רקע
ברל כצנלסון
פּרק שלוֹשה-עשׂר

הפּגישה הטרגית בּין העליה הראשוֹנה והשניה – בּין פּוֹעלים

לפוֹעלים – התהווּת המפלגוֹת “הפּוֹעל הצעיר” וּ“פוֹעלי-ציוֹן” –

בּעית העבוֹדה העברית – בּעית העבוֹדה בּכּלכּלה היהוּדית בּגוֹלה

– מכשוֹלים לחדירת הפּוֹעל היהוּדי לעבוֹדה בּארץ.


אוּלם אין להתכּבּד בּקלוֹן הראשוֹנים. התכּוַנתי לציין את המצב שבּוֹ נתקיימה הפּגישה הטרגית בּין העליה הראשוֹנה לבין העליה השניה. אין בּתיאוּר זה מן המרירוּת של ראשוֹני הפּוֹעלים, כּי אם רק תיאוּר הפּגישה עם הראשוֹנים, שאמנם בּהתחשב עם התנאים השׂיגוּ גדוֹלוֹת, כּי בּכל זאת הקימוּ יסוֹד איזה שהוּא.

כּל המרץ העצוּם שהוּשקע בּעליה הראשוֹנה – בּעלי המרץ עצמם פּסלוּהוּ. כּל התקווֹת שהיוּ לדוֹר נתבּדוּ. נשכּחה האידיאה. נוֹצר טיפּוּס של אנשים מאוּכזבים, המתנקמים אחר כּך בּעצמם. וּלבסוֹף ראוּ את ענין אוּגַנדה כּנוֹשׂא פּתרוֹן למצבם. והנה בּאוּ אנשי העליה השניה, אנשים מלאי תקוה, שלא ידעוּ דבר ממַה שעבר על קוֹדמיהם – וּמיד החלוּ להטיף להם מוּסר ודיבּרוּ בּהם רעוֹת. כּך נוֹצרה

התהוֹם הציבּוּרית, אשר עד עתה עוֹד לא נסתמה.

הפּגישה הזאת קבעה את גוֹרל העליה השניה.

האִכּר מצד אחד ראה את עצמוֹ יוֹשב כּעל נחלתוֹ הוּא. לעוּמתוֹ ראה הפּוֹעל את רכוּשוֹ של האִכּר כּנחלת האוּמה. הוּא מתח בּיקוֹרת על אי-הנקיוֹן, על העזוּבה וההזנחה בּחצר, בּבּית וּבמשק, קרא תגָר על כּך שמזניחים את רכוּש האוּמה. לא היה דבר מרגיז את האִכּר יוֹתר מאשר אוֹתוֹ “טירוֹן” שטרם קדח, המבּיט עליו מגבוֹה וּמאריך עליו לשוֹן, כּי מה היה הצעיר הזה אילמלא האִכּרים הראשוֹנים? ועתה הוּא משׂים עצמוֹ שוֹפט עליו וחוֹרץ לשוֹן, הוּא נעשׂה קטיגוֹר כּנגדוֹ!…

הפּוֹעלים – בּין שבּאוּ לארץ מתוֹך תמימוּת אידיאלית ולהט ציוֹני של נוֹער חוֹלם, וּבין שבּאוּ מתוֹך מרידה וסוֹציאליזם – כּוּלם יחד נתקלוּ בּמציאוּת שהיתה בּניגוּד לכל עוֹלמם. הזרוּת הרגילה שבּין גל עליה אחד לשני יש להתגבּר עליה. אוּלם לא היה בּאוֹתוֹ זמן מי שיעזוֹר להם להתגבּר על זרוּת זוֹ. אם מקוֹדם בּאוּ ארצה פּוֹעלים צעירים אַלמוֹנים, חוֹלמי-ציוֹן – הרי בּימי העליה השניה בּאוּ פּוֹעלים בּעלי אידיאוֹלוֹגיה והשקפה ציוֹנית וסוֹציאליסטית. וּבין חשוּבי הישוּב בּאוֹתה תקוּפה לא היה מי שיקבּל את הצעיר היהוּדי הזה.

מאידך, יש לראוֹת וּלהעריך גם את הכּוֹחוֹת הנפשיים העצוּמים שהיוּ גנוּזים בּעוֹלמם של העוֹלים הקוֹדמים. דוּגמת שטַמפֶּר,

היהוּדי החרד מהוּנגריה, שבּצעירוּתוֹ עלה מהוּנגריה לארץ-ישׂראל, ולא נשאר כּאחרים בּירוּשלים, אלא הלך ויסד את פּתח-תקוה. אף על פּי כן, בּין שטַמפֶּר, החרד הקנאי, וּבין הצעירים מרוּסיה היתה תהוֹם ללא גשר. מבּין הצעירים בּמוֹשבוֹת שהתקרבוּ לפּוֹעלים היוּ סמילנסקי, בּני משפּחת גיסין. אבל המקוֹם ששם גרה משפּחת גיסין בּפתח-תקוה קראוּ לוֹ “די טרייפע געסל”: ואל יעקב קרוֹל התיחסוּ בּביטוּל על שהתקרב לפּוֹעלים.

כּשם שהזקנים לא הכּירוּ את אנשי העליה הזאת כּאנשים שיש לצַפּוֹת מהם מעשׂה חשוּב בּשביל הארץ – כּך גם בּין בּני העליה השניה לא היוּ כּאלה שידעוּ להעריך את המעשׂה שנעשׂה פּה קוֹדם. וּכשראוּ אִכּרים

מקבּלי תמיכה ויהוּדים מקבּלי “חלוּקה” לא ניסוּ להבדיל בּיניהם. הבּיטוּי השגוּר בּפי אנשי העליה השניה, לציין בּוֹ את אלה שמצאוּ בּארץ עד בּוֹאם, היה: “אלמנט רקוּב” – שאוֹתוֹ צריך לטאטא, לעבוֹר עליו.

אבל גם הפּגישה בּין הפּוֹעלים החדשים לבין אגוּדוֹת הפּוֹעלים הקוֹדמוֹת היתה אף היא מרה מאד. שוּם לשוֹן משוּתפת לא היתה להם. אמנם, על הפּוֹעלים הראשוֹנים עברוּ ימים קשים מאד – הם עברוּ את אַסכּוֹלת המוֹשבוֹת, האַדמיניסטרציה של הבּרוֹן, החוּקים והגזירוֹת שלה.

כּשבּאה החלטה מצד הפּקידוּת “להבריא את הישוּב”, ראתה לעשׂוֹת זאת על ידי הפחתת הישוּב, הפחתת כּל פֶּה מיוּתר – בּשילוּחם של הפּוֹעלים מהארץ. היתה שאיפה אצל הפּקידוּת “לגמוֹר את החשבּוֹן”: מי שהיוּ לוֹ אמצעים איזה שהם כּדי להשתקע בּארץ – היוּ מוֹסיפים לוֹ; ולפּוֹעלים היוּ נוֹתנים כסף, כּדי שיצאוּ את הארץ. כּך הוּצאוּ סכוּמים לא קטנים להוֹצאת פּוֹעלים מארץ-ישׂראל.

היוּ פּוֹעלים שבּיקשוּ את כּספּי-היציאה והבטיחוּ

שיסתדרוּ בּזה בּארץ. הפּקידוּת לא האמינה להם, וחששה שיבוֹאוּ שוּב בּתביעוֹת אליה. בּכלל הבּיטה על הישוּב כּעל אנשי-תביעוֹת. הפּוֹעלים התקוֹממוּ נגד הפּקידוּת וּפירסמוּ כּרוּזים נגדה. ישנם הרבּה כּרוּזים קוֹרעי-לב של פּוֹעלים, שדיבּרוּ נגד היציאה. גם שלחוּ משלחוֹת אל הבּרוֹן וּלועד חוֹבבי-ציוֹן בּאוֹדיסה. אוּלם בּכל אלה לא עוֹררוּ אֵמוּן

רב.

בּזה קטע מתוֹך כּרוּז שהוֹציא “הועד הכּללי של הפּוֹעלים העברים בּארץ-ישׂראל” בּאוֹתוֹ זמן “אל אַחינוּ החוֹבבים והציוֹנים”:

עוֹד מעט, אחים נכבּדים, אחרי הבּציר וּבתחילת חוֹדש אוֹקטוֹבּר, ואָפסה כּל עבוֹדה, וּשלוֹש מאוֹת משפּחוֹת ישארוּ מחוּסרי לחם

וּמחוּסרי תקוה. וּמה יעשׂוּ אנשים כּאלה שישארוּ אחרי הרבּה שנוֹת עבוֹדה קשה בּעֵירוֹם וחוֹסר כּל, בּלי מזוֹן וּמחיה אף ליוֹם אחד, וּבלי תקוה נשקפת לעתיד? היֵצאוּ גם הם מן הארץ? היצטרפוּ גם הם למספּר חמישים וחמש משפּחוֹת שכּבר יצאוּ? האם גם על חוֹף ים התיכוֹן בּיפוֹ תראינה עינינוּ בּעוֹד שני ירחים מחזה קוֹרע לב: מחנה פּוֹעלים עברים, – הם וּנשיהם וּבניהם – מחנה גוֹלים היוֹצאים מארץ אהוּבתם בּבכי וּמִספּד? עינינוּ זוֹלגוֹת דמעוֹת מאין הפוּגה על היוֹצאים הראשוֹנים,

ונבוֹא עתה להוֹסיף עוֹד עליהם.

כּבר החלוּ הפּקידים להרחיק אוֹתנוּ מעבוֹדה. קַדמוּ נא את פּני הרעה בּפעוּלוֹת מוּחשיוֹת וּבהשתדלוּת כּכל האפשר לטוֹבתנוּ, לבל יאבדוּ מבחר הכּוֹחוֹת שעבדוּ הנה בּישוּב ושיש להישוּב צוֹרך גדוֹל בּהם".

אוֹ, למשל, כּרוּז אחר: “הבּנים לציוֹן שמעוּ!”:

"עוֹד שני ירחים ומחזה מחנה גוֹלים, אחוּזי מקלוֹת ותרמילים, המתעתדים לצאת את פּני ארצם החביבה, הם וּנשיהם וטפּם, ללכת בּאשר ילכוּ תחזינה עינינוּ!

שלוֹש מאוֹת משפּחוֹת פּוֹעלים עוֹזבים את האדמה, אשר עשׂרת שנים שׂדדוּה וַירווּה בּזיעתם וישקוּה בּדמם.

לא יד תקיפה של הממשלה, לא מכּת מדינה של בּצוֹרת תגרשם – – אך שמעוּ וּתמהוּ! יד אחים היתה בּמעל הזה, אחים אשר אמרנוּ מהם ניוָשעה ואחינוּ בּחוּץ-לארץ רוֹאים מעשׂינוּ וּמחזקים ידנוּ וקוֹראים: עבדוּ,

עבדוּ, יש תקוָה לאחריתכם ויש שׂכר לפעוּלתכם. עוֹד מעט והבאנוּכם אל המנוּחה ואל הנחלה!

עברוּ שנים של תקוה, והנה ישוּעה צוֹמחת. קוֹסטינא התרוֹננה! שבע-עשׂרה משפּחוֹת מתוֹך חמש מאוֹת מצאוּ מנוּחה. והשאר? אנא, חכּוּ נא, עוֹד מעט ותיוָשעוּ גם אתם!

ויעברוּ ימים, והחקירה והדרישה כּלתה, וַתהי אחריתה מִקנת אחוּזת סֶדְזְשרָא, נחלה בּת עשׂרים אלף דוּנם, ארץ זרע וארץ מרעה, דיה להתאַחזוּת ארבּעים משפּחוֹת.

שׂמחה רבּה בּאָהלי הפּוֹעלים! אך חכּוּ נא מעט!

עוֹד הפּעם משׂא-וּמתן, עוֹד הפּעם חקירה וּדרישה! והנחקרים? לא הצאן, אך העתוּדים העוֹלים על הצאן; לא היוֹצאים למלחמה, אך המתימרים למִפקד צבא המלחמה, היוֹשבים ספוּנים בּאהליהם וּממלאים בּכל טוּב את בּטניהם, וּמתוֹך הרחבה

מחַוים את דעוֹתיהם, כּי די לפּוֹעלים וּמשפּחוֹתיהם לחם צר וּמים לחץ לקיבוֹתיהם, כּתוֹנת-בּד ונעלי-עץ ללבוּשיהם, וּמצע תבן ושׂק עפר למראשוֹתיהם, וּמי אשר ימאנוּ בּזה אינם חוֹבבי הארץ בּמידה הראוּיה ואין כּדאי לשׂים אליהם לב.

על פּי הפּסק המחוּכּם הזה יצאה הגזירה כּי סדז’ירה תהיה לפערמע של חברת יק“א, אשר פּוֹעלים עברים יעבדוּ בּה למען יִלמדוּ להתענוֹת כּראוּי. והיה אחר היצָרפם בּכוּר העוֹני והתלאה ויצאוּ מזוּקקים מכּל סיג התאוה לחיים שיש בּהם יתרוֹן מחיי בּהמה, אז יביאוּם אל נחלתם”.

העוֹלים החדשים הוּעמדוּ בּפני בּדידוּת גמוּרה בּארץ.

נוֹסף לבּדידוּת הטבעית, שהיא נחלתוֹ של כּל עוֹלה חדש – אף בּימינוּ, בּימים של עליה מאוּרגנת בּתוֹך ציבּוּר מאוּרגן – בּאה גם הבּדידוּת הסוֹציאלית, שהפכה לפעמים להרגשת נידוּי חברתי.

משה סמילנסקי, בּפּגישה עם אחד-העם בּאוֹדיסה, בּשליחוּת ועד חוֹבבי-ציוֹן, כּוֹתב:

"כּשנפרדתי ממנוּ בּאוֹדיסה, אחרי שוּבנוּ מפּריז, ואמרתי

לוֹ כּי החלטתי להישאר בּבית הוֹרי בּגוֹלה שנה שלמה, חלף צל על פּניו, הבּיט בּי מבּט ממוּשך ועמוֹק, כּאילוּ בּחן את נפשי, ויאמר:

  • חביבי, האין נפשך מתרוֹצצת עדיין בּין אוּקראינה שלך וּבין פּלשׂתינא?..

והוּא קלע למקוֹם כּאוּב מאד. שנים רבּוֹת היתה נפשי חוֹלת-אהבה למרחב-השׂדוֹת של אוּקראינה וּפצוּעה פּצעי געגוּעים על הוֹרי אשר אָהבתי, ורק בּתקוּפה מאוּחרת מאד, כּעשׂרים שנה אחרי בּוֹאי לארץ, נרפּאתי רפוּאה שלמה ממחלת געגוּעי על מוֹלדתי הישנה ודבקתי בּכל רמ“ח אברי בּמוֹלדתי החדשה…”

וא. ד. גוֹרדוֹן בּ“מכתבים מארץ-ישׂראל” מסַפּר:

"מפּני שאיני יכוֹל לשכּוֹח את הטבע של ארץ רוּסיה שנתחבּב עלי וקשה עלי להסתגל מהר לטבע ארץ אחרת.

ואנכי, כּשעליתי לארץ הקדוֹשה, תהיה הסיבּה מה שתהיה, רחוֹק הייתי ממַה שהרגיש ר' יהוּדה הלוי, וגם אחר כּך, כּשבּיקרתי את המוֹשבוֹת, לא הרגשתי מה שחייב כּל ציוֹני טוֹב להרגיש.

בּטבע של ארץ-ישׂראל אני מרגיש את עצמי בּתוֹר אוֹרח, אוּלי אוֹרח רצוּי, ואם אתה רוֹצה, אוּלי גם אוֹרח שחיכּוּ לוֹ בּכליוֹן עינים, אוֹרח קרוֹב, יקר, אבל בּכל זאת אוֹרח. לנהוֹג קלוּת ראש בּטבע זה אין מן הנימוּס ולא תרשה לעצמך. זהוּ לא טבע של ארץ רוּסיה, שאליו התרגלת ושעמוֹ חיית בּקוּרבה נפשית. הטבע של ארץ רוּסיה לא רק שמבין אוֹתך, אלא שגם אתה מבין אוֹתוֹ כּוּלוֹ, בּכל פּשטוּתוֹ וּתמימוּתוֹ, שלפעמים יוֹכיחך ולפעמים ילטפך – והכּל בּאוֹפן פּשוּט, כּאֵם פּשוּטה תמימה ואוֹהבת.

לא כּן הטבע של ארץ-ישׂראל. גם היא אֵם אוֹהבת ורחמניה, ואוּלי אהבתה עוֹד יוֹתר עמוּקה, אבל היא רוֹממה לאין שיעוּר בּגדלוּתה הרוּחנית, חוֹתם של רעיוֹן נישׂא על מצחה ותוּגה חרישית בּמבּטה. הנך מרגיש את עצמך חבוּק בּזרוֹעוֹת עדינוֹת של אֵם חָכמה, דגוּלה, מרוּדה, של בּת מלכּה שמבּיטה עליך כּמוֹ על בּן אהוּב שגוּדל בּעבדוּת ועכשיו שב אליה מעוּנה, חסר חינוּך, שפל-תרבּוּת, ושהיא מבינה אוֹתך היטב בּלבּה המלא חכמה, אך אתה אינך מוּכשר להבינה.

ונדמה לך כּי בּני-האדם היוֹשבים פּה אינם מבינים את הטבע הארץ-ישׂראלי, כּל כּך הם רחוֹקים ממנה! כל כּך שוֹנים הם ממנה! הטבע הנהדר להפליא, המלא גדלוּת – והיוֹשב בּה, איזה יצוּר מזוּהם, מוּשפּל, שחייו אינם חיים".

וּמדוּגמאוֹת אלה אפשר ללמוֹד מה היתה הרגשתוֹ של פּוֹעל בּינוֹני בּאוֹתוֹ זמן.

בּיטוּי להרגשה מעין זוֹ תמצאוּ אפילוּ אצל אנשים מעליית החסידים:

"כּמה היפּוּכים וגלגוּלים וּמאוֹרעוֹת חוֹלפים על כּל אחד

מבּאי הארץ, עד שהוּא מתידד בּה. לא יוֹם ולא יוֹמַים, לא חוֹדש ולא שנה, כּי אם רבּוֹת בּשנים, עד שעוֹברים ימי הקליטה. “איש ואיש יוָלד בּה”. כּל הבּא אל הקוֹדש צריך מחָדש עיבּוּר

ויניקה וקטנוּת, עד פּנים בּפנים יראה פּני הארץ, ונפשוֹ קשוּרה בּנפשה!..

מי שבּא וּמביא תלמוּדוֹ בּידוֹ, בּכאן דעתוֹ נטרפת עליו ממש! יעלה שמים, ירד תהוֹמוֹת כּאניה המיטרפת בּים, עד ישקוֹט וינוּח. אוֹרך הזמן, איך, כּמה, מתי, דבר זה אין לוֹ קִצבּה. כּל אחד לפי עניניו וּלפי מעשׂיו ושוֹרש נשמתוֹ!"

וכיון שאני עוֹמד בּפרשה זוֹ אקרא לכם דבר (מפּי חסידי טבריה), על גוֹרל האשה של העליה החסידית – דמוּת חשוּבה מאד, המבשׂרת את האשה של העליה השניה:

“ר' בּרוּך ממזבּיז זצ”ל שלחוֹ לרבּי זאב מזבּריז לארץ-ישׂראל, כּדי לחזק ישוּב החסידים שמה. וּלאחר כּמה שנים שלח ר' בּרוּך את הרב ר' יעקב שמשוֹן משפּטיבקה לדרוֹש שלוֹם ר' זאב וּשלוֹם עדת החסידים שמסתוֹפפים בּצלוֹ.

לאחר כּמה טלטוּלים קשים ויגיעוֹת שאין לשער הגיע ר' יעקב שמשוֹן לעיה“ק1 טבריא תובב”א.2

וּכשנכנס הרב משפּטיבקא לחצרוֹ של הרבּי ר' זאב מזבּריז ראה נשים שיוֹשבוֹת וכוֹבסוֹת לבנים והכּיר בּיניהן אשתוֹ של הרבּי. אוֹתה שׁעה לא רצה לירד מעל גבּי בּהמתוֹ וציוה למחַמרוֹ שיחזירהוּ לעכּוֹ, שלא יכוֹל לראוֹת בּצערם של צדיקים.

מיד עמדה אשתוֹ של ר' זאב ממקוֹמה ואמרה לוֹ: "רבּי! דע שהלבנים הללוּ לא שלנוּ הם, כּי אם של אחרים וּבשׂכר אנוּ כּוֹבסוֹת. רד מהר, שכּאן ארץ-ישׂראל וחביבים עלינוּ יסוּריה!

מיד ירד הרבּי משפּטיבקא מעל חמוֹרוֹ ונכנס לביתוֹ של ר' זאב כּשעיניו זוֹלגוֹת דמעוֹת".

אבל בּינתים סרתי לגמרי הצדה.

וּבכן, נוֹסף לבּדידוּת הסוֹציאלית והאידיאוֹלוֹגית אשר

בּה חי הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי לגבּי הישוּב הקיים בּארץ, נוֹספה לוֹ אוֹתה בּדידוּת אישית, אשר אוּלי אפשר לתאר אוֹתה בּביטוּי של משוֹרר של ימינוּ: “כּוּלנוּ יחד בּוֹדדים”. זאת אוֹמרת: גם ההתלכּדוּת היתה של אנשים אשר עם היוֹתם יחד היוּ כּוּלם בּוֹדדים. כּל אחד ואחד שבּא לארץ-ישׂראל – בּין אם היה בּן שמוֹנה-עשׂרה, עשׂרים אוֹ בּן עשׂרים וחמש – נקרע גם ממשפּחה, גם מתנוּעה, גם מחֶברה קרוֹבה. בּארץ היה כּמוֹ ענף שנעקר, שצריך להרכּיב אוֹתוֹ למשהוּ חדש. הוּא צריך היה להתלכּד עם עוֹד חברים חדשים. והדבר הזה היה בּמידה רבּה מאד אחד הגוֹרמים לקשיים הנפשיים של הפּוֹעל בּאוֹתוֹ זמן.

אני קוֹרא עכשיו בּקוֹבץ “חברוֹת בּקיבּוּץ”, מתוֹך יוֹמן של חבֵרה, שהוּא לא רק בּיטוּי אינדיבידוּאלי שלה:

“חסרים לי חברַי מן הבּית. אלה אשר כּאן אינני יכוֹלה להשווֹת אוֹתם לחברים שהיוּ שם, אִתם גדלתי יחד, אִתם טיפּחתי שאיפוֹת לכל דבר נעלה”.

זה טיפּוּסי מאד בּשביל ההרגשה של אוֹתם בּני-אדם, אשר עכשיו, כּשהם מוֹפיעים בּפנינוּ כּבני העליה השניה, הם מוֹפיעים כּמשפּחה אחת, שיחד עברוּ עליהם שנוֹת חיים וּפעוּלה. אבל עד שנעשׂוּ “יחד” עבר עליהם הרבּה סבל, הרבּה זרוּת נפשית זה לזה; ולא רק זרוּת, כי אם גם התנכּרוּת זה לזה. מפּני שכּל אחד תיאר בּכל זאת את ארץ-ישׂראל בּדמוּתוֹ וּבצלמוֹ, אוֹ בּדמוּת חבריו בּני ארצוֹ אוֹ בּני קבוּצתוֹ.

והקוֹשי הזה של קיבּוּץ גָלוּיוֹת, ההתלבּטוּת הזאת עם קיבּוּץ הגלוּיוֹת, המלחמה הזאת עם הבּדידוּת קיימת עד היוֹם הזה (ואז לא היה קיבּוּץ מגוּוָן כּל כּך כּמוֹ עכשיו; למעשׂה, העוֹלים בּרוּבּם היוּ

בּני רוּסיה, בּחלק קטן מאד בּני גליציה. מארצוֹת אחרוֹת אוּלי אפילוּ מנין אחד לא הגיע; אוּלי הגיעוּ חמישה–ששה מיוֹצאי גרמניה, בּמשך כּל זמן העליה השניה; ואחדים שהגיעוּ מאמריקה אוֹ מאנגליה, בּעצם היוּ גם הם יוֹצאי מזרח אירוֹפּה, שרק עברוּ דרך כּוּר המַצרף של אמריקה).

אי אפשר היה לפּוֹעל בּארץ להתקיים בּבּדידוּת. קוֹדם כּל מבּחינה פיסית ממש לא ניתן הדבר. החוֹלה, הרעֵב, מחוּסר-העבוֹדה, אילמלא נמצאה לוֹ איזוֹ אוירה חמה של עזרה הדדית כּלשהי, שאפשר יהיה פּעם ללוּן אצל חבר, אילמלא התמיכה, העזרה הנפשית של החֶברה בּאוֹתם התנאים הבּרבּריים, אילמלא האפשרוּת לאכוֹל פּעם יחד, להשתחרר מהוֹטלים, ממִטבּחים, ממסעדוֹת פּרטיוֹת, אילוּלא זאת לא היתה כּל אפשרוּת של תקוּמה פיסית; אילמלא מעט החברוּת לשם רעיוֹן משוּתף אי אפשר היה בּשוּם פּנים לעמוֹד בּבּדידוּת הרוּחנית בּארץ.

מכּאן המגמה של שיתוּף, אשר כּבר ראינוּ אוֹתה קוֹדם אצל הפּוֹעלים בּעליוֹת הראשוֹנוֹת, כּלוֹמר: שיתוּף בּצוּרוֹת שוֹנוֹת של

התחַבּרוּת. אבל מכּאן גם המגמה השניה – של התגוֹדדוּת. איך אפשר להתחבּר לאנשים כּל כּך “זרים”?… אני יכוֹל להתחבּר למישהוּ שקרוֹב לי יוֹתר, ממוֹצא משוּתף, מתנוּעה משוּתפת, אבל להתחבּר עם כּוּלם? הרי הם זרים לי, הם רחוֹקים ממני, הם גם פּגוּמים מאד בּעינַי!.. איך יתחבּר פּוֹעל שהתחנך על המַהפּכנוּת הרוּסית עם איזה “בּחוּר-ישיבה”?!..

והנה, אוֹתוֹ קוֹמץ הפּוֹעלים שבּא לארץ והיה כּל כּך מוּחרם בּארץ, לא מצא לוֹ לשוֹן משוּתפת כּמעט עם שוּם אדם. מפּני שגם אלה המעטים שמניתי לפניכם, אנשים בּוֹדדים מתוֹך המוֹשבה, מקרב האִכּרים, אוֹתם הצעירים שהיתה להם איזוֹ קרבה וידידוּת לפּוֹעל, היתה זוֹ מצדם חברוּת מקרית – פּעם בּאיזה נשף חגיגי, בּאיזוֹ מסיבּה – זוֹ לא היתה קרבה של תנאי חיים סוֹציאליים שוים. אחרי הכּל, היה זה נוֹתן-עבוֹדה – הוּא היה מוּבטח בּקיוּמוֹ, הוּא לא התפּשט מעוֹרוֹ, הוּא לא זרק את רכוּשוֹ; הוּא נשאר בּן מעמד אחר. סוֹף סוֹף המרחק בּין הלוֹבש “טלאים” לבין אדם “מהוּגן” הוּא מרחק כּזה שאי אפשר לגשר עליו. אפשר לגשר עליו פּעם בּבחירוֹת לקוֹנגרס אוֹ בּהתנגדוּת לאוּגנדה, אבל לא בּתנאי החיים של הארץ.

וּבכן, לא היתה חברת אנשים כּל כּך מבוּדדים מהשאר כּמוֹ החבוּרה הזאת. אוּלם גם החבוּרה הזאת המבוּדדת לא יכלה ליהפך לחבוּרה אחת.

אקרא לכם קטע המתאר את היחסים בּין הפּוֹעלים לבין עצמם בּאוֹתה תקוּפה:

“בּחוֹרף תרס”ה התקיימוּ כּמה שׂיחוֹת בּינינוּ על ההתאַרגנוּת ועל קביעת איזוֹ “פּרוֹגרמה” לעצמנוּ. בּאחד הימים בּחוֹרף תרס“ה נקבּעה הפּרוֹגרמה בּישיבה שבּה השתתפנוּ, כּמדוּמה, תשעה אנשים: ש. לבקוֹביץ (לָביא), אל. שוֹחט, ש. צמח, ליפּה טוֹיבּ, שׂרה מַלכּין, יוֹסף ריכרוֹד, ר. סברדלוֹב, יצחק קבשנה (עכשיו אִכּר בּכנרת. בּ.כּ.), פיטלזוֹן. בּפּרוֹגרמה הקצרה ההיא הוּדגשוּ ענין כּיבּוּש העבוֹדה, השׂפה העברית, וסוּמנוּ בּין השאר האמצעים בּדרך למטרתנוּ: לשכוֹת-עבוֹדה, מטבּחי-פּוֹעלים, מוֹסדוֹת לעזרה לחוֹלים ועוֹד”.

כּפי שאתם רוֹאים, הפּרוֹגרמה הזאת האוֹמרת שצריך לדבּר עברית וּלהקים מטבּחי-פּוֹעלים וּמוֹסדוֹת לעזרה לחוֹלים, היתה הפּרוֹגרמה המאַחדת. בּנוֹגע לפּרוֹגרמה זוֹ אין חילוּקי-דעוֹת.

והלאה:

“נקראה אסיפת הפּוֹעלים, שחיכּוּ כּוּלם ל”פּרוֹגרמה“, וּבאוּ כּשלוֹשים-ארבּעים איש”.

“הפּרוֹגרמה נתקבּלה על ידי כּוּלם. אוּלם כּשהגיעוּ לשם ההסתדרוּת שלנוּ – נתפּלג המחנה”.

וּבכן, הפּילוּג הראשוֹן היה קשוּר בּשם ההסתדרוּת.

"עוֹד בּשׂיחוֹת הקוֹדמוֹת הציעוּ אחדים את השם “פּוֹעלי-ציוֹן”.

כּידוּע לכם, העוֹלים הראשוֹנים לגמרי – אלה אנשי קבוּצת הוֹמל, וגם אחרים – היוּ נמנים על תנוּעת “פּוֹעלי-ציוֹן”. אמנם, תנוּעת “פּוֹעלי-ציוֹן” עצמה היתה מאד מאד מפוּלגת: אם שני אנשים הוֹדיעוּ שהם “פּוֹעלי-ציוֹן” לא היה משמע מזה שהיתה להם הבנה משוּתפת בּענינים. אבל השם היה חביב עליהם. והם, שהשתתפוּ גם בּפּגישה הזאת, כּמוּבן, הציעוּ את השם המסרתי שלהם.

"לעוּמת זה אמרוּ אחרים: לשם הזה יש כּבר תוֹכן מסוּים, שאין אנוּ יכוֹלים לקבּלוֹ פּה. הוּצע השם "הסתדרוּת הפּוֹעלים

בּארץ-ישׂראל".

"אוּלם עוֹד היוּ לעינינוּ שׂרידי הסתדרוּת הפּוֹעלים

הקוֹדמת, שלא ראינוּ את עצמנוּ כּחבריהם, מאחר שהלכוּ בּדרכים לא לנוּ. אזי החלטנוּ לקרוֹא לעצמנוּ בּשם “הסתדרוּת הפּוֹעלים הצעירים בּארץ-ישׂראל”,

להבדיל מהפּוֹעלים הזקנים. ואת השם הזה הצענוּ גם לאסיפה. מצַדדי השם “פּוֹעלי-ציוֹן” טענוּ שאין לחשוֹש לתוֹכן המסוּים של “פּוֹעלי-ציוֹן”, כּי

אנוּ מארץ-ישׂראל נשפּיע על התנוּעה שבּחוּץ-לארץ, אך לנוּ היוּ ספקוֹת בּיחס לכוֹח ההשפּעה שלנוּ על המרוּבּים שבּחוּץ- לארץ, ולא הסכּמנוּ לשם. זה גרם שחלק מהחברים לא נצטרף ל“הסתדרוּת הפּוֹעלים הצעירים” שנוֹסדה אז, ושקיצרה לאחר זמן את השם ל“הסתדרוּת הפּוֹעל הצעיר”. אלה שלא נצטרפוּ התאַרגנוּ אחרי זה תחת השם “פּוֹעלי-ציוֹן”.

כּאן לפניכם פּרק קטן של הפּילוּג הראשוֹן בּארץ-ישׂראל.

האנשים שהשתתפוּ בּאוֹתה אסיפה שקבעה את הפּרוֹגרמה היוּ תשעה. אבל בּין שהחלטה זוֹ נתקבּלה על ידי תשעה אנשים וּבין שנתקבּלה על ידי ארבּעים איש – הם מדעת אוֹ שלא מדעת קבעוּ בּעצם על ידי כּך פּרק גדוֹל, פּרק גוֹרלי בּתוֹלדוֹת ארץ-ישׂראל.

בּזה אינני רוֹצה לוֹמר שאילמלא בּא הפּילוּג אז, היוּ מוֹנעים אוֹתוֹ בּהחלט לאחר שנה-שנתים. הקוֹשי להתחבּר, להתמזג עם עוֹלים חדשים היה קיים גם אחר כּך כּל הזמן. וכל גל חדש של עליה מרוּסיה הביא אתוֹ בּכל זאת איזה ניוּאַנס חדש, איזה אוֹפי חדש. אבל כּאן לפנינוּ תמוּנה קלַסית, בּמוּבן זה, של מה שגרם לפּילוּג הראשוֹן.

גם אלה שבּאוּ אחריהם מחוּץ-לארץ עם אידיאוֹת פּוֹליטיוֹת אוֹ סוֹציאליוֹת מסוּימוֹת, למעשׂה לא היוּ מסוּגלים להוֹסיף משהוּ לאוֹתה

פּרוֹגרמה. כּי בּמרכּז החיים בּארץ-ישׂראל עמד אז בּעצם ענין אחד – ויתכן שהוּא עוֹמד גם כּיוֹם הזה – ששוּם תנוּעת פּוֹעלים בּעוֹלם לא ידעה אוֹתוֹ: הענין של עבוֹדה עברית.

היתה זוֹ הסתדרוּת של פּוֹעלים אשר למעשׂה לא היוּ פּוֹעלים לפני כן (מכּל אלה שיסדוּ את ההסתדרוּת ההיא אוּלי רק אחד היה פּוֹעל מקוֹדם – הוּא שלמה לביא, שהיה פּוֹעל אפיה עוֹד בּעיירתוֹ. כּל שאר האנשים היוּ מה שקוֹראים אצלנוּ עכשיו “בּני-בּעלי-בּתים”, כּלוֹמר: אנשים ממוֹצא לא פּרוֹליטרי); הבּעיה שעמדה בּיסוּד הסתדרוּת פּוֹעלים כּזאת היתה לעשׂוֹת את הפּוֹעלים לפוֹעלים,

וּלשם זה היתה זקוּקה לשני דברים “קטנים”: קוֹדם כּל למצוֹא עבוֹדה, ואחר כּך לעשׂוֹת את האדם מסוּגל להוֹציא לפוֹעל את העבוֹדה. בּעיה זוֹ לא עמדה בּפני שוּם תנוּעת פּוֹעלים בּעוֹלם. וּבפנינוּ היא עמדה, עוֹמדת ועוֹד

תעמוֹד.

גם האנשים שעלוּ וּמוֹחם מלא הרבּה השקפוֹת פּוֹליטיוֹת וסוֹציאליוֹת מפוּתחוֹת מאד לא היה להם מה להציע וּמה לעשׂוֹת, מלבד את הדבר העיקרי הזה. לא היה כּאן ענין של קבּלת החלטה, שאפשר היה להכניס אוֹתה לתוֹך פּרוֹגרמה, אלא ענין שצריך היה לקיימוֹ וּבתנאים לא נוֹחים בּיוֹתר.

מלחמת העבוֹדה העברית אינה רק ענין ארץ-ישׂראלי בּלבד, זהוּ ענין יהוּדי לאוּמי כּללי. אבל בּארץ-ישׂראל, מפּני לחץ הציוֹנוּת, קיבּל אוֹפי חריף מאד. בּארץ-ישׂראל נהפּכה השאלה הזאת לשאלה הלאוּמית הגדוֹלה וגם לשאלת הקיוּם הפּרטי של הפּוֹעל.

אמרתי שהציוֹנוּת הסוֹציאליסטית היא אשר יצרה בּכלל את ההתענינוּת בּאֶקוֹנוֹמיקה היהוּדית, היא אשר טיפּלה בּשאלוֹת הבּוֹערוֹת

של החיים היהוּדיים, ואחת השאלוֹת הללוּ היתה מדוּע היהוּדים מוּכרחים להגר, מדוּע היהוּדים מוּכרחים לא להיקלט בּבתי-החרוֹשת. בּזאת רציתי רק לציין שמלחמת היהוּדים על זכוּת עבוֹדה קיימת מזמן שנחרבוּ החיים היהוּדיים הסגוּרים. כּל זמן שהעיירה היהוּדית חיתה את חייה הסגוּרים (שתכנם הכּלכּלי היה זה שחלק מן היהוּדים התפּרנסוּ מן הגוֹיים וחלק אחר התקיים מיהוּדים אלה), לא היתה קיימת בּעית העבוֹדה היהוּדית. אבל בּמידה שנפרץ המעגל הסגוּר של החיים היהוּדיים, הרי כּדי שיהוּדי יוּכל להתקיים מוּכרח היה לפנוֹת לשוּק העבוֹדה הכּללי. שם נתגלה כּל הקוֹשי של יציאת היהוּדי מהתחוּמים המסוּימים של קיוּמוֹ הכּלכּלי – נאמר מהמלאכה.

אני כּוֹפר בּדעה האוֹמרת שהיהוּדי לא היה איש עבוֹדה. זוֹהי הנחה מוּפרזת בּמידה רבּה מאד. אם כּי הפּרוֹבּלימַטיקה של עבוֹדה גוּפנית ולא עבוֹדה גוּפנית – אצלנוּ היתה אחרת מאשר אצל עמים אחרים. עבוֹדוֹתיו של היהוּדי היוּ מסוּג מיוּחד, אשר העיירה והגזירוֹת והחוּקים והכּפר הלוֹעזי נתנוּ לוֹ אפשרוּת לעסוֹק בּהן – הוּא השלים, הוּא מילא מה שהיה חסר למעגל הכּלכּלי הגוֹיִי. היהוּדי היוּ לוֹ מלאכוֹת מיוּחדוֹת, שהוּא מילא אוֹתן, חדר אליהן. אבל כּשבּא המעבר מהמלאכה הפּרימיטיבית אל התעשׂיה החדשה הוּברר שהיהוּדי הוּא בּן-תחרוּת חלש מאד. ולא רק בּמשק שכּוּלוֹ גוֹיִי – לשם לא היתה לוֹ כּמעט כּל אפשרוּת לחדוֹר (לתעשׂיוֹת-היסוֹד ודאי שלא חדר הפּוֹעל היהוּדי), אלא גם לבתי-חרוֹשת של בּעלים יהוּדים, בּמידה שהתפּתחוּ מבּתי-מלאכה למַנוּפקטוּרוֹת, בּמידה

שהוּנהגוּ בּהם תהליכים חדשים של יִצוּר, לא יכוֹל היה הפּוֹעל היהוּדי לחדוֹר אליהם, ואף הם נסגרוּ בּפניו.

זוֹהי פּרשה אכזרית מאד, שלמעשׂה הרסה כּמעט כּל מלחמת-מעמדוֹת שהפּוֹעל היהוּדי ניהל בּתחוּם המוֹשב. בּמלחמת-מעמדוֹת שלוֹ

נתקל הפּוֹעל היהוּדי בּבעל-המלאכה הקטן וניהל את מלחמתוֹ בּוֹ מתוֹך הנחה אידיאוֹלוֹגית, שבּעל-המלאכה הקטן הזה, כּידוּע, נדוֹן לכלָיה, שמעמדוֹת-הבּינַים בּכלל צריכים לרדת מהבּמה; ולכן כּל מה שמסַייע לביטוּל מעמדוֹת-הבּינַים – מסייע לביטוּל הקפּיטליזם

וּלביטוּל קיוּם המעמדוֹת בּרחוֹב היהוּדי.

הדעוֹת הללוּ – בּאנגליה וּבגרמניה, למשל – היתה להם מַשמעוּת פּשוּטה מאד: הפּוֹעל נהג בּיד חזקה ותקיפה וניהל את מלחמת-המעמדוֹת בּתחוּם שלוֹ. לעוּמת זה בּרוּסיה, בּבית-החרוֹשת

הלא-יהוּדי, הפּוֹעל הרוּסי אוֹ הליטאי לא היה מאוּרגן ולא ניהל שביתוֹת בּצוּרה חריפה כּזוֹ. בּית-המלאכה היהוּדי בּחלקוֹ צריך היה להיסגר ולרדת. וכאשר קם בּמקוֹמוֹ בּית-החרוֹשת המפוּתח, המבטיח גדוֹלוֹת לפּרוֹליטריוֹן – הרי בּאוֹתוֹ בּית-חרוֹשת לא נמצא מקוֹם לפּוֹעל היהוּדי.

מפלגת הפּוֹעלים היהוּדית הסוֹציאליסטית, השלטת בּרחוֹב

היהוּדי, שזה היה מענינה להכּיר בּעוּמקן את דרכי הכּלכּלה היהוּדית – דוקא אוֹתה מפלגה בּמשך זמן רב לא שׂמה לב כּלל לתוֹפעה כּזאת ולא מצאה כּל דרך להילחם בּה ולראוֹת בּמלחמה זוֹ את תפקידה. רק בּאיחוּר רב מאד, כּבר לאחר מלחמת-העוֹלם הראשוֹנה, פּתח ה“בּוּנד” בּתנוּעה שנקראה “רעכט אוֹיף אַרבּעט”, כּלוֹמר: דרישת זכוּת עבוֹדה לפּוֹעל היהוּדי. אבל זה היה כּבר לאחר שנים רבּוֹת, לאחר ההסבּרה של הציוֹנוּת הסוֹציאליסטית וּלאחר שהפּוֹעל היהוּדי כּבר איבּד הרבּה עמדוֹת.

אחד מחוֹקרי הכּלכּלה היהוּדית, איש ה“בּוּנד” בּרוּח, שהיה עכשיו בּין אלה שנפלוּ בּגיטוֹ וַרשה, – ישוּנסקי – מהנדס ועסקן כּלכּלי חשוּב, מראשי החברה “אוֹרט”, אדם שוַדאי היה רחוֹק מאד מתוֹרת בּרוּכוֹב, מאידיאוֹלוֹגיוֹת ציוֹניוֹת-סוֹציאליסטיוֹת, כּוֹתב:

“הפּוֹעל היהוּדי אין לוֹ היוֹם גישה לתעשׂיה. וכל כּמה שלא נעשׂה בּמשך השנים הקרוֹבוֹת למען האינדוּסטריאַליזציה, כּל כּמה שלא נשקיע כּוֹחוֹת בּמלחמה בּעד זכוּת עבוֹדה – גדוֹלוֹת לא נשׂיג בּשטח זה. וּלפיכך יוֹצא שגם הפּוֹעל היהוּדי, ולא רק בּעל-המלאכה, למעשׂה עתידוֹ רק מלאכה”.

להערכה כּזוֹ הגיע אדם העוֹמד בּראש חברה לפּרוֹדוּקטיביזציה של יהוּדים בּפּוֹלין והמתיחס בּכלל, להלכה, בּאוֹפּטימיוּת למצבנוּ בּגוֹלה.

אקרא לכם עוֹד קטע בּענין זה, שנמצא רשוּם בּכרוֹניקה של עניני הפּוֹעלים היהוּדים (זה היה לפני המלחמה הקוֹדמת):

“בּעלי החרוֹשת של עוֹר פּנוּ בּבקשה ל”אגוּדת העם הרוּסי" (“אגוּדת העם הרוּסי” – אוֹ בּשמה השני: “המאה השחוֹרה”, זה היה האִרגוּן הכי-ריאַקציוֹני שהיה בּרוּסיה בּתקוּפה ההיא, והוּא גם שאירגן את הפּרעוֹת בּיהוּדים. בּ. כּ. ), שהיא תשלח להם פּוֹעלים רוּסים, פּוֹעלים נוֹצרים, מתוֹך הפּלכים הרוּסיים הפּנימיים – תשלח אוֹתם לוילנה לעבוֹד בּתעשׂיה

שלהם. והם הסבּירוּ שהדבר הזה ישפּיע לטוֹבה על הפּוֹעלים היהוּדים".

זאת אוֹמרת, כּדי לשבּוֹר את ארגוּן הפּוֹעלים היהוּדים

בּתעשׂיה ולשבּוֹר את רוּחם – לא ראוּ לעצמם דרך טוֹבה יוֹתר מאשר להזמין פּוֹעלים רוּסים ממש, כּדי שהם יעבדוּ בּתעשׂיוֹת שלהם.

והנה לפנַי עדוּת של יהוּדי אחד, ציוֹני טוֹב, מראשית תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית בּרוּסיה, עוֹד לפני היוֹת ה“בּוּנד”, המוֹסר

תמוּנה מהניגוּדים ל“עבוֹדה עברית” שהיוּ קיימים בּתחוּם המוֹשב. וּמעניֶן מאד שכּמעט בּכל הטענוֹת הללוּ אנחנוּ נפגשים אחר כּך גם בּארץ-ישׂראל:

“בּאוֹתוֹ הקיץ (1896) בּא לבּיאליסטוֹק מר אֶמיל מאירסוֹן מפּריס, – –”

עכשיו איש בּודאי אינוֹ יוֹדע מי היה אֶמיל מאירסוֹן זה, אוֹ אם יוֹדעים אוֹתוֹ – הרי רק כּפילוֹסוֹף צרפתי, שנחשב לתלמידוֹ של בּרגסוֹן, אדם שכּתב ספרים פּילוֹסוֹפיים. אבל בּאוֹתן השנים היה הוּא מנהל הענינים של יק"א בּפּריס; וּבעוֹלם הציוֹני, כּיון שהיה בּנעוּריו חוֹבב-ציוֹן – אם כּי, למעשׂה, בּחייו היה מתבּוֹלל גמוּר – תלוּ בּו עוֹד

תקווֹת. על כּל פּנים, בּאוֹתה תקוּפה של יציאת הפּוֹעלים מן הארץ, בּתקוּפת המַשבּר וחיסוּל המשטר הבּרוֹני – כּל התקווֹת, כּל העינים היוּ

נשׂוּאוֹת למאירסוֹן, שהוּא ינהיג משטר אחר. למעשׂה איש זה, בּמוּבן ציוֹני, היה אכזבה גמוּרה.

וּבכן:

"בּאוֹתוֹ הקיץ בּא לבּיאליסטוֹק מר אֶמיל מאירסוֹן

מפּריס, שעבד אז שם בּסוֹכנוּת הטלגרפית “האוואס”. הוּא בּא מטעם יק"א לעמוֹד על מצב האוֹרגים היהוּדים בּבתי-החרוֹשת שבּעיר. מאירסוֹן היה “חוֹבב-ציוֹן” נאמן וּממכבּדי הגאוֹן ר' שמוּאל

מוֹהליבר, כּאשר בּא פּנה אלינוּ בּבקשה לעזוֹר לוֹ בּעבוֹדתוֹ. הלכתי אתוֹ

לבקר בּבתי-חרוֹשת שוֹנים של היהוּדים. בּבתי-המטוה כּמעט שלא מצאנוּ אף פּוֹעל יהוּדי אחד. גם על כסאוֹת האריגה שעבדוּ בּכוֹח הקיטוֹר ועמדוּ על יד בּתי המטוה לא ישבוּ יהוּדים רבּים. האוֹרגים היהוּדים עבדוּ רק בּכסאוֹת האריגה של-יד וּמצבם היה רע מאד".

כּל זמן שהיוּ נוּלים של-יד עוֹד עבדוּ פּוֹעלים יהוּדים. אבל בּבתי-המטוה, בּמידה שעברוּ לקיטוֹר – שם כּבר הוּרחקוּ הפּוֹעלים היהוּדים.

"מאירסוֹן ניסה לבוֹא בּדברים עם אחינוּ בּעלי

בּתי-החרוֹשת הגדוֹלים, שיבחרוּ להם פּוֹעלים עברים. אבל הם דחוּ הצעה זוֹ בּאמתלאוֹת מאמתלאוֹת שוֹנוֹת. היוּ אמתלאוֹת אֵקוֹנוֹמיוֹת והיוּ

אמתלאוֹת פּוֹליטיוֹת. כּל הויכּוּחים לא הוֹעילוּ. אבל הרגיזה אוֹתנוּ בּיוֹתר אמתלה “יהוּדית” אחת: "עם הפּוֹעל הנכרי – טען פבּריקנט אחד – יש לי שׂיח ושׂיג רק בּבית-החרוֹשת שלי. עזב הפּוֹעל את הבּית, אין הוּא מתענין בּי ואין אני מתענין בּוֹ. אני אינני יוֹדע מכּל הנעשׂה בּביתוֹ, והוּא גם לא יעלה על לבּוֹ להזמין אוֹתי לשׂמחת בּני משפּחתוֹ. אוּלם עם הפּוֹעל היהוּדי הנני כּבר קשוּר

בּעבוֹתוֹת שוֹנים. אשתוֹ כּי ילדה בּן – וּמכבּד אוֹתי בּסַנקאוּת, ואיך

מתפּטרים ממצוה גדוֹלה כּזוֹ? ואם סנדק אני לילד, הרי כּבר מחוּיב אני להתענין בּו; מתאחר הפּוֹעל לבוֹא – תירוּץ מספּיק

בּידוֹ: הילד – ילדי, חלה, אשתי – אֵם ילדי, חלתה, וכה הלאה והלאה. ומה לי ולצרה הזאת?" (זהוּ קטע מתוֹך ספרוֹ של הרב ניסנבּוֹים “עלי חלדי” – ספר מענין מאד).

פּה היוּ עדיין הנימוּקים כּמעט לא פּוֹליטיים, רק נימוּקים לאוֹמיים יהוּדיים, מפּני שזוֹ היתה עוֹד שנה לפני היוֹת ה“בּוּנד”, לפני כּל ההתנַגשוּיוֹת בּין בּעלי בּתי-החרוֹשת היהוּדיים

וּבין הפּוֹעלים היהוּדים. אבל אחר כּך, כּמוּבן, היתה שוּרה שלמה של נימוּקים. למשל: בּתעשׂיה יהוּדית שמנַהלה היה אדם דתי היה נימוּק לא להעסיק פּוֹעלים יהוּדים, מפּני דעוֹתיהם האֶפּיקוֹרסיוֹת של הפּוֹעלים.

וּכבר סיפּרתי לכם שבּ“בּוּנד” היתה בּשעתוֹ מגמה בּרוּרה להשפּיע על הפּוֹעלים היהוּדים שיעבדוּ גם בּשבּת, כּדי לקיים את מקוֹמם בּתעשׂיה הכּללית.

אין ספק בּדבר שהפּוֹעל היהוּדי – מחוּץ לכל גוֹרמים טכניים מעשׂיים – כּלוֹמר, מחמת חוֹסר הסתגלוּתוֹ לעבוֹדה, אוֹ מפּני שמצא כּבר הרבּה מקוֹמוֹת תפוּסים – הוּא גם כּטיפּוּס סוֹציאלי איננוּ נוֹח

לנוֹתן-העבוֹדה. איננוּ יכוֹלים להכחיש את הדבר הזה, בּין אם זה התבּטא בּגוֹלה בּצוּרה של חברים כּל ישׂראל, שהפּוֹעל צריך דוקא להזמין את נוֹתן-העבוֹדה שלוֹ לסַנדקאוּת וכוּ', וּבין כּשם שהדבר התבּטא

בּארץ-ישׂראל: שהפּוֹעל ראה את עצמוֹ קטיגוֹר לאִכּר, ותמיד הגיש לוֹ לא את תביעתוֹ הפּרטית בּלבד, אלא תמיד גם את תביעת האוּמה.

כּל האוֹפי הזה – אוּלי מוּתר לנוּ לוֹמר: כל הדמוֹקרטיה היהוּדית הזאת – וזוֹהי דמוֹקרטיה מיוּחדת בּמינה, שנוֹצרה בּחיים

היהוּדיים: כּל אוֹתה החירוּת האמיתית של הפּוֹעל, שלאחר העבוֹדה הוּא אדוֹן לעצמוֹ וּמשוּם כּך אינוֹ יכוֹל להשלים עם תוֹפעוֹת של שעבּוּד; אוֹתה הרגשה מיוּחדת שציין אוֹתה בּדקוּת מיוּחדת מאמר תלמוּדי אחד: “הקוֹנה עבד עברי קוֹנה אדוֹן לעצמוֹ”; כּל האוֹפי הזה של הפּוֹעל היהוּדי התבּטא לא רק בּפּסיכיקה אינדיבידוּאַלית – הוּא גם התבּטא בּמשטרים מסוּימים: בּיחסי חברה, בּסגנוֹן דיבּוּר. אפשר להיוֹת מרוּצים מאוֹפי דמוֹקרטי זה, אוֹ להיוֹת בּלתי מרוּצים וּלבקרוֹ, אבל עוּבדה היא: הפּוֹעל היהוּדי לא היה נוֹח לגמרי לנוֹתן העבוֹדה.

אילוּ, לפחוֹת, היה פּוֹעל טוֹב, אילוּ ידע לעבוֹד! אבל האמת היא שהפּוֹעל העברי לא היה בּשוּם פּנים רגיל לעבוֹדה כּמוֹ הערבי. והפּוֹעלים המעטים אשר הסתגלוּ לעבוֹדה היוּ להם מפריעים אחרים. הפּוֹעל בּארץ היה לוֹ אוֹפי של נוֹדד. העבוֹדה בּשבילוֹ היתה כּצוֹרך זמני, מעין מַעבר. אם היה כּינוּס בּאיזה מקוֹם, אוֹ שרצה לראוֹת את הגליל, אוֹ שרצה בּכלל להכּיר מקוֹמוֹת שוֹנים בּארץ – מיד צרר את צרוֹרוֹ ונסתלק. זה לא היה הטיפּוּס של אוֹתוֹ פּוֹעל אשר בּעל-הבּית, נוֹתן-העבוֹדה שלוֹ, עוּשׂה אתוֹ מה שהוּא רוֹצה.

ואין כּלל לזלזל בּקשיים הגדוֹלים לגבּי נוֹתן-העבוֹדה

בּזמן שצריך היה לקבּל את הפּוֹעל היהוּדי. כּאן היה קוֹדם כּל הפסד כּלכּלי, כּפי שהוּא ראה אוֹתוֹ. ההבדל בּין, נאמר, חמישה אוֹ ששה פּיאסטר ליוֹם ששילמוּ אז לפוֹעל ערבי, לעשׂרה פּיאסטר שצריך היה לשלם לפּוֹעל היהוּדי היה הבדל ניכּר מאד בּשביל האִכּר, שהכנסתוֹ היתה מצוּמצמת וכל משקוֹ כּבר היה קבוּע וּמכוּוָן לפי חשבּוֹן הפּרוּטה.

ודאי ידוּע לכם הדבר כּיצד פּוֹעלי העליה השניה, מתוֹך שׂנאה לתמיכה בּכל צוּרה שהיא, שבּאה כּריאַקציה למצב הישוּב בּאוֹתוֹ זמן וּלמצב הפּוֹעלים הותיקים, לא רצוּ בּשוּם אוֹפן להיוֹת אתם יחד בּחברה אחת וכיצד הם התיחסוּ לשׂכר העבוֹדה. אנשי העליה השניה אמנם ניהלוּ מלחמה חריפה עם האִכּר, אבל זוֹ היתה לעתים קרוֹבוֹת מלחמה מוּזרה וּמשוּנה. מלחמה על כּך שהפּוֹעל העברי לא יקבּל יוֹתר מהפּוֹעל הערבי.

יש בּענין זה כּמה וכמה סיפּוּרים, כּיצד פּוֹעלים שעבדוּ אצל אִכּר – שהיה, נאמר, אדם הגוּן ושילם להם לא שבעה גרוּש ליוֹם, כּמוֹ שקיבּל בּאוֹתוֹ זמן פּוֹעל ערבי, כּי אם שמוֹנה גרוּש – התאספוּ לאסיפה והחליטוּ להחזיר את הגרוּש. הם בּשוּם אוֹפן לא חפצוּ שתהיה איזוֹ הכּרה לאִכּר שהוּא משלם לפּוֹעל היהוּדי גרוּש יוֹתר,

מפּני שהוּא פּוֹעל יהוּדי. היוּ בּענין זה ויכּוּחים סוֹערים מאד שהשתתפוּ

בּהם א. ד. גוֹרדוֹן ואליעזר שוֹחט. רק בּמקרים שהאִכּר היה אוֹמר (היוּ מקרים כּאלה): לא נכוֹן, אני שילמתי לכם את הגרוּש הנוֹסף מפּני שעבוֹדתכם טוֹבה יוֹתר – רק אז הסכּימוּ לקבּל.

לאכּר, בּדרך כּלל, מבּחינה כּלכּלית טהוֹרה, היה חשבּוֹן

פּשוּט מאד. אמנם הפּוֹעל העברי היה מוֹכיח שאם תהיה עבוֹדה עברית שלמה יהיוּ קימוּצים בּהוֹצאוֹת (לא יהיה צוֹרך בּמשגיחים וכוּ'). בּויכּוּח היה אוּלי חזק יוֹתר הפּוֹעל, אבל בּעל-הבּית עשׂה את החשבּוֹן שלוֹ. ויש שהוּא אמר כּך: אם עוֹבד אצלי פּוֹעל ערבי, הרי למעשׂה גם אשתוֹ וגם ילדיו מצוּיים אצלי ועוֹשׂים שירוּת בּבּית. אוּלם הפּוֹעל היהוּדי הריהוּ רוָק,

ואם בּעל משפּחה הוּא – כּלוּם ישלח את אשתוֹ לעבוֹד אצלי? ואם נמצא אִכּר שהסתגל לעבוֹדה עברית ורצה בּה, היוּ שוּב מפריעים אחרים. האִכּר היה, למשל, טוֹען: היוֹם אני צריך בּבת אחת עשׂרים פּוֹעלים – היכוֹלים לתת לי עשׂרים פּוֹעלים בּבת אחת? הלא אינם!

וּבכן, היתה שוּרה שלמה של נימוּקים מעשׂיים כּלכּליים, שהפריעוּ בּעד חדירת הפּוֹעל היהוּדי לעבוֹדת האִכּר. אבל יתכן שלא פּחוֹת מהם פּעל גם הנמוּק החברתי-הציבּוּרי: ההתנגדוּת שעוֹרר הפּוֹעל העברי בּכל דמוּתוֹ. תארוּ לכם: פּוֹעל עוֹבד אצל אִכּר, האכּר מדבּר אידיש, הפּוֹעל עוֹנה לוֹ בּעברית. החוּצפּה הזאת של הפּוֹעלים המדבּרים עברית לנוֹתן-העבוֹדה שלהם, היהירוּת שיש בּזה; כּאילוּ שייכים הם לאיזה מעמד נעלה יוֹתר.

עצם הדבר שהפּוֹעל בּארץ – וּבאוֹתן השנים, עם כּל היוֹתוֹ יחף וקרוּע – נהפּך למין מעמד של אריסטוֹקרטיה, למישהוּ המרגיש את עצמוֹ נעלה על סביבתוֹ, אינוֹ נזקק ואינוֹ נהנה משוּם עזרה ציבּוּרית, אינוֹ תוֹבע משהוּ מאחרים, ודוֹרש רק עבוֹדה – עֶמדה ציבּוּרית כּזאת היה בּה מעין סטירת-לחי לישוּב, והיא היא אשר פּגעה כּל כּך עמוֹק. וכיון שהפּוֹעל עשׂה זאת לא רק בּצנעה, בּחדרוֹ, כּי אם בּצוּרה הפגָנתית מאד, הוּא דיבּר על זה, גם ליגלג אוֹ חירף וגידף – הרי זה נעשׂה למניע חשוּב להתווּת הניגוּדים החברתיים בּארץ.

ספרוּת הפּוֹעלים מהזמן ההוּא מלאה פּוּלמוֹס חריף מאד, ולפרקים – גם לא תמיד צוֹדק. הנה תיאוּר של המגע הראשוֹן עם הארץ – עוֹד לפני התחדדוּת היחסים, לפני כּל מלחמה ציבּוּרית פּנימית – של אדם אחד מאנשי העליה השניה, ואדם שלא היה עלוּל לחפּשׂ רק את הרע שבּצד הקיים – כּיצד הוּא מתאר את האִכּרים:

"היהוּדים היוֹשבים פּה, בּיחוּד בּני המוֹשבוֹת (כּלוֹמר,

מוֹשבוֹת יהוּדה) עשׂוּ עלי בּכלל רוֹשם טוֹב. פגשתי בּתוֹכם הרבּה אנשים טוֹבים, גלוּיי-לב וישרים. הרוֹשם הזה בּכלל לא רימה אוֹתי. אך תיכף הרגשתי בּיחסים שבּין איש לאיש וּבסדר החיים בּכלל איזוֹ יבוֹשת, חסרוֹן פּוֹאזיה. וגם הרוֹשם הזה לא רימה אוֹתי. בּמה מתבּטאה יבוֹשת זוֹ, חסרוֹן הפּוֹאזיה? קשה לי עכשיו לתפּוֹס וּמכּל שכּן להבּיע. – –

אגיד לך רק זאת, כּי יבוֹשת זוֹ, חסרוֹן אוֹתה המידה הדקה שאין לה בּיטוּי, אוֹתה המידה שעוֹשׂה את האדם יוֹתר אנוֹשי, שעל ידה מתבּאר התוֹכן של הכּתוּב “כּי בּצלם אלוֹהים עשׂה את האדם” – חסרוֹן זה מוּרגש כּאן. – – ואיך אפשר שידוּרוּ, בּיחוּד בּתוֹך הלב, אלה שני המוּשׂגים יחד: אידיאַליוּת ויבוֹשת! תנוּעה לאוּמית והעדר פּוֹאֶזיה!"

זה כּתב פּוֹעל ארץ-ישׂראלי בּאוֹתוֹ זמן. תארוּ לכם פּוֹעל שכּכה מעריך את נוֹתני-העבוֹדה שלוֹ, התוֹבע מהם שלא תהיה בּהם “יבוֹשת”, התוֹבע מהם “פּוֹאזיה”! דברים אלה לקוּחים מתוֹך המכתב הראשוֹן ששלח א. ד. גוֹרדוֹן לגוֹלה.

בּחיים, בּיחסי חיים, הדבר, כּמוּבן, לא קיבּל צוּרה של בּיקוֹרת כּל כּך רכּה ועדינה. והנה מה שכּוֹתב אחד מזקני האכּרים (מ. מאירוֹביץ):

“מוּתר לכל אדם ואדם לנוּד להשני, – – ינוּד כּל אחד כּחפצוֹ הטוֹב, אבל אַל נא יגע בּפּצעים הישנים של אוֹתם הלוֹחמים החלוּצים, שנפצעוּ בּמלחמתם הקשה. אַל נא יחרף אוֹתם, כּי סוֹף סוֹף עוֹד צריך הדוֹר הצעיר לחלוֹק להם כּבוֹד: הראשוֹנים עשׂוּ כּבר איזה דבר של קיימא, והאחרוֹנים לא עשׂוּ עדיין כּלוּם”.

גם זוֹ עדיין תגוּבה מאד מנוּמסת, מאד רכּה וּשקוּלה. אבל, כּמוּבן, היוּ לא מעט תגוּבוֹת אחרוֹת, לא רק בּחיים, בּמגע הפּרטי בּחיים, כּי אם גם בּספרוּת. בּמכתב גלוּי מאת א.ד. גוֹרדוֹן אל אליעזר בּן-יהוּדה הוּא עוֹנה לוֹ על מאמר אחד שבּוֹ איים (בּן-יהוּדה) על הפּוֹעלים, שאם יתנהגוּ כּפי שהם מתנהגים, עוֹד מעט לא ישאר פּוֹעל אחד בּמוֹשבוֹת! כך כּתב אדם שהוּא בּעצמוֹ לא היה בּמגע אישי עם האכּרים, אבל ראה את עצמוֹ כּנציג הדוֹר הראשוֹן וּכמגן עליו.

אוֹתוֹ מאירוֹביץ שתבע שלא יגעוּ בּפּצעים הישנים של הלוֹחמים הראשוֹנים, כּוֹתב לאחר הפגנה אחת של הפּוֹעלים נגד ראשי האכּרים בּאוֹתוֹ זמן (זה היה בּפסח; היה נסיוֹן לקיים בּרחוֹבוֹת חגיגה גדוֹלה, מעין אוֹלימפּיאַדה, והפּוֹעלים בּאוּ לאוֹתה חגיגה בּצוּרה בּלתי-חגיגית וצעקוּ “עבוֹדה עברית!”) כּדברים האלה:

"חגיגת השתא (בּרחוֹבוֹת) “זכתה” גם – – להפרעת הסדר וגילוּי-הדעת שנערך בּהתחלת החגיגה. –

לבבנוּ שתת דם למשמע הקריאוֹת האלה, שיצאוּ מפּיוֹת הצעירים, בּהשפּעתם של בּעלי תעמוּלה אחדים – מפּיוֹת הצעירים האלה, שהיוֹם הנם בּארץ וּלמחר הם עלוּלים לעזבה. וּלמי כּיוונוּ את קריאוֹת הבּוּז האלה? לאיש העוֹבד עבוֹדת התחיה בּארץ זה עשׂרים וחמש שנה – – אין הוֹקרה לחלוּצים הראשוֹנים?! – –

נזכּר אני בּאוֹתם מאוֹת הצעירים העוֹמדים עכשיו תחת שמש לוֹהטת ויוֹקדת ועוֹבדים בּשׂדוֹת קַלַנדיה (עכשיו עטרוֹת; זה היה בּזמן שהפּוֹעלים כּבר כּבשוּ להם איזה מקוֹם בּארץ. בּ. כּ.), כּרכּוּר, כּפר-אוּריה, ועוֹד ועוֹד… ונזכּר אני בּאלה העוֹמדים על המשמר בּמוֹשבוֹת יהוּדה והגליל. שוֹמרים הם את רכוּשנוּ בּחרף נפש, מעמידים את חייהם בּסכּנה – –"

זה כּוֹתב אכּר שיש לוֹ כּבוֹד גדוֹל למַה שעוֹשׂים אלה הפּוֹעלים:

“מה טוֹב וּמה נעים היה, לנוּ וּלרבּים מאתנוּ לוּ היינוּ מוֹצאים את הדרך המוֹבילה לידי הבנה הדדית עם צעירינוּ אלה. נדמה לנוּ כּי לא רחוֹק הזמן שגם אנחנוּ, הזקנים דהאידנא, היינוּ צעירים, עם אוֹתה ההתלהבוּת, עם אוֹתה אש הנעוּרים. וגם אז, לפני שלוֹשים וּשתים שנה, הבּיטוּ הזקנים שבּאוֹתוֹ הדוֹר עלינוּ בּעיני חשד”.

ואדם אחד החוֹתם “בּן-אכּר” וכנראה קרוֹב לציבּוּר הפּוֹעלים, על כּל פּנים מקבּל אוּלי את ההשקפה של הפּוֹעלים, בּכל זאת כּוֹתב להם:

“אַל לכם להבזוֹת את האכּרים! אלה השנוֹררים, זכרוּ כּי שם על בּית-הקברוֹת של מוֹשבתם קבוּרים למאוֹת מבּני משפּחתם, ויֵרך נא לבבכם וּסלחתם לחטאיהם הקלים, ואמרתם: נוֹשיט נא יד להם, כּי גם הם חלוּצים כּמוֹנוּ היוּ, סוֹללי דרכּנוּ…”

והוּא מסבּיר את הדבר:

“ואם אחר כּך נתקלקלוּ, נרקבוּ, לא הם אשמים בּזה. השׂטן בּדמוּת פּקידים – – ולא יכלוּ לעמוֹד בּנסיוֹנם”.

הצד הזה, החברתי הפּסיכוֹלוֹגי, אוּלי, נאמר, המאבק על עליוֹנוּת בּישוּב, על חשיבוּת התפקיד, על זכוּיוֹת – הצד הזה הוֹסיף לא מעט תמרוּרים לעצם המלחמה של הפּוֹעל על העקרוֹנוֹת החשוּבים שהוּא הביא אתוֹ.

אילוּ היה הפּוֹעל שבּא לארץ בּאמת מסוּגל להתמיד בּעבוֹדה, כּלוֹמר, אילוּ היה זה בּאמת אלמנט קבוּע, יציב, שבּא וּמוֹצא את מקוֹמוֹ – כּי אז יתכן מאד שגוֹרל הרבּה דברים היה אחר, וגם התפּתחוּת הענינים בּישוּב היתה אחרת; מפּני שאוֹתוֹ אלמנט שהיה כּוֹבש לוֹ את מקוֹמוֹ בּמשק הארץ-ישׂראלי בּאיזוֹ צוּרה שהיא, יתכן שהוּא היה נוֹתן את הדמוּת לתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ.

אבל אין אנוּ צריכים לרמוֹת את עצמנוּ. כּשאנחנוּ מדבּרים עכשיו על העליה השניה ועל יצירתה של העליה השניה, הרי אנחנוּ מדבּרים רק על מה שהסתנן מתוֹך זרם בּלתי-פּוֹסק שנכנס לארץ ויצא את הארץ. אין הדבר הזה דוֹמה לתיאוּר איזוֹ תנוּעת פּוֹעלים אחרת, של עם אחר, שהאלמנט שלה הוּא יציב, שהפּוֹעל שלה הוּא תמיד פּוֹעל. לא. תנוּעת הפּוֹעלים הציוֹנית, וּבפרט בּאוֹתה תקוּפה, הרי בּעצם דוֹמה היתה למין חבית, אשר בּמקוֹם קרקעית יש לה מסננת עם נקבים גדוֹלים, שהרוֹב ממה שנכנס לתוֹכה יוֹצא, ורק משהוּ, מעט מן המעט, תמצית מן התמצית, הוּא שנשאר.

וּבכן, כּמה וכמה בּעיוֹת שנפתרוּ אוּלי בּגל מסוּים של

עליה, – אוֹ שהיוּ יכוֹלוֹת להיפּתר – נתעוֹררוּ כּל פּעם מחדש. דבר זה עשׂה בּמידה רבּה את הכּיבּוּשים וההישׂגים של הפּוֹעלים לכיבּוּשים

והישׂגים סיזיפיים.

דוּגמה בּוֹלטת לכך: הליכת הפּוֹעלים למלחמיה. הדבר נעשׂה בּתקוּפה שהחלוּ בּה בּהתישבוּת היהוּדים בּגליל התחתוֹן. אלה שלוֹש

המוֹשבוֹת (מסחה, יבנאל, מלחמיה) נוֹצרוּ לאחר התקוּפה הבּרוֹנית, בּשנת תרס“ב. בּאוֹתם הימים בּא לארץ אַגרוֹנוֹם צעיר נלהב, בּעל חלוֹמוֹת גדוֹלים, קלוַריסקי, שחלוֹמוֹ היה ליצוֹר בּארץ את הטיפּוּס של האכּר היהוּדי; הוּא התנסה בּכל מיני דרכים, והוּא אשר הקים מטעם חברת יק”א את המוֹשבוֹת הללוּ בּגליל התחתוֹן. עוֹד לפני כן היוּ נסיוֹנוֹת לישב פּוֹעלים יהוּדים על אדמוֹת הבּרוֹן בּחוֹרן; והיוּ גם פּוֹעלים שהתישבוּ

בּבני-יהוּדה. נסיוֹנוֹת של מאמצים חלוּציים כּאלה לא פּסקוּ כּל הזמן. והיה נסיוֹן לא של התישבוּת, אלא של חכירת אדמה ועיבּוּדה, בּפתחה – נסיוֹן שנגמר בּקרבּנוֹת-אדם. הישוּב בּחוֹרן, כּישוּב יהוּדי, נחרב בּעצם זמן קצר לפני בּוֹא העליה השניה. וּמתישבי מלחמיה היוּ מאלה שניסוּ להיוֹת בּחוֹרן והוּחזרוּ משם לאחר בּטוּל ההתישבוּת בּמקוֹם ההוּא – והם בּחרוּ להם פּינה כּזאת בּמדבּר ערבי, על שׂפת הירדן. וכאשר הוֹפיעוּ בּימי העליה השניה בּבת אחת, נאמר, עשׂרה פּוֹעלים בּמלחמיה, היה זה מאוֹרע גדוֹל בּחיי הישוּבים בּגליל מצד בּטחוֹן החיים. אבל כּל זה נעלם כּבר בּשנה השניה. וּכשפּוֹעלים אחרים בּאוּ אחרי כן למוֹשבה, היוּ צריכים להתחיל הכּל מחדש.

לנדוּדים הללוּ שוּב היוּ גוֹרמים שוֹנים: חוֹסר-עבוֹדה,

גוֹרמים כּלכּליים-עוֹנתיים. העבוֹדה שהיתה מצוּיה בּמוֹשבוֹת יהוּדה היתה

בּעיקרה עוֹנתית: בּעוֹנת קטיף היתה עבוֹדה; לאחר הקטיף העבוֹדה נגמרת – לֵך וחכּה עד שיִקרה לך נס ויִמָצא אכּר יהוּדי שיתן עבוֹדה לפּוֹעל יהוּדי. מאידך גיסא, לגבּי המשק הקיים לא היתה עבוֹדת הפּוֹעל העברי יכוֹלה בּשוּם אוֹפן להתחרוֹת עם עבוֹדת הפּוֹעל הערבי, משוּם שהפּוֹעל הערבי היה תמיד מצוּי, היה תמיד בּזמן הדרוּש וּלפי הצוֹרך.

אמנם עבוֹדת המעדר והטוּריה, כּפי שהיתה בּמוֹשבוֹת, היתה בּאמת עבוֹדה אכזרית מאד.

זה היה נסיוֹן שאוּלי גם אחרים לא היוּ עוֹמדים בּוֹ על נקלה. זה היה הנסיוֹן שבּוֹ העמידוּ גם את בּני בּיל"וּ בּשעתם, כּאשר בּאוּ למקוה-ישׂראל. המבחן שלהם גם הוּא קשה בּיוֹתר מבּחינה פיסית: נתנוּ להם לעבוֹד בּטוּריה. וגם מבחן הפּוֹעל בּארץ אחרי כן היה מבחן של הטוּריה בּצוּרתוֹ הפּראית בּיוֹתר.

אלכּסנדר זייד בּזכרוֹנוֹתיו מספּר כּיצד ניסוּ המשגיחים

בּאוֹתוֹ זמן לא רק לדאוֹג לכך שהפּוֹעל יוֹציא את יוֹם העבוֹדה שלוֹ כּהוֹגן, אלא גם להשתמש בּפּוֹעל העברי כּשוֹט נגד הפּוֹעל הערבי, וּבפּוֹעל הערבי – כּשוֹט נגד הפּוֹעל העברי. היוּ מעמידים שתי קבוּצוֹת זוֹ מוּל זוֹ, וכל אחת היתה צריכה להוֹציא את הנשמה מהקבוּצה השניה. זה היה מעין ספּוֹרט, שעלה בּיוֹקר רב.

אוּלם ספק אם הפּוֹעלים היוּ יכוֹלים להמשיך את קיוּמם בּעבוֹדה כּזאת שנים רבּוֹת, אף אילוּ היוּ כּל השאלוֹת האחרוֹת נפתרוֹת

ואילוּ היה שׂכר העבוֹדה נוֹתן קיוּם. אין בּטחוֹן מוּחלט שמצב זה היה יכוֹל להימשך הרבּה.

הנדוּדים, העזיבוֹת המַתמידוֹת, ההתיאשוּת מעצמוֹ, מתוֹך

אי-יכוֹלת ההסתגלוּת לעבוֹדה – כּל התוֹפעוֹת האלוּ, שהיוּ בּאמת תלוּיוֹת

בּטבע הדברים – היוּ מלווֹת את הפּוֹעל הרגשה קשה, אשר – נדמה לי – בּעליוֹת המאוּחרוֹת יוֹתר כּמעט שלא ידעוּ אוֹתה: ההרגשה של אדם המכּיר שקיבּל על עצמוֹ איזה תפקיד, אבל שמבּחינה אישית, פּרטית, פיסית – כּמעט שאינוֹ יכוֹל להמשיך בּוֹ.

סיפּוּרי העליה השניה, אם לא לחשוֹב את הסיפּוּרים הראשוֹנים, שהיוּ סיפּוּרים אידיליים, מתרוֹננים, כּגוֹן, סיפּוּרי מאיר

וילקנסקי (אוֹתם הסיפּוּרים בּהם הוּא מתאר את הפּוֹעל המתחיל רק לעבוֹד, והוּא כּוּלוֹ נצחוֹן, שהנה הוּא משתלט, גוֹבר על העבוֹדה) – רוֹב הבּלטריסטיקה הרצינית של אוֹתה תקוּפה היא בּלטריסטיקה של אנשים אשר לא הצליחוּ להשׂיג, קוֹדם כּל מעצמם, מה שהם בּיקשוּ.






  1. לעיר–הקוֹדש.  ↩

  2. תיבּנה ותיכּוֹנן בּמהרה בּימינוּ אמן.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50099 יצירות מאת 2767 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21350 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!