הצעת אוּגַנדה – טריטוֹריאַליזם – השפּעוֹת חיצוֹניוֹת בּהיסטוֹריה היהוּדית:

היונוּת, בּתקוּפת הפּריחה בּספרד, בּמאה התשע-עשׂרה – המַהפּכנוּת הרוּסית –

הדֶקבּריסטים, הֶרצן, “נַרוֹדנַיָה ווֹליה” – הסוֹציאליזם היהוּדי המתבּוֹלל – הוֹפעת ה“בּוּנד”.

המעט הזה שאמרתי לכם על הרצל איננוּ מתכּוון למַצוֹת את הענין. וּבינתים נעשֹה מעט מאד בּסוּגיה זוֹ, ועדיין לא למדנוּ כּיצד להשתמש בּהרצל, כּחוֹמר חינוּכי, לא רק בּדמוּתוֹ, אלא גם בּדבריו וּבכתיבתוֹ.

ועכשיו אפנה לצד השני של המַטבּע. אם בּמשך השנים הראשוֹנוֹת של התנוּעה הציוֹנית – הרצל הוּא שנתן את התנוּפה הגדוֹלה ועשֹה את הציוֹנוּת בּפּעם הראשוֹנה לתנוּעה עממית, – הרי לאחר כּמה שנים נתקל בּקיר. הוּא רצה להתחיל את מעשֹה הפּתרוֹן על ידי יצירת תנאים מדיניים קוֹדמים להתישבוּת. לכן מתח בּיקוֹרת קשה על מפעלי ההתישבוּת הקטנים והחלוֹם של חוֹבבי-ציוֹן ושל הבּרוֹן רוֹטשילד. הוּא רצה ליצוֹר תחילה את המנוֹף הגדוֹל להתישבוּת. בּשביל זה יצר את הבּנק הלאוּמי ואת הקרן הקימת לישֹראל. אבל הוּא האמין שהמנוֹף הגדוֹל יהיה: קבּלת זכוּיוֹת פּוֹליטיוֹת על ארץ-ישֹראל, מה שקראוּ אז בּשם צ’ארטר. וכל עוֹד אין בּידוֹ הצ’ארטר חשב שלֹא כּדאי לבזבּז את הכּוֹחוֹת והמרץ על מפעלי התישבוּת, אשר ממילא יהיוּ קטנים ואוּלי גם נדוֹנוּ לכשלוֹן ורק יזיקוּ לתנוּעה. וּברוּח זוֹ התחנכוּ אז האנשים הצעירים בּציוֹנוּת.

וכאשר בּאה שאלת קישינוֹב נתגלה שאמנם בּיוֹם מן הימים תקוּם ארץ-ישֹראל. אבל מה יש לעשֹוֹת היום? – הכּרה זוֹ, שבּינתים אין תשוּבה לשאלת הגוֹלה – היא שיצרה את המַשבּר הגדוֹל בּציוֹנוּת. כּי בּאוֹתוֹ זמן בּערך כּבר הוּברר שהרצל לא הצליח הצלחה מדינית, שלא ניתן לוֹ מה שהוּא בּיקש, והוּברר שאין תנאים לבנינה הקרוֹב של ארץ-ישֹראל. גם כּוֹחוֹת אַיִן. אין מה לוֹמר להמוֹנים. הם בּורחים לאמריקה. הציוֹנוּת עומדת חדלת ישע.

זאת היתה הפּגישה הראשוֹנה של הציוֹנוּת עם שאלת היהוּדים, מתוֹך חוֹסר כּל יכוֹלת של ההוָיה הציוֹנית לתת משהוּ לעם היהוּדי. עוּבדה זאת קבעה את גוֹרלם של רבּים מאד בּתנוּעה הציוֹנית. רבּים עזבוּ את המערכה לגמרי. רבּים התיאשוּ. רבּים הסתפּקו בּלא כּלוּם (היתה מין נאמנוּת לציוֹנוּת, אשר הסתפּקה בּלא כּלוּם). רבּים חיפּשׂוּ דרכים חדשוֹת. אז בּאה הסיסמה – אוּגַנדה!

אמרוּ: “נמצא איזוֹ מדינה שהיא, ארץ אליה ניעגן, ואחר כּך – גם ציוֹנוּת”. והיוּ שאמרוּ כּי אחר כּך שוּב לא יהיה צוֹרך בּציוֹנוּת. ואז התחילה תנוּעת הטריטוריאַליזם. פּרץ ויכּוּח, כּמוֹ שאמר הרצל על עצמוֹ: “הויכּוּח על אוּגַנדה עוֹבר בּתֹוך לבּוֹ של המנהיג”, והוּא לא האריך הרבּה ימים אחרי זה. מַשבּר עבר בּנפשוֹ של כּל אחד בּאוֹתוֹ דוֹר, אשר צריך היה לשאוֹל את עצמוֹ: מה עוֹשֹה הציוֹנוּת ועל מה היא עוֹנה.

התחיל אז הויכּוּח הגדוֹל בּין “ציוֹני-ציוֹן” ובין אוּגַנדיסטים. “ציוֹני-ציוֹן”, מתוֹך הרגשה היסטוֹרית ונאמנוּת, שמרוּ על הרעיוֹן הציוֹני בּטהרתוֹ, כּלוֹמר: “ארץ-ישֹראל” (אבל אי אפשר לוֹמר ש“ציוֹני-ציוֹן” ידעוּ איזוֹהי הדרך, מה לעשוֹת בּשביל ארץ-ישֹראל). החוּג המיוּשב, הבּעל-בּיתי, הסתפּק בּכך. הוּא ראה שעברה איזוֹ סערה גדוֹלה; היה איזה חלוֹם, חלוֹם מדיני גדוֹל. החלוֹם הזה פּג וחוֹזרים אל השוֹקת הדלה. הדוֹר הצעיר,חניך הספרוּת העברית החדשה, לא יכוֹל היה להסתפּק בּאוֹסף הפּרוּטוֹת הדלוֹת בּשביל הציוֹנוּת, בּשמירת אמוּנים סתם. שמירת אמוּנים –

כּאשר אתה יודע שהכּל בּוֹרח ממך, מתכּחש לך, הכּל מתפּוֹרר, – לא הספּיקה. הדוֹר הצעיר מוּכרח היה למצוֹא לעצמוֹ את התשוּבה.

נראה עתה מה היוּ ההשפּעוֹת האחרוֹת על בּני הדוֹר ההוּא: לא השפּעוֹת ציוֹניוֹת, כּי אם השפּעוֹת כּלליוֹת, מן החוּץ. אני מתכּוון להשפּעת רוּסיה, השפּעת הכּוחוֹת המַהפּכניים הרוּסיים, הסוֹציאליזם

בּצוּרתוֹ הרוּסית.

מאז יצאוּ היהוּדים בּגוֹלה, גם בּהיוֹתם לגמרי סגוּרים בּחוֹמוֹת הגיטוֹ, לא עמדוּ מעוֹלם מחוּץ להשפּעוֹתיו של העוֹלם החיצוֹני.

עתים היוּ השפּעוֹת חזקוֹת יוֹתר, עתים חלשוֹת יוֹתר. היוּ זמנים שהיהוּדים היוּ מסתגרים בּתוֹך הגיטוֹ, חיים יוֹתר את חיי עצמם; והיוּ ימים שהגיטוֹ נפתח והם חיפּשוּ מגע עם העוֹלם. הדבר היה תלוּי בּגוֹרמים שוֹנים. גם בּתוך ארצם נמצאוּ היהוּדים תחת לחץ גדוֹל של השפּעוֹת אחרוֹת. ההיסטוֹריה שלנוּ מימי החשמוֹנאים היתה מלחמה עם עוֹלם זר. השפּעת היַוְנוּת לא פּסקה, על אף נצחוֹנם של המכּבּים. וּבתפוּצוֹת הגוֹלה בּיחוּד נמצאוּ היהוּדים תחת לחץ של הרבּה אַתמוֹספירוֹת.

בּכל תקוּפת הפּריחה היהוּדית בּספרד, למשל, היה מגע קרוֹב מאד בּין התרבּוּת הספרדית השלטת וּבין היהוּדים, והשפּעתה עליהם היתה גדוֹלה מאד. היהוּדים נכנסוּ אליה וּמילאוּ בּה תפקיד גדוֹל, וגם הביאוּ מפּירוֹתיה אל התרבּות היהוּדית. כּל זה נפסק אחרי-כן. כּי בּאה איזוֹ התפּרצוּת ווּלקנית והרסה את קן הנמלים אשר היהוּדים בּנוּהוּ, וּממילא לא המשיכוּ בּזה הדוֹרוֹת הבּאים. היתה לנוּ שירת ספרד. יחד עם נפילת היהדוּת הספרדית נשתתקה. היתה פּילוֹסוֹפיה של יהוּדים בּספרד. גם היא נפסקה – עם גירוּש ספרד. אפילוּ לגבּי התנוּעוֹת

היהוּדיוֹת המקוֹריוֹת בּיותר (כּגוֹן הקבּלה) מוֹצאים חוֹקרים שבּמידה

ידוּעה התאימוּ לזרמים רוּחניים אשר פּעלוּ בּעוֹלם החיצוֹני (ומאידך – גם הלא-יהוּדים הוּשפּעוּ הרבּה מן היהוּדים. היוּ כּמה וכמה אידיאוֹת רוּחניוֹת אשר היהוּדים היוּ אלה שהעבירוּ אוֹתן לעוֹלם האירוֹפּי. אבל היהוּדים, בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, קיבּלו השפּעה גם מהעוֹלם החיצוֹני).

תוֹפעה זוֹ הוּמרצה בּמידה מרוּבּה בּמאה ה-19, בּזמן

שהיהוּדים נמצאוּ כּבר בּמגע קרוֹב, גם כּלכּלי גם חברתי וגם לשוֹני, עם העוֹלם החיצוֹני. התנוּעה הציוֹנית בּצוּרתה כּמוֹ שהיא, עוּצבה למעשֹה

בּארץ אחת. מוּבן, הציוֹנוּת היתה גם בּאמריקה וגם בּגרמניה וּבארצוֹת אחרוֹת. אבל הציוֹנוּת, כּתנוּעה רבּת-עם, עוּצבה בּרוּסיה. וּברוּסיה, עוֹד עשֹרוֹת שנים לפני שקמה התנוּעה הציוֹנית, התחיל המגע עם העוֹלם הרוּסי. היתה זוֹ תקוּפת-מגע לא כּל כּך ממוּשכת. כּי היהדוּת הפּולנית נמצאה תחת השפּעה פּולנית ורק בּמידה מוּעטת – תחת השפּעת הרוּסים. אבל בּסוֹף המאה ה-18,בּימי יֶקַטֶרינה, נפל הרוֹב הגדוֹל של יהדוּת מזרח-אירוֹפּה תחת השפּעה רוּסית, וזה היה ראשית המגע. תחילה היה המגע דל וּפּרימיטיבי, כּמו זה שלנוּ עם הערבים. אבל עם הוֹפעת ההשׂכּלה ועם התגבּרוּת התרבּוּת הרוּסית התחילה ההשפּעה הזאת להיוֹת ניכּרת מאד מאד בּחיי היהוּדים. היא היתה ניכּרת לא רק לגבּי אלה אשר בּיקשוּ להיטמע בּתוֹך הרוּסים. גם אלה אשר חיוּ חיים דתיים לאוּמיים הוּשפּעו בּמידה רבּה מהאוֹפי של העם הזה, מהכּוחוֹת השוֹלטים בּוֹ, מתרבּוּתוֹ, מספרוּתוֹ.

העם הרוּסי נכנס לחיים התרבּוּתיים של אירוֹפּה, אפשר לוֹמר, אחרוֹן בּין העמים. בּמשך מאוֹת שנים היה העם הרוּסי משוּעבּד כּל מיני שעבּוּדים. הוּא היה, למשל, משוּעבּד לתתרים בּמידה גדוֹלה מאד; הוּא היה משוּעבּד בּצוּרוֹת שוֹנוֹת לעמים צפוֹניים: לשוֶדים. הוּא סבל מהגרמנים. הוּא היה מפוּזר ומפוֹרד לשבטים, לנסיכוּיוֹת שוֹנוֹת, ונחשב היה לעם מפגר בּיוֹתר. הוּא היה גם נתוּן לא רק לשעבּוּד זרים, כּמוֹ התתרים, אלא גם הרבּה לשעבּוּד עצמי. שוּם עם בּאירוֹפּה בּמאוֹת השנים החמש-עשֹרה עד השבע-עשֹרה כּמעט שלא היה בּו שלטוֹן עריצוּת כּזה כּמוֹ בּתוֹך העם הרוּסי. אזכּיר בּזה את המלך איוַן האיוֹם, שהיה המפלצת בּמלכי אירוֹפּה, סמל הטֶרוֹר. אפילוּ אוֹתן הרֶפוֹרמוֹת שנעשֹוּ בּרוּסיה, כּל התקרבוּת

לאירוֹפּה, יוֹתר מאשר נעשֹתה על ידי ריבּוּי השׂכּלה, נעשׂתה בּיד עריצים. פּיוֹטר הגדוֹל היה הרפוֹרמיסט הגדוֹל של רוּסיה, אשר, כּמקוּבּל לפי ההיסטוֹריה, “קרע חלוֹן לאירוֹפּה”. אבל בּאיזוֹ יד-עריצים נעשֹה הדבר הזה!

העם הרוּסי נכנס אחרוֹן להשפּעת התרבּוּת המערבית. השעבּוּד של האִכּרים נמשך אצלוֹ עד 1861, זאת אוֹמרת, בּמחצית המאה ה-19 עדיין היה קיים בּרוּסיה משטר גמוּר של אִכּרים צמיתים. המלך ניקוֹלַאי הראשוֹן, המלך האחרוֹן לפני שחרוּר האִכּרים, הפּיל את חתיתוֹ על כּל אירוֹפּה. זה היה המבצר של הריאַקציה האירוֹפּית.

וּכמוֹ שלפעמים קוֹרה בּהיסטוֹריה של עם, נפגשים שני זרמים, שתי מגמוֹת וגם שכבוֹת לאוּמיוֹת שוֹנוֹת. אם העם הרוּסי היה המפגר בּיוֹתר בּין עמי אירוֹפּה, הרי מאידך, יצר המשטר הזה של עבדוּת שכבוֹת אשר היוּ להן השהוּת, הפּנַאי, האמצעים, כּדי להגיע למדרגה הגבוֹהה בּיוֹתר של תרבּות. זוֹהי בּאמת אחת הסתירוֹת הטרגיוֹת שהיוּ בּגוֹרל האינטליגנציה

הרוּסית. האמנים הגדוֹלים של רוּסיה, כּמוֹ טורגֶניֶב וטוֹלסטוֹי, היוּ

בּעלי אחוּזוֹת. השעבּוּד של דוֹרוֹת נתן להם אפשרוּת ליצוֹר את הפּרחים העדינים בּיוֹתר של התרבּוּת האנוֹשית. הֶרצֶן – מגדוֹלי המַרדנים – היה בּן לבעל-אחוּזה גדוֹל והוּא יכוֹל היה לעשֹוֹת את עבוֹדתוֹ המַהפּכנית אחר כּך בּאירוֹפּה, כּמהגר פּוֹליטי, על חשבּוֹן עצמוֹ, מתוֹך אוֹתם הנכסים

אשר השאיר לוֹ אביו בּעל-האחוּזה.

השכבה האינטליגנטית הזאת הרגישה מאד-מאד בּסתירה העמוּקה הזאת. היא הרגישה בּחטא שבּקיוּמה. היא רחשה שֹנאה עמוּקה לממשלה משעבּדת, למשטר שלה. מוּבן שהיוּ חלקים גדוֹלים אשר נכנעוּ, אשר הסתגלוּ לחיים, התחילוּ בּגיל צעיר כּמַרדנים והסתגלוֹ אחר כּך. אבל היוּ גם כּאלה אשר הלכוּ עד הקצה וגמרוּ את חייהם בּעבוֹדת-פּרך אוֹ בּבתי-סוֹהר אוֹ בּבריחה לאירוֹפּה, והתחבּאוּ כּל ימי חייהם מתגרת העריצוּת של השלטוֹן.

ראשית המַהַפּכנוּת הרוּסית חלה בּ-1825. זה היה המרד של הדֶקַבּריסטים. אלה היוּ קבוּצה של צעירים חוֹלמי חלוֹמוֹת, שלא ידעוּ אוּלי גם מה הם רוֹצים בּדיוּק. אליהם הגיעה השמוּעה על המהפּכה הצרפתית, הגיעה הספרוּת של גדוֹלי האוּטוֹפּיסטים. והם אוּלי הראשוֹנים שניסוּ להבּיע את שֹיא המאוַיים האנוֹשיים בּמרד הבּלתי-מוּצלח שלהם. אבל הוּא פּתח את הדף החדש בּהיסטוֹריה הרוּסית.

חוּלמי חלוֹמוֹת אלה תלוּשים היוּ מקרקע ארצם, כּי לא היה להם מגע עם ההמוֹן הרוּסי. הם היוּ “פּאניצ’י” – בּני-אדוֹנים – והִאִכּר הרוּסי פּחד מפּניהם לא פּחות מאשר מאנשי השלטוֹן. תרבּוּתם היתה אירוֹפּית, צרפתית. למשל, בּעל-אחוּזה שרצה ליצוֹר לוֹ אחוּזה מוֹדרנית, הביא סוּסים מאַנגליה, הלבּיש את העבדים שלוֹ תלבּוֹשת אַנגלית, החזיק טבּח למטבּחוֹ מפּריס ואוֹמנת צרפתית לילדים. זאת היתה עצם ההתקרבוּת של בּעלי-אחוּזה כּאלה למערב אירוֹפּה. את שֹפתם הרוּסית לא ידעוּ. והשֹפה המהלכת בּין השכבה העליוֹנה היתה בּעיקר צרפתית.

אבל עד היכן המַרדנים שבּיניהם ראוּ דברים אשר אחרים לא ראוּ, אפשר ללמוֹד מדוּגמאוֹת אחדוֹת.

אחד המרדנים של רוּסיה – פסטל – כּתב חיבּוּר על סידוּר המשטר לאחר כּיבּוש השלטוֹן. בּוֹ מדוּבּר גם על ענין החזרת היהוּדים לארץ-ישֹראל והקמת המדינה הארץ-ישֹראלית. היה בּתפיסה זוֹ משהוּ של חוֹלמים הרוֹאים דברים שאדם רגיל אינוֹ רוֹאה אוֹתם. ואין זה מקרה שמתוֹך החבוּרה הזאת יצאוּ – מצד אחד – אנשים כּמו בּקוּנין, אשר בּיקשוּ להרוֹס את כּל מה שקיים בעוֹלם, והאמינוּ שאי אפשר לבנוֹת חברה חדשה אם לא יעלוּ בּאש את כּל החברה האנוֹשית הקיימת. מצד שני, יצא מתוֹך החבוּרה הזאת דוֹסטוֹיֶבסקי, אשר התחיל כּמַהפּכן והוֹעלה כֹּבר לגרדוֹם וברגע האחרוֹן הוּחלף פּסק-דינוֹ לקַטוֹרגה, ואחר כּך בּדרכּוֹ המדינית נעשֹה משענת לצַאריזם הרוּסי. הוּא נעשֹה אוֹיב למהפּכה מבּית. ושוּב מתוֹך חבוּרה זאת

קם טוֹלסטוֹי, אשר בּיקש לשחרר את האדם לגמרי מכּבלי מדינה וּלהקים חברה אנוֹשית רק על יסוֹד המוּסר האנוֹשי שבּלב.

כּשם שרוּּסיה נתנה את החייל המשוּעבּד בּיוֹתר, הנאמן והמוּכן ליהרג “בּעד האלהים והמלך”, בּימי סוּבוֹרוֹב אוֹ בּמצוֹר של סיבסטוֹפּוֹל (ואפשר להתבּוֹנן ולראוֹת כּיצד נשתמר הטיפּוּס האנוֹשי הרוּסי הזה עד ימינוּ), כּך נתנה רוּסיה מצד אחר גם את הקצה השני: את המַהפּכנים הקיצוֹניים בּיוֹתר שאירוֹפּה ידעה, זאת אוֹמרת, אנשים אשר בּקבּלם אידיאה של מרד היא חוֹדרת בּכל רמ"ח אבריהם, היא נעשֹית חלק מעצמיוּתם; אנשים בּעלי כּשרוֹן של שלימוּת האוֹפי, של מסירוּת-נפש גמוּרה, של הוֹצאת מסקנוֹת קיצוֹניוֹת בּיוֹתר, של הליכה בּקו ישר, בּלי לראוֹת כּלל אם יש בּדרך גבעוֹת, תלים, מעצוֹרים, כּשהמחשבה מכוּונת כּחץ מקשת אל המטרה. בּדרך כּלל, ההגיוֹן של האנשים איננוּ כּל כּך מַסקני. מכּירים אמנם שהרעיוֹן הוּא רעיוֹן נכוֹן, אבל יש מציאוּת ואִתה מתפּשרים. המחשבה הרוּסית המַהפּכנית לא חפצה להכּיר בּשוּם מציאוּת שהיא. היא הסכּימה בּיתר קלוּת להישבר עד היסוֹד וּבלבד שלא להתפּשר עם שוּם מציאוּת. הספרוּת הרוּסית הבליטה את האוֹפי של אוֹתוֹ איש רוּסי אשר התחיל להתגלוֹת בּעצם רק בּשנוֹת ה–60- 70 של המאה שעברה. הרוֹמן “אבוֹת וּבנים” של טוּרגֶניֶב מגוֹלל לפנינוּ תמוּנה של אבוֹת האוֹהבים יוֹפי ושירה, אבל שהם חסרי-אוֹפי ואין בּהם כּוֹח להגשים שוּם דבר, תמיד מסתגלים למציאוּת והכּל הם מוֹכרים בּעד הנוֹחיוּת שלהם; וּבניהם – ניהיליסטים, אשר בּיטלוּ תכלית בּיטוּל את כּל מה שלא נכנס לתוֹך חוּג המחשבה שלהם. קם הדוֹר של שנוֹת ה-80 ואמר: חיינוּ הנוֹחים הם חטא. קיבּלנוּ את הכּל מן האִכּר. בּזכוּתוֹ למדנו, בּזכוּתוֹ ניתנוּ לנוּ כּל תענוּגוֹת החיים. את מה שקיבּלנוּ חייבים אנוּ להחזיר לעם! וּמשהגיעוּ להכּרה זוֹ הסיקוּ מסקנוֹת.

כּך קיבּלוּ את המחשבה הסוֹציאליסטית האירוֹפּית בּצוּרתה

הקיצוֹנית בּיוֹתר. והם חשבוּ שילכוּ להטיף את רעיוֹנם זה לעם והוּא ישמע להם, יכּיר בּצדקת הרעיוֹן – והכּל יבוֹא בּשלוֹם על מקוֹמוֹ. אוּלם העם לא שמע להם. לבסוֹף נכחוּ לדעת כּי ההליכה אל העם אינה פּוֹעל ת. הנה הוֹלכוֹת בּנוֹת גרָפים ונעשֹוֹת לאחיוֹת רחמניוֹת, חוֹבשוֹת,טבּחוֹת

וּמשרתוֹת כּדי להתקרב אל העם וּלהשפּיע עליו, והוֹלכים בּחוּרים מהאוּניברסיטה ונעשֹים סַבּלים, עגלוֹנים ומוֹכרים חוֹברות לעם,

וההיסטוֹריה הרוּסית איננה משתנית. אוּלי נרכּשים יחידים לרעיוֹן, אוּלם הכּלל, העם כּולוֹ, אינוֹ משתנה. אז בּאה המסקנה: האסוֹן הוּא בּמשטר. המשטר הפּוֹליטי המדכּא – כּל זמן שלא נפּיל אוֹתוֹ לא ישמע לנוּ העם ולא נוּכל לפתח את עבוֹדתנוּ החינוּכית.

הם האמינוּ כּי הפּלת המשטר הפּוֹליטי תיתכן בּדרך הפחדה, הם חשבוּ כּי על ידי טרוֹר אפשר להפּיל משטר. ואנשים אשר חלוֹמם היה רק אהבה, אנשים אשר בּחייהם הפּרטיים חשבוּ על קדוּשת חיי האדם נעשֹוּ למאַרגנים הכי-מתוּחבּלים, למאַרגנים היוֹתר נמרצים, היוֹתר הרפּתקניים של מלחמוֹת בּאישי המדינה, מתוֹך אמוּנה גמוּרה שאי אפשר להשֹיג שוּם תוֹצאוֹת חיוּביוֹת בּרוּסיה בּלי להשתמש בּשיטה זאת.

אוּלם שיטת הטרוֹר, בּמוּבן ההיסטוֹרי, השֹיגה את ההיפך מזה. הטרוֹר הביא להגבּרת הריאַקציה ודחה את ההתפּתחוּת הפּרוֹגרסיבית של רוּסיה לעשֹרוֹת שנים. אבל אנשי התנוּעה הזאת (“נַרוֹדנַיה ווֹליה”) כּל כּך האמינוּ בּנכוֹנוּת רעיוֹנם, שגם לאחר המַשבּר שבּא בּעקב הטרוֹר, שמרוּ אמוּנים לתנוּעתם בּמשך שנים רבּוֹת, לא

רק בּתיאוֹריה, אלא גם בּדרך חייהם, וגידלוּ דוֹר צעיר שהלך בּדרכּם, הלא היא המפלגה החדשה – ס. ר. (סוֹציאַל-רבוֹלוּציוֹנרים) – שגם היא חוּנכה על האמוּנה שהטרוֹר הוּא מכשיר גדוֹל בּתוֹלדוֹת השחרוּר.

נגעתי בּכל זה לא לשם הסבּרת הבּעיה של רוּסיה, אלא בּשביל להסבּיר בּאיזוֹ מידה היה כּוֹחה של תנוּעה זוֹ תקיף בּחוּגים מסוּימים בּרוּסיה (אמנם רק בּחוּגים מעטים). וּבאוֹתה מידה שהיא חדרה למוֹסדוֹת ההשׂכּלה הרוּסית, לבתי-ספר למוֹרים, היא חדרה גם אל הפּוֹעל היהוּדי, והיא עיצבה בּהרבּה את דמוּתוֹ של הצעיר היהוּדי בּאוֹתוֹ דוֹר, הלהיבה את נפשוֹ, לא פּחוֹת מהתנ"ך והסידוּר והתפילוֹת וספרי המוּסר היהוּדיים, והוֹסיפה לוֹ את יוֹשר הקו, את המסקניוּת המוּחלטת; את המַכּסימַליזם, אשר העיקרוֹן שלוֹ היה אוֹמר: יקוֹב דין המהפּכה את ההר! והצעיר היהוּדי גם בּזמן שלא קיבּל את ההשקפוֹת הרוּסיוֹת על המַרכּסיזם ועל עניני רוּסיה, בּזמן שראה את הצלת העם היהוּדי בּמוֹלדתוֹ, ולא בּתוֹך רוּסיה – קיבּל בּמידה לא קטנה את השפּעתן. וזה שיצר אוֹתוֹ אוֹפי מיוּחד של אוֹתוֹ דוֹר צעיר, אשר היהדוּת הרוּסית חששה לוֹ, אשר בגללוֹ נעשה הסטוּדנט היהוּדי הרוּסי למשהוּ מפחיד ומאַיים.

גם הספרוּת העברית של הדוֹר ההוּא, הדוֹר של בּרנר, גנסין ושוֹפמן, וּבמידה ידוּעה גם דוֹרוֹ של בּיאליק, הוּשפּעה בּמידה רבּה מן התרבּות הרוּסית-יהוּדית. אם ספרוּת ההשׂכּלה הראשוֹנית היתה מוּשפּעת

מהספרוּת הגרמנית, ולא רק בּגַליציה, אלא גם בּליטה, – הרי הספרוּת העברית המאוּחרת יוֹתר, הָחֵל מלילינבּלוּם, הוּשפּעה בּמידה רבּה מן הספרוּת

הרוּסית.

רבּה מאד היתה ההשפּעה הזאת – השפּעת האוֹפי, התביעה התקיפה, החוּמרה המוּסרית האוֹמרת: “בּחרת דרך אחת – אסוּר לך להתחרט!” האידיאה מחייבת, האידיאה מטילה מצווֹת חמוּרוֹת מאד.

כּוח הלחץ של המהפּכה, התפיסוֹת הסוֹציאליסטיוֹת אשר שלטוּ בעוֹלם הרוּסי – היה בּהם תוֹכן חשוּב, היה בּהם בּרק. לא רק צעיר יהוּדי זה שעבר למחנה השני הוּשפּע, אלא גם זה שנשאר בּמחנה הציוֹני לא נשאר אדיש למחשבה הסוֹציאליסטית, לא כּמוֹ שהיה דֹור הציוֹנים הראשוֹן, אשר הבּעיוֹת הסוֹציאליוֹת לא עִנינוּהוּ. הוּא אמנם שֹנא מאד עריצוּת ושֹנאת ישֹראל וחלם על משטר כּמו בּאַנגליה, של חוֹפש עתוֹנוּת, חוֹפש מחשבה, אבל לא יוֹתר מזה. והעבדוּת הסוֹציאלית לא פּגעה בּו כּלל.

הדור הציוֹני השני, הדוֹר שגדל בּתקוּפת תנוּעת המהפּכה, הוּשפּע מאד ממנה. גם עצם החוֹמר האנוֹשי כּבר היה שוֹנה. כּי בּינתים שוּנוּ גם התנאים הכּלכּליים בּתחוּם-המוֹשב היהוּדי בּרוּסיה. נמצאוּ

צעירים שחיפּשׂוּ עבוֹדה. חלק ניכּר מהם היו תלמידים בּבתי-ספר תיכוֹניים, אוֹ מתלַמדים שלא נכנסוּ לבית-הספר וּצריכים היוּ להתפּרנס משיעוּרים של פּרוּטוֹת וללמוֹד גם יחד; והיוּ בּחוּרי-ישיבה שעזבוּ את הישיבה ולא מצאוּ את דרכּם בּחיים. בּדרך כּלל, רובּו של דוֹר זה היה טיפּוּס של פּרוֹליטרי רוּחני, אשר אין לוֹ אחיזה בּחיים, ולא יכוֹל היה להיוֹת אדיש לסבל הגדוֹל של האנוֹשוּת, כּמוֹ אוֹתם בּעלי-הבּתים הראשוֹנים, בּראשית חוֹבבי-ציוֹן.

הבּן לא יכוֹל היה להמשיך את פּרנסוֹת אביו, לא מבּחינה כּלכּלית ולא מבּחינה רוּחנית. גם מטעם זה הוּכשר הדוֹר היהוּדי הצעיר לקלוֹט את המוּשֹגים של הסוֹציאליזם הרוּסי. לפעמים אפשר לקרוֹא בּזכרוֹנוֹת של פּוֹעלים בּארץ-ישֹראל שחשבוּ את עצמם לאנטי-סוֹציאליסטים מוּחלטים, משוּם שהם איחדוּ את המוּשֹגים של סוֹציאליזם יחד עם התבּוֹללוּת. אבל מי שדיבּר אתם על איזה ענין מעשֹי נוֹכח שגם הם ראוּ את הדברים כּמו סוֹציאליסטים אף שלא הוֹדוּ בּכך.

אם נעיין בּסוּגיה (אשר אעמוֹד עליה בּמיוּחד) של יצירת הקבוּצה ונרצה לדעת, מי היוּ ראשוֹני הקבוּצה, נכּיר בּאיזוֹ מידה, בּלי דעת מנַין, הם קלטוּ מחשבוֹת סוֹציאליסטיוֹת עוֹלמיוֹת וכאשר הגיעוּ לארץ פּעלוּ לפי רוּח זוֹ.

הצעיר היהוּדי הציוֹני חייב בּמידה מרובּה על אָפיוֹ לתרבּוּת הרוּסית, שנתנה לוֹ שני דברים: גם דמוּת האדם המַגשים, הנאמן למַה שהוּא אוֹמר, אשר פּיו וּמעשֹיו הם שוים; וגם אידיאוֹת פּוֹליטיוֹת וסוֹציאליוֹת מסוּימוֹת, אשר הדוֹר הראשוֹן באוֹתוֹ הזמן היה מלא מהן.

והצעיר היהוּדי הציוֹני נפגש לא רק עם הסוֹציאליזם הספרוּתי. הוּא נפגש גם בּמחיצתוֹ הוּא, גם בּביתוֹ בּעיירתוֹ, עם גילוּי מסוּים של סוֹציאליזם – עם תנוּעת הפּוֹעלים האַנטי-ציוֹנית, כּלוֹמר, עם מה שקראוּ ה“בּוּנד”. תנוּעה זוֹ, כּגוֹרם עממי, נוֹצרה בּאוֹתה שנה שנקרא הקוֹנגרס הציוֹני הראשוֹן, והיא הוֹפיעה כּכוֹח פּוֹעל וּמוֹשך בּתוֹך

הרחוֹב היהוּדי. קוֹרה כּי שתי תנוּעוֹת שֹוֹנאוֹת זוֹ את זוֹ ורבוֹת זוֹ

עם זוֹ וּבכל זאת הן מוּשפּעוֹת אחת מחברתה. ולא מעט הוּשפּע הצעיר היהוּדי – זה אשר עתיד היה להקים את “פּוֹעלי-ציוֹן”, “הפּוֹעל הצעיר” – בּהליכוֹתיו וּבשיטוֹת פּעוּלתוֹ מה“בּוּנד”. וגם בּיחסיו החברתיים הוּשפּע – לטוֹבה וּלרעה כּאחת.

בֶר בּרוּכוֹב אמר פּעם דבר יפה מאד: “ל”בּוּנד" יש הרבּה זכוּיוֹת. נקים לוֹ בּארץ-ישֹראל מצבה“. וכאשר הוֹצאתי את ספרוֹ של ליֶסין אמרתי לעצמי: אני עכשיו, בּ”עם עוֹבד“, מקיים את הצוָאה של בּרוּכוֹב. אנחנוּ ננהוֹג בּ”בּוּנד" לא כּמוֹ שהם נוהגים בּנוּ. לא טשטוּש והטלת דיבּוֹת וגינוּי. אנשי ה“בּוּנד” לא היוּ מסוּגלים לשוּם משפּט היסטוֹרי צוֹדק בּיחס אלינוּ. לא מעטים מאנשי ה“בּוּנד” הזדעזעוּ כּאשר הרצל מת. אבל בּספרוּת ה“בּוּנד” לא תכּירוּ שוּם סימן לדבר הזה. בּימי אוּגנדה היוּ, בּקוּלוּאַרים של הקוֹנגרס, יוֹשבים ממנהיגי

ה“בּוּנד”, והם היוּ מזוּעזעים מזה שציוֹנים יכוֹלים לוַתר על ארץ-ישֹראל. אבל הם לא היוּ די אמיצים כּדי לגלוֹת את יחסם הפּנימי הזה. לא כּך ננהוֹג אנוּ עם ה“בּוּנד”. אבל יחד עם זה אסוּר לנוּ לטשטש את עוֹלם הניגוּדים העמוֹק אשר בּינינוּ לבין ה“בּוּנד” וּבין תנוּעתנוּ לבין התנוּעה הבּוּנדאית בּכל גילוּייה. אסוּר לנוּ לטשטש את זה, כּי דרך זוֹ היא אמצעי חינוּכי רע.

יש ויכּוחים שהם בּשבילנוּ כּבר הסתיימוּ, ואנחנוּ לא נכניס בּזה אוּלי עכשיו את המרירוּת האישית, שהיתה מצוּיה בּימים ההם (אף כּי יש תוֹפעוֹת היסטוֹריוֹת המתגלוֹת בּצוּרוֹת חדשוֹת, כּפי שאוֹמרים:

“וּבני קוֹרח לא מתוּ”, ואפילוּ כּעת עדיין מנהל ה“בּוּנד” חתירה מחוּסרת אחריוּת נגדנוּ. וּבמקוֹם שלבּוֹ יכּה אוֹתוֹ מדוּע הפקיר יהוּדים שם,

מתוֹך שֹנאתוֹ לארץ-ישֹראל, מדוּע לא הבין כּל הימים את הפּרוֹבּלימה של הגירה יהוּדית ולא השתדל להציל עוֹד מיליוֹן יהוּדים לאמריקה, – בּמקוֹם לחשב את חשבּוֹנוֹ ההיסטוֹרי, הוּא עד עכשיו קוֹפא על מוּשֹגיו הקדוּמים). יש יסוֹד עמוֹק לויכּוח הזה, כּי הוּא מאיר לנוּ את דרכּנוּ מאז. אבל הוּא אינוֹ צריך לסמא את עינינוּ עד שלא נראה איזוֹ שליחוּת היסטוֹרית גדוֹלה מילא ה“בּוּנד”, גם בּמוּבן החיוּבי. כּמוֹ שהויכּוּח שלנוּ בּין עברית ואידישיזם, שאף הוּא היה אחד הויכּוּחים המרים שהתנהלוּ בּינינוּ וּבין האידישסיטים בּזמנם, אשר הראוּ קוֹצר ראִיה היסטוֹרית אצל יהוּדים, אינוֹ יכוֹל להעלים מעינינוּ שעצם דבר יצירת הספרוּת היהוּדית מילא תפקיד גדוֹל בּחיי העם היהוּדי, בּדוֹר האחרוֹן הזה, ונתנה גם לאדם הציוֹני הרבּה.

הענינים שלנוּ מסוּבּכים הם למדי, ואם אנחנוּּ רוֹֹצים להבין אוֹֹתם צריכים אנוּּ לחדוֹר לנפשוֹ– של המתנגד, להכּיר מה עשֹה, להבין מה פּעל וגם לראוֹת בּמה היה הליקוּי הגדוֹל שלוֹ.