גישתוֹ השלילית של הרצל לעליה לפני הצ’ארטר

– ההנחה שאין הציוֹנוּת חייבת בּהגשמה אישית – “בּני-משה” –

גלי העליוֹת הראשוֹנוֹת: בּשנות 1882–1881– בּשנת 1887 – אחרי

גירוּש מוֹסקבה בּשנת 1891 – אגוּדוֹת הפּוֹעלים הראשוֹנוֹת –

מיכאל הלפּרין – ד“ר א. מזא”ה – אוֹסטשינסקי – א. חרלַפּ –

יהוֹשע בּרזלי עוֹמד לימין הפּוֹעלים – מרכּז פּוֹעלים בּרחוֹבוֹת –

עזרה הדדית.

המפעל הציוֹני שוֹנה מכּל שאר מפעלי השחרוּר בּזה ששׂדה-הפּעוּלה שלוֹ נמצא לא בּמקוֹם שהתנוּעה קיימת. התנוּעה קיימת בּגוֹלה; שׂדה-הפּעוּלה שלה, כּלוֹמר, מקוֹם ההגשמה – ארץ-ישׂראל. המעבר הזה הפּשוּט – הפיסי, הגיאוֹגרפי – שהוּא תנאי להגשמת הציוֹנוּת, איננוּ יכוֹל להיעשׂוֹת על ידי החלטה בּלבד, על ידי ויכּוּח. הוּא זקוּק למאמץ מיוּחד. והמאמץ הזה אינוֹ פּשוּט.

כּיון שהמַעבר לארץ-ישׂראל הוּא תהליך ממוּשך, הדוֹרש גם אמצעים גדוֹלים מאד, לכן התרגלה התנוּעה הציוֹנית למחשבה שאפשר לקיים את הציוֹנוּת כּמעט בּלי כּל עליה.

המחשבה הציוֹנית הרשמית של אוֹתה תקוּפה לא ידעה איזוֹהי הדרך הישירה לארץ-ישׂראל, וגם התחמקה מתשוּבה בּרוּרה על זה. המחשבה הפּוֹליטית, מחשבתוֹ של הרצל, אמרה גלוּיוֹת: אין צוֹרך עכשיו בּעליה. הרצל גם טען שעליה בּלא צ’ארטר תזיק; אבל כּאשר יוָצרוּ תנאים פּוֹליטיים חדשים ויוָצרוּ המכשירים החשוּבים – תבוֹא בּבת אחת עליה המוֹנית.

ולכאוֹרה, כּלוּם יש שֵם נערץ בּתנוּעה הציוֹנית מאשר הרצל? אין בּתנוּעה הציוֹנית סמל אחר לאישיוּת, שנשׂרפה על מוֹקד העם בּגבוּרה כּזאת וּביוֹפי כּזה כּמוֹ הרצל. אבל הרצל מלא שגיאוֹת. הדביקוּת שלנוּ בּהרצל היא בּנקוּדה אחת, אוֹ נאמר בּשתי נקוּדוֹת: בּרעיוֹן של מדינת-היהוּדים, כּלוֹמר, הרעיוֹן של יציאת מצרים, של העברת היהוּדים הגדוֹלה לארץ-ישׂראל; וּבסמל האישי – בּטוֹהר, בּשלימוּת, בּהתמסרוּת הגמוּרה לענין גאוּלת העם, עד כּדי שלא להשאיר פּינה אחת מחוּץ לשאיפה זוֹ. בּמוּבן זה לא היה אוּלי שוּם אדם בּין מנהיגי התנוּעה אשר חייו האישיים התלכּדוּ בּמידה כּזאת עם האידיאה, כּמוֹ שזה ניתן אצל הרצל – דוקא אצל אדם זה שבּא אלינוּ מרחוֹק, שלא ידע את העם. אבל בּמידה שהענין מגיע לשאלוֹת אחרוֹת מסוּימוֹת – שאלת הפּוֹליטיקה שלוֹ, אוֹ שאלת אוּגַנדה, אוֹ יחסוֹ להתישבוּת בּארץ, אוֹ יחסוֹ לענין העליה לפני הצ’ארטר – אנחנוּ חוֹלקים עליו, וּבאוֹפן יסוֹדי מאד.

אחר כּך בּאוּ אנשים אשר קראוּ לעצמם “הֶרצליסטים” – והם היוּ כּוּלם ננסים, לא היה להם שוּם דבר מגָדלוֹ של הרצל. היתה קבוּצה שלמה בּאירוֹפּה שדָגלה בּשם הרצליזם – הם את גדלוֹ לא השׂיגוּ, אבל נאחזוּ בּכל שגיאוֹתיו. ואוּלי בּצדק קראוּ לעצמם “הרצליסטים”, מפּני שהיוּ קשוּרים

בּהערצה אישית אליו, מפּני שהאמינוּ בּוֹ מאד, מפּני שאוּלי קידשוּ את כּל שגיאוֹתיו. אבל אנחנוּ לא הלכנוּ אחריהם.

וּבכן, המחשבה הציוֹנית הפּוֹליטית אמרה: אין כּל ענין בּהתישבוּת קטנה בּארץ-ישׂראל, מפּני שהיא תיצוֹר רק מכשוֹלים; היא איננה יכוֹלה להצליח. וגם הביאוּ ראָיוֹת להנחה שלהם: הן רוֹאים אנחנוּ שכּל מה שנעשׂה בּארץ-ישׂראל עד עכשיו לא הצליח!

היתה התנגדוּת לעליה גם מצד ציוֹנים, שקראוּ לעצמם ציוֹנים מעשׂיים, אוֹ חובבי-ציוֹן, כּלוֹמר: אלה שלא האמינוּ בציוֹנוּת המדינית, אוֹ שלא הסתפּקוּ בּה, ועבדוּ עבוֹדה מעשׂית. גם הם התנגדוּ לעליה. הם אמרוּ: לא תהיה עליה עד שלא יקוּמוּ בּארץ מפעלים אשר יאַפשרוּ לאדם קיוּם הוֹגן, עד שיבוֹא הוֹן פּרטי לארץ. בּהוֹן ציבּוּרי לא האמינוּ עדיין, כּי ההוֹן הציבּוּרי בּאוֹתה תקוּפה מַשמעוּתוֹ היתה

פּרוּטוֹת, ולא האמינוּ שאפשר לבנוֹת מדינה בּפרוּטוֹת. לכן אמרוּ: כּאשר יעלוּ לארץ-ישׂראל הרבּה אנשי-תעשׂיה, אנשי-רכוּש, והם יפַתחוּ את הארץ, ויהיה אחר כּך חשבּוֹן ליהוּדי לבוֹא לארץ – אז יבוֹאוּ ההמוֹנים.

לכאוֹרה היוּ הדברים הללוּ הגיוֹניים מאד. לכאוֹרה היה הגיוֹני לוֹמר שבּלי הוֹן אי אפשר לבנוֹת את הארץ, ושבּהוֹן של פּרוּטוֹת וּנדבוֹת גם כּן אי אפשר לבנוֹת את הארץ. כּן היה הגיוֹן מסוּים בּזה שבּלי תנאים פּוֹליטיים נוֹחים וּמסַייעים להגירה – אי אפשר לסדר את העליה.

כּל זה הגיוֹני מאד, אבל כּשלא היתה כּל אפשרוּת לקשוֹר את ההוָיה שלנוּ עם ההגיוֹן הזה – לא עזר ההגיוֹן הזה בּמאוּמה.

כּל פּעם שניצנץ רעיוֹן העליה היוּ התנוּעה והמציאוּת המרה דוֹחוֹת אוֹתה אחוֹרנית: כּלוֹמר, היוּ כּשלוֹנוֹת. בּאמת לא היוּ תנאים בּארץ להתקיים בּה; כּל גל של עליה פּגש לעוּמתוֹ, בּדרכּוֹ, גל של יציאה, ולא היה מוֹצא מהמצב הזה.

יש סיפּוּר אחד משנת בּוֹא הבּיל“וּיים לארץ-ישׂראל, סיפּוּר החוֹזר כּסמל מפלצתי כּמעט לגבּי כּל גל של עליה. אחד הבּיל”וּיים מסַפּר שבּזמן שהאניה שבּה נסעוּ לארץ-ישׂראל הגיעה לקפריסין, פּגשוּ בּפליטים חוֹזרים מחוֹף יפוֹ “וּפיהם מלא קללה ונאצה”.

תארוּ לכם את ההרגשה הזאת של בּיל"וּיים אשר עוֹד בּטרם הגיעוּ לחוֹף הארץ ראוּ אניה חוֹזרת וּבה יהוּדים מוּשבים מחוֹף יפוֹ.

והאנשים לא בּלבד שהם עוֹזבים את הארץ, כּי אם פּיהם מלא קללה ונאצה על הארץ – והם כּבר האנשים אשר ישׂאוּ עמם את האַנטי-ציוֹנוּת, את השׂנאה לארץ.

אני בּעצמי יכוֹל להעיד על כּך מנסיוֹני. עוֹד לפני שהגעתי לארץ, עוֹד בּדרך, בּמלוֹן אחד בּאוֹדיסה, כּבר מצאתי פּליטים חוֹזרים מארץ-ישׂראל, אשר דיבּרוּ על לבּנוּ שלא נסע (מתוֹך ידידוּת, כּמוּבן). וכאשר הגעתי לארץ-ישׂראל, הרי בּאוֹתן הסירוֹת שבּאוּ בּהן אנשים לקבּל את פּנינוּ היוּ אחרים שאמרוּ לנוּ: שוּבוּ. וכך היה כּאשר ירדנוּ לחוֹף. חזיוֹן זה ראינוּ בּימי העליה השניה בּכל מיני צוּרוֹת; בּהוֹפעת אנשים מוּפקרים, שישבוּ בּארץ משך זמן מה וחיכּוּ לאניה לחזוֹר, וּבינתים, עד בּוֹא אניתם, הטיפוּ לעזיבת הארץ. כּך היה בּמלוֹן הראשוֹן שנכנסתי שמה בּיפוֹ. לנתי בּחדר אחד עם אדם שלמחרת צריך היה לחזוֹר בּאניה; הוּא היה חלוּץ שעבד בּארץ איזה זמן, אבל הוּא כּבר הסבּיר לי מדוּע הוּא צריך לעזוֹב את הארץ. ואם אתם רוֹצים, הרי גם הפרַקציה הקוֹמוּניסטית, עם האוירה שלה, עם השׂנאה שלה לארץ – היא גלגוּל אחר, בּטרמינוֹלוֹגיה חדשה, של אוֹתוֹ הטיפּוּס האנוֹשי: אוֹתה הרוּח, אוֹתה האוירה.

כּיון שכּל עליה לארץ, כּל עליה ריאַלית, היתה קשוּרה עם יאוּש, עם אכזבוֹת מרוֹת מאד, עם טוֹרח ציבּוּרי, עם בּקשת אמצעים לעזרה ציבּוּרית – התחילה להתקיים ציוֹנוּת בּלי עליה; חשבוּ שאפשר לקיים חיבּת-ציוֹן בּלי עליה.

מטעם חוֹבבי-ציוֹן היוּ מתפּרסמים בּעתוֹנים כּרוּזים בּשם

“אַל תעפּילוּ”, שהיוּ כּתוּבים על ידי אדם שהיה מראשי אבוֹת הציוֹנוּת וּמיקירי הציוֹנוּת. זה היה לילינבּלוּם – אחת הדמוּיוֹת הגדוֹלוֹת בּתנוּעה הציוֹנית, אדם אשר על פּי כּל גוֹרל חייו היה פּרוֹליטרי שבּפּרוֹליטריים, אדם אשר גוֹרלוֹ של העוֹבד נגע עד עוֹמק נפשוֹ כּל ימי חייו, אשר היה חבר לסוֹציאליסטים היהוּדים הראשוֹנים; אחד האישים שניתח את מהוּת הציוֹנוּת (החוֹברת שלוֹ המפוּרסמת “תחיית ישׂראל על אדמת אבוֹתיו” היא אחד מספרי-היסוֹד של הציוֹנוּת) ואשר כּל חייו נתרכּזוּ בּמפעל הקטן של ארץ-ישׂראל, ואף על פּי שהיוּ לוֹ חלוֹמוֹת גדוֹלים הסתגל לעבוֹדה היוֹם-יוֹמית, הפּעוּטה בּיוֹתר ואף רגע לא הניח את ידוֹ הימנה. לילינבּלוּם זה הגיע לידי כּך שבּזמן שבּאה הידיעה כּי פּקידי האַדמיניסטרציה של הבּרוֹן החליטוּ לא לתת יוֹתר עבוֹדה לצעירים יהוּדים, הוּא כּוֹתב מאמר ואוֹמר שהוּא שׂמח לידיעה זוֹ, כּי ממנה תצמח תשוּעה גדוֹלה לישוּב. צריך לשׂים קץ למצב הזה, שנמצאים בּארץ איזה חוֹלמים המסַכּנים את עצמם וּמסַכּנים את הישוּב וגוֹרמים לוֹ רק צרוֹת.

את זה כּוֹתב ידיד גדוֹל של הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל. אדם שכּל תקותוֹ היתה ישוּב ארץ-ישׂראל! והוּא רוֹאה בּאי-עליה הצלה של חיבּת-ציוֹן, מפּני שזוֹ כּוֹרעת תחת העוֹל של אנשים שלא יצלחוּ. לכן בּאה המסקנה: אדם שאין לוֹ כּסף – אין לוֹ מה לעשׂוֹת בּארץ-ישׂראל.

בּמשך תקוּפה ארוּכּה השלימה המחשבה הציוֹנית עם הנחה הזאת, שאין הציוֹנוּת חייבת בּהגשמה אישית. גם אלה שבּאוּ לטהר את הציוֹנוּת, להרים אוֹתה, כּמוֹ אחד-העם, אשר גילה את כּל החוּלשוֹת של חיבּת-ציוֹן, גם אוֹתה תנוּעה שקמה בּסוֹף שנוֹת השמוֹנים, תנוּעה זוֹ

הידוּעה בּשם “בּני-משה”, אשר בּאה להכניס רוּח חדשה בּציוֹנוּת – גם תנוּעה זאת רק דרשה מחבריה שיקראוּ ספר עברי, שיתענינוּ בּחינוּך עברי וכדוֹמה, אבל לא דרשה מהם שוּם שינוּי בּחיים.

אקרא לכם בּית אחד מבּרכה לראש-השנה בּחרוּזים, שנכתבה בּערך בּאוֹתה תקוּפה:

מִמַּעֲמַקֵּי לְבָבִי אֵלֶיךָ אָבִיאָה

שְׁאֵלַת עִבְרִי מֵאֱלֹהָיו, בִּרְכַּת הַבְּרָכוֹת:

יִתֶּנְךָ אֱלֹהִים שָׁלֵו בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה

וֶהֱשִׁיבְךָ צִיּוֹנָה לִשְׂבּוֹעַ שְׂמָחוֹת.

לכשתרצוּ זוֹהי כּמעט כּל הפּילוֹסוֹפיה של חיבּת-ציוֹן בּדוֹר ההוּא.

ודאי תשתוֹממוּ מאד אם אוֹמַר לכם מיהוּ בּעל החרוּזים הללוּ. וּבכן, זהוּ בּיאליק, בּיאליק הצעיר, בּזמן שהיה עוֹד בּחוּר-ישיבה בּווֹלוֹז’ין; זה היה אחד השירים הראשוֹנים שלוֹ.

מוּבן, נמצאוּ תמיד אנשים בּוֹדדים אשר המסקנוֹת שהם הסיקוּ מהחוֹברת של פּינסקר, אוֹ מחוֹברת של לילינבּלוּם, אוֹ משיר של בּיאליק, אוֹ ממאמר של אחד-העם, היוּ אחרוֹת. אבל רוּבּם הגדוֹל שילם בּעד זה מחיר יקר מאד.

תמיד נמצאוּ בּוֹדדים שעלוּ לארץ-ישׂראל – מבּיל“וּ ועד בּוֹא העליה השניה. אגב קוֹראים לה, לדעתי, לא בּצדק “עליה שניה”. מפּני שאת עשׂרים וארבּע השנים, מהתחלת העליה הראשוֹנה בּתרמ”א עד תרס"ד (1904–1881), אנחנוּ מאחדים בּעליה אחת. אבל בּעצם לא היתה זוֹ עליה אחת, – אלה היוּ גלים שוֹנים של עליוֹת.

הגל הראשוֹן היה בּ-1882–1881, והגל הזה כּמעט שנפסק כּבר בּשנת 1884. אחר כּך בּא גל שני, בּ-1887; וגל שלישי גדוֹל של עליה, ואפילוּ גדוֹל מאד, היה בּשנת 1891 – עליה שהיא בּאמת צריכה היתה להיוֹת העליה השניה (זוֹ העליה, אשר משֶׁה סמילנסקי היה בּין בּאיה).

בּשנת 1891 היה גירוּש מוֹסקבה וּבה הוּחמר מאד המצב בּרוּסיה. היהוּדי לא זכה לשבת “שָלו בּארץ נכריה”. כּל גל וגל ציוֹני היה קשוּר תמיד בּאיזוֹ קטסטרוֹפה יהוּדית. מתוֹך שלוה בּארץ נכריה עלוּ אוּלי יחידים לארץ-ישׂראל – המוֹנים מעוֹלם לא עלוּ מתוֹך שלוה בּארץ נכריה.

אם העליה הראשוֹנה יסדה את ראשוֹן-לציוֹן, ראש-פּינה, זכרוֹן-יעקב, בּנתה מחדש את פּתח-תקוה, יסדה את נס-ציוֹנה, עקרוֹן, יסוּד-המעלה (שבע מוֹשבוֹת היוּ קשוּרוֹת על העליה הראשוֹנה) – הרי העליה משנת 1891 נתנה את שתי המוֹשבוֹת החשוּבוֹת מאד: את רחוֹבוֹת ואת חדרה. שתים אלוּ הן היחידוֹת שנשארוּ לנוּ מהגל העצוּם ההוּא של עליית 1891.

וּבכן, אנשים בּוֹדדים, חוֹלמים צעירים, רכּים, עלוּ

לארץ-ישׂראל בּמשך כּל הזמן. הטיפּוּס האנוֹשי הזה של החלוּץ, אשר התחיל עם אנשי בּיל"וּ, היה בּא כּפעם בּפעם. אבל מחייהם וּמגוֹרלם נשארוּ לנוּ שׂרידים (ספר אחד שמר לנוּ מעט מהדמעוֹת הללוּ – זהוּ “משפּחת האדמה” מאת משה סמילנסקי, שיצא בּהוֹצאת “עם עוֹבד”). כּמעט אי אפשר להבין את עניננוּ אנוּ אם לא נתעמק קצת להכּיר את מצבה של העליה הראשוֹנה, את אָפיה ואת הבּעיוֹת שנתגלוּ בּה. אגע בּזה ולוּ רק בּקיצוּר.

אני מַמשיל אוֹתן העליוֹת הבּוֹדדוֹת למַה שאמוּר בּאחד

השירים של בּיאליק (“זָריתי לרוּח אַנחָתי”): “בּי נבע מקוֹר אוֹרה – וַיִיבש נטפים נטפים”. כּלוֹמר, אלה היוּ מַעינוֹת, אבל מַעינוֹת כּל כּך קטנים שלא הצטרפוּ לפלג, ואשר כּל אחד מהם נתיבּש, נדלדל, עד שבּאה איזוֹ עזרה מן החוּץ.

בּתוֹך גלי העליה הללוּ היוּ גם נסיוֹנוֹת של אִרגוּן תנוּעת הפּוֹעלים. והסתדרוּת הפּוֹעלים שלנוּ עכשיו אינה ההסתדרוּת

הראשוֹנה של פּוֹעלים בּארץ-ישׂראל. מחוּץ לבּיל“וּיים, שבּעצם גם הם בּאוּ לכתחילה כּמעט כּאיגוּד של פּוֹעלים, הרי הנסיוֹן הראשוֹן של הקמת הסתדרוּת פּוֹעלים בּארץ-ישׂראל נעשׂה בּשנת תרמ”ז (1887). הנסיוֹן השני של אִרגוּן פּוֹעלים היה בּ-1891, והנסיוֹן השלישי – בּ-1897. אלה היוּ שלש הסתדרוּיוֹת פּוֹעלים – כּל אחת בּעלת אוֹפי שוֹנה וכל אחת כּמעט עם גוֹרל אחר.

בּקוֹרספּוֹנדנציה קטנה בּעתוֹן רוּסי משנת 1887 מסוּפּר:

"פּוֹעלים צעירים נוֹעדוּ יחד – – להיוֹת פּוֹעלים

וּשכירי-יוֹם בּקוֹלוֹניוֹת, כדי שלא יאמרוּ על הקוֹלוֹניסטים כּי עוֹבדים הם את אדמתם בּעזרת ערבים ילידי הארץ וּבלעדיהם לא יוּכלוּ להתקיים".

כּלוֹמר, אִרגוּן פּוֹעלים לא רק בּשביל עזרה עצמית, כּי אם גם בּמטרה אידיאית וּמתוֹך הכּרת העלבּוֹן והסכּנה שבּעבוֹדה ערבית, יש לנוּ כּבר בּ-1887.

זה היה גל לא גדוֹל של פּוֹעלים. וצריך לדעת שגם אנשים אשר אחר כּך הוֹפיעוּ בּעליה השניה יש מהם ששייכים לעליוֹת הראשוֹנוֹת. למשל, מיכאל הלפּרין היה בּעצם אחד הראשוֹנים בּאגוּדת הפּוֹעלים משנת 1887.

האגוּדה הזאת – ההיסטוריה שלה קשוּרה בּמרד-האִכּרים המפוּרסם בּראשוֹן-לציוֹן נגד פּקידוּת הבּרוֹן, אשר גרם לכך שאחד המיסדים של ראשוֹן-לציוֹן עזב את המוֹשבה, יוֹתר נכוֹן, גוֹרש ממנה. וּבמרד זה מילאה “אגוּדת הפּוֹעלים” תפקיד גדוֹל בּצדם של חלק האִכּרים שנתמרדוּ.

אגוּדת הפּוֹעלים השניה נקראה בּשם “הארץ והעבוֹדה”, והמאַרגן שלה היה מאיר דיזינגוֹף. הפּרוֹגרמה של “הארץ והעבוֹדה” היא תעוּדה יוֹצאת מן הכּלל, ויש לי יסוֹד לוֹמר שהמחבּר שלה היה לא דיזינגוֹף, כּי אם יחיאל מיכל פּינס – גם הוּא אחד האישים הגדוֹלים בּחיבּת-ציוֹן, מי שהיה הפּטרון של גדרה, שיסדוּה הבּיל"וּיים. בּפּרוֹגרמה זוֹ ישנוֹ כּבר הרעיוֹן כּי הפּוֹעלים צריכים להיוֹת לא רק פּוֹעלים שׂכירים, אלא הם צריכים גם להתאַרגן בּשביל תפקידים חברתיים מסוּימים.

הארגוּן השלישי של הפּוֹעלים נוֹצר בּשנת 1897. בּאוֹתוֹ זמן כּבר היה בּארץ ציבּוּר די גדוֹל של פּוֹעלים, אשר נמצאוּ בּמצב טרגי מאד בּעקב חוּרבּן המשק על ידי האַדמיניסטרציה הבּרוֹנית והנטיה החדשה להיפּטר מהמשק הזה, לחסל אוֹתוֹ וּלשלח את הפּוֹעלים מן הארץ, לתת בּידיהם אמצעים לעזוֹב את הארץ. אז התארגנוּ הפּוֹעלים בּמיוּחד גם לשם התישבוּת, גם בּשביל הגנת הענינים שלהם. היה זמן שהם קראוּ לעצמם בּשם “חברת גמילוּת-חסד וקוּפּת-חסכוֹן”, וּבראש החברה הזאת עמד רוֹפא בּראשוֹן-לציוֹן, ד“ר מזא”ה.

ד“ר מזא”ה, אשר בּהיוֹתוֹ סטוּדנט היה חבר לאוֹתה קבוּצה ציוֹנית מַהפּכנית של פּינחס אַכּסלרוֹד בּציריך בּשנת 1882 (חבריה היוּ בּקוֹמוּנה, וּבקוֹמוּנה זוֹ היה קשוּר גם אֶדוּאַרד בּרנשטיין בּשעתוֹ), היה איש בּעל כּשרוֹנוֹת גדוֹלים, והיה היחידי מכּל אוֹתה קבוּצה מהפּכנית שעלה לארץ (עלה כּרוֹפא). חבריו חשבוּ אוֹתוֹ לבוֹגד (בּהיוֹתי בּאמריקה קראתי זכרוֹנוֹת של אחד מאנשי החבוּרה הזאת, מהחשוּבים שבּה, שהתרחק לגמרי לא רק מענין חיבּת-ציוֹן, כּי אם גם מהסוֹציאליזם היהוּדי ושקע כּוּלוֹ בּסוֹציאליזם האמריקאי; אבל אדם זה כּתב זכרוֹנוֹת על הסוֹציאליזם היהוּדי, ושם הוּא מדבּר על ד“ר מזא”ה כּרנגַט; הוּא גם ציטט שיר עברי סוֹציאליסטי שחיבּר מזא"ה בּאוֹתוֹ זמן). בּארץ-ישׂראל, כּמוּבן, היה מזא"ה רחוֹק מאד מסוֹציאליזם, אבל היה ידיד הפּוֹעלים, וגם עמד בּאוֹתה תקוּפה בּראש אגוּדת הפּוֹעלים השלישית. והיה מבצר גדוֹל לפּוֹעלים העברים גם בּזמן העליה השניה (בּזמן הבּוֹיקוֹט על הפּוֹעלים העברים בּפתח-תקוה היה הפּרדס שלוֹ בּפּתח-תקוה מבצר של עבוֹדה עברית).

וּבכן, עד העליה השניה היוּ שלוֹש אגוּדוֹת-פּוֹעלים. מוּבן, בּמידה שאנשיהן נשארוּ בּארץ מצאנוּ את רוּבּם אחרי כן לא כּפוֹעלים שׂכירים, כּי אם כּמתישבים, אוֹ כּפי שקראוּ להם אז – “משתכללים” (פּוֹעל שזכה לקבּל אַשראי וּלהתישב קראוּ לוֹ: “משתכלל” – קוֹדם קראוּ לאַשראי כּזה: “תמיכה”, ואחר כּך: “שכלוּל”). המיסד של אגוּדת הפּוֹעלים הראשונה בּראשוֹן-לציוֹן, אוֹסטַשינסקי, איש רדיקלי מאד, עמד אחר כּך בּראש התאחדוּת האִכּרים. מאלה שיסדוּ את אגוּדת הפּוֹעלים השניה חי עוֹד בּרחוֹבוֹת זקן אחד, למעלה משמוֹנים, חַרלַפּ, שהיה כּוֹח גדוֹל בּאוֹתה אגוּדה. עוֹד אדם אחד, שעמד לימין הפּוֹעלים בּאוֹתוֹ זמן, והיה מסוּר להם בּלב ונפש, ואחר כּך היה גם ידידה של העליה השניה, היה הסוֹפר יהוֹשע בּרזלי – איש שחלם חלוֹמוֹת גדוֹלים, איש הזיה ואחד מאלה שבּאוֹפן בּלתי-רגיל קשרוּ את חייהם עם ארץ-ישׂראל, וּבתוֹך כּל השינוּיים והחליפוֹת שבּאוּ לארץ נשאר גם לעת זקנה אדם חסר-כּל. את חברתוֹ מצא בּתוך ציבּוּר הפּוֹעלים.

היוּ אז מרכּזים גדוֹלים לפּוֹעלים. רחוֹבוֹת, למשל, היתה מרכּז חשוּב לפּוֹעלים והיתה מלאה חיים וּתסיסה. ואפשר למצוֹא בּספרוּת תיאוּרים ממטבּח הפּוֹעלים בּרחוֹבוֹת. בּכלל, כּמה אלמנטים שנתגלוּ

בּתנוּעת הפּוֹעלים אחר כּך – אתם יכוֹלים למצוֹא אוֹתם כּבר בּאוֹתה

תקוּפה. הזכּרתי את שם אגוּדת הפּוֹעלים השלישית – “חברת גמילוּת-חסד וקוּפת-חסכוֹן”. זה היה שם טבעי לאָפיה של אגוּדת-הפּוֹעלים, כּי הענין התחיל מעֶזרה הדדית. היסוֹד של עזרה הדדית היה חשוּב מאד מראשית תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. וּבמוּבן זה מילא המטבּח המשוּתף של הפּוֹעלים תפקיד עצוּם בּחייהם. אנשים שוֹנים שבּאוּ אז לארץ ציינוּ את ההבדל הגדוֹל בּין הפּוֹעלים שיש להם מטבּח משוּתף וּבין הפּוֹעלים שאין להם מטבּח משוּתף. המטבּח הפך גם לפינת התרבּוּת – שם למדוּ בּשיעוּרי-ערב וכדוֹמה.

אחד האנשים הפּעילים מאד בּאוֹתוֹ זמן מתאר את חשיבוּתוֹ של מטבּח הפּוֹעלים בּחיים הציבּוּריים:

– "נרדה נא ונבוֹאה אל הבּית הגדוֹל הזה!

– החתוּנה היא אם משתה כּי התאספוּ פּה קהל לסעוּדה הגדוֹלה? – ישאל האוֹרח.

– לא, הפּוֹעלים הם האוֹכלים את לחם חוּקם. אחרי בּרכּת המזוֹן נחצתה הקהילה לשתי אגוּדוֹת, אלה הגוּ בּדברי נביאינוּ ואלה בּדברי חכמינוּ. כּתוֹם שעה נקבּצוּ יחד ואיש קוֹרא לפניהם פּרק מ “דברי-הימים לעם בּני ישׂראל” וּפרק מתוֹרת הטבע. זאת היא רחוֹבוֹת ואלה הם פּניה! עוֹדנה רכּה מאד, בּת ששה חדשים".

וּבכן, התלהבוּת גדוֹלה. וּרחוֹבוֹת היתה הנקוּדה הראשוֹנה

שנתנה עבוֹדה לפוֹעלים יהוּדים, המוֹשבה היחידה שלא היתה תלוּיה בּאַדמיניסטרציה של הבּרוֹן. והיתה שם אוירה חפשית. כּל הפּוֹעלים נהרוּ אז לרחוֹבוֹת. משם בּאוּ גם האיניציאַטיבוֹת הראשוֹנוֹת של ההתישבוּת. אחת האיניציאַטיבוֹת היתה להקים בּנס-ציוֹנה התישבוּת קוֹמוּנַלית של פּוֹעלים.

מעין תיאוּר על אגוּדת הפּוֹעלים הראשוֹנה ועל עבוֹדתה נוֹתן אלעזר רוֹקח¹ (דוֹדוֹ של רוֹקח מעיריית תל-אביב), שהיה פּעם אחד “הרבוֹלוּציוֹנרים” הגדוֹלים בּארץ-ישׂראל, אחד המתמרדים נגד ה “חלוּקה” ונגד הישוּב הישן, ותעמלן גדוֹל של חיבּת-ציוֹן. בּמכתב ללילינבּלוּם הוּא מספּר:

"בּטח הלא שמעת, יקירי, כּי בּשנה הזאת (תרמ"ז) בּאוּ לארץ הקוֹדש הרבּה צעירים לימים מאַחינוּ, צעירים בּעלי כּשרוֹן, וּבתוֹכם יוֹדעי תוֹרה וחכמה, וכל מזימתם לעבוֹד פּה את האדמה לעת עתה בּתוֹר שׂכירי-יוֹם. וּבהיוֹת כּי יש בּראשוֹן-לציוֹן עבוֹדה רבּה בּימי החוֹרף,

לכן התקבּצוּ רבּים מהצעירים האלה לראשוֹן לבקש שם עבוֹדה, וּמה גם כּי תנאי התנה הנדיב עם הקוֹנים אדמה בּ“עין-הקוֹרא” כּי לא יקחוּ עוֹבדים אלא מאַחינוּ.

הצעירים האלה, אשר מצאוּ עבוֹדה בּראשוֹן-לציוֹן, מהרוּ להרגיש את כּוֹבד טלטלת גבר וריבּוּי ההוֹצאוֹת אשר תפּוֹלנה על אדם פּרטי, ולכן נוֹעצוּ יחד וַיתחבּרוּ לאחד בּשם “אגוּדת פּוֹעלים”. מטרתם: א. כּי הועד שלהם יחפּשׂ תמיד אחרי עבוֹדה, למען לא יאָלצוּ ללכת בּטל; ב. מי שאין לוֹ עבוֹדה יעזרוּהוּ מעט; ג. לחיוֹת בּצוותא חדא, לבשל מַאכלם בּמקוֹם אחד, אשר בּזה ירויחוּ הרבּה כּידוּע. והישרים האלה מצאוּ יִשרי-לב, אשר אמרוּ לדבק הזה טוֹב".