בּטרם אגש להסבּיר איזה יסוֹדוֹת מַרדניים היוּ בּעליה השניה וּבמה היא מרדה, אינני פּטוּר מלהסבּיר עוֹד יוֹתר את מקוֹרוֹת גידוּלה ואת מקוֹרוֹת צמיחתה הראשוֹנה. למעלה ציינתי בּאיזוֹ מידה המסוֹרת היהוּדית החיה שנשתמרה מילאה תפקיד גדוֹל בּיצירת הטיפּוּס האנוֹשי, אשר גם לאחר השפּעת ההשׂכּלה וּלאחר השפּעוֹת חיצוֹניוֹת שוֹנוֹת וּלאחר שנעקר מכּל מסוֹרת דתית יהוּדית, עדיין הרגיש את עצמוֹ קשוּר, אולי עוֹד יוֹתר מאנשי הדת, להוָיה היהוּדית בּשרשה. בּספרוּת הציוֹנית הקוֹדמת, אצל סירקין אוֹ אצל בּרוּכוֹב ישנם הסבּרים על תנאי החיים הקיימים בּעם היהוּדי וּבאיזוֹ מידה לוֹחצים התנאים האלה על היהוּדים לבקש לעצמם מוֹלדת. בּאוֹתוֹ זמן היוּ תנוּעוֹת וּזרמים אשר כּפרוּ בּזה שהמציאוּת הכּלכּלית היהוּדית שוֹנה מִשל אחרים. שיש לה חוּקים מִשלה, שיש מצוּקה יהוּדית מיוּחדת. אבל גם אלה אשר בּבססם את תוֹרת הציוֹנוּת ראוּ צוֹרך לגלוֹת את התוֹפעוֹת החדשוֹת שבּחיי היהוּדים, כּמוֹ, למשל, ההגירה היהוּדית (אשר רבּים מן היהוּדים לא ראוּ בּזה בּעיה מיוּחדת), ניסוּ בּמשך שנים רבּוֹת להסבּיר את תוֹפעת ההגירה בּמסיבּוֹת כּלליוֹת: יש חוּקים וּגזירוֹת רעוֹת בּרוּסיה, משוּם כּך בּוֹרחים; ישתנה המצב המדיני – תחדל ההגירה היהוּדית. והיוּ כּמה וכמה זרמים אשר התעלמוּ מכּל צד מיוּחד בּשאלה היהוּדית. וּמכּיון שהדוֹר ההוּא כּיבּד מאד את המדע הכּלכּלי לכן אלה אשר בּיססוּ את הציוֹנוּת ראוּ צוֹרך לוַתר על כּל גילוּי מקוֹרוֹת אחרים והשתמשוּ בּניתוּח המצב הכּלכּלי והסוֹציוֹלוֹגי. אבל מוּכרחים לוֹמר את האמת, שלגבּי הבנת האמת הציוֹנית חטאוּ בּעלי האַסכּוֹלה הזאת: לא בּזה שגילוּ את הליקוּי הכּלכּלי של המציאוּת היהוּדית, אלא בּזה שלא גילוּ את כּל שאר הגוֹרמים שלה. אם הציוֹנוּת היא הבּיטוּי ההיסטוֹרי של מעט כּוֹחוֹת הנפש אשר הצטבּרוּ בּעם היהוּדי: גם כּתוֹצאה של הלחץ החיצוֹני והפּנימי, גם כּביטוּי ההתפּתחוּת המסוּימת של ההיסטוֹריה היהוּדית,– הרי אי אפשר להסתפּק ולראוֹת את מניעיה של הציוֹנוּת רק בּגוֹרם אחד.

היוּ כּאלה אשר הדגישוּ רק את הצד הכּלכּלי; היוּ כּאלה אשר ניסוּ להדגיש את האַנטישמיוּת ואת רצוֹן ההתקוֹממוּת נגדה, את רצוֹן החירוּת המדינית, את הרצוֹן לחיוֹת חיים של אוּמה מקוֹרית. אבל האמת היא שכּל אחד מהם ראה גוֹרם אחד, הבליט אוֹתוֹ בּמידה יתירה והתעלם משאר הגוֹרמים. נחמן סירקין היה הראשוֹן אשר גילה את המיוּחד בּכּלכּלה היהוּדית, המכריחה את היהוּדים לנדוֹד, העוֹשׂה את השאלה מיוּחדת בּמינה. בּמתן הבּיסוּס הסוֹציוֹלוֹגי של שאלת היהוּדים היה הראשוֹן, אבל בּזה בּלבד לא הסתפּק. מי שקרא את דברי סירקין ראה כּמה לוֹהט בּו הרצוֹן לקוֹממיוּת יהוּדית, כּמה יש בּוֹ משֹנאת השפלוּת היהוּדית, אשר התפּתחה בּתוֹך השכבות הגבוֹהוֹת. הדבר אשר אחד-העם קרא פּעם “עבדוּת בּתוֹך חירוּת” מקבּל אצל סירקין תיאוּר חריף עוֹד יוֹתר, מתוֹך יחס של בּוּז גדוֹל יוֹתר. אוּלם עם הניתוּח, האכזרי לפעמים מאד, של שפלוּת היהוּדי וגם של חיי היהוּדי, של הכּלכּלה שלוֹ (העוֹשה את החוֹל שלוֹ יוֹתר מדי חוּלין, וּממילא גם נוֹטל משהוּ מן השבּת), לא ראה סירקין צוֹרך לעצמוֹ להתעכּב על אוֹתם הגוֹרמים הנפשיים והרוּחניים וההיסטוֹריים המחייבים את היהוּדי לשוּב למוֹלדתוֹ. ענין המוֹלדת איננוּ תוֹפס אצל סירקין מקוֹם גדוֹל בּהסבּרוֹתיו. וגם שאר החוֹקרים, אשר בּיססוּ את הציוֹנוּת מתוֹך גוֹרמי השעה, מתוֹך ההתפּתחוּת המיוּחדת של היהדוּת בּמזרח אירופּה בּשנים האחרוֹנוֹת, לא טרחוּ לבסס את הכרח הציוֹנוּת בּשביל יהוּדי אמריקה וּבשביל יהוּדי מערב אירוֹפּה. כּי המציאוּת הכּלכּלית היתה שוֹנה בכל ארץ וארץ, והאנשים הסתגלוּ לתנאי הכּלכּלה בּכל מקוֹם. ולכן לא הבליטוּ די את הגוֹרמים האחרים, הפּוֹעלים על פּני שטחים שוֹנים, בּמצבים כּלכּליים שוֹנים לגמרי.

כּשאנחנוּ בּאים, בּכלל, לחקוֹר מוֹצא של תנוּעה, חסרים לנוּ בּשביל הרבּה הנחוֹת דוּגמאוֹת סטטיסטיוֹת וּמִספּריוֹת, אשר אפשר להוֹכיחן בּאמצעוּתן. וצריך ללקט לשם כּך ניצוֹצוֹת שוֹנים. התנ"ך מילא תפקיד גדוֹל לא רק בּתנוּעה הציוֹנית, אלא גם בסוֹציאליזם. כּמעט שאי אפשר לתאר את התנוּעה הסוֹציאליסטית היהוּדית, גם זוֹ שהתכּחשה לישֹראל, גם זוֹ שהלכה לגמרי בּדרך ההתבּוללוּת, בּלי המסוֹרת של התנ“ך. הדבר הזה ניכּר גם אצל סוֹציאליסטים יהוּדים בּעוֹלם הגדוֹל. אם תקראוּ פּעם, למשל, את היוֹמן של לַסַל הצעיר תראו בּאיזוֹ מידה הוּשפּע, לא רק שלא מדעת אלא גם מדעת, מן ההתלהבוּת של הנבוּאה היהוּדית, מן המרד הסוֹציאלי של הנביאים. וּבעת התהווּת התנוּעה הסוֹציאליסטית היהוּדית בּרוּסיה, בּזמן שהצעיר היהוּדי עדיין מוּשפּע היה במידה גדוֹלה מן ה”חדר" וּמבּית-הכּנסת, גם כּאשר ראה את עצמוֹ כּכוֹפר וּמֹורד, גם התנ"ך והתפילוֹת היהוּדיוֹת עשֹוּ רוֹשם גדוֹל בּנפשוֹ, והם כּיוונוּ את דרך חייו. בּספר “זכרוֹנוֹת וחוָיוֹת” מאת אברהם ליֶסין, – אחד מאבוֹת התנוּעה הסוֹציאליסטית היהוּדית, אשר ניצנצה כּבר בּוֹ ההרגשה הלאוּמית – כּאשר ליֶסין מספּר על אסיפת המחתרת בּוילנה, הרי הוּא מתארהּ לא כּאסיפת מחתרת סתם, אלא הוּא הרגיש בּה את האוירה של בּית-הכּנסת, את ההרגשה של יהוּדים המִסתתרים מפּני האינקביזיציה וּמתפּללים את התפילוֹת היהוּדיות. בּקרוֹא צעיר יהוּדי מהזמן ההוּא חוֹברת סוֹציאליסטית נפגש תכנה בּלבּוֹ עם תפילת ראש-השנה, “כּי תעביר ממשלת זדוֹן מן הארץ”, “וכל הרשעה כּוּלה כּעשן תִכְלֶה”. המילים האלוּ, אשר שמע אוֹתן בּשעוֹת חגיגיוֹת בּיוֹתר בּמשך השנה, הוֹבילוּ אוֹתוֹ ישר אל התעמוּלה הסוֹציאליסטית, אל המלחמה בּשלטוֹן הזדוֹן.

אין לתאר את החיים היהוֹּדיים, בּמידה שהיה בּהם משהוּ נַעלה, בּמידה שהיה בּהם דבר של אמוּנה, דבר של שאיפה, בּלי קיוּמה של עוּבדה זאת, שבּמשך אלפַּיִם שנים עבר ספר התנ"ך בּחייהם. כּיצד קם הספר הזה, ועוֹד יוֹתר – כּיצד נשמר? זוֹ היא אחת השאלוֹת הגדוֹלוֹת בּתרבּוּת האנוֹשית. עַם נוֹדד, אשר גָלה ממוֹלדתוֹ, בּודאי צריך היה להציל את הנכסים המעטים אשר ניתנוּ להיטלטל. בזמן שהלכוּ הגוֹלים מירוּשלים אל בּבל (והם הלכוּ כּבוּלים בּשרשראוֹת, מוּבלים בּידי אוֹיב), היה מישהוּ, אם אחד אוֹ רבּים אוֹ מעטים, אשר הטילוּ על עצמם את הדאגה להוֹביל עמהם מעט גוילים, מעט דברי נבוּאה, מעט כרוֹניקה היסטוֹרית, וּלהציל את זה. איננוּ יוֹדעים על פּי איזה חוּשים היסטוֹריים ניצל ואבדוּ דברים אחרים. היוּ כּוֹחוֹת היסטוֹריים אשר כּיונוּ את הפּלא הזה. אחר כּך, בּשוּבם מבּבל העלוּ עמהם אוֹצרוֹת-רוּח אלה בּתוֹספת של דברי נבוּאה מבּבל, בּתוֹספת של ערכים חדשים. וצוֹרפוּ לדברים הללוּ הסיפּוּרים של בּנין הארץ מחָדש, הנבוּאוֹת של יחזקאל אוֹ של ישעיהוּ השני, הסיפּוּרים של עזרא וּנחמיה, וּבכל זה, בּכל התקוּפוֹת, בּכל המצבים שהיוּ בּישֹראל, בּכל הגזירוֹת, בּכל אבדן שבטים שלמים יהוּדיים – בּכל זה היה מין כּוֹח אשר ידע שאֶת מַחמַדיו אלה הוּא מציל בּכל התנאים! בּמשנה יש דין מיוּחד שכּתבי-הקוֹדש מוּתר להצילם מן הדליקה בּשבּת. ואת הספר הזה הצילוּ מכּל הדליקוֹת אשר עברוּ על היהדוּת.

והנער היהוּדי קיבּל את העוֹלם לא רק בּאוֹתה הצוּרה שהוּא היה נראה לוֹ מבּחוץ: בּפחד מפּני הגוֹי, מפּני הרדיפוֹת, מפּני הסבל. שמוּרה היתה לוֹ פּינה אחת, שבּה הוּא ספג את העוֹלם כּוּלוֹ, אם אפשר לוֹמר, את הפּילוֹסוֹפיה של האנוֹשוּת, את חזוֹן העתיד של האדם. והוּא ספג זאת דרך ספר התנ"ך. וּבמוּבן זה אפשר לוֹמר, אילמלא ספר התנ"ך לא רק אנחנוּ לא היינוּ מגיעים לכאן, ספק אם עם ישֹראל היה מתקיים; הספרוּת העברית החדשה לא היתה נוֹצרת וכל החזוֹן הציוֹני לא יכוֹל היה בּשוּם אוֹפן לקוּם. כּי הרי ניתק הקשר הממשי עם הארץ. ארץ-ישֹראל חדלה להיוֹת בשביל היהוּדים דבר ריאַלי, אשר הם יוֹדעים אוֹתוֹ. אבל הספר הזה שימר את הקשר עם המוֹלדת.

זה אחד החזיוֹנוֹת המיוּחדים בּמינם. אינני חוֹשב שיש דבר-מה דוֹמה לזה בּתוֹלדוֹת האנוֹשוּת. כּל עם הנקרע ממוֹלדתוֹ אחת דתוֹ להיטמע, בּמשך דוֹר אוֹ בּמשך חמישה דוֹרוֹת, אבל סוֹפוֹ להיטמע. הגוֹלה הפּוֹלנית בּאמריקה, למשל, חדלה להיוֹת פּולנית. לפני שנים אחדוֹת היתה בּאירוֹפּה גוֹלה רוּסית גדוֹלה. העריכוּ אוֹתה בּערך בּמיליוֹן איש. רוּבּם הגדוֹל עזבוּ את רוּסיה לאחר מלחמת-העוֹלם הקוֹדמת, לאחר המהפּכה בּרוּסיה, זאת אוֹמרת בּשנות 1918­- 1920. וּכבר בּשנוֹת השלוֹשים כּתבוּ הסוֹפרים הרוּסים אשר בּגוֹלה על התבּוֹללוּת של הגוֹלה הרוּסית, התבּוֹללוּת בּמשך הדוֹר הראשוֹן!

הילדים כּבר לא היה להם שוּם צוֹרך בספרוּת הרוּסית. גימגמוּ רק בּשֹפה זוֹ. וסוֹפרים רוּסיים אשר הטיפוּ מוּסר לגוֹלה שלהם כּתבוּ: ראוּ כּיצד היהוּדים נשתמרוּ בּמשך אלפַּיִם שנה! בּודאי, אין שוּם הוֹפעה היסטוֹרית ניתנת להסבּרה על ידי גוֹרם אחד. וַדאי שהיוּ גוֹרמים שוֹנים. היהוּדים הפסידוּ, על ידי השמדה ועל ידי רצוֹן להתבּוֹלל, כּוֹחוֹת עצוּמים, ואוּלי דוקא את השכבוֹת החשוּבוֹת בּיוֹתר, האמידוֹת, התרבּוּתיוֹת והמחוּננוֹת. אנחנוּ מוֹצאים כּמה פּעמים שדוקא המשפּחוֹת הגדוֹלוֹת בּיוֹתר, המפוּרסמוֹת בּיוֹתר לא נשאר להן זכר בתוֹך היהדוּת, כּי ילדיהן כּבר היוּ מחוּץ לחיי האוּמה. והנוֹשֹא של קיוּם האוּמה – היוּ תמיד השכבוֹת הנמוּכוֹת יוֹתר בּעם.

זאת, למשל, תמצאוּ לגבּי יהדוּת ספרד. רוֹשמי-רשימוֹת מהתקוּפה ההיא מציינים כּמה פּעמים שהמוֹן העם הוּא הוּא אשר שמר אמוּנים בּזמנים הקשים בּיוֹתר. כּל הסגוּלה הזאת, לבלי להיכּנע בּמוּבן הרוּח וּלקיים עצמאוּת מיוּחדת, לא היתה אפשרית אילוּ היתה מוּתנית רק בּתוֹקף גזירוֹת מן החוּץ (שמילאוּ תפקיד גדוֹל), רק בּתוֹקף בּידוּד בּגיטאות, אילמלא הכּוֹחוֹת הרוּחניים אשר הצטרפוּ למסיבּות הללוּ והם שתבעוּ את המשך קיוּמנוּ.

לא תמיד נוֹטים סוֹפרים עברים להבליט דברים כּאלה. אבל בּאיזוֹ מידה האדם היהוּדי חי בּליבּוֹ את עוֹלם התנ"ך והוּא מכוון לפיו את חייו, אוּלי בּשעוֹת החשוּבוֹת בּיוֹתר, – זאת אַתם יכוֹלים למצוֹא בּדוּגמאוֹת רבּות בּספרוּתנוּ. גם אדם כּבּרֶנֶר, אשר על פּי כּל הלָך רוּחוֹ נטה יוֹתר להבליט לא את הצד האידיאלי של החיים, כּי אם את הצד הקוֹדר שבּהם, ולפעמים קרוֹבוֹת היה מכסה על יסוֹד האידיליה שהיה בּוֹ, על געגוּעים לאידיליה, ולא כּּתב סיפּוּרים של התמוֹגגוֹת אוֹ געגוּעים לארץ-ישׂראל, – והוּא גם נאבק עם עצמוֹ הרבּה בּשאלה זוֹ: “ארץ-ישֹראל” אוֹ “לא ארץ-ישֹראל” – כּאשר הוּא מספּר על פּגישתוֹ עם גיבּוֹר סיפּוּרוֹ, עם אברהם מנוּחין, והוּא רוֹצה לוֹמר מה היתה בּשבילוֹ הפּגישה הזאת, הוּא אוֹמר: “נפגשתי עם ארץ שמשי, עם ארץ ילדוּתי – עם התנ”ך.

בּסיפּוּרי דבוֹרה בּארוֹן (והיא משוֹררת עברית גדוֹלה, מיוּחדת בּמינה, עם גאוֹן אנוֹשי מיוּחד ועם תרבּות אנוֹשית מיוּחדת) נפגשים אנוּ עם ילדה, גיבּוֹרת הסיפּוּרים, שכּל מה שהיא נתקלת בּו – גזל, עוול אוֹ ניצוּל – משתקף אצלה מחדש בּראי של סיפּוּר תנ"כי. האיש האכזרי והעשיר בּעיירה והמנַצל בּעיירה – בּשבילה הוּא המשך של הרָשע שבּספר תהילים.

הוֹפעה תרבּוּתית כּזאת תמצאוּ גם בסיפּוּרי בּרדיצ’בסקי, שחלק גדוֹל מהם הוּא מעין מהדוּרה חדשה, גלגוּל חדש של סיפּוּרי התנ“ך. ואם תשֹימו לב לדרך כּתיבתם של כּמה מאנשי העליה השניה, למשל, לכתיבתוֹ של אדם כּמוֹ אליעזר יפה, תמצאוּ באיזוֹ מידה התנ”ך שלט בּכתיבתוֹ, בּכל סגנוֹן חייו.

גם הספרוּת העברית החדשה מילאה תפקיד גדוֹל בּעיצוב הדמוּת של איש העליה החדשה.

הנה, למשל הספר “אהבת ציוֹן”. כּיצד ישב “מלמד” עברי (“מלמד” עברי – בּזה כּל הדלוּת וכל העלבּוֹן של קיוּמוֹ של יהוּדי, שאיננוּ מגיע לא למדרגה של תלמיד-חכם ולא למדרגה של איש אמיד וּבלתי-תלוּי), כּיצד ישב מלמד זה בּעיר קוֹבנה ושם חי את חיי הבּית הראשוֹן היהוּדי, חי חיי העצמאוּת היהוּדית, ויצר לעצמוֹ עוֹלם שלם, עוֹלם של סמלים, אשר מילאוּ את משאלוֹת לבּוֹ? והיה זה בּזמן של חלוֹמוֹת ההשׂכּלה, של האוֹפּטימיזם של ההשׂכּלה! אבל בּה בּשעה שאוֹתם היהוּדים המשֹכּילים רק חלמוּ על זכוּת להיכּנס לגימנסיה הרוּסית וּלהתבּוֹלל וּלקבּל משֹרה טוֹבה ולבוֹא בּחברה הגוּנה, – בּין אוֹתם היהוּדים יכוֹל היה להימצא אדם כּמַאפּוּ, אשר אף הוּא חלם חלוֹמוֹת מעין אלה, ובאוֹתה שעה – בּחלק אחר של נשמתוֹ – יכוֹל היה שלא להיות עלוּב ונדרס על ידי כּל תקיף בּקהילה, ולא לחיוֹת בּאוֹתוֹ העוֹלם של האנשים אשר שאיפתם היתה לברוֹח מהמצב העלוּב של עמם, אלא למצוֹא לעצמוֹ את הבּריחה הנפשית בּחזוֹן של עצמאוּת וגאוֹן לאוּמי. מתוֹך דחיפה נפשית זוֹ כּתב את “אהבת ציוֹן”. הספר הזה, אוּלי בּלי דעת המחבּר, הוּא הוּא אשר מחָדש התחיל לטווֹת את החוּט של שיבה למוֹלדת ושל אהבת החירוּת.

מאפּוּ כּבר לא היה יחידי בּדוֹרוֹ. התעוֹררוּת זוֹ עברה את המחנה בּצוּרוֹת שוֹנוֹת. היה סיפּוּר אחד אשר בּשעתוֹ מילא תפקיד גדוֹל – “שירת הזמיר” מאת בּוקי בּן יָגלי. סיפּור זה שילב את אהבת הלשוֹן העברית עם אהבת האדמה, עם חלוֹם החקלאוּת היהוּדית. זה היה עוֹד חלוֹם מוּפשט לגמרי. עדיין לא קשוּר עם ארץ-ישֹראל דוקא. כּי בּוקי בּן יגלי לא היה ציוֹני. אבל שני הערכים הללו: הלשוֹן העברית והאדמה – נצטרפוּ בּשעתם והיוּ לאחד. אוֹתוֹ סיפּור, אשר נחשב עכשיו לסיפּור לילדים, הניע בּשעתוֹ הרבּה מאד לבבוֹת של צעירים ומבוּגרים.

וגם מארץ-ישֹראל התחילוּ להגיע איזה הדים, אשר מילאוּ תפקיד בּחינוּך הספרוּתי של הדוֹר. בּקטע של י. בּן-צבי שהוּבא למעלה נזכּר השם של יעבּץ, שם אשר עכשיו – ללא צדק – נשכּח מרבּים. הוּא היה אישיוּת תמימה מאד, בּמוּבנם של בּני הדוֹר הישן, כּוּלוֹ אמוּנה תמימה, כּולוֹ מסוֹרת, ויחד עם זה – פּייטן וּמשוֹרר, בּעל טעם משוּפּר וּבעל השׂכּלה רחבה. הוּא התחיל ליצוֹר ספרוּת לנוֹער, לילדים. אוֹתה העבוֹדה אשר אחר כּך עשֹה אוֹתה בּיאליק – הוּא בּישֹר אוֹתה. הוּא עלה לארץ-ישֹראל, השתתף בּיצירת ראשית הספרוּת העברית החדשה בּארץ-ישֹראל. כּתב מאמרים גם בּשאלוֹת הארץ וּמילא תפקיד גדוֹל בּזה. כּשם שאחר כּך עשֹוּ זאת עתוֹני הפּוֹעלים “הפּוֹעל הצעיר” וה“קוּנטרס”.

עם הניצנים הראשוֹנים של גישה תמימה, מחַבּבת, אפשר לוֹמר, סנטימנטלית, רגשנית, לארץ ולחזוֹן התקוּפה, – קמוּ הכּוֹחוֹת הגדוֹלים בּספרוּת, אשר הם הם, בּפטישים חזקים, הכּו על נפש הדוֹר והם הם אשר יצרוּ את העליה השניה.

בּלי לצטט לפעמים את בּיאליק אי אפשר כּלל להבין את הוָית איש הדוֹר הזה. פּינסקר וּבּיאליק, אחד-העם, בּרדיצ’בסקי וּבּרנר, ויש לצרף אליהם גם את טשרניחוֹבסקי – אלה עמוּדי הספרוּת העברית – הם הם אשר נתנוּ את הדחיפוֹת היסוֹדיוֹת העיקריוֹת לדוֹר העליה השניה. הם הוֹציאו את המחשבה היהוּדית וגם את המחשבה הציוֹנית מההפשטה, הם הוֹציאוּ אוֹתה מרַכרוּכיוּת. הם הציגוּ, כּל אחד על פּי דרכּוֹ, את שאלוֹת ההוֹוה והעתיד היהוּדי, בּחריפוּת הגדוֹלה בּיוֹתר.

הם לא הסתפּקוּ בּקביעת אידיאוֹלוֹגיה לאוּמית, בּדומה לאלה שקדמוּ להם. הם כּבר ניגשוּ אל הפּרט והציגוּ אוֹתוֹ עין בּעין, אפשר לוֹמר, מצח מוּל מצח, מוּל החוֹמר הזה של החוָיה היהוּדית. השיר “בּשֹדה” הוּא הבּיטוּי הראשוֹן של היהוּדי אשר נתקל בגלוּת לא רק באַנטישמיוּת וּברדיפוֹת מבּחוּץ, כּי אם בּעצם החיים היהוּדיים כּמוֹ שהם: בּריחוּק מהטבע, בּהיוֹת היהוּדי גר, בּהיוֹתוֹ נטוּל שרשים, תלוּי בּחסד אחרים. וּמתעוֹררת בּוֹ התחוּשה שאת המצב הזה אי אפשר עוֹד לשֹאת.

בּיאליק לא הסתפּק באוֹתוֹ ניב שהוּבּע בּשירים הראשוֹנים שלוֹ, כּגוֹן “תחזקנה”, כּגוֹן “מכתב אל אַחי בּציוֹן” אוֹ “בּשֹדה”. הוּא הלך הלאה. הוּא שלל את שאלת הקיוּם הלאוּמי בּגוֹלה, על עלבּוֹנוֹ ועל הגזירוֹת שנגזרוּ עליו. הוּא שלל את הגוֹלה בּכל החריפוּת בּשיר הידוּע “בּעיר ההריגה”. שיר זה נכתב לרגל פּרעוֹת קישינוֹב. פּרעוֹת אלה,לעוּמת מה שנעשֹה בּמשך עשֹרוֹת השנים האחרוֹנוֹת, הן כּטיפּה מן הים של צרוֹת ישֹראל, ועכשיו אין אנוּ מתרגשים אפילוּ כּאשר שוֹמעים על דברים שאין כּלל להשווֹתם אל מה שקרה בּקישינוֹב; ולא רק לעוּמת מה שבּא עלינוּ בּימי היטלר, אלא גם לעוּמת מה שבּא שנתים לאחר קישינוֹב, ב-1905, ואחרי-כּן בּימי טביחוֹת אוּקראינה, לאחר המלחמה העוֹלמית הקוֹדמת, וּבכל זאת המאוֹרע הזה של קישינוֹב נהפּך למאוֹרע מרכּזי בּהיסטוֹריה היהוּדית. הוּא נהפּך למאוֹרע גוֹרלי בּשביל הציוֹנוּת.

לכאוֹרה, היוּ פּרעוֹת והיוּ גזירוֹת גם לפני כן. אבל כּשרוֹן השכחה של היהוּדים הוּא עצוּם וכבּיר! אנחנוּ עכשיו, למשל, מדבּרים על האֶמנסיפּציה היהוּדית, על השחרוּר היהוּדי בּאירוֹפּה ועל זכוּיוֹת כּאילוּ היה זה דבר יציב וקיים וארוֹך בּהיסטוֹריה היהוּדית, כּאילוּ היהוּדים היוּ שאננים וּשקטים בּאירוֹפּה, והיוּ בּטוּחים שמצבם זה הוּא בּר-קיימא. הזדעזעוּ מאד כּאשר בּשנת 1881 פּרצו פּתאוֹם פּרעוֹת בּרוּסיה אוֹ כּאשר בּאוֹתן השנים פּרצה בּאוֹפן נמרץ האַנטישמיוּת בּגרמניה, עוֹד בּימי בּיסמַרק. האמת היא, שתקוּפת האֶמַנסיפּציה בּאירוֹפּה המערבית וּתקוּפת הליבּרליזם הגרמני היתה תקוּפה קצרה. ואף על פּי כן היה כּשרוֹן מיוּחד ליהוּדים לשכּוֹח מה שקרה להם לפני שני דוֹרוֹת, ולא להתעמק בּמה שמתהווה בּדוֹר שלהם, בּעוֹד ההיאָבקוּת לא פּסקה והזכוּיוֹת לא היו מלאוֹת, והרבּה מוֹסדוֹת היוּ סגוּרים בּפני היהוּדים, ואי אפשר היה להם לקבּל שום מִשֹרה בּצבא. ולמרוֹת כּל אלה נחרת בּלבּם של בּני הדוֹר ההוּא, כּאילוּ נגמר משהוּ בּהחלט ועבר, ועכשיו מתחילים חיים חדשים.

בּעצם, בּין הפּרעוֹת של 1881 וּפרעוֹת קישינוֹב עברוּ בּסך הכּל 21–22 שנים. ואף בּאוֹתן השנים היוּ כּמה נסיוֹנוֹת של פּרעוֹת. ואף על פּי כן נזדעזע העוֹלם היהוּדי מפּרעות קישינוֹב כּמוֹ שלא נזדעזע מהפּרעוֹת הראשוֹנוֹת. הסיבּה לכך שבּינתים קמה תנועה ציוֹנית, נתעוֹררו המוֹני יהוּדים, הקשר היהוּדי נתחזק יוֹתר מאשר בּזמנים הקוֹדמים. וקישינוֹב – נתנה לאדם היהוּדי דחיפה גדוֹלה למחשבה על עתידוֹ.

למשל, המשוֹרר דויד פּינסקי – סוֹפר עברי-יהוֹדי מפוּרסם, אשר היה אחד מאבוֹת תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, אחד האנשים המחנכים את הפּוֹעל היהוּדי והמגַלים את הפּוֹעל היהוּדי, ואשר היה בּנעוּריו חבר נאמן ל“בּוּנד”, – עם מאוֹרעוֹת קישינוֹב כּתב דרמה “משפּחת צבי”, שהיתה בּשעתה מפוּרסמת מאד, כּמוֹ “בּעיר ההריגה”, וּבה מתוֹארים בּני הדוֹר ההוּא: הצעיר הסוֹציאליסט והצעיר הציוֹני וההוֹרים והשַמש היהוּדי בּבית-הכּנסת, המוֹסר את עצמוֹ על קדוּשת השם כּדי להציל את ספר-התוֹרה. פּתאוֹם – ראִיה חדשה של המציאוּת היהוּדית, המכּירה לא רק את הפּוֹעל ונוֹתן-העבוֹדה, אלא מכּירה את האחדוּת היהוּדית בּפגישתה הטרגית ובאָפיה הגיבּורי, ההירוֹאי.

שתי שאלוֹת גדוֹלוֹת העמידה קישינוֹב בּפני הדוֹר. האחת – שאלת ההגנה והכּבוֹד הלאוּמי, ההתקוֹממוּת נגד העלבּוֹן הזה להתחבּא כּעכבּרים, לברוֹח, לראוֹת אחים פּצוּעים וּמוּכּים ואחיוֹת אנוּסוֹת, בּלי יכוֹלת להגן עליהם. וּמבּחינה זאת נתנה קישינוֹב את הדחיפה הגדוֹלה לצעירים יהוּדים להתגוֹנן ולעמוֹד על נפשם. גם עצם מאוֹרע קישינוֹב, גם השיר של בּיאליק וגם גוֹרמים אחרים נתנוּ את הדחיפה להגנה עצמית, אשר אילמלא היא לא היה קם “השוֹמר” והעוֹבד היהוּדי, הפּוֹעל והשוֹמר העברי בּארץ. גם אחד-העם ודוּבּנוֹב, שהיוּ אנשים לא צעירים ומתוּנים, חיבּרו בּאוֹתה תקוּפה כּרוּז אשר קרא להגנה עצמית. קישינוֹב גם גרמה לכך שהוֹפיע, בּפּעם הראשוֹנה בּתוֹלדוֹת הגוֹלה, צעיר יהוּדי אשר נקם את כּבוֹד ישֹראל – פּינחס דַשֶבסקי. זה היה צעיר יהוּדי אשר לא יכוֹל היה לשֹאת את העלבּוֹן שבּדבר הזה, את השתיקה, והוּא, כּמעט בּלי אוֹרגַניזציה, רק בּידיעת חברים מספּר, מצוּמצם מאד, בּלי כּל עזרה, קיבּל על עצמוֹ להרוֹג את קרוּשֶבַן, המסית הראשי של פּרעוֹת קישינוֹב. הפּגיעה בּקרוּשבן היתה קלה מאד. אבל דבר הנקמה הזה עבר כּחשמל את כּל צעירי הדוֹר. פּינחס דשבסקי נשפּט לעבוֹדת-פּרך.

שנה לפני כן היה גם כּן מעשֹה-נקמה יהוּדי. זה היה המעשׂה של הפּוֹעל היהוּדי הירש לֶקֶרט. לקרט לא התכּוון לנקוֹם את כּבוֹד עמוֹ. הוּא גם לא קיבּל חינוּך כּזה. זה היה פּוֹעל יהוֹדי, מהפּוֹעלים המאוּרגנים הראשוֹנים, אשר לא יכוֹל היה לשֹאת את העלבּוֹן שהגנרל-גוּבּרנַטוֹר של וילנה החליט להלקוֹת את המפגינים של האחד בּמַאי, והוּא – בּלי ידיעת ההסתדרוּת שלוֹ, “הבּוּנד”, אפשר לוֹמר גם בניגוּד לרצוֹנוֹ – הלך ועשֹה את המעשׂה הזה של נקמה. גם הוּא לא הצליח בּירייתוֹ, רק פּגע. ושילם בּעד זה בּחייו.

גם הנקמה של לקרט היתה לה חשיבוּת לאוּמית, בּלי שלקרט התכּוון לכך. עצם הדבר שפּוֹעל יהוּדי מרים את דגל המלחמה ונוֹתן על זה את חייו – גילה שיש כּוֹחוֹת בּעם שאינם יכוֹלים להשלים עם עבדוּת. ואוֹתה הסתדרוּת ה“בּוּנד”, אשר לקרט היה חברהּ והתנגדה למעשֹה הזה, השתמשה בּמעשֹה-הנקמה שלוֹ לתעמוּלתה. ה“בּוּנד” לא גרס נקמה, וזה היה בּניגוּד לתיאוֹריה שלוֹ. על כּל פּנים, הוּא היה רחוֹק מאד מנקמה לאוּמית. פּינחס דַשֶבסקי היה הבּיטוּי הראשוֹן של התפּרצוּת יהוּדית רבוֹלוּציוֹנית תוֹך הכּרה לאוּמית גדוֹלה. גם הוּא היה מטיפּוּס אוֹתם הבּחוּרים היהוּדים, כּדוּגמת טרוּמפּלדוֹר. הוּא בּא מעיר דרוֹמית, ממשפּחה טמוּעה מאֹד, אבל הוּא דבק בּעוֹמק הנפש בּתנועה הציוֹנית ונשאר נאמן לה כּל חייו, גם לאחר שיצא מבּית-הסוֹהר, גם בּתוֹך רוסיה הבּוֹלשביסטית.

השאלה השניה, הקשה מאד, שעוֹררוּ את הפּרעוֹת בּקישינוֹב, ואשר עליה לא היה מי שיתן תשוּבה, היתה השאלה: מה יהיה עלינוּ? מה יהיה על ההמוֹנים היהוּדים? כּבר נמצאוּ אנשים בּאוֹתוֹ זמן אשר ראוּ את קישינוֹב לא כּמאוֹרע בּוֹדד, אלא כּאַזהרה גדֹולה, והיא הוּעמדה לפני המציאוּת היהוּדית בּכל ענוּתה ודרשה תשוּבה. וּבפי הציוֹנוּת לא היתה תשוּבה.

פּרעוֹת קישינוֹב אירעוּ בּ-1903. זה היה שש שנים לאחר הקוֹנגרס הציוֹני הראשוֹן, כּתשע שנים לאחר ההתגלוּת הראשוֹנה של הרצל עם “מדינת היהוּדים”. קשה למסוֹר לדוֹר של עכשיו מה היתה הוֹפעתוֹ של הרצל בּחיים היהוּדיים. דוֹמה הדבר, כּאילוּ בּתוֹך אפלה גדוֹלה פּתאוֹם מאירה השמש! אני משתמש בּציוּר הפּשוּט בּיוֹתר, אבל הוּא הוּא הציוּר המוֹסר את הדבר הזה. בּמשך שנים רבּוֹת חיוּ המוֹני יהוּדים בּלי ראִיית משהוּ בּאוֹפק. מוּבן, היוּ אנשים שהאמינוּ כּי בּרוּסיה יבוֹא שלטוֹן חדש, העריצוּת הרוּסית תפּוֹל והיהוּדים יקבּלוּ זכוּיוֹת. היוּ קבוּצוֹת קטנוֹת שהאמינוּ כּי מהפּכה סוֹציאלית, ושוּם שאלוֹת יהוּדים לא תהיינה עוֹד. אבל אלה היוּ ענינים תיאוֹרטיים של קבוּצוֹת קטנוֹת. זה לא נגע לאויר החיים היהוּדיים.

החלוֹם של חוֹבבי-ציוֹן אף הוּא היה של מעטים וּמשֹכּילים בּעם. מה שפּילח את האפלה הזאת והדליק אוֹר גדוֹל וּלכל ילד יהוּדי הגיע – זה היה החלוֹם של הרצל. אין בּידינוּ לנתח, בּאיזה אמצעים נעשֹה הדבר, – מה ידע העוֹלם על הרצל? – יהוּדי, פיליטוֹניסט, יוֹשב בּוינה וחוֹלם חלוֹם. אבל כּל צעד שלוֹ וכל פּגישה שלוֹ עם אנשי השלטוֹן בּעוֹלם (דברים אלה שאינם כּל כּך חשוּבים) – כּל זה לבש ארגמן, כּל זה פּתאוֹם הגיע קוֹדם כּל לכל הלבבוֹת, וכל זה נתלבּש בּלבוּש אגדה של חירוּת, של קוֹממיוּת, של כּבוֹד מלכים. והגעגוּעים האלה לקוֹממיוּת, לחיי כבוֹד בּעוֹלם – פּתאוֹם מצאוּ את בּיטוּים.

היוּ געגוּעים בּהיסטוֹריה של הדוֹרוֹת האחרוֹנים לקוֹממיוּת. משה מוֹנטיפיוֹרי – יהוּדי עשיר, פילַנטרוֹפּ, בּאנגליה, גם לוֹ היה חלוֹם של ארץ-ישֹראל, אבל הוּא לא ידע לגמרי מה לעשׂוֹת בּוֹ, והוּא בּיזבּז את עצמוֹ, – גם הוּא הצטייר בּלב היהוּדי כּחזוֹן של קוֹממיוּת. גם לַסַל חלם על דגל המרד היהוּדי ועל כּך שהוּא יֵצא בּראש היהוּדים וישחרר אוֹתם. אבל חזוֹן זה טרם נדלק ולא הגיע להכּרתוֹ של הדוֹר כּתוֹפעה בּעלת ערך. היחיד אשר גיבּש בּעצמוֹ את כּל הכּוֹח הכּבּיר והעצוּם של הרצוֹן המוּחלט ושל הבּיטוּי הכּוֹבש-עוֹלמוֹת – היה הרצל. הוּא ראה את השאלה בּכל היקפה כּשאלה גדוֹלה מאד. לא ראה אוֹתה, אוּלי, בּהיקפה הפּנימי. הוּא לא ידע את הכּוֹחוֹת הרוּחניים המרוּבּים בּלב היהוּדי ולא ידע לתת להם בּיטוּי. אבל הצוֹרך להוֹציא את היהוּדים מעָניָם הכּלכּלי והצוֹרך להוֹציא את האדם היהוּדי מעלבּוֹנוֹ ושעבּודוֹ – שני הדברים האלה הצטרפוּ מאד אצלוֹ. ולכן לא ראה את הנקוּדה העיקרית לא בּהתישבוּת ארץ-ישֹראל ולא בּהתישבוּת אַרגנטינה, כּי אם ראה אוֹתה בּחזוֹן הגדוֹל של עצמאוּת יהוּדית והגירה יהוּדית גדוֹלה.