(דברים בכינוס סופרים בבית הסופר,

תל-אביב, ב' חול המועד פסח, 24.4.78)

שני קורֶלטיבים, שני בני זוג שלא תמיד השלום במעונם. יש חזונוֹת שמלכתחילה לא ניתנו להגשמה, שעצם מהותם היא היותם מעבר לכל הישג, להיות רק כוכבים גבוהים שעל פיהם מכַוון הקברניט את ספינתו, כי בלעדיהם עלול הוא לנווט אחורנית או לתוהו ובוהו ולהינגף בכיפים ושוניות או לעלות על שרטון ולהיתקע לעולמים. וההגשמוֹת מאידך יש שביחס לחזון הן כמו כדור האדמה הנכנס ונוגס פרוסה פרוסה מהלבנה הזכה עד היעלמה בלילה האפל.

שלושים שנה – וּודאי זכאים אנו לחגוג שתי הגשמות תחיליות גדולות: תחיית מדינתנו, ויהיה אשר יהיה מדינת ישראל תחזיק מעמד ותינוֹן, ותחיית שפתנו הדוהרת כבר צוואר בצוואר עם כל הלשונות במסירת התפתחויות אחרונות בז’רגון הפוליטי ובמדע המתוחכם. אלא שתחיית העם עוד לא תתן אותותיה, ואף משקע של אכזב מעיק על הלב. העם זקוק עכשיו יותר מאי-פעם לסופרים מורי דרך.

דומה שאנו טועים שלוש טעויות, והן מאד שלובות זו בזו, בפירושו של חזון הגאולה. האחת – פירוש גיאוגראפי בלבד. עלייה ונגמר. בעצם בואנו נגאלנו, “ומה עוד תבקשי חביבה?” לא תמיד אנו דורשים התקדשות למה שעתיד להיות תהליך ארוך וקשה, לא תמיד אנו דואגים להכנה טרם כניסה. אחת הפלוגתות המריריות ביותר בין שתי הכיתות בימי בית שני, הפרושים והצדוקים, היתה שהראשונים גרסו שהכוהן הגדול הנכנס ביום הכיפורים להקטיר קטורת במקדש חייב לתקן לאחר שנכנס. פירוש הדבר, שעליו להניח את הקטורת על גחלי אש במחתתו בתוך קודש הקדשים עצמו, ואילו הצדוקים סברו שקודם יתקן ואחר כך ייכנס, כשמחתה עם האש הקטורת כבר בידו. והנה עכשיו הרי ארץ ישראל כולה קודש קדשים שלנו, ובמסגרת רחבה זו היו צודקים הצדוקים: קודם יתקן ואחר כך ייכנס. והרי כך באמת נהגנו בשנים קודמות כשיסדנו בהרבה מקומות נקודות הכשרה, והעולים הצעירים ידעו עמוקות לאן ולקראת מה הם עולים. ואולם לאחרונה אין אנו פועלים כהלכה בכיוון זה, ובעיקר בארה"ב שם יהדות רחבה ורבת משקל, ושם ההתבוללות כמפלצת רעבה זוללת בכל פה. ומי יודע אם יהדות זו עוד תתקיים עד תום המאה הזאת, ובלעדיה מה כוחנו ומה מעמדנו כאן. כך מכל המקומות רבים הבאים, אבל במחתות קרות. לא גחלי אש ולא קטורת סמים דקה. ויש שבעצם לא באים, אלא לדאבוננו הם בורחים. ומה תימה שבראותם כי החיים לא שקטים גם כאן הם מסובבים את היצול, והבריחה משם הופכת לבריחה מכאן לקיים מה שנאמר “בראותם מלחמה ושבו מצרימה”. ותיקון המחתות עוד איננו מאוחר גם כאן. כי נקודת הכובד של כל בעיית הקליטה המרוכזת עכשיו במחשבתנו המדינית היא לא כל כך קליטת העולים תוך המדינה כמו קליטת המדינה תוך העולים, קליטה נפשית שתאחז בהם בזרועות חמות של לדורות ללא הרפייה. ולקליטה זו חבל שאין אנו מקדישים תשומת לב ומחשבה כל צרכנו. וכך אנו נאבקים כשדרך כל החורים והסדקים בגופנו דולפים הכוחות כמו משלפוח מחורר, וגם אלה במרחקים שהועידו פניהם אלינו מתעשתים ונשארים תקועים באמצע הדרך, באמצע דרכם הפנימית. דומה שעל הספרות העברית לסייע באש ובקטורת.

הטעות השניה בפירושו של חזון הגאולה היא היסטורית, או אנטי-היסטורית, ניתוק מהעבר, והיא כבר תוצרת הארץ. וגם היא בריחה, לא משום אלא מעצמנו. כי עוד פעם התפיסה הגיאוגראפית פועלת במחתרת: הרינו כבר כאן ונגאלנו. עכשיו נקח סכין חדה ונשחט מתחתינו כל שרשינו הקודמים ונשאל שרשים אחרים משכנינו הקרובים או הרחוקים.

ואולם חוזה המדינה ויורה ראש פינתה חזה אחרת. “משאת נפשנו היא ארצנו העתיקה, אך באותה ארץ עתיקה מבקשים אנו רך פריחה חדשה לרוח היהודים” (הנאומים בקונגרסים, עמ' 112). וכנראה היה גם בעיניו הרוח היהודי חזות הכל. אם כי התמסר בשארית כוחותיו למומנט המדיני. ומה זה רוח אם לא האני של אומה הקורם תבנית מהותית בעודו ברחם התולדה ומגדיר את עצמו הלוך והגדֵר על ידי קליטת חוויות והטבָעת גושפנקא עליהן משלו, ולעולם ללא גמר, ללא מיצוי כל עצמו, כי זה סודו של הרוח שאין לו הגדרה אחרונה, סופסופית. לשון אחר, מה זה רוח אם לא אותו קרס קטן הפורף ומחבר את האתמול עם המחר, את הרגע האחרון עם הרגע הקרב הבא. טוֹל קרס זהב זה והאדם או העם מתפורר, מושמט מרכבת ההיסטוריה ומושלך אל אשפתות עתיקות יחד עם רבים אחרים שלא השכילו לפרוף את עצמם. השתנוּת? פשיטא. אבל רק כמו שאומרים הצרפתים: ככל שהדבר משתנה כן הוא אותו הדבר. ואולי קצת יותר חריף: ככל שהדבר משתנה כן הוא יותר חי ומתגלה. אנו מתווכחים על המשך ומהפכה, כביכול דיכוטומיה לפנינו, דבר והיפוכו, בעוד שאין המשך קיים אלא מהפכה מתמדת. שאם לא כן הוא עובר ובטל מן העולם. ובד בבד גם מהפכה מחייבת המשך מתחתיה ובתוכה, שאם לא כן אין מה שיעבור דרך מהפכה. אפילו הופכים הקערה על פיה, הקערה טעונה שמירה ולוּא רק כדי שתיהפך.

ובכלל יש להעמיק קצת יותר כדי לעמוד על מהותם וחשיבותם של שרשים, שכן הם מבצעים תפקיד של מטאבוליזם רחב ומופלא, שכן בהם מתמקד כל מחזור הדם הקוסמי השוטף בעפר האדמה הנושא בחובה גרש ירָחים ותבואת שמש, ועולה בעורקים הקשים של גזע עץ השדה ובדיו עד הרכים והַדקדַקים של העלים בצמרת, ומשם שוב אל ירחים ושמש. השרשים הם הלב. ושרשים שאולים הם מין השתָלת לב שעוד לא הצליח. מוקדם או מאוחר הגוף ידחה את הלב הזר ויגווע.

ניתוק מהעבר. שמא אנו מחבלים תוך כך בכוח היצירה של עמנו. יפה הבינו היוונים הקדמונים קטלנוּת עצמית כזאת בקבעם כי המוזות הן בנות הזיכרון. כלומר שבלי העבר אין קרקע מפרה לשירה ואמנות. ורעיון זה עצמו – מה הבנה הדדית בין צוּקים רחוקים! – הביע הבעש“ט במימרתו: “גלות הוא שיכחה, והזיכרון הוא הגאולה”. ובינתיים, בין שיכחה וזיכרון, נוצרת ריקות נפשית שכולנו עדים וכואבים לה, כי כמו בכל בית שנתרוקן מיושביו פולשים אל תוכנו שדים ורוחות היוצאים ברקידה של הפקרות ופריצות לא ידענו עד כה. הטו אוזן ושמעתם בקודש קדשים שלנו שעטות רגליהם מפריסות הפרסה כעגלים. ושום חוק לא יועיל. הספרות צריכה ויכולה לגרש השדים ב”ויהי נועם" נסתר ועמוק משלה.

והטעות השלישית היא פסיכית, נטייה למנוחה, לניתוק מעול העתיד, לסילוק החזון עצמו, והיא תופעה שלילית עוד יותר, כי היא הפסקת עצם הריתמוס שפועם בנפשנו. כי התפתחה אצלנו – וחבל, גם באזורים מסויימים בספרותנו – תחושה של עייפות, עייפות מהרומאנטיקה של חזון לאומי ואנושי, עייפות מ“סבל הירושה”, עייפות מעריגה על וגר זאב עם כבש ועל אור לגויים. ננוּח. רבת צררוּנוּ. נתנצל את עדיינו. נתפייס ונתפשר על ההווה נהיה ככל הגויים.

ואני – ראשית, אינני מאמין שהמנוחה אכן שרויה אצל כל הגויים או בתוך איזשהי מדינה. ומה גם בימים אלה כבדי עננים ופלוחי חזיזים, ימים סוּמים ואפוקאליפטיים. חרדה אורבת בלב כל העמים, גם כשהם מטפסים מכוכב-לכת אחד אל משנהו כמו במנוסה מפלַניטה זו העולה על מוקד. שנית, אינני מאמין שהמנוחה היא ברכה לשום אומה ולשון. אני נוטה יותר לדעתו של הסופר הצרפתי אלבר קאמי, שהאי-בטיחות היא אם המחשבה והרזון הוא אבי החזון, כי המנוחה והשובע והקלאסיות האפרורית והבעל-ביתית – שיש ומערבבים אותה עם השקט המודרניסטי – אינם מניבים תקופה יוצרנית גדולה, שרק העריגה למשהו מעבר לאופק, ואפילו אל מעבר לאפשרות ההגשמה, מהווים כל הדחף והמרץ – כן, גם כל התוכן – של שירה אמיצה וקיימת, ושחזון אור לגויים מתגלה גם אצל כל הגויים, כעילה ועלול גם יחד. בתקופה של פריחה ולבלוב, באנגליה בתקופה האליזבתית, בגרמניה עם גתה ובפירוש בדבריו, בצרפת עם בודליר, וברוסיה עם דוסטוייבסקי ובפירוש בדבריו. ושלישית, ובעיקר, אני מאמין שעריגה אינסופית היא הנשמה והנשימה במיוחד של עמנו, תרומתנו הייחודית האונטולוגית והסוציאלית גם יחד, דהיינו מחד המרחק האינסופי בין אדם ואלוהים בניגוד למחשבת כל העולם הפגאני, וגם בניגוד לנצרות במידה שעמלה לגשר על התהום. ומאידך, הדרך הסוציאלית והמדינית, שגם היא אינסופית אצלנו, הדרך אל אחרית הימים, ובכל זאת רק היא היתה המשיכה והיעד בתולדותינו. אמנם גם הפילוסופים היוונים שקלו וטרו במושג של אינסוף, אבל רק האינסוף הפיזי של מקום וזמן ולא בתחום הדתי והסוציאלי, דהיינו לא השאיפה האינסופית של האדם. זוהי מתת “הרוח היהודי” בלבד, ורומאנטיקה דינאמית זו, נשימה ארוכה זו, אי-אפשר לעקור מתוכנו מבלי לעקור את עצם זהותנו, עקירה שסופה פאתולוגית, עֲקָרוּת.

אני מסתכל תוך נפשי כמו תוך פיר גיאולוגי עמוק – מה עמוק! – ורואה איך שהחזון והעריגה טופחו אצלי ונמסרו מרובד אחד אל משנהו שעל גביו. כבן עשר הייתי ושרתי יחד עם כל העיר, אוסטרה, פלך ווֹלין, עירו של המרש"א (במבטא אשכנזי כמובן)

שכב הרדם בן לי יקיר, שמע אדבר שיר:

בימי קדם במרחקים היֹה היתה עיר, וכו'

או

על אם הדרך שמה מתגוללת שושנה חכלילת עיניים,

נידפת מסער, עָלֶהָ נובלת, שוכבת גם פה מיומיים. וכו'

מלמול תוך חלום, געגועים ללא לשון, ללא שיר, וללא אומץ והתעוררות, אבל עריגה כל-נפשית. ואחר כך קצת יותר שיר ויותר אומץ ותחילת תודעה של דם וקרב, ואני אז כבן י“ג – י”ד:

אל טל ואל מטר, דמעי ירטיבו ציון את הרריך,

לא אש ושמש דמינו יאדימו ציון את שמיך, וכו'

ואחר כך,

למד בני שיר פלא זה, שיר דור כולו זכאי,

שבדם ואון העם יגאל, יגאל יפעל וחי.

ואחר כך, אחר כך, ופתאום – שירה אמיתית, הרגשה נפשית דקה מול הרגשת הנוף עצמו מסביב, חרדה מול חרדה והכן מול הכן, כמו שתי השיניים של מצלל:

מה מה לילה מליל, דממה ביזרעאל,

נומה עמק ארץ תפארת, אנו לך משמרת.

וכך מעלה מעלה בגיאולוגיה הרוחנית שלי, רובד על גב רובד, עד – עלייתי.

דומה שלאחרונה חדל העם לשיר. המשורר הולך וצולל אל מעמקיו, אל לבדיותו, ואל שפת לבדיותו שנעשית בהכרח הרמטית, אסוטרית, והספרות מחטיאה את מטרתה שלפי ההשקפה הטולסטואית היא חייבת להיות מורה דרך לעם, והרי כך גרס גם ברנר שלנו: “כי לעוררך אני בא. לעוררך לאמור: שאל בן אדם לנתיבות עולם, ושאל אי הדרך, אי?” הפייטן נעשה יותר ויותר אינדיבידואלי, וזה אמנם לשבחו, אבל העם נשאר מאחור ללא חזון ועריגה, כלומר ללא ריתמוס פנימי, כלומר ללא מוזיקה חרישית בנפשו, חשוף כמו שורש מעורטל של שן לזיהום ולמוגלה שרמזנו עליהם לעיל וששקספיר חזה במאור עיניו:

ומחשבות עולות ומתנגחות זו עם זו: מה עיקר כעת? האם ההתרחקות הספרותית וההתעמקות העצמית-פרטית, שרק היא אכן דרך השיר והגילוי, או ההתקרבות אל העם כדי להמשיך בו את חוט החזון והאמונה של קמעה קמעה והמתח הטוה והחי? ואולי, כמו כל הדברים הקטביים, כך גם שני קטבים אלו אחד הם בשרשם, והאמנות האמיתית יודעת את נתיבה לאחד טמון זה המתקרב אל שפת העם ומקרב בו בזמן את העם אל שפתו כמו שפתי אהבה תוך נשיקה אמיתית-הדדית? אז היודעת כבר ספרותנו נתיב זה? ואולי עוד לא גמלנו כל צרכנו לספרות אינדיבידואלית – הרי עוד כל כך צעירים אנחנו – ועוד עלינו להידבק בעם, לינוק ולהיניק? הספרות העברית – מה חזונה כעת? אי הדרך, אי?