רקע
ברל כצנלסון
פרק שנים-עשׂר

העליה הראשוֹנה מגיעה עד מַשבּר – האַפּוֹטרוֹפּסוּת – “אחד-העם”, ז. יעבּץ, א. ש. הרשבּרג – עבוֹדה ערבית.


העליה הראשוֹנה1 נשבּרה, התנפּצה אל סלעים אחדים. הסלע הראשוֹן היה – חוֹסר כּשרוֹן עבוֹדה, חוֹסר ידיעת העבוֹדה וידיעת החקלאוּת. גם לאחר ששים וכמה שנים של נסיוֹן חקלאי מרוּבּה מאד, עדיין אנחנוּ נאבקים עם שאלוֹת יסוֹדיוֹת של המשק החקלאי. ועוֹד אינני יוֹדע אם אנחנוּ יכוֹלים להתבּרך שכּבר הגענוּ למשק מפרנס את עצמוֹ, למרוֹת ההצלחוֹת הגדוֹלוֹת של שנוֹת המלחמה. והנה שערוּ בּנפשכם אנשים לפני ששים שנה בּארץ שוֹממה זוֹ, שיש בּה רק הנסיוֹן החקלאי של הפּלח, וּבה צריך להתקיים אדם עם צרכים אחרים, ואדם שאין לוֹ שוּם נסיוֹן בּעבוֹדה גוּפנית, שוּם השׂכּלה חקלאית, שוּם נסיוֹן חקלאי כּלשהוּ.

צריך לוֹמר את האמת, מחמת זה בּלבד היוּ אנשים נדוֹנים לכשלוֹן, כּמוֹ שקרה למתישבים הראשוֹנים בּארצוֹת בּלתי-נוֹשבוֹת אחרוֹת.

הסלע השני היה חוֹסר אמצעים. העוֹלים הראשוֹנים, בּין שבּאוּ חסרי כּל אמצעים, כּמוֹ שבּאוּ הבּיל“וּיים ואחרים, בּין שבּאוּ כּבעלי אמצעים, כּמוֹ אנשי ראשוֹן-לציוֹן אוֹ אנשי פּתח-תקוה, היוּ להם מוּשׂגים תמימים בּיוֹתר על בּנין משק בּארץ. אמנם, כּל אחד, עוֹד בּחוּץ-לארץ, לפני עלייתוֹ, היה מקבּל מספּרים ידוּעים מאיזה “מוּמחה” והיה מחַשב חשבּוֹנוֹת, מתי תתחיל הקרן לשׂאת רוָחים. אבל כּל החשבּוֹנוֹת האלה, כּמוּבן, נתבּדוּ, והאנשים נשארוּ תלוּיים בּחסדי מישהוּ, וּ”מישהוּ" כּזה

לא היה.

תנוּעת חיבּת-ציוֹן היתה דלה עד מאד ואמצעיה מצוּמצמים. תמיכה בּאיזוֹ מוֹשבה לקניית פּרוֹת אחדוֹת – מאמץ של כּל תנוּעת חיבּת-ציוֹן, על פּני כּל רחבי הארץ, דרוּש היה בּשביל זה. ואם נוֹסדה איזוֹ מוֹשבה, אפילוּ מוֹשבה בּאמצעים פּרטיים, הרי למעשׂה נהפּכה לאסוֹן

לחוֹבבי-ציוֹן, כּיוָן שלא יכלוּ בּשוּם אוֹפן לקיימה.

לאחר הסלע השני של חוֹסר אמצעים, הרי הסלע השלישי היה מציאוּת אמצעים. גוֹאל למתישבים, גוֹאל אחד שהיה שקוּל כּנגד רבּים, היה הבּרוֹן רוֹטשילד – תוֹפעה נפלאה מאד; אדם אשר עוֹלמוֹ לכאוֹרה היה צריך להיוֹת עוֹלם הבּוּרסה הבּין-לאוּמית הגדוֹלה. אבל הוּא היה בּאָפיוֹ וּבטבעוֹ חוֹלם חלוֹמוֹת, ולא סתם חוֹלם חלוֹמוֹת, כּי אם חוֹלם-חלוֹמוֹת יהוּדי – עם אהבה עצוּמה לארץ, עם יחס עמוֹק מאד לענין של עבוֹדת אדמה. והוּא חי בּסביבה שהיתה זרה לגמרי לכל מפעלוֹ ולא היתה לה כּל זיקה לרעיוֹנוֹתיו. ממש כּמוֹ שמיכאל הלפּרין, נאמר, היה מגוּחך בּעיני בּני דוֹרוֹ, אוֹ כּמוֹ שסירקין היה מגוּחך בּעיני בּני דוֹרוֹ, כּך גם הבּרוֹן רוֹטשילד בּוַדאי נחשב בּעיני בּני משפּחתוֹ וּסביבתוֹ לאדם בּעל

דמיוֹנוֹת משוּנים – להקים מוֹשבוֹת בּארץ-ישׂראל.

הפּגישה הזאת של חלוּץ האוּמה בּארץ-ישׂראל עם נוֹתני התמיכה שלוֹ – בּין שזה היה הבּרוֹן הגדוֹל, בּעל הכּסף הרב, בּין שאֵלה היוּ אנשי חוֹבבי-ציוֹן, אוֹ נדיבים קטנים וּקטנטנים מאד – היתה פּגישה טרגית עד מאד, שנהפּכה לאסוֹן לחלוּצים הראשוֹנים, לאנשים שבּאוּ מתוֹך הכּוָנוֹת הטוֹבוֹת בּיוֹתר, מתוֹך אידיאוֹת גדוֹלוֹת, מתוֹך רצוֹן של

מסירוּת-נפש.

בּקראנוּ כּיצד חיוּ אנשי בּיל"וּ בּמקוה-ישׂראל, מקוֹם

העבוֹדה הראשוֹן שלהם, כּיצד עבדוּ תחת שוֹטוֹ של משגיח ערבי אכזרי שמינוּהוּ עליהם, כּיצד חיוּ בּמערה בּגדרה, – והם בּוֹדדים מרבּים, רוּבּם

לא עמדוּ בּנסיוֹן וּלאחר זמן-מה עזבוּ את הארץ – נוּכל להשׂיג איזה אוֹצר נפלא של מרץ, של מסירוּת, של תקיפוּת פּנימית היה בּכל אלה. וכל זה הלך לאיבּוּד, כּל זה נשבּר לרגל היוֹתם תלוּיים בּאחרים. והאחרים תמיד דנוּ אוֹתם, העריכוּ אוֹתם – העוֹבדים הם אוֹ לא? ההגוּנים הם? הראוּיים הם לתמיכה אוֹ אינם ראוּיים.

למשל, בּענין הבּיל“וּיים בּגדרה היה ויכּוּח שנמשך שנים רבּוֹת, אם ראוּיים הם שיוֹשיבוּ אוֹתם על הקרקע אוֹ לא. וזה שטען שהם ראוּיים לכך אמר: חוֹשבים אתם שבּאמת הם סטוּדנטים? הם לגמרי לא למדוּ בּאוּניברסיטאוֹת! (כּלוֹמר, אינם בּטלנים, אלא אנשים מסוּגלים לעבוֹדה). היוּ גם טענוֹת שאינם דתיים. וכמה פּעמים הוּצע לפזר את הבּילוּיים – שילכוּ למוֹשבוֹת, שיהיוּ שם פּוֹעלים. אמנם לימינם עמדוּ שני אנשים – יחיאל מיכל פּינס בּארץ-ישׂראל וּמשה לייבּ לילינבּלוּם בּחוּץ-לארץ – ששמרוּ עליהם, שהגנוּ על גרעין קטן זה של אנשי בּיל”וּ, שישאר ויתקיים.

בּחוֹברת “גדרה”, שנכתבה על ידי אחד הבּיל"וּיים, אחד המתישבים בּגדרה, שרק השנה נפטר, דוֹב ליבּוֹביץ-אריאל, מסוּפּר:

"יסוֹד ההשתתפוּת אשר אחזנוּ בּוֹ, בּהיוֹתנוּ עוֹד

עוֹבדים שׂכירי יוֹם, היה לנוּ ליסוֹד מוּסד גם עתה. כּיס אחד וּקדרה אחת לכוּלנוּ. וַיהי לנוּ לחוֹק להפקיד יוֹם יוֹם איש אחד מאִתנוּ על הסדר, לשבת בּית וּלהכין לנוּ כּל צרכינוּ יוֹמם ולעמוֹד על המשמר כּל הלילה. וַיהי האיש אשר הגיע לוֹ התוֹר לשבת בּית, לאוֹפה ולמבשל ולמנַקה את החדר ואת הרפת וּלמאכיל את החמוֹר וכל כּיוֹצא בּוֹ".

היסוֹד של שיתוּף ועזרה הדדית היה לא רק אצל הבּילוּ"יים בּגדרה – הוּא היה בּראשוֹנה בּאיזוֹ מידה שהיא גם בּראשוֹן-לציוֹן, גם בּזכרוֹן-יעקב, גם בּראש-פּינה. בּכמה וכמה מקוֹמוֹת היוּ מגמוֹת של שוּתפוּת – לא מתוֹך שהאנשים קיבּלוּ אוֹתן כּשיטה, כּי אם מתוֹך שהיוּ בּלבּם צרכים ידוּעים של מתישבים; כּל האנשים הללוּ, שבּאוּ לבדם, בּוֹדדים, שהוּעמדוּ מוּל טבע אכזרי, בּתנאים קשים שלא הוּרגלוּ בּהם בּחינוּכם הקוֹדם, נתקלוּ בּהכרח לחיוֹת חיי חברוּת.

אוּלם כּל הדברים הטוֹבים הללוּ התנפּצוּ אל העבדוּת הזאת שבּה היוּ נתוּנים. אנשי חסד שעזרוּ להם דרשוּ מהם תמוּרת עזרתם את המחיר היקר בּיוֹתר – את חירוּתם, את כּבוֹדם, את עמידתם בּרשוּת עצמם.

אחד-העם מתאר בּמאמרוֹ המפוּרסם, “הישוּב ואפּיטרוֹפּסיו”, לאן הגיע ישוּב זה, שהיה חי מן הקִצבּה שנתנה לוֹ הפּקידוּת בּארץ-ישׂראל, מה קרה לאנשים הללוּ – זוֹהי תמוּנה מחרידה. עוֹד אדם אחד, סוֹפר וחוֹקר יהוּדי, א.ש. הרשבּרג2 (כּתב מחקר על “חיי התרבּוּת בּישׂראל בּתקוּפת המשנה והתלמוּד”. הוּא מת לפני זמן-מה בּבּיאליסטוֹק), בּיקר בּארץ-ישׂראל בּשנת 1900 בּערך כּתייר, התבּוֹנן

הרבּה זמן אל הנעשׂה וכתב אחר כּך שני ספרים: “משפּט הישוּב העברי בּארץ-ישׂראל” וּ“בארץ המזרח”, וּבהם חוֹמר רב על מצב המוֹשבוֹת וגם על מצב הפּוֹעלים והעבוֹדה העברית. אביא בּזה קטעים אחדים ממאמרוֹ הגדוֹל של אחד-העם “הישוּב ואפּיטרוֹפּסיו”, שכּתבוֹ בּערך בּאוֹתה תקוּפה, לאחר נסיעתוֹ השלישית לארץ-ישׂראל:

“הלכתי לבקר את הפּקיד, מצאתי בּמסדרוֹן בּיתוֹ את זקני הקוֹלוֹניא ונכבּדיה, נתמכים וּבלתי נתמכים יחד, עוֹמדים על רגליהם בּגילוּי ראש וּמחכּים עד שיעלה לרצוֹן לפני האדוֹן (שישב בּחדר הסמוּך ולא שׂם לבּוֹ אליהם) לצאת אליהם ולשמוֹע את “בּקשתם”. והבּקשה היתה לא בּקשת תמיכה וחסד, כּי אם – לשלם למוֹשבה מחיר הענבים שהכניסה להיקב לפני חמישה חדשים ועדיין לא קיבּלה את מחירם בּשלימוּת. המחזה הזה גילה לפנַי בּרגע אחד את כּל שפלוּת מצבם. בּוֹשתי להבּיט בּפניהם והם – בּפנַי. וּכששאִלתים בּשׂפה רפה אם כּבר אָרך זמן עמידתם פּה, ענַני אחד מהם בּמרירוּת: כּך אנוּ עוֹמדים זה שמוֹנה-עשׂרה שנה!..” (“על פּרשת דרכים”, חלק בּ', עמוּד רי"ז).

בּמקוֹם אחר הוּא מתאר:

"העיפוֹתי עינַי על כּל הקהל הזה, זקנים וּצעירים יחדיו, התבּוֹננתי אל פּניהם המפיקים פּחד ותקוה, הכנעה וערמה כּאחת, אל עיניהם הנוֹצצוֹת מהתרגשוּת פּנימית והמוֹן מחשבוֹת – וכל עצמוֹתי רעדוּ מכּעס, לא

עליהם, על האוּמללים האלה, כּעסתי, אשר כּל חטאתם היא, כּי בּתוּמתם לא יכלוּ להסתפּק בּמליצוֹת רמוֹת בּלבד, וּבשמעם לקוֹל לבּם עזבוּ את הכּל

והלכוּ לקיים בּפוֹעל מה שהאחרים רק נאה דרשוּ בּפיהם, אבל על אלה בּעלי “המליצוֹת הרמוֹת” – – התקוֹמם לבּי, ואוֹתם הייתי חפץ בּשעה זוֹ להביא למקוֹם המחזה בּשלשלאוֹת של בּרזל: בּוֹאוּ הנה, טָחֵי תפל, וּראוּ את “הישוּב הלאוּמי” בּכל הדרוֹ, את “גיבּוֹרי התחיה” העוֹמדים כּעניים בּפּתח

וּמיחלים בּרעדה למוֹצא פּי האדוֹן אשר מלפניו משפּטם יֵצא! – – לוּ יהי כּדבריכם! תיקנתם את השׂדוֹת ואת הכּרמים, אבל את האנשים מי יתקן? את ההרס המוּסרי מי יִבנה?"

ועוֹד:

"לבּי בּי יהמה בּזכרי את האנשים ההם, רוּבּם משׂכּילים ואנשי לב, שבּאוּ לארץ-ישׂראל בּמיטב ימיהם לשם אידיאל נשׂגב וחלמוּ עתידוֹת טוֹבוֹת, חירוּת וכבוֹד, עבוֹדה תמה וּקדוֹשה, תחיית האוּמה – וּמה

הם עתה? עשׂרים שנה חינכה אוֹתם האפּיטרוֹפסוּת על פּי דרכּה, וחינוּכה עשׂה פּרי: האידיאַליסטים אנשי הרוּח היוּ לקטני-נפש ורכּי-לב, החרדים כּל אחד רק לפרוּטתוֹ הדלה. אבד מהם כּל רצוֹן וכל נטיה לפעוּלה גדוֹלה, כּללית, בּהשתתפוּת הכּוֹחוֹת. היאוּש המר מציץ מבּין עיניהם, והפּחד מפּני “האדוֹן” רשוּם בּכל תוי פּניהם. לעוֹלם לא אשכּח את המחזה המעציב אשר נגלה לעיני, בּבוֹא המוּרשה של יק“א לסַדר עניני המוֹשבה: איך נשתנה רוּחם של הקוֹלוֹניסטים לפי רוּח המוֹשל!”

אחד-העם הוֹלך וּמתאר בּכמה וכמה תמוּנוֹת את המצב הזה – גם את המצב הכּלכּלי, את אבדן כּל דרך. הוּא גם מתענין בּגוֹרל הילדים, בּאוֹפי של בּית-הספר, והוּא אוֹמר:

“וההשחתה המוּסרית, הממלאה את כּל האויר מסביב, אי אפשר שלא תחדוֹר גם לבית-הספר. הרבּה דיוֹ כּבר שפכוּ סוֹפרינוּ על דבר “הרוּח הפּאריזי” השוֹלט בּין בּני הנעוּרים בּמוֹשבוֹת הנדיב, אלא שהם ראוּ סיבּת כּל הרעה המוּסרית בּאוֹתן “המוֹרוֹת” שנשלחוּ מפּאריז…”

ענין המוֹרוֹת “הפּאריזאיוֹת” מכוּוָן למנהגה של הפּקידוּת, שהיתה בּוֹחרת מבּנוֹת המוֹשבה נערוֹת שמצאוּ חן בּעיניה

ושוֹלחת אוֹתן לפּאריז לשנה-שנתים להשתלם, על מנת לשמש אחרי כן כּמוֹרוֹת וּמנהלוֹת בּבתי-הספר של מוֹשבוֹת הבּרוֹן.

"אבל האמת היא כּי גם הרעה המוּסרית, כּמוֹ החמרית, מקוֹרה לא בּאנשים פּרטיים וּמקריים, כּי אם עמוֹק הרבּה יוֹתר: בּגוּף האפּיטרוֹפּסוּת כּשהיא לעצמה. עוֹד בּטרם ידעוּ הילדים אף מלה אחת צרפתית, כּבר ידעוּ מתוֹך שׂיחוֹת הגדוֹלים כּי עיר אחת גדוֹלה יש בּמדינת הים וּשמה “פּאריז”, וּבה יוֹשב אדוֹן גדוֹל ורב חסד, המכלכּל בּרחמיו הרבּים

אוֹתם ואת הוֹריהם ואת כּל מַכּריהם וּבלעדוֹ אין שוּם בּריה יכוֹלה להתקיים. ידיעה כּזאת עוֹשׂה בּהכרח רוֹשם עמוֹק בּנפש הילדים הרכּה, וגם בּלי עזרת “המוֹרוֹת” צריכה היתה “פּאריז” להצטייר בּדמיוֹנם בּתמוּנה נעלה ונשׂגבה, כּעוֹלם שכּוּלוֹ טוֹב, כּמקוֹר חיים ואוֹשר, והנדיב השוֹכן בּה –

כּאֵל אדיר וחזק, שהחיים והמות בּידוֹ והכּל חייבים להיוֹת עפר תחת כּפּוֹת רגליו".

כּאחת הדוּגמאוֹת של החינוּך בּאוֹתוֹ זמן אביא לכם רק סיפּוּר אחד על זאב יעבּץ, שהיה אחד ממגיני העבוֹדה העברית בּאוֹתוֹ זמן. זאב יעבּץ, היסטוֹריוֹן עברי מפוּרסם, תלמיד-חכם גדוֹל וגם אחד מטוֹבי בּעלי הסגנוֹן העברי, ממחַדשי הלשוֹן, עלה לארץ מתוֹך תמימוּת גדוֹלה – כּדי לחיוֹת בּארץ-ישׂראל. הוּא בּא ממשפּחה עשירה מפוּרסמת, והיה מוּכן

לדבר קטן אחד – להביא גאוּלה לארץ! הוּא גם הראשוֹן שחיבּר ספרי-לימוּד וספרי-קריאה לילדי ארץ-ישׂראל, כּתוּבים בּכשרוֹן פּדגוֹגי רב, אשר בּזמנם היה בּהם חידוּש עצוּם ואשר עכשיו אנחנוּ אוּלי איננוּ יכוֹלים להשתמש בּהם, מפּני שהרבּה מוּשׂגים שלוֹ כּבר נתישנוּ. והוּא היה איש דתי מאד, ויחד עם זה איש התרבּוּת המערבית, ותרבּוּת אֶסתטית יפה מאד – ואני חוֹשב שגם עכשיו אין לנוּ ספרי-לימוּד יוֹתר מתאימים משהיוּ ספרי זאב יעבּץ בּשעתם.

והנה אדם זה, ש“זכה” ונתקבּל בּבית-הספר של זכרוֹן-יעקב להיוֹת שם מוֹרה – מינוּ עליו בּחוּרה אחת מבּנוֹת המוֹשבה, שחזרה מפּאריס, לאחר השתלמוּת בּמשך שנה-שנתים, כּידידת הפּקידוּת וּמוּכתרת כּמנהלת בּית-הספר בּמקוֹם. ויעבּץ, שהיה אדם לגמרי לא צעיר וסוֹפר גדוֹל – היה צריך לעבוֹד תחת ידה.

יעבּץ הוֹציא בּאוֹתוֹ זמן גם קבצים לדברי ספרוּת. הוּא היה הראשוֹן שניסה ליצוֹר ספרוּת ארץ-ישׂראלית ממש, כּלוֹמר, תיאוּרים של החיים בּארץ, ספרוּת מקוֹרית, לא מתוּרגמת, והקבצים שלוֹ היה בּהם הד חי של החיים. בּמקוֹם שבתוֹ, בּזכרוֹן-יעקב, נאבק עם הפּקידוֹת על עבוֹדה עברית, אבל לא רק על עבוֹדה עברית. הוּא גם דרש נימוּסים אחרים – הוּא דרש חיים מתאימים לכּפר, חיי חקלאוּת. הוּא גילה בּאיזוֹ מידה הפּקידוּת, בּכל דרכיה וּבכל אָפיה, סוֹתרת מה שאנחנוּ רוֹצים כּאן לבנוֹת.

סוֹפוֹ של יעבּץ היה שהוּא גוֹרש מהמוֹשבה. זוֹ היתה אחת הדוּגמאוֹת לאוֹתוֹ שעבּוּד רוּחני שהיה קיים בּמוֹשבוֹת בּאוֹתוֹ

זמן.

אוֹ, למשל, הפּקידוּת הנהיגה מנהג כּזה, שהמקוֹמוֹת המכוּבּדים, כּוֹתל “המזרח” של בּית-הכּנסת, עמדוּ לרשוּת הפּקידוּת

ולמקוֹרביה; האִכּרים צריכים היוּ לשבת על ספסלים מיוּחדים ולא להתערב בּקהלם.

תקנה אחרת: אסוּר היה להשׂכּיר חדר בּמוֹשבה בּלי הסכּמת הפּקידוּת. זוֹ פּרשה עצוּבה מאד ורבּת קוּריוֹזים.

הפּקידוּת היתה גם גוֹרם עצוּם להחדרת העבוֹדה הערבית בּמוֹשבוֹת. היה לה נוֹח הדבר, מפּני שעל ידי כּך ניתן בּידה למעשׂה השלטוֹן על האִכּרים, למרוֹת זה שהדבר היה בּניגוּד לרצוֹנוֹ של הנדיב.

המצב הזה הביא לא רק לדלדוּל מוּסרי עצוּם, כּי אם גם לירידה כּלכּלית. למשל, עקרוֹן היתה מוֹשבה של אִכּרים פּשוּטים, שהיוּ חקלאים עוֹד בּרוּסיה, לפני שבּאוּ לארץ. לאחר שנים אחדוֹת לקיוּמה של המוֹשבה בּתנאים קשים פּקדה עליהם הפּקידוּת לנטוֹע כּרמים. אבל העֶקרוֹנים חפצוּ להיוֹת אִכּרים בּפני עצמם, אִכּרים ממש. הם לא חפצוּ בּנטיעוֹת. הם אמרוּ: יש לנוּ קרקעוֹת, אנחנוּ רוֹצים לזרוֹע אוֹתם, וּדרוּשים לנוּ

זרעים. אבל הפּקידוּת אמרה: צריך לנטוֹע כּרמים. על השאלה איך יתקיימוּ בּשנים הראשוֹנוֹת, עד שהכּרמים ישׂאוּ פּרי, ניתנה התשוּבה: מה איכפּת לכם? אנחנוּ נשלם לכם שני פרנק ליוֹם. ומוּבן שלאִכּר לא היה כּבר שוּם חשבּוֹן לעבוֹד – היה לוֹ רק חשבּוֹן אחד: לחיוֹת בּשלוֹם עם הפּקידוּת.

היה בּארץ טיפּוּס מיוּחד של אנשים שהיוּ להם תביעוֹת לבּרוֹן. הם היוּ נוֹסעים אל הבּרוֹן להישפט. וזה היה דבר לא פּשוּט. הם מיררוּ את חייו של הבּרוֹן. והנה כּוֹתב אוֹתוֹ הרשבּרג:

"תוֹבעים וטוֹענים כּאלה על הבּרוֹן מצאתי הרבּה

בּאחוּזוֹת (אז קראוּ למוֹשבוֹת – “אחוּזוֹת”). ויש בּיניהם שתביעוֹתיהם גדוֹלוֹת כּמידת ההכנסה שהיוּ יכוֹלים להכניס גם בּעסק הטוֹב שבּטוֹבים.

אחד הפּוֹעלים, – – אשר עבד בּחרוֹשת הבּרזל בּראשוֹן-לציוֹן, נקטעה לוֹ אצבּע, בּאוֹפן שאפשר היה לוֹ אצבּע, בּאוֹפן שאפשר היה לוֹ להתפּרנס גם אחרי כן ממלאכתוֹ, וילך לפּריז וימסוֹר את דינוֹ לאחד התקיפים שם, – – ויפייסנוּ הבּרוֹן בּעל כּרחוֹ בּסכוּם גדוֹל, אוֹמרים 40.000 פרנק, ויטע בּיָרָה סמוּך ליפוֹ בּכּסף שקיבּל".

"העוֹבר בּאחוּזוֹת ושוֹמע את דברי כּל התוֹבעים – ישתוֹמם

על הסבלנוּת הגדוֹלה של האדם הגדוֹל הזה ועל חיבּתוֹ הגדוֹלה והתמימה לעמוֹ וּלארצוֹ".

הרשבּרג מספּר על בּיקוּר שלוֹ בּזכרוֹן-יעקב:

"בּזכרוֹן-יעקב בּוֹלטת הנטיה לצרפתיוּת יוֹתר מבּכל

האחוּזוֹת, בּה נשמע יוֹתר גם הפּטפּוּט הצרפתי – – וגם כּאשר שמעתי את השמוֹת: ארץ-ישׂראל, חיבּת-ציוֹן, נישׂאים על שׂפתי זקניהם, היה צלצוּל השמוֹת האלה זר בּפיהם מאד.

ויהיוּ הקוֹלוֹניסטים למפקחי העבוֹדה, הנעשׂה בּאמת בּידי

הפּוֹעלים העברים והערבים, אשר התקבּצוּ מסביב לתוֹך האחוּזה, וַתהי מלאה המוֹן ערבים, עד כּי יש בּה רחוֹב ערבי וגם אטליז של בּשׂר-טריפה".

אחד החלוּצים הראשוֹנים כּתב לחוּץ-לארץ על ה“אֶכּספּלוּאַטציה” בּארץ-ישׂראל. האיש הזה היה אחד מששת הצעירים היהוּדים אשר נשלחוּ על ידי הבּרוֹן להיוֹת בּארץ וּלהתכּשר כּאן בּעבוֹדה וּבהדרכה על מנת להיוֹת גננים (מהם יצא גם פּוּכַצֶ’בסקי, אחד הכּוֹרמים החשוּבים מאד בּארץ, וּביניהם היה גם גרשוֹן הוּרביץ, עליו תמצאוּ כרקטריסטיקה מענינת מאד אצל סמילנסקי). והוּא, מתוֹך שהתרעם מאד, מהיוֹתוֹ בּא מאירוֹפּה, על האִכּרים, כּתב מכתב לחבר שלוֹ, ששם בּראש-פּינה יש אֶכּספּלוּאַטציה מאין כּמוֹה ויעץ לוֹ לא לבוֹא לארץ זוֹ. העצה הזאת כּל כּך השפּיעה, שהחבר שלוֹ ויתר על ארץ-ישׂראל, והוּא מסר אחר כּך את חייו למהפּכה. צעיר זה היה בּנוֹ של שפ"ר, אחד מראשי חוֹבבי-ציוֹן, שהתכּוֹנן לבוֹא לארץ, אבל כּיון שקיבּל מכתב מארץ-ישׂראל על האֶכּספּלוּאַטציה הנוֹראה שם, החליט שמוּטב לוֹ להישאר בּרוּסיה וללחוֹם שם את מלחמת הפּוֹעל. אבל מענין שאוֹתוֹ איש שכּתב את המכתב הוּא עצמוֹ לא עזב את הארץ ונעשׂה אחר כּך מוּמחה גדוֹל בּיקב של ראשוֹן-לציוֹן. והנה הוּא מספּר לתייר שלנוּ (הרשבּרג):

"התבּוֹנן נא – אמר אלי (היינוּ בּיקב ראשוֹן-לציוֹן) – בּהביא כּוֹרם את ענביו, אם יטריח את עצמוֹ גם לסייע בּידי הערבי בּפריקת ענביו.

שירוּת עברית אין כּמעט בּארץ-ישׂראל, אשר בּניה וּבנוֹתיה נוֹהגים סלסוּל בּעצמם, ועל כּן מוּכרחים להשתמש בּה בּשירוּת

ערבית; וּבכל בּית קוֹלוֹניסט יהוּדי נמצא ערבי אוֹ ערביה העוֹשׂה את כּל צרכי הבּית בּיחד עם גידוּל הילדים.

כּי השירוּת הערבית משפּיעה לרעה על גידוּל הילדים בּתוֹך המוֹשבוֹת זה למעלה מכּל ספק.

בּזכרוֹן-יעקב סיפּרוּ לי: כּי יש בּיניהם כּוֹרמים שלא ידעוּ מקוֹם כּרמיהם. וּכשנשתוממתי על המעמד המוּזר הזה וּשאלתים: הלא אי אפשר כּי יתמיד הרבּה, כּי יפזר איש גם כּרוֹטשילד היוֹתר עשיר והיוֹתר נדיב לב כּרבע מיליוֹן פרנק כּל חוֹדש וחוֹדש להספּקת בּני המוֹשבוֹת וּכמיליוֹן פרנק לשנה לבני זכרוֹן-יעקב ההוֹלכים בּטל? וַישיבוּני הזכרוֹנים אז, כּי המה בּטוּחים בּפרנסתם כּל ימי חיי הבּרוֹן שיחיה, אחרי כּי מוֹשבתם נוֹשׂאת זכרוֹן שם אביו".

מכּאן אתם יכוֹלים לתאר לכם מה היה המצב של הישוּב בּזמן ההוּא וּמה מצאוּ אלה שבּאוּ לארץ בּאוֹתוֹ זמן.

תמוּנה זוֹ שתיארתי לכם דרוּשה לנו לא רק כּדי לדעת את מעמדוֹ של הישוּב, כּי אם משוּם שהיא מסבּירה לנוּ גם את ההרגשה וגם את ההתנהגוּת של אנשי העליה השניה.

אילוּ ראוּ לפניהם אנשי העליה השניה אִכּרים למוֹפת – מי יוֹדע אם לא היוּ נמשכים גם הם לצוּרת-חיים זוֹ; אפשר מאד שגם הם היוּ נכנסים לאוֹתוֹ מַסלוּל. אבל הם ראוּ את מצב המוֹשבוֹת כּאַזהרה הכי-חמוּרה: הם ראוּ את המשק עצמוֹ; הם ראוּ את שלטוֹן הערבי – שלטוֹן בּעבוֹדה, שלטוֹן בּמשק עצמוֹ (המוֹשבוֹת היוּ מלאוֹת ערבים, והערבים היוּ גרים בּחצרוֹת האִכּרים יחד עם משפּחוֹתיהם); הם ראוּ את השמירה בּמוֹשבה, שהבּטחוֹן בּמוֹשבה גם הוּא בּידי הערבים; הם ראוּ את אֳפי הילדים, את חינוּכם (למעשׂה, ילדי האִכּרים בּאוֹתן המוֹשבוֹת היוּ מתחנכים על ידי המשרתת הערבית, על ידי הערבים הנמצאים בּחצר; ערבית היתה כּמעט שׂפתם; זה היה עוֹלמם הרוּחני); הם ראוּ את העבדוּת הציבּוּרית; הם ראוּ גם את היאוּש שהתלבּש בּצוּרה של ציניוּת וחוֹסר כּל אמוּנה; הם ראוּ שהאִכּרים הללוּ, שעליהם חלמוּ ותיארוּם

כּגיבּוֹרים, נעשׂוּ גם אנטי-ציוֹנים, נעשׂוּ אוּגַנדיסטים, שבּשבילם

“ציוֹני” היה שם של לעג; הם ראוּ את צעירי המוֹשבוֹת, שלרבּים מהם לא היה שוּם חלוֹם אחר אלא לעזוֹב את הארץ: אם אי אפשר היה להגיע רחוֹק, לאוֹסטרליה, חפצוּ לכל הפּחוֹת ללכת לקאהיר.

בּאוירה זוֹ נפגשה העליה השניה בּבוֹאה לארץ.



  1. להבנת הפּרק הזה בּתוֹלדוֹת הישוּב יש לקרוֹא את “משפּחת האדמה” למשה סמילַנסקי, את “מיוֹמנוֹ של אחד הבּיל”וּיים“ מאת חיים חיסין וספר שיצא רק עכשיו, שגם הוּא שייך לאוֹתה תקוּפה: ”המתנחלים בּהר" (“עם עוֹבד”) מאת רבקה אַלפּר – תוֹלדוֹת משפּחה חלוּצית אחת וגוֹרלה.  ↩

  2. [נוֹלד בּשנת 1859, נספּה בּשוֹאה]  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49322 יצירות מאת 2726 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!