הציוֹנוּת והטריטוֹריאַליזם.

זה היה ענין קשה. וּברוּר שבּרוּכוֹב השקיע את מַכּסימוּם כּוֹחוֹתיו השׂכליים כּדי לבסס את ההנחה הזאת. אם הבּיסוּס עזר לכך, אם נקלט בּאמת? – זוֹהי שאלה אחרת.

כּשם שאי אפשר היה להכניס לתוֹך הנרתיק של הדעוֹת המוּסכּמוֹת את המחשבה הזאת, שעַם אשר גוֹרלוֹ המיוּחד הפריד בּין שׂפת דיבּוּרוֹ לשׂפת חייו הרוּחניים אינוֹ רוֹצה לוַתר על הקשר שלוֹ עם התנ"ך, עם האגדה, עם השירה העברית, עם התפילה העברית (שזוֹהי ממשוּת שאליה בּני-אדם קשוּרים וּמרגישים צוֹרך נפשי להמשיך בּה, דבר זה לגמרי לא בּא בּחשבּוֹן כּלל אצל בּני הדוֹר ההוּא) – כּך קשה היה להסבּיר, לפי כּל אוֹתם המוּשׂגים והמוּנחים, שקיים איזה קשר למוֹלדת עתיקה, שאנשים היוּ פּעם קשוּרים אליה, זוֹ שנזכּרת בּתפילוֹת, וכי קשר זה הוּא קשר של ממש, אשר אי אפשר להם לוַתר עליו.

בּשני המוֹמנטים הללוּ – מוֹמנט הלשוֹן וּמוֹמנט הארץ –

בּא המבחן הגדוֹל לתנוּעה הציוֹנית. וּבמבחן זה נשבּרה התנוּעה לרסיסים. המבחן, כּמוּבן, בּא לא רק מפּני שזה היה ויכּוּח עיוּני. קרה אסוֹן והויכּוּח העיוּני נהפּך מיד לויכּוּח מעשׂי. עוֹד שנים רבּוֹת לפני שהוֹפיעה שאלת אוּגַנדה כּבר היוּ אנשים בּתוֹך התנוּעה הפּוֹעל-ציוֹנית,

שהם בּעצם השׂכּילוּ – מתוֹך גישה תיאוֹרטית שלהם – להפריד ולוֹמר: ארץ-ישׂראל – לָאו דוקא; ארץ בּלבד. אוּלם כּל זמן שהדבר היה בּגדר של השקפה עיוּנית לא העסיק הרבּה את התנוּעה, אבל בּא רגע שהשאלה הוּצגה כּשאלה למעשׂה.

ידוּע שפּינסקר בּעצם לא היה ציוֹני בּמוּבן שלנוּ.

פּינסקר הגיע לרעיוֹן של מדינת-יהוּדים, של ארץ, של מוֹלדת, אבל לָאו דוקא של המוֹלדת ההיסטוֹרית. גם הרצל הגיע לענין של מדינת-היהוּדים בּלי שהגיע מיד לחיוּבה של ארץ-ישׂראל. לא יפּלא הדבר שרבּים אשר חשבוּ את המחשבה הציוֹנית, בּלי שהיוּ להם שרשים עמוּקים בּהוָיה היהוּדית, הגיעוּ בּאוֹפן

שׂכלי רק לרעיוֹן של טריטוֹריה. ואם תקראוּ בּעיוּן בּעבוֹדתוֹ הראשוֹנה של סירקין – “מדינת-יהוּדים סוֹציאליסטית” – תראוּ שגם סירקין בּאוֹתה תקוּפה, לפני אוּגָנדה, לפני הטריטוֹריאַליזם, בּיסס אף הוא את מחשבתוֹ כּמחשבה טריטוֹריאַליסטית, כּמחשבה על ארץ, ולא כּמחשבה על ארץ-ישׂראל.

אוּלם הכּשלוֹן הפּוֹליטי הגדוֹל של הציוֹנוּת היה בּזה

שהרצל העמיד את השאלה: ארץ-ישׂראל אוֹ ארץ סתם. הוּא העמיד אוֹתה כּשאלה בּוֹערת, לא מפּני שהיתה ארץ סתם – ארץ סתם לא היתה מעוֹלם. אבל היה חלוֹם של ארץ סתם. וּבגלל החלוֹם נוּפּצה התנוּעה הציוֹנית לרסיסים.

כּמה זמן בּכלל אָרכה העבוֹדה הפּוֹליטית של הרצל? את ראשית פּעוּלתוֹ זו צריך בּעצם למנוֹת מזמן כּתיבתוֹ את “מדינת-היהוּדים”. מאוֹתוֹ זמן ועד מוֹתוֹ עברוּ עשׂר שנים; מן הקוֹנגרס הראשוֹן ועד קוֹנגרס אוּגַנדה עברוּ שש שנים. וּבכן, אוֹתן שש השנים של עבוֹדתוֹ הפּוֹליטית של הרצל, שהיוּ שנוֹת-בּזק בּחייו, ושוַדאי קיפּל בּהן עבוֹדה מאוּמצת של דוֹר

– הביאוּ אוֹתוֹ מהר מאד לחוֹסר כּל דרך. החלוֹם שיעלה בּידוֹ, בּכוֹח הקסם האישי שלוֹ וּבכוֹח מאמציהם של היהוּדים, אשר הוּא האמין שיש להם רצוֹן להיגָאל, וּבכוֹחה של המצוּקה היהוּדית וּבכוֹח הבנה פּוֹליטית

בּין-לאוּמית של צרת היהוּדים, אפילוּ בּכוֹח העזרה של אַנטי-ציוֹנים, להשׂיג את ארץ-ישׂראל – החלוֹם הזה נתבּדה. והמכשוֹלים היוּ הרבּה יוֹתר גדוֹלים משראה אוֹתם בּתחילה. צרת היהוּדים בּאוֹתוֹ זמן נתחדדה בּמידה גדוֹלה מאד; מאז משפּט דרייפוּס, שהביא אוֹתוֹ לרעיוֹן מדינת-היהוּדים, ועד הפּרעוֹת בּקישינוֹב והתהדקוּת העניבה בּרוּסיה – החמיר המצב מאד מאד. ההגירה לאמריקה פּרצה וגדלה, והצוֹרך בּארץ היה כּבר לא רק צוֹרך רעיוֹני, צוֹרך היסטוֹרי, צוֹרך של כּבוֹד יהוּדי – הוּא היה צוֹרך בּוֹער של השעה. ואז נתגלה שהציוֹנוּת היא חסרת-אוֹנים.

והנה ניצנץ איזה רעיוֹן – ניצנצה האפשרוּת של התישבוּת יהוּדית, ואוּלי גם של מדינת-יהוּדים מחוּץ לארץ-ישׂראל. אפשרוּת אחת כּזאת כּבר היתה פּעם. זוֹ היתה האפשרוּת של אַרגנטינה – בּזמן שבּרוֹן הירש, עם המליוֹנים הרבּים שלוֹ, אשר מעוֹלם לא עמדוּ לרשוּת ההתישבוּת הציוֹנית, גילה שיש ארץ גדוֹלה ועשירה וּפריה שאפשר לישב בּה יהוּדים. אין אנוּ עוֹסקים עכשיו בּתוֹלדוֹת ההתישבוּת בּאַרגנטינה, אבל תוֹצאוֹתיה

המעשׂיוֹת של התישבוּת זוֹ ידוּעוֹת עכשיו לכוּלם: ארץ נוֹספת עם אַנטישמיוּת נוֹספת.

החלוֹם של אוּגַנדה, אשר לאמיתוֹ של דבר אוּלי היה חלוֹם רגעי על האפשרוּת שהתנוּעה הציוֹנית תבקש לה, כּמוֹ שקרא לזה נוֹרדוֹי, “מקלט-לילה” – גרם לזעזוּע גדוֹל מאד.

אוּלם עצם הענין של אוּגנדה הוּגש לא כּאידיאוֹלוֹגיה חדשה, לא כּשלילת ארץ-ישׂראל, אלא הוּגש למעשׂה כּעזרה מהירה, כּרפוּאה מהירה לצרת ישׂראל, כּמקוֹם מקלט למהגרים. וּכמקלט למהגרים נסתיים ענין אוּגנדה מהר מאד, מפּני שהאֶכּספּדיציה שנשלחה לבדוֹק את הענין הביאה תשוּבה שלילית. גם ספק גדוֹל אם הדבר הזה היה מתקיים מבּחינה פּוֹליטית. וכרגיל, בּכל מקוֹם שיהוּדים עוֹמדים להגר שם נמצאים תוֹשבים הטוֹענים שאינם מסכּימים שיבוֹאוּ אליהם.

אבל לענין אוּגנדה היתה תוֹצאה אחת: לא התישבוּת יהוּדית בּארץ נוֹספת, כּי אם אידיאוֹלוֹגיה חדשה – אידיאוֹלוֹגיה האוֹמרת שבּמקוֹם

ארץ-ישׂראל, אשר אין תקוה לקבּל אוֹתה, צריכה לבוֹא טריטוֹריה אחרת. וכיון שהדוֹר ההוּא היה מחוּנך על מוּשׂגים אשר אינם מוֹדים בּשוּם דברים שאינם ניתנים למשקל, אשר אינם מוֹדים שישנם גוֹרמים נעלמים מאתנוּ, שאיננוּ יכוֹלים למשש אוֹתם בּידים, אבל הם פּוֹעלים, וכיון שהדוֹר ההוּא לא חשב שקשר היסטוֹרי למוֹלדת הוּא דבר שיש בּוֹ ממשוּת, הרי הרעיוֹן שבּמקוֹם ארץ-ישׂראל (ארץ שפּתאוֹם נתגלוּ בּה הרבּה מאד פּגמים ואשר בּעל-הבּית שלה לא רצה לתת אוֹתה) אפשר לישב ארץ חדשה, אמנם לא ידוּעה, איזוֹ ארץ-אִיכּס – הרעיוֹן הזה התחיל לכבּוֹש לוֹ מקוֹם גדוֹל בּהכּרת הציוֹנים.

עלי גם להגיד שעֹוד לפני היאוּש מארץ-ישׂראל היתה ארץ-ישׂראל – אם אפשר להגיד – מעמסה כּבדה על הציוֹנוּת, על האיש הציוֹני, בּשעה שהוּא עמד בּמאבק עם האידיאוֹלוֹגיוֹת האחרוֹת: היוּ רעיוֹנוֹת והיוּ מצבים שהציוֹנוּת נהפּכה להַכבּדה יתירה בּשבילוֹ.

למשל, היתה שאלה כּיצד מגשימים אידיאה. וּבכן, בּיחס לאידיאה הסוֹציאליסטית היה הדבר בּרוּר: מגשימים את הסוֹציאליזם על ידי מלחמת-מעמדוֹת. יש גוֹרם היסטוֹרי, ודאי, אשר אין בּוֹ ספק, הנקרא “מלחמת-מעמדוֹת”. וכל מה שהפּוֹעל עוֹשה מצטרף לחשבּוֹן של מלחמת-המעמדוֹת, וּמלחמת-המעמדוֹת היא אשר תביא את המהפּכה, והמהפּכה היא אשר תביא את הסוֹציאליזם. נמצא שכּל מה שאתה עוֹשה היוֹם – אם אתה עוֹשׂה את השביתה הקטנה בּיוֹתר בּבית-המלאכה שלך, אם אתה מפיץ פּרוֹקלַמַציוֹת – הרי בּזה אתה למעשה מצרף את המאמץ שלך לאוֹתוֹ מאמץ היסטורי הנקרא מלחמת-מעמדוֹת. ואתה בּסדר גמוּר.

אילוּ אפשר היה להוֹכיח שגם הציוֹנוּת מתגשמת על ידי מלחמת-מעמדוֹת, אפשר היה להסיק: אוּלי אוֹתה מלחמת-מעמדוֹת שאנחנוּ עוֹשׂים אוֹתה היתה מגשימה גם את הציוֹנוּת… אבל קרה אסוֹן: איך מגשימים ציוֹנוּת על ידי מלחמת-מעמדוֹת – עדיין לא ידוּע, אבל ידוּע שאֶת הציוֹנוּת צריך להשׂיג הרצל, והרצל צריך להשׂיג אוֹתה על ידי צ’ארטר, וצ’ארטר הוּא ישׂיג על ידי דיפּלוֹמַטיה. זאת אוֹמרת: בּאוֹתוֹ זמן שאיש ה“בּוֹנד” משׂיג את האידיאה שלוֹ על ידי דבר כּל כּך נחמד ואֶסתיטי הנקרא מלחמת-מעמדוֹת – אני צריך לזכּוֹת באידיאה שלי על ידי דבר כּה נבזה כּמוֹ דיפּלוֹמַטיה… האיש הציוֹני הרגיש את עצמוֹ על ידי זה פּחוּת-ערך. שם יש גשר של בּרזל – וּפה אתה הוֹלך על פּני גשר של נייר, גשר עלוּב, שאין בּוֹ שוּם ממש ואשר גם לא יפה לאדם הגוּן להשתמש בּגשר זה.

אוֹ למשל, עוֹד נימוּק אחד שהיה חזק מאד. מי שלט בּארץ-ישׂראל בּאוֹתה תקוּפה? תורכּיה. בּתוּרכּיה שלט השׂוּלטן עבּד-אל-חַמיד, שהיה ידוּע גם על ידי רצח האַרמנים והיה לסמל הריאַקציה וּלסמל הנכלים והרקבוֹן בּעוֹלם הפּוֹליטי לפי מוּשׂגי הזמן ההוּא. וּבכן טענוּ: אַתם רוֹצים ללכת מרוּסיה –

ארץ העוֹמדת עכשיו ערב מהפּכה, על סף מהפּכה, בּתוך מהפּכה, ארץ שמחר יהיה בּה משטר של חירוּת (ואנשים בּהכּרתם כּבר חיוּ בּתוֹך משטר של חירוּת) – לאָן? לעבּד-אל-חַמיד! לריאַקציה עצמה, לריאַקציה הזאת אשר בּוַדאי תתקיים עוֹד דוֹרוֹת על דוֹרוֹת!

שוּב הרגיש את עצמו הציוֹני רע מאד. הוּא בּוֹרח מאירוֹפּה, מהפּרוֹגרס, מהמלחמה בּעד משטר קונסטיטוּציוֹני, ליבּרלי, לארץ ששׂוֹררת בּה עריצוּת מוּחלטת של עבּד-אל-חַמיד! לנהוֹג בּוֹ כּבוֹד

ולשלוֹח לוֹ מכּל קוֹנגרס טלגרמה של בּרכה; והוּא,

הציוֹני-הסוֹציאליסט, היוֹשב בּקוֹנגרס, נעשׂה שוּתף לטלגרמה זו הנשלחת לעבּד-אל-חַמיד. לֵך והיֵה ציוֹני בּתנאים כּאלה. וכיון שארץ שאינה קיימת אין לה כּל הצרוֹת האלה – היא אינה בּאַסיה, היא אינה נתוּנה לשלטון עבּד-אל-חַמיד, לה אפשר שתהיינה כּל המעלוֹת – הרי בּרוּר שיוֹתר קל לקבּל ארץ כּזאת מאשר ארץ עמוּסה כּל המעמסוֹת הללוּ.

המחשבה הטריטוֹריאַליסטית הקיפה המוֹנים רבּים. כּאן

נתגלתה שוּב נקוּדת-מַשבּר בּציוֹנוּת החוֹזרת עלינוּ פּעם בּפעם. כּי

הציוֹנוּת טוֹענת שיש עמה פּתרוֹן למצוּקת היהוּדים לשפלוּת מצבוֹ של היהוּדי – אבל איפה הפּתרוֹן הזה? הוּא קיים בּהיסטוֹריה, הוא קיים בּעתיד, הוּא יבוֹא בּיום מן הימים. אוּלם כּשבּאה צרה מתבּרר שהפּתרוֹן אינוֹ קיים. כּאשר בּאוּ פּרעוֹת קישינוֹב וצריך היה להעביר כּמה עשׂרוֹת יתוֹמים מקישינוֹב – לא הספּיקוּ הכּוֹחוֹת. עוֹד בּזמן ההוּא עלה הרעיוֹן של עליית נוֹער, וישׂראל בּלקינד קרא כּבר אז לעליית נוֹער לארץ. והנה, אפילוּ כּדי להעביר עשׂרוֹת נערים יהוּדים מקישינוֹב לארץ-ישׂראל לא הספּיקוּ האמצעים והכּוֹח האִרגוּני. והענין נכשל.

זאת אוֹמרת, שאוֹתה ציוֹנוּת הטוֹענת שיש עמה הפּתרוֹן הגדוֹל – למעשׂה עוֹמדת חסרת-ישע. האין הדבר הזה צריך להביא לידי מַשבּר אנשים שאינם יכוֹלים לפעוֹל, אלא לחיוֹת רק בּזה שבּאיזה מקוֹם שהוּא, בּזמן מן הזמנים בּהיסטוֹריה, גנוּז בּשבילנוּ הפּתרוֹן החיוּבי? ואם הציוֹנוּת אינה עוֹנה על מצוּקת היהוּדים, הרי שגם מצוּקת היהוּדים אינה נעשׂית להגשמת הציוֹנוּת. מפּני שהמחשבה הציוֹנית אוֹמרת שבּכוֹח המצוּקה

תתגשם הציוֹנוּת. בּימי קישינוֹב וּבימי אוּגַנדה נתגלתה התנוּעה הציוֹנית

עם אוֹתה הטרגדיה הפּנימית שלה, שהאידיאה שלה טוֹבה מאד, אבל היא אינה יוֹדעת כּיצד להגשים את האידיאה הזאת ואינה יוֹדעת מתי תוּגשם. ולֵך וקיים תנוּעה בּתקוּפה של אבדוֹן, בּתקוּפה של יאוּש כּזה, בּזמן שהאידיאה אינה יוֹדעת מה לעשׂוֹת.

בּעצם, הרי אוֹתוֹ מאוֹרע חזר עלינוּ כּל פּעם. קישינוֹב

היתה רק מיניאַטוּרה. אחר כּך, כּשבּאה המלחמה העוֹלמית וּבא הטבח של אוּקראינה, עם מאתיים אלף יהוּדים נרצחים – שוּב התבּרר שהציוֹנוּת אוּלי יכוֹלה לקבּל ספינוֹת אחדוֹת עם עוֹלים לארץ-ישׂראל, אבל לא יוֹתר מזה.

אינני אוֹמר שזוֹ אשמת הרעיוֹן הציוֹני, אבל זוֹ אשמת ההוָיה הציוֹנית, זוֹ אשמת האסוֹן של החוָיה הציוֹנית.

אחר כּך, כּשהתנוּעה הציוֹנית היתה כּבר גדוֹלה וחזקה יוֹתר, ויתכן שכּוֹחה היה מספּיק לתת תשוּבה לימי קישינוֹב, לא הספּיק כּוֹחה לתת תשוּבה לימי אוּקראינה ולא הספּיק כּוֹחה לתת תשוּבה לימי ראשית היטלר. המלחמה העוֹלמית הזאת פּתרה לנוּ את המַשבּר הזה בּצוּרתוֹ האיוּמה בּיוֹתר, בּצוּרתוֹ האכזרית בּיוֹתר. ואין פּלא שהציוֹנוּת נוֹשׂאת בּקרבּה

גרעין של יאוּש מתוך הסתירה התמידית שבּין יכלתה ובין משׂא-נפשה.

והנה כּיון שהציוֹנוּת חידדה בּמידה מרוּבּה מאד אצל אנשי הדוֹר ההוּא, הדוֹר של קישינוֹב, את ההרגשה של צרת ישׂראל והביאה אוֹתה ללהט, שאוּלי לא היה כּמוֹהוּ בּימי גָלוּתנוּ (דוקא הרצל הִמחיש כּל כּך את האידיאה הציוֹנית, דוקא ההסבּרה הציוֹנית של נוֹרדוֹי כּל כּך חרתה בּאש את המוּשׂגים של צרת ישׂראל), נוֹצר דוֹר ציוֹני צעיר שהרגיש את הדבר הזה ונשׂא את האש הזאת בּלבּוֹ.

והדוֹר הציוֹני הזה הוּפקר פּתאוֹם. הוּא ראה את חוֹסר המוֹצא, ולא היה לוֹ אף מעשׂה לעשׂוֹת בּענין זה. הוּא יכוֹל היה להשלוֹת את עצמוֹ בּתיאוֹריה, בּדיבּוּרים, בּסיסמאוֹת, בּויכּוּחים. אבל הוּא

הרגיש שאיננוּ יוֹדע מה לעשׂוֹת. וּמשוּם כּך קרה דבר שקוֹרה כּמעט בּכל תנוּעה משיחית. וּבאמת, הטריטוֹריאַליזם הראשוֹן, הטהוֹר, הישר,

הטריטוֹריאַליזם בּראשיתוֹ (והיוּ טריטוֹריאַליזמים שוֹנים אצלנוּ מאז ועד עכשיו) לא היוּ בּוֹ לא שׂנאת-ציוֹן ולא בּיטוּל הציוֹנוּת, כּי אם האימה והפּחד שנפלוּ על האנשים כּאשר ראוּ שהתהוֹם נפערת לרגליהם וכל גשר לעבוֹר אַין.

מי היוּ ראשי הטריטוֹריאליזם הציוֹני? רוֹב השמוֹת האלה עכשיו אינם ידוּעים. בּראש הטריטוֹריאַליזם עמד זַנגויל – זנגויל שהצטרף להרצל בּערך מוּקדם למדי, אבל בּעצם מעוֹלם לא האמין בּארץ-ישׂראל. הצטרף לטריטוֹריאַליזם זקן הציוֹנוּת הרוּסית, פּרוֹפסוֹר מַנדֶלשטַם – איש

דוֹרוֹ של פּינסקר וחוֹבב-ציוֹן, אשר האמין בּהרצל ממש כּמוֹ שמאמינים בּמשיח: בּתמימוּת, בּאצילוּת נפש גדוֹלה מאד (נשאר צרוֹר מכתבים של מַנדלשטם להרצל וּבהם מתגלה בּאמת אחת התמוּנוֹת הנהדרוֹת בּיוֹתר: כּיצד הזקן, אוֹהב-אדם הידוּע, ההוּמַניסט הגדוֹל – כּיצד הוּא מקבּל עליו את מרוּתוֹ של הרצל, בּאיזוֹ רצינוּת, בּאיזוֹ התלהבוּת, בּאיזוֹ נכוֹנוּת

לסבּוֹל בּעדוֹ, בּאיזה כּעס על כּל מי שמבקר את הרצל). הצטרף הלל צייטלין¹ – אחד הסוֹפרים העברים המזהירים שנתגלה בּאוֹתה תקוּפה, איש שספג לא רק הרבּה מהעוֹלם היהוּדי הישן, כּי אם גם מהפּילוֹסוֹפיה המוֹדרנית, מהחוָיוֹת של הזמן הזה; איש עממי בּעל תרבּוּת אצילה מאד. יש אצלוֹ חיבּוּר מהתקוּפה ההיא, “מכתב אחד הצעירים”, שבּוֹ הוּא מתאר את סבלוֹ של הציוֹני הצעיר, אשר היה ציוֹני בּכל לבּוֹ ונפשוֹ וראה בּציוֹנוּת את חזוּת הכּל, ואיך הוּא נעשׂה כּמעט אוֹיב לציוֹנוּת בּגלל חוֹסר-המוֹצא שלה וּבגלל חוֹסר-הפּתרוֹן שהציוֹנוּת נוֹתנת לוֹ, ואיך

הוּא הוֹלך אחרי כּל מִקסם שוא של טריטוֹריאַליזם ועוֹשׂה זאת בּאמת רק מתוֹך דבר אחד: מתוֹך הרגשת צרת ישׂראל. כּאלה היוּ רבּים רבּים מראשוֹני הטריטוֹריאַליסטים.

אוּלם הדברים יש להם הגיוֹן משלהם, התפּתחוּת משלהם. בּאוֹתוֹ רגע שאנשים, מתוֹך חוֹסר מוֹצא, עזבוּ את המחנה הציוֹני ועברוּ לחפּשׂ ארצוֹת אחרוֹת (וּוַדאי אינני צריך לוֹמר לכם שבּיניהם היה גם נחמן סירקין, אשר מתוֹך כּל ההכשרה הנפשית שלוֹ בּאוֹתה תקוּפה, וגם מתוֹך זה שהעמיד את הציוֹנוּת בּעיקר על צרת היהוּדים, היה בּין הראשוֹנים שהלך בּראש מחנה הטריטוֹריאַליסטים) – הרי אוֹתוֹ חוֹסר המעשׂ וחוֹסר אפשרוּת ההגשמה שהיה לציוֹנוּת היה גם לטריטוֹריאַליזם. מפּני שטריטוֹריה ממש כּלל לא היתה. אוּלי לא היתה כּלל אפשרוּת שתהיה טריטוֹריה. וּוַדאי שאילוּ גם נמצאה איזוֹ טריטוֹריה לא היתה כּלל אפשרוּת שהיהוּדים יגייסוּ מתוֹכם את הכּוֹחוֹת להגשמת הטריטוֹריאַליזם.

לא רבּים הבינוּ אז שענין יציאת היהוּדים מן הגוֹלה והגשמת חברה יהוּדית החיה על חשבּוֹן עצמה, על כּלכּלה עצמית, על עבודה עצמית – זה דבר כּל כּך קשה, הדוֹרש כּל כּך הרבּה מאמצים רוּחניים, שאם לא יגוּיסוּ כּל כּוֹחוֹת הנפש הטמוּנים בּיהוּדים אין כּלל אפשרוּת להגשים אוֹתוֹ. בּאוֹתוֹ זמן כּמעט שלא הבינוּ את הדבר.

לאלה שהלכוּ בּדרך של חיבּת-ציוֹן המסרתית, כּמוֹ אוּסישקין, צ’לנוֹב, אלה שקראוּ להם “הבּוֹכים”, מפּני שהם בּכוּ בּקוֹנגרס של אוּגַנדה – לא היתה הדרך קלה. גם צ’לנוֹב כּבר היתה לוֹ מלחמה גדוֹלה עם עצמוֹ, גם לוייצמן וּלמוֹצקין היוּ כּבר מלחמוֹת פּנימיוֹת גדוֹלוֹת עם עצמם. בּדרך פּשוּטה וקלה הלכוּ אלה אשר לא היוּ להם תביעוֹת גדוֹלוֹת לציוֹנוּת, כּמוֹ אחד-העם, למשל, שלא חיפּשׂ כּלל פּתרוֹן לצרת ישׂראל בּארץ-ישׂראל. בּדרך השניה הלכוּ אלה שאמרוּ: מחר-מחרתים נמצא את הטריטוֹריה, וכאשר נמצא אוֹתה – לא תהיינה עוֹד צרוֹת וּבעיוֹת. היהוּדים יהגרוּ וצרת ישׂראל תמצא אז את פּתרוֹנה. מה הם הכּוֹחוֹת הנפשיים העצוּמים הדרוּשים בּשביל הקמת החברה החדשה – את הדבר הזה כּמעט שלא הבין הדוֹר ההוּא.

חבר אחד שלי, זאב סמילַנסקי (נפטר רק השנה), שהיה עוֹד איש העליה הקוֹדמת, איש עליית תרנ"א, ואחר כּך מראשוֹני העליה השניה, עשׂה בּמוּבן זה עבוֹדה חשוּבה מאד, מפּני שהוּא הראשוֹן אשר גילה את הקוֹשי העצוּם של הגשמת חברה טריטוֹריאַליסטית זוֹ. הוּא כּתב ספר חשוּב מאד, שהיה לוֹ תפקיד היסטוֹרי בּויכּוּח בּין הציוֹנוּת והטריטוֹריאַליזם, בּשם "אוֹר

מַתעה". מתוֹך שנכנס לחקירת תוֹלדוֹת ההתישבוּת בּעוֹלם (היה אוּלי היהוּדי הראשוֹן שהעיז לחקוֹר בּתוֹלדוֹת ההתישבוּת בּעוֹלם) ולמד את הבּעיוֹת העוֹמדוֹת בּפני המתישב, וּבודאי כּבר הביא אתוֹ את הבנתוֹ מתוֹך היוֹתוֹ לפני כּן פּוֹעל בּארץ-ישׂראל – הרי היה היחידי כּמעט באוֹתוֹ זמן שבּיקר את הטריטוֹריאַליזם מתוֹך מחשבה זוֹ, מתוֹך הקוֹשי שבּהגשמתוֹ. אבל החלק הגדוֹל נאבק בּין שני הזרמים ולא מצא לוֹ מנוּחה. ולפעמים קרוֹבוֹת, עם כּל קשריו העצוּמים לארץ-ישׂראל, בּכל זאת אמר: צרת ישׂראל מַכרעת, ואם הטריטוֹריה הזאת הנעלמת תתן את הפּתרוֹן לצרת ישׂראל – אני מוכן ללכת אחריה.

לאחר המעשׂה, לאחר שנה-שנתים, כּאשר הוּברר שהטריטוֹריאַליזם הוּא רק חלוֹם, וּכשמִצד אחר אוּלי נגלתה כּבר איזוֹ אפשרוּת מחוּדשת של ארץ-ישׂראל, כּאשר חדלה האמוּנה בּצ’ארטר וּבדיפּלוֹמַטיה, והדוֹר הצעיר פּנה לדרך חדשה, דרך העליה השניה – היוּ מהם כּאלה שחזרוּ אל הציוֹנוּת. אבל נראה שדרוּש היה כּוֹח עצוּם כּדי לחזוֹר מהאוּגַנדיזם והטריטוֹריאַליזם לציוֹנוּת, כּי לא רבּים – רק מעטים הם שחזרוּ: נחמן סירקין היה אחד הראשוֹנים שחזרוּ לציוֹנוּת, שמצא לוֹ הזדמנוּת לחזוֹר – עם המהפּכה של “התוּרכּים הצעירים”. אז צריך היה להתאים את כּל האידיאוֹלוֹגיה הציוֹנית ל“תוּרכּים הצעירים”. ואפילוּ אחד-העם לא נמנע מלתלוֹת תקווֹת בּזה שמן המהפּכה של “התוּרכּים הצעירים” אפשר להצמיח את הציוֹנוּת.

כּמוּבן, דברים אלה שוּב נתבּטלוּ, כּמוֹ הרבּה

תיאוֹריוֹת שמילאוּ רק תפקיד זמני – רק כּדי להרגיע את המַצפּוּן, אוֹ להרגיע את הויכּוּח. וכמוּבן, רכישת “התוּרכּים הצעירים” בּשביל הציוֹנוּת היתה לא פּחוֹת קשה, וכל הגזירוֹת הקשוֹת בּארץ-ישׂראל בּזמן המלחמה היוּ דוקא ענינם של התוּרכּים הצעירים האלה.

אוּלם בּדרך כּלל הטריטוֹריאַליזם היה לוֹ הגיוֹן משלוֹ.

וּבמידה שאנשים נעשׂוּ טריטוֹריאַליסטים לא יכלוּ לסגת אחוֹרנית, כּי בּינתים נוֹצרה כּבר תפיסת-עוֹלם טריטוֹריאַליסטית, השוֹללת את הקשר עם הארץ העברית, השוֹללת את הקשר אוּלי גם עם הלשוֹן העברית. נוֹצר כּבר עוֹלם רוּחני חדש, פּעלוּ כּבר החוּקים של מחלוֹקת, בּאה האיבה לציוֹנוּת, הבּוּז, הזלזוּל, ונמצאוּ אנשים שכּבר דיבּרוּ וכתבוּ על זה שארץ-ישׂראל היא “אַ געפּייגערטע לאנד” – ארץ מתה. הטריטוֹריאַליזם נתן אחר כּך מתוֹכוֹ אוֹיבים כּאלה לציוֹנוּת כּאשר לא נתנה שוּם תנוּעה אנטי-ציוֹנית. חלוּצי הציוֹנוּת – היוּ האוֹיבים האַנטי-ציוֹניים החמוּרים בּיוֹתר בּתוֹך

ה“בּוּנד”. גם אלה שנעשׂוּ אחר כּך לעמוּדי ה“יֶבסקציה” בּרוּסיה ונלחמוּ כּל כּך בּציוֹנוּת הם בּחלקם בּאוּ מהציוֹנוּת והגיעוּ דרך

הטריטוֹריאַליזם לשׂנאת-ציוֹן האיוּמה בּיוֹתר.

השפּעת המחשבה הטריטוֹריאַליסטית, מתוֹך שלא נתנה שוּם פּעוּלה למעשׂה, יצרה הרבּה תיאוֹריוֹת שהצדיקוּ את חוֹסר-הפּעוּלה, אפילוּ

הטריטוֹריאַליסטית. הבּיקוֹרת על הציוֹנוּת היתה שהציוֹנוּת אינה ניתנת להגשמה. וּמה עשׂה הטריטוֹריאַליזם? מצד אחד יצר תיאוֹריה האוֹמרת שעל ידי טיפּוּל בּהגירה בּלבד של יהוּדים בּכל מקוֹם שההגירה ניתנת – יתגשם סוֹף סוֹף הטריטוֹריאַליזם. לדעתם, צריך לפתוֹח הגירה יהוּדית למקוֹמוֹת חדשים – למכּסיקוֹ, למקוֹמוֹת בּדרוֹם-אמריקה. אנשים שרק אתמוֹל דיבּרוּ נגד גלוּת חדשה ונגד פּיזוּר וּבעד ריכּוּז נעשׂוּ העוֹבדים היוֹתר נלהבים בּעד הפנָיַת יהוּדים מניוּ-יוֹרק, נאמר, לגַלוֶסטוֹן. אמנם, כּשם שעכשיו הטריטוֹריאַליזם של סן-דוֹמינגוֹ הביא לידי כּך שלא נשארוּ שם אלא חמישים משפּחוֹת יהוּדיוֹת מתבּוֹללוֹת – כּך כּל הנסיוֹנוֹת הללוּ להפנוֹת את

ההגירה למקוֹמוֹת חדשים, מתוֹך תקוה שבּאוֹתם המקוֹמוֹת החדשים יקוּמוּ מרכּזים יהוּדיים חדשים, ואלה המרכּזים ישׂיגוּ מה שלא השׂיגוּ המרכּזים הישנים של קנדה ואמריקה, גרמוּ בּעצם רק לבזבּוּז כּסף יהוּדי וּלפיזוּר יהוּדים ולבריחת יהוּדים מאוֹתם המקוֹמוֹת למרכּזים היהוּדיים

הישנים.

כּך סיימוּ אנשים אלה, שעזבוּ את הציוֹנוּת מתוֹך שהיוּ ציוֹנים קיצוֹניים. הטריטוריאַליזם הפך אוֹתם בּעצם לפילַנטרוֹפּים,

לעסקני-הגירה סתם, בּלי כּל אידיאה ממלכתית שהיא.

מצד שני קמוּ אנשים שאמרוּ: שאלת היהוּדים תיפּתר על ידי מלחמה לשיווּי-זכוּיוֹת בּארצוֹת מגוּריהם, על ידי קבּלת שיווּי-זכוּיוֹת, על ידי המהפּכה, על ידי יצירת אוֹטוֹנוֹמיה יהוּדית בּגוֹלה. אבל כּאשר היהוּדים יפתרוּ כּבר את כּל השאלוֹת שלהם כּאן, וישׂיגוּ את כּל הזכוּיוֹת, ויהיוּ קיימים חיים תרבּוּתיים יהוּדיים, ותרבּוּת אידיש תפרח – יהיה להם צוֹרך בּמשהוּ יוֹתר מזה. וה“יוֹתר מזה” – זוֹ תהיה טריטוֹריה יהוּדית עצמאית. ואז, בּכּוֹח הגדול הזה שהם ייצרוּ, בּכוֹח הפּריחה היהוּדית הזאת, בּכוֹח הסיימים היהוּדיים, הפּרלַמנטים היהוּדיים שיקימוּ

להם בּגוֹלה, בּכוֹח זה שהפּרלמנטים הללוּ יהיוּ בעלי זכוּיוֹת עצוּמוֹת, בּכוֹח זכוּתם להטיל מסים בּגלוּיוֹת השוֹנוֹת, בּכּוֹח הממלכתי שלהם, יחליטוּ להקים את גוּלת-הכּוֹתרת: איזוֹ מדינה יהוּדית, בּאחד הזמנים הבּלתי-ידוּעים, בּאחד המקומות הבּלתי-ידוּעים.

התיאוֹריה הזאת, שעכשיו, כּשאנחנוּ רוֹאים כּיצד התפּתחה

ההיסטוֹריה היהוּדית, וּמה היה המצב הכּלכּלי של היהוּדים בּגוֹלה, וּמה היה כּוֹחם של הסיימים היהוּדיים בּליטה וּבלַטביה וּבאוּקראינה, שהיוּ קיימים קיוּם של קיקיוֹן, כּאשר אנחנוּ רוֹאים את הבּנין הזה של קוּרי-עכּביש – הרי לכאוֹרה כּל אחד מאתנוּ יכוֹל ללגלג עליה, אבל היתה תקוּפה שהאידיאה הזאת לקחה את לבּם של מאוֹת ציוֹנים והפכה מאוֹת ציוֹנים לטריטוֹריאַליסטים.

בּיניהם היה איש כּמוֹ ז’טלוֹבסקי, בּיניהם היתה כּל הקבוּצה שהזכּרתי קוֹדם, קבוּצת “התחיה”, אנשים כּמוֹ בּן-אדיר אוֹ כּמוֹ זילבּרבּרג, שהיוּ מנהיגי-פּוֹעלים יהוּדים והוֹגי-דעוֹת יהוּדים. הם בּנוּ

בּנין על חיוּב הגוֹלה, על פּריחה בּתוֹך הגוֹלה, על הפּרוֹגרס והמהפּכה, אשר ישׂימו קץ לכל יסוּרי ישׂראל, על מגמוֹת התלכּדוּת בּגוֹלה אשר יתגבּרוּ על כּל מגמוֹת ההתבּוֹללוּת. על יסוֹד זה – אמרוּ – מתוֹך צוֹרך נפשי לחיוֹת חיים יהוּדיים עשירים וּמלאים, תקוּם פּעם ארץ-ישׂראל. מה שדרש אחד-העם בשביל ארץ-ישׂראל – מצד אחד מתוֹך חוֹסר ראיית דרך לפתרוֹן שאלת היהוּדים, וגם מתוֹך איזוֹ אמוּנה שהפּרוֹגרס יקל על צרת ישׂראל – אוֹתוֹ דבר דרשוּ הסוֹציאליסטים היהוּדים מסוּג זה לגבּי אוֹתה טריטוֹריה נעלמת, המחכּה להם בּאיזה מקוֹם בּעוֹלם.

חברים, אתם נמצאים בּארץ-ישׂראל וּבשבילכם הציוֹנוּת היא מציאוּת. וכל חבלי הלידה של המחשבה הציוֹנית הם דברים שהיוּ פּעם, וּוַדאי קשה לכם לתאר בּאיזוֹ מידה המחשבה של הצעיר היהוּדי בּאוֹתוֹ דוֹר היתה תוֹעה ונוֹדדת ונקלעת מחוֹף אל חוֹף, מחלוֹם אל חלוֹם, בּאיזוֹ מידה היה קשה לאנשים להידבק למשהוּ חיוּני, אמיתי, בּאיזוֹ מידה שלט בּצעיר היהוּדי המשׂחק התיאוֹרטי, הבּלבּוּל העיוּני, שיכוֹל היה לטלטל אוֹתוֹ – בּלי

אחיזה בּאיזוֹ מציאוּת מסוּימת – כּקרש זה הנישׂא על פּני הגלים. אבל זה היה האוֹפי של המחשבה היהוּדית בּדוֹר ההוּא, בּאוֹתוֹ דוֹר שממנוּ צריכה היתה לצמוֹח העליה השניה.

גם אוֹתוֹ חלק קטן מאד של התנוּעה אשר ניצל מאוּגַנדיזם, וטריטוֹריאַליזם וסיימיזם, ואשר נאחז בּרעיוֹן של ארץ-ישׂראל וניסה להסבּיר שהוּא נאחז בּוֹ מפּני שיש לוֹ תיאוֹריה מדעית מדוּיקת המוֹכיחה כּי אין פּתרוֹן אחר לבעית היהוּדים אלא ארץ-ישׂראל – גם אוֹתה תנוּעה, למעשׂה, לא היתה בּמצב טוֹב יוֹתר מאשר התנוּעוֹת האחרוֹת; כּי איך להתוַכּח היא ידעה, מה לעשׂוֹת – לא ידעה.

אנשי אוֹתה תנוּעה, שבּראשה עמד בּרוּכוֹב, ואשר כּל המפלגוֹת האחרוֹת, מתוֹך בּיטוּל לדרכּה, היוּ קוֹראים להם “די טערקישע סוֹציאל-דעמאָקראטען” (כּלוֹמר, עצם ענין תוּרכּיה הוא הלא בּכלל ענין עלוּב, וּפה יש עוֹד סוֹציאל-דמוֹקרטים יהוּדים, הנאחזים בּאיזה תוּרכּים) – אנשים אלה, למעשׂה, לא ידעוּ איזה מסקנוֹת מעשׂיוֹת יש להוֹציא מרעיוֹן זה שאמר כּי ההתרכּזוּת היהוּדית צריכה להיוֹת בּארץ-ישׂראל. את רעיוֹן הצ’ארטר והדיפּלוֹמַטיה הם עזבוּ (אוֹ שהוּא עזב אוֹתם, כּי בּינתים בּטל ועבר מן העוֹלם), ורעיוֹן חדש לא בּא. בּמציאוּת הם חיוּ כּמו השאר – עסקוּ בּאוֹתן ההפגנוֹת, השביתוֹת, הפּרוֹקלַמַציוֹת וכדוֹמה.

וּבכל זאת, הרי צריך היה לתת תשוּבה: איך תוּגשם הציוֹנוּת. קראוּ לכך: “ריאַליזציה” (הגשמה). וּבכן, איך תבוֹא הריאַליזציה של הציוֹנוּת? אל סלע ה“ריאַליזציה” האוּמללה הזאת נוּפּצוּ כּל מיני ניסוּחים עיוּניים. שיטה אחת אמרה: ההגירה, מתוֹך עצמה, תבנה את ארץ-ישׂראל. כּלוֹמר: בּתוֹך ההגירה היהוּדית טבוּעים חוּקים כּאלה אשר יכריחוּ אוֹתה ללכת מארצוֹת מפוּתחוֹת לארצוֹת בּלתי-מפוּתחוֹת,

וארץ-ישׂראל הלא היא ארץ בּלתי-מפוּתחת.

לא מפּני שאנחנוּ רוֹמַנטיקאים החוֹלמים דוקא על ארץ-ישׂראל תפנה ההגירה לארץ-ישׂראל, אלא מפּני שיש חוּקים אוֹבּיֶקטיביים כּלכּליים והם הם שיכּוּ על ראשה של ההגירה, והיא תהא אנוּסה ללכת לארץ-ישׂראל. וּבעקבוֹתיה יבוֹא לארץ-ישׂראל הפּוֹעל היהוּדי, והוּא ילחוֹם

שם את מלחמת-המעמדוֹת. על ידי זה ממילא יבוֹאוּ תהליכים מסוּימים, אשר יביאוּ לידי כּך שהמרכּז היהוּדי בּארץ-ישׂראל יקוּם על תלוֹ.

וּבכן, מבּחינת התיאוֹריה אוּלי היוּ הדברים בּסדר גמוּר.

ואני רוֹצה שתבינוּ מדוּע היתה דרוּשה תיאוֹריה כּזאת, שהציוֹנוּת תתגשם מאליה, בּלי רצוֹן מכוּוָן. מפּני שבּאוֹתוֹ זמן היה המוּשׂג המקוּבּל על דרך הגשמת הסוֹציאליזם, כּי לא מפּני שאנשים רוֹצים בּסוֹציאליזם הוּא יתגשם, אלא מפּני שיש חוּקים אימננטיים, כּלוֹמר, חוּקים נתוּנים בּטבע הדברים, שהם המוֹבילים לריכּוּז ההוֹן; ואוֹתם חוּקים מוֹבילים גם לריכּוּז הפּוֹעלים בּתעשׂיה, והם מוֹציאים את ההוֹן מידי הרבּים וּמרכּזים אוֹתוֹ בּידי המעטים, בּידי יחידים; וּלאחר שכּל התהליכים הללוּ יוּגשמוּ יבוֹא הפּוֹעל בּעל ההכּרה ויעשׂה את המהפּכה! ואוֹתוֹ משטר, שעוֹד אתמוֹל היה קפּיטליסטי, למחרת המהפּכה יֵעָשׂה סוֹציאליסטי.

תיאוֹריה זאת היתה דרוּשה כּדי שבּויכּוּח על “הבּוּרסה” אוֹ בּמיטינג, שבּוֹ נפגשוּ המפלגוֹת, תוּכל מפלגה אחת לנַצח את חברתה. בּשביל זה היתה התיאוֹריה מספּיקה, אוּלם, כּמוּבן שלא הספּיקה כּדי שחבר-התנוּעה יחיה את הדברים הללוּ ממש וּבשביל שינקוֹף אצבּע למען הגשמת הציוֹנוּת.

אגב, תפיסה זאת התקיימה אצל “פּוֹעלי-ציוֹן” בּמשך הרבּה שנים, היא שלטה עוֹד בּמוֹחוֹתיהם של חלקים ידוּעים בּתוך העליה השניה. היוּ גם אנשים שעלוּ לארץ-ישׂראל וחיוּ חיי חלוּצים ממש ויצרוּ קבוּצוֹת, בּזמן שהאידיאוֹלוֹגיה שלהם אמרה להם שפּוֹעל לא יכוֹל לבנוֹת משק, כּי את המשק בּוֹנה הבּוּרגנוּת. איך תקוּם בּארץ תעשׂיה אוֹ התישבוּת? היא יכוֹלה לקוּם רק על ידי הוֹן, והוֹן יש רק לבּוּרגנוּת – לנוּ אין חלק בּדבר הזה. משוּם כּך אין לנוּ חלק גם בּהוֹן הציוֹני. כּי מי נוֹתן כּסף לקרן הקימת? גם כּן הבּורגנוּת! אם כּן אין לפּוֹעל כּל תפקיד בּזה. תפקידוֹ האמיתי של הפּוֹעל יהיה ללכת לארץ-ישׂראל כּמחפּשׂ עבוֹדה. גם זה הוּא חלק של ההגירה הסטיכית: פּוֹעל יהוּדי המחפּשׂ עבוֹדה הוֹלך למקוֹם שיש עבוֹדה; את העבוֹדה ממציאה לוֹ הבּורגנוּת היהוּדית הבּוֹרחת מהפּוֹגרוֹמים. היא תבנה בּארץ-ישׂראל משק, אחריה יבוֹאוּ הפּוֹעלים שיהגרוּ, מפּני שימצאוּ כּאן

מקוֹם להיקלט בּוֹ, וּמתוֹך זה תקוּם בּארץ תנוּעת-פּוֹעלים בּעלת הכּרה,

אלפי פּוֹעלים כּאלה יבוֹאוּ, והם יאַרגנוּ פּה מלחמת-מעמדוֹת ויגשימוּ מה שיגשימוּ.

יש קוֹבץ סיפּוּרים מימי העליה השניה של מאיר וילקנסקי, בּאחד הסיפּוּרים הוּא מתאר בּחוּר אחד מבּין הפּוֹעלים הללוּ שהתגלגל לארץ, והוּא מתאר אוֹתוֹ קצת בּאוֹפן קריקטוּרי. התמוּנה כּוּלה היא של מַהפּכן פּרוֹפסיוֹנלי: בּחוּר זה בּא הנה לא, חלילה, לעבוֹד – לעבוֹדה אין הוּא צריך. הוּא בּא כּבר לאַרגן בּארץ את מלחמת-המעמדוֹת.

וּבכן, היה הלָך-רוּח כּזה בּארץ בּמשך כּמה וכמה שנים. הוּא נחלש בּמשך הזמן. על כּל פּנים בּשביל הפּוֹעלים בּחוּץ-לארץ היתה עוֹד תיאוֹריה זוֹ השלטת, והיא נתנה להם גם סיפּוּק עיוּני רב. כּי מה היה דרוּש לאנשים? המַרכּסיזם נתן לאנשים דבר שהיה חשוּב להם מאד מאד – את הוַדאוּת שהסוֹציאליזם יתגשם מעצמוֹ, קוֹדם כּל וַדאוּת מדעית,

שהסוֹציאליזם יתגשם. בּזה עלה מאד הסוֹציאליזם על הציוֹנוּת. לציוֹנוּת לא היתה שוּם וַדאוּת כּזאת. מה היתה הסיסמה הציוֹנית? “אם תרצוּ אין זוֹ אגדה”, אוֹ “אין דבר העוֹמד בּפני הרצוֹן”. אין זוֹ עדיין וַדאוּת מַתמטית ולא מדע. לסוֹציאליזם ניתן מדע כּזה שבּכל התנאים הוּא מוּכרח להתגשם. כּי בּתוֹך המשטר הקפּיטליסטי טמוּנים גם חוּרבּן גם פּאשיזם – את זאת לא ידע. בּעצם, כּל סוֹציאליסט שקרא לעצמוֹ סוֹציאליסט מדעי האמין שהסוֹציאליזם נתוּן להתגשם מעצמוֹ. והנה בּאה תיאוֹריה זוֹ של הבּרוּכוֹביזם שהביאה אף היא לציוֹנוּת וַדאוּת מדעית: לא חיפּוּשׂ ארץ ולא דיפּלוֹמַטיה; ההגירה היהוּדית – היא אשר תקים את ארץ-ישׂראל. היתה בּזה הרגָעה נפשית שלֵמה.

מוּבן, עם תיאוֹריה כּזוֹ אי אפשר לתנוּעה לחיוֹת הרבּה שנים. עד שהתנוּעה היתה מעטה הסתפּקה בּזה, וּבינתים היה לה סיפּוק נפשי גמוּר. אבל מ“הסיפּוּק הנפשי” של מאמיניה – שוּם דרך לא הוֹבילה להגשמת הציוֹנוּת. להיפך, היא פּיטרה אוֹתם מכּל חוֹבה – פּיטרה אוֹתם מהקוֹנגרס

הציוֹני, מֵעשִׂיה ציוֹנית, שללה את ההוֹן הלאוּמי, אמרה כּי לפּוֹעלים לא דרוּש הוֹן לאוּמי. זה היה פּירוּק גמוּר של העשׂיה הציוֹנית האמיתית. הציוֹנוּת שלהם הסתפּקה בּחיי מפלגה וּבויכּוּח עם מתנגדים.