ראשית התישבוּת העוֹבדים – רעיוֹן הקבוּצה – מַניה וילבּוּשביץ-שוֹחט –

“הקוֹלקטיב” בּסג’רה – רעיוֹן השמירה – חזוֹן קוֹממיוּת יהוּדית מדינית – יצירת כּוֹח יהוּדי –

השפּעת מפלגת “פּוֹעלי-ציוֹן” על “הקוֹלקטיב”, השפּעת מפלגת “הפּוֹעל הצעיר” על ראשוֹני הפּוֹעלים בּכנרת –

אוּם-ג’וּני – נסיוֹנוֹת אִרגוּן כּלל הפּוֹעלים; “החוֹרש” – ועידת פּוֹעלי הגליל – ועידת פּוֹעלי יהוּדה.

המעבר מעבוֹדה שׂכירה להתישבוּת נתקל בּכמה וכמה התנגדוּיוֹת אצל כּל הזרמים, שהיוּ אז בּקרב פּוֹעלי ארץ-ישׂראל: גם מצד נוֹשׂאי האידיאה של הקמת מעמד פּרוֹליטרי בּארץ, שהבּיעוּ את החשש כּי המעמד יתבּטל אם הפּוֹעל יעבוֹר להתישבוּת עצמית; גם מצד אלה שחששוּ כּי ההליכה להתישבוּת תטוֹל מידי הפּוֹעל את התפקיד של כּיבּוּש העבוֹדה בּמוֹשבה. היתה גם התנגדוּת לכך מחשש שמא זה יגרוֹם לתלוּתוֹ של הפּוֹעל בּפּקידוּת, כּי הרי היתה קיימת התנגדוּת מוּחלטת לכל תמיכה וּשנוֹררוּת, והנה כּל התישבוּת קשוּרה לענין אמצעים הבּאים מצד הבּרוֹן וזה יגרוֹר אחריו את התלוּת בּאחרים. אוֹתה התנגדוּת היתה, בּעצם, לכל צוּרה של התישבוּת.

ויתקין האמין בּהתישבוּת אינדיבידוּאַלית-שיתוּפית, אבל לא בּהתישבוּת קיבּוּצית. הרעיוֹן של התישבוּת קיבּוּצית נתקל לא רק בּהתנגדוּת לעצם המעבר להתישבוּת, הוּא גם נתקל בּהתנגדוּת לאידיאה הקיבּוּצית. זאת אוֹמרת, היוּ גם נימוּקים נגד הצוּרה הקיבּוּצית כּיסוֹד להתישבוּת.

האַסכּוֹלה הסוֹציאליסטית של אנשי העליה השניה (בּמידה שהיתה קיימת, ולא אצל כּוּלם היתה קיימת) ינקה, למעשׂה, מתוֹך המוּשׂגים הסוֹציאליסטיים ששלטוּ אז אצל הסוֹציאליסטים הגרמנים, האוֹסטרים והרוּסים. וכוּלם היוּ מאוּחדים בּכך שבּתוֹך משטר זה, בּתוֹך המשטר הקפּיטליסטי, כּל נסיוֹן לבנוֹת משק של פּוֹעלים, להקים קוֹאוֹפּרציה וכדוֹמה – איננוּ ענין שמתישב יפה עם התיאוֹריה הסוֹציאליסטית.

אם לפני מאה שנה בּאנגליה, אוֹ לפני קרוֹב למאה שנה בּצרפת, החשיבוּ מאד את הגוֹרם של קוֹאוֹפּרציה, אוֹ אפילוּ את הרעיוֹן של יציאה מאירוֹפּה לארצוֹת חדשוֹת כּדי להקים שם קוֹמוּנוֹת (והיתה תנוּעה כּזאת בּשנוֹת 1846 – 1847), הרי נגד האידיאוֹת הללוּ קם הסוֹציאליזם, המכוּנה הסוֹציאליזם המדעי, והוֹכיח שאין דרך זוֹ פּוֹתרת שוּם שאלוֹת וכי זה רק מוֹצציא את הכּוֹחוֹת המַהפּכניים של מעמד הפּוֹעלים ומעביר אוֹתם למקוֹם אשר אין להם תקוה להשׂיג שם הישׂגים מעמדיים של ממש. לאחר זמן בּטל לגמרי בּתוֹך הסוֹציאליזם האירוֹפּי הרעיוֹן של החשבת הבּנין המשקי הסוֹציאליסטי בּתוֹך החברה הקיימת. בּוֹדדים האמינוּ, פּחוֹת אוֹ יוֹתר,

בּקוֹאוֹפּרציה כּאמצעי-עזר. הרעיוֹן של בּנין משק על יסוֹדוֹת שלא היוּ יוֹדעים עוֹד להגדיר אוֹתם (המוּשׂג: קוֹלקטיבים התישבוּתיים שיתוּפיים בּא מאוּחר יוֹתר) היה בּניגוּד לדעוֹת ששלטוּ בּתנוּעוֹת הסוֹציאליסטיוֹת

בּאירוֹפּה.

אם בּכלל רעיוֹן ההתישבוּת מעט מאד תוֹמכים היוּ לוֹ בּציבּוּר הפּוֹעלים בּשנים הראשוֹנוֹת, הרי הרעיוֹן של התישבוּת שיתוּפית

עוֹד פּחוֹת עשׂוּי היה להיקלט.

חבֵרה אחת, מראשוֹנוֹת העליה השניה, שניסתה לחשוֹב על התישבוּת שיתוּפית, מספּרת איך הגיעה למחשבוֹת הללוּ:

“למדתי להכּיר את העליה הראשוֹנה. וּבאתי לידי סיכּוּם: חברַי הפּוֹעלים השתגעוּ, כּאן לא יוָצר פּרוֹליטריוֹן חקלאי עברי לעוֹלם” (“דברי פּוֹעלוֹת”, עמוּד 4).

לכן התחילה לחשוֹב על מין קוֹלקטיב בּהתישבוּת. והיא כּוֹתבת:

“הַצָעתי – קוֹלקטיב התישבוּתי – נראתה בּעיניהם לאֶפּיקוֹרסוּת מנקוּדת-ראוּת הסוֹציאל-דמוֹקרטיה המַרכּסיסטית”.

והיא ניסתה על זה לדבּר גם בּארץ וּבחוּץ-לארץ ואמרה:

“הוּברר לי כּי הדבר שאני שוֹאפת אליו איננוּ מתקיים עוֹד בּשוּם מקוֹם. להיפך, אנשי-מדע לוֹעגים לעצם הרעיון של הקוֹלקטיביזם וּמציינים כּי הנסיוֹנוֹת של התישבוּת קוֹמוּניסטית לא הצליחוּ”.

זאת כּתבה מַניה שוֹחט (שם, עמוּדים 4 – 5).

עד כּמה ציבּוּר קטן יכוֹל להיוֹת כּל כּך מפוֹרר שלא ידעוּ זה את זה. מַניה שוֹחט חשבה בּזמנוֹ שאין תקוה לפוֹעל שׂכיר להיוֹת לפּוֹעל בּעם; ואוֹתוֹ דבר חשב גם ויתקין; וּשניהם היו בּארץ בּאוֹתוֹ זמן. ולא עלה על דעתה של מַניה שוֹחט שויתקין הוֹגה בּאוֹתה אידיאה, כּשם שלא עלה על דעתוֹ של ויתקין שבּין אוֹתן עשׂרוֹת אחדוֹת של פּוֹעלים שבּסביבתוֹ יש גם כּן מישהוּ שמחפּשׂ דרך להתישבוּת…

הבאתי רק דוּגמה אחת. אפשר היה לאסוֹף עוֹד דוּגמאוֹת, בּאיזוֹ מידה ציבּוּר הפּוֹעלים היה רחוֹק מלהכניס את האידיאה ההתישבוּתית לתכנית פּעוּלתוֹ. וּבכל זאת, כּיצד בּאוּ נסיוֹנוֹת ההתישבוּת הראשוֹני?

איך קרה שבּאוירה כּזאת וּבאידיאוֹלוֹגיה שלטת זוֹ, הגיעוּ בּכל זאת לידי התישבוּת? התשוּבה היא, שבּעצם, ההתחלוֹת הראשוֹנוֹת כּוּלן בּאוּ לא מתוֹך

מחשבה מכוּונת מראש של מישהוּ, כּי אם מתוֹך צרוֹר השתלשלוּיוֹת, אשר היוּ, בּאמת, גנוּזוֹת בּעצם הדברים הללוּ, אבל עוֹשׂיהם לא ידעוּ על כּך. אין לוֹמר שד"ר רוּפּין – בּבוֹאוֹ לארץ – ידע שהוּא המישב על פּי תכנית מסוּימת עם עקרוֹנוֹת מסוּימים. אין להגיד שאנשי העליה השניה בּבוֹאם לארץ ידעוּ על התישבוּת, ואם ידעוּ על התישבוּת – שהיוּ להם רעיוֹנוֹת בּרוּרים בּיחס אליה.

אם נשאל מה קדם אצלנוּ בהתישבוּת: האידיאה ההתישבוּתית, התיאוֹריה ההתישבוּתית, אוֹ צוּרת ההתישבוּת, – הרי התשוּבה תהיה, עד כּמה שהדבר לא יהיה מוּזר בּעיניכם, שצוּרת ההתישבוּת, והקבוּצה כּצוּרת התישבוּת, קדמוּ לאידיאה ההתישבוּתית. זאת אוֹמרת, לא שאנשים ידעוּ בּרוּר שהם צריכים להתישב וזוֹהי התכנית שלהם, וּמתוֹך טיפּוּל בּהתישבוּת הגיעוּ לצוּרה מסוּימת של התישבוּת – לצוּרת הקבוּצה. להיפך: היסוֹד של הקבוּצה היה טמוּן בּתוֹך העליה השניה. הוּא היה קיים אפילוּ לפני התישבוּתה. הוּ א היה קיים כּכוֹח פּנימי, לא מבוֹרר לה, שפּעל בּתוֹכה וחיפּשׂ לו כּל מיני צוּרוֹת, ורק לאחר זמן התגלגלה הצוּרה המוּפשטת הזאת בּצוּרה מוּחשית של התישבוּת.

הקבוּצוֹת הראשוֹנוֹת בּארץ לא התחילוּ מזה שאנשים בּאוּ ואמרוּ: “אנחנוּ רוֹצים להתישב וּלעבּד קרקע וּלפיכך נעשׂה כּך וכך!” זה לא היה! אלא מה היה? – החלוֹם של קוֹמוּנה, כּלוֹמר, חלוֹם של חיים שיתוּפיים, של חברוּת ושויוֹן, אוּלי מתוֹך אידיאה סוֹציאליסטית, אוֹ מתוֹך סגוּלוֹת

אישיוֹת מיוּחדוֹת של החוֹמר האנוֹשי הזה של העליה השניה. גם בּעליה הראשוֹנה היוּ התחלוֹת של חיי שיתוּף. גם אצל מיסדי זכרוֹן-יעקב וראשוֹן-לציוֹן, גם אצל אנשי בּיל"וּ פּעלוּ בּאיזוֹ שהיא מידה מתחילה גוֹרמים שיתוּפיים. השיתוּפיוּת הזאת נתקלה בּמכשוֹלים פּנימיים וחיצוֹניים

ונשבּרה. אבל הכּוֹחוֹת האלה פּעלוּ כּבר מאז.

בּעליה השניה היוּ גם כּאלה אשר היוּ אוּלי מתנגדים לאלמנטים של סוֹציאליזם, מתוֹך התנגדוּת לצוּרוֹת הסוֹציאליזם היהוּדי,

שגרם להתבּוֹללוּת ואנטי-ציוֹנוּת והסתגלוּת תמידית לחוּץ, אבל הם נשׂאוּ בּקרבּם את החוָיה הסוֹציאליסטית וערכים סוֹציאליסטייִם. יחד עם זה הביאוּ אתם התנגדוּת למוּנחים הסוֹציאליסטיים, התנגדוּת לכל מוּשׂג מקוּבּל בּענין זה.

את הגילוּי של הקבוּצה, את הרעיוֹנוֹת של שויוֹן בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, לא בּרוּרוֹת – הביא אתוֹ העוֹלה של העליה השניה. משוּם כּך נוֹצרה קבוּצת סתתים בּירוּשלים והוֹפיעוּ קבוּצוֹת קבּלניוֹת קטנוֹת,

שהיוּ בּנוּיוֹת על יסוֹד של שיתוּף שלם. ודבר מוּזר הוּא: דוקא אוֹתן הנקוּדוֹת הישוּביוֹת הראשוֹנוֹת – נוֹשׂאיהן לא היוּ אנשים שחפצוּ

בּהתישבוּת, כּי אם אנשים שחפצוּ בּשיתוּף. למשל, הקבוּצה החקלאית הראשוֹנה אשר התחילה לנהל משק בּאוֹפן משוּתף, “הקוֹלקטיב בּסֶגֶ’רה” (זה הנסיוֹן לקבּל משק על אחריוּת של פּוֹעלים וּלקבּל אוֹתוֹ על אחריוּת משוּתפת) – הוּא קם לא משוּם שחלוֹמם של מיסדיו היה ליצוֹר משק משוּתף. להם היוּ אידיאוֹת פּוֹליטיוֹת. האידיאה שלהם היתה שמירה. משק וחקלאוּת – זה היה תוֹספת לשמירה. חלוֹמם היה: ליצוֹר כּוֹח יהוּדי אשר ישנה את המשטר בּארץ ואת התלוּת בּערבים.

בּאחת מהרצאוֹתי הראשוֹנוֹת הבאתי איזוּ דוּגמאוֹת,

בּאיזוֹ מידה היה הישוּב העברי משוּעבּד לערבים. השמירה הערבית היתה, בּעצם, תשלוּם מס לאיזה אֶפנדי. היה קיים בּמוֹשבוֹת משטר של שעבּוּד מוּחלט, מבּחינת הבּטחוֹן, לכוֹחוֹת פיאוֹדליים שוֹנים בּארץ. אוֹתם

האנשים, אשר בּאוּ בּתקוּפה וּמסביבה של ראשית ההגנה העצמית בּרוּסיה, העלוּ עמהם את הרעיוֹן של קוֹממיוּת יהוּדית מדינית. הם לא ידעוּ איך לעשׂוֹת זאת, אבל הרגישוּ שהדבר הראשוֹן שיש לקיימוֹ הוּא – לישר את הגו וליצוֹר כּוֹח עברי. בּשבילם החקלאוּת היתה אחד האמצעים לכך, ולא הכּל עמד על החקלאוּת.

ואוֹתוֹ הדבר נכוֹן גם לגבּי הנסיוֹן השני, אשר קבע את ענין ראשית התישבוּת העוֹבדים עצמה – ענין אוּם-ג’וּני (היא דגניה שלאחר כּך). הראשוֹנים אשר הקימוּ את הקבוּצה הזאת לא התכּוונוּ להיוֹת מתישבים. נסיוֹן זה התכּוון לתת תשוּבה על שאלה עצוּמה: אם אפשרית עבוֹדת התישבוּת בּאחריוּת עצמית של מתישבים וּללא פּקידוּת. אבל לא הרעיוֹן שהם יהיוּ מתישבים הביא אוֹתם לכך.

הפּוֹעל בּארץ נתקל בּכמה דברים שלגמרי לא היה מוּכן להם. אמנם, היתה לוֹ אידיאוֹלוֹגיה שהוּא צריך להיוֹת פּוֹעל שׂכיר, וּפוֹעל שׂכיר הרי צריך לעבוֹד אצל נוֹתן-עבוֹדה (אף שהוּא בּדרך כּלל היה פּוֹעל טוֹב וּמסוּר וחרד למשק. הרבּה דוּגמאוֹת ישנן איך גילוּ הפּוֹעלים אחריוּת למשק בּוֹ עבדוּ. למשל, כּאשר הכריזוּ פּוֹעלים שביתה אצל האִכּרים בּמסחה, ואכּר אחד נסע, הרי אף על פּי שהעיקרוֹן של שביתה היה איתן, קיבּלה הקבוּצה השוֹבתת בחלטה שהוֹאיל והאִכּר איננוּ והחבר שלהם השׂכּיר את עצמוֹ כּאחראי למשק, הוּא חייב לעבוֹד גם בּעת השביתה), אבל, יחד עם זה, כּל ענין שהיה בּוֹ משוּם אַדנוּת, משוּם שלטוֹן של בּעל-הבּית, ואפילוּ אם זה היה בּעל-בּית זעיר, נתגלוּ בּוֹ תמיד בּין בּעל-הבּית וּבין הפּוֹעלים

ניגוּדים בּלתי-פּוֹסקים. אמרתי לפני כן שהמרחק בּין האכּר בּגליל וּבין הפּוֹעל שם היה קטן מאד. כּוּלם היוּ שרוּיים בּמִסכּנוּת גדוֹלה גם בּאוֹפן פיזי. וּבאשר לא היה מקוֹם לקוֹנפליקטים בּין הפּוֹעל והאכּר, כּמוֹ בּיהוּדה, פּרצוּ בּיניהם קוֹנפליקטים על יסוֹד נפשי. וּבמקוֹם שהיה משק גדוֹל (כּגוֹן החוָה כּנרת), ונוֹתן-העבוֹדה אוֹ מנהל העבוֹדה היה רוֹאה עצמוֹ כּבעל זכוּיוֹת מסוּימוֹת – שם פּרצוּ קוֹנפלקטים

רבּים.

הפּוֹעל בּארץ, בּהתבּוֹננוֹ אל המשק הפּקידוּתי של הבּרוֹן הרגיש התנגדוּת כּל כּך עמוּקה לא רק לזה שהוּא מנוּצל (זה אוּלי העסיק אוֹתוֹ פּחוֹת), אלא לשעבּוּד הפּקידוּתי. בּיחס לפּוֹעלים מאנשי העליה השניה הניגוּד שהיה בּיניהם וּבין האכּרים לא היה על בּסיס זה שהאכּר מתעשר מניצוּל הפּוֹעל, אלא על רקע ניגוּדים חברתיים, ניגוּדי שלטוֹן אוֹ גם ניגוּדי דעוֹת.

בּמידה שנמצאוּ בּארץ מקוֹמוֹת-עבוֹדה מעטים שהיוּ קשוּרים

בּעבוֹדה עברית, כּלוֹמר, החווֹת, כּמוֹ חַות סג’רה, שהיתה חוה של יק"א, אוֹ היקב של ראשוֹן-לציוֹן אוֹ היקב של זכרוֹן-יעקב, אוֹ החווֹת הלאוּמיוֹת: כּנרת, בּן-שמן וחוּלדה – שם נתגלה הניגוּד בּין הפּוֹעל ובין שלטוֹן האַדמיניסטרציה.

חשיבוּת היסטוֹרית מיוּחדת היתה לניגוּדים אלה בּכנרת,

מפּני שהניגוּד הראשוֹן בּכנרת הביא לכך שהפּוֹעלים הציעוּ את עצמם לנהל חלק מן המשק של כּנרת (היה חלק מאדמת כּנרת, שנמצאה מעֵבר לירדן, בּאוּם-ג’וּני) על אחריוּת עצמם.

הניגוּד הראשוֹן בּכנרת גרם להצעה מצד הפּוֹעלים, שתינתן להם חלקת אדמה לעבּדה על אחריוּתם; הניגוּד השני בּכנרת – הביא להתפּוֹצצוּת גמוּרה של משטר הפּקידוּת בּחוה זוֹ.

עוֹד בּטרם נתגלוּ כּוֹחוֹת בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים,

שהיה להם בּטחוֹן עצמי כּי יוּכלוּ להקים איזוֹ צוּרת התישבוּת על דעת עצמם, קמוּ בּקרבּנוּ כּוֹחוֹת חיוּניים אשר שללוּ את הצוּרה המשקית הקיימת ושללוּ כּל משטר של אדמיניסטרציה בּהתישבוּת. יוֹתר מאשר היה חשוּב להם שהפּוֹעל יקבּל עוֹד גרוּש ליוֹם, היה חשוּב למענם קוֹדם כּל שהפּוֹעל

יעבוֹד בּהנהלת עצמוֹ. רגש האחריוּת בּעבוֹדה – הוּא אשר תבע בּמידה מרוּבּה הרבּה יוֹתר לצאת לדרך ההתישבוּת העצמית, לפני שצמחוּ איזוּ אידיאוֹת של צוּרוֹת התישבוּת.

כּדוּגמה לכך, כּמה קשה היה ענין ההתישבוּת של אוּם-ג’וּני (והוּא היה הנסיוֹן הראשוֹן שהצליח), אקרא מדברי חבר, אשר עבד אִתם שם:

“תנאי העבוֹדה והחיים בּאוּם-ג’וּני היוּ קשים מאד, כּי בּרשוּת החברים היה רק בּנין אחד של חוֹמר שקיבּלוּ מהערבים, וּבנוּ צריף קטן שישמש בּתוֹר מטבּח וחדר-אוֹכל. עם התחלת הקיץ ועם החוֹם הגדוֹל ששׂרר בּמקוֹם היוּ התנאים הסַניטריים וצרכי הרפוּאה לקוּיים. הגברים התחילוּ לחלוֹת הרבּה, בּהשפּעת החוֹם הגדוֹל שבּסביבה (“הגברים”, בּסך הכּל היה מספּרם שמוֹנה. כּלוֹמר, מספּר חברי אוּם-ג’וּני שחתמוּ על החוֹזה היה ששה, עבדוּ אז שמוֹנה ואחר כּך עשׂרה. בּ. כּ.), ולא היה אפילוּ מקוֹם לנוּח מהשמש הלוֹהטת, וזה השפּיע מאד על בּריאוּת החברים. החדרים היוּ מלאים פּרעוּשים ויתוּשים, כּך שלא יכלוּ לשבת אפילוּ רגע אחד בּתוֹך החדרים, ותיכף אחרי האוֹכל היוּ בּוֹרחים מתוֹכם, והקדחת גברה. אחרי גמר הקציר והתחלת הדיש היוּ ימים שכּמעט לא היוּ די אנשים מבּין עשׂרת האנשים שהיוּ אז בּקבוּצה (וזה היה כּבר בּסוֹף הקיץ. בּ. כּ.) לצאת לעבוֹד עם ארבּעת זוּגוֹת הבּהמוֹת. זה השפּיע מאד על מצב-רוּחם של החברים מהצד המוּסרי. היוּ בּין החברים שכּמעט בּמשך חוֹדש לא יצאוּ לעבוֹדה. החברים חשבוּ שהגוֹרן לא תכסה את ההוֹצאוֹת, וזוֹ היתה בשבילם אכזבה מוּסרית קשה”.

אני מביא את הקטע הזה רק כּדי שלא תשתכּרוּ כּל כּך מהתמוּנה שנוֹצרת לאחר עשׂרוֹת שנים, שבּאמת אוּם-ג’וֹני הצליחה ולא היה הפסד. טעוּת מוּחלטת היא לחשוֹב שהיתה להם אוֹתה הוַדאוּת שישנה בּימינוּ, כּאשר מישהוּ הוֹלך לבנוֹת משק. האנשים ההם הלכוּ לאוּם-ג’וֹני בּהכּרה שהם עוֹשׂים נסיוֹן שיכוֹל בּנקל להיגמר בּכשלוֹן.

אגב, את היחס השלילי המוּחלט של רוּבּם לעבוֹד על ידי אדמיניסטרציה, גם מבּחינה כּלכּלית וגם מבּחינה חברתית, כּבר אפשר למצוֹא בּאוֹפן בּרוּר מאד באוֹתוֹ המאמר של ויתקין. בּתביעתוֹ לעבוֹר לאידיאה של התישבוּת יש כּבר שלילה גמוּרה לתכנית של התישבוּת שבּאה מהחוּץ – תכנית שדגלוּ בּה טוֹבי הציוֹנוּת, כּמוֹ, למשל, תכניתוֹ ֹ של אוֹפּנהיימר. לפי דעתם של מנהיגי הציוֹנוּת מוּכרחה לעבוֹר תקוּפה ארוּכּה למדי עד שהפּוֹעלים יוּכלוּ לנהל את המשק בּלי הנהלה ממוּנה. הרעיוֹן הזה נתקל בּאי-יכוֹלת נפשית של פּוֹעלים להסתגל למשטר הזה.

המפעלים ההתישבוּתיים הראשוֹנים לא צמחוּ על ידי כּלל הפּוֹעלים וגם לא בּהתאם לרצוֹן כּלל הפּוֹעלים. כּשם שהנסיוֹנוֹת

ההתישבוּתיים של “חוֹבבי-ציוֹן”, כּמוֹ עין-גנים וכדוֹמה, לא היוּ מפעלים מוּסכּמים של ציבּוּר הפּוֹעלים, אלא מפעלים שחלק מציבּוּר הפּוֹעלים תלה בּוֹ תקווֹת; כּשם שחלק מטוֹבי הפּוֹעלים החקלאים נשׂאוּ על גבּם את העבוֹדה בּמוֹשבוֹת בּגליל, – כּן גם הקוֹלקטיב בּסג’רה וכן “העבוֹדה” בּכנרת וכן הענין של אוּם-ג’וּני לא נישׂאוּ על ידי כּלל הציבּוּר, כּי אם על ידי חוּגים של פּוֹעלים, אשר מתוֹך אוֹתוֹ הקוֹמץ של פּוֹעלים שנמצא בּארץ התבּלטוּ על פּי מוֹצאם, לָאו דוקא מוֹצאם הגיאוֹגרפי, אלא מוֹצאם הרעיוֹני.

למדנוּ לפני כן כּיצד התאספוּ בּראשית העליה השניה תשעת הפּוֹעלים בּארץ ודנוּ והצהירוּ על פּרוֹגרמה פּה אחד ועל צרכים מסוּימים וכינסוּ אחר כּך אסיפה גדוֹלה יוֹתר, של 40 איש, וּבסוֹפוֹ של דבר התפּלגוּ בּגלל השם. הפּעם אני אוֹמר בּמפוֹרש: בגלל השם. וזה לא סתם מקרה. כּי תחילה עוֹד לא היוּ הניגוּדים האמיתיים, כּשם שהיוּ בּתקוּפה מאוּחרת יוֹתר בּין “הפּוֹעל הצעיר” וּ“פוֹעלי-ציוֹן”.

“פּוֹעלי-ציוֹן” הראשוֹנים, אנשי הוֹמל, עוֹד לא עברה עליהם כּל ההתפּתחוּת התיאוֹרטית, אשר היתה אצל “פּוֹעלי-ציוֹן” אחר כּך, בּתקוּפת פּוֹלטבה. בּשביל “פּוֹעלי-ציוֹן” שבּאוּ ראשוֹנים לארץ היה קיים רק השם “פּוֹעלי-ציוֹן” וּקצת דביקוּת בּקשרים הפּרוֹליטריים שלהם בּגוֹלה. אבל

עדיין לא היוּ אוֹתם הניגוּדים שבּאוּ אחר-כּך, כּשבּאוּ הפּוֹעלים מרוֹסטוֹב אחוּזי המהפּכה עצמה וראוּ את ארץ-ישׂראל כּארץ אשר צריך להמשיך בּה אוֹתה המהפּכה שבּרוּסיה. עוּבדה היא שחלק אחד כּבר ראה את ההתפּתחוּת של מפלגת “פּוֹעלי-ציוֹן” שלא לפי טעמוֹ, וחלק אחר היה לוֹ יחס של חברוּת סנטימנטלית למוֹצא המפלגתי מהוֹמל (הקבוּצה הראשוֹנה שעלתה לארץ מהוֹמל, שהיתה שוּתפה בּהגנה, היתה עוֹד כּוּלה ציוֹנית, למרוֹת זה שבּאה כּבר בּתקוּפת אוּגנדה; ונשארוּ אצלם חברים קרוֹבים בּגוֹלה, כּמעט מנהיגים שלהם. החלק הניכּר מאוֹתם החברים החשוּבים שלהם שנשארוּ בּגוֹלה עשׂוּ את כּל דרך הגלגוּלים שעברה על התנוּעה בּארץ, עד שהגיעוּ לדרך אוּגַנדה-טריטוֹריאַליזם ואחר כּך יצאוּ מכּלל הציוֹנוּת). הנאמנוּת של אנשי הוֹמל שהגיעוּ ארצה לַשם “פּוֹעלי-ציוֹן” היתה מתוֹך הרגשה שהנה שם בּגוֹלה נמצאים חבריהם, והשם הזה משתף אוֹתם. אמנם השם הזה, אשר בּגללוֹ נלחמוּ פּה, חדל אחר כּך לשתף אוֹתם, כּי חבריהם שם ויתרוּ על הארץ. אבל בּמוּבן הפּרוֹגרמטי-הרעיוֹני – הפּילוּג הזה שקרה בּאוֹתם הימים לא היה פּילוּג.

ההתחלוֹת הראשוֹנוֹת של ארגוּן שיתוּפי קיבּוּצי היוּ

שייכוֹת לחוּגים מסוּימים. כּמוֹ שבּקבוּצה הסג’ראית שלטוּ

“פּוֹעלי-ציוֹן”, כּך אלוּ שהלכוּ לעבוֹד בּכנרת (והם הלכוּ לעבוֹד בּכנרת

נגד רצוֹנם של אחרים), שלט בּתוֹכם פּחוֹת אוֹ יוֹתר “הפּוֹעל הצעיר”, עד כּדי כּך שיש פּה ענין סטַטיסטי מענין מאד: קבוּצת אוּם-ג’וּני, שהיוּ בּה ששה אנשים, כּבר התכּוֹננה על פּי מַפתח של סיעוֹת, אף על פּי שכּל הפּוֹעלים האלה היה להם משקל אישי גדוֹל מאד. הם היוּ מחוּלקים. שלוֹשה אנשים היוּ מתוֹך אוֹרגניזציה ששמה היה “החוֹרש” וּשלוֹשה – היוּ שייכים לאוֹרגניזציה ששמה היה “עבוֹדה”. “החוֹרש” היה, בעצם, הנסיוֹן הראשוֹן בּארץ לאחד את כּל הפּוֹעלים החקלאים, בּלי הבדל שייכוּת מפלגתית, כּפוֹעלים בּגליל.

מה היה הארגוּן ששמוֹ היה “עבוֹדה”? – אם להשתמש בּטרמינוֹלוֹגיה המוֹדרנית של זמננוּ, היה זה הקיבּוּץ הארצי הראשוֹן אוֹ “גדוּד עבוֹדה” הראשוֹן בּארץ. הרעיוֹן היה: שאנשים מתאחדים על יסוֹד של שיתוּף אישי ושויוֹן ואחריוּת גמוּרה, ואפילוּ משמעת, לקיים תפקידים חלוּציים ידוּעים. הרעיוֹן של התישבוּת עוֹד לא היה מקוּבּל עליהם. אבל האנשים הסכּימוּ שבּכל מקוֹם שהם נמצאים הם מהוים יחד פּלוּגה (אם כּי המלה “פּלוּגה” לא היתה קיימת, כּמוֹ שלא היתה קיימת המלה “גדוּד”). הם חיים בּשיתוּף גמוּר וּמקיימים פּקוּדוֹת של הנהלתם. הנהלתם היתה די מרוּכּזת. היה ועד של כּל סניף וּסניף, וּבראשוֹ – אדם אחד, אשר הוּא יכוֹל היה לקבּוֹע את הדברים. והאנשים הללוּ צריכים היוּ לראוֹת את עצמם כּגוּף שנוֹתן אנשים לכל צוֹרך שיבוֹא: לעבוֹדה ולשמירה וכוּ'. בּארגוּן זה היוּ לא יוֹתר מ-30–40 חבר וּמכּל מיני מקוֹמוֹת בּארץ.

כּשהסכּימוּ לקבּלת אוּם-ג’וּני, פּנוּ אל שני הגוּפים החברתיים המסוּימים שכּל אחד מהם ישלח שלוֹשה אנשים. היתה זאת חלוּקה, שהיתה לפי מפתח, עד כּמה שהיה ידוּע לי. אבל היתה חלוּקה אחרת, שעליה כּוֹתב אחד האנשים, שהיה השביעי אוֹ השמיני מאלה שעבדוּ בּתוֹך אוֹתוֹ מפעל:

“עברוּ לשם ששה חברים, בּתוֹר גרעין של המשק, והם החברים אליעזר שוֹחט וישׂראל בֶּצֶר, בּתוֹר חברי ועד “החוֹרש”; שנים מתוֹך מפלגת “הפּוֹעל הצעיר”, שהם היוּ גם מהחברים הראשוֹנים שבּאוּ לכנרת, והם: ישׂראל בּלוֹך וחיים צימרמַן; וּשנים מחברי “השוֹמר”, אז “פּוֹעלי-ציוֹן”, והם: משה קריגסר ונתן בּרגמַן”.

כּדי להרכּיב את ששת האנשים צריך היה להביא לידי הסכּמה את “החוֹרש”, את “העבוֹדה”, את “השוֹמר”, את “פּוֹעלי-ציוֹן” ואת “הפּוֹעל הצעיר”. וכל אחד ואחד מחברי הגוּף זה הוּא כּבר – למעשׂה – ייצג לא ארגוּן אחד, אלא יוֹתר, כּגוֹן אליעזר שוֹחט, שייצג את “החוֹרש” ואת “הפּוֹעל הצעיר”. הנסיוֹן הראשוֹן להרכּיב מפעל התישבוּתי לשנה אחת הכריח אנשים להביא את החבוּרוֹת הקיימוֹת (בּין שהתקיימוּ בּאוֹפן פוֹרמַלי אוֹ לא) לסידוּרים מסוּימים.

הנסיוֹנוֹת האלה של פּעוּלה להרכּבת גוּף מאוּחד להתישבוּת

בּמשך זמן רב לא התגבּשוּ, לא הגיעוּ לידי כּך שמַשהוּ יהיה קיים. מלבד האִרגוּן היחידי, “החוֹרש” – כּל המפעלים האחרים, אם גם לא נקראוּ מפלגתיים, היוּ בּחסוּת המפלגוֹת. כּמוֹ “השוֹמר”, שהיה בּחסוּת

“פּוֹעלי-ציוֹן”. אוּלי הארגוּן האחד שהיה מחוּץ להשפּעה ישרה היה – “החוֹרש”. אבל שׂדה פּעוּלתוֹ של “החוֹרש” היה צר למדי. וּלמעשׂה, כּאשר הזדמנוּ ענינים גדוֹלים יוֹתר – לא הוֹעילה החלטה של “החוֹרש”. למשל, “החוֹרש” החליט להחרים את כּנרת. אבל זה לא עזר לוֹ. בּאוּ חברים מיהוּדה, אשר היוּ תחת השפּעת “הפּוֹעל הצעיר”, והם פּעלוּ על פּי דרכּם והלכוּ לכנרת. ולא היוּ, מחוּץ ל“החוֹרש”, נסיוֹנוֹת גדוֹלים יוֹתר אשר יגַבּשוּ את הכּלל כּכלל.

הדברים היוּ קשוּרים לא כּל כּך בּויכּוּחים

אידיאוֹלוֹגיים על פּרוֹגרמה להבּא, הם היוּ קשוּרים בּדבר-מה אחר: בּהערכת האדם. זאת אוֹמרת, כּל חוּג, בּמידה שחוּגים כּאלה היוּ מאוּרגנים בּארץ,

לא עסקוּ כּל כּך בּפּרוֹגרמוֹת (למרוֹת שהיוּ קיימוֹת פּרוֹגרמוֹת

שוֹנוֹת), אלא שהוּא ידע יפה שהחוּג השני לא יצלח לשוּם דבר, אוֹ, על כּל פּנים, לא יצלח לדברים מסוּימים. נאמר, חוּג ידוּע בּא מתוֹך תרבּוּת עברית (אמנם, לא היתה מידה כּל כּך מרוּבּה של תרבּוּת עברית בּיניהם. לא צריך להפריז גם בּענין זה. כּמוֹ שאני רוֹצה להרוֹס כּל מיני מוּשׂגים מקוּבּלים בּנוֹגע לעליה השניה, כּך גם בּענין העברית רוֹצה אני לבטל את המוּשׂג המקוּבּל הזה. אנשי העליה השניה – רבּים מהם לא ידעוּ עברית בּבוֹאם לארץ: האסיפוֹת הראשוֹנוֹת והועידוֹת הראשוֹנוֹת של “הפּוֹעל הצעיר” התנהלוּ לא בּעברית, עד כּדי כּך שאדם כּמוֹ יוֹסף אהרוֹנוֹביץ פּעם הסתלק מישיבת-ראש, מפּני שהוּא דרש שידבּרוּ עברית, והאסיפה לא היתה עוֹד מוּכנה לדיבּוּר עברי, אם כּי לא היוּ אידישיסטים, להיפך, היוּ בּעד עברית. ולא עזר לוֹ לאהרוֹנוֹביץ והוּא התפּטר, והישיבה המשיכה להתנהל בּאידיש. האסיפה הראשוֹנה של הפּוֹעלים שאני השתתפתי בּה בּארץ גם כּן התנהלה בּאידיש). אבל בּמידה שהיה קיים חוּג שהיה קשוּר לעברית בּאיזוֹ צוּרה שהיא והעריך את הדבר, הרי יחסוֹ לאנשים שלא היה להם אוֹתוֹ קשר לעברית לא היה יחס של חברוּת רבּה. דוּגמה אחרת: סיפּרתי לכם קוֹדם על הויכּוּח האידיאוֹלוֹגי – על ידי מי תיבּנה הארץ: אם על ידי “פּוֹעל טבעי” אוֹ על ידי “פּוֹעל אידיאַלי”? על הבּיטוּל – מצד אחד – לגבּי הפּוֹעל הטבעי, והבּיטוּל מצד שני – לגבּי הפּוֹעל האידיאלי, שאיננוּ מסוּגל לעמוֹד בּנסיוֹנוֹת קשים. אוֹתוֹ בּיטוּל היה קיים מצד בּחוּר שכּבר לבש עַבַּיה וידע להשתמש בּרוֹבה כּלפּי מי שעדיין לא הגיע למדרגה זוֹ. וּכמוֹ בּכל ארץ של עליה יש מרחקים של ותיקוּת בּגבוּלוֹת של 3–6 חדשים. וּמי שהקדים את חברוֹ בּחצי שנה הרי הוּא גֶ’דָה (בּן-חיל), וזה שבּא אחריו הריהוּ “בּן-בּעל-בּית”, “אַברך” וכדוֹמה. ניגוּדים כּאלה מילאוּ תפקיד גדוֹל, כּאשר עדיין לא היה כּוֹח לנַסח ניגוּדים חשוּבים יוֹתר.

וּבכן, קוֹדם כּל, היחס האישי שבּוֹ נתקל כּל אחד ואחד מאתנוּ בּבוֹאוֹ לארץ, כאשר הוּא נתקל בּחוּגים פּחוֹת אוֹ יוֹתר מגוּבּשים, אשר היוּ כּל כּך בּטוּחים, שהאנשים מהחוּג האחר אינם מסוּגלים למלא אוֹתוֹ תפקיד שהם חוֹשבים אוֹתוֹ לנכוֹן. אדם כּמוֹ שלמה לביא כּשהלך לשמירה ונעשׂה חבר בּ“השוֹמר” – הרי זה “קרע עינים”. ודאי, לא חסרוּ הערוֹת מכּל צד שהוּא “פּוֹעל-הצעיר’ניק” וּמקוֹמוֹ לא יכּירנוּ בּ“השוֹמר”. מקרים כּאלה, של הצטרפוּת איש מחוּג אחד לשני לשם תפקיד מסוּים – לא היוּ נעכּלים בּקלוּת.

כּאשר מי שהוּא היה מעוֹרר רעיוֹן על איזה ענין משוּתף – הרי דבריו לא שנתקלוּ בּהתנגדוּת רעיוֹנית, אלא נתקלוּ בּאיזה אי-אֵמוּן. “כבר שמענוּ. מה ממשוּת יש בּדבר הזה?” כּי לא היתה ממשוּת בּארגוּן הפּוֹעלים. היתה ממשוּת בּזה שאנשים היוּ קשוּרים עם חבריהם מחוּץ-לארץ מבּחינה רעיוֹנית. אף שקשר זה היה רוֹפף. אבל להעמיד את היחסים על קשר חדש עם כּוּלם יחד (ואזי – הרי ניטל מהם היסוֹד של אינטימיוּת חברית, היסוֹד של אֵמוּן בּמנהיג) – מה הדבר הזה יכוֹל היה לתת?!

“החוֹרש” היה הנסיוֹן הראשוֹן והיחידי המוּצלח לגבּש את הקשרים של כּלל הפּוֹעלים – עד קוּם ההסתדרוּת. הוּא, בּעצם, נעמיד לעצמוֹ תפקיד פּשוּט מאד: כּאשר היה מגיע פּוֹעל לגליל צריך היה חבר ועד “החוֹרש” ללכת וּלשׂוֹחח עמוֹ וּלהלין אוֹתוֹ בּחדרוֹ, על הרצפּה. והוּא ידע שהיה צריך ללכת לאכּר פּלוֹני אוֹ אלמוֹני וּלהשׂיג בּשבילוֹ עבוֹדה. התפקיד האִרגוּני שלהם היה: ליצג את הפּוֹעל, בּמידה שהיה בּיכלתוֹ של האִרגוּן, ושוּם תפקידים אחרים, כּפי שראינוּ אוֹתם אחר כּך בּהסתדרוּת, בּימים הראשוֹנים ההם לא יכלוּ להיוֹת.

הנסיוֹן היחידי של ארגוּן משהוּ משוּתף בּיהוּדה, לפני היוֹת ההסתדרוּת, ושנקלט בּציבּוּר ושאני יכוֹל עליו לדבּר (יתכן שהיוּ נסיוֹנוֹת בּוֹדדים שלא הגיעוּ אלי), היה הנסיוֹן להקים בּפתח-תקוָה קלוּבּ בּלתי-מפלגתי של פּוֹעלים. הנסיוֹן הזה גם כּן לא הציג לעצמוֹ שוּם מטרוֹת גדוֹלוֹת, כּי אם רצה להילָחם עם היתמוּת, עם הגַלמוּדיוּת של הפּוֹעל בּמוֹשבה. ידעוּ שניסוּ כּבר לפתוֹח מטבּחים של פּוֹעלים ולא

הצליחוּ, כּי תמיד נגמרוּ בּפשיטת-רגל. אוּלי מישהוּ חלם על צרכּניה אוֹ שהחל לעשׂוֹת משהוּ אחר וזה התבּטל. כּל מיני תכניוֹת מעשׂיוֹת יוֹתר להיטיב לפּוֹעלים לא יכלוּ להיקלט. כּשבּא רעיוֹן כּי הפּוֹעלים המתגלגלים בּשני ה“הוֹטלים”, אשר היוּ מפוּרסמים גם בּלכלוּכם וגם בּרעש שלהם, צריך לסַדר איזה מקוֹם שיוּכלוּ לשתוֹת בּוֹ תה בּאוירה יוֹתר נעימה – אי אפשר להגיד שזה התקבּל בּאֵמוּן.

וּבכל זאת אוֹתוֹ נסיוֹן ראשוֹן על הקמת הקלוּבּ הפך למשהוּ אשר מילא תפקיד, אוּלי הוֹדוֹת לכך שהצטרפוּ אנשים מסוּימים למעשׂה זה. הקלוּבּ נוֹסד בּפתח-תקוָה בּתקוּפה שנתרבּוּ פּוֹעלים בּמוֹשבה (אוּלי

הגיעוּ עד מאתים איש); וּבאוֹתוֹ זמן בּא לעין-גנים א. ד. גוֹרדוֹן, שהיה גר בדרך כּלל בּרחוֹבוֹת; וגם בּרנר הגיע בּאוֹתוֹ זמן לעין-גנים, והם חיוּ בּחברה הזאת בּלי משפּחוֹת. וכל מה שהיה שייך לעוֹלם רוּחני-חבֵרי כּמעט שאי אפשר היה לחיוֹת אוֹתוֹ אם לא בּסביבה משוּתפת זוֹ. הצוֹרך הזה בּהקמת איזוֹ נקוּדה חברתית משוּתפת היה די גדוֹל. והמוֹסד הזה התקיים כּמה זמן והביא את הציבּוּר בּמגע רעיוֹני ואנוֹשי, מחוּץ למגע הכּלכּלי בּקשר עם חיפּוּשׂ עבוֹדה. לפני כן לא היתה כּלל אפשרוּת כּזאת. אנשים הבּיטוּ כּעל דבר מוּזר על כּך שאדם שאינוֹ מחוּגם יכוֹל להיוֹת שייך לחברתם: למשל, אדם שיש לוֹ השׂכּלה סוֹציאַליסטית יש לוֹ ענין עם “פּוֹעל-צעיר’ניק”, אוֹ גם להיפך, בּחוּר “פּוֹעל-הצעיר’ניק”, בּעל תרבּוּת עברית – ויש לוֹ מגע עם בּחוּרים שאין להם שייכוּת לדברים אלה.

בּאוירה חברתית זאת מילא המוֹסד הזה תפקיד כּלשהוּ, ולפעמים גם הגיע למדרגה די גבוֹהה, כּגוֹן בּשעת קריאת פּרק בּתנ"ך על ידי גוֹרדוֹן, שהיה קוֹרא בּלי פּירוּש המקרא, אבל בּהרבּה התרגשוּת; אוֹ בּהוֹפעת בּרנר בּאיזוֹ הרצאה אוֹ אפילוּ בּאיזוֹ התפּרצוּת אוֹ הערה

שהעיר. כּל זה מילא תפקיד גדוֹל. אוּלם, בּכל זאת לא הביאה פּגישת אנשים זוֹ לידי כּך שיתגבּש בּתוֹך חיי החוּג המפלגתי איזה שהוּא מפעל משוּתף. לא היה מי שיקלוֹט קריאה לארגוּן כּללי של הפּוֹעלים. וגם לא היה בּרוּר מה יעשׂה הארגוּן הכּללי הזה.

הנסיוֹן הראשוֹן לארגוּן כּללי של פּוֹעלים, שנקלט בּאיזוֹ

מידה שהיא, היה קשוּר, בּעצם, עם שביתת כּנרת. שביתת כּנרת שברה לגמרי את ענין האדמיניסטרציה, ואם גם נתנה לפּוֹעלים, לשוֹבתים עצמם, – פּיטוּרים, אבל לציבּוּר הפּוֹעלים בּהיקפוֹ נתנה הכּרה גדוֹלה של כּוֹח וחשיבוּת ושינתה את מצבם בּארץ. שביתה זוֹ הוֹכיחה להם כּי התנוּעה הציוֹנית לא תתנהל מעתה כּמוֹ שהתנהלה עד עכשיו, ושלא יכוֹל להיוֹת מנהל של חוָה ציוֹנית אם אין הסכּם עם הפּוֹעלים. זה הרים את ההכּרה עצמית של ציבּוּר הפּוֹעלים, שהיה אז בּגליל.

עמדוּ אז בּפני התחלוֹת של מפעלים בּשיטת אוֹפּנהיימר. הפּוֹעלים לא קיבּלוּ את הדרך הזאת. וּפתאוֹם הגיע מכתב מקֶלן, שהפּוֹעלים צריכים לבחוֹר בּא-כּוֹח בּועד לענין זה. הפּוֹעלים לא ידעוּ אם לקבּל הצעה זוֹ אוֹ לא. מתוֹך כּך החליטוּ, בּתוֹך אוירה זוֹ, לכנס את בּאי-כּוֹח פּוֹעלי הגליל, לדוּן בּדבר. לפי הידיעוֹת שיש בּידי, היה המוֹדד של בּחירוֹת לועידה בּאוּם-ג’וּני אחד לשמוֹנה, והיוּ שבעה-עשׂר צירים. מתוֹך כּך יכוֹלים אַתם לדעת כּמה פּוֹעלים היוּ אז בּגליל: שבעה-עשׂר כּפוּל שמוֹנה.

ועידה זוֹ של 17 צירים התקיימה בּאוּם-ג’וּני והיא עשׂתה את הנסיוֹן לבחוֹר מוֹסד קבוּע, שיְיַצג את כּל פּועלי הגליל. בּאיזוֹ מידה הענין של התישבוּת, כּהתישבוּת, היה עדיין רחוֹק בּאוֹתוֹ זמן הוּבלט על ידי העוּבדה שההצעה של התישבוּת בּמרחביה לפי תכנית אוֹפּנהיימר נתקבּלה בּאי-הבנה גדוֹלה וּבאי-אַהדה מצד הציבּוּר.

כּמוּבן, היוּ מוֹמנטים שוֹנים שגרמוּ לאי-הבנה זוֹ. צריך לוֹמר שאיש מהנאספים לא ידע בּרוּר מהוּ הדבר המוּצע. מבּחינה ידוּעה אפשר היה להבין את אי-האהדה הזאת להצעת מרחביה אילוּ בּאה כּתוֹצאה מתוֹך אי-בּהירוּתה וּמכּיון שבּיצוּעה נמסר לאַגרוֹנוֹם מהחוּץ. יתכן גם שאת האַגרוֹנוֹם הזה לא הכּירוּ ולא ידעוּ אוֹתוֹ. אבל, בּעצם, היה אי-רצוֹן מצד המתוַכּחים (אני עוֹד רוֹאה אוֹתם לפנַי) לכך שפּוֹעלים יכּנסוּ לאחריוּת התישבוּתית, שאינם יוֹדעים מה טיבה. למה להם להיכּנס לועד של איזה כּזה ולהיוֹת שוּתפים לוֹ? מי יוֹדע מהוּ המפעל הזה? אם קשוּר הוּא בּתיאוֹריה, שמא זוֹ מתנגדת לתיאוֹריה שלנו? אם כּן, למה זה לנוּ? אחד האנשים הראשוֹנים בּציוֹנוּת אשר הבין את רעיוֹן ההתישבוּת – היה קפּלן-קפּלנסקי, והוּא חבר נאמן של “פּוֹעלי-ציוֹן”. אבל אוֹתוֹ חבר “פּוֹעלי-ציוֹן” שדיבּר בּענין זה בּאוֹתוֹ כּינוּס, על כּל פּנים, חשש מאד, שמא יש בּזה סטיה תיאוֹרטית מעקרוֹנוֹתיה של תנוּעת הפּוֹעלים. קראתי לפניכם את דבריה של מַניה שוֹחט, המסַפּרת לפי תוּמה בּאיזוֹ מידה היא פּגשה התנגדוּת גדוֹלה, בּין חבריה וּבין תיאוֹרטיקנים, לכל רעיוֹן של התישבוּת קיבּוּצית.

כּאן קרתה אירוֹניה גדוֹלה: אוֹתם האנשים, אשר בּאוֹתה ועידה של אוּם-ג’וּני פּחדוּ עוֹד מפּני כּל הצעה של התישבוּת בּכלל, והתישבוּת אוּפּנהיימֶרית בּפרט, מתוֹך זה שעצם הרעיוֹן של התישבוּת מאוּרגנת של פּוֹעלים יכוֹל להיוֹת סתירה לסוֹציאַליזם, רבּים מהם נפגשים אחר כּך בּמרחביה אוֹ בּתל-עדשים וּבכמה וכמה קבוּצוֹת והיוּ מהבּוֹנים הנאמנים של הקבוּצוֹת. אבל בּהכּרתם, על כּל פּנים, בּשטח העליוֹן של הכּרתם, הרעיוֹנוֹת האלה טרם הבשילוּ.

האנשים אשר התכּנסוּ בּאוּם-ג’וּני לא הכריזוּ אפילוּ על הקמת הסתדרוּת. הם לא ראוּ עדיין הכרח לאַרגן הסתדרוּת עם כּרטיסי-חבר. החליטוּ רק להקים מוֹסד, אשר יקָרא “ועד פּוֹעלי הגליל”. כּלוֹמר, נציגוּת פּוֹעלי הגליל. אני מצטער מאד שלגבּי אוֹתה מוֹעצה – שהיא היתה התחלה של ארגוּן פּוֹעלי ארץ-ישׂראל – אינני יוֹדע לסַפּר יוֹתר. ואינני יוֹדע אם בּאיזה מקוֹם שהוּא נשמר איזה שׂריד מהחלטוֹת הועידוֹת הראשוֹנוֹת של הפּוֹעלים בּגליל. מה שהיה בּידי – נלקח על ידי התוּרכּים, בּימי חַסַן-בּק. נשדד כּל רכוּשי בּכנרת בּאוֹתוֹ הזמן וגם הלכוּ לאיבּוּד כּל הניירוֹת שהיוּ לי בּאוֹפן פּרטי. וּמבּחינה ציבּוּרית, אינני יוֹדע אם בּאיזה מקוֹם שהוּא היתה דאגה לפרסוּם הדברים הללוּ. אז היוּ כּבר שני עתוֹנים בּארץ-ישׂראל: גם “הפּוֹעל הצעיר” וגם “האחדוּת”. אבל הם לא החשיבוּ את הועידה ההיא בּמידה כּזאת, שיראוּ צרך לפרסם את ההחלטוֹת.

ורק את החוֹמר הדוֹקוּמנטרי מהועידות של פּוֹעלי יהוּדה – הוֹדוֹת למאמץ גדוֹל שנעשׂה ערב העליה השביעית – עלה לאסוֹף יחד במאַסף אחד (“בּעבוֹדה”). בּקוֹשי עלה לכנס את החלטוֹת הועידוֹת, אף כּי לא את כּוּלן. החלטוֹת הועידה החמישית לא נשמרוּ ואני מצטער על כּך שלא נוּכל להקים את ההשתלשלוּת הריוֹנית של הועידוֹת הראשוֹנוֹת בּגליל בּאוֹפן דוֹקוּמנטרי.

אספּר לפי זכרוֹני – בּמידה שאפשר לסמוֹך על הזכּרוֹן – כּמה דברים מההתפּתחוּת הרעיוֹנית של תנוּעת הפּוֹעלים. הועידה הראשוֹנה בּגליל

(אוּם-ג’וּני) היתה בּפסח תרע"א, וּבשבוּעוֹת נקראה הועידה בּיהוּדה.

צפה השאלה: מה, בּעצם, יכוֹלה לעשׂוֹת הסתדרוּת של פּוֹעלים בּארץ-ישׂראל? אנשים הרגישוּ אמנם צוֹרך להתאַרגן. אבל מה יכוֹל היה ארגוּן כּזה בּארץ לעשׂוֹת? אנשים בּאוּ מאירוֹפּה והיה להם מוּשׂג-מה על טרייד-יוּניוֹן ועל ארגוּן של פּוֹעלים. אין זה ארגוּן פּוֹליטי אוֹ אידיאוֹלוֹגי, אלא ארגוּן לצרכים הפּשוּטים והחיוּניים של בּני-אדם. מה הם הצרכים האלה? הפּוֹעל היהוּדי שהתאַרגן בּפּוֹלין וּבליטה ידע: מלחמה לוֹ על קיצוּר יוֹם העבוֹדה, על עזרה בּמקרה של שביתה. גם שם, בּגוֹלה, היה הארגוּן הזה נמצא בּידי אידיאוֹלוֹגים, בּעיקר – לשם תעמוּלה. פּה בּארץ לא היה לאידיאוֹלוֹגים צוֹרך בּארגוּן זה של הפּוֹעלים, ראשי המפלגוֹת לא ראוּ את ההסתדרוּת הזאת כּמכשיר רעיוֹני חזק. משוּם כּך לא תמצאוּ בּועידוֹתיה הראשוֹנוֹת של ההסתדרוּת החקלאית פּרוֹגרמה של פּעוּלה תרבּוּתית. אין הדבר הזה לא בּועידה הראשוֹנה בּגליל ולא בּועידה הראשוֹנה בּיהוּדה.

השאלה היתה: מהי היכוֹלת של מלחמה מקצוֹעית בּידי ארגוּן מקצוֹעי? לקיים שביתוֹת? – הפּוֹעל בּגליל, אשר עבד אצל האכּרים בּמוֹשבוֹת, לא חשב כּלל על שביתוֹת. הוּא עשׂה אוֹתן רק בּחווֹת הלאוּמיוֹת, בּשעת סכסוּכים גדוֹלים. אבל השביתה לא היתה קיימת אצלוֹ כּאמצעי קבוּע. הפּוֹעל בּיהוּדה – לא עלה על דעתוֹ לסדר שביתוֹת. כּי כּל שביתה בּפתח-תקוה וּברחוֹבוֹת היתה נגמרת בּפיטוּרי פּוֹעלים בּלבד. אוֹתוֹ הנשק אשר היה כּל כּך חשוּב בּשביל הפּוֹעל בּגוֹלה – לא יכוֹל היה למלא תפקיד כּלשהוּ בּחיי הפּוֹעל בּארץ, אם לא לדבּר גם כּאן – בּיהוּדה – על החווֹת הלאוּמיוֹת, אשר היוּ לגבּן בּעיוֹת מיוּחדוֹת.

אם כּן, הסתדרוּת אשר אין לה תפקידים תרבּוּתיים, אין לה תפקידים מלחמתיים, אפשרוּיוֹת משקיוֹת ממש – אין לה, מפּני שאין עדיין מחשבוֹת על התישבוּת; בּשביל רעיוֹנוֹת על צרכּנוּת וקוֹאוֹפּרציה – אין לה לא כּסף ולא אמצעים, וגם אין אֵמוּן לרוֹב האנשים שפּעוּלה זוֹ תוּכל להוֹעיל בּמשהוּ – אם כּן, ארגוּן זה מה יש לוֹ לעשׂוֹת?

ואני אקרא לכם מה היה ניסוּח ההחלטוֹת בּענין זה בּועידת פּוֹעלי יהוּדה:

"א) הועידה מכּירה בּנחיצוּת התאחדוּתם של פּוֹעלי יהוּדה החקלאים.

ב) הועידה בּוֹחרת בּעד המרכּזי של פּוֹעלי יהוּדה החקלאים.

ג) הועד המרכּזי נבחר מדי שנה בּשנה על ידי אסיפה כּללית של כּל הפּוֹעלים החקלאים אוֹ בּאי-כּוֹחם.

ד) פּעוּלתוֹ של הועד המרכּזי: להגן על הענינים הכּלכּליים והרוּחניים של הפּוֹעלים, לתַווך וּלפַשר בּמקרי סכסוּכים, בּהישענוֹ על

הוֹראוֹתיה של הועידה; לעזוֹר לזה שבּכל מקוֹם (מוֹשבה וחוָה) יסוּדר ועד פּוֹעלים מקוֹמי. על הועד לבוֹא בּדברים עם ועד הפּוֹעלים המרכּזי שבּגליל".

זאת היתה תכנית הפּעוּלה שיכלה להתווֹת לעצמה אוֹתה ועידת הפּוֹעלים הראשוֹנה בּיהוּדה.

“בּנוֹגע לשאלת ההתישבוּת השיתוּפית (זה ענין תכנית אוֹפּנהיימר. גם פּה דנוּ בּענין בּאי-כּוֹח לועד. בּ. כּ.) לא קיבּלה המוֹעצה החלטה קבוּעה. ורק בּדרך כּלל הבּיעה את אַהדתה לנסיוֹן והחליטה להשתתף בּבחירת שני בּאי-הכּוֹח של הפּוֹעלים לתוֹך ועדת הישוּב השיתוּפי”.

כּפי שאַתם רוֹאים, עדיין לא אמרה ההסתדרוּת, כּאשר בּאה להגדיר את עצמה, מה היא רוֹצה לעשׂוֹת. מלבד הענין של עצם הארגוּן ותיווּך בּמקרים ידוּעים (כּלוֹמר, משׂא-וּמתן עם אכּרים, בּלי כּל כּוֹח של לחץ, כּי אם רק על ידי פּישוּר בּין הצדדים), לא ראתה לפניה הועידה שוּם תפקיד של ממש.

אוּלם בועידה הראשוֹנה בּיהוּדה כּבר התעוֹרר רעיוֹן, אשר

היה בּוֹ רמז למשהוּ. רעיוֹן זה אף הוּא היה מסוּבּך מאד. זה היה רעיוֹן שהפּוֹעלים צריכים שיהיה להם מכשיר כּספּי מִשלהם. מצד אחד לא האמינוּ שיש כּוֹח בּידי ציבּוּר הפּוֹעלים לאסוֹף משהוּ. אני זוֹכר שׂיחה בּיני וּבין

בּרנר בּאחד הימים הקשים שלנוּ. אמרתי לבּרנר: אילוּ הצלחתי לרכּז 300 פרנקים של הפּוֹעלים, לא של הקצבה, אלא סכוּם שיגָבה בּין הפּוֹעלים, היה זה יכוֹל ליהפך למכשיר פינַנסי, שיגדל מעצמוֹ. וּבּרנר צחק לזה. היתה מחשבה שאפשר, על ידי מאמצים עצמיים של פּרוּטוֹת, להופיע לגבּי הצד השני לא רק כּנזקקים, אלא גם כּבעלי הצעוֹת. מאידך גיסא, היה אצל “פּוֹעלי-ציוֹן” רעיוֹן של קוּפּת פּוֹעלים. הם החליטוּ להתחיל בּפעוּלה עצמית בּארץ-ישׂראל, והם בּאוּ והציעוּ לפוֹעלי ארץ-ישׂראל את הרעיון של קפּא"י. ויכּוּח זה התגלה אחרי כן כּויכּוּח גדוֹל, שהצית את חיי הפּוֹעלים בּארץ (יש להבין שכּל החלטה בּענין זה היא פּרי פּשרוֹת. גם קביעת היחס אל פּרטי הנסיוֹן של אוֹפּנהיימר היה פּרי ויכּוּח. יצחק וילקנסקי קרא הרצאה על חשיבוּת הדבר הזה. אחרים לא רצוּ בּכך). גם ההחלטה בּענין קוּפּת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל היא פּרי פּשרה:

א) הועידה מכּירה את הצוֹרך בּקוּפּת פּוֹעלים של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, שתעזוֹר להם בּמקצוֹע הכּלכּלי, החברתי והרוּחני.

ב) הקוּפּה צריכה להיוֹת אי-מפלגתית (תשׂימוּ לב לדבר זה! בּ. כּ.).

ג) הקוּפּה צריכה להיוֹת תחת נהגת ועדת הפּוֹעלים שתיבּחר על ידי כּל פּוֹעלי ארץ-ישׂראל.

ד) האמצעים לקוּפּה נצבּרים אך מאת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל בּלבד."

“הערה. בּנוֹגע לקפּא”י הקיימת, שנוֹסדה על ידי “פּוֹעלי-ציוֹן”, מכּירה הועידה לנחוּץ להשתתף בּה בּכדי להשפּיע עליה וּלהתאימה להחלטוֹת הנזכּרוֹת".

לפנינוּ החלטה שאינה פּשוּטה כּל כּך. מצד אחד אוֹמרת הועידה הזאת שפּוֹעלי ארץ-ישׂראל צריכים שתהיה להם קוּפּה שלהם, ויש לה עקרוֹנוֹת אחדים: א) שזה יהא ענין בּלתי-מפלגתי; ב) שתצטבּר רק מכּספּם של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל; ג) שההנהגה תהא עצמית של הפּוֹעלים ותיבּחר על ידי פּוֹעלי ארץ-ישראל. כּל סעיף מן הסעיפים האלה שוֹלל איזה דבר. בּדברַי הקוֹדמים ציינתי את העיקרוֹן שפּוֹעלי ארץ-ישׂראל החזיקוּ בּוֹ מאד: שלא ליהנוֹת מכּספּי חוּץ. כּי הפּוֹעלים ראוּ בּזה את המקוֹר העיקרי של ירידה. גם כּאשר דיבּרוּ על התישבוּת פּחדוּ מפּני זה, כּי חשבוּ שהעזרה מכּספּי חוּץ תביא לידי שחיתוּת. הדבר השני שעמדוּ עליו הוּא – שהקוּפּה הזאת צריכה להיות שייכת לא לחלק מן הפּוֹעלים, אלא לכל הפּוֹעלים; הדבר השלישי – הנהגה עצמית.

וּלעוּמת זאת הרעיוֹן של קפּא“י הלא היה: א) שהכּסף יאָסף מהחוּץ; ב) שהקוּפּה שייכת ל”פוֹעלי-ציוֹן" בּעוֹלם, והם מוּכנים לתת מקוֹם בּהנהגה גם לפוֹעלים ארץ-ישׂראליים, אבל – על כּל פּנים – הקוּפּה היא של מפלגה אחת, וההנהגה היא של המפלגה.

וכך נתקלוּ בּועידה בּשתי שיטוֹת מנוּגדוֹת לגמרי; וכפשרה בּא הניסוּח שתלה את הענין בּמשׂא-וּמתן, שממנוּ יתבּרר אם ישתתפוּ באוֹתה הקוּפּה אוֹ לא.

כּדי לסיים פּרשה זוֹ עלי להגיד שההתנגדוּת בּארץ-ישׂראל לקפּא“י היתה, בּעצם, התנגדוּת כּפוּלה: מצד אחד התנגדוּת פּשוּטה מאד (שאפשר גם למצוֹא לה עוֹד שׂרידים בּספרוּת של אוֹתוֹ הזמן), היא התנגדוּת מפלגתית. “הפּוֹעל הצעיר” ראה בקפּא”י מכשיר ש“פּוֹעלי-ציוֹן” מביאים אוֹתוֹ לארץ כּדי להשתלט על ידי זה על פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, וּמשוּם כּך צריך היה להתנגד לוֹ. והיוּ גם אחרים אשר קיבּלוּ את הקוּפּה אבל לא קיבּלוּ את הרעיוֹן של השתלטוּת חיצוֹנית. אבל איש כּא. ד. גוֹרדוֹן שלל את הקוּפּה בּכלל, כּי שלל כּל עזרה מבּחוּץ.