בּדידוּתם של הנאמנים לארץ-ישׂראל שלא נגרפוּ בּזרם המַהפּכנוּת הרוּסית –

ח. נ. בּיאליק נוֹתן בּיטוי לחוּרבּן הרוּחני של החיים היהוּדיים – “לבדי” –

“על כּף ים מות” – “שיר אחרוֹן” מאת דויד שמעוֹנוֹביץ – י. ח. בּרנר –

ראשוֹני העליה השניה: קבוּצת “פּוֹעלי-ציוֹן” מהוֹמל.

איני מתכּוון לקעקע איזה תיאוֹריוֹת מקוּבּלוֹת אוֹ לפגוֹע בּכבוֹדם של בּעלי התיאוֹריוֹת. בּדרך כּלל, נגעתי בּקצה המזלג בּהשקפוֹת מסוּימוֹת, לא מפּני שיש בּזה משוּם חכמה אוֹ גבוּרה גדוֹלה לבוֹא אחרי עשׂרוֹת שנים וּללַגלג על תיאוֹריוֹת שנכשלוּ, כּי אם לשם מטרה אחרת לגמרי. לגבּי ההשקפוֹת של קוֹדמינוּ עוֹמדים אנחנוּ עכשיו כּילד העוֹמד על כּתפי אביו, אפשר לוֹמר שהוּא גבוֹה יוֹתר מאביו. אין בּזה חידוּש גדוֹל, אם לנוּ מוּסבּרים הדברים יוֹתר משהשׂיגוּ הם, כּי בּינתים החיים עוֹשים את שלהם, והרבּה דברים כּוֹשלים ונוֹפלים ממילא וּמשתנים. ויתכן שבּעוֹד עשׂרים-שלוֹשים שנה השקפוֹתינוּ אנוּ תִינָתַנה לבדיקוֹת חדשוֹת, ואוּלי

קצת ילגלגוּ אז על הדברים הללוּ.

כּוָנתי בּעיקר היתה לגלוֹת בּאיזוֹ מידה המחשבה היהוּדית בּאוֹתה תקוּפה נוֹטה היתה לעשׂוֹת את התיאוֹריה לנקוּדת-מוֹצא שלה. כּלוֹמר: להשתעבּד לתיאוֹריה. חפצתי שנכּיר קצת מה המקוֹם המוּצדק שישנוֹ לתיאוֹריה בּחיים הציבּוּריים שלנוּ, וּמה המקוֹם הבּלתי-מוּצדק שניתן לה.

גם תיאוֹריוֹת שהן מתבּדוֹת לאחר זמן יתכן שבּשעתן הן ממלאוֹת תפקיד חשוּב – הן מקילוֹת על משהוּ, הן עוֹזרוֹת למשהוּ. ויתכן לפעמים כּי תיאוֹריה שהיא כּשלעצמה צוֹדקת, בּכל זאת אינה נוֹתנת את המוֹצא לגילוּי הכּוֹחוֹת.

וחפצתי להזהיר עוֹד מדבר אחד. כּשאני מזכּיר איזוֹ השקפה מסוּימת, אפשר לבוֹא ולוֹמר: אתה עוֹשׂה את הדברים קלים יוֹתר מדי – מוֹסרם מתוֹך בּיטוּל, מתוֹך איזה לעג. והן יתכן שבּעצם בּעל התיאוֹריה הזאת עצמוֹ, בּמקוֹם אחר, הסבּיר שהדברים אינם כּל כּך פּשוּטים, שהם מוּרכּבים יוֹתר. אפשר לבוֹא ולוֹמר שאוֹתוֹ מוֹרה אשר קבע את הדברים הוּא בּעצמוֹ לימד זהירוּת, שלא לפַשט יוֹתר מדי את ההשקפוֹת הללוּ. ויתכן שאילוּ עמדוּ כּאן לדין כּל בּעלי-ההלכה הגדוֹלים בּסוֹציאליזם או ֹבּציוֹנוּת – אפשר היה אצל כּל אחד ואחד מהם למצוֹא דברים שיש בּהם משוּם השלָמה, משוּם תיקוּן לתיאוֹריוֹת שלהם.

אבל אני כּשלעצמי אינני מתענין בּאיזוֹ השקפה ציבּוּרית מבּחינת השאלה מה בּאמת אמר אוֹתוֹ מוֹרה ואיך הסתייג פּעם מִתלמיד אוֹ מִדעוֹת מוּטעוֹת שיִחסוּ לוֹ. זה אוּלי מענין בּשביל הכּוֹתבים

בּיאוֹגרפיוֹת של האישים הללוּ. מבּחינה ציבּוּרית – לפעמים נכוֹן יוֹתר לדוּן על השקפוֹתיו של מוֹרה לפי התלמידים, כּלוֹמר: לא לפי דברי התלמידים, כּי אם לפי מעשׂי התלמידים.

בּ“פרקי אבֹות” נאמר כּך: מה בּין תלמידיו של אברהם אבינוּ לתלמידיו של בּלעם הרשע? יש כּמה וכמה מעלוֹת טוֹבוֹת שמוֹנים אוֹתן בּתלמידיו של אברהם אבינוּ, וּכנגדן – הרבּה דברים פּגוּמים שמוֹנים בּתלמידיו של בּלעם הרשע. ותמוּה, מדוּע היה צריך לשאוֹל מה בּין תלמידיו של זה לבין תלמידיו של זה, בּמקוֹם לשאוֹל: מה בּין אברהם אבינוּ לבין בּלעם הרשע. על זאת משיבה המימרה העממית היהוּדית: בּין שני המוֹרים אין הבדלים כּל כּך גדוֹלים. אוֹמרים שגם בּלעם הרשע היה צדיק גדוֹל. אבל ההבדל ניכּר היה בּין התלמידים.

כּשאוֹמרים לי לפעמים: אַל תדוּן על השקפוֹת לפי הווּלגַריזציה שעשׂוּ תלמידים מההשקפוֹת הללוּ – אני עוֹנה: רק זה מענין אוֹתי. לא מענין אוֹתי מה כּתוּב בּאיזה ספר רב-ערך. לי חשוּב בּאיזוֹ מידה ההשקפה פּוֹעלת בּחיים, בּאיזוֹ מידה היא מתגלה בּחיים. ולא חשוּב לי כּלל וּכלל שאצל הוֹגי-דעוֹת ידוּעים אפשר למצוֹא הרבּה רעיוֹנוֹת חשוּבים.

גם בּחיים הציבּוּריים שלנוּ אינני מתענין רק בּזה מה אוֹמר איזה זרם, מה אוֹמרת איזוֹ סיעה? אפשר למצוֹא אצלם מכּל טוּב. על כּל מגמה ציבּוּרית אדוּן קוֹדם כּל לפי מה שהיא מתגלמת בּחיים וּלפי תוֹצאוֹת פּעוּלתה.

כּשאני מדבּר על תיאוֹריוֹת מסוּימוֹת שהיוּ בּחיים

היהוּדיים בּתקוּפה ההיא, הרי הדבר המענין אוֹתי בּיוֹתר הוּא: איך נקלטוּ התיאוֹריוֹת הללוּ, איך נתבּטאו אחר כּך על ידי נוֹשׂאיהן וּמה היתה דמוּתן בּחיים.

יש שהתיאוֹריה חיה חיים עצמיים שלה: יש בּה הגיוֹן מסוּים, ההגיוֹן שלה הוּא ישר; יש הנחה, מן ההנחה נוֹבעוֹת מסקנוֹת מסוּימוֹת. אוּלם בּינתים וּפלג מנהר-החיים הגדוֹל זוֹרם הצדה וּמתגלה בּוֹ משהוּ חדש. האדם שאין לוֹ עינים פּקוּחוֹת לראוֹת מה שהתרחש בּינתים ואין לוֹ אוֹמץ-לב לסכּן את עצמוֹ ולבדוֹק את השקפוֹתיו מחדש, מכניס את עצמוֹ בּנרתיק מסוּים, בּמיטת-סדוֹם של נוּסחאוֹת – וּפוֹרץ הקרע בּינוֹ וּבין אוֹתם החיים שאליהם על כּל פּנים שאף בּראשית צאתוֹ לתנוּעה עם התיאוֹריה שלוֹ.

ואמנם, בּין הוֹגי-הדעוֹת של הדוֹר האחרוֹן היוּ חזיוֹנוֹת

מענינים מאד. היוּ אנשים אשר בּעוֹמק לבּם ידעוּ שלא ההגיוֹן הוּא המכַוון את פּעוּלתם. למשל: נחמן סירקין, שהיה אמנם איש בּעל הגיוֹן חריף מאד, ידע תמיד שישנם כּוֹחוֹת עמוּקים יוֹתר, שיש לקבּל אוֹתם וּלהישמע להם; וּבאמת, בּשעה שלא נשמע להם טעה ושגה ושילם בּעד זה בּיוֹקר; אוֹ בּרנר, אשר נישׂא מתיאוֹריה לתיאוֹריה בּהשקפוֹתיו הרעיוֹניוֹת, כּאמן העמיק לראוֹת יוֹתר

מאשר בּכוֹח התיאוֹריה שלוֹ. יש פּתגם עברי האוֹמר: “הוּא לא ראה, אבל מזלוֹ ראה”. זאת אוֹמרת, האינסטינקט שלוֹ, חיי-הנפש שלוֹ חשים מה שהשׂכל אינוֹ משׂיג. דבר זה אפשר לוֹמר על בּרנר, אבל זה נאמר גם על בּרוּכוֹב, אשר רק כּוֹחוֹת נפשיים גדוֹלים, רק אהבה גדוֹלה לארץ ישׂראל, אהבה גדולה לעם העברי – הם שהכריחוּהוּ להילָחם את מלחמת הדוֹר, אמנם, לפי מוּשׂגי הדוֹר ההוּא. ואדם, שהיה אוּלי הגיוֹני יוֹתר מכּל הוֹגי-הדעוֹת בּדוֹר

ההוּא, חיים ז’טלוֹבסקי, שהיה כּוּלוֹ איש של הגיוֹן-בּרזל, ישר כּקו מתוּח – לבסוֹף שוּם הוֹגה-דעוֹת אצל יהוּדים לא הלך בּתוֹהוּ-לא-דרך, לפעמים גם מתוֹך הנחוֹת חשוּבוֹת, כּאשר הלך ז’יטלוֹבסקי.

אני חוֹזר עכשיו לדברַי הקוֹדמים: היאָבקוּת הרעיוֹן הציוֹני בּאוֹתוֹ דוֹר, היאָבקוּתוֹ עם הזרמים האַנטי-ציוֹניים בּתוֹך

הסוֹציאליזם היהוּדי – היאָבקוּת זוֹ מילאה תפקיד חיוּבי גדוֹל גם לגבּי הלא-ציוֹנים. אי אפשר כּלל לתאר את הספרוּת היהוּדית ואת מחשבת הציבּוּריוּת היהוּדית, אילמלא ההפראה שהפרתה הציוֹנוּת את מחשבת הדוֹר בּכללה.

גם הרבּה הוֹפעוֹת חיוּביוֹת שמצאנוּ בּ“בּוּנד” היוּ בּלתי-אפשריוֹת אילמלא הוּשפּע ה“בּוּנד” כּל כּך מהציוֹנוּת.

למשל, היתה שאלה איך צריך ה“בּוּנד” להתיחס לענין ההתבּוֹללוּת? בּמשך שנים רבּוֹת סבר ה“בּוּנד” שאין הוּא יכוֹל להכריע בּשאלה זוֹ, מפּני שנוֹכח לדעת כּי אמנם יש בּין חבריו כּאלה שהם בּעד התבּוֹללוּת כּאידיאה חיוּבית, ויש מעטים שהם בהחלט נגדה. אבל התיאוֹריה הרשמית של רוֹב האנשים בּ“בּוּנד” היתה שהם “נייטרליים” בּשאלה זוֹ.

מה פּירוּש נייטרליים? אם הממשלה הרוּסית, נאמר, תטיל על היהוּדים טמיעה מאוֹנס – אז יתנגדוּ לכך, מפּני שהם נגד כּפיה. אבל אם התפּתחוּת החיים מעצמה תביא לידי כּך שהיהוּדים יתבּוֹללוּ – הרי אין זה עסקם, לא איכפּת להם הדבר. השקפה זאת של נייטרליוּת לגבּי השאלה הלאוּמית שלטה בּ“בּוּנד” בּמשך הרבּה שנים.

אבל אם ה“בּוּנד” עבר מהתבּוֹללוּת לנייטרליוּת וּמנייטרליוּת ליחס חיוּבי, לגבּי השאלה הלאוּמית, וּמשם לאידיש, הרי שבּציוֹנוּת ניכּר היה, אם אפשר לוֹמר, תהליך הפוּך.

אוֹתוֹ חיקוּי של התבּטלוּת שעליו דיבּרתי הביא לידי זה שהמחשבה הציוֹנית-סוֹציאליסטית נתבּצרה כּל כּך בּאוֹתן הנוּסחאוֹת, שתחילה

היוּ רק נוּסחאוֹת לצוֹרך הפּוּלמוּס, עד שאחר כּך התחילו לחיוֹת את חייהן העצמיים, והן איפשרוּ למחשבה הציוֹנית להתחמק מאוֹתם הערכים שהיא בּעצמה גילתה אוֹתם.

אפשר לוֹמר שכּל ההיסטוֹריה של הציוֹנוּת, כּלוֹמר, של האינטליגנציה הציוֹנית, רצוּפה בּגידוֹת. בּכל מחנה וּמחנה – החל מן הסוֹציאל-דמוֹקרטיה הרוּסית, דרך ה“בּוּנד” ועד היֶבסקציה – בּכל המפלגות הללוּ האוֹיבוֹת לציוֹנוּת אפשר למצוֹא אישים שעברוּ את הדרך של הציוֹנוּת, וּמתוֹך הסתגלוּת אוֹ מתוֹך התנַצחוּת, ואוּלי מחמת שעברה עליהם תקוּפה ממוּשכת של הגנה על הציוֹנוּת – התרוֹקנה אצלם סוֹף סוֹף הציוֹנוּת מתכנה, והנוּסחאוֹת שלה התרוֹקנוּ מכּל תוֹכן, וּבמשך הזמן הגיעוּ לידי כּך שגם הנשמוֹת הציוֹניוֹת התרוֹקנוּ מתכנן.

על אוֹפן החיים הרוּחניים של הנוֹער הציוֹני בּאוֹתוֹ זמן אקרא לכם קטע קטן של בּן-צבי, אשר בּעוֹדוֹ נער בּיקר בּארץ-ישׂראל (וּמקטע אחר כּבר ראיתם מאיזוֹ אַסכּוֹלה יהוּדית טוֹבה יצא בּן-צבי). הוּא מסַפּר:

“בּיקוּרי בּארץ-ישׂראל היה צעד מכריע בּחיי. אם היתה שאלת “ארץ-ישׂראל” אוֹ “טריטוֹריה” קוֹדם לכך, לי כּמוֹ לרוֹב חברַי, סעיף בּתכנית העיוּנית, אמנם סעיף עיקרי, אוּלם רק אחד הסעיפים בּתוֹך השאר, והם: שאלת “הגלוּת”, “הלשוֹן”, המלחמה הפּוֹליטית, המַטריאַליזם ההיסטוֹרי נגד האידיאַליזם וכוּ' – הרי עתה נעשׂה לי סעיף זה למוּשׂכּל ראשוֹן, ליסוֹד היסוֹדוֹת, שעליו ורק עליו יקוּם כּל הבּנין הציוֹני-הסוֹציאליסטי (אוֹ פּוֹעלי-ציוֹני, כּמוֹ שאמרנוּ אז) וּבלעדיו אין כּל ערך לשוּם סעיף אחר, קטן וגדוֹל, חשוּב אוֹ טפל, ציוֹני אוֹ סוֹציאליסטי, אשר בּתכניתנוּ”.

עצם הדבר שצעיר יהוּדי, עוֹד לפני העליה השניה, יאמר: אין אני מסתפּק רק בּויכּוּח תיאוֹרטי על ארץ-ישׂראל, אני הוֹלך לראוֹת את הדברים האלה במקוֹמם; שבּשבילוֹ ארץ-ישׂראל לא היתה רק איזה סעיף הכּתוּב בּפּרוֹגרמה, היה משהוּ יוֹצא מן הכּלל. ויתכן מאד שאילמלא היה בּבן-צבי הניצוֹץ הזה, אשר הביא אוֹתוֹ בּאוֹתם הימים ללכת ולראוֹת את ארץ-ישׂראל, היה הוּא – כּמוֹ רוֹב חבריו – שוֹקע בּכל הויכּוּחים הללוּ, ו“המוֹצא של ניסוּח” היה מספּיק בּשביל חייו, כּשם שהספּיק בּשביל חייהם של שאר חבריו – היינוּ: לחיים בּלי אחיזה ממשית, בּלי אחיזה בּארץ-ישׂראל קוֹנקרטית, בּלי אחיזה בּשפה העברית. הספרוּת העברית דוּלדלה מאד. חלק גדוֹל מהסוֹפרים הגדוֹלים עזבוּ אז את השׂפה העברית ועברוּ לשׂפוֹת אחרוֹת. בּיניהם שמוֹת ידוּעים מאד. בּיניהם גם כּאלה אשר אחר כּך חזרוּ לעברית. אבל בּאוֹתה תקוּפה של ירידה לא היתה שוּם אחיזה של ממש לכל הדברים הללוּ.

את הבּיטוּי לבּדידוּת של מעט הנאמנים אפשר למצוֹא בּשירוֹ של בּיאליק “לבדי”. אמנם שיר זה נכתב אוּלי שנה-שנתים לפני התבוּסה הגדוֹלה של הנוֹער הציוֹני. אבל לפעמים קרוֹבוֹת קוֹרה אצל משוֹרר שהוּא מרגיש את המחלה עוֹד בּטרם היא נעשׂית למַגפה, רוֹאה את הדברים כּחוֹזה. בּיאליק וּבּרנר – שניהם נתנוּ בּיטוּי לאוֹתה הבּדידוּת המוּחלטת של הצעיר היהוּדי, העוֹמד בּפני רוּח הזמן בּשעה שאת כּל חבריו נוֹשאת הרוּח הזאת. וּבמידה שנשאר קוֹמץ נאמנים אשר הרוּח לא נשׂאה אוֹתם, הם היוּ מוּכרחים לאַמץ את כּל מחשבתם גם נגד התיאוֹריוֹת שלהם עצמם; הם היוּ מוּכרחים להעביר אוֹתן תחת שבט הבּיקוֹרת. והם התחילוּ לראוֹת את החיים היהוּדיים אחרת משראוּ ּאוֹתם כּוּלם, – דרך הקליפּוֹת שלהם, דרך “הסוֹגרַיִם התיאוֹרטיים” – הם ניסוּ לפרק אוֹתם ולראוֹת את החיים עצמם.

יש אצל בּיאליק שיר, שאינוֹ כּל כּך ידוּע, אבל בּוֹ הוא מוסר את ההרגשה של החיים היהוּדיים שנחרבוּ – “על כֵּף ים-מות זה”. השיר הזה נוֹתן דוּגמה לחוּרבּן הרוּחני של אוֹתוֹ זמן, כּפי שראה אוֹתוֹ אדם כּבּיאליק, שהוּא עצמוֹ היה כּוּלוֹ מבוּצר, אוּלם הוּא חש לאיזה מצב הגיע הדוֹר. הוּא נכתב בּעצם שנת המהפּכה הרוּסית של 1905; בּוֹ מתאר בּיאליק את כּל העוֹלם הרוּחני היהוּדי כּמוֹ כֵּף ים מת. סמל החיים הרוּחניים הוּא הים, לפנים היה בּוֹ מבצר גדוֹל, מבצר מלא חיים – ועכשיו מת המבצר; המגדל האיר את הדרך לכל הסירוֹת הבּאוֹת והיוֹצאוֹת – עכשיו הסירוֹת אינן, ורק המגדל הבּוֹדד (בּזה התכּוון לאחד-העם) הוּא המאיר עוֹד לדוֹר:

לְפָנִים עָלָה כָאן בִּלְבַב הַיָּם אִי-שַׁאֲנָן,

אִי-תִקְוָה קָרְאוּ לוֹ, וְּנְוֵה הַפֶּלֶא;

הָאֶרֶז שִׂגְשֵׂג בּוֹ, הַבְּרוֹשׁ הָרַעֲנָן,

וּמִגְדַּל מָאוֹר נִצַּב שָׁם עַל צוֹק הַסֶּלַע.

וְסִירוֹת קַלּוֹת לִבְנוֹת הַכְּנָפַיִם,

לְאוֹר הַמִּגְדָּל הָיוּ בָאוֹת שָׁמָּה

וּמְבִיאוֹת עִמָּן שָׁמָּה צָהֳלַת חַיִּים –

זה תיאוּר של הספרוּת העברית הצעירה.

וְנִשְׁפְּכָה עַל גַּיְא וְרָמָה.

וּמִדֵּי צֵאת הַסִּירוֹת שׁוּב הַיָּמָּה –

וּבֵרַךְ חֶרֶשׁ אוֹר הַמִּגְדָּל צֵאתָן

מִמְּרוֹם הַצּוֹק הָאֵיתָן.

וַיְהִי הָאִי הַזֶּה לִנְוֵה הַבְּרָכָה עִם

מְקוֹר נֶחָמַת אֱלֹהִים.

וְעַתָּה מֵת הָאִי. לֹא בְרוֹש וְלֹא אֶרֶז;

הַקִּימוֹש יִפְרֶה בוֹ עִם אֵזוֹב צָעִיר;

עַל חַלְמִישׁ כַּנּוֹ אֶחָד נִשְׁאַר, עַד הַהֶרֶס,

הַמִּגְדָּל בְּרֹאשׁ הַסֶּלַע;

עֲרִירִי נִצָּב שָׁם, וּכְבוֹא הַחַרְסָה

יַד-סֵתֶר תַּדְלִיק בְּרֹאשׁוֹ נֵר הַפֶּלֶא,

צוּכְמוֹ שֶהֵאִיר – יָאִיר.

לְמִי הוּא מֵאִיר שָׁם וְלָמָּה? –

וְּסְבִיבָיו מֵת הַיָּם מְלֹא מֵאָה פַרְסָה,

וּמֵאָה פַרְסָה סְבִיבָיו שְׁמָמָה, שְׁמָמָה –

הַסִּירוֹת לֹא תָבוֹאנָה עוֹד בִּגְבוּלוֹ:

הָאַחַת נִתְקְעָה בַּיָּם הַקָּרוּשׁ,

בְּחֶשְׁכַת לַיְלָה אַחַת אָבַד דַּרְכָּהּ,

וְאַחַת מָצְאָה קֶבֶר לָהּ עַל קַרְקַע

הַיָּם בְּלֵיל זְוָעָה

וְאִישׁ לֹא יָדַע, וְאִישׁ לֹא רָאָה –

וַיָּמָת כָּל הָאִי וַיֵּשַׁם כֻּלּוֹ,

וּבָדָד דֹּם, מִכָּל הָעוֹלָם פָּרוּשׁ,

מִגְדָּלוֹ נִצָּב שָׁם וּמֵאִיר עַל הַשְּׁמָמָה;

וְהַכֹּל כְּאִלּוּ מְהַרְהֵר כָּאן בִּדְמָמָה:

“לְמִי וְלָמָּה?”

זוֹהי ההרגשה האחרוֹנה שנמסרה בּשיר זה.

תמצאוּ בּשירה עוֹד גילוּיים אחדים בּוֹדדים להרגשה זוֹ.

בּין אחד הגילוּיים הללוּ אציין “שיר אחרוֹן” לדויד שמעוֹנוֹביץ – שיר המדבּר על השוֹמרוֹני האחרוֹן. ואמנם, הרגשה זוֹ שהוּא מיחס לשוֹמרוֹנים, שהנה כּלָיה נגזרת עליהם – אוֹתה הרגשה עברה גם עלינוּ.

בּאוֹתוֹ הזמן בּו החלה עזיבת המערכה על ידי חלק מעסקני הציבּוּר, וכן על ידי חלק מהמוֹני ציבּוּר הפּוֹעלים, וּמאידך – פּרישתוֹ של חלק מהדוֹר הצעיר מן הספרוּת העברית – בּאוֹתוֹ זמן הוּרם הדגל של העקשנוּת היהוּדית על ידי אדם אשר לא הכריז על שוּם תקוה, על שוּם אמוּנה, – אדרבּא, היה נוֹשׂא הכּפירה והיאוּש – זה היה י. ח. בּרנר.

לא היה אוּלי אדם בּאוֹתוֹ דוֹר אשר גילה את השקר של המוּשׂגים המוּסכּמים כּאשר עשׂה זאת הוּא, ואשר פּעל כּמוֹהוּ בּכוֹח

הניתוּח האכזרי וּבכוֹח ההכרזה על היאוּש. וגם אין לנוּ שוּם תעוּדה היסטוֹרית אשר תגלה את החוּרבּן הנפשי של נוֹשׂאי-הדגל, של אנשי התיאוֹריה, של אנשי הפּעוּלה של המַהפּכנוּת היהוּדית, אשר תגלה את ההתרוֹצצוּת שבּנפשם ואת הסתירוֹת שבּתנוּעוֹת הללוּ, את השאיפה לחירוּת יחד עם העבדוּת והרקבוֹן, כּמוֹ שעשׂה זאת בּרנר.

כּשם שמנדלי נתן לנוּ תעוּדה היסטוֹרית להכּרת העוֹלם

היהוּדי שלפני הציוֹנוּת כּך אין תעוּדה היסטוֹרית חשוּבה יוֹתר להכּרת

הסוֹציאליזם היהוּדי, גם בּשׂיאיו וגם בּשפלוּתוֹ, מזוֹ שנתן לנוּ בּרנר. ושוּם בּעל נוּסחאוֹת ותיאוֹריוֹת לא עשׂה בּשבילנוּ את העבוֹדה החינוּכית

הזאת כּאשר עשׂה הוּא. אביא בּזה קטעים אחדים מבּרנר, שמהם נדע כּיצד הוּא מציג את התנוּעוֹת בּרחוֹב היהוּדי, כּיצד הוּא רוֹאה אוֹתן – לא מתוֹך שהוּא מתוַכּח הרבּה עם נוּסחאוֹתיהן, כּי אם כּיצד הוּא רוֹאה אוֹתן ראִיה

אנוֹשית.

בּרנר נאבק מאד קוֹדם כּל לא רק עם איזוֹ השקפה מסוּימת. בּעצם הוּא נאבק עם שני דברים: עם האדם היהוּדי, עם האוֹפי של האדם היהוּדי, ולא חדל להיאָבק אתוֹ עד ספרוֹ האחרון; וכן – עם הגוֹרל היהוּדי. והוּא ראה את הגוֹרל היהוּדי כּאשר לא ראוּ אוֹתוֹ אחרים מבּני דוֹרוֹ.

בּתיאוֹריה היהוּדית הסוֹציאליסטית היתה פּלוּגתה גדוֹלה

מאד של אוֹפּטימיסטים וּפּסימיסטים. אלה היסוֹדוֹת אשר דָגלוּ בּלאוּמיוּת, בּציוֹנוּת – היוּ בּיניהם שאמרוּ: יש חוּרבּן גמוּר, כּלָיה גמוּרה,

ואנחנוּ צריכים להינצל מן הכּלָיה על ידי איזה שהוּא מאמץ הירוֹאי-טרגי. והיוּ שאמרוּ: אדרבּא, יש התעוֹררוּת של כּוֹחוֹת, של תחיה – מן התחיה הזאת תקוּם פּעם הציוֹנוּת.

בּרנר, לפי כּל רוּחוֹ היה חניך ושוּתף לאוֹתה מגמה שהיתה קשוּרה עם אלה מ“פּוֹעלי-ציוֹן” אשר עברוּ אחר כּך לטריטוֹריאַליזם, מתוֹך יאוּש גדוֹל מאד. כּל ימיו נמנה על המגמה הזאת, שדָגלה בּתיאוֹריוֹת כּלכּליוֹת פּסימיוֹת מאד. אבל ראִיית הגוֹרל היהוּדי, מחוּץ לענין הכּלכּלי, לא מצאה לה בּיטוּי אצל שוּם סוֹפר יהוּדי מלבד אצל בּרנר, וּבשירים מסוּימים – אצל בּיאליק.

קוֹדם כּל רוֹצה אני לעמוֹד על כּך איך רוֹאה בּרנר את הבּחוּרים היהוּדים המדבּרים על המהפּכה, העוֹשים את המהפּכה, העוֹסקים

בדיסקוּסיה הנצחית הזאת. בּרנר מעביר שני טיפּוּסים של צעירים עברים זה מוּל זה:

"הוּא בּחוּר צעיר כּבן פּחוֹת מעשׂרים, כּמוֹני לא ימים רבּים לעזבוֹ את רוּסיה, צהוֹב, שׂערוֹת מסוּלסלוֹת, רכרך, בּעל פּני

צפּוֹרת-כּרמים, בּעל עינים כּחלחלוֹת, לחלחוֹת, מאירוֹת, נעימוֹת, שלוֹש

שינַים חסרוֹת לוֹ מלפניו בּשׂדרה העליוֹנה, והשאר קטנוֹת, צהוּבּוֹת

כּשׂערוֹתיו, זעיר שם רקוּבוֹת, ואפילוּ מוּם זה – בּצירוּף למַלבּוּשיו הדלים והישנים, שהוּא לבוּש בּהם תמיד – כּאילוּ ישַווה לסבר פּניו איזוֹ לבביוּת – איזוֹ התקרבוּת לָכּל. אכן – יאמר נא בּעל ה“חזוֹן” – הרבּה נערים יקרים בּין בּחוּרי עמנוּ, העם הנבחר; הרבּה נערים יקרים בּין הפּוֹעלים הצעירים שלנוּ, אשר כּמוֹהם לא תמצאוּ לעוֹלם בּסביבה זוֹ אצל עם אחר!"

אתם רואים כּמעט אידיאליזציה של הצעיר היהוּדי.

“בּחוּר אחד, בּעל פּנים גלוּיים, מרוּדים וחביבים, אחד הפּנים של יחידי היהוּדים הליטאים דהאידנא, אשר הדוּגמה הקהה והשטוּתית בּפיהם, האסוֹן היבש והבּלתי-מכּיר-את-עצמוֹ בּלבּם והאש המלַחכת והעוֹרגת בּעיניהם”.

שוּב צעיר יהוּדי, קרבּנוֹ של עוֹלם רוּחני מסוּים –

וּבאמת חביב הצעיר הזה; בּאמת יש בּוֹ משהוּ טוֹב, שאיפה נַעלה, אשר אצל בּני גילוֹ בּעמים אחרים כּמעט לא תמצאוּ כּמוֹהוּ.

ואין בּרנר מתעלם מן הדבר הזה. אבל הוּא גם עוֹמד על כּל חוּלשוֹתיו של צעיר זה, כּיצד נעשׂה עבד לדוֹגמה שקיבּל על עצמוֹ – דוֹגמה נוּקשה; האסוֹן בּלבּוֹ, אבל הוּא אינוֹ מכּיר בּאסוֹן, אינוֹ מבין את עוֹמק האסוֹן שהוּא נוֹשא בּלבּוֹ, ועם זה – יש בּקרבּוֹ איזוֹ אש מלחכת והוֹרסת.

והנה שוּב חשבּוֹן עם צעיר יהוּדי: “יש שאני נוֹטה לחשוֹב כּי בּתוֹך אלה, ורק בּתוֹך אלה, נמצאים סוֹף סוֹף האנשים היוֹתר מעוּלים. אוּלם… הוֹ, הוֹי, אילמלא ידעת אך מעט מכּל הצחנה והרפש והניווּל והאַפסוּת אשר בּחיי המפלגוֹת האלה, את המהוּמה והבּלבּוּל הנאלח שבּיניהן, את הרשעוּת ואי-היוֹשר אשר בּמנהגי ה”יוּניוֹנס" שלהן, וּביחוּד בּמנהגי מנהיגיהן. פּשוּט, המנהיגים הללוּ יראים את המוֹנם, מתרפּסים לפניו, מחַפּים על כּל תעלוּליו וּמתראים כּלוֹחמים מלחמתוֹ נגד

ה“אֶכּספּלוּאַטטוֹר” שלוֹ גם בּהאפנים שהם בּעצמם מכּירים כּי לא להם הצדקה".

ואחר-כּך בּאה תמוּנה של הכּלכּלה היהוּדית: “את מי הם נלחמים? את המפלגה של נוֹתני-עבוֹדה שבּתוֹכנוּ? הן מי שהיה היוֹם פּוֹעל לוֹקח קצת נדוּניה ונהיה בּן-לילה לנוֹתן-עבוֹדה, ל”סוֶטֶר“, וּלמחרתים – למחַזר על הפּתחים. כּך. כּך. דוקא מפּני שנוֹדע לי היטב טיבם של ה”סוטרים" הלוֹנדוֹנים, של אלה השׂממיוֹת המַרבּוֹת בּגערה: לעבוֹד ולעבוֹד, שאמנם אי אפשר ואי אפשר להכילם ושרוּבּם אביוֹנים, ושרוּבּם כּכוּלם תלוּיים על בּלימה, – דוקא מפּני זה תוּכלי לשער כּיצד מצלצלוֹת בּאזנַי קריאוֹת-המלחמה להשׂתער עליהם וּלהוֹציא את בּלעם מפּיהם".

כּלוֹמר, חוֹסר-בּסיס זה של הכּלכּלה היהוּדית, האַפסוּת

הזאת, חוֹסר כּל יציבוּת גם בּקיוּמם הכּלכּלי וגם בּשייכוּתם לאיזה סוּג מעמדי מסוּים – בּרנר רוֹאה בּאיזוֹ מידה דבר זה נוֹטל מערך כּל התיאוֹריוֹת הללוּ שבּשמן מדבּרים. אבל הוּא רוֹאה גם את השפלוּת הפּנימית של חיי המפלגוֹת, של היחסים בּיניהן לבין עצמן.

בּסיפּוּר “מֵא. עד מ.” מסַפּר בּרנר על בּחוּר שנתפּס ונאסר ואחר כּך נשלח בּ“אֶטַפָּה”. סיפּוּר מחריד. מצד אחד מתוֹאר בּוֹ כּל הניווּל של העוֹלם התחתוֹן היהוּדי, מצד שני עוֹבר שם גם העוֹלם הפּוֹליטי – היחסנים בּעלי האידיאוֹת, שבּרנר מגלה לנוּ את מידוֹתיהם. בּעצם, השם של הסיפּוּר יש בּוֹ משוּם סמל. א. וּמ. – אלה שמוֹת שתי ערים. אבל, כּידוּע, חי בּרנר ארבּעים שנה. ויוֹצא כּך שגם חייו עברוּ מא. עד מ. אין איש יוֹדע למה מתכּוון אמן בּשעה שמנצנץ בּוֹ מִספּר כּזה. בּכלל, המִספּר ארבּעים נמצא אצל בּרנר בּכמה וכמה מקוֹמוֹת.

בּרנר, שהיה לכאוֹרה סוֹפר ריאַליסטי וראה את המציאוּת כּמוֹ שהיא, בּמידה שעלתה בּידוֹ – כּל שאיפתוֹ האמנוּתית היתה שלא יהיה שוּם קו בּוֹדד מוּתוה בּפני עצמוֹ, אלא שכּל קו יצטרף לאיזוֹ תמוּנה סמלית, לראִייתוֹ הוּא את העוֹלם, לראִייתוֹ את הגוֹרל העיור.

בּרנר היה חבר כּמעט בּכל המפלגוֹת היהוּדיוֹת, עוֹד לפני הליכתוֹ ללוֹנדוֹן. הוּא היה בּוּנדאי, טריטוֹריאַליסט, “פּוֹעל-ציוֹן”,

ואף היה עם אַנַרכיסטים. ואין זה ענין מצחיק – הוּא בּאמת נשׂא בּלבּוֹ את כּל הרעיוֹנוֹת הללוּ. יתכן שלא היה אדם כּמוֹהוּ אשר בּמידה כּזאת הכּיר את המפלגוֹת האלה מבּפנים. הוּא ראה בּתוֹך החיים הללוּ מצד אחד אנשים הדוֹגלים בּמלים הכי-נשׂגבוֹת וגם מוּכנים לתת את נפשם על מלים הללוּ; והם כּשלעצמם – אינם חפשים מיהירוּת, קנאה, תחרוּת, מכּל המידוֹת הללוּ, למרוֹת הכּל.

הרי קטע מסיפּוּר זה, “מ א. עד מ.”, ויכּוּח בּין אנשים שוֹנים מכּל המפלגוֹת האלה, שנזדמנוּ בּבית-סוֹהר אחד. קוֹדם כּל מוֹפיע

תיאוֹרטיקן אחד, המדבּר בּקוֹל “נחפּז-נחפּז”:

"בּאוֹתוֹ הרגע נכנס קבר, “התיאוֹרטיקן”, לתוֹך דברי חברוֹ המעשׂי ודרוֹש דרש בּקוֹל נחפּז-נחפּז וּבקשקוּש לשוֹן שאין מהיר הימנוּ, על דבר מצב של אַוַנגָרד, שהפּוֹעלים היהוּדים צריכים לתפּוֹס ותוֹפסים בּהתנוּעה, ועל דבר הגוֹרם החדש והמהפּך והפּרק החדש והמהפּך שבּדברי ימי היהוּדים מעת שקמה בּתוֹכם מפלגה פּרוֹליטרית, ועל דבר הלאוּמיוּת שלהם, של היהוּדים, שחייבים להיוֹת זהירים בּה מאד מאד, שלא תיעשׂה חס ושלוֹם לדבר העוֹמד בּפני עצמוֹ וּלדעה ריאַקציוֹנית נפסדה, זאת אוֹמרת, בּחדלה להיוֹת

אצלם “נַציוֹנַל” ונעשׂה ל“נַציוֹנַליסטיש” וּבעמדה כּצר לא רק נגד ההתבּוֹללוּת המוּכרחה, הממשלתית, אלא גם בּפני ההתבּוֹללוּת הטבעית, הרצוּיה".

וכאן בּא תיאוּר הנוֹאם:

"וקבר עצמוֹ, על כּל תנוּעוֹתיו (תנוּעוֹת של עטלף; כּוּלוֹ היה נדנוּד), עם קוֹמתוֹ הקטנה, זקנוֹ הקטן ועיניו הטרוּטוֹת, עם שׂכלוֹ המפוּלפּל, היבש, ורגשוֹ שהיה זר ליצירה ולאמנוּת, עם עבָרוֹ שלא היתה בּוֹ שוּם אפשרוּת למצוֹא מקוֹם בּחיים, עם חיוּניוּתוֹ המשוּנה

והרוֹחשת למרוֹת הכּל – הרוֹחשת והוֹמה וּבאה על חשבּוֹן אחרים – וּלבסוֹף: עם אמוּנתוֹ המגוּחכה וההירוֹאית בּנצחוֹנוֹ העתיד לבוֹא, אוֹ יוֹתר נכוֹן: בּנצחוֹנוֹ שכּבר בּא – היה יהוּדי טיפּוּסי".

"וגם הפּוֹעלי-ציוֹניסטים יוֹשבים פּה? (כּלוֹמר, אוֹתוֹ

גזע יוֹתר נמוּך. בּ. כּ.) שאלוּ המוֹזיריים. – יוֹשבים – ענה שמַעיה, וַיוֹסף בּצחוֹק, כּשהוּא נוֹשׂא עיניו אל קבר – אבל התיאוֹריה שלהם צוֹלעת על ירכה. מתבּיישים הם להרים את עיניהם כּשמתחילים לפעמים לדבּר אתם על הציוֹנוּת. ואמנם שמַעיה לא שיקר לגמרי. כּי הנה גם חברי פּוֹעלי-ציוֹן, אבוֹתיהם הרוּחניים של הציוֹנים הסוֹציאליים דהאידנא, שרוּבּם היוּ אסוּרים

כּאן בּעד עווֹן-הגנתם על עצמם, היוּ בּני עמם, עַם חלוּש עצבים, ששאריתוֹ הוֹלכת ותמה לגווֹע ושכּבר לא נשאר לוֹ שוּם דבר חוּץ מקצת דיסקוּסיה. ההכּרה הציוֹנית הפּשוּטה, שאם לא תצא היא לפעוּלה, אז כּבר בּכלל אין לבני ישׂראל על מה לדבּר ואֶל מה לחכּוֹת וּבמה להתפּלפּל, ההבנה של הציוֹנוּת בּתוֹר שאלת ההוָיה והחדלוֹן לעם היהוּדים – היתה רפוּיה גם בּידם, עד כּדי שישאבוּ מתוֹכה די אוֹמץ להעריך כּראוי את ה“קאמפּף” וה“קעמפּפער” שלנוּ ואת העוּבדוֹת הממשיוֹת שבּ“חיינוּ”, אוֹתן העוּבדוֹת המסַפּרוֹת על

מנוּסוֹת שאין דוּגמתן, ועל שערים נעוּלים, ועל מצוּלוֹת-ים, ועל מעשׂי רבוֹלוּציה הנוֹבעים מזה שאין לעשׂוֹת אחרת, ועל קריאוֹת מרד מפּי אלה שחייהם היוּ עליהם למעמסה, ועל יחס מזוּהם של אוֹנס וּכפיה נגד יהוּדים אביוֹנים, שנוֹשׂאים עליהם, להוָתם, שם “בּעלי-בּתים”, ועל דרשוֹת וּנאוּמים על דבר העבוֹדה ועתידוֹתיה מצד דַלי-מעשׂ שאין להם לא כּוֹח ולא חפץ ולא מקוֹם לעבוֹדה, ועל תפקיד קוֹלני וּפחוּת-ערך בּתוֹך עם אחר, פּרא ורחוֹק מחוֹפש, ועל פּרוֹקלַמַציוֹת כּתוּבוֹת בּדם יהוּדים שהוּכּוּ, ועל

הבטחוֹת שלא נתקיימוּ, ועל התלהבוּת גדוֹלה בּשעת בּיעוּר יהוּדים ועינוּי

בּנוֹתיהם, ועל כּל אוֹתם הדברים שעַם המוּכשר לשכחם בּזמן מן הזמנים, הרי כּבר נסתם עליו הגוֹלל. להיפך! כּל מה שטרחוּ הפּוֹעלים הציוֹנים הללוּ וכל כּוֹחם לא נתבּזבּז אלא בּשביל להראוֹת וּלהוֹכיח להם, למתנגדיהם, שגם הם, פּוֹעלי-ציוֹן, למרוֹת היוֹתם פּוֹעלי-ציוֹן, אינם בּכל זאת נסוֹגים אחוֹר,

אינם בּוּרז’וּאים! ולא עוֹד אלא שבּסתר לבבם, נשאר, סוֹף סוֹף, מעין רגש אשמה והתבּטלוּת לפני אלה הסוֹציאליסטים השלמים, אשר הפּוֹזיציה המַרכּסיסטית שלהם אינה מתנוֹדדת מכּל הרוּחוֹת שבּעוֹלם, בּשעה שהם, הנאמנים גם כּן לתוֹרה התמימה הזאת, צריכים להוֹציא ממנה עוֹד פּרינציפּ אחד וּבמוּבן ידוּע גם להוֹסיף עליה… וּלפיכך היתה התוַכּחוּתם עוֹלה בּקוֹל נוֹאש וּבצוחוֹת “וַי וַי!” המַרכּסיסטים האמיתיים שׂמים לבּם לתנאי

החיים, צריכים לשׂים לבּם לתנאי החיים! הרי אנוּ רוֹאים עמים מוֹשלים ועמים משוּעבּדים! בּרם הרקבוֹן היה אוֹתה שעה נוֹסס בּלבּם וּמגיד להם, להוָתם, שתיאוֹריה של מַרכּס ז"ל אינה עוֹסקת, סוֹף סוֹף, אלא בּמלחמת המפלגוֹת ועל השאר לא איתמר בּפירוּש, וּמכּיוָן שלא איתמר התם, הרי זה “אִידיאוֹלוֹגיה לא פּרוֹליטרית”, וּמן המלוֹת: “אִידיאוֹלוֹגיה לא פּרוֹליטרית” יראוּ אימת מות. קשה ממנה היתה אוּלי רק האשמה, שבּמוּבן ידוּע יצאה מכּלל אשמה ועלתה למדרגת הוֹצאת שֵם רע: ארץ-ישׂראל!.. כּי, אמנם, אם על ידי עיקוּם הכּתוּבים וטרמינוֹלוֹגיה מחוּכּמת יצא הפּרינציפּ הטריטוֹריאַלי מבוּסס כּל צרכּוֹ, וּלשם "פּרוֹליטריזציה

ואינדוּסטריאַליזציה" דרוּשה ארץ, אבל, ראשית, אין נוֹהגים לדבּר בּעיקר זה הרבּה, והשנית – ארץ, כּן, ארץ; אבל פּרינציפּית, אוירית, “טריטוֹריה חפשית” שלא יהא מקוֹם להם, השלמים והבּטוּחים, לחשוֹד וּלהאשים את מי שהוּא בּאוּטוֹפּיזם וריאַקציוֹניזם.

והם, השלמים והבּטוּחים, היוּ, אמנם, שלמים ובטוּחים. כּעבוֹר שעה קלה אחרי שתיית התה, כּשהוֹציאוּ את כּל האסירים מכּל החדרים להתהלך שעה אחת בּחצר, התרוֹצץ קבר בּראש החבוּרה של זרע בּני יעקב, נענה בּאצבּעוֹ והוֹכיח בּקוֹלוֹ המהיר, כּי עתה כּבר לא יחַיוּ את הציוֹנוּת “כּל הפּוֹגרוֹמים שבּעוֹלם”, כּי לנוֹכח הפּוֹגרוֹמים יעמוֹד וילָחם

הפּרוֹליטריאט היהוּדי, יד בּיד עם אֶחיו הנוֹצרים, יד בּיד וּבראש המחנה, בּראש, לפני הכּל!.."

כּשם ש “מֵא. עד מ.” מוּקדש, אפשר לוֹמר, לגילוּי קלוֹנה וחוּלשוֹתיה של המַהפּכנוּת היהוּדית בּרוּסיה, כּן הסיפּוּר “מן המיצר” מוּקדש לתיאוּר הירידה ב“וַייטשפּל”, בּתנוּעת הפּוֹעלים הלוֹנדוֹנית;

וּבמקוֹמוֹת אחרים יש אצל בּרנר תמוּנוֹת על הירידה בּתוֹך הפּוֹעלים בּאנגליה.

הנה, למשל, קטע קטן:

"כּלוּם אין כּל הקטנוֹת הללוּ רק שׂרטוּטים כּהים מן התמוּנה הכּללית? הנה לא יאָמן – אנַרכיסטים פּה: “גרוּפּה” אחת גוֹנבת ספרוּת וּרכוּש מחברתה; גרוּפּה אחת עוֹשׂה קנוּניוֹת שוֹנוֹת להערים על חברתה; אנַרכיסטים! אלה הדוֹגלים בּאמת בּשם הרעיוֹן האנוֹשי היוֹתר

נעלה".

העמדת התנוּעה, האידיאה, התוֹכן של האידיאה, כּמוֹ שהיא בּמציאוּת, לא כּמוֹ שהיא כּתוּבה אצל מישהוּ – בּזה הצטיין בּרנר מכּל אלה אשר טיפּלוּ בדברים הללוּ. כּל רעיוֹן לא היה בּשבילוֹ דבר מוּפשט, הוּא מוּכרח היה לראוֹת את האיש המגשים את הרעיוֹן.

הבאתי קוֹדם תמוּנה אחת של ויכּוּח. הנה שוּב ויכּוּח – איך אדם, שהוּא “ארץ-ישׂראלי”, אדם ציוֹני, משתדל להסבּיר את הענין שלוֹ:

"ראשית – הוּא אוֹמר בּפתח דבריו – העֵד יעיד בּכל הקהל הזה לבל יחרדוּ מפּניו, פּני ציוֹני, וּלבל יֵרָתעוּ לאחוֹר מהמלה “ציוֹניוּת” אשר בּפיו. את הציוֹניוּת הבּורז’וּאִית, את הציוֹניוּת-הציוֹניוּת הוּא נלחם עוֹד יוֹתר מן

הסוֹציאליסטים-הסוֹציאליסטים. בּשאיפתוֹ שלוֹ לטריטוֹריה הוּא יוֹצא רק

מאינטרסי הפּרוֹליטריאט; הט-רי-טוֹ-רי-אַ-ליז-מוּס שלוֹ הוּא רק Bo имя прогресса!. הציוֹניוּת שלוֹ היא רק אמצעי לסוֹציאליוּת.

– כּן, רבּוֹתי! אַל תצחקוּ… אל נא תסקרוּני

בּמבּטיכם… אני הנני סוֹציאליסט! ואתם – אל תהיוּ נא אֶנטוּזיאַסטים בּיוֹתר! אילוּ היתה האַסימילָציה דבר אפשרי… אף על פּי… עבדוּת… בּכל זאת… כּן, אזי לא היה איכפּת לי כּמוֹכם! ואוּלם… אַל תהיוּ אֶנטוּזיאַסטים!

ואחרי הדברים האלה הוּא מתחיל להוֹכיח עד כּמה נוֹרא מצבוֹ של הפּרוֹליטריאַט העברי, עד כּמה אין היכוֹלת בּידוֹ להיוֹת פּרוֹליטריאַט אמיתי, עד כּמה הבּוּרז’וּאַזיה וגם הפּרוֹליטריאַט האינוֹ-יהוּדי בּעצמוֹ אינם מניחים לוֹ, לפּרוֹליטריאַט העברי, “להיכּנס לפבּריקוֹת”.

בּכלל, כּל פּרשת ההתנַוונוּת של היוּניוֹנים בּארצוֹת

שוֹנוֹת – צריך היה ללמוֹד אוֹתה. הפּוֹעלים היהוּדים שבּאוּ לאמריקה, למשל, מצאוּ לפניהם יוּניוֹנים סגוּרים, ורבּים מהם היוּ נאלצים להיוֹת מפירי-שביתה, נגד רצוֹנם.

"אמת, הוּא, הנוֹאם, אינוֹ מאשימם. לעוּבדה זוֹ יש סיבּוֹת אֶקוֹנוֹמיוֹת שוֹנוֹת. וַדאי שכּך הוּא הדבר, ואוּלם איה המוֹצא?! בּאוֹפן

הזה הלא מוּנח הוּא הפּרוֹליטריאַט היהוּדי, שאינוֹ יכוֹל להיוֹת

לפּרוֹליטריאַט, כּאבן שאין לה הוֹפכין על דרך האינדוּסטריה, וכיוֹצא מזה, גם על דרך התגַלמוּת הסוֹציאליוּת!!!

– הבּיטוּ וּראוּ אל כּל מדינוֹת-ארץ וארצוֹת-תבל! שׂאוּ עיניכם אל אנגליה, אמריקה, גרמניה, פרַנציה… איטליה… התבּוֹננוּ אל החיים! סוֹציאליסטים מחוּיבים להתבּוֹנן אל המציאוּת הממשית, אל המציאוּת הריאַלית, אֶל… הן אני לא בּאתי לשיר לכם שירוֹת יפוֹת… הן אני איני מדבּר את הדברים הנאים של הבּוּרז’וּאים האידיאוֹלוֹגיים… הן…

אוּלם כּל זה – כּל ההסכּמוֹת, כּל ההוֹכחוֹת, כּל התחנוּנים – הוֹעל יוֹעילו כּמוֹ הקזת דם למתים".

אוֹ, למשל, תמוּנה איך פּוֹעלים יהוּדים חוֹגגים את האחד בּמַאי בּאנגליה – תמוּנה מזעזעת מאד. קוֹדם הוּא מתאר אחד בּמַאי שחָל בּיוֹם ראשוֹן בּשבוּע: תהלוּכוֹת יפוֹת, עם דגלים, עם סמלים – ויהוּדים נהנים. אחר כּך הוּא מתאר אחד בּמַאי שהיה בּיוֹם רגיל (וידוּע שפּוֹעלי גרמניה, למשל, דחוּ בּכלל את חגיגת האחד בּמַאי ליוֹם ראשוֹן, כּדי שלא יבטלוּ יוֹם עבוֹדה):

"מה היה בּאוֹתוֹ מַאי השני? בּאוֹתוֹ מַאי לא היה דבר. אפילו לא פּאר חיצוֹני, אפילוּ לא המוֹן רב יהוּדי, אפילוּ לא מבּיטים הרבּה. החנוּיוֹת היוּ פּתוּחוֹת בּמערב-העיר, המרכּבוֹת השתקשקוּ. בּשעה

הראשוֹנה נתפּזר כּבר כּל ה“עוֹלם” וישוּבוּ לבתיהם עייפים וריקנים. מן האנגלים יצאוּ בּסך-הכּל רק מנינים אחדים, ונוֹשׂאי הדגלים היוּ שׂכוּרים בּכסף. האוֹרגניזציוֹת היהוּדיוֹת, כּמוּבן, הוֹציאוּ גזירה לצאת וּלהשתתף

בּתהלוּכה, אבל השפּעתן היתה כּבר לא הא. אוֹתם הדברים: “היום בּראשוֹן למַאי… היום בּראשוֹן למַאי…” – אבל על הכּל כּבר היה איזה קפּאוֹן מכוּסה-אבק. יתר על כּן: הרוֹשם היה אפילוּ משוּם מה לא של כּנסית פּוֹעלים, עוֹבדים, נדכּאים בּחיצוֹניוּתם, אבל יוֹצרי החיים בּאמת, אלא של אסיפת משרתים בּחנוּיוֹת וּבאַכסניוֹת, של מטיילים בּעלמא, של הוֹלכי-בּטל. התבּלטוּ משוּם מה, כּמוֹ להכעיס, צוּרוֹת שׂבעוֹת בּיוֹתר, לחָיים שמנוֹת,

חזיריוֹת".

וּפה בּא תיאוּר איך בּרנר רוֹאה את הפּוֹעלים היהוּדים עצמם:

"נוֹשׂאי הדגלים של האוֹרגַניזציוֹת היהוּדיוֹת היוּ,

אמנם, לא שׂכוּרים בּכסף, אלא מתנדבים, מיוּעדים, אבל רוּבּם – איזה עֵרב-רב של נערים נדחפים, פּעוּרי-פּה, בּמכנסים קצרים. אחדים מהם היוּ בּעלי פּנים נפוּחים לוּטים בּמטפּחוֹת, כּפני בּחוּרים-מנגנים בּני

עיירוֹת קטנוֹת".

מוּבן, כּל זה בּא על הרקע של החוּרבּן היהוּדי, מפּני שכּל זה נעשׂה בּאוֹתן השנים שבּין קישינוֹב וּבין פּרעוֹת 1905; והדיבּוּר הזה, הלגלוּג הזה, הויכּוּח התמידי, בּלי לראוֹת את החיים עצמם, בּלי לזעזע את החיים עצמם – זה דבר המרגיז אוֹתוֹ מאד. וּבמכתב אחד הוּא כּוֹתב:

“שוֹאל אתה אוֹתי: מפּני מה אני שׂוֹנא את המַרכּסיזם, מפּני מה אני שׂוֹנא את הסוֹציאליזם? עוֹנה אני לך: איני שׂוֹנא את המַרכּסיזם, איני שׂוֹנא את הסוֹציאליזם. בּקרירוּת-נפש אני מתיחס אליהם. שׂוֹנא אני – ושׂנאת פּתנים – את מַרכּס של רחוֹב-היהוּדים, את הסוֹציאליזם בּרחוֹב-היהוּדים, זה הסוֹציאליזם שאין בּשבילוֹ לא שׂדה-מלחמה ולא נוֹשׂאים-עוֹבדים ולא אחיזה כּל-שהיא; זה הסוֹציאליזם של שׂבעי-רצוֹן קהים וּבני-בּעלי-בּתים לַמדנים; זה הסוֹציאליזם בּמקוֹם כּזה, שהמלים “פּרוֹליטריאט יוצר-הכּל” ו”סוֹציאליזציה של קרקעוֹת וּמכשירי הפּרוֹדוּקציה" מצלצלוֹת בּוֹ

כּאירוֹניה מרה עד מות".

וּכדי להבין בּאיזוֹ מידה בּרנר קשוּר אל השאלוֹת הסוֹציאליוֹת, אלא שמדבּר מלבּוֹ אוֹתוֹ הכּאב, שהוּא מתלבּש אצלוֹ תמיד

בּצוּרה אכזרית, אפילוּ של הקנטת עצמוֹ – תשמעוּ מה אוֹמר הגיבּוֹר של “מעֵבר לגבוּלין”, יוֹחנן (בּרנר מתאר בּוֹ את עצמוֹ), בזמן שהוּא מלגלג כּל כּך על התנוּעה הסוֹציאליסטית הזאת בּרחוֹב היהוּדי:

“ודאי! שׂוֹׂנא אני אלף פּעמים יוֹתר מכּוּלם את החיים השוֹפכים דמים, המוֹצצים זעה, הפּראים והאכזרים והשמנים של שׂקי הרכוּש וממשלוֹתיהם וכהניהם ושַמשיהם. שממת סדוֹם ועמוֹרה תבוֹא עליהם, על כּוּלם. אבל הסוֹציאליזם עם האוֹרגַניזציוֹת שלוֹ ועם אוֹתם האינסטינקטים גוּפא, עם אוֹתוֹ הסדר, עם אוֹתם הדברים, עם אוֹתה החנוּפּה והבּוֹץ וההבל… הסוֹציאליזם! איך אני יכוֹל להאמין בּוֹ מצד אחד וּמה אני יכוֹל למצוֹא בּו מצד שני?!”

כּאן תמצאוּ מַפתח להבנת אוֹתה תקוּפה של אנשי העליה השניה, אשר מתוֹך שהם חיוּ את המחשבה הסוֹציאליסטית לעוּמקה, וּמתוֹך שראוּ את החיים הסוֹציאליים בּרחוֹב היהוּדי כּמוֹ שהם – ראוּ לעצמם הכשר נפשי לברוֹח מכּל אלה.

אבל לא רק ההתבּוֹננוּת הזאת של פּסיכוֹלוֹג ושל איש המבקש את האדם בּכל מקוֹם היא אשר כּל כּך הוֹציאה את בּרנר והדוֹמים לוֹ מתוֹך שוּרוֹת הציבּוּריוֹת של הזמן ההוּא, כּי אם משהוּ אחר: ראיִית בּרנר את הגוֹרל היהוּדי, כּאשר לא ראה אוֹתוֹ אוּלי שוּם אדם בּמצב זה.

הסיפּוּר הקטן “הוּא אמר לה” נקרא כּדבר-מה נלהב, שבּוֹ בּרנר מַטיף להגנה עצמית. לפעמים אין הקוֹראים רוֹאים את החבוּי בּין השוּרוֹת. בּסיפּוּר זה מוֹפיע נער בּן שבע-עשׂרה, האוֹמר לאמוֹ מדוּע הוּא מוּכרח לקחת את האֶקדוֹח ולצאת להגנה עצמית. הוּא כּלל אינוֹ מתאר כּאן פּרעוֹת (אינני יוֹדע אם בּרנר בּכלל בּאיזה מקוֹם תיאר פּרעוֹת); בּין יתר דבריו אוֹמר הנער:

“הניחיני. דעי, כּי מן השעה הראשוֹנה להוָיתי אנכי עוֹמד וּמצפּה לימים האלה”.

משפּט כּזה! אדם כּמוֹ בּרנר אוֹמר: מילדוּתי ידעתי שיבוֹאוּ ימים כּאלה – ואת זאת הוּא אוֹמר בּראשית הפּרעוֹת!.. ואתם יוֹדעים! בּרנר לא היה איש הפראזה, הוּא מעוֹלם לא השתמש בּמליצוֹת. וּכשפּעם העיר לוֹ בּיאליק על אחד מסיפּוּריו הראשוֹנים שיש בּוֹ משפּט מסוּג כּזה, עוֹנה לוֹ בּרנר בּמכתב (וּבּרנר היה מעריץ מאד את בּיאליק): הלא אתה יוֹדע שאינני משתמש בּשוּם מלה בּכדִי – אין אצלי מלה סתם.

וּמה הוּא אוֹמר להלן:

“וּמי יוֹדע, אחים, מי יערוֹב לנוּ, מי יאמר לנוּ כּי בּנינוּ וּבני בּנינוּ לא יזכּירוּ שנוֹת תרס”ה– תרס“ו (הפּרעוֹת של שנת 1905. בּ.כּ.), כּמוֹ שאנוּ מזכּירים היוֹם את תר”ם–תרמ“א (הפּרעוֹת של שנוֹת השמוֹנים. בּ.כּ.)”.

אחרי הפּוֹגרוֹמים של שנת 1905, כּאשר נדמה היה שיוֹתר נוֹרא מהן לא יכוֹל להיוֹת, ונדמה היה שהן אינן אלא פּוֹגרוֹמים של קוֹנטר-רבוֹלוּציה, וּמחר תבוֹא הרבוֹלוּציה והכּל יסתדר – וּבאמוּנה זוֹ

היה חי כּל הדוֹר, אפילוּ ציוֹנים – בּא אדם ושוֹאל: הלא יתכן שיבוֹאוּ ימים רעים הרבּה יוֹתר, ואזי נזכּיר את הפּרעוֹת האלה כּשם שאנחנוּ מזכּירים היוֹם את הפּרעוֹת הקטנוֹת של שנוֹת השמוֹנים?! זאת אוֹמרת שהאדם ששאל זאת ראה את כּל האסוֹן היהוּדי וחיפּשׂ את המפלט ממנוּ, וּפה עוֹמדים בּני דוֹרוֹ והם שׂמחים ועליזים שיש בּידם למצוֹא איזוֹ מלה לוֹעזית, אשר בּה אפשר להסבּיר את האסוֹן הזה.

בּזמן שכּוּלם בּרוּסיה היוּ מאמינים שהנה מתקרבת תבוּסתוֹ של הצאריזם הרוּסי, ואזי ממילא הכּל יסתדר – אוֹמר בּרנר:

"הלא אפילוּ מוּרשי הציוֹנים חוֹששים לבלי לדבּר

בּמלחמת-מצוה זוֹ; הלא גם הם בּאים כּיהוּדה ועוֹד לקרָא וגוֹבלים את הטיח הרבוֹלוּציה בּטל-חרמוֹן היוֹרד על הררי-ציוֹן.

ואוּלם – אוֹי ואבוֹי לנוּ וּלכוּלנוּ! – שאלת עמנוּ הלא

אינה תלוּיה בּאַבּסוֹלוּטיזם הרוּסי, שאלת המוֹן-בּית-ישׂראל הלא אינה נפתרת על ידי מפּלת האַבּסוֹלוּטיזם. אין מרפּא להמוֹן-בּית-ישׂראל החרוּב מכּל מה שעוֹלל לוֹ הגוֹי הרוּסי. אחרי אשר ראה המוֹן-בּית-ישׂראל לאיזה מעשׂים מוּכשר הגוֹי אשר בּתוֹכוֹ הוּא יוֹשב – מה יש לדבּר אחרי כּל אלה?! מה יש לדבּר, אם אין מה לעשׂוֹת, אם אין מה לעשׂוֹת".

והוּא מוֹסיף:

“למדוּ, למצער, דלים ונמלטים, למדוּ, למצער, מן הפּרק הזה, אתם שׂרידי-הכּידוֹן וּפליטי-הרעב! תהי השעה הזאת, השעה שהררי-נשף נערמוּ עליכם בּה, למקוֹר-דאגה לעתידותיכם. שכחוּ את כּל האַרגוּמנטציוֹת השוֹנוֹת, המקוּבּלוֹת! שכחוּ את כּל הדברים הפּעוּטים והטענוֹת מן המדרגה השניה! עזבוּ את כּל אליליכם-הבל ואמוּנתכם-שוא! שׂימוּ נגד עיניכם רק אחת, אחת: ישע וּמפלט! בּקשוּ אפשרוּת הישע והמפלט, בּקשוּ את האמצעים להתגלמוּת משׂא-הנפש של השׂגת ארץ!”

וּבאוֹתוֹ זמן שכּוּלם משתעשעים בּמהפּכה אוֹמר בּרנר:

“גם גזירוֹת-הרוֹעים, גם מסעוֹת-הצלב, גם הריגת-ת”ח היוּ בּתקוּפוֹת של מהפּכוֹת! גם אז היוּ מסיתים: בּנוּ מסיתים. את מי להסית ימצאוּ תמיד…".

ראִיית-הגוֹרל הזאת וּראִיית המפלגוֹת היהוּדיוֹת כּמוֹ

שהן היא אשר הביאה את בּרנר לידי אוֹתה הרגשה, שאנחנוּ, בּלשוֹן הדלה שלנוּ, קוֹראים לה יאוּש. אוּלם המלה הזאת – יאוּש – יש לה שימוּשים רבּים ושוֹנים, וּבשימוּש המוּשׂג הזה כּשלעצמוֹ עוֹד אין יוֹרדים לסוֹף

הענין. הרבּה סוֹפרים עברים והרבּה מעריכים כּתבוּ על היאוּש ועל הכּפירה של בּרנר. בּרנר עצמוֹ, בּצעירוּתוֹ, עוֹד לפני עלוֹתוֹ לארץ-ישׂראל (וכמעט כּל כּתיבתוֹ של בּרנר בּארץ-ישׂראל היתה כּתיבה של יאוּש), הגדיר את הדברים כּכה:

"הן הם לא יֵדעוּ לעוֹלם להבדיל בּין התאוֹננוּת המלוּוה בפיהוּק וּבהתרשלוּת של קוֹרת-רוּח וּבין התאוֹננוּת יאוּשית קיצוֹנית

הבּאה בּחירוּק-שינַים וטפטוּף-דם, שלפעמים – אגב-אוּרחא – דוקא היא, ורק היא, מדלגת שוּר ועוֹלה כּליל בּעשׂיית מה שאפשר ואף מה שלא אפשר".

בּרנר, אשר מחשבתוֹ היתה כּל כּך ריאַליסטית, לאחר שהוּא מגדיר ואוֹמר שיש דברים שהם בּלתי-אפשריים, הוּא בּא וּמוֹסיף: תעשׂוּ את הבּלתי-אפשרי, צריך לעשׂוֹת את הבּלתי-אפשרי:

“הם יטענוּ: איש שהקריאה: “חברים! אנחנוּ מנַצחים!” הינה על שׂפתיו, אַל ישמיע את קוֹלוֹ, אַל יבוֹא אלינוּ להשמיע את קוֹלוֹ, כּי איננוּ צריכים לכגוֹן דא, ולהם הצדקה: הקריאה “אנוּ מנַצחים” כּבר הוּרגלנוּ בּה ואינה מחַייבת אוֹתם לשוּם דבר, לשוּם צלוֹ של דבר. אבל אלה שנוֹשׂאים עיניהם בּחרדת-נפש לתקוה ואין תקוה אַל יבוֹאוּ לאֵלה שבּאמת אין להם צוֹרך בּתקוה והתקוה בּפיהם…”

אלה המשתמשים בּין בּתיאוֹריוֹת בּין בּמליצוֹת, שהן מסבּירוֹת להם את הפּרוֹצסים החברתיים והן מרגיעוֹת אוֹתם ואוֹמרוֹת להם: אין דבר, ההיסטוֹריה היא בּעדנוּ, העתיד הוּא בּעדנוּ – אלה האנשים קשה להם לסבּוֹל את האחרים, הרוֹאים את התהוֹם ואינם מסתירים אוֹתה, אלא מכריזים עליה, אמנם בּלי תקוה, אבל מתוֹך נכוֹנוּת לעשׂוֹת מה שאפשר, כּדי שיתגשם מה שהם מאמינים בּוֹ.

זה היה אוּלי אחד הוידוּיים של בּרנר, אשר כּל יאוּש שלוֹ לעוֹלם לא היה יאוּש מרגיע, האוֹמר: וּבכן, נחדל מזה; כּי אם, להיפך, כּל יאוּש שלוֹ אוֹמר: וּבכן, נעשׂה את המאמץ הבּלתי-אנוֹשי בּשביל להציל מה שאפשר. אמנם, את העם היהוּדי ואת גוֹרלוֹ הוּא ראה בּצוּרה האכזרית בּיוֹתר.

בּמקום אחר הוּא מתאר כּיצד אדם אחד בּא לחדרוֹ וּבטרם יאיר הבּוֹקר הוּא לוֹקח את התמוּנה של הירשנבּרג, התמוּנה של הגלוּת, של גירוּש יהוּדי, וקוֹרע אוֹתה:

“בּטרם יאיר הבּוֹקר לקח את התמוּנה של הירשנבּרג, הגדוֹלה והנאדרה בּטרגיוּתה, “גלוּת” אשר היתה תלוּיה מעל לראשוֹ, ויקרענה לקרעים קטנים: צוֹענים אינם בּגלוּת”.

כּלוֹמר: לצוֹענים אין כּלל הרגשה שהם בּגלוּת, אין להם כּלל הצוֹרך לצאת מן הגלוּת.

והנה תיאוּר של יהוּדי, של יהוּדי מוּפשט:

"יהוּדי… יהוּדי… הוֹי! בּריה זוֹ, הטוֹבעת בּרוֹק

וּלדמה אין אפילוּ ערכּוֹ של רוֹק; בּריה שהנָה לחרפּה וּלמשׂא לַכּל,

וקוֹדם כּל על עצמה; בּריה המטפּלת לרצוֹנה וּבעל-כּרחה בּכל מקוֹם, וּבכל

מקוֹם צוּרת-“חוֹזק” לה; בּריה שאינה יוֹצרת מעוֹלם את הצריך לה לעצמה ואינה נהנית מעוֹלם מפּירוֹת עבוֹדתה; בּריה שכּל מקוֹם וּמקוֹם גלוּת לה ושאין לה לא רצוֹן, לא אֱיָל ולא תקוה לבוֹא אל מקוֹם אשר לא גוֹלה יהיה; בּריה שאין לה שׂפה מִשלה ולה, שאין לה חיק-טבע וּנאוֹת-שׂדה קרוֹבים לה, שאין לה כּתבים גדוֹלים מאחים גדוֹלי-רוּח ואין לבּוֹת חמים מאחיוֹת יפוֹת-מראה; בּריה שאין לה לא שמַיא ולא אַרעא, שאין לה כּלוּם, כּלוּם, בּהחלט לא מאוּמה, בּמה לחיוֹת, בּהחלט לא פּינה לאן לברוֹח…"

ועוֹד:

"הן עם של יהוּדים אין בּעוֹלם. הן הגלוּת סוֹף סוֹף יכוֹל יכלה לנוּ. אין כּבר עם. יש בּהוּלים-מטוּמטמים וּמוּפלגי-תוֹרה בּליטא, טיפּשים וּפראים בּפּוֹלניה, הדיוֹטים ונבזים בּגַליציה, נרקבים

וּמַעלי-בּאשה בּאוּנגַריה ורוֹמניה, גסים וקהים בּאנגליה וּבאמריקה,

שנוֹררים וּמזוּהמים בּפלשתינה, צבוּעים-אנוּסים וּדשנים-כּרסנים בּגרמניה

וּפרַנציה וּבאיטליה. וכוּלם, כּוּלם ספּחת הם לעצמם ולעם אשר בּתוֹכם הם יוֹשבים – אבל לא עַם!

כּי אילמלי היתה בּתוֹך כּל אלה אף מקצת ממה שרגילים לסַמן בּשם רגשי עם בּריא, כּי אז היה צף ועוֹלה יחס אחר אל כּל התוֹפת הגוּפנית והנפשית, שאנוּ, השׂרידים, נמצאים בּה.

אילמלי היתה בּתוֹך אלה אף קצת ממה שצריך להיוֹת לנבראים בּצלם שמעוֹן בּן-גיוֹרא ושמעוֹן בּר-כּוֹכבא, היתה תנוּעת-השחרוּר

שבּקרבּנוּ אחרת, לגמרי אחרת… לא היוּ בּני-היהוּדים האלה מבטאים את השם “ציוֹניוּת” בּזוֹ הנגינה שהם מבטאים אוֹתוֹ כּיוֹם! לא היוּ הם מבטאים גם את השם “פּוֹגרוֹם” בּאוֹתה הנגינה שהם מבטאים אוֹתוֹ כּיוֹם".

ושוּב אני חוֹזר קצת לתיאוּר הדמוּיוֹת הרוּחניוֹת של בּני הדוֹר אצל בּרנר. יש לוֹ לבּרנר חשבּוֹן גם עם אלה שהוּא אוֹהב אוֹתם. את טוֹבי הגיבּוֹרים שלוֹ הוּא לוֹקח מעוֹלם המהפּכה וּמגלה את החוָיוֹת

והתמוּרוֹת הנפשיוֹת שלהם, וגם בּזמן שהוּא מתאבּק בּעפרם – יש לוֹ אִתם ויכּוּח. למשל, כּשהוּא מדבּר על הטרוֹריסטים הרוּסים:

“גם אוֹתם בּעלי הנקמה הקדוֹשים, הבּאים לבער את הרע ועוֹלים לגרדוֹם – דברי נגידים בּפיהם על זכרוֹנם אשר ישאר ויפעפּע לדוֹרוֹת, על גוּפם, הקליפּה החיצוֹנה, ההוֹלך וכלה, ועל רוּחם אשר אחרי כּליוֹנם ימריא ללבבוֹת וילַבּה שם את הלהב ויביא גאוּלה לעוֹלם”.

הוּא מגלה פּה את הסתירה שבּהם: לכאוֹרה הם דוֹגלים בּהשקפוֹת מַטריאַליסטיוֹת, לוֹעגים לכל דבר שהם קוֹראים לוֹ “רוֹמַנטיקה” וּ“מיסטיקה”. אבל הם עצמם, כּשהם עוֹלים לגרדוֹם, הכּוֹח המניע אוֹתם, אשר בּשמוֹ הם מדבּרים – אינוֹ כּוֹח הניתן להיוֹת ממוּשש בּידים.

“מאי נַפקא מינא בּזה שחבריהם העוֹמדים מתחת, והם העוֹלם עצמם, לפנים, פּיהם מלא לעג וּבוּז ל”מיסטיקה“…”

או, למשל, כּשהוּא עוֹד פּעם חוֹזר לאנשי הויכּוּח:

“דבר לא נעדר: גם החשבּוֹן ה”מדעי“, גם הבּוּז להלָך-נפש, גם הדבּקת-השלטים לכל רגשוֹת האדם, גם המִסגרוֹת הצרוֹת לכל הגוָנים של החיים. דבר שאין צוֹרך לאמרוֹ הוּא איפוֹא כּי אסוּר היה לדבּר בּאזניהם על רוּח האוּמה שאינוֹ לגמרי ושהוּא רק רֶזוּלטַט של אָפני חיים ידוּעים ואין להם דבר אליו, וּבכלל אין להם דבר אל האוּמה בּכללה, שצוּרתה ההיסטוֹרית אינה חשוּבה בּעיניהם לחלוּטין, אלא עסקם הוּא רק עם המהלך ההיסטוֹרי של תנאי-הקיוּם של יהוּדי-היוֹם… רק היוֹם, מבּלי כּל נגיעה בּעבר, רחמנא ליצלן. ואם לחָשם אדם על השנים הרבּוֹת של חיי בּני ישׂראל ועל כּל המוֹצאוֹת אוֹתם בּהמשך הזמן הרב הזה, שהרי כּל זה לא עבר מבּלי השאיר אחריו רשמים ידוּעים בּתכוּנת בּני ישׂראל הללוּ, וּמעכשיו, אם אנוּ רוֹצים לבנוֹת איזה דבר בּתוֹך אלוּ, הרי שעל כּרחנוּ להתחשב עם היסוֹד הזה – היה הלה בּעיניהם כּמבלה-עוֹלם. וּמימלא, אנחנוּ, הציוֹנים, אשר כּל העבר הקשה והמחריד שלנוּ היה יקר וקדוֹש לנוּ עד מאד, ולא כּדבר שצריך אוֹ שאפשר לשוּב אליו, אלא כּחוֹמר רב-ערך העוֹמד וקיים וּמצפּה שיעלוּהוּ ויִיצרוּ מתוֹכוֹ (כּלוֹמר: אנחנוּ איננוּ אנשים משוּעבּדים למסוֹרת, הרוֹצים לשוּב אליה על מנת להשליט אוֹתה בּחיינוּ. בּ.כּ.), – אנחנוּ ראינוּ בּאלה הידענים, הבטוּחים, המתלוֹצצים, כּמוֹ בּאחיהם מאמיני- ה”בּוּנד“, תוֹלדוֹת המצב הכּלכּלי של האוּמה הגוֹססת, אשר נשמוֹת בּניה פּרחוּ מתוֹכם ונכנסוּ לתוֹך פראזוֹת שאינן מעלוֹת ואינן מוֹרידוֹת”.

והלאה:

"וּזכוּרני, אָחי, פּעם אחת בּימים ההם נזדמנתי לפוּנדק אחד עם בּחוּר “טריטוֹריאַליסט”, שבּשעת דיבּוּרי עמוֹ הפליט מפּיו משפּטים בּטוּחים על ההיסטוֹריה הדוֹחפת את הפּרוֹליטריאט היהוּדי שבּרוּסיה

לריאַליזציה של הטריטוריאַליזמוּס. ואני, כּמוּבן, יצאתי מכּלַי: מה דוקא רוּסיה! וצעקתי מנַהמת לבּי: איזוֹ דחיפה! התגשמוּת הציוֹנוּת על תנַאי היא: אם לא יִמָצאוּ בּנוּ חלוּצים ואבדנוּ".

בּימים ההם עוֹד לא היתה שגוּרה המלה “חלוּץ”, אבל בּרנר כּבר ראה את נקוּדת-האחיזה היחידה בּזה, אם יִמָצאוּ בּנוּ אנשים אשר יתנוּ את חייהם על הגשמת הציוֹנוּת.

"והוּא ישב בּבטחה והצטחק. זה עתה בּא מהתם, וּבדיסקוּסיוֹת שבּתחוּם-המוֹשב, כּנראה, נוֹהגים אפילוּ הפּלשׂתינאים

בּטרמינים יוֹתר מדעיים. אז פּקעה סבלנוּתי ועברתי מהגנה לתגרה: אַתם – מה? מה? מה יקר לכם וּבמה אתם מוֹדים? ארץ תקוָתנוּ כּל הימים לחיי בּני-חוֹרין – ציוֹן – בּוּז וּשׂחוֹק; הלבוּש של כּל מה שהרה והגה רוּחנוּ בּכל הדוֹרוֹת וּבכל הארצוֹת – עברית – בּוּז וּשׂחוֹק. וּכלוּם יש איזה ממש בּקריאה בּעלמא: ארץ?"

כּאן בּא המרד. המרד בּא לא מתוֹך זה שהיתה לאנשים פּרוֹגרמה טוֹבה והם ידעוּ איך יצילוּ את העם, איך יצילוּ את הציוֹנוּת. זה היה מרד של יחידים, של בּוֹדדים, אשר לא ידעוּ בּעצמם שוּם דרך ולא היה להם שוּם בּטחוֹן בּאיזוֹ דרך שהיא. רק הבּוּשה שבּכּניעה, הבּוּשה שבּהסתגלוּת למצב הקיים – היא שדחפה אוֹתם.

זה היה אוּלי המרד הקשה בּיוֹתר שאפשר למצוֹא בּהיסטוֹריה האנוֹשית. יש מרד אשר אתה יוֹדע כּי לאחר שעוֹררת אוֹתוֹ ילכוּ אחריך המוֹנים. ואפילוּ היוֹם אתה בּוֹדד, ואפילוּ היוֹם אתה נוֹפל – הנך יוֹדע: המוֹפת שלך יעוֹרר אחרים. אוּלם בּני הדוֹר ההוּא, אלה שמרדוּ בּכל העוֹלם הרוּחני הקיים – להם לא היתה שוּם תקוה כּזאת; לאלה שכּתבוּ עברית ושהיוֹם עוֹד היוּ להם קוֹראים – לא היה להם שוּם בּטחוֹן שמחר יקראוּ עברית.

להרגשה זוֹ נתן בּרנר בּיטוּי בּ“אחרוֹנים על החוֹמה”, בּזמן שהוּא עוֹמד עם העתוֹן הקטן הזה שיצר בּגוֹלה הלוֹנדוֹנית, “המעוֹרר”, וּמסביבו חבריו – גם חבריו הקרוֹבים מאד – אשר עזבוּ את המערכה, עזבוּ את השפה העברית; והוּא, גם בּזמן שהוּא כּוֹתב עברית, אין לוֹ קשר עם בּעל-הבּית העברי, כּלוֹמר: אוֹתוֹ חוּג של משׂכּילים, למדנים, בּעלי-בּתים, שהם הקוֹראים עברית, הם כּלל אינם מבינים את חייו הנפשיים, אינם מבינים כּלל על מה הוּא מדבּר. בּאוֹתה שעה אוֹמר בּרנר:

"ואוּלם אנחנוּ, אנחנוּ, אשר הצעקה הכּבוּשה: “ארץ!” יוֹצאת מתוֹכנוּ לא בּכדי לקיים את המצוה המַטריאַליסטית-ההיסטוֹרית של פּרוֹליטריזציה, כּי אם מפּני שאנוּ חוֹששים, בּגוֹדל יסוּרינוּ,

לכליוֹננוּ הלאוּמי, לכליוֹן-עַם-היהוּדים, מפּני שעינינוּ פּקוּחוֹת

לראוֹת את אפשרוּת האבדן המוּחלט שלנוּ ואתנוּ גם אבדן לשוֹננוּ, לשוֹן אליעזר בּן-חנניה ויוֹחנן מגוּש-חלב, אנחנוּ אוֹמרים: אמת, ספרוּתנוּ העברית בּזמן האחרוֹן, כּפי הנראה, הוֹלכת וחדלה מהיוֹת האבוּקה המאירה שלנוּ. ואם עוֹד שנוֹת מספּר כּאלה, אם עוֹד שנוֹת מספּר של רפיוֹן-רוּח ולא-גאוּלה – ולא תהי עוֹד ספרוּתנוּ העבריה האוֹצר הגדוֹל לנשמת אוּמתנוּ. ואוּלם אנחנוּ איננוּ כּמוֹכם".

היינוּ: כּמוֹכם האידישיסטים, הבּוּנדאים, הטריטוֹריאַליסטים, האוֹמרים “החיים על צדנוּ”, “אנחנוּ המנצחים” –

"ואוּלם אנחנוּ איננוּ כּמוֹכם להתפּאר כּל היוֹם, כּי

החיים על צדנוּ הם; אנוּ, העברים, יוֹדעים כּי הזרם אל מוּל פּנינוּ הוּא, כּי קשה היא דרכּנוּ, כּי החיים בּאים לכלוֹת את נפשנוּ. בּרם אנוּ, היהוּדים הצעירים, בּני העברים הקדמוֹנים, אנוּ אשר סוֹפרי יהוּדה וחוֹזיה מימוֹת מיכה וירמיהוּ עד פּרץ בּן-משה ואחריו, נתנוּ את העוֹלם בּלבּנוּ; אנוּ אשר הלשוֹן העברית החיתה והעשירה את נפשוֹתינוּ, אשר שיוּר אין לנוּ מבּלעדיה, אשר היא היא מקוֹר חיינוּ, חלק מסוֹד הוָיתנוּ ואחוּזה וּקשוּרה בּכל עצמוֹתינוּ – אנוּ איננוּ רוֹצים

בּזה, וּלעוֹלם איפוֹא, וּבשוּם אוֹפן לא נַשלים את הרעה הזאת, וּלעוֹלם איפוֹא, וּבשוּם אוֹפן לא נוּכל להישקט ולראוֹת ניר אוֹבד ליתר הפּליטה. אחרוֹנים נישאר על החוֹמה".

וּבכן, הנכוֹנוּת הזאת בּאה רק מתוֹך אוֹתוֹ רגש הכּבוֹד העמוֹק שאינוֹ נוֹתן להם בּשוּם אוֹפן להיכּנע לגוֹרל זה המשעבּד

אוֹתם.

בּמקוֹם אחר, כּאשר יוֹחנן שב“מעֵבר לגבוּלין” רוֹצה

להסבּיר מה הציוֹנוּת בּשבילוֹ, הוּא שאיננוּ מאמין בּציוֹנוּת,

אוֹמר:

“יכוֹל הייתי לחלוֹם ירחים שלמים, לילה לילה, שהנני נוֹפל חלל בּתוֹר איש-צבא בּמלחמתי, מלחמת-דמים, בּעד פּלשׂתינה. אבל פּקוּח-עינים למדי הייתי תמיד לבלי ראוֹת, כּי אין הכּרה ציוֹנית בּתוֹך המוֹן בּית ישׂראל וכי אי אפשר שתהא הכּרה כּזאת בּתוֹכם”.

הציוֹנוּת בּשבילוֹ אינה ענין של נוּסחה תיאוֹרטית, כּי אם הרבּה יוֹתר מזה:

“כּי בּשביל להיוֹת ציוֹני צריך להיוֹת מקוֹדם אדם המבין צערה של אוּמה וּטרגדיה של אוּמה, אדם נקי-הלבב וּצלול-הדעת, ויחד עם זה מאמין בּאפשרוּת אי-האפשרוּת, וחזק לאין גבוּל לעבוֹד בּשבילה וללכת בּלא-דרך”.

וּפה בּאה מיד הנימה העצוּבה:

“ואנשים כּאלה הלא אין בּתוֹכנוּ, אינם, אינם!..”

שׂמתם אוּלי לב שכּל סיפּוּרי בּרנר בּנוּיים כּמעט תמיד

על פּי מבנה אחד: מחוּץ לאוֹתם האנשים שהוּא מגלה את כּל קלוֹנם, שהם בּשבילוֹ משהוּ משוּקץ וּמתוֹעב, יש אצלוֹ בּעצם שני סוּגים של גיבּוֹרים חיוּביים, אוֹ נכוֹן יוֹתר: יש אצלוֹ גיבּוֹר חיוּבי אחד, שהוּא מפצלוֹ לשני אנשים. האחד הוּא אדם נלבּט מאד, סמל היאוּש, סמל הראִיה הקוֹדרת; השני הוּא האדם הנשאף, שאוֹתוֹ הוּא מציג לעצמוֹ כּמוֹ אידיאל. למשל בּ“מסביב לנקוּדה”, ששם ניתנה האוירה של הנוֹער היהוּדי המַהפּכני, והוּא נכתב עוֹד בּהיוֹת בּרנר צעיר מאד – יש גיבּוֹר אחד אַבּרמסוֹן (הוּא בּרנר עצמוֹ), שהוּא כּל הזמן נלבּט מכּאן לשם; ועוֹמד לפניו האיש אוּריאל דוידוֹבסקי – מישהוּ הפּוֹרש מן החיים לגמרי. הגיבּוֹר של בּרנר היה בּאוֹתה תקוּפה אדם הפּוֹרש מן החיים, שאינוֹ רוֹצה בּהם, זוֹרק אוֹתם.

אבל מלבד אלה, הרי הגיבּוֹרים של בּרנר הם כּמעט אנשים אילמים, אנשים שאינם בּעלי-כּשרוֹן, לא אנשי כּתיבה ולא אנשי הגוּת גדוֹלה, כּי אם אנשים אשר כּוֹחוֹת הנפש שבּהם עוֹלים על כּל השאר. הם אינם צריכים ללכת בּדרך הארוּכּה של חקירה כּדי להגיע לאמת, – הם מבינים מה עליהם לעשׂוֹת, ויש להם הכּוֹח של העשׂיה. בּסיפּוּרוֹ “מעֵבר לגבוּלין” מוֹפיע אדם אחד, חזקוּני, שאין לוֹ כּמעט מלים בּפיו, הוּא מתבּטא בּמלים מצוּמצמוֹת מאד, אבל הוּא תמיד יוֹדע לבוֹא בּשעה רעה וּלהציל, הוּא תמיד יוֹדע מה עליו לעשׂוֹת. כּיוֹצא בּזה הגיבּוֹר השני שלו, אברהם מנוּחין, אשר בּשעה שפּגש אוֹתוֹ – האירה לוֹ “שמש ילדוּתוֹ”, שמש החוּמש.

והנה אחד הגיבּוֹרים של בּרנר בּ“מן המיצר” – מַהפּכן גדוֹל שנשלח לסיבּיריה, ושם עוֹברת עליו מהפּכה נפשית גדוֹלה מאד. בּדמוּת זוֹ וּבמוּשגים אלה, אפשר לוֹמר כּי בּרנר כּאילוּ מבשׂר את דמוּת האדם שהוּא רוֹצה לראוֹת בּעליה השניה:

"הגבוּרה… כּן, כּן, חייו בּסיבּיריה הוֹרוּהוּ: לא בּרגע הגבוּרה, כּי אם בּהתמדה, בּהן תמידי, בּמעשׂי וּבחיי יום יוֹם. יוֹדע הוּא מן הנסיוֹן: נקל ואפשרי להיוֹת אמיץ לשעה, להתגבּר על נסיוֹן קשה, למסוֹר את הנפש ולעשׂוֹת פּעם מעשׂה שלא יֵעָשׂה, לצאת בּפלוּגה של הגנה נגד קהל רוֹצחים בּמוּנדירים וּבלי מוּנדירים, ואפילוּ לצאת לגרדוֹם. אבל כּשהתחיל לחיוֹת בּערבוֹת סיבּיריה יוֹם, שני ימים, שלוֹשה ימים, ארבּעה ימים, וּבכל יוֹם ויוֹם לדאוֹג שלא למוּת בּרעב, בּכל יוֹם ויוֹם

לראוֹת את הכּליוֹן שמסביב, בּכל שעה ושעה להתענוֹת מגָלוּת-סיבּיריה בּכל פּרטיה וּבכל קטנוּיוֹתיה, וּבכל זאת לא להיוֹת תוֹהה על הראשוֹנוֹת, לא נוֹפל בּרוּח – אז הבין כּי המדרגה היוֹתר רמה היא: לעמוֹד על משמר של חשיבוּת-האדם בּלי הפסק, שעוֹת, ירחים ושנים, להתיחס כּאדם תקיף אל כּל הנפגש גם – וּביחוּד – בּפעוּטוֹת, בּנמוּשוֹת, בּשוֹנוֹת… להיות בּחינת אב לכל יתמוּת שבּעוֹלם".

כּאן אוּלי הפּילוֹסוֹפיה היוֹתר עמוּקה של בּרנר.

"ואם לא לרגע, אלא לימים וּלשנים. היעמוֹד בּוֹ לבּוֹ אם יפָּגש בּזה בּמציאוּת? – על כּגוֹן דא, ורק על כּגוֹן דא, יש לדאוֹג, אילמלא היתה הדאגה בּכלל מן המידוֹת הבּלתי-מהוּגנוֹת. הצוֹרך לזה – יוֹדע הוּא בּרוּר – נוֹבע מעצמוּתוֹ; צוֹרך זה, להיוֹת כּך ולא אחר, שלוֹ הוּא, לא מבּחוּץ בּא אליו, אבל מה בּכך – היכוֹל יוּכל? כּוֹחוֹ המיוּחד הוּא בּזה שאינוֹ תלוּי בּמפריעים קלים, חיצוֹניים, שאינוֹ מתירא מפּני

אי-נעימוּיוֹת שוֹנוֹת, העוֹמדוֹת בּדרך כּצר… אבל בּכל זאת… כּלוּם די בּזה?.."

המרד שאנשי העליה השניה מרדוּ בּמקוּבּלוֹת התכּוון לא רק לחלקים האנטי-ציוֹניים שבּעם היהוּדי. אוּלי יוֹתר מזה הם מרדוּ קוֹדם כּל בּציוֹנוּת עצמה, כּמוֹ שהיא, הם ראוּ את הציוֹנוּת כּמוֹ שהיא, שאף היא אינה אלא ענין לדיבּוּרים, אף היא אין בּה שוּם מעשׂה של גבוּרה, אף היא אין בּה נכוֹנוּת להסיק את המסקנוֹת האחרוֹנוֹת. וּכשם שהנכוֹנוּת לעלוֹת לארץ ינקה אצלם מהרצוֹן להסיר מעליהם את אבק החיים ההם, כּך גם ינקה עלייתם מתוֹך שלילה גמוּרה של הציוֹנוּת כּמוֹ שהיא.

אדם כּר' בּנימין, שעכשיו הוּא שקוּע הרבּה בּעוֹלם החרדי וּבשעתוֹ היה אחד האנשים הראשוֹנים של העליה השניה ואחד העוֹזרים הנאמנים של בּרנר, כּוֹתב בּזמן שהוּא נמצא כּבר בּארץ-ישׂראל:

“וּבמטוּתא מכּם, אחים אהוּבים, אַל נא תזכּירוּ לי את ה”ציוֹנוּת“. מלה זוֹ מתחילה להחניקני, להעיק על נשימתי. גם בּימיה הטוֹבים לא עלתה לגדוּלתה בּזכוּת עצמה, אלא בּזכוּת נוֹשׂאה. גם אז היה הרצל העיקר והיא הטפל”.

כּלוֹמר, את הגילוּי של גבוּרה, של הוֹד, הוּא ידע בּהרצל ולא בּציוֹנים:

“ועכשיו מה היא כּי תחריד את מנוּחתנוּ? וּמה קוֹל הענוֹת והיבבוֹת, אם אלה שאתם קוֹראים להם “ציוֹנים” אינם חיים על פּי מַסקנוֹתיה של מלה זוֹ?”

אי אפשר היה כּמעט להגיע לארץ-ישׂראל אילמלא המרד הזה בּציוֹנוּת, מפּני שהציוֹנוּת לא דרשה כּלוּם. מחוּץ לענינים בּוֹדדים לא בּאה הציוֹנוּת בּתביעה מאת אנשיה: הגשימוּ אַתם את הציוֹנוּת!

בּמשך שנים רבּוֹת היוּ הציוֹנים החשוּבים אוֹמרים כּי

אסוֹנה של הציוֹנוּת הוּא שבּאים לארץ אנשים בּלי אמצעים והם נוֹפלים למעמסה על הקוּפּה של חוֹבבי-ציוֹן. אמנם, הדבר הזה בּאמת איננוּ כּל כּך נלעג. הקוּפּה של חוֹבבי-ציוֹן היתה אוּמללה מאד, דלה מאד. היא ראתה את עצמה כּמחוּיבת תמיד לסתוֹם איזה חוֹר אצל האִכּר אוֹ הפּוֹעל הנמצא בּארץ. כּאשר שאלו פּעם את לילינבּלוּם מה עוֹשׂה ועד חוֹבבי-ציוֹן, אמר: “פָּגרה פּרה, קוֹנים פּרה”. כּלוֹמר, זה היה כּל הענין של הציוֹנוּת: כּשאצל אכּר מתה פּרה, יוֹשב הועד בּאוֹדיסה וּמחליט להקציב הקצבה בּשביל פּרה חדשה. לילינבּלוּם סימל בּזה את היקף הפּעוּלה הציוֹנית בּאוֹתוֹ זמן. בּתנאים אלה, כּל פּעם שנוֹדע שישנם איזה צעירים נלהבים הרוֹצים לעלוֹת לארץ, היוּ חוֹבבי-ציוֹן רגילים לפרסם כּרוּזים “אַל תעפּילוּ!” – אתם רק תפּלוּ למעמסה, אתם תחזרוּ אחר כּך לחוּץ-לארץ מיוּאשים!

זו היתה כּל התוֹרה של הציוֹנוּת. הציוֹנוּת כּוּלה היתה ציוֹנוּת על תנאי. בּעצם, לא היה בּנדוֹן זה הבדל בּין התיאוֹריה שאמרה שקוֹדם צריך לבוֹא לארץ הוֹן פּרטי, ואחר כּך, בּעקבוֹתיו, יבוֹא הפּרוֹליטריוֹן, וּבין התיאוֹריה של חוֹבבי-ציוֹן. מצד אחד היה זה ניסוּח מַרכּסיסטי-מדעי, אבל בּעצם גם בּעל-הבּית הציוֹני חשב כּך: צריך שיִמָצאוּ יהוּדים עשירים, אשר מתוֹך אידיאליזם, אוֹ מתוֹך תקוה לעסקים טוֹבים, יבוֹאוּ לארץ, וּמקרבּם תיבּנה הציוֹנוּת. הציוֹנוּת לא ידעה מה לעשׂוֹת בּאוֹתוֹ החוֹמר האנוֹשי הכי-יקר שלה. אפשר לוֹמר, שכּמעט מן הימים הראשוֹנים שחדלה עליית בּיל"וּ – והיא חדלה מיד – מהימים שאנשי פּייאֶרבּרג שאלוּ “לאָן”, לא ידעה הציוֹנוּת מה לוֹמר לאנשיה וּלנאמניה.

אפס-מעשׂה זה, יוֹתר מכּל אידיאוֹלוֹגיה אנטי-ציוֹנית, יוֹתר מאוירת המהפּכה הרוּסית, אפס-המעשׂה שהיה כּרוּך בּציוֹנוּת כּל הימים – הוּא אשר רצח את אנשיה אוֹ שהפך אוֹתם למבַלי-עוֹלם אוֹ לאנשים שׂבעים וּמדוּשנים, כּלוֹמר, הוֹציא מהם כּל רצוֹן של הגשמה ציוֹנית, אוֹ שאמר להם: מי שרוֹצה בּאמת בּחיים עשירים, חיים מלאים, ילך למקוֹם אחר – אצלנוּ אין לוֹ מה לעשׂוֹת.

ודרוּש היה שמצד אחד תתרוֹפף האמוּנה בּזה שבּאמצעי הדיפּלוֹמַטיה וּבדרך הזאת (לאמוֹר, בּדרך של אוֹרגַניזציה ותעמוּלה וקוֹנגרסים) יכוֹלים להגשים את הציוֹנוּת (והיא נתרוֹפפה בּ-1903, בּתקוּפה שבּה התחיל ענין אוּגַנדה); וּמצד שני דרוּש היה שיקוּם טיפּוּס אנוֹשי אחר, אשר יגלה מחדש בּקרבּוֹ אוֹתה תחוּשה שגילוּ אנשי “בּיל”וּ", יגלה אוֹתה נגד כּל המגמוֹת השוֹלטוֹת בּציוֹנוּת הרשמית.

הראשוֹנים שגילוּ לעצמם את ההכרח הזה היוּ אנשי קבוּצת “פּוֹעלי-ציוֹן” מהוֹמל, עליה עברוּ הפּרעוֹת בּהוֹמל ואנשיה השתתפוּ בּהגנה העצמית; וּמאידך עדיין לא הספּיקה קבוּצה זאת להיוֹת קרבּן הטריטוֹריאַליזם. קבוּצה זאת היא אשר פּתחה בּראשוֹנה את הדרך של העליה השניה לארץ.

עד כּמה שענין הבּגידוֹת הציוֹניוֹת הן חלק, אפשר לוֹמר חלק איוֹם, אבל חלק המלַוה את כּל הפּעוּלה הציוֹנית, תוּכלוּ ללמוֹד מהעוּבדה שאֵלה אשר עלוּ ראשוֹנים מהוֹמל, אוֹתה קבוּצה אשר ממנה יצאוּ אנשי “השוֹמר”, אנשי הבּטחוֹן בּארץ ואנשים שפּנוּ אל העבוֹדה בּארץ, אלה אשר מחבריהם יצרוּ את עין-גנים וּמהם הלכוּ לקוֹלקטיב בּסג’רה (בּעצם היתה זאת קבוּצה לא כּל כּך גדוֹלה, מיחזקאל חַנקין הצייד והשוֹמר, שהיה הגדוֹל שבּחבוּרה, עד אליהוּ אֶבן-טוֹב, הצעיר שבּחבוּרה), כּל אלה היוּ בּטוּחים שהם פּוֹתחים דרך רחבה בּשביל חבריהם שיבוֹאוּ אחריהם. אבל כּל אוֹתם החברים שהיוּ אתם יחד שוּתפים לאוֹתה חוָיה, החברים ששלחוּ אוֹתם – הם כּוּלם, לאחר חצי שנה אוֹ שנה, היוּ כּבר בּמחנה הטריטוֹריאַליסטים, מחוּץ לציוֹנוּת. וכך היה גוֹרלם של רבּים שפּתחוּ את הדרך מתוֹך אמוּנה שיש מי שיבוֹא בּעקבוֹתיהם. אלה האנשים אשר למענם הלכוּ, אם אפשר לוֹמר כּך, ראשוֹני העוֹלים מבּני העליה השניה, אלה האנשים שנשארוּ אחריהם בּגוֹלה, לא היתה להם הנשימה הארוּכּה, לא היה בּהם כּוֹח-האמוּנה וכוֹח-הנאמנוּת כּדי להצטרף אליהם.

המפעל הציוֹני שוֹנה מכּל שאר מפעלי השחרוּר בּזה ששׂדה-הפּעוּלה שלוֹ נמצא לא בּמקוֹם שהתנוּעה קיימת. התנוּעה קיימת בּגוֹלה; שׂדה-הפּעוּלה שלה, כּלוֹמר, מקוֹם ההגשמה – ארץ-ישׂראל. המעבר הזה הפּשוּט – הפיסי, הגיאוֹגרפי – שהוּא תנאי להגשמת הציוֹנוּת, איננוּ יכוֹל להיעשׂוֹת על ידי החלטה בּלבד, על ידי ויכּוּח. הוּא זקוּק למאמץ מיוּחד. והמאמץ הזה אינוֹ פּשוּט.

כּיון שהמַעבר לארץ-ישׂראל הוּא תהליך ממוּשך, הדוֹרש גם אמצעים גדוֹלים מאד, לכן התרגלה התנוּעה הציוֹנית למחשבה שאפשר לקיים את הציוֹנוּת כּמעט בּלי כּל עליה.

המחשבה הציוֹנית הרשמית של אוֹתה תקוּפה לא ידעה איזוֹהי הדרך הישירה לארץ-ישׂראל, וגם התחמקה מתשוּבה בּרוּרה על זה. המחשבה הפּוֹליטית, מחשבתוֹ של הרצל, אמרה גלוּיוֹת: אין צוֹרך עכשיו בּעליה. הרצל גם טען שעליה בּלא צ’ארטר תזיק; אבל כּאשר יוָצרוּ תנאים פּוֹליטיים חדשים ויוָצרוּ המכשירים החשוּבים – תבוֹא בּבת אחת עליה המוֹנית.

ולכאוֹרה, כּלוּם יש שֵם נערץ בּתנוּעה הציוֹנית מאשר הרצל? אין בּתנוּעה הציוֹנית סמל אחר לאישיוּת, שנשׂרפה על מוֹקד העם בּגבוּרה כּזאת וּביוֹפי כּזה כּמוֹ הרצל. אבל הרצל מלא שגיאוֹת. הדביקוּת שלנוּ בּהרצל היא בּנקוּדה אחת, אוֹ נאמר בּשתי נקוּדוֹת: בּרעיוֹן של מדינת-היהוּדים, כּלוֹמר, הרעיוֹן של יציאת מצרים, של העברת היהוּדים הגדוֹלה לארץ-ישׂראל; וּבסמל האישי – בּטוֹהר, בּשלימוּת, בּהתמסרוּת הגמוּרה לענין גאוּלת העם, עד כּדי שלא להשאיר פּינה אחת מחוּץ לשאיפה זוֹ. בּמוּבן זה לא היה אוּלי שוּם אדם בּין מנהיגי התנוּעה אשר חייו האישיים התלכּדוּ בּמידה כּזאת עם האידיאה, כּמוֹ שזה ניתן אצל הרצל – דוקא אצל אדם זה שבּא אלינוּ מרחוֹק, שלא ידע את העם. אבל בּמידה שהענין מגיע לשאלוֹת אחרוֹת מסוּימוֹת – שאלת הפּוֹליטיקה שלוֹ, אוֹ שאלת אוּגַנדה, אוֹ יחסוֹ להתישבוּת בּארץ, אוֹ יחסוֹ לענין העליה לפני הצ’ארטר – אנחנוּ חוֹלקים עליו, וּבאוֹפן יסוֹדי מאד.

אחר כּך בּאוּ אנשים אשר קראוּ לעצמם “הֶרצליסטים” – והם היוּ כּוּלם ננסים, לא היה להם שוּם דבר מגָדלוֹ של הרצל. היתה קבוּצה שלמה בּאירוֹפּה שדָגלה בּשם הרצליזם – הם את גדלוֹ לא השׂיגוּ, אבל נאחזוּ בּכל שגיאוֹתיו. ואוּלי בּצדק קראוּ לעצמם “הרצליסטים”, מפּני שהיוּ קשוּרים

בּהערצה אישית אליו, מפּני שהאמינוּ בּוֹ מאד, מפּני שאוּלי קידשוּ את כּל שגיאוֹתיו. אבל אנחנוּ לא הלכנוּ אחריהם.

וּבכן, המחשבה הציוֹנית הפּוֹליטית אמרה: אין כּל ענין בּהתישבוּת קטנה בּארץ-ישׂראל, מפּני שהיא תיצוֹר רק מכשוֹלים; היא איננה יכוֹלה להצליח. וגם הביאוּ ראָיוֹת להנחה שלהם: הן רוֹאים אנחנוּ שכּל מה שנעשׂה בּארץ-ישׂראל עד עכשיו לא הצליח!

היתה התנגדוּת לעליה גם מצד ציוֹנים, שקראוּ לעצמם ציוֹנים מעשׂיים, אוֹ חובבי-ציוֹן, כּלוֹמר: אלה שלא האמינוּ בציוֹנוּת המדינית, אוֹ שלא הסתפּקוּ בּה, ועבדוּ עבוֹדה מעשׂית. גם הם התנגדוּ לעליה. הם אמרוּ: לא תהיה עליה עד שלא יקוּמוּ בּארץ מפעלים אשר יאַפשרוּ לאדם קיוּם הוֹגן, עד שיבוֹא הוֹן פּרטי לארץ. בּהוֹן ציבּוּרי לא האמינוּ עדיין, כּי ההוֹן הציבּוּרי בּאוֹתה תקוּפה מַשמעוּתוֹ היתה

פּרוּטוֹת, ולא האמינוּ שאפשר לבנוֹת מדינה בּפרוּטוֹת. לכן אמרוּ: כּאשר יעלוּ לארץ-ישׂראל הרבּה אנשי-תעשׂיה, אנשי-רכוּש, והם יפַתחוּ את הארץ, ויהיה אחר כּך חשבּוֹן ליהוּדי לבוֹא לארץ – אז יבוֹאוּ ההמוֹנים.

לכאוֹרה היוּ הדברים הללוּ הגיוֹניים מאד. לכאוֹרה היה הגיוֹני לוֹמר שבּלי הוֹן אי אפשר לבנוֹת את הארץ, ושבּהוֹן של פּרוּטוֹת וּנדבוֹת גם כּן אי אפשר לבנוֹת את הארץ. כּן היה הגיוֹן מסוּים בּזה שבּלי תנאים פּוֹליטיים נוֹחים וּמסַייעים להגירה – אי אפשר לסדר את העליה.

כּל זה הגיוֹני מאד, אבל כּשלא היתה כּל אפשרוּת לקשוֹר את ההוָיה שלנוּ עם ההגיוֹן הזה – לא עזר ההגיוֹן הזה בּמאוּמה.

כּל פּעם שניצנץ רעיוֹן העליה היוּ התנוּעה והמציאוּת המרה דוֹחוֹת אוֹתה אחוֹרנית: כּלוֹמר, היוּ כּשלוֹנוֹת. בּאמת לא היוּ תנאים בּארץ להתקיים בּה; כּל גל של עליה פּגש לעוּמתוֹ, בּדרכּוֹ, גל של יציאה, ולא היה מוֹצא מהמצב הזה.

יש סיפּוּר אחד משנת בּוֹא הבּיל“וּיים לארץ-ישׂראל, סיפּוּר החוֹזר כּסמל מפלצתי כּמעט לגבּי כּל גל של עליה. אחד הבּיל”וּיים מסַפּר שבּזמן שהאניה שבּה נסעוּ לארץ-ישׂראל הגיעה לקפריסין, פּגשוּ בּפליטים חוֹזרים מחוֹף יפוֹ “וּפיהם מלא קללה ונאצה”.

תארוּ לכם את ההרגשה הזאת של בּיל"וּיים אשר עוֹד בּטרם הגיעוּ לחוֹף הארץ ראוּ אניה חוֹזרת וּבה יהוּדים מוּשבים מחוֹף יפוֹ.

והאנשים לא בּלבד שהם עוֹזבים את הארץ, כּי אם פּיהם מלא קללה ונאצה על הארץ – והם כּבר האנשים אשר ישׂאוּ עמם את האַנטי-ציוֹנוּת, את השׂנאה לארץ.

אני בּעצמי יכוֹל להעיד על כּך מנסיוֹני. עוֹד לפני שהגעתי לארץ, עוֹד בּדרך, בּמלוֹן אחד בּאוֹדיסה, כּבר מצאתי פּליטים חוֹזרים מארץ-ישׂראל, אשר דיבּרוּ על לבּנוּ שלא נסע (מתוֹך ידידוּת, כּמוּבן). וכאשר הגעתי לארץ-ישׂראל, הרי בּאוֹתן הסירוֹת שבּאוּ בּהן אנשים לקבּל את פּנינוּ היוּ אחרים שאמרוּ לנוּ: שוּבוּ. וכך היה כּאשר ירדנוּ לחוֹף. חזיוֹן זה ראינוּ בּימי העליה השניה בּכל מיני צוּרוֹת; בּהוֹפעת אנשים מוּפקרים, שישבוּ בּארץ משך זמן מה וחיכּוּ לאניה לחזוֹר, וּבינתים, עד בּוֹא אניתם, הטיפוּ לעזיבת הארץ. כּך היה בּמלוֹן הראשוֹן שנכנסתי שמה בּיפוֹ. לנתי בּחדר אחד עם אדם שלמחרת צריך היה לחזוֹר בּאניה; הוּא היה חלוּץ שעבד בּארץ איזה זמן, אבל הוּא כּבר הסבּיר לי מדוּע הוּא צריך לעזוֹב את הארץ. ואם אתם רוֹצים, הרי גם הפרַקציה הקוֹמוּניסטית, עם האוירה שלה, עם השׂנאה שלה לארץ – היא גלגוּל אחר, בּטרמינוֹלוֹגיה חדשה, של אוֹתוֹ הטיפּוּס האנוֹשי: אוֹתה הרוּח, אוֹתה האוירה.

כּיון שכּל עליה לארץ, כּל עליה ריאַלית, היתה קשוּרה עם יאוּש, עם אכזבוֹת מרוֹת מאד, עם טוֹרח ציבּוּרי, עם בּקשת אמצעים לעזרה ציבּוּרית – התחילה להתקיים ציוֹנוּת בּלי עליה; חשבוּ שאפשר לקיים חיבּת-ציוֹן בּלי עליה.

מטעם חוֹבבי-ציוֹן היוּ מתפּרסמים בּעתוֹנים כּרוּזים בּשם

“אַל תעפּילוּ”, שהיוּ כּתוּבים על ידי אדם שהיה מראשי אבוֹת הציוֹנוּת וּמיקירי הציוֹנוּת. זה היה לילינבּלוּם – אחת הדמוּיוֹת הגדוֹלוֹת בּתנוּעה הציוֹנית, אדם אשר על פּי כּל גוֹרל חייו היה פּרוֹליטרי שבּפּרוֹליטריים, אדם אשר גוֹרלוֹ של העוֹבד נגע עד עוֹמק נפשוֹ כּל ימי חייו, אשר היה חבר לסוֹציאליסטים היהוּדים הראשוֹנים; אחד האישים שניתח את מהוּת הציוֹנוּת (החוֹברת שלוֹ המפוּרסמת “תחיית ישׂראל על אדמת אבוֹתיו” היא אחד מספרי-היסוֹד של הציוֹנוּת) ואשר כּל חייו נתרכּזוּ בּמפעל הקטן של ארץ-ישׂראל, ואף על פּי שהיוּ לוֹ חלוֹמוֹת גדוֹלים הסתגל לעבוֹדה היוֹם-יוֹמית, הפּעוּטה בּיוֹתר ואף רגע לא הניח את ידוֹ הימנה. לילינבּלוּם זה הגיע לידי כּך שבּזמן שבּאה הידיעה כּי פּקידי האַדמיניסטרציה של הבּרוֹן החליטוּ לא לתת יוֹתר עבוֹדה לצעירים יהוּדים, הוּא כּוֹתב מאמר ואוֹמר שהוּא שׂמח לידיעה זוֹ, כּי ממנה תצמח תשוּעה גדוֹלה לישוּב. צריך לשׂים קץ למצב הזה, שנמצאים בּארץ איזה חוֹלמים המסַכּנים את עצמם וּמסַכּנים את הישוּב וגוֹרמים לוֹ רק צרוֹת.

את זה כּוֹתב ידיד גדוֹל של הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל. אדם שכּל תקותוֹ היתה ישוּב ארץ-ישׂראל! והוּא רוֹאה בּאי-עליה הצלה של חיבּת-ציוֹן, מפּני שזוֹ כּוֹרעת תחת העוֹל של אנשים שלא יצלחוּ. לכן בּאה המסקנה: אדם שאין לוֹ כּסף – אין לוֹ מה לעשׂוֹת בּארץ-ישׂראל.

בּמשך תקוּפה ארוּכּה השלימה המחשבה הציוֹנית עם הנחה הזאת, שאין הציוֹנוּת חייבת בּהגשמה אישית. גם אלה שבּאוּ לטהר את הציוֹנוּת, להרים אוֹתה, כּמוֹ אחד-העם, אשר גילה את כּל החוּלשוֹת של חיבּת-ציוֹן, גם אוֹתה תנוּעה שקמה בּסוֹף שנוֹת השמוֹנים, תנוּעה זוֹ

הידוּעה בּשם “בּני-משה”, אשר בּאה להכניס רוּח חדשה בּציוֹנוּת – גם תנוּעה זאת רק דרשה מחבריה שיקראוּ ספר עברי, שיתענינוּ בּחינוּך עברי וכדוֹמה, אבל לא דרשה מהם שוּם שינוּי בּחיים.

אקרא לכם בּית אחד מבּרכה לראש-השנה בּחרוּזים, שנכתבה בּערך בּאוֹתה תקוּפה:

מִמַּעֲמַקֵּי לְבָבִי אֵלֶיךָ אָבִיאָה

שְׁאֵלַת עִבְרִי מֵאֱלֹהָיו, בִּרְכַּת הַבְּרָכוֹת:

יִתֶּנְךָ אֱלֹהִים שָׁלֵו בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה

וֶהֱשִׁיבְךָ צִיּוֹנָה לִשְׂבּוֹעַ שְׂמָחוֹת.

לכשתרצוּ זוֹהי כּמעט כּל הפּילוֹסוֹפיה של חיבּת-ציוֹן בּדוֹר ההוּא.

ודאי תשתוֹממוּ מאד אם אוֹמַר לכם מיהוּ בּעל החרוּזים הללוּ. וּבכן, זהוּ בּיאליק, בּיאליק הצעיר, בּזמן שהיה עוֹד בּחוּר-ישיבה בּווֹלוֹז’ין; זה היה אחד השירים הראשוֹנים שלוֹ.

מוּבן, נמצאוּ תמיד אנשים בּוֹדדים אשר המסקנוֹת שהם הסיקוּ מהחוֹברת של פּינסקר, אוֹ מחוֹברת של לילינבּלוּם, אוֹ משיר של בּיאליק, אוֹ ממאמר של אחד-העם, היוּ אחרוֹת. אבל רוּבּם הגדוֹל שילם בּעד זה מחיר יקר מאד.

תמיד נמצאוּ בּוֹדדים שעלוּ לארץ-ישׂראל – מבּיל“וּ ועד בּוֹא העליה השניה. אגב קוֹראים לה, לדעתי, לא בּצדק “עליה שניה”. מפּני שאת עשׂרים וארבּע השנים, מהתחלת העליה הראשוֹנה בּתרמ”א עד תרס"ד (1904–1881), אנחנוּ מאחדים בּעליה אחת. אבל בּעצם לא היתה זוֹ עליה אחת, – אלה היוּ גלים שוֹנים של עליוֹת.

הגל הראשוֹן היה בּ-1882–1881, והגל הזה כּמעט שנפסק כּבר בּשנת 1884. אחר כּך בּא גל שני, בּ-1887; וגל שלישי גדוֹל של עליה, ואפילוּ גדוֹל מאד, היה בּשנת 1891 – עליה שהיא בּאמת צריכה היתה להיוֹת העליה השניה (זוֹ העליה, אשר משֶׁה סמילנסקי היה בּין בּאיה).

בּשנת 1891 היה גירוּש מוֹסקבה וּבה הוּחמר מאד המצב בּרוּסיה. היהוּדי לא זכה לשבת “שָלו בּארץ נכריה”. כּל גל וגל ציוֹני היה קשוּר תמיד בּאיזוֹ קטסטרוֹפה יהוּדית. מתוֹך שלוה בּארץ נכריה עלוּ אוּלי יחידים לארץ-ישׂראל – המוֹנים מעוֹלם לא עלוּ מתוֹך שלוה בּארץ נכריה.

אם העליה הראשוֹנה יסדה את ראשוֹן-לציוֹן, ראש-פּינה, זכרוֹן-יעקב, בּנתה מחדש את פּתח-תקוה, יסדה את נס-ציוֹנה, עקרוֹן, יסוּד-המעלה (שבע מוֹשבוֹת היוּ קשוּרוֹת על העליה הראשוֹנה) – הרי העליה משנת 1891 נתנה את שתי המוֹשבוֹת החשוּבוֹת מאד: את רחוֹבוֹת ואת חדרה. שתים אלוּ הן היחידוֹת שנשארוּ לנוּ מהגל העצוּם ההוּא של עליית 1891.

וּבכן, אנשים בּוֹדדים, חוֹלמים צעירים, רכּים, עלוּ

לארץ-ישׂראל בּמשך כּל הזמן. הטיפּוּס האנוֹשי הזה של החלוּץ, אשר התחיל עם אנשי בּיל"וּ, היה בּא כּפעם בּפעם. אבל מחייהם וּמגוֹרלם נשארוּ לנוּ שׂרידים (ספר אחד שמר לנוּ מעט מהדמעוֹת הללוּ – זהוּ “משפּחת האדמה” מאת משה סמילנסקי, שיצא בּהוֹצאת “עם עוֹבד”). כּמעט אי אפשר להבין את עניננוּ אנוּ אם לא נתעמק קצת להכּיר את מצבה של העליה הראשוֹנה, את אָפיה ואת הבּעיוֹת שנתגלוּ בּה. אגע בּזה ולוּ רק בּקיצוּר.

אני מַמשיל אוֹתן העליוֹת הבּוֹדדוֹת למַה שאמוּר בּאחד

השירים של בּיאליק (“זָריתי לרוּח אַנחָתי”): “בּי נבע מקוֹר אוֹרה – וַיִיבש נטפים נטפים”. כּלוֹמר, אלה היוּ מַעינוֹת, אבל מַעינוֹת כּל כּך קטנים שלא הצטרפוּ לפלג, ואשר כּל אחד מהם נתיבּש, נדלדל, עד שבּאה איזוֹ עזרה מן החוּץ.

בּתוֹך גלי העליה הללוּ היוּ גם נסיוֹנוֹת של אִרגוּן תנוּעת הפּוֹעלים. והסתדרוּת הפּוֹעלים שלנוּ עכשיו אינה ההסתדרוּת

הראשוֹנה של פּוֹעלים בּארץ-ישׂראל. מחוּץ לבּיל“וּיים, שבּעצם גם הם בּאוּ לכתחילה כּמעט כּאיגוּד של פּוֹעלים, הרי הנסיוֹן הראשוֹן של הקמת הסתדרוּת פּוֹעלים בּארץ-ישׂראל נעשׂה בּשנת תרמ”ז (1887). הנסיוֹן השני של אִרגוּן פּוֹעלים היה בּ-1891, והנסיוֹן השלישי – בּ-1897. אלה היוּ שלש הסתדרוּיוֹת פּוֹעלים – כּל אחת בּעלת אוֹפי שוֹנה וכל אחת כּמעט עם גוֹרל אחר.

בּקוֹרספּוֹנדנציה קטנה בּעתוֹן רוּסי משנת 1887 מסוּפּר:

"פּוֹעלים צעירים נוֹעדוּ יחד – – להיוֹת פּוֹעלים

וּשכירי-יוֹם בּקוֹלוֹניוֹת, כדי שלא יאמרוּ על הקוֹלוֹניסטים כּי עוֹבדים הם את אדמתם בּעזרת ערבים ילידי הארץ וּבלעדיהם לא יוּכלוּ להתקיים".

כּלוֹמר, אִרגוּן פּוֹעלים לא רק בּשביל עזרה עצמית, כּי אם גם בּמטרה אידיאית וּמתוֹך הכּרת העלבּוֹן והסכּנה שבּעבוֹדה ערבית, יש לנוּ כּבר בּ-1887.

זה היה גל לא גדוֹל של פּוֹעלים. וצריך לדעת שגם אנשים אשר אחר כּך הוֹפיעוּ בּעליה השניה יש מהם ששייכים לעליוֹת הראשוֹנוֹת. למשל, מיכאל הלפּרין היה בּעצם אחד הראשוֹנים בּאגוּדת הפּוֹעלים משנת 1887.

האגוּדה הזאת – ההיסטוריה שלה קשוּרה בּמרד-האִכּרים המפוּרסם בּראשוֹן-לציוֹן נגד פּקידוּת הבּרוֹן, אשר גרם לכך שאחד המיסדים של ראשוֹן-לציוֹן עזב את המוֹשבה, יוֹתר נכוֹן, גוֹרש ממנה. וּבמרד זה מילאה “אגוּדת הפּוֹעלים” תפקיד גדוֹל בּצדם של חלק האִכּרים שנתמרדוּ.

אגוּדת הפּוֹעלים השניה נקראה בּשם “הארץ והעבוֹדה”, והמאַרגן שלה היה מאיר דיזינגוֹף. הפּרוֹגרמה של “הארץ והעבוֹדה” היא תעוּדה יוֹצאת מן הכּלל, ויש לי יסוֹד לוֹמר שהמחבּר שלה היה לא דיזינגוֹף, כּי אם יחיאל מיכל פּינס – גם הוּא אחד האישים הגדוֹלים בּחיבּת-ציוֹן, מי שהיה הפּטרון של גדרה, שיסדוּה הבּיל"וּיים. בּפּרוֹגרמה זוֹ ישנוֹ כּבר הרעיוֹן כּי הפּוֹעלים צריכים להיוֹת לא רק פּוֹעלים שׂכירים, אלא הם צריכים גם להתאַרגן בּשביל תפקידים חברתיים מסוּימים.

הארגוּן השלישי של הפּוֹעלים נוֹצר בּשנת 1897. בּאוֹתוֹ זמן כּבר היה בּארץ ציבּוּר די גדוֹל של פּוֹעלים, אשר נמצאוּ בּמצב טרגי מאד בּעקב חוּרבּן המשק על ידי האַדמיניסטרציה הבּרוֹנית והנטיה החדשה להיפּטר מהמשק הזה, לחסל אוֹתוֹ וּלשלח את הפּוֹעלים מן הארץ, לתת בּידיהם אמצעים לעזוֹב את הארץ. אז התארגנוּ הפּוֹעלים בּמיוּחד גם לשם התישבוּת, גם בּשביל הגנת הענינים שלהם. היה זמן שהם קראוּ לעצמם בּשם “חברת גמילוּת-חסד וקוּפּת-חסכוֹן”, וּבראש החברה הזאת עמד רוֹפא בּראשוֹן-לציוֹן, ד“ר מזא”ה.

ד“ר מזא”ה, אשר בּהיוֹתוֹ סטוּדנט היה חבר לאוֹתה קבוּצה ציוֹנית מַהפּכנית של פּינחס אַכּסלרוֹד בּציריך בּשנת 1882 (חבריה היוּ בּקוֹמוּנה, וּבקוֹמוּנה זוֹ היה קשוּר גם אֶדוּאַרד בּרנשטיין בּשעתוֹ), היה איש בּעל כּשרוֹנוֹת גדוֹלים, והיה היחידי מכּל אוֹתה קבוּצה מהפּכנית שעלה לארץ (עלה כּרוֹפא). חבריו חשבוּ אוֹתוֹ לבוֹגד (בּהיוֹתי בּאמריקה קראתי זכרוֹנוֹת של אחד מאנשי החבוּרה הזאת, מהחשוּבים שבּה, שהתרחק לגמרי לא רק מענין חיבּת-ציוֹן, כּי אם גם מהסוֹציאליזם היהוּדי ושקע כּוּלוֹ בּסוֹציאליזם האמריקאי; אבל אדם זה כּתב זכרוֹנוֹת על הסוֹציאליזם היהוּדי, ושם הוּא מדבּר על ד“ר מזא”ה כּרנגַט; הוּא גם ציטט שיר עברי סוֹציאליסטי שחיבּר מזא"ה בּאוֹתוֹ זמן). בּארץ-ישׂראל, כּמוּבן, היה מזא"ה רחוֹק מאד מסוֹציאליזם, אבל היה ידיד הפּוֹעלים, וגם עמד בּאוֹתה תקוּפה בּראש אגוּדת הפּוֹעלים השלישית. והיה מבצר גדוֹל לפּוֹעלים העברים גם בּזמן העליה השניה (בּזמן הבּוֹיקוֹט על הפּוֹעלים העברים בּפתח-תקוה היה הפּרדס שלוֹ בּפּתח-תקוה מבצר של עבוֹדה עברית).

וּבכן, עד העליה השניה היוּ שלוֹש אגוּדוֹת-פּוֹעלים. מוּבן, בּמידה שאנשיהן נשארוּ בּארץ מצאנוּ את רוּבּם אחרי כן לא כּפוֹעלים שׂכירים, כּי אם כּמתישבים, אוֹ כּפי שקראוּ להם אז – “משתכללים” (פּוֹעל שזכה לקבּל אַשראי וּלהתישב קראוּ לוֹ: “משתכלל” – קוֹדם קראוּ לאַשראי כּזה: “תמיכה”, ואחר כּך: “שכלוּל”). המיסד של אגוּדת הפּוֹעלים הראשונה בּראשוֹן-לציוֹן, אוֹסטַשינסקי, איש רדיקלי מאד, עמד אחר כּך בּראש התאחדוּת האִכּרים. מאלה שיסדוּ את אגוּדת הפּוֹעלים השניה חי עוֹד בּרחוֹבוֹת זקן אחד, למעלה משמוֹנים, חַרלַפּ, שהיה כּוֹח גדוֹל בּאוֹתה אגוּדה. עוֹד אדם אחד, שעמד לימין הפּוֹעלים בּאוֹתוֹ זמן, והיה מסוּר להם בּלב ונפש, ואחר כּך היה גם ידידה של העליה השניה, היה הסוֹפר יהוֹשע בּרזלי – איש שחלם חלוֹמוֹת גדוֹלים, איש הזיה ואחד מאלה שבּאוֹפן בּלתי-רגיל קשרוּ את חייהם עם ארץ-ישׂראל, וּבתוֹך כּל השינוּיים והחליפוֹת שבּאוּ לארץ נשאר גם לעת זקנה אדם חסר-כּל. את חברתוֹ מצא בּתוך ציבּוּר הפּוֹעלים.

היוּ אז מרכּזים גדוֹלים לפּוֹעלים. רחוֹבוֹת, למשל, היתה מרכּז חשוּב לפּוֹעלים והיתה מלאה חיים וּתסיסה. ואפשר למצוֹא בּספרוּת תיאוּרים ממטבּח הפּוֹעלים בּרחוֹבוֹת. בּכלל, כּמה אלמנטים שנתגלוּ

בּתנוּעת הפּוֹעלים אחר כּך – אתם יכוֹלים למצוֹא אוֹתם כּבר בּאוֹתה

תקוּפה. הזכּרתי את שם אגוּדת הפּוֹעלים השלישית – “חברת גמילוּת-חסד וקוּפת-חסכוֹן”. זה היה שם טבעי לאָפיה של אגוּדת-הפּוֹעלים, כּי הענין התחיל מעֶזרה הדדית. היסוֹד של עזרה הדדית היה חשוּב מאד מראשית תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. וּבמוּבן זה מילא המטבּח המשוּתף של הפּוֹעלים תפקיד עצוּם בּחייהם. אנשים שוֹנים שבּאוּ אז לארץ ציינוּ את ההבדל הגדוֹל בּין הפּוֹעלים שיש להם מטבּח משוּתף וּבין הפּוֹעלים שאין להם מטבּח משוּתף. המטבּח הפך גם לפינת התרבּוּת – שם למדוּ בּשיעוּרי-ערב וכדוֹמה.

אחד האנשים הפּעילים מאד בּאוֹתוֹ זמן מתאר את חשיבוּתוֹ של מטבּח הפּוֹעלים בּחיים הציבּוּריים:

– "נרדה נא ונבוֹאה אל הבּית הגדוֹל הזה!

– החתוּנה היא אם משתה כּי התאספוּ פּה קהל לסעוּדה הגדוֹלה? – ישאל האוֹרח.

– לא, הפּוֹעלים הם האוֹכלים את לחם חוּקם. אחרי בּרכּת המזוֹן נחצתה הקהילה לשתי אגוּדוֹת, אלה הגוּ בּדברי נביאינוּ ואלה בּדברי חכמינוּ. כּתוֹם שעה נקבּצוּ יחד ואיש קוֹרא לפניהם פּרק מ “דברי-הימים לעם בּני ישׂראל” וּפרק מתוֹרת הטבע. זאת היא רחוֹבוֹת ואלה הם פּניה! עוֹדנה רכּה מאד, בּת ששה חדשים".

וּבכן, התלהבוּת גדוֹלה. וּרחוֹבוֹת היתה הנקוּדה הראשוֹנה

שנתנה עבוֹדה לפוֹעלים יהוּדים, המוֹשבה היחידה שלא היתה תלוּיה בּאַדמיניסטרציה של הבּרוֹן. והיתה שם אוירה חפשית. כּל הפּוֹעלים נהרוּ אז לרחוֹבוֹת. משם בּאוּ גם האיניציאַטיבוֹת הראשוֹנוֹת של ההתישבוּת. אחת האיניציאַטיבוֹת היתה להקים בּנס-ציוֹנה התישבוּת קוֹמוּנַלית של פּוֹעלים.

מעין תיאוּר על אגוּדת הפּוֹעלים הראשוֹנה ועל עבוֹדתה נוֹתן אלעזר רוֹקח¹ (דוֹדוֹ של רוֹקח מעיריית תל-אביב), שהיה פּעם אחד “הרבוֹלוּציוֹנרים” הגדוֹלים בּארץ-ישׂראל, אחד המתמרדים נגד ה “חלוּקה” ונגד הישוּב הישן, ותעמלן גדוֹל של חיבּת-ציוֹן. בּמכתב ללילינבּלוּם הוּא מספּר:

"בּטח הלא שמעת, יקירי, כּי בּשנה הזאת (תרמ"ז) בּאוּ לארץ הקוֹדש הרבּה צעירים לימים מאַחינוּ, צעירים בּעלי כּשרוֹן, וּבתוֹכם יוֹדעי תוֹרה וחכמה, וכל מזימתם לעבוֹד פּה את האדמה לעת עתה בּתוֹר שׂכירי-יוֹם. וּבהיוֹת כּי יש בּראשוֹן-לציוֹן עבוֹדה רבּה בּימי החוֹרף,

לכן התקבּצוּ רבּים מהצעירים האלה לראשוֹן לבקש שם עבוֹדה, וּמה גם כּי תנאי התנה הנדיב עם הקוֹנים אדמה בּ“עין-הקוֹרא” כּי לא יקחוּ עוֹבדים אלא מאַחינוּ.

הצעירים האלה, אשר מצאוּ עבוֹדה בּראשוֹן-לציוֹן, מהרוּ להרגיש את כּוֹבד טלטלת גבר וריבּוּי ההוֹצאוֹת אשר תפּוֹלנה על אדם פּרטי, ולכן נוֹעצוּ יחד וַיתחבּרוּ לאחד בּשם “אגוּדת פּוֹעלים”. מטרתם: א. כּי הועד שלהם יחפּשׂ תמיד אחרי עבוֹדה, למען לא יאָלצוּ ללכת בּטל; ב. מי שאין לוֹ עבוֹדה יעזרוּהוּ מעט; ג. לחיוֹת בּצוותא חדא, לבשל מַאכלם בּמקוֹם אחד, אשר בּזה ירויחוּ הרבּה כּידוּע. והישרים האלה מצאוּ יִשרי-לב, אשר אמרוּ לדבק הזה טוֹב".