מלחמה מרה בּין ה“בּוּנד” והזרמים הציוֹניים –

אחד השירים הנפוֹצים של ה“בּוּנד”: “משיח ויהדוּת מתוּ, משיח

חדש בּא לעוֹלם” – ש. אנ-סקי – שמוּאל זיגלבּוֹים – התנגדוּת

ה“בּוּנד” לאחדוּת ההגנה – בּשעה שסוֹציאליסטים של עמים

מדוּכּאים אחרים בּרוּסיה רצוּ בּשחרוּרם הלאוּמי, חשב

הסוֹציאליסט היהוּדי ששחרוּר העם היהוּדי סוֹתר את הענין הפּוֹעלי.

תוֹפעה אחת כּללית, שהיתה אָפיינית לא רק בּשביל ה“בּוּנד”, חשוּבה להבנת האוירה הציבּוּרית שהיתה שׂוֹררת בּאוֹתם הימים, ולא בּאוֹתם הימים בּלבד. אני רוֹצה להסבּיר את המוּשׂג: אדיקוּת, לא בּמוּבן השגוּר: אדיקוּת של יהוּדי דתי המקיים את כּל “השוּלחן ערוּך”; המוּשׂג “אדוּק” איננוּ כּרוּך בּמוּשׂג “דת”. יש כּל מיני אדיקוּת. כּאשר אנשים הוֹפכים עיקרוֹן שקיבּלוּ אוֹתוֹ כּדי לחיוֹת לפיו ועוֹשים אוֹתוֹ

למשהוּ מאוּבּן, חסר‑רוּח‑חיים, החוֹלש על כּל הצרכים הטבעיים – הרי זו אדיקוּת. ספרוּת ההשׂכּלה נלחמה בּמידה רבּה נגד אדיקוּת דתית (תזכּרו את “קוֹצוֹ של יוֹד” מאת יל"ג), והיתה לה זכוּת גדוֹלה בּמלחמה זוֹ. ציווּיים שהיה להם בּשעתם צוֹרך הגיוֹני – בּמשך הזמן נהפּכוּ לאבן כּבדה. אין אתה חוֹשב כּלל על טעמי הדברים, לא בּיחסך לטבע, לא בּחַגך, אלא אתה כּוֹרע תחת סעיפים וּסעיפי‑סעיפים, אפילוּ בּזמן שניטלה מהם כּל חיוּניוּת. מתוֹך מַרדנוּת זאת של ההשׂכּלה בּאה מידה ידוּעה של השתחררוּת מכּמה וכמה מוּשׂגים נוֹשנים. אבל קרה דבר משוּנה מאד, שתוֹרוֹת חדשוֹת אשר צעירים למדוּ וקיבּלוּ אוֹתן נהפּכוּ אצלם גם כּן לתוֹרוֹת חנוּטוֹת, להלכוֹת

מאוּבּנוֹת, שהאדם כּאילוּ קיים למענן, כּדי לקיים אוֹתן, ולא שהן קיימוֹת בּשביל האדם. אחד הדברים הגדוֹלים שאחד‑העם עשׂה בּראשית הוֹפעתוֹ הספרוּתית, וּבזאת נתן דחיפה ידוּעה לספרוּת העברית בּשטח זה, היתה קריאתוֹ ל“תוֹרה שבּלב”. כּלוֹמר, הוּא חשב שהתנוּעה חיה כּמוֹ תנוּעת “חיבּת‑ציוֹן” אין לה אחיזה אצל עם חי רק על פּי גזירוֹת וציווּיים. אם לבּוֹ אינוֹ פּתוּח אי אפשר שתקוּם תנוּעת‑חיים יוצרת. את “חיבּת‑ציוֹן”, שקמה לפני הציוֹנוּת המדינית, הוּא ראה כּתנוּעה של התנַערוּת נפשית והתנַערוּת מחשבתית כּאחת.

כּך קרה גם בּסוֹציאליזם. תנוּעת‑הפּוֹעלים היהוּדית איפשרה לכאוֹרה לאדם גישה חדשה לחיים לכל ההוָיה, מגע חדש עם המציאוּת. אבל בּינתים קרה משהוּ, שסתם את המעין הזה. אֳפי האנשים לא השתנה, אנשים שהוּרגלו כּל ימי חייהם לחשוֹב לפי מוּשׂגים של דינים, סייגים וּסעיפים, וקידשוּ מימרוֹת מסוּימוֹת, העבירוּ את דרך מחשבתם זוֹ אל החיים החדשים. לפנים היוּ רגילים לראוֹת את הגאוֹן מוילנה או את הבּעל‑שם‑טוֹב, כּקדוֹש שאין להרהר אחרי דבריו. לאחר זאת נהגוּ כּך לגבּי מַרכּס וּפּלֶכַנוֹב. גישה עצמית לבעיוֹת החיים לא היתה להם, כּי אם הגאוֹנים היוּ מוּסכּמים ושלטוּ “שלטוֹן‑עריצים” בּמחשבתוֹ של הדוֹר. כּשם שאצל יהוּדי אדוּק שוֹלטים המוּשׂגים: טריפה, מוּקצה, דבר האָסוּר בּנגיעה, כּן אצל צעירים יהוּדים התחילוּ שוֹלטים מוּשׂגים של “מוּקצה”, כּלוֹמר, דברים שאסוּר

לעמוֹד בּמחיצתם. וכיון שהיה מוּסכּם שהסוֹציאליזם המדעי כּוּלוֹ מוּנח בּשטח של המציאוּת, הרי כּל דבר שאינוֹ נכנס בּמסגרת זאת – הוּא אוּטוֹפּיה, כּלוֹמר – חלוֹם, וחלוֹם – הרי זה רוֹמַנטיקה, ורוֹמַנטיקה היא ריאַקציה… כּך בּאה ההשתלטוּת של מוּשׂגים חנוּטים. מספּיק היה לכנוֹת

אדם בּשם “אוּטוֹפּיסט” אוֹ לוֹמר עליו שהוּא רוֹמַנטי, כּלוֹמר, מתענין בּעָבר, בּדבר שחלף ואינוֹ מציאוּתי – והרי הִדבּקת עליו תו של ריאַקציה. הגיוֹן של דברים מעין זה לא נשאר בּתחוּמי ה“בּוּנד” בּלבד בּמשך הזמן הזה נעשׂה למַטבּע עוֹבר לסוֹחר בּתנוּעוֹת שוֹנוֹת. משוּם כּך צעירים, שבּעצמם

בּאוּ וצמחוּ מתוֹך החיים היהוּדיים – קשה היה להם למצוֹא את דרכּם, להבקיע להם דרך בּתוֹך הלך‑מחשבוֹת זה.

אוֹתם האינטליגנטים שעמדוּ בּראש התנוּעה לא היוּ להם ידיעוֹת מינימַליוֹת על החיים היהוּדיים, וּמה שידעוּ עליהם – שכחוּ. בּודאי שאין בּזה משוּם מקריוּת שאחד מהשירים המקוּבּלים מאד על ה“בּוּנד” בּאוֹתוֹ הזמן שנעשׂה לשיר עממי, היה בּוֹ חרוּז שהתכּוון להכריז על תקוּמת הפּוֹעל היהוּדי כּנוֹשא דגל השחרוּר בּנוּסח זה: “משיח והיהדוּת מתוּ, משיח חדש בּא לעוֹלם. הפּוֹעל היהוּדי בּפּוֹלין וליטה מרים כּבר בּחירוּת את דגלוֹ”. יש טרגיוּת בּדבר, שהאדם שחיבּר את השיר הזה יתכן שהצטער אחר כּך צער רב על כּך, שכּן נתרחק בּמשך הזמן מרחק רב מהלָך‑מחשבה כּזה – זה היה ש. אנ–סקי, בּעל “הדיבּוּק”. ואוֹתוֹ איש שבּמשך עשׂרוֹת בּשנים כּוּלוֹ היה חי בּעוֹלם של תנוּעת הפּוֹעלים, כּוּלוֹ דרוּך לעניניה, שכח את יהדוּתוֹ, היה חי בּין פּוֹעלים רוּסים בּמכרוֹת, אחר כּך היה מזכּירו של לָברוֹב וכמעט לא רצה לשמוֹע על יהדוּתוֹ, נכנס כּוּלוֹ לעוֹלם הרוּסי, – אחר כּך נעשׂה לאחד היהוּדים הנלהבים בּיוֹתר ושיתף פּעוּלה עם טרוּמפּלדוּר בּשנים האחרוֹנוֹת לחייו. הרי שזה היה אדם שבּתוֹך תוֹכוֹ היה יהוּדי בּכל נשמתוֹ, והיתה לוֹ תרבּוּת יהוּדית עמוּקה מאחוֹריו. בּזמן

המלחמה הקוֹדמת היה הוֹלך לעיירוֹת יהוּדיוֹת כּדי להציל ספרי‑תוֹרה, קמיעוֹת וכוּ', והגיע לגַליציה בּאוֹתוֹ הזמן שקלגסים רוּסיים כּבשוּ אוֹתה והחריבוּ את יהדוּתה, ושם היה מוֹפיע כּיהוּדי גדוֹל וּמוֹשיע. לכן, אם יהוּדי כּמוֹהוּ יכוֹל היה כּך לכתוֹב כּשם שכּתב – ושיר כּזה יכוֹל היה לצאת מעֵטוֹ, יש בּזה משוּם הוֹכחה שהדברים האלה לא נבעוּ ממעמקים, היה בּזה מין קצף שטחי של מחשבה; וקצף זה הוּא ששלט בּזמן ההוּא בּמוֹחוֹת היהוּדים הצעירים.

והנה דוּגמה מתמיהה מהזמן הקרוֹב: שמוּאל זיגלבּוֹים, אחד מאישי ה“בּוּנד” בּפּוֹלין, שנתגלגל בּימי המלחמה לאנגליה, וּבמעשׂה ההתאַבּדוֹת שלוֹ נתגלה כּסמל של הסבל היהוּדי, כּבּיטוּי היוֹתר נמרץ של הצער היהוּדי, ששוּם ציוֹני לא בּיטא אוֹתוֹ בּאוֹתוֹ מצב כּמוֹתוֹ. בּרגע אחד הוֹפיע שמוּאל זיגלבּוֹים לא כּאיש מפלגה, לא כּאיש ה“בּוּנד”, לא כּסוֹציאליסט מוּגבּל, השקוּע רק בּמוּשׂגיו המפלגתיים ורוֹאה את כּל העוֹלם מתוֹך שפוֹפרת המפלגה, – אלא התגלה כּגיבּוֹר לאוּמי, שכּל סבל היהדוּת וקיוּמה כּאילוּ הוּטלוּ על כּתפיו. אם כּי לפי מוּשׂגי ה“בּוּנד” הוּא ראה את עצמוֹ כּפּוֹלני‑יהוּדי. והנה הוּברר כּי בּרגע של מבחן גדוֹל אפשר היה שאיש יהוּדי מתוֹך ה“בּוּנד” יתגלה בּאוֹתוֹ אוֹר שראינוּ אוֹתוֹ. וּתמיהה יתירה, כּי חוֹדש ימים לפני מוֹתוֹ של זיגלבּוֹים התקיימה בּלוֹנדוֹן אסיפה שהיתה מוּקדשת לזכרוֹ של י. ל. פּרץ, ושם נאם זיגלבּוֹים נאוּם אנטי‑ציוֹני, והוּא הוֹסיף: “שוּם דבר לא נשתנה”. הנה דוּגמה כּיצד אפשרי אצלנוּ הצירוּף הזה של רגש יהוּדי עמוֹק, נכוֹנוּת להתמסרוּת יהוּדית, עם מפלגתיוּת מצוּמצמת שאינה נוֹתנת לראוֹת שוּם דבר וּמקריבה את הדברים החיוּניים בּיוֹתר לצוֹרך המפלגתי, ואפילוּ לזה המדוּמה.

המלחמה בּין ה“בּוּנד” וּבין הזרמים הציוֹניים היתה מרה מאד. כּמוּבן, לא היתה זוֹ רק מלחמה רעיוֹנית, היא חדרה לכל פּינה וּפינה, לבית‑המדרש, ל“בּוּרסה”, שפּוֹעלים היוּ מטיילים בּה, לכל אגוּדה מקצוֹעית. האגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת היוּ של ה“בּוּנד”, לפוֹעל שלא הסכּים לסוּר למרוּתוֹ של ה“בּוּנד” לא היה מקוֹם בּאגוּדה המקצוֹעית והוּא לא יכוֹל היה להיוֹת חבר בּה. אין זה מקרה שבּפֹוֹלין התקיימוּ אגוּדוֹת מקצוֹעיוֹת של ה“בּוּנד” ושל “פּוֹעלי‑ציוֹן” וגם של הסתדרוּיוֹת אחרוֹת.

מעניֵן, בּאוֹתוֹ זמן היוּ בּ“בּוּנד” גילוּיים כּבירים גם

של הרגשה יהוּדית חזקה, גם של השתתפוּת בּהגנה עצמית בּמידה מרוּבּה, וּבמידה ידוּעה גם של נטיה לתרבּוּת יהוּדית. האידיאוֹלוֹגיה של ה“בּוּנד” בּכלל התחילה אם אפשר לוֹמר, תוֹך צמצוּם‑מוּשׂגים מוּחלט. בּמשך שנים רבּוֹת לא ידע ה“בּוּנד” להחליט בּנפשוֹ אם קיימת אוּמה יהוּדית אוֹ לא. אם היה ויכּוּח כּזה עם הרפוֹרמיסטים בּגרמניה, בּאמריקה – אין זה כּל כּך תמוּה, כּי הם ניתקוּ בּעצם את הקשרים עם העם היהוּדי. אבל המענין הוּא, שגם הפּוֹעל היהוּדי בּפּוֹלין וּברוּסיה, כּלוֹמר: אוֹתוֹ יהוּדי מוילנה וּמבּיאליסטוֹק – הממשיך בּאוֹרח חיים יהוּדי, הוּא לא ידע אם מוּתר לוֹ לחשוֹב שקיימת אוּמה יהוּדית. לשאלת היהוּדים נמצא פּתרוֹן קל וּברוּר מאד – ראשוֹני ה“בּוּנד”, כּשחפצוּ להסבּיר לפּוֹעלים בּמה יתבּטא השחרוּר

שלהם, הסבּירוּ: מחר נקבּל זכוּיוֹת, וּבזאת תסתיים הגלוּת. קשה לתאר אותו צמצוּם של מוּשׂגים וּמחשבה אצל אנשים שהיוּ משׂכּילים ואת הצרה ההיסטוֹרית של עם שלם היוּ מוכנים לפתוֹר בּזאת שתינתן ליהוּדים האפשרוּת לסחוֹר בּכל רחבי רוּסיה… מכּאן תקבּלוּ מוּשׂג איך חוּנך הפּוֹעל היהוּדי בֹּמשך

שנים רבּוֹת.

וּמהוּ, לדעתם, העם היהוּדי כּוּלוֹ? אין אלה, כּמוּבן, יהוּדים הנמצאים בּאמריקה, בּאנגליה, גרמניה אוֹ בּמזרח. בּחוּג‑הראִיה שלהם חלק זה של היהדוּת לא היה קיים כּלל. וּמי הוּא “העם היהוּדי” שעליו המדוּבּר? – אלה הם היהוּדים "שבּהסתדרוּת הפּוֹעלים היהוּדית בּרוּסיה,

ליטה וּפּוֹלין", וּפּוֹלין הרוּסית בלבד! אוֹתוֹ יהוּדי שנמצא היה אוֹתה תקוּפה מעֵבר לגבוּל הרוּסי – אינוֹ בּא בּחשבּוֹן. והרי ידוּע שאין כּל

הבדל בּין עיירה יהוּדית בּגַליציה, רוֹמניה אוֹ בֶּסַרַבּיה, אבל כּיון שהעיירוֹת ההן נמצאוּ תחת שלטוֹן אחר, לא תחת שלטוֹן הצַאר הרוּסי – הרי לתנוּעת הפּוֹעלים הסוֹציאליסטית היהוּדית אין דבר זה נוֹגע. כּאן נתגלתה סתירה כּזאת בּתפיסת ה“בּוּנד”, שכּמעט לא ראינוּ כּמוֹתה בּשוּם תנוּעת פּוֹעלים. סיפּרתי לכם על אוֹתוֹ טיפּוּס של רבוֹלוּציוֹנרים יהוּדים, שכּדי להתקרב לעם הרוּסי היו מוּכנים לקבּל את כּל מוּשׂגיו, וחיפּשׂוּ דרך איך ללמוֹד את לשוֹנוֹ של האִכּר הרוּסי הפּרימיטיבי בּיוֹתר, עד כּדי קבּלת דתוֹ. אבל לא היתה שוּם חוֹבה לאינטליגנט היהוּדי, למשׂכּיל, להסתגל לחיי העם היהוּדי, לכבּד את מנהגיו, כּי אם להיפך. השיטה היתה להשׂניא עליו את אוֹרח‑חייו היהוּדי, מפּני שאוֹרח‑החיים היהוּדי הוּא שהעיק עליו. מבּחינה פּוֹליטית הם שנלחמוּ נגד השלטוֹן הרוּסי, מבּחינה רוּחנית

השתעבּדוּ כּוּלם לעוֹלם הרוּסי. השיטה היתה לערער את העוֹלם הדתי היהוּדי.

אחד הבּוּנדאים הותיקים מסַפּר, למשל, שחבר הועד המרכּזי שלהם חשב כּי תפקידוֹ של ה“בּוּנד” הוּא – להטיף לאכילת חזיר… הוּא היה נוֹאם על כּך נאוּמים והיה דוֹרש שהעתוֹן של ה“בּוּנד”, “אַרבּעטער שטימע”, יכריז בּעמוּד הראשוֹן: יהוּדים, תאכלוּ חזיר!.. מוּבן שהוּא נימק את זה בּ“נימוּקים תיאוֹרטיים”, בּאשר היהוּדים סוֹבלים מזה שאינם אוֹכלים בּשׂר

וּבריאוּתם רוֹפפת, מפּני שבּשׂר כּשר הוּא יקר וּבשׂר חזיר הוּא זוֹל.

אוֹתוֹ איש מסַפּר ש“החוּג שלנוּ הסכּים לדבר”, היה רק ויכּוּח אם זה מתאים לשַמש סיסמה לעתוֹן‑פּוֹעלים אוֹ לא.

בּשעה שנתגלה כּי לפּוֹעל היהוּדי אין אפשרוּת של חדירה לבתי‑חרוֹשת (זהוּ פּרק שכּדאי ללמוֹד אוֹתוֹ, אוּלי תתבּהר על ידי כּך הבּעיה של הידָחקוּת היהוּדים מהתעשׂיה המפוּתחת לתעשׂיה הפּרימיטיבית.

עסקוּ בּכך בּרוּכוֹב, לשצ’ינסקי, אבל לא אֶכּנס כּרגע לפרק זה), היה הנימוּק הבּוּנדאי לכך: היהוּדי אינוֹ רוֹצה לעבוֹד בּשבּת. מתפקידה של תנוּעת הפּוֹעלים איפוֹא להטיף לעבוֹד בּשבּת… וה“בּוּנד” הטיף לעבוֹדה בּשבּת. דבר זה לא יתכן בּשוּם תנוּעה סוֹציאליסטית אחרת, מפּני שכּל תנוּעה סוֹציאליסטית בּעוֹלם יש לה יחס של כּבוֹד לערכים המקוּבּלים בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים של בּני עמה. אינני מדבּר כּאן על הדבר מבּחינת החשבת הערך המיוּחד, התרבּוּתי, ההיסטוֹרי, של השבּת היהוּדית. המענין הוּא, שמַנהיגי תנוּעת הפּוֹעלים ניהלוּ תעמוּלה: תבטלוּ את השבּת, אם כּי הדבר היה קשוּר בּהרס המשפּחה והבּית היהוּדי. בּשוּם מקוֹם לא היתה תנוּעת הפּוֹעלים קשוּרה בּמידה כּזאת עם ההתנגדוּת לערכי החיים והתרבּוּת של המוֹני היהוּדים כּפי שזה היה בּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית.

גם את המוּשׂג של מלחמת‑מעמדוֹת הביאוּ בּרחוֹב היהוּדי לאַבּסוּרד הגדוֹל בּיוֹתר. כּבר אמרתי לכם שכּמה אֶקוֹנוֹמיסטים

יהוּדים, וּביניהם אנשים מאבוֹת ה“בּוּנד”, ראוּ בּאיזוֹ מידה מלחמה‑המעמדוֹת בּמציאוּת היהוּדית, בּגיטוֹ היהוּדי, תחוּמיה מצוּמצמים.

ואילוּ ה“בּוּנד” חידד בּמידה עצוּמה את ענין מלחמת‑המעמדוֹת.

לאחר הפּרעוֹת בּקישינוֹב, כּשנתעוֹררה שאלת ההגנה, וּמסביב לזה קמה התעוֹררוּת גדוֹלה, והיה צוֹרך לאַרגן את כּל היהוּדים המסוּגלים להתגוֹנן, ללא הבדל זרמים, והיוּ גם זקוּקים לכסף, ואת הכּסף אפשר היה לקבּל רק אצל הבּוּרגנוּת, – וצריך היה לכאוֹרה לרתוֹם אוֹתה לכך, כּי בּענין זה הבּוּרגנוּת היתה לא פּחוֹת פּרוֹגרסיבית מאשר ה“בּוּנד” או “פּוֹעלי‑ציוֹן”, מפּני שגם הם היוּ נטוּלי כּל מעמד – מה אמרה התיאוֹריה של ה“בּוּנד” בּנדוֹן זה? – לא תיתכן הגנה אחת!

העם היהוּדי בּרוּסיה נמצא בּסכּנת השמד, פּרעוֹת פּוֹרצוֹת בּכל מקוֹם ואינם מבחינים בּין יהוּדי ויהוּדי, בּוּנדאי,

פּוֹעל‑ציוֹני, ציוֹני כּללי, כּוֹח ההגנה תמיד היה קטן ודל ולא מספּיק, יש צוֹרך בּגיוּס מַכּסימלי של כּל הכּוֹחוֹת, – אבל ה"בּוּנד, בּשלוֹ: לא לנוּ ולכם יחד לעמוֹד בּהגנה. אַתם אוֹיבינוּ, וההגנה זהה עם המלחמה שלנוּ בּממשלה, איננוּ יכוֹלים להפריד בּין ההגנה והשיטה הפּוֹליטית שלנוּ.

זוֹהי בּאמת אחת התוֹפעוֹת המגלוֹת בּאיזוֹ מידה נתיבּשוּ

חיי‑הנפש אצל אנשים הגוּנים מאד, המסוּרים בּכל לבם ונפשם למפעלם. זה מזכּיר לי את ר' וָפסי הטַטַרי של יל“ג. זוֹהי מין וָפסיוּת כּזאת, שחיים רק על פּי הסעיפים של ה”שוּלחן ערוּך" המעמדי, המַרכּסיסטי. דבר זה מתגלה בּעדוּתוֹ העצמית של אחד מהטוֹבים שבּ“בּוּנד”. זהוּ הפּירוּש המסוּלף שהם נתנוּ לענין של מלחמת‑המעמדוֹת. היוּ בּרוּסיה עמים מדוּכּאים, היוּ פּוֹעלים פּוֹלנים, אבל הפּוֹעל הפּוֹלני לא חשב כּלל שכּיוָן שהוּא נלחם את מלחמת הפּוֹעל אין לוֹ ענין משוּתף עם האוּמה שלוֹ. הסוֹציאליסט הפּוֹלני רצה בּשחרוּרה של פּוֹלין. הסוֹציאליסט היהוּדי חשב שהשחרוּר של העם היהוּדי – סוֹתר את הענין הפּוֹעלי. אין כּל שוּתפוּת אינטרסים בּין המעמדוֹת, אין שוּתפוּת גם בּאינטרסים של ההמוֹנים. אם להשתמש בּביטוּיוֹ של סירקין אפשר לוֹמר: הם הפכוּ את המוּשׂג של מלחמת‑המעמדוֹת – ל“בּרוֹגז”, מלחמת‑המעמדוֹת של ה“בּוּנד” חייבה אוֹתוֹ להיות “בּרוֹגז” עם כּלל ישׂראל, להתבּדל מכּלל ישׂראל. לא התעוֹרר כּלל הרצוֹן להשפּיע על

כּלל ישׂראל, לא בּא הרצוֹן לעמוֹד בּראש עם ישׂראל, אלא קוֹדם כּל חייבוּ את עצמם בּשמירה על “טהרת הגזע” של המעמד המיוּחס הזה שנקרא המעמד הפּרוֹליטרי. בּעצם, לא כּללו בּתוֹכם אפילוּ את כּל המעמד הפּרוֹליטרי, אלא את אלה מן הפּוֹעלים שנמצאוּ בּ“בּוּנד”, ואם פּוֹעל יהוּדי היה בּמפלגה אחרת, הרי הפּרוֹליטריוּת שלוֹ היתה פּסוּלה.

אנחנוּ רוֹאים שאנטי‑ציוֹנוּתוֹ של ה“בּוּנד” לא נבעה מתוֹך זה שהוּא הגן על האינטרסים המעמדיים של הפּוֹעל, אלא פּעל כּאן אוֹתוֹ הכּוֹח המצוּי אצל האוֹרתוֹדוֹכּסים, הליבּרלים וכוּ'; זהוּ כּוֹח

עמוֹק הפּוֹעל בּכל ההיסטוֹריה היהוּדית, הוּא הכּוֹח הרוֹצה לקיים את הגלוּת, שפּוֹחד מפּני החלוֹם הציוֹני.

מהי מהפּכה יהוּדית אמיתית? כּדי להשיב על שאלה זוֹ נצטרך קוֹדם כּל להשתחרר מכּל המוּשׂגים המקוּבּלים ולוֹמר: לא חשוּבה הקליפּה, לא חשוּב אם אדם קוֹרא לעצמוֹ מַהפּכן אוֹ שמרני. חשוּב התוֹכן, האידיאה הציוֹנית היתה האידיאה המַהפּכנית בּהיסטוֹריה היהוּדית, היא האידיאה שנשׂאה בּקרבּה את גילוּיי הכּוֹחוֹת הגנוּזים, נשׂאה בּקרבּה

אפשרוּיוֹת חדשוֹת, שינוּי רדיקלי של מצב היהוּדים, שינוּי רדיקלי של פּרנסוֹת היהוּדים, שינוּי רדיקלי בּתרבּוּת היהוּדית. כּל אלה שהם קשוּרים עם היוֹם, עם ההוֹוה, הרוֹצים בּהמשך ההוֹוה, אינם יכוֹלים להצטרף למחשבה הציוֹנית, בּין אם הוֹוה זה הוּא אוֹרתוֹדוֹכּסי הפּוֹחד מאד מפּני כּל רוּח חדש, בּין אם הוּא “מַהפּכני”, אבל אין בּוֹ כּדי לשנוֹת בּמאוּמה את המציאוּת היהוּדית. גם השמרנוּת האוֹרתוֹדוֹכּסית¹ שאינה רוֹצה להעיז לעשׂוֹת שוּם דבר המחדש את חיי העם היתה נגד הציוֹנוּת, מלבד אלה שהיוּ אנשי‑חזוֹן, שפּירשוּ את תוֹרת נפשם ודרכּם – אם זה היה הרב קלישר והרב קוּק ואחרים, אנשים אמיצים אלה, שהאוֹרתוֹדוֹכּסיה הבּיטה עליהם כּעל אֶפּיקוֹרסים. אוֹתוֹ דבר היה עם היהדוּת הליבּרלית, וכן קרה עם אוֹתוֹ הסוֹציאליזם היהוּדי קצוּץ‑הכּנפים, שלא יכוֹל היה לעכּל את ה“אוּטוֹפּיה” הציוֹנית. מכּאן האוֹפי הזה שקיבּל הסוֹציאליזם היהוּדי

המקוּבּל, הגוּשפּנקה השלטת, וזה שהביא אחרי כן את המרד כּנגדוֹ.

אמרתי לכם קוֹדם כּי אוֹתה עוּבדה שה“בּוּנד” הרחיק מעצמוֹ את הפּוֹעלים הבּוֹדדים שהרעיוֹן הציוֹני משך אוֹתם, היא ששימשה נקוּדת‑אחיזה ראשוֹנה בּשביל תקוּמת “פּוֹעלי‑ציוֹן”. בּילדוּתי הכּרתי אוֹתם הפּוֹעלים שהיוּ חברים בּ“בּוּנד” והלכוּ מה“בּוּנד” ונתנוּ יד ל“פּוֹעלי‑ציוֹן”, רק מפּני שה“בּוּנד” דחק אוֹתם ולא נתן להם לחיוֹת בּתוֹכם. גם הנוֹער הציוֹני שקלט את מוּשׂג הסוֹציאליזם בּעוֹמק לבּוֹ, בּמידה שלא נכנע לנוּסחאוֹת היבשוֹת הללוּ, – וניתנה לוֹ דחיפה לחַפּשׂ מוֹצא אחר לבּעיה היהוּדית – לא נחה דעתוֹ מהציוֹנוּת הבּעלי‑בּתית כּמו שהיא, לא נחה דעתוֹ מהסוֹציאליזם העממי המתבּוֹלל כּמו שהוּא. בּענין זה יש לנוּ עדוּת מענינית, והיא אָפיינית בּשביל רבּים, היא עדוּתוֹ של י. בּן‑צבי:

"כּשאני לעצמי התענינתי כּמוֹ אחרים בּבּעיוֹת העיוּניוֹת והמעשׂיוֹת של תיקוּן עוֹלם, אך תמיד הרגשתי שהמפלגוֹת הרוּסיוֹת מסיחוֹת את דעתן, בּכוָנה וּבביטוּל, משאלת קיוּמוֹ של העם היהוּדי, מעבָרוֹ וּמההוֹוה שלוֹ גם יחד. ראיתי כּי רבּים מבּני הנוֹער היהוּדי, חברַי הנגררים אחרי המפלגוֹת – מתכּחשים לעמם וּלעצמם. לפעמים בּאה התכּחשוּת זוֹ בּחשבּוֹן וּבהכּרה, אך על הרוֹב – מבּלי דעת וּמחוֹסר הרגשה והבנה. היה זה מחזה מעליב וּמחפּיר של בּריחה אל המחנה החזק. מבּחינת ההתכּחשוּת לא ראיתי הבדל בּין הצעירים המתנכּרים לעצמם וּמסתגלים למשטר הצַארי, לכּנסיה ולסביבה הפּרַבוֹסלַבית, השלטת בּגימנסיה וּמחוּצה לה, בּכדי למצוֹא חן בּעיני מנַהלי בּית‑הספר הממשלתי וּבעלי השׂררה בּמדינה וּבין אלה המתנכּרים והמתבּטלים כּדי למצוֹא חן בּעיני חבריהם הרבוֹלוּציוֹנרים הרוּסים. אין בּיניהם אלא זה, שהללוּ מבקשים לקנוֹת חסד המעמד התקיף היום והללוּ מתרפּקים על המעמד שיעלה לגדוּלה מחר; דרך אחת להם – התכּחשוּת, בּגידה כּלפי פּנים והתבּטלוּת וּנחיתוּת כּלפּי חוּץ; ודרך

זוֹ מעוֹררת בּלבי מנעוּרַי רגשי בּוּז והתקוֹממוּת.

"הערכה זוֹ היא שהיתה בּוַדאי הגוֹרם בּחיי, הגוֹרם שהביאני לחפּשׂ צינוֹר חדש, בּוֹ יתמזג החיוּב שבּתנוּעה הלאוּמית עם החיוּב שבּתנוּעה הסוֹציאליסטית, ורעיוֹן השחרוּר הלאוּמי, קיבּוּץ

גָלוּיוֹת ושיבת ציוֹן ילך יד בּיד עם רעיוֹן שחרוּר האנוֹשוּת מכּבלי המשטר, העוֹמד על עריצוּת ועל ניצוּל רכוּשני". (כּתבי יצחק בּן‑צבי, כּרך ראשוֹן, תל‑אביב, עמוּד 10).

אין אני מתכּוון עכשיו לסַפר בּהרחבה את תוֹלדוֹת התפּתחוּת האידיאה הציוֹנית בּין הפּוֹעלים וּבנוֹער היהוּדי. גם זוֹהי

פּרשה גדוֹלה וארוּכּה מאד, אבל אני רוֹצה רק לציין שלבּים אחדים בּדרך הזאת. אוֹתם הצעירים היהוּדים ואוֹתם הפּוֹעלים הראשוֹנים היה להם הכּוֹח לא להיכּנע ל“בּוּנד” ולא להסתגל אליו, כּי אם להרים גדל חדש של ציוֹנוּת פּוֹעלית, היה בּהם רגש לאוּמי חזק מאד, מציאוּתם היתה מציאוּת פּוֹעלית בּהחלט, לא פּחוֹת מזוֹ של ה“בּוּנד” והם היוּ נתוּנים בּמלחמה קשה מאד נגד אוֹרגָניזציה חזקה, שהכילה בּתוֹכה אינטליגנציה מרוּבּה, עם נימוּקים מוּכנים מראש. ה“בּוּנד” לא צריך היה ליצוֹר יצירה חדשה, מספּיק היה לתרגם חוֹברת שנכתבה בּשביל הפּוֹעל הרוּסי אוֹ הגרמני, וזה שימש תוֹרה. הם ידעוּ: יש מַניפֶסט קוֹמוּניסטי, יש פּרוֹגרמה של הסוֹציאל‑דמוֹקרטיה, יש פּרוֹגרמה של פּלֶכַנוֹב, שכּל האינטליגנציה הפּרוֹגרסיבית תמכה בּה. כּל זה מספּיק בּהחלט. וּכנגד זה קם מספּר נערים, שצריך היה לָסוֹל לפניו דרך, להסבּיר את השקפוֹתיו, להתגוֹנן. הם עמדוּ לא רק בּפני תיאוֹריה מוּסכּמת וּמעוּבּדת פּחוֹת אוֹ יוֹתר, הם עמדוּ גם בּפני מציאוּת מוֹשכת את לב הצעיר היהוּדי. הוּא נמשך לסוֹציאליזם לא רק בּכוֹח התיאוֹריה, אלא גם בּכוֹח המעשׂה: גבוּרת המחתרת, בּית‑הסוֹהר, – לכל זה היה הוֹד מיוּחד. הציוֹנוּת לא יכלה לתת לוֹ זאת. כּל מי שטעם את טעם בּית‑הסוֹהר ראה את עצמוֹ כּאילוּ קיבּל את “הטבילה” המהַפֹכנית, צוֹרף למחנה הגיבּוֹרים, וכל מַעלליהם כּאילוּ נזקפוּ על חשבּוֹנוֹ… בּאוֹתוֹ זמן התהלך הצעיר הציוֹני וחשבּוֹנוֹ היה לא כּל כּך קל. את הגבוּרה האמיתית שלוֹ הוּא עצמוֹ לא ידע. יתכן שבּמעשׂיו של איש בּיל“וּ ושל אוֹתוֹ נער שהלך עם בּיל”וּ לא היתה פּחוֹת גבוּרה, ואוּלי גם היתה דרוּשה לכך גבוּרה רוּחנית יוֹתר. אבל האם בּרוּסיה ידעוּ אז מה זה בּיל“וּ? כּשרוֹן התעמוּלה הציוֹנית היה כּל כּך עלוּב ודל, שבּעצם מה שנעשׂה בֹציוֹנוּת היה כּמעט לא ידוּע. החוֹברת הראשוֹנה שנכתבה על בּיל”וּ, ושיצאה בּ‑1905, היתה דלה ועלוּבה, לא היה בּה גם שוּם חוֹמר ממשי, התעמוּלה הציוֹנית לא דיבּרה על המעשׂה הארץ‑ישׂראלי, לא התפּארה בּמעשׂה הזה. הדגש הוּשׂם על התיאוֹריה הציוֹנית. בּמידה שהיוּ גילוּיי גבוּרה – הרי לציוֹני הצעיר היה הדבר בּלתי‑ידוּע לגמרי. אוּלי היתה גבוּרה בּדמוּתוֹ של אליעזר בּן‑יהוּדה, שעזב את רוּסיה והלך לירוּשלים. אמנם, זה היה מאד מוּזר וּמקסים. אבל כּמה אנשים ידעוּ על מעשׂהוּ זה של בּן‑יהוּדה? זה היה הרקע, חוֹסר המעשׂה הציוֹני, חוֹסר מעשׂה הגבוּרה בּכלל, בּו בּזמן שהתנוּעה הסוֹציאליסטית כּוּלה נשמה רוּח של

גבוּרה, וקל מאד היה להיוֹת חבר התנוּעה וּלהגשים את יעוּדה. כּמוּבן, היוּ אוּלי צעירים יהוּדים שידעוּ על הנעשׂה בּארץ‑ישׂראל. בּשבילי בּילדוּתי היתה ארץ‑ישׂראל חיה: לנגד עיני רוּחי עמדוּ כּל מוֹשבה, כּל עֵז וכל עגל שנוֹלדוּ שם. אבל הצעיר היהוּדי לא חי את הדברים האלה. בּתעמוּלה הציוֹנית לא תפסוּ החיים בּארץ שוּם מקוֹם. היוּ ויכּוּחים. היה ויכּוּח בּין הרצל ואחד‑העם, היוּ ויכּוּחים תיאוֹרטיים אבל חיים ציוֹניים, פּעוּלה ציוֹנית לא היתה, והצעיר היהוּדי הציוֹני ראה את עצמוֹ מאד נחוּת‑דרגה, מאד ירוּד, ואנשים צעירים לא תמיד חיים דוקא בתיאוֹריה. הכּרתי הרבּה חברים, שלוּ ניתן להם בּשעתם המעשׂה הציוֹני, יתכן שהיוּ מטוֹבי החלוּצים וּמראשוֹניהם. הם היוּ אנשי‑מעשׂה. ואת המעשׂה יכלה לתת להם רק המהפּכה הרוּסית ולא הציוֹנית.

וּבכן, לא היה בּכוֹחה של תנוּעת “פּוֹעלי‑ציוֹן”, בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, כּפי שהיא התחילה, להחזיק החזקה‑של‑קיימא את חבריה. מצד אחד היא פּתחה להם את הדרך לסוֹציאליזם, הכניסה אוֹתם לעוֹלם המוּשׂגים הסוֹציאליים, אבל היא לא יכלה להנחיל לכל חבר וחבר אוֹתוֹ עוֹמק ההרגשה היהוּדית ואוֹתה ההבנה התיאוֹרטית העמוּקה שהיתה מצוּיה אצל ההוֹגים שבּה. לא תמיד היתה יכוֹלה לקיים את הנאמנוּת העמוּקה, בּזמן שלא היתה יכוֹלה לפרנס את המעשׂה שלהם. ואז התחילה ההסתגלוּת התיאוֹרטית להלָך‑המחשבה שרוַח בּתנוּעת הפּוֹעלים. תיאוֹרטיקנים ציוֹנים שוֹנים גילוּ בּזה חריפוּת

עצוּמה והם המציאוּ לציוֹנוּת את הבּסיס המַרכּסיסטי. אוּלם בּויכּוּחים

מסוּג זה יִקרה לפעמים קרוֹבוֹת מאד שמתוֹך רצוֹן של השׂגת הסכּמה מצד המתנגד – אתה נוֹתן לוֹ הנחה שבּה הוּא משתמש נגדך. למשל, אם צריך היה להוֹכיח שאנחנוּ איננוּ אוּטוֹפּיסטים – אי אפשר להוֹכיח שמוּתר להיוֹת

אוּטוֹפּיסט, אבל יש להוֹכיח שהציוֹנוּת איננה אוּטוֹפּיה אוֹ דבר רוֹמַנטי. אבל איך אפשר לוֹמר שארץ‑ישׂראל היא לא דבר רוֹמַנטי, שעברית אינה דבר רוֹמַנטי; הרי קשה מאד לוֹמר זאת. אם כּן מתחילה הפּרוֹצדוּרה, בּדוֹמה לאוֹתוֹ היהוּדי שנסע בּסירה, שהתחילה לטבּוֹע, והסירה כּבדה מאד, וצריך היה להקל על המטען; והרי הדבר הראשוֹן שהוּא זוֹרק על מנת להקל על הסירה – זוֹהי הטלית והתפילין… מתחילים לוַתר על כּמה ערכים ציוֹניים בּשביל נוֹחיוּת הויכּוּח. איך אפשר לסחוֹב לויכּוּח את הכּל?.. גם את ארץ‑ישׂראל, גם העברית וכל מיני מוּנחים וּמוּשׂגים, שלהם אין אף רמז בּמַניפסט הקוֹמוּניסטי? די אם תוּכל להגן על כּך שהפּוֹעל היהוּדי נדחק מבּתי‑החרוֹשת; את זה אפשר להכניס לתוֹך מוּשׂגים מקוּבּלים וּלתוֹך הלכּסיקוֹן המקוּבּל. ואזי מתחילה שיטת הפּשטנוּת, הווּלגַריזציה, שהיא כּל כּך אָפיינית ושהיא קו‑יסוֹד של התנוּעה הציוֹנית הסוֹציאליסטית בּאִבָּה.

כּדי לעמוֹד בּמערכה הזאת, נגד כּל המוּשׂגים המקוּבּלים,

נדרשוּ כּוֹחוֹת עצוּמים, גם אינטלקטוּאַליים גם נפשיים, גם יסוֹד של נאמנוּת. ואמנם התנוּעה הציוֹנית גילתה כּוֹחוֹת רוּחניים כּבּירים, שעלוּ

לאין ערוֹך על הכּוֹחוֹת הרוּחניים שהיוּ מוֹריו של ה“בּוּנד”. לא היוּ בּ“בּוּנד” הוֹגי‑דעוֹת מסוּגוֹ של סירקין, בּרוּכוֹב אוֹ לשצ’ינסקי אוֹ לָצקי‑בּרתוֹלדי, בּעלי מדרגה גבוֹהה של מחשבה, אנשים שהביאוּ אִתם גם תרבּוּת עברית גדוֹלה וגם תרבּוּת סוֹציאליסטית רחבה מאד.

אבל אי אפשר היה להחזיק מעמד בּשטפוֹן הזה של המהפּכה הרוּסית וּבאוֹתוֹ זמן להקנוֹת את המוּשׂגים המוּרכּבים כּל כּך של הציוֹנוּת הסוֹציאליסטית להמוֹנים הרוֹצים בּסיסמאוֹת פּשטניוֹת. ואז

התחילה, מה שסירקין קוֹרא בּאירוֹניה – “הדיסקוּסיה” (הויכּוּח). הויכּוּח תפס מקוֹם גדוֹל מאד בּחיי היהוּדים של אוֹתה תקוּפה. ויכּוּח זה היה מעין בּוֹקס, זאת היתה היאָבקוּת בּין ציוֹנים ואנטי‑ציוֹנים. צריך היה להסתער על כּל המוּשׂגים המקוּבּלים וּלערער הרבה דברים. זה היה קשה. בּמקוֹם להתאים את הויכּוּח אל התוֹרה, הם התאימוּ את התוֹרה אל הויכּוּח. כּלוֹמר, התחילוּ לקצץ בּתיאוֹריה הציוֹנית כּדי להקל על הויכּוּח. בּדרך זוֹ, אמנם אפשר היה לנַצח בּויכּוּח, אבל היה זה נצחוֹן מהיר וקל והוּא הכיל בּקרבּוֹ את המפּלה.

להלן ידוּבּר על כּך בּאיזה חתחתים נתקלה המחשבה הציוֹנית הסוֹציאליסטית בּראשיתה, עד שהגיעה להכּרת עצמה, וכמה אבידוֹת היוּ לה עד שמצאה לעצמה גם דרך של מחשבה מקוֹרית יוֹתר וגם את הדרך של המעשׂה שלה, שהיה חסר לה כּל הזמן.