה: לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהּב – כלומר: מִי שֶׁיֶש לוֹ מֵאוֹת, יֶשׁ לוֹ דֵעוֹת”…

בּקיצור, כל אותו הלילה היינו יושבים ומקנתרים איש את אשתו, עד שעשינו שלום בּינינו ובאנו שנינו לכלל החלטה אחת, שאין טוב לנו אלא לקנות לפּרה אדומה זו, שיש לנו, עוד פּרה אחת, פּרה חולבת ממש…

והיה כי ישאל אותי מר: מפּני מה פּרה דוקא ולא סוס? – ועניתי ואָמרתי אליו: מפּני מה סוס דוקא ולא פּרה? טעמי ונימוקי עמי. הכל יודעים, שבּני יהופּיץ כולם מתכנסים בּימות־הקיץ לבּובּריק וקובעים בּה דירותיהם מפני החום, ובני יהופּיץ, כולם גבירים, כולם אדירים, כולם חשובים ומפונקים וכולם יושבים וממתינים, שיטרחו בּני־אָדם בּשבילם ויכינו לפיהם מכל מיני מאכל: עצים וביצים, בּשר ודגים, תרנגולים ובצלים, צנון וחזרת, מלח ופלפלין – אם־כן, מדוע לא יִמָּצֵא אחד בּקרבּנו, אשר יקח על עצמו את הטורח להביא להם לבתיהם כפעם בּפעם גם מיני חלב, כגון חמאָה וגבינה ושמנונית טובה וכדומּה? הרי כפי שבּני יהופּיץ אלו המפונקים להוטים אחר האכילה וכסף כאין בּעיניהם, מן הראוי לנו שנהיה עזר כנגדם ונרויח אצלם מטבּע הגונה. העיקר בּזה, שתהא הסחורה – סחורה יפה; והסחורה שלי – הכל יודעים, שאין דוגמתה אפילו ביהופּיץ עצמה! אראה בּנחמה, אם לא שרים ורוזני־ארץ, גדולי אומות־העולם, היו דורשים גם הם פּעמים רבּות לסחורתי ואומרים לי שבחי בּפני: “שמענו את שמעך, הם אומרים שאָדם ישר אתה טֶבִיל אף־על־פי שמזרע היהודים אתה”… כסבור מר, שמפי יהודי אזכה לשמוע שבח כעין זה? חס ושלום! אַחינו בּני ישראל שיחיו – עינם רעה בשל אחרים. אין דרך היהודי אלא להסתכל בּקנקן חבירו. ראו אצל טוביה פּרה עומדת בּאורותו, עגלה חדשה הופיעה – מיד נתנו לב לחקור בּדבר ולפשפש בּמעשיו: “מאין בּאו לו אלה? המן הגורן או מּן היקב?… אפשר יושב טוביה זה כל הלילות ומזייף שטרות המלוכה? או שמא הוא מבשל משקאות חריפין בּמחשכים ואין רואה?”… אם יאמין לי מר ואם לא – אתה הראשון, שספּרתי לו ספּור־מעשה זה עם כל גלגוליו, דברים כהויתם… ואולם, נראה לי, שהארכתי קצת והפרזתי על המדה; יסלח־נא לי מר, צריך אָדם לשים לבּו גם לעסק, כמו שנאמר: כָּל עוֹרֵב לְמִינֵהו – רצה לומר: איש לפרנסתו; מר ישוב לספריו ולכתביו, ואני – אל סוסי ואל עגלתי… ורק בּקשה אחת יש לי למעלתו ואחר אחדל. חלילה לך להכניסני לתוך ספריך וספורי־מעשיותיך, משום כבוד הבּריות; ואם גזירה היא מלפני כבודך – אל־נא תפרש שמי, לכל־הפחות… ושלום רב לך וכל טוב מעתה ועד עולם.

מעשה שֶסָּח לי טוביה החולב, היאך נפגע פּעם בִּמְנַחֵם־מֶנְדִיל בּעל־החלומות וְנִתְפַּתָּה לו והניח מעותיו על קרן הצבי.

– רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ – כמדומה לי, שֶֶָכַּךְ כתוב בּתורתנו הקדושׁה?

יודע אני אותך אדוני שלום־עליכם, שמומחה אתה לפירוש־המלות גם בּלעדי ולא מפּי אתה חי. ואולם אם נתרגם פסוק זה כצורתו בּלשון אשכנז, פּירושו יהא כך: שוֹט לְסוּס וְשֵׁבֶט לְגֵו כְּסִילִים. כלפּי מה אני סח למעלתו? כלפּי טִפְּשׁוּת הכתוב מדבּר. כי אילו הייתי חכם הרואה את הנולד וּמְקַדֵּם פּני הרעה ונכנסתי לבית ידידַי ואוהבַי הנאמנים לשאל בּעצתם ולספר להם גוף הענין, כך וכך, ודאי שלא הגיעתני כל הצרה הזאת! אלא מאי? כתוב בּתורה: הַחַיִים וְהַמָוֶת בְּיַד הַלּשׁוֹן – כלומר: גזירה היא מן השמים. רצה הקדוש־בּרוך־הוא לְיַסֵּר את טוביה ולהביא עליו פּורעניות, לפיכך השיב חכמתו אָחור וְטִמְטֵם את מחו עד כדי אִבּוד כל החושים. כמה פּעמים אני יושב על מדוכה זו ומהרהר בּפני עצמי ומדבּר אל לבּי: אִי לך, טוביה, חמור־גרם אתה! הרי יש אומרים עליך, שאינך טפּש, מה ראית לשטות זו להאמין בּחלומות וּבְדִבְרֵי־הֲבָאִי, הקלוטים מן האויר, והיית כפתי מאמין לכל דבר? מה הלך ממך ומה חסר היית, דרך משל, אחרי שבּרך אלהים אותך בּפרנסה הגונה ומסחרך פּרץ בּאָרץ ומעשה־חֲלָבְךָ מוניטין יצאו לו בּכל העולם כולו, בּבּובּריק וביהופּיץ ובכל המקומות מסביב? חייך, מה טוב היה חלקך ומה נעים גורלך כיום הזה, אילו היה ממונך מונח אצלך בּקופסא ואין אָדם יודע מוצאו ומובאו, כמו שאָנו אומרים בּתפלת שחרית של שׁבּת: אֵין אוֹמֶר וְאֵין דְבָרִים, רצה לומר: טמון וצפון וְסָמוּי מן העין…. כי באמת, מה להן לַבּריות ולממונו של טוביה? כלום הרבּה יגיעות יָגעו וטרחו בּשבילו בּימים ההם, ימי הרעה, עת שטוביה היה מונח, לא עליכם, בּמעמקי האדמה, מלחך את העפר וגוע שלש פעמים בּיום בּיחד עם אשתו ועם זרעו? ורק אחרי ככלות הכל, כשפקד הקדוש־בּרוך־הוא את טוביה עבדו ופתח לו את אוצרו הטוב להספיק לו מזונותיו ומזונות אנשי־ביתו בְּרֶוַח ולא בּצמצום, בּהיתר ולא בּאסור, ולא עוד אלא שטוביה זה עצמו התחיל מְצָרֵף פְּרוּטָה וּמַנִיחָהּ, – מיד מתפּרסם לשבח בּכל האָרץ, הכל מקלסים אותו, משבּחים ומפארים ומעריצים שמו וקוראים לו: רב טוביה, מסבּירים פּנים לו ונראים כאוהבים בשעת הנאתם, ככתוב: כֻּלָּם אֲהוּבִים, כֻּלָּם בְּרוּרִים; וכולם דורשים לשכנו, דופקים על דלתותיו ערב ובוקר, זה בּא בּחנות־מרכולת וזה בּמיני מ־נּוּפַקְטוּרָ“א, זה בּאחוזת בּית וזה בנחלת שדה וגן, זה טוענו בּחטים וזה בּשעורים ובקנית יער ומשא־ומתן… “אַחַי וְרֵעָי! – אני אומר להם. – אַל תִּרְגְזוּ בַּדֶּרֶךְ– כלומר: הניחו לי, בּמטותא מכּם! כסבורים אתם, שעפרות זהב לי ואוצרות רוטשילד אוצרותי? אם כך אתם סבורים, אני אומר, אינכם אלא טועים, כּמו שאָמרו חז”ל: כָּל הַנְּגָעִים אדָם רואה – רוצה לומר: אָדם רואה כיס עצמו ואינו רואה כיס אחרים”….

בּקיצור, אל יזכר שמם לטובה. כונתי לאחינו בּני־ישראל שיחיו, שעינם רעה בּשל אחרים. בּקש טוביה לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של קרובו שאר־בּשרו מנחם־מנדיל. מה טיבו של מנחם־מנדיל זה? – מין בּרנש משונה, משוגע ואיש־הרוח, בּעל־חלומות ורודף־קדים, מפרק־הרים ומשבּר־סלעים ומעלה פיל בְּקוֹפָהּ של מחט. תִּפַח רוחו שׁל אותו האיש, שמלא ראשי עשן ובלבּל את מחי בּהזיות ובדמיונות ובדברים שלא בּאו לעולם. והיה כי ישאל אותי מר: מַה נִשְׁתַּנָּה – כלומר: כיצד נזדמן לידי מנחם־מנדיל זה? ועניתי ואָמרתי: עֲבָדִים הָיִינוּ – רצה לומר: זכות־אָבות עמדה לי. ואתה, אדוני, הַסְכֵּת ושמע את אשר עשה אלהים לעבדך.

ויהי בּימים הרבּים ההם, ימי תחילת החורף, ואני טוביה נכנסתי כפעם בּפעם לכרך יהופּיץ, מתנהל לאטי עם סוסי ועגלתי לרגל המלאכה אשר לפני – מלאכת חמאָה וגבינה ושאר מעשי־חלב, מובחר מן המובחר, סחורה העוברת לסוחר, יקרה מפּנינים ואין על עפר מְשָׁלָהּ, כה נזכה שנינו לכל טוב ורוב נחת – אָמן! הדבר מובן מאליו, שאת סחורתי זו מכרתי כהרף־עין, לא נשאר ממנה שריד ופליט אפילו מעט מן המעט, ואפילו משהו. ולא עוד, אלא שלא היה סִפֵּק בּידי להחזיר על כל בּתי מכירי ומיודעי, הקונים התמידיים שלי מימות החמה בּבּובּריק, שכולם יושבים ומחכים לי בּכליון־עינים, ממש כמו שמחכים לביאת המשיח. כי זאת לך לדעת, אדוני שלום־עליכם: הסוחרים היהופּיציים שלכם, גם אם אלף שנים יחיו, לא יגיעו אפילו עד קרסוליו של טוביה בּהלכות חמאָה וחלב, וגבינה כגבינתי אינה בּמציאות כלל. כסבור אני, שלפני מעלתו אין אני צריך להרבּות בּשבח סחורתי, כמו שכתוב בּמדרש: עֲלוּבָה עִסָּה – כּלומר: המפורסמות אינן צריכות ראיה…

בּקיצור, מכרתי חלבי עד גמירא, נתתי מספּוא לסוסי, ואני יוצא לטייל בּעיר להנאתי ומהלך בּשוקים וברחובות. אָדָם יסוֹדוֹ מֵעָפָר – רצה לומר: גדול כח יצר־הרע, שֶׁמְפַתֶּה את האָדם ומעורר תאוה בּלבו להזין עיניו מזיו העולם, לשאף רוח צח ולהסתכל בּחמדת יהופּיץ ובכל חפציה וכלי־תפארתה, זהב וכסף ונחושת ותכלת וארגמן, המוצגים לְרַאֲוָה בּחלונות, מְסַמְאִים את עיני הבּריות ונראים כמרמזים ואומרים להן: “המחמדים הללו קודש הם; אין לכם רשות להשתמש בּהם, אלא לראותם בּלבד”… וכך אני עומד סמוך לאחד החלונות המפואָרים, צופה בּמחזה ורואה לנגד עיני כמה וכמה מעות מפוזרות, מהן מטבּעות־זהב ומהן מטבּעות־כסף, מלבד המון שטרות־המדינה ושטרות־חוץ, כחול הים לרוב. ואני מהרהר לבּי אותה שעה: “רבּונו־של־עולם! אילו נפל בּגורלי רק החלק העשירי מכל העושר הזה, הלא אָז נעשיתי נגיד לאחי ונושעתי תשועת־עולמים! הגע בּעצמך: מי ידמה לי ומי ישוה לי אָז? ראשית חכמה, הייתי משיא תיכף ומיד את בּתי הבּכירה ונותן לה נדוניה תַּ”ק_קַרְבּוֹנים בּמזומנים, מלבד מוהר ומתן והלבּשה והוצאות־החתונה, כמנהג בּעלי־בּתים חשובים. אחר־כך הייתי מוכר את סוסי ועגלתי בּיחד עם פּרותי ועוקר דירתי לעיר; קונה לעצמי מקום בּצד מזרח וּמְבַזְבֵּז ממוני לצדקה בּיד רחבה; קונה לאשתי מחרוזת מרגליות ונעשה מעורב עם הבּריות; משגיח בּשבע עינים על עניני הקהילה ומשמיע דעתי בּבתי־כנסיות ובבתי־מדרשות; מתקן בּעיר כמה תיקונים ומעביר מן הגבּאות אותו חצוף ועז־פנים, כדי שלא יהא עם־האָרץ כמותו שותה יי“ש בּחברה־קדישא ואוכל קורקבנים על חשבּון הקהל”…

“שלום־עליכם, רב טוביה! – שומע אני קול מדבּר אלי מאחורי. – מה שלומו של יהודי?” – נפנה אני לצדדים ומסתכל – חיי, שהפנים הללו ניכרים לי מתמול שלשום! “עליכם־השלום, אני עונה לו, מהיכן הוא יהודי?” – “מהיכן? מכתריאליבקה מוצאי, עונה הוא לי, קרובך ושאר־בּשרך אני; הַיינוּ, לא קרובך שלך, אלא קרובה של זוגתך מרת גולדה שתחיה, שלפי שלשלת־היוחסין שלנו הרי אני מתיחס לה שני־בּשלישי”… “חכה כמעט רגע, אני אומר לו, הגידה לי, בּמטותה ממך, שמא חתנו של בָּרוּךְ־היִרְשׁ־אִישׁ־לֵאָה־דְבוֹסִי אתה?” “מצאת חידתי, עונה הוא לי: אָמנם, כן, חתנו של בּרוֹך־הירש־איש־לאָה־דבוסי אני ושם אשתי – שֵׁיינָה־שֵׁיינְדִיל־בַּת־בָּרוּךְ־הִירְשׁ־אִישׁ־לאָה־דְבוֹסִי. עכשיו יודע אתה, מי אני?” “חכה־נא כמעט רגע, אומר אני שוב, דומה שֶׁשׂרה־יֶנְטֶה, זקנתה של חותנך, וּפְרוּמָה־זְלַטָה, דודתה של אשתי, שתיהן, בגן־עדן תהא מנוחתן, היו נכדותיו של הזקן רב תּנחום־מאיר הכתריאלי, זכרונו לברכה? ואם איני טועה, אני אומר, הרי אתה חתנו הבּינוני של בּרוֹך־הירש־איש לאָה־דבוסי. אלא מאי? נשתכח שמך ממני, אני אומר, ופרח מזכרוני. אֲדַמְךָ אֲכַנְךְ ולא ידעתי; איך יִקָרֵא שמך בּישראל?” “שמי, הוא אומר, מנחם מנדיל־חתן־בּרוֹך־הירש־איש לאָה־דבוסי. כך קוראים לי אצלנו בּכתריאלּבקה”. “אם כן, מנחם־מנדיל חביבי, אני אומר ונותן לו שלום, מכיון שכך, הרי חייב אני ליתן לו שלום בּאופן אחר לגמרי! אמור־נא לי מעכשיו מנחם־מנדיל יקירי, מה מעשיך פה, ומה שלום חותנך וחותנתך שיחיו? מה שלומך בּבריאות־הגוף ומה מצב עסקיך בּכאן?” “עֶט, הוא עונה לי, הרי אני בּרוך השם, בּקו־הבּריאות; אלא העסקים, הוא אומר, לעת כזאת אינם כהלכתם”… “תשועת ה' כהרף־עין, אני אומר לו, ותוך־כדי־דבּור אני מציץ על מלבּושיו של עלוב־נפש זה: קרועים הם ומדולדלים, והנעלים אשר לרגליו אף הן נתפּקעו ופתחו פיהן, בּמחילה מכבודן… אל תדאג, אני אומר, ואל תתיאש מן הרחמים; לה' הישועה ובודאי ייטיב גם לך, כמו שאָנו אומרים בּשבּת: יְקוּם פּוּרְקָן מִן שְׁמַיָא – כלומר: בּנים אנחנו לאָבינו שבּשמים ובודאי לא יעזבנו ולא יטשנו בּעת צרה. העיקר, אני אומר, אינו אלא בּטחון. חייב יהודי לבטוח וּלְצַפּוֹת, כי בוא תבוא ישועתו ופדות־נפשו. ואם תמצא לומר: הרי לעת־עתה פּנינו משחירים כשולי קדירה? ויש לומר: הא לא קשיא. לכך, אני אומר, זרע יעקב אנחנו וממעי יהודה יצאנו, כמו שנאמר בּמגילת אסתר: אִם מִזֶרַע הַיְהוּדִים – פּירש רש”י: אם בּן חיל אתה, תריח ריחו של אבק־שרפה… ואולם הגידה לי, אני אומר, מנחם־מנדיל שאָהבה נפשי, איזו הדרך בּאת פּתאום ליהופּיץ?" “מאי משמע? – הוא אומר. – כסבור אתה, שזה מקרוב באתי לכאן? מתרוצץ אני פה, הוא אומר, בּמקום הזה בּערכך כשנה תמימה ומחצה”. “האמנם? – אני אמר. – ובכן הרי אתה תושב בּיהופּיץ?” “הס מלהזכיר! – הוא עונה לי בּחרדה, נרתע לאחוריו ומבּיט לצדדים בּפחד. – אל־נא תרים קולך, רב טוביה! אָמנם כן, גר ותושב אני כאן, אבל, בּמטותא ממך, אל־נא ישמע הדבר בּחוץ”… עומד אני ומציץ עליו כעל משוגע ממש, מציץ ותוהה על קנקנו: “כלום בּורח אתה, אני אומר, ובאת ליהופּיץ להיות נחבּא אל הכלים בּאמצע השוק בעצם היום הזה?” “אל נא תשאָלני, רב טוביה, הוא אומר, ואל תחקרני; יש דברים בּגו. מריסי עיניך ניכר, הוא אומר, שאינך בּקי כלל בּטיב העיר יהופּיץ, דיניה ומנהגיה. בוא, הוא ואמר, ואברר לך מכל דבר שורש, וידעת פּירושו של גר ותושב בּמקום הזה”… וכך הוא מתחיל מספּר לי את כל הענין, מלמדני פּרק בּהלכות יהופּיץ ומרצה לפני מגילה ארוכה, כולה מלאָה קִינִם וָהֶֶגֶה וָהִי… שמעני, מנחם־מנדיל, אני אומר לו, וישמע אליך אלהים; קח־נא, אני אומר, מקלך ותרמילך וקום ונסע אתי לביתי אשר בּכפר, וישבת אתנו יום או יומים והחלפת כֹּחַ, והייתה אורח הגון לנו, ושמחה עליך הזקנה שׁלי והיית לה למשיב נפש".

בּקִיצור, דברתי על לבּו עד שנתרצה לי ושנינו יחד נסענו לכפר. הגענו לביתנו! – והנה ששון ושמחה: אורח לנו! שאר־בּשר! שני בּשלישי! עצמנו ובשרנו! – ותיכף לכניסתו התחיל סדר של שאלות ותשובות: “מה חדש בּכתריאליבקה? מה שלום הדוד בּרוך־הירש? ומה מעשיה של הדודה לאָה־דביסי? והדוד יוֹסֵי־מְנַשֶּׁה? והדודה דבורה? ומה שלום בּניהם ובנותיהם? מי נפטר, חס ושׂלוֹם? ומי נכנס לחופּה וקידושין? ומי גרש את אשתו? מי נתעבּרה לבעלה? ומי קרבו ימיה ללדת?” – “הניחי, אשתי, אני אומר, שאלות ותשובות אלו לשעת־הכושר וערכי לעת־עתה את השלחן, כמו ששנו חכמים בּהגדה: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח. אם יש לך, אני אומר, תבשיל חמיץ מן המוכן – מה־טוב; ואם אין, אני אומר, תְּלַבְּבִי לנו לביבות, או אולי תעשי לנו תופינים או לחמניוֹת ממולאות בּגבינה; ואפשר, אני אומר, גזירה היא מלפניך לכבּד אותנו בַּחֲמִיטוֹת שמנות – לא נסרב גם לחמיטות, כמה שנאמר: בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי – רצה לומר: בּעלת־הבּית את ומפּיך אָנו חיים”.

בּקיצור, לא היו רגעים מועטים עד שנטלנו ידינו ונגשנו אל המלאכה כדת וכדין, כולנו מסבים לשלחן ומיטיבים לבּנו בּסעודה, לקיים מה שנאמר: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ – פירש רש"י: אכילה שיש בּה ממש. "חטוף ואכול, מנחם־מנדיל, אני אומר, ואל תהא מן הנחשלים, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום: מַרְבֶּה בשָׂר – רצה לומר: אי אפשר לעולם בּלא מזונות. וגם אמי־זקנתי נחמה, אני אומר, בּגן־עדן תהא מנוחתה, אף היא היתה אומרת בּחכמתה: "הַבֵּט בְּעֵינֶיךָ וַעֲשֵׂה בְשִׁנֶּיךָ… מסתכל אני בּפני אורחי – עלוב־נפש זה ידיו רועדות בּשעת אכילתו ופיו מלא תהלתה של זוגתי שתחיה; מרבּה הוא בּשבח מזונותיה ונשבע בּכל קודש, כי חמיטות שמנות כחמיטותיה ותופינים כאלו, שנצטמקו יפה על המחבת, לא טעם זה רבּות בּשנים. “הבל הבלים, אני אומר לו, אילו הזמין לך הקודש־בּרוך־הוא לטעום פּעם אחת מִפַּשְׁטִידָה שלה, כי אָז רק אָז נפקחו עיניך לדעת, מה טעמה של צַפִּיחִת בִּדְבָשׁ, טעם גן עדן ממש!”

בקיצור, אָכלנו ושבענו וברכנו, ואָז נכנסנו בּדברים איש עם חבירו, יושבים ומסיחים אחר הסעודה, כדרך העולם; כל אחד בּא בשלו ומספר על עסקי עצמו, זה בְּכֹה וזה בּכֹה; אני לו בּעסקַי, והוא לי בעסקיו. אני לו בּכדי חלב ובחמאָה ובגבינה, והוא לי בּדברים העומדים בּרומו של עולם, מספר מעשיות מאודיסא ומיהופיץ, כיצד נתנסה עשרה נסיונות וכיצד אירעו לו עשרה נסים, פעם בּכה ופעם בּכה, פּעם נתעשר עושר גדול ופעם ירד מנכסיו, היום נגיד ומחר קבּצן, וחוזר חלילה; וכל העסקים וכל המסחרים הללו, שהיה עוסק בּהם, כולם נפלאים בּעיני, כמוסים וסתומים, שכמותם לא שמעתי מעולם בּלתי־אם היום הזה: “מִלְעֵיל וּמִלְרָע”, “עוֹלִים וְיוֹרְדִים”, “אַקְצִיוֹת וּמְנָיוֹת, “פּוטִיבִילוֹב וּמַאלְצֵיב” – שמות משונים מתרגום שני; והמספרים שלו והחשבּונות שהוא מחשב – אף הם שלא כדרך הטבע: עשרה אלפים ועשׂרים אלף וארבעים אלף – הזהב כחרסי־אדמה בעיניו! “את האמת אגיד לך, מנחם־מנדיל, ולא אכחד, אני אומר לו, מניח אני את כל המשׂא־והמתן הזה שלך ואת כל עסקיך אלה, אני אומר, שבודאי תפארת הם לאָדם ונותנים כבוד למחזיקים בהם; אבל הלכה אחת אני אומר, נתעלמה ממני ואינה מְחֻוֶרֶת לי כל־צרכה: הרי כפי שאני יודע את אשת־נעוריך, אני אומר, ומכיר בטיבה תָּמֵהַּ אני עליה, שֶׁפָּרְקָה מעליך עול דרך־ארץ ונתנה לך רשות לעוף כצפור־דרור תחת רקיע השמים”… אִי, רב טוביה! – הוא אומר לי ואנחה שוברת חצי גופו. – אל־נא תעורר פצעי־לבבי חנם ואל תזכיר צרתי לפני; כבר קבּלתי מידה, הוא אומר, את ענשׁי בעולם הזה כפלים ככל חטאותי. אילו ידעת, הוא אומר, את המכתבים שהיא כותבת לי מכתריאליבקה, כי־אָז נוכחת בעצמך, שצדיק גמור אני. ואולם אין בכך כלום; מנהג העולם הוא, שתהא האשה מציקה לבעלה ונוטלת נשמתו ממנו. ורק על זאת, הוא אומר, יתאונן אָדם חַי ויטיח דברים כלפי מעלה: על החותנת אשר הוכיח לי אלהים לפצעי ולחבורתי”… “עליך, אני אומר, קונן ירמיהו הנביא: פֶַצַע וְחַבּוּרָה ומַכָּה טְרִיָה”… “אָמנם כן, רב טוביה, הוא אומר, צדקת מאד; אוי לי מפצעי ואי לי ממכתי!”…

בקיצור, כך היינו יושבים שנינו ומסיחים ומפטפטים ומרבים להג בהתגלות־ לב עד חצות הלילה. ראשי סובב־הולך בתוך ערפל זה של ספּורי־מעשיותיו ובהערבוביה המשונה של עסקיו ומסחריו, אלפיו ורבבותיו עם כל העושׁר הרב הזה… כל אותו הלילה הייתי רואה מראות משונים בחלומי: יהופּיץ… דינרי־זהב… רוטשילד ואוצרותיו… מנחם־מנדיל וחותנתו… ורק כשעלה עמוד־השחר והאיר היום, נפתרו לי החלומות על־ידי אורחי זה עצמו: “היות, הוא אומר, כפי שהשעה הזאת שעת־חירום היא אצלנו ביהופיץ, סחורה מונחת שם כאבן שאין לה הופכין וממון אינו בּמציאות כלל, אָפס כסף – לפיכך, הוא אומר, עכשיו הגיעה שעתך, רב טוביה, שתרויח מטבּע הגונה וגם עמדי תעשה חסד גדול להצילני מחרפת־רעב ולהחיות נפשי כיום הזה”. “כאחד הנערים תדבּר – אני אומר לו. – כסבור אתה בּאמת, שדינרי־זהב לי ואוצרות יהופיץ אוצרותי? שוטה שבּעולם, אני אומר, הלואי שהמקום ימלא חסרוני עד חג־הפסח, כדי שאגיע, לכל־הפּחות, למדרגתו של רוטשילד”… “אָמנם כן, הוא אומר, גם אני יודע זאת; אלא כלום סבור אתה, הוא אומר, כי תועפות־כסף דרושות לנו לתכלית זו? רק מאָה אחת, הוא אומר, כי תמציא לידי לעת כזאת, ואעשה אותה לך בּמשך שלשה או ארבּעה ימים למאתים, לשלש מאות, לשש מאות, לשבע מאות ואולי גם לאלף בּבת־אחת!” “כל זה, אני אומר, אמת ויציב, ונכוֹן וקיים, וטוב ויפה מאד מאד, כמו שאָמרו חז”ל: קָרוֹב לְשָׂכִר וְרָחוֹק מִכִּיס;" אולם בּמה דברים אמורים? כשיש כסף לאָדון זה; אבל אָדם שאין לו, עליו אומר הכתוב: בְּגַפּוֹ יָבוֹא בְּגַפֹּּו יֵצֵא – פּירש רש“י: מִי שֶׁלֹּא טָרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת, לֹא יֹאכֵל בְּשַׁבָּת”… “עֶט, רב טוביה, הוא אומר, חזקה עליך שֶׁמֵּאָה אחת המצא תמצא אצלך בּכל עת ובכל שעה, מאחר שחננך אלהים בּפרנסה זו, בּלא עין־הרע, ושמך הטוב נודע לכבוד ולתהלה”… מה יתן לי, אני אומר, ומה יוֹסִיף לי שמי הטוב? אָמנם טוב שם משמן טוב, כמה שנאמר; אבל בּוא וראה, אני אומר, מה בּיני ובין רוטשילד: שאני אין לי אלא שמי ותהלתי בּלבד, ולרוטשילד נתנו את הרבבות… רצונך, אני אומר, לשמוע מפי דברים כהויתם, לכמה מגיע הוני, הכל כאשר לכל? וידעת היום והשיבות אל לבבך, כי מכל רכושי הרב ומכל העושר הגדול שהעשירני אלהים צברתי לי בּרוב עמל ויגיעת־בּשר מאָה אחת בּמזומנים. ומאה זו אף היא יש לה כמה וכמה שליחות בּבת־אחת: ראשית, אני אומר בּת בּוגרת לי ואני צריך להשיאָה; ושנית, אני אוֹמר, עוד בּת אחת לי, בּרוך־השם, ואף היא בּגרה ואף היא הגיעה לפרקה"… “אדרבּה, הוא אומר, אצבּע אלהים היא זאת! הגע בּעצמך, רב טוביה: הרי לא בּכל יום יתרחש נס ולא בּכל יום תגיע לידך הזדמנות טובה זו – להכניס מאָה ולהוציא, אם־ירצה־השם, כפל כפלים, כדי שיספיק לך להשיא את כל בּנותיך גם יחד וגם לשאר צרכיך וצרכי נפשות בּיתך!” – וכאן התחיל זה מלמדני פרק בּהלכות עשירות, עומד ומבאר לי את כל הענין כולו בּאר היטב ומפרש לי גופי הלכות, כיצד מכניסים שקול ומוציאים פי־שנים ופי־עשרה. “נוטלים, הוא אומר, מאָה שקלים ומניחים אותם לפני הסרסור ואומרים לו: קנה לי עשרה – כבר שכחתי, כיצד קוראים לסחורה זו – ואָז ממתינים יום אחד ושני ימים ושלשה ימים, עד שיעלה השער; ואָז מריצים דֶפֵּישָׁה למקום ידוע, שימכרו את הסחורה ויקנו בּכסף פּי שנים; ואָז ממתינים שוב יום אחד ושני ימים ושלשה ימים, עד שיעלה השער, ומריצים שום דפּישה למקום ידוע, וכך חוזר חלילה; ובאופן כזה, הוא אומר, מאָה מכניסה מאתים, מאתים מכניסין ארבּע מאות, ארבּע מאות – שמונה מאות, שמונה מאות – שש־עשרה… נסים ונפלאות ממש! אראה בנחמה, הוא אומר, אם לא ראיתי בּיהופּיץ סרסורים ומשרתים, עניים ואביונים, שאתמול היו מהלכים ברחובה של עיר בּלא נעלים לרגליהם, והיום עלו לגדולה, בּתים להם והיכלות, נשיהם חשות בּקיבתן ונוסעות לחוץ־לאָרץ ולמעינות־הרפואָה, והם עצמם מכרכרים כל היום על־פני חוצות בּכרכרות מרקדות, מרימים חוטמיהם כלפּי מעלה ואין דומה להם!”…

בּקיצור, למה אאריך למר בּמקוֹם שראוי לקצר? פִּתַּנִי וָאֶפָּת. בּולמוס העשירות אחזני וכל חושי נתבּלבּלו בּי. “מי יודע? – אני מהרהר בּפני עצמי. – אפשר גזירה היא מן השמים, שיהא זה מלאָכי הטוב להביא לי את הבּרכה אל ביתי? הרי באָזני שמעתי מעשים בּכל יום, שכמה וכמה מבּני־יהופּיץ הצליחו ועשו עושר בּנקיפת אצבּע בּלבד – ולמה יגרע חלקי? מובטחני בּמנחם־מנדיל, שאינו שקרן ובודאי לא בּדה מלבּו פּזמונות אלו. כדאי לך, טוביה, אני אומר, שתטה אָזנך ותשמע נכוחות. אולי בּאמת מה' יצא הדבר להרים קרנך לעת זקנה ולהקים מעפר דל כמותך, שתהא גם אתה קרוא אָדם? עד מתי, טוביה, אני אומר, תהא עמל ויגע ומתענה על פּת־לחם? עד אָנה תהא זקוק לסוסך ולעגלתך, לחמאָתך ולגבינתך, המפרכים גופך ומַתּישִׁים כחך מיום ליום? חייך, כבר הגיעה שעתך, אני אומר, שתנוח אף אתה מעמלך ומרגזך ותהיה בּעל־בית בּין שאר בּעלי־בּתים חשובים, משכים ומעריב לבית־המדרש, מתפּלל מנחה בּשעתה ומעיין בּספר להנאָתך, אלא מאי? שמא, לא יעלה ולא יבוא, תפנה אליך ההצלחה עורף ולא פנים, וירד הגלגל אחורנית, וכשל עוזר ונפל עזור? ויש לומר: זו מנין לך? למה תפתח פּה לשטן, רחמנא ליצלן?” – “מה דעתך, גולדה? – אני פּונה ואומר לזוגתי. – המתקבּלים על לבך דברי קרובך?” “מה אומר ומה אדבּר? – משיבה היא לי. – כלום יודעת אנכי? דומה, היא אומרת, שמנחם־מנדיל אינו אָדם מן השוק חלילה ולא בא אליך לרמותך ולהיות בּעיניך כִמְתַעְתֵּעַ. הרי לא מגזע של חייטים וסנדלרים הוא, חס ושלום! אָביו, היא אומרת, יהודי כשר היה מאין כמוהו, ואבי־אָביו, זכר צדיק לברכה, – זה היה בּשעתו כלי־חמדה, שלא הניח אחריו כמותו: כל ימיו היה יושב סומא בּבית־המדרש ועוסק בּתורה; ואפילו הַסּבְתָא צייטיל, היא אומרת, נבּדל כולנו לחיים הימנה, אף היא לא היתה יהודית פּשוטה”… פּתחה בּכד, אני אומר, וסיימה בּחבית! אני טוענה בּעסק, והיא מודה לי בּהסבתא צייטיל! אין חכמה לאשה אלא בּפלך. לא לחנם, אני אומר, הלך שלמה המלך לכרכּי הים ואשה בּכל אלה לא מצא"…

בּקיצור, קיימנו וקבּלנו, שאני ומנחם־מנדיל – שנינו עושים שותפות; אני משקיע בּעסק הזה את הוני ומנחם־מנדיל – את שכלו וחריצותו, וכל מה שנרויח בּעזרת השם יתבּרך, נחלק בּינינו חלק כחלק. – “האמינה לי, רב טוביה, הוא אומר, שהעסק הזה שלנו יעלה ויצמח וישגשג ויעשה פּרי, ועתיד אני, אם־ירצה־השם, להזיל זהב רב אל כיסך”. אָמן, גם אתם! – אני אומר. – מי יתן והיה. יהי רצון, אני אומר מלפני אָבינו שבּשמים, שיהא שיח־שפתותינו חשוב ומקובּל ומרוצה לפניו מעתה ועד עולם. אלא מאי? – אני אומר. – כתוב אחד לא נתבּרר לי עדיין כל־צרכו, והכתוב הזה כולו אומר “דרשני”: כיון, אני אומר, שאני יושב כאן, ואתה בּיהופּיץ – כיצד יגונב דבר זה אלי, כשתהא השעה ראויה לכך? סלח־נא לי, אני אומר, בּרוב טובך; אין אני מתכון בּזה חלילה לפגוע בּכבודך. אלא כך היא דרכו של ממון, אני אומר, שהכל רצים אחריו והכל מתאוים לו, כמו ששנו חכמים בּפרקי־אָבות: יְהִי מָמוֹן חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ – כלומר: אָדם קרוב לכיסו“… “נעניתי לך, רב טוביה; שמא כונתך, הוא אומר, שיהא העסק הזה ליתר בּטחון כתוב וחתום אצלנו על־גבּי הנייר? אם כן, הריני מוכן ומזומן לעשות רצונך!” “חכה כמעט רגע, אני אומר, הבה נחפשה דרכינו ונחקורה: מה־נפשך, אם תהא כונתך חלילה לְקַפְּחֵנִי ולעמוד על דמי – מה יועיל לי ניירך בּיום עברה? הרי כבר למדה תורה דרך־ארץ: לִפְנֵי עִוֵר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל – פירש רש”י: אל תאמין בּקבּצנים”… “האמינה לי, רב טוביה, הוא אומר, בּאמונתי ובהן־צדקי נשבעתי לך, שאין אני בא אליך בּערמומית חלילה להונות אותך ולגנוב את דעתך; הנה ראה תראה בּעיניך, הוא אומר, שהכל יעשה אם־ירצה־השם, כראוי וכנכון, על הצד היותר טוב, בּצדק ובמשפט וביושר־לבב, חלק כחלק נחלק, חצי שלי וחצי שלך, לי מאָה ולך מאָה, לי מאתים ולך מאתים, לי אלף ולך אלף, לי אלפים ולך אלפים”…

בּקיצור, הוצאתי מעותי ממקום־גניזתן, מניתי אותן שלש פּעמים בּפיק־בּרכים ובידים רועדות, העידותי לי עדה נאמנת את גולדה זוגתי ובררתי עוד הפעם לשותפי, מה טיבן של מעות אלו, שבּאו לי בּזעת אפּי ובלשד עצמותי, ואחר־כך מסרתי אותן לידו, תפרתי להן כיס מיוחד בּמקום צנוע שבּבגדו והשמעתיו פּעמים רבות על השמירה מפני הגנבים. ותנאי התניתי עמו קודם למעשה, שתיכף לאחר השבּת יכתוב לי, למען השם, מכתב מפורט ויודיעני בּאריכות דבר דבור על אָפניו, מה עלתה לו ומה הגיעו בּימים האלה. ואָז נפלנו איש על צוארי רעהו ונשקנו חליפות איש לאָחיו לאות אהבה ואחוה ורעות, והוא נפרד מאתנו בּידידות רבּה ויצא לדרכו בּשלום. כיון שיצא מבּיתי ונשארתי יחידי לנפשי, מיד עמד דמיוני לשחק לפני בּשלל צבעיו, המון מחשבות מתרוצצות בּמחי וחלומות אני רואה בּהקיץ, חלומות נעימים, המושכים את הלב וצדים את הנפש, מרכיבים את האָדם על כנפי־הרוח, מרימים אותו למעלה־למעלה ומראים לו מה לפני ומה לאָחור… בּחלומי והנה בּאמצע העיר, על פּני הככר, בּמקום הנראה לעין, בּית עומד, בּית גדול ורחב־ידים, גגו מצופה פחים, ואורוות לו ורפתים, חדרים ועליות, מְזָוִים ומרתפים, וכל טוב האָרץ; ובחדרים אלו בּעלת־הבּית סובבת אילך ואילך – מי היא זאת בּעלת־הבּית, הנשקפה כמו נגידה, פִּימָה שמנה לה וכרסה בּין שיניה, מחרוזת של מרגליות על צוארה וצרור מפתחות בּידה, והיא איומה מאד, זורקת מרה בּתוך בּיתה ומקללת את השפחות קללות נמרצות? חי־נפשי, שלא הכרתיה! הרי אשתי היא זו, אשת־נעורי, גולדה בּכבודה ובעצמה! ובנותי – ראה גם ראה! – אף הן פּנים חדשות להן, כולן לבושות בּגדי־שבּת, חובקות ידיהן להנאָתן ואינן עושות כל מלאכה; וחצרי אשר סביב לביתי – שם כל מיני עופות יקַנִּנּוּ, תרנגָלות ואוזים ובני־אוזים; ובתוך הבּית פּנימה – אורה ושמחה וששון ויקר; בּתנור בּוערת אש ועל השלחן עומד המיחם, כמלך בּגדוד, ומרים קול־זועות; ובראש השלחן מסב בּעל־הבּית בּכבודו ובעצמו – טוביה הוא זה, לבוש גלימת־בּוֹקר לתפאָרה וכפּת־משי על ראשו; סביבו יושבים שבעה טובי העיר, כולם מחניפים לו, מלחכים פּנכה אצלו, מתאבּקים בּעפר רגליו ושותים בּצמא את דבריו: “אָתינו לחננך, אדוננו רב טוביה”…. “ידבר־נא דבר מורנו רב טוביה”… במחילה מכבוד מעלתך, אלופנו רב טוביה“… – “הוי, אני מהרהר בפני עצמי אותה שעה, תִּפַּח רוחו של אבי אבות הזהב!”… את מי חרפת וקללת בּאבותיו?” – תוהה עלי גולדה זוגתי. “לא חרפתי ולא קללתי איש, אני אומר; מיני הרהורים עלו על לבּי, מיני מחשבות וחלומות ויום אתמול כי עבר… הגידי לי, גולדה לבּתי, אני אומר, שמא גלוי וידוע לפניך, מה שם סחורתו של קרובך מנחם־מנדיל זה ובמה הוא עוסק שם?” “כל חלומותי הרעים, היא אומרת שחלמתי על עצמי ושחלמו אחרים עלי, יחולו על ראש שונאי!… הנשמע כדבר הזה? כל היום וכל הלילה ישבו שני אלה ולא פסקו פּיהם מדבּור, ועכשיו עומד חכם זה ושואלני שאלת תם: בּמה הוא עוסק?! כּמדומה לי, היא אומרת, ששניכם שותפות עשיתם, או אפשר טעות היתה בּידי?” “אָמנם כן, אני אומר, שותפות עשינו בּינינו, אבל מה טיבה של שותפות זו – הַרגיני נא הרוג ולא אדע! נראה לי, אני אומר, שהעסק הזה למעלה מן השכל הוא, מן רוחניות שאין בּה ממש, ואף־על־פי־כן, אני אומר, אל־נא תדאגי, אשתי, ואל ירע לבבך, כמו ששנו חכמים בּחיי־אָדם: אֵין מְעָרְבִין שִׂמְחָה בְשִׂמְחָה… צופה אני בּאצטגנינות שלי, אני אומר, שהכל על מקומו יבוא בּשלום ובעזרת השם יתבּרך נראה בּרכה בּמעשי ידינו ונרויח ממון רב – ואמרי אָמן וערכי השלחן!”

בּקיצור, עבר שבוע ועברו שבועים ועברו שלשה שבועות – אין קול ואין כָּסֶף. נשתתק שותפי מנחם־מנדיל! רע עלי המעשה ואני מתהלך כנדהם מרוב מחשבותי, מבקש פתרון לחידה זו ואיני מוצא. לא יאומן כי יסופּר, אני מהרהר בּפני עצמי, שמנחם־מנדיל זה שכח לכתוב מכתב כאשר הבטיחני; יודע הוא, שכולנו יושבים פּה על עקרבּים ומחכים לדבריו בּכליון־עינים ממש. ואולם תוך־כדי־רגע מבריק רעיון בּמחי בּמהירות הבּרק: מה אעשה לבּר־נש זה, למשך, אם יטול לעצמו את השאור שבּעיסה, כלומר: את כל הרוח כולו, ואותי ידחה בּקש ויאמר לי: לא היו דברים מעולם!? – הא כיצד? – אני מנחם את עצמי. – כלום אפשר הדבר? היתכן?… אני נהגתי באָדם זה מנהג קרוב וגואל, מִפִּתִּי האכלתיו ובכספּי תמכתיו, והוא יעשה עצמו רשע ויכרה בּור לרגלי?!… והנה מחשבה אחרת עולה על לבּי: מניח אני את הרוח ומוחל לו מחילה גמורה, כמו שאָנו אומרים בּמגילת אסתר: כַּאָשֵר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי –כלומר: מה בּרֶוח, כך בּלא רֶוח; כל עיקר דאגתי בּזה אינו אלא לקרן, שלא תלך, חס ושלום, לטמיון… ועם מחשבה זו אני מרגיש בּעצמי, שחושי מתבּלבּלים בּי וקור מחלחל בּכל אברי גופי. – זקן שוטה! – אני נוזף בּעצמי. – אי לך, טפּש שכמותך, שקפּחת מעשיך והנחת מעותיך על קרן הצבי! לעשירות התאוית בּהמה בּצורת סוס? בּדינרי־זהב חשקה נפשך? אילו חכם היית, הרואה את הנולד, כי־אָז קנית לך בּמאָה קַרְבּוֹנִים אלו שני סוסים יפים, קלים כנשרים, או עגלת־צב חדשה עם מצילה מקשקשת… “טוביה אומרת לי זוגתי, עד מתי תשב בּחבּוק־ידים ולא תחשוב מחשבות?” “יפה דרשת! – אני עונה לה. – אני ראשי עלי כגלגל מרוב הרהורים, וזו בּאָה עלי בּתביעות, שיושב אני בּחבּוק־ידים ואיני חושב מחשבות!” “אין זאת, היא אומרת, כי־אם אָסון קרהו בּדרך, או גזלנים נפלו עליו ולקחו את כל אשר לו, או אולי יד מזיקין היתה בּו חלילה, או שמא, חס ושלום, מת מנחם־מנדיל מיתה חטופה?” “מה עלה פּתאוֹם על דעתך, יונתי? מנין לך, אני אומר, גזלנים אלו בּעצם היום הזה?” ואל לבּי אני אומר: אָכן צדקה גולדה; כזה וכזה יארע לעוברי־דרכים! “זה דרכך מעולם, אני אומר, דרך נשים לך, שאת מתנבּאת לרעה ופותחת פה לשטן”. “סימן משפּחה זאת לו, היא אומרת, מורשת אָבות מדור לדור. אמו היא אומרת, תעמוד שם ותמליץ בּעדנו, אף היא מתה בימי נעוריה. ושלש אחיות, היא אומרת, היו לו; האחת, נבּדל ממנה לחיים, מתה בּעודנה בּבתוליה; והשניה, היא אומרת, אָמנם נכנסה לחופּה וקידושין, אלא תיכף לזה צינה אֲחָזַתָּהּ בּבית־המרחץ ופרחה נשמתה ומתה; והשלישית, היא אומרת, זו מַקְשׁה ללדת היתה ונטרפה דעתּה עליה ויצאָה נשמתה ביסורים”. “בּגן־עדן, אני אומר, תהא מנוחתן, האמיני לי, גולדה, אני אומר, שכולנו נתבּקש לפמליא של מעלה, כמה שנאמר: אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה – רצה לומר: דומה אָדם לחייט; מה חייט זה, אני אומר, עובד בּמחטו ומת, אף אָדם חי חיי־הבלו ומת”….

בקיצור, נמנינו וגמרנו, שאסע ליהופיץ לחקור את הדבר. קצת סחורה היתה אצלי מן המוכן, מלאי נאה של חמאָה וגבינה ושמנונית משובחת, ולפיכך נזדרזתי ואָסרתי את סוסי – וַיִסְעוּ מִסֻּכּוֹת, כלומר: יצאתי בדרך־המלך העולה ליהופּיץ. בּדרך־נסיעתי אני נופל לתוך עצבות ולבּי מר לי מאד; יחידי אני בּיער, כֹּחַ־הַדָּם מתגבּר כּי בּכל תקפו וכמה הרהורים ומחשבות נוגים עולים בּמחי. מצייר אני בּדמיוני ורואה בּמחזה, כיצד אני נכנס לעיר ושואל למקום שותפי, והנה אומרים לי: “מנחם־מנדיל? מי ידמה לו ומי ישוה לו? בּר־נַש זה עלה עכשיו לגדולה ונתעשר ומרעיש עולמות ויוצא בּכרכרות ובית־חומה לו לתפאָרה!” – מאמץ אני את לבּי והולך לבקרו ומגיע עד בּיתו – “יעמוד! – אומרים לי שומרי־הסף אשר לו והודפים אותי בּכתף. – אל תדחף עצמך, רב יהודי ואל תבּהל בּרוחך – לא זה המקום!” – “קרוב אני לו, אומר אני להם, שני־בּשלישי, ממשפּחת אשתי הוא”. – “סימן טוב ומזל טוב לך! – אומרים הם לי. – בּרוך אתה בּבואך! ואף־על־פּי־כן, רב קרוב, הם אומרים לי, הכבד־נא, בּמחילה מכבוד מעלתך, והמתן כאן כִּמְעַט־קָט ליד הדלת והמזוזה, כי על־כן בּאת בּצל קורתנו”… מבין אני על־פּי רמז זה, שמתן בּסתר יִכְפֶּה אף, כמו ששנו חכמים בּלשון המשנה: כָּל הַשְְּׁעִרִים נִנּעָלִים, חוּץ מִשַּׁעֲרֵי מָעוֹת… ואני עובר בּשלום ונכנס לפני ולפנים, אל האָדון מנחם־מנדיל בּכבודו ובעצמו. – “שלום־עליכם, רב מנחם־מנדיל!” – אני אומר לו. מבּיט הוא בּפני – לא היו דברים מעולם: עושה עצמו כאילו לא הכירני! – “מה ליהודי בביתי?” – הוא אומר אלי. עומד אני כנגדו בּפיק־בּרכים, עוד מעט ואתעלף. – “מה זה היה לידידי, אני אומר, כלום לא הכרתני? הרי קרובך אני, טוביה שמי!” “אַה, הוא אומר, שמך טוביה? דומה, ששם זה ידוע לי”… “האמנם ידוע הוא לך? – אני אומר לו. – אפשר ידועות לכבודך, אני אומר, גם הלביבות אשר לִבְּבָה לך זוגתי מרת גולדה שתחיה, והלחמניות הממולאות בגבינה, והחמיטות השמנות?”… ושוב אני מצייר בּדמיוני מחזה אחר, הוא שונה מן הראשון תכלית שנוי: נכנס אני אצל מנחם־מנדיל לבקרו, והנה הוא יוצא לקראתי, נותן לי שלום ומקבּלני בּסבר פּנים יפות – “אורח הגון אתה לי! שוב, רב טוביה, בּמטותא ממך. מה שלומך, ידידי, ומה שלום זוגתך מרת גולדה שתחיה? כל העת הייתי יושב ומצפה לך; בּרצוני זה כבר לסלק לך את המגיע כפי חלקך”. ובדברו הוא עומד וממלא לי מלוא כובעי דינרי־זהב. “אלו הם פּירות, הוא אומר, הקרן קיימת בּשותפות, כפי המדובּר; כל מה שנרויח, חלק כחלק נחלק בּינינו, בּצדק ובמשפּט וביושר־לבב, חצי שלי וחצי שלך, לי מאָה ולך מאָה, לי מאתים ולך מאתים, לי אלף ולך אלף, לי אלפּים ולך אלפּים”… מתוך רעיונות אלו אני נרדם על דוכני, יושב ומתנמם ואיני משגיח בּסוסי, שנהג חירות בּעצמו, נטה מן הדרך לצד צפון ונתקל בּאילן. מרגיש פּתאום דחיפה עצומה בּערפּי, ובכח הדחיפה הזאת אני מתעורר וניצוצות נתזים מעיני. “גַם זוֹ לְטוֹבָה, אני אומר לעצמי, יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם, ששמרני ושמר על עגלתי מסכנה ואחת מִסְַדְנוֹתֶיהָ לא נשברה”…

בּקיצור, באתי ליהופּיץ ומהרתי למכור חלבי בּזריזות רבּה, כדרכי תמיד, ואני יוצא לעיר לבקש בּשוקים וברחובות את שאָהבה נפשי, את מנחם־מנדיל שותפי. סובב אני בּרחובה של עיר שעה אחת ושתים ושלש – והילד איננו, כלומר: נעלם מנחם־מנדיל ועקבותיו לא נודעו. מעכב אני עוברים ושבים על־פּני חוץ ושואלם: “האם לא שמעתם, האם לא ראיתם איש יהודי, שנקרא שמו בּישראל מנחם־מנדיל?” – “שמענו, הם אומרים, וגם ראינו ההרבּה יהודים, שנקרא שמו בישראל מנחם־מנדיל?”.–, מה טיבו של עובּר זה?" – “שמא, אני אומר, אתם מתאוים לדעת את שם־משפּחתו דוקא? וידעתם היום, שאפילו בּביתו, כלומר בּכתריאליבקה עיר מולדתו, אין קוראים אותו אלא על־שם חותנתו, הַיינו: מנחם־מנדיל־חתן־לאָה־דבוסי; ולא עוד, אני אומר, אלא שגם חותנו, שיהודי זקן הוא ושבע־ימים, אף הוא נקרא על־שמה, הַיינו: בּרוך־הירש־איש־לאָה־דבוסי; ואפילו היא עצמה, הַיינו לאָה־דבוסי, שאשת־חיל היא ומוראָה על בּעלה, אף היא נקרא שמה בּישראל: לאָה־דבוסי־אשת־בּרוך־הירש־איש־לאָה־דבוסי; עכשיו ניחא לכם?” – “תנוח דעתך, הם אומרים, רב יהודי, שהנחת דעתנו. ואף־על־פי־כן, אין זה תירוץ מספּיק כלל. שמא תגיד לנו, הם אומרים, מה מסחרו של אותו האיש, כלומר: בּאיזו פרקמטיה עוסק מנחם־מנדיל זה שלך?” – “בּאיזו פּרקמטיה הוא עוסק? – אני אומר. – עוסק הוא לא בּזפת ולא בּשעוה ולא בּשמן־קיק, אלא מיני סחורה משונים יש לו, דינרי־זהב, אני אומר, מלעיל ומלרע, עולים ויורדים, פּוטיבילוב. מריץ הוא, אני אומר, בּכל יום ויום דֶּפֵּשׁוֹת לכרכי־הים, לפטרבּורג ולווארשה”… – “אַה?! – הם אומרים לי וממלאים שחוק פיהם. – אפשר כונתך לאותו מנחם־מנדיל, שמסחרו בְּיַקְנֶה”ז? מכיון שכך, הטריח עצמך, הם אומרים, וכלך לשם, לעבר השני, בּמקום שהרבּה סרסורים, שועלים קטנים כמותו, מתרוצצים אָנה ואָנה, וגם הוא בתוכם“… “אל תאמין בּעצמך עד יום מותך, אני מהרהר בּלבּי; הרי אני כבן חמשים, ולא זכיתי מימי שיהא חלקי עם “שועלים קטנים” ועם יקנה”ז!” ואני עובר לשם, מצדד בּצדי־דרכים ודוחק עצמי לתוך אוכלוסי יהודים רבּים, המתרוצצים אילך ואילך כמטורפים ממש, קופצים זה על־גבּי זה, נתקלים זה בּזה והודפים איש בכתף חבירו. שם שאון וסער והמולה רבּה, עולם־התוהו ממש; הכל מדבּרים, הכל צועקים, הכל מנענעים ידיהם לרוח. קולות קוראים בּגרון: פּוּטיבלוֹב… שָׁרִיר וְקַיָם… תְּקִיעַת־כַּף…

דְמֵי־קְדִימָה.. אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ… צַדִּיק מִצָרָה נֶחֱלָץ…

מְנֻוָּל שֶׁכְּמוֹתְךְ… את גלגלתך ארוצץ… רוקק אני בפּניך… תִּפַּח רוּחֲךְ… סוחר נאה… פושט את הרגל… מְלַחֵךְ־פִּנְכָּה… משרת!"… רואה אני בּאצטגנינות שלי, שעוד מעט יגיע הדבר לידי מכוֹת־לחי. “ברח דודי, אני אומר לעצמי שׂא, טוביה רגליך ונוס מן המערכה, אם חפץ חיים אתה!” נו־נו, רבּונו־של־עולם! – אני מהרהר בּלבּי. – בּראת לך עיר נאָה ויהופּיץ שמה וכנגדה בּראת סוחר נאה ושמו מנחם־מנדיל! וכי פה המקום לעשות עושר? וכאן מאספים דינרי־זהב? כלום דרכם של סוחרים בּכך? אוי לך, טוביה, ואוי לנפשך ואוי לעיניך שכך רואות!…

בּקיצור, התחמקתי משם כנס מן הדליקה, ואני מתעכב ליד אחד החלונות המפואָרים, עומד ומסתכל בּכמה וכמה מכנסים, המוצגים של לְרַאֲוָה, כדי לסמא את עיני הבּריות, ופתאום אני רואה לאור הזכוכית את פני שותפי, את מנחם־מנדיל בּעל־הפרנסה. ראיתיו – ולבּי נרתע בּקרבּי וכמעט פרחה נשמתי. לא עליכם, ידידַי וכל דורשי־טובתי, הלּוּך כְּהִלוּכוֹ של מנחם־מנדיל זה בּאותה שעה! לא תואר לו ולא מראה, לא קַפּוטה ולא נעלים! ופניו – רבּונו־של־עולם! נדמה לי, כי מת עולה מקברו לקראתי. “נו, טוביה, אני מהרהר בּלבּי, קֵץ כָּל בָּשָׂר – כלומר: אָבד סברך ובטל סכויך. הגיעה שעתך להפּרד לעולמים מעל מאת הקרבּונים, מחמדי בּת־עינך. עליך אמר הכתוב: לא דֻבּים וְלֹא יַעַר – פירש רש”י: לא כסף ולא שׁוה־כסף, אלא צרות ופורעניות ועגמת־נפש בּיד רחבה"…

והוא, כלומר השותף שלי, עלוב־נפש זה, אף הוא נתבּלבּלו כל חושיו בּו, כשראָני. וכך היינו עומדים שנינו כדרבונות נטועים, דבקה לשוננו לחכנו ואין מלה בּפינו, עומדים ומציצים זה בּפני זה כשני תרנגולים ועינינו כאילו מבּיעות: אוי לנו, כי חשכו עינינו, שָׁבַת משוש־לנו ושנינו עתידים להחזיר על הפּתחים!… “רב טוביה, – הוא אומר לי בלחש, קולו נחבּא בּגרונו והדמעות חונקות אותו, – רב טוביה! אוי לו לאָדם שנולד בּלא מזל. חיים כאלו, הוא אומר, יפה מהם סקילה!”… “בּודאי, אני אומר לו, ראוי אתה, מנחם־מנדיל, בּעד המעשה הזה אשר עשית, שיקרעו אותך כדג בּיום־הכפּורים שֶׁחָל להיות בּשבת־בּראשית! ראה, אני אומר, והבּיטה, למי עוללת כה? נפלת, אני אומר, כשודד בּצהרים על בּית מלא נפשות חיות, צער בּעלי־חיים מן התורה, תינוקות שלא חטאו, שָׁחַטְתָּ ולא חמלת את כולם בּיום אחד! אַלְלַי לי, אני אומר, איך אָשוב עכשיו לביתי ואראה פני אשתי וילדי? אדרבּה, אמור בעצמך, אני אומר, לסטים מזוין שכמותך, גזלן שכמותך רוצח־היער!” “אמת הדבר, עונה הוא לי ותומך עצמו בּכותל, אמת, רב טוביה, אתה הצדיק ואני ובני־יהופיץ הרשעים”… “גדול עונך מנשוא, אני אומר; גם כי תעבור שבע מדורות גיהנם, אני אומר, לא תִנָקֶה!” “אמת, הוא אומר, רב טוביה, כל דבריך אמת וצדק; חיים כאלו, הוא אומר, יפה מהם, רב טוביה…” והוא כובש פּניו בּקרקע ומשתתק. עומד אני ומסתכל בּו, בּחדל־אישים זה, רואה עמידתו העלובה, עמידת דל וריק סמוך לכותל, צופה את פניו הכּבושים בקרקע וכובעו שנשמט לו הצדה ושומע אנחותיו, שכל אחת מהן שוברת חצי גופי, ואני מתמלא עליו רחמים. “לו יהי כדבריך, אני אומר, אפשר שגם אתה אינך חייב בדבר וידיך, אני אומר, לא שפכו את הדם הזה. הרי, אני אומר, אם נצרף את מדת הדין למדת הרחמים, נראה עין בעין, שלא במזיד חטאת ולא מרוע־לבך הבאת עלינו את הצרה הזאת. כמוני שותף היית לעסק זה, מה אני השקעתי בו את הוני, אף אתה השקעת בו את שכלך, אוי ואבוי לשנינו! בּודאי, אני אומר, כונתך היתה לטובה, כמו שאָנו אומרים בּמחזור: לְחַיִים וְלֹא לַמָּוֶת, ורק הקדוש־בּרוך־הוא חשבה לרעה, ולפיכך, אני אומר, סכל דעתנו והפר עצתנו והכשילנו בעסק שאינו מהוגן, כמו שאָמר דוד המלך, עליו השלום: שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם – פּירש רש”י: עוֹרְבָא פָרַח!… למה לי, אני אומר, להרחיק עדותי? הנה מסחרי לפניך, מסחר החלב. דומה, אני אומר, שעסק זה יפה הוא, עסק נכון וקיים מאין כמוהו. ואף־על־פי־כן, אני אומר, כשרצה הקדוש־ברוך־הוא לזכות את טוביה בימות הגשמים של אשתקד, לא עמדה לי חכמתי ובינתי והטובה שבפרותי נפלה ומתה. וכיון, אני אומר, שנתנה רשות למשׁחית, מיד נסתלקה אחריה והלכה לעולמה גם עגלתי האדומה, עֶגְלַת־מַרְבֵּק טובה, שלא הייתי מוכרה לאחרים בעד כל הון. מנהג העולם הוא, אני אומר, מששת ימי־בראשית, ואין מהרהרים אחרי מדותיו, יתבּרך שמו. רבּים שתו ורבים ישתו. אין אני שואל אותך, אני אומר, לממוני – היכן הוא? יודע אני, שהלך לטמיון ונשקע בּיקנה“ז, אוי לי, אני אומר, ואוי לנפשי, ממוני זה, שטפחתיו ורבּיתיו בּזעת אפּי! ומי אָשם בכל זה? אני ולא אחר, אני טוביה השוטה, שנתפּתיתי לחלומות ודמיונות, שאינם מעלים ואינם מורידים, והאמנתי בּדברי־הבאי ובעורבא שפרח!… ידוע תדע, אָחי, אני אומר שממון אינו מָן הנופל מן השמים; הממון, אני אומר, נקנה בּעמל רב וביגיעת־בּשר ובעבודה קשה, המפרכת את הגוף ונוטלת את הנשמה מן האָדם אי לך, טוביה, אני אומר, חייב אתה לספּוג את הארבּעים ולתת לֶחְיְךָ למכים! אבל אין מתריעים על העבר ואת הנעשה אין להשיב. השכל והחרטה, אני אומר, שניהם אינם בּאים לו להאָדם אלא לאחר זמן. כּפי הנראה, גזירה היא מן השמים, שיהא טוביה קבּצן כל ימיו. בּודאי, אני אומר, כך רצה אלהים, כמה שנאמר: ה' נָתַן וַה' לָקַח תרגום ואנקלוס: בָּתַר עַנְיָה אָזָלא עַנְיותָא… ועתה אתה, אָחי, אני אומר, קום ולך עמדי ונברך “שֵׁהַכֹּל נִהְיֶה בִדְבָרוֹ” ונסעד לבּנו בּפת־לחם”…

*

כך הוא המעשה, אדוני שלום־עליכם, מעשה בּחלומות שנתבּדו ובעורבא שפּרח. כסבור מר, שמצטער אני בּיותר וחס אני על ממוני, שאָבד בּענין רע? אם כך סובר מר, אינו אלא טועה. הרי שנינו יודעים פּרק בּהלכה ושנינו עדיין זוכרים זו ששנה רבּי: לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב רצה לומר: גם כסף הבל. בּידוע, שעיקר כל העיקרים הוא האָדם, הַיינו, שיהא כל אָדם, איש בּין אנשים, כמו שאָנו אומרים בּתפלת שחרית: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם… ואם אני מצטער ולבּי מר לי, אין זה אלא על החלום הנעים, שהתנדף וכלה כעשן תחת השמים. חשקה נפשי, אדוני שלום־עליכם, הוי כמה חשקה נפשי לזכות לשלחנו של נגיד, ולו רק שעה אחת בּחיי, ולו רק רגע! אלא מאי? לא הועילה לי חכמתי, כמו ששנינו בּמדרש: לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם… ראָה הקדוש־בּרוך־הוא את טוביה עבדו, שמאס בּלחם הקלוקל והתאוה לסיר הבּשר, לאמר: מי יתנני עשיר? – אמר לו, כביכול: כלך, טוביה, מדרך זו, כי לא לכך נוצרת. דַּע מֵאַיִן בָּאתָ – כלומר: זכור, טוביה כי מאחרי חמאָה וחריצי־חלב לקחתיך, ולפיכך אל תשגה בּחלומות!… ואם תמצא לומר: אם כן, בּטחון מה תהא עליו? ויש לומר: אדרבּה, הצרות והיסורים ממרקים את היהודי ומחזקים את הבּטחון בּלבּו על אחת שבע. וזה לך האות… ואוֹלם, כסבור אני, כי כבר בּאָה עת לחננה, תּשעה קבּים של שיחה השמעתיך היום. כבר הגיעה השעה לנסוע מזה, כמה שנאמר: כָּל האָדָם כּוֹזֵב – רצה לומר: איש לאָהלו ואיש לפגעיו… ומי שהשלום שלו יברך את מעלתו בּשלום ובכל טוב סלה.

מעשה שֶׁסָּח לי טוביה החולב, היאך מאסה בתו הבּכירה בְּטַבָּח עשיר ובחרה בחיָיט עני והלכה והיתה לו לאשה.

– ילמדני רבּינו שלום־עליכם פּסוק אחד, שהוא כולו מוקשֶׁה לי ואין אני יכול להעמידו על כונתו הנכונה זה כמה. כתוב בּתורה: בָּנִים גּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי – כלומר: חייב אָדם לגדל את בּניו ואת בּנותיו. אם־כן הרי יש להקשות: כלום זוהי מדת היושר? וכי כך נאה סדר העולם? הגע בעצמך: כל ימי אני מושך בּעול ומתענה תחת סבלי, מפקיר עצמי על פת־לחם ופני משחירים כשולי־קדירה – והכל בּשביל מי? הֱוֵי אומר – בּשביל בּנותי, שעליהן מחשבותי וכל דאגות־לבּי מיום גיחן מבּטן אמן ועד היום הזה, לתקן חייהן בעולם ולהספיק להן כל צרכן, כמו שאָנו אומרים בּתפלת מוסף של יום טוב: אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ – רצה לומר: כל אחד כפי מעמדו וכפי פרנסתו; רוטשילד, שעפרות־זהב לו וידו משגת, הרשות נתונה לו לשאת עיניו למרום ולהרים חוטמו כלפּי מעלה, ואני טוביה, שילוד־אשה אני, דל בּאלפי וקבּצן בּמחילה, אין לי אלא מה שעיני רואות בּאָרץ מתחת… אָמנם, כפי הידוע למעלתו, גם אני אינני, חס ושלום, אסופי מן השוק, ולפי דברת זוגתי מרת גולדה שתחיה, לא מגזע של חייטים וסנדלרים מוצאנו, ולפיכך מימי לא נצטערתי על בּנותי ולא דאגתי לאחריתן; וכסבור הייתי תמיד, שגורלן יעלה יפה, אם־ירצה־השם, כשתגיע שעתן להנשא. על־שום מה? ראשית על־שום יָפְיָן. בּבנות יפות בּרכני אלהים ומקובּלני מרבּותי, שבּת יפה שקולה כנגד חצי נדוניה. ושנית, הרי אף אני עצמי כבודי במקומו מונח; הכל יודעים את טוביה, שבּעל בּעמיו הוא כיום הזה ויכול להגיע בּעזרת השם יתבּרך אפילו לשדוך הגון מיהופיץ. אלא מאי? הרי אָב לנו בּשמים, אל רחום וחנום, העושה גדולות עד אין חקר, נסים ונפלאות עד אין מספר, הולך עמי תמיד בּקֶרי ומבטל רצוני מפּני רצונו, ולפיכך אָמר לי, כביכול, בּדרך רמיזה: “טוביה, דַּע מַה לְמַעְלָה מִמְּךָ – לכומר: אל תהלך בּגדולות ואת תשא נפשך לשוא; גזירה היא מלפני עוד משׁשת ימי־בראשית, שיהא עולם כמנהגו נוהג”… ועתה ישים נא מר את אָזנו כאפרכסת ויקשיב וישׁמע את אשר קרה את טוביה בּימים האלה בּזמן הזה.

בּקיצור, למה אאריך למעלתו? הרי אין שכחה לפני כבודך ובודאי עוד זכור תזכור את המעשה אשר עשה לי קרובי ושאר־בשרי מנחם־מנדיל בּעל־החלומות הלזה, ימח שמו וזכרו, היאך סחרנו שנינו מסחר יפה בּכרך יהופּיץ, מסחר רב של אלף אלפים דינרי־זהב ופּוּטִיבִילוֹב וְאַקְצִיוֹת ושאר צרות ופורעניות, יחולו על ראש שונאי! בּימים ההם, ימי הרעש, הייתי מתהלך כמושגע ומאנתי להתנחם. כסבור הייתי, שֶׁקֵּץ כל בּשר בּא, אָבד טוביה ובטל חֲלָבוֹ ואין לו שוב תקנה עולמית! “שוטה שכמותך! – אומרת לי גולדה זוגתי ומטיפה לי טל של תנחומים על פּצעי לבבי. – הסר דאָגה מלבּך, כי לא תועיל לך זאת. רק מכאוב, היא אוֹמרת, תוסיף על מכאובך והצל לא תציל כלום. לוּ יהא הדבר בעיניך, כאילו, חס ושלום, גזלנים נפלו עלינו ולקחו את אשר לנו ושמו בּכליהם… מוטב לך, היא אומרת, שתּעבור לְמָתָא אַנַּטֵּיבְקָה ותכנס שם אצל לֵיזֶר־ווֹלְף הַטַּבּח, כי דבר נחוץ לו אליך”. “מה לי ולטבּח? איזה דבר נחוץ לו? אם כונתו, אני אומר, להפרה האדומה שלנו, יכּבד וישב בביתו ויסיח לבו ממנה”. “מה טעם? – אומרת לי זוגתי. – שמא אתה חס על שפע חלבה ועל החמאָה והגבינה, שזו משפּיעה לנו בּכל יום ויום?” “לא מטעם זה, אני אומר, אלא מטעם אחר; ראשית, אני אומר, פרה אדומה זו מתנה היא אצלנו, נתונה היא לנו לזכרון מידי אותה הגבירה היהופיצית, זכורה לטוב, שהצלתי את נפשה ממות בּאפלת הלילה בּיער, ולפיכך הפּרה הזאת קודש היא לנו. ואף־על־פי שעדיין לא זכינו ליהנות מחלבה עד היום הזה, אין לנו רשות לנהוג בּה מנהג חולין ולמכור אותה לשחיטה, כמה שנאמר: זָכוֹר אֵת אֲשֵׁר עָשָׂה לְךְ עֲמָלֵק – פירש רש”י: אַל תְּהֵא כִּכְפוּיֵי־טוֹבָה… ושנית, אני אומר, גדולה מצות צער בּעלי־חיים מכל תרי“ג מצוות, שכן מצינו גם בתורה…” “אבל רב לך בּעלי היקר, היא אומרת, להשפיע עלי רוּבֵּי תורתך היום! הכל יודעים, היא אומרת, שיהודי למדן אתה ותורתך בּתוך מֵעֶיךָ. חַיֶּיךָ, טוביה, שמע הפעם בּקול אשתך, קום לֵךְ לְאַנַּטֵיבְקָה וסור שם אל ליזר־וולף ושמע מה בּפיו. בּכל יום חמישי, היא אומרת, כְּשֶׁצֵיטִיל שלנו בּאָה אל האטליז לקנות בּשר ליום־השבּת, הרי טבּח זה מציק לה בּדבריו: הגידי־נא לאָביך, הוא אומר, שיכנס אצלי; דבר נחוץ לי אליו”…

בּקיצור, חייב אָדם לעשות את רצון אשתו. נמלכתי בּעצמי ונפתיתי לדבריה, וקמתי והלכתי למתא אנטיבקה, מהלך שלש פּרסאות וחצי ממקומנו. נכנסתי אצל ליזר־וולף ולא מצאתי את האָדון בּביתו. “היכן הוא?” – אני שואל את פּי אשה אחת, יהודית חרומת־אף, העושה מלאכתה הנה והנה בּבּית. “בבית הטכסה.– עונה לי חרומת־אף.– שׁוֹר הובל היום לָטֶבַח, ומאָז הבּוקר איננו בּביתו; בּודאי ישוב מהרה”. בּין כה וכה אני מתהלך יחידי בּחדריו, סובב אילך ואילך, מֵזִין עיני בּטובו של ליזר־וולף, ממשש בּכל כלי־בּיתו ומשער מחירם בּדרך־אומדנה, כדי לדעת ערכה של עשירות זו: הרי אָרון זה בּלבד, המלא כלי־נחושת, מחירו בּערכך ק"ן קרבּונים בלא שום ספק! והנה גם מיחם, ועוד מיחם שני לו; והנה קערת־נחושת אחת, ועוד קערה שניה לה מלאכת וַוארְשָׁא; והנה מנורות־כסף, שתים, וכוסות מוזהבות, גדולות וקטנות, ומנורת־חנוכה אחת, כולה מִקְשֶׁה, וכלים מכלים שונים, ופכים קטנים לרוב. “רבּונו־של־עולם! – אני מהרהר בּלבּי, – מי יתן וזכיתי לראות את בּנותי בּכך!… אָכן בּר־מזל הוא ליזר־וולף מאין כמוהו! הרי מלבד שעשיר הוא כקורח ואין לו אלא שנים בנים חוץ לביתו, עוד צדקה עשה עמו הקדוש־בּרוך־הוא וטבּח זה נתאלמן בּימים האלה מאשתו הראשונה”….

בּקיצור, לא היו רגעים מועטים עד שנפתחה הדלת וליזר־וולף בּכבודו ובּעצמו נכנס לביתו בּחרי־אף, כולו כועס ומתמרמר ומלא חמה על השוחט, תפּח רוחו, שהביא עליו רעה היום והטריף לעיניו את שורו הטבוח, שור־הבּר ממש, והכל בּשביל דבר של מה בּכך, בּשביל איזו סִרְכָה קטנה כחודה של מחט שמצא בּריאָתו – תפתח האָרץ את פּיה ותבלע חיים את הרוצח הזה, המכלה ממונם של ישראל! – “בּרוך הבּא, רב טוביה! – נפנה הוא ואומר אלי בּסבר פּנים יפות. – מה זה היה לך, ידידי, שאתה מוקיר רגליך מבּיתי? מש שלומו של יהודי ומה מעשיך?” “מה אָנו ומה ומה מעשינו? – אני אומר. – עושים אָנו ועושים, וכל מעשינו כאין, וכל עסקינו הבל הבלים, כמו שאָנו אומרים בּפרקי־אָבות: מַעֲשּׂה יָדַי לְהִתְפָאֵר – רצה לומר: אוֹי לִי מִמַּעֲשַׂי וְאוֹי לִי מֵעֲסָקַי”… “למה תחטא בּשפתיך, רב טוביה? – הוא אומר לי. – הכל יודעים, שעכשיו חננך אלהים והרי אתה, בּלא עין־הרע, גביר כיום הזה”. “הלואי, אני אומר, יהא חלקי וחלקך גם יחד בּמה שחסר לי… אלא מאי? לא כלום. בּרוך ה' יום־יום. וכן מצינו, אני אומר, מקרא מפורש גם בּמסכת בּבא־בּתרא: אַסְכַּקּוּרְדָא דְמַסְקַנְתָּא קָרְנְסָא דְפַרְסְמַכְתָּא”… ואל לבּי אני אומר: “תראה בּנחמת חוטמך, טַבָּח שכמותך, אם ראיתי מימי מקרא זה מפורש בּגמרא”… “הרי זה דרכך מעולם רב טוביה, הוא אומר לי, שאתה בּא אלינו בּדברי־תורה. אשריך, רב טוביה, הוא אומר, מה טוב חלקך ומה נעים גורלך, שנהירין לך שבילי הגמרא ואתה בּקי בּאותיות זעירות מַחְכִּמוֹת. אבל לפי־שעה הוא אומר, מניחים אָנו את כל החכמות ואת כל הגמרות שבּעולם ואין אָנו עוסקים אלא בּעניננו. שב, רב טוביה, בּמטותא ממך”. ותוך־כדי־דבּור הוא עומד ונותן קולו בּבּית: “יהי טֵה!” – וברגע זה מופיעה, כאילו על־ידי לחש, אותה היהודית חרומת־האף, חוטפת את המיחם בּידיה ומתעלמת מן העין לבית־המבשלים. “עכשיו, הוא אומר אלי, מכיון שיחידים אנחנו פּה ואיש אין בּינינו, יכולים אָנו לדבּר את דברינו בּמנוחה. המעשה, רב טוביה, כך הוא: זה כבר, הוא אומר, חפצתי להשמיעך על ענין זה וכמה פּעמים צויתי על בּתך הבּתולה ובקשתיה למסור לך דבר מפּי, שתטריח עצמך לבוא אלי. להוי ידוע לך, רב טוביה, הוא אומר, שבּימים האחרונים נתתי עֵינִי…” “יודע אני, הריני אומר, שבּימים האחרונים נתת עינך, אבל לשוא טרחתך שאתה טורח, רב ליזר־וולף; העסק הזה, אני אומר, לא יעלה ולא יבוא”. “מפני־מה?” הוא אומר ומציץ בּפני כנרעש ונפחד. “מִפְּנֵי־חֲטָאֵינוּ אני אומר; יכולים אָנו להמתין קצת, כמו שאָנו אומרים בְּ”בָרְכִי־נַפְשִׁי“: עוֹד היוֹם גָדוֹל וּרְחַב יָדַיִם”… למה לך להמתין, הוא אומר, אם יש בּידך להקים את הדבר מיד?" “הרי טעם ראשון לפניך, אני אומר; ומלבד זה עוד טעם שני לי: גדולה הרחמנות אני אומר, צער בּעלי־חיים מן התורה”… “ראו־נא את האיש הזה ואת שיחו! – אומר לי ליזר וולף בּבת־צחוק רכה משמן. הבּיטו וראו, היאך הוא עושה כַוָנִים וּמִינֵי הַעֲוַיוֹת! כסבור אָדם, שיחידה היא לו ואין בּלתה, כמדומה לי, הוא אומר, שיש לך רב, רב טוביה. למה לך כל המחנה הזה, בּלא עין־הרע?”… “תעמודנה אצלי לאורך־ימים, אני אומר; מי שמקנא בּי ועינו צרה בּשלי, אל יראה טוב בּשלו”… “חס ושלום! – הוא אומר. – כלום בּקנאָה אָנו מסיחים כאן? אדרבּה, הוא אומר, יהי לך אשר לך, רב טוביה. אלא מאי? מכיון שכולן יפות אצלך ונחמדות למראה, לפיכך חשקה נפשי, רב טוביה, – המבין את האת כונתי? זכור ואל תשכח, הוא אומר, את הטובה שתצמח לך מזה בּאחרית הימים!” “בּודאי, אני אומר, זכור אזכור; יודעים אָנו, רב ליזר־וולף, את טובותיך משנים קדמוניות וגם את חסדיך, אני אומר, לא שכחנו, כמו ששנינו בּמדרש: לֹא מֵעוּקְצָךְ וְלֹא מִדּוּבשָׁך – פּירש רש”י: לא נכסים ולא מטלטלין, אלא מעט מים חיים בּתורת הלואָה"… “אִי, רב טוביה! – הוא אומר לי בּמתק־שפתים. – מה דמות תדמה לי עתה מאָז ומשנים קדמוניות? מה שהיה אָז, הוא אומר, לא יהיה עתה, ומה שיהיה עתה, לא היה לעולמים. הרי מחותנים נהיה עכשיו וקרבת־משפחה בּינינו”. “מנע ענין מחותנים לכאן? – אני אומר. – ומנין לך פתאום קרבת־המשפחה זו בּינינו?” “בּודאי, הוא אומר, מחותנים נהיה, כדרך העולם”. “מה כונתך, אני אומר, רב ליזר־וולף? בּמה אָנו מסיחים כאן?” “אדרבּה, הוא אומר, הגד־נא אתה, רב טוביה, ונשמע מפּיך, בּמה אָנו מסיחים כאן?” “מאי משמע? – אני אומר. – הרי בּפרתי הכתוב מדבּר, בּפרה האדומה שלי, שאתה רוצה לקנותה מידי לשחיטה!” “חַא־חַא־חַא! – הוא אומר וממלא שחוק פּיו. – יפה פּרה אדומה זו, ולא עוד אלא שעומדת היא לשחיטה, חַא־חַא־חַא!” “וכי לְמה, אני אומר, נִתְכַּוַּנְתָּ אתה, רב ליזר־וולף? אדרבּה, אני אומר, השמיעני ואצחק גם אָני!” “בּבתך, הוא אומר, בּצייטיל בּתך הבּכירה אָנו מסיחים כל השעה הזאת! הרי כפי שגלוי וידוע לפניך, רב טוביה, נתאלמנתי, לא עליכם, מאשתי הראשונה; ולפיכך, הוא אומר, נמלכתי בּעצמי והחלטתי בּלבּי: למה לי לכַתֵּת את רגלי ולבקש את אָשרי בּמרחקים? מוטב שאהיה אני עצמי עושה שליחות זו, לבלתי לֶכֶת אחרי השדכנים, שדים ומזיקין אלו, שדרכם בּשקר ובערמומית ואין תוכם כברם. והנה, הוא אומר, אָנו יושבים שנינו כאן כיום הזה ,אני מכיר בּך ואתה מכיר בּי, והקרן אף היא קרן קיימת; רואה אני את בּתך הבּכירה בּאטליז בּכל יום חמישי בּשבּת, וגם נסיתי לדבּר אתה פּעם ושתים. נראה לי, שבּתולה ישרה היא, צנועה ותמימת־דרך. ואני אף אני, הוא אומר, כפי שעיניך רואות, הריני בּעל־הבּית, בּלא עין־הרע; בּרכני אלהים ויש לי בּית, ויש לי חֲנֻיוֹת אחדות, ועורות תלויים לי בעליתי, ומעט כסף מונח בּקופסתי, וכל טוב לא מנע ממני. אם כן, רב טוביה, הוא אומר, למה לנו להערים ולהתחכם ולבחור דרכים עקלקלות? מוטב שנקום שנינו ונתקע כף איש לחבירו, אחת ושתים ושלש – המבין אתה את כונתי?”…

בּקיצור, כיון שהשמיעני את זה, מיד נשארתי יושב בּמקומי כהלום־רעם, דבקה לשוני לחכי ונאלמתי דומיה, כאָדם שהבהילוהו פּתאום ובשרו לו בשורה טובה. אָמנם מתחילה נצנצה מחשבה בּמחי: ליזר־וולף וצייטיל… הא כּיצד?… הרי יש לו בּנים גדולים כמותה!… אבל תוך־כדי־רגע שבתי ואָמרתי אל לבּי: אך זה אושר! אך זה חבל בּנעימים! הרי כל טוב האָרץ נכון אצלו בּשבילה! ושמא תאמר: בּר־נש זה אינו פּזרן בּיותר? אדרבּה, אין בּכך כלום; בּימינו אלה מעלה היא זו וְזָכִין לו לאָדם בּשבילה, כמו שאָמרו חז"ל: אָדָם קָרוֹב לְעַצְמוֹ – כלומר: כֹּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיוֹת נוֹחָה הֵימֶנוּ, אֵין רוּחַ אִשְׁתוֹ נוֹחָה הֵימֶנוּ… אלא

מאי? יש דורשים טַבָּח זה לגנאי, שאָדם גס הוא ועם־האָרץ… ובכן? כלום כל העולם כולו חייב למלא כרסו בּתלמוד ופוסקים? וכי מעט לנו נגידים בּאנטיבקה ובכתריאליבקה ואפילו בּיהופּיץ עצמה, שאינם יודעים תמונת אות ואינם מבינים לתרגם פּסוק כצורתו? ואף־על־פי־כן, אראה בּנחמה, אם לא ראיתי בּעיני, איך הכל חולקים להם כבוד ושמם יצא בּכל האָרץ לתהלה ולתפארת, כמו ששנו חכמים בּפרקי־אָבות: לֹא כָל הַמַּרְבֶּה בַתּוֹרָה מַחְכִּים…. “ובכן, רב טוביה, הוא אומר אלי, למה אתה מחשה?” “ובכן, אני אומר, למה אצעק? – ואני מראה לו פּנים, כאילו לבּי מהסס בּדבר. – ידוע תדע, רב ליזר־וולף, אני אומר, שהענין הזה צריך עיון והתבּוננות רבּה בּמאד מאד; וכי קלה זו בּעיניך – להשיא את בּתי הראשונה!” “אדרבּה, הוא אומר, מפני שֶׁבַּת ראשונה היא לך, חייב אתה להיות זריז הפּעם; לפי שאחריה, הוא אומר, יכול תוכל אם־ירצה־השם, להשיא את השניה, ואחר־כך, כשיעבור זמן, תשיא גם את השלישית – המבין אתה את כונתי?” “אָמן, גם אתם! – אני אומר. – יודע אני בּעצמי פּרק בּהלכות נשואין, כֵיצַד מְרַקְּדִין לִפְנֵי הַכַּלָּה, ובלבד, אני אומר, שישלח הקדוש־בּרוך־הוא לכל אחת ואחת מבּנותי את בּן־זווגה כראוי לה”… “אל־נא, רב טוביה, הוא אומר, לא לזאת נתכונתי הפּעם; כונתי היתה אחרת: מֵאַחַר, הוא אומר, שפּרקת ריחים מעל צוארך ואינך צריך עוד, בּרוך־השם, להספיק נדוניה לצייטיל בּתך הבּכירה, וגם הלבּשת הכלה קודם החתונה וכל צרכיה, כמשפט הבּתולות, עלי יהיו; ולא עוד, הוא אומר, אלא שגם חלקך לא יגרע אצלי ובודאי תהא גם לך, רב טוביה, הנאת־כיס…” “אִי, רב ליזר־וולף! – אני מפסיקו ואומר לו. – סלח־נא לי, הרי כדבּר אחד הטבּחים בּאטליז תדבּר אלי! הנאת־כיס זו מה פּירושה? חס לה לצייטיל בּתי, שתהא נקנית לבעלה בּכסף! הרי בּת־טוביה היא וכדי בּזיון וקצף!”… “אם־כן, הוא אומר, נעניתי לך, רב טוביה, מחל לי. כסבור הייתי – אדרבּה ואדרבּה; לטובתך נתכונתי. עכשיו שאתה דורש את דברי לגנאי – הריני מבטל רצוני מפני רצונך; ובלבד, הוא אומר, שיהא הדבר נעשה אצלנו לאלתר, תיכף ומיד, כי לא טוב היות האָדם לבדו, שרוי בּלא בּעלת־בּית – המבין אתה את כונתי?”… “לו יהי כדבריך, אני אומר; יהא לבּך סמוך ובטוח בּי, שלא אמנע את הטוב מבּעליו. אלא מאי? צריך אני להתיישב בּדבר עם זוגתי שתחיה, לפי שבּענינים כעין אלו דעתה קודמת ועל פּיה יקום דבר, כמו שכתוב בּתורה: רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ – פירש רש”י: אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה… וגם היא עצמה, אני אומר, כונתי צייטיל, להסכמתה אָנו צריכים, כמו שאָמר לבן הארמי לְתֶרַח אבי אברהם: נִקְרָא לַנַעֲרָה וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ“… “הבל הבלים, הוא אומר ומנענע ידו לאויר, הבל הבלים, רב טוביה! לא לשאל את פּיה אָנו צריכים, אלא להשמיע על אָזנה, לבוא ולספּר לה כך וכך, דברים כהויתם, ולהכניסה לחופּה לאלתר, תיכף ומיד, אחת ושתים ושלש”… “אל־נא, רב ליזר־וולף, אני אומר לו, אל תדבּר כדברים האלה. דין בּתולה, אני אומר, אינו כדין אלמנה חלילה”. “כּידוע, הוא אומר, שלא הֲרֵי הבּתולה כַהֲרֵי האלמנה, ומטעם זה גופו, הוא אומר, צריכים אָנו למהר ולהחיש מעשינו, כדי שנהיה נכונים ליוֹם־הכֶּסֶא בהלבּשה ובצרכי החתונה ובשאר ירקות. ולעת־עתה, רב טוביה, הוא אומר, כיון שהגענו לכך, הבה נקח לנו מעט יי”ש ונשתה לחיים, הֲכֵן דברי אם לא?”… סָלַחְתִּי כִדְבָרֶיךָ, אני אומר לו, נחיה ונשתה, כמו ששנו חכמים בּפרקי־אָבות: אַל תִּפְרוֹשׁ מִן הַצִּבּוּר – פּירש רש“י: כָּל מַה שֶׁיֹאמַר בַּעַל־הַבַּיִת – שְׁתֵה… וכן מצינו, אני אומר, גמרא מפורשת גם בּמסכת בּבא־בּתרא…” ואני משנה לו פּרק בּגמרא, תוקע לו על רגל אחת דברי משנה, הלכה ואגדה, מיני פּזמונות ופסוקים משיר־השירים ומֵחַד־גַּדְיא ומיום אתמול כי עבר…

בּקיצור, טעמנו מעט יי“ש והשתיה היתה כדת, כמה שנאמר. בּין כה וכה והיהודית חרומת־האף ערכה את המיחם על השלחן – ויהי טֵה. וכך אנו יושבים שנינו על כוס פּוּנְ”שׁ, משתעים בּינינו בּאהבה ובאחוה וברעות, מברכים איש את חבירו ומסיחים ומפטפטים ומרבּים להג, זה בּכה וזה בּכה, וכל עיקר שיחתנו סובב על ענין אחד, הקרוב ללבּנו – על השדוך. “כלום יודע אתה, רב ליזר־וולף, אני אומר לו, מה טיבה של חמדה גנוזה זו, שאני מוסר לידיך?”… “יודע אני, הוא אומר, האמינה לי, רב טוביה, שיודע אני; אלמלא ידעתי, הוא אומר, לא הייתי מתחיל בּדבר!”….ואָנו נדבּרים איש לרעהו, שנינו מתלהבים ומתרגשים ומרימים קול בטוב לבּנו בּיין. אני לו: “ראה, אני נותן לפניך היום חמדה גנוזה! אבן טובה ומרגלית! שָׁמוֹר וְזָכוֹר, רב ליזר־וולף! אל־נא תראה לה את הטבּח שבּך!”… והוא לי: אל תירא, רב טוביה! יהא לבּך סמוך ובטוח, שאכילתה אצלי בּימות החול לא תהא כאכילתה אצלך בּשבּתות וימים טובים“… אני לו: “עֶט, אין משגיחין בּאכילה; כשם שהעשיר אינו ממלא כרסו בּדינרי־זהב, כך העני אינו ניזון בּאבני־חצץ; אָדם גס אתה, רב ליזר־וולף, אני אומר, ולפיכך לא תדע לערוך את ערכה כראוי וכנכון ולא תבין בּטיב חלותיה ודגיה, שֶׁתֹּפֶה ותבשל לך לכבוד השבּת! זכרתי, אני אומר, את הדגים שלה, רב ליזר־וולף! לאו כל אָדם זוכה!”… והוא לי” “רב טוביה, סלח־נא לי, כבר פָּג טעמך! רב טוביה, אינך מכיר בּבני־אָדם! רב טוביה, אינך יודע מי אני ומה אני!”… אני לו: “אם יהיה כל זהב האָרץ בּכף־מאזנים, וצייטיל בּכף שניה – צייטיל מכריעה. שמעני, אני אומר, רב ליזר־וולף: לו גם אלף אלפים ורבּוא רבבות יהיו בּאוצרותיך, אין אתה כדאי והגון אפילו לכף־רגלה!”… והוא לי: “האמינה לי, רב טוביה, שֶׁטִּפֵּשׁ גדול אתה, אף־על־פּי שזקנת ממני לימים”….

בּקיצור, כפי הנראה, אָרכה לנו השעה אצל השלחן בּקולות אלו עד שֶׁנִּתְבַּסַּמְנוּ כל־צרכנו, וזה לי האות, שחזרתי לביתי עם חצות־הלילה ורגלי כאילו כפותות היו… זוגתי מרת גולדה שתחיה, מכיון שראתני, הכירה בי מיד שפּני אינם כתמול שלשום, ועמדה וחלקה לי מנה אחת אפּים, כדרכה. – “לאט לך, גולדה חמדתי, אל־נא תרימי בּמרום קולך, עטרת־בּעלה! – אני אומר לה בּרנה ובצהלה ומתאוה לצאת בּמחול לפניה מרוב רגשותי בּי. – אל תשתוחחי, יונתי, ואל תהמי – שמחה לנו היום! מזל טוב לנו!” “מזל טוב? שמחה לך היום? תערב לך שמחתך ותחשך, בּעלי היקר! מריסי עיניך ניכר, שכבר קִפַּחְתָּ את הפּרה האדומה ומכרת אותה לליזר־וולף בּנזיד עדשים?” “עוד רע מזה עשיתי!” – אני אומר לה. “או אפשר, היא אומרת, החלפת אותה בּאחרת נאָה הימנה ורמית את ליזר־וולף העלוב?” “עוד רע מזה, יונתי!” “אם־כן, היא אומרת, דבּר דברים ונשמעה! ראו־נא את זה ואת שיחו – מלה אצלו בּסלע!” “מזל טוב לך, גולדה, אני אומר לה שוב, מזל טוב לשנינו! צייטיל שלנו נתארסה היום!” “מכיון שכך, היא אומרת ודאי לי, שֶׁמָּלֵא אתה כל גדותיך ויינך מדבּר מתוך גרונך. מעקימת פּניך ניכר, היא אומרת, ששתית כוס לִרְוָיָה”… “כנים דבריך, אני אומר, אָמנם טעמנו מעט יי”ש עם ליזר־וולף, חתן דנן, ואָמנם שתינו יחד אתו כוס פּוּנְ“ש לרויה, כמה שנאמר: רַבִּים שָׁתוּ וְרַבִּים יִשְׁתּוּ… ואולם, אני אומר, לא ייני מדבּר מתוך גרוני, אלא פּי הוא המדבר אליך. ידוע תדעי, גולדה אָחִי, אני אומר, שצייטיל שלנו נתארסה היום בּשעה טובה ומוצלחת לטבח זה העשיר, לליזר־וולף בּכבודו ובעצמו!” ואני עומד ומספּר לזוגתי את כל המעשה מהחל ועד כלה, דברים כהויתם, כיצד נדבּרנו שנינו, אני וליזר־וולף, וכיצד נמנינו וגמרנו בּינינו – לא היה דבר מכל הדברים אשר לא ספּרתי לה. “התאמין לי, טוביה? – אומרת לי אשתי. – חייך וחיי ראשך, אם לא ראיתי באצטגנינות שלי מאָז הבּוקר, שקריאָה זו, אשר קרא לך ליזר־וולף לביתו, לא לשוא תהיה. אלא מאי? חוששת הייתי להרהר בּדבר, גזירה שמא אקלקל בּמחשבתי חלילה ויהא זה חלום. מודה אני לך, היא ואמרת, אלהי ואלהי אבותי! יהי רצון מלפניך, אָבינו שבּשמים, שיהא הזווג הזה עולה יפה בּשעה טובה ומוצלחת, ויחיו ויאריכו ימים בּעושר ובכבוד, ויראו בּנים ובני־בנים בּרוב טוב וברוב נחת, אָמן סלע! לפי שֶׁפְרוּמָה־שָׂרָה, זוגתו הראשונה, אבדל ממנה לחיים, לא ראתה, היא אומרת, טובה אצלו וימיה היו מעטים ורעים. אין מסיחים בּלילה, היא אומרת, ואולם, תמחול נא לי שם, קַנְתְרנִית היתה בּחייה ומעולם לא השמיעה שלום לאיש. מה שאין כן צייטיל בּתנו, תאריך ימים אחריה. מודה אני לך עוד הפּעם, אל רחום וחנון, בּעד חסדך הגדול, אשר עשית עמדי! ואתה, טוביה, היא אומרת, מה אָמרתי לך, תֶּרַח בֶּן לֶקִי”ש שכמותך? כלום צריך אָדם חי להתאונן? בּוא וראה, היא אומרת, כמה גדולים מעשי אלהינו, שֶׁהַכֹּל בּידי שמים וְהֶבֶל מחשבות אָדם“… הוא אשר אמרתי, אני אומר, הרי יש לנו לזה פּסוק מפורש…” “מה יתן לי, היא אומרת, ומה יוסיף לי פסוקך המפורש? מוטב לנו לעת כזאת להכין עצמנו ליום חתונתה וליום שמחת־לבּה של צייטיל שלנו! קודם כל, היא אומרת, חייבים אנחנו להעמיד רשימה לליזר־וולף ולמנות לו את כל אותם הדברים, שצייטיל זקוקה להם קודם חתונתה ושהוא מתחייב עליהם, מחוט ועד שרוך־נעל. הרי מלבד שמלתה לעורה אין לה, לעלובת־נפש זו, אפילו זוג של פּוזמקאות. ראשית, היא אומרת, חייב הוא להספיק לה מלבּושים שלשה, אחד של משי לחופּתה, אחד של צמר לימות־החמה ועוד שלישי לימות־הגשמים. מלבד זאת, היא אומרת, צריכה צייטיל לשמלות אחדות, שמלות עליונות ושמלות תחתונות. ובגדים, בּגדי חורף, היא אומרת, רוצה אני, שיהיו לה שנים: אחד מעור־חתולים לימות־החול ואחד מעור־שועלים לימי־השבת. ואחרי כל אלה, היא אומרת, עדיין יש לנו שורה שלמה של בּגדי־לבן ובגדי־צבעונים, הדרושים לאשה בּאשר היא אשה, כגון פאֵרים וצעדות וקִשׁוּרִים ובתי־נפש, מלבד מחלצות ומעטפות ומטפּחות וְהִנומוֹת ושאר מיני סַלְסלָה ומַלְמָלָה, הכל כמשפט הבּתולות בּזמן הזה”… “תוהה אני עליך, גולדה לבּתי, אני אומר, מנין לך בּקיאות זו בּעל־פּה בּהלכות תַּמְרוּקֵי־הַנשִׁים?”… "וכי מה? – היא אומרת. – כלום לא גודלתי בּין הבריות? או אפשר לא ראיתי אצלנו בּכתריאליבקה, כיצד בּני־אדם לובשים בּגדי־כבוד ותפארה? הניחה לי, היא אומרת, ואדבּרה אני אתו דבר דבור על אפניו. חזקה, היא אומרת, על ליזר־וולף, שיהודי עשיר כמותו לא יגלה קלונו בּרבּים, שיהא כל העולם כולו מדבּר בּו ומספּר בּגנותו. כך מקובלת אני, היא אומרת, מזקנתי צייטיל, זכרונה לברכה:

אֵין הַפָּרָה חָסָה עַל הֶחָלָב בִּשְּׁעַת חֲלִיבָתָהּ"…

בּקיצור, כך היינו מסיחים ומספּרים כל אותו הלילה, עד שעלה עמוד־השחר. “אספי־נא לי, גולדה, אני אומר לאשתי, את מעט החמאָה וחריצי־החלב אשר אתך, ואסע לפי־שעה לבּובּבריק. אמנם הכל טוב ויפה ונחמד ונעים מאד מאד, אבל אין אנו רשאים, אני אומר, להניח ידינו גם מעסק, כמו שאָנו אומרים בּ”סליחות“… הַנְּשָׁמָה לָךְ וְהַגוּף שֶׁלָּךְ – רצה לומר: חייב אָדם לדאוג גם לגופו בּעולם הזה”… וכלחוך השור, כלומר: מיד כשהאיר הבּוקר, אָסרתי את סוסי לעגלתי ויצאת בּדרך־המלך לבּובּריק. נכנסתי לבּובּריק ובאתי לשוק – והנה ששון ושמחה: אָכן נודע הדבר! הכל בּאים אלי, נותנים לי שלום ומברכים אותי בּמזל־טוב מכל העברים: “מזל־טוב לך, רב טוביה, הם אומרים, אימתי תהא החתונה, אם־ירצה־השם, בּשעה טובה ומוצלחת?” “בּמזל טוב, אני אומר, תחיו גם אתם, ואולם מה החרדה הזאת, אני אומר, אשר חרדתם כולכם עלי? בּאמת אָמרו: “האָב לא בּא עדיין לעולם, וכאן הבּן עומד ושואל מה־נשתנה”… “הבל הבלים, רב טוביה, הם אומרים, אל־נא תִּתְנַכֵּר אלינו ואל תִּתַּמָם, כי לא יועיל לך זה ולא כלום. חייב אתה, הם אומרים, לכבּדנו היום בּמשקה, מאחר שהקרה הקדוש־בּרוך־הוא לפניך אושר רב כזה, בּור־שומן ממש!” “כמו ששנו חכמים, אני אומר, בּלשון המשנה: בּוֹר־שׁוּמָן שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה… ואף־על־פי־כן, אני אומר, נעניתי לכם, אחי, בּידכם אני וכרצונכם עשו בי, הבה אגמור תחילה, אני אומר, את מלאכתי אצל בּני־בריתי, בּעלי־הבּתים היהופּיציים שלי, ואָז נמזוג כוס משקה ונסעד לבּנו פּת־לחם בּגילה בּרנה בשמחה רבּה, לקיים מה שנאמר בּ”שושנת־יעקב”: צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה –כלומר: שמח, קבּצן, בּקבּצנותך!"…

בּקיצור, נזדרזתי ומכרתי חלבי בּמהירות רבּה, כדרכי תמיד, ואחר־כך נכנסתי לישיבה עם אנשי־שלומי, טעמנו מעט לפינו וברכנו איש את רעהו על הכוס, כמנהג העולם, ואָז ישבתי בּעגלתי ונסעתי לביתי שמח וטוב־לב. בּנסיעתי דרך היער עם צהרי־קיץ, אני מסיח לבּי ורואה אילנות מלבלבים מימיני ומשמאלי, צלליהם משתרעים לצדי־דרכים, החמה בוערת בּרקיע השמים וריח הארנים לאפּי מחיה נפשות, כריח גן־עדן אשר בּרכו ה‘. ואני מתמתח בּתוך עגלתי, כְּמֶלֶך בָּרְהָטִּים, שוכב פרקדן להנאתי ומרפה את מושכות סוסי. “לך־לך, אלופי ומיודעי, אני אומר לסוס בּלשון רכה, לך, כי לכך נוצרת. חזקה, אני אומר, על חבר שכמותך, שהדרך ידועה לך מתמול־שלשום ונהירין לך שבילי דבּובּריק כשבילי דפּומבּדיתא”… ואני עצמי מרים קולי אותה שעה, מנצח בּנגינות כטוב לבּי ומסלסל גרוני בּזמר. רוח שמחה של חג שרויה עלי וכמו מאליהם משתפּכים ועולים מגרוני ניגוני ימים נוראים: “וְיֶאֱתְיוּ”, “וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא” וְ“הַלֵל”. מרים אני עיני כלפּי מעלה ומבּיט לרקיע השמים, ומחשבותי והרהורי מכוונים כלפּי מטה, לאָרץ ולדרים עליה. הַשָׁמַיִם שָׁמַיִם לַה’ – אני מהרהר בּלבּי – כלומר: כביכול בּחר את השמים למכון שבתו והעמיד שם את כסא־הכבוד להיות דן יחידי, וְהָאָרֶץ – ואת האדמה השפלה נתן לנו, לִבְנֵי־אָדָם, שנשרוץ ונרבּה בּה עד אפס מקום ונריב בּינינו ככלבים, להבדיל, ונקנתר איש את חבירו ונתענה כולנו על פּת־לחם… וַאֲנַחְנוּ – בּני־עוני, אביונים וקבּצנים, חייבים להודות ולהלל, לשבּח ולפאר למי שעשה לנו נסים ונפלאות ולומר לפניו שירה חדשה בּקול רם: אָהַבְתִּי – הוי, מה אהבתי את רבּון־העולמים, כִּי יִשְׁמַע אֶת קוֹלִי – כי הוא מקבל ברחמים וברצון את תפלתי, עת אשר אֲפִפוּנִי חֶבְלֵי־מָוֶת, עברה ודלות וצרה ושאר פּורעניות למיניהן, פּעם בּכה ופעם בּכה; פּעם נופלת פּרה בּרפתי, נופחת נפשה ופושטת רגליה, ופעם מביאָה הרוח בּכנפיה מין פּגע־רע וחדל־אישים, משלחת מלאכי רעים, מנחם מנדיל בעל־החלומות מיהופּיץ, המקפּח כל מעשי ומדכא לאָרץ חַיתי. וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי – כסבור הייתי בּשכלי המעט, שכבר כלו כל הקצין ואין לי שוב תקנה עולמית. כָּל הָאָדָם כּוזֵב – פּסו אמונים מבּני־אָדם ואין עוד אמת בּעולם. מה עשה הקדוש־בּרוך־הוא? עמד, כביכול, ונתן מחשבה בּלבּו של הטבּח העשיר ליזר־וולף, שישא את צייטיל בּתי, כַּלָּה כמות שהיא, ולפיכך אשלם תודה לו בּשפתי ואומר הפּעם בּכונה רבּה: אוֹדְךָ כִי עֲנִיתָנִי, אל רחום וחנון, אודך בּעד חסדך הגדול אשר עשית לטוביה עבדך בּן־אמתך, שהבּטת עליו ממרום־שבתך ושלחת לו עזרתך בְּעִתּהּ. עכשיו טוב טוב לי, כי אשבּע, לכל־הפּחות, נחת מבּתי, עת אָבוא, אם־ירצה־השם, להתארח בּביתה ואראה אותה בּכל טוב, ארונותיה מלאים בּגדי־לבן, מְזָוֶיהָ מפיקים שומן של פּסח ומיני מרקחת שונים, כלוביה מלאים עופות, אוזים ובני־אוזים…" פתאום – הוה ושבר! התגבּר סוסי כארי, כמנהגו תמיד בּזמן חירות, והרים רגליו והתחיל טס כעל כנפי נשרים במורד ההר. ועד שאני מרים ראשי להבּיט סביבי ולראות את מקומי בּין השמים ובין האָרץ – והנה נהפּכה עלי העגלה בּבת־אחת, ואני מוטל בּרסוק־אברים תחתיה בּיחד עם כדי וקדירותי ושאר כלי־חלבי! בּעמל רב וביסורים גדולים פּרכסתי לצאת מתחת המפּולת ועמדתי על רגלי כולי מוכה ומדוכא ומעונה, מפשפש בּעצמותי, אם אחת מהן לא נשבּרה, ומכלה את כל חמתי ומרי־שיחי על ראש סוסי האומלל. “אִי לך, מנוול, אני אומר לו מרוב כעסי, תפּח רוחך! מי בקש מידך, אני אומר, יָקְטָן שכמותך, להראות לי גבורתך ונפלאותיך, כיצד אתה טס טיסה משונה בּמורד־ההר? כלום שכחת, אני אומר, שכבר השמעתיך מקרא מפורש: לֹא בִגְבוּרַת הַסּוּס – כלומר: לא פּגר מובס כמותך נברא להיות רץ כצבי?!… הלא כמעט, אני אומר, עכרתני והבאת עלי רעה גדולה וחטאת לנפשך כל הימים!”… כך אני מטיף לו מוסרי ומחלק לו מנה אחת אפּים, הבּחור שלי, כפי הנראה, הבין כל דבּור והרגיש בּעצמו, כי שגגה יצאָה מלפניו, לפי שכל אותה השעה היה עומד בּמקומו כתינוק שסרח, כובש פּניו בּקרקע ונראה כמדבּר בּלשון בּני־אָדם: “נעניתי לך, רב טוביה, מחל לי”… “לך לעזאזל!” – אני מסיים לו בּברכה, עומד ומתקן עגלתי, אוסף את כל כלי וקדירותי המפוזרים ונוסע לדרכי. “סימן רע הוא זה! – אני אומר לנפשי. – חוששני, שמקרה לא־טוב קרה בּביתי”…

כך הוה. עוד לא הרחקתי כשתי פּרסאות ממקום הקלקלה, והנה רואה אני על אם־הדרך בּן־אָדם בּדמות נקבה הולך ובא לקראתי. דופק אני את סוסי ומתקרב להסתכל בּמה שלפני: צייטיל היא זו!… איני יודע, מה היה לי בּאותו רגע, אלא כיון שראיתיה, מיד נרתע לבּי לאחוריו. ממהר אני וקופץ מעל עגלתי: “הַאַתְּ היא, צייטיל? מה לך פּה ומי לך פּה?” והנה היא נופלת על צוארי ופורצת בּבכי בּאין אומר ודברים. “מה זאת? – אני אומר, – בּתי, למה תבכי?” “אוי לי, היא אומרת, אָבי, אָבי!”… וממררת בּבּכי. אור־היום חשך בּעדי, המון רחמי נתגלגלו בּי וכנדהם הייתי. “מה זה היה לך, בּתי? הגידי לי, מה קרה לך?” – כך אני אומר לה, מחבּקה וּמְגפְּפָה, מחליק על צוארה ומנשק לה בּרחמים רבּים. והיא – מתרפּקת עלי, כיונה הומיה זו, שפה אחת לה ודברים אחדים: אָבי, אָבי, אָב רחום וחנון, היא אומרת, יהיו־נא מזונותי מרורין כזית, תהא־נא פִּתּי אחת לשלשה ימים, ובלבד שתרחמני ותרחם על ימי־עלומי!"… וגועה בּבכי. אוי לי ואבוי לנפשי, אני מהרהר בּלבּי, מבין אני בשלמי הסער הזה! בּודאי יד גולדה היתה בּאמצע, שנזדרזה לשמח את לֵב בִּתָּהּ בּמזל־טוב! הרוח נשאָני היום לבּובּריק! “אם־כן, אני אומר לה, למה תבכי, שַׁטְיָא, ולמה ירע לבבך? מה־נפשך, אני אומר, אם אין רצונך בּכך, אין כופין אותך חלילה עד שתאמרי: רוצה אני! אדרבּה, אני אומר, הרי אנחנו לטובתך נתכוַנו: כסבורים היינו, שכך נאה לך וכך יאה לך. אלא מאי? – אני אומר. – אין לבּך הולך אחרי בּן־זוגך? ובכן, מה אעשה לך? מסתמא, אני אומר, גזירה היא מן השמים, שנמשש כסומא בּארובּה”…. “תודה לך, היא אומרת, אָבי יקירי, מושיעי ומפלטי!” – והיא נופלת שוב על צוארי, מנשקת לי ובוכה ומורידה דמעות.

“רב לך לבכות, אני אומר, תני פוגה לעיניך, כמו שכתוב בּקינות: עַד אָנָה בִכְיָה בְצִיוֹן – רצה לומר: גם אֱכוֹל לביבות הרבּה לא טוב… טַפְּסִי, אני אומר, ועלי לעגלה, ונמהר ונסע הבּיתה, כי בּודאי דואגת לנו האם, מדוע אחרנו לבוא”.

בּקיצור, ישבנו שנינו בּעגלה ואָז התחלתי לפייסה בּדברים ולשדלה ולדבּר על לבּה, כדי להפיג צערה. “טבע הענין, אני אומר לה, כך הוא. הרי אָנו אבותיך, אני אומר, ואת בּתנו, ושום מחשבה זרה לא עלתה, חלילה, על דעתנו. גלוי וידוע, אני אומר, לפני מי שאָמר והיה העולם, שכל כונתנו לא היתה אלא להיטיב לך ולדאוג לתכליתך. ורק מחשבתנו הטובה, אני אומר, אלהים חֲשָׁבָהּ לרעה; בּודאי, אני אומר, כך רצונו, כביכול, ואין מהרהרים אחרי מדותיו. לא עמדה לך זכותך, בּתּי, אני אומר, לבוא אל המנוחה ואל הנחלה ולהיות בּעלת־הבּית וליהנות מכל טוב בּבית־עשירים, כדי לגרום נחת־רוח גם לנו לעת־זקנה בּעד עמלנו, אני אומר, שהיינו עמלים כל ימינו על האָרץ, ובעד עבודתנו הקשה, שהיינו עובדים בּפרך, כשור זה תחת סבלו, ולא ידענו מנוחה לא ביום ולא בלילה, ולא ראינו בּטובה אפילו רגע אחד, רק דלות ודחקות, אני אומר, רק צרות ופורעניות, המתרגשות ובאות עלינו מכל העברים”…. “אוי לי, אָבי, אומרת היא שוב בּקול־בּוכים, הניחה לי ואלך לשרת בּבתי־זרים, ואעבוד בּחומר ובלבנים ובכל עבודה קשה בּשׂדה!”… אִי, נערה פוֹתָה, אני אומר לה, מה הבּכי הזה? וכי יש לי תרעומות עליך שטיא שכמותך? או כלום אני בא עליך בּטענות, חלילה? לבּי מר לי, אני אומר, לפיכך אני שופך שיחי ומגיש תלונתי לפני הקדוש־בּרוך־הוא, שהנחני עד־כה. אב־הרחמים הוא, אני אומר, המרחמני כרחם אָב על בּנים, הולך עמי בּקרי ומפליא מכּתי שבע כחטאותי. לו העוז והגבורה, אני אומר, כי הוא שוכן מרומים, בּשמים ממעל, ואנחנו קבורים כאן, בּאָרץ מתחת, בּמעמקי האדמה. אלא מאי? אין מתריעים, אני אומר, על מעשה הקדוש־בּרוך־הוא, כמו שאמר דוד המלך, עליו השלום: קְרָא בּגָרוֹן – רצה לומר: גם כי תזעק ותשוע, רחקה ישועה ממך. חייבים אנחנו, אני אומר, להצדיק עלינו את הדין, להכנע ולאמר לפניו: אתה אמת ומשפטך אמת. כי אם נבוא לחקור בּדבר עד היסוד ולהפוך בּו מכל צד, הרי עין בּעין נראה, כי שוטה אני מאין כמוני. מה לי כי נזעקתי? מה הרעש הזה, שאני מרעיש עולמות? מי אני ומה אני, תולעת ולא איש, שאָבוא לפני מלך מלכי המלכים הקדוש־בּרוך־הוא ללמד לו פּרק בּסדרי מעשי־בראשית? מסתמא, אני אומר, גזירה היא מלפניו ואין להשיב. אַרְבָּעִים יוֹם – אני אומר, כך כתוב אצלנו בּ“עין־יעקב” – אַרְבּעִים יוֹם קוֹדֶם יְצִירַת הַוָלָד בַת־קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת: בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי – כלומר: בּת טוביה לְגֶצִיל בֶּן זָרַח, וּבֶן פּלוֹנִי – כלומר: ליזר־וולף הטּבּח יִכּבֵד ויטריח את עצמו לבקש לו את בּת־זוגו בּמקום אחר. חזקה, אני אומר, על טבּח שכמותו, שלא ילך חלילה ערירי כל ימיו. וגם לך, בּתי, אני אומר, ישלח אלהים את בּן־זוגך, הראוי והנכון לך, בּמהרה בימינו – אָמן, כי יהי רצוֹן! ובלבד, אני אומר, שלא תתקצף בּנו האם ולא תשלח את כל מגפותיה אל לבּי כדת היום!"…

בּקיצור, באנו הבּיתה, פִּתַּחְתִּי את סוסי וישבתי על הדשא ליד מפתן ביתי לחשוב מחשבות ולמצוא עצה מה לספר לאשתי על־דבר צרת הבּת, כדי לצאת מן המצר. אותה שעה שעת בּין־השמשות היתה; החמה שוקעת והצפרדעים מקרקרות בנחל עם ערבי־קיץ; סוסי – שתי רגליו כפותות לו מלפניו, קופץ לאטו ומלחך עשב אחרי עמל היום; פּרותי, ששבו מן המרעה, עומדות על הרהטים וממתינות לזמן חליבתן; בּחללו של עולם מסביב ריח של חציר רענן נִשָׂא ונודף ריח גן־עדן ממש! וכך אני יושב, צופה בּמחזה ומתעמק בּמעשי הקדוש־בּרוך־הוא ונפלאותיו, היאך יסד עולמו בּחכמה וברא יצוריו בּתבונה, שכולם יחד, גם אָדם וגם בּהמה להבדיל, חייבים לעבוד ולעמול, כדי למצוא מחיתם, ואין אף אחד מהם מקבּל טרף לפיהו בּחנם! פּרה זו, אני מהרהר בּלבּי, שמאכלה תבן ובליל־חמיץ – תלך־נא ותעמוד לחליבה ותפרנס נפש יהודי ונפשות בּיתו! סיס זה, שֶׁמַּעֲלֶה גֵרָה הוא – ירוץ־נא לדרכו כפעם בּפעם ויוביל קדירות חלב לבּובּריק! והוא הדין בּבן־אדם, להבדיל, שעל הלחם יחיה – יעבוד־נא בּזעת־עפּיו, יחלוב פּרות, יעסוק בּקדירות, יְחַבֵּץ חמאָה, יַקְפִּיא גבינה, יאסור סוסו ויסע בּכל בּוקר לבתי־הקיץ בּבּובּריק, יכרע וישתחוה שם לפני הגבירים היהופיציים, יעמיד להם פּנים שוחקות, ישפּיל עצמו בּמחיצתם ויתאבּק בּעפר־רגליהם ויחניף לנשיהם ולשפחותיהם וישבּיעם רצון ולא יפגע בּכבודם, חלילה!… ואם תאמר: זו מנין לי? היכן מצינו כתוב בּתורה, שחייב טוביה להתענות בּשביל הנגידים, להתגבּר כארי בּכל בּוקר ולהשכים עם עלות השחר, כדי להספּיק להם חמאָה וגבינה לפת־שחרית? והיכן מצינו כתוב, שחייב אני להסתפּק בּתבשיל של גריסין מערב שבּת לערב שבּת, והם, הנגידים היהופּיציים הללו – להם ניתנו בתי־קיץ בּבּובּריק להחליץ עצמות בּימות החום ולהתענג על כל טוב ולמלא כרסם בּכל יום בּאוזים צלויים ובלביבות מבושלות ובתופינים ובחמיטות שמנות? וכי לא מן היושר הוא, שיהא גם טוביה יושב פּעם אחת בּחייו בּבית־הקיץ ונהנה מזיו העולם? אלא מאי? שמא תאמר: אם כן, מי יספּיק חמאָה וגבינה לבּריות? ומי יחליב את הפּרות? ויש לומר: הם הם, כלומר: המפונקים היהופּיציים בּכבודם ובעצמם… וכאן אני ממלא שחוק פי על רעיוני זה המשונה. “בּאמת אָמרו – אני מהרהר בּלבּי –: אִלּוּ ביַד שׁוֹטִים נִתְּנָה אֶרֶץ, הָיוּ פוֹרְצִים גּדֵר וְגוֹדְרִים פֶּרֶץ”…

ערבא טבע, רב טוביה!" שׁומע אני קול מדבּר אלי. נפנה אני לאחורי להבּיט – והנה פּנים ידועים לנגדי, פּני מוֹטיל מַלְבִּיש־עֲרוּמִים, חייט ממתא אנטיבקה. “בּרוך הבּא, אני אומר, שהחינו וקימנו! שב, מוטיל, על אדמת אלהינו, אני אומר, והנפש. איזה הרוח הביאך לכאן?” “רגלי הביאוני לכאן. – הוא אומר לי, יושב לידי על הדשא ומבּיט לצד צפון, מקום שבּנותי עושות מלאכן ועוסקות בּכדים ובקדירות. – זה לי ימים ושבועות, הוא אומר, שמכין אני את עצמי לבוא אליך, רב טוביה, אלא שלא הספּיקה לי השעה עד עכשיו; היום אָרוך והמלאכה מרובּה והמחט תופרת. אולי הגיעה השמועה גם לאָזנך, הוא אומר, שכבר יצאתי מרשות בּעל־הבּית ונעשיתי חייט בּפני עצמי, והקיץ הזה, הוא אומר, קיץ של חתונות לנו במתא אנטיבקה. הכל משיאים את בּנותיהם: בֶּרִיל חֲרוּמַף משיא את בּתו; יוֹסִיל שֶׁרֶץ משיא את בּתו; מֶנְדִיל כְּבַד־פֶה משיא את בּתו; יוּדִיל בַּעַל־לָשוֹן משיא את בּתו; מֹשֶה גַרְגֶּרֶת משיא את בּתו; מֵאִיר דַּרְדַר משיא את בּתו; חַיִים מַהְפַךְ־פַּשְׁטָא משיא בּתו; ואפילו סַלַּמַּנְדְרָא הָאַלְמָנָה – אף היא משיאָה את בּתה!” “הכל משיאים את בּנותיהם, אני אומר, חוץ ממני; כפי הנראה, עדיין לא זכיתי לכך”… “לא, הוא אומר לי ומבּיט לצד צפון, למקום הבּתולות, טעות היא בּידך, רב טוביה; אם יש את נפשך, הוא אומר, יכול תוכל גם אתה להגיע לידי כך בּמהרה בימינו. הדבר הזה אינו תלוי אלא בּך”… “הא כיצד? – אני אומר. – אפשר כונתך לדבּר נכבּדות בּצייטיל בּתי?” “מצאת את המדה!” – עונה הוא לי בּלשון־חייטים. “היש לך, לכל־הפחות, אני אומר, שדוך הגון בּשבילה?” – ובלבּי אני מהרהר בּשעת־מעשה: “חוששני, שבּר־נש זה מתכון אף הוא לליזר־וולף הטבּח!”… “תאוה לעינים!” – עונה הוא לי שוב בּלשון־חייטים ומוסיף ומבּיט לצד צפוֹן, למקום הבּתולות. “דהיינו? – אני אומר. – דרך־משל, מהיכן הוא שדוך זה שלך, מאיזה מקומות? אם ריח אטליז נודף הימנו, אני אומר, אל־נא תזכירהו לפני, כי לא אובה ולא אשמע לך!” “חס וחלילה! – הוא אומר. – לא ריח לו ולא אטליז; יודע אתה אותו, רב טוביה, ומכיר בּטיבו מכבר”… “האם בּן־אדם זה, אני אומר, לכל־הפּחות ישר לפניה?” “ישר, הוא אומר, מאין כמוהו ליושר! כמו שאומרים: אָגִיל וְאֶשְׁמַח תפור לפי מדתה!”… “אם־כן, אני אומר, הגידה לי, חביבי, מי הוא זה ואי־זה הוא? השמיעני, אני אומר, ואדע גם אָני!” “מי הוא זה ואי־זה הוא? – עונה הוא לי ומוסיף ומבּיט לצד צפון. – השדוך הזה, רב טוביה, הוא אומר, אני אני הוא, אני ולא אחר!”… כיון שיצא הדבר מפּיו, מיד קפצתי מעל הקרקע כנשוך־נחש ועמדתי על רגלי, ואף הוא אחרי, קופץ ממקומו ועומד כנגדי, וכך עמדנו שנינו איש כלפּי חבירו, כשני תרנגולים הללו, המזומנים למלחמה. "כלום משוגע אתה, אני אומר, או רוח שטות נכנסה בּך, או אפשר נטרפה דעתך עליך בּעצם היום הזה? הא כיצד? הרי אתה, אני אומר, בּעצמך השדכן, בּעצמך המחותן ובעצמך החתן, לקיים מה שנאמר בּהגדה של פּסח: בָּחוּר הוּא, גָּדוֹל הוּא, דָּגוּל הוּא, הָדוּר הוּא?!… היתכן? הנשמע כדבר הזה במחננו, אני אומר, שיהא בּחור מדבּר נכבּדות בּו בּעצמו?!… “תנוח דעתך, רב טוביה, הוא אומר לי; הבה אשיב לך על ראשון – ראשון, ועל אחרון – אחרון: מה שאָמרת, רב טוביה, הוא אומר, שמשוגע האני – יהיו־נא כל שונאינו משוגעים ותטרף דעתם עליהם בּלעדי, ואני – רעיונותי, בּרוך־השם, צלולים ובינתי לא נסתתרה עדיין. אלמלי הייתי משוגע, הוא אומר, לא הייתי בּוחר בּצייטיל בּתך. וזה לך האות – הנה ליזר־וולף הטבּח, הוא אומר, שעשיר הוא מכל עשירי אנטיבקה, אף הוא חשקה נפשו בּה ורצה לישא אותה, כַּלָּה כמות שהיא… כסבור אתה, הוא אומר, שסוד כמוס הוא זה? הכל יודעים, כל בּני־העירה מדבּרים בּזה!… ומה שאָמרת, כי מתחתן אני בּלא שדכן – חידה היא בּעיני, הוא אומר, ותהי לחידה: רב טוביה שפּקח הוא – כלום צריכים אָנו לפרש לו את הדבר כשמלה ולהניח אצבּע לתוך פּיו, כדי שֶָׁיִשָׁכֶנָהּ?… ואולם למה לי להאריך בּוכוחים? ספּור המעשה, הוא אומר, כך הוא: אני ובתך צייטיל – שנינו נשבּענו איש לרעותו שבועת־אמונים זה כבר, כשנה ויותר, להכנס בּברית הנשואין”…

כמחט בּבשר החי היו לי דבריו האחרונים של זה, שהממוני והרעישוני עד היסוד בּי: ראשית, מה ענין מוטיל החייט אצל טוביה, שיהיה חתנו? ושנית, מה פּירוש המלות הללו: שניהם נשבּעו שבועת־אמונים איש לרעותו להכנס בּברית הנשואין? – “ואני היכן הייתי? – אני אומר לו. – הרי גם לי יש רשות להשמיע דעתי בּדבר בּתי ולחתוך גורלה, או אפשר, אני אומר, את פּי לא תשאלו כלל?” “חס וחלילה! – הוא אומר. – הרי לכך בּאתי אליך לדבּר אתך היום, מאחר שהוגד לי, כי ליזר־וולף משדך עצמו לבתך זו, שאני אוהב אותה זה כשנה ויותר”… “משל למה הדבר דומה? – אני אומר. – בּת יש לטוביה וצייטיל שמה, וחייט יש בּעולם ומוטיל מלבּיש־ערומים שמו – מה מצאת בּה ערות־דבּר לשנוא אותה?”… “לא, הוא אומר, לא לזה נתכונתי; כונתי היתה אחרת. רוצה הייתי, הוא אומר, לספּר לך דברים כהויתם, כי אני אוהב את בּתך ובתך אוהבת אותי, וזה כשנה נשבּענו שנינו שבועת־אמונים איש לרעותו להכנס בּבּרית־הנשואין, ולפיכך, הוא אומר, בּדעתי היה זה כבר לסור אליך ולדבּר אתך, ורק דחיתי את הדבר לשעת־הכושר, עד שאקמץ לי שקלים אחדים די־צרכי לקנית מכונת־תפירה, ואָז אעשה לעצמי מלבּושי־כבוד כראוי וכנכון, כי בּזמננו, הוא אומר, אפילו בּחור פחות שבפחותים יש לו שתי חליפות בּגדים ומכנסים שלשה…” “טְפוּ! – רוקק אני ואומר. – אוי לכם ולשכלכם, גמולי־מחלב! ומה תעשו שניכם, אני אומר, לאחר החתונה? כלום בּנקיון־שנים תחיו, או אפשר, אני אומר, תפרנס את אשתך בּמכנסים שלשה?”…. “אִי, רב טוביה! – הוא אומר. – תמיהני עליך מאד, שאתה מדבר כדברים האלה! כמדומה לי, הוא אומר, שאף אתה בּשעת חתונתך לא היו לך עדיין בּתי־חומה בּעיר וגם ספינותיך, הוא אומר, לא הפליגו אָז בּים, ואף־על־פי־כן, הרי עיניך הרואות כיום הזה… מה־נפשך, הוא אומר, מי שעשה נסים לאבותינו ולכל ישראל, הוא ידאג בּקרוב גם לרב ישראל… ומלבד זאת, הוא אומר, הרי בּעל־מלאכה אני ויגיע־כפּי אני אוכל”…

בּקיצור, למה אאריך למעלתו בּיציאת־נשמה? שדלני זה בּדבריו ונתפּייסתי לו. כי מה לנו לשקר? היאך נושאים שאר אחינו בּני־ישראל נשים? אלמלי מקפּידים היינו על דברים אלו, היה כל העולם חוזר, חס ושלום, לתוהו ובוהו, כמו שאָנו אומרים בּ“שיר־המעלות”: כִּי כֵן יְבֹרַךּ גָּבֶר – כלומר: מנהג בּני־אדם הוא בּכך… ורק על דבר אחד הייתי מצטער ומתקשה לעמוד על פּירושו: מאי משמע – שניהם נשבּעו שבועת־אמונים איש לרעותו להכנס בּברית־הנישואין?… מה זה היה להם, לבני הדור הזה? כלום סדרי מעשי־בראשית נשתנו? הא כיצד? בחור יוצא לשוק ורואה בתולה נאָה ואוחז בה ואומר לה: הבה נשבע שבועת־אמונים איש לרעותו להכנס בברית־הנישואין …וכי קיטניות הן או בּצלים, שאדם זוכה בהם מן ההפקר?… אלא כשהסתכלתי אותה שעה בּפני מוטיל וראיתיו, כיצד הוא עומד נכנע לפני, כובש פּניו בּקרקע, כמקבּל נזיפה וממתין לגזר־דינו, וניכר שכל מחשבותיו טהורות וכונתו רצופה – לא עמד לבּי בּי, ומיד נמלכתי ואָמרתי לעצמי: הבה נחקור את הענין עוד הפּעם ונהפוך בּו שוב; למה אני מהסס בּדבר וּמִשְׁתַּטֶה ועושה כַוָנִים לעומתו? בּמה אני מתגדל על עלוב־נפש זה ומתכבּד לעיניו? בּיחוס־אָבות שלי, שנצר אני מגזע מורנו רַב צָץ, זכר צדיק לברכה? או בּהנדוניה הרבּה, שאני מבזבּז לבתי? או אפשר בּשפעת מלבּושיה ובגדי־החתונה שלה, שהכינותי לה בּיד רחבה?… אָמנם מוטל מלבּיש־ערומים חייט הוא ועובד בּמחטו, אבל כנגד זה הרי בּחור כהלכה הוא, בּעל־מלאכה נאה ונהנה מיגיע־כפיו ויכול להספיק לאשתו מזונותיה, וגם נער ישר־דרך הוא – ומה לי עוד? טוביה, אני אומר לעצמי, אל תתחכם הרבּה ואל־נא תבחר לעצמך דרך, אשר לא עבר אָדם בּה, פּן תִּנָּגפְנָה רגליך על אבני־חצץ, כמו שכתוב בּנביאים: וַחֲלַקְלַקּוֹת… ראה, אני אומר, את אשר לפניך וחכם וקום ואמור: סלחתי – בּשעה טובה ומוצלחת!…. אָמנם כן, מניח אני, שהלכה כְּבֵית־שַׁמָּאִי. אבל מה אעשה לִזְקֵנָתִי שתחיה ולאָן אברח מפּניה? הרי נכונים לי מידה ענויים רבּים ושפטים גדולים, כמה שנאמר: אוֹתוֹת ומוֹפְתִים – רצה לומר: צרות צרורות ונאמנות!… מה אומר ומה אדבּר לה ואיך אטהר לפניה את השרץ?… – “היודע אתה, מוטיל? – פותח אני ואומר לחתן דנן. – אם אתה לו שמעני, שא נא רגליך לעת־עתה ולך־לך לביתך אשר בּאנטיבקה, ואני אעמוד פּה על משמרתי להכין את הענין ולסעדו ולדבּר דבר בּאָזני הפלונית שלי, כדת וכדין, על הצד היותר טוב, ומחר, אם־ירצה־השׁם, אני אומר, אם לא תהרהר חרטה בּדבר, נתראה פנים”… “חרטה? – הוא אומר, – האני, רב טוביה, אהרהר חרטה בּדבר? מוטב לי, הוא אומר, שלא אָמוש מן המקום הזה, מוטב לי שאהיה נציב־מלח, שאתגלגל בּעץ ואָבן!”… “למה לך, אני אומר, להשבע שבועות נמרצות אלו, אם מאמין אני לך ולהן־צדקך גם בּלא שבועה! לך לשלום, אני אומר, ותערב עליך שנתך ותחלום חלומות טובים ונעימים”… ואני גם אני עליתי על מטתי, אבל שנתי נדדה מעיני כל אותו הלילה. ראשי עלי כגלגל מרוב מחשבות ותחבּולות שונות, שאני בּודק ומחפּש בּמחי בּשביל זוגתי שתחיה, עד שראה הקדוש־בּרוך־הוא בּעניי ונתן בּלבּי מחשבה טובה, עצה נכונה מאין כמוה, כּמו שאָנו אומרים בּפרקי אָבות: לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָה… ועתה יקשיב נא מר וישמע את אשר עשה טוביה לגולדה אשת־נעוריו.

בּקיצור, ויהיה בּחצי הלילה, בּאשמורת התיכונה היה הדבר; כל בּני־בּיתי הוזים שוכבים על משכבותיהם ומשמיעים קולות־נחרה ושריקות משונות, מחוטמיהם, כל אחד לפי חוטמו ועל פּי דרכו. ופתאום הרימותי קול צעקה גדולה ונוראָה, קול זעקת־שבר: “הוי חושו! הצילו נא! הושענא!”… ממילא מובן, כי זוגתי מרת גולדה שתחיה נתעוררה מיד ונבהלה לקולי. “בּשם אלהי ישראל, מה זה היה לך, טוביה? – אומרת היא לי ומנענעת אותי בּכל מאמצי־כחה להעירני. – קומה, טוביה, היא אומרת, ופקח עיניך וראה על מה אתה צועק!”…. פּוקח אני את עיני ומבּיט לצדדים בּפחד ורעדה ואומר בּקול מלא אימה: “היכן היא? לאָן נתעלמה?” “מי היא? – אומרת זוגתי, – את מי אתה מבקש, טוביה?” “את פְרוּמָה־שָׂרָה אני מבקש, אומר אני; פרומה־שרה עמדה זה־עתה ליד מטתי”… “הוזה אתה מתוך שנתך! – אומרת לי אשתי. – בּשם אלהי ישראל, טוביה! הרי פרומה־שרה, נבּדל כולנו ממנה, כבר שבקה חיים לכל חי!” “גם אני יודע, אני אומר שפרומה־שרה כבר מתה, ואף־על־פי־כן עמדה זה־עתה ליד מטתי ודבּרה אתי ארוכות וקצרות, ואחר־כך, אני אומר, קמה עלי ואָחזה בּגרגרתי להחניקני!”… “בּשם אלהי ישראל, טוביה, מה תפטפּט דברי־להג? – אומרת לי אשתי. – חלום חלמת ואינך יודע מה הוא. רקוק, היא אומרת, שלש פּעמים וספר לי את חלומך ואפתרהו לך לטובה”. “הקדוש־בּרוך־הוא יאריך ימיך ושנותיך, גולדה, אני אומר לה, שהחייתיני; אלמלא אַתְּ שעוררתיני, הייתי מת מיתה חטופה מגודל הפּחד. הגישי לי, אשתי, מעט מים, אני אומר, ואספּר לך את חלומי אשר חלמתי. ורק צריך אני להקדים ולומר לך, גולדה, אני אומר, שלא תבּהלי ולא תיראי ולא תנבּאי לרעה, חס ושלום, לפי שבּ”עין־יעקב" כתוב אצלנו, כי אין חלום בּלא דברים בּטלים; רק שלשה חלקים הימנו מתקיימים, והחלק הרביעי, אני אומר, אין בּו ממש, הבל הבלים, שקרים וכזבים, לא חיה ולא נברא, אלא משל היה… קודם־כל, אני אומר, ראית בּחלומי, והנה שמחה בּמעוננו; איני יודע אל־נכון אם שמחת־תנאים היא זו או חתונה, ורק רואה אני אצלנו המון בּני־אָדם, יהודים רבּים נאספים, אנשים ונשים וטף, ובתוכם גם הרב והשוחט והחזן והמנגנים בּכלי־זמר… בּין כה וכה נפתחה הדלת ואל הבּית נכנסה ובאָה גם זקנתך צייטיל, עָלֶיה הַשָׁלוֹם…" שמעה אשתי את שם זקנתה צייטיל יוצא מפורש מפּי, מיד חרדה חרדה גדולה ואָמרה לי: “מה מראה פּניה ומה מלבּושיה אשר לבשה?” “כמראה פּניה, אני אומר, כן יהיה מראה פּני שונאינו וכל הדורשים רעה לנו; פניה חמרמרו ונתכרכמו ונצטמקו כעין הקלף, ומלבּושיה, אני אומר, כפי המנהג, תכריכים לבנים… מזל־טוב לך, טוביה! – אומרת לי הזקנה צייטיל. – בּאתי אליך היום לשמוח בּשמחת בּתך צייטיל, שהיא נקראת על־שמי, ולשבּוע נחת מאור פּני החתן הנאה והמהודר, שבּחרתם לה; שמו מוטיל, היא אומרת, על־שם דודי מרדכי הוא נקרא, ואף־על־פי שבּעל־מלאכה הוא ואומנותו בּמחט, בּכל־זאת ישר־דרך הוא בּמאד מאד…” “מנין לנו פּתאום חייט זה? – אומרת לי גולדה זוגתי. – בּמשפּחתנו ישנם, בּרוך־השם, מלמדים, חזנים, שמשים, קבּרנים, מקבּלים ועניים ואביונים סתם, אבל אין אצלנו, היא אומרת, לא חייטים ולא סנדלרים, חלילה”… “אל נא, גולדה, אני אומר לה, אל־נא תפסיקיני בּאמצע; הרי פּי זקנתך צייטיל הוא המדבּר אלי, ומסתמא, אני אומר, בּקיאָה היא בּטיב משפּחתך יותר ממך… ובכן, כיון ששמעתי מזל־טוב זה מפי הזקנה צייטיל, מיד נעניתי לה ואָמרתי: זקנתי, אני אומר לה, חידה לי דבריך; איך אָמרת, שחתנה של צייטיל חייט הוא ומוטיל שמו, הרי בּאמת טבּח הוא וליזר־וולף שמו?…” לא, אומרת הזקנה צייטיל שנית, לא, טוביה, טעות היא בּידך! חתנה של צייטיל בּתך – שמו מוטיל דוקא וחייט הוא ממתא אנטיבקה, ורק עמו תבלה שנותיה, אם־ירצה־השם, בּעושר ובכבוד… נעניתי לך, זקנתי, אני אומר לה שוב, לו יהיה כדבריך. אבל מה אעשה לליזר־וולף? הרי אך אתמול קבּלנו קנין בּינינו ותקעתי לו את כפּי לאות בּרית?… הדבר יצא מפּי – והנה מציץ אני ורואה: נתעלמה הזקנה צייטיל מן העין. בּמקומה הופיעה פרומה־שרה, זוגתו הראשונה של ליזר־וולף, והיא עומדת עלי ואומרת לי בּזו הלשון: רב טוביה! – היא אומרת. – כל ימי סבורה הייתי, שיהודי ישר אתה ובן־תורה. תמהה אני עליך, איך עשית את הרעה הגדולה הזאת ונתכונת בּמזיד, שבּתך תירש אחרי את בּיתי ואת כל רכושי, תשלוט בּמפתחותי, תלבּש את בּגדי, תתקשט בּתכשיטי ותענוד לצוארה את מחרוזת מרגליותי?… אבל מה פּשעי ומה חטאתי, אני אומר לה, אם כך רצה ליזר־וולף בּעלך?… ליזור־וולף? – היא אומרת. – אוי לו לליזר־וולף, כי מרה תהיה אחריתו! וצייטיל בּתך… לבּי לבּי, רב טוביה, היא אומרת, לעלובת־נפש זו! רק שלשה שבועות תחיה עמו, וכעבור שלשת השבועות האלה אָבוא אליה בּלילה ואוחז בּגרונה, כפי שאתה מָרְאֶה בּזה… ובדברים האלה עמדה עלי פרומה־שרה ואָחזה בּגרגרתי והתחילה חונקת אותי בּאצבּעותיה, ואלמלא אַתְּ, גולדה, אני אומר, שֶׁקַּמְתְּ וחשת לעזרתי ועוררתיני, כי אָז הייתי בּכל רע ובודאי היתה נשמתי צרורה עכשיו בּצרור החיים!"… “טְפוּ! טְפוּ, טְפוּ! – אומרת אלי זוגתי מרת גולדה שתחיה ורוקקת שלש פּעמים. – כל חלומותיך הרעים – תפּול עליהם אימתה ופחד, ידמו כאָבן, ישקעו וירדו תהומות, בּנהרים ובנחלים, בּהרים וביערים, בּעמקים ובבקעות, ורק לנו ולבנינו לא ירעו ולא ישחיתו! רבּונו־של־עולם! כל חלומותינו שחלמנו על אחרים ושחלמו אחרים עלינו יחולו על ראש הטבּח הזה ועל ידיו ועל רגליו! הלואי ויהא זה כפּרתו של מוטיל מלבּיש־ערומים, אף־על־פּי שחייט הוא; כי מאחר שנקרא על־שם דודי מרדכי, זכר צדיק לברכה, בּודאי אינו חייט מלידה ומבּטן; ומאחר שזקנתי צייטיל, עליה השלום, הטריחה את כבודה לבוא אלינו מעולם־האמת לברכנו בּרכת מזל־טוב, אות לטובה הוא, כי מאלהים יצא הדבר, ולפיכך, טוביה, הבה נאמר: בּשעה טובה ומוצלחת – אָמן סלה!….”

– – – – – – – – – – – – – – – – – – –

בּקיצור, למה אאריך למעלתו? רואה אני עין בּעין, כי כח אבנים כחי ובטני נחושה, שלא נתפקעה מרוב צחוק כל אותו הלילה, עת שהייתי מתאפק על משכבי תחת השמיכה. בּאמת אמרו: נָשִׁים דַעֲתָּן קָלּה… ממילא מובן, שממחרת הלילה ההוא קבּלנו קנין עם מוטיל מלבּיש־ערומים, ותיכף לזה מהרנו והכנסנום לחופּה, לקיים מה שנאמר: נַעֲלֵיכֶם בְּרַגלֵיכֶם – תרגום אונקלוס: הָא גַבְרָא וְהָא טְרַסְקָה… ועכשיו בּרוך־השם, חי הזוג הזה בּשלום ובשלוה: הוא עובד בּמחטו ומחזיר על בּתי הַקַיְטָנִים בּבּובּריק לבקש עבודה, והיא מושכת בּעול יומם ולילה, מבשלת ואופה וכובסת וְטָחָה ונושאת מים מן הבּאר – וכך הם מתפּרנסים שניהם בּדוחק גדול. אלמלא אני, שאני עומד להם בּעת צרה ומביא לביתם כפעם בּפעם מעשי־חלב או מעט מעות קטנות בּמזומנים, כי־אָז היו בּכל רע, ואם תשאל את פּי בתי, ואָמרה לך, כי חלקה נפל בּנעימים, בּלא עין־הרע, ובלבד, היא אומרת, שמיטיל שלה יחיה לפניה. ועכשיו צא ולמד הלכות דרך־ארץ עם הבּנים שבּזמן הזה! הוא אשר אָמרתי למעלתו מראש בּלשון הנביא: בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי – רצה לומר: גדול צער גידול בּנים, וצער גידול בּנות – על אחת כמה וכמה!… ואולם, כמדומה לי, שבּפּעם הזאת הגדשתי את הסאָה ובלבּלתי את מחך יותר מדאי, ואתה, אדוני שלום־עליכם, בְּיוֹם פָּקְדְּךָ וּפָקַדְתָּ! ושלום לאדוני, ושלום לבני־ביתו, הגדולים עם הקטנים.

מעשה שֶסָּח לי טוביה החולב, היאך

דבקה בתו השניה בְּבַר־נַשּׁ משונה,

חָבֵר לחֶברת מתקני־עולם, וְנִשְֹּאָה לו

וגָלתה יחד אתו לעבר מהרי־חושך.

הֲקוֹלְךָ זה, אדוני שלום־עליכם? מתפלא אני עליך, אלופי ומיודעי, שהכרתני בּטביעות־עין של תלמיד־חכם, ראה נא גם ראה את טוביה זה, שנשתנו עליו סדרי מעשי־בראשית בּימים האלה: נתְכַּרְכְּמוּ פניו וקפצה עליו זקנה וזרקה בו שיבה בּמיטב שנות חייו. שואל אתה – על שום מה? אִי, ידידי שלום־עליכם! לא עליכם מכאוב כמכאובו! לו רק ידעת כמה צרות ויסורים עברו על טוביה כמה רוגז וענויים מצאו להם קֵן בּלבּו בּימים האחרונים, וענית ואָמרת, כי אין כטוביה אַמיץ בּגבּורים. אין זאת כי־אם כח אבנים כחו ונשמתו נחושה, כמו שאָנו אומרים בפרקי אָבות: קַל כַּצְבִי וְגִבּוֹר כָּאֲרִי – כלומר: החַלשׁ יאמר גבּור אָני… הגע בּעצמך: הרי אין זה אלא מעשה־כשפים, רחמנא ליצלן. מין שד או לץ או אפשר מכשף סתם דבק בּי לשחק לפני ולהתעלל בנפשי ולהרעימני כל ימי חיי עלי אדמות! כל נגע וכל פּגע, כל משלחת מלאכי־רעים, כל צרה שלא תבוא – עלי היו כולם, עלי ועל בּיתי! בּמה זכיתי לזה ועל מה הגיע לי ככה – איני יודע. אפשר כדאי אני והגון לכך, מפּני שבּטבעי פתי מאמין לכל דבר אני ואינני בּודק בּבני־אָדם למומיהם, כמו ששנו חכמים בּ“עין־יעקב”: אֵין בּוֹדְקִים לִמְזוֹנוֹת… ואפשר חמת אלהים נִתְּכָה עלי ואני מקבל את עָנשי בּעולם הזה על שנתעלמה ממני הלכה מפורשת בפירוש רש“י: זַכְּרֵהוּ וְנַקְּבֵהוּ – רצה לומר: כֶּלֶב שֶׁפָּגַעְתָּ בוֹ – כַּבְּדֵהוּ וְחָשְׁדֵהוּ… אבל מה אעשה – וטבעי הוא בכך מיום גיחי מרחם אמי; כידוע למעלתו, בּעל בטחון אני מאין כמוני, מעולם לא היו לי תרעומות על הקדוש־בּרוך־הוא ולא הרהרתי, חס ושלום, אחרי דרכיו. כי מה יתאונן אָדם חַי, אם כל תלונותיו רוח יִשָֹאֵן וכל טענותיו הבל וריק, כמו שאָמר שלמה המלך החכם מכל אָדם: מִי הָאִישׁ הֶחָפֶץ חַיִּים – כלומר: מי הוא בּשר־ודם ומה כחו, שיבוא לעמוד לפני מלך מלכי המלכים?… וכדברים האלה אני מדבּר תמיד גם אליה, אל זוגתי מרת גולדה שתחיה: “גולדה, אני אומר לה, אל־נא תחטאי לאלהים בשפתיך! יש לנו, אני אומר, מקרא מלא במדרש…” “מה יתן לי מדרשך, היא אומרת, ומה תוסיף לי תורתך, אם בּתנו השניה כבר בּגרה והגיעה לפרקה? ולא עוד, היא אומרת, אלא שבּת בּוגרת זו כרוכות אחריה עוד שתי בנות, בּלא עין־הרע, ואף הן בּגרו ואף הן כבר הגיעו לפרקן”… “עֶט, אני אומר, הבל הבלים, גולדה! חכמיני, אני אומר, גם לזאת כבר קדמוך; לפי שכן מצינו, אני אומר, הלכה מפורשת גם במסכת בּבא־בּתרא”… הֲקֵץ לדברי הלכה? – היא אומרת, – ידוע תדע, טוביה, היא אומרת שבּת בוגרת, כיון שהגיעה לפרקה, הלכה בּפני עצמה היא”… ועכשיו צא ולמד לאשה!

בּקיצור, מכאן אָנו למֵדים, שיש לי רב, בּרוך־השם, האל הטוב לא הסיר חסדו מעל טוביה עבדו ונתן לו מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְּׁמַנֵּי הָאָרֶץ – כלומר: בּנות רבּות, בּלא עין־הרע, והסחורה – סחורה נאָה מאין כמוה; כל אחת יפה מחברתה וכל אחת חוט של חן מיוחד מתוח על פּניה. אמת היא, אין זו ממדת דרך־ארץ, שיהא האָב עצמו מעיד על בּנותיו; אבל כך שמעתי בּני־אָדם מסיחים ומספרים בּשבחן: “בּנות־טוביה יפות הן!” ועל כולן עלתה הגדולה, הוֹדִיל שמה, הבּת השניה לצייטיל, זו צייטיל הבּכירה, שבּשעתה דבקה נפשה בּאותו חייט, מוטיל מלבּיש־ערומים, כפי שספּרתי למעלתו מכבר. ויפה היא, הודיל זו השניה – מה אומר ומה אדבר? ממש כמו שכתוב במגילת אסתר: כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא – רצה לומר: מזהירה כזוהר הרקיע. ואם מעט לך כל זה – והנה חננה אלהים גם בּבינה יתירה ובהשגה נפלאָה, ויודעת היא לשון וספר, ובקיאָה בּשבע חכמות, וכותבת במהירות רבּה, וספרים קטנים נושרים לה מתוך חיקה. בּולעת היא אותם, את הספרים הקטנים הללו, ממש כְּבִכּוּרָה בְּטֶרֶם קַיִץ – כלומר: כלביבות מבושלות בחמאָה, ואם תמצא לומר: זו מִנַיִן לה? טוביה שמלאכתו בּחלב – מה ענין בּתו אצל ספרים קטנים? ויש לומר: מַכַּת מדינה היא זו, שאל את צעירי הדור ויגידו לך, גמולי־מחלב אלו, אורחים ופורחים, קבּצנים בּני קבּצנים, שֶׁמִּכְנסיִם, בּמחילה מכבודם, אין להם ונעליהם לרגליהם אף הם בצפצוף מצפצפים – ואף־על־פי־כן כולם נפשם חשקה בּתורה וכולם מתאוים לכתרם של דוקטוֹרים, כמו שנאמר בּהגדה של פּסח: כֻּלָּנוּ חֲכָמִים, כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים… מתכנסים הללו לכרך יהופּיץ או לשאר כרכי־הים, פּורשים לעליה קטנה מתחת הגג וממיתים עצמם בּאָהלה של תורה; אוכלים מַכּוֹת ומקנחים סעודתם בּקַדַּחַת ואינם מריחים ריח של בּשר אפילו בּשבּתות וימים טובים, והחזיקו שבעה בּחורים בּדג־מלוח אחד, וככה יאכלו אותו בּחפזון, ראשו על עֲצָמָיו ועל זְנָבוֹ, ספריהם לפניהם ועיניהם לפת־לחם, לקיים מה שנאמר: וְשָֹמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ – פירוש רש"י: שמח, בּחור, בּימי רעבונך!…

בּקיצור, בּעת ההיא נזדמן למחננו אחד מבּני־עליה אלו, מין בּר־נש משונה, הֲפַכְפָךְ ומוזר בּדרכיו, ומוצאו מאחד המקומות אשר בּסביבתנו. מכיר הייתי באָביו של זה, שהיה בּשעתו מגלגל־פּפּירוסות ועני נורא כפול־שמונה, בּמחילה ממנו, אין כונתי חלילה לְגַנּוֹתוֹ בּזה, כי הרי אם נאה היה לאותו תַּנּא רב יצחק נפחא להיות תופר נעלים, לא־כל־שכן שנאֶה ויאה לבן־פּטיטיא כמותו, שתהא מלאכת אָביו בּגלגול פּפּירוסות. אלא מאי? על דבר אחד הייתי תוהה: קבּצן בּן קבּצן שכמותך, למה נטלת גדולה לעצמך? מה לך ולחכמת יון? כלום שכחת, שכבר למדה תודה דרך־ארץ לבני עניים: וּבְחֻקוֹתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ – רצה לומר: סחור, סחור, חתולי, לחמאָה לא תקרב?… אמת היא, זָכין לו לאָדם זה שלא בּפניו: גם אם תבדוק לאור הנר, לא תמצא בּין בּני יהופּיץ העשירים בּעלי־מח כמותו. פֶרְצִיק – כך קוראים לו לבר־נש זה, ואחנו יָהַדְנוּ את שמו וקראנו לו שם חדש: “פִּלְפֶּלֶת”. ואָמנם, כשמו כן הוא – כולו כפלפּלת לכל דבר: מה פּלפּלת זו קטנה ועגולה – אף הוא קומתו דמתה לִכְזַיִת; מה פּלפּלת צבעה שחור – אף הוא שחר משחור תארו; מה הפּלפּלת חריפה – אף הוא חריף ובקי מלא וגדוש, ופיו – גחלים ילהט, אש וגפרית תחת לשונו!

ויהי היום, ואני נוסע כפעם בּפעם בּדרך־המלך וחוזר לביתי מבּובּריק עם כדי וקדירותי, שנתרוקנו מתוכנם, כלומר: ממעשי החלב והחמאָה והגבינה והשמנונית ושאר הירקות למיניהם, וכך אני יושב אותה שעה על דוכני, כולי מרחף בּעולמות העליונים, יושב ומהרהר מיני הרהורים, פעם בּכה ופעם בּכה, פּעם על הנגידים היהופּיציים, שלהם ניתנה האָרץ, ופעם על טוביה האומלל ועל סוסו העלוב, הנהרגים שניהם יחד על פְת־לחם שלש פּעמים בּיום, ערב ובוקר וצהרים; וכיוצא בּאלו מיני מחשבות ורעיונות המשחקים לפני דמיוני, כדרכי תמיד. והיום יום קיץ, הקדוש־ברוך־הוא הוציא חמה מנרתיקה, הזבובים פּוֹרחים באויר ועוקצים, וחללו של עולם מסביב גדול ורחב־ידים, כולו פּתוח לפניך וקורא לך מארבע רוחות השמים: קום, בּן־אָדם, הרימה כנפיך כנשר ודאה ושחה בּמרחביה!… ועד שאני מסתכל בּזיו העולם וצופה נפלאותיו של הבּורא יתבּרך שמו, והנה נושא אני את עיני ורואה – מין בּר־נש משוּנה, שפּניו פּני בּחור, אוחז דרכו ליד עגלתי, צועד בּחול ברגלים, צרורו תחת לזרועו וימינו אוחזת בּמקל, והוא מתנהל לאטו כחום היום, כולו מזיע ונושם ונושף וכל עוד נשמתו בּקרבּו. – "יעמוד החתן יָקְטָן ברב שלומיאל! – אני קורא ואומר לבר־נש זה. – שמעני, בּחור נאה! הכָּבד־נא, אני אומר, ועלה לעגלתי ונשאתיך מעט, למען ייטב גם לך בּעבורי, כמו שכתוב, אני אומר, בּתורתנו הקדושה! כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר רוֹבֵץ תַּחַת מַשָֹּאוֹ – עָזוֹב תַּעֲזוֹב עִמּוֹ. ואם

בּהמה כך, אני אומר, בּן־אדם – לא־כל־שכן!“… והרי הוא צוחק, בּר־נש זה, ואיני מסרב לדברי, מטפּס ועולה על עגלתי. “מהיכן, אני אומר, הליכתו של בּחור, למשל?” “הליכתו של בּחור, הוא אומר, מיהופּיץ”. “ומה, אני אומר, מעשהו של בּחור כמותך ביהופּיץ?” “בּחור כמותי, הוא אומר, לומד ביהופּיץ ועומד לבחינות”. “לשֵם מה, אני אומר, לומד בּחור שכמותך?” “בּחור שכמותי, הוא אומר, אינו יודע עדיין בּעצמו לשֵׁם מה הוא לומד”. “אם כן, אני אומר, למה יבלבּל בּחור שכמותך את ראשו לבטלה?” “אל תדאג, רב טוביה, הוא אומר, יהא לבּך סמוך ובטוח, כי בּחור שכמותי יודע את אשר לפניו”. “מכיון שקראת בּשמי, אני אומר, שמע־מינה שאתה מכיר בּי; אמור נא לי מעכשיו – מי אתה?” “הרי עיניך הרואות, הוא אומר, כי איש אני”. “אָמנם כן, אני אומר, עיני הרואות, כי ילוד־אשה אתה ולא סוס. ואולם, אני אומר, כַּוָנָתִי: בּן־מי אתה?” “בּן אני, הוא אומר, לאָבינו שבּשמים”. “גם ממני, אני אומר, לא נתעלמה הלכה זו, שבּן אתה לאָבינו שבּשמים; וכן, מצינו, אני אומר, כתוב מפורש גם בּתורתנו הקדושה: כָּל הַחַיָה וְכָל הַבְּהֵמָה – פירש רש”י: מִבֵּיצֵי כִנִּים וְעֲד קַרְנֵי רְאֵמִים… אבל הגידה לי, מחמל־נפשי, אני אומר, מאין בּאת? האם ממקומנו אתה או ממדינת ליטא מוצאך?” “מוצאי, הוא אומר, ממשפּחת אָדם הראשון, ואני עצמי יליד המקום הזה הריני. כסבור אני, הוא אומר, שיודע אתה אותי”. “אם־כן, אני אומר, מי הוא אָביך? השמיעני, אני אומר, ואדע גם אָני!” “שם אָבי, הוא אומר, היה פרציק”. “טְפוּ! – אני רוקק ואומר. – למה זה עִנִּיתָ לשוא נפשי? הרי אתה, אני אומר, בּנו של פּרציק הַפַּפַּירוֹסוֹנִי?” “הרי אני, הוא אומר, בּנו של פרציק הפּפּירוסוני”. “ואתה לומד, אני אומר בקלַאסי”ן?" “ואני לומד, הוא אומר, בּקלַאסי”ן". “מכיון שכך, אני אומר, נצחתני, בּני. מובטחני בּך, אני אומר, שתהיה מורה־הוראָה בּישראל. אבל אמור נא לי מעתה, תכשיטי היקר, אני אומר, על מה אתה חי?” “חי אני, הוא אומר על אכילתי שאני אוכל”. “אַהאַ! – אני אומר. – עכשיו נתבּרר לי הדבר כשמש בּצהרים: כנראה, אין אתה מן המפונקים חלילה. כשיש לך דבר לאכילה אתה אוכל, ואם אין, אני אומר, – מלקק אתה ריר לשונך ועולה על משכּבך בּלב ריק ובנפש שוקקה. כל זה, אני אומר, כדאי לך וכדאי לנפשך ובלבד, אני אומר, שתלמד בקלַאסי”ן. מדמה אתה את עצמך, אני אומר, לבני הגבירים היהופּיציים והולך בּדרכיהם, כמו שאָמר דוד המלך, עליו השלום: קָטֹן וְגָדוֹל שָם הוּא – תרגום אוּנקלוֹס: בָּתַר רֵישָא זַנְבָא

אֶזֵל"… כסבור מר, שפּרציק זה נשתתק? – “אל יזכו, הוא אומר, נגידי יהופּיץ לכך, שאני אלך בּדרכיהם! ילכו לעזאזל, הוא אומר, הם ובניהם ובני־בניהם עד סוף כל הדורות!” “רואה אני בּך, אני אומר לו, שדעתך אינה נוחה כלל מהעשירים. חוששני, אני אומר, שגזלו ממך את ירושת אָביך הפּפּירוסוני!”… “לכן תדע, הוא אומר, שגם אני וגם אתה ועוד רבים כמונו יש לנו חלק בּירושתם”… “כמו ששנו חכמים, אני אומר, בּפרקי אָבות: כָּל יִשְֹרָאֵל יֵש לָהֶם חֵלֶק… ואף־על־פּי־כן, אני אומר, מעקימת פּניך ניכר, שׁנער חרוץ אתה ולשונך מדבּרת גדולות. אם תהא שעתך פּנויה, אני אומר, סור תסור אלי בּערב הזה לביתי ונשתעה יחד ונדבּר דברינו, ובשכר הליכה, אני אומר, אָכול תאכל אתנו ארוחת־ערב”…

ממילא מובן, שבּר־נש זה לא סֵרַב לבקשתי ובאותו הערב גופו בּא אל בּיתי לבקרני, ולא עוד אלא שׁכִּוֵן את השעה ונכנס בּו בּרגע, שהתבשיל החמוץ כבר הוגש לשלחן והחמיטות נצטמקו יפה בּתנור. “בּואכם לשלום! – אני אומר לו, מן השמים הביאוך עכשיו. לך, אני אומר, וטול ידיך. או אפשר, אני אומר, אין אתה זהיר במצות נטילת־ידים – אין אני כופה עליך הר כגיגית חלילה, כמו שאָנו אומרים בּסליחות: הַנְּשָׁמָה לָךְ וְהַגּוּף שֶׁלָּךְ – רצה לומר: גופך יהא לוקה בּעולם־האמת, ולא גופי”… כך אני משתעה אתו ארוכות וקצרות ואני מרגיש, כי דבקה נפשי בבר־נש זה לאהוב אותו, איני יודע – על שום מה. אפשר – על שום שטבעי בּכך; כי זה דרכי מעודי לחובב מיני בּני־אדם אלו, שֶׁפֶה להם וידבּרו ומֹחַ להם ויבינו, ואפשר לתרגם לפניהם פסוק כצורתו ולהשמיעם כפעם בּפעם דברי מדרש, הלכה ואגדה ולעסוק עמהם בּעניני מחקר ובדברים העומדים בּרומו של עולם ובשאר ירקות. זה טוביה וזאת תהלתו!

בּקיצור, מאותו יום ואילך התחיל בּחור זה לבוא לבית בּכל יום ויום. כיון שנפטר מעל הוראת־השעות, זו פּרנסתו, מיד היה נכנס אצלי ויושב ומסיח עמי. אמת, אוי לה לאותה פּרנסה, שבּה היה מתפּרנס, ואוי לה להכנסתו, שהיה זה מכניס מהוראת השעות האלו! מנהג המקום אצלנו, שאפילו העשיר שבּעשירים, המבזבּז על השכלת בּניו, לא יבזבּז יותר מחַ“י זהובים לחודש, ובשכר זה חייב המורה לקרוא לפניו גם את התלגרמות ולכתוב לו גם אַדְרֵסִים ולהיות משרתו עושה־רצונו בּכל עת ובכל שעה, לקיים מה שנאמר בּקריאת שמע: בְּכַָל לְבָבְךַָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ… כל הצלחתו בּעניו, שעל שלחני היה סמוך ומפתי היה אוכל; ובעד הלחם אשר הוא אוכל היה מלמד לבנותי פּרק בכתב ולשון, כמו שכתוב בּתורה: עִַין תַּחַת עַיִן – פּירש רש”י: סטור לי ואסטור לך… וכך נעשה זה בּן־בּית אצלנו; הילדות מגישות לו כוס חלב וזוגתי שתחיה דואגת לכתנתו ולפוזמקאותיו. ואָז גם אָז קראנו לו שם חדש – “פּלפּלת”, כלומר: שִׁנִינוּ את שמו “פּרציק” לשם יהודי. וכל זה מתוך חבּה יתירה, שהיינו חובבים אותו כולנו והיינו כרוכים אחריו ושואפים צלו, כאילו עצמנו ובשרנו הוא. כי על צד האמת, הרי בּן־אָדם הגון הוא מטבע בּרייתו, בּר־נש פּשוט בּתכלית הפּשטות, בּשר ודם ממש: שֶׁלִי שֶׁלְךָ, שֶׁלְּךָ שֶׁלִּי – קום וזכה מן ההפקר…

ורק על דבר אחד הייתי עוֹיֵן אותו: על מנהגו להתעלם מן העין. לפתע־פּתאום הוא קם והולך לדרכו – ואיננו: אָבדה פּלפלת! “היכן היית, בּלק בּן צפּור?” – אין קול ואין עונה; כאלם לא יפתח פּיו… אין אני יודע, אם דעת מר כדעתי – אני זה דרכי מעודי, ששונא בּנפש אני לאותם בּני־אָדם מצניעי־לכת וממתיקי־סוד, אוהב אני את הגלוי לעין ומתרגם תמיד פּסוק כצורתו: וַיְדֲבֵּר – דברים בּרורים, וַיֹאמֶר – אמירה שיש בּה ממש. ואף־על־פי־כן, בּמקום שאתה מוצא גנותו של בּר־נש זה, שם אתה מוצא גם את שבחו, כיון שפּתח זה את פיו והתחיל לדבּר – שוב אין מעצור ללשונו ואין גבול לדבריו, כמה שנאמר: מִי בָאֵשׁ וּמִי בַמַּיִם – רצה לומר: דבריו כאש ולשונו כמעין המתגבּר. אָכן פּה לו – הלואי ויסָכר! מדבּר הוא על ה' ועל משיחו ועל “נְנַתְּקָה”, והעיקר הוא אצלו פּסוק זה של “נְנַתְּקָה”… וכל מחשבותיו – מחשבות משונות ומטורפות, והדרכים – דרכים עקלקלות, והעולם – עולם הפוך, עליונים למטה ותחתונים למעלה… העשיר, דרך משל, כולו מופרך הוא, לפי דעתו המטורפת, וכנגד זה העני – כולו מחמדים. ובפרט, בּעלי המלאכה – זהו השאור שבּעיסה, השמנונית שעל גבּי החלב, נופת־צופים, יקר מפּנינים – מי ידמה לו ומה ישוה לו? “גדול, הוא אומר, יגיע כפּים, שעליו כל העולם קיים”…,“ואף־על־פּי־כן, אני אומר, גדול ממנו הממון שבעתים”… והרי הוא מתמלא חמה ועומד ומוכיח לו בּאגודלו, שהממון קשה לעולם כּספּחת. “הממון, הוא אומר, אינו אלא מקור השקר והתרמית, וכל הנעשה, הוא אומר, בּעולמו של הקדוש־בּרוך־הוא – רק רע הוא ואין בּו ממידת הצדק והיושר”… וכדי לשבּר את האוזן, הריהו מביא לי תלי־תלים של ראיות ומשלים, שבּעיני כאין וכאפס הם"… “אם־כן, אני אומר, אם הלכה כמר, הרי גם בּהמתי הנחלבת בּכל יום וגם סוסי המושך בּעגלתי – אף הם יש להם הרשות לבוא לפני מלך מלכי המלכים ולהתריע על הצדק ועל היושר!… וכן מצינו, אני אומר, מקרא מפורש גם בּנביאים: שְׁאַל בְּהֵמָה וְתוֹרֶךָ, סוּסִי – וְיַגִּיד לָךְ”… וכיוצא בּקושיות אלו אני מקשה לו ומפרך דבריו וסותר את משליו ומבטלם בּהבל פּי, כיד ה' הטובה על טוביה. אבל גם פּלפּלת זו אינה טומנת ידה בּצלחת, יכול הוא, בּר־נש זה, לכשירצה. וכל מחשבה ומחשבה, המנצנצת בּלבו, מיד הוא משמיעה לאחרים, ודוקא בּקול. פעם אחת בּין־הערבּים ישבנו שנינו, אני ופלפלת, על מפתן בּיתי, יושבים ועוסקים בּענינים אלו, עניני מחקר ופילוסופיא, כדרכנו תמיד בּשעת הפּנאי, והרי הוא אומר לי בּתוך דבריו: “היודע אתה, רב טוביה? בּנותיך, הוא אומר, בּנות־חיל הן מאין כמוהן”. “הבאמת ובתמים? – אני אומר. – רב תודות לך, אני אומר, בּעד הבּשורה הטובה שבּשרתני זה עתה! הלא בּנות טוביה הן!”… “אחת מהן, הוא אומר, היא הודיל, עלתה על כולן גם בּחכמה, גם בּדעת. לזאת, הוא אומר, יקרא “אָדם”!”… “גם ממני, אני אומר, לא נתעלמה הלכה זו, כמו ששנינו במדרש: כָּעֵץ כֵּן פִּרְיוֹ – תרגום אונקלוס: בְּרָא כַּרְעָא דַאֲבוּהַ”… כך אני עונה לו בּדברי חכמים ובחידותם ולבּי גס בּי מרוב תענוג. כי מי הוא זה האב, שיאטום אָזנו משמוע דברי שבח וקלוס שמקלסים את בּניו? לא עמדה לי אז חכמתי לראות את הנולד, שדברי שבח אלו – אחריתם מין קליפּה, רחמנא ליצלן! ועתה יסכית נא מר וישמע מעשה שהיה.

בּקיצור, ויהי ערב ויהי בוקר – בּשעה שבּין השמשות היה מעשה, ואני אָז בּתוך הרחוב אשר בּבּובּריק, עובר בּעגלתי כפעם בּפעם מבּית לבית עם סחורתי ומעשי־חלבי, והנה קול אָדם קורא לי בשמי, נפנה אני לאחורי להסתכל – הקול קול אפרים השדכן. ואפרים זה השדכן – יהודי שדכן הוא ככל השדכנים שבּעולם, כלומר: עוסק הוא בּשדוכים ומזַווג זִווגים בּישראל. וכיון שראָני בּבּובּריק, מיד עכבני בּדרכי. – “עמוד, רב טוביה, הוא אומר לי, דבר לי אליך”. “אדרבּה, אני אומר לו ועוצר בּעד סוסי, דבּר כי שומע עבדך; ובלבד, אני אומר, שתּשמיעני טובות”. “יש לך, רב טוביה, הוא אומר, בַּת”. “יש לי, אני אומר, בּלא עין־הרע, שבע בּנות”. “יודע אני, הוא אומר, שיש לך שבע בּנות, גם לי שבע”. “אם־כן, אני אומר, יעלה החשבּון בּיחד לארבּע־עשרה”. “בּקיצור, הוא אומר, מניחים אָנו את דברי הליצנות ואין אָנו עוסקים עכשיו אלא בּבתך הבּוגרת. טבע הענין, הוא אומר, כך הוא. כפי הידוע לך, רב טוביה, הוא אומר, הרי אני יהודי שאומנותי בּשדכנות; ולפיכך, הוא אומר, יגעתי ומצאתי בשבילך, רב טוביה, חתן מהודר שאין כמוהו בחתנים, מובחר מן המובחר, עִדִּית שֶׁבְּעִדִּית!”… “למשל, אני אומר, לְמָה אתה קורא עדית שבּעדית? אם אותו בעל־דבר, אני אומר, חייט הוא, או סנדלר, או לו גם מלמד – יכבד, אני אומר, וישב בּביתו, ואני אפנה על ימין או על שמאל, כמו ששׁנינו, אני אומר, בּמדרש־תנחומא…” “אִי, רב טוביה! – הוא אומר לי, – אני לא הספקתי עדיין להשמיעך דבר וחצי־דבר, ואתה כבר פתחת בּמדרש־תּנחומא! אָכן, הוא אומר, קשה שיחתו של אָדם אתך, רב טוביה, כקריעת ים־סוף ממש! מבּול של מדרשים, הוא אומר, אתה מביא לעולם!… ואתה רב טוביה, הוא אומר, לו הַחֲרֵש תחריש לעת כזאת ותשמענה אָזניך את אשר ישים אפרים השדכן לפניך”. כך אומר לי אפרים זה ופורש לפני מגילה ארוכה – מה אומר ומה אדבּר? יין קפריסין ממש. “ראשית, הוא אומר, בן־טובים הוא, בעל־משפחה ובר־אבהן ואינו חלילה נחות־דרגא”… וזאת למר לדעת, כי זה עיקר לי, לפי שגם אני עצמי אינני אסופי מן השוק. בּמשפחתי אתה מוצא מכל המינים, כמה שנאמר: עֲקֻדִּים, נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים; יש בּינינו הדיוטים, ויש בּעלי־מלאכה, ואתה מוצא גם בּעלי־בתים. – “ומלבד זאת, הוא אומר, יודע־נגן הוא, חתן דְנן, כלומר: מבין הוא בּאותיות מחכימות”… ואל יהא הדבר הזה קל בּעינינו! כי הרי את הבּוּר תכלית שנאָה שנאתי! לדידי – ממזר תלמיד־חכם עדיף מחסיד עם־האָרץ. הרשות בּידך לילך בּגלוי־ראש, ואפילו רגליך למעלה וראשך למטה, ובלבד אם יודע אתה להשמיעני פּרק אחד או הלכה אחת ואפילו פּסוק אחד – אני צריך לנהג בּך כבוד, לפי שאנוש כערכי אתה, אלופי ומיודעי… זה טוביה וזה דרכו תמיד! – “ולא עוד, הוא אומר, אלא שעשיר אדיר הוא, עפרות־זהב לו וממון קורח ממונו, בכל יום ויום, הוא אומר, יוצא הוא בכרכרה מרקדה רתומה לסוסים שנים, שמנחיריהם עולה עשן”… “אדרבה, אני מהרהר בּלבּי, אף זו מעלה היא; מוטב שיהיה עשיר משיהיה אביון, שנאמר: עִם עָשִׁיר תִּתְעַשֵׁר רצה לומר: הקדוש־בּרוך־הוא אוהב אביונים, כי עתה חדל אביון מקרב האָרץ”… “ומה עוד תשמיעני?” – אני אומר לו. “ועוד אשמיעך, הוא אומר, שחפץ הוא להתחתן בּך, נכספה, הוא אומר, גם כלתה נפשו אליך. כלומר: לא אליך כלתה נפשו אלא אל בּתך. מתאוה הוא לנערה יפה הוא מתאוה”… “האמנם? – אני אומר. – הלואי ויהא פּרתה. מי הוא, אני אומר, ואֵי זה הוא, כלי־חמדה זה שלך? הבּחור הוא, אני אומר, אם אלמן, או גרוש? או אפשר, אני אומר, שֵׁד מִשַׁחַת הוא?” “בּחור הוא, רב טוביה, הוא אומר, בּחור כהלכה, בּחור שהזקין בּבחרותו, ואף־על־פי־כן בּחור הוא”. “אם־כן, אני אומר, מה שם כבוד תפארתו כי אדע?” – סוד זה אינו רוצה לגלות לי בעד כל כופר. “הבֵא, הוא אומר, את בּתך לבּובּריק, כדי שיראנה, ואָז, הוא אומר, אגלה לך את שמו וידעת מי הוא”. “וכי עלה על דעתך, אני אומר, שאהיה מוליך את בּתי לכאן? מוליכים, אני אומר, סוס לשוק ובהמה למכירה”…

בּקיצור, אין לך דבר העומד בּפני לשון שדכנים, פִּתַּנִי וָאֶפֶת. נמנינו וגמרנו, שתיכף לאחר השבּת, אם ירצה השם, אָביא את בּתי לבּובּריק. וכאן עמד דמיוני לשחק לקראתי בּשלל צבעיו, ואני מעביר לפני את הודיל בּתי, כשהיא יוצאת בּכרכרה רתומה לשני סוסים אבּירים, הגומאים ארץ במרוצתם, ואני רואה בּעיני־רוחי, היאך הכל מתקנאים בּי, ולא על הסוסים האבּירים קנאָתם, אלא על רוב הטובות והחסדים, שאני מביא לעולם על־ידי בּתי העשירה, ועל ממונה שאני מבזבּז לצדקה ביד רחבה: לזה אני נותן מנה ולזה מאתים ולזה שלש מאות, לקיים מה שנאמר: הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים – כלומר: יראו אביונים וישמחו… כך אני משעשע את נפשי בּרעיונות ובדמיונות בּדרך חזירתי לביתי לפנות־ערב. ואני מרים שוט על סוסי ומשבּר לו את האוזן כּדברים רכים משיר־השירים: “לְסוּסָתִי בְרִכְבֵי פַרְעֹה – אני אומר לו בּאהבה – כלומר: נהג ולך, מחמל־נשפי! שַוֵה, אני אומר, רגליך כאילות, ואָז תקבּל חלקך בּשבּלי־שועל. וכן מצינו, אני אומר, גם בּבלעם בּן בּעור, שאָמר לאתונו בּשעתה: יָגַּעְתָּ, מָצָאתָ – רצה לומר: כְּפִי הֲלִיכָתְךָ, כַּךְ אֲכִילָתְךָ”…

ועד שאני מספּר עם סוסי, והנה רואה אני – מן היער זוג יוצא לקראתי, שני בני־אָדם מטיילים להנאָתם, וניכר בפניהם, שזכר ונקבה הם; הולכים הם איש על־יד רעותו, שניהם אחוזים ודבוקים זה בּזו ומדבּרים בּיניהם בּהתלהבות רבּה “מי הם אלה לפני? – אני מהרהר בּלבּי ונושא עיני ומבּיט בעד שביבי החמה הבּוערים כנגדי. – העבודה, שהאחד מהם הוא פּלפּלת!… ומי היא זו ההולכת על־ידו בּשעה מאוחרת בּין־השמשות? – מאהיל אני בּידי על עיני ומסתכל יפה בּמטיילים: – מי היא איפוא נקבה זו? כמדומה לי, שזוהי בּתי הודיל! אָמנם כן, היא היא, הודיל היא זו, כשם שאני יהודי!… הנה כי כן? לשם זה איפוא ישבו שני אלה וקראו בּספרים והתמידו בִּגְרַמַטִּיָקאוֹ”ת?… אִי לך, טוביה, אני אומר, שבּהמה אתה!" – כך אני מהרהר בּפני עצמי ועוצר את סוסי ופותח ואומר לצמד־חמד זה: “ערבא טבא! – אני אומר. – בּרוכים הבּאים! מה יש חדש תחת השמש? איזה הדרך, אני אומר, בּאתם לכאן לפתע פּתאום? ואחרי מי, אני אומר, יצאתם לרדוף פּה? אחרי פּרעוש אחד? או אחרי יום אתמול כי עבר?”… שמעו בּני־הזוג נוסח זה ודברים אלו יוצאים מפורשים מפי, מעי נרעשו ונפחדו, שניהם עומדים בּמקום עמדם, לא בּשמים ולא בּאָרץ, שניהם נבוכים ונדהמים, הַדִּבֵּר אין בפיהם ופני להבים פּניהם… עומדים הללו כנגדי, כּוֹבשים פּניהם בּקרקע ומחרישים; אחר־כך הם מרימים עיניהם אלי ומסתכלים בּפני. ואני אף אני יושב בּעגלתי ומסתכל בּפניהם. וכך אנו מסתכלים זה בּפני זה בּאין אומר ובאין דברים. “ובכן? – אני אומר. – למה אתם מסתכלים בּי, כאילו לא ראיתם את פני זה רבּות בּשנים? דומה, אני אומר, שטוביה לא נשתנה עדיין, לא כהתה עינו ולא נס לֵחו; ככחו אָז, אני אומר, כן כחו אתה”… כך אני אומר להם בּמשל ובמליצה, חציי כועס וחציי מתלוצץ. פתחה בּתי, כונתי הודיל, והסמיקה כולה ואָמרה לי: “אבּא, היא אומרת, בּרכנו בּרכת מזל־טוב”… “מזל־טוב לכם! – אני אומר, – במזל טוב תחיו כל ימי חייכם על הארץ. ואולם, אני אומר, מה היה מעשה? אפשר הקרה אלהים לפניכם מטמון בּיער? או אולי, אני אומר, נס אירע לכם בּעצם היום הזה ונצלתם מפּני הסכּנה?” “מזל־טוב זה, הוא אומר, בּא לנו, לפי שחתן וכלה אנחנו”. “מאי משמע, אני אומר שחתן וכלה אתם?” “משמע, הוא אומר, שאני חתנה והיא כלתי”. כך אומר לי פּלפּלת ומישיר עיניו לנגדי. אף אני מישיר עיני לנגדו ואומר לו: “אם כן, אני אומר, אימתי חלה אצלכם שמחת־האירוסין? ולמה, אני אומר, לא קראתם גם לי ליום שמחתכם? דומה, אני אומר, שאף אני בּחזקת מחותן אני? הֲכֵן דברי אם לא?”… המבין מר? אני מראה להם פּנים שוחקות – ולבּי סוער ובשרי נעשה חדודים־חדודים. אבל לא אשה טוביה ויפול ברוחו. יודע טוביה איך לכלכל דבר בּסדר. ולפיכך אני פּונה אליהם ואומר: הלכה זו, אני אומר, שהשמעתם אותי זה־עתה, אינה מחוורת לי כל־צרכה. הא כיצד? שדוך, אני אומר, בּלא שדכן ובלא תנאים?" “למה לנו, הוא אומר, שדכנים? מה יתנו לנו, הוא אומר, ומה יוסיפו לנו אלה, אם חתן וכלה אנחנו מכבר גם בּלעדיהם?” “האמנם? – אני אומר, – מעשי הקדוש־בּרוך הוא ונפלאותיו! אם כן, אני אומר, למה החרשתם עד כּה?” “כלום צריכים היינו: הוא אומר, להכריז כרוזים? גם היום, הוא אומר, לא היינו מספּרים לך דבר; אבל מאחר שמתכוננים אָנו להפּרד בקרוב זה מעל זו, לפיכך, הוא אומר, נמנינו וגמרנו להכנס קודם לחופּה”… לדברים האלה רגזתי תחתי וחמתי בּערה בי, כדבר האמור בּתהלים: בָּאוּ מַיִם עַד נפֶשׁ – רצה לומר: נגע הדבר עד הלב! הָתֵינָח, חתן וכלה – ענין זה הדעת סובלתו, שנאמר: אָהַבְתִּי אֶת אֲדוֹנִי – כלומר: נפשו חשקה בּנפשה ונפשה חשקה בנפשו. אבל מה ענין חופּה לכאן? כלום דרך־ארץ היא, שבחור ובתולה יכנסו לחופה על־מנת להפּרד אחר־כך איש מעל אשתו? תרגום לשון זו מה פּירושו?… כנראה, הכיר בי חתן דנן, שאינני כתמול שלשום, כלומר: מבולבּל אני על־ידי אותו ענין, ולפיכך פּתח ואָמר לי: “המבין אתה, רב טוביה? עיקר המעשה, הוא אומר, כך הוא: מוכן אני ומזומן לנסוע מכאן”. “מתי, אני אומר, יהיה האות הזה?” “בּמהרה בימינו, הוא אומר, בּקרוב”. “ומה מחוז־חפצך, אני אומר, כי אדע?” “דבר זה, הוא אומר, לא ניתן להגלות, לפי שסוד כמוס הוא”… כל חלומותי הרעים! הנשמע כדבר הזה בּישראל? הנה בא לביתך בּר־נש משונה, מין פּלפּלת קטנה ושחורה, ובן־אדם זה מתאמר לחתן, מכין עצמו להכנס עם בּתך לחופּה ולהפּרד מעליה לאלתר ולנסוע מכאן – וכל הענין הזה סוד כמוס הוא עמדו!…“כיון, אני אומר, שסוד כמוס הוא זה, נעניתי לך; ידעתי, אני אומר, שכל דבריך וכל מעשיך סודות כּמוסים הם… ואולם, אני אומר, ילמדני נא מורנו ורבינו הלכה חמורה זו, שאני מתקשה עליה עכשיו: כיון, אני אומר, שאָדם המעלה אתה וטובל כל ימיך בּצדק ובמשפּט וביושר־לבב, מה ראית, אני אומר, כי בּאת פּתאום אל בּית טוביה לגזול ממנו את כבשת הרשׁ – כלומר: לקחת ממנו את בּתו ולעגן אותה בּעצם ימי עלומיה? וכי כך היא דרכם של צדיקי הדור הזה? כלום זוהי, אני אומר, מדת היושר של בני חברתך?… נס אירע לי, אני אומר, נס מן השמים, שחמלת ולא גנבת את כל אשר לי ולא הבערת את בּיתי בּאש!”… “אָבי! – אומרת היא לי, כלומר – הודיל בּתי אומרת לי. – אלמלי ידעת, היא אומרת, כמה מאושרים אנחנו עכשיו, שגלינו לך את סודנו! אבן־מעמסה, היא אומרת, נגולה מעל לוח־לבּנו. בּוא, אָבי, היא אומרת, ונשקתי לך”. עוד היא מדבּרת – והנה שניהם סבּוני ואָחזו בי, שניהם חובקים ונושקים לי מנשיקות פּיהם, זה מכאן וזו מכאן, ואני אף אני עונה להם בּנשיקה; ובגדול השמחה התחילו הללו מנשקים גם איש לרעותו. חוכא וטלולא ממש! “הקץ, אני אומר, לחבּוקים ונשוקים? מוטב, אני אומר, שנעיין בדבר תכלית!” “בדבר איזו תכלית?” – הם אומרים. “בּדבר נדוניא, אני אומר, ובדבר מלבּושים והוצאות־החתונה ושאר ירקות”. “אין לנו צורך, הם אומרים, לא בנדוניא, לא בּמלבּושים, לא בּהוצאות החתונה ולא בשאר ירקות”… “אם כן, אני אומר, בּמה יש לכם צורך?” “יש לנו צורך, הם אומרים רק בּחופּה וקידושין”… עד כאן לשונם.

בּקיצור, למה אאריך נפש מעלתו? לא הועילה לי חכמתי ולא עמדה לי תורתי – הזווג הזה נכנס לחופּה בּשעה טובה ומוצלחת. אָכן גם לזאת יקרא חופּה! חתונה בהולה וחטופה לְבוֹשֶׁת טוביה ולחרפתו… ואם מעט לך כל זה, הנה אשתי אשר הוכיח לי ה' – אף היא מציקה לי בדבריה יום־יום ומאלצת אותי להגיד לה: מה החפּזון הזה ולמה אָנו בּהולים כל־כך? ועכשיו צא ולמד עם אשה פּרק בּיציאת מצרים! על־כורחי בּדיתי לה מלבּי, מפּני דרכי־שלום, מיני שקרים וכזבים ודברי־הבאי, שלא היו ולא נבראו: מעשה בּיהופּיץ ובדודה עשירה ובירושה של אלף אלפים דינרי־זהב, אבנים טובות ומרגליות… ועוד בּאותו היום, כשתי שעות וחצי לאחר החופּה, אָסרתי סוסי לעגלתי ויצאנו שלשתנו לדרך, אני והוא ובתי, וכך הולכתי אותו, את חתני מחמל־נפשי, למסלת־הבּרזל אשר בּבּובּריק. וכשאני יושב אותה שעה בּעגלתי, מסתכל אני מן־הצד בּזוג נחמד זה, מעיף עין עליהם לרגעים ומהרהר בּפני עצמי: כמה גדולים מעשי הקדוש־בּרוך־הוא וכמה נפלאים דרכיו וכמה משונים יצוריו ובריותיו, אשר בּרא בּעולמו! הרי לך בּריאָה חדשה בּמעשי בראשית – צֶמֶד־חֶמֶד, שזה עתה ירד מעל האָבנים: הוא נוסע למקום ששום בּריה אינה יודעת, והיא נשארת בּודדה לנפש – ואף־על־פי־כן אין הללו מורידים אפילו דמעה אחת ואינם יוצאים ידי־חובתם אפילו באנחה! אלא מאי? לא כלום…, לא אשה טוביה וישאל שאלות. יש לו לטוביה פּנאי לישב ולחכות ולהבּיט ולראות, מה יעשה לו אלהים… בּין כה וכה הגענו למסלת־הבּרזל, ואָז ראיתי שני בּחורים משונים, שנעליהם המרוסקות ענו בּהם, כי ממשפּחת הכתריאלים הם, בּאים אחרינו ללוות את פּלפּלתי לעולמה. האחד מהם, בּמחילה מכבודו, לבוש כתנתו מעל מכנסיו, כדרך הגויים ילידי־הכפר, והוא עומד כל אותה השעה ומתלחש עם התנא שלי. "ראה־נא טוביה, אני אומר לעצמי, שים־נא עיניך, אם לא בּאת חלילה בּסוד גונבי־סוסים וחומסי־כיס וחותרי־בתים ומזייפי־שטרות?…

בּחזירתי מבּובּריק עם הודיל בּתי, לא יכולתי להתאפּק וגליתי לה את מחשבתי זו. צחקה הודיל על דברי והתאמצה להוכיח לי, כי בּני־האָדם הללו כולם כֵּנִים וישרים מאין כמוהם. “ולא עוד, היא אומרת, אלא שכל חייהם ועבודתם של אלו נתונים לאחרים, לטובת־הכלל, ולפיכך, היא אומרת, מעלימים הם עיניהם מטובת עצמם ומצרכי גופם… הנה, היא אומרת, אותו הבחור, הלבוש כתונת, בּן־טובים הוא, ממשפחת עשירים ביהופּיץ; ועמד זה, היא אומרת, ועזב את אָביו ואת אמו ואת כספּם ואת כל עשרם הרב ודבק בּחבריו”… “האמנם? – אני אומר. – גבורות הבּורא ונפלאותיו! אָכן בּחור נאה הוא זה! אילו הזמין לו הקדוש־בּרוך־הוא, אני אומר, לכתנתו זו, היורדת על מכנסיו, ולשערותיו אלו הארוכות עוד חליל לְחַלֵל וכלב לרוץ אחריו, כי אָז, אני אומר, גדל חִנּוֹ שבעתיים!”… כך אני מנקם בּה ונפרע הימנה גם בּעד חטאות בּעלה אשר חטא ושופך את כל חמתי על עלובת־נפש זו… והיא, כלומר הודיל – לא כלום! אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת – רצה לומר: עושה עצמה כאינה שומעת. אני לה: “פּלפּלת”. והיא לי: “טובת־הכלל, עבודה לשמה, יום אתמול כי עבר”… “מה תתן לי, אני אומר, עבודה לשמה ומה תוסיף לי טובת־הכלל שלכם, אם כל מעשיכם, אני אומר, נעשים בּצנעה ובמחשכים ואין אָדם רואה? כל דבר שבּצנעה, אני אומר, דינו כגנבה, כדבר האָמור בּתורתנו הקדושה: בַּמַחְתֶּרת יִמָּצֵא הַגַנָב… וְאַתְּ, בתי, אני אומר, אם שמוע תשמעי לקולי, – וספּרת לאָביך דברים כהויתם: לאָן נסע פּלפּלת בּעלך ולשם מה נסע?”… “שאל אותי, היא אומרת, את אשר תשאל – ורק על שאלה זו לא אענך. האמינה לי, אָבי, היא אומרת, שבּקרב הימים, אם ירצה השם, תדע מכל דבר שורש. יעברו ימי־החירום, היא אומרת, אָז נבשר לך ולכל העולם כולו בּשורות טובות, ישועות ונחמות!”… “אָמן, כן יהי רצון! – אני אומר. – מי יתן, אני אומר, ועלה תפלתך על בּוקר. ואולם לפי שעה, אני אומר, לא נתבּררה לי עדיין הלכה זו ואין אני מבין דבר מכל הדברים, הנעשים לנגד עיני”… “אָכן זו רעה חולה, היא אומרת, שאינך מבין את זה”. “האמנם, אני אומר, עמוקים הדברים ונשגבים מבּינתי? כמדומה לי, אני אומר, שלא תמול חַיי על האָרץ ואני מבין בּעזרת השם יתבּרך ענינים עמוקים מאלה”… “אבל הענין הזה, היא אומרת, לא לבינת האָדם בּלבד ניתן, אלא גם להרגשתו, להרגשת לבו”… כך אומרת לי הודיל בּתי ופניה מתלהבים ועיניה בּוערות כנחלי־אש. זה טבען של בּנות טוביה, אל יזכר שמן לטובה. כיון שדבקו פּעם בּדבר – ודבקו בּו בכל לבבן ובכל נפשן, בּגופן ובנשמתן גם יחד…

בּקיצור, עבר שבוע ועברו שני שבועות ושלשה וארבעה וחמשה וששה ושבעה שבועות עברו – וְאֵין קוֹל וְאֵין כָּסֶף: אין מכתב ושום ידיעה אָין. “אָבדה פּלפּלת!” – כך אני אומר ומעיף עין על הודיל בּתי. עלובת־נפש זו – פּניה שונו בימים האחרונים האלה והאודם נסתלק מעליהם. מתהלכת היא בּבּית כּנדהמה, מבקשת ומוצאת לעצמה מיני מלאכות שונות, כדי להשקיט סערת לבּה ולהשכיח צרות נפשה. שמא תאמר: מעלה היא את שמו בּבּית? – חס ושלום! לא יזכר ולא יפּקד שם פּלפּלת! דומה, כאילו פּלפּלת זו לא היתה ולא נבראה מעולם!… ורק פעם אחת היה מעשה, ואני חזרתי אָז לביתי כפעם בּפעם ומצאתי את הודיל שלי מתמוגגת בּדמעות ועיניה צבו בּבּכי. חקרתי ודרשתי בּבּית, והנה נודע לי, כי היום היה כאן מין בּר־נש משונה, בּעל בּלורית ארוכה, והמתיק סוד עם הודיל. “אַהַא! – אני מהרהר בּלבּי. – ודאי, אותו בּחור הוא, אשר עזב את אָביו ואת אמו העשירים והוריד את כתנתו על מכנסיו”… ומיד נזדרזתי וקראתי להודיל לצאת אתי החוצה ושם התחלתי תיכף בּעניננו: “הגידי־נא לי, בּתי, ההגיעה לך שמועה מבּעלך?” אָמרה לי: “הן”. אָּמרתי לה: “מה מעשהו שם?” אָמרה לי: “תָּפוּס הוא”. אָמרתי לה: “תפוס?” אָמרה לי: “תפוס!”… אָמרתי לה: “היכן נתפּס? ועל־מה נתפּס?” – החרישה הודיל ולא ענתה דבר. “הגידי לי, בּתי, אני אומר לה, את האמת ואל תכחדי ממני דבר, מאחר שהגענו לכך: הרי לפי שכלי ובינתי, אני אומר, לא נתפּס בּעלך בּדבר גנבה או גזלה חלילה; אם כן, אני אומר, מכיון שלא גנב ולא רמאי הוא, למה זה תפסוהו לפתע־פּתאום? וכי בּשל מעשים טובים אשר עשה?”… החרישה הודיל ולא ענתה דבר. אֵין אֶסְתֵּר מַגֶדֶּת!… אָז נמלכתי בּעצמי ואָמרתי לנפשי: “מה לי ולאותה פּלפּלת? הרי פּגע זה שלה הוא ולא שלי. יהי אלהיו עמו!” – ואף־על־פּי־כן, גדל הכאב בּלבּי מאד, כי הרי אָב אני ורחמי על בּתי, כמו שאָנו אומרים בּתפלת שחרית: כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים – רצה לומר: אוי לו לאָב מצרת בּניו!…

בּקיצור, עברו ימים והגיע ליל הושענא־רבּה. ואני טוביה זה דרכי בּימי החג לתת מנוחה לנפשי, גם לי וגם לסוסי, ככתוב בתורתנו הקדושה: לֹא תַעֲשֶֹה כָל מְלָאכָה, אַתָּה וְשוֹרְךָ – זו אשתך, וַחֲמוֹרְךָ – זה סוסך… ואגב, כבר כלתה עונת קיץ ואין לי עוד מלאכה בּבּובּריק. מִשֶׁתָּקְעוּ בשופר, מיד קמו הקיטנים בּני יהופּיץ ונסו מנוסת עכבּרים מן השדה אל העיר ועזבו את בּובּריק שוממה מאין יושב. בּעת ההיא מנהגי מימים ימיה לישב על מפתן בּיתי וליהנות מזיו החמה. אין לך ימים טובים מאלו, שמתנה הם לבני־אדם ממרומים, חלק אלוה ממעל. תָּשַׁשׁ כחה של חמה ואינה מלהטת עוד כאש הכבשן; חומה נעים ורך ומחיה נפשות. היער – אף הוא ירוק עדיין, הארנים נותנים ריח של זפת, ונדמה לי אָז, כי גם היער הזה התקדש בקדושת החג ומראהו כסוכתו של הקדוש־בּרוך־הוא. “אכן, אני מהרהר בּלבּי, רק פּה חוגג כביכול את חג־הסוכות, פּה בּיער ולא שם בּעיר, בּמקום שאון והמולה, מהומה ומבוכה, במקום שבּני־אדם מתרוצצים מבוהלים ומטורפים, מחרפים נפשם על פּת־לחם, שואפים לפרנסה ועיניהם רק לממון, לממון ולממון”… ובפרט, בהתקדש ליל הושענה־רבּה – טעם של גן־עדן אני טועם אותה שעה. כּפת השמים מעל ראשי – כולה תכלת; כוכבים נוצצים ומהבהבים, שורקים וקורצים ועושים מיני כוָנים, כאָדם זה, להבדיל, הקורץ בעיניו בּערמומית. ויש אשר פּתאום יחלוף כוכב על־פני רקיע השמים, כחץ מקשת, ועזב אחריו לרגע אחד פּס־אור ירוק – כוכב נופל הוא זה, סימן הוא לאחד מבּני־אנוש שאתרע מזלו פּתאום. כי כמספּר הכוכבים ממעל – מספּר המזלות מתחת… מזלות של ישראל… “רבּונו של עולם! – אני מתפּלל בּלבּי. – יהי רצון מלפניך, שלא יהא זה מזלי חלילה!” ואני מעלה בּרעיוני את הודיל בּתי. זה ימים אחדים, שעלובת־נפש זו התנערה משממונה ושב רוחה אליה. בּן־אָדם אחד הביא לה מכתב בימים האלה; המכתב, כנראה מכתבו של פּלפּלת בּחזרה. מתאוה אני לדעת, מה כתוב בּאותו מכתב, אך לשאל את פּיה – איני רוצה. מה היא שותקת, אף אני שותק. יד לפה! לא אשה טוביה וידחק את השעה… ועד שאני יושב ומהרהר בּהודיל בּתי – והנה זו בּאָה, כונתי – הודיל עצמה בּאָה, יושבת לידי על מפתן הבּית, מבּיטה כה וכֹה ופונה אחר־כך ואומרת לי בּלחש: “שמעני, אָבי, דבר לי אליך: הגיע לי היום להפרד מעליך… להפּרד לעולמים”… כך היא אומרת לי בּקולי־מלחשים, שכמעט אינו נשמע לאוזן, ובאותה שעה היא מבּיטה בּפני הבּטה משונה, הבּטה זו, שעד עולם לא אשכחנה. ורעיון מנצנץ בּמחי בּמהירות הבּרק: “רוצה היא לטבּע עצמה בּמים”… ולמה עלה רעיון זה בּמחי? משום מעשה שהיה. מעשה בּבתולה מאחד המקומות הסמוכים לנו, שדבקה נפשה בּערל אחד מערלי הכפר ונטרפה דעתה עליה והלכה ועשתה מה שעשתה… הלא יבין מר את המעשה אשר עשתה. לא עצרה האם כח להתגבּר על צרת־נפשה וחלתה ומתה. עמד האָב ובזבּז ממונו ונעשה עני. נמלך אותו ערל ונשא אשה אחרת נאה הימנה. הלכה הבּתולה והשליכה את עצמה אל הנהר וטבעה בּמים…

“מה כונתך, אני אומר, שנפרדת אַתְּ ממני לעולמים?” כך אני אומר לבתי וכובש עיני בּקרקע, כדי שלא תראני, כי נבהל אני. “כונתי, היא אומרת, שמחר בעלות־הבּוקר אסע ולא נוסיף עוד לראות איש את פּני רעהו עד עולם”… כיון ששמעתי דברים אלו, מיד הוקל ללבּי. “בּרוך אל עליון גם בּעד החסד הזה, אני מהרהר בּלבּי, גם זו לטובה”… “לאָן, דרך משל, אני אומר, פּניך מועדות? אולי יש לי, אני אומר, זכות־אָבות לדעת גם זאת?” “נוסעת אני, היא אומרת, אליו”. “אליו? – אני אומר. – והיכן הוא עכשיו?” “לעת־עתה, היא אומרת, עדיין תפוס הוא, אבל בּמהרה ישלחוהו משם”. “אם כן, אני אומר, נסעת את אליו כדי לקחת בּרכת־פרידה הימנו?” – כך אני אומר לה בּערמומית ומעמיד פני כפני תם. “לא, היא אומרת, אף אני הולכת אחריו אל המקום ההוא”. “מה שם המקום, אני אומר, כי אדע?” "שם המקום, היא אומרת, אינו ידוע עדיין אל־נכון, אבל רחוק הוא מכאן, היא אומרת, רחוק מאד…

כך אומרת לי הודיל, ונדמה לי אותה שעה, שמדבּרת היא דבריה אלו בּגאוה ובגודל לבב, כאילו המעשה אשר עשה בּעלה – מעשה רב הוא וכל זהב האָרץ לא יִשְׁוֶה בו… מה אענה לה על דברים אלו? בּנוהג שבּעולם, אָב השומע מפּי בּניו לשון מדבּרת גדולות, מיד הוא גוער בּהם בּנזיפה או עומד תוך־כדי־דבּור ומכבּדם בּמכת־לחי אחת אפּים, למען ידע דור אחרון. אבל אני – אין דרכי בּכך. יודע טוביה זו ששנה רבּי: כָּל הַכּוֹעֵס עַל בָּנָיו – כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה… ולפיכך אני עונה לה בּמשל ובפּסוק ובמדרש, כדרכי תמיד: “בּתי! – אני אומר לה. – רואה אני עכשיו מדבריך, כי הולכת את בּדרכי תורתנו הקדושה ואת מקיימת את המצוה אשר צוה לנו משה רבּינו: עַל־כֵּן יַעֲזֶב – כלומר: עוזבת את, אני אומר, את אָביך ואת אמך בּשביל פּלפּלת זו וְאַתְּ הולכת מאתנו לנוע, אני אומר, בּארץ אשר לא דרכה כף־רגל אָדם בּה, מקום מדבּר ציה מעבר לים־הקרח, ששם, אני אומר, עבר אלכסנדר מוקדון בּשעתו על כנפי נשרים והפליג בּספינה עד הגיעו לאִי רחוק, מקום מושב הפּראים, אני אומר, אשר יקראו להם זַאֲטוּטִים, כמו שקראתי, אני אומר, פּעם אחת בּספורי־מעשיות”… כך אני אומר לה, חציי מתלוצץ וחציי כועס, ולבּי בּוכה בּקרבּי אותה שעה. אבל לא אשה טוביה ויגלה נסתרות. והיא, כלומר הודיל, אף היא אינה נופלת בּרוחה מאָביה, והרי היא עונה לי על ראשון – ראשון, ועל אחרון – אחרון, ודבריה בחשאי ובנחת, בּבינה ובהשכל נאמרים. בּנות טוביה יודעות לכלכל דבר בּשעת הצורך… ואף־על־פי שראשי כבוש בּקרקע ועיני עצומות. בּכל זאת נדמה לי אותה שעה, כי רואה אני את הודיל בּתי ורואה את פּניה, שעגומים הם וְחִוְרִים כפני הלבנה העגומה והחורת; ואת קולה אני שומע – קול נחנק ורועד… אולי אָקום עתה ממקומי ואפּול על צוארה ואבקש ואתחנן לפניה, שתרחם על אָביה הזקן ולא תסע? אבל יודע אני, כל כל בקשותי ותחינותי ישא הרוח. ימח שמן של בּנותי ואָרור טִבְעָן כי עז! בּנות טוביה כי דבקו בּאיש – ודבקו בו בּכל לבבן ובכל נפשן, בּגופן ובנשמתן גם יחד!

בּקיצור, כך ישבנו שנינו על מפתן הבּית כל אותו הלילה. יושבים ומדבּרים, או יושבים ושותקים. ויותר משדבּרנו – שתקנו. וגם כשדבּרנו, לא היו דברינו אלא מיני רמזים, פסוקים ושברי־פּסוקים… אני לה: “הנשמע כדבר הזה בּמחננו, שתעמוד בּתולה ותנשא לבחור רק כְּדֵי שתוכל ללכת אחריו לעבר מהרי־חושך?” והיא לי: “עמו, עם בּחירה רצתה נפשה בּו, גם להרי־חושך תלך”… אני מסבּיר לה את טבע הענין לפי שכלי ומוכיח לה, כי דרך כסילים בּחרה לעצמה. והיא אף היא מסבּירה לי את טבע הענין לפי שכלה, שאין אני מסוגל להבין את הדרך הזאת, אשר בּחרה לעצמה. אני לה: “אמשול לך משל. משל למה הדבר דומה? לתרנגולת שהיתה דוגרת על בּיצי בני־אוזים. יצאו בּני־האוזים לאויר העולם ועמדו על רגליהם, קפצו לתוך המים והתחילו שוחים בּנהר. עמדה התרנגולת על שפת הנהר והבּיטה אחרי בּניה, עומדת ומקעקעת בּמר־נפשה”… והיא לי: “אָמנם כן, עלובה תרנגולת זו וטעונה רחמים. אבל בשביל שתרנגולת זו מקעקעת – לא ישחו בּניה בּמים?”… המבין מר בּטיב דבּורים אלו? בּנות טוביה מדבּרות דברים של טעם…

בּין כה וכה עלה עמוד־השחר והאיר הבּוקר. זוגתי מרת גולדה שתחיה מרננת אחרי בּבּית. כמה פּעמים שלחה להגיד לי, שעוד מעט יעבור לילה ויבוא יום. בּראותה, כי שומע אין לה, הוציאָה ראשה בּעד החלון ופתחה פיה בּברכת־הבּוקר: “טוביה, כל חלומותי! מה זה היה לך?” – “הסי, גולדה, אני אומר, אל תשמיעי בּמרום קולך, כדבר האָמור בּתהלים: לָמָּה רָגְשׁוּ? כלום שכחת, אני אומר, כי הושענה־רבּה לנו היום, והשעה הזאת, אני אומר, שעת־חירום היא בּפּמליא של מעלה, שעת גמר חתימת הפּתקאות, ולפיכך, אני אומר, חייב יהודי להיות עֵר כל הלילה. ואת, גולדה, אני אומר, אם שמוע תשמעי בּקולי – קומי־נא וּפְחִי בהמיחָם והכיני כוס חמים, ואני אלך ואאסור את עגלתי ואָשובה עד כה, כי נוסע אני עם הודיל אל מסלת־הבּרזל”. ותוך־כדי־דבּור אני עומד ובורא לה יֵשׁ מֵאַיִן כלומר: שקר נאה ומתוקן. ושוב מעשה בּירושה ובדודה עשירה. “נוסעת הודיל שלנו, אני אומר, כיום הזה ליהופּיץ, ובודאי תּשאר שם לכל ימות החורף, ואפשר, אני אומר, יעברו עליה שם גם ימות הקיץ הבּא, ואחרי ימות הקיץ – גם ימות החורף הבּא. ולפיכך, אני אומר, תכיני לה צידה לדרך מכל אשר יעלה המזלג, מבּגדי־לבן ועד שמלה ועד כרים וכסתות ושאר ירקות”.

כך אני מפקד בּביתי וגזירה יוצאת מלפני, לבל תבכינה הנשים. “הושענא־רבּה לנו היום, אני אומר ואָסור לבכות – דין מפורש הוא, אני אומר, בּחיי־אָדם”… ממילא מובן, שבּני־הבּית אינם משגיחים לא בּי ולא בּ“חיי אָדם” ובוכים בּקול. וכשהגיעה שעת הפּרידה, גדלה היללה בּבּית; הכל בּכו – גם האם, גם הבּנות וגם היא עצמה, כונתי – הודיל עצמה. ובהגיע תור בּתי הבּכירה, היא צייטיל (לימות החג היא באָה אלי עם בּחירה, עם מוטיל מלבּיש־ערומים), אָז נפלו שתי האחיות אשה על צוארי רעותה ודבקו זו בּזו – עד שהפרידו בּיניהן בּעמל רב… ורק אני טוביה לבדי התחזקתי והקשיתי את לבּי כאָבן. אמת, אותה שעה המה לבּי בּי כהמות גלי הים לפני סערה. אבל לא אשה טוביה ויגלה עמוקות לעין כל… וגם אחר־כך, בּשעת נסיעתי בּעגלה עם הודיל, שותק הייתי שתיקה יפה. ורק כשהתקרבנו אל מסלת־הבּרזל וראיתי, כי השעה דחוקה לי, נזדרזתי ובקשתי אותה, שתענה לי רק על שאלתי האחת: מה המעשה אשר עשה פּלפּלת בּעלה?… “הרי על־כרחך, אני אומר, כל דבר ודבר – טעמו ונימוקו בצדו”… אָז נִצְתוּ פּני הודיל בּאש ועמדה ונשבּעה לי שבועת־אמונים, כי חַף הוא מפּשע ונקי מכל עון. “אָדם זה, היא אומרת, אינו דואג לעצמו ולא כלום; כל מעשיו, היא אומרת, אינם מכוונים אלא לטובת העולם כולו, לטובת הכלל; וכל עיקר חפצו, היא אומרת, אינו אלא להביא גאולה לבני־העניים, להפועלים ולבעלי־המלאכה, לאלה, היא אומרת, האוכלים יגיע־כפיהם”… “ובכן, אני אומר, אם לב טהור בּרא לו אלהים ודואג הוא בּשביל העולם כולו, למה אין העולם כולו דואג בּשבילו, בּשביל בּן־פּורת זה?… ואף־על־פּי־כן, אני אומר, פָּרושׁ תפרשי בשלום אלכסנדר מוקדון שלך גם בּגיני. הגד תגידי לו, אני אומר, כי בּוטח אני בּיושר־לבּו, כי הרי בּעל־יושר הוא, אני אומר, ובודאי לא יתעלל בּבתּי בנכר! ואָז יזכור, אני אומר, ויכתוב מכתב ממרחקים גם לאָביה הזקן”… ועד שאני מדבּר את הדברים האלה, והנה זו נופלת על צוארי ופורצת בּבּכי: “אָבי, היא אומרת, כבר הגיעה שעתנו להפּרד. חיה בּשלום, אָבי, היא אומרת. אלהים יודע, היא אומרת, אם עוד אוסיף לראותך עד עולם”… קֵץ כָּל בָּשָֹר בָּא – לא יכולתי עוד להתאפק… המבין מר?… זכרתי לה להודיל זו ימים מקדם, אהבת נעוריה… עת פּעוטה היתה… ילדה קטנה… נשאתיה על כּפּים… על כּפּים נשאתיה… אַל תראני, אדוני שלום־עליכם, שאני נוהג מנהג אשה… מוריד דמעות… אילו ידעת את הודיל זו… זו הודיל הטובה בּבנותי… אילו ראית את מכתביה, שהיא כותבת לי ממרחקים… הודיל זו! בּמעמקי לבּי היא חרותה… בּמעמקים… אין מלים בּפי… תִּלְאֶה לשון לספּר……………………

……………………………… .

ואולם, אדוני שלום עליכם, הבה נעזוב, כמאמרם, את בּת־המלכה ונחזור אל בּן־המלך, הוא סוסי. הנה הוא עומד, אותו פִּקֵּחַ, מאחר עגלתי, מציץ אלי מן הכדים ומרמז לי ואומר: “כַּלֵה דרשתך, רב טוביה, יבוא, כי עוד מעט – ופנה יום”…

בַּת־טוֹבִיה שֶנִּשְׁבְּתָה לְבֵין הַגּוֹיִים.

מַעֲשֵה־פְגָעִים שֶׁסָּח לי טוביה החולב,

היאך נכשלה בּתו השלישית בּאיש נכרי

ובגדה בעמה וְאִבְּדָה עולמה בשעה אחת.

— הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב — כך, אדוני שלום־עליכם, אָנו אומרים בּ“הַלֵּל” בּכל ראשי־חודש לחדשׁי השנה, ומפרשים אָנו לעצמנו פּשוטו של מקרא זה לפי תרגום אונקלוס, כלומר: כָּל דְעָבֵד רַחֲמָנָא לְטָב עָבֵד… את הכל עשה הקדוש־בּרוך־הוא יפה וְתִקֵּן עולמו בּחכמה. ללמד לבני־אנוש בּינה ולחַנכם בּיסורים להפליא מכותיהם ולהעמיק פּצעיהם על אחת שבע, למען ידעו דורותיהם הבּאים אחריהם ויתנו אל לבּם ערב ובוקר וצהרים, כי יש אלהים בּאָרץ… אני טוביה, אָדם ילוד־אשה, קצר־ימים ושבע־רוגז, מבּשרי אחזה זאת ומפּגעי הרבּים, המתרגשים ובאים עלי זה עידן ועידנין ולא יתנוני השב רוחי. לא הועילה לי חכמתי ובינתי ולא עמד לי שכלי החַלשׁ לעַקם את הכתובים ולהטותם כחפצי וכישר בּעיני. שַׁבתי וראיתי כי הכל הבל — ואמצתי את לבּי ואָמרתי לנפשי: אִי לך, טוביה, הרף ידיך! לא עליך המלאכה לתקן עולם בּמלכות שדי. ידוע תדע, כי חמדה גנוזה יש לו להקדוש־בּרוך־הוא בּאוצרו וצער־גידול־בּנים שמה—ואותה נתן לבני־אָדם לענותם ולמרק עונותיהם בּעולם הזה. לפיכך חייבים אנחנו לקבּלה מידו בּאהבה וּלְחַבֵּב עלינו את היסורים. הנה, למשל, צייטיל בּתי הבּכירה, זו שדבקה נפשה לאהוב את החייט מוטיל מלבּיש־ערומים, — כלום יש לי הצדקה לקבול עליה? אמת, חייט זה עם־האָרץ הוא ואינו מבין בּטיב האותיות הזעירות. אם־כן, מה ממני יהלך? וכי כל העולם כולו חייב לעסוק בּהלכה ולהרבּיץ תורה בּרבּים? הרי כנגד זה בּר־נש ישר־דרך הוא, עובד עבודת־פּרך ובזעת־אפּיו יאכל לחם. וצייטיל זו כבר העמידה לו, בּלא עין־הרע, בּית מלא פּעוטות, ושניהם מתענים, בּרוך־השם, תחת סבלם בעושר ובכבוד. ואם תשאל את פּיה ואָמרה לך, כי טוב לה וטוב חלקה מאין כמוהו, וכל העולם כולו אינו כדאי לה אלא בשבילו, בּשביל בּחירה, רצתה נפשה בּו. אלא מאי? קצת חסרון יש בּדבר, שאין לחם בּביתה, כמו שכתוב בּנביאים: לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם…. עַד כַּאן הֲקָפָה רִאשוֹנָה —

כלומר: אלה תולדות בּתי הבּכירה. ועל־דבר בּתי השניה, על דבר הודיל, הרי כבר ספרתי פּעם אחת למעלתו, היאך היה מעשה. בּתי זאת נסתלקה ממני ואָבדה, ואָבדה לעולמים! אלהים יודע עתידות, אם עוד אָשוב ואראה את פּניה; אין זאת כי בעולם־האמת יקום דבר, לאחר מאָה ועשרים שנה… ומדי דבּרי בה, בּהודיל זו, מֵעַי יהמו לה, לבּי לבּי לבתי, זכור אזכרנה ולא אוכל לשכוח אותה אפילו רגע אחד. הישכח טוביה את הטובה בּבנותיו, את הודיל ילדת־שעשועיו? אילו ראה מר את מכתביה, שהיא כותבת לי ממרחקים — לב מי יעמוד בפניהם? חיים הם שם, כותבת היא לי, בּטוב ובנעימים. הוא יושב תפוס, והיא — משתכרת ללחם, כובסת לבָנים וקראות בּספרים ורואָה את פּניו פּעם אחת בּשבוע. תקותה, היא אומרת, תנחמנה, כי עוד יגיעו ימים טובים להם ולכל העולם כולו. שעת־החירום תעבור ותזרח השמש גם לנו ואור יהיה בּכל מושבותינו. ואָז, היא אומרת, ישיבו את שבותו, כלומר את שבות בּעלה מחמל־נפשה, ועוד רבּים כמותו יִגָּאֲלוּ ממצרים ויבואו לכאן לגמור את המלאכה אשר החלו — להפוך את הקערה על פּיה ולשנות סדרי מעשי־בראשית… נו? מה יאמר מר עכשיו לבנות טוביה?… ובכן, מה עשה הקדוש־בּרוך־הוא? הרי נאמר עליו, כי אל רחום וחנון הוא וטוב ומטיב לכל, לפיכך השקיף עלי ממכון־קודשו, מן השמים, ואָמר לי, כביכול: "חכה, טוביה, כמעט־קט, עוד ידי נטויה להראותך נפלאות! הנה אָביא עליך צרה אחרונה, שתשכיח מלבּך את כל הראשונות… וְכַךְ הַוָּה. יאזין נא מר וישמע את כל התלאָה אשר מצאתני בּיום אחד, יום מר ונמהר. לשום בּן־אָדם אחר לא הייתי מספּר את זה, כי גדול הכאב מאד וגדול ממנו הבּזיון! אבל כלום ממעלתו אסתיר דבר? כמו שכתוב בּתרתנו הקדושה: הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרהָם?… כל אשר שם אלהים בּלבּי — אותו אספּר למעלת. ורק אחת אבקש ממך, אדוני שלום־עליכם: יַד לְפֶה! יהא נא הדבר הזה שמור וכמוס בּלבּנו ולא יודע בּרבּים עד יום אחרון, כי עוד הפּעם אני אומר למעלתו: גדול הכאב מאד, והבּזיון — הוי הבּזיון גדול ממנו שבעתים!

בקיצור, רצה הקדוש־בּרוך־הוא לזכות את טוביה, ולפיכך הרבּה לו נקבות, בּנות בּמשמע, שבע בּנות, כולן יפות, כולן נחמדות, כולן אהובות, כולן בּרורות וכולן גבּורות — ארזי הלבנון ממש! הוי, מה טוב היה חלקן ומה נעים גורלן, אילו נולדו אצלי מכוערות ורעות־המראה, כי אָז נַחְתִּי וְשָׁלַוְתִּי ולא ידעתי רוגז! כי מה חֵפֶץ לבן־אָדם בּסוס טוב, אם עומד הוא בּאורותו לבטלה? ומה יתן לבנותי יפין ומה יוסף להן זיו־פּניהן, אם יושבים אָנו כולנו בּפנה נדחת, בּקצה השמים, הרחק מתּבל ומהמונה, ואין אָנו רואים פּני אָדם מימינו, מלבד פּני אַנְטוֹן הַפּוֹפֶּרִילִי, זקן עדת האכרים, ופני כתבן־הכפר, חְווֶדְקָה הַגַּלַּגֵּנִּי, עמלקי מגודל, בּעל בּלורית ובעל מַגְּפַיִם, ועוד שלישי להם — הכומר ימח שמו וזכרו. כַּלְכֵּל לא אוכל את הכומר הזה ואת פּרצופו ושמו תועבה לי. לא מפּני שנוי המין, שאני יהודי והוא כומר, להבדיל. אדרבּה, מכירים אָנו זה בּזה מכבר, משנים קדמוניות, ולא עוד אלא שפעמים אָנו נפגעים שנינו ומדבּרים יחד ומשתעים ארוכות וקצרות על גוי ועל אָדם. אבל אין דרכי להרבּות עמו בּוכוחים ולסוק בּעניני דת ואמונה, כי יודע אני את זה ואת שיחו. כיון שפּגעת בּו, מיד הוא מתחיל בּפוליסופיה: לֹא כֵאלֹהֵינוּ אֱלֹהֵיהֶם וְלֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם…

ואני אף אני איני טומן ידי בּצלחת ועומד ומפרך את כל דבריו ומבטלם בּטול גמור בּפסוק אחד מתורתנו הקדושה. והרי הוא מפסיקני ואומר לי בּגאות־רשע, שֶׁבָּקִי הוא בּדברי־תורה כמוני ויודע לפסוק פּסוק גם בּלעדי, ותוך־כדי־דבּור הוא מתחיל קורא לפני בּעל־פּה מתוך החומש שלנו, כדרך הגויים נלעגי־הלשון: "בְּרֵאשִׁית בַּרַא אֱלָהִים…, זה מנהגו אתי כפעם בּפעם, ואני גם אני מזדיין כנגדו, כיד ה' הטובה עלי, ומפסיקהו ואומר לו, שיש אצלנו מקרא מלא בּמדרש. — “אין מביאים ראיה מן המדרש, הוא אומר; אין מדרש אלא תַּלְמוּד, וְהַתַּלְמוּד בּזוי בּעיניו, לפי שֶׁהַתַּלְמוּד, הוא אומר, כולו שקר ומרמה ותעתועים”… ממילא מובן, שגם אני יודע להשיב חורפי דבר, ואני מכלה את כל חמתי בּו ושופך על ראשון קיתון מלא רותחים, מכל הבא בּפי, לקיים מה שנאמר בפרקי אבות: וְדַע מַה שֶׁתָּשִׁיב לְאֶפִּיקוֹרֵס… כסבור מר, שכומר זה נעלב על־ידי כך? לא היו דברים מעולם! מסתכל הוא בּי בּנעימות, כתוהה על קנקני, וצוחק בּפני עצמו ומסלסל בּזקנו בּשעת מעשה. אין לך דבר רע בּעולם כפגיעתם של אלו, הנעלבים ואינם עולבים! הגע בּעצמך: עומד את כנגד בּעל־דברך ומחרפו כאחד הריקים ומבטלו בּהבל־פּיך כעפרא דארעא, וזה שומע ומחריש. כולך רותח וכועס ומררתך משתפּכת, וזה — כאלם לא יפתח פּיו. יושב וצוחק צחוק צדיק תמים. בּעת ההיא לא ירדתי לעומקה של הלכה, ואולם עכשיו, אוי לי, יודע אני ומבין פּירושו של צחוק זה…

בּקיצור, ויהי אחר הדברים האלה — בּשעה שבּין־השמשות היה מעשה, ואני טוביה שב כפעם בּפעם מדרכי וחוזר לביתי אשר בּכפר, נכנסתי לחצרי — והנה פּנים חדשות: חוֶודקא הכתבן עומד ליד מפתן בּיתי ומספּר שם עם חַוָּה בתי השלישית, היא הבּת השניה להודיל. כיון שראָני ערל זה, מיד הפך פּניו אלי, הרים כובעו כנגדי והשתחוה ופנה והלך לדרכו. אָז נגשתי אל חוה בתי ואָמרתי לה: “בּתי, מה לגוי זה בּכאן?” אָמרה לי: “לא כלום”… אָמרתי לה: “מאי משמע – לא כלום?”… אָמרה לי: “מסיחים היינו”… אָמרתי לה: “איזה שיח ושיג בּנך ובין חוֶודקא?”…. אָמרה לי: “מכירים אנחנו זה בּזו מכבר”… אָמרתי לה: “מזל טוב לך בְּהִתְחַבְּרֵךְ עִם עֵשָׂו! חוֶודקא - חָבר נאה לך!”…. אָמרה לי: “כלום יודע אתה, מי הוא ואי־זה הוא?”… אָמרתי לה: “אָמנם, אֵינִי יודע עדיין, מי הוא ואי־זה הוא הָמָן הרע הזה, וגם את ספר־היחוס שלו לא זכיתי עדיין לראות בּעיני; אבל מבין אני בּדרך־אומדנה, אני אומר, שבּודאי בּן־טובים הוא, נצר מגזע גדולים. העבודה, אני אומר, שאָביו של זה בּודאי היה רועה־בקר, או שומר בּלילה, או אפשר — שכור סתם, המתגולל בּקיאו”… אָמרה לי: “מי היה אָביו של פיאודור — אין אני יודעת ואין חפצי לדעת; כל בּני־האָדם שוים בּעיני. אבל אין שום ספק בּדבר, היא אומרת, כי הוא עצמו אָדם המעלה הוא”… “למשל, אני אומר, בּמה מצוין הפּלשתי הערל הזה ובמה נעלה הוא בּעיניך? השמיעיני, אני אומר, ואדע גם אָני!”… “מה אומר לך, היא אומרת, ומה אדבּר לך, אם לא תבין לדברי? פיאודור, היא אומרת, הרי זה גוֹרְקִי השני”… גוֹרקִי השני? — אני אומר. — אם כן, אני אומר, מי היה גוֹרְקִי הראשון, שקדם לו?“… “גוֹרְקִי, היא אומרת, הרי זה עכשיו גדול־הדור ואין כמוהו בּכל האָרץ”… “איה, אני אומר, מקום כבודו של תַּנָּא־קַמָּא זה שלך, מה מעשהו ומה חָדש עדברי הלכה?”… אָמרה לי: “גוֹרְקִי זה אָדם גדול הוא, כתבא רבּא, סופר מפורסם, כלומר: מחבּר חבּורים וספרים שונים, ואיש טוב וישר הוא, בּעל נפש זכה ועדינה, ואף הוא מוצאו מבּני־עניים, מסתר המדרגה עלה, לא קרא ולא שנה בּבתי־ספר, ורק בּשכלו ובחריצותו עשה את כל החיל הזה. הרי תמונתו לפניך”… כך היא אומרת לי כונתי חוה, עומדת ומוציאָה מכיסה מין פּרצוף משונה ומראָה אותו לעיני. “הֲזֶה הוא, אני אומר, קלסתר־פּניו של אותו צדיק, מורנו הרב רב גוֹרְקִי? אשריהו וטוב חלקו! אראה בּנחמה, אני אומר, אם לא ראית בּר־נש זה מְכַתֵּף ליד מסלת־הבּרזל, או אפשר מסיע קורות בּיער”…. “אם־כן, היא אומרת, לדידך חסרון הוא זה, שאָדם עמל ונהנה מיגיע־כפּיו? וכי אתה אינך עמל ללחם? ואנחנו כולנו — כלום אין אָנו עמלים כל ימינו?”… “נעניתי לך, אני אומר, בדבריך כן הוא; וכן מצינו, אני אומר, מקרא מלא גם בְּ”שִׁיר־הַמַּעֲלוֹת”: יְגִיעַ כַּפֶּיךְ כִי תֹאכַל — פּירש רשׁ“י: כְּפִי עֲבוֹדָךָ, כַּךְ אֲכִילָתְך… ואף־על־פי־כן, אני אומר, אין אני מבין כלל, מה ענינו של אדומי זה לכאן? נוח לי, אני אומר, אילו הרחקת ממנו כמטחוי־קשת, כמו ששׁנו חכמים בּפּרקי־אָבות: דַּע מֵאַיִן בָּאתָ וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ — כלומר: אל תשכחי, בּתי, מי אַתְּ ומי הוא!,…אָמרה לי: “האלהים עשה את כל בּני־האָדם ישר”… אָמרתו לה: בּידוע שאלהים בּרא את האָדם בּצלמו ובדמותו, ואף־על־פּי־כן, אני אומר, חייב אָדם לבקש לו את בּן־מינו, כמו שכתבו בתורתנו הקדושה: אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ — פירשׁ רשׁ”י: אוֹי לְרָשָׁע וְאוֹי לִשְׁכֵנוֹ!“… “נפלא הדבר! — היא אומרת. לכל ענין וענין יש לך פּסוק בּצדו! אפשר, היא אומרת, תבקש ותמצא לי פסוק גם לזה, שבּני־האָדם עמדו ונתחלקו למשפּחותיהם ולגוייהם: ליהודים ולנכרים, לאדונים ולעבדים לעשירים ולקבּצנים?” “טֶה־טֶה־טֶה! — אני אומר. — רואה אני בּך, בּתי, אני אומר, שבּקפיצת־הדרך הזאת כבר הגעת לאלף השישי!” — ואני עומד ומסבּיר לה סבּת כל הסבּות ומלמד לה פּרק בּמעשה־מרכבה, שכך מנהגו של עולם מששת ימי בראשית. אָמרה לי: “למה מנהגו של עולם בּכך?”… אָמרתי לה: “לפי שׁכך בּרא הקדוש־בּרוך־הוא את עולמו בּצדק ובמשפּט”… אָמרה לי: “למה בּרא הקדוש־בּרוך־הוא את עולמו כך?”… אָמרתי לה: “אם־כן, אם נתעמק בּחקירות אלו ונשאל שאלות משונות, למה כך ולמה כך, — הרי אין לדבר סוף!” אָמרה לי: “הרי לכך בּינה יתירה ניתנה לנו, שנתעסק בּחקירות ונשאל שאלות”… אָמרתי לה” “מנהג קדמוני יש אצלנו, דין מפורש ב”עין־יעקב": תרנגולת ששִׁנתה את טעמה והתחילה קוראת כתרנגול, מי כפתים רגליה ומביאים אותה אל השוחט, לקיים מה שנאמר בּתפלת שחרית: אֲשֶׁר נָתַן לַשֶׂכְוִי בִינָה… “הֲקֵץ לדברי פּלפּול? אולי תשימו שם מחסום לגרגרותיכם? — קוראת אלינו גולדה מתוך הבּית. — מעשה־ידי, התבשיל החמיץ, היא אומרת, עומד כאן על השלחן זה כשעה תמימה, והוא אומר שם שירה!”… "פּיה פּתחה בּחכמה! — אני עונה לה. — לא לחנם, אני אומר, שנו חכמים בּפרקי־אָבות: שִׁבְעָה דְבָרִים בְּגוֹלֶם — רצה לומר: תשעה קבּים שיחה ניתנו לנשים… אנחנו מדבּרים דברים של טעם, וזו, אני אומר, בּאָה בּמעשה־ידיה, בּתבשיל החמיץ שלה!,… והרי גולדה אומרת לי אף היא: “חייך וחיי ראשך, היא אומרת, שהתבשיל החמיץ שלי עולה בּטעמו על כל הדברים של טעם שלך!”… “מזל־טוב! — אני אומר. — הרי לכם פיליסוף שלישי לגורקי, שמאחורי התנור והכירים יצא לדרוש! המעט לי, אני אומר, שבּנותי הציצו ונפגעו, והנה גם אשתו של טוביה הרימה כנפיה לעוף דרך הארובּה, כצפּור־דרור תחת השמים!”… “מכיון שכך, אומרת גולדה, מכיון שכבר נתגלגלו והגיעו הדברים לידי שמים, שכוב תשכב בּמעמקי האָרץ”!… מה יאמר מר לברכה זו על לב ריק ונפש שוקקה?..

בּקיצור, הבה נעזוב, כמאמרם, את בּן־המלך ונחזור לבת־המלכה, כונתי — להכומר, ימח שמו וזכרו! פּעם אחת לפנות ערב עם חשכה עשיי את דרכי מבּובּריק וחזרתי לביתי עם כדי לקדירותי הריקים. בּכניסתי לכפר — והנה הדבּיקני כומר זה, והוא יושב להנאָתו בּעגלת־הצָב שלו, המחושקה בּרזל, נוהג בּסוסים בּכבודו ובעצמו וזקנו המרוסק מתבּדר לרוח. “על גחונך תלך! — אני מברכו בּלבּי. — פּגיעה טובה היא לעוברי־דרכים!”… “ערבא טבא! — הוא אומר לי. — כלום לא הכרתני?” “סימן טוב הוא לך, שתתעשר בּקרוב”. — אני אומר לו, מרים כובעי מעל ראשי ומזרז את סוסי לעבר ממנו והלאָה. והרי הוא אומר לי: “חכה, טֶבִיל, למה תמהר? עמוד רגע ואשמיעך דבר”. “אדרבּה, אני אומר, דבּר כי שומע עבדך, ובלבד שתשמיעני טובות, שאם לא כן, אני אומר, מוטב שיהא הדבר מונח אצלך עד שיבוא אליהו”…. “אימתי, הוא אומר, יבוא אליהו?” אֵלִיָהוּ הַנָבִיא, אני אומר, אֵלִיָהוּ הַתִּשְׁבִּי, אֵלִיָהוּ הַגִלְעָדִי—בִּמְהֵרָה יָבוֹא אֵלֵינוּ עִם מָשִׁיחַ בֶּן־דָוִד"…

“בּן־דוד, הוא אומר, הרי כבר בּא”….“דבר זה, אני אומר, ישן־נושן הוא וכבר שמעתיו מפּיך פעם ושתים ושלש; ואתה, אדוני אָבי, אני אומר, לוּ יש את נפשך ותשמיעני חדשות היום”… “הרי זה חפצי, הוא אומר, להשמיעך הפּעם; רוצה אני, הוא אומר, לדבּר אתך היום בּך ובעצמך, כלומר — בּבתך”… הדבר יצא מפּיו — ולבּי נִתַּר ממקומו: מה לו לכומר הזה ולבתי? והרי אני אומר לו: “בּנותי, אני אומר, כבר גדלו, בּרוך־השם, וכבר הגיעו לפרקן ואינן זקוקות עוד למליץ־יושר; לשונן אִתָּן, אני אומר, ויכולות הן בּעזרת השם יתבּרך לדבּר בּעדן”… “אבל הענין הזה, הוא אומר, שאָנו עסוקים בּו כאן, ענין נכבּד הוא לבתך מאד, ועל־כרחה היא זקוקה לעזרת אחרים, לפי שמזה, הוא אומר, תּוצאות נכבּדות לה לתכליתה ולתכלית חייה”… “מה לבני־אָדם מן החוץ, אני אומר, ולתכליתה של בּתי? כמדומה לי, אני אומר, כיון שהגיעו הדברים לידי תכלית, הרי אני אָביה והיא בתי, עצמי ובשרי, עד מאָה ועשרים שנה, הֲכֵן דברי אם לא?”… “אמת היא, הוא אומר, מודה אני לך, שאָב אתה לבתך; אבל זו רעה חולה, הוא אומר, שׁהוּכֵּת בּסנורים; עינים לך, הוא אומר, ולא תראה, כי בתך שואפת לעולם אחר, לעולם שכולו טוב”…. “אם עינים לי ולא אראה — זוהי, אני אומר, הלכה בּפני עצמה, שלא כאן המקום לבררה; ואולם, אני אומר, ילמדני־נא אדוני אָבי, מה ענינך לכאן ולמה נגע הדבר אל לבּך?” “הדבר הזה, הוא אומר, נגע אל לבּי מאד. לפי שבּתך נכנסה עכשיו לרשותי”… “מאי משמע? — אני אומר. — כיצד נכנסה בּתי לרשותך?” “משמע, הוא אומר, שאני הכנסתּיה לרשותי ובהשגחתי היא עכשיו”… כך הוא אומר לי, מציץ לתוך עיני ומסלסל בּשעת־מעשה בּזקנו המהודר. קופץ אני ממקומי כנשוך־נחש: “את מי? את בּתי הכנסת לרשותך? איך מְלָאֲךָ לבּך?!”… כך אני אומר לו ומרגיש בּעצמי, כי מתמלא חמה אני. והרי הכומר הזה עונה לי בּבת־צחוק קלה ובשלות־נפש גמורה, כדרכו: “אל נא באפּך, טֶבִיל! הבה, הוא אומר, נדבּר דברינו בּמנוחה ונעיין יפה בּענין הזה אשר לפנינו. גלוי וידוע לפניך, הוא אומר, שאין אני שונא לך ואיני מבקש רעתך חלילה, אף־על־פי שיהודי אתה. גלוי וידוע לפניך גם כן, הוא אומר, שמכבּד אני מאד את עם היהודים ולבּי כואב ומיצר בּצרתו, שעם קשה־עורף הוא ועדיין הוא עומד בּמרדו ואינו מכניע את לבּו העקש ואינו מבין כלל, כי כל כונתנו אינה אלא לטובתו”… “אל נא, אדוני אָבי, אני אומר לו, אם נא מצאתי חן בּעיניך, את תזכיר עתה את טובותיך לפני, כי כל מלה ומלה, שאני שומע עכשיו מפיך, כמחט בּבשר החי היא ללבּי, כַּחוֹמֶץ לָעֵינַיִם וְכֶעָשָן לַשִּׁנַּיִם… ואתה, אני אומר, אם לבּך טוב עלי בּאמת ובתמים, עָשׂה תעשה עמדי רק את החסד האחרון הזה ותברכך נפשי: הניחה לבתי, אני אומר, ואל תגע בּה”… “איש בּער אתה, טֶבִיל, הוא אומר, ולא תבין! כל רעה לא תאונה חלילה לבתך! אדרבּה, הוא אומר, רק אושר נכון בּשבילה; נמצוא נמצא לה, הוא אומר, חתן הגון בּמחננו, בּחור נאה ווב, כה יתן לי אלהים וכה יוסיף”…. “אָמן, כן יהיה רצון! — אני אומר לו בּעקימת פּנים שוחקות ובלבּי אש התָּפתּה בּוערת. — מי הוא זה, למשל, אני אומר, ואי־זה הוא, חתן דנן? השמיעני, אני אומר, ואדע גם אני, אם זכיתי לכך?”… “כמדומה לי, הוא אומר, שיודע אתה אותו ומכיר בּטיבו. אָדם הגון הוא, תם וישר מאד, ויודע גם לשון וספר ומושלם הוא בּכל המעלות. והנה, הוא אומר, דבקה נפשו בּבתך והוא רוצה לישא אותה כדת וכדין ואיני יכול, מפּני שלא מבּני אומתך הוא”… " חוֶודקא!"…. נצנצה מחשבה בלבּי. וחום משונה חלף פּתאום את מחי וזעה קרה כסתה את כל בּשרי, ואני יושב בּעגלתי נרעש ונדהם. ואולם מתאפּק אני בּכל מאמצי כחי, לבל תגלה צרתי וסערת לבּי לעיני איש צר ואויב. ואני נוטל את המושכות בּידי, דופק את סוסי מאחוריו בּאין אומר ובאין דברים — ונוסע לדרכי בלא ברכה… בּאתי לביתי — והנה הֹוָה ישכר! מהפכת אלהים בּמעוני, בּנותי פרשו כולן אל אחת לקרן־זוית שלה, כובשות פּניהן בּכרים ובוכות, וזוגתי מרת גולדה שתחיה — חציה כאן וחציה בּעולם האמת… מבקש אני את חוה: היכן היא חוה? אין חוה! נתעלמה חוה ואיננה!… לשאול עליה את פּי בני הבּית — איני רוצה. מה אשאל ומה אדרוש — וְשַׁדַי הֵמר לי? אוי לי ואוי לנפשי, כי יצאתי מבּטן אמי והגעתי ליום תוכחה זה, יום מר ונמהר! ואני טועם אותה שעה טעמו של חבּוט־הקבר, ואני חש בּנפשי, כי אש יוקדת תוכי ותלהט לבּי, וגדול כעסי וגדולים יסורי — ואין מוצא להם. ואני מתאוה לתת את גוי למכים ואת לחיי למורטים… ואני מרים את קולי על בּנותי ושופך את כל מרי לבּי על ראש אשתי. ואין מנוס לי ואין מפלט לעצמי. לאָן אברח ואָנה מִפָּנַי אסתר מעוצר רעה ויגון?… ואני נכנס לאורוה ונגש אל סוסי לתת אוכל לפיהו, ואני מוצא אותו בּשעת קלקלתו, חציו עומד וחציו רוכב על־גבּי קורת־האבוס. ואני נוטל מקל בּידי ומתחיל להכותו, הכה ופצוע, על ראשו ועל גבּו ועל ירכו ועל רגליו, מכה ואומר: “כל מגפותי אל לבּך, שלומיאל שכמותך! כה תחיה וכה תאריך ימים על פּני האָרץ, אם יש לי בּשבילך אפילו שבּולת־שועל אחת! צרות אתן לך, אם רצונך בּכך, צרות ופגעים וחלאים רעים ויסורים ופורעניות ומכות ובכורות!”…

כך אני מדבּר אל סוסי בּחמת־רוחי, ומיד אני מהרהר חרטה בּדבר ולבּי כואב ומתמלא רחמים על בּהמתי האומללה. צער בּעלי־חיים מן התורה!… בּמה חטא עלוב־נפש זה, כי הרימותי ידי עליו? “אִי לך, זקן שוטה, אני אומר לנפשי, שנתבּלבּלו חושיך כּך ונטרפה דעתך עליך מגודל הכאב והחרפּה!”… ואני חוזר ונכנס לביתי, נופל מלא־קומתי על המטה וכובש פּני בּכר, וראשי — ראשי עלי כגלגל לפני סופה מרוב מחשבות והרהורים ושאלות וספקות משונים, האוכלים כרקב לבבי. “מה פּשעי, אני אומר, ומה חטאתי — למה, רבּונו של עולם, שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָע לך? המעט לך יהודים, אני אומר, כי רק בּי בּחרת מכולם להכבּיד עלי ידך ולהשבּיעני ממרורים?… הוי, אלי, אלי! מה אָנו, אני אומר, ומה חיינו — מי אני טוביה ומה כחי, כי תזכרני תמיד וכי תשית אלי לבּך, ולא תתנני השב רוחי, ולא תרפּני אף לרגע, ותפקדני בּכל עת ובכל שעה לכלות בּי חמתך ולהורידני בּיגון שאולה לְפַרְפְּרֵנִי וּלְפַצְפְּצֵנִי ולשלוח בּי את כל מכותיך עברה וזעם וצרה?”…

ובעוד אני שוכב על משכבי ומענה את רוחי בּמחשבות אלו ונפשי גחלים תלהט, והנה אני שומע, כי אשתי נאנחת אף היא בפנתה האפלה, וכל אחת מאנחותיה שוברת חצי גופי. “גולדה, אני אומר, הישנה אַתְּ?”…. “לא, היא אומרת, וכי מה?”… “לא כלום, אני אומר, אוי לנו ואוי לנפשנו, שכך עלתה לנו!… אפשר, אני אומר, תעוצי אַתְּ עצה מה לעשות?”… “וכי מִפִּי, היא אומרת, תשאל עצה, אללי לי?… מי מלל לה, היא אומרת, לתינוקת זו, עת קמה בּבּוקר בּריאָה ושלמה ורעננה ולבשה בגדיה, ופתאום נפלה על צוארי, מחבּקת אותי ומנשקת לי והכה עלי בּאין אומר ודברים. כסבורה הייתי, שיצאָה מדעתה חלילה! ושאלתי אותה: בּתי, מה לך? ואָמרה לי: לא כלום. ויצאה לרגע מן הבּית לראות את שלום הפרות ונתעלמה מין העין. ממתינה אני שעה אחת ושתים ושלש — היכן חוה? אין חוה! אָז אָמרתי אל הילדות: צאֶינה וראֶינה, ילדות, אולי מקומה בּבית הכומר?”… “מִנַּיִן לך, גולדה, לדעת, אני אומר, כי מקומה בּבית הכומר?”… “מנין לי לדעת? — היא אומרת.— איי לי ואביי לנפשי! וכי עינים לי, היא אומרת, ולא אראה? או אפשר אינני אם לבתי?”… “אם עינים לך לראות, אני ואמר, ואֵם אַתְּ לבתך — למה החרשת לעת כזאת ולא הגדת לי דבר?”… “כלום לך אגיד דבר? — היא אומרת. — וכי מצוי אתה בּביתך? או לו גם הגדתי לך — השמוע תשמע לקולי? הרי זה, היא אומרת, דרכך מעולם: מכיון שאומרים לך דבר, מיד אתה פּוסק את פּסוקך; מבלבּל אתה, היא אומרת, את מחך ומח אחרים בּפסוקים ובמדרשים — וטוב לך וטוב חלקך”…

כך אומרת לי זוגתי מרת גולדה שתחיה, ואני שומע, כי בּכֹה תבכה בּחשכה… “אָכן צדקה ממני! — אני מהרהר בּפני עצמי. — כי הרי אם היא לבתה”… שומע אני את אנחותיה המרות ואת בּכיה החשאי ולבי כואב וצר לי עליה מאד… “בּואי וראי, גולדה, אני אומר לה, מה בּיני לבינך; שהנה אַתְּ מתמרמרת עלי, שאני פּוסק פּסוקים לכל דבר, ואני — גם על ענין זה, אני אומר, אענך בּפסוק, נאמר בּתורה: כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים — כלומר: גדולה אהבת אָב לבניו, ולא נאמר: כְּרַחֵם אֵם עַל בָּנִים — כלומר: גדולה אהבת אָב לבניו. ולא נאמר: כְּרַחֵם אֵם עַל בּנִים – כלומר: גדולה אהבת אם לבניה. כל זה למה? משום שלא הֲרֵי הָאָב כַּהֲרֵי הָאֵם. האָב, אני אומר, לבּו גס בּבניו וחייב הוא להדריכם בּדרך ישרה וללמדם בּינה ולהטותם כחפצו. מה שאין כן האם… הנה רָאֹה תראי, אני אומר, כי מחר יהיה האות הזה, אם ירצה השם, כאשר אתראה אתה פּנים ואשמיע לה דבר”… “הלואי, היא אומרת, מי יתן ויאָמנו דבריך ותראה את פּניה ותדבּר אתה, וגם אתו תדבּר, כי אין הוא אָדם רע מטבע בּרייתו, ואף־על־פּי שכומר הוא, בּכל זאת, היא אומרת, לבּו לב בּשר;” ולכן, היא אומרת, גם אותו תבקש ותתחנן לפניו ותפּול לרגליו, אולי יחוס, אולי ירחם“… לפני מי אתחנן? — אני אומר. — לפני טיטוס הרשע, ימח שמו? האני אכרע ואשתחוה, אני אומר, לפני כומר? וכי משוגעת את, אני אומר, או אפשר נטרפה דעתך עליך בּעצם היום הזה?… אַל תִּפְתַּח פֶּה לְשָׂטָן — אל־נא יזכו שונאינו וכל דורשי־רעתנו לעת כזאת!”… “הוא אשר אָמרתי! — היא אומרת. — יודעת אני את דרכך מאָז ומעולם!” “וכי מה עלתה על דעתך? — אני אומר. — כסבורה היית, שאלך אחרי עצת אשה כסומא בּארובּה? או אפשר רצונך, אני אומר, שמפּיך אהיה חי ואל בּינתך אשען?”.. וכך עבר עלינו הלילה בּוכוחים ובשיחות של פּגעים, עד שקרא הגבר ועלה עמוד־השחר. כמעט עלה עמוד־השחר והאיר הבּוקר, מיד נחפּזתי וקמתי מעל משכבי והתפּללתי תפלת שחרית, ותיכף לזה אני נוטל שוט בּידי ויוצא את בּיתי ומכונן צעדי לבית הכומר. אמת היא, שאין משגיחים בּדברי אשה — אבל מה אעשה ולאָן אלך? לכף־הקלע?…

בּקיצור, נכנסתי לחצרו של אותו כומר, ימח שמו, והנה יצאו לקראתי הכלבים הרעים אשר לו ופגעו בי בקול תרועה ובקול המון חוגג. וכל עיקר כונתם לתקן תקונים בּקפּוטתי היהודית ולטעום טעם של בּשר כשר, שנעים הוא ביותר לחֵךְ כלבים שכמותם… נס אירע אותה שעה, שלקחתי בּידי את שוטי ושננתי להם מקרא מלא בּתורה: לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשׁוֹנוֹ — תרגום אונקלוס: לָה אִבְּרָא חוּטְרָא אֶלָּא לְכַלְבָּא… לקול נביחתם פרצו מבּיתם הכומר והכומרת והפיצו את העדה החוטאת ובעמל רב הצילוני משני־טרף והכניסוני לביתם וקבּלוני בּסבר פּנים יפות, כראוי לאורח הגון כמוני, ולא עוד אלא שחפצו לערוך גם את המיחם לכבודי. ואָמרתי להם: “מיחם — לאו־דוקא, אם מצאתי חן בּעיניכם, אני אומר, תנתן לי הרשות לדבּר דבר בּאָזני אדוני אָבי בּאין איש בּינינו”… אָז הבין הכומר עד היכן הדברים מגיעים ועמד ורמז לאשת־חיקו, שתסגור אחריה את הדלת, בּמחילה מכבודה. ואני נגשתי אל המלאכה תיכף ומיד, בּלא הקדמות והכנות יתרות: יהא־נא בּחסדו להגיד לי תחילה, אם מאמין הוא בּאלהים?… ואחר־כך יואל־נא ויגיד לי בּטובו הגדול, אם ישר וכשר הדבר לפני האלהים להפריד בּין הדבקים ולהקים בּת בּאָביה אשר אֲהֵבָהּ ונפשו קשורה בּנפשה?…. ושוב ישמיעני ויגיד לי: מה היא מצוה ומה היא עבירה?… ועוד הלכה אחת ילמדני ובאר לי בּאר היטב: מה הוא דינו של אָדם, שנכנס לבית חבירו ועשה שם מהפּכה ושִׁנָה שם את סדר החדרים ואת מעמד הכלים והשלחנות והספסלים והמטות?…

ממילא מובן, שהכומר הזה נשאר בּמקומו כנדהם, ורק כעבור רגעים אחדים התאושש ואָמר לי: טֶבִיל, הוא אומר, הרי יהודי פּקח אתה, והנה עמדת פתאום ושאלת אותי כמה וכמה שאלות בּבת־אחת, ואתה רוצה, הוא אומר, שאָשיב לך תשובה אחת על כולן? לאט לך, הוא אומר, המתן קצת ואָשיב לך על ראשון — ראשון, ועל אחרון — אחרון“… לא, אני אומר, אָבי רחימאי, על שאלותי אלו לא תשיב לי לעולם, כי כל מחשבותך, אני אומר גלויות לפני וכל מזמותיך מראשית ידעתי, ואתה, אני אומר, לוּ חסד תעשה עמדי, והגדת לי רק זאת: היש לי עוד תקוה להשיב לי את בּתי, אם לא?”… והרי הוא קופץ ממקומו ואומר לי: “הלא השמעתיך כבר פּעם, כי כל רעה לא תאונה חלילה לבתך! אדרבּה ואדרבּה…” “ידעתי, אני אומר, ידעתי, כי אושר גדול צפון שם אצלכם בּשבילה בּזה ובבא! אבל לא זה, אני אומר, עניני עכשיו, בּאתי אליך, אני אומר, לחקור ולדרוש, איה מקום בּתי ואם אוכל עוד לראות את פּניה?”… “שאל, הוא אומר, את אשר תשאל ממני, ורק את הדבר הזה לא אעשה לך”… “יישר כחך, אני אומר, יפה דרשת! היה שלום, אני אומר, ואל קנא ונוקם ישלם לך כגמולך בּכפל כפלים!”…

ואני חוזר לביתי אָבל וחפוי־ראש ומוצא את גולדה זוגתי מוטלת על מטתה, כולה מקופּלת כּפקעת של חוטים, יבש מקור דמעותיה ואין בּה כח עוד לבכות. ואני אומר לה: “קומי, אשתי, אני אומר, שְלִי נעליך מעל רגליך ושבי אתי לאָרץ שבעה ימים, כדת וכדין, ונתאבּל על בּתנו כהתאבּל על המת. ה' נָתַן וַה' לָקַח — יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ. יהי רצון, אני אומר, כאילו לא היתה לנו חוה מעולם. או לוּ יהא הדבר בעינינו, אני אומר, כאילו קרה אותה כמקרה הודיל, שגלתה מעל שלחן אָביה והלכה לנוע מעבר להרי־חושך, אלהים יודע אם נוסיף עוד ראות פּניה עד עולם… הַאֵל, אני אומר, יְעַוֵת מִשְׁפָּט? אל רחום וחנון הוא, ומי יאמר אליו מה תעשה?”….

כך אני משיח בּמרי־נפשי ואני מרגיש, כי הדמעות חונקות אותי ועומדות כּעצם בּגרוני. אבל לא אשה טוביה ויתיפּח ועוד כחו אתו להבליג על יגונו. אמת, לא היה יום קשה לי כיום ההוא. ראשית מפּני הבּזיון!… ושנית, העל זאת אתאפּק ולא אמרר בּבּכי, כי שִׁכַּלְתִּ בּיום אחד את הטובה בּבנותי, מרגלית זו, שאהובה היתה ללבּי וללב אמה יותר מכולן, איני יודע על־שום מה: אפשר על‏־שום שחולנית היתה בימי ילדותה ועשרה נסיונות נתנסינו בּשבילה לסעדה ולהחלימה ולהחיותה מכל מיני חלאים ופגעים רעים, שעברו עליה אָז; כמה פעמים לא נָתַנוּ שֵּׁנָה לעינינו והיינו שומרים עריסתה בּלילות, וכמה פּעמים הצלנוה מידי מלאך־המות והחזרנו נשמתה בּה בּידים ממש, כמו שמחזירים נשמה לאפרוחים רכים, שנדרסו בּרגל אָדם, כי ברצות ה' דרכי איש — גם מֵתָיו יְחַיֶּה, כמו ששנו חכמים בּ“עין־יעקב”: יִחְיוּ מֵתֶיךָ … ואפשר חס אני עליה על־שום לבּה הטוב והנאמן, כי לב טהור בּרא לה אלהים ואהבת־נפש אָהבה את שנינו. וכי תמצא לומר: אם כן, איך נְתָנָה לבּה לעשות לנו ככה? ויש לומר: ראשית, מזלנו גרם לנו. אין אני יודע, אם דעת מר כדעתי — אני זה דרכי מעודי להאמין בּהשגחה עליונה. ושנית, הרי אין זה אלא מעשה כשפים, מין קליפּה, רחמנא ליצלן, דבקה בּה לעכור חייה. ילעג עלי מר די־חפצו, ואני מדברי לא אָסור: גם אני אינני שוטה מופלג, המאמין בּשֵׁדִים ובלצים ובשאר רוחות רעות ומזיקים, אבל בּמעשה־כשפים אני מאמין בּאמונה שלמה. וכי יד מי היתה בּי להכריעני, אם לא יד מכשפים?… ועתה יקשיב נא מר וישמע את הדברים הבּאים להלן, ואָז על־כרחו יענה אָמן…

בּקיצור, לא לחנם אָמרה תורה: וָחִי בָּהֶם—כלומר: אין אָדם ממית עצמו מתוך יסורים… כל מכה ומכה, שמביא הקדוש־בּרוך־הוא על האָדם, סופה להרפא, וכל צרה בּשעתה — סופה להשתכח. אָמנם, לא בּרצונו ישכח איש תוגת־נפשו. הפּרנסה — היא המטמטמת את כל חושינו. קשים מזונותיו של אָדם, ריחים על צוארו תמיד ומושך הוא בּעול חייו, משחיר פּניו כשולי־קדירה ועובד ויגע למצוא פּת־לחמו, כמה שנאמר: אָדָם כַּבְּהֵמָה נִדְמֶה… ולפיכך לא היו ימים מועטים עד שנגשנו כולנו שוב אל המלאכה, זוגתי ובנותי אל הכדים ואל הקדירות ואני אל סוסי ואל עגלתי — ועולם כמנהגו נוהג. ורק גזירה יצאָה מלפני בּבּית, כי שם חוה לא יזכר ולא יפּקד עוד — אין חוה! מחוק מחקתי את שמה מספר החיים! וכך אָספתי לי בּאחד הימים מְלָאִי נאה של מעשי־חלב וגבינה, סחורה דשנה ורעננה, ויצאתי לבּובּריק כפעם בּפעם לפקוד את הקונים אנשי־בריתי.

בּאתי לבּובּריק — והנה ששון ושמחה! הכל צוהלים לקראתי: “בּרוך הבּא, רב טוביה! מה שלומך ומה מעשיך? מדוע לא ראינו את פניך זה ימים ושבועות?” “שלום לי, אני אומר, והכל על מקומו, כמו שכתוב במגילת איכה: חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְקֶדֶם”… “אם כן, הם אומרים, מדוע פניך אינם כתמול־שלשום?”… פּרה, אני אומר, נפלה בּרפתי"… “אָכן עין בּעין נראה, הם אומרים, שמלומד אתה בּנסים בּכל יום שני וחמישי; בּר־מזל אתה, הם אומרים, מאין כמוך בּיהופּיץ”… והרי כולם עומדים סביבי, חוקרים ודורשים אצלי על־דבר אותה הפּרה, שנפלה בּרפתי: בּמה היתה מצוינת? כמה שלמתי מחירה? וכמה פּרות עוד נשארו לי אחריה? והכל ממלאים שחוק פּיהם ושמחים אֱלֵי גִיל, כדרך העשירים, הלועגים לרש ומבדחים דעתם אחרי סעודה שמנה, כטוב לבּם בּיין, כּעת שהאויר צח וחם והירקות מלבלבים והעשבים נותנים ריח ומעט תנומה יפה לגוף… ואולם כך דרכו של טוביה, ששותה הוא לעג כמים ומקבל חדודים בּאהבה, ובלבד שלא ידע איש את הטמון בּחובּו ולא תשורנו עין זר, וכך אני נפטר בּשלום מקוֹנַי וחוזר לביתי דרך היער עם כדי וקדירותי הריקים, מרפּה את סוסי ומרמז לו, שילך לבטח דרכו וילחך ירק־דשא להנאָתו, ואני עצמי מתעמק אותה שעה בּמחשבות וברעיונות שונים ומהרהר על כל הבּא בּידי: על החיים ועל המות, על העולם הזה ועל העולם הבּא, על מהות העולם בּכלל ועל מהות חיי האָדם בּפרט, וכל זה כדי לבלבּל את השטן, הוא היצר־הרע, המתגרה בּי ומסיתני כפעם בּפעם להעלות על לבּי את זכרה, כלומר: את זכר חוה. ועל אפּי ועל חמתי אין אני בּן־חורין להסיח לבּי הימנה, מחוה בּתי, והרי היא עומדת לפני דמיוני כמות שהיא, כולה יפה וצעירה ורעננה, קומתה דמתה לתמר וקלסתר־פּניה מאיר כחמה; או יש אשר אראנה בּימי ילדותה, ימים עברו, עם פּעוטה היתה וידועת־חולי, ואני נושא אותה אָז על זרועותי, כאשר ישא האומן את היונק, חובק את גופה הרך ומרגיש את ראשה הקטן בּהתרפּקו על שכמי. “מה רצונך, חוה’לי עולל־טפּוחי? האתן לך פּרוסת־לחם? או מעט חלב?”… ואני שוכח לרגע אחד את המעשה אשר עשתה ונפשי תערוב אליה ותכלה, ולבּי ינהה אחריה עד כדי יציאת־נשמה, וגדולים געגועי מנשוא… ואולם תוך־כדי־רגע אני נזכר בּדבר — וְכֹחַ הַדָּם מתגבּר בּי על שאר חושי, ואש נִצֶתֶת בּלבּי, וחמתי בּוערת בּי עד להשחית, וגדול כעסי עליה ועליו ועל כל העולם כולו וגם על עצמי. למה לא אוכל לשכוח אותה אפילו לרגע, למה רפו ידי וחדל־אונים אני להסיחה מלבּי, למחוק שמה ולהשמיד זכרה לעולמי עולמים? בּמה זכתה זו בּעיני? וכי לכך חייב טוביה לחיות חיי יהודי שבּיהודים, לעבוד עבודת־פּרך כל ימיו, להתענות תחת סבלו, לגדל את בּניו ולחנכם, כדי שיעמדו אחר־כך וינָשׁלו ממנו בּבת־אחת כעלה נִדָּף מעץ, וילכו אל אשר ישאם הרוח, וְיִסָּעֲרוּ כמוץ לפני סופה, ויכלו כעשן תחת השמים?… הלא כאָדם — כך אני מהרהר בּלבּי — כן עץ השדה. הנה עץ צומח מן האדמה, אלון בּין אלוני היער. ובא איש בּעל־גרזן, והניף עליו בַּרְזִלּוֹ, ונפל ענף אחרי ענף — היש תקוה לעץ, אם ערירי ישאר בּאין ענפיו עמו? ואתה בּן־אָדם, קח את גַּרְזִנְךָ וקום הַךְ בּשרשיו פּעם אחת ולא תִּשְׁנֶה, למען יִכָּרֵת העץ ויפּול מלא־קומתו, גם הוא וגם גזעו. ולא יהיה לו זכר, ולא יעמוד עץ ערום בּין עצי היער!…

עוד אני חושב מחשבות אלו, והנה מרגיש אני פּתאום, כי עמד סוסי מלכת. מה זה ועל מה זה? נושא אני את עיני ומבּיט לפני — חוה!… אותה חוה כמו שהיתה, בּצלמה וכדמותה, לא נשתנתה כחוט השערה ואפילו את בּגדיה לא שנתה!… מתחילה נצנץ רעיון בּמחי — לקפּוץ מעל העגלה ולנפּול על צוארה… אלא תוך־כדי־רגע בּא רעיון אחר ועצרני: “טוביה! כלום אשה אתה?”… ואני מושך בּסוסי: “לך, לא־יצלח!” — ומטהו לצד ימין. מציץ אני ורואה — אף זו נטתה לצד ימין, עומדת כנגדי ומרמזת לי בּידה, כאָדם האומר: “עמוד רגע ואשמיעך דבר”… לבּי נתר ממקומו, ידי רפו וצר לי מאד. עוד רגע — ואקפּוץ מעל העגלה! ואולם מתאפּק אני בּכל כחי ומתגבּר על יצרי, אוחז בּמושכות בּחזקה ומטה את סוסי לצד שמאל. אף זו נוטה לצד שמאל, ושוב היא עומדת כנגדי, מבּיטה עלי הבּטה משונה ופניה כפני מת… “מה אעשה עכשיו? — אני מהרהר בּפני עצמי. — האתעכּב ואעמוד כאן, או אסע הלאָה לדרכי?” ועד שאני מהרהר ונמלך בּדעתי מה לעשות — והנה זו כבר אָחזה בּרסן הסוס ומדבּרת אלי לאמר: “אָבי! תהא נא מיתתי כפּרתי, אם אָמוש מן המקום הזה! חנני, אָבי רחום, ושמע קולי!”… "עֶה! — אני מהרהר בּלבּי. — כפי הנראה רוצה אַתְּ לנצחני בּמלחמה? לאט לך, יונתי! מריסי עיניך ניכר, שאין את יודעת עדיין את טוביה אָביך, בּמה כחו גדול, כמו שאָמר דוד המלך לגלית הפּלשתי: לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ… ואני מרים שוטי ודופק את סוסי אחת ושתי ושלש ומשמיעהו על הזריזות. וסוסי מבין כל דבּור ומרים רגליו כאילה, קופץ ומדלג בּשקידה, אלא שלכל קפיצה וקפיצה הוא הופך ראשו לאחוריו ומנענע את אָזניו בּנזיפה. “לך לדרכך, אני אומר לו, אל תסתכל בּקנקן ואל תביט אחריך, חכימאי”… כסבור מר, כי אני עצמי לא התאויתי אותה שעה להפוך את ראשי לאחורי ולהביט לוּ רק בּעיני האחת אל המקום ההוא, אשר עמדה שם?… אבל לא אשה טוביה וירך את לבּו, יודע אני, כיצד נוהגים עם השטן, המקטרג בּשעת הסכנה…

בּקיצור, למה אאריך ימים למעלתו? אם גזירה נגזרה עלי מן השמים לקיים מצות חבּוט־הקבר, הרי כבר קיימתיה אָז, בּיום ההוא; ומה טעמו של גיהנם ומה טיבה של כף־הקלע ושאר יסורים וענויים נוראים, הכתובים ומפורשים אצלנו בּספרים הקדושים, — שאל את פּי ואגדך! בכל אותה הדרך, שעברתי בּה, נדמה לי, שרצה היא אחר עגלתי וקוראת לי: “חנני, אָב רחום, ושמע קולי!”… ורעיון מנצנץ בּמחי אותה שעה: “טוביה! בּפּעם הזאת הקדחת תבשילך יותר מדאי! מה איכפּת לך, חסר לב, את תתעכּב לרגע ותשמע את אשר בּפיה? אפשר יש בּרצונה להגיד לך דבר, הראוי להשמע? ואפשר גם אירע לה ונחמה על מעשיה והיא רוצה לשוב בתשובה שלמה אל עמה ואלהיה? או אפשר רע ומר גורלה אצל אותו ערל, והיא פּורשת כפּיה ומתחננת לך, שתושיט לה יד־עזרה?”.. ועוד כמה וכמה שאלות משונות מתרוצצות בּמחי ומבקשות פּתרונן. ושוב אני רואה אותה בּדמיוני בּעודנה ילדה קטנה, ואני נזכר בּמקרא שכתוב: וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים — כלומר: חייב אָב לרחם על בּניו… ואני מענה את נפשי בּענויים קשים ומטיף מוסר לעצמי, כי רע המעשה אשר עשיתי ולא יכופּר לי העון הזה עד עולם! “מה לך, בּן־אָדם, כי נזעקת? למה הקשית ערפך ולא הכנעת את לבּך הערל, איש עקש ומשוגע? טול את המושכות בּידיך, אכזר שבּאכזרים, והחזר עגלתך לאחוריה ושוב ודלוק אחרי בתך ופייסנה בּדברים רכים והשב לבך אליה, כי בתך היא אשר אָהבת, עצמך ובשרך!”… ושוב הרהורים רעים ורעיונות משונים מתרוצצים בּמחי: מה זה יהודי ומה זה אינו־יהודי?… ומדוע בּרא אלהים בּעולמו יהודים ואינם־יהודים?… ואם כך בּרא אותנו אלהים — מדוע הפריד בּין אחים וחלק אותנו לשתי משפּחות והטיל שנאָה בינינו, שנשנא איש את אָחיו בּלבבנו ומרר איש את חיי רעהו על לא־דבר, כאילו לא אָב אחד לכולנו, אָבינו שבּשמים?… וצר לי, צר לי מאד, שאין אני מלומד כל־צרכי ואין אני בּקי בּספרי מחקר ופיליסופיה, כדי שאוכל לגלות עמוקות ולמצוא פּתרון לחידת־פּלאים זו… וכדי לבּלבּל את הרעיונות הללו, אני מתחיל פּתאום בּתפלה: אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶלָּה! מתפּלל אני

מנחה בּקול רם ובניגון, כאשר צוה אלהים. אבל מה תתן לי תפלתי ומה יוסיף לי ניגוני, אם ממעמקי לבּי ניגון אחר עולה ומשתפך ומנגן מאליו: חַ־וָּה! חַ־וָּה! חַ־וָּה!"…. וככל אשר אָרים קולי לנגן תפלתי, כן ירום וכן יחזק קול ניגון “חוה”, וככל אשר אתאמץ להסיחה ולהרחיקה מלבּי, כן תוסף דמותה להֵראות ולרחף לפני בּיתר בהירות וביתר עז; ונדמה לי שוב, כי שומע אני את קולה, הקורא מאחרי עגלתי, קול מר צורח: “חנני, אָבי, אָב רחום, ושמע קולי!”… ואני אוטם אָזני משמוע, ואני עוצם עיני מראות, ואני מתפּלל תפלתי בּקול רם ולבּי בּל עמי, ואני מכה על חזי ואומר “אָשַׁמְנוּ” ואיני יודע על מה ולמה; ורוחי חובּלה וחיי נתבּלבּלו ועולמי חשך בעדי ואיני יודע, אָנה אני בא. ואיני מספר לאיש על פּגישתי זאת, שנפגשתי עם בּתי, ואיני מדבּר עם איש עליה, ואיני שואל את פּי איש עליה, אף־על־פּי שיודע אני את מקומה איה, ואת חייהם ואת מעשיהם אני יודע. אבל חלילה לי לגלות סודי לאיש. חלילה לי להתאונן ולהבּיע שיחי לפני איש. עמי ימות צערי ואתי אל קבר ירד. זה הטובי וזה מנהגו כל הימים!….

ורק דבר אחד מתאוה אני לדעת: האם כך היא דרך כל הגברים, או רק אני לבדי דרכי בשגעון? הנה, למשל, פּעמים היה מעשה… היצחק לי מר? חוששני, שרק צחוק אעשה למעלתו… פּעמים היה מעשה ואני לבשתי את קפּוטת־השבּת שלי ויצאתי אל מסלת־הבּרזל וכבר הייתי מוכן ומזומן לנסוע אליה — יודע אני את מקום מושבם… ונגשתי אל מקום ממכר הכרטיסים ואָמרתי אל הממונה: “תן לי כרטיס־הנסיעה”. אמר לי: “לאָן?” אָמרתי לו: “לעיר יהופּיץ”… אָמר לי: “עיר כזאת אינה בּמציאות אצלי… אָמרתי לו: “אם כן, נעניתי לך, מחל לי”… ואני חוזר תיכף ומיד לביתי, פּושט מעלי את בּגדי־שבּתּי ושב אל עבודתי, אל מעשה־חלבי ואל סוסי ועגלתי, כמו שכתבו בּנביאים: אִישׁ לְאָהֳלֶיךָ יִשְׂרָאֵל — פּירש רש”י: ישוב החייט אל מחטו והסנדלר אל מרצעו… הוא אשר אָמרתי, כי מר יצחק עלי ועל חלומותי!… ולא עוד אלא שיודע אני גם את כל מחשבותיך והרהורי־לבּך בּשעה זו. מסתכל מר בּי עכשיו ומהרהר אחרי בּלבּו: “אָכן טוביה זה ממשפּחת חוּשִׁים הוא!”… ולפיכך אני סבור, כי עַד כַּאן אוֹמְרִים בְּשַׁבָּת־הַגָּדוֹל — כלומר: כבר הגיעה השעה לכלות ספּורי ולצאת… ואולם קודם שאסיים, אבקש עוד הפּעם את מעלתו ואחר אחדל: אל־נא תכתוב עלי מרורות בּספר. ואם גזירה היא מלפני כבודך לכתוב, יִכָּתֵב נא שׁם אחר ולא שמי, כמו שנאמר בּתורתנו הקדושה: מְחֵנִי נָא מִסִפְרְךָ — רצה לומר: שכוח תשכח את טוביה החולה, כי במה נחשב הוא!….

בַּת־טוֹבִיָּה שֶׁנִּשְׁפְּטָה בְמָיִם.

מעשה שֶׁסָּח לי טוביה החולב על־אֹדות בּתו הרביעית, היאך נגלה לה מלאך־המות בּדמות בּחור נאה מבּני העשירים וְקִפַּח חייה בּמיטב ימי עלומיה.

— שלום עליכם, אדוני שלום־עליכם, — עליכם ועל בּניכם! זה כיובל שנים שלא ראינו איש את פּני רעהו! הוי, כמה טפּות נפלו לתוך הים! כמה מים עברו על נפשנו, המים הַזֵּידוֹנִים! כמה פגעים נפגענו שנינו וכל בּית־ישראל עִמָּנוּ בימים האחרונים! כמה נסים נעשו לנו, בּקום עלינו אָדם: נם קִישִׁינוֹב וגם קוֹנְסְטִיטוּצִיָּה, נס של פּרעות והריגות וטביחות ושאר נסים ונפלאות, המתרגשים ובאים עלינו יום־יום — אִי לך רבּונו־של־עולם, אלהינו ואלהי אבותינו!… מסתכל אני בּך, אדוני שלום־עליכם, ותוהה על קנקנך: הרי לא נשתנית, בּמחילה מכבודך, אפילו כחוט השערה, לא כהתה עינך ולא נס לֵחֲךָ, בּלא עין־הרע! ואולם הבּט־נא עלי וראה: הֲרֵי אֲנִי כְבֶן שִׁבְעִים — כלומר: טוביה זה שלפניך לא הגיע עדיין לשנת הששים, וכבר הפך כולו לבן! וכי קל בּעיניך צער גידול בּנים, שכל אָב מישראל חייב בּו? ומי יסבּול ומי יחוש צער זה על גידול בּנים חוץ ממני? אני טוביה שֶׁבֶר חדֹש הָשְׁכַּרְתִּי בּימים האלה על־ידי אחת מבּנותי הצעירות, שְפְּרִינְצָה שמה, עוד צרה נוספת על צרותי, וצרה זו האחרונה שקולה כנגד כל הצרות והפּורעניות אשר עברו על ראשי בּימי חיי הבלי למן אָז ועד עתה. ואף־על־פי־כן, הרי עיניך הרואות — לא כלום. עולם כמנהגו נוהג ואין פוצה פה ומצפצף, כמו שאָנו אומרים בהגדה של פּסח: בְּדָמַיִך חֲיִי — רוצה לומר: לא נברא אָדם אלא ליסורים… כי מה כל חיינו ומה הֹוֶה לאָדם בּכל חכמתו, שהוא חכם תחת השמש, אם כל ימיו אינם אלא שלשלת ארוכה של מכאובים וצער ופגעים רעים וענויים קשים ושאר פּורעניות למיניהן, כדבר האמור בּשירי הקבּצנים, המחזירים על הפּתחים:

לָמָּה לִי חַיִים, לָמָּה לִי זֹאת —

עָנִי וְאֶבְיוֹן חָשׁוּב כְּמֵת!…

בּקיצור, רצה הקדוש־בּרוך־הוא לזַכּות את ישראל — לפיכך הביא עליהם מכה משונה, מכה אשר לא כתובה בּתורה, מכה כפולה ומכופּלת וקונסטיטוציה שמה, אוי לנו ממכה זו! הימים ההם, ימי־הרעש, כימי מהפכת סדום היו לנו. נפל פּחד הקונסטיטוציה על עשירי אחינו בני־ישראל, וקמה מהומה ומבוכה ביניהם, והתחילו הכל רצים מיהופּיץ, הכל נסים מנוסת־חרב על נפשם לכרכּי־הים, לְחַמֵי חוץ לאָרץ, מקום שם עצבּים ומחלות הלב והבּטן ובני־המעים וְאַמְבַּטָּאוֹת של מלח ושאר ירקות… וכיון שיצאו הנגידים מן העיר וכלתה רגל מיהופּיץ, מיד פּנה הודה, פּנה זיוה, פּנה הדרה של בּובּריק, וגם היא, גם אוירה הצח, גם יערה הירוק ובתי־הקיץ שלה המפוֹאָרים — כולם מונחים בּמעמקי האדמה, כמו שאָנו אומרים בּתהלים: מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ… ובכן, מה עשה הקדוש־בּרוך־הוא? הרי נאמר עליו בּברכת־המזון: נוֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׁר — כלומר: דואג לבני העניים, שיתענו על פּת־לחם, — לפיכך ראה בּענינו ושלח לנו את הבּרכה בּימות הקיץ ההוא, שכמוה לא היתה ואחריה לא תהיה! ששים רבּוא פּליטי־פרעות נכנסו בימים ההם לבּובּריק, המונים־המונים נאספו ובאו אלינו מכל המקומות, שאחינו בני־ישראל מצויים שם: מאוֹדיסא ומרוֹסטוֹב, מִיֶיקַטֶרִינוֹסְלַב וממוהליב ומקישינוב — כולם גבירים, כולם עשירים, כולם אדירים! כפי הנראה, חָזקה עליהם שם הקונסטיטוציה מאד ועזבו בתיהם וברחו על נפשם ובאו לכאן. ואם תמצא לומר: למה הללו רצים אלינו? ויש לומר: למה בני־עירנו רצים אליהם? כך הוא מנהג המדינה אצלנו, בּרוך השם, בּימי עברה וזעם אלו: מכיון שתור הפרעות מגיע וקול הצורר נשמע בּארצנו — מיד היהודים נחפּזים ורצים דחופים ומבוהלים מעיר לעיר וממקום למקום, לקיים מה שנאמר: שְׁמוֹר לִי וְאֶשְׁמוֹר לָךְ — רצה לומר: לֵךְ אתה אל הפּחת ואני אל הפּח.. בּין כה וכה ובּובּריק נעשתה עיר־מקלט, כרך גדול מרובּה־אוכלוסין, בּה אנשים נשים וטף, והטף דורש מאכל לפיו, ואין מאכל אלא בּחלב, ואין חלב אלא אצל טוביה. ובכן, לא אָרכו הימים עד שנעשה טוביה ראש וראשון בּבּובּריק, תֵּל שכל הפּיות פונים לחלבו, הכל צריכים לחמאָתו והכל דורשים לגבינתו, הכל אוחזים בּו וקוראים אליו בּכל בּוקר ובוקר: רב טוביה, אלי תבוא! רב טוביה, לכאן תסור! — מעשי הקדוש־בּרוך־הוא ונפלאותיו!

ויהי בּעת ההיא, בּתקופת שבועות היה מעשה, ואני טוביה מתנהל עם סוסי ועגלתי כפעם בּפעם ונכנס אצל אחת מקונותי, אצל אשה אלמנה צעירה מייקטרינוסלב, שבּאה לגור בּבּובּריק בּימות הקיץ בּיחד עם בּנה־יחידה, אַהֲרוֹנְצִיק שמו. וזאת למד לדעת, כי הראשון מבּאי־ביתה של אותה אלמנה הייתי אני, אני ולא אחר. “הֻגֹּד הֻגַּד לי, אומרת לי אלמנה זו, כי מוכר אתה מיני חלב משובּחים”. “וכי פּלא יש כאן? — אני אומר לה, לאלמנה זו — הרי לא לחנם, אני אומר, כתב שלמה המלך, החכם מכל אָדם, בּספר “קֹהֶלֶת”, כי שם טוב הולך ונשמע הקול־שופר מסוף העולם ועד סופו, ולא עוד, אני אומר, אלא שכן מצינו הלכה מפורשת גם בּמסכת בּבא־בּתרא”… והרי אלמנה זו מפסיקה אותי ואומרת לי, כי אשׁה אלמנה היא ולפיכך אינה בּקיאָה בּדברי הלכה וכל הענין הזה — ענין זר הוא לה… “כל עיקר חפצה, היא אומרת, שתהא החמאָה דשנה ורעננה והגבינה טובה ומתוקה”… ועכשיו צא והרבּץ תורה לפני אשה!…

בּקיצור, נשאתי חן וחסד לפני אותה האלמנה הייקטרינוסלבית, ומאותו יום ואילך החילותי להכנס אצלה פעמַים בּשבוע, בּכל יום שני וחמישי בדיוק, מביא לה את חלבי בּזמנו, גם מבּלי שאול את פּיה, אם יש לה צורך בּו אם לא, וכך נעשיתי אצלה בּן־בּית, מעורב עם משרתיה ושפחותיה, מציץ לתוך חדר־המבשלים כפעם בּפעם, משגיח בּסדר הבּית, מסתכל בּמאכל שלחנה ומשמיע את דעתי בּשעת הצורך. אמת, בּפעם הראשונה קבּלתי את עָנשׁי כגמולי מידי המבשלת; גזירה יצאה מלפניה, שלא אכנס לרשות שאינה שלי ולא אסתכל בּקנקנם של זרים. אבל בּפעם השניה הטו אוזן קשבת לדברי, ובפּעם השלישית כבר שאלו בּעצתי וחכו לאמרי־פי, משום שראתה האלמנה הייקטרינוסלבית ונוכחה, מי הוא טוביה ובמה כחו גדול. ולא היו ימים מועטים עד שגלתה לפני את כל מצוקות־לבּה, את צערה וצרת־נפשה: אהרונציק! בּחור זה, היא אומרת, כבר הגיע לשנות בּחרות ועדיין הוא מסתפּק בּמעשי־נערות ואין לבּו הולך אלא אחרי צֵיד־הדגים ואחרי הסוסים ואחרי הַלּוֹסִיפֶידִי“ן, שהם שעשועיו יום־יום. גדל הוא אצלי, היא אומרת, ללא עסק וללא דרך־ארץ והכסף כאין בּעיניו, ירושה רבּה, היא אומרת, נפלה לו מאת אָביו, עליו השלום, הונו, היא אומרת, כמעט למיליון יגיע, ואף־על־פי־כן אינו משגיח בּזה ולא כלום. יודע הוא, היא אומרת, רק לבזבּז ממונו ולזרוע כספּו לכל רוח, וידו, היא אומרת, פּתוחה לכל, לרעים ולטובים”… “היכן הוא, אני אומר, אותו בּחור? תני אותו על־ידי, אני אומר, ואָשים עיני עליו. חזקה, אני אומר, על טוביה, שלא יוציא מתחת ידו כלי שאינו מתוקן. הבה אני אומר, אראה את פּני הנער תחילה, ואָז אלמדו פּרק בּהלכות דרך־ארץ, ואפסוק לו פּסוק, ואָביא לו ראיה מן המדרש”… צחקה האלמנה לדברי: “לשוא כל עמלך רב טוביה, היא אומרת, מוטב שתביא לו סוס חדש, ולא ראיה מן המדרש!”… עוד אָנו מדבּרים, והנה זה בּא — כלומר: אהרונציק בּכבודו ובעצמו בּא, נער צח ואָדום, מראהו כאלון, בּחור כארזים, בּן־פּורת עלי־עין, אֵזוֹר־עוֹר אָזור על מתניו ושרוולי כתנתו מופשלים על זרועותיו. “היכן היית?” — שואלת אותו אמו האלמנה. — “הפלגתי בּסירה על־פּני הנהר, הוא אומר, וצדתי דגים”… והרי אף אני נכנס לתוך דבריהם ואומר לו לאותו בּחור: “אומנות נקיה וקלה, אני אומר, לבחור שכמותך! מעשי אחיך, אני אומר, נתונים שם לִמְשִׁסָּה בּידי צר, ואתה עוסק פּה בּסירה להנאָתך וצד דגים בּחכה, כמו שאָנו אומרים בּתפלת שחרית: הָפַכְתָּ מִסְפְדִי לְמָחוֹל”… כך אני אומר לבחור נאה זה ומציץ אותה שעה על אמו האלמנה — פּניה אָדמו וחָורו חליפות. בּודאי סבורה היתה עלובת־נפש זו, שבּנה יקירה יֹאחז בּערפּי ביחד חזקה אחת ויחלק לי מכות־לחי בּאותות ובמופתים שתים וישליכני החוצה כחרס הנשבּר. לא היו דברים מעולם! יודע טוביה את אשר לפניו ואינו מתירא להגיד לאָדם פּשעו! כך הַוָּה אותו בּחור, כיון ששמע דבּורים אלו יוצאים מפורשים מפּי, מיד נרתע לאחוריו, נתן ידיו לתוך כיסי מכנסיו, עמד והסתכל בּי שעה קלה בּאין אומר ובאין דברים — ופתאום הוציא מבּין שפתיו מין שריקה משונה כנגדי ופרץ בּצחוק גדול ופרוע, עד שסבורים היינו שנינו, אני ואמו האלמנה, שבּחור זה השתגע חלילה ודעתו נטרפה עליו בּעצם היום הזה! מה אומר ומה אדבּר למעלתו — מאותה שעה ואילך כרתנו בּרית בּינינו ונעשינו ידידים ורֵעים נאמנים. גם זאת למד לדעת, כי הבּן הזה מצא חן בּעיני מאד ונתחַבּב עלי מיום ליום, אף־על־פּי שריקא היה, רועה־רוח ורודף־קדים ומפזר כּסף כאפר וכל דרכיו דרכי חוּשִׁים. למשל, נזדמן לו עני בּדרך, מיד תחב ידו לתוך כיסו והוציא משם מלוא־קומצו, בּלא מנון ובלא מספּר, ונתן לו ושלחו מעל פּניו. ראה ערום בּחוץ, מיד התפּשט את בּגדו החדש ונתן לו בּמתנה לכסות מערומיו. וכי כך דרכו של בּר־דעת?… מסתכל הייתי ורואה בּצרת־נפשה של אמו האלמנה והייתי משתתף תמיד בּצערה. כמה פעמים התאוננה לפני: “מה אעשה לבני?” — ובקשה אותי בּכל תוקף, שאָשים עיני עליו לחנכו ולהדריכו בּדרך טובה וישרה. ממילא מובן, שעשיתי רצונה בּכבוד גדול. כי למה אמנע את טובי ממנה, בהיות לאל ידי לעשות? ולפיכך הייתי מטייל עם הבּן ארוכות וקצרות, מספּר לו מעשה־מרכבה, ממשל משלים, פּוסק פּסוקים ומשפּיע עליו רוב מדרשים, כיד ה' הטובה על טוביה מאָז ומשנים קדמוניות. והבּן הזה אף הוא דבקה נפשו בּי והיה יושב על־ידי ושומע, עושה אָזנו כאפרכסת ומקשיב לדברי ושואל אותי לחיי ולמשפחתי ולמנהגי, שאני נוהג בּביתי… “תָּאֵב אני מאד, הוא אומר לי, לסור פעם אל בּיתך, רב טוביה”. אָמרתי לו: “בּנוהג שבּעולם, אני אומר, אָדם התאב לסור לביתו של טוביה, אין לו אלא לקום ולעבור דרך היער ולהגיע עד מקום־מושבו בּכפר; ובפרט, אני אומר, אָדם כמותך, שחננך אלהים בּסוסים אבּירים ובלוסיפּידי”ן, ולא עוד, אני אומר, אלא שגם רגליך, בּרוך השם, לא לנחושתים הוגשו ושתיהן נבראו לְשַׁמֶּשְׁךָ, כמו שאנו אומר בּ“הַלֵּל”: רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ“…. אָמר לי: “אימתי אתה מצוי בּביתך?” אָמרתי לו: “אתה מוצא אותי בּביתי בּכל ימי שבּתות וימים טובים. חכה כמעט רגע, אני אומר לו, היודע עתה, מה עולה על דעתי? הנה בּשׁבוע הבּא, אני אומר, יתקדש לנו, אם ירצה השם, חג השבועות, ולפיכך, אני אומר, אם יש את נפשך, בּוא תבוא אלינו אל הכפר, ואָז, אני אומר, תכבּדך אשתי ממיטב מטעמיה וּתְלַבֵּב לך לביבות בּחלב, לביבות שׁמֵנוֹת, אשר לא לִבְּבוּ אבותינו בּמצרים!”… והרי הבּן הזה עומד ושואל: “מה פּירושם של דברים אלו? הרי יודע אתה, רב טוביה, הוא אומר, שאינני מומחה לפסוקים”… “אָמנם כן, אני אומר, יודע אני, כין בּין תלמידי־חכמים יִפָּקֵד מקומך; אלמלי, אני אומר, כמוני למדת תורה בּילדותך, כי עתה לא בּיישה בודאי גם את בּחרותך. וכן מצינו, אני אומר, הלכה מפורשת גם במסכת בּבא־בּתרא: לֹא נִתְּנָה תוֹרָה לִמְגָדְּלֵי סוּסִים — תרגוּם אונקלוס: אִי סַיְפָא לַאו סָפְרָא”… והרי הוא צוחק ואומר לי: “טוב הדבר, רב טוביה. אתכּבּד־נא, הוא אומר, להיות מאורחי־ביתך ביום הראשון לשבועות, אני ועוד שנים מחברי, וּבלבד, הוא אומר, שתהיינה הלביבות חמות”. “אש להבה! — אני אומר. — מִשִׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה — כלומר: מן המחבת אל הפּה!”…. וכך אני חוזר לביתי ואומר לזוגתי שתחיה: “גולדה, אני אומר, הִכּוֹנִי־נָא בעוד מועד, כי בשורה בּפי היום: אורחים, אני אומר, יבואו אלינו לימי השבועות”. אָמרה לי: “מזל טוב לך! מי ומי הבּאים?” אָמרתי לה: “דבר זה אגלה לך בּשעת הצורך; לעת־עתה אני אומר, הזדרזי־נא, אשתי, והכיני ביצים לימות החג. חמאָה וגבינה, אני אומר, יש לנו, בּרוך השם, די והותר. ולפיכך, אני אומר, כשתגיע השעה, שעת בּוא האורחים, תעמדי הָכֵן על מכונך ותלבּבי לבביות בּעד שלשה אנשים. והאנשים האלה, אני אומר, אנשים ממש הם, היודעים פּרק בּהלכות אכילה, לא כאותם המלאָכים, אני אומר, שבּאו אל אברהם אָבינו עליו השלום לעסוק בּתורה, כמו שכתוב, אני אומר, בּפירוש רש”י… “רואָה אני מדבריך, היא אומרת, כי נטפּל לך שם על־דרכך מין בר־נש רעב ממלחכי־פּינכה”… “בּהמה אָתְּ, גולדה, בּמחילה מכבודך! — אני אומר לה. — ראשית, אני אומר, אין כל רע בּזה, חלילה, אם הַאֲכֵל נאכיל את אָחינו האביון לכבוד חג השבועות בּלביבות מבושלות; אדרבּה, אני אומר, מצוה היא זו, שכן מצינו דין מפורש גם בּ”חיי־אָדם”: יַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ… ושנית, אני אומר, להוי ידוע לך, זוגתי היקרה הצנועה והחסידה מרת גולדה שתחיה, כי אחד מאורחינו הנכבּדים, שיבואו אלינו בּחג השבועות, יהיה בּנה־יחידה של אותה האלמנה הייקטרינוסלבית, ששמו אהרונציק, הוא אהרונציק, אני אומר, שכבר ספּרתי לך פּעמים הרבּה בּשבחו“… “מכיון שכך, היא אומרת, נעניתי לך, טוביה”… אָכן גדול כח הכסף! אפילו גולדה זו שלי, שאינה מעורבת עם הבּריות כמוני, מכיון שהריח ריח של מיליונים, מיד שִׁנתה אף היא את טעמה. דרכו של עולם הוא בּכך עוד מששת ימי־בראשית, כמו שאָנו אומרים בּ”הַלֵּל": כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂי יְדֵי אָדָם — רצה לומר: ממונו של אָדם — זה אסונו…

בּקיצור, הגיע חג השבועות, זמן אורה ושמחה, זמן מתן תורתנו. מה רב האור ומה נעים החום ומה ירוק הדשא ומה הָדוּר זיו העולם סביב לביתי בּימי חג השבועות — את כל זה אין אני צריך לספּר למעלתו. כסבור אני, שאפילו העשיר שבּעשירי יהופּיץ את כל אשר לו יתר בּעד שמים בּהירים אלו, שמי־התכלת, ובעד יער ירוק זה, יער־ארנים, הנותן ריחו למרחוק, ובעד ירק־דשא זה, שהוא מרעה לפי הפּרות, הרועות על־ידך ומעלות גרה ומבּיטות אליך בּחן ובחסד וברחמים, כמדבּרות בּלשון בּני אָדם: “תן לנו, רב טוביה, בּכל יום ויום ירק־דשא זה, אָז גם אנחנו בּמֵיטב חֲלָבֵנוּ נשלם לך”… אני בּדידי: גם אם יתן לי מר מלא ביתו כסף וזהב — לא אעקור דירתי מכפר לעיר ולא אשַׁנה מקומי. וכי ראית מימיך בּעיר שמים אלו, שמים זכים וטהורים, כעין התכלת לטוהר?… כי תשב בּעיר ותשא עיניך למרום — מה תראה שם? בּתי־חומה גבוהים וּמִגְדָּלִים וגגות וארובּות. התמצא שם אילן כזה, שענפיו מרובּים? וגם אם הזמין שם הקדוש־בּרוך־הוא בּאחת הפּנות עץ שָׁתוּל על אבני המקום, ועמדו בּני־העיר וכסוהו בּבּגדים, למען יחם לו… ולפיכך, כאשר בּאו האורחים אל כפר־מושבנו בּיום הראשון לשבועות, התפּלאו למראה עיניהם ולא חדלו מהשמיע תהלות ותשבּחות לחן המקום וליושביו. והאורחים הללו, ארבּעה בּחורים מספּרם, נכנסו לחצרי כשהם רוכבים כולם על סוסים דוהרים, המגמאים ארץ בּמרוצתם. בּיחוד הצטיין סוסו של אהרונציק, סוס הדור ואבּיר וקל־הרגלים, שמחירו בּערכך, בּלא שום ספק, שלש מאות קַרְבּוֹנִים, ואולי עוד יותר! “בּרוכים הבּאים, אורחים הגונים! — אני מקדים פּניהם ואומר להם. — לכבוד התורה ולכבוד המקום ולכבוד הרגל, אני אומר, בּאתם אלי רוכבים על סוסים, כמו שאָנו אומרים בּתפילת שחרית: אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסֶים… ואולם, אני אומר, אין בּכך כלום. הכל יודעים את טוביה, אני אומר, שלא על מספּר ל”ו צדיקים ימָנה שמו, ואם ירצה השם, אני אומר, כשתגיע שעתכם לקבּל עונש בּעולם הבּא מאת מלאך־הדומה, לא יהא חלקי עמכם… הוי, גולדה! מהרי והכיני את הלביבות! יוציאו נא אלינו, אני אומר, את השלחן החוצה, כי בּביתי אין לי להראות להאורחים אלא ארבעה כתלים בּלבד… הוי, בנותי, שפרינצה וטַייבּיל ובֵּיילקה! היכן אתן שׁם? מַהֵרְנָה וַעֲשֶׂינָה!"… כךְ אני מפקד על בּנותי, כדרך האָב השורר בּביתו, ותוך־כדי־רגע הוצאו מן הבּית אל החוץ שלחן וספסלים ומפה, גם קערות וכפּות ומזלגות ומלח ושאר ירקות. ומיד הופיעה גם זוגתי מרת גולדה שתחיה, והיא נושאת על המחבת מנחת־מרחשת לאורחים — לביבות מטוגנות בּחמאָה, לביבות שמנות, חמות ורותחות, שריחן נודף למרחוק וטעמן כצפּיחִת בּדבש! האורחים יושבים סביב לשלחן, עושים בּמלאכה ופיהם מלא תהלה להלביבות המשובּחות הללו… “למה תעמדי בּחבּוק־ידים? — אני אומר לגולדה זוגתי. — קומי, אני אומר, והשמיעיני עוד הפּעם פּסוק זה כצורתו; חג לנו היום, חג השבועות, אני אומר, וכל המרבּה בּלביבות הרי זה משובּח; כי אם לא עכשיו, אני אומר, — אימתי?”… וגולדה שומעת פתח הבּית וממהרת וממלאָה שוב את הקערה, ושפּרינצה עוזרת כנגדה ומגישה את הלביבות אל השלחן. בּאותה שעה אני מציץ מן הצד על אהרונציק, והנה בּחור זה עזב את דבר הלביבות והתחיל מסתכל בּפני שפרינצה בתי, יושב ומבּיט עליה ואינו גורע עין ממנה. “חטוף ואכול אני אומרלו בּלשון הכתוב, למה אתה מתרשל במלאכתך ואינך אוכל?” אָמר לי: “כלום מה אני עושה?” אָמרתי לו: “מבּיט אתה על שפרינצה בתי”… פּרצו כל המסובּים בּצחוק, ואף שפּרינצה בתי עמהם, הכל צוחקים, הכל שמחים, הכל מתעלסים — אשריהם, מה טוב חלקם, מה נעים גורלם ומה יפה עולמם!… מי מִלֵּל לי אָז, כי יום חגי יֵחָפֵךְ לי אחר־כך לאֵבל, ושמחה זו — אחריתה צרה ותוכחה ויללה ובכיה לדורות?… אוי לי, כי שָׁמַם בּיתי וחָשׁךְ עולמי בּעדי!… ואולם — כוס־היגונים לאט! חייב אָדם לתת בּעפר פּיו ולדום. כי מה בּצע לאנוש בּתלונותיו ומה תקותו, כי יתריע כלפּי מעלה ויבַכֶּה על חייו המעטים והרעים? וכי לא מצינו מקרא מלא בּתהלים: הַשְׁלֵךְ עַל ה' — כלומר: בּטח בּאלהים וקוה לישועתו, כי אל רחום וחנון הוא, ובודאי לא יסיר חסדו מעליך ויורידך לבאר־שחת לכלכל שם שיבתך בּכבוד… ועתה אתה, אדוני, הטה־נא אוזן קשבת ותאזין ותשמע את כל התלאָה אשר מצאָה את טוביה בּימים האחרונים.

בּקיצור, ויהי ערב ויהי בוקר — בּשעה שבּין הערבּים היה מעשה, ואני טוביה חוזר ובא לביתי כפעם בּפעם, כולי מעונה ומדוכּא מעל היום ומחומו ומריצת רגלים, שאני רץ בּבּובּריק מבּית לבּית, רצוא ושוב, לרגל המלאכה אשר לפני. נכנס אני לחצרי — והנה פּנים חדשות לנגדי: אל מפתן בּיתי, ליד הדלת והמזוזה, עומד סוס קשור בּרסנו. מסתכל אני בּקלסתר־פניו — העובדה, שהסוס הזה סוסו של אהרונציק הוא, שהערכתי אָז את מחירו בּערך שלש מאות קַרְבּוֹנִים, ואולי עוד יותר. נגש אני אל אותו סוס, פּושט ידי האחת לפשפש בּצוארו ולהחזיק בּרעמתו ומכה בּידי השניה על גבּו ועל אחוריו, מכהו ואומר לו: “מה לידידי בּבית?”… הפך אלי הסוס את פּרצופו הנאה והמלא חן והציץ עלי בּעיניו המאירות, כמדבּר אלי בּלשון בּני־אָדם: “למה תשאל אותי, רב טוביה? שאל את פּי אדוני ויגדך”… ואני נכנס לביתי ונגש עד אשתי: “הגידי־נא לי, גולדה יונתי, מה מעשהו של אהרונציק בּכאן?” אָמרה לי: “וכי לי לדעת זאת? הרי מאנשי שלומך הוא, אשר אָהבת!” אָמרתי לה: “היכן הוא עכשיו?” אָמרה לי: “יצא עם הילדות לטייל בּיער”… אָמרתי לה: “מה פּירושו של טיול זה לפתע־פּתאום?” — כך אני אומר לאשתי וּמְצַוֶה עליה לערוך את השלחן. אחרי שגמרתי סעודתי, שַׁבתי ואָמרתי אל לבּי: “מה זה היה לך, טוביה, כי נפלו פניך פּתאום? אורח כי בא אל ביתך — ונבהלת? אדרבּה”… עוד אני חושב מחשבות אלו, והנה מציץ אני מן החלון—בּנותי שבו מן היער עם אותו הבּן ופרחים בּידיהן; טייבּיל ובּיילקה הצעירות הולכות ראשונה, ואחריהן — שפּרינצה בּתי עם אהרונציק… מהרתי ויצאתי לקראתם: “שלום עליכם”. “עליכם שלום”. מסתכל אני בּפני אהרונציק זה — עומד הוא לפני עמידת מבולבּל, כתינוק שסרח, מחליק בּידו על גבּי סוסו ומדבּר אלי דברים משונים: “רב טוביה! — הוא אומר. — רצונך לעשות עסק עמי? הבה, הוא אומר, נחליף את סוסינו זה בזה”… “צחוק, אני אומר, אתה עושה לי בּדבריך אלה; מלגלג אתה, אני אומר, על טוביה”… אָמר לי: אין כאן לגלוג, אלא דברים בּרורים“. “האמנם? אני אומר. — דברים בּרורים? אם כן, אני אומר, הגידה־נא לי. אלופי, והשמיעני דברים בּרורים, בּכמה עלה לך סוסך זה?” “ובכמה, הוא אומר, הַעֲרֵךְ תעריכנו?” “חוששני, אני אומר, שבּעד הסוס האבּיר הזה, העומד עמנו פּה היום, שלמת בּערכך שלש מאות קַרְבּוֹנִים בּמזומנים, ואולי עוד יותר”. צחק הבּן לדברי והשמיעני בּו בּרגע, שבּעד סוסו זה שלם פּי־שלושה בּערכי. “ובכן, הוא אומר, רצונך שנעשה חליפין בּינינו?” שיחה זו לא מצאָה חן בּעיני כלל וכלל: הא כיצד? סוסו של זה בּין אבּירים מקומו ולפני מלכים יתיצב, וסוסי שלי — אין לו אלא עורו ועצמותיו בּלבד… ולפיכך אָמרתי לו, שיניח את העסק הזה לעת אחרת, כשתהא השעה ראויה לכך. וכדי לסיים בּמלה של בּדיחות, שאלתי אותו בּערמומית: “האם לשם עסק זה בּלבד בּאת לכאן? אם כן, אני אומר, חבל על טרחתך”… ענה זה ואָמר לי: “כן דבּרת, רב טוביה! אָמנם, הוא אומר, לא לשם עסק זה בּאתי לכאן, אלא לשם ענין אחר. אם רצונך בּכך, הוא אומר, תטריח את עצמך לשעה קלה ונצא שנינו לטייל מעט”. “מה זה היה לו, שעוסק הוא כל היום הזה בּטיולים?”… כך אני מהרהר בּפני עצמי ויוצא עמו מחצרי ואָנו פונים שנינו ליער. החמה כבר שקעה, היער הירוק החשיך כולו ולבש שחורים, הצפרדעים מקרקרות בּנחל וריח הדשא מחיה נפשות. אהרונציק הולך ואני הולך. הוא שותק ואני שותק. ופתאום נתעכב בּדרך־הלוכו, הוציא קול שיעול מגרונו ופנה אלי ואָמר: “רב טוביה! מה תאמר, למשל, אם אגלה לך עכשיו, כי אוהב את את שפּרינצה בּתך ואני רוצה לישא אותה לאשה?” אָמרתי לו: “מה אומר ומה אדבּר? סבורני, אני אומר, כי בּמקום שבּבחור כמותך עומד — אפילו משוגעים גמורים אינם יכולים לעמוד!”… אָמר לי” “מאי משמע?” אָמרתי לו: “תֵּיקוּ”… אָמר לי: “אין אני מבין דבריך”… אָמרתי לו: “סימן הוא לך, שלא בּין החכמים גודלת, כמו שמציגו בּישעיה: הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ — תרגום אונקלוס: לְחַכִּימָא בִרְמִיזָא, לְשָׁטְיָא בְכוּרְמִיזָא”… אָמר לי: “אני מדבּר אליך דברים בּרורים, ואתה מתחכם לי ומקיפני בפסוקים!” אָמרתי לו: "כך מקובּלני מרבּותי: אֵין הַסּוּס קוֹפֵץ מִתּוֹךְ עֲבוֹתוֹת־הָעֲגָלָה

אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנְסָה בוֹ רוּחַ־שְׁטוּת… ואתה, אני אומר, אם בּאמת נאה דורש אתה, לך אל אמך, בּני, ושאל את פּיה, אָז תסבּיר לך, אני אומר, הלכה זו לכל פּרטיה ודקדוקיה“… “וכי סבור אתה, הוא אומר, שתינוק בּן־יומי אני, הזקוק לעצת אמו?”… “בּידוע, אני אומר, שבּחור כהלכה אתה, בּלא עין־הרע, ואף־על־פּי־כן — על־פּי אמך יקום דבר. חזקה, אני אומר. על אשה חכמה כמותה, שתגיד לך שבחך בּפניך, כי מבּני־לֶקִישׁ אתה, ותשמיע לך נכוחות”… “למשל, הוא אומר מה נכוחות תשמיעני?” “למשל, אני אומר, בּחור כמותך צריך לדעת את אשר לפניו ולבקש לו את בּת־מינו, הראויה לו. כי מה לך, אני אומר, ולבת טוביה? מי היא שפּרינצה, אני אומר, ומי אתה, כי תדמה אותה אליך? והעיקר, אני אומר, מי טוביה אָביה ומי אמך הגבירה, כי נתחתן בּינינו? הלא יש לנו, אני אומר, מקרא מלא בּ”חיי־אָדם”: מַה לְכֹהֵן בְּבֵית הָקְּבָרוֹת?"… “מכיון שכך, הוא אומר, אינך אלא טועה, רב טוביה! ידוע תדע, הוא אומר, כי אינני עוד נער בּן שמונה־עשרה ואין אני מבקש מחותנים נאים בּשביל אמי. יודע אני, הוא אומר, מי הוא טוביה ומי בתו, ואף־על־פּי־כן, הוא אומר, בּה חשקתי, וכך גזרתי, וכן יקום!”…. “סלח־נא לי בּרוב חסדך, אני אומר, שאני מפסיקך בּאמצע. רואה אני מדבריך, אני אומר, שהצד האחד כבר קיים וקבּל את הענין כולו כמו שהוא; ואולם, אני אומר, חשקה נפשי לדעת, אם כבר נמלכת עם בּצד השני ואם קבּלת גם הסכמתו?”… אָמר לי: “קשה לי לעמוד על כונתם הנכונה של דבריך אלה”… “כוונתם הנכונה של דברי אלה, אני אומר, מכוונת כלפּי שפּרינצה בתי, אם כבר דבּרת דבר על אָזנה ואם כבר אנתה לך אָמן?”… קפץ אהרונציק כנעלב ואמר לי בּצחוק קל: “וכי לשאל אתה צריך? בּודאי, הוא אומר, כבר דבּרתי עמה, ולא פּעם אחת דבּרתי, אלא כמה פּעמים! בּא אני לכאן, הוא אומר, בּכל יום ויום”… השומע מר? בּכל יום ויום הוא בּא לכאן, ואָנכי לא ידעתי! “בּהמה בּצורת אָדם! הרי ראוי אתה, טוביה, ללעג ולקלס! אם כל ימיך תלך כרחל לפני גוזזיה, סופך שיעמידוך בּרפת לפני הָאֵבוּס ויאכילוך תבן ומספוא, חמור־גרם שכמותך!”… כך אני מהרהר בּלבּי, ואני הולך עם אהרונציק וחוזר לביתי, ושם הוא נפרד בּשלום מעל בּנותי, קופץ ועולה על סוסו האבּיר ונוסע לדרכו לבּובּריק.

בּקיצור, הבה נעזוב, כמאמרם, את בּן־המלך ונחזור לבת־המלכה, כלומר — לשפּרינצה בתי… “הגידי־נא לי, בּתי חמדתי, אני אומר לה, מה הדבר אשר דבּר לך אהרונציק זה ומה הענין אשר החלטתם שניכם מבּלי שאול את פּי?”… דבּר אל העצים! שומעת שפּרינצה ומסמיקה כולה, כובשת פּניה בּקרקע, ככלה זו שמדבּרים בּה נכבּדות, וְהַדִּבֵּר אין בּפיה… שתיקה יפה! “יהי אלהיך עמך! — אני מהרהר בּפני עצמי. — אם אין רצונך לדבּר עכשיו, עתידה את לדבּר אחר־כך, כשיבוא יומך”… לא אשה טוביה וידחק את השעה. ואָז שמרתי את הדבר בּלבּי עד עת־מצוא וְכִוַּנְתִּי את הרגע בּשעה שאין איש בּינינו ושאלתי אותה שוב: “שמעיני, שפּרינצה בּתי, אני אומר, הלא תעני לי רק אל שאלתי זאת: היודעת אַתְּ אֶת טיבו של אהרונציק זה?”… אָמרה לי: בּודאי אני יודעת את טיבו“… אָמרתי לה: “היודעת את, שֶׁחֹמֶץ־בֶּן־יַיִן הוא?”… אָמרה לי: “מה זה חומץ־בּן־יין?”… אָמרתי לה: “מין משקה, שמראהו מראה יין וטעמו טעם חומץ”… אָמרה לי: “טעות היא בּידך; איש טוב הוא אַרְנוֹלְד”… אָמרתי לה: “כלום אַרנולד יקרא שמו בּישראל מעכשיו, ולא אהרונציק הפּוחז?”… אָמרה לי: אַרנולד איננו פּוחז; אַרנולד, היא אומרת, יושב אל עקרבּים בּתוך אנשים רעים וחטאים, שהם רק לכסף ישאפו ולבצע עיניהם”… “אם כן, אני אומר, אף אַתְּ, שפּרינצה, כבר נכנסת לפרדס ונעשית שם פּיליסופית ומאסת בּכסף ובצע תועבה הוא לך, ככתוב בּתורתנו הקדושה: מַה בֶּצַע בְּדָמִי?”…

בּקיצור, מתוך שיחה זו נוכחתי, שהללו כבר הרחיקו נדוד ואין להשיבם, לפי שיודע אני את בּנותי ואת דרכיהן. בּנות טוביה — דבר זה כבר השמעתי פּעם למעלתו — אָרור טבען כי עז! מכיון שדבקו בּבן־אָדם — ודבקו בו בּכל לבבן ובכל נפשן, בּגופן ובנשמתן גם יחד! ולפיכך שבתי ואמרתי אל לבּי: “אך שוטה אתה, טוביה! למה תחכם מכל האָדם אשר על פּני האדמה? אולי בּאמת מה' יצא הדבר? אפשר גזירה היא מן השמים, שעל־ידי שפּרינצה זו הצנועה והשלוה תִּוָּשַׁע תשועת־עולמים ותקבּל שכרך בּבת־אחת בּעד כל המכות אשר הוּכֵּית בּידי אלהים ואָדם, ובעד כל הפּגעים אשר נפגעת בּימי חיי־הבלך, ובעד כל הצרות והתלאות אשר עברו על ראשך למן אָז ועד עתה? אפשר כבר הגיעה שעתך, שתנוח גם אתה לעת זקנה ותחליץ עצמותיך בּערוב ימיך, ותראה חיים בּעולמו של הקדוש־בּרוך־הוא עם גולדה אשתך, חיים של טובה וברכה, חיים של עושר וכבוד, חיים שאין בּהם בּושה וכלימה? אפשר עמדה לך זכות־אָבות, שתהא בּתך עשירה ומושלת במיליונים? כלום לא לפי כבודך הוא זה?… היכן מצינו כתוב, שחייב טוביה להיות עני כל ימיו, לֵיהרג תמיד על פּת־לחמו ולהחזיר עם סוסו ועם מעשי־חלבו על פּתחי הנגידים היהופּיציים, כדי להספּיק להם מעדנים לבטנם בּכל בּוקר ובוקר?… מי יודע — אולי מן השמים מסייעים עכשיו בּידי ומגלגלים לי זכות על־ידי בּתי הזכאית, שאהא אף אני קרוא אָדם בּימי זקנתי, ואָז אוכל לתקן עולמי וּלְשַׁפֵּר מעשי לפני בּוראי, לבזבּז ממוני לצדקה ולהכניס אורחים לביתי, או אולי גם לישב בּבית־המדרש בּתוך שאר תלמידי־חכמים ולעסוק בּתורה עד בּוא יומי האחרון?”… כך אני משעשע את נפשי בּרעיונות ובהרהורים נעימים וחולם חלומות בּהקיץ, כמו שאָנו אומרים בּתפלת שחרית: רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ — תרגום אונקלוס: שָׁטְּיָה בְחֶלְמָא טָבָא נִיחָא לֵיהּ… ואני בא לביתי ונגש אל זוגתי מרת גולדה שתחיה ונכנס עמה בּדברים: “הגידי־נא לי, גולדה אשתי, אני אומר, הטוב בּעיניך, דרך משל, שתהא שפּרינצה שלנו בּעלת־מיליונים?” אמרה לי: “מה טיבה של בּעלת־מיליונים?” הָמרתי לה: “בּעלת־מיליונים הרי היא אשתו של בּעל־מיליונים”… אָמרה לי: “ומה טיבו של בּעל־מיליונים?”… אָמרתי לה: “בּעל־מיליונים הוא אָדם, שהונו מגיע למיליון”… אָמרה לי: “וכמה הוא כדי שיעור מיליון?”… אָמרתי לה: “מכיון שבּהמה את ואינך יודעת אפילו כמה הוא כדי שיעור מיליון — אם כן למה אשחית את דברי על אוזן פּתיה שכמותך?”… אָמרה לי: “שיננא! מי בקש מידך לדבר עמדי?” — אם כן, צדקה גם גולדה בּדבריה.

בּקיצור, עבר יום אחד ואני שב מדרכי לביתי: “היה כאן אהרונציק?” — לא, לא היה… עבר יום שני: “היה כאן אותו בּחור?” — לא, לא היה… אפשר אכנס אצל האלמנה הייקטרינוסלבית, כנכנס לפי תומי? אבל לא לפי כבודי הוא זה. יאמרו: טוביה רודף אחר השידוך… ואגב, מרגיש הייתי כי דעתה של אותה אלמנה ודאי לא תהא נוחה בּיותר מכל הענין הזה; כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵין הַחוֹחִים הוא לה — כלומר: כַּחֹמֶץ לָעֵינַיִם וְכֶעָשָׁן לַשִּׁנַּיִם… אף־על־פּי, שעל צד האמת הרי אין אני יודע עדיין — בּמה נקלותי בּעיניה? וכי בּשביל שאין לי מיליון בּאוצרותי — הפסדתי? הרי כנגד זה יש לי, בּרוך השם, מחותנת עשירה בּעלת־מיליונים! והיא — עם מי תתחתן? עם טוביה החולב, יהודי אביון, עני מר ומדוכא… אם כן, יחוסו של מי עדיף? הֱוֵי אומר, יחוסו של טוביה!… את האמת אגיד למעלתו ולא אכחד: השידוך הזה התחיל מושך את לבּי יותר ויותר. ולא השידוך עצמו היה מושך את לבּי, אלא העוקץ שבּו, תאות הנצחון. תקף עלי יצר־הרע של נצחון. “תִּפַּח רוח אבי־אביהם של עשירי יהופּיץ! ידעו נא ויראו, מי הוא טוביה ומה כחו!… עד עכשיו שמע העולם כולו רק את שֵׁמע רוטשילד ורק שמו בּלבד היה נִשָׂא תמיד על כל לשון, כאילו שאר בּני־האָדם אינם קרויים אָדם”… כך אני מהרהר בּדרך חזירתי מבּובּריק, וכשאני בּא לביתי, יוצאת אשתי לקראתי ובשורת־שמחה בּפיה: “בּא לכאן לפני רגע שליח מיוחד, ערל מבּובּריק, בּפקודת האלמנה הייקטרינוסלבית, שתמהר ותבוא לביתה, למען השם, תיכף ומיד; אָסור תאסור את סוסך ותצא לדרך ואל יעצרך הלילה, כי הדבר נחוץ מאד!”…. “מה זה היה להם שם, אני אומר, כי דחקה להם השעה לפתע־פתאום? כלום יושבים הם שם, אני אומר, על עקרבּים חלילה?”… כך אני אומר לזוגתי ומציץ אותה שעה על שפּרינצה בּתי — כאלם לא תפתח פּיה. ורק עיניהם מדבּרות, שפה בּרורה מדבּרות הן! עלובת־נפש זו — אין איש כמוני יודע את לבּה… בּכל הימים האלה חושש הייתי, שמא, חס ושלום, תִּכָּזֵב תקותה וחלומה יִתְבַּדֶּה, ולפיכך לועז הייתי על אהרונציק זה בּפניה ומרבּה לספּר בּגנותו, כדי שיסתאב בּעיניה. אבל ראיתי אָז ונוכחתי, כי משחית אני את דברי על אוזן לא־שומעת. אני עומד ומשפּיע עליה רוב שיחה, ושפּרינצה זו הולכת ודועכת כנר זה הדועך. ובכן אָסרתי שוב את סוסי בּעגלתי ויצאתי עם תחילת הערב לבּובּריק בּפּעם השניה. בּדרך נסיעתי הייתי הופך בּענין זה שלפני ומבקש פּתרונו: “על מה ולמה הבהילוני פּתאום להביאני אל בּיתם בּלילה? לקבּלת־קנין? לתנאים? אם כן, חייב היה חתן דנן להטריח את עצמו ולבוא אל בּיתי תחילה! כמדומה לי, שלפי־שעה הרי אני אבי־הכלה בּעזרת השם יתבּרך!”… אלא תיכף לזה אני צוחק בּלבּי לרעיונותי אלו: “מה עלה על דעתך, טוביה? הנשמע כדבר הזה בּמחננו, שיהא העשיר הולך תחילה אל העני? הרי אם כן, ישתנו עלינו סדרי בראשית ועקבות משיח יתגלו, ואָז יקוים בּנו חלום הצעירים מתקני־העולם, עזי־הפּנים שבּדור הזה, הפוסקים הלכה לעצמם, כי אין בּין העשיר ובין אָחיהו האביון ולא כלום. לפי דעתם של אלו, כל ישראל יש להם חלק: שלי שלך, שלך שלי — קום וזכה מן ההפקר… לכאורה, הרי בּינה יתירה ניתנה להם, לבני הדור הזה, ואף־על־פּי־כן, אוי ואבוי להם — כולם כּבּהמות נדמו!”…

מתוך רעיונות אלו נכנסתי לבּובּריק והגעתי עד בּית־הקיץ של האלמנה הייקטרינוסלבית. “היכן היא האלמנה?” — אין כאן אלמנה! “היכן הוא הבּן?” — אין כאן בּן!… “אם כן, אני אומר, מי זה קראני לכאן?” “אני קראתי לך!” — כך אומר לי איש יהודי בּעל־בּשר ויוצא לקראתי עם זקנו הקלוש ועם שרשרתו, שרשרת־הזהב, המאירה על כרסו. “מי הוא כבוד מעלתו, אני אומר, כי אדעהו?” אָמר לי: “אחי האלמנה אני ודודו של אהרונציק… נקרוא נקראתי לכאן, הוא אומר, על־ידי דֶפֵּישָׁה, וזה עתה באתי”… “אם כן, אני אומר, הרי לך שלום!” — כך אני אומר ויושב על הכסא. כיון שראה זה, כי ישבתי על הכסא, מיד אָמר לי: “שב”. אָמרתי לו: “מודה אני לך, כבר ישבתי. ובכן, אני אומר, מה יש חדש בּמקומכם? מה שלום הפּרעות?”… לא ענה לי זה דבר על שאלתי, עלה וישב על מין כסא העשוי לנענועים, שם ידיו בּכיסיו, הבליט כנגדי את כרסו ואת שרשרתו, שרשרת־הזהב, ופתח ואָמר לי: “דומה, שקוראים שמך טוביה?”… “אָמנם כן, אני אומר, כשקוראים אותי לעלית־התורה, אָז יקרא שמי בישראל: יעמוד רב טוביה בּרב שניאור־זלמן אחרון!”… “ובכן, הוא אומר, שמעני, רב טוביה, ואגיד לך. למה לנו להאריך בּדבּורים? מוטב, הוא אומר, שנגש תיכף ומיד אל הענין, כלומר: אל העסק”… “לו יהי כדבריך, אני אומר, כמו שאָמר דוד המלך, עליו השלום: רֵאשִׁית חָכְמָה קְנֵה — רצה לומר: אין מתחילין אלא בּעסק… יהודי סוחר אני, הריני אומר, ועל מסחרי אני חי”… “גם אני רואה בּך, הוא אומר, שיהודי סוחר אתה, ולפיכך הבה אדבּר אליך בּלשון־סוחרים. רוצה אני, הוא אומר, שתגיד לי את האמת, דברים בּרורים תשמיעני, בּכמה יעלה לנו כל הענין הזה הכל כאשר לַכֹּל?… אבל בּמטותא ממך, הוא אומר, דברים בּרורים תשמיעני!”… “אם רצונך, אני אומר, לשמוע מפּי דברים בּרורים — הרי אין אני יודע עדיין, מה אתה סח!”… “רב טוביה! — הוא אומר לי ואינו מוציא את ידיו מתוך כיסיו. — שאלתי ובקשתי, הוא אומר, שתגיד לי דברים בּרורים: בּכמה יעלה לנו עניננו זה, הידוע לשנינו?”… “אם מתכון אתה, אני אומר, לענין החתונה, הידוע לשנינו, הרי אני יהודי עני ואין ידי משגת לערוך חתונה כהלכתה, שתהא לפי כבודכם”… לשמע דברים אלו, העמיד עלי היהודי זוג עינים תמהות ואָמר לי בּזו הלשון: “הֲמִתַּמֵּם אתה ומתהולל לפני, או תם אתה בּאמת?… אף־על־פּי, הוא אומר, שמריסי עיניך נכיר, כי אינך תם כלל וכלל. כי אלמלי תם היית, הוא אומר, כי אָז לא משכת בּרשתך את בּן־אחותי, שהתחכמת לו וקראת אותו לביתך לאכילת־לביבות, כביכול, וְזִמַּנְתָּ לו שם בּתולה יפה, אם בּת היא ואם אינה בּת — לא מעניני הוא זה ואין אני יורד לעומקו של דבר… והנערה, הוא אומר, דבקה בו, כלומר: מצאָה חן בּעיניו, והוא גם הוא — לא־כל־שכן שמצא חן בּעיניה! דבר זה מובן מאליו… אין אני מוציא לעז עליה, הוא אומר, אפשר שנערה ישרה היא ותמימת־דרך וּמִתְכַּוֶּנֶת לפי־תומה אל האמת… אין זה מעניני ואין אני יורד לעומקו של דבר… אבל אל־נא תשכח, הוא אומר, מי אתה ומי אנחנו! הרי יהודי בּר־דעת אתה, הוא אומר, אם כן איך העלית על דעתך, שטוביה החולב, זה שמביא לנו חמאָה וחריצי־חלב למכירה, יתחתן אותנו?… שמא תאמר, דבר אֲמָנָה היה בּיניהם? אם כן, הוא אומר, יחזרו מדבריהם! אין בּזה חלילה, הוא אומר, משום סכנה. נכונים אָנו, הוא אומר, לכפּר פּניה בּמתנת־כסף, כפי אשר יושת עלינו בּיושר־לבב. אדרבּה, הוא אומר, נכונים אנחנו לְוַתֵּר משלנו. דין בּתולה, הוא אומר, אינו כדין בּחור; אם בּת היא, הוא אומר, ואם אינה בּת — לא מעניני הוא זה. אין אני יורד, הוא ואמר, לעומקו של דבר”… “רבּונו־של־עולם! — אני מהרהר בּפני עצמי, — מה רוצה יהודי זה?”… ושוב הוא מדבּר ומדבּר ואין מעצור לשטף־לשונו: “אל תאמר בּלבּך, הוא אומר, כי יעלה בּידך לעשות שערוריה ולהקים שאון ולגלות חרפּתנו בּרבּים, כי בן־אחותי חשקה נפשו להתחתן עם בּת טוביה… הסר תקוה מלבּך, הוא אומר, ואַל תשא נפשך לשוא, כי אחותי אשה רפת־אונים היא ויכול תוכל להזיל זהב מכיסה, פּן לא תהיה תפארתך על הדרך הזאת… אם לשלום אתה, הוא אומר, ואם לבּך ישר בּקרבּך, אָז נעביר על מדותינו וקבּל תקבּל מידינו שקלים אחדים. יהיה רצון, הוא אומר, כאילו נדבה היא זו… הרי בּני־אָדם אנחנו וגם אָנו יודעים עת לרחם ולעשות צדקה עם איש”…

בּקיצור, תאב מר לדעת, מה עניתי לו? אוי ואבוי לנפשי — לא עניתי לו ולא כלום! דבקה לשוני לחכי ונאלמתי דומיה מגודל הכאב והחרפּה. ועד שזה מדבּר ומטיף מוסרו על לבּי, והנה קמתי פּתאום ממקומי ופניתי אל הדלת ואל המזוזה — ואינני!… כנס מפּני הדלקה וכנמלט מבּית־האסורים — כך נמלטתי על נפשי מן הבּית הזה!… וביציאָתי, היה ראשי כגלגל ולבּי סחרחר ועיני שביבי־אש מתיזות ובאָזני הומים ומזמזמים דבריו של זה: “דברים בּרורים השמיעני”… “אם בּת היא ואם אינה בּת”… “אשה רפת־אונים להזיל זהב מכיסה”… “יהי רצון כאילו נדבה היא זו”… “לא תהא תפארתך על הדרך הזאת”… ואָז נגשתי אל סוסי, כבשתי את פּני בּעגלתי ומעוצר רעה ויגון — הילעג עלי מר? — פּרצתִּי בּבכי־תמרורים. וכאשר חדלתי לבכות ועליתי על עגלתי וחלקתי לבהמה העלובה מנה אחת אפּים, אָז פּתחתי את פי וקללתי את יומי כקללת איוב הזקן בּשעתו: “הודיעני, אלהים, את דרכיך ולמדני את מדת רחמיך; מה ראית בעבדך בּאיוב, כי שַׂמְתָּ אותו למפגע לך ולא תתנהו לבלוע רוקו אפילו רגע? המעט לך יהודים בּמחנה ישראל, כי רק בּו בּחרת מכולם להורידו ביגון שאולה?”… ואני חוזר לביתי ואני רואה שמחה בּמעוני: כל בּני־משפּחתי מסבים לשלחן, אוכלים פּת־ערבית ומיטיבים את לבּם, בּלא עין־הרע, ורק שפּרינצה אינה ביניהם. אָמרתי להם שוב: “היכן היא שפּרינצה?”… אָמרו לי: “מה נשמע? למה קראו לך” אָמרתי להם שוב: “היכן היא שפּרינצה?”… אָמרו לי שוב: “מה נשמע?”… אָמרתי להם: “לא כלום, הכל על מקומו בא בּשלום, העשירים היהופּיציים, אני אומר, כבר עלו על משכבותיהם בּעזרת השם יתבּרך”… עוד אני מדבּר, והנה שפרינצה בּאָה מן החוץ. משנכנסה, הציצה עלי בּעיניה וישבה אל השלחן בּאין אומר ובאין דברים, כאילו כל הענין לא נגע עדיה כלל… הכרת פּניה לא ענתה בּה כלום, ורק שתיקתה ושלותה הרבּה שלא כדרך הטבע היו… מלבד זאת לא מצאה חן בּעיני ישיבתה המשונה, שהיא יושבת בתוך הרהורים, ודרכה הזרה לשמוע ולעשות כרצון איש ואיש. כשאומרים לה: שבי — היא יושבת; כשאומרים לה: אכלי — היא אוכלת; כשאומרים לה: לכי — היא הולכת; וכשקוראים לה בּשמה — תחרד ממקומה ותקום בּחפּזון… מסתכל אני בּפני בתי והמון רחמי מתגלגלים עליה, ואש בּוערת בּקרבּי, ואיני יודע בּמי חרה אפּי… אִי לך, רבּונו־של־עולם, אלהינו ואלהי אבותינו! למה הֲרֵעוֹתַ לטוביה עבדך? מה פּשעי ומה חטאתי?!…

בּקיצור, מתאוה מר לשמוע סופו של מעשה? לא עליכם ולא על בּניכם סוף כסופה של בּת־טוביה! כי הרי קללה זו של צער גידול בּנים שקולה כנגד כל הקללות שבּעולם. אין זאת כי־אם דבקה בּי האָלה הכתובה בּתוכחה! או אפשר יש מכשפים היתה בּאמצע? הן לא יאמין מר בּמעשה־כשפים? אם כן, יד מי היתה בי ובּבנותי לעכור חיינו פה על האָרץ? אדרבּה, ילדמני מר הלכה חמורה זו… ואולם מה חֵפֶץ לנו בּדברי מחקר ופיליסופיה? הבה אספּר לך ותשמע סוף דבר. פּעם אחת לפנות ערב, בּשעה בּין השמשות, חזרתי בּעגלתי מבּובּריק בּלב קרוע ומורתח. הגע בּעצמך: גדול הצער מאד, וגדול הבּזיון, ומשניהם גדולים רחמי על בּתי האומללה!… וכי תשאָלני: והאלמנה הייקטרינוסלבית היכן היא? ומה שלום הבּן? — עורבא פרח! אין כאן אלמנה ואין כאן בּן! עמדו ונסעו מבּובּריק בּלא ברכה. ולא עוד אלא שחרפה היא מלהגיד: חוב היה זקוף אצלי על חשבּונם בּעד מעשי חלב וחמאָה — ולא סלקו לי… אלא אין אָנו כאן בּדיני־ממונות, שבּודאי הסיחו לבּם מחובם ושכחוהו. מסיחין אָנו כאן בּיני־נפשות, בּמצוות שבּין אָדם לחבירו, שהללו זלזלו בּהם ונסעו בלא ברכה!… כל ענויי־נפשה של בּתי — לא ידע שום בּן אָדם, חוץ ממני, כי הרי אָב אני, ולב אָב יודע צרת הבּת… שמא תאמר: זו הסיחה לי צרת־לבּה? או אפשר התאוננה? או אולי בּכתה לפני? אם כך אתה סבור, אין אתה יודע עדיין את טיבן של בּנות טוביה! בּדומיה נשאה צערה בלבּה, בּמסתרים התענתה ובאין־רואים הלכה ונמסה כדונג נמס מפּני אש. רק לפעמים רחוקות הייתי שומע אנחות לבּה, וכל אנחה ואנחה היתה שוברת חצי גופי! ובכן, נסעתי לביתי לפנות ערב, כולי שרוי בּעצבות, מפנה לבּי למחשבות, מהרהר אחרי דרכיו של הקדוש־בּרוך־הוא ומבקש פּתרון למעשיו ולסדר עולמו אשר בּרא. ולא על מעשי הקדוש־בּרוך־הוא אני מתריע, חלילה, אלא על מעשי בני־האָדם ועל דרכיהם העקלקלות. למה בחרו בני־האָדם בּדרכי הרע, אם דרכי הטוב פּתוחות לפני כל בּאי־עולם? ולמה ממררים בּני־האָדם את חייהם ואת חיי אחרים זולתם, אם יש בּידם לעשות טוב כל ימיהם ולחיות שאננים בּשלום ובשלוה? וכי אפשר הדבר, שבּרא אלהים את האָדם, כדי שיתגלגל כל ימיו בּיסורים ויראה רק רע בּעולמו? מה חֵפֶץ. לו להקדוש־בּרוך־הוא בּכל זה?… מתוך רעיונות אלו אני מתקרב אל בּיתי אשר בּכפר, ואני רואה מרחוק המון אנשים מתרוצצים ליד הדרך, בּני הכּפר כולם, אכרים ואכרות, עם טַפְלֵיהֶם יוצאי־חלציהם, עם רב מאד. "מה זה קרה שם? — אני שואל את עצמי. — הרי דליקה לא נפלה בּכפר? אין זאת כי־אם בּן־אָדם טבע בּנהר. בּודאי רחץ את בּשרו ליד הדרך כחום היום ונשפּט בּמים, כמו שאנו אומרים בתפלת “וּנְתַנֶּה־תֹקֶף”… ופתאום אני רואה את גולדה אשתי רצה כמטורפת, זרועותיה פּרושות לאויר ומטפּחתה צנחה מעל ראשה! לפניה רצות גם בּנותי, טייבּיל ובּיילקה, וכולן מרימות קול־זועות, קול יללה וזעקת־שבר: “בּתי! אחותינו! שפּרינצה!”…. כשקפצתי מעל העגלה, כמעט פּרחה נשמתי. וכאשר הגעתי אל שפת הנהר, כבר כלו כל הקִצין……….. ………………….

שאלה יש לי לשאָלך, אדוני שלום־עליכם, אלא ששכחתיה… כן! עכשיו נזכרתי: הראית טובע מימיך? אָדם ההולך בּדרך כל האָרץ — עיניו עצומות לאחר פּטירתו. מה שאין כן הטובע, שעיניו פּתוחות… מה טעם לדבר?… סלח־נא לי, ידידי, שמא הלאיתיך הפּעם בּשיחת־חולין ובטלתיך מספריך. ואני גם אני עסוק בּשלי. הנה עומד שם סוסי וממתין לי, שאָשוב למלאכתי ולסחורתי, כי אחרי כל המעשים — עולם כמנהגו נוהג והחי מבקש פּרנסתו ומסיח מלבּו את כל יסוריו, כמו ששנינו בּנביאים: מֵתִים בַּל יִחְיוּ — כלומר: עשוי המת שישתכח מן הלב… ומכיון שאני חי, אין לי אלא למשוך בּעול ולהתענות תחת סבלי, אני וסוסי עמי, עד בּוא יומנו האחרון, לקיים מה שנאמר: לְכָה דוֹדי — רצה לומר: לך, טוביה, ואל תעמוד!… ושלום לאדוני, ושלום לביתו. והיה כי תזכרני — אל תזכרני לרעה!…

מעשה שֶֶֶׁסָּח לי טוביה החולב על־אֹדות

בתו החמישית בדרך נסיעתו בּעגלת

מסִלת־הברזל לארץ־ישראל.

* * *

— בְּרוּכִים הַבָּאִים, אדוני שלום־עליכם! מה שלומו של יהודי? אפילו בחלומי ראות פּניך לא פִלָּלְתִּי! מכיון שכך, הרי לך ידי ושלום־עליכם! ראה, כל אותה העת יושב הייתי על מדוכה ותוהה בפני־עצמי על מדרש־פליאה זה: מה עלתה לו למר, שנתעלם פּתאום מן העין וזה ימים רבּים אין אנו רואים אותו לא בּבּובּריק ולא ביהופּיץ הרי הכל בידי שמים! כסבור הייתי: שמא, חס־ושלום, עשה מעשה וצוה לביתו ונסתלק בחשאי להתם, מקום שאפילו צְנוֹן וַחֲזֶרֶת אסורים בהנאה? אולם מיד הייתי מפרך את עצמי ומתנחם בלבי: מה עלה על דעתך פתאום?! שלום־עליכם, שפקח הוא, מה ראה לשטות כּזו? עכשיו תנוח דעתך שהנחת את דעתי. בּרוך המקום, בּרוך הוא, שהחינו וקימנו והגיענו לראות איש את רעהו פּנים אל פּנים, כמו ששנינו כ“עין־יעקב”: טוּרָא בְטוּרָא פָגַע… רואה אני, שמר שתוהה עלי ופוסח על שתי הסעיפים. דומה, שלא הכרתני? אַל תִּסְתַּכֵּל בְּקַנְקַן — כונתי: אל תראני, ידידי, שאני לבוש בגדי־שבת. הרי אני אותו טוביה עצמו, אותו שלומיאל, כמו אז כן עתה, לא כהתה עיני ולא נס לֵחִי ולא נשתניתי אפילו כחוט השערה. אלא מאי? מנהג העולם הוא, כשאדם יוצא לדרך, למקום שאין מכירים אותו, הריהו לובש שחורים ומתעטף שחורים וּמְסַמֵּא את עיני הבריות. ובפרט, כשיוצאים לדרך רחוקה כזו, לארץ־ישראל, מסתכל אתה בי, אדוני שלום־עליכם, ובודאי אתה מהרהר אחרי בלבך: טוביה זה, שהיה חי כל ימיו בדוחק ועוסק בחלב, מה הגיע לו פתאום, שהוא גורם הנאה לעצמו ועולה לארץ־ישראל להקבר שם קבורת צדיקים? חייך, מקרא זה אינו אומר אלא “דרשני” — כלומר: הכל יתבאר להלן, בּעזרת השם יתברך, על הצד היותר טוב. ועתה יטריח־נא מר את כבודו ויטול תרמילו מכאן, ואני אשב כנגדו ואספר לו דברים כהויתם — מעשי אלהינו.

בּקיצור, חייב אני קודם־כל לפרש לידי סִבַּת כָּל הַסִּבּוֹת — נתארמלתי, לא עליכם, מאשתי. נפטרה גולדה שלי, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, והלכה לעולמה. חבל על דאבדין! יהודית פשוטה היתה, אשה כשרה, שאין חכמתה אלא בפלך, אבל צדקנית גדולה, בגן־עדן תהא מנוחתה. תעמוד־נא שם ותמליץ בצדקתה בּעד בּנותיה, שעשרה נסיונות נתנסתה בשבילן, ואפשר שעל־ידן נטרדה מעולמה, כי במסתרים בכתה נפשה עליהן, שנפוצו אחת אחת לארבע רוחות העולם ונתפּזרו כולן תחת השמים. “מה אנו ומה חיינו, היתה אומרת, הרי כל עמלנו אלו הבנות, ואני שִׁכַּלְתִּי את כולן”… ואז הייתה משדלה בדברים, מפייסה ומנחמה ומדבר על לבה: “אַל־נא, גולדה לִבָּתִי, אני אומר, מקרא מלא יש אצלנו במחזור: אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים — רצה לומר: מה בבנים, כך בלא בנים. יש לנו, אני אומר, אלהינו שבשמים, אל גדול הוא, רחום וחנון, ומכיון שברא את עולמו בחסד ועשה הכל יפה ומתוקן, שהבנים אינם בנים והאבות אינם אלא כקליפת־השום, ודאי, אני אומר, יודע הוא את המעשה אשר הוא עושה”… כסבור מר, שהבינה את גוף הענין? אני טוֹענָהּ בחטים, והיא מוֹדָה לי בשעורים: “טוביה, היא אומרת, הנה אָנכי הולכת בדרך כל הארץ; מי יבשל לך תבשיל שׁל ערבית?”… כך היא משיבה אמריה לי בלחש ועיניה מבּיטות בי הבטה משונה זו, שאין שום בריה יכולה לעמוד בפניה. אבל לא אשה טוביה ויפול בּרוחו, ולפיכך אני עונה לה בדברי הלכה ובדברי אגדה ובמדרש ובפרקי־אבות… “גולדה, אני אומר, כל ימי התהלכת לפני באמונה, עזר כנגדי היית, ועכשיו כלום תשליכיני לעת זקנה כאחד הפתאים?” כך אני אומר לה ומסתכל בגולדה שלי — רע המעשה! רואה אני, כי יָרַט הדרך לנגדי, ואני חופז ואוסר את סוסי ויוצא לעיר להביא רופא, הטוב שברופאים, וחוזר לביתי — טֶה־טֶה־טֶה! גולדה שלי מוטלת על הארץ, נר דולק למראשותיה וכולה נראית כגל־עפר שצברוהו למקום אחד וכסוהו שחורים. ועומד אני ומהרהר בלבּי: “כִּי זֶה כָּל הָאָדָם — כלומר: אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר… אִי לך, רבונו־של־עולם, מה עוללת לטוביה עבדך! לאן אפנה עכשיו לעת־זקנתי? גדרת דרכי בּעדי, הושבתני במחשכים”… וכך אני כורע על ברכי וכובש פני בקרקע. אבל אין מהרהרים אחרי מדותיו של הקדוש־בּרוך־הוא. שמעני, אדוני שלום־עליכם, ואגדך. כשאדם נפגע פעם בּמלאך־המות ורואה אותו עין בעין, על־כרחו הוא נעשה אפיקורס קצת ומתחיל דורש במופלא ממנו: מַה כֹּחֵנוּ, מַה גְבוּרָתֵנוּ — רצה לומר: מה כל העולם הזה עם תכונת הגלגלים החוזרים ועם מרוצת מסִלות־הברזל, רָצוֹא וָשׁוֹב, ומה כל הרעש והשאון, המהומה והמבוכה מסביב, ואפילו רוטשילד בכבודו ובעצמו עם ששים רָבּוֹא שלו — חדלו לכם ממנו, כי במה נחשב הוא?…

בקיצור, שכרתי קדיש לנשמתה, לגולדה, עליו השלום, שלמתי לו בעד כל השנה למפרע, אחרי שיד ה' היתה בי ולא העמיד לי בנים זכרים, אלא נקבות. רק בנות ובנות בלבד, אַל יזכר שְׁמָן לטובה! אוי לו ליהודי, מי שבניו נקבות. איני יודע, אם זה הוא אורח של כל אחינו בני ישראל, שפניהם משחירים כשולי־קדירה מחמת צער גידול בנות, או שמא רק אני יחיד בדורי הריני, שמזלי גרם לי לכך. אף־על־פי שעל צד־האמת אין אני בא, חלילה, בּטרוניה עם בנותי. אדרבה, בואו ונחזיק טובה להן. שכולן דבוקות בי וכרוכות אחרי וחבה יתירה נודעת לי מהן. הנה, למשל, בת־זקונים יש לי וּבֵּיילְקָה שמה. מה אומר ואדבר על בתי זו? הרי מכיר מר את טיבי זה־כמה ויודע אותי מאז ומשנים קדמוניות, כי אין דרכי דרך האבות הללו, שבכל עת ובכל שעה הם מוכנים ומזומנים לְסַפֵר בּשבח בניהם עד קריאת־שמע של שחרית. אבל מכיון שהגענו לבתי לביילקה, חייב אני להקדים ולומר למר רק שלשה דברים: מיום שרצה הקדוש־בּרוך־הוא לזַכּות את ישראל ב“בּיילקות”, עדיין לא העמיד בעולם בּיילקה כזו. ממילא מובן, שלא ביופי בלבד אני מסיח כאן, המפורסמות אינן צריכות ראיה; הכל יודעים, שבנות טוביה כבר יצאו להן מוניטין בכל העולם, כי יפות הן. אבל זו הקטנה, כונתי ביילקה, עלתה על כולן, כמו שאנו אומרים בתהלים: יָפְיָפִיתָ… על ביילקה זו יכולים או להמליץ בצדק את דברי בעל “אֵשָׁת־חַיִל”: שֶׁקֶר הַחֵן — כלומר: לא ביפיה אנו עסוקים, אלא בטבעה ותכונתה הכתוב מדבר. אבן טובה, אני אומר למר, לא תסולא בפז! כל ימי הייתי אצלה השאור שבעיסה, השמנונית שעל גבי החלב, ובפרט מיום שׁנפטרה עלי גולדה, עָלֶיו הַשָּׁלוֹם, נעליתי בעייה למעלה־ראש ונעשיתי חביב עליה כבבת־עינה ממש. ושבתי אני ואמרתי אז בלבי: צא ולמד דרכי הקדוש־ברוך־הוא, שמצרף הוא מדת־הדין למדת־הרחמים, ככתוב ב“כֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא”: ומַקְדִים רַחֲמִים לְרֹגֶז… כי מי מלל לה לביילקה זו עצמה, שבּשבילי תהא נקנית לבעלה בכסף, על־מנת שתשלח אחר־כך את אביה הזקן לארץ־ישראל? אמנם יש לְיַשֵׁב את הפסוק הזה בנוסח אחר: מה פשעה ומה חטאתה? כל הקולר הרי אינו תלוי אלא בצוארו, בּצואר בּחירה, רצתה נפשה בו, שהוא כולו חייב; אין אני מִתְכַּוֵּן בזה לרעתו — תפתח הארץ את פּיה ותבלע אותו חיים!… ואפשר, כשנעיין יפה בדבר ונעמיק חקר, נבוא למסקנה, שאני חייב בזה, אני ולא אחר. וכן מצינו הלכה מפורשת גם ב“שֻׁלְחָן־עָרוּךְ”: חַיָּב אָדָם… ואולם סבור אני, שנהירין למעלתו שבילי ה“שֻׁלחן־הערוך”גם בלעדי!

בקיצור, אין אני רוצה להאריך במקום שראוי לקצר. עברה שנה ועברו שנתים, ולא היו ימים מועטים עד שגדלה ביילקה שלי ונתבגרה והגיעה לפרקה, בלא עין־הרע. ואני טוביה עושה מלאכתי כמקדם, נוהג בסוסי ובעגלתי כפעם בפעם ומוביל את חלבי משלח־ידי בימות הקיץ לבּובּריק ובימות החורף ליהופּיץ — מבול־מים יבא אלהים על יהופּיץ זו, כמו שהביא על סדום בּשעתה! כַּלְכֵּל לא אוכל את העיר הזאת! ולא דוקא את העיר הזאת עצמה, אלא את אנשיה, ולא דוקא אתּ כל אנשיה, אלא את אחד מהם — את אפרים השדכן. תִּפַּח רוחו של אותו האיש, שעכרני ועכר את חיי ואת ימי האחרונים! ועתה יסכית מר וישמע את המעשה, אשר עשה לי היהודי השדכן הזה.

ויהי ערב ויהי בוקר — בתקופת חצי־אלול היה מעשה, ואָבוא כפעם בפעם עד כדי חלבי וקדירות חמאתי ליהופּיץ. עוד אני מפשפש בּמעשי וחושב את דרכי בכרך זה ופונה אנה ואנה — וַיָבוֹא הָמָן — כלומר: רואה אני, אפרים השדכן מהלך ובא לקראתי. ואני כּבר ספרתי פעם אחת למעלתו את טיבו של בר־נש זה. אפרים השדכן מטבע ברייתו יהודי טרחן הוא, שפגיעתו רעה. אבל מכיון שהרגשת בו מרחוק, שוב אי־אתה בּן־חורין לְהִפָּטֵר ממנו ועל־כרחך אתה מתעכב בדרכך ועומד וממתין לו, במסמר זה הנטוע. זה כחו של אותו יהודי!… “שמע־נא חכימאי, רומז אני ואומר לסוסי, עמוד רגע במחילת־כבודך, ואתן לך מספוא לגרגרותיך”. ואני מעכב את אפרים השדכן בדרך־הלוכו, נותן לו שלום ונכנס עמו בשיחה מן הצד: “מה נשמע בדבר פּרנסה?” והרי הוא נאנח אנחה השוברת חצי גופו, נאנח ואומר: “רע ומר”… אמרתי לו: “דְהַייְנוּ?” אמר לי “כלו כל הקצין”… אמרתי לו: “הא כיצד?” אמר לי: “פשוטו כמשמעו; בזמן הזה אין השדוכים נגמרים במדינתנו”. אָמרתי לו: “והיכן הם נגמרים בזמן הזה?” אמר לי: “שם, בּחוץ־לארץ, בכרכי־הים”… אמרתי לו: “אם כן אפוא, מה יעשה יהודי שכמותי, שאפילו רגלי אמו־זקנתו לא עמדו שם מעולם?”… אמר לי, והוא מוציא קופסתו מכיסו ומקריב לי מנחת טַבַּקָּה לריח־ניחוח: לכבודך, רב טוביה, יש לי סחורה מן המובחר דוקא במקום הזה"… אָמרתי לו: “דרך משל? אָמר לי: “יהודית אלמנה, שאין לה בּנים ויש לה קַ”ן קַרְבּוֹנִים ומעלה יתירה נודעת לה, שהיתה מבַשׁלת כל ימיה בבתי מרומי־ארץ”… מציץ אני רגע בּפניו של אותו שדכן ושואל אותו בתמיה: “ילמדני־נא רב אפרים, בּמי דברים אמורים? שדוך זה כלפי מי אתה מְכַוֵּן?” והרי הוא משיב לי מיד: “מאי משמע כלפי מי? כלפי כבודך”… “כל חלומותי הרעים, שחלמתי על עצמי ושחלמו אחרים עלי, יחולו על ראש שונאי!” — כך אני מסיים לו בברכה ונוטל את המושכות בידי ודופק את סוסי וּמְכַוְנוֹ לדרך. ואולם אפרים זה מעכּב בּידי, מרקד סביב לעגלתי, מרקד ואומר: “סלח־נא לי, רב טוביה, בגודל חסדך. אפשר שפגעתי בכבודך שלא במתכּון. אבל אמור־נא לי מעכשיו: למי נתכונת אתה?” והרי אני עונה לו: “ולא לבת־הזקונים שלי נתכונתי?”… לשֵׁמַע דברים אלו קָפַץ אפרים ממקומו בשמחה רבּה וְטָפַח לעצמו על גבי מצחו: “אשריך, רב טוביה, שהזכרתני! הלואי שתאריך ימים על־פּני האדמה!” “אָמן, גם אתם, אני עונה אחריו, הלואי שתזכה גם אתה לימות המשיח בּמהרה בימינו בקרוב. אבל הגידה לי, חביבי, לשמחה מה זו עוֹשָׂה?”… והרי הוא עונה לי: “הכל מתוקן ומקובל, רב טוביה, וטוב ויפה הדבר הזה עלינו לעולם ועד!”… “דהיינו, אני אומר, מה הטוב מצאת בדבר הזה?”… והרי הוא משיב לי בנשימה אחת: “יגעתי ומצאתי, רב טוביה, בשביל בת־הזקונים שלך דבר הגון, חמדה גנוזה, כלי מפואר, אוצר בּלום, עפרות־זהב, רבוא־רבבות, אדיר הוא, עשיר הוא, תקיף הוא, רוטשילד הוא, קבלן הוא, בּחור הוא, ושמו פְּדֶהצוּר!”… “פּדהצור? — אני אומר. — דומה, שכּבר מצינו שם זה מפורש בתורה?” “בּאיזו תורה? — מתלהב אפרי השדכן. — פּדהצור זה הרי קבּלן הוא, בונה בתים, מְבַצֵּר מבצרים, מְגַשֵׁר גשרים, עושה מלחמה ביַאפּוֹניה, מאסף ממון, יוצא בסוסים אבּירים, במרכבות נהדרות, משרתים שומרים ספּו, מרחץ לו בתוך ביתו, רהיטיו בּרותים מפַּאריז, אבן טובה לו בטבעתו, אינו זקן ביותר, רַוָק פּנוי וכשר, מובחן מן המובחר, מבקש בתולה יפה, תהא מי שתהיה. ערומה או יחפּה, ובלבד יפת־תאר!”… “טְפְּרְרְרוּ יעמוד רב אפרים! — אומר אני לו ועוצר בעד מעין זה, המתגבּר ועולה מפּיו. — אם יש בדעתך, אני אומר, לטוס טיסה משונה זו — חייך, שנגיע שנינו לפומבּדיתה בערב שבת עם חֲשֵׁכָה. וכן מצינו, אני אומר, הלכה מפורשת גם במסכת בּבא־בּתרא: חֲכָמִים הִזָּהֲרוּ בְרַגְלֵיכֶם!… המתן מעט, אני אומר, אפשר שטועה אני; דומה, אני אומר, ששדוך זה עצמו כבר הצעת לי פעם אחת בשביל בתי הבכירה, בשביל הודיל?”… כשמוע אפרים השדכן הַשְׁעָרָה זו יוצאת מפורשת מפּי, מיד תמך ידיו במתניו והתחיל מַתְפַּתֵּל כולו וצוחק צחוק גדול, עד שחושש הייתי, כי יהודי זה הַשָּׁבָץ אחזהו. “אָהאָ, הוא אומר, יפה דרשת, רב טוביה! נזכרת מעשה שהיה בימי אמי־זקנתי, כשכרעה ללדת את בנה בכורה! אותו הבחור פשט את הרגל עוד קודם המלחמה וברח לאַמֶריקה!”… "זכר צדיק לברכה! — אני אומר. — אפשר שגם בּחור זה ילך בעקבותיו ויסתלק לשם, לקיים מה שנאמר במגילת “אֵיכָה: כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָם?”… “מה עלה על דעתך, רב טוביה? — מתעורר השדכן על עָול. — למי תדמה ותשוה את זה? אותו בּחור ידוע היה בּשעתו, שריקא הוא ורמאי, רועה־רוח ורודף־קדים ומפזר כסף כאפר, וזה — הכל יודעים. שקבּלן הוא, ובא מן המלחמה, ועסקים לו, וקונטורה לו, ומשרתים עושים רצונו”…. מה אומר ואספר למעלתו, השגכן הזה נתלהב כל־כך, עש שנצחני והורידני מעל עגלתי והעמידני על רגלי, וכך היה עומד אצלי ואוחז בקצות קַפּוֹטָתִי, אוחז ומנענע אותי לכל רוח, עד שקרב אלינו אחד משוטרי המקום ונתכון להוליך את שנינו לבית־האסורים. אלא מזלי גרם לי, שראיתי מעשה ונזכרתי הלכה: "לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ — רצה לומר: הוו זהירין בָּרָשׁוּת ודעו איך להתהלך לפניה…

בּקיצור, למה אאריך למעלתו באחד? אותו פּדהצור נעשה חתן לבת־הזקונים שלי, לבּיילקה, ולא אָרכו הימים עד שנכנסו שניהם לחופּה ברוב פּאר וצער. ולמה נאמר כאן “צַעַר”? להודיעך, שהיא, כלומר בּיילקה בתי, קשה היה לה זווג זה כקריעת ים־סוף וכאשר הרבּה עליה פּדהצור זה מוהר ומתן ושעוני־זהב ואבנים טובות ומרגליות, כן הרבתה זו לשנוא אותו ולבזות לו בלבה. צופה הייתי באצטגנינות שלי ורואה הכל, את הנגלה ואת הנסתר. ראיתי את פּני בתי ואת עיניה ואת בכיה החשאי, שהיא בוכה בלילות. ופעם אחת נמלכתי בנפשי ופניתי אליה, כמסיח לפי תומי, ואָמרתי לה: “שמעי, בּתי, מוסר אָביך; חוששני, אני אומר שפּדהצור זה שלך חביב עליך ונעים לנפשך ממש כמו שהוא חביב עלי ונעים לנפשי?”… נתאדמה בּיילקה כאש וענתה ואָמרה לי: “מי הגיד לך זאת?” “שאלמלא כן, אני אומר, מהו הבּכי שֶׁאַתְּ בּוֹכָה על משכבך בּלילות?” “כלום בוכה אני?” — אומרת היא. “חס ושלום! — אני אומר לה. אל תקרי “בּוֹכָה, אֶלָּא “מְיַלֶּלֶת”. כסבוּרה אַתְּ אני אומר, שאם תּכבּשי פניך בּכר, תּעלימי דמעותיך ממני? כסבורה אַתְּ, שאביך הזקן תינוק של בית־רבו הוא? או שמא כבר נטרפה עליו דעתו ואין הוא מבין כל־עיקר, כי מעשה זה שֶׁאַתְּ עושה אינך עושה אלא בשבילו? רוצה אַתְּ, אני אומר, לכלכל שיבתו בכבוד דוֹאֶגֶת אַתְּ לזקנותו, שלא יצטרך חלילה להחזיר על הפתחים. אם כך אַתְּ סבורה, אני אומר, אינך אלא שַׁטְיָא. דעי לך, בתי, אני אומר, שיש לנו אל ארך־אפים ורב חסד ואמת, וטוביה אָביך אף הוא אינו מֵהַנֵי עשרה בטלנים, שיהא יושב ומצפה ללחם־חסד, לנחמא דכסופא, וכסף הבל־הבלים הוא, כמו שאָמר שלמה המלך, החכם מכל אָדם וזה לך האות, אני אומר, הנה אחותך הבכירה הודיל, שעניה היא ואין לה כל, ואף־על־פּי־כן הרי עיניך הרואות את מכתביה, שהיא כותבת מעבר להרי־חושך, כי מאושרה בבנות היא וחלקה נפל לה בנעימים עם בחירה מחמל נפשה פֶּרְצִיק, שקוראים לו בלשוננו פִּלְפֶּלֶת!”… כסבור מר, מה ענתה לי בּיילקה על דברים אלו? — “מה דמות תדמני, היא אומרת, להודיל אחותי הבכירה? ראה, היא אומרת, מה ביני ובין הודיל: שהודיל היתה בימים ההם, בזמן שכל העולם כולו נוֹעַ הִתְנוֹעֵעַ וסדרי מעשי בּראשית נשתנו עלינו, אָז, היא אומרת, טרחו בני־האָדם בשביל העולם כולו ואת נפשם שָׁכָחוּ; עכשיו, כשעולם כמנהגות נוהג וסדרי מעשי בראשית קיימים, טורחים, היא אומרת, בני־האָדם לנפשם ואת העולם כולו שָׁכָחוּ”… כך משיבה לי בּיילקה במשל ובמליצה, כדרכה. נו? כלום מבין מר עכשיו בטיבן של בנות טוביה? כדאי היה למעלתו לראותה בשעת כניסת לחופּה. דוכסית ממש! אני עצמי עומד הייתי כל אותה השעה מן הצד, מסתכל בה ונהנה מזיוה, מחריש ומשתאה לה בלבי: “הֲזֹאת בת־טוביה?”… מִנַּין לה עמידה זו שהיא עומדת ברגל ישׁרה, והליכה זו שׁהָלוךְ וטָפוף תְּהַלֵךְ, וקומתה זו שדמתה לתמר, ותלבָּשׁתה זו, שֶׁכֵּן תלבשנה בנות־המלך?… אלא לא הניחו לי להָזין עיני בה כל־צרכי, לפי שבו ביום, תיכף לאחר החופה, בּשעה שבּין מנחה למעריב, עמד הזוג הזה על רגליו, וְאֵינֶנוּ—כלומר: שניהם יצאו בדרך־המלך למדינות רחוקות, כמנהג הבריות החשובות. וכשחזרו משם, לא חזרו אלא לתקופת חנוכה, ולא היו ימים מועטים עד ששלחו וקראו לי, שאבוא אליהם תיכף ומיד ליהופּיץ, למען־השם. והיה אותי הענין תמוה בעיני ומופרך כולו מתחילתו ועד סופו, ואני הופך בו והופך בו, דן עם לבּי ואומר לעצמי: מה־נפשך, אם רצונם של אלו, שאבוא אליהם בּיאָה סתם, כמנהג העולם, הרי צריכים הם להשמיעני לשום נקיה וקלה לאמר: “בּוֹא תָבוֹא”—ואני בא. ולמה נאמר כאן “למען־השם” ו”תיכף ומיד“? — הרי לא בא הכתוב אלא ללמדנו, שיש דברים בְּגֵו! וכאן עומד הבן ושואל: מַה נִּשְׁתַּנָּה?… ומחשבות שונות והרהורים שונים, טובים ורעים, מתרוצצים בקרבי, ואני רוכב בערבות ומהלך על כנפי רוחי: אפשר שאותו זווג לא עלה, חס־ושלום, יפה, מחלוקת נפלה ביניהם, והם מקנתרים זה את זו ואין להם תקנה אלא בגט־פטורין? ומיד אני בא על עצמי בטענה: שוטה אתה, טוביה, במחילה מכבודך. למה תנבא לרעה? זו מִנַּיִן לך בּעצם היום הזה? אפשר געגועים תקפו אותם עליך, והרי הם משתוקקים לראותך פנים אל פנים? או שמא רצונה של בּיילקה בתך בכך, שיהא אָביה סמוך לביתה? או אולי נמלך פּדהצור כטוב לבו ואומר הוא לספוח אותך אל אחת הכהונות, לְשַׁתֵּף אותך לעסקיו ולמנותך משגיח על כך הָעֲבוּדָה הרבה שלו? אם כך ואם כך — ולנסוע אני צריך. ואני יוצא מביתי, וַיֵלֶךְ חָרָנָה — כלומר: נסעתי ליהופּיץ. בנסיעתי מתגבר בּי כֹּחַ־הַדָּם שלי ואני מְשַׁוֶּה לי לעצמי בדמיוני, והנה כבר עשיתי מעשה, עזבתי את כפרי, מכרתי את פרותי וסוסי ועגלתי והכל־בכל־מכל־כל, עקרתי דירתי לכרך ונעשיתי משגיח אצל פּדהצור חֲתָנִי, תחילתי משגיח וסופי גזבר לאוצרותיו ושותף לו לכל עסקיו, שנינו שוים לכל דבר, שנינו מחלקים את הרכוש בינינו חלק כחלק: מה הוא יוצא במרכבה מפוארה — אף אני במרכבה מפוארה רתומה לשני סוסים אבּירים, המגמאים ארץ בשעטת פרסותיהם. והרי אני יושב בתוך אותה המרכבה יְתָמֵהּ תמיהה גדולה על־עצמי: מַה לְכֹהֵן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת? — כלומר: אני טוביה, שחדל־אישים הריני מיום שיצאתי מרחם אמי וְעָניו אני מטבעי — היאך הגעתי למדרגה גבוהה זו לעמוד במקום גדולים? למה לי מהומה ומבוכה ומרוצה זו יומם ולילה, כמו שאָנו אומרים ב”הַלֵּל: לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים — כלומר: להיות מעורב עם הבריות היפות הללו ולכרכּר בתוך בעלי־המיליונים? הניחו לי, במטותא מכם, מבקש אני לישב בשלוה לעת־זקנה, לאמר פּרק בתהלים, לעיין פעמים בדברי משנה ובאגדה וב“חיי־אָדם” ובשאר ירקות… הרי יהודי אנכי ואיני צריך להסיח את לבי גם מחיי העולם הבא, כמו שאמר אברהם אבינו עליו השלום: יִשָׂשכָר חֲמוֹר — פּירש רש"י: מה חמור זה, כיון שמגיעה שעתו למות, הוא מת, אף אָדם, להבדיל, כך… וכך הייתי יושב שקוע בהרהורים אלו, עד שנכנסתי בשלום לכרך יהופּיץ והגעתי לביתו של פּדהצור חתני. ממילא מוכן, שאין כונתי בזה להשתבח ולהתהדר לפני מעלתו ולספּר רוב גדלו ורוב עשרו של בר־נש זה, ומעמד ביתו ומושב דירתו. אני עצמי לא זכיתי עדיין מימי להיות בְּפַלַטִּין של מלך, אלא משער אני בדרך־אומדנה, שדירה נאה מדירתו של אותו פּדהצור אינה כלל במציאות. כדי להגיד לך מקצת שבחו של זה, עלי להוסיף, כי שומר־הסף אשר לו, מין עֲמָלֵקִי עם כפתורי־כסף, גדר דרך בעדי ולא נתנני בשום אופן להכנס לִפְנַי וְלִפְנִים. ובכן, מה עשיתי? רואה אני, שהדלת כולה עשויה זכוכית ואותו העמלקי, ימח שמו וזכרו, עומד מבפנים וידיו עסוקות בנקוי מלבושים. והרי אני פונה אליו בלשון־אלמים, פּושט אליו ידי מבחוץ ומשמיעהו בּדרך־רמיזה, שיתן לי להכנס, משום שאשת בעל־הבית בתי היא עצמי ובשרי… אבל ערל־ראש זה לא הבין כונתי הרצויה, והרי הוא משיב אף הוא לי בלשון־אלמים ומשמיעני אף הוא בדרך־רמיזה, שהדרך ממני והלאה, כלומר: שאלך לעזאזל. “רבּוֹנוֹ־של־עולם! זֶה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי כשרוצה אני להכנס אצל בתי, זקוק אני לזכות־אָבות? אִי לך, טוביה, שכך עלתה לך בּזקנותך!” — כך אני מדבר עם לבי ומציץ בעד זכוכית הדלת ורואה שם איזו בתולה סובבת אילך ואילך. “שמע־מינה, שמשרתת היא זו!” — אני אומר לעצמי, לפי שעיניה עינים של גנב הן. כך הוא טבען של כל המשרתות, שעיניהם עיני גנב. מתקרב אני אל הדלת ורומז בידי לאותה בתולה: “פתחי לי, יונתי תַמתי!”… ואָז נשמעה לי, פּתחה לי הדלת ופנתה אלי דוקא בלשוננו: “מי לך פה?” אָמרתי לה: “כאן יושב פּדהצור?” הרימה עלי את קולה ואָמרה לי שוב: “מי לך פּה?” הרימותי אף אני את קולי ואָמרתי לה: “בתי! כששואלים אותך כענין, אַתְּ השיבי כהלכה, על ראשון—ראשון ועל אחרון—אחרון: כאן יושב פּדהצור?” אָמרה לי: “כאן”… אָמרתי לה: “מכיון שכך, הרי מאנשי־שלומי אַתְּ, ולפיכך, אני אומר, לכי ואִמרי למרת פּדהצור שלך, שאורח הגון בא לחסות תחת צל קורתה, אָביה טוביה הוא זה, אני אומר, העומד בּחוץ כעני בפתח וממתין עד־בוש, שימצא חן וחסד בעיני איש צר ואויב, הָמָן הרע הזה, הלואי, אני אומר, שיהא כפּרתו של צפרנך הקטן!”… כששמעה דבורים אלו מפּי, מיד פּרצה הבתולה בצחוק של חצופה, סגרה הדלת כלפי חוטמי ממש, מהרה ועלתה במעלות למדור העליון, ותיכף ירדה משם אלי והכניסתני למין טרקלין, שאבותינו ואבות אבותינו לא ראו כמותו גם בחלום. בכל פִנה שאתה פונה אינך רואֶה אלא גְלוּסְקָאוֹת וּכְלֵי־מִילָת — כלומר: זהב וכסף ובדולח ותכלת וארגמן ותולעת־שָׁנִי, וכשאתה פוסע, אינך חש בעקבותיך, משום שפוסע אתה ברגליך החוטאות על מיני מרבדים יקרים ורכים כשלג. ואם מעט לך כל זה — הרי לך שְׁעוֹנִים! בכל מקום אתה מוצא שעונים! שעונים על־גבי שעונים, שעונים לאין שיעור! “אֵל אלהי כל בשר! מה חֵפֶץ לו לבר־נש זה בשעונים המרובים הללו?” — כך אני מהרהר בלבי, ואני פוסע ועובר בחשאי בתוך כל הכבודה הרבה הזאת, ידי מסולקות לאחורי ועיני מסתכלות במה שלפני. צופה אני ורואה — כמה וכמה “טוביות” מתרגשים ובאים כנגדי מכל העברים. טוביה אחד הולך לכאן וטוביה השני פוסע לשם, האחד יוצא לקראתי וחבירו מסתלק הימני. “טְפוּ! — רוקק אני אומר. — אלו הן אספּקלריות, אספקלריות מאירות מכל העברים! רק בריה משונה זו, קבלן שכמותו, כדאי לו לְעַנֵּג נפשו בתוך שעונים הרבה אלו ואספּקלריות מאירות הללו!”….

בּקיצור, הבה נעזוב, כמאמרם, את בּן־המלך ונחזור לבת־המלכה. ובכן, עשׁיתי רצונם ובאתי אליהם ליהופּיץ, ומיד התחילה סדרה של שאילת־שלום, והחזרת־שלום, כדרך העולם: שלום עליכם, עליכם שלום! מה שלומכם? ומה מעשיכם? שבו! מודים אנחנו! — וכיוצא בּאלו דברי־נמוס, שבּני־אָדם מן הישוב מדקדקים בּהם. שמא סבור מר, שאני הייתי המתחיל בּדבר ושאלתי אותם: קריאָה זו שקראתם לי מה היא? — אם כך סבור מר, אינו אלא טועה. לא אשה טוביה וידחק את הקץ. יש לו שהות לישב ולחכות ולצפּות לגאולה, שתבוא מאליה, כמו ששנו חכמים ב“עין־יעקב”: מִצְוָה הַבָּאָה לְיָדְּךָ אַל תַּחְמִיצֶנָהּ… עוד אָנו מדבּרים, והנה נכנס בּן־אָדם מכובּד, לבוש מחלצות והדור בּנעלי־ידיו הלבנות, ועמד והכריז, שהשלחן ערוך והכל מתוקן לסעודה. ואָנו קמים שלשתנו, אני ובתי וחתני, ונכנסים למין טרקלין שכולו אַלּוֹן ממסד עד הטפחות: השלחן והכסאות והכתלים והתקרה — כולם עשויים אלון, כולם מחוטבים ומפוסלים ומצוירים ומשוחי בּששר, ועל השלחן — בּגדי־מלכות: טֵה וְקַהֲוָה וְשׁוֹקוֹלַדָה ושאר מיני תרגימה, ומאפה־חמאָה, והקוֹניאַק הטוב, ומיני מלוחים מובחרים, ושאר מיני מטעמים, ופירות מפּירות שונים. מה נאמר ומה נדבּר — חוששני שבּיילקה בּתי לא ראתה על שלחן אָביה מאכלות כאלה גם בּחלום. וכך מוזגים לי כוס ראשונה וכוס שניה, ואני שותה לחיים ומציץ עליה, כלומר על בּיילקה בּתי, ומהרהר בּפני עצמי: “אשריך, בּת־טוביה, שזכית לכך, כמו שאָנו אומרים ב”הַלֵּל“: מְקִימִי מֵעָפָר”… ועל־כרחי אני נזכר בּאותה בּיילקה שלפנים ומדמה אותה לבּיילקה זו של עכשיו, היושבת כנגדי, וצר לי, צר לי מאד! משל למה הדבר דומה? כאילו עשיתי עסק בּיש, שאין לו שוב תקנה עולמית, כאילו החלפתי את סוסי הנאמן לי וקבלתי תמורתו סייח עול־ימים, פרא לא־לומד בעול, שאֵין אנו יודעים עדיין, מה יהא סופו של זה לכשיגדל. הוי, בּיילקה, בּיילקה, אני מהרהר בּפני עצמי, התבּוֹני וראי אחריתך! זכרתי לך ימים מקדם, ימי נעוריך, שִׁבְתֵּךְ בּלילה לאור עששית מעשנת, עת שהיית תופרת ונותנת בּשיר קולך, או עת שהיית עומדת תוך־ככדי־דבּור וחולבת שתי פרות בּבת־אחת, או עת אשר קמת והפשלת שרווליך על גבּי זרועותיך וְלִבַּבְתְּ לי לביבות בּשומשמין ובשלת לי תבשיל חמיץ בּחלב ומנחת תופינים בּגבינה הקרבת לי ועמדת והכרזת: אַבָּא, טול ידיך, כבר הגיע זמן של פּת־ערבית!" אשרי אוזן שמעה זאת! ועכשיו יושבת היא עם פּדהצור בּחירה ומראיה כבת־מלכה, שני משרתים משמשים שלחנה, מצלצלים בּקערות ובמזלגות, והיא עצמה, כלומר בּיילקה — אף הֶגֶה לא תוציא מפּיה! בּמקומה מדבּר פּדהצור, פּיו ממלל רברבין, בּלי הרף ובלי מעצור, לא ייעף ולא ייגע. מימי לא ראיתי, שיהא בּן־אָדם מרבּה שיחה כמותו, מפטפט ומלהג הרבּה ומדבּר על העצים ועל האבנים! ולא עוד, אלא שלכל דבּור ודבּור הוא עצמו צוחק מתוך נחת צחוק קלוש ורך. בּמקומותינו אומרים על זה שכמותו: “בּעצמו הוא עובר לפני התיבה ובעצמו עונה אָמן”… מלבד שלשתנו עוד בּריה אחת בַּעֲלַת־לְחָיַיִם מסבה עמנו לשלחן ומצטרפת למזומן. איני יודע, מי הוא בּן־אָדם זה, ורק מעקימת לְחָיָיו ניכר, שיודע הוא פּרק בּהלכות אכילה, לפי שכל אותה השעה, שפּדהצור היה מדבּר וצוחק, ישב זה שוקד על מלאכתו בּזריזות מצוינה, כורך כל מיני מאכל, ממלא פּיו בּהם ואוכלם בּיחד, לקיים מה שנאמר בּפרקי־אָבות: שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ — רצה לומר: אכל כנגד שלשה… זה אוכל, וחבירו שכנגדו, כונתי פּדהצור, מדבּר. ומדבּר הוא דברים בּטלים, שאינם מעלים ואינם מורידים, קש וגבבא, עניני הבל, שלבּי רחוק מהם: “קַבְּלָנוּת”, “הַנְהָגָה פַלְכִית”, “בָּתֵּי־גִנְזָכִין”, “יַאפּוֹנִיָה” וכיוצא בּאלו. מכל הדברים הללו מצאתי ענין רק בּיפּוניה בּלבד. ולמה ביאפּוניה דודא? לפי שיש לי מעין קרבת־משפּחה עם יאפּוניה זו, משום מעשה שהיה. מעשה בּסוסי המדינה שעלו לגדולה בּשעת המלחמה ונעשו חשובים בּיותר, והיו רַבֵּי־המלוכה זקוקים להם ומחפשים אותם לאור הנר. וכך נתגלגל הדבר עד שנכנסו גם אצלי לבקר את סוסי. נטלוהו לבדיקה ומדדו אותו מכף רגלו ועד קדקדו בְּאַמַּת־הַמִּדָּה שבּידיהם, הריצוהו אחת כאן ואחת כאן, ונשא חן וחסד לפניהם. ועמדו ונתנו לו שטר־שחרור, בּאותה שעה אמרתי להם: “גלוי וידוע היה לפני לכתחילה, כי לשוא היא טרחתכם שאתם טורחים בּשבילי, כמה שכתוב בּתורתנו הקודשה: יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ — רצה לומר: סוסו של טוביה לא לכך נוצר, שילך למלחמה”… ואולם יסלח־נא לי מר, שנטיתי מדרך המלך ואני מערב מין בּשאינו מינו. הבה נחזור לעניננו.

בּקיצור, כולנו מסובּין לשלחן, יושבים ואוכלים ושותים ומיטיבים לבּנו, ככתוב. וּכְטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ — כלומר, כשקמנו מלפני השלחן, קרב פּדהצור ונטפל אלי, מראה לי פּנים שוחקות, מוליכני וימינו תחת זרועי, ואָנו פוסעים שנינו יחד בּאהבה ואחוה ורעות, עד שאָנו מגיעים לחדר מיוחד, שכולו מקושט ומפואר בּקשתות ורמחים וחרבות על־גבּי הכתלים ושאר מיני כלי־זין על גבּי השלחן. והוא מושיבני בּמין ספּה הרכּה מחמאָה, מוציא מקופסתו העשויה זהב שתי צִיגַרוֹת גדולות ועבות, הנותנות ריחן למרחוק, וּמְעַשְׁנֵן, האחת בּשביל עצמו והשנית בּשבילי, יושב כּנגדי בהרחבה, פּושט רגליו לעומתי ופותח ואומר לי: “היודע אתה לשֵׁם מה קראתיך אלי?” — אַהַא! — אני אומר אל לבּי. — עכשיו הגיעה השעה! הרי זה מתחיל בּדבר“. ואני מעמיד פּני כתם ושאינו יודע לשאול ועונה לו: “הֲשׁוֹמֵר אָחִי אָנֹכִי — מִנַּיִן לי לדעת זאת?” והרי הוא אומר לי: “רצוני לדבּר אתך דברים הנוגעים לעצמך”. “בּכהונה יהא הכתוב מדבּר. מתנבּא אני בלבּי ופונה ואומר לפדהצור: — מהיכא־תיתי' דּבֵּר, כי שומע עבדך; ובלבד, אני אומר, שתשמיעני רק טובות”. כאן הוציא פּדהצור את צִיגַרָתוֹ מבין שִׁנָּיו ופתח בּדרשה ארוכה: “רואה אני בּך, הוא אומר, שאין דרכך דרך יהודי שוטה, ובודאי לא תתרעם עלי, אם אדבּר בּאזניך דברים של טעם. עליך לדעת, הוא אומר, כי חנני אלהים וכי יש לי כל, ומסחרי פּרץ בּאָרץ, ועסקים לי רבּים וגדולים. וכיון, הוא אומר, שיש לו לאָדם כמותי עסקים רבּים וגדולים…” “הוא אשר אָמרתי — אני חושב בּלבּי: — הדברים הללו מכוונים אלי”. ואני נכנס לתוך דבריו ופונה ואומר לו: “כמו ששנו חכמים בּפרקי־אָבות: מַרְבֶּה נְכָסִים, מַרְבֶּה דְאָגָה. היודע אתה, אני אומר, פּירושה של גמרא זו?” על זה הריהו משיב לי בּגלוי: “הנני ואודה לך על האמת. מה לי לשקר? גמרא לא למדתי מעודי ואין אני יודע אפילו, מה דמותה ואשוה לה”. כך הוא עונה לי, פּדהצור זה, ובשעת מעשה הוא צוחק מרוב נחת. כלום יודעים אתם, לצחוק מה זה עושה? דומה, מאחר שֶׁמִּן השמים נענשת ועם־האָרך אתה — מוטב שתתן בּעפר פּיך… ולמה עודך מתהדר בּזה? — כך אני מהרהר בּלבּי ופונה ואומר לו: “נעניתי לך; ידעתי, אני אומר, שאין אתה מומחה לאותו דבר. אבל הבה נשמע את עצם הענין”. והרי הוא עונה לי: “את עצם הענין אגיד לך ולא אכחד. עליך לדעת, הוא אומר, שיש לי שיח ושיג עם שר־הפּלך בּכבודו ובעצמו, ולא עוד אלא שלא יהיו ימים מועטים עד שיבואו לביתי גם ברודסקי, גם פּוליאַקוב ואפשר גם רוטשילד — הכל בידי שמים!”… כך הוא אומר לי, פּדהצור זה, ואני יושב ומסתכל בקרחתו המבהיקה ואומר לו בקצת תרעומות: “ובכן?” “ובכן, הוא אומר, לא היה רצוני בזה אלא להודיעך, שצריך אתה להניח את עסק החלב ולמצוא לך אומנות אחרת נאָה הימנו”. “דְהַיְינוּ, אני אומר, באיזו אומנות אחרת הכתוב מדבר?” “בכל מה שתאוה נפשך, הוא אומר, וכי תמו מלאכות מן הארץ ועסקים עוד אינם? נכון אני, הוא אומר, לעזור לך גם בכספי, כשתהא צריך לכך, ובלבד שמכאן ולהבא לא יקרא עוד שמך טוֹבִיָה הַחוֹלֵב. או — כַּתַּר לִי זְעֵיר — שמא יהא רצונך לקום אחת ושתים ושלש על רגל אחת ולנסוע לאמריקה?” הַא?” — כך הוא אומר לי, תוחב צִיגַרָתוֹ לבין שִׁנַּיו, מציץ לתוך עיני וקרחתו מבהיקה… נו? מה היה עלי להשיב לבור וגס־רוח שכמותו? מתחלה אָמרתי אל לבי: “למה תשב, טוביה, ותדום כגולם? קום על רגליך, נְשַׁק למזוזה הך הכפתור וירעשו הספים!”… כל־כך נגע הדבר אל לבי! הנשמע כדבר הזה? קבלן חצוף שכמותו! הא כיצד? גוזר אתה עלי, שאניח פרנסתי הכשרה והמכובּדת על הבּריות, כדי שאלך ואָנוע לעת־זקנתי על אמריקה? על שום מה? באשר שחושש אתה, שמא, חס ושלום, יבוא אליך רוטשילד, בכן חייב הוא טוביה לנוס על נפשו מנוסת־חרב?!… “המתן קצת, חביבי הקבלן, עוד מעט אפסוק לך פסוקי ותאורנה עיניך!”… כך אני מדבּר עם לבּי ופונה ואומר לפדהצור כדברים הכאלה לאמר: “ודאי גלוי וידוע לפניך, מה שנאמר בתרגום אונקלוס על־אֹדוֹת לבן הארמי: מִזָּנַבְתְּא דַחֲזִירָתָה לֶא תֶעֶבַד שְׁטְרַיְמִילָתָא!”…. והרי הוא מציץ בי כתרנגול זה, המציץ בִּ“בְנֵי־אָדָם”, ושואלני: “מה פירושו ש לזה?” “פירושו של זה, אני אומר, כך הוא: מזנבו של חזיר אין עושים מצנפת לשרת בקודש”. “כלפי מה, הוא אומר, נאמר זה?” “כלפי זה, אני אומר, שאתה גוזר עלי להרחיק נדוד לאַמֶריקה”. והריהוּ צוחק מרוב נחת את צחוקו הרך והקלוש, צוחק ואומר: “אמריקה לאו דוקא; אם דעתך אינה נוחה מאמריקה, הרשות נתונה לך לעלות לארץ־ישראל. לפי שכך היא דרכם של כל היהודים הזקנים לעלות לארץ־ישראל”. כיון שהשמיעני את זאת, מיד נכנסו דבריו אלו ללבי כמחט בבשר החי: “שמעני, טוביה, אפשר שיש רגלים לדבר? אפשר שמוטב לך לעלות לארץ־ישראל מלישב כאן וְלִרְוֹת נחת מבניך אלו? במה שכמותך! מה לך פה ומי לך פה? גולדה שלך, עליו השלום, הרי שוכנת־עפר היא ממילא, ואתה בעצמך, אל תפתח פּה לשטן, כלום אינך מוטל אף אתה במעמקי האדמה? עד מתי, שוטה, תהא מתלבט בעולם הזה?”… ואגב אשמיעך, אדוני שלום־עליכם, שלבי הולך מכבר אחרי ארץ־ישראל ואיזה כח לא ידעתיו מושך אותי לשם. כל ימי הייתי מתאוה אומר בּלבּי: אֶעְבְּרָה־נָא ואראה את הארץ הטובה הזאת, ואת הכותל המערבי, ואת מערת־המכפלה, ואת קבר רחל אמנו, ותחזינה עיני את הירדן ואת הר־סיני ואת ים־סוף ופיתום ורעמסס וְקָדֵשׁ־בַּרְנֵעַ… ועד שאני נִשׁא על כנפי דמיוני לשם, לארץ כנען, ארץ זבת חלב ודבש, — והנה זה בא, כונתי פּדהצור, ומפסיק חוט־רעיוני, מפסיק ואומר: “נו? עודך מְהַסֵֶּס בדבר? אחת ושתים ושלש על רגל אחת”… לדידך, אני אומר, הכל נעשה, בּרוך־השם, אחת ושתים ושלש על רגל אחת, כמו ששנו חכמים בּלשון המשנה: הָא גַבְרָא וְהָא טְרַסְקָא… ולדידי, אני אומר, הלכה חמורה היא זו, לפי שאין אָדם כמותי יוצא לדרך רחוקה אלא אם כן יש לו צידה־לדרך“… שמוע פּדהצור את הדברים האלה, צחק צחוק קלוש ורך, כדרכו, ומיד עמד ונגש לשלחנו והוציא משם צרור כספּו, וכך היה מונה אחת ואחת ושקל על ידי מטבּע הגונה; ואני אף אני לא טמנתי ידי בצלחת, והריני מקבּל מידו מזומנים אלו בספר פּנים יפות ומשלשם ומציעם בּמעמקי כיסי ומתכון להשמיעהו דברי הלכה ואגדה ולהביא לו ראיה מן המדרש, כדי לְיַשֵׁב לו את כל הענין כולו ולטהרו בקַ”ן טעמים, כדרכי מאָז ומעולם. אולם אין לבּו של זה הולך אחרי פּסוקי והוא אומר לי: “הרי שלך לפניך; מובטחני, הוא אומר, שזה יספּיק לך לדרכך די והותר. וכי תבוא אל האָרץ ותצטרך לכסף, תכתוב מכתב לי — וישָׁלח לך כל־צרכך אחת ושתים ושלש על רגל אחת. ולהשמיעך עוד הפּעם על הנסיעה, הוא אומר, אין אני רואה צורך לעצמי, שהרי יהודי ישר אתה ולבּך נכון בּקרבּך”… כך הוא אומר לי, פּדהצור זה, וצוחק את צחוקו הקלוש והרך, אותו הצחוק, הנכנס לפני ולפנים של בּני־המעים. ורעיון מנצנץ במחי: “אפשר שאקום ואזרוק לו את צרור־כספּו אל פּניו ואלמדו פּרק בדיני־ממונות ואשבּר לו את האוזן, שטוביה אינו נקנה בּכסף ואת טוביה אין משמיעים על היושר?” — עוד אני מהרהר בּלבּי ומתכון לפתוח פּי — והנה זה מצלצל בּפּעמון ושולח וקורא את בּיילקה ואומר לה: “יונתי, היודעת אַתְּ? הרי אָביך עוזב אותנו לאנחות. מוכר הוא את כל אשר יש לו ועולה אחת ושתים ושלש על רגל אחת לארץ־ישראל”… “רבּוֹנוֹ־של־עולם! חֲלוֹם חָלַמְתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ — כלומר: כל חלומותי הרעים, שחלמתי הלילה, יחולו על ראש שונאי!”… כך אני חושב בּלבּי ומציץ בּפני בּיילקה בּתי. כסבור מר, שזו נבהלה וחרדה ממקומה? אף רעד לא עבר בּפניה! עומדת היא נטועה כארז, פניה חִורים כפני מת ואף טפת דם אין בּהם, וכך היא מבּיטה חליפות, פּעם אלי ופּעם אליו, ושוב אלי ושוב אליו — ואף הֶגֶה לא הוציאה מפּיה, אף אני מבּיט אליה ושותק, והרי אָנו שותקים שנינו לקיים מה שנאמר בּתהלים: תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי… מרגיש אני, שראשי עלי סְחַרְחַר ולבּי עזבני ורקותי כהולם פּעם ואני כולי בּערפל. והריני שואל את עצמי: על מה זה עלתה לי כך פּתאום? ודאי הַצִּיגַָרה היפה, שנתן לי זה בּמתנה, היא היתה בּעוכרי! אבל הרי הוא עצמו, כלומר פּדהצור זה, אף הוא מעשן ציגרתו? מעשן הוא ומדבר ומדבר ולשונו לא תדע מנוח. אף־על־פּי שכּבר דבקה שֵׁנָה לעיניו וניכר, שחשקה נפשו להתנמנם קצת. “ואתה צֻוֵּות זאת עשה, הוא אומר: כשתצא לדרך, תשב בּרכּבת המהירה עד בּואך אודיסה, ובאודיסה תמצא אניה ותשב בּה ותפליג בּים ותגיע לְיָפוֹ, כי אין לך עונה יפה מזו לעוברים בּים, לפי שאחר־כך מתחילות רוחות מנשבות, וגם־שלגים, וגם סופות, וגם… וגם… וגם…” כך הוא אומר לי בּגמגום־לשון ונראה, ששינת־צהרים כבר תקפה עליו ומוציאה אותו מן העולם. ואף־על־פי־כן הוא מוסיף לדבּר אלי, מדבּר ואומר: “וכשתהיה מוכן ומזומן לדרך, תודיענו ונצא שנינו לבית־הנתיבות לקחת פּרידה ממך, כי מי יודע, אם לעת כזאת נתראה עוד?” — כך הוא מסיים, בּמחילה מכבודך, בפיהוק ארוך וקם ואומר לה, כלומר לבּיילקה: “יונתי! שבי לך פה עם האב, ואני אלך ואשכב רגע ואנמנם עד־כה ואשובה אליכם”. “כַּלֵּה נבואתך וצא! עכשיו יכול אוכל לכל הפּחות, לשפּוך את כל מרי שיחי עליה”. — כך אני מהרהר בּפני עצמי ומתכון לדבר דברי־כבּושים בּאָזני בּיילקה בּתי ולשפּוך את כל תוכחתי עליה — והנה זו, כונתי בּיילקה, נופלת פּתאום על צוארי וגועה בּהכי מר. בָּכֹה תִבְכֶּה על צוארי וְהַדִּבֵּר אין בּפיה. כךְ הוא מאָז ומעולם טבען של בּנותי, ימח שמן וזכרן! מתחלה הן מתאמצות ומתגברות ומראות פּנים שוחקות, וכיון שמגיעה שעת־חירום — מיד הן פּורשות ובוכות. הנה, למשל, בתי הבכירה, כונתי הודיל. אף זו הרעישה עולמות בּשעתה, כשנתחייבה חובת־גלות עם בן זוגה. אבל מה דמות אערוך לה להודיל, שבּענין הבּכיה אינה מגיעה גם עד קרסוליה של בּיילקה. את האמת אגיד למר ולא אכחד. הרי אני עצמי, כפי שידוע למעלתו, לא איש־דמעות אנכי. בָּכֹה בכיתי כל־צרכי רק פעם אחת בימי חיי, כשגולדה, עליו השלום, היתה מוטלת מתה על הקרקע. ועוד פעם הורדתי דמעות, כשנסעה הודיל בתי לבעלה לפלפלת שלה, ואני נשארת בחזקת שוטה בּודד בּבית־הנתיבות, אני וסוסי עמדי. ועוד פעמים אחדות אִנָּה המקרה לידי, שנפתח מקור־דמעותי בּהתעטף עלי נפשי, אבל בעצם הדבר, אין אני מוצא בעצמי מדה זו של בּכיה. ורק עכשיו למראה בּיילקה ודמעותיה, נתגלגלו בּי המון רחמי עד שלא יכולתי להתאפק, ולא קם בּי עוד רוח להעמיד לה פנים זעומים. אני איני זקוק, שישברו לי את האוזן. שמי טוביה וזאת תהלתי. ידעתי מה טיבה של בּכיה זו. הדמעות הללו לא היו דמעות סתם, אלא דמעות של עַל חֵטְא שֶׁחָטאתִי לְפנֶיךָ בְכִיבּוד־אָב… ולפיכך העברתי הפּעם על מדותי ולא השיבותי לה כגמולה וחמתי שככה. נתרציתי לה והתחלתי מנחם אותה ומדבר על לבּה, מפייסה ומשדלה במשל ומליצה, כיד ה' הטובה עלי. והיא, כלומר בּיילקה, מאזינה ושומעת את דברי ומשיבה אמריה לי: “אַל, אבי, לא על זה אני בּוכיה ולא בּטענות אני בּאה לפני איש; אבל מר לי מאד ולבּי ידאב עליך, שבשבילי אתה יוצא למרחקים, ואני — ידי קצרה מהושיע לך”. “הניחי, בּתי, אני אומר, ואל תדברי כְדַבֵּר התינוקת ואַל תדאגי לי. כלום שכחת, אני אומר, שיש לנו אל רחום וחנון, ואביך אף הוא עוד לא כהתה עינו ולא נס לחו, ונסיעה זו לארץ־ישראל על־מנת לחזור משם לאלתר בּיני ובינך מה היא? וכן מצינו, אני אומר, מקרא מפורש גם בּתורתנו הקדושה: וַיִּסְעוּ וַיַחֲנוּ”… כך אני מנחמה ומפייסה בּדברים, ואל לבּי אני אומר בּאותה שעה: “טוביה, משקר אתה! מכיון שיוצא אתה לארץ־ישראל, שוב אין עוד טוביה! עבר טוביה ובטל מן העולם ועליו השלום!”… וכאילו נתכונה אף בּיילקה למחשבתי זו וענתה ואמרה לי: “אַל, אבי, דברי פיוס הללו אינם נאמרים אלא לפני תינוקת; נותנים לה לתינוקת בּוּבָּה נאה לשעשועים ומספרים לה מעשה יפה, מעשה בּעורבא שפּרח… אם לספורי־מעשה אתה מתכון — הניחה לי, אבי, ואספר אני לך מעשה. אלא שמעשה זה, שיש לי לספר, יותר משהוא יפה — נוגה הוא”… כך היא אומרת לי, כלומר בּיילקה בּנות טוביה דבריהן בּטעם נאמרים! והרי היא פותחת בּמענה־לשונה ומציעה לי מגילה ארוכה, מעשה בּאלף לילות ואחד, כיצד פּדהצור זה שלה הוא קטן שנטל גדולה לעצמו, מסתר המדרגה יצא למשול ונתעלה בּשכלו ובחריצות־ידיו עד הגיעו למעלה עליונה. וכלום הוא חסר עכשיו, אלא שיהא רוטשילד נכנס אצלו — וזהו עיקר חפצו עתה, לתכלית זאת הוא מפזר מעותיו, שוֹלח נדבותיו הרבות על־פני חוץ ואינו מקמץ בּאלפיו. ואולם הכסף לא יענה את הכל, אם אין יחוס־אבות בּצדו — ולפיכך לא ייעץ פּדהצור ולא ייגע עם אם יַרְאֶה לכל העולם כולו, שׁאינו מן האסופים. מתהדר הוא לפני כל, שהוא חוטר מגזע בּני־פדהצור הגדולים אנשי־השם, ואביו בּשעתו אף הוא היה קבּלן מפורסם בּעולם. “אף־על־פי, אומרת היא, שגלוי וידוע לפניו, כי יודעת אני מה טיבו של אביו, שהיה “כלי־זמר” כל ימיו”. ותקטן עוד זאת בּעיניו — והנה הוא מספר לכל בּאי־ביתו, שחותנו, אבי אשתו, היה עשיר אדיר ובעל־מיליונים… “על מי, אני אומר, נאמר הכתוב הזה? עלי? אפשר, אני אומר, בּאמת גזירה נגזרה עלי, שיהיו לי מיליונים — לכן יהי רצון, שיהא שיח־שפתותיו של זה חשובּ ומקובּל ומרוצה לפני הקדוש־בּרוך־הוא”… “כלום יודע אתה, אבא, אומרת היא לי, את עִנּוּיַי ואת פני הבּוערים בּאש, בּשעה שהוא מציגני לפני מכיריו ומתחיל מספר להם את רוב גדלו ורוב עשרו של אבי ושל דודי ושל כל משפחתי העשירה ומטפל שקרים על־גבּי שקרים ובודה מלבו דברים שלא היו מעולם, ואני על־כרחי שומעת את כל אלה — שומעת ושותקת, מפני שבענינים אלו, היא אומרת, מפונק גדול הוא”. "אצלך, אני אומר, קוראים לזה שכמותו “מְפוּנָק”, ואצלי הוא קרוא “פגע־רע ושטן המשחית”. “לא, אבי, היא אומרת, אין אתה מכיר עדיין כראוי בטבעו; מטבע בּרייתו אין הוא אדם רע כלל, אלא שדרכו להשתנות לפי רוח הרגע. ובאמת, לב טוב לו ויד רחבה ורוח הבּריות נוחה הימנו. אין אתה צריך אלא לכַוֵּן את השעה ולבוא לפניו ולהראות לו פנים עצובות — ומיד הוא נכון לתת לך את נפשו. לא־כל־שכן בּשבילי — בּשבילי הריהו מוכן ומזומן להרקיע שחקים ולהשיג חלב־שמים! וכי סבור אתה, היא אומרת, שאין לי שום שליטה עליו כלל? הנה בּימים האחרונים השפעתי עליו השפעה מרובה, עד שנעתר לי להשיב את שבותם של הודיל ובעלה ולפדותם מן המדינות הרחוקות, ואז נשבע לי, שיבזבז עליהם ממון הרבה; ורק תנאי אחד קודם למעשה הוא מתנה עמהם — שיצאו משם ליאַפוניה”. “מפני מה ליאַפוניה דוקא? — אני שואל. — למה מאס בהודו ובכוש, או, דרך משל, מדוע לא יוליכם ולא יביאם לפַדַן־אֲרָם אל מלכת־שבא?” “מפני שביאַפוניה, היא אומרת, יש לו עסקים. בּכל העולם כולו יש לו עסקים. אילו, היא אומרת, עלה בּחלקנו רק זה, שהוא מוציא בּכל יום על טֶלֶגְרַמוֹת בּלבד — דיינו. אבל מה יתן לי זה ומה יוסיף לי זה?” “כמו ששנו חכמים, אני אומר, בּפרקי אבות: אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי — תרגום אונקלוס: לְפוּס כַּסְפָּא צַעֲרָא”… כך אני משיב לה בּדברי־תורה ומתרגם פסוק בצורתו, אף־על־פי שלבי בוכה בּקרבּי על בּתּי, עצמי ובשרי, שכך עלתה לה להתענות תחת סבלה בּעושר ובכבוד… “אחותך הודיל, אני אומר לה, לא כך היתה עושה…” אבל בּיילקה מפסיקה אותתי תוך־כדי־דבּור ואומרת: “הרי אמרתי לך כבר, שלא תדמני להודיל. הודיל, אומרת היא, היתה בימי הודיל, וביילקה חַוה בּימי בּיילקה. ומימי הודיל ועד ימי בּיילקה מרחק רב כרחוק יאַפוניה מיהופּיץ”… כלום מבין מה בּפירוש־המלות של תרגום־לשון זה?

בּקיצור, רואה אני אותך, אדוני שלום־עליכם, שאתה נחפז לדרכך. עוד שני רגעים — וַחֲסַל סִדּוּר טוֹבִיָה — תם ונשלם המעשה! אחרי ששבעתי רוגז ויסורים די־צרכי מבת־זקונַי המאושרה בּבנות, יצאתי משם אבל וחפוי־ראש, בלב קרוע ומורתח, ובחמת־רוחי השלכתי לארץ את הציגרה, שהיתה בעוכרי ומִלאה ראשי עשן, ודברתי אליה, אל ציגרה זו, לאמר: “יקלעך אלהים בתוך כף־הקלע ויכנס הרוח בעפר אָביך מחוללך!” — “את מי אתה מקלל, רב טוביה?” — שומע אני קול מדבר מאחורי. הופך אני את ראשי ומביט — והנה או כאן, הוא ולא אחר, אפרים השדכן, תפח רוחו! אני לאפרים: “ברוך הבא, יהודי, מה מעשיה בכאן?” ואפרים לי: “ומה מעשיך אתה בכאן?” אני לאפרים: “הייתי בבית בָּנַי והתארחתי אצלם”. ואפרים לי: “ומה שלומם?” אני לאפרים: “הלואי שנזכה שנינו לשלומם ולטובתם כל הימים!” ואפרים לי: “אָכן רואה אני בך, ששבע־רצון אתה ושמח בסחורתי, שחלקתי לך?” אני לאפרים: “כך ישמח אלהים גם אותך וישלם לך את גמולך בכפלים!” ואפרים לי: “מודה אני לך על הברכה. שמא תואיל להוסיף עליה גם ממתנת־ידך?” אני לאפרים: “כלום לא קבלת שכר־שדכנות” ואפרים לי: “הלואי שיהא חלקו של פּדהצור שלך עצמו כנתינתו!” אני לאפרים: “וכי מעט נתן לך?” ואפרים לי: “לא במדת הנתינה הכתוב מדבר, אלא בעין היפה של הנותן”. אני לאפרים: “מאי משמע?” ואפרים לי: “משמע, שכבר כלתה פרוטה מן הכיס”. אני לאפרים: “להיכן נסתלק כסף זה?” ואפרים לי: “השאתי את בתי”. אני לאפרים:“מזל־טוב לך! הלואי שתזכה לראות אצלה בנים ובני־בנים עוסקים בתורה ותשבע רוב נחת כל ימי חייך, אָמן סלה!” ואפרים לי: “יפה הנחת אשר הראני אלהים! פשפשתי ומצאתי חתן לי, בן־בליעל ואחד הריקים. שהיה מכה את בתי מכות רצח, ולא היו ימים מועטים עד שנטל את כספה ויצא לאמריקה”. אני לאפרים: “למה נתת לו להרחיק ממך מרחק רב כזה?” ואפרים לי: “וכי מה יכולתי לעשות לו?” אני לאפרים: “צריך היית למלוח לו מֶלַח על־גבי זנבו”… "ואפרים לי: “רואה אני בך, רב־טוביה, שזחה דעתך עליך?” אני לאפרים: “הלואי שיהא חלקך עמי, רבונו־של־עולם!” ואפרים לי: “בתמיה? ואני משער הייתי כל ימי, שיהודי עשיר אתה. מכיון שכך, הרי לך וקבל בזה מנחת־טַבַּקְה לריח־ניחוח”… לאחר שנפטרתי מפני השדכן במנחה זו, חזרתי לביתי והחילותי למכור מְטַלְטְלַי ורכושי המעט, שרכשתי בימי הבלי. קשה היתה לי פרידתם של אלו! כל חפץ שנמכר וכל כלי למינהו ואפילו פכים קטנים — כל אחד מהם כאילו היה נוטל את נשמתי. אלא אף אחד מכל הדברים המכורים הללו לא נגע עד נפשי כל־כך, כמו סוסי הנאמן לי. כנגד בריה עלובה זו, כנגד סוסי, עמדתּי כבוגד ופושע… הגע בעצמך: כמה שנים עבדתי בו בפרך, כמה נסיונות נתנסינו אני והוא ביחד, ופתאום עמדתי ועשיתי מעשה בפרהסיה ומכרתיו! ומכור מכרתיו לשואב־מים, לפי שבעלי־העגלות השביעוני רק כלימות ובוז. כשנכנסתי אצלם למכור להם את סוסי, פתחו אלה ואמרו: “מה עלה על דעתך, רב טוביה? כלום סוס הוא זה אצלך?” “וכי מה זה בּידי, אני אומר, מנורת־המאור?” “לא מנורת־המאור, הם אומרים, אלא אחד מבּני “לַמֶּד־וָאו”. “מאי משמע, אני אומר, אחד מבני לַמֶּד־וָאו?” “משמע, הם אומרים, שזקן מופלג הוא זה, בן ל”ו שנה שֶׁשִׁנָיו נשרו כבר ושפתו תלויה ומתנועעת ומראה שוקיו הרועדות כמראה אשה יהודית זקנה, שצינה אחזתה כשוק בערב שבת בין השמשות”… מה יאמר מר ללשון זו של בעלי־עגלות? העבודה, שסוסי העלוב, שעמד כל אותה העת מן הצד, כעומד לפי תומו, הבין כל דבור, כמה שנאמר: יָדַע שׁוֹר קוֹנֵהוּ — רצה לומר: אפילו בהמה זו בּינה יתרה ניתנה לה להבין, שעומדת היא להמכר… וזה האות למעלתו, שבה בשעה שתקעתי כפי לשואב־המים ואָמרתי לו: “סימן טוב ומזל טוב” — נתעורר סוסי וזקף עלי ראשו המלא חן והציץ עלי בעינים מפיקות תוכחת מגולה, כמדבר בלשון הכתוב: זוּ תּוֹרָה וְזֶה שְׂכָרהּ? —רצה לומר: וכי כך, רב טוביה, עושין לבני־חבריא?… מעיף אני עין בּפעם האחרונה על סוסי ורואה, היאך שואב־המים נטלהו בידו על מנת לְחַנֵךְ לו על־פי דרכו, ואני מתעכב ועומד נטוע במקומי ומהרהר בלבי: “רבונו־של־עולם! מה גדלו מעשיך! הכל בחכמה עשית! הנה בראת לך יצור בעולמך וטוביה שמו, וכנגדו בראת, להבדיל, סוס זה, אף הוא יציר־כפיך, וראה גם ראה — לשניהם גורל אחד עלי אדמות… אלא שחבה יתירה נודעת ממך להאדם, שֶׁפֶּה לו וידבר וישיח דאגתו וישפוך את לבו; אבל הסוס, להבדיל, במה נחשב הוא? אוי ואבוי לו, אָבדה לשון ממנו. וגם על ידי עבדיך הנביאים כתוב לאמר: וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה”…

— — — — — — — — — — — — — — — — — — —

מציץ אתה בּי, אדוני שלום־עליכם, ותוהה עלי, שדמעות נתלו בעיני, ובודאי אתה מהרהר אחרי: “ראה נא את טוביה זה, שתקפו אותו געגועים על סוסו!” אַל, אדוני! מפּני מה על סוסי דוקא? צר לי על הכל ולבּי לבּי לכולם. געגועים יהיו לי על סוסי שנפל בּידי זר ועל כפר־מושבי שעזבתי, על זקן־הכפר ועל שוטרו, על הקייטנים שבּבּובּריק ועל הנגידים שבּיהופּיץ, ואפילו על אפרים השדכן, ימח שמו וזכרו — שסוף־כל־סוף, אם נעמיק קצת בּחקירה ונעיין היטב בּדבר, הרי אף הוא אינו אלא יהודי עני ואביון, המבקש טרף לביתו. והיה כאשר יביאני ה' בּשלום למחוז־חפצי — אין אני יודע עדיין, מה יהיו מעשי שם ומשלח־ידי, אלא בּרור לי כשמש בּצהרים, כי ראשית־חכמה אשתטח, אם־ירצה־השם, על קבר רחל אמנו. שם אתפּלל ואפיל תחינתי בּעד בּנותי, שבּודאי לא אראה עוד אותן עד עולם, ואז אזכור לטובה גם אותו, כלומר: את אפרים השדכן, אותו ואותך ואת כל ישראל. והרי לך ידי לאות בּרית־קודש, ואתה שלום, וביתך שלום, וכל אשר לך שלום. שלום שלום לרחוק ולקרוב.