חבלי כּיבּוּש-העבוֹדה – יאוּש ועזיבה – הליכה לגליל – ויכּוּח בּשאלוֹת התישבוּת של פּוֹעלים.

רציתי שלא תהיה טעוּת בּידיכם לגבּי העליה השניה: שלא תחשבוּ כּי העליה השניה בּאה מתוֹך ידיעה בּרוּרה מראש מה עליה לעשׂוֹת, אוֹ מתוֹך אידיאוֹלוֹגיה מוּסכּמת וּמוּכנה, כּמוֹ שאחרים מתארים להם, “אידיאוֹלוֹגיה של העליה השניה”, כּלוֹמר, מתוֹך ידיעה בּרוּרה מה מחכּה להם בּארץ וּמה הדרך עליהם ללכת בּה. טעוּת היא לחשוֹב גם זאת, שהעליה השניה מצאה על נקלה את דרכּה בּארץ. למשל, אפשר לתאר שאנשי העליה עם בּוֹאם חלמוּ על אוֹתה ההתישבוּת, אשר אחר כּך התפּתחה החל מדגניה וכוּ'. תהיה זאת טעוּת מוּחלטת אם כּך נשַוה לעינינוּ את ראשיתה של העליה השניה.

שנוֹתיה של העליה השניה היוּ מלאוֹת כּשלוֹנוֹת בּלתי-פּוֹסקים. מי שיסַפּר על החיים של הימים ההם יתכן שימצא בּהם רגעים של עליזוּת וּדביקוּת ושׂמחה בּארץ. אבל האכזבוֹת המרוֹת והכּשלוֹנוֹת

הגדוֹלים יתגלוּ אף הם בּכל מרירוּתם. הייתי חפץ הרבּה יוֹתר לדבּר על הגוֹרל האישי של בּני העליה השניה מאשר לדבּר על התפּתחוּתה האִרגוּנית, אבל לא אוּכל להתעכּב כּל כּך על גילוּיים אישיים ועל גוֹרלם האישי של נוֹשׂאי העליה השניה, משוּם שזה דוֹרש הרבּה יוֹתר זמן וּמחייב להתעכּב על הרבּה פּרטים, ההוֹלכים ונעלמים עכשיו מאִתנוּ.

הכּשלוֹן רדף את איש העליה השניה מיוֹם בּוֹאוֹ. עמדתי בּדברי על הפּגישה של איש העליה השניה עם האִכּר ועם בּן האִכּר. עזיבת הארץ על ידי הבּנים, שלטוֹן הצרפתית בּמוֹשבוֹת והכּניעה של האִכּרים לפּקידוּת של הבּרוֹן – כּל זה היה פּרי התלוּת החמרית של המתישבים הראשוֹנים וּפרי ההסתגלוּת שלהם למוּשׂגי תמיכה וחלוּקה, שהשתלטוּ בּכל

העוֹלם הרוּחני של הישוּב. גם איש כּבן-יהוּדה, אשר גילה כּוֹח רבוֹלוּציוֹני עצוּם בּהקנית השׂפה (אדם שאמר וקיים: “אני מתחיל היוֹם לדבּר עברית”), בּן-יהוּדה זה, בּחייו הצבּוּריים בּארץ, בּיחסיו אל שאלוֹת הישוּב, הגיע לידי השקפה שאנשים שאינם מוּכנים להסתגל לפּקידוּת למען הציוֹנוּת אינם מסוּגלים לבנוֹת את הארץ.

לא שאנשי העליה השניה שללוּ את הטיפּוּס הזה של איש העליה הקוֹדמת, והם ראוּהוּ כּיצוּר ממדרגה נמוּכה יוֹתר. להיפך, הם ראוּ לפניהם את מי שהיה פּעם כּמוֹהם, אלא שזה שקע בּתהוֹמוֹת בּמוּבנים שוֹנים. וּמשוּם כּך הם חששוּ כּי סכּנת הניווּן יכוֹלה להדבּיק גם אוֹתם. לעוּמת

זאת מדד האִכּר את הפּוֹעל לפי מידתוֹ הוּא. קוֹדם כּל, לא התפּעל האִכּר מהאידיאַליזם שלוֹ, מכּיון שהוּא עצמוֹ כּבר התנסה בּזה וידע שהפּוֹעל שבּא

זה מקרוֹב אמנם היוֹם מתלהב מאד, אבל מחר – מי יוֹדע היכן הוּא יהיה.

וקשה מאד היה גם הנסיוֹן שבּוֹ עמד איש העליה השניה עם עצמוֹ בּזכרוֹן-יעקב וּבפתח-תקוה. הוּא צריך היה להסתגל לעבוֹדה, והוּא צריך היה להיוֹת בּעל אמוּנה כּבּירה, שלא יחלישוּ אוֹתוֹ כּשלוֹנוֹת. אני מתאר לעצמי כּי לאנשים צעירים הנמצאים עכשיו בּארץ קשה להבין בּאיזוֹ מידה היתה קשה העבוֹדה על איש העליה השניה.

יתכן שהעבוֹדה היוֹם אינה כּל כּך קשה כּמוֹ שהיתה בּימים ההם. אוֹ, שמצד שני, יש עכשיו פּוֹעלים החוֹשבים שהטוּריה היא כּלי שאסוּר לעבוֹד בּוֹ. דבר זה ידוּע היה גם אז, ואנוּ נתקלים בּזה כּל פּעם שעוֹלה שאלת העבוֹדה העברית בּפּרדסנוּת. ידוּע שיש קוֹשי מיוּחד לקיים עבוֹדה עברית בּטוּריה. אוּלם באוֹתה תקוּפה ראשוֹנה של כּיבּוּש העבוֹדה שאף הפּוֹעל להגיע ליכוֹלת של עבוֹדה בּטוּריה. בּמידה שהוּא שאף לעבוֹדה עברית היוּ לפניו שתי אפשרוּיוֹת בּיהוּדה: אפשרוּת אחת – להיוֹת פּוֹעל קטיף, כּלוֹמר, פּוֹעל בּתקוּפה עוֹנתית ידוּעה,

כּשהעבוֹדה איננה קשה כּל כּך, אוֹ פּוֹעל קבוּע ועוֹבד בּטוּריה. אמנם, אל תחשבוּ כּי עבוֹדת הקטיף ניתנה בּקלוּת לפּוֹעל העברי. היוּ עוֹבדים בעבוֹדה זוֹ לרוֹב ערביוֹת, קוֹטפוֹת, נוֹתנוֹת את הפּרי בּסלים ונוֹשׂאוֹת

את הסלים על ראשיהן. על אלוּנקוֹת לא חשבוּ. גם בּפּרדסים הצפוּפים יכלה האשה הערביה לעבוֹר עם הסל על ראשה. ולא כּל פּוֹעל יהוּדי זכה לכך שהאכּר יכניסוֹ לקטיף. לאריזת פּרי ההדר התחילוּ להכניס פּוֹעל יהוּדי כּעבוֹר זמן רב. זה היה מקצוֹע סגוּר מאד, מקצוֹע משתלם יפה, אפשר לוֹמר, מקצוֹע אריסטוֹקרטי. אוֹתוֹ פּוֹעל עברי שעבד בּאריזה היה בּארץ אוּלי הפּוֹעל המשתלם יוֹתר מכּל פּוֹעל אחר, והוּא הרגיש את עצמוֹ מסוּדר בּמקצוֹע חשוּב מאד.

לכן, מלבד עבוֹדת הקטיף שמעוֹלם לא היתה קבוּעה, היתה לפני הפּוֹעל האפשרוּת רק לעבוֹד את עבוֹדת הטוּריה, עבוֹדת המעַדר. העבוֹדה

הזאת ודאי שלא היתה לפי כּוֹחוֹתיהם של כּוּלם, וזוֹ לא היתה עבוֹדת לתקוּפה מסוּימת, אלא היתה העבוֹדה היחידה אשר בּה לא היוּ חילוּפים. כּי הפּוֹעלים אשר הגיעוּ לדרגה זוֹ – להיוֹת מעדרנים טוֹבים, חשבוּ שהם צריכים לכבּוֹש את המעדר כּעבוֹדת-חיים שלהם, ולא לעסוֹק בּשוּם עבוֹדה אחרת, כּגוֹן קטיף, המיוּעדת לפּוֹעלים החלשים יוֹתר.

כּאן בּא הכּשלוֹן הראשוֹן. לא כּל אחד יכוֹל לעמוֹד

בּהתחרוּת עם הפּוֹעל הערבי המַעדרן; ואף זה שהסתגל לעבוֹדה זוֹ, הרי לאחר זמן-מה התחילה מנקרת בּמוֹחוֹ השאלה: מה יהיה הלאה? כּמה שנים אוּכל לעבוֹד בּמעדר? אז עוֹד לא היתה בּארץ אפשרוּת לעוֹלה לחדוֹר לעבוֹדוֹת שוֹנוֹת ולבחוֹר את העבוֹדה המתאימה לוֹ יוֹתר. האפשרוּיוֹת של התאַחזוּת בּעבוֹדה היוּ מצוּמצמוֹת בּמקצוֹעוֹת-עבוֹדה מעטים. ואף רוֹכלוּת אוֹ עבוֹדה

משׂרדית אוֹ שירוּת לא היוּ בּנמצא.

בּזכרוֹנוֹת של מהגרים יהוּדים בּאנגליה וּבאמריקה אפשר למצוֹא איזה נדוּדים וגלגוּלים עבר היהוּדי המהגר, גם זה אשר רצה בּעבוֹדה ולא חיפּשׂ דרכים אחרוֹת, עד אשר נעשׂה בּעל-מקצוֹע (מעט מאד היה בּזה ממקצוֹע) בּהסתגלוּת למכוֹנת-התפירה. על כּל פּנים, היוּ לוֹ כּמה “בּרירוֹת” בּעבוֹדה. הוּא גם יכוֹל היה לבקר בּשיעוּרי-ערב וּלהיעשׂוֹת עוֹרך-דין אוֹ רוֹפא-שינַים. המהגר היהוּדי, בּמידה שהיתה בּוֹ חיוּניוּת, וּבמידה שראה את העבוֹדה הגוּפנית לא כּהכרח של חיים (אפילוּ היה סוֹציאליסט, ואם היה “פּיקח” וּמסוּגל, חשב שהוּא רשאי להסתלק ממנה) – הרי נמצא לפניו סוּלם גדוֹל של מַעברים שוֹנים מעבוֹדה גוּפנית למקצוֹעוֹת נוֹחים יוֹתר.

אוּלם בּארץ-ישראל היתה רק אפשרוּת אחת לעוֹלה החדש: להסתגל לעבוֹדה גוּפנית, להסתדר בּה וּלהתמיד בּה; מישהוּ יכוֹל היה לעבוֹר להוֹראה; מישהוּ יכוֹל היה להסתגל למקצוֹע אחר. אלה היוּ בּוֹדדים. למסחר גם בּוֹדדים לא יכלוּ ללכת. המשק הערבי בּארץ לא נתן אפשרוּת לעוֹלה לחדוֹר למסחר וּלפרנס בּוֹ את האיש האירוֹפּי.

בּמידה שהעוֹלה לא מצא את סיפּוּקוֹ בּעבוֹדה אוֹ שלא יכוֹל היה לפתוֹר את שאלוֹת משפּחתוֹ בּעבוֹדה (כּי שׂכר-העבוֹדה הזעוּם לא נתן לוֹ שוּם אפשרוּת של סידוּר משפחה וחסכוֹן ליוֹם רע), היתה לפניו רק דרך אחת: עזיבת הארץ – מה שהיה גוֹרלוֹ של בּן הישוּב הישן בּירוּשלים וּמה שהיה גוֹרלוֹ של בּן הישוּב החדש בּראשוֹן-לציוֹן וּבפתח-תקוה. כּלוֹמר, לפי טבע הדברים של התקוּפה ההיא היתה ארץ-ישׂראל ארץ של יציאה. כּך ראה אוֹתה האיש היוֹשב בּארץ – ארץ שאין בּה מה לעשׂוֹת. והנה בּאים אנשים בּלי אמצעים, בּלי ידיעה מקצוֹעית – והם דוֹגלים בּרעיוֹן כּי הארץ הזאת צריכה לקלוֹט אוֹתם.

לא רק שהנסיוֹן הזה (היקלטוּת בּארץ על ידי עבוֹדה) היה נסיוֹן קשה מאד, העוֹמד בּניגוּד לכל הגיוֹן מקוּבּל, אלא מי שצריך היה לעמוֹד בּנסיוֹן זה לא היה לוֹ הכּוֹח הדרוּש לעמוֹד בּוֹ. את קשי-הקליטה הזה אפשר למצוֹא בּסיפּוּרי בּרנר (הוּא בּעצמוֹ עבר את הטרגדיה הזאת. הוּא ניסה להיוֹת פּוֹעל בּמַעדר. ואוּלי חשב שבּאִם לא יוּכל לעמוֹד בּעבוֹדת המעדר יהיה פּוֹעל דפוּס ויתקיים מעבוֹדתוֹ). כּמעט כּל הגיבּוֹרים אצל בּרנר, אם זה בּ“בין מים למים” אוֹ בּ“מכּאן וּמכּאן”, בּין אם הם בּעלי אוֹפי חשוּב יוֹתר אוֹ חשוּב פּחוֹת, רציניים יוֹתר בּמשיכתם לארץ אוֹ

רציניים פּחוֹת, אבל הם אינם עוֹמדים בּנסיוֹן זה של עבוֹדה גוּפנית. ואלה שעוֹמדים בּנסיוֹן מבּחינה גוּפנית, מתגלה שאין להם האמוּנה הדרוּשה בּכך, אין הם רוֹאים שינוּי של משהוּ בּקרבּם – בּקשר עם העבוֹדה. אוֹ שיש בּהם גם תכוּנוֹת אחרוֹת: רצוֹן של נדוּדים, רצוֹן של חיפּוּשׂ ענין בחיים. והפּוֹעל, אם כּבר כּבש את העבוֹדה אצל האִכּר, עדיין לא ראה את עצמוֹ מקוּשר אליה. הוּא עוֹזב מהר את ההישׂג שהשׂיג.

בּסיפּוּרוֹ הראשוֹן של בּרנר מן הארץ “בּין מים למים” – בּשעה שפּוֹעל נוֹאם נאוּם על עבוֹדה עברית ועל חוֹבוֹת לאוּמיוֹת וכדוֹמה, מַפסיקוֹ האכּר ואוֹמר:

"את כּל זה שמענוּ, שמענוּ… כּבר

קצתי, כּמוֹ שאנכי יהוּדי, לשמוֹע את כּל זה תמיד, בּכל חגיגה וּבכל חתוּנה, בּכל נשף… וּבמי האָשם? מי אשם בּזה שהיהוּדי אינוֹ מוּכשר להיוֹת פּוֹעל טוֹב?.. מי אשם בּזה שהפּוֹעלים שלנוּ

האמיתיים נוֹסעים לאמריקה ולא הלוֹם? (כּלוֹמר, הנה בּאים הפּוֹעלים הבּטלנים, ולא פּוֹעלים אמיתיים. בּ. כּ.) בּאוּ צעירים אחדים, איזה מנינים של בּחוּרי-ישיבה, בּמחילה, ולקחוּ על עצמם תפקיד שאינוֹ לפי כּוֹחם… עוֹבדים שבוּע – וּבוֹרחים!.. לפני חצי שנה, בּראשית החוֹרף, היוּ בּ“יזרעאל” שלוֹשים פּוֹעלים, היוּ? אַה? ועתה כּמה הם?" (כּתבי י. ח. בּרנר, כּרך רביעי, תל-אביב, עמוּד 72).

וּבעצם, בּכל מקוֹם, בּמידה שהיוּ כּבר איזה כּיבּוּשים של

עבוֹדה, הרי, למעשׂה, – כּעדוּתן של כּמה קוֹרספּוֹנדנציוֹת בּ"הפּוֹעל

הצעיר" מאוֹתן השנים – כּמה פּעמים הגיע מספּר הפּוֹעלים היהוּדים במוֹשבה גדוֹלה ל-100– 150, וּבסוֹפוֹ של דבר לאחר חדשים אחדים – הלכוּ. מי שהלך הגָלילה וּמי שעזב את הארץ. וּבגליל? – הנה מספּרת קוֹרספּוֹנדנציה: היתה לנוּ שנה טוֹבה מאד: היוּ תשעה פּוֹעלים ועכשיו לא נשארוּ בּלתי אם שנַים…

המסקנה של אלה שנשארוּ בּארץ היתה (והיא שלטה אז בּחוּגי הפּוֹעלים) – יאוּש. היתה תקוּפה אחת של יאוּש וּלאחריה בּאה תקוּפה שניה וקראוּ לה: “תקוּפת היאוּש הגדוֹל”. היאוּש בּארץ הפך בּמקצת לאָפנה. אם בּא אדם ואמר שאיננוּ מיוֹאש נחשב לירוֹק. כּי “המיוֹאש” הוּא זה שיוֹדע את הארץ וּכבר התנסה בּכּל, הוּא כּבר הרים את המעדר וקרא לוֹ: “כּינוֹר שלי”. לאחר זאת הוּא זרק את המעדר, ואף זאת עשׂה בּדרך של הפגנה, כּי ראה את עצמוֹ כּאיש חשוּב, שהנה הוּא הגיע כּבר לדרגה זוֹ, שהבּטלנוּת הזאת של אלה שמאמינים בּמעדר איננה שלוֹ; ואם נמצא איש שאיננוּ חדש וּבכל זאת לא עשׂה כּמוֹהוּ – פּירוּש הדבר שהוּא מטוּמטם, שאיננוּ מבין שמדרגת ההכּרה הגבוֹהה בּיוֹתר – זוֹהי מדרגת היאוּש.

בּמידה שהיתה כּבר ציבּוּריוּת אוֹ מחשבה מאוּרגנת של פּוֹעלים, היה צוֹרך לענוֹת על השאלה: מה תהיה הדרך? מה המוֹצא? מה אנחנוּ עוֹשׂים כּאן? – בּזאת, בּעצם, נתגלתה כּל החוּלשה הרעיוֹנית של העליה השניה. כּשאנשים עלוּ הנה היתה הבנתם בּעניני התישבוּת קטנה, המעוּף היה צר. גם אוֹתם הרעיוֹנוֹת שהוּבּעוּ בּמחשבה ציוֹנית – לא היה מי שירים אוֹתם.

למשל, אינני יוֹדע אם אנשי העליה השניה קראוּ את “אַלטניילַנד” של הרצל. ואם גם קראוּ – אינני יוֹדע בּאיזוֹ מידה נקלטוּ אצלם המחשבוֹת שהוּבּעוּ בּספר זה על התישבוּת קוֹאוֹפּרטיבית. ואוּלי לא ידעוּ כּי 7–8 שנים לפני התחלת העליה השניה כּתב סירקין ספר קטן על מדינה יהוּדית סוֹציאליסטית.

בּעצם, אנשים אלה חיוּ בּאוֹתם המוּשׂגים שהם קיבּלוּ בּמפלגוֹת שחיוּ בּהן לפני כן (“צעירי-ציוֹן” אוֹ “פּוֹעלי-ציוֹן”) לגבּי המהפּכה בּרוּסיה אוֹ לגבּי דרך התפּתחוּתוֹ של המשק, אוֹ שהם התבּססוּ על קוֹרספּוֹנדנציוֹת שהגיעוּ אליהם מהארץ בּעתוֹנוּת הציוֹנית הכּללית. אמנם, דעתם היתה שכּדי שהארץ תיבּנה דרוּשה עבוֹדה עברית. זה היה רעיוֹן פּשוּט למדי. הם לא העמיקוּ לחקוֹר מה יהיה גוֹרלוֹ של הפּוֹעל. מה יעשׂה לאחר כּיבּוּש העבוֹדה? לא היוּ רעיוֹנוֹת קבוּעים בּשאלה זאת לא ל“פוֹעלי-ציוֹן” ולא לאלה שלא היוּ “פּוֹעלי-ציוֹן”.

בּיאוּש תפס מקוֹם לא קטן חוֹסר העליה. העוֹלים החדשים האמינוּ שמיד אחריהם יבוֹאוּ אחרים. האחרים בּאוּ בּמידה פּחוּתה למדי. בּמאמר אחד מאוֹתוֹ הזמן נאמר: “מבּט האכּר אל הפּוֹעל היהוּדי נשתנה. כּשאתה מנסה לדוּן עם האכּר על הפּוֹעלים העברים, הוּא לא ישתדל למצוֹא בּהם מגרעוֹת, כּי אם להיפך, ישאלך תיכף: אַיהוּ הפּוֹעל העברי שלכם? אַיהוּ?”

והנה תיאוּר בּפתח-תקוה:

"יש כּעת בּפתח-תקוה מחמישים ועד מאה מקוֹמוֹת עבוֹדה תמידית (זוֹ הפרזה. העבוֹדה לא היתה תמידית. בּ. כּ.) בּשביל פּוֹעלים עברים, והפּוֹעלים – אינם… וּכשאתה שוֹמע כּי האניוֹת ההוֹלכוֹת מיפוֹ

מלאוֹת אנשים, והבּאוֹת מביאוֹת רק תיירים שלא מבּני עמנוּ, אוֹ קנדידטים להר-הזיתים, אז הנך שוֹאל את עצמך: איפה הם “צעירי-ציוֹן” ו“התחיה” מרוּסיא? איפה הבּיל"וּ החדש? (ברוּסיה התאַרגנוּ בזמן ההוּא קבוּצוֹת צעירים בּשם “הבּיל”וּ החדש"). איה החלוּצים האמריקנים? איפה פּרחי גליציה? ואיה המחנה הכּבד של “פּוֹעלי-ציוֹן”? איה כּל צעירינוּ המדבּרים ורוֹעשים בּדבר התחיה, איפה הם?

ושוּב אינך מאמין בּעצמך, שחייל אתה, הבּא ממחנה-צבא הנה בהכּרה בּרוּרה שחבריך הוֹלכים אחריך. ושוּב מתגנב ללבּך הספק: שמא הנך רק אבר מדוּלדל, שנתגלגל וּבא הנה במקרה…" (“הפּוֹעל הצעיר”, תרס“ח, חשוָן; הוּעתק מ”פּרקי הפּוֹעל הצעיר", כּרך א', תל-אביב, עמוּד 57).

והרי בּאוֹתוֹ הזמן היתה גם התכּוֹננוּת רעיוֹנית. בּתעוּדה אחת שנדפּסה בּ“הפּוֹעל הצעיר”, אחרי ועידה שדנוּ בּה בּענין אי-ההצלחוֹת שלנוּ, נאמר:

“כּל זמן שהקפּיטל העברי לא יתבּצר בּארץ לא יוּכלוּ גם הפּוֹעלים להתבּצר בּעבוֹדה” (“הפּוֹעל הצעיר”, תר"ע, גליוֹן 14–13; “פּרקי הפּוֹעל הצעיר”, ג', עמוּד 74). זאת אוֹמרת, ועידת “הפּוֹעל הצעיר”, כּבר 6–5 שנים לאחר ראשית העליה השניה, בּעצם, לא ראתה לפניה שוּם דרך איך לפתוֹר את שאלת הפּוֹעל היהוּדי, והיא חשבה שאם הקפּיטל העברי יצליח לנטוֹע פּרדסים – מוּטב; אנחנוּ נסבּוֹל עד שהוּא יבוֹא. אבל אם אנשים בּעלי קפּיטל אינם מסתדרים ועוֹזבים את הארץ? וּמדוּע צריך הקפּיטל הפּרטי להתבּצר בארץ? על זה לא ניתנה תשוּבה. מחוּץ לאַפּלַציה לקפּיטל העברי הפּרטי, שיהא ציוֹני, לא היה אמצעי לגרוֹת אוֹתוֹ. וכאשר הקפּיטל העברי יתבּצר בּארץ, מדוּע הוּא צריך לעבוֹד דוקא עם הפּוֹעל היהוּדי? לא היה מוּבן.

אף לטוֹבי “הפּוֹעל הצעיר” בּמשך שנים לא היתה שוּם תשוּבה בּרוּרה על דרך הפּעוּלה.

והנה “פּוֹעלי-ציוֹן”, שבּאוּ כּחניכי המהפּכה הרוּסית,

חניכי בּרוּכוֹב (בּאוֹפן תיאוֹרטי) השתמשוּ למעשׂה בּהרבּה מאד מלים לוֹעזיוֹת, אבל התוֹכן היה אוֹתוֹ התוֹכן, גם התיאוֹריה של “פּוֹעלי-ציוֹן” לא אמרה שיש לפּוֹעל העברי משהוּ לעשׂוֹת בּארץ, כּי אם שיש לחכּוֹת לכך שתבוֹא הההגירה, מפּני שהיהוּדים מוּכרחים להגר, בּיחוּד לארץ-ישׂראל, כּי ההגירה צריכה ללכת לארץ חצי-אַגרָרית. והיא תלך בּאוֹתה מידה שהקפּיטל היהוּדי ילך לארץ. וּבעקב זאת יבוֹא הפּוֹעל העברי, ותיוָצר תנוּעת פּוֹעלים עברית.

בּפּרוֹגרמה של מפלגת “פּוֹעלי-ציוֹן” מהזמן ההוּא, שנקראה “פּרוֹגרמת רַמלָה”, משוּם שוַעדה לעיבּוּד הפּרוֹגרמה נתכּנסה (מטעמי

קוֹנספּירציה) בּרמלה, נעשׂה נסיוֹן לקבּוֹע פּרוֹגנוֹזה, לתת ניתוּח

התהליכים האוֹבּיֶקטיביים המוֹליכים להצדקת התיאוֹריה של המפלגה. לפי הפּרוֹגנוֹזה הזאת, כּיון שההתפּתחוּת הקפּיטליסטית מַצריכה פּוֹעל מפוּתח;

כּיון שהמעבר בּמשק הארץ הוּא מן הפּלחה הפּשוּטה לפרדסנוּת (כּלוֹמר, ממשק פּרימיטיבי למשק קפּיטליסטי), וּמכּיון שהפּוֹעל היהוּדי הוּא פּוֹעל

מפוּתח, – הרי ההגיוֹן אוֹמר שבּמידה שבּארץ תתפּתחנה פּרדסנוּת ותעשׂיה

קפּיטליסטית, – הפּוֹעל הערבי לא יוּכל למצוֹא בּהן מקוֹם, ורק הפּוֹעל המפוּתח יוּכל לעבוֹד בּהן. אמנם, למעשׂה, הפּרדסנוּת לא היתה זקוּקה לפּוֹעל העברי והיתה יכוֹלה להתקיים בּלי פּוֹעל יהוּדי אחד, אבל התיאוֹריה היתה בּרוּרה מאד…

ואוּלם אם נסיר את כּל הניסוּחים האידיאוֹלוֹגיים הללוּ נמצא שהן לפי מה שכּתב “הפּוֹעל הצעיר” בּמאמר הפּרוֹגרמטי הנ"ל והן לפי מה שכּתבוּ “פּוֹעלי-ציוֹן”, – למעשׂה, הפּוֹעל היהוּדי בּארץ לא ראה לפניו שוּם אוֹפק של יצירה לעצמוֹ, אלא הוּא קיוָה שבּארץ (בּדרך נס) יקוּם משק יהוּדי והפּוֹעל היהוּדי יצליח בּאיזה אוֹפן שהוּא לחדוֹר ולהיכּנס

למשק.

בּאוֹפן תיאוֹרטי אפשר לישב הנחה זוֹ, אם על ידי הניסוּח המַרכּסיסטי של “פּוֹעלי-ציוֹן” אוֹ לפי הניסוּח של “הפּוֹעל הצעיר”. למעשׂה, שני הניסוּחים כּאחד לא הניחוּ את דעת הציבּוּר, ולפּוֹעל היה רע. ואז נפתחה איזוֹ קרן-אוֹר קטנה, גם כּן בּלי אפקים.

זה היה ענין הגליל.

אמנם, לפי התיאוֹריה של “פּוֹעלי-ציוֹן”, משק הפּלחה בּגליל היה נמוֹך הרבּה יוֹתר ולא קפּיטליסטי, מאשר המשק הפּרדסַני בּיהוּדה. ואף על פּי כן נמשך דוקא החבר של “פּוֹעלי-ציוֹן” לגליל, והוּא שנעשׂה “חָרָת” (חוֹרש) בּמלחמיה, בּמתוּלה, אוֹ בּסג’רה. זאת אוֹמרת, הלך לתנאים פּרימיטיביים יוֹתר, של פּוֹעל ערבי, בּניגוּד גמוּר לפּרוֹגרמה של רַמלָה. ולא רק שהוּא הסתגל אליהם, כּי אם ראה בּזה אידיאל. קשה עכשיו לתאר מה היתה בּשביל הפּוֹעל בּארץ-ישׂראל ההליכה לגליל. הגליל היה בּשבילוֹ ארץ-ישׂראל חדשה.

הוּא מצא בּעצם שיהוּדה – זאת היא גלוּת חדשה עם כּל סימני הגלוּת. והנה שם בּגליל ניצנץ לוֹ משהוּ חדש. בּאוֹתה תקוּפה מצא הפּוֹעל בּגליל אִכּר עני וּמדוּלדל מאד, הגר בּתנאים קשים, בּאוֹתוֹ הבּית אשר יק"א נתנה למתישבי מלחמיה אוֹ מסחה אוֹ סג’רה, מתישבים בּעלי צרכים מוּעטים מאד. וּבכל זאת האכּר הגלילי דיבּר משהוּ ללבּוֹ של הפּוֹעל. הוּא מצא בּוֹ אדם עוֹבד, עוֹבד הרבּה ועוֹבד קשה, ואדם שאיננוּ מגיע לדרגה של פּרדסן, של אכּר מיהוּדה, הוּא לא יוּכל לשלוֹח את הבּן לחוּץ-לארץ. זה היה החלק הפּרימיטיבי בּיוֹתר בּחיי ארץ-ישׂראל. אכּר זה היה יוֹצא לשׂדהוּ עם זוּג בּהמוֹת. שם היתה מצוּיה הפּשטוּת בּיחסים בּין הפּוֹעל וּבין האכּר, ולא הוּרגש בּיניהם אוֹתוֹ המרחק המעמדי, הסוֹציאלי, אשר היה שכיח בּיחסי האכּר והפּוֹעל בּיהוּדה. שוּם פּוֹעל שבּא מרוּסיה לא היתה לוֹ איזוֹ תיאוֹריה,

מדוּע צריך כּך לחיוֹת. התיאוֹריה שלוֹ היתה אמנם תיאוֹריה מסוּימת, אבל הוּא מצא לעצמוֹ את הצד המוֹשך. בּה בּמידה שכּוֹחוֹתיו הספּיקוּ וּרצוֹנוֹ הספּיק למצוֹא משהוּ אחר בּארץ – היה זה בּשבילוֹ הגליל.

מוּבן, העבוֹדה בּגליל היתה קשה יוֹתר, וּתנאי העבוֹדה

קשים יוֹתר, מחוּץ לצד אחד טוֹב: שבּגליל הוּא הלך לעבוֹד לא יוֹמית, אלא לשנה, אוֹ כּפוֹעל חָדשי. בּצד הזה: בּקביעוּת, בּחוֹסר אוֹתה ה“פּרוֹליטריוּת” של רחוֹבוֹת, פּתח-תקוָה וראשוֹן-לציוֹן וכן גם בּמגע הישר עם הטבע – היה הכּוֹח המוֹשך הגדוֹל של הגליל. ולמרוֹת זה שהיהוּדים היוּ כּאן חלשים הרבּה יוֹתר מאשר בּיהוּדה, מעטים וּמוּקפים המוֹני ערבים, בּכל זאת הרגישוּ את עצמם הרבּה יוֹתר בּארץ-ישׂראל מאשר בּמוֹשבוֹת יהוּדה.

בּגליל ראה הפּוֹעל שאנשים שהיוּ תחילה פּוֹעלים כּמוֹהוּ זכוּ והגיעוּ לידי כּך שיק“א נתנה להם אִכּרוּת, אוֹ כּפי שהיא קראה לזה: אריסוּת. זה היה החידוּש הגדוֹל לגבּי ההתישבוּת הבּרוֹנית בּארץ, שבּמקוֹם השיטה הקוֹדמת שהיתה נהוּגה בּיהוּדה, היתה כאן שיטה אחרת. כּפקיד יק”א פּעל כּאן חיים קַלוָריסקי – אדם אשר בּאמת רצה להקים מעמד חקלאים עברים בּארץ-ישׂראל. והם נתנוּ למתישב אדמה ורפת, זוּג בּהמוֹת, נתנוּ לוֹ הלוָאה לשנה הראשוֹנה, וּבזה צריך היה להתקיים! זה היה האוֹפי של מוֹשבוֹת הגליל התחתוֹן. הן נוֹסדוּ, כּנזכּר למעלה, לאחר נסיוֹן ההתישבוּת שנעשׂה בּחוֹרן ועם חוֹמר אנוֹשי אשר התנסה כּבר שם. וזה היה מהחוֹמר המשוּבּח של הפּוֹעלים הבּרוֹניים. נוֹצר טיפּוּס שהיתה בּוֹ מידה מסוּימת של חירוּת והכּרה בּחשיבוּתה של החקלאוּת, יוֹתר מאשר אצל אִכּרי יהוּדה, שכּבר מזמן שכחוּ את האידיאל הזה.

בּמידה שהפּוֹעלים מהעליה השניה חדרוּ יוֹתר לעניני הגליל, קמה לפניהם השאלה אם להמשיך בּדרך זוֹ של אכּרי הגליל. הם ידעוּ כּי אם ישתדלוּ הרבּה תציע להם יק"א מה שהציעה לפּוֹעלים הקוֹדמים. אבל – האם רצוּי הדבר?

זה היה הויכּוּח הראשוֹן של פּוֹעלים בּעניני התישבוּת. בּיהוּדה התיחסוּ הפּוֹעלים בּשלילה לכל ענין ההתישבוּת. הם ראוּ לפניהם את הפּוֹעלים שקדמוּ להם בּיהוּדה, שכּל אחד מהם שוֹאף להיוֹת כּוֹרם קטן וכל אחד מהם תבע לעצמוֹ “שכלוּל”. הפּוֹעלים החדשים הבּיטוּ עליהם כּעל שנוֹררים ולא העריכוּ את תפקידם החלוּצי הקוֹדם. וּמלבד זאת הרי החדשים נפגשוּ עם הקוֹדמים בּשעה שהללוּ נעשׂוּ פּוֹעלים מנוּסים והיוּ למשגיחים

מטעם האִכּרים. כּל זה גרם להתנגשוּת בּלתי-פּוֹסקת בּין שתי שכבוֹת הפּוֹעלים. מוּבן מאליו, שהפּוֹעלים הקוֹדמים שילמוּ להם בּמרירוּת

ועלבּוֹן. והנה נתעוֹררה השאלה בּגליל, אם מוּתר לפוֹעל לבוֹא בּדברים עם יק“א וּלקבּל אריסוּת? היוּ בּזה שתי דעוֹת מנוּגדוֹת. דעה אחת שללה את הענין, מתוֹך שלילת השיטה של יק”א. כּי גם בּגליל היה האכּר משוּעבּד לפּקידוּת. הפּוֹעל החדש, אשר חוּנך על מאמריו של אחד-העם ושלל את האפּוֹטרוֹפּסוּת, לא יכוֹל היה להיכּנס בּעוֹל היחסים של יק“א, אף על פּי שפּקידוּת יק”א בּגליל התחתוֹן היתה קצת שוֹנה מהפּקידוּת הבּרוֹנית, בּיהוּדה וּבשוֹמרוֹן.

והיתה גם שלילה של עצם ענין ההתישבוּת. הנימוּק היה: בּאנוּ לארץ להקים בּה מעמד פּוֹעלים. ידוּע שאם לא יהיוּ פּוֹעלים יהוּדים תהיה כּל הארץ גלוּת, יבוֹא השעבּוּד לערבים. ואם גם אנחנוּ ניהפך לאכּרים, מה הוֹעלנוּ בּהוֹפעתנוּ המיוּחדת? בּזה שאנחנוּ נהיה לאריסים? יש כּבר אריסים בּארץ!

אלה היוּ הנימוּקים אשר שלטוּ בּסביבת הפּוֹעלים

הראשוֹנים, כּוֹבשי הגליל, בּמידה מרוּבּה. לא כּוּלם גרסוּ בּעיה זוֹ.

רבּים מן הפּוֹעלים היוּ לאריסים, בּמצפּה, בּית-גן וּביבנאל. בּין אכּרי המוֹשבוֹת האלה אפשר למצוֹא היוֹם אנשים שהיוּ בשעתם בּין טוֹבי הפּוֹעלים. אוּלם הדעה השׂוֹררת היתה שהם יוֹצאים ממעמד הפּוֹעלים; וּמשוּם כּך, וגם מפּני כּשלוֹנוֹתיהם של האריסים וּקשי חייהם, לא ניתן עידוּד להתישבוּת בּשיטה זוֹ.

בּיהוּדה התחילה מהלכת דעה אחרת: אמנם, התישבוּת – לא. אבל מכּיון שהפּוֹעל איננוּ יכוֹל להתקיים כּפוֹעל, אינוֹ יכוֹל לקיים חיי משפּחה ואין לוֹ עתיד, הרי בּשביל שיוּכל לעמוֹד בּהתחרוּת עם הפּוֹעל הערבי דרוּשה, אמנם, לא התישבוּת, אלא משק-בּית, עזרה מסוּימת, מה שקראוּ אז “מוֹשב פּוֹעלים”. בּמוֹשב פּוֹעלים אין אדם יוֹצא ממעמד הפּוֹעלים, אלא אשתוֹ תוּכל לגדל אפרוֹחים, לעשׂוֹת מעט ירקוֹת; וּבעוֹנת חוֹסק-עבוֹדה יוּכל גם הוּא לעבוֹד בּזה.

אלה הרעיוֹנוֹת שניסרוּ אז בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים

ונתקלוּ גם בּהתנגדוּת לא מעטה. שני ישוּבים נוֹסדוּ אז מתוֹך הרעיוֹן הזה. האחד – בּאר-יעקב, בּוֹ קנה כּל פּוֹעל מתישב 50 דוּנם אדמה בּתנאים נוֹחים וּבתשלוּמים לשיעוּרים, בּעזרת הוַעד האוֹדיסאי; והוּא צריך היה לנטוֹע

עליהם כּרם שקדים וּלפתח משק-בּית קטן. הפּוֹעל צריך היה לעבוֹד בּראשוֹן-לציוֹן, בּמרחק של שלוֹשת רבעי-שעה מבּאר-יעקב. הנסיוֹן השני של הועד האוֹדיסאי – שהיה מחוּשב יוֹתר – נעשׂה בּעין-גנים, על יד פּתח-תקוָה. הפּוֹעל קנה 15 דוּנם עם אפשרוּת של מים, והיה צריך לעבוֹד בּפתח-תקוה. וּבאמת, בּמידה גדוֹלה גם התקיימוּ על עבוֹדה בּפתח-תקוה.

נסיוֹן שלישי כּזה, מאוּחר יוֹתר, נעשׂה, אף הוּא על ידי הועד האוֹדיסאי, בּנחלת-יהוּדה, על יד ראשוֹן-לציוֹן – בּערך לפי העיקרוֹן של עין-גנים.

מן הויכּוּח שהיה אז בּציבּוּר הפּוֹעלים על התישבוּת אפשר להיוָכח, קוֹדם כּל, שהפּרספּקטיבוֹת הללוּ של עין-גנים אוֹ בּאר-יעקב לא יכלוּ להיוֹת פּרספּקטיבוֹת של התישבוּת גדוֹלה. בּמשך כּל השנים, עד המלחמה, הצליח הועד האוֹדיסאי, שנקט בּשיטה של עזרה לפּוֹעלים להקים להם משק, ליסד ארבּעה מוֹשבים מסוּג זה: בּאר-יעקב, עין-גנים, נחלת-יהוּדה, וּכפר-מל"ל (בּקרבת כּפר-סבא).

אין לראוֹת שבּזה נמצא פּתרוֹן ניכּר לקיוּמם של הפּוֹעלים. כּל משק חדש כּזה עוֹרר גם הרבּה בּעיוֹת והרבּה אי-הצלחוֹת, אם כּי הרים גם את המצב העצמי של הפּוֹעלים ונתן להם אפשרוּת לצאת מהמצב העלוּב של פּוֹעל אצל אכּר. אבל בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים עוֹרר הדבר הזה ויכּוּח גדוֹל מאד.

מי שהתנגד לכל התישבוּת של פּוֹעלים – היה יוֹסף אהרוֹנוֹביץ. הוּא עמד על כּך שאנחנוּ בּאנוּ לארץ כּדי ליצוֹר כּאן את הפּוֹעל השׂכיר. זהוּ תפקידנוּ. בּלי זה לא יקוּם משק בּארץ. אמנם זהוּ תפקיד קשה מאד, אבל בּשביל כּך בּאנוּ לארץ.

האיש אשר הרים את הרעיוֹן של התישבוּת בּארץ בּצוּרה אחרת היה יוֹסף ויתקין. את שמו של יוֹסף ויתקין ודאי שמעוּ רבּים מכּם בּקשר עם קריאתוֹ הידוּעה – לעלוֹת.