יוסף ויתקין – כּרוּזוֹ לעליה – דרישתוֹ לפנות לדרך

ההתישבוּת – א. ד. גוֹרדוֹן עוֹמד בּכל כּוֹחוֹ הנפשי נגד האַכזבוֹת

והיאוּש – העמקת רעיוֹן העבוֹדה – אליעזר שוֹחט.

השאלה היתה מה עדיף: כּיבּוּש העבוֹדה אוֹ כּיבּוּש הקרקע – התישבוּת אוֹ עבוֹדה שׂכירה? ויכּוּח זה בּ-1908 התנהל בּין יוֹסף ויתקין ויוֹסף אהרוֹנוֹביץ. כּיון שהזכּרתי את השם של ויתקין אינני יכוֹל למנוֹע מעצמי את ההזדמנוּת לסַפּר משהוּ עליו.

אנוּ מסתפּקים פּה בּארץ בּזה שקוֹראים שם ישוּב על שמוֹ

של איזה אדם. נדמה לי שבּדרך זוֹ האנשים החדשים בּארץ-ישׂראל ידעוּ הרבּה שמוֹת, אבל תוֹכן אישיוּתם של נוֹשׂאי-השמוֹת ישאר נטוּל כּל מגע נפשי אמיתי. ויתקין הוּא אחד המעטים שכּל כּך הרבּה נתנוּ לפּוֹעל הארץ-ישׂראלי, וכּל כּך מעט נשאר בּזכּרוֹן ממנוּ, כּל כּך מעט ידוּע עליו, שיש על זה להצטער הרבּה מאד. ולא אסלח לידידיו הקרוֹבים שלא ידעוּ לשמוֹר על העזבוֹן שלוֹ, שעכשיו יש לוֹ חשיבוּת רבּה. בּעצם, נשארוּ ממנוּ רק קטעים.

ויתקין מת בּן 36, והיה חוֹלה בּשנוֹתיו האחרוֹנוֹת. הוּא, כּכל אחד מאתנוּ בּאוֹתוֹ זמן, גם לא היה עסקן מקצוֹעי. הוּא היה מתעוֹרר לפעוּלה ציבּוּרית רק מתוֹך עבוֹדתוֹ. תחילה היה פּוֹעל בּארץ ואחר כּך מוֹרה, והיה מתעוֹרר מפּעם לפעם וּמשמיע את דבריו בּעל-פּה אוֹ בּכתב. הוּא היה אחד מאלה אשר עמדוּ בּין העליה הראשוֹנה והשניה. ויתקין, כּמוֹ זאב סמילנסקי, שנפטר עלינוּ השנה (שנת תש"ד), היוּ פּוֹעלים בּשנים הראשוֹנוֹת לבוֹאם לארץ. זאב סמילנסקי עלה בּתרנ“א והוּא עוֹד שייך לסוֹפה של העליה הראשוֹנה. ויוֹסף ויתקין עלה בּראשית הציוֹנוּת של הרצל. היוּ הרבּה צעירים בּוֹדדים אשר היה להם צוֹרך נפשי, אישי, לעלוֹת לארץ. אבל ההתעוֹררוּת הציוֹנית של הרצל דרשה מהאנשים עבוֹדה ציבּוּרית, נאוּמים, תעמוּלה. וּויתקין היה נוֹאם טוֹב מאד. אך הוּא קם בּתרנ”ז – ח', אוּלי בּין הקוֹנגרס הראשוֹן והשני, עלה לארץ ונעשׂה פּוֹעל. זאת אוֹמרת, הוּא הקדים את העליה השניה בּערך בּ-6–7 שנים.

הוּא פּגש את הארץ מתוֹך ידיעה עמוּקה עליה, ידיעה אחרת לגמרי מזוֹ שהיתה לרוּבּם של אנשי העליה השניה. אבל תשתוֹממוּ לשמוֹע, שלא רק בּשאלוֹת ארץ-ישׂראל עלה ויתקין על חבריו הצעירים, כּי אם עלה עליהם גם בּהבנה רחבה של ענינים אחרים. ויתקין היה כּל ימיו סוֹציאליסט בּהכּרה. זה קצת משוּנה. הן בּאוֹתוֹ הזמן הצטיין “הפּוֹעל הצעיר” (שויתקין היה בּין ראשוֹניו) כּשוֹלל את האידיאוֹלוֹגיה הסוֹציאליסטית. ויתקין, כאחד השמוֹת המקוּדשים בּ“הפּוֹעל הצעיר” והמבוּגר בּין מיסדיו, היה אדם בּעל הכּרה סוֹציאליסטית, בּעל מאבקים פּנימיים סוֹציאליסטיים. לתפישׂתוֹ הציוֹנית

הגיע מתוֹך מאבקים. הוּא חוּנך על הסוֹציאליזם הרוּסי, ידע אוֹתוֹ וחי אוֹתוֹ. ואצלוֹ עוֹד נשתמרוּ, בּענין זה, בּמכתביו הפּרטיים, עֵדוּיוֹת

מענינוֹת מאד.

הוּא, למשל, מגדיר את עצמוֹ, את בּוֹאוֹ לציוֹנוּת, בּמלים אלוּ: “אנקת קוֹל עַם שלם מוּרדף בּתבל כּוּלה מחרישה בּאזני הצעיר העברי את אנקת העשוּק והרצוּץ”. זאת אוֹמרת, אילוּלא היתה שאלת העם העברי היה פּוֹנה לשאלוֹת העשוּקים והרצוּצים

בּקרב העוֹלם.

בּשנת תרס“ח היתה שביתה בּראשוֹן-לציוֹן, שעוֹררה ויכּוּח חשוּב מאד בּקרב הפּוֹעלים. והיוּ אז גם בַּריקדוֹת בּרחוֹבוֹת ראשוֹן-לציוֹן (כּי איך אפשר אחרת?..), ו”הפּוֹעל הצעיר" התנגד אז מאד לשביתה הזאת, והתנגד לא בּלי צדק. וּויתקין כּתב אז: “הפּעם הבּעלים צדקוּ!אבל אני איני יכוֹל לשכּוֹח אף רגע כּי רק טוֹבת הישוּב דוֹרשת ממני להצדיקם ולא קוֹל המוּסר שבּלבּי; איני יכוֹל להסיח את דעתי מזה כּי הללוּ שׂבעים והללוּ רעבים, כּי הצדק של השׂבעים, הוּא רק פוֹרמַלי, והרעבים גם אם אינם צוֹדקים בּמוּבן המקוּבּל, הרי סוֹף סוֹף הצדק האמיתי על צדם”. (מבחר כּתביו של יוֹסף ויתקין, עמוּד 7).

ויתקין פּנה להוֹראה. ותלמידיו זוֹכרים אוֹתוֹ עד היוֹם. הוּא היה מוֹרה מחוֹנן מאד. תחילה לימד בּגדרה וראשוֹן-לציוֹן ואחר כּך הלך לגליל התחתוֹן – למסחה. אבל הוּא לא נרגע בּכך. שאלוֹת-יסוֹד של הציוֹנוּת העסיקוּהוּ והטרידוּ אוֹתוֹ.

פּרסוּמוֹ בּא מהכּרוּז שלוֹ – לעלוֹת. אין זה נכוֹן

שהעליה השניה היא הפּרי של כּרוּזוֹ. ישנוֹ קטע מדבריו, שהוּא כּתב בּימי הקוֹנגרס הששי, זאת אוֹמרת, בּ-1903, שנה לפני העליה השניה. והנה כּבר שם יש בּיקוֹרת עמוּקה מאד על התנוּעה הציוֹנית, שהיא איננה מעריכה את המאמץ החלוּצי הטהוֹר. עזבוּ את הדרך של בּיל"וּ וּמחכּים עכשיו רק שההוֹן הפּרטי יבוֹא לארץ ויבנה אוֹתה. אבל היתה לוֹ אמוּנה שהאדם החלוּצי המתנדב הוּא יסוֹד הציוֹנוּת. זה היה בּזמן ששוּם אדם לא הבּיע עוֹד את הרעיוֹן הזה.

“כּי היינוּ פּתאוֹם לאנשי-מעשׂה, אך קצרי הראוּת וּביכּרנוּ סוֹחר אחד בּעל רבבה על עשׂרה צעירים – עניים בּכסף ועשירים בּכוֹחוֹת חמריים (כּלוֹמר, גוּפניים. בּ. כּ.) ורוּחניים וּבאהבה בּלי מצָרים לעמם וארצם. בּקצרה: בּיכּרנוּ את הכּסף על הנפש. וּמה הרוַחנוּ? העוֹשר בּרח מבּעלי הכּסף ורוּבּם גם הם נזקקוּ לעזרה, ישרה אוֹ צדדית, ועל חלק גדוֹל מהם (כּלוֹמר, על העשירים. בּ. כּ.) הוּצא הוֹן לא פּחוֹת מאשר על הבּיל”וּיים העניים. ואחרי הביאם על הישוּב את מחלוֹתיו הנוֹראוֹת, כּגוֹן: בּוּז לעבוֹדת הגוּף, התאוֹננוּת, געגוּעים לסיר הבּשׂר בּגוֹלה –

יעזבוּ סוֹף סוֹף את הארץ, ואם לא הם – אז בּניהם אחריהם" (שם, עמוּד 8).

“לא ועדים שוֹנים, לא קוֹמיסיוֹת, לא בּתי-ספר, אחרי שהסביבה נרקבה, ירפּאוּ את שבר הישוּב הרוּחני, אלא זרם חדש של כּוֹחוֹת צעירים ורעננים, זרם של כּוֹחוֹת גוּפניים ואידיאליים, אשר יַראה בּפוֹעַל גָדלה של האהבה לארץ ונפלאוֹתיה. הצעירים האלה, בּבוֹאם מסוּדרים וּבדעת נפש של מטרתם הגדוֹלה, ילהיבוּ מחדש את ניצוֹצוֹת האהבה לארץ ולעם, שדעכוּ בּלבּוֹת הזקנים ויצילוּ ויחַיוּ את הצעירים”.

הוּא כּוֹתב לעסקנים הציוֹנים:

“אַל תפחדוּ פּן יבקשוּ אחרי כן מכּם עשׂרוֹת אלפים פרנקים לשכלוּלם; אַל תקישוּ עליהם ממצב הישוּב הנוֹכחי. הבּאים מחדש ידרשוּ מכּם רק הסתדרוּת, תמיכה ועוֹדדוּת רוּחנית והכּרת נחיצוּתם (רק שיכּירו שהם נחוּצים! (בּ. כּ). ומקוֹר מחיתם ימצאוּ לבדם, כּמוֹ שמצאוּ הבּיל”וּיים הראשוֹנים בּימים

הראשוֹנים, בּתנאים יוֹתר קשים מעתה, וּבטוּח הנני שימָצאוּ גם צעירים כּאלה, וחלילה לכם מדחוֹתם".

זה כּתב ויתקין לפני העליה השניה. בּמוּבן זה הוּא היה המבשׂר. אבל הדברים לא הגיעוּ לשוּם מקוֹם, והם נשארוּ בּכתב-יד. ורק לאחר שהתחילה העליה השניה, לאחר שהיה בּארץ מַשבּר-אוּגנדה, אז כּתב את הכּרוּז שלוֹ, והוּא הגיע למי שהגיע (הוּא שלח את הכּרוּז לאוּסישקין וּלעוֹד אנשים אחדים, וּביניהם היה שפּרינצק). אם אַתם חוֹשבים שרבּים קראוּ את הכּרוּז – אַתם טוֹעים (למשל, אלי לא הגיע). בּשבילנוּ – זהוּ דוֹקוּמנט חשוּב מאד של התגַלוּת המחשבה, שאנחנוּ קוֹראים לה: מחשבת העליה השניה.

אני חטאתי אז נגד ויתקין חטא גדוֹל. ויתקין בּא אז לרוּסיה לעשׂוֹת תעמוּלה. הייתי נתוּן אז בּספקוֹת גדוֹלים מאד לגבּי ענין הציוֹנוּת. אבל עם זאת לא רציתי לראוֹת אדם שהוֹלך לארץ-ישׂראל וחוֹזר משם, ואפילוּ הוּא יוֹצא את הארץ לשם עסקנוּת. וּפגישתי עם ויתקין היתה רק בּבוֹאי לארץ.

הכּרוּז הזה הוּא אמנם מפוּרסם. אך אינני יוֹדע אם קוֹראים אוֹתוֹ לעוּמקוֹ. וראוּי הוּא שיקראוּהוּ כּמוֹ שקוֹראים את ה"מַניפֶסט

הקוֹמוּניסטי" – בּחוּגים וכוּ'. בּעצם הרעיוֹן שבּכּרוּז הזה ישנה מחשבה ציוֹנית וּמחשבה פּוֹעלית סוֹציאַליסטית יוֹתר מאשר בּכל הספרוּת של העליה השניה מאוֹתוֹ הזמן. הוּא כּבר אז לא רק קרא לאנשים שיעלוּ לארץ ויעבדוּ. הוּא, כּמוּבן, רוֹאה את העליה לארץ כּעליה הירוֹאית, כּעליה גיבּוֹרית. הוּא לא הצדיק שוּם חיים קלים, כּפי שהיוּ אוֹמרים: “אַתם תסתדרוּ. נוֹתנים הכּל”. הוּא אוּלי, בּמוּבן זה, היה האיש הראשוֹן מן הארץ שתבע עליה, יחד עם תיאוּר כּל הקשיים והאכזריוּת של הארץ, האכזריוּת של הטבע והאַכזריוּת של האדם. למשל, כּשהוּא קוֹרא לבוֹא הוּא אוֹמר לאנשים:

“אינכם מיוּתרים, כּאשר הרגילוּכם לחשוֹב (כּל המחשבה הציוֹנית היתה, שאין צוֹרך בּארץ לצעירים עוֹבדים; אין צוֹרך בּאדם שיבוֹא ויביא את ידיו לעבוֹדה. בּ. כּ.), נחוּצים אתם לעם ולארץ כּאויר לנשימה. הזדיינוּ בּאהבה בּלי מצָרים לארץ ולעם, באהבת החוֹפש והעבוֹדה, בּסבלנוּת אין קצה – וּבוֹאוּ. דעוּ לכם כּי עמנוּ חוֹלה ואוּמלל, ולכן אַל לכם לקווֹת ממנוּ עזרה, עוֹדדוּת וּגמוּל, ואַל לכם לבוֹא עליו בּתרעוּמוֹת וּתביעוֹת” (פּרקי “הפּוֹעל הצעיר”, כּרך א', עמוּד 36).

ואחר כּך הוּא אוֹמר מה תפקידם בּארץ: “עליכם להשיב לארץ את חיבּת בּניה וּליוֹשביה את כּבוֹד העם ואהבתוֹ שאבדוּם”.

זאת אוֹמרת, להשיב ליוֹשבי הארץ את רגש הכּבוֹד שהישוּב איבּד על ידי ה“חלוּקה” ועל ידי הקוֹלוֹניזציה הבּרוֹנית. אַתם צריכים להחזיר לוֹ את האמוּנה של העם. תפישׂה עמוּקה מאד של תפקיד החלוּץ.

"אך הִכּוֹנוּ נא להילחם את הטבע, את מחלוֹת ורעב, את אנשים שׂוֹנאים וגם ידידים, נכרים ואחים, את שׂוֹנאי ציוֹן וציוֹנים… הכּוֹנוּ לקראת מַשׂטמת ואכזריוּת

הסביבה, אשר תכּיר בּכם מתחרה מסוּכּן, הכּוֹנוּ לקראת לָעגה וּביטוּלה, לקראת יאוּשה האוֹכל מנפש ועד בּשׂר, לקראת הוֹכחוֹתיהם וחשבּוֹנוֹתיהם, שאין להם יסוֹד ושאי אפשר להכּחישם אלא בּמעשׂה ונסיוֹן".

דברים אלה כּתב אדם שלא היה לוֹ כּלל שֵם של סוֹפר; בּכל משפּט וּמשפּט בּכרוּז זה יש גם חיי נפש עמוּקים, אבל גם מחשבה צלוּלה וּבהירה מאד.

“איש הירא ורך הלבב אַל יכּנס בּמַסדרה זוֹ (אז קראוּ לאוֹרגָניזציה “מַסדרה”. בּ.כּ.). כּל אחד החפץ לתת את ידיו לה יבדוֹק את עצמוֹ, את מזגוֹ וטבעוֹ היטב היטב בּטרם יכּנס בּה, בּטרם ישבע למסוֹר את כּל חייו וכוֹחוֹתיו לעם. בּמַסדרה זוֹ צריכים להיכּנס אך גיבּוֹרים מרי-נפש, שילָחמוּ בּעד משׂאת נפשם כנוֹאשים, בּלי כּל צל מחשבת נסיגת אחוֹר בּזמן מן הזמנים”.

מענין בּאיזוֹ מידה רוֹאים מתוֹך הדברים איך חי ויתקין את חייו הנפשיים של רבוֹלוּציוֹנר וציוֹני. והוּא מסבּיר מדוּע הציוֹנוּת לא כּוֹבשת את הדוֹר הצעיר, הרבוֹלוּציוֹני:

“איך יוּכלוּ אלפי הצעירים הנלחמים בּמחנוֹת זרים לבוֹא אלינוּ, אם אנוּ בּעצמנוּ צוֹעקים שאין לנוּ מה לעשׂוֹת, שהננוּ מוּגי-לב מתיאשים וּבוֹרחים מפּני כּל מכשוֹל, היראים מפּני כּל עבוֹדה קשה וכבּירה ומכּל קרבּן? איך נוּכל למשכם אלינוּ, אם אנחנוּ לא נבין בּעצמנוּ את נשמת הצעירים ההם וּמרי נפשם, אם תחת למשכם אלינוּ בּעבוֹדה קשה ורמה, עוֹזבים אנוּ אוֹתם לנפשם אוֹ דוֹרשים מהם פּרוּטוֹת, והמה – עיורים מעלבּוֹן וּכאב, מחאה וכעס על רוֹדפיהם, יאמרוּ כּשמשוֹן בּשעתוֹ, העזוּב מעמוֹ גם הוּא: “תמוֹת נפשי עם פּלשתים”, וכמוֹהוּ מנסים המה לקעקע את בּירתם…”

ועוֹד מלים אחדוֹת על המקוֹר ממנוּ נשאב הכּוֹח הזה:

"עלינוּ לשווֹת נגד עינינוּ את הטרגדיה הנוֹראה של חיינוּ החמריים והרוּחנייים יחד, את התהוֹם שבּוֹ הננוּ יוֹרדים וטוֹבעים בּעֶברת האדם וּזדוֹן לבּוֹ וּבסיבּת מצבנוּ אי-הנוֹרמַלי. עלינוּ לעמוֹל בּהשׂגת

ארצנוּ, להילָחם כּנוֹאשים, כּדוּבּים שכּוּלים! כּל מכאוֹבינוּ, כּל

מחאוֹתינוּ ואנַחוֹתינוּ הנוֹראוֹת, שנעצרוּ בּגרוֹננוּ מאין יכוֹלת

להתפּרץ החוּצה מפּחד אוֹיב, צריכוֹת להשתפּך עתה בּעבוֹדה לאוּמית ענקית

להצלתנוּ וּתחייתנוּ! עלינוּ לחנך בּהכּרה זוֹ את עצמנוּ ואת כּל אַחינוּ הצעירים".

לא רק מבּחינת הלשוֹן, אלא גם מבּחינת התוֹכן – זה כּאילוּ נכתב בּזמן הזה!

גם בּכּרוּז הזה לא הסתפּק ויתקין רק בּדרישה של קרבּנוֹת, אלא ניסה לענוֹת תשוּבה על השאלה, מה יעשׂה הפּוֹעל העברי בּארץ. הוּא רצה, כּמוֹ שכּוּלנוּ רצינוּ, לכבּוֹש את העבוֹדה אצל האִכּר. אבל הוּא רצה איזה דבר אחר:

“אין אנוּ רוֹצים ליסד מוֹשבה למען הוֹסיף עוֹד מוֹשבה בּארץ-ישׂראל ולא על יסוֹדוֹת ההוֹנאה ותקווֹת נפרזוֹת אנוּ מדבּרים. לא ולא! רוֹצים אנוּ שתיוָסדנה מוֹשבוֹת חדשוֹת אשר תהרוֹסנה את כּל ההשקפוֹת המוּטעוֹת של העם בּכלל ושל יוֹשבי הארץ עצמה על הישוּב הנוֹכחי ועל אפשרוּת ההתישבוּת בּארץ לפי התנאים הנוֹכחים”.

והוּא נוֹתן פּרוֹגרמה, איזוּ תהיינה המוֹשבוֹת החדשוֹת. העמדת המוֹשבוֹת החדשוֹת שצריכוֹת להיוָסד כּמַשהוּ שוֹנה לגמרי

מהישוּב הקיים – פּה היתה כּבר תנוּפה מחשבתית גדוֹלה מאד:

“רוֹצים אנוּ שהמוֹשבוֹת האלה תיוָסדנה לא על ידי איש פּרטי (לא על ידי הבּרוֹן! בּ. כּ.) ולא על ידי ציבּוּר, זוּלתי על ידי המתישבים עצמם”.

המתישב בּעצמוֹ צריך להקים את המוֹשבה שלוֹ ולקבּוֹע את צוּרתה!

"רוֹצים אנוּ שהמוֹשבוֹת האלה תראינה לנוּ שלא הצלחנוּ עד עתה בּישוּב אך מפּני שלא עשׂינוּ בּוֹ מאוּמה. לא עשׂינוּ מאוּמה בּתוֹר עַם אוֹבד וטוֹבע החָפץ לרכּוֹש לוֹ את ארצוֹ, להציל חייו! עליהם להילָחם בּמעשׂה את היאוּש שבּמחננוּ, את הנסיגה לאחוֹר והבּגידה בּדגל.

אוֹמרים לנוּ בּשם הנסיוֹן שהישוּב לא יוּכל להצליח בּארץ

אם לא ישוּנוּ התנאים תכלית שינוּי (זאת אוֹמרת, אם לא יבוֹאוּ אמצעים וּתנאים אחרים. בּ. כּ.). הה! אַל יעיז איש לדבּר בּשם הנסיוֹן!!! מה ניסינוּ לעשׂוֹת כּדי להתקרב למטרתנוּ, איזה קרבּן הקרבנוּ על מזבּחה? הנחשוֹב את כּסף הנדיב לכּספינוּ ואת האוּמללים, שהשחית בּנפש ורוּח, לחלוּצינוּ? ההקרבנוּ על מזבּח שאיפתנוּ חלק האלף מזה שמקריב עַם אחר לא כּדי להציל חייו אלא להשׂיג לוֹ איזה שוּק לתעשׂייתוֹ? ההקרבנוּ אנוּ בּעשׂרוֹת השנים האחרוֹנוֹת על מזבּח ארצנוּ חלק האלף מזה שהקרבנוּ בּעצמנוּ בּזמן הזה על מזבּחוֹת זרים מתוֹך עבדוּת וחנוּפּה?..

מה עשׂינוּ בּתוֹר עַם להצלתנוּ, מה עשׂינוּ אנוּ אשר התאספנוּ סביב דגל ציוֹן?"

אני עד עכשיו מסוּפּק אם בּמידה שקוֹראים בּאיזה מקוֹם את הכּרוּז הזה (ואפילוּ לאחר שהדפּיסוּ אוֹתוֹ כּמה פּעמים), אם התעמקוּ להבין מה היוּ גרעיני המחשבה החלוּצית אצל ויתקין. והלָך-המחשבה הזה הביא אוֹתוֹ, אחד מראשוֹני “הפּוֹעל הצעיר”, לניגוּד גמוּר ל“הפּוֹעל הצעיר” וגם להסתלקוּת מכּל עבוֹדה ציבּוּרית. כּי הוּא לא קיבּל את הדרך של התנוּעה אז. הוּא לא ראה בּכיבּוּש העבוֹדה את האידיאל. הוּא ראה את ההגבּלוֹת שיש בּרעיוֹן זה והוּא דרש מן הפּוֹעל להרים את הדגל של התישבוּת חדשה.

לא אוּכל לוֹמר שלויתקין היתה אז תכנית התישבוּת. אבל הוּא התגלה בּמשך זמן קצר כּמביא תכנית להתישבוּת. בּ-1908 הוּא בּא, לאחר סבל אישי, וּפנה לועידת “הפּוֹעל הצעיר” בּרעיוֹן ללכת לגליל, לכבּוֹש קרקע ולחסוֹך חסכוֹנוֹת של פּוֹעלים, וּבחסכוֹנוֹת אלה להרים דגל התישבוּת חדשה. על ההרצאה הזאת השׂתער יוֹסף אהרוֹנוֹביץ בּשלילה גמוּרה של ענין ההתישבוּת, בּטענה שיש לנוּ תפקיד, בּתוֹר מפלגת פּוֹעלים, רק בּקידוּמה של עבוֹדה שׂכירה. מאמרוֹ של ויתקין נקרא “כּיבּוּש הקרקע וכיבּוּש העבוֹדה” וזה של אהרוֹנוֹביץ נקרא “כּיבּוּש העבוֹדה אוֹ כּיבּוּש הקרקע”. הוּא העמיד זה נגד זה, בּתוֹר אלטרנַטיבה. בּקוֹבץ “הארץ והעבוֹדה” ישנם שני המאמרים האלה, זה בּצד זה.

בּזה קטע קטן מאת זאב סמילנסקי על פּגישתוֹ עם ויתקין. הוּא כּתב:

“בּשנת תרס”ד נפגשתי אתוֹ בּפּעם הראשוֹנה בּגדרה ואחר כּך בּמוֹשבה מֶסחה, שהיה בּה מוֹרה, ועשׂה עלי רוֹשם של אדם עליז, המתבּל את דבריו בּהלצוֹת וחידוּדים. אוּלם החדוה והבּדיחה היוּ רק למראית עין, בּעוֹד שבּלבּוֹ קיננוּ כּאב וסבל בּלי גבוּל. כּשהייתי אחר כּך בּועידת

המוֹרים (כּמדוּמה, השניה) שנוֹעדה בּירוּשלים נוֹכחתי עד כּמה היה מדוּכּא מרוֹב יסוּרים ועינוּיים נפשיים. בּנאוּמוֹ שנשׂא בּועידה ההיא תיאר בּדברי רטט וּבצבעים מדאיבים את גוֹדל הירידה וההתנַונוּת של בּני המוֹשבוֹת החדשוֹת בּגליל התחתוֹן. בּיחוּד החרידה את לבּוֹת השוֹמעים שאלתוֹ החריפה “למי אני עמל?”, וּמה יצא מכּל ההתלבּטוּת של המוֹרה הלאוּמי, שלא די כּי אינוֹ מאמין כּי יש שׂכר לפעוּלתוֹ, הוּא ידע מראש כּי הוּא “מפטם עגלים לעבוֹדה זרה”… דבריו המזעזעים והסוֹערים, שהתפּרצוּ מלב פּצוּע, המלא כּאב משַווע, פּעלוּ כּי עלוּ דמעוֹת בּעיני השוֹמעים" ("פּרקי הפּוֹעל

הצעיר“, כּרך א', עמוּד 27). למעשׂה, הרי בּכרוּזוֹ של ויתקין על העליה, וּביחוּד בּמאמרוֹ בּוֹ הוּא מציע דרך חדשה של התישבוּת, שלא כּדרך של יק”א, יש כּבר רמזים, אף כּי לא בּצוּרה בּרוּרה עדיין, על קרן הקימת ותפקידה לגבּי ההתישבוּת ויצירה חדשה בּה.

קטע מדבריו אל אוּסישקין על האכּרים: “נסיתי בּזמן האחרוֹן להסתכּל בּהם עוֹד הפּעם, אוּלי אמצא אחדים שנוּכל להשתמש בּהם לעבוֹדת התחיה, אך תוֹצאוֹת הסתכּלוּתי זאת מדאיבוֹת מאד. הרעל שבּבּית וּבסביבה נקלט בּדמם מילדוּתם. גם בּתי-הספר בּלאוּמיוּתם לא פּעלוּ עליהם כּלל ולנוּ אין כּל תקוָה מהם” (מבחר כּתביו של יוֹסף ויתקין, עמוּד 10).

וּבמקוֹם אחר הוּא כּוֹתב: “וּכשאני נפגש עם תמידי, שנה אוֹ שנתיים לאחר שגמרוּ את בּית-הספר ויצאוּ מתחת רשוּתי, אז מתפּלץ בּי לבּי מכּאב. הרי צעירים אלה, שאני עם כּל שאיפוֹתי כּל כּך זר להם, שאינם מסוּגלים אפילוּ להבין את שׂפתי, ילדי טיפּוּחי המה שמסרתי את נפשי עליהם; לשם מה איפוֹא אני עמל?” (שם, עמוּד 14).

אחר כּך, כּבר לאחר ההרצאה הזאת על תכנית ההתישבוּת, אשר נדחתה על ידי מפלגתוֹ, כּאשר הוּא מקבּל הזמנה על ידי “הפּוֹעל הצעיר” לכתוֹב משהוּ, הוּא כּוֹתב: “שוּב החלטתי להיסגר בּעוֹלמי, עוֹלם הילדים, להקדיש את כּל עתוֹתי אך ורק להם. לכם, חברים, אמרתי את ה”אני מאמין" שלי, שממנוּ לא זזתי ולא אזוּז; וּכשתגיע השעה שתוּכלוּ להסכּים לי אז תקראוּני ואלך אתכם".

וּויתקין חדל מאז לבוֹא לועידוֹת וּלהשתתף בּעתוֹנוּת.

בּיני וּבין ויתקין היתה קִרבה אישית מיוּחדת, כּי כּאשר בּאתי לארץ, בּתקוּפת היאוּש הגדוֹל, אמרתי בּשׂיחתי הראשוֹנה עם א. ד. גוֹרדוֹן שאני חוֹשב כּי הדרך של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ היא מוּטעית, שזה לא מוֹצא, והמוֹצא – רק בּהתישבוּת, וּבהתישבוּת עוֹבדת, והמכשיר של ההתישבוּת היא הקרן הקימת, שהיוּ לה רק קוּפסאוֹת קטנוֹת ואדמה לא היתה לה בּארץ. ועצם האמירה הזאת היתה דבר מַדהים. משוּם כּך נמצאה בּיני וּבין ויתקין לשוֹן משוּתפת, מפּגישתנוּ הראשוֹנה.

א. ד. גוֹרדוֹן, אשר עמד בּכל כּוֹחוֹ הנפשי נגד האכזבוֹת והיאוּש, למעשׂה היה איש של תכניוֹת התישבוּתיוֹת. הוּא יכוֹל היה רק לעמוֹד על זה מבּחינה רעיוֹנית והשקפה כּללית. ולכן השתוֹמם מאד כּאשר שמע שיש אדם צעיר האוֹמר שיש לא רק להתנגד ליאוּש מבּחינה תיאוֹרטית, אלא שיש גם למצוֹא דרך איך להתגבּר עליו.

אצל גוֹרדוֹן יש בּענין היאוּש כמה הערוֹת חשוּבוֹת מאד. ויש כּאן קטע אחד של ויכּוּח בּין גוֹרדוֹן וּבּרנר בּענין זה. גוֹרדוֹן כּתב לוֹ:

"אַתה אוֹמר: הרעיוֹן הוּא רק בשביל יחידים. כּן. בּתחילה הוּא רק בּשביל יחידים. אבל היוֹדע אַתה את כּוֹח היחידים, אם יחידים הם? הן כּל התנוּעוֹת הגדוֹלוֹת בּקרב האנוֹשיוּת, וּבתוֹכן גם התנוּעה

הסוֹציאליסטית, נבראה בּראשוֹנה על ידי יחידים. כּל הצרה הלאוּמית שלנוּ היא לא כּל כּך בּמַה שאין ה“המוֹן” הוֹלך אחרינוּ אוֹ לפנינוּ, כּמוֹ בּמַה שאין לנוּ יחידים. ועוֹד אוֹסיף: בּמַה שאין לנוּ מתיאשים" (כּתבי א. ד. גוֹרדוֹן, כּרך ראשוֹן, עמוּד 105).

הוּא דוֹרש מתיאשים אמיתיים. כּי אלה, בּעלי היאוּש, אינם מתיאשים אמיתיים. והיאוּש בּשבילם מין מוֹצא, מין הקלת עוֹל…

"היחיד, בּיחוּד היחיד המתיאש, אינוֹ מצפּה לגאוּלה, אינוֹ לחסדי המציאוּת ואין עיניו נשׂוּאוֹת לכוֹחם של הרבּים. הוּא בּעצמוֹ הגוֹאל, כּלוֹמר, הוּא בּעצמוֹ הקוֹפץ לתוֹך הים, הוּא עצמוֹ המטיל על עצמוֹ את המשׂא הגדוֹל אשר ירסק אוֹתוֹ. אין הוּא חוֹשב חשבּוֹנוֹת, אין הוּא מבּיט לצדדים, לחשבּוֹנוֹת שיחשבוּ אחרים. יהי מה! כּי על כּן מתיאש הוּא, כּי על כּן אין לפניו אלא שתי דרכים: אוֹ “לגאוֹל” את עצמוֹ מן החיים אוֹ לגאוֹל את החיים, כּלוֹמר, לעסוֹק בּגאוּלת החיים. דרך אחרת אין לפניו.

אוּלם המתיאשים שלנוּ אינם קוֹפצים לתוֹך הים, אינם עוֹמדים ראשוֹנים בּמערכה, אינם עוֹמדים בּמקוֹמם, כּמוֹ שאוֹמרים, עד

טיפּת דמם האחרוֹנה מבּלי בּקש חשבּוֹנוֹת רבּים. לא שהם נחבּאים אל הכּלים, אלא שהם עוֹברים ממערכה למערכה אחרי נפילוֹת אחדוֹת ואינם רוֹאים, כּמוּבן, סימן בּרכה בּשוּם מערכה".

“הבוּ לנוּ יחידים! הבוּ לנוּ מתיאשים! הבוּ לנוּ יחידים שאינם מתבּטלים ושאינם עוֹזבים את המערכה, והבוּ לנוּ מתיאשים המשקיעים את יאוּשם בּבנין, בּבנין אחד! אז תראוּ ונוֹכחתם מה יחידים מתיאשים, מה יחידים בּכלל, אפילוּ לא יוֹצאים כּל כּך מן הכּלל, יכוֹלים לברוֹא בּארץ-ישׂראל זוֹ, שרבּים הם עתה המתיאשים ממנה”.

ויש אצל גוֹרדוֹן עוֹד הגדרה אחת, שכּדאי מאד לשׂים לב אליה, והוּא היה הרבּה משתמש בּה, גם בּשׂיחוֹת בּעל-פּה. הוּא מסבּיר בּה את מחשבתוֹ, שלא יטעוּ בּמשהוּ בּנוֹגע ליחידים:

"אפשר לטעוֹת ולחשוֹב כּי אני סוֹבר כּדעת האוֹמרים, שכּל

העוֹלם אינוֹ כּדאי אלא בּשביל היחידים, הבּחירים, בּני העליה. לא! קרוֹבה לי נפש “הקטן” והקטן שבּקטנים אוּלי לא פּחוֹת מן הנפש הגדוֹלה, כּי קרוֹבה לי נפש האדם וּקרוֹבה לי נפש כּל חי. וּבכלל זרה לי ואינני סוֹבל את כּל אוֹתה החלוּקה שמחַלקים את בּני-האדם ל“המוֹן” ול“בני-עליה”. – –

אוּלם אני רוֹאה בּיחידים את ההוֹלכים ראשוֹנה וּבאים

ראשוֹנה למקוֹם אסיפת עם, שכּל חיי העם תלוּיים בּה; אני רוֹאה בּיחידים את אלה אשר החוֹבה עליהם להישאר בּמקוֹם האסיפה, אפילוּ אם הם אינם רוֹאים הוֹלכים אחריהם וּבאים למקוֹמם" (שם, עמוּד 111).

הוּא היה אוֹמר: צריך שיהיה מנין של אנשים שיתפּללוּ. אבל אם כּל אחד שבּא לבית-הכּנסת ורוֹאה שאין מנין הוֹלך לוֹ – איך יצטרף מנין, אם אין אדם עוֹמד ומחכּה עד שיבוֹא חברוֹ?!..

עוֹד לפני שבּא המעבר לאידיאה של התישבוּת, אוֹ בּערך בּאוֹתוֹ זמן, בּאה גם העמקה גדוֹלה של רעיוֹן כּיבּוּש העבוֹדה: אם קוֹדם ראוּ את כּיבּוּש העבוֹדה כּאמצעי המאַפשר קיוּם כּלכּלי לפּוֹעל, אוֹ

כּהבראת המשק היהוּדי (בּאשר נשקפוּ סכּנוֹת רבּוֹת מהמצב של המשק היהוּדי שבּעליו יהיוּ יהוּדים ועוֹבדיו – זרים); אם קוֹדם הצד הזה – הלאוּמי, הפּוֹליטי אוֹ המשקי – תפשׂ מקוֹם עיקרי בּמחשבת האנשים שהגוּ את רעיוֹן כּיבּוּש העבוֹדה, הרי הרעיוֹן כּי לעבוֹדה ישנה חשיבוּת כּשלעצמה, רעיוֹן

זה אוּלי היה גנוּז בּלבבוֹת, אבל בּיטוּיוֹ התחיל להתגבּש בּזמן מאוּחר למדי.

וּמקרה מן העבר. היתה לי פּעם אסיפה עם בּני האִכּרים של פּתח-תקוה, מתוֹך רצוֹן לקרב אוֹתם לתנוּעת הפּוֹעלים. להם לא יכוֹלתי להסבּיר את הרעיוֹן, שצריך לכבּוֹש את העבוֹדה מנוֹתני-העבוֹדה. אתם דיבּרתי על חשיבוּת העבוֹדה עצמה ועל העבוֹדה העצמית – הבּיטוּי הזה עוֹד לא היה מקוּבּל, – על זה שהם צריכים לעבוֹד בּמשק הוֹריהם. בּאוֹתה אסיפה קם נגדי חבר “הפּוֹעל הצעיר”, שנאם נאוּם מדעי, שחילק ממעמד גבוֹה יוֹתר למעמד נמוֹך יוֹתר.

הרעיון הזה, שתנוּעת הפּוֹעלים העלתה אוֹתוֹ, שהעבוֹדה היא ערך חשוּב כּשלעצמוֹ, שהוּא דרוּש לעם בּכלל, מחוּץ לשאלת משק הפּרדסנוּת בּארץ-ישׂראל, צמח לאט לאט בּקרב הציבּוּר. גוֹרדוֹן ניסה לתת לוֹ הסבּרוֹת שנבעוּ בּעיקר מתפישׂתוֹ האישית המיוּחדת, מיחסוֹ לטבע. אקרא עכשיו קטע שלא מדברי גוֹרדוֹן, הנוֹתן הסבּרה כּוֹללת יוֹתר, כּי אם מדברי חבר שנתן בּיטוּי לערך החשוּב, היסוֹדי של עבוֹדה כּשלעצמה, הוּא אליעזר שוֹחט, אדם שכּתב מעט מאד, אבל בּמַה שכּתב – תמיד הבּיע משהוּ חשוּב מאד. מאמר זה נדפּס כּבר בּשנה הששית, נאמר, של העליה השניה, לאחר שהנסיוֹנוֹת של כּיבּוּש העבוֹדה לא הניחוּ את הדעת. הוּא אוֹמר:

"לא כּוֹבשי ארצוֹת אנחנוּ, כּי אם עם החפץ לשוּב לארצוֹ ההיסטוֹרית, להחיוֹתה ולחיוֹת בּה חיים לאוּמיים חפשים. שאיפתנוּ היא איפוֹא בּעיקר שאיפה רוּחנית-לאוּמית, שהתגשמוּתה הרצוּיה איננה תלוּיה

בּחשבּוֹנוֹת חיצוֹניים בּלבד, כּי אם בּעיקר בּסכוּם הכּוֹחוֹת הנפשיים

הפּנימיים, שאנחנוּ נשקיע בּהגשמתה – בּכמוּת כּוֹח היצירה שלנוּ. ולוּ גם אפשר היה שהתגשמוּת שאיפתנוּ תבוֹא לנוּ בּהיסח הדעת, בּכוֹחוֹת היצירה של אחרים, לא היינוּ יכוֹלים להיוֹת מרוּצים מזה, ותמיד היתה מנַקרת בּמוֹחנוּ השאלה: כּיצד, להחיוֹת את הארץ בּאנוּ, ועבוֹדתנוּ זוֹ לא בּידינוּ נעשׂית, כּי אם בּידי אחרים – האין זה שפלוּת לאוּמית שאין למטה הימנה?" (“פּרקי הפּוֹעל הצעיר”, ג', עמוּד 18).

פּה לא מדוּבּר כּבר על משק פּרטי ועל הצוֹרך של הפּוֹעל היהוּדי להתקיים, אוֹ על סכּנה מהפּוֹעל הערבי. פּה כּבר מוּצגת השאלה, אפשר לוֹמר, בּיסוֹדה!

"לנוּ אוֹמרים: בּעד האדמה אנחנוּ משלמים בּמיטב כּספּנוּ! ואמנם זה אמת ונכוֹן. אבל האם זהוּ הקשר הממשי שיקשר אוֹתנוּ אל הארץ? האם אין הוּא רפה וחיצוֹני בּיוֹתר? הלא אם נרכּוֹש את ארצנוּ רק בּכספּנוּ והעבוֹדה תיעשׂה על ידי אחרים, אז כּל מה שיבָּרא פּה יהיה זר לנוּ. אנחנוּ נרגיש תמיד ריקניוּת בּלבּנוּ, ורגש מר, רגש של עלבּוֹן גדוֹל ילַוה אוֹתנוּ תמיד כּצל, מעֵין אוֹתוֹ הרגש מרגישה העקרה אל הילד שאימצה לה כּבן: היא איננה יכוֹלה לשכּוֹח שלא היא ילדה אוֹתוֹ. – – כּכה יהיה יחסנוּ לכל מה שיתחדש בּארצנוּ בּלי השתתפוּתנוּ. וכאשר תיף ארצנוּ כּן יגדלוּ הרגש המר, העקיצה התמידית בּלבּנוּ יוֹתר ויוֹתר.

הרבּה מעין זה מרגישים אנחנוּ כּבר עתה, בּעת שישוּבנוּ עוֹדנוּ כּל כּך קטן וּפעוּט. כּשאנוּ נכנסים אל מוֹשבה עברית וּמתחילים לשאוֹף אל תוֹכנוּ את אוירוֹ של הכּפר העברי, רוֹאים את העצים הירוּקים ואת השׂדוֹת העטוּפים בּר, ולבּנוּ מתמלא גאוֹן ושׂמחה אין-קץ למראה הרכוּש הלאוּמי שלנוּ, אז די לנוּ להיוָדע כּי לא היהוּדים עשׂוּ זאת, כּי הכּל נעשׂה בּידי אחרים, למען שתוּפר שׂמחתנוּ. ורגש מר של אכזבה ועלבּוֹן ממלא אז את לבּנוּ. האין זה ה-memento mori שלנוּ?"

"רק העבוֹדה יכוֹלה איפוֹא לרקוֹם לנוּ את החוּטים

שיחבּרוּ אוֹתנוּ אל הארץ חיבּוּר פּנימי, חיבּוּר אמיתי. היא תברא לנוּ אוֹתוֹ היחס הנפשי והעמוֹק שיש בּין הצייר והתמוּנה שצייר, ולא אוֹתוֹ היחס החוּקי-השטחי שיש בּין הקוֹנה והתמוּנה שקנה".

נפלאה היא ההשוָאה הזאת של המשק הארץ-ישׂראלי המעוּבּד עד עכשיו בּידי זרים ליחס שבּין בּעל-תמוּנה והתמוּנה שקנה אוֹתה; וּלעוּמת זאת – היחס של האדם העוֹבד בּעצמוֹ את האדמה דוֹמה ליחס שבּין הצייר והתמוּנה שהוּא מצייר אוֹתה!

והוּא ממשיך:

"כּן. כּל מה שיוָצר בּארץ צריך להיוָצר על ידינוּ: כּל עץ, כּל ירק, כּל בּית, כּל גדר. בּכל מה שאדם נעשׂה שוּתף לטבע. כּל קו, כּל שׂרטוּט בּיריעת עתידנוּ – הכּל הכּל צריכים להיוֹת מעשׂי ידינוּ. ורק

בּזיעתנוּ אנוּ צריכה להירטב אדמתנוּ. ורק ידינוּ אנוּ צריכוֹת להחיוֹת רגביה.

בּעבוֹדה נקשר מחדש את נשמת האוּמה אל ארצה בּקשרים שלא ינָתקוּ. נחזק יוֹתר את הגשר המט לנפּוֹל, שיגַשר את העבר עם העתיד שלנוּ. בּחוּטי עבָרנוּ היפים, שכּוֹחם נחלש מרוֹב ימים, נשזוֹר את החוּטים החדשים והרעננים של ההוֹוה שלנוּ ונמשיך אוֹתם הלאה. החוּטים האלה היוּ לפנים עבים מאד וחזקים, אך זה כּאַלפּיִם שנה שאנחנוּ לא הוֹספנוּ עליהם מאוּמה, כּי אם מתחנוּ אוֹתם יוֹתר ויוֹתר עד שהלכוּ הלוֹך ודק – ונחלשוּ. וּמי יוֹדע אם לא ינָתקוּ לגמרי באמצע, אם לא נמהר לקשוֹר אליהם חוּטים חדשים?"

וכאשר הוּא מתאר לקוֹרא מה יהיה לאחר מאוֹת שנים, כּאשר יקוּם דוֹר וישאל כּיצד פּעלה הציוֹנוּת – הוּא אוֹמר:

"וּבעוֹד מאוֹת-מאוֹת שנים, כּאשר יקוּם דוֹר חדש בּארץ

ויעיין בּדפּי ההיסטוֹריה החדשה שלנוּ, ימצא בּיניהם הרבּה הרבּה דפּים יפים ונַעלים. יראה כּי בּחלבּם ודמם רכשוּ אבוֹתיו את ארצם וחירוּתם. והרבּה כּוֹח, הרבּה רעננוּת לאוּמית ישאב מהדפּים האלה, ולבּוֹ יתמלא גאוֹן לאוּמי ממעשׂי אבוֹתיו, ואהבה רבּה לארץ אבוֹתיו. אך אוֹי לנוּ אם ימצא בּדפּים רק פּרוּטוֹת אחדוֹת לקוּפּוֹת הציוֹניוֹת וּפרטיכּוֹלים

מאסיפוֹת ציוֹניוֹת. בּנפש עלוּבה וריקה יסגוֹר את ספר ההיסטוֹריה ויזכּוֹר בּבוּז את אבוֹתיו שיוֹתר מזה לא יכלוּ לתת לארצם, שאת העבוֹדה הקדוֹשה להחיוֹת את ארצם – מסרוּ לאחרים".

אני ממליץ מאד שאתם בּעבוֹדה חינוּכית שלכם תנסוּ לתת את ההסבּרה הזאת, היסוֹדית בּיוֹתר שיש לעבוֹדה עברית, לא מבּחינת האידיאה שבּיטא גוֹרדוֹן, כּי אם מבּחינת גוֹרל העם.