ה“בּוּנד” בּרחוב היהוּדי – “מלחמת-מעמדוֹת לפי גירסת ה”בּוּנד" –

יחסוֹ לשאלת ההגירה.

שעה זוֹ אני רוֹצה להקדיש להכּרת הסוֹציאליזם היהוּדי הבּלתי-ציוֹני והאנטי-ציוֹני. הספר “זכרוֹנוֹת וחוָיוֹת” מאת המשוֹרר אברהם ליֶסין מכיל תעוּדוֹת אמיתיוֹת של אחד מאבוֹת ה“בּוּנד”, אשר גם חשב את מחשבתוֹ של ה“בּוּנד” וגם נאבק אתוֹ הרבּה, עד שבּשנים האחרוֹנוֹת התרחק ממנוּ. בּכתבי נחמן סירקין יש מאמר אחד שלוֹ בּויכּוח עם ה“בּוּנד”, גם בּמבוא שלי לכתבי סירקין שם יש פּרק מוּקדש להתגלוּת הסוֹציאליזם אצל האינטליגנציה היהוּדית, בּפרט אצל הסטוּדנטים.

אינני מדבּר על הסוֹציאליסטים היהוּדים בּאירוֹפּה שמסרוּ

את עצמם לתנוּעוֹת הפּוֹעלים הגרמניוֹת, הצרפתיוֹת, אלא על אלה אשר צמחוּ מתוֹך ההמוֹנים היהוּדים, שחיוּ בּרוּסיה, ליטה, פּולין וגליציה. ראשית הסוֹציאליזם אצל היהוּדים קשוּרה עם אהרן ליבּרמן, עוֹרך “האמת”. בּשנת תרל"ז (1877) הוּרם הנס של סוֹציאליזם תנוּעתי על ידי צעיר עברי בּשם אהרן שמוּאל ליבּרמן, והוּא התחיל את זה לא בּאידיש, כּי אם בּעברית. כּי בּנפשוֹ חיתה הרגשה עברית חזקה מאד עם אהבה לעברית ועם סוֹציאליזם קוֹסמוֹפּוֹליטי. לא תמיד מצא את הדרך הנכוֹנה, אבל הוּא חיפּשֹ אוֹתה בּמגמה מנוּגדת לחבריו, הסוֹציאליסטים היהוּדים, שהיוּ מתבּוֹללים גמוּרים

אוֹ שחשבוּ על תנוּעה סוֹציאליסטית ולא מדדוּ כּלל את היהוּדים בּמידה של אנשי-עבוֹדה; ואף אם נמצאוּ בּהם כּאלה שחשבוּ שהיהוּדים רשאים לא רק לעזוֹר לאחרים, אלא להיוֹת סוֹציאליסטים בּעצמם, חשבוּ שעל כּל פּנים צריכים הם לדבּר אידיש, ולא עברית. ליבּרמן היה אחד הסוֹפרים העברים המזהירים והוּא החל לבנוֹת את הסוֹציאליזם היהוּדי, אלא שחייו נקפּדוּ מהר מאד. מה יכוֹל היה להיוֹת גוֹרלוֹ אילוּ היה ממשיך בּפעלוֹ? יתכן שהיה סוֹפוֹ כּסוֹפוֹ של יהל"ל – חוֹבב ציוֹני; אוֹ שהיה עוֹזב אותנוּ כּמוֹ רבּים מחבריו.

הסוֹציאליזם בּין היהוּדים היוּ לוֹ שלבּים אחדים. היוּ

צעירים יהוּדים שלא הסתפּקוּ בּהפצת השׂכּלה בּעם, אלא בּשאבם את האידיאוֹת הסוֹציאליסטיוֹת דרך הספרוּת הרוּסית נעשֹוּ נלהבים להן וּפנוּ לסוֹציאליזם הרוּסי, הם נעשֹוּ חסידים של העם הרוּסי, של המוּז’יק הרוּסי. אם האינטליגנט הרוּסי חשב שהוּא חייב חוֹב גדוֹל לעם הרוּסי, הרי זה היה נכוֹן. אבל האינטליגנט היהוּדי, בּמקוֹם לחשוֹב על חוֹבוֹ הגדוֹל להמוֹן היהוּדי, לאביו, חשב גם הוּא שהוּא בּעל חוֹב למוּז’יק הרוּסי, היוֹת והם האמינוּ שהחקלאי הרוּסי הוּא הוּא הנוֹשֹא את האמת הקדוֹשה, הנוֹשֹא בּתוֹכוֹ את המשטר העתיד הגדוֹל, והם חשבוּ שצוּרת הכּפר הרוּסי תיהפך לצוּרה של הסוֹציאליזם בּעוֹלם. היוּ בּיניהם גם יהוּדים בּעלי הרגשה לאוּמית אוֹ הכּרה לאוּמית. אבל הם לא ראוּ שוּם דרך לעסוֹק עם יהוּדים. ליבּרמן היה מוּכן לעבוֹד את עבוֹדתוֹ הסוֹציאליסטית בּין

בּחוּרי-הישיבה. הוּא אמר: מהרוֹפאים ועוֹרכי-הדין והמהנדסים אין לי שוּם תקוה. מי שמסוּגל להיוֹת מַהפּכני אמיתי – זה בּחוּר-הישיבה. הוּא בּעצמוֹ פּרוֹליטרי, אין לוֹ שאיפה לקריֶרה, כּי אם הוּא לוֹמד תוֹרה לשמה. הוּא הוּא הנוֹשֹא של האידיאה הסוֹציאליסטית בּקרב היהוּדים.

וכאשר אדם כּאהרן ליבּרמן היה נמצא בּין מַהפּכנים רוּסים וּבין מתבּוֹללים יהוּדים, הוּא צריך היה להתנצל שהוּא אמנם איננוּ ריאַקציוֹנר, אלא שכּכה הוּא מבין את מצב עמוֹ ואת דרך הסוֹציאליזם שלוֹ. הוּא מוּכרח היה לפעמים להתנצל על כּך שיש לוֹ אידיאוֹת כּאלה. המַהפּכנית היהוּדיה הֶסיה הלפמן היתה בּין חמשת האנשים שנתלוּ בּגלל רצח הצאר הרוּסי אלכּסַנדר השני. לאחר היאָסרה החזיקוּ אוֹתה כּמה חדשים בּבית-הסוֹהר, כּי היתה הרה, עד לדתה, ואחר כּך מתה בּבית-הסוֹהר תוֹך יסוּרים. היא היתה משֹכּילה עבריה והיתה חדוּרה רוּח עברית, וּבכל זאת מסרה את נפשה למהפּכה כּפי שנצטיירה אצל הרוּסים. דוּגמה אחרת. בּין המַהפּכנים הרוּסים היה מַהפכן יהוּדי אחד, שתוֹאר גם כּגיבּוֹר של סיפּוּר רוּסי מפוּרסם, שבּוֹ הוּא מדבּר בּגילוּי-לב ואוֹמר: "אני עוֹבד אִתכם רק בּשביל המהפּכה. אני יהוּדי. אֶתכם אינני אוֹהב כּלל וּכלל. בּעצם כּל מחשבוֹתי הן מחשבוֹת

הסוֹציאליזם המערב-אירוֹפּאי. אבל כּסוֹציאליסט בּין-לאוּמי אני אוֹמר לכם: אני חי אִתכם".

והיוּ סוֹציאליסטים יהוּדים שנשתעבּדוּ בּמידה כּזאת

להערצת רוּסיה ולאמוּנה בּעם הרוּסי, עד שהיוּ מוּכנים לַכּל בּשביל להתמזג וּלהזדהוֹת עם העם הרוּסי. היוּ מהם שהמירוּ את דתם – כּדי שיהיה להם קל יוֹתר לעבוֹד בּתוֹך העם הרוּסי (לא משוּם שהאמינוּ בּיֶשוּ הנוֹצרי), כּי חשבוּ שהם צריכים להסיר מעל עצמם כּל מחיצה שבּיניהם וּבין העם הרוּסי. ולא נמצא מַהפּכן יהוּדי אשר יגיע לידי נכוֹנוּת להתקרב למסוֹרת היהוּדית, כּדי לעבוֹד בּין המוֹני היהוּדים.

והדברים הגיעוּ לידי כּך שהיוּ מַהפּכנים יהוּדים אשר, מתוֹך מסירוּת למהפּכה, לפי תפישֹתם הם, השתתפוּ בתעמוּלה לפרעוֹת

בּיהוּדים (זהוּ אוֹתוֹ החזיוֹן אשר ראינוּהוּ פּה בּארץ אצל הפרַקציה, שהיתה מוּכנה, מתוֹך מוּשֹגים מסוּלפים על מַהפּכנוּת, לראוֹת בּמוּפתי

וּבפּוֹרעים נוֹשֹאים של השחרוּר). זה היה בּשנת 1881, בּזמן הפּרעוֹת בּיהוּדים בּרוּסיה, כּאשר נמצאוּ מַהפּכנים אשר חשבוּ שפּרעוֹת בּיהוּדים

מעוֹררוֹת את העם הרוּסי למַהפּכנוּת. והיוּ

יהוּדים אשר הדפּיסוּ פּרוֹקלָמַציוֹת בּרוּח זוֹ. זאת היא אחת הדוּגמאוֹת המעטוֹת בּהיסטוֹריה היהוּדית בּאיזוֹ מידה אידיאה

עוֹלמית גדוֹלה יכוֹלה להסתלף על ידי בּני העם היהוּדי, כּיצד יהוּדים נעשֹוּ כּלי-שרת למעשֹה הרס וחוּרבּן בּהם בּעצמם, מתוֹך מחשבה שהם משרתים בּזה איזוֹ אידיאה גדוֹלה (יתכן שכּך היה גם בּזמן הנַצרוּת. הן את האיוַנגליוֹן חיבּרוּ יהוּדים, וספר זה הכניס את המיתוֹס האנטישמי, את המעשׂה בּיהוּדה איש-קרָיות, שמסר את ישוּ איש-נצרת בּעד שלוֹשים שקל. שם מפוּתחת איבה ליהוּדים בּכל מיני צוּרוֹת. ורוּבּם של השליחים הן היוּ יהוּדים!.. גם הם ודאי האמינוּ שהם משרתים איזוֹ אידיאה אנוֹשית גדוֹלה מאד).

האֶפּיזוֹדוֹת האלה הן רק הוֹפעוֹת אַרעיוֹת בּתוֹלדוֹת הסוֹציאליזם היהוּדי. כּי בּמידה שהאנשים נשארוּ בּתנוּעה הסוֹציאליסטית הם

פּנו למקוֹמוֹת שוֹנים וּרחוֹקים. ורק מעטים מאד מבּין הדוֹר הזה של הראשוֹנים שיתפוּ את עצמם בּהקמת תנוּעת פּוֹעלים יהוּדית, בּהגיעם לאנגליה ולאמריקה. אבל תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית התחילה, כּעבוֹר כּמה שנים, בּסוֹף השמוֹנים, לאחר התעוֹררוּת חיבּת-ציוֹן, והתפּתחה בּאוֹפן רציני

בּסוף שנוֹת התשעים וּבראשית המאה החדשה עם יצירת ה“בּוּנד”. ועד שקמה התנוּעה הציוֹנית-הסוֹציאליסטית, תנוּעת “פּוֹעלי-ציוֹן”, היתה היא התנוּעה

השלטת בּעיקר אצל הפּוֹעלים היהוּדים. היוּ פּוֹעלים יהוּדים מעטים אשר הלכו לפּ.פּ.ס. וּלס.ד. הרוּסית. אבל יחידים יכולים לעזוב עם. יהוּדים שחיים יחד נשארים יהוּדים, גם כּאשר יש להם מחשבוֹת של התבּוֹללוּת.

ה“בּוּנד” בּזמנוֹ עשֹה גדוֹלוֹת. עכשיו, כּאשר אנחנוּ

מדבּרים על אִרגוּן פּוֹעלים, הננוּ רוֹאים את הצד הפּשוּט: הארגוּן החמרי. אוּלם לא בּזה בּלבד היה תפקידוֹ של ה“בּוּנד” שבּיקש להיטיב את תנאי חייהם של הפּוֹעלים היהוּדים בּפינוֹת המשק היהוּדי, כּי אם בּזה שהוּא פּעל פּעוּלה אנוֹשית גדוֹלה מאד. בּחיי היהדוּת הגיטוֹאית היוּ תקוּפוֹת של

דלדוּל רוּחני גדוֹל. הדלוּת החמרית, המסגרת היהוּדית העצמאית, החוּמרה של הדינים, שלטוֹן ראשי הקהל – לא נתנוּ לאדם היהוּדי להרים ראש. היוּ בּחיים ההם הרבּה מאד צדדים של יצירת דמוּת רוּחנית מיוּחדת של טיפּוּח תרבּוּת מדוֹר לדוֹר, אבל היה בּהם גם משטר סוֹציאלי של הרבּה דלוּת והרבּה דכּאוֹן והחשבת האדם שהוּא בּעל-תוֹרה גדוֹל אוֹ שהוּא

בּעל רכוּש. וההמוֹנים היהוּדים הסתגלו לדכּאוֹן זה.

למעלה הזכּרתי, דרך אגב, את ענין ה“חטוּפים”. בּענין זה נתגלתה תוֹפעה מעמדית מרה מאד: ילדי עשירים ניצלוּ מן הגזירה הזאת; ורק ילדי העניים היוּ קרבּנוֹתיה. היוּ רבּנים אחדים אשר נלחמוּ נגד התוֹפעה הזאת ועזבוּ את מִשֹרוֹתיהם, מתוֹך הגבה עליה. אבל רבּים השליטוּ על עצמם את הפּרנסים ואת ראשי העדה. ורק כּפעם בּפעם היוּ מתפּרצוֹת איזוּ תוֹפעוֹת, אשר הרימוּ את ההמוֹנים ונטעוּ בּהם את ההכּרה שגם הם חשוּבים בּעם, שגן-העדן קיים לא רק בּשביל התקיף, ואפשר להיוֹת עני ויהוּדי טוֹב. זאת היתה זכוּתה של החסידוּת. בּספרוּת הדְרוּש והמוּסר וּ“שאלוֹת וּתשוּבוֹת” של יהדוּת מזרח אירוֹפּה בּמאה השמוֹנה-עשֹרה, ישנם סימנים בּוֹלטים של ניגוּדי מעמדוֹת. קרה לא פּעם שאנשי המוּסר היוּ לוֹקחים תחת חסוּתם את המוֹני העם. אבל זה לא הגיע למדרגה של תנוּעה. אוּלם החסידוּת יכלה להראוֹת שאיש ההמוֹן הפּשוּט קיבּל איזה שהוּא סיפּוּק נפשי ועלה למדרגה גבוֹהה, שהוּא יכוֹל להיוֹת קרוֹב לרב וּלאנשי-תוֹרה

גדוֹלים.

וּבמוּבן ידוּע הרוּח העממית הזאת היא היא אשר נכנסה בּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית והרימה את ההמוֹנים מאַשפּתוֹת. הסוֹציאליזם

היהוּדי לא התחיל על ידי הפּוֹעלים היהוּדים. הוּא התחיל על ידי בּחוּרים יהוּדים אשר הוּשפּעוּ מן התרבּות הרוּסית וחשבוּ את מחשבוֹתיהם בּדיוּק בּאוֹתם הדפוּסים של הסוֹציאליזם הרוּסי. בּשעה שבּסוֹציאליזם הרוּסי

העריצוּ את המוּז’יק היוּ הבּחוּרים והבּחוּרוֹת היהוּדיים מעריצים את המוּז’יק. בּזמן ששם התחילוּ להתיאש מן המוּז’יק והתחילוּ להעריץ את הפּוֹעל בּחרוֹשת הרוּסית – כּן גם היה פּה. כּאשר בּשנוֹת השבעים שלט המַרכּסיזם האידיאַליסטי והסוּבּיֶקטיבי בּקרב האינטליגנציה הרוּסית – היה

כּך גם בּקרב האינטליגנציה היהוּדית. והמַרכּסיזם האדוּק – אף הוּא השפּיע אחר כּך עליה בּאופן כּזה. והצעירים הללוּ, גם אם חשבוּ את עצמם כּרוּסים, לא יכלוּ בּכל זאת לעבוֹד עבוֹדה מעשֹית בּין הרוּסים (כּי הכּירו אוֹתם מיד, והממשלה היתה תוֹפשֹת אוֹתם מיד). הם נאלצוּ לחיוֹת בּין יהוּדים. לא שהם בּחרו בּזה, לא שאוֹתם עִניֵן הפּוֹעל היהוּדי. רוּבּם קיבּלוּ את הפּעוּלה בּין הפּוֹעלים היהוּדים בּלית בּרירה. ואלה אשר יכלוּ לעבוֹר

הלאה – בּחרוּ בּזה. בּיניהם היתה רוֹזה לוּכּסמבּוּרג, אשר נפתחה לפניה דרך ללכת הלאה. וגם ליאוֹ יוֹגיכֶס, חברהּ של רוֹזה לוּכּסמבּוּרג, אשר התחיל לעבוֹד בּין פּוֹעלים יהוּדים בּוילנה, שאף למרחב והלך לס. ד. הרוּסית, וּלאחר שלא הצליח שם יצא לגרמניה.

ה“בּוּנד” הוּא שהביא לפּוֹעלים היהוּדים את מוּשֹגי הסוֹציאליזם, את מוּשֹגי המלחמה בּניצוּל, את רצוֹן הפּוֹעל להשכּיל, ללמוֹד, להתפּתח. אבל בּמרכּז עוֹלמם של אנשי ה“בּוּנד” עמדה המלחמה נגד הצאר הרוּסי. זאת היתה תפיסת-עוֹלמם. זה היה העיקר. וכל מה שעשֹה – הוּא ראה כּאמצעי למטרה זאת. אי אפשר לוֹמר שבּשבילם הפּוֹעל היהוּדי היה המטרה. הוּא היה בּשבילם אמצעי למטרה כּל-רוּסית. הם היוּ אנשים ישרים, הם היוּ אנשים מסוּרים מאד לענין הפּוֹעל, מסוּרים מאד לענין המהפּכה. הם ידעוּ לשלב את חייהם עם ההמוֹנים. אבל מוּשֹגיהם האנוֹשיים בּכלל וּמוּשֹגיהם היהוּדיים בּפרט היוּ צרים ודלים עד מאד.

וכך בּאוּ ללמד את הפּוֹעל היהוּדי, והפּוֹעל למד מהם הרבּה. אבל סוֹף סוֹף הם גם למדוּ מן הפּוֹעל היהוּדי. כּשהם בּאו לחנך אוֹתוֹ לסוֹציאליזם, בּמה התחילוּ? – בּלימוּד רוּסית. כּי ההנחה היתה שאי אפשר להיוֹת אדם משֹכּיל בּשֹפה יהוּדית. בּמידה ידוּעה – בּזמנם – היה זה נכוֹן. פּינסקי, פּרץ, ליֶסין – טיפּחוּ את המחשבה הזאת. העסקנים שיצרוּ את תנוּעת-הפּוֹעלים היהוּדית לא חשבוּ על זה. כּן לא עלה על דעתם כּי לגבּי יהוּדים קיימים תנאי-חיים מיוּחדים.

התיאוֹריה שלהם היתה כּי צריך להילָחם עם הצאריזם הרוּסי. וכאשר יפּוֹל יקבּלוּ היהוּדים זכוּיוֹת. אז יֵצאוּ מתחוּם המוֹשב אל פּלכי רוּסיה הרחבה והגדוֹלה – ואַשריך ישֹראל! שאלת

היהוּדים נפתרה. שקיימת פּרוֹבּלימה יהוּדית מתוֹך עצמה, מתוֹך מציאוּת יהוּדית סוֹציוֹלוֹגית וכלכּלית, שיש לה חוּקים קשים מאד; שקיים ענין של הגירה יהוּדית כּתוֹפעה אשר אין לעכּב אוֹתה בּשוּם החלטוֹת; ושיכוֹל להיוֹת יֶצר יהוּדי ללשוֹנוֹ וּלתרבּותוֹ העצמית – כּל זה לא עלה על דעתם. וּבמידה שהם שמעוּ זאת מאחרים הם ראוּ בּזה תוֹפעה שוֹביניסטית, ריאַקציוֹנית, אשר לא יתכן שסוֹציאליסט יהוּדי יסכּים לכך.

הם התחילוּ, כּפי שאמרתי, מלימוּד השֹפה הרוּסית לפּוֹעלים

היהוּדים. כּי חשבוּ שהמַפתח הכּללי, גם להשׂכּלה בּכלל, וּלהתפּתחוּת

האישיוּת וגם לעבוֹדה ולפעוּלה סוֹציאליסטית – היא הרוּסית. חלמוּ

שהפּוֹעלים היהוּדים יהפכוּ לתעמלנים בּשביל הפּוֹעל הרוּסי. לא הפּוֹעל

היהוּדי כּשלעצמוֹ, כּעוֹבד, חשוּב. ההיסטוֹריה של רוּסיה תלוּיה בּפּוֹעל

הרוּסי. והפּוֹעל היהוּדי יכוֹל לשמש בּשביל ההיסטוֹריה הרוּסית – שֹאוֹר

שבּעיסה, מעין מַחמצת. הוֹאיל והפּוֹעל היהוּדי נלהב, מסוּר וּמפוּתח יוֹתר

מהפּוֹעל הרוּסי. לכן עליו ללמוֹד רוּסית – ולצאת אל הפּוֹעלים הרוּסים, וּבדרך זוֹ לשמש את המהפּכה הרוּסית.

ואכן, כּך היה. כּמעט כּל השכבה הראשוֹנה של הפּוֹעלים היהוּדים אשר התחנכוּ לסוֹציאליזם, התרחקה מהפּוֹעל היהוּדי. כּל הכשרתם הרוּחנית היתה כּזאת שנעשֹוּ עסקנים חשוּבים בּסוֹציאליזם הרוּסי, אוֹ

שגועוּ בּסיבּיר, אוֹ שבּרחו ל“אֶמיגרַציה” לאירוֹפּה, ושם נכנסוּ

לתנּועוֹת שוֹנוֹת.

אבל זאת היתה אחת ההצלחוֹת, אשר בּסוֹפוֹ של דבר היא מוּפנית נגד המצליחים. כּי בּמידה שהנערה היהוּדיה המתפּרנסת מסריגת גרבּים אוֹ מתפירה, וּבמידה שאיננה פּורשת ממעמדה, נשארת בּתוֹך עמה – מתחילים להתגלוֹת לפניה צרכים יהוּדיים. כּך התחילה תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, מתוֹך עצמה, לקבּל אוֹפי יהוּדי יוֹתר. לא מתוֹך רעיוֹן וּבעיוֹת יהוּדיוֹת

הגיעה לכך, אלא מבּחינת צרכים יהוּדיים. בּדרך זוֹ מוּכרחה היתה התנוּעה היהוּדית הסוֹציאליסטית לעבוֹר מתעמוּלה בּרוּסית לתעמוּלה בּאידיש,

וליצוֹר עתוֹנוּת וספרוּת בּאידיש, וכאשר נפגשה בּרחוֹב היהוּדי עם מגמוֹת ציוֹניוֹת היתה נאלצת להתנגד להן וּלהתוַכּח עמהן, כּלוֹמר, להכּיר יוֹתר את הבּעיה היהוּדית.

כּך התחילה תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית (כּמעט נגד כּוָָנוֹת יוֹצריה) להתגבּש כּתנוּעה בּעלת אוֹפי יהוּדי. מוּבן שנזדמנוּ לתנוּעה הזאת גם אנשים בּוֹדדים אשר לא בּאוּ מן האוּניברסיטה הרוּסית, מבּית-הספר הממשלתי הרוּסי, כּי אם מן ה“חדר”, הישיבה והספרוּת העברית.

אבל ההצלחה הגדוֹלה בּיוֹתר היתה לתנוּעה זאת לא בּזה שפּיתחה רעיוֹנוֹת חדשים אוֹ שיצרה איזה נכסים חדשים, אלא בּזאת שהכניסה זרם של חשמל בּתוֹך המוֹני היהוּדים. כּמוֹ שמצד אחד הרים הרצל את ההמוֹנים היהוּדים, על ידי יצירת הקוֹנגרס הציוֹני, ושהוֹדוֹת לכך המוֹנים גדוֹלים, אשר בּמשך דוֹרוֹת חיוּ חיים פּאסיביים וּמדוּכּאים, הרגישוּ פּתאוֹם את חשיבוּתם כּעם – כּך צריך לוֹמר שעל ידי האִרגוּן של הפּוֹעל היהוּדי והרמתוֹ משפל המדרגה, שהתחיל לראוֹת את עצמוֹ כּחשוּב בּעוֹלם, כּבעל עתיד גדוֹל וקשוּר בּכוֹחוֹת עוֹלמיים, נתגלוּ בּוֹ כּוֹחוֹת עצוּמים. קוֹדם

כּל, כּוֹחוֹת של חברוּת. אין זה מקרה שתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית יצרה טרמינים חדשים בּיחסי חברים: המוּשֹגים ידיד (“פריינד”), חבר, אח, אחוָה – מלים כּאלוּ שנעשֹוּ שמוֹת נרדפים לעצם ארגוּן הפּוֹעלים.

האדם יצא מבּדידוּתוֹ, מיתמוּתוֹ, מהעזוּבה הגדוֹלה שלוֹ.

הוּא התחיל להרגיש כּי חייב הוּא משהוּ לאיזה כּלל, לוֹ הוּא צריך להביא קרבּן, ושהכּלל הזה שבּוֹ הוּא כּלוּל יכוֹל להפגין את כּוֹחוֹ וגם למרוֹד. וזה נתן לוֹ כּוֹח ידוּע, בּתוֹך העיירה, בּתוֹך הסביבה. הפּוֹעל היהוּדי נעשֹה בּעל-כּוֹח. אמנם, לא תמיד ידע להשתמש נכוֹנה בּכוֹח זה. לפעמים הפריז בּוֹ מאד.

בּמקוֹם הרוֹמַנים הקלוֹקלים שנדפּסוּ קוֹדם בּאידיש (מעין

הרוֹמנים המפוּרסמים של שמ"ר), אשר נתנוּ סיפּוק לאשה היהוּדית הצעירה בּחייה העלוּבים, החלה להיוָצר ספרוּת יהוּדית ראוּיה לשמה, בּה הוֹפיעוּ

אמנים גדוֹלים וניתן בּה תיאוּר של חיים והוָי. הוֹפיע למשל, סוֹפר כּמוֹ אברהם רייזין, סוֹפר מחוּנן מאד, כּוּלוֹ פּרי הדלוּת היהוּדית, והוּא נתן בּיטוּי אמיתי מאד, לגמרי לא ספרוּתי, לא מדוּמה, וּבלי כּל התחַכּמוּיוֹת והמצאוֹת, לחיי הנפש של האדם היהוּדי מן העם. התחבּב על המוֹני העם הסוֹפר היהוּדי הגדוֹל י. ל. פּרץ, אשר הכניס לספרוּת היהוּדית את המעוּף שלוֹ, את אוֹמץ-הרוּח שלוֹ, אשר המנהיגים והמַהפּכנים של הסוֹציאליזם היהוּדי לא הגיעוּ עדיו. הוא שאב מלוֹא חפנַים מתוֹך העוֹלם היהוּדי הקדמוֹן. הוּא הראשוֹן אשר הרים את ענין החסידוּת לענין חי, אם אפשר לוֹמר, מוֹדרני, הכניס לתוֹכוֹ את מחשבוֹתיו והגישוֹ מחָדש, כּתוֹפעה קרוֹבה מאד ללב, לפּוֹעל היהוּדי. הוּא גם נתן לעם את הספר שנקרא “מפּי העם”, פּנינים שדָלה מאוֹצרוֹת ההרגשה והחוָיה היהוּדית ההיסטוֹרית, והכניסם לתוֹך

הספרוּת היהוּדית הדלה.

כּל זה מילא את לבּוֹ של הצעיר היהוּדי, וכל זה קרא את המשֹכּיל היהוּדי, האינטליגנט, שלא יחפּשֹ לוֹ חיים רוּחניים מרחוֹק, אלא בּתוֹך עמוֹ.

ההיסטוֹריה של תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, אם לגשת אליה בּלי תביעוֹת רעיוֹניוֹת לגבּי הדרך אשר היא הוֹבילה (כּי היא הוֹבילה לדרך אטוּמה לגמרי בּלי כּל מוֹצא), היא כּשלעצמה, מבּחינה אנוֹשית, מילאה הרבּה דפּים יפים של גבוּרה, של חברוּת, של אוֹמץ, של עליית נשמה. האדם היהוּדי בּבית-המדרש ידע אוּלי “סעוּדוֹת-של-מצוָה”, בּשעה ש“חברת-משניוֹת” גמרה סדר משניוֹת; וחסידי חבּ“ד, למשל, ידעוּ ליכּוד של שֹמחה בּי”ט כּסליו; אבל תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית פּיתחה את הזמרה העממית ואת המסיבּה העממית.

אוּלם לשאלוֹתיו, למחלוֹתיו הגדוֹלוֹת של האדם היהוּדי –

לא היה עמה פּתרוֹן. לא זה בּלבד שכּל רעיוֹן של קוֹממיוּת יהוּדית, של תחיה יהוּדית היה זר בּשבילה – הרי גם את המציאוּת היהוּּדית לא הבינה. תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית דָגלה בּמלחמת-מעמדוֹת. אבל איזוֹ מלחמת-מעמדוֹת

היתה יכוֹלה לנהל בּרחוֹב היהוּדי? בּן העיירה, אוֹתוֹ שוּליה-של-חייט, אשר עבד יחד עם שני שוּליוֹת אצל בּעל-מלאכה שלוֹ, העביר את המוּשֹגים שהוּא קרא על הניצוּל הנוֹרא של המוֹני הפּוֹעלים בּאנגליה, בּאמריקה, בּגרמניה – על בּעל-הבּית שלוֹ. בּו הוּא ראה את מקוֹר הניצוּל; את נוֹשֹא הקפּיטליזם ראה בּבעל-המלאכה אשר אצלוֹ עבד.

חוֹסר כּל הבנה בּמציאוּת הכּלכּלית הזאת, חוֹסר כּל

הכּרה, שפּה אין מקוֹם רחב להישֹגים כּלכּליים- מקצוֹעיים, כּי המשק עצמוֹ עוֹמד על כּרעי תרנגוֹלת – כּל זה החריף את מלחמת-המעמדוֹת בּרחוֹב היהוּדי, אשר, לעתים קרוֹבוֹת, בּמקוֹם השבּחת מצב הפּוֹעל, הביאה עמה הריסת המפעל שבּוֹ עבד הפּוֹעל. אברהם ליֶסין, שהיה אחד מאלה שחשבוּ לא רק בּנוסחאוֹת תיאוֹרטיוֹת, התקוֹמם נגד מלחמת-מעמדוֹת מעין זוֹ וקרא לה: “מלחמת קַבּצן-זוֹן” נגד “דַלפוֹן-זוֹן”.

אוּלם מציאות כּלכּלית אחרת לא יכוֹל היה ה“בּוּנד” לתת לאנשיו. אמנם, היתה לוֹ שוּרה של הישֹגים ראשוֹנים: קיצוּר יוֹם העבוֹדה, אִרגוּן וכדוֹמה. אבל מהר מאד הגיע לגבוּל. וּמה היה הגבוּל? – אי-יכוֹלת להתקיים בּתנאים כּאלה. מצד אחד – עזיבת המערכה. מכּיון ש“הקפּיטליסט” היהוּדי (בּית-המלאכה שלוֹ") עמדוּ לרשוּתו בּסך-הכּל 2- 3 -5 -7 פּוֹעלים, הרי לא קשה היה גם לשוּליה לפתוֹח לעצמוֹ בּית-מלאכה. ולפעמים קרוֹבוֹת מאד יצא הפּוֹעל ממצב של פּוֹעל שֹכיר, נשֹא אשה ונעשֹה בּעצמוֹ בּעל-מלאכה ו“קפּיטליסט”, כּביכוֹל, ואחר כּך זכה אף הוּא שיסַדרוּ אצלוֹ שביתה.

המוֹצא ההמוֹני הגדוֹל היה – ההגירה. אוּלם בּמחשבה של הסוֹציאליסטים היהוּדים היתה ההגירה דבר-מה כּמעט בּלתי-ליגַלי, בּלתי-כּשר, כּלוֹמר, זאת היתה תוֹפעה בּלתי-רצוּיה.

אמנם, זוֹ היתה תוֹפעה בּלתי-רצוּיה לא רק אצל הסוֹציאליסטים היהוּדים; גם אצילי בּני ישֹראל, כּלוֹמר העשירים הגדוֹלים, מפיצי ההשׂכּלה והקבּלנים¹¹ והבּרוֹנים וכדוֹמה, התיחסוּ להגירה כּאֶל חזיוֹן שלילי מאד. כּי כּל שאיפתם היתה לקבּל שיווּי-זכוּיוֹת, הוֹאיל וראוּ את עצמם כּאזרחים נאמנים של המוֹלדת הרוּסית, וההגירה מרוּסיה לאמריקה מעידה כּאילוּ על כּך שאינם אזרחים כּאן. מתוֹך הרגשה זאת, כּי ההגירה היא דבר מאד לא רצוּי (אף על פּי שהם שמעוּ, כּפי שמספּרים, מפּי אחד מגדוֹלי צוֹררי היהוּדים בּרוּסיה משנוֹת ה-80, מקוֹרב למַלכוּת, כּי העם היהוּדי יחוּלק לשלוֹשה חלקים: שליש יהגר, שליש יתנצר וּשליש יוּשמד בּפּוֹגרוֹמים), הם עשֹוּ כּל מה שיכלוּ כּדי להשתיק את ענין ההגירה. ונשארה ההגירה היהוּדית לאמריקה מפוּצלת, בּלתי-מאוּרגנת, תלוּיה רק בּמַבריחים, בּמוֹצצי-דמם של המהגרים. וכל פּרשת הצרוֹת והיסוּרים של ההגירה היהוּדית – אילוּלי היתה לנוּ כּאוֹקינוּס של דם וּספוּגה תלאוֹת עזוֹת – היינוּ חוֹשבים אוֹתה לתוֹפעה הגדוֹלה בּיוֹתר

בּחיי היהוּדים בּמחצית המאה שעברה, בּיחוּד בּידענוּ כּיצד התעמרוּ בּאדם

היהוּדי וּבאשה היהוּדיה שנאלצוּ להגר. המהגרים היוּ גוֹנבים את הגבוּל, כּי לא היוּ להם פּאספּוֹרטים. בּין מבריחי הגבוּל שעסקוּ בּדבר היוּ פּוֹלנים, יהוּדים וליטאים. והמהגר היהוּדי היה קרבּן לכל אלה. ואוֹתוֹ זמן שללה הציבּוּריוּת היהוּדית את התוֹפעה הזאת. גם הפּוֹעל היהוּדי והסוֹציאליסט היהוּדי, בּין שהיה בּמפלגת ס. ד. הרוּסית אוֹ הפּוֹלנית, בּין שהיה בּ“בּוּנד”, אף הוּא אמנם היה בּין אלה שצררוּ את חפציהם והיגרוּ לאמריקה, אבל בּתיאוֹריה אסוּר היה לוֹ להכּיר בּזה. אמנם הם הרגישוּ את עצמם בּאמריקה אוֹ בּאנגליה כּאילוּ הם חברי ה“בּוּנד” בּרוּסיה. יש אצל בּרנר סיפּוּר, שבּוֹ גיבּוֹר הסיפּוּר היוֹשב בּלוֹנדוֹן, בּדבּרוֹ על

רוּסיה אוֹמר: “אנחנוּ כּאן”. אם כּי עזב את רוּסיה, עדיין הוּא רוֹאה את העוֹלם הרוּסי כּעוֹלמוֹ שלוֹ. וּמוּבן שהאינטליגנט היהוּדי מרוּסיה עוֹד

היה מוֹסיף בּאמריקה וּבאנגליה לדבּר בּביתוֹ­­­­ רוּסית. כּיון שה“בּוּנד” לא הכּיר בּהגירה לא היה לוֹ צוֹרך לטפּל בּבעיוֹתיה. אמנם, הרבּה מאד בּוּנדאים היוּ בּאמריקה, אבל את מוֹחם של אנשי הסוֹציאליזם היהוּדי לא העסיקה עוּבדה זוֹ כּלל. ואוּלי העסיקה אוֹתם בּאוֹפן פּרטי, אבל לא נעשֹתה אצלם מניע למחשבתם התנוּעתית.

וכאן רוֹצה אני לציין חזיוֹן מענין מאד: למרוֹת מה שה“בּוּנד” היה התנוּעה השלטת בּרחוֹב היהוּדי אין הוּא ניכּר לגמרי בּכוֹח היצירה הרוּחנית שלוֹ. לא תמצאוּ, למשל, בּתוֹך ה“בּוּנד” הוֹפעוֹת של חשבּוֹן-נפש, של אמנים אשר קמוּ והיה להם צוֹרך לחַשב את עוֹלמו של הפּוֹעל. אין אתם מוֹצאים חכמי-כּלכּלה יהוּדים אשר צמחוּ מתוֹך ה“בּוּנד”. אין זה מקרה שאנשים מהסוּג של בּרוּכוֹב, סירקין ולֶשצ’ינסקי לא מתוֹך ה“בּוּנד” קמוּ, אלא מתוֹך הציוֹנוּת. כּמוֹ שלא מקרה הוּא שהניתוּח העמוֹק של האדם היהוּדי והמַהפּכן היהוּדי מצא את בּיטוּיוֹ בּספרוּת הציוֹנית ולא בּספרוּת ה“בּוּנד”. אין זה מקרה שתוֹפעוֹת כּמוֹ בּרנר וּבּיאליק צמחוּ לא מה“בּוּנד”.

למרוֹת הפּשטנוּת הגדוֹלה של אנשי ה“בּוּנד”, למרוֹת הקירבה להמוֹנים בּחייהם, למרוֹת הטיפּוּס של העסקן הנערץ מאד, שקשר את חייו לעסקנוּת הפּוֹעלים מסוּג זה שנתן ה“בּוּנד” – למרוֹת כּל אלה לא נתן ה“בּוּנד” כּמעט שוּם הוֹפעה אינטלקטוּאלית, אמנוּתית, ספרוּתית מגוֹבה

גדוֹל. כּי הוּא שלל את המקוֹריוּת היהוּדית. הוּא הסתפּק בּתרגוּם. הוּא

הסתפּק בּהעתקה של דברים הבּאים מן החוּץ. הם סיפּקוּ אוֹתוֹ. זה בּוֹלט אפילו אצל אנשיו הטוֹבים. הוּא לא בּיקש חיי-נפש מקוֹריים. וּבמידה שהיה שם איש כּמוֹ ליֶסין אוֹ כּמוֹ וייטר – אנשים שהיוּ להם שרשים יהוּדיים עמוּקים מאד, וחיפּשׂוּ משהוּ, ולא יכלוּ למצוֹא את דרכּם לציוֹנוּת, – הרי נאלצוּ לעזוֹב את ה“בּוּנד” וללכת לתעוֹת בּמקוֹמוֹת אחרים.

השפּעתוֹ של ה“בּוּנד” על הנוֹער הציוֹני היתה גדוֹלה מאד. היה דרך-ארץ בּפני כּוֹחוֹ האִרגוּני, בּפני שליטתוֹ בּהמוֹנים, לפעמים – עד כּדי התבּטלוּת ידוּעה. היה דרך-ארץ בּפניו, מפּני שאצלוֹ היה המעשׂה, בּשעה שהנוֹער הציוֹני עדיין לא היה לוֹ מעשׂה. אם הוּא היה ציוֹני טוֹב, הרי הסתפּק בּקריאת חוֹברת “השִלוֹח”, טיפּל בּספריה

הציוֹנית. אצל ה“בּוּנד” הוּא ראה אנשים אשר הדיבּוּר שלהם אינוֹ נפרד מהמעשׂה. והמעשׂה – לא מעשׂה פּשוּט הוּא, כּי אם קיבּל צוּרה של מסירוּת-נפש, מחתרת. לכן קרה לא פּעם שהצעיר הלאוּמי עזב את המחנה הציוֹני, מפּני שהקרבּן וּמסירוּת-הנפשׂ שראה אצל הצד השני משכוּ אוֹתוֹ.

הוּא גם מוּשפּע היה מהמוּשׂגים והאידיאוֹלוֹגיה של ה“בּוּנד”. ה“בּוּנד” הוֹרה שאפשר יהיה לקבּל זכוּיוֹת ולצאת מתחוּם-המוֹשב לגוּר בּעיר רוּסית, וּשאלת היהוּדים תיפּתר. כך האמין היהוּדי הסוֹחר,

הפּוֹעל והרוֹפא. אמנם, אי אפשר היה להוֹכיח את זאת למעשה. אבל הרי ידוּע שיהוּדים בּגרמניה יש להם זכוּיוֹת, וטוֹב להם. יהוּדים בּאנגליה – יש להם אפילוּ לוֹרד יהוּדי.

לעוּמת זאת ההוֹכחה הציוֹנית היתה לא פּשוּטה. הציוֹני צריך היה להוֹכיח ששאלת היהוּדים היא בּהרבּה יוֹתר עמוּקה, שקיימים תנאים כּלכּליים מיוּחדים לגבּי היהוּדים בּגוֹלה, ששוּם משטר חפשי לא יתן ליהוּדים אפשרוּת של חדירה לענפי התעשׂיה היסוֹדיים (כּשם שכּתב סירקין, שאם היהוּדים יקבּלוּ זכוּיוֹת בּרוּסיה תתבּטל תנוּעת הפּוֹעלים, כּי

היהוּדים יעברוּ כּוּלם למעמד בּינוֹני ואף לבּוּרגנוֹת, וּתנוּעת

הפּוֹעלים בּדרשה שיווּי-זכוּיוֹת ליהוּדים בּרוּסיה חוֹפרת למעשה – קבר

לעצמה), כּפי שהוֹכיחוּ זאת לשצ’נסקי וּבּרוּכוֹב.

כּל זה לא היה בּגדר דבר המוּבן מאליו, וּדרוּשה היתה רמה מסוּימת, גבוֹהה יוֹתר, של השׂכּלה, כּדי להבין זאת.

על אחת כּמה וכמה שבּכדי להגיע אל דרך המחשבה הציוֹנית-הסוֹציאליסטית צריך היה הצעיר היהוּדי להרגיש את רצוֹן החירוּת היהוּדי, את רצוֹן-ההמשך של ההיסטוֹריה היהוּדית, לחוּש שׂנאה וּבוּז לתלוּת בּאחרים. אם אחד-העם התקוֹמם נגד “עבדוּת בּתוֹך חירוֹת”, שמצא אוֹתה אצל המַשׂכּילים שבּמערב-אירוֹפּה, הרי הסוֹציאליזם הלאוּמי של הציוֹנוּת התקוֹמם נגד עבדוּת בּתוֹך המַהפּכה, נגד התפיסה של הסוֹציאליסטים היהוּדים שראוּ את עצמם כּאמצעי למהפּכה העתידה לבוֹא – ואת הזכוּת ליהנוֹת מפּירוֹתיה ראוּ רק לפּוֹעל הרוּסי. גם בּזמן שהצעיר היהוּדי עמד בּקשרי מלחמה נגד הלָך-מחשבה זה של הסוֹציאליסטים היהוּדים, סיגל לעצמוֹ הרבּה מדרכיהם. הוּא נאבק אִתם, אבל הוּשפּע מהם, גם מבּחינת האוֹפי הנמרץ שלהם וגם מבּחינת קבּלת עוֹלם-המוּשׂגים שלהם.

וכאן אני צריך לעבוֹר לתקוּפה בּה התחיל הצעיר הציוֹני את המרד שלוֹ בּמוּשׂגים שמצא סביבוֹ. לא שהביא אתוֹ אידיליה ציונית, הזיוֹת ציוֹניוֹת, אלא כדי שיתקיים, שלא יתבּטל ולא יכּנע מפּני התנוּעה הסוֹציאליסטית שמסביבוֹ, צריך היה ליצוֹר עוֹלם של מוּשׂגים חדשים, ועם זאת – לגלוֹת את החוּלשה של יריביו וגם של אבוֹתיו. זאת אוֹמרת, לצאת בּביקוֹרת קשה ואכזרית מאד גם על התיאוֹריה המקוּבּלת וגם על החיים והמציאוּת היהוּדית; גם על התיאוֹריה האנטי-ציוֹנית וגם על התיאוֹריה הציוֹנית הבּעל-בּיתית.