הועידה השניה בּיהוּדה – השלישית – הרביעית.

שׂימוּ לב לענין שעליו לא דוּבּר בּועידה הראשוֹנה – לא דוּבּר כּלל על עליה. יוֹתר מזה, גם בּהחלטוֹת של הועידוֹת שלאחריה לא תמצאוּ את שאלת העליה. הדבר הזה דוֹרש הסבּרה גדוֹלה.

כּשמסַפּרים על ענין העליה השניה מזכּירים את הכּרוּז של ויתקין ועוֹד כּרוּז אחד, של “הפּוֹעל הצעיר”– שקרא לעליה. אבל אין יוֹדעים שבּארץ-ישׂראל, בּציבּוּר הפּוֹעלים, בּין אנשי העליה השניה, היתה שׂוֹררת התנגדוּת גדוֹלה לכך שיקראוּ לעליה. אינני יוֹדע מי הם הצעירים אשר יחד אתם חתם ויתקין על הכּרוּז, אבל היתה התנגדוּת גדוֹלה גם לכּרוּז של ויתקין בשעתוֹ אצל חבריו. כּי כּוָנתוֹ היתה להתישבוּת. והתישבוּת היתה, בּכלל, פּסוּלה.

בּדרך כּלל היתה התנגדוּת לקריאת העליה. "זה לא עניננוּ – אמרוּ – אנשים בּאים – אנחנוּ מטפּלים בּהם. אבל לקבּל עלינוּ אחריוּת

לעליית אנשים – זה לא. כּי רק אידיאליסטים יכוֹלים להאמין שעל ידי קריאה לעליה אפשר לקבּל עליה, וכי מוּתר לפוֹעלים לקרוֹא לעליה".

בּגליל, בּאחת הישיבוֹת הראשוֹנוֹת של ועד פּוֹעלי הגליל, הוּחלט אמנם לא לשלוֹח שליח מיוּחד לגוֹלה, – זה לא היה כּלל בּכוֹחנוּ – אבל חבר אחד נסע הבּיתה לרוּסיה, חבר המרכּז, והוּטל עליו שהוּא יטפּל בענין זירוּז העליה, ונמסר לו כּרוּז צנוּע מאד. וזאת היתה יצירתי הספרוּתית הראשוֹנה בּארץ. אבל הכּרוּז הזה לא זכה להתפּרסם בּשוּם מקוֹם.

בּגליל לא היתה בּכלל שאלה של חוֹסר-עבוֹדה. אי-האֵמוּן בּעליה לא יכוֹל היה שם לתפּוֹש מקוֹם גדוֹל. אם מישהוּ רצה להישאר ולעבוֹד בּגליל לא היה עיכּוּב בּדבר הזה (ואף כּי לאחר 3–2 שנים עזב, כּי לא יכוֹל היה להישאר לעולם “חרת” או פּוֹעל בּמטוּלה אוֹ בּמלחמיה). אבל בּיהוּדה, שראוּ בּה גם את היציאה המַתמדת ואת חוֹסר-העבוֹדה הגדוֹל – שם גבר אי-האֵמוּן בּעליה ואי-הרצוֹן לקרוֹא לה. זה היה קשוּר גם בּהנחה שהסתדרוּת הפּוֹעלים היא מקצוֹעית ואין זה מענינה להתעסק בּשאלות כּאלה. מפלגוֹת אם הן רוֹצוֹת לקרוֹא לעליה – הרי זה ענין שלהן. הן עוֹסקוֹת בּפּוֹליטיקה וּבאידיאַליזם.

בּועידה השניה כּבר היה ויכּוּח: אם צריך לקרוֹא לעליה אוֹ לא. והויכּוּח נגמר בזה שלעליה לקרוֹא אי אפשר, אבל אפשר לעשׂוֹת משהוּ אחר. מלה אחת היתה נפוֹצה אז מאד בּארץ-ישׂראל, והיא: אינפוֹרמַציה (מתן אינפוֹרמַציה היה אז בּארץ-ישׂראל תפקידה של לשכּת-המוֹדיעין, שבּראשה עמד מ. שיינקין). אינפוֹרמַציה על עניני עבוֹדה – זה נחשב למוּתר להסתדרוּת פּוֹעלים. לעוֹרר לעליה – לאו, אבל אם פּוֹעל שוֹאל אם כּדאי לוֹ לבוֹא לארץ וּמה הם תנאי החיים והשׂכר כּאן – אז צריך לענוֹת לוֹ.

והנה מה שהוּחלט בּעניני העליה בּועידה השניה בּיהוּדה:

"ד. הועידה השניה של פּוֹעלי המוֹשבוֹת בּיהוּדה מכּירה את עבוֹדת האינפוֹרמַציה לאחת העבוֹדוֹת הכי-חשוּבוֹת בּשביל בּיצוּרוֹ

והתרַבּוּתוּ של הפּוֹעל העברי. הועידה מטילה חוֹבה על מוֹסדוֹת ההסתדרוּת: 1) לחקוֹר את מצב העבוֹדה, 2) להספּיק ידיעוֹת מדוּיקוֹת לעתוֹנוּת הארץ-ישׂראלית וּללשכוֹת-המוֹדיעין, 3) לנהל בּמרץ את האינפוֹרמַציה המקוֹמית בּשיתוּף כּל הכּוֹחוֹת המקוֹמיים".

הכּוָנה היתה, בּעצם, למצוֹא מקוֹמוֹת עבוֹדה בּמידה שהיתה

אפשרוּת, והכּוֹחוֹת המקוֹמיים – אלה היוּ אוֹתם האִכּרים אשר עזרוּ

לפּוֹעלים להשׂיג עבוֹדה.

בּסעיף הבּא נאמר שצריך לעמוֹד בּקשר עם הפּוֹעלים העירוֹניים. והכּוָנה היתה, כּנראה, לא לעוֹרר אוֹתם ללכת לכּפר אלא בּמידה שיש צוֹרך בּעבוֹדה בּכּפר.

בּסעיפים 7–6 נאמר: “לחקוֹר אחרי מקוֹמוֹת עבוֹדה פּנוּיים וּלהכניס פּוֹעלים בּמקוֹמוֹת האפשריים. לבוֹא בּקשר עם הסתדרוּת הפּוֹעלים האינפוֹרמַציוֹנית”.

גם אני אינני זוֹכר כּעת מה זה. תיוָכחוּ מזה עד כּמה אי אפשר לסמוֹך על הזכּרוֹן בּענינים אלה. קשה לי לוֹמר בּאוֹפן בּרוּר למה התכּוונוּ בּהסתדרוּת הפּוֹעלים האינפוֹרמַציוֹנית. אוּלי אין זוֹ אלא

שגיאה שנפלה בּאחת הפּתקאוֹת שניצלוּ משכחה; ואוּלי התכּוונוּ להתחלת לשכּת העבוֹדה של “הפּוֹעל הצעיר”?

גם בּהחלטוֹת אלה בּיטוּיים שוֹנים והגדרוֹת שוֹנוֹת, וּבלבד שלא לוֹמר את המלה: עליה!

אני מוֹצא עוֹד הפּעם סעיף מיוּחד על “אינפוֹרמציה” בּועידה השלישית ואינני מוֹצא החלטה בּרוּרה בּענין העליה, ואפילוּ לא בּועידה הרביעית, אשר היתה כּבר בּשנת 1914. אם כּי הענין של אינפוֹרמציה תפשׂ בּה מקוֹם רחב.

ראינוּ שמצד אחד, בּזמן הקמת ההסתדרוּת – בּיהוּדה בּפרט – הוּדגש שאִרגוּן זה תכנוֹ מקצוֹעי. וּמצד שני, מה הם הענינים המקצוֹעיים האלה – עוֹד לא לגמרי היה בּרוּר. היה ידוּע שצריך לחפּשׂ עבוֹדה לפּוֹעלים. אבל בּרוּר היה שכּוֹחה של ההסתדרוּת בּשטח זה איננוּ גדוֹל. וּבכן, מהוּ שׂדה הפּעוּלה אשר חיכּה אז לפּוֹעלים? כּיון שהתישבוּת היתה רחוֹקה מאד; ענינים של חינוּך או תרבּוּת, או ענינים שבּאידיאוֹלוֹגיה אוֹ פּוֹליטיקה היוּ מחוּץ לתפקידי ההסתדרוּת, כּי התנאי להקמת ההסתדרוּת היה שתעסוֹק בּענינים פּשוּטים מאד הנוֹגעים לכל הפּוֹעלים; מה נשאר אז להסתדרוּת לעשׂוֹת? הדבר אשר היה משוּתף לכל הפּוֹעלים, מיוֹם בּוֹאם לארץ, מחוּץ לחיפּוּשׂ עבוֹדה – היה עזרה הדדית.

עזרה הדדית בּין הפּוֹעלים, בּצוּרה בּלתי-מאוּרגנת, היתה קיימת כּל הזמן. אם חלה אדם טיפּלוּ בּוֹ חבריו. ואמנם, הועידה השניה של פּוֹעלי יהוּדה הניחה את היסוֹד הראשוֹן של עזרה הדדית: היא החליטה על קוּפּת-חוֹלים.

מוּבן, מקוּפּת-חוֹלים זוֹ, שראשיתה בּ-1912, ועד לקוּפּת-חוֹלים של ימינוּ ישנוֹ מרחק גדוֹל מאד. אינני יכוֹל לקרוֹא הרצאה מיוּחדת על יסוּד קוּפּת-חוֹלים. ואוּלם מכּמה תקנוֹת של קוּפּת-חוֹלים

תבינוּ מה היה המצב. מענין עד מה מעט הוּא החוֹמר שנשתמר על יצירת קוּפּת-חוֹלים. לפנַי התקנוֹת שהוּתקנוּ לאחר זמן מסוּים, ושם מסוּפּר:

“ג. כּל חבר מכניס פרנק אחד (6 גרוּשים תוּרכּיים בּאוֹתוֹ הזמן. בּ.כּ.) דמי-כּניסה וחצי בּישליק (בּישליק – שלוֹשה וחצי גרוּשים) בּכל חוֹדש”.

“ד. כּל חבר מחוּיב להשתתף בּפוֹעל בּלינת חוֹלה, אוֹ לשלוֹח אחר בּמקוֹמוֹ”.

לא היוּ לנוּ עוֹד לא אחיוֹת ולא רוֹפאים קבוּעים. והעזרה יכלה להסתדר על ידי כּך שחבר, על פּי תוֹר, הלך ללוּן ל“לינת חוֹלה”. וקוּפּת-חוֹלים הבטיחה לוֹ לחוֹלה רוֹפא, רפוּאה ולינה, וּבעת הצוֹרך – גם מקוֹם בּבית-חוֹלים. אבל בּפירוּש הוּכרז שלפי שעה אין הקוּפּה מבטיחה לא עזרה למבריאים ולא מנוּחה לאחר המחלה. וגם עזרה לכלכּלה בּשעת מחלה אוֹ להוֹבלה לבית-החוֹלים יכלה הקוּפּה לתת לחבר כּהלוָאה, על מנת שתוּחזר על ידוֹ כאשר יוּטב מצבוֹ.

בּין התקנוֹת הראשוֹנוֹת של קוּפּת-חוֹלים היתה תקנה, שעוֹלה חדש עד שני חדשים קוּפּת-חוֹלים נענית לוֹ גם אם לא נכנס לקוּפּת-חוֹלים. לאחר שלוֹשה חדשים הוּא נחשב כּבר תוֹשב ארץ-ישׂראלי, והקוּפּה כּבר פטוּרה ממנוּ אם לא נכנס כּחבר. היחס לעוֹלה החדש, שיֵהנה מהזכוּיוֹת של קוּפּת-חוֹלים, אף על פּי שלא הספּיק להיכּנס אליה – הוּא אחד הסעיפים המענינים מאד בּשטח זה.

מה היוּ הענינים הפּנימיים שהועידה השניה כּבר יכלה לדוּן בהם? אחד המקצוֹעוֹת אשר הפּוֹעל במוֹשבה יכוֹל היה לחדוֹר אליו – היתה עבוֹדה בּפּרדסים אצל המוֹטוֹרים. זוֹ נחשבה לעבוֹדה מכוּבּדת. אבל היוּ גם תאוּנוֹת בּמוֹטוֹרים. היה מקרה שפּוֹעל נקטעה ידוֹ, והדבר הזה העסיק את ההסתדרוּת במשך שנה שלמה בּמשׂא-וּמתן על פּיצוּיים שלוֹ. הן לא היה שוּם חוֹק להגנת פּוֹעלים. גם לא עלה על הדעת שיתקיים חוֹק כּזה. ואם בּפרדס של אפנדי קרה מקרה כּזה – לא התערב איש בּדבר, והאפנדי לא חשב שהוּא אחראי בּפני מישהוּ. הועידה השניה דרשה: “להשתדל להבטיח בּאחריוּת את הפּוֹעלים העוֹבדים אצל המוֹטוֹרים”. אוּלם בועידה כּבר התעוֹררוּ שאלוֹת חדשוֹת. לא היוּ עוֹד בּירוּרים בּענין התישבוּת, אבל היה כּבר בּירוּר על איזוֹ פּעוּלה משקית עצמאית של פּוֹעלים. זה התבּטא בּהחלטה: “להשתדל לסַדר קבוּצוֹת קבּלניוֹת לעבוֹדת הנטיעוֹת”.

הסעיף הזה והסעיף על בּיטוּח פּוֹעלים – אלוּ הן שתי הפּעוּלוֹת היחידוֹת שהועידה מצאה לטפּל בּהן להגנת עניני הפּוֹעלים. רעיוֹן הקבוּצוֹת הקבלניוֹת לא בּא מתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים. אמנם, יתכן שבּמקרים בּוֹדדים לפני כן היוּ קיימוֹת קבוּצוֹת קבּלניוֹת. אבל ציבּוּר הפּוֹעלים לא ראה בּהן עדיין דרך לעצמוֹ. לכך הגיעוּ בּזמן מאוּחר יוֹתר. בּועידה הזאת בּאה התביעה מאדם שלא מהעליה השניה, כּי אם מאחד מאנשי העליה הראשוֹנה, יהוֹשע בּרזלי. הוּא היה ידיד גדוֹל של הפּוֹעלים בּארץ. הוּא עלה לארץ בּתרמ"ז (1887). עזר הרבּה לאגוּדת הפּוֹעלים הראשוֹנה. כּל כּתיבתוֹ – בסיפּוּרים וגם בּמאמרים – היתה בּה חרדה גדוֹלה לעניני הפּוֹעלים. הוּא היה גם אחד המעטים בּין אנשי העליה הראשוֹנה שהרגישוּ את עצמם קרוֹבים בּנפש לעליה השניה, אף על פּי שלא מצאוּ אליה את הדרך. מובן שהיה הבדל ידוּע בּצוּרת חייהם; הם היוּ גם עסקנים חשוּבים.

כּדאי לנסוֹת פּעם וּלהעלוֹת בּשמוֹת את כּל האנשים מהעליה הקוֹדמת שיש להם חלק נאמן בּנפש או בּעזרה מעשית לגבי ענין הפּוֹעלים בּארץ:

יהושע חנקין – אשר נתחבּר מיד לאנשי העליה השניה (אגב, כּל אלה על פּי רוֹב, בצוּרה זוֹ אוֹ אחרת, לא היוּ מקוּבּלים על החברה הקוֹדמת). ואני איני יכוֹל עכשיו לדבּר עליו הרבּה. אבל זאת היא פּרשה מענינת מאד. האגרוֹנוֹם קרוֹיזָה בּמקוה-ישׂראל – אשר זכוּיוֹתיו גדוֹלוֹת בּהכנסת פּוֹעלים עברים בּפלחה, וגם פּוֹעלוֹת. השלישי – קַלוָריסקי, אשר בּא לארץ והצליח למצוֹא עבוֹדה בּפּקידוּת של הבּרוֹן וניסה להשתמש בּפקידוּת הבּרוֹן בּשביל להגשים בּחיים רעיוֹנוֹת חדשים. יש לוֹ חלק גדוֹל בּהקמת המוֹשבוֹת הגדוֹלוֹת בּגליל התחתוֹן וגם בּנסיוֹן

ליצוֹר שיטת אריסוּת יהוּדית (התחיל בּזה עוֹד בּסג’רה, לפני בּוֹא קרוֹיזָה). ואחר כּך היוּ לוֹ עוֹד זכוּיוֹת גדוֹלוֹת יוֹתר, בּזמן שהיה כּבר פּקיד בּגליל העליוֹן: בּלעדיו לא היוּ לנוּ לא אַילת-השחר ולא כּפר-גלעדי.

מהעסקנים בּיהוּדה אפשר לקרוֹא רק בּשמו של משה סמילנסקי, מהאכּרים, אשר גילה יחס לאנשי העליה השניה. והיוּ גם אכּרים כּמו יעקב קרוֹל אוֹ כּמוֹ משפחוֹת אפרים זַכּס וטוֹביה מילר בּרחוֹבוֹת. זכּס העמיד את נחלתוֹ לעזרה לעבוֹדה עברית. הוּא מת לא מזמן.

מעסקני הישוּב יש להזכיר את ד“ר הלל יפה, את חיסין – איש בּיל”וּ, אשר יצא את הארץ לאחר שנים אחדוֹת של חיי עבוֹדה וסבל, בּגיל גבוֹה למד רפוּאה, וחזר לארץ כרוֹפא וּכבּא-כּוֹח “חוֹבבי-ציוֹן” כּבר יחד עם העליה השניה. והוּא הרגיש קרבה גדוֹלה לאנשי העליה השניה. הוּא גם היה המיסד של עין-גנים.

יחיאל מיכל פּינס, שהיה תחילה אף הוּא קרוֹב לחוּג זה, פּנה בּאוֹתה השעה כּבר לגמרי לישוּב הישן. הוּא היה מר-נפש ונפגע מאד, והישוּב הצעיר של הפּוֹעלים לא הכּיר אוֹתוֹ והוּא לא הכּיר אוֹתם.

אשר למיכאל הלפּרין – הוא שייך לסוּג האנשים של ויתקין וּזאב סמילנסקי, שהיוּ מאנשי העליה הראשוֹנה, אבל חזרוּ לארץ יחד עם העליה השניה, וּבתוך העליה השניה היוּ לוֹ תלמידים שלוֹ. אלכּסנדר זייד עוֹד היה אחד מתלמידיו בּוילנה. לאחר ניתוּק של הרבּה שנים מהארץ חזר ועלה והוּא ראה את עצמוֹ לא כּמוֹ איש הישוּב. בּאוֹתה מוֹשבה נס-ציוֹנה שהוּא יסד לא היה לוֹ אפילוּ דוּנם אדמה. הוּא התהלך בּארץ חצי רעב.

המוֹרים שנמצאוּ בּאוֹתה תקוּפה בּארץ לא נכנסוּ לחיים

הציבּוּריים, מחוּץ לויתקין. כּמוּבן, תמיד היוּ מוֹרים, בּאוֹתה תקוּפה,

שהיוּ ידידי הפּוֹעלים; בּיניהם שׂמחה

וילקוֹמיץ, המוֹרה בּראש-פּינה. היוּ כּאלה אשר בּאוּ בּמשך אוֹתוֹ הזמן עם העליה השניה. המוֹרים מהדוֹר הראשוֹן, כּמוֹ גרזוֹבסקי או יֶלין, לא הכּרתי שהיה להם קשר עם הפּוֹעלים.

בּועידה השניה, שאני עוֹמד בּה, הוֹפיע י. בּרזלי. עוֹד לא היה מקוּבּל בּאוֹתם הימים שיבוֹא אדם לברך ועידה. – והנה – יהוֹשע בּרזלי בּא אל הועידה. מנסיוֹנוֹ ידע כּי הדרך היחידה לפּוֹעל העברי לכבּוֹש עבוֹדה היא – להתאַרגן בּקבוּצוֹת קבּלניוֹת, והציע זאת. מסביב להצעה זוֹ היה ויכּוּח גדוֹל. אבל סוֹף סוֹף נתקבּלה ההחלטה.

בּאוֹתה ועידה עבר בּשלוֹם הענין הזה של הקבוּצוֹת הקבּלניוֹת וגם הענין של עליה, על ידי הסכּם על אינפוֹרמַציה. אבל פּרץ ויכּוּח בּענין אחד, אשר היה כּאילוּ צנוּע מאד. המפלגוֹת הקפּידוּ מאד על כּך שעניני תרבּוּת לא יוּכנסוּ לסמכוּתה של ההסתדרוּת החקלאית (מכּיון שבּזה יכוֹלים להיוֹת ניגוּדים). וּבכל זאת בּועידה השניה הוּבאה הצעת תרבּוּת צנוּעה למדי, והיא שהפּוֹעל החקלאי זקוּק להשכּלה חקלאית, ושיש ליצוֹר ספריה חקלאית נוֹדדת. הדבר הזה עוֹרר ניגוּד עקרוֹני מאד, לָאו דוקא מצד המפלגוֹת, כּי אם מתוֹך הפּוֹעלים בּעצמם. הפּוֹעל בּיהוּדה וּבגליל

חוּנך על זה שתפקידוֹ הוּא לעבוֹד ממש: לעבוֹד בּמעדר אוֹ לחרוֹש בּמחרשה. אבל מה לפּוֹעל וּלהתענינוּת בחקלאוּת בּאוֹפן עיוּני? הלא בּזה צפוּן משהו אחר: מחשבה לצאת ממעמד הפּוֹעלים.

בּעצם הרעיוֹן שפּוֹעל יכוֹל להתענין בּמקצוֹע ראוּ איזה

דבר שצפוּנוֹת בּוֹ מזימוֹת. והיתה התקוֹממוּת נפשית נגד הצעה זוֹ. הפּוֹעל הטוֹב – הוּא אוֹתוֹ פּוֹעל היוֹדע לעבוֹד בּמעדר ולחפּוֹר כּך וכך

בּוֹרוֹת בּיוֹם. שוּם התענינוּת בּבּוֹטניקה אוֹ בּזיבּוּל – אינה נוֹגעת

לוֹ. בּעלי התרבּוּת צריכים להתענין בּזה. “אנחנוּ צריכים לעבוֹד ממש”. ואפילוּ להרכּיב מין בּמינוֹ – אין הדבר הזה דוֹרש לימוּד. הפּוֹעל החרוּץ יתפּוֹש את הענין, אם ילווה את הפּרדסן בּעבוֹדה זוֹ.

הרעיוֹן הזה, להקים ספריה מיוּחדת לחקלאוּת – והיא יכוֹלה היתה להיוֹת רק מטוּטלת – גרם גם לקריקטוּרוֹת (חמוֹר עם שני ארגזים על גבּוֹ) וגם לצחוֹק. אבל סוֹף סוֹף נתקבּל הרעיוֹן והוּחלט עליו בּחיוּב.

בּהחלטוֹת של ועידה זוֹ אין עדיין שוּם החלטה על פּעוּלה תרבּוּתית, אף על פּי שאני זוֹכר היטב מאד כּי לאחר זמן קצר התקיימה כּבר ישיבה של ועדת התרבּוּת. אבל מחוּץ להקמת הספריה הקטנטוֹנת הזאת, אינני יכוֹל להיזכר בּשוּם סימנים לפעוּלה כּזאת, על כּל פּנים, בּאוֹתה תקוּפה.

הויכּוּח בּענין קפּא"י חזר וחזר עלינוּ והעסיק את ההסתדרוּת בּמשך 3–2 שנים. אם בועידה הראשוֹנה הוּחלט על קוּפּה עצמאית לגמרי של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, הרי בּועידה השניה יש כּבר שינוּי בּדבר הזה:

“הועידה השניה מכּירה בּנחיצוּת קוּפּה משוּתפת לפּוֹעלי ארץ-ישׂראל ולפוֹעלי חוּץ (קוּפּה משוּתפת! בּ. כּ.) המתענינים בּעבוֹדה הארץ-ישׂראלית, לסיפּוּק צרכיהם המשוּתפים (זאת אוֹמרת, יש הנחה שיש צרכים משוּתפים לפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל ולפּוֹעלים בחוּץ-לארץ. בּ. כּ.). הקוּפּה צריכה להימצא כּוּלה בּידי הסתדרוּת כּללית בּלתי-מפלגתית של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל”.

הבשיל הרעיוֹן של שוּתפוּת עם פּוֹעלים בּחוּץ-לארץ בּמפעל כּספּי, אבל ההנהלה של הקוּפּה – זהוּ כּבר ענין ארץ-ישׂראלי, בּלתי-ניתק. עֶמדה זוֹ לא התאימה בּשוּם אוֹפן לעמדתם של “פּוֹעלי-ציוֹן”. נתקבּל גם סעיף נוֹסף: “האמצעים לאינפוֹרמַציה לקבּל מקוּפּת ההסתדרוּת וּמהקוּפּה המשוּתפת” שתיוָצר.

מאימתי התחילה ההסתדרוּת להתענין וּלטפּל בּעניני ההתישבוּת בּהסתדרוּת? הדבר מתחיל רק מהועידה השלישית בּיהוּדה, אשר התקיימה בּתרע"ג (1913). בּה נדוֹן ענין ההתישבוּת ונדוֹן כּבר בּשיטה.

מהזמן שויתקין הציע את הרעיוֹן של התישבוּת עברוּ קרוֹב ל-5–4 שנים. בּועידה זוֹ יש כּבר שינוּי גדוֹל מרעיוֹנוֹ של ויתקין. על מה דוּבּר? לא על התישבוּת כּמוֹ זוֹ שלנוּ עכשיו. עד כּדי כּך לא הגיעה ההסתדרוּת! הסעיף אשר עמד על סדר היוֹם היה: מוֹשבי פּוֹעלים. עוֹד אי-אפשר היה לוֹמר: מוֹשבי עוֹבדים. כּי אילוּ זה נאמר אז היה זה מעוֹרר ויכּוּח גדוֹל. אבל אמרוּ: מוֹשבי פּוֹעלים. מכּיון שהיתה כּבר עין-גנים ועמדוּ בּיסוּדה של נחלת-יהוּדה, והדבר הזה תפשׂ מקוֹם ידוּע בּחיי הפּוֹעלים, על כּן בּאוּ לדוּן בּשאלה זוֹ. יש להתענין ולראוֹת איזוּ מחשבוֹת כּבר ריחפוּ ונתקבּלוּ בּתוֹך ההסתדרוּת. פּה יש כּבר מוּשׂגים אשר

קוֹדם איננוּ רוֹאים אוֹתם. בּהחלטוֹת הועידוֹת הקוֹדמוֹת לא נזכּרוּ קרן

הקימת והתישבוּת. והנה הפּעם אנחנוּ קוֹראים החלטה כּזאת:

"הועידה השלישית של פּוֹעלי יהוּדה רוֹאה בּיסוּד מוֹשבי פּוֹעלים בּצוּרוֹתיהם השוֹנוֹת (הרעיוֹן הוּא שיכוֹלה להיוֹת לא צוּרה

אחת, אלא צוּרוֹת שוֹנוֹת, אף על פּי שלא היה עוֹד ויכּוּח בּין קבוּצה וקיבּוּץ. בּ. כּ.). אחת הדרכים המוֹבילוֹת לגאוּלת הקרקע והלאָמתה (שׂימוּ לב לבּיטוּי: “והלאמתה” – שקוֹדם לא היה נזכּר! בּ. כּ.) על ידי העבוֹדה העברית, ודוֹרשת מהמוֹסדוֹת הישוּביים שיַקצוּ לה מקוֹם חשוּב בּעבוֹדה הישוּבית".

זאת היתה הפּעם הראשוֹנה שההסתדרוּת ראתה צוֹרך להבּיע את דעתה כּי לא רק סתם צריך לבנוֹת את ארץ-ישׂראל, אלא שיש לבנוֹתה בּדרך של גאוּלת הקרקע ועל ידי עבוֹדה, ולא סתם גאוּלת הקרקע, אלא הלאָמת הקרקע הנגאלת.

"הערים והמוֹשבוֹת הקיימוֹת צריכוֹת להיוֹת מוּקפוֹת

מוֹשבי פּוֹעלים, קבוּצוֹת מגַדלי ירקוֹת וּמַחלבוֹת, וּבכל מקוֹם שמתיסד

ישוּב פּרטי חדש על המוֹסדוֹת הלאוּמיים לגאוֹל חלקת-אדמה בּשביל מוֹשב פּוֹעלים".

הכּוָנה היתה למוֹשבים של פּוֹעלים, אשר יתקיימוּ בּעיקר על ידי עבוֹדת-חוּץ, אבל יחד עם זה יהיוּ אזרחים בּמקוֹם ולהם יהיה משק חקלאי, אם גם לא שלם, לפחוֹת חלקי.

“אדמת מוֹשבי הפּוֹעלים צריכה להישאר רכוּש האוּמה שאיננוּ ניתן למכירה, אלא לאריסוּת עוֹלמית”.

כּל מה שהפּוֹעלים העלוּ עד הזמן ההוּא בּמוּבן עקרוֹני לגבּי ההתישבוּת בּארץ היה הרעיוֹן: רק עבוֹדה עברית. לרעיוֹן זה היוּ אנשי עין-גנים נאמנים גם אחר כּך, בּזמן הסכסוּך בּיניהם וּבין ההסתדרוּת. זה נכנס בּדמם. ואינני חוֹשב שקרה אפילוּ מקרה אחד שעין-גנים תיכּשל בּתוֹכה בּעבוֹדה לא-עברית. בּהשוָאה לכל ההתישבוּת הקוֹדמת היה זה הישׂג עצוּם! אבל הרעיוֹן שהאדמה המיוּשבת צריכה להיוֹת שייכת לכּלל ולא לפּרט (מוֹשבי-הפּוֹעלים קיבּלוּ את אדמתם מ“חוֹבבי-ציוֹן” בּתשלוּמים, כּמוֹ שמתישבי יק"א קיבּלוּ את אדמתם ממנה, בּין ששילמוּ אוֹ לא שילמוּ, אבל המחשבה היתה שזאת אדמתם הפּרטית), הרעיוֹן שההתישבוּת של הפּוֹעל איננה אלא אריסוּת עוֹלמית על קרקע הלאוֹם – זה היה החידוּש שההסתדרוּת החליטה עליו בּועידה השלישית.

וּפה גם נסיוֹן לקבּוֹע מה הם העקרוֹנוֹת של ההתישבוּת. וּבפּעם הראשוֹנה ניסתה ועידה של פּוֹעלים, לאחר שנים רבּוֹת בּארץ, לקבּוֹע שיש עקרוֹנוֹת מסוּימים. והעקרוֹנוֹת האלה היוּ מעטים מאד: א) עבוֹדה עברית; ב) בּחירה עצמית של החברים. כּלוֹמר, לא המוֹסד המישב בּוֹחר את המתישבים; ג) אחריוּת הדדית. הרעיוֹנוֹת של שיתוּף ושל הנהלה עצמית מוּגדרים פּה בּצוּרתם האלמנטרית, הראשוֹנית. פּה אין זכר לקוֹאוֹפּרציה ואין העיקרוֹן של עבוֹדה עצמית כּעיקרוֹן. אבל קיים העיקרוֹן של עבוֹדה עברית, ויש בּחירה עצמית של החברים ואחריוּת הדדית.

אלא שיש עוֹד עיקרוֹן אחד, שהוּא נתקבל אז והיה שנים רבּוֹת אחד היסוֹדוֹת בּתוֹך ההסתדרוּת. ועכשיו אינני יוֹדע אם הוּא קיים אוֹ איננוּ קיים:

"הועידה מכּירה שכּל העבוֹדה בּסידוּר קבוּצוֹת וּמוֹשבי פּוֹעלים וקבּלת עבוֹדוֹת חדשוֹת צריכה לעבוֹר דרך ועד ההסתדרוּת".

זאת אוֹמרת, לא כּל מי שמצליח, יחיד אוֹ חבוּרת פּוֹעלים, להסתדר בּאיזה מקוֹם וּלהשׂיג עבוֹדה קבּלנית אוֹ לנהל משׂא-וּמתן עם איזוֹ חברה לעזרת התישבוּת רשאי לעשׂוֹת זאת – פּה נתקבּל העיקרוֹן כּי הדברים הללוּ מתרכּזים בּמרכּז החקלאי.

הועידה הזאת הכריזה בּזמנה – אוֹ נאמר: ציינה – מהלך מחשבוֹת חדש בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים. ויתכן שלא כּל כּך קל להעריך את הערכים הללוּ. פּה יש קוֹדם כּל רעיוֹן של התישבוּת, שאיננה ענין של הפּרט, אלא כּלוּלה בּמגמה הכּללית; רעיוֹן הקרקע הלאוּמית; רעיוֹן האריסוּת העוֹלמית; רעיוֹן הנהלה עצמית של המתישב; ורעיוֹן ריכּוּז כּל הפּעוּלה הישוּבית בּאמצעוּת המרכּז החקלאי, שעדיין שמוֹ לא היה מרכּז חקלאי, אלא “ועד פּוֹעלי יהוּדה” או “ועד ההסתדרוּת”.

הועידוֹת אז היוּ פַּרַלליוֹת: בּיהוּדה וּבגליל. וכל החלטוֹתיהן ציינוּ התפּתחוּת מסוּימת. למשל, לא אוּכל לוֹמר בּוַדאוּת אם בּאוֹתוֹ הזמן דנוּ בּגליל על בּעיוֹת של התישבוּת. אבל הרעיוֹן של קבּלנוּת מאוּרגנת תפשׂ בּגליל מקוֹם גדוֹל מאד. העבוֹדה הקבּלנית בּגליל

לא נעשתה רק על ידי קבוּצוֹת קבּלניוֹת, אלא המרכּז החקלאי בּעצמוֹ, שבּראשוֹ התיצב אז אליעזר יפה, נהפּך למוֹסד קבּלני.

בּועידה השלישית בּיהוּדה נתקבּלוּ, בּפּעם הראשוֹנה,

החלטוֹת על קבוּצוֹת, בּמוּבן של קבוּצוֹת קבּלניוֹת. כּי אז עוֹד לא היוּ בּיהוּדה קבוּצוֹת להתישבוּת. וּמדוּבּר על זה לא רק בּתוֹרת רעיוֹן, אלא: "הועידה מוֹצאת שסידוּר קבוּצוֹת פּוֹעלים קבּלניוֹת למקצוֹעוֹת שוֹנים של

עבוֹדת האדמה (פלחה, נטיעוֹת, ירקוֹת) עלוּל להרים את מצב הפּוֹעל, להרים את תנאי חייו ועבוֹדתוֹ".

מחנוּכּה תרע“ב ועד לחנוּכּה תרע”ג – מהועידה השניה ועד הועידה השלישית – לא היה כּבר צוֹרך שיבוֹא יהוֹשע בּרזלי וישפּיע על הפּוֹעלים שיכּירוּ בּקבוּצוֹת קבּלניוֹת, אלא הדבר נעשה למקוּבּל: “עבוֹדה זוֹ צריכה לתפּוֹס להבּא מקוֹם חשוּב בּעבוֹדת ההסתדרוּת”.

"הועידה מכּירה בּנחיצוּת מוֹסד כּספּי מיוּחד, שיוּכל לערוֹב בּעת הצוֹרך בּעד הקבוּצוֹת לפני בּעלים פּרטים וּמוֹסדוֹת ישוּביים שוֹנים"; – כּיון שלא היה בּטחוֹן גמוּר שהקבוּצוֹת הקבּלניוֹת תוֹצאנה לפוֹעל את העבוֹדה, הרי שההסתדרוּת זקוּקה

למוֹסד כּספּי בּשביל אוֹפּרציוֹת כּאֵלוּ. זה כּבר רעיוֹן על אשראי פּוֹעלי.

"הועידה מוֹצאת שבּמקרה שהקבוּצה מוּכרחה להשתמש בּעבוֹדת שכירים, צריכים הפּוֹעלים השכירים לקבּל את כּל התנאים והזכוּיוֹת של חברי הקבוּצה בּכל עניני העבוֹדה". אמנם, הועידה לא חייבה את הקבוּצוֹת שתקבּלנה כּל עוֹבד כּחבר. אבל בּכל עניני עבוֹדה – כּל מי שעוֹבד אצלן מקבּל את כּל הזכוּיוֹת. יחד עם ראשית הפּעוּלה והמחשבה על עניני התישבוּת וּקבוּצה כּבר נתקבּל העיקרוֹן הזה של שויוֹן בּעבוֹדה.

זאת היתה גם הועידה הראשוֹנה של ההסתדרוּת שדנה בּענין התימנים. על כּל פּנים, אני מוצא בּה החלטה ראשוֹנה בּענין התימנים.

"הועידה מבּיעה את רצוֹנה שהפּוֹעלים האשכּנזים ישׂימוּ לב בּיוֹתר לחיי אחיהם התימנים, יתיחסוּ אליהם בּיחס חברים וישתתפוּ בּעבוֹדה להרמת מצבם (אלה הם דברים כּלליים, שאפשר גם היוֹם לוֹמר אוֹתם. בּ. כּ.). הועידה מכּירה

שבּנוֹגע לבנין ישוּבים חדשים וסידוּר קבוּצוֹת אין לעשׂוֹת שוּם הבדל בּין הפּוֹעלים התימנים והאשכּנזים".

הרעיוֹן הזה, שפּוֹעלים תימנים צריכים לקבּל אוֹתם התנאים בּעבוֹדה (ופה היתה הכּוָנה גם להתישבוּת; ואני יכוֹל להעיד על זה), שלא תהיה הפלָיה בענין זה – רעיוֹן זה כּבר התחיל בּ-1913 ונתקבּל. והמוֹשב הראשוֹן בּיהוּדה, שהוּקם הוֹדוֹת לפעילוּתה של ההסתדרוּת, כּפר-מל"ל, שההסתדרוּת סידרה אוֹתוֹ בּשוּתפוּת עם הועד של “חוֹבבי-ציוֹן” בּאוֹדיסה, – שם נכנסוּ תימנים כּחברים שוים לאשכּנזים, בּשטח האדמה וּבכל שאר התנאים (לא כּמוֹ בּנחלת-יהוּדה, שקדמה לה). אני חוֹשב שזה היה המקרה הראשוֹן בּארץ שעיקרוֹן זה הוּכנס וקוּים. מספּרם של התימנים לא היה כּל כּך גדוֹל והחיים ההדדיים לא היוּ כּל כּך בּשלוֹם. אבל עצם העיקרוֹן ההסתדרוּתי הוּגשם כּבר אז.

בּאוֹתה ועידה כּבר נתקבּלוּ הגדרוֹת אחדוֹת, המהלכוֹת בּהסתדרוּת עד עכשיו, כּמוֹ ההגדרה על חברוּת בּהסתדרוּת:

“בּתוֹר חברים בּהסתדרוּת משתתפים: א. כּל פּוֹעלי המוֹשבוֹת החקלאים; ב. כּל חברי הקבוּצוֹת שאין בּהן ניצוּל; ג. חברי מוֹשבי פּוֹעלים כּל זמן שהמשק שלהם אינוֹ עוֹמד על יסוֹדוֹת של ניצוּל”. זאת אוֹמרת, כּל זמן שקיימת בּהם עבוֹדה עצמית. לא היה המוּנח של עבוֹדה עצמית, אבל העיקרוֹן של עבוֹדה עצמית הוּכּר כּבר כּאן.

בּאוֹתה ועידה התקבּל עיקרוֹן אחד, שאף הוּא היה חדש: התנגדוּת לשמירה מעוֹרבת. אין בּידי ליחד הרצאה על התפּתחוּת השמירה העברית בּארץ. זה היה דוֹרש ממני דיבּוּר ארוֹך. אני רק רוֹצה לעמוֹד על זה שלאחר שהשוֹמר היהוּדי התחיל להצדיק את קיוּמוֹ וּכבר כּבש לוֹ זכוּת מסוּימת, התחילוּ לבוֹא הצעוֹת, שאמנם השוֹמר העברי דבר חשוּב הוּא, אבל אי אפשר להעמיד את הישוּב על שמירה עברית בּלבד, כּי זה מסוּכּן. כּמוֹ שיש תיאוֹריה האוֹמרת: אמנם עבוֹדה עברית, אבל לא עבוֹדה עברית שלמה, כּי אם עבוֹדה מעוֹרבת, כּך אמרוּ: דרוּשה שמירה מעוֹרבת. והיוּ הרבּה

אידיאוֹלוֹגים של שמירה מעוֹרבת, מתוֹך נימוּקים פּוֹליטיים.

“השוֹמר” נלחם נגד שמירה מעוֹרבת. ואף היוּ הרבּה מקרים שהשמירה המעוֹרבת גרמה לקרבּנוֹת: היה מקרה ושוֹמר עברי נשחט על ידי השוֹמר הערבי ששמר אתוֹ יחד. מלבד מה שהשמירה המעוֹרבת פּתחה פּרצוֹת. לכן נתקבּלה בּועידה זוֹ החלטה נגד השמירה המעוֹרבת:

“האסיפה מכּירה את השמירה המעוֹרבת למזיקה וּמסכּנת, וּמחליטה להתנגד לה בּכל תוֹקף”.

אבל פּה מתגלה דבר מענין: “השוֹמר” היה הסתדרוּת בּפני עצמה. ולא היה לוֹ קשר ארגוּני ישר עם ההסתדרוּת. על כּן החליטה הועידה ש“חוֹבה מוּטלת על “השוֹמר” בעניני העבוֹדה לבוֹא לידי הסכּם הדדי את ההסתדרוּת” ועל ההסתדרוּת הוּטל לבוֹא בקשר עם “השוֹמר” בּכל עניני השמירה.

בּאותה ועידת פּוֹעלי יהוּדה התעוֹרר כּבר רעיוֹן על

הסתדרוּת כּללית בּכל הארץ. לכנס ועידה של יהוּדה, שוֹמרוֹן והגליל היה אז דבר קשה. צריך היה ללכת בּרגל אוֹ אפילוּ לנסוֹע בּעגלה בּמשך יוֹמַים כּדי להגיע לועידה. טבעי היה שבּתנאי התחבּוּרה הקשים שהיוּ אז בּארץ תתקיימנה שתי ועידות. גם אֳפי הענינים היה שוֹנה לגמרי בּיהודה וּבגליל. לכן היוּ קיימוֹת שתי הסתדרוּיוֹת, וּלאחר זמן נוֹצרה גם הסתדרוּת פּוֹעלי השוֹמרוֹן. אבל הרעיוֹן הזה, שיש צוֹרך בהסתדרוּת כּוֹללת – כּבר נישׂא אז. ונתעוֹררה גם שאלה של פּוֹעלים עירוֹניים: היש אפשרוּת לעשׂוֹת אתם משהוּ משוּתף אוֹ לא? והנה הוּחלט:

"בּכדי שפּעוּלוֹת כּל האגוּדוֹת הפּרוֹפֶסיוֹנַליוֹת

בּארץ תהיינה מאוּחדוֹת, מטילה הועידה על הועד המרכּזי שיבָּחר להגשים את רעיוֹן יסוּד ועד כּללי ראשי. בּועד הזה יתכּנסוּ בּאי-כּוֹח כּל האגוּדוֹת האוּמנתיוֹת (אוּמנתיוֹת –

פּירוּש: פּרוֹפסיונַליות. בּ. כּ.) על יסוֹד זכוּיוֹת שווֹת".

צריך היה שתימצא אפשרוּת שכּל האגוּדוֹת הפּרוֹפסיוֹנליוֹת תרכּבנה לעַצְמן ועד ראשי. אבל זה היה רק רעיוֹן מוּפשט ולא היה שום כּוֹח אשר יגשים אוֹתוֹ.

רק כּעבוֹר שנה, אחרי הועידה הרביעית, נעשׂתה איזוֹ פּעוּלה של התחלה, כּפי שידוּבּר בּזה להלן.

והנה אנוּ מגיעים לועידה הרביעית של ההסתדרוּת ביהוּדה, שנקראה בחוֹרף שנת 1914, היא הועידה האחרוֹנה שלפני המלחמה. בּועידה זוֹ הוּבאוּ כּבר רעיוֹנוֹת של התישבוּת עוֹבדת.

הועידה הרביעית נקראה בּתקופה של התרַבּוּת פּוֹעלים עברים בּמידה ניכּרת. לפי מפקד שנערך בּזמן ההוּא הגיע מספּר הפּוֹעלים העברים עד אַלפַּיִם. וזה נחשב אז למספּר גדוֹל. מצב העוֹבד הוּטב בּמקצת. היתה איזוֹ תזוּזה בּהתישבוּת. וגם הסתדרוּת הפּוֹעלים גילתה את עצמה בּיתר כּוֹח. והסיסמה על יצירת ישוּב עוֹבד הוּכרזה בּאוֹתה הועידה הרביעית:

"הועידה הרביעית של פּוֹעלי יהוּדה מוֹצאת שעל ידי תנוּעת העליה (הנה יש פּה המלה עליה! בּ. כּ.) והעבוֹדה בּארץ-ישׂראל בּשנים האחרוֹנוֹת, נברא חוֹמר אנוֹשי המסוּגל להשתתף בּיצירת מוֹשבי עוֹבדים זעירים והזקוּק להתישבוּת

זוֹ.

מוֹשבי עוֹבדים צריכים להיבּרא לא רק על יד המוֹשבוֹת הקיימוֹת מכּבר, כּגון פּתח-תקוה, נס-ציוֹנה וּרחוֹבוֹת, אלא גם בּמקוֹמוֹת החדשים, שמתכּוֹננים ליסד בּהם מוֹשבוֹת חדשוֹת".

ועדיין מדוּבּר כּאן על התישבוּת-עזר. אוֹתה שעה היה מקוּבּל שכּאשר נוֹצרת מוֹשבה חדשה צריך לכבּוֹש אוֹתה על ידי פּוֹעלים עברים: כּך היה בּמרחביה, תל-עדשים, כּפר-אוּריה וגם בּכרכּוּר.

בּכרכּוּר הציגוּ הפּוֹעלים, בּפּעם הראשוֹנה, תביעה

מענינת מאד. כּאשר קיבּלוּ על עצמם לעבּד את אדמת כּרכּוּר דרשוּ שהמתישבים יַקצוּ חמישים דוּנם לקרן הקימת וחייבוּ אותם בּזה. על זה היה חוֹזה והדבר נתקבּל. דרישה זוֹ היא אָפיינית מאד בּשביל מידת הסידוּרים של הזמן ההוּא. אבל אוֹתם חמישים דוּנמים לא נמסרוּ לקרן הקימת, כּי לא היה עדיין מַנגנוֹן הסתדרוּתי מסוּדר שיעמוֹד על המשמר.

ועוֹד מאוֹתה ההחלטה על המוֹשבים.

“בּשביל התפּתחוּת המוֹשבים בּעתיד חשוּב מאד שעל יד המוֹשבים הנבנים מחדש ישאירוּ רֶזֶרב של אדמה בּשביל הרחבה מתמידה של המוֹשב להבּא (זאת אוֹמרת, לא להסתפּק רק בּמתישבים שנכנסים עכשיו למוֹשב, אלא שתהיה לוֹ למוֹשב אפשרוּת של גידוּל וּקליטת אנשים. בּ. כּ.) על ידי הכנסת מתישבים חדשים. וליצירת מוֹשבי העוֹבדים צריכה הקרן הקימת להקדיש את מיטב כּוֹחוֹתיה. הקרן הקימת נוֹתנת את הקרקע בּאריסוּת עוֹלמית. ואת הקרדיט הישוּבי (וזאת הפּעם הראשוֹנה שנזכר קרדיט ישוּבי! בּ. כּ.) לבנין בּית ורפת, הכשרת הקרקע והשקאה – צריכוֹת להמציא חברוֹת הישוּב כּחוֹבבי-ציוֹן, עזרא, איק”א ודוֹמיהם".

בּאותה תקוּפה הרעיוֹן על קרן לאוּמית שניה – שתמַמן את ההתישבוּת – עוֹד לא היה. עדיין חשבוּ שאם יהיה קרקע אפשר יהיה להשׂיג ממקוֹרוֹת שוֹנים קרדיטים שוֹנים. בּהחלטה האמוּרה הביאוּ בּחשבּוֹן את

“חברת חוֹבבי-ציוֹן” בּאוֹדיסה וחברה גרמנית “עזרא”, שהוֹשיבה, למשל, עשׂרים פּוֹעלים בּחדרה ונתנה לכל אחד בּית וּשני דוּנמים אדמה. איק“א – זוֹ לא יק”א המפוּרסמת, אלא נסיוֹן קטן של חברה אחת להתישבוּת, בּגרמניה, – היא לא פּעלה כּלוּם בּארץ-ישׂראל, אף כֹּי תלוּ בּה איזוּ תקווֹת.

אוֹתה ועידה סיימה ויכּוּח אחד, שהזכּרתי אוֹתוֹ כּבר. זה אָפייני מאד לאוֹתוֹ הזמן. סיפּרתי קוֹדם שהפּוֹעלים התנגדוּ לכל דבר שיש בּוֹ רמז לתמיכה וּלעזרה מהחוּץ. הדבר הזה גרם לידי כּך שבּשעה שבּעסקנוּת הציוֹנית חשבוּ שצריך לתת לפּוֹעלים דירוֹת זוֹלוֹת (מה שאנחנוּ דוֹרשים כּעת כּל כּך הרבּה) והוּסכּם שהקרן הקימת תקנה בּפתח-תקוה ארבּעה דוּנמים קרקע כּדי להקים דירוֹת לפּוֹעלים ותבנה בּית בּשביל מטבּח-פּוֹעלים וכד', ואוֹתוֹ הדבר גם בּחדרה, עוֹרר הדבר בשעתוֹ סערה עצוּמה בּתוך ציבּוּר הפּוֹעלים. היוּ אנשים שראוּ בּזה ענין של הפיכת הפּוֹעלים למקבּלי תמיכה, כּמוֹ שהיוּ האכּרים הקוֹדמים. וּבאסיפוֹת של פּוֹעלים היה זה נוֹשׂא לויכּוּח זמן רב. הויכּוּח לא היה דוקא לפי הקו המפלגתי. אבל היוּ קוֹראים זה לזה בּשמות-גנאי ורבּים אמרו: “רגלנוּ לא תדרוֹך על סף הבּית הזה!” וצריך היה מאמץ גדוֹל להחזיר את המתנגדים לכך מדעתם, כּי מכּיון שהדבר כּבר נעשה – אין להתפּלג בּגלל הבּית שהוּקם.

בּועידה הרביעית היה דיוּן על עצם השאלה: אם הקרן הקימת צריכה לבנוֹת בּתי-פּוֹעלים אוֹ לא, והוּחלט:

"הועידה מוֹצאת כּי אסוּר להשתמש בּכספּי הקרן הקימת בּשביל בּנין בּתי-פּוֹעלים (קוֹדם כּל, מפּני שהקרן הקימת מיוּעדת רק לגאוּלת הקרקע ולא לדבר אחר. ושנית, כּדי שלא לקבל עזרה ממי שהוֹא. בּ. כּ.). בּמקוֹם שישנוֹ בּאמת צוֹרך ישוּבי בּבּתים האלה

צריכה עבוֹדה זוֹ להיעשוֹת על ידי איזה חברוֹת ומוֹסדוֹת על יסוֹד קרדיט מסחרי. מה שנוֹגע לבתי-הפּוֹעלים הקיימים כּבר מבּיעה הועידה את התנגדוּתה הגמוּרה להכרזת חרם עליהם מצד חלק מהחברים".

א.ד. גוֹרדוֹן, שהיה אחד המתנגדים החמוּרים לענין הקמת בּתי-הפּוֹעלים הללוּ, קיבּל את החלטת הועידה. לאחר זה התחיל לעבוֹד בּבתי-הפּוֹעלים. אני, למשל, התחלתי לעבוֹד עוֹד מקוֹדם. אמרתי, מכיון שהבּתים נבנוּ והפּוֹעלים הוֹלכים הנה צריך גם אני ללכת. אבל היוּ בּינינוּ חברים קנאים כּל כּך, אשר שנים רבּוֹת לא הסכּימוּ להיכּנס לבית-הפּוֹעלים. ואני רוֹאה לפנַי אדם אחד, הוּא הפּוֹעל עיזוּז, איש נהלל כּיוֹם, אשר אינני יוֹדע אם הוּא גם לאחר זה נכנס פּעם לבית זה. ועוֹד אחד היה, אחד הראשוֹנים מן העליה השניה – הוּא אלטרמן. הוּא עלה בּשנת 1903, בּהיוֹתוֹ עלם בּן שבע-עשרה, עלם חמוּדוֹת. הוּא דיבּר עברית נפלאה וּמדוּיקת ולא הוֹציא מפּיו שוּם מלה לוֹעזית. התנגדוּתוֹ לבית-הפּוֹעלים בּאה מתוֹך

התנגדוּת לכל מה שמזכּיר את הישוּב הישן. הוּא עמד בּהתנגדוּתוֹ בּעקשנוּת כּל הזמן. הוּא היה גם אחד הפּוֹעלים החשוּבים מאד מבּחינה חקלאית מקצוֹעית, והגיע בּזה למדרגה גבוֹהה מאד. כּל מה שעשׂה עשׂה בּמין התמַסרוּת. אבל הרבּה דברים קשים עברוּ עליו.