אַנאַטוֹלי גריגורוביטש גאַסאַמן / שמואל ליב ציטרון

(מי שהיה סנאָטור ואחרי-כן סגן מיניסטר-המשפּטים בּרוסיה)

 

א.    🔗

הוא נולד בּוילנה בּסוף שנות הארבעים של המאה שעברה לאבות עניים, אבל ישרים מאד. אביו היה בּעל-מלאכה, שנהנה כל ימיו מיגיע-כּפּו, ובּדרך זו אמר לחנך גם את בּנו. הוא חשב להחזיקו עד שנתו השתּים-עשרה בּחדר וללמדו אחרי-כן איזו אומנות המחַיָּה את בּעליה. אבל המלמד, שלמד הנער אצלו גמרא, התנגד לכך בּאמרו, כי אם יוציאו אותו מן החדר בּאמצע, יהיה זה עון גדול מאד, אחרי שיש לו כּשרונות של “עלוי” והוא עתיד להיות לרב גדול בּישראל. כשמוע האב את הדברים האלה הוליך את בּנו בּאחד מימי-השבּתות אחרי הצהרים אל המגיד דמתא, אשר ישב בּשכנותו, ויבקש ממנו לנסות את כּחו בּלימודים ולהשמיעהו איזו תּכלית יָבור לו בּחיים. המגיד התפּעל כּל-כּך מכּשרונות הנער, עד כי כמעט שגזר על אביו כי לא יבטל אותו מתּורתו ולא ישחית, חלילה, בּידיו “כלי נפלא” כזה.

אז הכניס האב את הנער אל בּית-הישיבה של ר' מיילא, וגם שם הצטין תּיכּף ויצא לו שם “כלמדן מופלג”. הוא נעשה יוצא ונכנס בּביתו של זקן מורי-ההוראה הוילנאיים, ר' בּצלאל, שהיה מתפּלפּל אתו בּתּורה ועוזר על ידו לסדר את השאלות ותּשובות שלו. בּמלאת לנער שש עזרה שנה כבּר היה בּקי בּשלשה סדרי הגמרא והכל הבּיטו עליו כעל מי שעתיד להיות לגאון עולם, שישמש צפירת-תפארה לעמו.

אבל כנראה לא כן חפץ הגורל. בּישיבה של ר' מיילא למד גאַסמאַן בּגמרא אחת עם עֶלם סלונימאי כגילו, שהיה אף הוא מצוין בּתּורה כמותו. העלם הזה אכל בּימי-השבּתות על שֻלחן אחד מבּעלי-הבּתּים העשירים הוילנאים, סוחר צמר ומפורסם לבּר-אורין. והזדמנות היתה בּדבר, כי בּנו היחיד של הסוחר העשיר הזה התעקש בּחפצו להכּנס אל בּית מדרש-הרבּנים, ואף כי לא חפץ אביו להסכּים אל הדבר בּתּחלה, נעתּר לו בּאחרונה אבל רק בּתּנאי, כּי ילמוד שתּי שעות בּיום גמרא אצל הבּחור הסלונימאי. אבל לא ארכו הימים ושני הצעירים התחלפו בּתּפקידיהם: למלמד נהיה לא העלם הסלונימאי, כי אם תּלמיד בּית מדרש-הרבּנים, אשר השפּיע עליו כי יסלק את עצמו מן הקאַריירה הרבּנית וישים פּניו להשכּלה חילונית. בּשבתּו על יד הגמרא גֲלה הסלונימאי את סודו לגאַסמאַן. הדברים נכנסו ללב גאַסמאַן ויעשו עליו רושם חזק, ואחרי התיעצות קצרה עם נפשו החליט לעשות כּמעשה חברו. כּעבור עת קצרה התחילו שניהם שומעים בּחשאי מפּי תּלמיד בּית מדרש הרבּנים לקח בּלשון הרוסית וביתר הידיעות הכלליות האלמנטאַריות. בּהשארם לומדים לפי שעה בּישיבת ר' מיילא הכינו את עצמם להִכָּנס אל בּית מדרש-הרבּנים.

 

ב.    🔗

כעבור חצי שנה נכנס גאַסמאַן אל בּית מדרש-הרבּנים. הדבר לא היה, אמנם, לרצון לאביו, אבל הוא לא הקשה אל בּנו על המעשה אשר עשה. מאידך גיסא. עוד מצא לו קורת-רוח קצת בזה, שנתמעט אחד מאוכלי שלחנו המרובּים, אחרי כי נתקבּל בּנו תּיכּף אל הפּנִימִיָה של בּית מדרש-הרבּנים, שבּה היו התּלמידים מתפּרנסים ונזונים על חשבּון הממשלה. גם בּבית מדרש-הרבּנים משך עליו גאַסמאַן בּכשרונותיו המצוינים את תּשומת-לב המורים המורים וחבריו התּלמידיים. בּיחוד הצטיין בּידיעותיו המרובּות בּלשון הרוסית ובּספרותה, שהיה בּקי בּה. עם זה היה מבטאו מבטא רוסי טהור, וזה אָצל על דבּורו חֵן מיוחד.

הנובליסט הרוסיּ-העברי המפורסם ל. לוואַנדה, שהיה חברו של גאַסמאַן בּבית מדרש-הרבּנים, מסר לי פּעם אחת בּשיחה על אודותיו את הפּרטים האלה:

בּכל בּית מדרש-הרבּנים נמצאו רק שלשה תּלמידים, שהתגאו בּהם המורים הרוסים והציגו אותם מופת ודוגמה לאחרים, והם: מינור, ששמש בּהמשך הזמן בּכהונת רב-העדה בּתּחלה בּמינסק ואחרי-כן בּמוסקבה, ליבּרמאַן, מי שנתפּרסם בּמאוחר בּתור האגיטאַטור והעסקן הסוציאַליסטי היהודי הראשון, וגאַסמאַן, אשר עלה על שניהם, ובּיחוד בּסגנונו הרוסי. בּשעת הבּחינות היה גאַסמאַן כּותב בּגנבה את התּימות כמעט בּעד המחצית מתּלמידי הלשכּה. הוא נראה גם כדראַמאַטורגן בּעל-כּשרון, וחזיונותיו הקטנים היו מוצגים לעתּים קרובות על-ידי תּלמידי בּית מדרש הרבּנים למטרות שונות של צדקה. פּעם אחת, כאשר עבר הקיסר אלכּסנדר השני דרך וילנה ויבקר את בּית מדרש-הרבּנים, נשא אז גאַסמאַן לפניו את נאום-התּודה בּשם חבריו. אז דפק לו הקיסר בּחבּה על שכמו וישאלהו, מי למד אותו לדבּר רוסית כּל-כּך יפה? מלבד זאת ידע גאַסמאַן יפה גם את הלשון העברית ויהי מחובביה הנלהבים, ובּשביל כּך עמד בּיחוסים קרובים אל גדולי הסופרים העברים הוילנאים של אותו זמן, כהמשורר אד“ם הכּהן, קלמן שולמאַן, שמואל יוסף פין ואחרים. לעתּים קרובות היה עורך מכתּבים מוילנה אל העתּונים העברים, ובּיחוד אל ה”מליץ". על פּי האיניציאַטיבה שלו נדב מאַפּוּ את הכנסת החלק השני מספרו “עיט צבוע” לטובת עניי תּלמידי בּית מדרש הרבּנים.

גאַסמאַן היה אחד מן התּלמידים המעטים של בּית מדרש הרבּנים, אשר השתּדל תּמיד לבלתּי היות פּורץ גדר בּחֻקי היהדות, ומעולם לא נועז לעשות דבר בּפרהסיא נגד דת ישראל. הוא לא חפץ לגרום צער לאבותיו החרדים, אשר היה כרוך אחריהם בּאהבה בּכל ימי השבּתות והחגים היה מסב יחד עם אבותיו אל שלחנם ועוזר לאביו לשורר את ה“זמירות”. יחוסי גאַסמאן לאביו נשאו עליהם חותם של “כּבּוד-אב” אמתי ואידיאַלי. מספּרי, כּי בּהמצאו כבר בּמחלקה האחרונה של בּית-מדרש-הרבּנים לא היה מתבּייש לשאת אחרי אביו או אחרי אמו חבילה מן השוק, והאבות והאמות הוילנאים התבּרכו בּו.

 

ג.    🔗

זמן רב שמש חמר לשיחת הבּריות בּוילנה מאורע זה שאירע לגאַסמאַן בּהיותו תּלמיד בּית-מדרש-הרבּנים:

בּבית-מדרש-הרבּנים היתה נוהגת משעה ראשונה ואילך משמעת חמורה מאד, שחלה בּיחוד על התּלמידים, שנתכלכּלו על חשבּון הממשלה. התּלמידים האלה היו צריכים להמצא תּמיד בּין כּתלי בּית-מדרש-הרבּנים. לצאת העירה היו רשאים רק בּיום השבּת אחר הצהרים לשעות אחדות, ודוקא בּרשיון הדירקטור הנוצרי. אם התאחר האחד בּעיר יותר מן העת הקצובה, נענש בּגלל זה עונש, שהיה לפּעמים קשה מאד. כמה פּעמים אירע, שבּעד חטאים כּאלה היו נותנים את ה“חוטאים” אל הצינוק לימים אחדים ומאכילים אותם לחם צר ומים לחץ.

והנה קרה המקרה, כי בּיום שבּת אחד יצא גאַסמאַן בּרשיון השלטון אל העיר, ולא שב משם לא רק אל בּקורת-הלילה, כי אם לאחר שני ימים רצופים. הוא בּא רק בּיום השלישי בּבּקר. כל העת שנפקד מקומו לא ידעו בּבית-מדרש-הרבּנים מה לחשוב עליו. שלחו לבקשו בּבתּי הוריו ומיודעיו, ולא נמצא בּשום מקום; חקרו ודרשו אחריו וכּלום לא נודע, וסבורים היו הכל שקרהו אסון. סברה זו היתה יכולה להתקבּל על הדעת, כי היו הימים ימי מבוכּה ושעת-חירום. בּכל המקומות אשר בּסביבות וילנה הסתּער מרד הפּולנים, וגם מעמד-הרוחות בּעיר היה רבולוציוני. מוראַביוב עם כּנופית התּלינים שלו גזרו על ימין ועל שמאל, בּכל יום הוציאו להורג עשרות מורדים והפּילו אימה חשכה על כּל התּושבים.

כששב גאַסמאַן בּיום השלישי בּבּוקר ושלטון בּית-מדרש-הרבּנים התחיל חוקר ודורש אותו לדעת מה הי הלו, נתבּררו הפּרטים האלה:

גאַסמאַן כּבר נמצא אז בּמחלקה האחרונה של בּית-מדרש-הרבּנים. מבּלי היות לו חשק מיוחד לרבּנות מטעם, הכין את עצמו להכּנס אל האוניברסיטה. בּהרגישו בּו נטיה חזקה אל תּורת-המשפטים, התחיל בּעוד מועד הוגה בּהתמדה מרובּה בּספרים מפורסמים המטפּלים בּמדע זה. בּשקידה מיוחדת התמכּר אל למוד המשפּט הרומאי, וכך נעשה בּקי בּקודִקסים שונים של חוקים, חדשים גם ישנים. אבל בּזה בּלבד לא הסתּפּק עדיין ונתעוררה אצלו תּשוקה נמרצה לכבּוש לו מושג מן הפּסיכולוגיה של הנענשים על דיני-נפשות. בּתור יוריסטן לעתיד מצא לו לנחוץ להכּיר לדעת את נשמת הפּושע. בּתוך שאר דברים התעניין גם בּחיי הנדונים למות. הוא הבין, כי מתוך ספרים גרידא אין למצוא פּתרון לפרובלמות מסובּכות כאלה, ותמיד בּקש לו הזדמניות ללמוד אותן מתוך המציאות ומעשי יום-יום. חבריו שידעו את כל זאת, היו אומרים עליו, כי אך למותר לו לבקר את האוניברסיטה, יען כי כּבר רכש לו ידיעות יותר מכפי השעור הראוי ליוריסטן מלומד שבּמלומדים.

בּאותה השבּת, שהלך גאַסמאַן אל העיר, נודע לו שם, כי בּיום השני בּבּוקר יתלו בּשניפּישוק (שֵם אחד מפּרבּרי וילנה) מאחורי בּית-העלמין העברי העתּיק חמשה מגדולי המורדים הפּולנים. כרגע נצנצה בּו מחשבה להשתּמש בּהזדמנות זו שבּאה לידו להאקספּרימנטים היורידיים שלו ולראות בּעיניו איך מוציאים לפעלו משפּט-מות. טוב היה בּעיניו לשאת בּבית-מדרש-הרבּנים את העונש היותר חמור ובלבד שיבצע את מחשבתּו. את יום הראשון בּלה בּבית אחד מקרובי משפּחתו בעיר וביום השני לפנות בּוקר הלך לשניפּישוק. בּדעתּו כי אל מקום התּליה לא יתּנו לאיש זר לגשת, בּא אל בּית-העלמין העברי העתּיק, ושם טפס ויעל על ראש עץ גבוה ועבותּ, אשר מעליו היתה לו היכולת להתבּונן יפה לכל הנעשה. מראה עיניו עשה עליו רושם מדוכּא מאד, וכשובו אחרי-כן העירה התהלך נפעם ונדהם. בּערב סר אל בּיתּ הוריו ושם נסגר בּחדר מיוחד וירק על הגליון את כל הרגשות המעיקות ואת כל המרֵרות אשר נצבּרו בּלבּו תחת רושם קיום פּסק-המות הנורא. כאשר כלה לכתּוב, כבר חדרו קוי-השמש הראשונים אל חלון חדרו. אז התעורר ויקם וישב אל בּית מדרש-הרבּנים.

בּרגע הראשון בּערה בּו חמת הדירקטור כּל-כּך, עד כי מבּלי תּת לו להתנצל, כבר חפץ לגרש אותו מבּית מדרש-הרבּנים ולאסור עליו מעתּה את הכּניסה לכל בּית-ספר ממלכתּי בּכלל. אבל בּאחרונה הרשה לו להצטדק. ליותר מזה לא הצטָרך גאַסמאַן. בּנאום שנמשך שתּי שעות ושהקסים, ממש, את השומעים, הוכיח כי המעשה אשר עשה מלבד שאינו חטאת נגד המשמעת החנוכית, עלול הוא בּהמשך הזמן להביא תּועלת להמדע המשפּטי הרוסי אשר כבר התמכּר אליו ושנכון הוא לעבוד לטובתו בּעתיד בּלב ונפש. עם זה בּקש, כי אם יחליט השלטון למסרהו על “חטאתו” לדין דיסציפּלינאַרי, יצרפו אל המשפּט את המונוגראַפיה היורידית, שכּתב בּליל שעבר. זה היה מאמר בּקרת-אַנאַליטי על-דבר מהות עונש-המות, שחתך עליו גאַסמאַן משפּט קשה מאד.

סוף דבר היה, כי התיחס השלטון אל גאַסמאַן יחס לא-כּל כּך קשה. הוא רק אסר עליו לבקר את העיר בּמשך שני חדשים. אבל כנראה נבהל הדירקטור קצת מפּני התּוכן החריף, לפי דעתּו יותר מדי של המונוגראַפיה וישלהנה אל מיניסטר-ההשכּלה פטרבורג. זמן רב נשאר הדבר בּלי שום תּוצאות. רק כּעבור ירחים אחדים קבּל הדירקטור פּקודה מפּטרבּורג להציג את גאַסמאַן ליתר תּלמידי בּית מדרש-הרבּנים למופת לא רק בּתור בּעל סגנון מצוין, כי אם גם בּתור פאַטריוט רוסי נלהב. נתבּרר, כי בּהמונוגראַפיה הנזכּרת שלו עשה תּעמולה גדולה ונמרצה להתרססותו של החבל הצפוני-המערבי.

 

ד.    🔗

זכות זו עמדה לו לגאַסמאַן כעבור שנה, לאחר שגמר חוק למודו בּבית מדרש-הרבּנים ובא לפּטרבּורג, להכּנס אל האוניברסיטה. אמנם לא היה קשה אז עדיין בּרוסיה ליהודי שיש לו בכיסו תּעודת-בּגרות מבּית-ספר בּינוני, להתקבּל אל האוניברסיטה, אבל יותר נקל היה לצעירים היהודים להכּנס אל כל המחלקות מאשר אל המחלקה היורידית, שהרבּו להקפּיד בּה על חתּוך-הדבּור הרוסי של הסטודנט ועל ידיעותיו הרוסיות בּכלל. מטעם זה בּחרו להם הסטודנטים היהודים בּמחלקה לתּורת-הרפואה, שבּה אין הלשון תּופשת מקום בּראש. אבל, כמו שכבר ספּרתּי למעלה, גדל חשקו של גאַסמאַן בּיחוד אל חכמת-המשפּטים, והוא לא יכל כלל לצייר בּנפשו, כּי בּהגישו את תּעודותיו, תמהר המחלקה היורידית לקבּלו “כאבן טובה”, כי שמו כבר היה ידוע שם על-ידי המונוגראַפיה שלו, שנמסרה מאת מיניסטר-ההשכּלה לפרסום בשבועון היורידי הממלכתּי.

גאַסמאן היה היהודי היחידי בּמחלקה שלו, אשר השתּדלה האוניברסיטה להשיג עבורו פּרס חדשי מאת הממשלה. בּשתּי השנים האחרונות שלחה אותו הממשלה בּירחי-החופש בּהוצאותיה לחוץ לארץ לשמוע שם את שעורי היוריסטים אנשי-השם. הרצאותיו התּכופות בּאגודה היורידית הפּטרבּורגית עשו לו שֵם של מלומד גדול בּמקצוע זה, ועוד קודם שכּלה חוק למודו בּאוניברסיטה כּבר נראה, היה כי הוא עתיד להיות עטרת תּפארת להמדע המשפּטי הרוסי.

את בּית מדרש-הרבּנים הוילנאי עזב גאַסמאַן כחובב נלהב של הלשון העברית וספרותה ועם נטיה חזקה מאד אל העסקנות הצבּורית הישראֵלית. בּפּטרבּורג התודע תּיכּף אל גדולי העסקנים הצבּוריים, והוא נעשה יוצא ונכנס בּביתם.

זה היה בּשנים הראשונות לאחרי הוָסד בּפּטרבּורג חברת “מרבּי-השכּלה”, שמסביב לה התרכּזו עסקני-הכּלל היותר חשובים. גאַסמאַן נעשה משעה ראשונה ואילך חבר רב-פּעלים להחברה, ועבד לטובתה בּמרץ מרובּה ושקידה עצומה.

על-ידי כּך התקרב אל הבּאַרון הוראַץ גינצבּורג ואל הפרופסור חוואָלסון, אשר עמדו אז בּראש חברה זו. חוואָלסון, אשר היה, אם לא בּגלוי, רוח החיה באופני החברה, היה נמלך בּכל דבר עם גאַסמאַן, שנעשה בּהמשך הזמן ליועצו ולאיש-סודו. בּאותה עת פּרסם גאַסמאַן בּ“המליץ” מאמרים אחדים גדולים וקטנים, אשר בּקש בּהם לעשות פּרסום לחברה “מרבּי-השכּלה” בּין העם. מעט, מעט נעשה גאַסמאַן, אם לא בּאופן לֶגאַלי, מזכּיר החברה, וכל פּעולתה התרכּזה בידיו. כשנסה פּעם הפרוקורטור העליון של הסינוד הקדוש, שונא ישראל המפורסם פּובּיֶדונוסצוב, להתאנות להחברה ולהעליל עליה עלילות שונות, כדי לחתור תחת קיומה, יצא אז גאַסמאַן נגדו בּעילום שמו בּעתּונות הרוסית בּשורה של מאמרים חריפים מאד, אשר עשו בּזמנם רושם כבּיר. אחד המאמרים האלה, שבּו לא נזהר מפגוע פּגיעה עולבת בּאישיותו של פּובּידינוסצוב, הטיל בּפּטרבּורג סער גדול. הדברים הגיעו לידי-כּך, שדרש השלטון מאת מערכת העתּון ההוא, כי תּגלה לו את שם הסופר המסתּתּר בּעל המאמר. אבל הדבר נגמר בּלא-כלום. בּפּטרבּורג ספּרו אז, כי פּובּידינוסצוב עצמו השתּדל לשים לאַל את הדבר בּיראו מאד את עטו השנון של גאַסמאַן.

 

ה.    🔗

בּאופן מזהיר גמר גאַסמאַן את חוק למודיו בּאוניברסיטה. אחרי-כן נשלח על חשבּון הממלכה לחוץ לארץ, ושם בּלה שתּי שנים בּבתּי-ספר גבוהים שונים למדעי-המשפּט. בּאותה עת הספּיק לחבּר מונוגרפיות אחדות על-דבר התפּתּחות החוקים הרוסים, אשר הפליאו מאד את המומחים לדבר. ידיעותיו היורידיות המופלגות של גאַסמאַן עמדו לו להרימו אל גרם המעלות בּחוגי-הממשלה, והכּל ידעו מראש, כי תִנָּתן לו בּהמשך הזמן אחת המשרות הכבודות והאחראיות במקצוע עניני דת ודין.

בּאותה עת – בּתּחלת שנות השבעים – זכו רק יהודים בּודדים בּרוסיה לקבּל משרות בּממשלה, ובּיחוד בּשלטון-המשפּטי. בּרוסיה היו אז רק שלשה, ארבּעה יהודים עורכי-דין, בּיניהם העסקן הצבּורי המפורסם של היום, טייטֶל, ושני קטיגורים. לא ארכו הימים והגיעה השעה גם לגאַסמאַן, והוא נתמנה לחבר בּית-דין הגליל בּאחת הערים אשר בּפנים רוסיה. אמרו אז, כי את משרתו זו קבּל על-פּי המלצת מי שהיה חברו בּאוניברסיטה, שנתמנה בּהמשך הזמן למיניסטר-המשפּטים, מוראַוויוב, ששִמש אז בּכהונת נשיא בּית-דין הגליל המוסקבאי. בּמשרתו זו הצטיין גאַסמאַן בּתור שופט חרוץ, אשר ידע לתּפוס תּפיסה מהירה ומקפת את המשפטים היותר מסובּכים ולעמוד בּנקל עמידה נכונה על כל ענין מעורפּל. זה עשה לו שם גדול בּהחוגים היורידיים.

בּשבתּו בּעיר מועטת בּאוכלוסין של יהודים ובהיותו בּכלל רחוק ממרכּז-היהודים, התחיל גאַסמאַן להקרע מעט, מעט מאינטרסי היהודי ומעניניהם. על-ידי משרתו הגבוהה מצא לו מהלכים בּספירות נוצריות טהורות, היה יוצא ובא בּבתּי גדולי האצילים הנוצרים, התודע יום יום אל נוצרים חדשים ונעשה חבר לחברות נוצריות של צדקה וחנוך, וכך היה לו שיג ושיח שאינו פּוסק רק עם התּושבים המקומיים מבּני עם הארץ, וכמעט שלא ראה יהודי בּעיניו.

עת ידועה נעשה כל זה מאליו, כמו בּמקרה ובּלי כּוונה מיוחדת מצד גאַסמאַן להתרחק מעל היהודים. אבל כּכל אשר התקרב אל החברה הנוצרית, כּך התנכּר יותר ויותר אל היהודים, עד אשר בּא היום, שבּו כבר הפסיק מתּוך הכּרה את יחוסיו אל היהודים. זה היה בּשעה שעבר לגור בּקאַזאַן, בּמקום שקבּל משרת קטיגור של בּית-דין.

בּקאַזאַן המיר גאַסמאַן את דתו. על-דבר התנצרותו התפּשטו מאז שמועות שונות. יש אומרים, שנתּנה לו מלכתּחלה משרת קטיגור רק בּתּנאי קודם למעשה, כי יבא בּבּרית הדת הפּראַבו-סלאַבית; אחרים מחליטים, כי המיר את דתו מאהבת-אשה, כי התאהב בּבתּו של נסיך אחד, והלה דרש ממנו דרישה נמרצה שיתנצר, והוא לא סרב לדבר. אבל איך שהיה הדבר בּאמת, עובדה היא, כי גאַסמאַן, שהיה מוסמך להוראה, החובב הנלבב של הלשון העברית, העסקן רב-הפּעלים בּחברת “מפיצי-השכּלה” והמגין הנמרץ על היהודים מפני התנפליותיה של העתּונות האנטישמיית, נמלך וקפּד בּיום בּוקר אחד בּלי שום מלחמה פּנימית שבּלב את החוט האחרון, המקשר אותו אל העם העברי!

בּחוגי היהודים האינטליגנטים בּפּטרבּורג עוררה התנצרותו של גאַסמאַן תּמהון מרובּה ורגש מכאיב מאד. הכל התמרמרו על הדבר הזה אשר עשה, ויש אשר מצאו לעצמם נחומים בּתקוה, כי יהיה גאַסמאַן כמין חוואָלסון שני, ואף הוא ישתּמש בּמשרתו הגבוהה לטובת העם העברי. כמו שיראה הקרוא להלן לא היו אלה אלא תּנחומים של הבל. גאַסמאַן נתעלה יותר ויותר בּמעלת משרתו, עד שהגיע למדרגה רמה מאד, שיכל מעליה בּאמת לעשות עם היהודים טובות גדולות, אבל הוא דחף תּמיד את יד ישראל המושטה אליו לעזרה, דחיפת רוגז ושנאה של מומר ובוגד מן המין היותר שפל וגרוע. בּפרט זה הצטיין לרעה מכל יתר המומרים בּעלי המשרות הגבוהות ולא היה בּיניהם דוגמתו.

 

ו.    🔗

אבל לא כּל כּך מהר הפסיק גאַסמאַן את יחוסיו אל אבותיו. התקשרותו אל בּני-משפּחתו ארכה אצלו זמן רב גם לאחר שהמיר את דתו. מעת לעת היה תומך עוד את הוריו בּסכומי-כסף קטנים. פּעם אחת בּנסעו לרגל משרתו לפּטרבּורג סר לוילנה להתראות עם אבותיו ועם קרוביו.

ניסון זה ספּר לי איש מהימן בּוילנה בּשם המנוח ד“ר י”ל קאַנטור, שהיה חבר לגאַסמאַן, את האפּיזודה המעניינת הזאת:

גאַסמאַן, שכבר היה אז מומר והוריו לא ידעו עדיין את הדבר, עבר דרך וילנה ימים אחדים לפני חג הסוכּות, והוריו עכבוהו בּביתם לימי החג. גאַסמאַן ישב עם אביו בּסוכּה ויקדש על היין בּקול רם וישורר את ה“זמירות” ויברך בּ“מזומן” הפליא את השומעים, והשכנים תושבי החצרות הסמוכות נאספו בּהמון לראות את הפּלא הגדול איך “שררה” יהודי גדול חרֵד על דת…

אבל כבר היה זה העונג האחרון, אשר הסב גאַסמאַן להוריו. מאותו חג-הסוכּות נעשה להם לבן אובד. כּכל שנתעלה בּמעלות כהונתו, כן התקרר יותר בּיחוסו אל משפחתּו, עד אשר התיצב בּאחרונה בּינו ובינה כקיר בּרזל. את הוריו המרוששים לא תּמך אפילו בּפּרוטה, ובמאוחר כאשר התישב בּפּטרבּורג ונעשה סנטור ואחדים מקרוביו בּאו אליו לבקש ממנו עזרה, לא הניח להם כן מספּרים, גם לדרוך על מפתן בּיתו. בּאותו זמן כבר התבּייש בּיהדותו והשתּמש בּכל האמצעים למחות כל זכר למוצאו העברי.

בּשמשו בּכהונת סנאַטור לא המליץ גאַסמאַן מימיו על היהודים אפילו בּמלה אחת, והיו מקרים, שאפשר היה ללמוד מתּוכם, כי הוא גם משתּדל להרע להם. מקרה כּזה היה, בּשעה שנתבּררה ההצעה בּדבר שנוי כפרים ידועים לעיירות, כּדי שתּהיה בּהן זכות-הישיבה ליהודים, וגאַסמאַן חוה את דעתּו נגד ההצעה. מקרה שני נגע בּאינטריסיו האישיים של הבּאַרון גינצבּורג, אותו בּאַרון, שהרבּה לתּמוך בגאַסמאַן בּשנות למדו באוניברסיטה. זה היה בּשעה שהסתבּך הבּאַרון בּעסקים רעים, שהביאוהו לידי שמיטת-כספים, והממשלה העמידה את רכושו “לקונקורס”. והנה נתעוררה שאלה על-דבר חלקו של הבּאַרון במכרות-הזהב אשר בסיבּיריה, שאמרו לקחתם ממנו, מה שהיה עלול לדלדל אותו דלדול גמור. בּפּטרבּורג ידעו אז הכּל, כי תּלוי הדבר הרבּה בּגאַסמאַן, ובחוגי גדולי היהודים שם אחזו בכל התּחבּולות להשפּיע על גאַסמאַן, שלא יתּן להשיא חרפּה על בּית גינצבּורג, כי תהיה זו חרפּת יהודי-רוסיה כולם. אבל גאַסמאַן לא נתן להמשתּדלים לבוא לפניו. ספּרו אז, כי כאשר מסר הבּאַרון עצמו על-ידי שומר-הסף את כּרטיסו לגאַסמאַן בּבקשה, שיקבּל אותו לראיון, צוה לענותו, כי כשיהיה לו צורך בּו, אז ישלח לקרוא אותו.

בּשייכות עם אותו המאורע המעציב נמסרה אז מפּה לפה בּחוגי-היהודים בּפּטרבּורג הבּדיחה הזאת:

בּעת ההיא נמצא מי שהיה מזכּיר חברת “מרבּי-השכּלה” בּפּטרבּורג, המשורר העברי המפורסם יהודה ליבּ גורדון, מוטל חולה על מטתו. בּיום אחד כשבּאו אליו שנים מנכבּדי היהודים בּפּטרבּורג, חברי חברת “מרבּי-השכּלה”, לבקרו וסּפרו לו, אגב, על דבר יחוסיו המחפּירים של גאַסמאַן אל הבּאַרון גינצבּורג, אמר אז המשורר החולה:

על עָוֶל כּזה אין לסלוח לגאַסמאַן; צריך להנקם בּו, ודוקא על-ידי מנוי “קונקורס” לרכושו…

השומעים נעצו בּו את עיניהם מתּוך תּמהון מרובּה, כּי לא עמדו על כּוונתו.

– גאַסמאַן הוא בּעל חובנו; הוא חַיָב לנו כּסף. יש אצלנו שובר של קבּלה חתום בּחתימת-ידו… הוא נמצא עד היום בּהארכיבן של חברת “מרבּי-השכּלה”.

נתבּרר, כּי בּשעה שהיה גאַסמאַן תּלמיד האוניברסיטה הפּטרבּורגית וקבּל מאת חברת “מרבּי-השכּלה” פרס חדשי, נתקבּל ממנו אז, לפי ספר תּקנות החברה, שובר, שבּו התחייב להשיב להחברה את כּספּה אך תּמצא ידו.

– עד היום הזה – הוסיף הפּייטן החולה בחיוך – וזהו משך של למעלה מעשרים וחמש שנים, אפשר שכבר עלה חובו של גאַסמאַן יחד עם הרבית, – כי מחזיק אני במצות-העשה “לנכרי תשיך”, – כּדי כּמה אלפים רובּל. החברה דחוקה לה שעתּה בּאותה שעה. בּשביל מה לא נועיד את גאספּאן לדין, לדין שלו?

– אין אני יודע – אמר האחד מתּוך כּובד ראש – אם כדאי להועיד את גאסמאַן לדין, אבל לפרסם את הדבר צריך על כּל פּנים.

ובּישיבה הקרובה של ועד חברת “מפיצי השכּלה” נתקבּלה אמנם החלטה, לפנות על-ידי העתּונים לכל אלה, שהיו מקבּלים פּרס מאת החברה, כּי ישיבו לה את חובם.

דרישה כּזו בּחתימת הבּאַרון גינצבּורג בּתור יושב-ראש נשלחה ע"י הדואר גם לגאַסמאַן. כּעבור ימים אחדים נתקבּל על שמו של הבּארון גינצבּורג מכתּב עם רובּלים אחדים בּצירוף בּירור דבר מלמטה, כי את יתר הכסף המגיע ממנו הוא זוקף על חשבּון שכר-הכופרים שלא נשתּלם לו עדיין בּעד המאמרים שכתב לפנים לטובת חברת “מרבּי-השכלה” בּעתּונים הרוסים…

וכזה נשאר גאסמאַן עד “משפּט בּייליס”. כששמש גאסמאן בכהונת סגן למיניסטר-המשפּטים, נמצא האחד, שהעיר אותו על-ידי העתּונות, כי מי כמהו יוכל להעיר עדות נאמנה, שאין היהודים משתּמשים כדמי-נוצרים לחג-פּסחם. היו כאלה שקוו, כי הפּעם, בּעת שכּל העם העברי יָשב על ספסל-הנאשמים, תתעורר בּגאסמאן הנקודה הישראלית. אבל לא היתה זו אלא טעות בידיהם. גאסמאן נשאר אותו המומר שהיה ושתק.

וכך נשאר עד יומו האחרון…