¹

משהוּ מַכריח אוֹתי לצאת הפּעם מגדרי וּלדבּר בּענינים שאיני רגיל לדבּר בּהם בּשער. אוֹדה: ליל הפּתיחה השכּירני. לא שתיתי לרוָיה מן הגביע אשר מסַכתם ואשר קידשתם עליו, אך ריח יינוֹ עברַני.

אין את נפשי להבּיע “מבינוּת”. איני יוֹדע לחַווֹת דעה, אם טוֹב שׂיחקתם. אף לא קיבּלתי עלי למדוֹד את מידת הכּשרוֹן של המשַׂחק הצעיר. אולם אחת ידעתי:

מן הרגע שהוּראיתי קרן-זווית בּית-מדרשית זוֹ של “המקוּבּלים” – נלפּתה נשימתי בּצבת. לא אדע חלקוֹ של מי גדוֹל כּאן יוֹתר: אם מַשק-כּנפיו של פּרץ, אם הרֶג’יסוֹר שעשׂה פּלאוֹת, אם האמנוּיוֹת השוֹנוֹת שחָברוּ כּאן יחד ועשׂוּ בּנוּ בּלַהטיהם. אוּלם אדע: כּל אלה – גם התוֹכן וגם המִשׂחק – אך ניסוּ לתפּוֹס את הבּלתי-נתפּס, אוּלם האויר שעל הבּמה הוּא שתפס, כּבש וריתק.

וּמבּין קטעי החזיוֹנוֹת אשר החיוּ בּי מחָדש את דמוּתוֹ הקַשתנית של פּרץ ואשר עוֹררוּ בּי מחָדש את המית נעוּרי ליצירי רוּחוֹ, הסתמן לעיני החזיוֹן האחד והחדש, אשר שמוֹ: “אוֹהל”.

האשכּח לכם, רֵעַי בּאוֹהל, את חסדכם עמי? ואתם הוֹספתם לי עוֹד ערב אחד של חג על הלילוֹת והימים, אשר מינוּ לי החיים כּאן, על מעט-אדמתנוּ. עוֹד חוּליה אחת לאוֹתה שרשרת-הפּלאוֹת, אשר אך משוּם שאנוּ חיים בּתוֹך-תוֹכה, בּעצם ימינוּ ודוֹרנוּ, בּ“בשׂר-ודם” שלנוּ, אין אנוּ מכּירים בּה. ואין אנוּ חשים, כּי היא היאהמיסטֶריההנאדרה מעוֹלם ועד עוֹלם ששמה ארץ-ישׂראל. וּברוּך כּל רגע המעוֹרר בּנוּ וּמַגבּיר בּנוּ את התחוּשה הזאת.

חוּליה וחוּליה. ספוּרוֹת הן. יש שהן ניתנוֹת לרשוּת-היחיד ויש שהן מתגלוֹת בּרשוּת הרבּים. איש איש מאִתנוּ ודאי זכה בּשלוֹ, אם בּרוֹב ואם בּמעט.האַקיף את אשר ניתן לי? ימי בּכּוּרי העבוֹדה וּגמיאַת אויר הארץ. מַחצלת קנים פּרוּשׂה עלי אדמה לאחר עבוֹדה. עין-גנים, כּנרת, מדבּר ², הר-המוֹריה, פּרקי-ועידה, שיחת-רֵעים יֵינית, הרת-עתידוֹת. מוֹעדים ליצירה ולתחוּשת-הבּאוֹת. ראִיית הציבּוּר בּעלייתוֹ.

ותבוֹאוּ אתם ותוֹסיפוּ חוּליה בּשרשרת היצירה שלנוּ, ותתנוּ לנוּ ערב אשר “הֵעיר, והסעיר והרנין”, והעיד, כּי שכינתנוּ לא הסתלקה מאִתנוּ.

אם ארצה למַצוֹת לעצמי וּבלשוֹני מה לי “אוֹהל” כּיוֹם, כּפי שנגלַה לי בּליל הפּתיחה, ואמרתי דבר, אשר יהיה בּעיני איסטניסיםואֶסתֶטים מוּפרך מעיקרוֹ. דבר אשר יְעָרֶה מראש את הטעם לפגַם, את החטאת הרוֹבצת לפּתח, זוֹ שטוֹבי-טעם חשים אוֹתה מרחוֹק בּחוּש-הריח הדק שלהם:

מפעל הסתדרוּתי.

וידעתי, כּי לגבּי רבּים וכן חשוּבים אין בּצירוּף זה אלא מן העִדר, מן החולין, מן הרשמיוּת, רמז לבּיוּרוֹקרטיה חדשה המתנשׂאת לשלוֹט ולרדוֹת בּרמש האדם.

ולי זה אוֹמר, כּי אח הוּא “אוֹהל” ליצירה אמיתית, בּלתי-מזוּיֶפת, גזעית ושרשית, היוֹקדת בּאש טהוֹרה של חלוּציוּת, לכל עוֹמק המוּשׂג הזה.

ועוֹד לי שֵם:

קבוּצה.

מיוֹם קיוּם הקבוּצה הראשוֹנה בּארץ הוֹלך אני וּמוֹנה את מספּרן, מוֹסיף וגוֹרע: החיוֹת והנעדרוֹת, הכּוֹשלוֹת והמתגבּרוֹת. הלילה הזה נוֹספה לי למניני עוֹד קבוּצה אחת: “אוֹהל”. לא שאלתי, אם יש להם לבני “אוֹהל” קוּפה משוּתפת, אם סוֹעדים הם בּצַותא. את ריח הקבוּצה האמיתית הרגשתי בּהם ואת כּוֹח היצירה שבּקבוּצה, את הדביקוּת בּאדם וּבחברת האדם, את אויר היצירה הקיבּוּצית, זה ששׂוֹרר רק בּקבוּצת-אמת וּבקרב אנשים אשר נשמתם נפתחה לקראת חיי קבוּצה.

וּבכן, תחת לדבּר על אמנוּת, על כּשרוֹנוֹת, על ניצוֹצוֹת, תחת להעריך את היתרוֹנוֹת וּלגלוֹת את הפּגימוֹת, בּאתי לדבּר על – הסתדרוּת וּקבוּצה. האין אני עוֹשׂה בּזה “שירוּת של דוֹב” ל“תלמידי-אמנים” הצעירים שלנוּ?

איני חוֹשש לכך. משוּם שאני רוֹאה בּ“אוֹהל” לא חבוּרה של “פּרחי-אמנוּת”, המשתעשעים להנאתם בּעניני בּימה, אלא חטיבה מיוּחדת. ראשית מפעל אמנוּתי, שהוּא עצם מעצמה ורוּח מרוּחה של תנוּעת העבוֹדה הארץ-ישׂראלית. היא מכוֹרתוֹ ונוֹף מוֹלדתוֹ. ואין לי שבח גדוֹל מזה להתחָלה, ואין לי דבר גם מַבטיח יוֹתר וגם מחַייב יוֹתר מאשר זה. כּאן הערוּבּה מפּני התלישוּת המוּסרית והבּדילוּת החברתית, מפּני הריקנוּת הנַפשית, מפּני ההתרוֹססוּת³ האינדיבידוּאַליסטית המוֹנעת כּל פּעוּלה גדוֹלה, הדוֹרשת התלכּדוּת כּוֹחוֹת, מפּני טירוּף הגַדלוּת ותאוַת “ההכּרה” – כּל המחלוֹת הללוּ הנוֹתנוֹת אוֹתוֹתיהן בּפרחי הכּהוּנה אצלנוּ בּספרוּת כּבאמנוּת.

הסתדרוּתיוּת וקיבּוּציוּת פּירוּשן: ההתלכּדוּת החברתית בִּפְנים, וההתלכּדוּת החברתית עם הציבּוּר היוֹצר. היניקה מן הסערה, ממלחמת הגאוּלה, מן ההיאָבקוּת האיתנה. ההצטַמדוּת לאוֹצרוֹת התרבּוּת, ראיית המרחב וציפּיית הבּאוֹת, הטָיַת שכם לעוֹל העם, הנאמנוּת והרצינוּת הגדוֹלה בּקלוֹת וּבחמוּרוֹת. זהוּ אויר-הנשימה אשר מבּלעדיו כּל התחלה אמנוּתית וספרוּתית תעשׂה פּרחים ריקים ונבוֹל תבּוֹל.

ידעתי, גם בּקרבּנוּ יש חוֹששים ל“אמנוּת פּוֹעלית”. ודאי, יש בּעוֹלם מי שהתיַמר בּזה ועשׂהוּ למפלצת. אוּלם, אם נחשוֹש לשוֹטים שקילקלוּ ושוַדאי עוֹד יקלקלוּ, הרי אסוּר יהיה עלינוּ לאחוֹז בּכל הגדרה שהיא, הכּל ניתן להינָבל וּלהיטָפש. אין דבר העוֹמד בּמרוּצת החיים בּפני השטוּת, בּפני הגֵרה הנבוּבה, בּפני המוֹדה. אוּלם אם נרד למַהוּתוֹ של דבר, כּלוּם אין אמנוּת-אמת יוֹנקת מתוֹך עצמוּת הדוֹר וּמרוּח הקוֹדש של הדוֹר? ודאי, כִּמְטַחֲוֵי קשת נברח מאוֹתה האמנוּת הרוֹדפת אחרי מרכּבתוֹ של מישהוּ ויהא היוֹשב בּתוֹכה אדוֹן אוֹ עבד, נבוֹן לכל אמנוּת המוֹכרת עצמה, חנפה וּמשתעבּדת, ודאי לא נֶהְדַר גם את פּני אמנוּת-חצר מִתְפַּרְלְטֶרֶת. נַבריח אוֹתה מקרבּנוּ. אוּלם כּלוּם יש בּנוּ מישהוּ כּיוֹם אשר לבּוֹ ילך אחרי אמנוּת פּארנאסית, מתפּנקת, מסתלסלת, מתגַנדרת? כּלוּם הכּמיהה לשירת-אנוֹש אמיתית לא היא שמצַוה עלינוּ את שירת האדם החי עמנוּ, את ישרתנוּ אנוּ?

וּכלוּם יוֹדעים אנוּ פּרק חשוּב שהוּא בּאמנוּת, אשר לא נשׂא בּקרבּוֹ את עני הדוֹר ואת בּשׂוֹרתוֹ? ומה היתה שירתם של פייאֶרבּרג, בּיאליק, טשרניחוֹבסקי – אם לא שירתה הפּנימית של הציוֹנוּת, וּמה היוּ כּל ההתחָלוֹת של אמנוּת יהוּדית מלפני חצי יוֹבל שנים, אם לא “אמנוּת ציוֹנית”? וּמה היוּ לנוּ בּרנר ושמעוֹנוֹביץ (בּתקוּפתם שבּחוּץ-לארץ) וגם גנסין ושוֹפמַן, האינדיבידוּאַליסטים לכאוֹרה, אם לא שירת הדוֹר אשר נתיב המַכאוֹבים שלוֹ התפּתל עדי המפעל החלוּצי? אוֹ כּלוּם כּל מה שנוֹצר בּשׂדה-ספר כּאן אצלנוּ, בּקרבּנוּ, אינוֹ כּרוּך בּעוֹלמוֹ הרוּחני, בּמערכוֹת חייו של דוֹר מסוּים, של תנוּעתוֹ ושל הוַיתוֹ? וּכלוּם אין שירת-היחיד הטהוֹרה, מעוֹלם ועד עוֹלם, בּת לדוֹרה, לעמה, ואפילוּ למַעמדה?

וּכלוּם יש להעלוֹת על הדעת, כּי כּאן בּארץ תיוָלד לנוּ אמנוּת, שלא תהא “פּוֹעלית” (לא בּשלט, כּמוּבן, כּי אם בּעצם עצמוּתה)? כּלוּם יש לה לאמנוּת כּאן בּארץ קרקע-יניקה אחר מחוּץ לקרקע העבוֹדה, הוָיתה וּתנוּבתה הנַפשית? האוּמנם יתכן שיקוּם בּינינוּ אמן-אמת, יחיד אוֹ קיבּוּץ מבּלי שיהיוּ לוֹ שרשים בּקרקע זה? הסוֹפרים המקוֹננים על הספרוּת הנרתמת בּמרכּבת הפּוֹעלים – טחוּ עיניהם מראוֹת, כּי אם היתה בּארץ יצירה רוּחנית בּשנים האלוּ – הרי על קרקע זה צמחה ורק על קרקע זה צמחה. ואשר מחוּץ לה – צחיח סלע. ואילוּ היוּ מעמיקים בּדבר היוּ אוּלי רוֹאים, כּי אי אפשר היה שתהיה אחרת.

יש בּינינוּ חוֹששים ל“שיטה” וּמערערים עליה. ועצתי אמוּנה: אַל נעשׂה מזה ויכּוּח. נַניח לה ל“שיטה”. נראה בּמחזה. נפקח את לבּנוּ לרוָחה, גם אנוּ, הקהל, גם המַציגים. נתרשם ונבּיע את התרשמוּתנוּ בּגָלוּי. וּכשנטעם לָקוּי, חַסר, יָתיר, אי-אמת, הפרזה, טעם לפגָם – לא נסתיר. אך אַל נהפוֹך את הענין עצמוֹ ואת התרשמוּתנוּ לויכּוּח של אַסכּוֹלוֹת. המחזיק בּנוֹשנוֹת אַל יסגוֹר את עצמוֹ מפּני החדש, והחדש אַל יתעקש ואַל יצדיק כּל סלף בּתירוּץ של “אחרוֹן-אחרוֹן”. מוּבטחני, כּי לא אַסכּוֹלה זוֹ אוֹ אחרת תשלוֹט בּנוּ. כּל הבּא הנה לארץ מביא הנה את צרוֹר הבַּגַז' שלוֹ. ואם כּי בּגז' זה מכיל כּמה אנכרוניזמים וְאַנַ-ארציזמים⁴, אף על פּי כן אין לזלזל בּוֹ, בּאשר הוּא הוּא המעַשיר את רוּחנוּ, והגורם למזיגה התרבּוּתית של ארץ-ישׂראל רבּתי, לעתיד לבוֹא. ארץ-ישׂראל היא לבּוֹרטוֹריה חשוּבה, והיא מלמדת ועוֹד תלַמד את כּוּלנוּ: את ההוֹגה, את העסקן הנאמן, את הרֶג’יסוֹר ואת המשַׂחק. וגם המחזיק בּנוֹשנוֹת שבּקרבּנוּ “הלוֹך ילך” ל“חדר”, ואם גם על כּרחוֹ. וּבלבד שתתגלה אמנוּת-אמת. לפניה נכרע כּוּלנוּ.

וגם רֶפֶּרטוּאַר ימָצא.

מבּחינה זוֹ נתן ליל-הפּתיחה הבטחוֹת גדוֹלוֹת. פּרץ, אשר כּל ימיו חתר אל הבּימה בּכל כּוֹחוֹתיו, ולא יכוֹל – מצא לוֹ בּארץ-ישׂראל וּבעברית את המגַלם. ואת המגַלם הנאמן, אשר חדר לרוּחוֹ של פּרץ, אשר הקרים את דמוּיוֹתיו בּשׂר והפך את חריפוּתוֹ הרעיוֹנית לנפש חיה. היה כּאן בּאמת “גלגוּלוֹ של ניגוּן”. אם לא לדבּר על תג פּלוֹני אוֹ אַלמוֹני, הרי כּכה ראה פּרץ את הדברים. ועכשיו נשקפת התקוה, כּי פּינוֹת חבוּיוֹת וחשוּבוֹת של ספרוּתנוּ תשוֹבנה לחיוֹת בּנפשוֹ של הקהל. האין זאת בּשׂוֹרה לספרוּתנוּ?

בּתוֹך קהל-רוֹאים עוֹבד ויוֹצר, בּתוֹך אויר של קיבּוּציוּת, של דביקוּת, של התלהבוּת אמת וחרוּף-נפש, של אהבת-עם, של משׂא-נפש חברתי, של כּמיהה למקוֹרוֹת תרבּוּת – האין אנוּ רשאים לקווֹת – כּי יצמח לנוּ דבר בּעל ערך, בּעל משקל, אשר יַפרה את רוּחנוּ וירנין את לבּנוּ?

חברַי בּ“אוֹהל”, אַל נא תחשבוּ זאת לשבחים. ואַל תחכּוּ לשבחים. אמרתי בּליל הפּתיחה: אתם עוֹלים לגרדוֹם. ואיני חוֹזר בּי גם לאחר הצלחתכם. הסכּנוֹת אוֹרבוֹת והמצוּדה פּרוּשׂה והענשים צפוּיים.

וּמה שנאמר כּאן זהוּ – לא יוֹתר מאשר תביעת גידוּל, חרדה ליציר הנוֹלד וציפּיה לעתידוֹ.

יהי רצוֹן שלא תכזיבוּ את ציפּייתנוּ.

סיון תרפ"ו.