בּימים אלה הגיעה אלינוּ ידיעה הנוֹגעת לסוּגיה זוֹ שבּה עמדנוּ: אנשי ה“בּוּנד” בּאמריקה התנגדוּ להכרזת ארץ‑ישׂראל כּקוֹמוֹנוֶלט יהוּדי. זוֹהי הדגמה קוֹלעת לענין שאנחנוּ רוֹצים לברר. יהוּדים, פּליטי החרב המעטים שהגיעו מפּוֹלין לאמריקה, רוֹאים את תפקידם שם כּבאי‑כּוֹח הפּוֹעלים היהוּדים בּפּוֹלין, שאוּלי אינם קיימים עכשיו, בּמניעת בּנינה של ארץ‑ישׂראל. היש איזוֹ אפשרוּת להסבּיר את הצד הפּסיכוֹלוֹגי, כּיצד גדל טיפּוּס אנוֹשי זה, שבּשעה שהוּא צריך להרגיש כּשׂריד האחרוֹן של יהוּדי פּוֹלין, עדיין רוֹאה את עצמוֹ כּבימים קוֹדמים, עוֹדנוּ חוֹלם על תקוּמה מחָדש של הגוֹלה היהוּדית בּפּוֹלין, וּמשוּם כּך הוּא רוֹאה סכּנה בּציוֹנוּת.
כּאן אנחנוּ מגיעים לנקוּדה שכּל אחד מאִתנוּ חייב לנסוֹת להתעמק בּה על מנת להבין אוֹתה; זהוּ ענין האנטי‑ציוֹנוּת הפּוֹעלית.
קוֹדם כּל צריך להיוֹת בּרוּר כּי אנטי‑ציוֹנוּת בּכלל אינה מחלה של איזה חוּג מיוּחד בּיהדוּת; כּי כּמעט שאין מעמד אוֹ שכבה בּיהדוּת שאין בּה אנטי‑ציוֹנוּת. ידענוּ יהוּדים שהתפּללוּ שלוֹש פּעמים בּיוֹם על שיבת ציוֹן והחזרת בּנים לגבוּלם והיוּ אנטי‑ציוֹנים. הכּרנוּ יהוּדים סוֹציאליסטים גמוּרים ואוֹהבים כּל פּוֹעל שהוּא בּעוֹלם, רק הפּוֹעל העברי בארץ‑ישׂראל הוּא לצנינים בּעיניהם. היה זמן שדוקא התיאוֹרטיקנים שלנוּ ניסוּ להסבּיר שהאנטי‑ציוֹנוּת היא ענין של שכבה אחת בּלבד, שכבה צעירה בּיוֹתר של מיליוֹנרים יהוּדים, כּי אלה החוֹדרים לשכבוֹת הגבוֹהוֹת של החברה הנוֹצרית נוֹטים על פּי טבעם להתבּוֹללוּת ואנטי‑ציוֹנוּת. יתכן שלהם היוּ התנאים בּגוֹלה נוֹחים בּיוֹתר, גם הקרבּן שדרשה מהם הציוֹנוּת היה גדוֹל יוֹתר. אבל אין כּמעט שוּם שכבה שבּה אינוֹ קיים החַידק הזה של אנטי‑ציוֹנוּת.
הדברים נמשכים מימים קדוּמים מאד. פילוֹן האלכּסַנדרוֹני מסַפּר בּמקוֹם אחד כּי היהוּדים אינם יכוֹלים להיקלט בּארץ אחת. את ירוּשלים, בּה עוֹמד ההיכל הקדוֹש, הם רוֹאים אמנם כּמטרוֹפּוֹלין שלהם, אך למוֹלדת תיחָשב בּעיניהם כּל ארץ בּה התגוֹררוּ אבוֹתיהם ואבוֹת אבוֹתיהם, בּה נוֹלדוּ וגדלוּ גם המה. פילוֹן מוֹדה אמנם שלָיהוּדים משמשת ארץ‑ישׂראל מרכּז רוּחני, בּארץ‑ישׂראל נמצא ההיכל הקדוֹש – זהוּ דבר חשוּב מאד ליהוּדים, אך המוֹלדת שלהם היא הארץ שבּה נוֹלדוּ.
התפיסה הזאת, שהיהוּדים הם בּני‑בּלי‑מוֹלדת, שבּכל ארץ וארץ הם פּטריוֹטים של אוֹתה ארץ, היא תפיסה היסטוֹרית קדוּמה מאד והיא נמשכת עד היוֹם. עוֹד לפני שנים מוּעטוֹת היוּ יהוּדים – ולָאו דוקא יהוּדים מתבּוֹללים, אלא כּאלה שראוּ את עצמם בּעלי הכּרה לאוּמית וּבעלי דרישוֹת לאוּמיוֹת – שהשתדלוּ לעקוֹר מלבּוֹתיהם את ההכּרה שארצנוּ, בּיתנוּ, עתידנוּ – זוֹהי ארץ‑ישׂראל. כּיון שאני עוֹמד בּפרשה זוֹ של פילוֹן, אביא לפניכם את התלמיד המאוּחר בּיוֹתר של פילוֹן, את ההיסטוֹריוֹן שמעוֹן דוּבּנוֹב, אף הוּא היסטוֹריוֹן יהוּדי שעשׂה הרבּה מאד להבהרת ההכּרה הלאוּמית, אבל יחד עם זאת היה בּתקוּפה מסוּימת אנטי‑ציוֹני וּבתוֹך תקוּפה מאוּחרת יוֹתר היה אַ‑ציוֹני. בּמכתבוֹ לאחד מידידיו, שבּוֹ הוּא מדבּר על הקמת אוּניברסיטה יהוּדית בּחוץ‑לארץ, לא בּארץ‑ישׂראל, הוּא מבּיע את דעתוֹ נגד אוֹתם החוֹלמים על איזוֹ אוּניברסיטה בּירוּשלים. כּך חשב אחד מגדוֹלי הנציגים של היהדוּת הלאוּמית, היסטוֹריוֹן גדוֹל, כּלוֹמר, אדם שכּוּלוֹ נתוּן לחשבּוֹנוֹת הדוֹרוֹת הרבּים, והוּא שרצה להבדיל בּין לאוּמיוּת יהוּדית וּבין האמוּנה של שיבת ציוֹן, בּשבילוֹ הקשר עם ארץ‑ישׂראל היה רק קשר של עבר ולא קשר של הוֹוה ועתיד.
ועוֹד דוּגמה: שמשוֹן רפאל הירש (1808‑1888). הרב הפרַנקפוּרטאי הזה היה בּעצם אבי אבוֹת “אגוּדת ישׂראל” של ימינוּ. איש משׂכיל היה וּמחוּנן מאד; יש אוֹמרים – אישיוּת גדוֹלה מאד, שראה אסוֹן בּהתבּוֹללוּת וּבחוּרבּן הדת היהוּדית, והרים מחָדש את דגל האדיקוּת המוּחלטת; הוּא היה ירא‑שמים ויהוּדי נלהב. בּאוֹתוֹ זמן השתדל הרב קלישר (יחד עם הֶס) להשפּיע על גדוֹלי הרבּנים שיצטרפוּ אליו בּענין ארץ‑ישׂראל. ורבּים מהם היוּ משתמטים. כּשנתעוֹרר מחָדש ענין חיבּת‑ציוֹן כּוֹתב שמשוֹן רפאל הירש: “אני הייתי מתנגד מוּחלט להרב קלישר ז”ל בּענין זה שיוֹתר משלוֹש וארבּע פּעמים כּתב אלי…" מכּאן שענין ההתנגדוּת לציוֹנוּת לא היה נחלת זרם אחד בּלבד. וכעת נעבוֹר לקבוּצה אנטי‑ציוֹנית אחרת שבּה נפגשה, ונפגשת עד היוֹם, תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית.
הזכּרתי למעלה כּי בּשנוֹת השמוֹנים לא היתה עדיין תנוּעה סוֹציאליסטית יהוּדית. היוּ רק סוֹציאליסטים יהוּדים שנצטרפוּ לתנוּעה הסוֹציאליסטית הכּללית. היוּ בּיניהם כּאלה שראוּ וּמדדוּ את הכּל בעינים של לא‑יהוּדים, והיוּ גם כּאלה שהיה להם איזה עוֹרק יהוּדי שלא נתן להם מנוֹח. אדם כּזה שענין הציוֹנוּת לא נתן לוֹ מנוֹח היה פַּבֶל (פּינחס) אַקסלרוֹד, אדם ידוּע בּתוֹלדוֹת הסוֹציאליזם הרוּסי כּחברוֹ של פּלֶכַנוֹב וּכאחד המוֹחוֹת הבּהירים בּיוֹתר בּתנוּעת הפּוֹעלים הרוּסית. הוּא לא קיבּל השׂכּלה יהוּדית מרוּבּה, אבל היה לוֹ לב יהוּדי. היה כּבר אז אֶמיגרנט פּוֹליטי בּחוּץ‑לארץ, וּכשהתחילוּ פּרעוֹת 1881 היה אחד מאלה שנזדעזע עוֹלמם, והוּא התחיל לחשוֹב בּענין זה, ואפילוּ כּתב חוֹברת על שאלת היהוּדים, אבל חוֹברת זוֹ לא נדפּסה, מפּני שחבריו ראוּ בּה סטיה – ו“חברים טוֹבים” תמיד שוֹמרים על חבריהם שלא יִסטוּ, חלילה‑וחס, בּשטח הרעיוֹני ולכן מנעוּ ממנוּ דבר זה. ציוּנים אחדים מחוֹברת זוֹ נדפּסוּ רק אחרי מוֹתוֹ והם מגלים את האוירה בּה חיוּ אינטליגנטים יהוּדים צעירים בּזמן ההוּא.
בּוידוּי זה ישנוֹ כּמעט תיאוּר קלַסי של אֳפי המחשבה של הרבּה יהוּדים, סוֹציאליסטים גמוּרים וגם לא סוֹציאליסטים, אבל אנשים שראוּ את עצמם פּרוֹגרסיביים. אמנם הם בּאוּ מהדלוּת היהוּדית (אקסלרוֹד בּא מהדלוּת היהוּדית המוּחלטת), המניע העיקרי שדחף אוֹתם לדרך מחשבה זה היה הסבל היהוּדי; אבל בּרגע שנפתח לפניהם העוֹלם הגדוֹל נראָה להם כּבלתי מעשׂי לעסוֹק בּקטנוֹת כּאלה: ראשית, הרי זה ענין “קטן”, והם הרי עוֹמדים לפתוֹר את שאלת כּל האנוֹשוּת; הכּל יפּתר ממילא עם פּתרוֹן השאלה הכּללית.
אצל פּ. אַקסלרוֹד נזדעזע משהוּ לאחר הפּרעוֹת בּשנת 1881. הוּא התחבּר עם קבוּצת צעירים שכּמעט היוּ יכוֹלים להיוֹת לאנשי בּיל"וּ. עלה בּדעתם רעיוֹן העצמאוּת היהוּדית, ללכת לארץ‑ישׂראל וּלהתחיל שם לבנוֹת את החיים מחָדש.
יש בּהיסטוֹריה של כּל עַם רגעים שהשמים כּאילוּ נפתחים בּהם וּפתאוֹם רוֹאים אנשים דברים שהעוֹלם לא ראה אוֹתם קוֹדם. שנת 1881, השנה שעוֹררה את פּינסקר, לילינבּלוּם, היתה שנה שבּה היוּ יכוֹלים לקרוֹת דברים גדוֹלים. ואוֹתה קבוּצה של צעירים שהיוּ נתוּנים למהפּכה הרוּסית אף הם התעוֹררוּ, וּבראשם עמד איש כּאַקסלרוֹד, בּעל השפּעה גדוֹלה מאד. מזה היה יכוֹל לצמוֹח מאוֹרע חדש בּהיסטוֹריה של ארץ‑ישׂראל. אבל הם היוּ בּחברה של אנשים שהיוּ מקוּבּלים עליהם כּבני‑סמך גדוֹלים מאד בכל שאלוֹת החברה, והם פּנוּ לאחד מאלה, אנַרכיסט פּרוֹגרסיבי, שהשפּעתוֹ היתה גדוֹלה על התנוּעה המַהפּכנית בּאירוֹפּה של הימים ההם, וּבפרט על הנוֹער הרוּסי. זה היה אֶליזֶה ריקלי, אדם מכוּבּד מאד וּבעל השפּעה. הם פּנו אליו ורצוּ לשמוֹע מה דעתוֹ על ארץ זו שהיהוּדים פּעם בּחרוּה לעצמם. וריקלי אמר להם: מה לכם ללכת לארץ פּראית ושוֹממה זו? היהוּדים בּאוֹתה ארץ הם נוֹראים, אדוּקים הם, קנאים הם!
אתם, אנשי חפשיים, איך תוּכלו ללכת וּלהתחבּר אליהם? – זה הספּיק כּדי שקבוּצה זוֹ תתפּוֹרר וגם אַקסלרוֹד יסתלק מציוֹנוּת בּת‑הרגע. אבל מנוּחה לא היתה לוֹ וענין הפּרעוֹת הדאיג אוֹתוֹ מאד מאד.
והנה הוּא מתחיל לערער על כּמה וכמה דברים מקוּבּלים, וּבכללם ענין ההתבּוֹללוּת. הוּא מערער על זה כּאיש בּעל דעה מפוּכּחת המתבּוֹנן בּמציאוּת.
והנה הוּא כּוֹתב מכתב לאדם, שהיה נאמן בּיוֹתר על המַהפּכנים הרוּסיים בּאוֹתוֹ דוֹר. זה היה פֶּטֶר לַברוֹב, המוֹרה והוֹגה‑הדעוֹת של “נַרוֹדנַיָה ווֹליָה”, ושיטה שלמה, אַסכּוֹלה שלמה, קשוּרה בּשמוֹ. כּוּלם בּאוֹתוֹ הזמן, גם אַקסלרוֹד, גם ליבּרמן וכל הנוֹער היהוּדי, ראוּ את עצמם כּתלמידיו הנאמנים. הוּא פּוֹנה לאדם בּעל הערך הגדוֹל בּיוֹתר שבּדוֹרוֹ וּמעוֹרר את שאלת הפּרעוֹת. אוֹתוֹ מוֹרה עוֹנה לוֹ, ששאלה זוֹ היא מבּחינה תיאוֹרטית מסוּבּכת מאד וּמבּחינה מעשׂית, לגבּי מפלגה שאינה רוֹצה להיפּרד מהעם ורוֹצה להוֹביל את העם – הרי דבר זה הוּא קשה מאד. כּלוֹמר, להכּוֹת, להרוֹג יהוּדים לא צריך. אבל לריב עם העם בּשביל יהוּדים – זה דבר מסוּכּן מאד.
אדם כּלַברוֹב, שהיה סוֹציאליסט מוּסרי ולא מַטריאליסט, שהעמיד את שאלוֹת המוּסר כּיסוֹד לכל בּיסוּס שאלה סוֹציאליסטית, – מכּיון שהגיע לשאלה פּרַקטית הנוֹגעת לחייה של אוּמה ולצדק הפּשוּט בּיוֹתר, גילה שהענין איננוּ כּל כּך פּשוּט, שיש חשבּוֹן מפלגה, ויש חשבּוֹן פּוֹליטי, שהוּא קוֹדם, כּנראה. אזכּיר בּזה את האִמרה של הַליפַכּס בּזמן “שׂיחוֹת‑לוֹנדוֹן” (שנת 1939) בּענין “הספר הלבן”. הוּא אמר לנוּ מה שאמר לגַנדי, כּי עקרוֹנוֹת מוּסריים צריכים להרכּין את ראשם בּפני צרכי השלטוֹן; ואנחנוּ הרי רוֹאים בּזה את כּל הזיוּף של האיש הדוֹגל בּנַצרוּת, בּהוּמַניוּת. אבל לא פּחוֹת מַתמיהה תשוּבתוֹ זאת של הוֹגה‑הדעוֹת הגדוֹל של הסוֹציאליזם הרוּסי.
וכיצד הגיבוּ על דברים כּאלה יהוּדים? הנה קטע ממַחשבוֹתיו של יהוּדי אחר, חברוֹ של אַקסלרוֹד, מפוּרסם בּמהפּכה הרוּסית, שמוֹ – לֶב דוֹיטש. את דבריו אלה הוּא כּוֹתב בּעקבוֹת מכתבוֹ של לַברוֹב:
“… עם המחשבה שלַברוֹב אמר בּמכתב הזה אני מסכּים בּהחלט”… וּבסוֹף הציטטה: “זאת אוֹמרת, אם אנחנוּ הרבוֹלוּציוֹנרים נלך להגן על יהוּדים, הרי נעוֹרר בּזה את חמת ההמוֹנים עלינוּ”.
זאת כּוֹתב לֶב דוֹיטש.
עוּבדה זוֹ שאיש ממַדרגתוֹ של לברוֹב הכריע אצלוֹ החשבּוֹן התכסיסי ולא העיקר, וּמוּכן היה להפקיר עם בּשביל החשבּוֹן התכסיסי, עוּבדה זוֹ אוֹמרת לנו הרבּה מאד, זוֹהי אחת האַזהרוֹת הגדוֹלוֹת. אוּלם בּשביל אוֹתה האינטליגנציה היהוּדית לא שימש הדבר אַזהרה. אַקסלרוֹד נכנס אחרי זמן קצר ראשוֹ ורוּבּוֹ לתנוּעה הסוֹציאליסטית הרוּסית ולא ראינוּ אוֹתוֹ מגיב אף פּעם בּאיזוֹ צוּרה שהיא על הענין היהוּדי, אף על פּי שהיה קשוּר קשרי משפּחה למשוֹרר העברי ד“ר יצחק קַמינר, מגדוֹלי ההשׂכּלה, שאף הוּא היה שייך לפני כן לתנוּעה הסוֹציאליסטית, אבל פּנה ל”חיבת‑ציון", כמו המשורר יהל"ל. אבל בּנוֹתיו של קמינר (היוּ לוֹ שלוֹש, מפוּרסמוֹת מאד, אחת מהן היתה אשתוֹ של אַקסלרוֹד) – הן כּוּלן עם בּעליהן התרחקוּ לגמרי מן היהדוּת, וקמינר כּתב על כּך שיר לפני מוֹתוֹ, שיר של וידוּי, בּוֹ הוּא מבּיע את עגמת נפשוֹ – לאן הוֹליך את בּנוֹתיו הוּא בּעצמוֹ. הוּא כּתב: עשׂיתי צעד אחד, ילדַי עשׂוּ צעדים אחרים שמִשם לא ישוּבוּ עוד.
הנה נתקלנוּ פּה בּנימוּק אנטי‑ציוֹני פּשוּט מאד: אתם שוֹאפים לארץ‑ישׂראל ורוֹצים ליצוֹר מין קוֹמוּנה פּרוֹגרסיבית בּארץ‑ישׂראל, אבל דבר זה הוּא בּלתי‑אפשרי בּהחלט, משוּם שהיהוּדים שם הם ריאַקציוֹנרים ואדוּקים. וזה הספּיק בּשביל הסתלקוּת מהציוֹנוּת.
אכן, אילוּ נמצא אדם אחד אצלנוּ שהיה כּוֹתב ספר, ולא מוֹסיף מצדוֹ שוּם דבר, כּי אם מלַקט אוֹסף של כּל הנימוּקים נגד הציוֹנוּת שנשמעוּ בּמאַת השנים הללוּ, מימי משה הֶס ואילך, היה מתקבּל אחד הספרים המענינים מאד בּשביל הבנת ההגיוֹן האנוֹשי.
לפנַי מוּנח כּאן נימוּק אחד של ד"ר חיים ז’יטלוֹבסקי, והדרך שלוֹ היתה נפתלת מאד. כּל ימיו היה נמשך לענין הציוֹנוּת ועם זאת נתרחק ממנה. הוּא אוֹמר: “את רעיוֹן חיבּת‑ציוֹן הבנתי, בּחנתי היטב, ראיתי את מעלוֹתיו, אבל לנפשי זה לא הגיע”. ואחר כּך הוּא מספּר: “הקוֹמפּרוֹמיסים של לילינבּלוּם בּלבד אשר עשׂה עם עוֹלם היהדוּת החרדית עוֹררוּ מאד את חמתי” (לילינבּלוּם שהיה הלוֹחם הגדוֹל נגד הרבּנוּת, רצה למען ארץ‑ישׂראל לשתף את כּל היהוּדים, אף על פּי שאף פּעם לא עשׂה שקר בּנפשוֹ. אבל הוּא העיז לצאת בּויכּוּח עם יל"ג שטען: כּיצד אפשר לקבּל את הציוֹנוּת, כּל זמן שלא נבטל את “השוּלחן הערוּך”, ועל זאת ענה לוֹ לילינבּלוּם: כּשהיהוּדים יהיוּ עם בּארץ‑ישׂראל ידעוּ להשתחרר מכּבלי הדת הקפוּאה, בּרגע זה יש לנוּ ענין אחד קוֹדם: לרתוֹם את כּל היהוּדים לענין הציוֹנוּת, בּלי לנגוֹע בשאלת הדת).
נימוּק מעין זה תמצאוּ לא רק אצל ז’יטלוֹבסקי. הנה ליֶסין, שכּל כּך חוֹבב‑ציוֹן היה בּעוֹמק נפשוֹ, היה בּכל זאת בּמשך כּל השנים בּמחנה אַנטי‑ציוֹני. כּשהוּא רוֹצה להסבּיר לעצמוֹ מדוּע איננוּ מצטרף לציוֹנוּת ועוֹמד מנגד, הוּא אוֹמר: “את ארץ‑ישׂראל אני אוֹהב יוֹתר מכּם. אבל עם ה”בּעלי‑בּתים" הציוֹניים האלה, אִתם יחד להתחבּר?!" – איני אוֹמר שלא היתה פּרוֹבּלימה רצינית בּשביל אדם בּעל השקפוֹת פּרוֹליטריוֹת להימָצא בּסביבה אחת עם אנשים בּעלי אוֹפי בּעל‑בּיתי מוּבהק, שקשה היה להיוֹת בּן‑לוָיה להם יוֹם‑יוֹם; אבל לגבּי רעיוֹן גדוֹל – היכוֹל זה להכריע? אכן, בּשביל סוּג האנשים כּמוֹ ליֶסין, דויד פּינסקי, – הדבר הזה הכריע, האוֹפי הבּעל‑בּיתי של ראשי “חוֹבבי‑ציוֹן” הוּא שקבע את יחסם לתנוּעה הציוֹנית. וּבכן – גם זה היה נימוּק אנטי‑ציוֹני. היוּ גם נימוּקים אחרים: היתכן כּדבר הזה? אנחנוּ מסַגלים לעצמנוּ תרבּוּת של אירוֹפּה, בּאים ציוֹנים וסוֹחבים אוֹתנוּ לאַסיה! והיתה קיימת תיאוֹריה המסתפּקת בּעצם הרעיוֹן הקוֹסמוֹפּוֹליטי, שהרי מעוּנינים אנוּ בשאלת כּלל‑האנוֹשוּת, ואם תיפּתר השאלה הכּלל‑אנוֹשית ממילא תיפּתר גם שאלת היהוּדים. נימוּקים אלה היוּ מספּיקים כּדי להרחיק מהציוֹנוּת אלפי צעירים יהוּדים. כּשהתחילה תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית נעשׂה ענין ארץ‑ישׂראל ממשי בּיוֹתר לגבּי התנוּעה האַנטי‑ציוֹנית. לא היה גליוֹן אוֹ חוֹברת של ה“בּוּנד” שלא הוֹפיע בּוֹ איזה נימוּק חדש נגד הציוֹנוּת.
האם היה הכרח היסטוֹרי בּדבר שה“בּוּנד” יהיה אנטי‑ציוֹני? מדוּע קרה שכּל מי שרצה לאַרגן פּוֹעלים יהוּדים על מנת שהם יכּירוּ את עצמם, את מעמדם, יגנוּ על עצמם, ייטיבוּ את חייהם, יכּירוּ את מקוֹמם בּעוֹלם בּשיתוּף עם תנוּעת הפּוֹעלים – ראה הכרח בּדבר שהם יסתלקוּ משאיפוֹתיהם הלאוּמיוֹת? האוּמנם היתה סתירה אוֹרגַנית כּזאת בּין מעשׂה זה שהם עשׂוּ וּבין המחשבה הציוֹנית? מבּחינת ההגיוֹן הסוֹציאליסטי לא היה שוּם הכרח בּדבר; מבּחינה היסטוֹרית, כּנראה, לא היתה דרך אחרת, משוּם שבּהיסטוֹריה נפתרים דברים לא על פּי ההגיוֹן, אלא על פּי מצב מסוּים. הפּוֹעל היהוּדי לא קשה היה לוֹ לקלוֹט מוּשׂגים יהוּדים, מפּני שהוּא בּא מאוירה רווּיה הרגשוֹת יהוּדיוֹת. מה שאין כּן האינטליגנטים היהוּדים, שהספּיקוּ לשכּוֹח את הגירסה דינקוּתא שלהם. לעוּמתם – הפּוֹעל היהוּדי היה רווּי יהדוּת בּמידה מרוּבּה מאד. גם אוֹתם הפּוֹעלים שהיוּ מאוּרגנים בּתנוּעת הפּוֹעלים היוּ עוֹד ממשיכים בּביתם אוֹרח‑חיים יהוּדי, אם מפּני ההוֹרים, אם מפּני האשה והילדים, ויש גם מפּני יחסם האישי למסוֹרת ולסביבה היהוּדית. כּשיעלה בּידי להוֹציא את האַנטוֹלוֹגיה של תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית אפשר יהיה למצוֹא בּה הרבּה דוּגמאוֹת, בּאיזוֹ מידה גם הפּוֹעל, שלהלכה היה לגמרי קרוּע מהיהדוּת ועניני היהוּדים, נשאר בּראשוֹ ורוּבּוֹ קשוּר לסביבה היהוּדית ולא יכוֹל היה להינתק ממנה, גם לאחר שהיגר מארץ‑מוֹלדתוֹ, בּכל המקוֹמוֹת בּעוֹלם שאליהם הוּא נקלע. ואמנם, מי שילמד פּעם בּאוֹפן רציני את ענין תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, לא בּאוֹתה דרך ההתבּטלוּת וההסתמכוּת רק על מקוֹרוֹת בּוּנדאיים בּלבד, יגלה בּאיזוֹ מידה היוּ בּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית גם נסיוֹנוֹת לאוּמיים, יגלה שהיוּ אישים (גם בּרוּסיה וגם בּאמריקה) שהביאוּ אִתם לפּוֹעל היהּודי לא רק אידיאוֹלוֹגיה סוֹציאליסטית, כּי אם גם הרגשוֹת יהוּדיוֹת והבנה יהוּדית. אבל מסיבּוֹת שוֹנוֹת התפּתחוּ הדברים כּך שחלק זה בּתנוּעת הפּוֹעלים נדחה וכמעט נמחק מהשפּעה. בּמבוֹא שלי לספר “זכרוֹנוֹת וחוָיוֹת” מאת א. ליֶסין מסוּפּר על אברהם אַמסטֶרדַם, שהביא אתוֹ הרגשה לאוּמית חריפה וגם גישוּשים ציוֹניים, וישנן עוֹד דוּגמאוֹת כּאלה. אפילוּ אדם שיסד את העתוֹן הסוֹציאליסטי הראשוֹן, משה מינץ 1, היה בּיל“וּיי, ואיזה זמן היה אפילוּ בּארץ‑ישׂראל 2, וּבראשית תעמוּלתוֹ ניסה לשתף כּאחד את היסוֹד הארץ‑ישׂראלי עם היסוֹד הסוֹציאליסטי. אבל כּל אלה נדחקוּ הצדה על ידי כּוֹחוֹת גדוֹלים יוֹתר, וּבעיקר על ידי הכּוֹח המתבּוֹלל שגָבר בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית. בּזמן שה”בּוּנד" התחיל להתאַרגן היו פּוֹעלים בּעלי הכּרה שאמרוּ: אנחנוּ חברים ל“קוּפּוֹת הפּוֹעלים”, ואנוּ רוֹצים להישאר בֹ“קוֹפּוֹת הפּוֹעלים”, אבל אנחנוּ רוֹצים גם לשקוֹל את השקל ולהיוֹת חברים ל“חיבּת‑ציוֹן”. שאלה זוֹ נדוֹנה והוּחלט עליה בּשלילה. כּלוֹמר, אבוֹת ה“בּוּנד” החליטוּ שאדם הרוֹצה להיוֹת שוּתף לתנוּעה הציוֹנית איננוּ יכוֹל להיוֹת חבר ה“בּוּנד”. זה היה בּשנת 1897. להיוֹת חבר ההסתדרוּת הציוֹנית בּאוֹתה תקוּפה היה דבר קטן מאד, לא נתבּע מאדם ציוֹני שוּם דבר, התנוּעה הציוֹנית היתה רכּה מאד, לא דרשה שוּם פּרוֹגרמוֹת, אדם יכוֹל היה להיוֹת חבר בּאגוּדה המקצוֹעית ושוּתף למלחמה מעמדית ועל ידי השקל בּלבד להכריז שהוּא שוּתף לחלוֹם הציוֹנוּת – אוּלם זה נאסר על ידי ה“בּוּנד”.
תקוּמת “פּוֹעלי‑ציוֹן”, אוֹתה עוּבדה שקמוּ אגוּדוֹת ציוֹניוֹת ראשוֹנוֹת של פּוֹעלים – היא פּרי האיסוּר הזה של ה“בּוּנד” שאסר על חבריו לשקוֹל את השקל וּלהשתתף בּתנוּעה הציוֹנית. ה“בּוּנד”, שגילה את כּוֹח‑האִרגוּן הגדוֹל בּיוֹתר בּין כּל המפלגוֹת היהוּדיוֹת – עד שנוֹצרה ההסתדרוּת (החוּגים הציוֹנים‑הסוֹציאליסטיים לא גילוּ כּוֹחוֹת אִרגוּניים כּאלה), אוֹתוֹ ה“בּוּנד” שהכריז על עצמוֹ שהוּא בּא‑הכּוֹח היחיד של הפּוֹעלים היהוּדים, עשׂה בּשעתוֹ מעשׂה היסטוֹרי, שאין לוֹ תקנה עד היוֹם הזה: הוּא פּילג את הפּוֹעל היהוּדי בּגלל ארץ‑ישׂראל. אפילוּ בּתקוּפה שענין הציוֹנוּת היה עדיין בּגדר של חלוֹם – נעץ בּה את החרב של פּילוּג, בּזאת שמנע מהפּוֹעל היהוּדי להיוֹת ציוֹני. אדם כּמוֹ סירקין, בּעל אידיאוֹלוֹגיה מפוֹרשת אַנטי‑בּוּנדיסטית, גם הוּא סבוּר היה בּמשך זמן מסוּים שאפשר לאדם להיוֹת חבר בּ“בּוּנד”, אם ה“בּוּנד” יאַפשר לוֹ להיוֹת ציוֹני. בּהכרעה אנטי‑ציוֹנית זוֹ קיבּל ה“בּוּנד” על עצמוֹ את האחריוּת ההיסטוֹרית על פּילוּגה של תנוּעת‑הפּוֹעלים היהוּדית. לא בּזה בּלבד שלא קיבּל את הפּרוֹגרמה הציוֹנית וראה בּה בּגידה בּסוֹציאליזם, אלא בּזה שגרם לכל המלחמוֹת הפּנימיוֹת הארגוּניוֹת האיוּמוֹת, שעשׂוּ שמוֹת בּתנוּעת‑הפּוֹעלים היהוּדית והזיקוּ גם בּמלחמה הכּלכּלית ותמיד הביאוּ רק הפסדים גדוֹלים. האנטי‑ציוֹנות של ה“בּוּנד” היא שגרמה לכך.
אַעביר לפניכם רק דוּגמאוֹת אחדוֹת מאוֹתן שיטוֹת ההסבּרה האַנטי‑ציוֹניוֹת ששלטוֹ אז בּרחוֹב וּפעלוּ פּעוּלה כּל כּך גדוֹלה. לפני הרבּה שנים ישבתי באַרכיוֹן של ה“בּוּנד” וּבדקתי שם כּמה דברים וּמצאתי שם בּין השאר עתוֹן מקצוֹעי מענין בּיוֹתר. מהאגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת היהוּדיוֹת הראשוֹנוֹת היוּ שתים שהיוּ חזקוֹת בּרחוֹב היהוּדי: אחת – ה“גארבּערס” (בּוּרסקאים) והשניה – עוֹשׂי‑מברשוֹת. הן היו מפוּרסמוֹת מאד בּאִרגוּנן, והן שאירגנוּ כּמעט את כּל הפּוֹעלים בּמקצוֹעוֹתיהם. בּאחד העתוֹנים של האגוּדוֹת האלה, בּמאמר ראשי, מוּסבּר מדוּע הפּוֹעל אינוֹ צריך להיוֹת ציוֹני: למי דרוּשה הציוֹנוּת? – הוּא טוֹען – הפּוֹעל אינוֹ זקוּק לציוֹנוּת! לציוֹנוּת זקוּק הבּוּרגני, כּי בּעל‑הבּית היהוּדי כּיון שהוּא רוֹצה להשׂיג פּוֹעל זוֹל, וּברוּסיה אינוֹ יכוֹל להשׂיגוֹ, כּי הרי כּאן הפּוֹעל מתארגן ונלחם על שׂכרוֹ, – לכן הוּא מַטיף לציוֹנוּת, כּלוֹמר, שהפּוֹעלים יעזבוּ את רוּסיה וילכוּ לארץ‑ישׂראל, ושם יוּכל לנַצלם כּהוֹגן. הנימוּק הזה, שבּעל‑הבּית היהוּדי שאינוֹ יכוֹל לשׂאת את יוֹקר העבוֹדה שבּתחוּם המוֹשב, המציא את הציוֹנוּת כּדי שיוּכל יוֹתר טוֹב לנַצל את הפּוֹעלים, היה בּוֹ כּדי למשוֹך את הפּוֹעלים היהוּדים. כּי בּזמן ההוּא הם היוּ פּרימיטיביים למדי. סיפּרוּ להם כּי הרצל ולילינבּלוּם הם שליחיה של הבּוּרגנוּת היהוּדית, כּדי להוֹריד את שׂכר העבוֹדה של הפּוֹעל, והאמינוּ בּכך. פּעם היה מוּסבּר שהציוֹנוּת היא ענין של הבּוֹרגנוּת הקטנה, המקווה שבּארץ‑ישׂראל יוּטב מצבה; פּעם היוּ משתדלים להוֹכיח שהבּוּרגנוּת היהוּדית היא כּה עשירה וחזקה, שיש לה צוֹרך בּשלטוֹן פּוֹליטי… ושלטוֹן פּוֹליטי היא אינה יכוֹלה לקבל בּרוּסיה, לכן היא מקווה להגיע אליו בּארץ‑ישׂראל… המוֹחוֹת החריפים של התיאוֹרטיקנים היהוּדים היוּ מתחדדים מדי פּעם כּדי לסלף את הציוֹנוּת בּעיני הפּוֹעלים היהוּדים. לאחר שקמוּ “פּוֹעלי‑ציוֹן” – היה ה“בּוּנד” צריך להסבּיר ש“פּוֹעלי‑ציוֹן” היא לא תנוּעה של פּוֹעלים, אלא של סוֹכנים וּמשרתים של הבּוּרגנוּת, כּדי להוֹנוֹת את הפּוֹעלים היהוּדים וּלסַנור את עיניהם.
בּינתים קמה תנוּעה דמוֹקרטית ציוֹנית, ואי אפשר לטעוֹן נגדה את טענוֹת הדת, וכן קמה תנוּעת‑פּוֹעלים יהוּדית ציוֹנית, ואי אפשר להמשיך בּטענה הנוֹשנה, כּי הציוֹנוּת היא ענינה של הבּוֹרגנוּת, – לכן היוּ אנוּסים להביא השקפוֹת אחרוֹת נגד הציוֹנוּת. הוֹכיחוּ שהציוֹנוּת זוהי “אוּטוֹפּיה”. אדם רציני בּימינוּ, בּימי השקפוֹת מדעיוֹת ותגליוֹת, איך יכוֹל הוּא להיאָחז בּרעיוֹן שאפשר לוֹמר עליו שהוּא “אוּטוֹפיה”. “רוֹמַנטיקה”?.. ולא היתה מלת‑גנאי קשה מזוֹ.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.