רקע
ברל כצנלסון
פּרק שמיני

הוֹפעתה של הציוֹנוּת הפּוֹעלית.


אך לפני כן עלי להדגיש את החידוּשים שהכניסה הציוֹנוּת הפּוֹעלית בּתוֹך מחשבת הדוֹר.

קוֹדם כּל, הציוֹנוּת הפּוֹעלית, בּגלגוּליה השוֹנים,

גילתה כּמה עוּבדוֹת, אשר היוּ קיימוֹת, אבל לא הרגישוּ בּהן. אם נרצה לערטל את המחשבה האמיתית של הציוֹנוּת הפּוֹעלית בּאוֹתוֹ זמן מכּל הקליפּוֹת והלבוּשים האידיאוֹלוֹגיים שלה, עלינוּ להגיד שהיא גילתה שהעם העברי הוּא עם של מוּבטלים, עם של מחוּסרי‑עבוֹדה. היא גילתה שתוֹפעה פּשוּטה מאד של המציאוּת היהוּדית, שלפנים אוּלי קראוּ לה בּפשטוּת בשם “דלוּת”, היא מהוּתית לגבּי היהוּדים בּגוֹלה; שהעם

הזה, שהוּא חסר‑מדינה וחסר‑קרקע, מן ההכרח שיהא נדוֹן לחוֹסר‑עבוֹדה. כּלוֹמר, את אשר אמרה הציוֹנוּת לפני זה, אשר אמרוּ פּינסקר ואחרים – ניסחה הציוֹנוּת הפּוֹעלית בּרוּח הזמן. כּי בּאוֹתה תקוּפה רק התחילוּ להבין מה מסוּבּכת השאלה של חוֹסר‑עבוֹדה. בּעצם, הדוֹר שלפני המלחמה הקוֹדמת בּכלל לא השׂיג את הבּעיה הזאת כּבעיה חמוּרה בּיוֹתר. רק בּשנים שבּין מלחמת‑העוֹלם הראשוֹנה וּמלחמת‑העוֹלם השניה הבינה המחשבה הסוֹציאליסטית את בּעית חוֹסר‑העבוֹדה בּכל חוּמרתה. בּתקוּפה שלפני כן השתמשוּ בּמוּשׂג “מחנה רזרבי”; היוּ אוֹמרים שלַקפּיטליזם יש מחנוֹת של מחוּסרי‑עבוֹדה, המשמשים רזרבה לתעשׂיה. אבל תוֹפעה זוֹ של עם שלם, שהוּא על פּי ההיסטוֹריה שלוֹ נדוֹן לאַבטלה תמידית, שהוּא תמיד החלש בּיוֹתר לגבּי החדירה לענפי עבוֹדה – השׂגה זוֹ היא חידוּשה של הציוֹנוּת הפּוֹעלית.

בּוֹ בּזמן שהמַרכּסיזם היהוּדי מלפני הציוֹנוּת,

המַרכּסיזם הסוֹציאליסטי האַסימילַטוֹרי והמַרכּסיזם של ה“בּוּנד” (אשר לכאוֹרה דָגַל בּשם תיאוֹריוֹת כּלכּליוֹת מסוּימוֹת) בּשעה שהוּא נגש

לחיים היהוּדיים, לא הרגיש כּלל שיֶשנה כּלכּלה יהוּדית מיוּחדת, אשר לה חוּקים מִשלה, שישנה מצוּקה יהוּדית כּלכּלית, מה שהרצל קרא אז בּשם “יוּדן‑נוֹט” (מצוּקה יהוּדית) – הרי בּאה הציוֹנוּת הפּוֹעלית וגילתה את המצוּקה היהוּדית הכּלכּלית המיוּחדת, שהיא תוֹפעה מַתמדת, מלבד הגזירוֹת,

מלבד האַנטישמיוּת, מלבד השעבּוּד הפּוֹליטי. זה היה חידוּש אחד שלה.

החידוּש השני של הציוֹנוּת הפּוֹעלית היה בּתפיסתה כּי החיים היהוּדיים אינם מסתיימים בּתחוּמים של מדינה מסוּימת אשר בּה שוֹלט, נגיד, ניקוֹלַאי השני; תנוּעה זו דָגלה בּרעיוֹן העוֹלמיוֹת של העם היהוּדי, שלפי מגמוֹתיו ההיסטוֹריוֹת אחיד הוּא העם היהוּדי על פּני כּל כּדוּר‑הארץ. לכן, תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית אינה יכוֹלה להסתגר בּמסגרת מדינית מסוּימת (שאמנם איחדה אותה שעה את ליטה ואת רוּסיה ואת פּוֹלין כּוּלה, אבל למעשׂה היתה זוֹ מסגרת מדינית של רוּסיה), אלא היא כּוֹללת את כּל התפוּצה היהוּדית בּעוֹלם כּוּלוֹ.

את ההנחה הזאת קיבּלו נוֹשׂאי רעיוֹנוֹתיה של הציוֹנוּת הפּוֹעלית, כּמוּבן, מהציוֹנוּת, אבל הם העבירוּ אוֹתה בּראשוֹנה אל תוֹך תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית.

והם היוּ הראשוֹנים שהרימוּ בּשביל הפּוֹעלים את הדגל של חירוּת מדינית יהוּדית. בּה בּשעה שהסוֹציאליסטים שלפניהם לא הרגישוּ כּלל בּזה שקיימת פּרוֹבּלימה של חירוּת לאוּמית, וּבביטוּל גזירוֹת מסוּימוֹת

היה כּלוּל לגבּם המוּשׂג של חוֹפש, – אמרה הציוֹנוּת הפּוֹעלית: יש חירוּת לאוּמית ויש געגוּעים לחירוּת לאוּמית בּצוּרתה המדינית המלאה. והיא גם ניסתה, אוּלי בּאמצעים דלים מאד, לקשוֹר את הרגשוֹת הפּוֹעל וּמצבוֹ עם מצבוֹ של העם, עם תקווֹתיו של העם.

אם הסוֹציאליסטים הראשוֹנים הרחיבוּ את מוּשׂגי הפּוֹעל

היהוּדי, בּזה שנתנוּ לוֹ לא רק את המוּשׂג של מלחמה מקצוֹעית, של שביתה, של שׂנאה וּמרירות נגד נוֹתן‑העבוֹדה שלוֹ, אלא הוֹסיפוּ: יש אידיאה סוֹציאליסטית של שחרוּר מעמד העוֹבדים, יש בּעיה פּוֹליטית של הפּלת משטר העריצוּת – הרי בּאה הציוֹנוּת הפּוֹעלית והעמיקה את הקשר שהיה קיים אצל הפּוֹעל היהוּדי אל עמוֹ; את הקשר שהיה נטוּע בּלבּוֹ – העבירה אל עוֹלם ההכּרה.

מבּחינה זוֹ אפשר לוֹמר: כּשם שכּל תנוּעה רצינית יוֹצרת מדע שלה, כּך הציוֹנוּת הפּוֹעלית אף היא הניחה יסוֹד למדע אחד, והוּא מדע הכּלכּלה היהוּדית. כּשם שההשׂכּלה והשאיפה לאֶמַנסיפּציה, מבּחינה

רוּחנית, יצרוּ מדע חדש, שקראוּ לוֹ “חכמת ישׂראל” (והיה זה הנסיוֹן הראשוֹן לעשׂוֹת את ההיסטוֹריה היהוּדית לאוֹבּיֶקט של לימוּד, לחוֹמר

חקירתי), כּן הציוֹנוּת הפּוֹעלית, אפשר לוֹמר, היא היא שיצרה את הסוֹציוֹלוֹגיה היהוּדית, את תוֹרת הכּלכּלה היהוּדית.

לפני הוֹפעת הציוֹנוּת לא היה שוּם מוּשׂג על סוֹציוֹלוֹגיה יהוּדית. הראשוֹן שהתחיל בּזה היה רוּפין. ואלה שהמשיכוּ בּשטח זה ועשׂוּ בּו גדוֹלוֹת היוּ אנשים כּמוֹ יעקב לשצ’ינסקי, כּמוֹ יצחק שיפּר (שנפל עכשיו בּגיטוֹ וַרשה, אוּלי ההיסטוֹריוֹן העברי החשוּב בּיוֹתר בּימינוּ), כּמו בּרוּכוֹב. אנשים אלה הניחוּ את היסוֹד לחקירת הכּלכּלה היהוּדית. כּשם שהקפּיטליזם בּהוֹפעתוֹ יצר את המדע של כּלכּלה מדינית (כּי הוֹדוֹת להתהווּת הקפּיטליזם אוּפשרה הוֹפעתם של אנשי‑מדע כּמוֹ אדם סְמיט, רִיקַרדוֹ, אחר כּך מַרכּס) – כּך גם ראשית המחשבה הפּוֹעלי‑ציוֹנית אִיפשרה הוֹפעתוֹ של מחקר חדש בּשטח הכּלכּלה היהוּדית.

אם נרחיק לכת נמצא שאילמלא קמה תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, ואילמלא חדרה לתוֹך הציוֹנוּת ההרגשה המַהפּכנית והמחשבה הסוֹציאליסטית, ודאי גם לא היתה יכוֹלה לקוּם העליה השניה. זאת אוֹמרת: הציוֹנוּת הרגילה, הבּעל‑בּיתית, המסתפּקת בּשקל, המקַווה לנסים ממשׂא‑וּמתן דיפּלוֹמַטי של הרצל, התוֹרמת פּעם איזוֹ פּרוּטה לחיבּת‑ציוֹן, לא היתה מסוּגלת להוֹציא מקרבּה מחנה חלוּצי.

גם המחנה החלוּצי הראשוֹן, המחנה של “בּיל”וּ", היה בּעצם מקוּשר בּמידה מרוּבּה מאד עם השפּעת הרוּחוֹת בּרוּסיה בּאוֹתה תקוּפה.

ידוּע מה היתה האוירה הרוּחנית הכּללית הלא‑יהוּדית, הרוּסית, בּה פּעלוּ אנשי “בּיל”וּ" הראשוֹנים. כּשם שהתהווּת התנוּעה העממית המַהפּכנית

בּרוּסיה, תנוּעת ה“נַרוֹדניה ווֹליה”, היא שנתנה את הדחיפה לאנשי “בּיל”וּ" לחיוֹת כּך כּפי שהם חיוּ, לפרוֹק מעליהם כּל מחשבה של רכישת השכלה לשם קריֶרה, לעוֹרר בּהם חוֹבה לעם, אחריוּת לאוּמית – כּך גם אחרי כן, אילמלא התהווּתה של תנוּעה ציוֹנית צעירה, אשר קראה לעצמה ציוֹנית‑פּוֹעלית ואשר ינקה מהמהפּכה הרוּסית, ספק אם יכוֹל היה לקוּם הטיפּוּס האנוֹשי של העליה השניה.

עד כּאן מניתי את זכוּיוֹתיה של התנוּעה הפּוֹעלי‑ציוֹנית – עכשיו אני עוֹבר לחוּלשוֹתיה. אצל אחד‑העם מצוּי המוּנח: “חיקוּי של התבּטלוּת ו”חיקוּי של התחָרוּת". וּבכן, הייתי מגדיר את חוּלשוֹתיה של התנוּעה הפּוֹעלי‑ציוֹנית בּמלים של “חיקוּי של התבּטלוּת”. בּעצם נלחמוּ בּה שתי המגמוֹת הללוּ גם יחד. ודאי, “פּוֹעלי‑ציוֹן” חייבים היוּ הרבּה לתנוּעה הסוֹציאליסטית הכּללית, מפּני שלמדוּ ממנה הרבּה, קיבּלוּ ממנה

אֶלמנטים מסוּימים שעיכּלוּם יפה, התאימוּ אוֹתם לצרכי עצמם והשתמשוּ בּהם לשם קיוּמם. אבל יש סוּג של התבּטלוּת שאינוֹ יוֹדע לעכּל אלמנטים שוֹנים וּלהפריד בּין מה שדרוּש לוֹ וּבין מה שאינוֹ דרוּש לוּ, כּי אם נכנע וּמתבּטל מפּני כּוֹחוֹ של האחר. מגמה זאת – החיקוּי של התבּטלוּת – שלטה בּמידה לא קטנה בּנפשם של הציוֹנים הצעירים ועשׂתה בּהם שַמוֹת.

התנוּעה הזאת גדלה בּתוֹך אוירה של מלחמה פּוֹליטית, כּלוֹמר: מלחמה בּמשטר הרוּסי. כּבר עמדתי על כּך: זוֹ היתה מלחמה שהיה בּה הרבּה מיסוֹד הגבוּרה, וכך ראוּ אוֹתה בּני הדוֹר ההוּא. המלחמה המדינית של אוֹתם הימים היתה מלוּוה בּזיו מיוּחד, והיה קשה מאד לצעיר הציוֹני לראוֹת את עצמוֹ נחוּת‑דרגה וּפחוּת‑ערך לגבּי אלה המנהלים את מלחמתם עם האוֹיב הגדוֹל – הצאריזם הרוּסי.

והנה התחילה היאָבקוּת בּתוֹך התנוּעה הציוֹנית הזאת – אם הציוֹנים צריכים לקחת חלק בּמלחמה המדינית אוֹ לא. העוֹלם הציוֹני הישן, בּכלל כּל הבּוּרגנוּת הציוֹנית כּפרה בּדבר הזה – כּפרה מתוֹך הגיוֹן

פּשוּט מאד, שאמר: אנחנוּ כּאן עוֹברי‑אוֹרח, המטרה שלנוּ אינה כּאן, היא שם, בּמקוֹם אחר; כּל שינוּי בּרוּסיה אוּלי יתן לנוּ איזה הקלוֹת, אבל לא ישנה בּאוֹפן שרשי ויסוֹדי את מצבנוּ אנוּ.

זה היה הגיוֹן בּהיר וּפשוּט מאד, אבל לא תמיד הגיוֹן פּשוּט ושלם מספּיק לבני‑אדם. השוּתפוּת הנפשית של הדוֹר, השוּתפוּת הנפשית של הצעיר היהוּדי הציוֹני עם הלוֹחמים הפּוֹליטיים הרוּסים היתה גדוֹלה מאד; המשיכה, הקסם היוּ עצוּמים. והרי אוֹתוֹ אוֹיב לא היה אוֹיב תיאוֹרטי; האוֹיב של הפּוֹעל הרוּסי, של הסוֹציאליזם – הרי הוּא גם אוֹיבוֹ של העם היהוּדי, הוּא האוֹיב שאירגן את הפּרעוֹת, הוּא שגזר את הגזירוֹת נגד היהוּדים. איך אפשר לעמוֹד כּנגדוֹ ולא להילחם בּוֹ?!

בּמוּבן ידוּע סתירה נפשית זוֹ שהיתה קיימת אז עוֹברת עלינוּ גם עכשיו, בּמלחמה העוֹלמית הזאת: מצד אחד יֶשנה ההכּרה שהמלחמה שלנוּ היא מעֵבר לתחוּמים של המלחמה הזאת; מצד שני – המלחמה היא מלחמתנוּ. אף על פּי שאוּלי אינה מבטיחה לנוּ שוּם דבר, ואנחנוּ בּה מתחבּרים גם עם אלה אשר לא רק מחר, היוֹם הם בּוֹגדים בּנוּ וּמכשילים אוֹתנוּ – בּכל זאת מלחמה זאת היא מלחמתנוּ. אוֹתה הרגשה היתה גם לצעיר היהוּדי בּימים ההם; לא היתה לוֹ אמוּנה שלמה כּי המלחמה הפּוֹליטית הרוּסית היא שתביא לוֹ את השחרוּר, כּשם שהאמינוּ אנשי ה“בּוּנד” אוֹ סתם צעיר יהוּדי. אבל הציו­ֹני הצעיר לא ראה לעצמו­ֹ אפשרוּת להישאר מחוּץ למלחמה הזאת – הן מטעמי הלחץ של האוירה מסביב והן מטעמי המצפּוּן המַהפּכני שקינן בּוֹ.

אוֹתה פּוֹעלי‑ציוֹנוּת, אשר הכּירה בּתנאי קיוּם

הפּוֹעלים וּבצוֹרך של מלחמה פּוֹעלית כּלכּלית, אבל לא הכּירה בּצוֹרך להשתתף בּמלחמה המדינית הזאת (קראוּ לה בּשם “שיטת‑מינסק”, מפּני שמִבצרה היה בּמינסק, ואוֹתוֹ אדם שבּיסס אוֹתה שמוֹ היה אברהם אבּא רוּבֶּנצ’יק. הוּא נפטר השנה בּאמריקה וּשמוֹ נשכּח, אבל הוּא ראוּי שיזכּרוּ אוֹתוֹ, מפּני שהוּא הגה הרבּה את המחשבה הזאת), פּוֹעלי‑ציוֹנוּת זוֹ שהיה בּה הרבּה יוֹשר‑לבב והרבּה אוֹמץ‑לב ללכת נגד הזרם, לא יכלה בּשוּם אוֹפן להניח את דעתם של אלה אשר השאיפה להיוֹת שוּתפים למהפּכה העוֹלמית אוֹ למהפּכה הרוּסית היתה גדוֹלה מאד אצלם.

מה היתה גישתוֹ של נחמן סירקין לענין זה? סירקין, שעם כל יהדוּתוֹ הלוֹהטת היה בּעצם איש מאד אוּניברסלי, איש שהיה באמת קשוּר עם המחשבה הסוֹציאליסטית בּכל גילוּייה ואשר ראה את עצמוֹ כּאחד ההוֹגים לא רק של התנוּעה היהוּדית, כּי אם אחד ההוֹגים של המחשבה הסוֹציאליסטית העוֹלמית – לא יכוֹל היה בּשוּם אוֹפן להשלים עם חוֹסר פּעילוּת יהוּדית בּמהפּכה, עם הסתלקוּת היהוּדי מהשתתפוּת בּמהפּכה. אבל הוּא ניסה להגדיר את הנהיה הזאת הגדרה חריפה מאד. הוּא ניסה לוֹמר שחוֹבתנוּ להשתתף בּמהפּכה היא לא מפּני שהיא תפתוֹר את שאלת היהוּדים, לא מפּני שהיא עלוּלה להביא איזה שינוּיים רצוּיים לנוּ, חשוּבים בּשבילנוּ, שינוּיים חשוּבים בּגוֹרלוֹ של

העם היהוּדי. בּשלילת התוֹצאוֹת החיוּביוֹת של המהפּכה בּשבילנוּ – בּזה

היה סירקין ציוֹני קיצוֹני מאד. אבל הוּא ראה בּהשתתפוּת זוֹ חוֹבה, כּמעט חוֹבה לאוּמית. כּלוֹמר, הוּא ראה שאי אפשר לנוּ לוַתר על ההשתתפוּת בּמהפּכה, גם אם לא תביא תוֹצאוֹת חיוּביוֹת לגבּינוּ. מפּני שאי‑השתתפוּתנוּ בּה משפּילה אוֹתנוּ, מפּני שזה נוֹטל מאתנוּ את ערכּנוּ האנוֹשי. הוּא ראה בּזה יוֹתר חוֹבה מוּסרית, חוֹבה של כּבוֹד, של גאוה, מאשר ענין של מדיניוּת מעשׂית, שצריכה להביא לידי תוֹצאוֹת חיוּביוֹת.

הוּא גם הרחיק לכת עד כּדי כּך שאמר: אין צוֹרך שתהיה לנוּ הסתדרוּת אחת העוֹסקת גם בּציוֹנוּת וגם בּמלחמה הפּוֹליטית הסוֹציאלית בּרוּסיה. בּמלחמה הפּוֹליטית בּרוּסיה אנחנוּ אנשים, בּני‑אדם כּכל השאר, אין בּזה שוּם ענין יהוּדי מיוּחד, ואם יתנוּ לנוּ – נשתתף בּמפלגוֹת הכּלליוֹת, הרוּסיוֹת‑יהוּדיוֹת. אילמלא התנגד ה“בּוּנד” לציוֹנוּת היה אוֹמר: נלך כּוּלנוּ ל“בּוּנד” ושם נילָחם את המלחמה הפּוֹליטית הרוּסית. וּבשביל עניננוּ אנוּ, בּשביל חיינוּ היהוּדיים – נקים הסתדרוּת

מיוּחדת.

ישנן דעוֹת שיש בּהן עוֹמק ידוּע, אבל אינן עלוּלוֹת להתקבּל על דעת הדוֹר. כּפילוּת זוֹ שאמרה: אַל לנוּ להיבּדל בּמלחמה המדינית מאלה הנלחמים את המלחמה הזאת, ואַל לנוּ להיבּדל בּענין הציוֹנוּת מאלה העוֹשׂים את העבוֹדה הציוֹנית; נהיה שוּתפים לקוֹנגרס הציוֹני, להסתדרוּת הציוֹנית, שם נתאַרגן בּשביל העמדה שלנוּ, הסוֹציאליסטית,

בּציוֹנוּת; מאידך גיסא, בּחיים בּגוֹלה נהיה שוּתפים לאוֹתן המפלגוֹת והתנוּעוֹת שבּהן אנחנוּ מוֹצאים התאמה לתפיסתנוּ אנוּ – הכּפילוּת הזאת

היתה מאד מאד הגיוֹנית. וּמתוֹך המגמה הזאת נוֹצרה ההסתדרוּת הראשוֹנה הציוֹנית‑סוֹציאליסטית, שקראוּ לה “חירוּת” ואשר התכּוונה להוֹביל את הפּוֹעלים בּדרך הזאת.

אוּלם גם הדרך הזאת לא נתקבּלה. בּמידה ידוּעה היא לא נתקבּלה מפּני שגם ה“בּוּנד” וגם הסוֹציאליסטים האַסימילַטוֹריים, כּפי שכּבר אמרתי לכם, לא היוּ מוּכנים להשלים עם זה שבּתוֹכם יהיוּ ציוֹנים. הם הכריחוּ את הציוֹני להתאַרגן בּמפלגוֹת מיוּחדוֹת, וּבמוּבן זה קבעוּ

בּאוֹפן היסטוֹרי את הטרגדיה של פּילוּג תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, מפּני שלא יכלוּ לעכּל בּתוֹכם כּל מחשבה לאוּמית. אבל גם אילמלא כּן, יתכן מאד שהפּוֹעל היהוּדי הציוֹני לא היה מוֹצא בּוֹ את הכּוֹח לחיוֹת בּשני שטחים, והוּא היה צריך למצוֹא בּהסתדרוּת שלוֹ את הכּל, את כּל סיפּוּקוֹ – גם את בּדילוּתוֹ הציוֹנית וגם את שיתוּפוֹ הסוֹציאליסטי. וכך קמוּ המפלגוֹת האחרוֹת שצמחוֹ לאחר ההתפּצלוּת בּתוֹך הציבּוּר הציוֹני. גם המפלגה שקראה לעצמה ס.ס. (ציוֹנית‑סוֹציאליסטית), גם “פּוֹעלי‑ציוֹן” מיסוּדוֹ של בּרוּכוֹב, גם התנוּעה “ווֹזְרוֹזְ’דֶנְיֶה”, (כּלוֹמר, התחיה), ואף המפלגה שקראה לעצמה “סֵיימיסטים” – כּוּלן למעשׂה הלכוּ בּאוֹתה דרך של איחוּד המלחמה המדינית הרוּסית עם מה שקראוּ אזי “הפּעוּלה הציוֹנית” בּהסתדרוּת אחת.

ואפילוּ שלוֹש תנוּעוֹת נפרדוֹת אלוּ, שהיוּ ציוֹניוֹת בּעיקרן, אף הן לא הצליחוּ להתאַחד, נאמר, בּשטח הפּוֹליטי המשוּתף. כּיון שהתחילה ההתבּדלוּת הלכה לא רק בּשטח הענינים של אידיאוֹלוֹגיה ציוֹנית – היא התפּצלה בּכל הקוים. בּאוֹתוֹ זמן שהתנוּעה של בּרוּכוֹב הוּשפּעה מאד מהסוֹציאל‑דמוֹקרטיה הרוּסית, מתנוּעת פּלֶכַנוֹב – הוּשפּעה “ווֹזרוֹז’דניה” מהזרם האחר של הסוֹציאליזם הרוּסי, מ‑ס.ר. כּל אחד רצה להסתגל, לבוֹא לידי הרמוֹניה עם התנוּעה המַקבּילה לוֹ בּין הלא‑יהוּדים.

אוּלם בּינתים קרה דבר מענין. אמנם, לפי התיאוֹריה הציוֹנית העיקר היה – המטרה הסוֹפית ליצירת מעמד פּוֹעלים יהוּדי – הגשמת הציוֹנוּת והסוֹציאליזם. הציוֹנוּת היתה קשוּרה עם ארץ‑ישׂראל, עם פּעוּלה ציוֹנית; המלחמה הפּוֹליטית בּרוּסיה היתה לכאוֹרה רק שלב, רק מַעבר. ואף על פּי כן, כּמוֹ שקוֹרה לפעמים קרוֹבוֹת, המטרה סוּלקה הצדה, ודרך המעבר – היא נעשׂתה לעיקר.

ואוּלי אין כּל כּך להאשים את בּני הדוֹר בּזה שכּך עלתה להם. בּמוּבן הציוֹני לא היה כּמעט שוּם מעשׂה לעשׂוֹתוֹ, לא היתה כּמעט שוּם דרך מעשׂית מחַייבת לצעיר היהוּדי לשם קיוּם מצוַת הציוֹנוּת (הרצל לא הראה לפּוֹעל היהוּדי שוּם דרך פּעוּלה בּשביל הציוֹנוּת; הוּא רק אמר לוֹ: תקַווה, תהיה נאמן לחלוֹם, אני מנהל בּשבילך משׂא‑וּמתן מדיני, מחר‑מחרתים אשׂיג את הצ’ארטר – אז תתחיל ההגירה, אז יהיה צוֹרך בּך; היוֹם אתה צריך לשמוֹר אמוּנים לרעיוֹן. גם הציוֹנוּת הסוֹציאליסטית – אם זוֹ של בּרוּכוֹב ואם זוֹ של ס.ס. – יכלה רק לוֹמר לפּוֹעל: תעסוֹק בּתיאוֹריה הציוֹנית‑סוֹציאליסטית, תתוַכּח; אבל מחוּץ לויכּוּח לא היה שוּם אַקט ציוֹני, לא היתה שוּם פּעוּלה ציוֹנית ארץ‑ישׂראלית ממשית). בּאוֹתוֹ זמן שׂדה‑המהפּכה בּרוּסיה בּלע אנשים לאין שיעוּר, והיה מה לעשׂוֹת. כּלוֹמר, קשה לנוּ לוֹמר עכשיו מה היה המעשׂה, אבל אנשים הרגישוּ את עצמם יוֹם יוֹם שהם נמצאים בּתוֹך פּעוּלה ושהפּעוּלה בּוֹלעת אוֹתם, ממלאה את חייהם. הכּל מסביב – אם בּתוּפּים וּבמחוֹלוֹת, אם בּקריאוֹת וּבהפגנוֹת, אם בּישיבה בּבית‑הסוֹהר – הכּל מסביב נשם את האוירה הזאת. ולא פּלא הוּא אם החבר הרגיל בתנוּעה, אוֹתוֹ פּוֹעל שיוֹמוֹ היה בּמלאכה אוֹ בּשביתה אוֹ

בּאִרגון כּלכּלי של הפּוֹעל אוֹ בּהליכה ל“בּוּרסה” (גם זה נחשב לאַקט מַהפּכני – להתהלך כּל יוֹם שתי שעוֹת בּ“בּוּרסה”, למען ירגישוּ גם על פּני המדרכה שקיימת תנוּעת פּוֹעלים) – כּל זה מילא את עוֹלמוֹ של הצעיר היהוּדי הסוֹציאליסטי. לעוּמתוֹ –­ הצעיר הציוֹני ידע שיֶשנה תיאוֹריה המבססת, מדוּע הוּא נבדל מהמפלגוֹת האחרוֹת. אבל כּדי למלא את החיים יוֹם יוֹם אין הדבר הזה מספּיק כּלל. לשמוֹר בּתנאים כּאלה אמוּנים – לא כּל כּך קל. ואוּלי שמר אמוּנים, אבל הוּא שמר אמוּנים לתיאוֹריה בּלבד. יוֹם יוֹם – בּין שהיה מתהלך בּ“בּוּרסה”, בּין שהיגר לארץ אחרת – היה נפגש עם החיים של שאר ציבּוֹר הפּוֹעלים היהוּדי. וּבאוֹתוֹ ציבּוּר ענין ארץ‑ישׂראל מילא מקוֹם קטן מאד – רק מקוֹם בּויכּוּח. וכך אירע שהגילוּי הראשוֹן של הסתגלוּת לאוירה זוֹ התבּטא בּזה שהמלחמה הפּוֹליטית הרוּסית מילאה את נפשוֹ, והוּא התחיל לראוֹת את העוֹלם בּמשקפים אלה.

אחר כּך בּאה התפיסה מעמדית. הפּוֹעלי‑ציוֹנים קיבּלוּ משאר המפלגוֹת היהוּדיוֹת את ההכּרה המעמדית – קיבּלוּ אוֹתה בּשלמוּת, כּכל תיאוֹריה שהיתה מוּסכּמת וּמקוּבּלת. הם קיבּלוּה מתוֹך אוֹתם

הקוּנטרסים שהוֹציאוּ הסוֹציאל‑דמוֹקרטים הגרמנים (אשר עמלוּ וטרחוּ לגבּש מעמד פּוֹעלים נגד הבּוּרגנוּת ונגד הקפּיטליזם) והעבירוּ אוֹתה בּדיוּק, כּמוֹ שהיא, לציוֹנוּת.

אמנם התיאוֹרטיקנים של “פּוֹעלי‑ציוֹן” אמרוּ כּי בּמציאוּת היהוּדית התחוּמים בּין המעמדוֹת אינם כּל כּך בּהירים, המַעבר

ממעמד למעמד הוּא קל מאד. כּבר עמדתי על כּך כּי המעמדוֹת היהוּדיים נמצאוּ בּדרגה של חוֹמר נוֹזל, מפּני שהנער שנעשׂה פּוֹעל בּא ממשפּחה בּעל‑בּיתית אוֹ חצי‑בּעל‑בּיתית, אוֹ מה שקוֹראים בּנוּסח אחר: “זעיר‑בּוּרגני”, והיה משמש משך כּמה שנים שוּליה, ואחר כּך נעשׂה פּוֹעל אצל בּעל‑מלאכה, אבל רצוֹנוֹ היה ליהפך בּסוֹפוֹ של דבר לבּעל‑מלאכה, אוֹ לצאת ממעמד הפּוֹעלים בּאיזוֹ צוּרה אחרת. התנוּעה הסוֹציאליסטית עזרה לתהליך זה לא מעט, כּי הוֹדוֹת לה פּוּתחוּ אצל הפּוֹעל והפּוֹעלת צרכים מיוּחדים וּבזאת דחפה אוֹתם ליציאה מהמעמד הירוּד שלהם: התוֹפרת הפכה לאחוֹת רחמניה, הפּוֹעל, בּמידה שלמד משהוּ, הלך לבּחינוֹת ונעשׂה לאֶכּסטרן ושאף להיוֹת מוֹרה. יתכן שהמציאוּת המעמדית לא היתה איתנה, אבל התיאוֹריה המעמדית היתה איתנה מאד. ואז יצא שהבּחוּר היהוּדי צריך היה למצוֹא לעצמוֹ פּשרה בּין התפיסה הפּוֹעלית, ששלטה מאד בּרחוֹב היהוּדי ושראתה כּל מאוֹרע כּאילוּ היה זה ענין מעמדי, וּבין אוֹתה תפיסה לאוּמית שהוּא חוּנך גם עליה. יתכן מאד שבּעלי ההלכה פּתרוּ את השאלה הזאת. אבל לא די היה בּפתרוֹנה התיאוֹרטי – צריך היה למצוֹא בּחיים איזוֹ פּשרה, איזה ניסוּח היוֹדע לשקף וּלהכּיר את המציאוּת המעמדית בּתוֹך העם היהוּדי, וגם את האוֹפי הלאוּמי היהוּדי – את המציאוּת הלאוּמית היהוּדית השלטת גם על הפּוֹעל, גם על הלא‑פּוֹעל.

לאנשי הסוֹציאליזם המתבּוֹלל היה הכּל פּשוּט וקל, להם לא היוּ כּל בּעיוֹת מטרידוֹת. למשל, בּעצם ענין הפּרעוֹת – תוֹפעה שלא היתה מעמדית דוקא, שחלה על כּל יהוּדי ויהוּדי – אי אפשר היה בּשוּם אוֹפן ל“בּוּנד” להסכּים שיכוֹלה להיוֹת הגנה משוּתפת לוּ וּלמפלגוֹת אחרוֹת.

למעשׂה לא יכוֹל היה להתחבּר לא רק עם הבּוּרגנוּת – אפילוּ לא עם המפלגוֹת הפּוֹעליוֹת האחרוֹת, מפּני שגם אוֹתן פּסל והדבּיק

גם עליהן את התו של “בּוּרגנוּת”. וכיון שה“בּוּנד” הדבּיק לפּוּעל הציוֹני את התו של בּוּרגני, שאיננוּ איש מעמד הפּוֹעלים, הרי בּזה הענין בּשבילוֹ כּבר נפתר. וכך קרה שהפּוֹעל היהוּדי, חבר “פּוֹעלי‑ציוֹן”, נעשׂה בּעצם גם הוּא אדם אשר התו המעמדי קבע בּשבילוֹ הרבּה מאד.

והנה דוּגמה לכך מהויכּוּח בּין “פּוֹעלי‑ציוֹן” על שאלת ההשתתפוּת בּקוֹנגרס הציוֹני: צריך היה לדוּן אם הפּוֹעל הציוֹני משתתף בּהסתדרוּת הציוֹנית אוֹ לא. אמנם, הוּא צמח מתוֹך ההסתדרוּת הציוֹנית, בּתוֹכה נתגלה, ממנה ינק הרבּה מאד. אילמלא הרצל, אילמלא המחשבה הציוֹנית, אילמלא המפעל הארץ‑ישׂראלי ואפילוּ בּמיעוּטוֹ, ודאי לא היתה יכוֹלה לקוּם תנוּעה כּזאת. אבל מכּיון שהפּוֹעל‑ציוֹני ששמע יוֹם יוֹם כּי מחוּבר הוּא עם הבּוֹרגנוּת, אוֹ כּמוֹ שהיה כּתוּב אז בּספרוּת האנטי‑ציוֹנית: “נגררים בּזנב הבּוּרגנוּת” – וזה הרי היה העלבּוֹן הגדוֹל בּיוֹתר שאפשר היה לוֹמר לפוֹעל‑ציוֹני – רצה לקרוֹע את הזנב הזה, רצה בּאיזה אוֹפן שהוּא להיפּרד. ואז בּאה התיאוֹריה וסמכה את ידה על רצוֹן זה ואמרה: אנחנוּ אמנם ציוֹנים, אבל מה לנוּ ולקוֹנגרס הציוֹני? ההסתדרוּת הציוֹנית היא ענין של הבּוּרגנוּת – לנוּ אין שם מה לעשׂוֹת. והדבר הגיע לידי כּך שדוקא בּרוּכוֹב, אשר גדל מתוֹך הציוֹנוּת, אשר ניהל בּאוֹמץ‑לב וּבכוֹח כּבּיר את המלחמה נגד אוּגַנדה וּבעד הרעיוֹן הציוֹני הטהוֹר, ועבד שנים אחדוֹת בּשליחוּתוֹ של אוּסישקין, וראה את עצמוֹ כּתלמיד לאוּסישקין – דוקא הוּא ראה צוֹרך שלא להשתתף בּקוֹנגרסים הציוֹניים והוּא שראה צוֹרך לבסס תיאוֹריה, מדוּע הפּוֹעל הציוֹני אינוֹ צריך לקחת חלק בּהסתדרוּת הציוֹנית.

לא היה כּמעט ערך אחד בּציוֹנוּת שלא עמד בּפני היאָבקוּת קשה מאד. וּבציוֹנוּת היוּ הרבּה ערכים גלוּיים וגם ערכים גנוּזים (כּלוֹמר, ערכים כּאלה הנמצאים בּתוֹך תנוּעה, שהם כּאילוּ מקוּפּלים, שאוּלי גם אין יוֹדעים עליהם הרבּה, ורק בּבוֹא הרגע הם נפתחים וּמתגלים). כּל ערך וערך של הציוֹנוּת עמד בּפני היאָבקוּת קשה מאד. והתבּרר שנוֹשׂאי‑הדגל של התנוּעה הזאת אין בּהם הכּוֹח להגן על הכּל. וּכשאין הכּוֹח הזה – מתפּרקים ממה שהכרחי להתפּרק, כּדי שאפשר יהיה לכל הפּחוֹת לקיים את המעט.

כּבר אמרתי שאחת ממִלוֹת‑הגנַאי הקשוֹת בּתקוּפה ההיא היתה המלה: “רומַנטיקה”. היינוּ: מוּשׂג שאינוֹ עוֹמד בּפני תפיסה כּלכּלית. למשל: הציוֹנוּת טיפּחה את הרעיוֹן של תחיית הלשוֹן העברית. מן הרגע הראשוֹן של צמיחת האידיאה הציוֹנית, שהיתה בּיסוֹדה שאיפה להחזיר ערכים אבוּדים לעם, צמחה גם השאיפה של תחיית הלשוֹן העברית – בּין שהאמינוּ בּאפשרוּת של דיבּוּר עברי וּבין שלא האמינוּ בּזה. ואוּלי כּדאי לדעת שכּמה וכמה מן הציוֹנים החשוּבים בּשעתם שללוּ את הדיבּוּר העברי. אמנם היה להם קשר עמוֹק לתרבּוּת העברית, לשׂפה העברית הכּתוּבה, אבל לא האמינוּ שאפשר להחזיר את הדיבּוּר העברי החי. גם לילינבּלוּם וגם אחד‑העם לא האמינוּ בּדיבּוּר העברי. קשה עכשיו לתאר בּאיזוֹ מידה היה כּל הענין הזה של תחיית השׂפה, בּמשך עשׂרוֹת השנים הראשוֹנוֹת של הציוֹנוּת, ענין של מספּר אנשים שנראוּ בּאמת כּמגוּחכים. הדיבּוּר העברי שלהם היה דיבּוּר לא טבעי, דיבּוּר מלָאכוּתי, שלא היתה לו שוּם אחיזה בּמציאוּת, לא היה לוֹ ודאי שוּם ליח ושוּם גמישוּת של שׂפה חיה. בּשעת דיבּוּרם היה רוֹשם שאנשים אלה הוֹלכים על קבּים, שהם ממלאים את פּיהם חצץ. ודוקא אנשי התרבּוּת העברית, אנשים הקשוּרים לשרשי התרבּוּת העברית, דוקא הם, פּחוֹת ממישהוּ אחר, יכלוּ להשלים עם אוֹתוֹ הדיבּוּר העברי המלָאכוּתי שדיבּר אז בּן‑יהוּדה בארץ‑ישׂראל. בּימינוּ אנוּ קשה מאד להעריך את הגבוּרה העצוּמה של בּן‑יהוּדה – לא רק בּדיבּוּרוֹ העברי, אלא גם בּזה שהחליט להפקיר את ילדוֹ הראשוֹן ללא כּל סביבה וּלהשפּיע על האֵם, שלא ידעה עברית, לעשׂוֹת את בּיתם לבית של דיבּוּר עברי. ודאי דרוּשוֹת סגוּלוֹת מיוּחדוֹת לאדם כּדי שיוּכל להגיע למין תקיפוּת כּזה. כּיוֹם אין שוּם גבוּרה בּמה שאנחנוּ מדבּרים עברית, אבל היתה גבוּרה מיוּחדת, כּמעט מטוֹרפת, בּדיבּוּר העברי לפני ששים שנה.

והנה, מתוֹך ההשקפה של הסוֹציאליזם, לפי המוּשׂגים ששלטוּ בּאוֹתה תקוּפה, היה ענין העברית דבר שאין לוֹ שחר. בּרוּסיה קראוּ לשׂפה העברית “השׂפה העברית הקדוּמה” אוֹ “העתיקה”. וידוּע ששׂפוֹת עתיקוֹת הן שׂפות מתוֹת. וּמכּיון שאנשים בּדרך כּלל לוֹמדים הכּל על פּי גזירה שוה, וּמכּיון שגם בּרוּסיה היתה קיימת שׂפה רוּסית קדוּמה, היא השׂפה הסלַבית העתיקה, ששימשה כּשׂפת הכּנסיה, וכל משׂכּיל רוּסי ידע, כּמוּבן, שזהוּ ענין הקשוּר עם המסוֹרת הנוּקשה של בּית‑התפילה הרוּסי, שזוֹהי שׂפה הנלמדת בּגימנַסיוֹת בּתוֹקף פּקוּדת הצאר, – הרי לפי המוּשׂגים המתוּרגמים האלה היתה גם העברית “שׂפת כּנסיה”. וידוּע שאדם פּרוֹגרסיבי אינוֹ נזקק לשׂפת הכּנסיה. וכאן בּאים אנשים בּתקוּפה כּזאת ותוֹבעים מההמוֹנים לדבּר בּשׂפה

מתה… ההמוֹנים היהוּדים אינם יוֹדעים את השׂפה העברית, ואם יש צוֹרך לטפּל בּהמוֹנים היהוּדים – צריך לדבּר אתם בּשׂפה שלהם.

קשה עכשיו לשער איזה מַשבּר רוּחני עבר אז על הנוֹער היהוּדי מבּחינה זוֹ. אלה מכּם שבּאוּ מחוּץ‑לארץ ראוּ אוּלי את המלחמוֹת שהתנהלוּ בּין אידיש ועברית. אבל אתם כּבר ראיתם זאת בּתקוּפה שהעברית חיה את חייה ורכשה לה איזה בּטחוֹן, בּתקוּפה שקמה ספרוּת עברית חדשה. אבל שערוּ בּנפשכם מה היה המצב לפני ארבּעים וכמה שנים. ודאי אין זה מקרה שהירחוֹן העברי של סירקין – “השחר” – הנסיוֹן שלוֹ להקים ירחוֹן עברי מַהפּכני המַטיף לסוֹציאליזם, בּשעה שידע כּי שוּם בּעל‑בּית יהוּדי לא יקרא אוֹתוֹ ושוּם סוֹציאליסט אינוֹ יוֹדע עברית ואינוֹ רוֹצה לדעת עברית – ירחוֹן עברי זה שבק חיים מיד לאחר החוֹברת הראשוֹנה, והמשך לא היה לוֹ.

בּאוֹתוֹ הזמן הוֹציאה הציוֹנוּת עצמה את שׂפת אידיש משפל המדרגה והרימה אותה לחיים חשובים מאד. משום שבּעוֹררה את ההרגשה הלאוּמית בּין ההמוֹנים שינתה הציוֹנוּת את היחס של בּיטוּל, שהיה לרוֹב המשׂכּילים לשפת העם המדוּבּרת – והקיפה אוֹתה בּיחס של חיבּה; אמנם, לא בּאוֹתה הערצה וּדבקוּת כּמוֹ לעברית, אבל בּיחס של חיבּה.

לפני שבוּעוֹת אחדים מת הסוֹפר י. ח. רבניצקי, אדם הקשוּר כּל כּך בּשמוֹ של בּיאליק. ואוּלי ידוּע לכם שרבניצקי, הסוֹפר העברי המוּבהק, עשׂה הרבּה מאד גם בּשביל שׂפת אידיש. ואמנם, בּתקוּפה מסוּימת, דוקא בּתקוּפה של חיבּת‑ציוֹן, לא היתה מלחמה ושׂנאה בּין שתי השׂפוֹת. חוֹבבי‑ציוֹן הראשוֹנים טיפּחוּ בּמידה מרוּבה את שׂפת אידיש ולא ראוּ בּזה סתירה לעברית. שלוֹם עליכם כּתב עברית, מנדלי כּתב עברית, פּרץ כּתב עברית – וכוּלם גם טיפּחוּ את שׂפת אידיש. אבל לא רק אלה, גם אנשים שהיוּ הרבּה יוֹתר קשוּרים עם השׂפה העברית, כּמוֹ לוינסקי הסוֹפר (עכשיו נשכּח, אבל בּשעתוֹ היה הוּא הפיליטוֹניסט האהוּב בּיוֹתר בּספרוּת העברית), טיפּחוּ את שׂפת אידיש ועזרוּ לתקוּמתה. וּבתקוּפה מאוּחרת יוֹתר, העתוֹן הציוֹני

הראשוֹן “דער יוּד” היה זה שפּיתח את כּל הכּשרוֹנוֹת שצמחוּ אז בּאידיש. עתוֹן זה, שהעוֹרך הראשוֹן שלוֹ היה רבניצקי והעוֹרך השני ד"ר יוֹסף לוּריא, שעמד אחר כּך בּראש החינוּך בארץ, עשׂה בּשביל ספרוּת אידיש יוֹתר ממישהוּ אחר. כּל הכּשרוֹנוֹת האידישיסטיים הרגישוּ את עצמם אסירי‑תוֹדה ליוֹסף לוּריא, מפּני שהוּא הבין אוֹתם, גילה אוֹתם, טיפּח אוֹתם. וכל האנשים האלה עשׂוּ זאת לא מתוֹך פּוּלחן האידיש, לא מתוֹך אמוּנה שאידיש היא השׂפה הלאוּמית שלנוּ, כּי אם מתוֹך זה שהיא אחד הנכסים שנוֹצרוּ בּדרך החיים של האוּמה היהוּדית, אשר כּל עוֹד היא ממלאה את תפקידה בּחיי העם – צריך לעבוֹד בּה, לטפּח אוֹתה, לחבּב אוֹתה.

וּבכן, המחשבה הציוֹנית מילאה תפקיד לא קטן בּטיפּוּח האידיש. אבל לאחר זמן‑מה, בּעקב התיאוֹריוֹת שנוֹצרוּ אז וּמתוֹך הקוֹשי לטפּח אפילוּ אחת משתי הלשוֹנוֹת, על אחת כּמה וכמה את שתיהן יחד, צמחה האידיאוֹלוֹגיה האידישיסטית, אשר חפצה להעלוֹת את האידיש בּמקוֹם העברית והכריזה עליה כּעל השׂפה הלאוּמית של העם היהוּדי, ואת העברית ראתה כּשׂריד מיוּתר.

מי היוּ נוֹשׂאי אידיאוֹלוֹגיה זאת? היוּ פּה מצד אחד חוּגים לאוּמיים, סוֹפרים שגדלוּ בּאידיש, שכּבר לא ידעוּ עברית. אם אצל הסוֹפרים מן הדוֹר של מנדלי ושלוֹם עליכם היתה העברית שׂפת רוּחם – הרי בּדוֹר שבּא לאחריהם – למשל, שלוֹם אַש אוֹ אברהם רייזין – היוּ כּבר בּיניהם סוֹפרים ללא כּל תרבּוּת עברית. והם היוּ הראשוֹנים אשר ראוּ את עצמם כּמעט מקוּפּחים על ידי קיוּמה של ספרוּת עברית. אחר כּך בּאוּ הסוֹציאליסטים מן ה“בּוּנד”, שאמנם בּאוֹתוֹ זמן לא אהבוּ כּל כּך את האידיש, אבל הם על כּל פּנים שׂנאוּ את העברית, והם היוּ הראשוֹנים בּשלילת העברית. אחר כּך בּא דוֹר צעיר מתוֹך חוּגים ציוֹניים אשר מתוֹך הסתגלוּת לרעיוֹנוֹת הללוּ נעשׂה הוּא הקנאי והנוֹשׂא של ענין האידיש. אמנם, תנוּעת “פּוֹעלי‑ציוֹן” ינקה לא מעט מהספרוּת העברית. אבל כּתנוּעה שפּעלה בּרחוֹב של הפּוֹעלים היהוּדים, על אוֹתה מדרכה שבּה היוּ מטיילים וּמתחכּכים זה בּזה – ושם שלטה, כּמוּבן, האידיש, בּמידה שלא היתה רוּסית – לא היה לה כּל כּך קל להחזיק מעמד וּלהגן על הצוֹרך של שתי שׂפוֹת לעם וּלהגן על הצוֹרך של חינוּך עברי, של שׂפה עתיקה. וּבאה הכּניעה. ואז נעשׂוּ “פּוֹעלי‑ציוֹן” בּכמה וכמה ארצוֹת כּמעט הנוֹשׂאים העיקריים של האידישיזם.

הסוֹציאליזם הכּללי והרוּסי והבּוּנדאי לא חשבוּ על

הפּרוֹבּלימה של תרבּוּת לאוּמית, אשר אוּמה אינה רוֹצה לוַתר עליה. לגבּי אירוֹפה הגדוֹלה לא היה כּלל צוֹרך לוַתר עליה – הפּוֹעל לא ידע אוֹתה וּממילא לא ויתר עליה, כּי אם להיפך: לאט לאט גם רכש אוֹתה. המנהיגים הגדוֹלים, אנשים כּמוֹ מַרכּס ולַסַל, היוּ שקוּעים מאד בּתרבּוּת

האירוֹפּית, ולַסַל בּעצמוֹ כּתב דרמוֹת. האבוֹת הרוּחניים של הסוֹציאליזם

האירוֹפּי היוּ בּמידה כּזאת בּנים לתרבּוּת אירוֹפּה, לתרבּוּת הקלַסית,

שהסוֹציאליזם הזדהה בּנפשם עם הקלַסיציזם, עם חזרה לרנסַנס, עם חזרה לתרבּוּת יוָן ורוֹמא. אבל בּשבילם הסוֹציאליזם לא הזדהה עם חזרה לתרבּוּת עברית קדוּמה. וכיון שהסוֹציאליסטים היהוּדים לא ידעוּ שיש גם תרבּוּת עברית קלַסית, ושבּה ישנם שרשים לסוֹציאליזם, ושתקוּמת האוּמה העברית לחיי חירוּת קשוּרה לא עם איבּוּד ערכים רוּחניים, אלא עם החיאַת ערכים רוּחניים (היוּ אלה מוּשׂגים שהדוֹר ההוּא כּלל לא הבין אוֹתם), הרי לזה קראוּ רוֹמַנטיקה, לזה קראוּ ריאַקציה, לזה קראוּ מיסטיקה – כּל השמוֹת הללוּ שהיוּ כּל כּך פּסוּלים בּעיני הדוֹר. והנה בּא הציוֹני הצעיר והוּא שילם את המס. עוֹלמוֹ הרוּחני, המִטען הנפשי שלוֹ, לא הגיעוּ לכך שיוּכל להגן על הדברים האלה. ואפילוּ אם ללבּוֹ לא היה קל הדבר הזה, אבל הוּא סוֹף סוֹף ויתר עליו, כּמוֹ שאיש הכּפירה מוַתר על טלית וּתפילין.

ואוֹתוֹ דבר בּא גם בּשאלת הארץ. שעה שבּאוּ לבסס את הציוֹנוּת בּרוּח הזמן נאחזוּ בּאוֹתוֹ מוּשג שקוֹדם הגדרתי אוֹתוֹ: עַם של מוּבטלים. ואת הדבר הזה הבין כּל פּוֹעל, מפּני שהוּא הוּתאם לנוּסחאוֹת של הזמן. אבל אם מבּחינה תיאוֹרטית אפשר היה לבסס מדוּע היהוּדים שנדחפים מארצוֹת מגוּריהם מהגרים משם, מדוּע הם יכוֹלים להגיע לחירוּת ממש וּלקיוּם כּלכּלי מבוּצר רק אם יהיוּ מרוּכּזים יחד; אם את הרעיוֹן הזה, שבּמקוֹם הגירה מפוּזרת צריך להביא להגירה מרוּכּזת, וּבמקוֹם חדירה לסדקים של כּלכּלה זרה צריך ליצוֹר כּלכּלה יהוּדית, – אם את כּל זה עוֹד אפשר היה להסבּיר בּאוֹתוֹ המלוֹן של מוּנחים ששלטוּ בּאוֹתוֹ זמן – כּיצד אפשר היה להסבּיר שהארץ הזאת צריכה להיוֹת דוקא ארץ‑ישׂראל, דוקא הארץ של האבוֹת, דוקא הארץ של רחל אמנוּ ושל הכּוֹתל המערבי ושל מערת המַכפּלה? כּיצד אפשר היה להסבּיר את הדבר הזה, כּאשר לפי המוּשׂגים השוֹלטים, מה שלא ניתן להגדרה כּלכּלית וסוֹציולוֹגית אינוֹ קיים, אינוֹ חשוּב כּלל?

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50018 יצירות מאת 2765 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!