א. בטרם    🔗

בטרם הולדת שיר, בטרם היות השורה הראשונה הנתונה שאחריה כל היתר הוא שורה מתוך שורה, מין שפופרת מתוך שפופרת בטלסקופ מתקפל, עוברת תקופה מסויימת, רגעית או ממושכת, של רגש, דהיינו קליטת החוויה בתוך כל החוויות הקודמות, ואין מלה ואין קול – רק פעילות אפלה של כימיה נפשית. זאת היא תקופה של פרישות מן העולם, של הליכה בתוך העולם ומחוץ לו, של האזנה מפועמת פנימית. הבט על פני אשה צעירה כשהיא בהריון – מה אור טמיר ונעלם! זאת היא תקופה ללא יחסים, פטורה מהמאורע שחוללה והשבירה, וחפשית מעיני הזולת שהוא הגיהנום של סארטר, רק הסתכלות סובייקטיבית, טראנסצנדנצה אלוהית, הראש כפוף אל הבטן, עיגול סגור של כלל ההוויה.

זאת היא תקופה של הסתפגות והתרווּת בהשפעות אחרות משכבר, גם מנוגדות, תקופה של תוהו, מעין זו שתיאר ווייטהאד בתחום ההגיון: “מצב של מתיחות מבולבלת הקודמת לכל הכללה אינדוקטיבית מוצלחת”,¹ ואשר אליה רמז גם ניטשה בזאראתוסטרה: “עליך לטבול בתוהו בטרם תוליד כוכב רוקד”. הדרך איננה איפוא ישר מהחוויה אל המחשבה או אל השיר, אלא דרך הדממה, שם הנסיון מתחבר עם קודמיו ומהווה מערכת נפשית חדשה. האדם החי תמיד חדש.

ובכל זאת, הרגש הדומם נותן את אותותיו. לפי אֶליוט יש והשיר מבשר את בואו על ידי ריתמוס מיוחד, גלים בלב, נדנודים פנימיים של אין דמות וצורה, רטט גרידא. הווה אומר, השירה היא מוזיקה בטרם היות מלים, השיר אינו אלא תמליל. ונדמה לי שאותו הריתמוס הוא אשר נשאר ומפעם בשיר האָמין. כך דימו חז"ל התגלות השכינה לשמשון. על הפסוק ותחל רוח ה' לפעמו, אמר ר' דימי: מלמד שהיתה שכינה מקשקשת לפניו כזוֹג.²

ב. המאבק    🔗

יחסה של דממה טרומית זו אל ההבעה דו-יחסי הוא, מצד אחד הרי כל האדם עריגה לביטוי, ובזה הוא ניפלה מכל חי. ואולי הבריאה כולה מגלמת שקיקות קוסמית זו. בראשית לא היה הדבר אלא התוהו, וחתירתו זו של התוהו להיות דבר, להיות כאב ועונג, שמחה וצער, להיות משמעות – זאת היא הליריקה הנצחית האלוהית. כך לוחצת הדממה אל תחתית ההכרה, משתוקקת להתגלוֹת. וההכרה במקביל מצמידה אוזן למה שמתרחש מלמטה. “דבּר”, אמר סוקראטס, “כדי שאראך”.

ואולם מאידך הרי הרגש מסרב להבעה, שכן היא כלי-שרת לשכל בה הוא מנתח ומפריד, והרגש יודע רק שלמותו של העצם, רק מורגשותו. השכל מקומי או חללי, נוטל את ההוויה ומצמצמה לנקודות ומצבים ותנועות ומניחם זה בצידו של זה, וכך הוא ממקם ומחלל (אכן, מחלל!) כל מושג. הוא משטח כל דבר כאילו על קערה: זרוע, ביצה, מרור. ושיטוח זה הוא כל ההסבר, מתקבל כאילו היה כל ההסבר. ואילו הרגש קולט קול דופק של לב העצם, קול חיותו. השכל גובל גבולות, ואילו הרגש תופס ללא גבול, סתם, כלל, אינסוף. ועל כן מסתייג הרגש מכל מבע כאילו הוא חנק והרג. איך אמר פלובר? “הלשון האנושית היא כמו דוּד סדוק, ואנו מכים בו מנגינות המתאימות לריקודם של דובים, שעה שאנו כמהים לעורר את הכוכבים לרחמים”.

עריגה וסירוב, ושניהם באים, צריכים לבוא, על סיפוקם בשיר, והא כיצד? באיזו צורה של הבעה מתיישבת הסתירה ושניהם באים לידי ביטוי?

ג. האמת האנושית    🔗

ויתרה מזו. כי מה שחשוב בשירה – והכוונה היא ליצירה האנושית כולה – איננו ציור נחמד, אילן וניר, או צעצוע לשון, אף לא פאתוס או השתפכות, אלא דבר אחד ויחיד: האמת האנושית האינסופית של הלב, בניגוד לאמת של טבע, ואף של טבע האדם, הטבע המוגבל, המשבצתי, החיצוני.

כי הנפש איננה כדור השלג שכל גלגול משלו מוסיף רובד על רובד ואיננו נוגע בשכבות פנימיות. היא איננה גידול מיכאני אלא, כאמור, מזיגת כוחות. כל רסיס המטופטף אל תוך שפופרת הניסוי צובע את הכל, משנה את עצמו יחד עם מראהו ועצמותו של כל מה שבשפופרת. הכל נעשה אחד ואחר. השיר הוא איפוא קינֶטי, תנועתי, התרחקות ממקור ההשראה והתעוררות תזמורת הדממה של מוטיבים שונים הספונים בלב. כך היא התגובה אצל הפייטן, וכך גם אצל הקורא – הנפש לא ניתנה לחצאין או לשיעורין.

וממילא השירה כולה אנושית. הנושא מטיל את המשורר אל מעמקיו, אל ההתרמזויות ההדדיות של כל נסיונות עברוֹ, ואף של קודם לכן, אל אותם מעמקים שבלב שם צפונה האנושות כולה על כל זחילותיה, הגעותיה וכשלונותיה. הנושא עצמו נעלם. כל הנושאים הם רק אמתלה ופתחון פה, פתחון לב. הזרע נרקב, נמצץ אל תוך העסיסיות החריפה של העפר מסביב לו, של כל העפר, של כדור האדמה כולו, ובמקומו עולה שיבולת-דגן, תבואות שמש וגרש ירחים. וזוהי, נדמה לי, משמעותו העמוקה של המונח “אֶסתטי”, אמת פנימית-אוניברסאלית, הרגשה מאוד פרטית-אינטימית ובה בעת רחבה-כללית של הפרט בתור כלל, של אדם-אנושוּת. והרגשה מופלאה זו – ניתן לומר “פרסונה” התגלותית זו – מגרה את המשורר להעלותה על גבי כתב ואת הקורא להפליט תוך אנחת התפעלות: “יפה”. ומבחינה זו ניתן גם לומר שהמוסר הקאנטיאני – “התנהג באופן שעקרון התנהגותך ישמש חוק אוניברסאלי” – מייצג השקפה אֶסתטית על התנהגות. הרי זוהי חתירת ימינו, מצד המחשבה והשירה גם יחד, חתירה אל אמת האדם, אל האֶסתטיקה האנושית ורק אליה. המשורר-האדם מגלה אמיתות במעמקיו, בצנפה הכללית של התוהו, וזהו חזיונו שאין לו גיבוי בשום הגיון אלא הד עמוק בלבנו.

כלומר, גם השירה מדע, מדע הלב. אמיתותיה אוניברסאליות. לא, יתירה על מדע. כי המדע הוא אוניברסאלי, ואילו השירה אינסופית. ושתי התכונות שונות זו מזו. האוניברסאליות טעונה אינדוקציה, והאינסופיות – מין אישור פנימי, רק אישור. הקורא מאשר בלבו: כמה אמת! והסתכלות זו אל תוך עצמו, שמיעה לרגע אחד את קול עצמו, זוהי הנאתו. הקורא מזדהה. אינו שואל לדוגמאות, לאותות ומופתים. המלה הפיוטית נושאת בתוכה כל האותות וההוכחות. היא פרטית-כללית יחדיו, דהיינו אינסופית, ללא גבולות. ושוב תימה: הא כיצד? איך, באלו אמצעים, נעשית המלה המצומצמת כל כך, המהוקצעת כל כך, מסוגלת להביע את האינגבוליות? והרי זוהי גם התמיהה הקודמת: עריגה וסירוב לביטוי – איך באים שניהם על סיפוקם?

ד. הדלי הסדוק    🔗

בפילוסופיה של ימי הביניים נידונה האפשרות שהנפש אין משכנה בתוך האדם, אלא היא אופפת אותו כמין אווירה המתהלכת תמיד אתו. היפותיזה זו מתאמתת לגבי נפש השיר, כי עיקר השיר איננו שרוי במליו אלא במה שנשאר מבחוץ, מה שעוטף אותן, אותה אינסופיות של משמעות שאי-אפשר לנסח אלא לרמז, ולאו דווקא בדימויים – הללו מצליחים לפעמים בכיווּן ההפוך: לצמצם, להמחיש – אלא בעשיית סדקים וחורים, ולא ברצון אלא מחוסר ישע ואזלת יד כנה. כי מי התהום כבדים מדי והדלי מתבקע תחת לחץ משאם. כי יש מקומות עדינים-מַשבריים בכל שיר שבהם כל מלה יתירה שוברת מיד כישופו של השיר וכל היקף משמעותו מתנדף, שם הזרימה ההגיונית מתעצבנת, מתפצלת ומתעוותת, והאור מאפיל, והקורא נהדף בעל-כרחו דרך הסדקים אל תוך הלילה העיוור. ויש לשון אחרת זולת האור בה ידבר העולם אל איש עיוור.

“הלילה נשגב”, אומר קאנט, “והיום יפה… הנשגב מעורר, והיפה מקסים”.³, ⁴ לי נדמה שגם ביום – יפיו של היום שוכן במשהו של לילה הנדחק אל תוך היום הבהיר ביותר.

תכופות אנו שותפים להרגשתו של אפולינר, וקשה להציב נקודה בסופו של שיר, כי לא נגמר, כי לא הבענוהו כמו. ודווקא אז אנו מרגישים כי השיר נגמר, כי אין יותר. הלשון בעל כרחה משתתקת ונותנת לרגש ללכת הלאה בלילה, יחידי ועירום, כעין מוזיקה מופשטת, כעין גלים בלב, והסדקים בביטוי הם עצמם הבעה, והמלה הקרועה והמבוקעת היא המבוא לאינסוף. וכך הסירוב והעריגה מסתייעים אהדדי ושניהם מנצחים.

כי כל האמנות השירית היא כעין אמנות החליל – כיצד להפעיל נקבים ושסתומים. כל היכולת של המשורר היא להביע אי יכולת. כל שיר הוא יאוש.