חלק ראשון

מאת

שמואל ליב ציטרון

---

דָנִיאֵל אַבְּראַמוֹבִיטְשׁ חְוואָלְסוֹן

מאת

שמואל ליב ציטרון

א.

יוסף (כך נקרא שמו בישראל) חוואָלסוֹן נולד בשנת 1819 בוילנה. אביו היה למדן גדול, וכל היום ישב בבית-המדרש על התורה ועל העבודה. אמו חוואָלֶס (מזה שם משפחתו חוואָלסון) היתה מטליאה שקים ובמשכורתה הדלה פרנסה בצמצום גדול את אישה ואת ארבעת ילדיהם הקטנים, ויוסף הוא הבכור. כל היום היה יוסף יושב ולומד בּחדר, ומתחלת הערב עד חצות לילה היה אביו משנן לו את לקחו בביתו. עוד בּילדותו כבר נכרו בו כשרונותיו המצוינים, ויהודי-וילנה נהרו מעברים לראות את נער-הפלאות הלומד “אלפס” עם כל המפרשים. אֲבל ימי אביו כבר חוצצו. ארבע שנים חלה את מחלת השחפת וימת.

אז שלחה אותו אמו האלמנה אל ישיבת הגאון המפורסם ר' ישראל גינזבּורג, שנודע בּרבּים בשם “ר' ישראל הזאַרֶצי”. ר' ישראל זה היה מחותנו של אחי הגר"א ונתפרסם בין הלומדים בּתור אחד מעמודי התורה והיראה. חוואָלסון היה צעיר-התלמידים בּישיבה, שלמדו בה רק בּחורים ואברכים. לאחר שהרגיש ר' ישראל בּחואלסון כי ברכה בו, הבדיל אותו מיתר תלמידיו ויחברהו אל בנו העילוי ולמד את שניהם יחד בּמעונו. בּאותה עת כבר עזר חוואָלסאן למורו הגדול לעבּד עם הרבּה תקונים והוספות את הספר “חיי-אדם” לר' אברהם דאַנציג, אשר הוציא אותו ר' ישראל גינזבּורג מחדש עם הקדמה שלו בּשנת 1836.

אבל חוואָלסון לא הסתפק בּלמודי הישיבה בלבד, ובעת שהיו הכל ישֵנים, היה הוגה בתחלה “בספר העיקרים” ואחרי כן ב“מורה נבוכים”, שהשיג אותם בעיר. כשהיו לו שתי פרוטות בכיסו, היה קונה לו נר של חֵלב וקורא לאורו כל הלילה בספרי ימי-הבּינים הנזכרים. לפנות בּוקר היה חוזר אל התלמוד והפוסקים. ר' ישראל היה מוצא אותו תמיד כשהוא יושב לפני הגמרא, ולא עלה על דעתו, כי תלמידו החביב גזל שֵנָה מעיניו כל הלילה והגה בספרים מסוכנים, לפי דעתו, לבני-הנעורים.

בּמלאת לחוואָלסון שמונה-עשרה שנה, נתעוררה בו תשוקה חזקה להשכלה כללית. כפי שמספרים זקני וילנה התרועע אז לחוואָלסון עלם צעיר מתלמידי הישיבה של ר' ישראל הזאַרצי, שנתפרסם בהמשך הזמן לאחד מגדולי הסופרים העברים, זה קלמן שולמאַן, והוא הוא שהשפיע עליו להאציל מעתותיו גם ללמודי-חול. חוואָלסון בקש ומצא לו צעיר אחד, אשר הראה לו בפעם הראשונה את האותיות הרומיות. מחוסר כסף לקנות בו ספרים, התחיל מתרגל בּקריאה מדי לכתו ברחוב מעל השלטים הפולאַנים שעל גב החנויות. לבסוף הביא המקרה לידו ספר-מקרא גרמאַני, שחובר לצורך הפצת הלשון הגרמאַנית בּפולין; אבל קשה היה לו להבין את הכתוב בּו. כך עמל ויגע עד שהשיג בּיבּליאה לותֶּרית ועל ידה נתחוורו לו איזו מלים ומבטאים גרמאַניים. כעבור עת קצרה כבר ידע להשתמש במלון גרמאַני. אז החליט בּנפשו לרכוש לו באופן זה גם את ידיעת הלשונות הצרפתית והרוסית. כמובן עשה את הדבר בּחשאי וסמוי מעין-אדם.

בּינתים מצאה אמו שידוך בשבילו ותחזק עליו דבריה להחיש את נשואיו. אבל חוואָלסון לא הרגיש בּלבּו שום נטיה אל העלמה, אשר בּחרה בה אמו להיות לו לאשה, ועוד יותר מזה בחלה נפשו בּחברת אביה, שהיה אדם גס והדיוט. עקשנותו של חוואָלסון גרמה לאמו צער הרבּה, והיא החליטה להתאונן עליו לפני מורו ורבּו ר' ישראל גינזבּורג. היא הלכה ותבא לר' ישראל ותספר לו, כי הוכיח ה' לבּנה שדוך הגון עם נֵדה, והוא אין את נפשו אל הדבר. "יוספ’קה שלי – כך התאוננה מרה – כבר היה, בלי עין הרעה, לבּחור כהלכה, ועדיין אינו רוצה לקחת לו אשה.. ר' ישראל נתן צדק להאֵם והוכיח בּדברים נמרצים את חוואָלסון על פניו בגלל שהוא ממרה את פי אמו, האלמנה הזקנה, ואינו ממלא את רצונה, בּאמרו, כי “בן שמונה-עשרה לחופה” הוא דין ככל יתר הדינים, שאסור ליהודי אדוק לעבור עליהם. דברי מוסרו של ראש הישיבה קלעו אל המטרה, ולא ארכו הימים וחוואָלסון בא בברית הנשואין עם הנערה אשר בּחרה אמו בשבילו.

אחרי חתונתו בא חוואָלסון להיות סמוך אל שולחן חותנו במיחיילישוק, עיירה קטנה הקרובה לוילנה. משנה ראשונה ואילך התחיל חוואָלסון מרגיש את עצמו בּבית חותנו מאד לא יפה, וכך היה בוודאי הולך ומתנַון בסביבה המחנקת הזאת אלמלא – התנ“ך. לאסונו, או, כמו שהיה חוואָלסון אומר תמיד: לאָשרו, תפשו אותו קנאי-העיירה יום אחד אחר התפלה כשהוא יושב ומעיין בתנ”ך. תיכף הוציאו עליו את הקול, כי אפיקורס מסוכּן הוא וכל הצעירים נצטוו לבלתי בּוא אתו בּמגע ומשא ולבלי דבּר אליו מטוב ועד רע. כמנודה נשאר בודד וגלמוד. עם כל יום גדל בו חשקו לדעת, לאור. הוא התחנן אל חותנו ואל חמותו, כי ישחררו אותו מכבלי-האשות. אבל אשתו הצעירה לא חפצה בּשום אופן להפּרד מעליו. כך עברו עליו ירחים אחדים בּבדידות ובמלחמה פנימית חזקה מאד. בּיום אחד בא לוילנה והתחיל משתדל לפני הרשות בּדבר תעודת-מסע. לאחר שקבּל לבּסוף בּרוב עמל את התעודה הדרושה והודיע את חותנו, כי החליט בּכל תּוקף לנסוע לחוץ-לארץ להשתלם שם בּהשכלה, נפל פחד על אשתו פן יעזוב אותה, חלילה, עגונה, ותקח מאתו גט-פטורין. הגט הזה קרע את החוט האחרון, אשר קשר את חוואָלסון אל הגיטה החשכה…

ב.

עברה עת מועטת וחוואָלסון יצא לדרך. הוא הלך רגלי מוילנה לריגה – מהלך מאתים וחמשים וירסטה! שם נכנס אל הד“ר לילינטאַל, שמלא אחרי-כן תפקיד חשוב בתולדות השכלת יהודי-רוסיה, ויספר לו את מטרת בּואו ויבקש ממנו עצה לאָן לפנות. לילינטאַל נתן לחוואָלסון מכתב-המלצה אל רב עדת-היהודים בּבּרסלוי, ד”ר אברהם גיגר, אחד מגדולי המלומדים היחודים של אותו זמן.

עם תרמילו על שכמו ומקל-הנודדים בידו חזר חוואָלסון ויצא לדרך. בלכתו נפגש עם אנשים נדיבי-לב, אשר האכילוהו מלחמם, היו ביניהם גם כאלה שנתנו לו נדבות-כסף. בּלילות היה לן בּבתי-המלון כשהוא ישֵן על הארץ וחבילת-קש למראשותיו. תשוקתו לבוא לארץ מלאה חכמה ודעת גברה עליו כל-כך, עד כי דִכְּאָה בו כל חשש של סכּנה. פעם אחת בּעברו דרך יער-בּציר הדביקהו איש רוכב על סוס, אשר נכנס אתו בּשיחה וישאלהו מפני מה אין הוא מתירא ללכת יחידי בּמקום כזה. על שאלתו זאת ענה חוואָלסון את האיש לתומו: “ליראָה מה זה עושה?”.

דרכו הלך ונמשך בלי סוף, צרותיו רבו מיום ליום, ואף-על-פי-כן לא חזר מדעתו, וגם רגע לא רפתה בו החלטתו לשנות את אורח-חייו ולהפסיק לגמרי את יחוסיו למולדתו. בּצאתו לטייל בּבּרוינסבּרג, אשר בקרבת קניגסבּרג, עם צעיר אחד ממכיריו מחוץ לעיר, לא חפץ ללכת אתו בדרך העולה אל הגבול באמרו בּרוב תּוקף: “לא, אחור לא אשוב!” כך בא לאט, לאט לבּרסלוי.

גם בּבּרסלוי סבל חוואָלסון צרות הרבּה. הוא דבּר גרמאַנית נלעגת, ולפיכך לא יכול להשיג הוראה לשעות. בּעמל רב מצא לו תלמידים אחדים מבני-העניים, אשר בּשכר למודו נתנו לו ארוחה בית איש יומו. בימים שלא היתה לו ארוחה מוכנת, היה קונה ככר-לחם קטנה מפתבג-הצבא, ומחלק אותה לשתים. בשעה האחת-עשרה היה אוכל את המחצית האחת לארוחת-הבּקר ובשעה הרביעית היה אוכל את המחצית השניה לארוחת-הצהרים. ובאותה עת היה עוסק בּלמודו מתוך התמדה מרובּה. יש אשר לא נתן שנה לעיניו ללילות שלמים; כשהרגיש עצמו עיף, נמנם קצת כשהוא יושב לבוש בבגדיו וחזר תיכף לספריו. במשך ימים אחדים למד לדעת על בּוריה את האתימולוגיה הרומית, ומאז ידע לתרגם מן הלשון הגרמאנית אל הרומאית. אבל הוא לא יכול לכתוב, והסטודנטים היו מתפלאים ומיגעים את מוחם מבלתי יכולת להבין, כיצד אפשר הדבר, כי אדם היודע שפת רומי, לא יכּיר צורת אות.

נמצאו אנשים טובי-לב, שנתנו לו בּמתנה בּגד ישן, אבל מנעלים לא היו לו. במאוחר היה מספר, כי כשם שאי אפשר לתפוש כוכבי-שמים, כך לא יכול אז להשיג מנעלים. כעבור איזה זמן ולשונו הגרמאנית נעשתה מתוקנת יותר, הוטב מצבו קצת. אבל קודם לכך רבו צרות נפשו מאד. כמה שתמך בו גיגר, לא יכל בכל זה להקל עליו את מצבו.

כי הרבּה גיגר לקרב אליו את חוואָלסון – על זה מעידים הדברים המובאים לקמן, שחתם בהם חוואָלסון בשנת 1856 את הקדמתו לספרו הראשון:

“באחרונה אני רואה חובה לעצמי להביע את תודתי לאדם אחד, אשר אף כי אין לו יחס ישר אל ספרי זה, ראוי הוא בּכל זה ל”ישר-כח" גדול מצדי – הלא הוא הרב המפורסם ד“ר גיגר בּבּרסלוי. עני בּכּל באתי לפני שנים הרבה לגרמאניה, ארץ שלא שמעתי את שפתה ושלא ידעתי בה איש. אפשר שהייתי הולך ומגיע בה לידי התנוונות רוחנית וגופנית. אבל האיש הנדיב הזה דאג דאגת-אב למצבי הרוחני והחמרי, ורק לו אני צריך להודות אם הגעתי בסולם-המדע לאותה המדרגה, שאני עומד עליה היום”.

בּשנה הרביעית לאחר בוא חוואּלסון לבּרסלוי הכשיר את עצמו כל-כך בּלמודים, עד כי כבר יכול לבקר את שעורי-האוניברסיטה. חשק מיוחד היה לו למדעי ארצות הקדם וללשונות-המזרח, ועל שני מקצעות-המדע הללו התנפל בכל להבת אש נשמתו הצעירה צמֵאַת-ההשכלה.

ג.

לא ארכו הימים ובחוואָלסון נגלה כשרון מיוחד להאיר את ההשפעות התרבּותיות ההדדיות של העמים השמיים הקדמונים – מקצוע מדעי, שלא נחקר עדיין עד הזמן ההוא. ביחוד התעניין בחקירת מהותם של הסאַבַּיים¹ הנזכרים בספר הקוראַן ושמדובּר בהם ב“מורה-נבוכים” להרמב"ם. כשהוסיף להתעמק בדבר מצא, כי מסקנותיהם של ההיסטוריונים הקודמים בענין זה, שיש לו, לפי דעתו, ערך היסטורי גדול מאד, אינן מבוססות כל צרכן והנן רחוקות מן האמת. הוא ידע, כי בהביבליאותיקה הקיסרית שבווינה נמצאים כתבי-יד בּלשון הערבית, שעל ידם אפשר יהיה לגלות את האמת בנוגע להגזע המעניין הזה. מבלי חשוב הרבה ושים לב אל היחס הקשה של הממשלה האוסטריית אל יהודי-הנכר, נסע בשנת 1847 כמעט בלי פרוטה בכיס לווינה. הפוליציה הווינאית נתנה לו את רשיונה לגור בּמטרפולין לא יותר משבוע. אבל לאָשרו הביא אתו מכתב-המלצה מאת הפרופיסורים של האוניברסיטה הברסלויאית אל מי שהיה מלאך אוסטריה בקונסטאַנטינופּל, בּאַרון פאָן האַמער-פורגשטאַל. באַרון זה, שהתעניין אף הוא במדעי-הקדם, קבּל את המלומד הצעיר בּסבר פנים יפות, השתדל והשיג עבורו את זכות-הישיבה בּווינה, גם המציא לו האפשרות לעיין בכתבי-היד הערביאים העתיקים, שמצא בּהם צורך לעבודתו. הוא שב לבּרסלוי עם אוצר של ידיעות חדשות וחמר הרבּה, שלא נודע עד כה בּרבים. בּהעמיקו חקר בּחמר זה נוכח יותר ויותר בצדקת דעותיו.

אחרי-כן עסק חוואָלסון שתי שנים (1848–9) בכתיבת הדיסרטאציה שלו, שרחבה ונסבה אצלו לשני כרכים גדולים. בּשתי השנים האלה, שעברו עליו בּעבודה מתמדת שאינה פוסקת, נשא וסבל הרבּה. הוא גר בּפנה קטנה בּמעון אשה אלמנה בּכפיפה אחת עם אנשים גסים מפליטי חברת מין האדם, שהיו שבים הביתה שותי-שכּור וצועקים ומריעים ומרבּים שאון כל הלילה ומפריעים את מנוחת שכניהם.

בראשית שנת 1850 שלח חוואָלסון את הדיסרטאַציה שלו אל האוניברסיטה שבּליפסיאה, שמסרה אותה להאורינטאַליסטן המפורסם פרופיסור פליישר. פליישר נרעש מאד בעמדו על הארודיציה המדעית של חוואָלסון והרבּה לדבּר עם ידידיו הפרופיסורים על-דבר הספר המצוין של הצעיר הבלתי-ידוע. כשבא חוואָלסון לליפסיאה, שחררו אותו שם מן המבחן. ספרו היה התשובה היותר יפה על כל השאלות האפשריות. פליישר אמר עליו קבל-עם: “ההתחלה שלך משמשת סוף לאחרים”.

בימים האחרונים לשבת חוואָלסון בּבּרסלוי, התודע שם למשפחה יהודיתּ אינטליגנטית – כהן. כהן זה, אדם בעל כשרונות מצוינים, היה בּנעוריו למדן גדול וירא-שמים. יראתו הגיעה לידי כך, שהיה מבלה את יום השבת כּולו בביתו מבלי צאת החוצה, כדי שלא יראה בּקלקלתם של החנונים היהודים היושבים בחנויותיהם. אולם זה לא הפריע אותו מרכוש לו על-ידי שקידה מרובה את ידיעת כל הלשונות האירופיות. אחרי חתונתו נעשה קולקטור עוסק במכירת שטרות-הגרלה. והנה קרה המקרה, כי אחד מלקוחותיו, גראָף גרמאָני, שהיה דיפלומאָט, נכנס אתו בשיחה והתפלא מאד לראות, כי יהודי פשוט כזה יודע לשונות כל-כך הרבה. הגראף הרבה אתו דברים והוכיח לו, כי אם ישתמש בכשרונותיו ללמוד לדעת על בורין גם את השפות האזיות, אז לא יבצר ממנו להגיע לגֶרֶם המעלות אפילו בהיותו יהודי. הקולקטור עשה כעצתו ובמשך עת קצרה בּערך רכש לו ידיעה גדולה בלשונות חינה ויאַפאַן וגם בדיאָלקטים שונים הודיים-בּנגאַליים. בּהיותו עסוק בּלמוד השפות האלה הזניח את עסקי-פרנסתו ובא עד ככר לחם. אז נכנס אל הגראף ויספר לו, כי כבר יודע הוא לשונות אלו ואחרות, אבל בינתים נסתתם מקור פרנסתו. לא עבר חדש ימים ועל-פי המלצתו של הגראף נתקבל הקולקטור לשעבר למִשרת מתורגמן רשמי באחת המלאכויות שבּגרמאניה. אחרי עבדו שנים אחדות בלשכת-המלאכות הראה כהן כשרון גדול במקצע הדיפלומאַטיה, ואז נמנה למזכיר בּקונסוליות גרמאנית במזרח הרחוק. במשך העת הזאת התחוללה מהפכה נמרצת בארחות-חייו. הוא נשאר אמנם יהודי, אבל פרק מעליו את משא הטראַדיציות הישראליות הקדומות: הוא שלח את אשתו הראשונה ויקח לו אשה שניה ממשפחת אסימילאַטורים קיצונים. אשתו זו ילדה לו שני בנים ובת אחת. כדי שיוכל לתת לילדיו חנוך הגון, יצא בּדימוס וישב מן המזרח הרחוק לברסלוי, ושם קבּל כהונה בּבית-דין העליון בתור מתרגם מושבע. בני כהן למדו קודם בּגימנאסיה ואחר-כך באוניברסיטה. שם התודעו אל חוואָלסון, ומאז נעשה יוצא ונכנס בּביתם. כהן הזקן, שעוד לא שכח תלמודו, היה מתפלפל לפרקים עם חוואָלסון בדברי-תורה ויש שהיה מראה לו את צרורות הקונטרסים, שהיה רושם בהם בימי-נעוריו את חדושיו בגפ"ת ובשאלות ותשובות רבניות. לאחר התודעותו הראשונה אל בּתו של כהן, שהיתה עלמה יפה ומשכּלת, התאהב בה חוואָלסון, והיא השיבּה אהבה אל חיקו, וסמוך לגמר חוק למודיו באוניברסיטה כבר נחשב בבית-כהן למיועד להיות חתנם.

בעת אחת קבלו יחד חוואָלסון ושני בני כהן את הדיפלומים שלהם בתור דרי"ם. בנו הבכור של כהן נמנה כעבור שנים אחדות לפרופיסר לתורת הבוטאַניק באוניברסיטה הברסלויאית, ובנו הצעיר עשה לו שם גדול בעולם המדע הגרמאני בתור ידען גדול במשפטי-הרומאים. לחוואָלסון לא נשקפה כל תקוה לכונן לו מעמד נאה לו בחוץ-לארץ, ולפיכך החליט לשוב לרוסיה.

ד.

על-פי מכתב-המלצה מאת המלומד הגרמאַני הגדול אלכסנדר פון הומבּולדט אל מלאך רוסיה בּבּרלין, הנסיך לובּאַנוב-רוסטובסקי, קבּל חוואָלסון תעודת-מסע לבוא לרוסיה. בּיום השביעי לספטמבּר 1850 בא חוואָלסון לפטרבּורג והביא אתו מכתבים מגדולי המלומדים אל הפרופיסורים של האקאדמיה המדעית. ידיעותיו המופלאות של חוואָלסון עשו על האקאדימאָיים הפטרבּורגיים רושם כביר. הם הציגו אותו לפני מי שהיה אז מיניסטר-ההשכלה הנסיך שירינסקי-שאַכמאַטוב וסגנו אַבּראַם סרגייוביטש נורוב. באותו זמן היה הועד לבּקורת ספרי-הלמוד לעברים עסוק בּשימת-עין על ספרי עסקן-ההשכלה המפורסם בּשעתו ליאון מאַנדלשטאַם. לפיכך שמחו בּמיניסטריום, כי נמצא להם אדם כחוואָלסון, שיוכל להוציא על הספרים העברים משפט נאמן של בר-סמכא, שלא תצטרך הממשלה להטיל ספק באמתּתו. חוואָלסון נתקבּל תיכף למשרה בּהועד, ובשכרו נקבו לו ארבעים רובּל לחדש.

אז הודיע חוואָלסון בּמכתב לאהובתו, כי כבר מצא לו עבודה וכי יש לו עכשיו הצדקה לבקש את ידה, ידי חברת בחיים. “אין אני מבטיחך חיי-עושר – כך כתב חוואָלסון לאהובתו – והריני מודה לך, כי אפשר הדבר, שארוחת-הצהרים שלנו תהיה של שני תפוחי-אדמה; אז אתן לך את הטוב שבהם, ולי אשאיר את הגרוע”. בּחירתו מהרה לבוא לפטרבורג, ומאז חי אתּה חיי-אושר עד שנות-השיבה שלו.

כעבור זמן מועט נתמנה נורוב למיניסטר-ההשכלה, ומאז התחיל לקרב אליו את חוואָלסון. נורוב עצמו היה מלומד גדול ועסק בּעבודות מדעיות בּמקצע לשונות-שם וחקירת פלשתינה. קודם כל הזמין אותו נורוב להורות לו את הלשון העברית, ובמשך עת קצרה עשה אצלו חיל רב כל-כך, עד כי יכול לקרוא ולהבין את ספרי-מאַפו. מלבד זאת השתמש נורוב לספריו בידיעותיו האורינטאליות של חוואָלסון. כך נתכבּד חוואָלסון על נורוב ונעשה ממקורביו המיוחדים.

בשנת 1854 נפתחה בּפטרבּורג מחלקה ללשונות-הקדם, ואז נתקבּל שם חוואָלסון בהשתדלותו של נורוב, לפרופיסור. בּמשרתו זו הראה חוואָלסון את עוצם השכלתו המדעית, ושומעי לקחו הלכו הלך ורב מיום ליום. שמו של חוואָלסון נתפרסם לתהלה בּחוגי גדולי אנשי-המדע שבעיר הבירה, ושִמעו הגיע גם לאזני הקיסר ניקולאי הראשון. ביום אחד, כשהרצה נורוב לפני הקיסר דין וחשבון על-דבר בתי-הספר הגבוהים אשר בעיר-המלוכה, הזכיר, אגב אורחא, גם את שמו של הפרופיסור החדש חוואָלסון, אשר הלל אותו מאד ויאמר, כי אחד הוא במקצע שלו ברוסיה. למחר קבּל נורוב פקודה מאת ניקולאי, כי יציג לפניו את חוואָלסון. פקודת הקיסר הפילה בתחלה על חוואָלסון פחד גדול. ואין פלא בדבר בשים אל לב, כי היה ניקולאי מפורסם בּשעתו, וביחוד בין היהודים, בּתור עריץ גדול ואכזר, שחיי-אדם שוים בעיניו כקליפת-השום. אבל הועיל לא יכול. ניקולאי צוה – ומי לא ישמע?

קודם כל שאל ניקולאי את חוואָלסון:

– משלנו?

חוואָלסון, אשר חשבּ בּלבו, כי שואל אותו הקיסר, אם הוא יליד רוסיה, ענהו תיכף:

– כן, הוד מלכות!

אז הושיט לו ניקולאי את ידו ויאמר אליו במאור-פנים:

– אם כן, אני מפקיד בּידך בּאמונה רבה את חנוך כהני דור יבוא.

חוואָלסון לא הבין, אמנם, אל מה מכון הקיסר בדבריו האחרונים, אבל הוא השתחוה לו אפים ארץ לאות תודה עמוקה.

בּזה נגמר הראיון.

בצאתם מארמון-החורף הזמין נורוב את חוואָלסון לבקרו באותו יום בּערב לא בּלשכת-המיניסטריום, כי אם בּמעונו הפרטי, אשר שם יברר לו את תוצאות הראיון.

הפעם קבּל נורוב את חוואָלסון בּחבּה מיוחדת. בּשבתם שניהם בּחדר-עבודתו על יד כוסות תֵּה, אמר נורוב:

– רק מלים ספורות דבּר אליך הקיסר, אבל בּדבריו המעטים אני שומע שתי פקודות.

– פקודות? – שאל חוואָלסון בּתמהוֹן – אני הבנתי את דבריו באופן אחר לגמרי. אולם מה, אפוא, פקד עלי?

– ראשית – ענהו נורוב בּנחת – צוה עליך הקיסר, כי תהי משלנו, כלומר, שתעזוב את אמונת-היהודים ותבוא בּברית אמונתנו הפראַבוסלאַבית…

חוואָלסון התנודד תנועה קלה על כסאו. הוא חפּץ להגיד דבר-מה, אבל נורוב עצר בו ויוסף:

– ומלבד זאת צוה עליך הקיסר להיות פרופיסור בּאקדמיה, שמתחנכים בהם כהני הדת הפראַבוסלאַבית.

דברי נורוב הרעישו את חוואָלסון מאד. מרוב סערת-רוח נבוך מאד וכאלו לא יכל לפצות פיו.

– שתי פקודותיו אלה של הקיסר – המשיך נורוב את דבריו – צריכות להתמלא תיכף ככל שיכבד, אולי, הדבר עליך. עתה הנך נסער; מחר בּמיניסטריום נברר את המצב ברוב ענין. רק את האחת אגיד לך הפעם: משעה זו ואילך נתונה לך היכולת להגיע במעלת משרתך למדרגה גבוהה, שלא הגיע אליה עדיין שום מלומד בּארצנו.

למחר בּבּקר הקיץ חוואָלסון כשהוא כבר שקט כּולו, ולא עוד, אלא שגם הרגיש את עצמו על מרומי פסגת-האושר…

עשר השנים, שבּלה חוואָלסון בגרמאָניה, עשו את שלהם. המלחמה העצומה של המתקנים נגד החרדים עשתה עליו רושם כביר. הוא נעשה גרמאָני בּלשונו, בּנטית-רוחו ובכל אורח-חייו בחוג מכּיריו. הרבּה השפיעה עליו בּרוח זה גם אשתו המשכּלת בתו של כהן, שספגה לתוכה מנעוריה את השאיפות האסימילא-ציוניות ושלא היה לה דבר מימיה עם היהודים. מושפע ממנה הודיע חוואָלסון, בלי שום סימן של מלחמה פנימית קודמת, את נורוב, כי הוא מוכן ומזומן למלא את פקודות הקיסר…

כעבור עת קצרה התנצר חוואלסון. האב הסנדק שלו היה נורוב, ושם חדש נתּן לו “דניאל” לכבוד הקדוש הרוסי הראשון, שעשה במאת השש-עשרה נסיעה לארץ-ישראל, ושחבּר נורוב על אודותיו ספר מיוחד.

לא ארכו הימים ולפני חוואָלסון נפתחו לרוָחָה דלתות שתי האקאדמיות לאמונה: הפראַבוסלאַבית והקאַטולית. מי שהיה תלמיד מובהק להגאון ר' ישראל הזאַרצי, נבחר ונתעלה לגדל דור של כהנים להכנסיה הרוסית-הרומאית…

ה.

בחיי חוואָלסון באו ימי אורה ויקר. בהיותו אחד ואין שני לו במקצעו בכל ארץ רוסיה, גדל כבודו מאֹד בעיני השלטון. לגדולה מיוחדת עלה לאחר מיתתו של ניקולאי, בעלות על כסא-המלוכה הקיסר הנָאור אלכסנדר השני. אלכסנדר, שקֵרב אליו את כל החכמים והמלומדים בכלל, חלק לחוואָלסון כבוד גדול, ויתן לו טבעת-זהב לתשורה והרבה תארי-כבוד, שהאחד גדול מחברו.

בהיות מצבו החמרי איתן, התמכּר חוואָלסון מתוך התמדה מרובה לעבודותיו המדעיות, האקדמיה הוציאה על חשבונה את ספרו הגרמאני על הסבּייאים בשני כרכים, אלף עמוד בכל אחד. זו היתה ההתחלה לשורה שלמה של ספרים ומונוגרפיות, שכתב חוואָלסון אחרי-כן במקצוע הספרות הערבית והספרות הבבלית העתיקה. מאז התרחק מן היהודים והיהדות והיה יוצא ובא רק בחוג חבריו באוניברסיטה ובשתי האקאדמיות, שהיו כמעט כּלם גרמאנים. כפי שספר לאחרי עבור שנים רבות לאחד מידידיו היהודים, בוש בעת הראשונה לאחר התנצרותו להסתכל בפני יהודי והשתדל להֵראות בעיני הבריות כנוצרי, אבל למרת רוחו לא עלה הדבר בידו; אך פצה את פיו, גלה תיכף חתוך דבורו היהודי את סודו… צריך להעיר, כי עד יומו האחרון דבר חוואָלסון רוסית מגומגמת, כמעט נלעגת, מה שגרם לו לא פעם אחת בחייו צער הרבה. אבל מבלי שים לב לדבר שעשע חוואָלסון את עצמו בתקוה, כי תעבור עת ידועה והעבר היהודי שלו וכל המזכיר את מוצאו העבּרי ישתכחו לגמרי, לא יזָכרו ולא יפָקדו עוד.

אבל לא כן חפצו החיים. כמו בחזקת-יד סחפו את חוואָלסון בזרם עניני היהודים, ואך נסחף עליהם, נבלע בתוכם בּמדה כל-כך מרובה, עד כי לא יכול עוד, ובאחרונה גם לא רצה, להפּטר ולהחלץ מהם.

גרם לכך ביחוד משפט יהודי-סאראטוב, שנתברר בבית-דין במשך שלש שנים שלמות, ולא הגיע עדין לידי גמר. המשפט הזה נתעורר לרגלי עלילת דם מַבהלת, שמעטות דוגמתה בהיסטוריה הישראלית. בשנת 1852 אבדו בּסאַראַטוב שני נערים נוצרים בני עשר שנה, אשר נמצאו כעבור עת קצרה מוטלים נרצחים על שפת הוואָלגה. על-ידי חקירת-רופאים נתבּרר, כי הנערים נפצעו ונמולו, אם כי לא לפי חוקי-ישראל וגם לא לפי דיני המושלמים. הכומרים הסאַראָטובּים, אשר עוד משכבר הימים נפל סכסוך ביניהם ובין קהלת-ישראל שם בּגלל שדה-הקברות של היהודים, השתמשו בּאותו מקרה לעלילת-דם והשתדלו להשפיע בּרוח זה על המוני-הנוצרים וגם על חוקרי-הדין, שנמסר להם לעשות חקירה ודרישה בּדבר. עברה עת מועטת ואיש נמצא, אשר הראה על אחד מיהודי-סאַראַטוב, שהיה, בּמקרה, המוהל שבּעיר, כי הוא הוא שרצח את שני הנערים. על-דבר המאורע הסאראטובי הזה הודיעו תיכף את השלטון העליון בּפטרבּורג. פה עוד זכרו היטב את “המשפט הווליז’י”, ואף כי שם יצאו כל היהודים הנאשמים זכּאים בדין, אף-על-פי-כן לא רופֵף זה אפילו בּמשהו את אמונתו החזקה של ניקולאי הראשון, כי “אפשר שנמצאים בין היהודים חדלי-אישים כאלה, שיש להם צורך בדמי-נוצרים למנהגיהם, כמו שישנו, לדאבוננו, גם בינינו הנוצרים כּתּות נוראות ומופלאות בּדומה להם”.

זו היתה מסקנתו של ניקולאי, והיא הביאה לידי כך, שמיניסטר-הפנים שלח לסאַראַטוב אחדים מגדולי שרי-המלוכה לחקור את הדבר. בינתים נוספו בּסאַראַטוב עדים חדשים, וביניהם גם מומר אחד, אשר אמרו, כי ראו בעיניהם איך שחטו יהודים אלו ואלו את הנערים הנוצרים. מסביב למשפט הסאַראַטובי נוצרה אטמוספירה, שבה דיה היתה השִטנה היותר קלה והיותר נבערה לעורר עלילת-דם מביאה לידי תוצאות מעציבות מאד. בכל פלך סאַראַטוב נתעוררו משפטים בדבר ילדים נוצרים שנגזלו מחיק אמותיהם, והמשפטים הללו עברו משם גם אל הפלכים הקרובים. נאסרו יהודים כל-כך הרבּה, עד כי לא נמצא להם מקום בּבתי-הסוהר, והיה צורך בּדבר להושיבם קבוצות, קצוצות בּמעונות אנשים פרטים. נעשו חפושים בכל בתי-היהודים ונלקחו משם ספרים, מכתבים וסתם ניירות כתובים מכל הבא בּיד. על-ידי הכתבים הללו קוו לגלות את הכּתּה היהודית, שיש לה צורך בּדמי ילדים נוצרים שחוטים לחג-הפסח. והיתה שעה, כשחברי ועדת-החקירה בּסאַראַטוב כבר האמינו, כי גלו סוף-סוף את הסוד הנורא. בין הספרים היהודיים, שנתפשו, נמצאה הגדה עם תמונה המציירת את פּרעה מלך מצרים כשהוא מתרחץ בּדמי ילדי-העברים.

צירים על צירים עפו לפטרבּורג. שפ כבר קרוב היה הדבר, שיושיבו על ספסל-הנאשמים לא רק את יהודי סאַראַטוב, כי אם את כל הלאום העברי. טפלו בּדבר בּתחלה ועדים מיוחדים, אחר-כך עבר אל הסינאַט ולבסוף אל המועצה הממלכית העליונה, ובכל מוסדות-השלטון הללו הכריעה כף הדין לחובת היהודים. בּאה שעה נוראה מאד לכלל ישראל. מערים הרבּה בּאו לפטרבּורג גדולי-היהודים אנשי-השם, והללו התחילו דופקים על דלתות בתי הבּיורוקראַטים הגבוהים, ואך בּרוב עמל עלה להם בּאחרונה להביא לידי-כך, שימנו על-יד הדפּאַרטאַמנט לעניני אמונות-הנכר ועדה מיוחדת, שתבקר את הספרים ואת כתבי-היד, שנלקחו מאת הנאשמים, כדי “לבָרר מתוכם את סתרי העיקרים הדתיים הפראיים של היהודים”… על-פי פקודת הקיסר נכנס אל הועדה הזאת בתור מומחה גם דניאל אבראַמוביטש חוואָלסון.

ומקרה זה היה הטבּעת הראשונה בּשרשרת המעשים והמאורעות הבּאים, אשר שבו ולִבּו בחוואָלסון, ואולי למרות רצונו, לאש גדולה את הנקודה הישראלית, שכבר היתה קרובה להִדָּעֵך בו.

ו

כדרכו נגש חוואָלסון לפעלו בהועָדה מתוך כּובד-ראש ובמרץ מיוחד. אבל משעה ראשונה ואילך נתקל במכשולים גדולים. הוא ראה ונוכח, כי שנים מחבריו בּועדה מתיחסים אל תעודתם בקלות-ראש ידועה ועלולים הם לסתור מה שהוא עתיד לבנות. אלה היו ה“מומחים” לוויסון ופאַווסקי, הראשון יהודי מומר והשני – שונא ישראל, ושניהם אישונים אוהבי-בצע והדיוטים גמורים. בּשים-לדבר מצא חוואָלסון קודם-כל להפחית את ערך האבטוריטט של שני המומחים הללו. בּיחוד בּקש להרחיק מן הועדה את לוויסון, שהיה לפנים מוהל ושוחט בּעיירה קטנה, והיתה סכנה בּדבר פן תחשוב אותו הממשלה לבר-סמכא בּענין זה ותסמוך את עצמה על מסקנותיו. בּעמל לא רב עלה לחוואָלסון להוכיח, כי אין ללוויסון שום ידיעה בּספרות עברית העתיקה, וכל רשימת-דברים שהוא מוציא ממנה, אינה אלא פרי הדיוטיות גסה. כך ובאופן זה פסל חוואָלסון את לוויסון, ואת פאַווסקי לא ירא כלל. בעיני יתר שני החברים הנוצרים נחשב חוואָלסון לבר-סמכא ודעותיו נאמנו עליהם מאד.

בּאותות ובמופתים חותכים הוכיח חוואָלסון את כל השקר שבּענין סאַראַטוב, והביא לידי כך, שראה בּית-הדין העליון את עצמו מוכרח להתחשב עם דעתו, וסוף-סוף הכיר את כל הנאשמים לחפים מפשע והוציא אותם לחפשי.

אבל חוואָלסון לא הסתפק עדיין בּזה, ובמאורע-סאַראַטוב לא יצא ידי חובתו. הוא חפץ, כי תֵעָקר עלילת-הדם משרשה ולא תוסיף עוד להיות לרועץ ליהודים לעולם. הוא קוה, כי יעלה הדבר בּידו בּעזרת המדע והתחיל חוקר ודורש בּשאלה זו מתוך התמדה מרובּה. מוצא חקירותיו אלה היה ספרו על-דבר עלילות-הדם של ימי-הבּינים, שיצא ראשונה בּשנת 1861. כמו הוּכח הדבר מאת הגורל, כי לא יצירותיו המדעיות בּמקצוע חכמות בני-ערב תמלאנה את תוכן חייו, אלא ספרו זה. אחרי שהסבות, שעוררו אותו לחבּר את ספרו הנזכר, לא פסקו, ועלילות-דם התעוררו מעת לעת פה ושם, הוסיף לטפל ולחזור ולטפל בּספרו זה, לתקנו ולהוסיף עליו, ומקץ עשרים שנה נתפרסם בּמהדורה שניה ומעובדת, ועוד עשרים שנה עברו והוא יצא בּתרגום גרמני, שנתבּקר תחלה על-ידי המחבּר.

מתוך טפּול בּמשך שנים הרבּה בּמקורים העתיקים השונים עברו לעיני חוואָלסון בֶּחָזון ענוייו הנוראים של העם העברי, אלפי האנשים הנקיים הנשרפים והנטבחים והמומתים בּאכזריות מבהלת בּשביל עלילות-שווא, ויש אשר בּזדון-לב הכהנים הנִתעים, אשר האמינו, כּי בּמעשיהם אלה הם ממלאים את רצון אלהי האהבה והסליחה. כל התמונות האלה עשו על חוואָלסון רושם כבּיר מאד, ומאז נעשה אצלו כמו הרגל לדבּר תמיד ובּכל מקום על-דבר צדקת-היהודים. את הכל חפץ להוכיח ולפני הכל נשבּע, כי חַפִּים היהודים מפשע. בּכל פעם שנזדמן לו עם מי שהוא מבני עם הארץ, השומע את הלשון העברית, השבּיעהו שבועת-אמונים למלא את החובה הקדושה המוטלת עליו ולהכריז בּקהל, כי אין בּספרות העברית אפילו צל של ראיה מוכיחה, שמשתמשים היהודים בּדמי-נוצרים.

המעשה הרב, שעשה חוואָלסון לטובת יהודי סאַראַטוב, היה ליהודי-התחום כלו כמקרה-פלאות. עד כה הסכינו לראות, כי כל יהודי, שהמיר את דתו, נעשה צורר ישראל ורדף את עם ממנו יצא בלי חמלה. מומר, שיהיה לא רק אוהב-ישראל, כי אם גם מופיע כמלאך מושיע לעמו בּעת צרתו – דבר זה לא יכלו לצייר להם גם בּדמיונם. לפיכך אין פלא בדבר, אם גדולי הרבנים והגאונים שבערים והעיירות המטירו, ממש, על חוואָלסון טלגרמות ומכתבים המבּיעים לו אהבה וכבוד ומבטיחים לו גן-עדן עם כל ש"י העולמות. כך נעשה חוואָלסון האדם היותר מפורסם בין יהודי רוסיה. מלבד שלא העיז איש לחשוב אותו למשומד, גם היה בעיני הכל כבּעל נשמה ישראלית ממדרגה עליונה. בּעיירות הקטנות הנדחות נרקמו על אודותיו גם הגדות מופלאות; יהודים זקנים ישבו בבית-המדרש והתפלפלו יחד בשאלה: חוואָלסון זה מגלגולו של מי הוא: של יהודה המכבי או של מרדכי משושן-הבירה?…

ז.

היחוסים החמים והנלבבים האלה מצד היהודים בּערי-השדה עשו על חוואָלסון רושם חזק מאד. על ידם התחיל מתעניין בצרכי-היהודים. בשנת 1863, כשנוסדה בפטרבּורג חברת “מרבּי-השכלה”, נעשה חוואָלסון לאחד מחבריה היותר עסקניים, וכעבּור עת מועטת היה לרוח החיה בּאופניה. בּלעדיו לא עשתה החברה דבר קטן וגדול. בּלי הסכמתו לא פרסמה שום ספר עברי בדפוס. חוואּלסון היה קורא קודם את כל כתבי-היד, שהזמינה החברה אצל סופרים שונים, כדי להוציאם על חשבּונה. כבר ספרתי במקום אחר, כּי פסל חוואָלסון פעם אחת את ספרו של שלום יעקבּ אברמוביץ על ההיסטוריה הרוסית, מפני שמצא אותו כתוב, לפי דעתו, בּרוח פרוגרסיבי יותר מדי. עם זה אני רוצה לבאר כאן, כי חוואָלסון, שעברה עליו בשבתו בגרמניה המהפכה הריבולוציונית של שנת 1848, עמד מרחוק לדעות “הסער וההעפלה” ששוררו שם באותו זמן, וכבואו לרוסיה סגל את עצמו על נקלה להפּוליטיקה הריאַקציונית של ניקולאי הראשון. אפילו בזמנו של אלכסנדר השני, אחרי שחרור האכרים, כשנבקעו קוי-האור הראשונים, כשהספרות הרוסית נשמה לרוחה והתחילו מנשבות בה רוחות חדשות וקלילות – גם אז נשאר חוואָלסון עומד בּשורות המשמרים והתרועע עם חשוכים כההיסטוריון אילובייסקי, והוא השתדל להשפיע על חברת “מרבי-ההשכלה”, כי לא תוציא ספר תולדות עם רוסיא בלשון העבּרית בּלתי אם יקח לו המחבּר למופת את אילובייסקי, כלומר, שיהיה כתוב בּרוח ראַקציוני קיצוני.

רק אחרי עבור שנים אחדות הכירה החברה לאָן חוואָלסון רוצה להוליך אותה, וחפצה להשתחרר מהשפעתו, אבל קשה היה עליה הדבר מאד, כי קמו אז נגדה שונאים בנפש כּבראַפמאַן, כקראַיובסקי עורך “הגולוס” ואחרים, אשר בּקשו להרסה, וחוואָלסון נעשה לה למשגבה היחיד כלפי חוץ. אולם אירע מאורע, אשר הביא לידי סכסוך חריף בין החברה ובין חוואָלסון, וסוף דבר היה, כי נתפרדה החבילה: חוואָלסון עזב את החברה בלי שוב אליה עוד עולמית.

וזה דבר המאורע, שהוא אופיי מאד לשני הצדדים:

ועד החברה, שבּקש תמיד עצות איך ובמה לבסס את המוני-היהודים, החליט בּאחת מישיבותיו להפיץ בּין העם את חמשה חומשי-התורה בתרגום רוסי, ויחפש אחרי סופרים מומחים לאותות דבר למסור לידם את העבודה הזאת. אָז חוה חוולאָסון את דעתו, כי אך למותר הוא לתרגם את הבּיבּליאה מחדש, מפני שאפשר להשתמש בתרגומו הוא, שכבר נתפרסם בּדפוס על-ידי האקאדמיה הדתית. אבל דעתו זו של חוואָלסון נתקלה בּהתנגדות עצומה מצד רוב החברים, שהוכיחו לו, כי תרגומו נעשה לפי נוסחת הכנסיה הנוצרית ועם שאיפות מיסיונריות ידועות, ובא האות על זה, כי החברה הבּיבּלאית הלונדונית, שמטרתה היא להביא את היהודים לידי שמד, מרבּה להשתמש בו לצרכיה. חוואָלסון, אשר לא צפּה כלל ליחס שכזה לתרגום-הבּיבּליאה שלו, שהתגאה בו תמיד, התרגז מאד, ומאותו יום ואילך פסק להשתתף בּישיבות-החברה. כשנודע לו, כי הגישה החברה אל הסינוד בּקשה על-דבר הרשיון להוציא את הבּיבּליאה בּתרגום רוסי חדש, השתדל לפני מי שצריך, והבּקשה נדחתה². זה עורר בחוגי האינטליגנציה היהודית בּפטרבּורג התמרמרות מרובּה על חוואָלסון, ואדולף לאַנדוי, מי שנעשה בהמשך הזמן לעורך ה“וואָסחוד”, והיה אז תלמיד האוניברסיטה, בּקר את חוואָלסון על מעשהו זה בּקרת חריפה מאד, שכתב בּעילום שמו ה“מביט” בּמכתב מודפס בּשבועון העברי-הרוסי “דיען”, שיצא בעת ההיא באודיסה. התנפלות זו בּאמצעות העתונות הרגיזה את חוואָלסון עוד יותר, ומאז הסיח את דעתו מן השאלות הצבוריות היהודיות וחדל להתעניין בהן לגמרי.

וכעבור עת קצרה קרה עוד מקרה אחד, שגרם אף הוא בּמדה ידועה לחדד את היחוסים ההדדיים בּין חוואָלסון ובין חוגי היהודים האינטליגנטים.

בּאותה עת נתפרסמו לתהלה בין גדולי מלומדי חכמות-הקדם התַּגליות ההיסטוריות-בּיבּליאוגראַפיות של המלומד הקראי הידוע פירקוביץ. פירקוביץ זה עמל כל ימיו להוכיח על ידי נוסחאות של מצבות קדומות וטופסי כתבי-יד עתיקים שגלה, כי הקראים יושבים בקרים משנים קדמוניות. החכמים והמלומדים של אותו זמן התעניינו מאד בּתגליותיו של פירקוביץ, ועל יסוד זה נוצרה בּמשך זמן קצר ספרות היסטורית שלמה. זה גרם, כי נִתּן ערך גדול מאד לקבוצת כתובות המצבות וכתבי-היד של פירקוביץ, ועל-פי המלצת הפרופיסור חוואָלסון קנתה הבּיבּליאותיקה הקיסרית שבּפטרבּורג את הקבוצה הזאת בּסכום-כסף עצום. מלבד זה היה לדבר גם ערך מעשי גדול בּיחס אל הקראים, שהתחילו תובעים לעצמם על סמך זה מממשלת-רוסיה זכיות והנחות מיוחדים המגיעות להם בּדין “תושבים בּארץ משכבר הימים”.

האדם היחיד, שהתיחס לפירקובּיץ ולקבוצת העתיקות שלו בתחלה מתוך קרירות-רוח ולבּסוף מתוך חשד ידוע, היה אז האורינטולוג המפורסם ד"ר אברהם אליהו הרכבי, שקרא בּעת ההיא שעורים בּאוניברסיטה הפטרבּורגית. בּהעמיקו חקר בּתגליותיו של פירקוביץ, בּא לידי הוכחה, כי כל הענין אינו אלא מעשה-להטים של נוכל ערום. אבל הוא לא גלה את דעת זו בקהל. הוא עשה קודם נסיעה מדעית לקרים, ושם אסף חמר רב, שנתן לו את האפשרות להוכיח, כי כל תגליותיו ההיסטוריות של פירקוביץ אינן נכונות וכי נוסחאות המצבות וכתבי-היד שלו הנן מזויפות מתחלתן ועד סופן. בּמאמרי-הפּולמוס, שפרסם הרכבי בעתונים, הוכיח, כי הרבּה מן המלומדים והפייטנים, שנתן אותם פירקוביץ לקראים, הנם בּאמת יהודים. אחרי בּקרתו הגאונית של הרכבי התמוטט הבנין כלו, שנבנה על יסוד קבוצות העתיקות של פירקוביץ, ויפל תחתיו כאהל של קלפים, והכל כלה כעשן…

לחוואָלסון היה פולמוס זה של תלמידו מלפנים עם פירקוביץ כמהלומת-מוות ממש, ולא אבה סלוח לו ונעשה לשונאיו בנפש.

אחרי אשר לא יכול לטהר את פירקוביץ מחלאתו ולהציל על-ידי זה גם את כבודו הוא עצמו, התחיל חוואָלסון רודף את הרכבי בחשאי עד כמה שידו מגעת. בּשעה שפסק הרכבי בפקודת מיניסטר-ההשכלה לקרוא את שעוריו בּאוניברסיטה הפטרבּורגית, נפוצו אז שמועות בטרקליני גדולי היהודים אשר בּמטרפּולין, כי היתה יד חוואָלסון בּאמצע. אם היה כך בּאמת, אם אין – אבל עובדה היא, כי מאז בּקש חוואָלסון להמנע מכל הזדמנות של פגישה עם האינטליגנציה היהודית והפסיק את יחוסיו אליה לגמרי.

ח.

אולם בה בּעת שהפסיק חוואָלסון את יחוסיו אל היהודים המשכילים, קֵרב אליו את היהודים מבני הדור הישן, וביחוד את הרבנים. חוואָלסון החליף אגרות תכופות בעניני היהדות החרדית עם הגאונים המפורסמים רבי יצחק אלחנן מקובנה, עם ר' נפתלי צבי-יהודה בּרלין ראש הישיבה הוואַלוזינית, עם ר' דוד’ל מקאַרלין, ועם אחרים כיוצא בּהם. להיהודים החרדים ולהרבּנים העומדים בּראשם נעשה חוואָלסון חביב יותר ויותר. לא היה רב בּישראל ושום עסקן צבורי שבּאו לפטרבּורג ולא בּקרו שם את חוואָלסון ולא בּלו אתו שעות אחדות בּשיחות על ענינים שונים. מתוך לִבּוּב מיוחד היה חוואָלסון מקבּל בּביתו את האורחים הבאים מוילנה, וביחוד את אלה מהם, שהיה שֵם משפחתם גינצבּורג או זאַלקינד. בּדמעות על עיניו היה חוקר ודורש אותם, אם אינם מקרוביו של רבּו ר' ישראל גינצבּורג, שעשה אצלו חיל כל-כך רב בּלמודו, או אולי הם מצאצאיו של אותו זאַלקינד, שהיה לו לפנים “יום שָׂבֵע” כּל-כּך בּביתו.

תחת רושם השיחות האלה היו הרבּנים, כשובם מפטרבּורג לעריהם ולעיירותיהם, מספּרים מתוך התפּעלות מרובה חבילות, חבילות של מעשיות על-דבר האיש הזה בעל הניצוץ הישראלי הקדוש, שעשתה אותו ההשגחה העליונה מקורב למלכות, כדי שיגן בעת צרה על העם העברי.

המעשיות האלה, שנמסרו מאיש לרעהו עם הוספת נופך משלו, הגיעו חזרה לפטרבורג ומשכו את חוואָלסון משיכה עוד יותר חזקה אל ראשי הדור הישן. בּערי-השדה ידעו לספּר, כי חוואָלסון ממליץ לפני הרשות על החדרים והמלמדים, כי חוואָלסון עומד על המשמר ומגין על קיומם של הישיבות ובתי התלמוד-תורה, או, כי בהשתדלותו של חוואָלסון אין מתאנים אל אהלי-המוסר. מצד שני התפשטו שמועות, כי אין חוואָלסון מניח לדרוך על סף ביתו את הצעירים היהודים הבאים אליו לבקש המלצות כדי להתקבּל אל איזה בית-ספר רוסי גבוה; כי הוא מסלק את עצמו מתמוך בבקשות סטודנטים יהודים על-דבר קבּלת פרסים, כי אינו מגין לפני מיניסטר-ההשכלה על הקאַנדידאטורה של הצעירים היהודים יוצאי בתי-המדרש הגבוהים, המוצעים מאת הפרופיסורים בתור ראוים להשלח בהוצאת הממשלה לחוץ לארץ להשתלם במקצוע שלהם, וכי אינו מוציא מפיו אף מלה אחת לטובת היהודים, בשעה שמאשימים אותו לעיניו בניהיליזם.

עד היום לא נתברר עדיין עד כמה מן האמת היה בשמועה, שהתפשטה בשנות השבעים בין חוגי היהודים בפטרבורג, כי היתה יד חוואָלסון באמצע בסגירת שני בתי-המדרש לרבנים בווילנה ובז’יטומיר.

ומעשה שהיה כך היה:

בּאמצע החורף של שנת 1872 נאסרו בּווילנה בּלילה אחד יותר מארבּעים צעירים, שחשדו אותם הז’אַנדאַרמריה בניהיליזם. מי שהיה אז גנראַל-גובּרנאַטור בווילנה, הגנראַל פוטאַפוב, הזמין אליו לישיבה אחדים מראשי קהלת-היהודים. בּאו אליו: ר' מתתיהו שטראַשון, ר' יֶנְקֶלי קובנר, ר' שמואל פּיֶסקין, ור‘-יֶקֶלֶה ר’-זלמן ר' אורי’ס. פוטאַפוב יצא אל פרנסי-ווילנה ויפן אליהם בדברים האלה:

– לא יצאתם עדיין ידי חובתכם בּמעלותיכם הגדולות בּתור יהודים, והנה הייתם גם לניהיליסטים!

לשֵמע דברים כאלה נפלה על הפרנסים היהודים אימת-מוות.

הראשון אשר התעודד והשיב רוחו אליו, היה ר' יֶנקלי בּאַריט. הוא שאל את פּוטאַפוב:

– האם אנחנו הננו ניהיליסטים?

– אם לא אתם עצמכם – ענה פּוטאַפוב – כי אז, על כל פנים, בניכם! אבל הם נהיו ניהיליסטים על-ידי החנוך הרע, שאתם מחנכים אותם.

– סליחה, גנראַל! – קרא ר' ינקלי קובנר – לא כך הוא הדבר. כל זמן שאנחנו עצמנו חנכנו את ילדינו, לא היו אצלנו ניהיליסטים כלל, אבל מאותה שעה, שלקחתם אתם בּידכם את חנוך בנינו, נהיו למה שהנם.

פוטאַפוב מסר את תשובתו זו של ר' ינקלי קובנר לפטרבורג. שם נתבּרר הדבר בּישיבת גדולי השרים, שהשתתף בּיניהם גם חוואָלסון. לא עברו ימים מועטים ויצאה הפקודה לסגור את בתי מדרש-הרבנים שבּווילנה ובּז’יטומיר.

הריני חוזר ומעיר, כי השמועה, שנתפּשטה בּשעתה, כי היה חוואָלסון הגורם לפקודה זו, לא נתאשרה מעולם משום מקור נאמן. אבל שמועה זו פותחת לנו פתח אל המחשבות, שחשבה האינטליגנציה היהודית בעת ההיא על חוואָלסון.

ט.

בפעם האחרונה נתקבּל חוואָלסון מאת הקהל העברי בהתלהבות מרובה בּשנת 1879. שנות-הטובה שהיו ליהודים תחת ממשלת אלכסנדר השני, כבר קרבו אל קִצָּן. בארץ התחילו מנשבות רוחות אנטישמיות חזקות, נוסדה עתונות צוררת לישראל, שעלתה בּהמשך הזמן כפורחת והתרחבה בּין בני השדרות העליונות של הצבּור, ומשם ירדה למטה והתפשטה בין ההמונים. על-ידי זה הוכשר בסיס פּורֶה לנעוי-לב ולאנשי-זדון מכל הסוגים, שבאו לצוד דגים במים עכורים. אחד מהם היה הכהן הקאטולי המפורסם היפוליט ליוטוסטאַנסקי, מקטני מורי-הדת בּגימנאַסיה שבּאחת מערי-השדה, שחפץ לעשות לו את שנאת-היהודים קרדום לחפּור בו. עם חבּור רוסי בּכתב-יד בּא לפטרבּורג. ה“תלמוד והיהודים” – כך נקרא ספרו, שהיה תערובת של כל מיני בלבולי-שקר ועלילות-שוא על העם העברי. נמצאו אנשים טובים, אשר הציגו את המחבּר ואת ספרו לפני אלכסנדר השלישי, שהיה אז יורש-עצר וכבר ספג אל קרבו את הארס האנטישמיי. מי שעתיד להיות קיסר רוסיה נתן לליוטוסטאַנסקי שני מכתבי-תּודה על מפעליו הגדולים. עם שני המכתבים האלה בּידו חזר אחרי-כן ליוטוסטאַנסקי על הפתחים לאסף חתומים על ספרו. כתב=הפלסתר של ליוטוסטאַנסקי על היהודים והיהדות לא אֵחַר מהביא פרי. בּעתּונים האנטישמיים צפה פתאם הגדת עלילת-הדם. לא ארכו הימים ונתעוררה עלילת-דם נוראה בּקאַווקאַז. נאסרו יהודים אחדים, שנמסרו לדין. הזשורנאליסטיקה האנטישמיית נפלה תיכף על מציאה זו מתוך התפּעלות מרובּה, ויום יום עשתה ממנה מטעמים לקוראיה. הגיעו הדברים לידי כך, שעלילת-הדם הקאַווקאַזית קמה לרועץ ולמטה-זעם להיהדות הרוסית כולה.

בּשעה הקשה הזאת הסתלק חוואָלסון שוב מעבודותיו המדעיות והתמכּר כּלו אל הענין הקאַווקאַזי. הפעם נכנס בּעובי הקורה גם מטעם אחר. הוא ראה ונוכח כמה גדול כחו של החשך, הגובר על כל המופתים ההגיוניים, מופתי-הבּרזל, שהוכיח בּהם בּספריו הקודמים את כל השקר שבּעלילת-הדם. ועוד בּיתר מרץ לקח חוואָלסון את קסת הסופר בידו. הוא חבּר ספר חדש בשם: “המשתמשים היהודים בּדמי-נוצרים?” כגור-אריה התנפל חוואָלסון על כל מפיצי עלילת-הדם והמזיקים בּה, ובּפולמוס חריף מאד הראה לעין את קורי=העכּביש, שעלילה זו מבוססת עליה. בּאותה עת עשה מתוך התלהבות יתרה פומבּי גדול להאידיאַלים המוסריים הנעלים, אשר העניקה היהדות להמין האנושי. בּעתּונות האנטישמיית הטיל ספרו של חוואָלסון סער של התמרמרות וכעס; בּעתונים שונים הוכיחו לו את מוצאו היהודי על פניו, וחוצפּתו של האחד מהם הגיעה לידי כך, עד שהאשים בּגלוי את חוואָלסון, כי מכר את עטו בּשחד להבּאַנקירים היהודים גינצבּורג ופּוליאַקוב. אבל כל ההתנפליות האלה מלבד שלא רפּו את ידי חוואָלסון, כי גם הוסיפו לו און ועצמה להלחם בּמתנגדיו ולבלתי עבור בּשתיקה על כל מאמר אנטישמיי, שנגע בּשאלה על-דבר עלילת-הדם. עסקני-הצבּור היהודיים הפיצו אז את ספרו של חוואָלסון בעשרות אלפי אקזמפּלאַרים, ובכל מקום עשה רושם נמרץ.

וכשבּא היום, שבּו נתבּרר משפּט עלילת-הדם הקאַווקאַזית בבית-דין הגליל שבּקוטאַאיס, לא נשאר חוואָלסון יושב בּביתו. יחד עם הפּרקליטים המפורסמים אלכסנדרוב וקופּרניק נסע לקוטאַאיס ושם נהל מתוך חדר-עבודתו את כל עניני-הסנגוריא.

כשנגמר בּירור המשפּט וכל היהודים הנאשמים יצאו זכּאים בּדין והוצאו לחפשי, אמרו אז הדיינים לחוואָלסון, כי את אמונתם בּצדקת היהודים שאבו רק מתוך ספרו.

יהודי-קוטאַאיס חלקו אז לחוואָלסון כבוד גדול. ראש-האצילים בּכבודו ובּעצמו הביא את חוואָלסון אל בית-הכנסת. את כל הדרך משני העברים מִלאו המוני-יהודים, אשר נקבּצו להבּיע לאורח הנעלה את תּודתם העמוקה. בית-הכנסת היה זרוע אור ודלתות ארון-הקודש פּתוחות. החזן נשא בּרכה לחיי חוואָלסון; רב אחד נשא נאום לכבודו בּלשון העברית ורב שני – בּגרוזינית. את הנאום האחרון תרגם ראש-האצילים רוסית.

קבּלת-פנים זו, שערכו יהודי-קוטאַאיס לחוואָלסון, נגעה עמוק אל לבּו. היא נהיתה לאחת האפּיזודות המועטות, אשר נחרתו בּזכרונו לכל ימי חייו ושאהב לספּר על אודותן בּשיחות נלבבות עם ידידים קרובים. המאורע המסופּר הזה היה מעורר תמיד בּזכרונו מאורע שני, שאירע לו לפני איזו שנים בּקאַווקאַז. בּהיותו פּעם אחת בטיפליס בּקּר את בית-הכנסת של ה“סובּוטניקים”. והנה שמע כשקוראים על הבּימה את התּורה על-פּי תרגומו הרוסי. הרבּה מן המתפּללים, שנודע להם באותה שעה, כי הוא הוא מתרגם הבּיבּליאה, נגשו אליו וינשקו את ידי האיש כותב הספר הזה.

אחרי המשפּט הקוטאַאיסי נעשה חוואָלסון שוב “גבּור היום” בּרחוב-היהודים. זמן הרבה אחרי מאורע קוטאַאיס היו נושאים לכבודו בּקהלות רבות בכל שבּת בּשעת קריאת-התורה בּרכת “מי שבּרך” ובכל פעם בתואר: “מורנו הרב ר' דניאל”…

י.

אחרי המשפט הקוטאאיסי שב חוואָלסון אל עבודותיו המדעיות. מאז לא יצא עוד בקהל לטובת היהודים. עוד הרבה, הרבּה צרות נוראות עברו בחייו על יהודי רוסיה: הפוגרומים של שנות השמונים עם השחיטות והטביחות של “ימי-החופש” המפורסמים, מלבד כמה גזרות רעות, הגבּלות בזכיות ועושק-משפט, שעוררו נגדם מחאות פומבּיות חריפות מאד גם מצד נוצרים אנשי-שם והוא, חוואלסון, ישב ושתק, כאלו לא נגע הדבר אל לבו כּלל.

אולם מצד אחר הרים חוואָלסון כמה פּעמים את קולו בנוגע לענינים יהודיים פּנימיים, ותמיד היתה התערבותו בענינים הללו מעוררת תּמהון גדול בּחוגי האינטליגנטים היהודים. בּכלל עשה בּעשרים שנות חייו האחרונות רושם מוזר מאד. הוא נעשה לרבּים כחידה סתומה. אי אפשר היה לעמוד על הנהגתו ולמצוא את המפתח אל עולמו הפנימי.

חוואָלסון נמנע תמיד מדבּר על אודות התנצרותו. בּכל פּעם שנתגלגלו הדברים לענין זה, היה משתדל להשתּמט ממנו על-ידי הלצות שונות נסמכות על מימרות מן התנ"ך והגמרא. בּיחוד היה מפורסם בּעם עד העת האחרונה בּאורו של חוואָלסון להדברים הללו הלקוחים מתוך תפלת “שמונה-עשרה” של יום-הכפורים: “עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי” כששאל אותו האחד פעם אחת, מה ראה על ככה להחליף את שמו יוסף בדניאל? – ענה על זה בחיוך: מאי נפקה מינה? שניהם הטו אליהם לב מלכים בּאומנות אחת: פותרי-חלומות היו…

בּשורה אחרונה היה חוואָלסון אישיות מעניינת מאד. תּלמיד החדרים והישיבות, שעד שנתו השמונה-עשרה לא ידע אף לשון אירופּית אחת, איש שלא בקר מימיו בבית-ספר, שלא למד מעודו לא בגימנאַסיה ולא באוניבירסיטה, ושכאלו קבּל את הדיפּלום שלו בתור ד"ר ממש מן השמים – האיש הזה מפליא את קורא ספריו בחריפות-המוח שיש עמה דיסציפּלינה, שאין חזיונה נפרץ אצל אדם הלומד מעצמו. הוא מפתּיע בּהשכּלתו, בּאוצר ידיעותיו הענקי בהספריות הקלאַסיות והחדשות ובבקיאותו העצומה בשאלות החיים הצבּוריים והמדיניים.

בּשעת יובל-השמונים של חוואָלסון, ציר אותו זשורנאַליסטן אחד, שידע יפה את אָרחות חייו, בּדברים הללו:

“בתור חובב נלהב של האמנות היפה, וביחוד של המוסיקה והתיאַטרון; בּתור בּקי גדול בּטיב היינות והסיגאַרות המשובּחים, הרגיש חוואָלסון את עצמו יפה גם בסביבת “קאַבּאַרֶט” פאַריזאי וגם בּשעת שעור בּלשון כשדית. ועל כרחך מתעוררת אצלך השאלה: מאין בּאו כל אלה לבן המלמד הווילנאי?”

חיי-חוואלסון היו מחרזת של הנגודים היותר גדולים וההפכים היותר עצומים. הוא, שהתיחס אל היהדות מתוך התפעלות יתרה, שהדגיש תמיד בּספריו את רוח האידאלים היהודיים ואת המעשים הכבּירים, שהגדיל הגזע היהודי לעשות לטובת האנושות; הוא, שעד יומו האחרון אמר וכתב: “אנחנו היהודים”, שיצא תמיד בּעתונות הישראלית נגד כל תקון צבּורי ודתי ואפילו נגד יסוד סמינאריון לרבּנים על יסודות אירופּיאים, הוא, שמצא את היותר יפה והיותר מובחר בּסדרי החיים היהודיים הקדמונים, – הוא לא נמנע מהפיר את בריתו עם אמונת-היהודים ולבגוד בּעמו מבלי שוב אליו גם לאחר שהיתה לו היכולת לתקן את אשר עִוָּה בּנעוריו ולשוב אל היהודים והיהדות…

חוואָלסון האריך ימים; הוא חי למעלה משתים ותשעים שנה, וכמעט עד יומו האחרון היה בּריא ורענן ומוכשר לעבודה. ימים אחדים לפני מותו נפל דבר, שגרם לו מפח-נפש ורגעים מרים מאד. אחרי משפּט הקוטאַאיסי ומפּלתם של האנטישמים חשב, כי סוף, סוף הביאו ספריו את התועלת המקֻוה לקבּר את עלילת-הדם בּאבק הרכיבן ההיסטורי. והנה פּתאום – עלילת-דם חדשה! זה היה “ענין יושצינסקי”. שהביא רק לאחר עבור שתי שנים ומחצה לידי “משפּט-בּייליס” המפורסם בקיוב. לאזני חוואָלסון עוד הגיעו הזמזומים הארסיים של ה“נובויה וורמיה” עם להקת שודדי-העט שלה על-דבר הילד הנוצרי, שרצחו אותם “הז’ידים” נפש כדי להשתמש בּדמו לצורך פּסחם. הלוחם הזקן התפּלץ. ידו המפרפרת הושטה אל החרב – אל העט, אבל לשוא. המות קרע מידו את נשקו…

בּיום הששה-עשר לחדש מרץ שנת 1911 היתה לויתו של חוואָלסון. אחרי מטתו הלכו עוד פחות ממאה איש. אבל המלַוים הללו היו גדולי אנשי-השם של המטרפּולין הרוסית: פּרופיסורים מורי כּל בּתי-הספר הגבוהים, החלוניים והדתיים, אַקאַדמאיים, מלומדים וגדולי הסופרים והעתונאים. מן היהודים לא היה כמעט איש. הם מנעו את עצמם מהשתתף בּלוית המת, מפּני שנִּתנה לה צורה דתית בּולטת יותר מדי.

בּוילנה מספּרים, כי דברי-חוואָלסון האחרונים היו: הביאוני אל רבי, ר' ישראל הזאַרצי…

---

יאקוב אלכסאנדרוביץ בראפמאן

מאת

שמואל ליב ציטרון

יאַקוֹב אַלֶכְּסַנְדרוֹבִיץ בְּרַאַפְמאַן / שמואל ליב ציטרון

א.

בּראַפמאַן נולד בראשית שנות השלשים למאה שעברה בעיר קלֶצק, אשר בּפּלך מינסק. אבותיו העניים מתו עליו בּעודו ילד, ומאז גֻדַּל עזוב ומשולח לנפשו בּבית אשה אלמנה, הקרובה לו ממשפּחת אמו, אשר מאז הבּקר עד הערב היתה מוכרת פירות בּשוק. שם על ידה התגורר תּמיד הנער בּראַפמאַן מושפּע מרוח השוק ומזוהמתו ויתרועע לפִרחָחִים אחרים הולכי-בּטל כמוהו, וביחוד לבני-הנכר, ויגדל פרא ללא תורה ואמונה, הרחק מיהודים ומיהדות. מה שהשפיק ללמוד בּחדר מלמדו בּחיי אבותיו, כבר שכח לגמרי. יצר לבּו היה רע מנעוריו, תמיד אהב לגרות מדון, ידו בּכּל ויד כל בּו. מעולם לא בּא לבית-כנסת ויהי מפיר דת להכעיס. על-ידי כך נעשה יֶנְקֶלי בּראַפמאַן מפורסם בּעיר, והכל ידעו מראש, כי כעבור עוד שתים, שלש שנים והיה אחד מן הראשונים, שימָסרו לעבודת-הצבא.

זה היה שנים רבּות לפני צאת חוק עבודת-הצבא הכללי ברוסיה. אז נטל על הקהל שבּכל עיר להרים שנה, שנה לצבא מספּר מסוים של צעירים יהודים, ורשות נתּנה לו “לחטוף” לצורך זה כל צעיר יהודי הטוב בּעיניו. בזה השתמשו בּימים ההם הרבּה מתקיפי-הקהל ועשו להם את תרומת-החיל לעסק טוב. מאת העשירים למלחמה על יהודי-רוסיה בּכלל ויטפול עליהם כל חטאות-שאול, גם הכּה אותם בּלשון, כי שואפים הם לשעבּד אליהם את הנוצרים שבּעולם כּולו.

נסיונותיו הראשונים של בּראַפמאַן על שדה שנאת-היהודים הצליחו וגם עשו פּרי. ראשי הקהל הקלצקאי נוסרו מוסר קשה מאד, ותקומה לא היתה להם. מאז נצנצה מחשבה בּלב בּראַפמאַן לעשות את רדיפת-היהודים למטרת חייו. בּשובו הפכו בּדבר ראה ויבן, כי קודם כּל עליו לבקש ולמצוא לו מהלכים בּחוגי הפּראַבוסלאַבים האדוקים ולהתראות בּעיניהם כנוצרי ירא וחרד על דת. לתכלית זו בּא למינסק – הדבר היה בּשנת 1859 – ושם נספּח אל אחת הכהונות בּמחלקת המסיתים על-יד הקונסיסטוריה. תעודת-משרתו היתה להפיץ את אמונת-הנוצרים בּין היהודים. בּהיותו מטבעו נלהב-המזג ושאָר-רוח לו למעשה תעמולה שבּעל-פּה, הצטיין בּמקצוע זה כרב-פּעלים. לשדה-עבודתו המיסיונרית בּחר לו בּראַפמאַן לא את מינסק גופה, כי אם את הערים הקטנות אשר בּסביבותיה, שהיה סר אליהן פּעמים אחדות בּשנה ומביא אתו משם בּכל פּעם שנים, שלשה צעירים יהודים, שהפּילו את עצמם בּמכוון לחֶרמו, כדי להנצל מעבודת-הצבא.

בּמינסק לא התודע בּראַפמאַן לאיש בּפּרצופו החדש וישם לו סתר פנים. הוא השתדל להתגורר תמיד בין צעירי-המשכילים ולהתרועע בּיחוד עם מורי בּתי-הספר היהודיים אשר להממשלה, שהיו מפורסמים בּעיר בּתור מפיצי-השכלה. אפשַר שקוה, כי בּרבות הימים תעלה בּידו למשוך אותם לאמונת-הנוצרים, או שהיתה בּזה מטרה אחרת לנוכח עיניו, אבל עובדה היא, כי במינסק היה בּראַפמאַן יוצא ונכנס בּין טובי האינטליגנטים היהודים, אשר חשדוהו למשכיל נרדף.

בּין ידידיו של בּראַפמאַן בּמינסק נמצא גם המספֵּר העברי-הרוסי המפורסם ל. ליבאַנדה, שהיה שם באותו זמן מנהל בּית-הספר ליהודים מיסודה של הממשלה.

ליבאַנדה ספּר לי פּעם אחת על-דבר ימי מגורי בּראַפמאַן בּמינסק את הדברים רבּי-הענין האלה:

" זה היה בּשנות-החמשים האחרונות. אַך ירדנו אז מעל ספסלי בית מדרש-הרבּנים הווילנאי, נגשנו מתוך התלהבות-נוער להפיץ השכלה בין המוני היהודים יושבי-חושך. מפּני תנאי העת ההיא, בּשעה שהבּערות והקנאוּת הכו עדיין שורש עמוק בּעם, לא יכלנו לעשות את מעשינו בּגלוי לעיני השמש – פּן ירגמונו הרואים בּאבנים, ולכן היינו מתחכמים תמיד לבחור לפעלנו דרכי-סתר לבל תשורנו עין איש. קבענו לנו מעונות-מחשך בּפנות נדחות, ויש אשר גם על עליות-גג, ובּשעות מאוחרות בּלילה היו מתכנסים אלינו לשם צעירים שונים תּאבי-השכלה. שומעי-לקחנו היו בּרובּם בּחורים תלמידי-הישיבות ופּרושים אברכים, שהציצו בּספרים חיצונים ונפגעו. עם הצעירים הללו לא היינו מתפּלפּלים בּענינים מפשטים ולא נכנסו אתם בּויכוחים בּשאלות פילוסופיות-מיטאַפיזיות, כמו שנהגו לעשות אז במקומות אחרים, אלא היינו משננים להם את האלפא-ביתא הרוסי, את תורת-הדקדוק של קירפּיטשניקוב עם קצת חשבּון. השעורים האלה היו נמשכים עד חצות הלילה, ויש אשר גם עד עלות השחר, ואז היו תלמידינו יורדים אחד, אחד מעל עליות-הקיר ומתפּזרים בּחשכת הסימטאות המינסקאיות…

פּעם אחת בא אחד מתּלמידי הנסתּרים, פּרוש פּינסקאי, אל השעור בּלוית איש צעיר צהב-השער כבן שלשים ויציגהו לפני ויאמר, כי בן-עירו הוא, אשר “הריח בּריח ההשכלה”, ובהיותו נרדף קשה מאבותיו הקנאים, נמלט מהם ויבא למינסק להשתלם בּלמודים כדי לכונן לו מעמד בּחיים. כשנכנסתי אחר-כך בּדברים עם האברך הפּינסקאי, התבּוננתי בו, כי רחוק הוא מהשכלה, אלא שהוא שומע קצת רוסית, אף כי שפתו מגומגמת; אולם תחת זאת יש לו לשון מדבּרת גדולות, וכנראה הוא אדם חרוץ ורב-מרץ. הוא בּא אלי בּבּקשה, כי ארשה לו לבקר את שעורי. כמובן, לא השיבותי את פניו, ועל היותו “נרדף”, וכנראה גם בּעל-כּשרונות, קרבתיו אלי קִרבה יתרה. הוא היה מבקר אותי שתי פּעמים נוספות בּשבוע ונמלך בּי מה לקרוא ואיך להתקדם בּהשכלתו החלונית. בּיום אחד נכנס אלי ויאמר, כי החליט בּנפשו ללמוד אומנות נקיה, המחיה את בּעליה, וכי בּחר לו את מלאכת הצִלום. פּעם שניה בא אלי ויספּר לי, כי מחבּתו העצומה אל הלשון העברית – אף כי ידע את הלשון הזאת, כמו שנוכחתי אחרי-כן, ידיעה לקויה מאד – קבּל עליו להפיץ בּמינסק את העתון העברי" המגיד “. בּאותו מעמד הציע לפני לחתום אצלו על העתון הנזכר. כן נעשה אצלי האברך הפּינסקאי – וזה היה יעקב בּראַפמאַן, שבּהמשך הזמן נתפּרסם כל-כך לצערנו – “בּן-בּית”, וצריך אני להגיד לך, כי מצא חן בּעיני; ולא נפלא הדבר. בין הצעירים היהודים “הנרדפים”, אשר הכרתי לדעת עד כה, לא ראיתי עדיין גם אחד, שידמה לו בּמזגו החם, בּחריצותו ובכּשרון-הדבּור. פּעם אחת קרה, כי עורר עליו מצדי צל של חשד. ומעשה שהיה כך היה: בּשבתי בּביתי נפל מבּלי-משים ספר מכיס מעילו על הארץ, והנה ראיתי בּמקרה על גב השער את חותם בּית-הספרים של הקונסיסטוריה הפּראַבוסלאַבית. כאשר שאלתּיו פּשר דבר, ענני תוך כדי דבור, כי את הספר הזה שכח אתמול בּבית הַצַּלָּם אחד מפּקידי-הקונסיסטוריה, וכי הוא לקחהו אתו להשיבו לבּעליו. אני האמנתי לו”…

אחרי עבור עת קצרה העתיק ליבאַנדה את מושבו ממינסק לווילנה, שקבּל שם משרת “יהודי מלומד” על-יד הגנראַל-גובּרנאַטור. מרחוק החליף ליבאַנדה מכתבים עם בּראַפמאַן, אשר חשבהו לאדם ישר ולעסקן חרוץ על שדה הפצת ההשכלה. בּמכתביו היה ליבאַנדה קורא לבּראַפמאַן: “יאַקוב אלכסנדרוביץ חביבי”. את פּרצופו הנכון של בּראַפמאַן הכיר ליבאַנדה רק אחרי שנים אחדות, כשנזדמן אתו לפני שולחן הועָדה, אשר נאספה בּפּקודת הגנראַל-גובּרנאַטור הווילנאי לשם בּירור “שאלת-היהודים”. אל הפּגישה המעניינת הזאת בּין ליבאַנדה ובּראַפמאַן עוד נשוב בּאחד הפּרקים הבּאים.

בּראַפמאַן התחזק בּחריצות מרובּה בעבודתו המיסיונרית. הוא כבר חדל לבקר את העיירות הקטנות והתחיל פּורש את מצודתו על מינסק עצמה, ובּיחוד בּין המוני עניי העם ההולכים חשכים ולא דעת ותבונה להם להחליט דבר בּעניני אמונה ודת. אנשים כאלה היה מושך בּערמה על-ידי פּרוטות נחושת או על-ידי כּוס יין-דגן ומכניס אותם תחת כנפי אמונת-הנוצרים.

הסופר הידוע אברהם יעקב פּאַפּירנה מספּר בּזכרונותיו את העובדה הזאת:

"בתחלת שנות הששים, כשבאתי למינסק לבקר את קרובי, נגש אלי פעם אחת ברחוב איש עני ויבקש ממני נדבת-כּסף. הוא היה איש בּא בּימים, ידוע-חולי, בּעל רגלים עקומות ומגולח-זקן. בּתתי לו אגורת-כסף שאלתיו אם השתתף בּמלחמת קרים (בּאותו זמן אפשר היה לפגוש יהודים מגולחי-זקן רק בין חילים, שכלתה עת עבודתם בּצבא). הוא השתומם ויאמר:

– אכן יכולתי להיות חיל יפה מאין כמוני! בּעלי-מום שכמותי אין לוקחים, תהלה לאל, לצבא. וודאי שאתה חושב כך משום הא… (ובּדבּרו הראה לי על סנטרו) יקח אופל את בּראַפמאַנ’קה; רק הוא שעשני “משומד”…

– מה ענין בּראַפמאַן לכך? – שאלתיו – הילד קטן אתה? או כי אִלץ אותך בּיד חזקה לבגוד בּאמונתך?

– לא בחזקת היד, כי אם בּמרמה. הריני אדם חולה, עני ואביון, ולאסוני גם זה… (הוא טפח לעצמו על גרונו). הוא השתמש בּעניי ובּתשוקתי אל הטפּה המרה ומשכני אל ביתו בּעקבה, ושם השקה אותי לשכרה ויבטיחני הרי-זהב, וכך נפלתי בּרעה.

– ועתה הנך מתחרט על זה?

– אלהים עמך! איך לא אתחרט? הייתי, אמנם, עני, אבל היתה לי פּנתי המיוחדת, משפּחתי. אשתי ובתי השתכרו כמה שהשתכרו מכּבּוס לבָנים; אני, בּשעה שרפתה מעלי מחלתי, הייתי שואב-מים, ויש אשר פּשטתי יד לעזרה. הלא תדע: " אחינו" אינם משיבים מעולם פּני דל. וכך עברו עלי רוב שנותי. לא רעבתי אפילו בּימי-החול. בימי שבּת ומועד עלו על שולחני, כמנהג כל “בּני-בּריתנו”, גם חלות-סולת, גם בּשר ודגים, גם לפת, ועכשו אני חי “חיי-כלב”. אשתי ובתי, שנעשו על ידי לחרפּה ולשנינה, עזבוני. לחזור על הפּתחים ולבקש נדבות “משלנו”, אני מתבּייש ואיני מעיז, ו“שלהם” לא הסכּינו תּת. רק תשובה אחת ערוכה מאתמול יש להם: לך עבוד! ואין הללו רוצים לדעת, היש בּי כח לעבוד, אם אין. רק בּיום הראשון לשבוע על גבּי מדרגות בּית-הכניסה אפשר לקבּל מידם מאום אחרי רוב בּקשות ותחנונים. אבל גם שם יש אשר ידחוני המנדבים מפּניהם בּגלל “פּרצופי היהודי”, וכך עלה היום בגורלי לרעוב ללחם שמונת ימים בּשבוע!

– צריך היית לפנות לעזרה לבּראַפמאַן.

– פניתי אליו! – ענני – אבל אין הוא נותן לי עכשו לדרוך על מפתן בּיתו. אני, כן הממזר דובר, הבטחתיך להכניסך לעולם הבא, וּוודאי שתּכּנס, אחרי מותך, כמובן. בּזה אני ערֵב לך. אבל פּה, בעולם הזה, מחויב אתה לדאוג לעצמך. פה אין אני בּעל-דעה כלל.

ב

העבודה המיסיונרית היתה לבראַפמאַן רק התחנה הראשונה בּדרך אל המטרה, אשר סמן לו ואשר קוה להבּנות ממנה – רדיפת-היהודים. הוא קבּל עליו לגלות לבני עם הארץ את הסודות הנוראים של “הקהל היהודי העולמי”, המשעבּד לעצמו את האנושות כּולה. לצורך זה השתדל והשיג בּגנבה את הפּנקסאות הישנים של החברה-קדישא המינסקאית, שבּהם נרשם כל מאורע חשוב וכל דבר נכבּד נפל בּישראל, והפּנקסאות האלה שמשו לו חמר רב-הכמות לעלילות-שוא ובּלבּולי-שקר שונים, אשר טפּל על היהודים והיהדות. כדי לעבּד את החמר הזה ולפרסמו בּדפוס, החליט בּראַפמאַן להעתיק מושבו לווילנה, ששם יותר נקל יהיה לו למצוא מתרגמים מן הלשון העברית אל הרוסית, יען כי הוא עצמו לא ידע את שתי הלשונות האלה ידיעה הגונה. אז בּקש, ובּקשתו נִתנה לו, כי יעבירו אותו מפּקידות-הכהונה המינסקאית, אשר שרת בה עד כּה, אל ועד-הצנזורה הווילנאי בּתור מבקר לספרי-ישראל. מלבד זאת קבּל להוצאות-הדרך סכום-כּסף מסוים מקופּת מכס-הנרות של היהודים. ואמנם מצא בּראַפמאַן בּווילנה בּין התלמידים העניים של בּית מדרש-הרבּנים צעירים אחדים, אשר נאותו להיות לו לעזר בּמחיר, והמלאכה החלה. בּראַפמאַן חפץ מאד למשוך לעבודתו את התלמיד הצעיר אברהם אליהו הרכבי, שבּעת ההיא כבר יצא לו שם בּתור בּלשן מצוין ובּהמשך הזמן נתפּרסם למלומד גדול; אבל דבר זה לא עלה בּידו. הרכבי לא נענה לו, אף-על-פּי שנמצא בּעת ההיא במצב קשה מאד. מאותה שעה ואילך נטר בּראַפמאַן בּלבּוֹ שנאה עזה להרכבי. כעבור עשר שנים מאז, כשגמר הרכבי אֶת חוק למודו בּאוניברסיטה הפּטרבּורגית והמיניסטריום להשכלה אמר לשלוח אותו על חשבּונו לחוץ-לארץ, כדי שישתלם שם בּמקצוע שלו, בּקש בּראַפמאַן להניח מכשול בּדרכו; אבל לשוא היה עמלו, כי חפצו לא הצליח.

משכילי היהודים בּווילנה ידעו יפה את תכונת עבודתו זו של בּראַפמאַן. לא היה סוד כמוס מהם, כי בּראַפמאַן מזייף את התעודות, כי בּמקומות הרבּה הוא מסרס את הדברים ומעקם את הכתוב בּכוונה, כי הוא מוסיף וגורע כעולה על רוחו, וכי הספר כּולו מלא שקרים על שקרים. אבל הם החליטו לדחות את פּרסום הזיופים האלה עד שיֵצא הספר מבּית-הדפוס.

בּתור מבקר לספרי-ישראל היה בּראַפמאַן צורר את המחבּרים בּאבּירות-לב מיוחדת. יש אשר התאנה למלה אחת, אשר לא עלתה לרצון לפניו, ובּשבילה אסר את הספר כּולו לבוא בּקהל. בּהיותו הדיוט גדול, ובּספרות הרבּנית בּיחוד, היה מוחק את המבטאים היותר כשרים. בּחוגי הלומדים היו מספּרים על-הדיוטיותו של בּראַפמאַן הרבּה בּדיחות והלצות מעוררות צחוק. בּראַפמאַן ידע את הדבר ומתאות-נקם הרבּה מיום ליום לעשות בּעפּרונו האדום בּספרי-הרבּנים שַמות נוראות מאד.

בּווילנה התקרב בּראַפמאַן אל הבּיוֹרוֹקרטים הבינונים והיה מבּאי-ביתם. הפקידים הרוסים האלה, שהצטיינו כלם בשנאתם לישראל, כּבּדו מאד את “המלומד הגדול” הזה וקוו, כי בספרו ישפּיע על אלכסנדר השני להפסיק את יחוסיו הטובים אל היהודים ולהפוך את לבּו עליהם לרעה, וישמחו על הדבר טרם יבוא, ויחזקו את ידיו לעבודתו.

מבּלי חכות עד התפּרסם ספרו בּדפוס, התחיל בּראַפמאַן לערוך הצעות ותּכניות שונות כיצד ובמה לרסס ¹ את אוכלסי היהודים בּחבל הצפוני-מערבי ואיך להגן על הנוצרים מפּני ההשפּעה הישראלית המזקת. את תּכניותיו אלה, שהיו מבוססות על רגשי איבה עמוקה ליהודים, היה מפיץ בּין הפקידים הבינונים, כדי שיעשו להן תּעמולה בּין שרי הרשות העליונה, אשר לא יכול למצוא מסלות אליהם. בּרבּות הימים ערב את לבבו לפנות בּהצעותיו גם לשרים הגבוהים, אבל הללו לא נתנו להן בּתחלה אזנים קשובות.

המלומד היהודי המפורסם יהושע שטיינבּרג ,שנשא בּעת ההיא משרת מתרגם מושבע אצל הגנראל-גובּערנאַטור הווילנאי מוראַביוב והיה מורה בּבית מדרש-הרבּנים, ספר פּעם אחת לכותב הטורים האלה את העובדה האפינית הזאת:

בּראַפמאַן הגיש למוראַביוב תַּזכיר מברר, כי הנקל לנצר את כל היהודים, אלא שאין הללו שומעים יפה את שפת-רוסיה, לפיכך הוא מציע, כי יבנו ליהודים המומרים בּתּי-כּנסיות מיוחדים לעצמם, שיתפללו בּהם בּלשון היהודית. בּמכתב, אשר צרף אל התזכיר הנזכר, בּקש מאת מוראביוב, כי יועיד לו ראיון ואז יברר לפניו את הצעתו בּרב ענין. בּעת ההיא – וזה היה אחרי “המרד הפּולני” – היה קשה מאד להתקבּל לראיון אצל מוראַביוב. אף-על-פי-כּן קבּל בּראַפמאַן תשובה מלשכת הגנראַל-גובּרנאַטור, המזמנת אותו לבוא בּעוד עשרת ימים, ליום המועד בּא בּראַפמאַן, ובהכּנסו אל חדר-הראיון מצא שם את שטיינבּרג, שהוזמן אף הוא פתאום לבא לשם בּאותו יום ובאותה שעה. כעבור שעה ארוכה יצא מוראַביוב נשען על מקלו. וכראותו את בּראַפמאַן שאלהו: “האתּה” (הוא דבּר אליו בּלשון נוכח) הנך אותו בּראַפמאַן, שהיה בּפּינסק מלמד “טַרְטֶקֶה” (דרדקי)? מה תאמר על חוצפה כזו? – פנה מוראַביוב לשטיינבּרג – מלמד-דרדקי שנשתּמד, מעיז להגיש אלינו הצעה, כי ניהד את בּית-הכניסה שלנו, ואני שואל אותך: מה יהיה, אפוא, אם ימיר יהודי משכיל את דתו? הלא אדם שכמותו וודאי שיְיַהֵד את אמונתנו הפּראַבוסלאַבית. צא לך מפה? ²– נתן מוראַביוב בּקול-זעם על בּראַפמאַן, ובזה נגמר הראיון.

אבל על בראַפמאַן לא עשה הדבר שום רושם, ורוחו לא נפל עליו. הוא הרגיש, כי עוד תגיע שעתו, כי עוד יבוא יום ותכניותיו על היהודים והיהדות תמצאנה להן נתיבות אל לשכּות הגנראל-גוברנאַטורים וגם אל הדפּאַרטאַמענטים של המיניסטריומים. והרגשתו זו לא הוליכה אותו שולל, כמו שיראה הקורא לקמן.

קוים בולטים אחדים לתאור אָפיו של בראַפמאַן בעת שבתו בווילנה, אנחנו מוצאים בזכרונותיו של אברהם יעקב פּאַפּירנא, שהזכרתיו למעלה.

"בשנת 1867 – כך מספּר פּאַפּירנא – הייתי תלמיד המחלקה האחרונה של בּית מדרש הרבּנים בווילנה. בּאותה שנה יצאה מחבּרתי הראשונה “קנקן חדש מלא ישן”. בּעסקי עבודתי הספרותית התודעתי אז ליהושע שטיינבּרג, שנשא באותה עת משרה בּועד-הצנזורה, יחד עם בּראַפמאַן, בּתור מבקר לספרי-היהודים. כבואי ערב אחד לשטיינבּרג מצאתי שם את בּראַפמאַן ואשתו. שטיינבּרג הציגני לפניהם בּתור תלמיד בּית מדרש-הרבּנים וסופר צעיר בּעל-כשרונות. בּראַפמאַן נכנס אתי בּשיחה וישאלני מאימתי אני גר בּווילנה ואיזוהי עיר-מולדתי וכיוצא בּשאלות כאלו. בּשמעו, כי יליד העיירה קאַפּוליה אני, קרא: “אם כן הלא בּני מחוז אחד אנחנו! הן אני יליד סדום, זאת אומרת: קלצק, ובּכן הריני “שכן קרוב” לך” – הוסיף מתגאֶה בּמבטאו העברי.

אין אני יודע מה המריצני להתגרות בּו, אבל גם אנכי עניתיו בּפראַזה עברית: לצערי “קרובים נעשו רחוקים”. אך הוצאתי מפּי את הדברים האלה הרגשתי, כי לא היו בּזמנם ובּמקומם. אבל את הנאמר אין להשיב. אני דמיתי, כי בּראַפמאַן ירגיש את עצמו עלוב. אבל הוא לא מצא לעצמו בּדברי שום עלבּון, ובּתתו בצחוק קולו אמר:

– טועה אתה; אני לא הרחקתי את עצמי מכּם. אני עובד אתכם יחד בּשדה אחד, בּשדה-יהודים ובין יהודים.

לא הבנתי אם חוצפה היא מצדו או צביעות. לא יכלתי להתאפק ואשאלהו:

– וגם לטובת יהודים?

– כן לטובת היהודים – ענני בחציפות, ובראותו, כי כל המסובּים נתעוררו בּרגז על השקר הזה, הוסיף, “האם לא תאמין?… נפלא הדבר! העם העברי נמצא במצב, שאין דומה לו בתולדות-העמים; החרדים מקוים, כי עתידים הם להגאל ממנו בארח פלא – משיח יבוא! המשכילים תולים תקוות מרובּות בזכּוי; אבל הן אין הללו אלא דמיונות. צפּיתכם, שאתם מצפים לזכּוי, סופה להיות למפח-נפש כתקות-היראים לביאת-המשיח. והנה בּא בּראַפמאַן ויפדה משעבוד הגלות תשעה עשר יהודים הם ובניהם ונכדיהם וניניהם. המעט זאת מכּם?” ³

אחרי דבריו הגסים והעולבים האלה מצאתי לבלתי-אפשר להתווכּח אתו מתוך כּבד-ראש, ואחמוד לצון לי ואמר:

– היודע אתה, יאקוב אלכסנדרוביץ? במינסק נזדמנתי עם אחד מאותם האנשים, שגאלתם מן הגלות, והאיש ההוא עשה את ההפך ממעשה-בלעם, ותחת להאציל לך בּרכה, קללך קללה נמרצת על הגאולה הזאת.

והנה התערבה אשת בּראַפמאַן בשיחה ותאמר:

– זהו, וודאי, אותו הפִּסח!

– כן, פּסח! – מלאתי אחריה.

בּראַפמאַן צחק בּקול גדול, ואשתו אמרה:

– כמשלחת מלאך רע אֲני רואה את האביון הזה. מן היום אשר עזר אישי על ידו לבא בברית הנצרות, הוא מדריכנו מנוחה. כספחת דבק האיש בּנו. אין לו כתנת – הבה לו כתנת; אין לו מנעלים – הבה לו מנעלים; אשתו עזבתהו – תן לו אשה. הגעו נא בּעצמכם: הוא בא רגלי גם הלום ווילנאה, ואך בּרב עמל נחלצתי ממנו.

– קו אָפיני אנו מוצאים בּטבעם של היהודים – קרא בּראַפמאַן – אך ימיר האחד מהם את דתו, ידמה בּנפשו, כי הצליח במעשהו זה את הנוצרים שבכל העולם, וכי ראוי הוא בשביל כך, למצער, לתאר גנראל, או לתיק של מיניסטר…

– אבל מכאן אנו למֵדים – אמרתי – כי אפילו המנוולים הללו, חלאת העם העברי, יודעים את ערכה של היהדות ואינם רוצים למכרה בזול.

כדי לשים קץ לשיחה הבלתי-נעימה הזאת, התנשאה הגברת שטיינבּרג ממושבה ותזמין אותנו לשתות חמים באולם-האכל הסמוך. אני סרבתי לה באמרי, כי אין לי פנאי. נפרדתי מעל המסובים ואלך לדרכי.

ג

עברו עוד שנים אחדות, ולבּראַפמאַן עם הצעותיו האַנטישמיות הגיעו ימים יותר טובים. זה היה אחרי מות מורביוב, כשנתנה משרתו להגנראַל קויפמאַן. בֹּימיו האירה ההצלחה את פניה לבּראַפמאַן. קויפמאַן היה אמנם איש ישר, ואת היהודים לא שנא, אבל בּהיותו קצר-ידים מטבעו, הושפּע מעוזריו, הקרובים אליו, והללו הציגו לפניו, את בּראַפמאַן בּתור ידען גדול בּלמודים העברים ומומחה לעניני היהודים ועם זה כידידה הנאמן של רוסיה ומוסר נפשו לטובתה. לא ארכו הימים ודלתות בּית קויפמאַן נפתּחו לרוחה לפני בּראַפמאַן, והלה התחיל להגיש לו תּזכּירים עם תּכניות על היהודים והיהדות, וכלן מטרה אחת להן: לעשות את חייהם יותר קשים ויותר מרים.

לא עברו ימים מועטים והשמועה על דבר הצעותיו המסוכּנות של בּראַפמאַן הגיעה לאזני הפּרנסים ראשי קהלת היהודים בּווילנה. בּין הפּרנסים האלה נמצא האחד, שהיה מפורסם בּעולם לגאון גדול, אשר ידיו רב לו גם בּהשכּלת אירופה. זה היה רבּי יעקב בּאַריט, או, כמו שנקרא בּפי העם: ר' יֶנְקֶלִי קוֹבְנֶר. ר' יעקב בּאַריט זה נשא חן לפני הגנרל קויפמאַן בּמתק מדבּרו ונימוסיו היפים, ובכל עת אשר השתדל לפניו בּעניני-היהודים, נתן לו את חפצו. כאשר נודעו מזמות בּראַפמאַן לבּאַריט, התיצב לפני קויפמאַן ויבאר לו כי אי אפשר לפתור שאלה חשובה כשאלת-היהודים על סמך דעת יחיד, אפילו אם יהיה יחיד זה מן הגדולים והמצויינים שבּדור, ויציע לפניו למסור את הצעותיו של בּראַפמאַן לועָדה של בּאי-כּח היהודים והנוצרים בּחבל הצפוני-מערבי. קויפמאַן הסכֹים להצעתו זו של ר' ינקלי, וכעבור עת קצרה פּרסם פּקודה על-דבר קריאת הועדה. המעשה הזה אשר עשה קויפמאַן לא נעם לבּראַפמאַן ויתאמץ בּעצמו וגם ע"י אחרים לסכּל את הדבר, אבל עמלו לא עשה פרי. הועדה היתה בזמנה. מצד היהודים השתּתּפו בה שנים-עשר מגדולי העסקנים הצבוריים, וביניהם גם ליבאַנדה ושטיינבּרג, ואחדים מנכבּדי שרי-הממלכה. בּפקודת קויפמאַן צריך היה בּראַפמאַן עצמו להגן על הצעותיו לפני חברי-הועדה.

על-דבר הועדה הזאת ספּר לי ליבאַנדה פעם אחת את הפרטים המעניינים הללו:

"כּשנכנסתּי אל האולם הממלכי וראיתי מרחוק את בּראַַַפמאַן, אותו האברך הפּינסקאי, אשר הציג את עצמו לפני במינסק בּתור “משכיל נרדף”, דמיתי, כּי עוד מעט ואחזני השבץ. לא חפצתּי להפּגש אתו ואסוג הצדה. אבל הוא התחצף ויגש אלי ויושט לי את ידו וישאל:

– מה שלומך, מורי ורבּי מלפנים, ליאוב אוסיפּוביץ?

לא הושטתי לו את ידי ואומר: היום לא אחפוץ לדעתך. בּראַפמאַן הוריד את עיניו לארץ, וכמו ברוגז סר מעלי ויגש אל כנופיה קטנה של פּקידים רוסים, ששוחחו יחד בּפנת-הבית.

– חמת-העכשוב – המשיך ליבאַנדה את ספּורו – שעלתה ובצבצה מתּוך הדברים, שהשמיע בּראַפמאַן על היהודים בּועדה, לא נתּנה להצטייר. כּל העת דבּר מתּוך גרונו לא רק המשומד, הבוגד, כי אם גם העריץ, האכזר, הפּתן השואף לדם. איזו עוונות וחטאים לא טפל הצורר עלינו? איזו עלילות בּדויות מלבּו לא העליל עלינו? הוא אמר, כי היהודים הנם עלוקות, המוצצות את לשד הארץ, וכי הם מתפּרנסים משוד האכרים. את הקטגוריא שלו חִזק בּרשימות-דברים לקוחות מתוך הגמרא ו“השלחן-ערוך”, ואפילו את הרמ“א סחב מקברו. כמובן היו כל אלה זיופים וסרוסים, שנתגלו אחד, אחד על-ידי בא-כחנו, וביחוד על-ידי ר' ינקלי בּאַריט. ואיזו הצעות רעות ואכזריות לא הציע על דבר היהודים? קודם כּל הציע, כי ייחסו אותנו למעמד-האכרים וכי נהיה תלויים בּדעת קהלות-הכפרים. הצעתו השניה היתה, כי יסגרו לפני היהודים את דלתות בּתּי-הספר וכי יאסרו עליהם לעסוק בּאומניות החפשיות, וככה חפץ הצורר לשלול מאתנו לא רק זכויות אזרח, כי אם גם משפּטי-אדם. היו רגעים, שבּהם הורמה ידי כמו מאליה וכבר נכון הייתי להתּנפּל עליו ולסטור לו על פניו. אבל התאפקתּי, הבלגתּי על כּעסי ולא בצעתּי את אשר יזמתּי לעשות. נפשי שבה למנוחתה רק אחרי ראותי, כי מישיבה לישיבה נעשה מעמדו של בּראַפמאַן רפה יותר ויותר והבסיס שמתּחת רגליו הולך ומשתמט, כי טענותיהם של הצירים היהודים, המהרסות את בּניני-תּכניותיו כּאהלי-קלפים, עושות על הפקידים רשם נמרץ, ואין מהם פּוצה פה וטוען לטובת הצעותיו. בּראַפמאַן עצמו התגעש בּדבּרו ויחגור שארית כּחו לסתּור את טענות היהודים, אבל לשוא. בּישיבה האחרונה, כּשסִכּם יושב-הראש ר' יעקב בּאַריט את ההחלטות, שנתקבּלו בּועדה ברוב-דעות גדול, ישב בּראַפמאַן כּנזוף. התבּוננתּי בו ברגעים ההם וראיתי, כי צבעי-פניו הולכים ומשתּנים, אזיל סומקא ואתי חיורא. בּאותה שעה הרגשתּי את עצמי מאושר מאד”.

אבל מפּלתו הגדולה של בּראַפמאַן לא הרפּתה עדיין את ידיו, ולא עוד, אלא שהגבּירה בו ביותר את תּאות-הנקמה. הוא הסיח לפי שעה את דעתּו מהצעותיו ובהתמדה גדולה ומרץ רב הוסיף לכתּוב את ספרו, שתּלה בו תקוות מרובות, אשר נתקיימו, לצערנו.

ד

ספרו של בּראַפמאַן נתפּרסם בּדפוס בשנת 1869 בּשם " ספר-הקהל", והוא מכיל, כמו שכבר ספּרתי בפּרקים הקודמים, רק תעודות יהודיות מזויפות ומסורסות, שנשען עליהן. ⁴רוצה המחבּר להוכיח, כי העם העברי חותּר תחת קיומה של המדינה הרוסית, וכי בשביל כך צריכה הממשלה לאחוז בּיחס ליהודים בּאמצעים היותר קשים קודם שישפּיקו להביא כּלָיָה על הארץ הנוצרית.

עוזרי-בּראַפמאַן מלפנים מתלמידי בית מדרש-הרבּנים גלו אמנם על-ידי העתונים בּרבּים את כל השקרים והנכלים אשר בּספרו. מלומד צעיר ווילנא, שרשווסקי, הוציא ספר מיוחד, שבּו הוא מוכיח בּראיות בּרורות, כי אין שום דבר-אמת בּחבּורו של בּראַפמאַן, וכי אינו אלא שרשרת גדולה של זיופים מחפּירים, שנעשו בּידי הדיוט ובּוּר גמור. אף-על-פּי-כן נתקבּל “ספר-הקהל” בהספירות הבּיורוקראַטיות בּרצון מרובּה, ולהעתונות הצוררת לישראל נעשה מקור שאינו פּוסק של כל מימי שטנה ומלשינות על היהודים והיהדות. “ספר-הקהל” עלה על שולחן לשכּות-הסופרים של גדולי הבּיורוקראַטים, אשר נחשב בּעיניהם כעין “חשן משפּט” לעניני-היהודים וכאנציקלופּדיה למדעי-היהדות. כך נעשה בּראַפמאַן ליוצר האנטישמיות הרוסית.

עד כמה גדול היה בּזמנו ערכו של “ספר-הקהל” בּעיני השלטון הרוסי, – על זה מעידה העובדה הבּאה לקמן, שנמסרה מאת המשורר העברי המפורסם יהודה ליבּ גורדון בּזכרונותיו אדות פּגישתו בשנת 1879 בּפּטרבּורג עם קונסטאַנטין פּטרוביץ קויפמאַן, שהיה גנראַל-גובּרנאַטור בּווילנה ובּשנותיו האחרונות נתפּרסם בּתור כּובש טורקסטאַן.

“שיחתנו – כך מספּר יל”ג – נמשכה יותר משעה. הגנראַל קויפמאַן חקר ודרש אותי למצב היהודים בּחבל הצפוני-מערבי, שלא שמע דבר על אודותם זה יותר מעשר שנים.

– במשך העת הזאת – הוסיף קויפמאַן – נזדמן לי, אמנם, לקרוא איזה ספר על-דבר היהודים, אבל כבר שכחתי את שמו.

אני הבנתי מיד – כותב גורדון – כי מכיון הוא ל“ספר-הקהל” של בּראַפמאַן והבעתי לו את צערי על כי נתגלגל ובא לידו דוקא ספר זה ולא אותם הספרים, שנכתבו נגדו.

– לא בּמקרה נזדמן הספר לידי – בּירר לי קונסטאַנטין פּטרוביץ – כמה עשרות ספרים כאלו המציאו לי כדי לחלקם בּלשכות-הסופרים השונות, העומדות לפּקודתי, בּשביל שילמדו הפּקידים מהם לדעת את חיי-היהודים. כך נעשתה לי קריאת הספר חובה ולא רשות".

לאות תודה והכּרת-טובה על מעשיו הגדולים לטובת המדינה, קראה הממשלה הרוסית בּתחלת שנות השבעים את בּראַפמאַן לבוא לפּטרבּורג, ושם נתּנה לו משרה בפּקידות השלטון העליון לעניני-הדפוס, ועם זה הפקידה אותו גם למרצה בּשאלות-היהודים.

בּשבתו בּפּטרבּורג פּרסם בּראַפמאַן בּגדל העתונים הרוסים הבּירוניים של אותו זמן, בּ“גולוס”, כּתבי-פּלסתר על חברת “מרבּי-השכּלה”, אשר האשים אותה, כי היא מפיצה דעות ניהיליסטיות בּין צעירי- היהודים. בעתון הנזכר הדפיס בּראַפמאַן מאמר ספוג-רעל על אדות חברת “כל ישראל חברים” בּפּאַריז, שאמר עליה, כי היא משמשת קן ליהודים שבּכל העולם, החושבים מחשבות-מרד על רוסיה.

בּראַפמאַן השיג את מטרת-חייו. רדיפת-היהודים שמשה לו מעמד יפה בחיים; היא הביאה לו גם הון רב גם פּרסום גדול.

***

בּשנת 1877 מת בּראַפמאַן מיתה חטופה. שמועות שונות נפוצו אז בּפּטרבּורג על-דבר סבּת מיתתו הפּתאומית. הנכונה שבּהן היתה זו, כי מת בּראַפמאַן בּשבץ-הלב, אשר אחזהו מרוב עגמת-נפשו בּשנה האחרונה. גם מצד היהודים גם מצד מתנגדיו מקרב הנוצרים, המקנאים בּו, התחילו חותּרים תחת הסמיכות המדעית שלו. ההתחלה בּדבר נעשתה על-ידי אברהם-אליהו הרכבי, אשר כבר עשה לו בּעת ההיא שם גדול, והממשלה הרוסית הפקידתהו לראש מנהלי הבּיבּליאותּיקה הקיסרית בּמטרפּולין. ביום אחד בּא בּראַפמאַן אל הבּיבּליאותּיקה ויבקש מאת הרכבי, כי יגיד לו מה מהותו של הספר הנקרא “איבּיד” או “איבּידֶם” ושכל המחבּרים מזכירים אותו כל-כך הרבּה. הרכבי העמיד פּני-תּם ויגש לו כרטיס של הבּיבּליאותּיקה ויציע לפניו לכתוב על גבּו, כי רוצה הוא, שיתנו לו את הספר, ששמו “איבּיד” או “איבּידֶם” ⁵. אחרי-כן הוכיח הרכבי לרבּים על-פּי הכּרטיס הזה עד היכן מגיע אוצר ידיעותיו של בּראַפמאַן בּמושכּלות ⁶. הדבר נעשה לשיחת-הבּריות בּעיר-המלוכה, ומאז התחיל כבודו של בּראַפמאַן בּתור בּר-סמכא הולך ופוחת.

יהושע שטיינברג מוסר בּזכרונותיו את המאורע הזה, שקרב, לדעת רבּים את מיתתו של בּראַפמאַן:

מחובת משרתו של בּראַפמאַן בּתור ראש המבקרים לספרי-ישראל היה, להשמיע בּכל פּעם את דעתו גם על הספרים העבריים, שהותּרו לבוא בּקהל מטעם הצנזורה שבּערי-השדה. והנה קרה מקרה כזה: כמו שכבר ספּרתי בּפּרק הקודם פּרסם בּראַפמאַן בּעתון היומי הרוסי הגדול “גולוס”, שורה של מאמרי-פּלסתר כלפּי חברת “מרבּי-השכּלה”. על המאמרים האלה באה בּאותו העתון תשובה נמרצה וחריפה מאד מאת המשורר העברי יהודה ליבּ גורדון, שנשא בּעת ההיא משרת מזכיר בּחברה הנזכּרת. מאותה שעה ואילך היה בּראַפמאַן עוין את יל"ג ולא פּסק מבקש לו הזדמנות להפּילו בּרעה. הזדמנות כזו נמצאה לו בּיום אחד, כשנפל לידו בּמקרה ספּורו של גורדון “עולם כּמנהגו” (חלק שני) ולתומו נמשכו עיניו אל הדברים “אותו האיש ימ"ש”. מבּלי חשוב מחשבות הרבּה החליט, כי בּמבטא “אותו האיש” כוון המחבּר רק אל ישו הנוצרי. ⁷ למחר הגיש בּראפמאן אל השלטון העליון לעניני-הדפוס הרצאה מפורטת בּדבר, אשר הקימה שם שאון גדול. ולא אֵחר השלטון העליון לשלוח ווילנאה לשטיינבּרג, שבּקר את הספר “עולם כמנהגו”, נזיפה נמרצה שבּכתב על אשר נתן את רשיונו להדפיסו. על זה השיב שטיינבּרג תּיכף תשובה חדה וחלקה, שהוכיח בּה, כי בּדברים “אותו האיש” לא יכל גורדון לכוון בּלתי אם אל השטן בּלבד. אבל בּראַפמאַן עמד איתן על דעתו וטען, כי בּאורו של שטיינבּרג מוטעה מתחלתו ועד סופו. אז החליט השלטון העליון לעניני-הדפוס לבקש בּירור-דבר מאת ההגמון פילאַרט, זקן הפּרופיסורים של האקאדמיה לתורת-הדת, שהיה ידוע בּזמנו למלומד בּלשון העברית. עברה עת מועטת וההגמון פילארט הוציא משפּטו, כי בּפירוש המלים “אותו האיש” צדק שטיינבּרג ולא בּראַפמאַן, שהראה בּדבר הדיוטיות גמורה.

מאותו יום הרגיש בּראַפמאַן, כי כוכבו התחיל יורד ושוקע, ויצר לו הדבר מאד, ומצוקת-לבּו זו היא היא שגרמה למיתתו החטופה.

---

יוֹסִיף נִיקוֹלאַיוֹבִיץ סוׂרְקִין

מאת

שמואל ליב ציטרון

א.

סורקין נולד ונתחנך בּמשפּחת חרדים עשירים, שהתיחסו בסבלנות אל דרישות הזמן. בּנעוריו ספג אל קרבּו את היפה ואת המובחר שבּיהדות הטראַדיציונית וישתּלם גם בּהשכּלת-חוץ. בּמלאת לו שש-עשרה שנה כבר התחילו לדבּר בּו נכבּדות, וקרוב היה הדבר שילָקח לחתן לבתּו היחידה של אחד הגבירים בּבּיאַליסטוק, שאמר לתת לו אַלפּים רובּל דמי-נֵדה וארוחת-תּמיד עד שלחנו. והנה קרה המקרה, כי בּאותו הפּסח בּא סורקין להתארח בבית-דודו, שהיה בּעל-אחוזה בּאוקראַאינה. בּחוץ שרר אז אביב נעים וחם. בּיום אחד לפנות ערב יצא סורקין בּלוית העלם בּן-דודו לטיל בּיער, הרחוק ווירסטאות אחדות מן האחוזה. בּלכתּם נלאו מאד וישבו לנוח לרגלי הר גבוה על שפת נחל-איתן. בּשבתּם ראו סירה קטנה קשורה אל עץ אצל החוף ובה שני משוטים. ולא חשבו הרבּה וירדו שניהם אל הסירה ויחלו לשוט על פני הנחל. פּתאום התחולל רוח חזק, אשר טלטל את האניה בכה ובכה עד שנהפכה על פניה, והצעירים נפלו המימה. בּן-דודו, שידע לשחות קצת, הציל בּעמל גדול את נפשו, וסורקין התחיל טובע. שניהם הרימו קול צעקה גדולה. סורקין, שהתאבק עם הגלים בּשארית כחו, החזיק בּאחרונה בּסירה ההפוכה וישט אתה יחד… לשמע קול קול¹ הצעקה מהרה לבוא אל מקום-האסון מן החוף שכנגד סירת-דוגה ובה שתי עלמות צעירות מבּנות עם-הארץ. הבּכירה שבּהן אחזה את סורקין בּציצית שער-ראשו ותעלהו אל הסירה, ובּעזרת אחותה הביאתהו אל החוף, ושם נסו להשיב את רוחו אליו, ולא יכלו. בּן-דודו, שרץ אל האחוזה כדי לקרוא אנשים לעזרה, התמהמה בּדרכו ולא מהר לשוב. בּין כה בּא הלילה וימש חושך מסביב. סורקין שכב על הארץ חסר-אונים מבּלי-יכולת להניד יד או רגל. אז הרימו אותו העלמות מעל הארץ ותולכנה אותו שלוב-זרוע מזה ומה אל הכפר הקרוב. שם הביאו את סורקין אל בּית אביהן, שהיה בּמקרה חובש-הכפר, ותספּרנה לו את דבר-המאורע. החובש השכיב את סורקין בּמטה וימרקהו בּתמרוקי-מרפּא כדי להחלימו. רק אחרי עבור שעות אחדות, בּעת שבּני-הבּית כבר ישנו, פקח סורקין את עיניו וַיֶּחִי, וכראותו לאור מנורה כהה את הסביבה הזרה שהוא נמצא בּה, היה הדבר בּעניו כחולם מוזר ומשונה.

סורקין נסה להתנשא ממשכבו ולהתבּונן מקרוב אל אשר מסביב לו, ובּקומו הפליט פיו דברים אחדים לנפשו. ומה מאוד השתומם כשנגשה אליו עלמה זרה לו מתמול שלשום ותשאלהו בּלשון האוקראַאינית לשלומו ולחפצו. מצבו נתבּרר לו רק למחר בּבּוקר, בּשעה שאנשי בּית-דודו, שחפשו אותו כל הלילה ולא מצאוהו, בּאו עד בּית חובש-הכפר ויקחוהו משם ויביאוהו אל האחוזה. עוד בּאותו יום בּצהרים בּא סורקין בּעצמו הכפרה אל החובש, ושם התודע אל העלמה מצילת-נפשו ויבּיע לה את תּודתו הנלבבת. העלמה, שהיתה יפת-תּואר ומלאת-חן, עשתה על סורקין רושם נמרץ מאד. מאז היה כל עת שבתו בּבית-דודו מבקר את העלמה יום, יום ומבלה אתה בּשיחה שעות ארוכות, ואף כי נפלה ממנו בּהשכלה ותרבּות, משכה את לבּו אליה, וכבוא היום שנצטרך לשוב לבּית אבותיו הרגיש פתאום, כי קשה עליו מאד להפרד מעלה.

כשוב סורקין אל בּיתו היתה לו מלחמה קטנה עם אבותיו. הללו חפצו להביאו בּברית-הנשואין עם בּת הגביר הבּיאַליסטוקאי, והוא לא אבה בּטענו, כי כל זמן שלא הכשיר את עצמו עדיין לבצר לו מעמד בּחיים, אין לו הצדקה המוסרית לשים רחים על צוארו. עברה עת קצרה ובּיום בּוקר אחד הודיע סורקין את אבותיו, כי גמר אמר לנסוע לווילנה ולהכּנס אל בּית מדרש-הרבּנים אשר שם. אף כי היה הדבר קשה על אבותיו מאד, הוכרחו בּכל זה בּאחרונה להסכים לו.

סורקין התמכּר אל למודו בּהתמדה מרובּה, ובּמשך עת מועטת נעשה לאחד מטובי תלמידי בּית מדרש-הרבנים. בּין חבריו בּאותו זמן נמצאו גם ליבאַנדה ומינאָר, שקנה לו בּמשך העת פרסום גדול בּתור רב-העדה בּמינסק ואחרי-כן בּמוסקבה. אל השנים הללו התקרב סורקין בּיחוד ונשאר ידידם ואיש-בּריתם עד יומו האחרון.

הזרם האסימילאַציוני, שמצא לו בימים ההם מגינים נמרצים בּבית מדרש-רבּנים הווילנאי, סחף אתו גם את סורקין. בּהיותו קוסמופוליטן על-פי דעותיו ורחוק מכל הרגשה דתית, התיחס אל היהדות יחס קר. זה הביא לידי כך, שהתחיל מתרחק מאבותיו. הוא פסק לבוא אליהם לימי החגים והמועדים, והחליף אתם מכתבים אך לעיתים רחוקות מאד. לעומת זה היה מחליף אגרות בּלי-הפסק עם בּתו של אותו חובש-הכפר… ובּצאתו מאת המחלקה השמינית של בּית מדרש-הרבּנים בּתור מורה-פדגוג, נסע לאוקראַאינה ושם נשא אותה לו לאישה.

אחרי חתונתו התישב סורקין בּקיוב. שם התחיל מבקר את האוניברסיטה בּתור שומע חפשי, ופרנס את עצמו מן ההוראה. אבּל משכּרתו לא ספקה לו די צרכיו, וזה הוביש משברה את אשתו הנוצרית, אשר תּאר לח² לפני נשואיהם את עתידותיהם בּצבעים יותר מזהירים. היא הבּיעה לו לפרקים את מורת רוחה על גורלה; אחר-כן התחילה מתקוטטת בּו וממררת את חייו, וזה המריץ אותו לעזוב את האוניברסיטה ולבקש לו פרנסות אחרות מן הצד. כך עברו שנתים ימים, ובין-כך נולדו לו שני בּנים.

מעט, מעט נעשו החיים על סורקין קשים מאוד ויצר לו המקום בביתו, ואז עזב את קיוב ויצא ממנה לבקש לעצמו בּפטרבּורג. שם מצא בּאמת את האושר החמרי אשר בּקש. הוא קבּל משרה אצל קבּלן נוצרי עשיר, וימצא חן בּעיניו וילך הלוך וגדל. בּמשך עת קצרה רכש לו סורקין הון רב, וזה נתן לו את היכולה לעסוק בּקבּלנות על חשבון-עצמו. מצבו התבּצר מיום ליום, ובּזמן שתים, שלוש שנים נעשה איש-אוצרות. את בּני-בּיתו אשר בּקיוב כלכל בּרחובות יתרה, אבל הוא לא הביא את משפחתו אליו פטרבּורגה, לעיתים היה בּא לקיוב ומבלה שם בּחברות אשתו וילדיו רק ימים ספורים, וחוזר ושב לפטרבּורג, בּמקום שישב בּבּדידות גמורה מצומצם בּעסקי פרנסתו ורחוק מחברת בּני-אדם.

כי בּעת ההיא כבר התחיל מתגנב אליו פנימה אותו הנׂחם, אשר לא פסק לכרסם את נפשו כתולעת עד הרגע האחרון.

ב.

בּפטרבּורג קבּל סורקין ידיעה מעיירתו הליטאית, כי מתו שם אביו ואמו מרוב מצוקת-לב על הפכו לעמו. השמועה הזאת הלמתהו כרעם-בּרקים. הוא נעשה עצב ונִכאה כאחוז מרה שחורה. ירחים אחדים רצופים הסיח את דעתו מעסקיו ויתהלך קודר כצל. “לבּי – כך כתב סורקין בּעת ההיא לליבאַנדה – כּוסה עופרת כּולו וכמו הררי-אלף יכבידו עליו”. ההוא היה נפעם ונדהם, ולא ידע נפשו. הוא חפץ לשפוך את שיחו אולי יקל לו, ולא נמצא לו איש קרוב, אשר יבין לרעהו, עד אשר התודע יום אחד אל המשורר העברי המפורסם קונסטאַנטין שאַפיראָ, שהיה אף הוא מומר מלא חרטה ואכוּל מוסר-כליות, פגישתם של שני המשומדים האלה השפיעה על שניהם לטוב; שניהם נעשו יהודים נלהבים, ושניהם החליטו להשתמש בּמצבם הזכיותי לטובת עמם.

החלטה זו הרגיעה את רוח סורקין קצת, הוא רכש לו בּיבּליאותיקיה הגונה של ספרי-ישראל, והתחיל מעיין בּהם לעתים תּכופות, יש שהיה יושב והוגה בּשעה מאוחרת בּלילה בּגמרא, או בּמדרש… ויש שהיה קורא ובוכה, קורא ושופך דמעות רותחות… הוא נדב בּסתר סכומי-כסף מסוימים לצרכי היהודים, ובּקש לעשות טובות ליהודים יחידים בּכל אשר מצאה ידו.

כר-עבודה גדול ונרחב לטובה היהודים נגלה לפני סורקין בּיחוד בּתחלת ממשלת הקיסר אלכסנדר השלישי, בּשעה שגלי האנטישמיות הצבּורית והפוליטית התחילו הולכים ומתחזקים מעת לעת, וקרוב היה הדבר שיעברו וישטפו את רוסיה כולה. שנאת-ישראל נעשתה לדבר שבּמודה, שהולך הלוך והתפשט בּמהירות-הבּרק מן השדרות העליונות של העם הרוסי אל השדרות היותר נמוכות, שמן על המדורה יצקה העתונות האנטישמית, וה“נובויה וורמיה” בּראשה, שעלתה בּעת ההיא כפורחת. עתונות זו לא פסקה לשפוך על היהודים אש וגפרית; היא האשימה אותם לא רק בּאקספלואַטאַציה ובּמציצת לשד-הארץ, כי אם גם בּמחשבת מרד ומעל. התעמולה האנטישמיית הזאת, שמצאה לה תומכים בּין פקידי-הרשות הגבוהים, השיבה קודם כּל לתחיה את עלילת-הדם. בּבּוקר, בּבּוקר היו העתונים הצוררים לישראל עושים מטעמים לקהל-הקוראים מכל מיני מעשיות ואגדות תּפֵלות על יהודים אלה ואחרים, ששחטו ילדי-נוצרים כדי להשתמש בּדמם לצורך הפסח. הגיעו הדברים לידי כך, שפה ושם נמסרו לדין יהודים שנאשמו בּעלילת-הדם. הרעל האנטישמי נספג בּעם יותר ויותר עד שהביא בּאחרונה אל הפוגרומים הנוראים בּנגב רוסיה. כמו שנתבּרר אחר-כן השתתפו בּפוגרומים הללו לא רק ההמונים החשוכים בּלבד, כי אם גם הרבּה מהאינטליגנטים הרוסים, מ“עשרת האלפים העליונים”. המאורעות האלה עשו על סורקין רשום כּבּיר מאד. הוא הרגיש את עצמו נשבּר כּולו.

בּשנת 1883 יצא סורקין ללמד סניגוריא על היהודים והיהדות בּקהל. הוא קבּל על עצמו לברר ולהוכיח לעם הרוסים את כּל השקר, שעלילת-הדם מבוססת עליו. לצורך זה תרגם ללשון הרוסית את ספרו המפורסם של המלומד היהודי הגדול ר' יצחק בֶּר לוינסון “אפס דמים”, ויקרא לו בּשם “חרב דאמוקלוס”. את תרגומו זה הקדיש סורקין “לטובי האנשים הרוסים”. ערך גדול מיוחד יש להקדמה, שכתב סורקין לספרו זה והמכילה כּמעט שני גליונות שלמים. בּהקדמתו הנזכרת שפך סורקין את כּל הכּעש והמרירות אשר נצבּרו בּחבּו למראה ההסתות האַנטישמיות, ההולכות ונמשכות גם בּעתּונות גם בּצבּור והאנשים הנגררים אחריהן מתּוך הכּרה. אַחי הנוצרים – כּן קרא סורקין לנוצרים קוראי תרגומו. אבל הוא לא החליק לשון “להאחים” ולא שת חנף להם, כּי אם דִבּר אליהם בּגאון ובעוז,רוח,³ והשמיע להם את האמת על פניהם. העמודים החלקים הנמצאים בּהקדמתו מעידים, כּי עד כּמה שהורשה לא נשא גם את פני הממשלה הרוסית, התומכת תּמיכת מוסרית את תּנועת-השנאה ליהודים, מעניינים, למשל, דברי סורקין אלה על בּראַפמאַן:

“זה כעשר שנים ויתר הופיע בּארצנו ספרו הידוע של בּראַכפמאן – “הקהל” שמו, אשר בּו יחריף המחבּר את כּל מערכות ישראל. המון רוסים נאורים ומשכּילים וכל יודעי ספר פרצו עליו. בּרעש ובמהומה רבּה התנפּלו על הספר הזה וכמעט קרעוהו לגזרים מגודל תּשוקתם לשמוע דברים חדשים מהמלשין הזה. אכן, אם בּמדה זאת היו מקשיבים לדברי בּראַפמאַן – מדוע הטו דין ולא אבו גם שמוע להתנצלות הסופר שערעשעווסקי, אשר הוכיח בּמופתים חותכים ובראיות בּרורות כשמש בּצהרים, כי שוא ותפל הגיד המלשין הזה, וכל דבריו שקר ותרמית, וכי גם רוב התעודות הנמצאות בּספר – מזויפות הנה ואין בּהן נכונה?”

על אודותיו הוא עצמו כּותב סורקין בּהקדמתו את הדברים הללו:

“אני הגבר ראה עני! על בּרכּי דת משה נולדתּי וגדלתּי, מבחר ימי עלומי בּליתי בּעוני ולחץ. בּתוך עמי ישבתּי שומם, שתיתי ומציתי לרויה את קבּעת כּוס התרעלה, משדה אמי ינקתּי עמל ותלאה; שבעתּי מרורים רבּים מתּגרת יד שנאת-הלאום וקנאת-הדתות. כל אלה בּאתני ואבך ימים רבּים על שבר בּת עמי… הה! גם עתּה אחרי עבור עלי ימים רבּים בּמצב משונה, בּרוחני וגשמי, גם עתּה עוד לבּי הומה, עוד רעיוני נבוכים ועשתּנותי הומות, עוד נפשי עלי תּשתּפך בּזכרי את אחי בּני ישראל נרדפים הם על צואריהם, ואין מי ינוד להם… על כן, קוראים נכבּדים, מצאתי את עצמי מחויב לעשות דבר מה לטובתם, כי אשרם והצלחתם יקרים הם מאוד בּעיני, מבּלי הבט כי דתיהם שונות מדתי…”

וסורקין בּא אל המסקנא החריפה הזאת:

“בּדרך כלל הנני אומר: כל עולם הנוצרי, כל האומה ולשון המאמינים בּדת משיחנו, כולם יחד אשמים הם נגד היהודים אשמה רבה ועצומה אשר לא תכופר, עון גדול מנשוא לוחץ ומעיק את משכיות לבבם – משא כבד… אמנם כן! אשמה גדולה אשמו הנוצרים נגד עם היהודים, אשמה אשר רב כּחה להעכיר את שלות-החיים ולכסות בּערפל את אור חמדת הארץ ומלאה…”

אותה הקדמה, בּשנוים קטנים, כתּב סורקין גם בּעברית ובסגנון יפה מאוד לפי טעם העת ההיא. הקדמה עברית לספר, שנועד מבּראשונה רק לנוצרים ושמדובּר בּה כמעט בּכל עמוד על “אַחי הנוצרים”, הוא דבר מופלא, הצריך להחשב לחידה פסיכולוגית.

סורקין פזר על ספרו זה כסף הרבּה מאד. הוא הדפיס אותו על נייר משובח והפיצו חנם בּין כּהני-האמונה, בּין שרי-הפלכים והמחוזות, ובכלל בּין כּל שרי הממשלה, שנמצא בּידיהם גורל היהודים.

הז’ורנאַליסטן א. קויפמאן, שהיה בּעת ההיא חבר מערכת העתון הרוסי הפטרבּורגי “נובוסטי”, מסר בּזכרונותיו בּענין זה את הדברים האלה:

“סורקין הראה לי עשרות מכתּבי-תּודה, שקבּל על סיפרו, וביניהם גם מאת הגמונים, מגנראַל-גוברנאַטורים, משרי-פלך, משר-העיר בּפטרבּורג בּאַראַנוב ואחרים כיוצא בהם. על-פי תּוכן מכתבי-התודה הנזכּרים נראה, כי הספר “חרב דאַמוקלוס” הסב מהפכה נמרצת בּמח הקוראים מרֻבּי-השפעה האלה. סורקין היה בּעיניו כרוכב-ערבות. ובגאון גבּור מנצח הביא לי בּכל יום חבילות של חוות-דעת חדשות על ספרו שהוציא נגד עלילת-דם. אבל לא עלתה בּידו לאסף ולפרסם בּדפוס את כּל חוות-הדעת האלה, כאשר היה עם לבבו תחילה”.

אף כי עלתה לסורקין הדפסת “חרב דאַמוקלוס” בּהפסד ממון הרבּה, אבל בּשימו אל לב כי הצליח ספרו זה הצלחה מוסרית גדולה מאד, פרסם בּשנת 1884 תּרגום רוסי של האַנקיטה, שערך הז’ורנאַליסטן העברי-הגרמני זינגר בּין גדולי חכמי אירופּה על-דבר השאלה, אם משתּמשים היהודים לחג פסחם בּדם ילדים נוצרים. וגם את הספר הזה, שקרא לו בשם “קרן אור בּשאלה חשכה”, הפיץ בּרבּים בּלא-מחיר. בּמשך עת מועטת תמו הספרים מבּיתו ואתם אזל גם רכושו. אבל סורקין נשאר עדיין עומד בּמרצו והוסיף אמץ בּדרכו.

ג.

בּעצם ימי הרדיפות והפרעות שנעשו בּיהודים, ערך סורקין מכתב כתוב דברים נלהבים אל הרומאַניסטן הרוסי הגדול אי-באַן סרגייוביטש טורגניוב, ויבקש ממנו, כי יֵצא בּקהל לריב את ריב הנרדפים. זה היה בּשנת 1882, טורגניוב הבטיח לו לדבּר משפטים עם צוררי-היהודים בּצורה בּלטריסטית. "בתור פובּליציסטן – כך השיב דבר לסורקין – אין שום ערך ומאמר ערוך על-ידי אני מלבד שלא יועיל, גם ישׁׂמו עליו רבּים או שיעורר צחוק של לעג. אנכי מצדי הייתי מסכים אמנם גם לזה, אבל הכּרה זו שאני מכּיר, כי עלול מאמרי להביא הפסד לתביעותיכם הצודקות, מרֵפה את ידו.

תשובתו של טורגניוב לא הרגיעה את סורקין, הוא לא הניח את נשקו מידו. “אני אחזק דברי על אחרים ולא ארפה מהם” – כך הודיעה אז בּלשון נמרצת את ידידיו ומכּיריו.

בּיום אחד – כך מספר קויפמאַן – נכנס אלי סורקין למערכת ה“נובוסטי” כשהוא נרעש כּולו.

– כמדומני – אמר – עשיתי הפּעם עם היהודים “חסד של דוב”…

– מה רצונך לאמר? – שאלתיו.

– הלא תדע – ענני – כי על בּקשתי שבּקשתי מטורגניוב, כי יגן על היהודים, קיבלתי ממנו תשובה שלילית. אז פשפשתי בּזכרוני את שמות גדולי הסופרים הרוסים, שהיו יכולים לעמוד לימין היהודים נגד עושקי זכיותיהם, והתעכּבתי על הסאַטיריקון המהולל שלנו שצדרין, ואלך אליו. הגדתי לו בּשביל מה בּאתי אליו ועם זה תּאַרתי לפניו את מצבם הנורא של היהודים. שצדרין נעץ בּי עיניו הגדולות, ואני נרתעתי לאָחור. “מי נתן לך הצדקה לפנות אלי? – נתן עלי בּקול זעם – לך לקאָטקוב, שהוא ידיד נאמן לפוליאַקוב שלכם. פוליאַקוב הלא גם הגיש לו בּמתּנה בּית – לליצייאום!”… “אבל מה להם להיהודים ולפוליאַקוב? קראתי בּקול – והיתכן, כי רק בּעבור מתנות ובּרית-ידידות צריך למחות נגד מעשי-עול?” – אבל שצדרין הוסיף לצעוק עלי ויתפוש בּמשענת כסאו הרך. שלא מתוך הכּרה עשיתי אף אני כמעשהו. אך כרגע שבה רוחי אלי ואלך.

סורקין שגה בּ רואה – כך מסיים קויפמאַן – כעבור עת מועטת נתפרסמה בּירחון “אוטיצ’סטווניאַ זאַפּיסקי” הסאַטירה הידועה של שצדרין על-דבר “נחשי-בּית ונחשי-חוץ”. סאַ טירה זו עשתה רושם כבּיר, וסורקין הרגיש את עצמו מאושר מאוד.

סורקין היה ממקורביו של גאון הספרות הרוסית ליאוב ניקולאַיוביטש טולסטוי. לעיתים קרובות היה מבקר את טולסטוי בּאחוזתו יאַסנאַיא ַ פּוליא ַנא ַ ומבלה אצלו בּכל פעם ימים אחדים. בּשעת הבּקורים האלה היה סורקין נכנס בּשיחות ארוכות עם טולסטוי על אודות היהודים והיהדות. סורקין הבין לחבב על טולסטוי את השפה העברית ועורר בּו את התשוקה ללמוד לדעת את הלשון הזאת. אז הציג סורקין לפניו בּתור מורה את רעו מנֹעַר זאַלקינד מינאָר, שהיה בּעת ההיא רב-העדה בּמוסקבה. טולסטוי קבּל את הצעתו של סורקין בחפץ-לב, ובּירחי-החורף, שהיה מבלה בּכל שנה בּמוסקבה, היה לומד שלוש שנים פעמים בּשבוע אצל מינאָר את הלשון העברית.

כן ובּדרך זו בּקש סורקין לכפּר על חטאתו. הוא נטרד מכל עסקיו, ולבּסוף הזניח אותם לגמרי והשקיע את עצמו ראשו ורובּו בּעשית מעשי טוב וחסד ליהודים בּאופנים אלו ואחרים. כך רוּשש מעט, מעט עד שיצא נקי מנכסיו. הוא לא יכול עוד כלכּל את מעמד בּיתו בּקיוב מתוך עשירות והוכרח להעביר את אשתו וילדיו לניז’ני-נובגורוד, שקנה לו שם בּשנות-השובע בּית-חומה לא גדול. מיראתו את סוכני-הסתרים, אשר התחקו בּעת ההיא בּשבע עינים על הליכות היהודים המומרים, היה בּא פעמים בּשנה אל משפחתו אשר בּניז’ני-נובגורוד. אבל מן היום שחזר עליו הגלגל ועסקיו התחילו הולכים ומתמוטטים, היו אשתו וילדיו פוגשים אותו בּכל פעם בּפנים זעומות, ויש אשר נחרו בּו והוכיחו לו את עוון מוצאו היהודי על פניו ויקראו לו: “ז’שיד!”

בּשעת אחד מבּקורי סורקין בּניז’ני-נובגורוד נעשו שם פרעות בּיהודים תושבי הפרבּר קונאַווינה. אז התחבּרו בּניו אל עדת-היחפים ואתם יחד הלכו להכות את היהודים ולבוז את רכושם. סורקין לא ידע, כמובן, את הדבר. לפנות ערב שבו בּניו הבּיתה שותי-שכּור והביאו אתם חבילות גדולות של חפצים שונים, אשר שדדו בּבתי היהודים ובּחנויותיהם. האם צהלה אליהם פנים ותפזר להם תהלה על “מעשי-הגבורה”, אשר הפליאו לעשות.

– מה זאת? והחבילות מאַין הנה? – שאל אותם סורקין ולבּו נתּר בּקרבוׂ.

– האָח, אבּא! – ענהו אחד מבּניו – נקדשנו היום על-ידי עבודת-הקודש שעבדנו.

– עשינו מה שכל נוצרי חרד על דת מחויב לעשות – מִלא אחריו הבּן השני – לקחנו נקם מאת היהודים, אשר צלבו את משיחנו.

כשמוע סורקין את הדברים האלה קפאו דמי עורקיו בּקרבּו, אבל הוא לא פצה פה ושתק. הוא ידע, כי אם ימחה נגדם אפילו רק מחאה קלה, עד ארגיעה יאָסר ויגלה לסיבּיריה, והמלשינים עליו יהיו בּניו יוצאי-חלציו. אולם לשאת כל זאת לא יכול, ועוד בּלילה ההוא התגנב מן העיר ויסע לווילנה. שם נכנס אל ידיד-נעוריו ליבאַנדה, ובּדמעות שליש שפך את מרי-שיחו לפניו. ליבאַנדה נחם את סורקין מיגונו והשיא לו עצה, כי יעלה לארץ-ישראל וישב שם לאמונת-אבותיו. נחומי ליבאַנדה הפיגו את עצבו קצת ובּלב מלא תקוה, כי בּארץ-אָבות ימצא סוף, סוף את המנוחה השלמה, שהוא רוצה בּה, שב בּשעה מאוחרת בּלילה אל בּית-מלונו “מטרופּול”. אבל למחר נמצא סורקין בּחדרו תלוי בּאלונטית בּמשקוף-הדלת…

---

ניקאנדר וואסיליוביץ זוסמן

מאת

שמואל ליב ציטרון

א

זוּסְמֶן נולד בתּחלת שנות הארבּעים למאה שעברה לאבות עניים יראי-אלהים תּושבי עיירה קטנה בּליטא. בעודו נער כבר התחיל זוסמֶן נודד בערים ועיירות ועובר מישיבה לישיבה; גם בישיבות המפורסמות שבמיר ובוואַלוזין למד שנים אחדות, ובכלן נחשב לאחד ממעולי-התּלמידים, העתידים להיות רבּנים בישראל. בהיותו בן שמונה-עשרה נתן לו כּפרי עשיר את בּתו היחידה לאשה בתנאי, שאחר חתונתו יהיה באחת הערים “לפרוש” וכעבור שתּים, שלש שנים יִסָמך לרבּנות. זוסמן נסע לקובנה, ושם ישב ולמד בהתמדה בּבית-מדרש קטן. באותו זמן היתה קובנה, מפני קרבתה אל הגבול הגרמני, מערי-ליטא הראשונות, שחדר אליהן רוח-ההשכּלה. הרוח הזה התגנב גם אל בּית-המדרש, שלמד בו זוסמן. זוסמן התחיל קורא בחשאי ספרים עברים מן החדשים, והללו עוררו בו צמאון חזק להשכּלה. הוא התוַדע אל אחדים ממשכּילי-קובנה, ונעשה בּן-בּית אצל הסופר העברי המפורסם אברהם מאַפּו. כעבור עת קצרה שלח לאשתּו ספר-כּריתות, ואחרי-כן בּא לוילנה, ושם נכנס אל בּית מדרש-הרבּנים.

ספר-הכריתות, שבּא לידי האשה הצעירה פּתאם מבּלי אשר חכּתה לו, היה לה ולהוריה כמהלומת-רעם. אבל הם החליטו לבלתי החשות ולבּלי תת דמי להם עד אשר יפָּסל הגט. קשה היה, אמנם, מאד למצוא טעם לסתור בּעצם הגט, שנעשה לפי חוקי התורה והמסורה, ונתקבּל על-ידי שליח כשר להולכה; אבל הכפרי הרבּה להשתּדל בדבר עד שעלה בּידו למצוא שני מורי-הוראה, אשר נאותו לתת לו כתב מברר בּתוקף בדין, כי יש פּסול בּספר-הכריתות ולפיכך פּקע כחו מלמפרע. עם הכתב הזה בּיד נסע הכפרי לבקש את חתנו בּקובנה, וכאשר לא מצאהו שם, תפש אותן בּאחרונה בּבית מדרש-הרבּנים שבּווילנה.

בּתחילה לא שעה זוסמן אל חותנו ולטענותיו. הוא שלח את אשתו כדין וכדת, והנעשה אין להשיב. אמנם עלו לחותנו הוצאות-החתונה בּסכום-כסף מסוים; אבל הוא מוכן ומזומן לחיב את עצמו בּחתימת-ידו, כי אך יתחיל להרויח, ישיב לו את כספּו עד פּרוטה אחרונה וגם עם הרבּית. אולם הכפרי, שהיה אדם קשה, לא הרפּה ממנו ולא פּסק לטעון, כי אין להגט כל ממש וכי בּכלל לא תסכים בּתו לעולם להפּרד מעליו. כראותו, כי עומד זוסמן על דעתו, התחיל בּא אליו בּכל יום אל בּית מדרש-הרבּנים, ושם דבּר אתו קשות והתקוטט בּו לעיני המורים והתלמידים, הדברים הגיעו לידי-כך, שלא הניח הכפרי את זוסמן לעבור בּשוק ויתהלך אחריו כצל ולא חדל מתבוע אותו לדין של רבּנים, כראות זוסמן, כי קשי-ערפו לא יועיל לא הפּעם לחלצהו ממצבו הקשה, התעשת ובּלשון רכּה הזמין את חותנו לבוא עליו למעונו בּיום השבּת, כדי להתפּשר אתּו בּדרך-שלום.

בּיום השבּת בּצהרים. כשנכנס אליו חותנו, מהר זוסמן ויצת אש בּמקטרתו. בּראות כי נשאר חותנו מַשמים על מקומו אצל הדלת אמר לו בּחיוך קל:

• הגידה נא, אפוא, איזה צורך יש לך בּחתן, העושה מעשה גוי?

על זה ענהו חותנו:

• האומנם כבר נעשית גוי גמור, או שאינך לעת-עתה אלא אפּיקורס, שיכול לחזור בּתשובה?

• גוי! גוי גמור אני! – קרא זוסמן.

ואחרי הפסקה קטנה הוסיף:

• אפשר, שאינך רוצה להאמין לי? הבּיטה וראה!

ובּדברו פּתח לפניו קופּסה קטנה, שנמצאו בּה נתחי בּשר-חזיר…

הכפרי נרתע כמפּחד צעדים אחדים אחורנית, אבל כרגע התעודד ויאמר:

• אמנם רואה אני הפּעם בּעיני, כי גרוע אתה גם מגוי ממש, וכי הנך מומר להכעיס, וודאי, שמעתה לא תוכל להיות לא בּעל לבּתי ולא חתן לי. אף-פּי-כן רוצה אני, כי אנחנו נשלח אותך, ולא אתה אותנו.

• ובּכן?

• בּכן צריך אתה לנסוע עמדי לעיירתי, והרב דמתא יפריד בּינינו.

• אני מסכים − השיב זוסמן – ולוא יהא מחר.

אבל עוד בּמוצאי אותה השבּת נמלט זוסמן מווילנה. לפי השמועה עשה את הדבר מיראה לנסוע אל העיירה מגורי חותנו פן ימסרוהו שם בּדין אפּיקורס לעבודת-הצבא – מה שהיה בעת ההיא בּליטא מן המעשים שבּכל יום.ּ

ב.

בּלי פּרוטה בכיס, ורק עם צרור בּגדיו, יצא זוסמן לדרך. הוא החליט לעשות את דרכו לז’יטומיר, כּדי להכּנס אל בּית-מדרש הרבּנים אשר שם, בּעת ההיא עוד לא היתה מסלת-בּרזל בּין ווילנה ובין ז’יטומיר, ואת כּל הדרך הרחוקה הזאת הלך זוסמן רגלי, ושהוא נודד מעיר לעיר. בּכל כפר ועיירה התעכּב יום או יומים בּשביל לאסוף איזו פרוטות לצרכי מחיתו, וכך ארכה נסיעתו או, כמדויק יותר הליכתו מווילנה לז’טומיר כעשרת שבועות בּערך.

כּבואו לז’טומיר, סר תּיכּף אל בּית-המדרש. זה היה ביום קיץ אחד אחר הצהרים. בּבית-מדרש נמצאו בּאותה שעה שני צעירים, שישבו ועסקו בתּורה, ועוד שלישי להם, שעמד מאחורי הבימה ועיין בּעתּון. זוסמן לקח לו מקום אצל הצעיר הזה ותיכּף, נכנס אתן בשיחה על-דבר ענינים שונים, הנוגעים אל בּית-מדרש הרבנים. הצעיר, שהיה מן החרדים האדוקים, התחיל ממאיר אש וגפרית על בּית-מדרש הרבּנים ועל מוריו, המוליכים את ילדי-ישראל לשמד ורוצים לעקור משרשה את היהדות כֻּלה. עם זה אמר:

• ובית-מדרש הרבּנים הווילנאי לא טוב, כנראה מן הזי’טומירי. גם שם נעשים, כמו שמספּרים, מעשי-תעתּועים. ראֵה מה שמודיעים, למשל, מווילנה בגליון האחרון של “המגיד”, שאני אוחז בּידי. אשה צעירה מבקשת את בּעלה אשר עזבה וישלח לה גט-פּטורין פּסול, וכאשר תּפש אותו אביה בּבית-מדרש הרבּנים אשר בּווילנה, שאמר להמיר שם את דתו, ויאַלצהו לתת לבּתו ספר-כּריתות כדין, נעלם פּתאום ועקבותיו לא נודעו והיא נשארה עגונה אומללה לנצח.

כשמוע זוסמן את הדברים האלה נבוך מאד. לבו הגיד לו, כי הכּתוב ב“המגיד” מדבּר רק בו, ולא באחר. הוא לקח את גליון “המגיד” בּידו וכראותו, כּי אמנם כן הוא בדבר וכי אשתּו היא היא הַמְתָאֶרֶת בּפרֹטרֹט את תָּוֵי-פּניו, חשכו עיניו, וברגלים ממהרות עזב את בּית-המדרש. הוא ירא להשאר בז’יטומיר פּן יֻכַּר על-פּי סימניו, ולכן לא נראה עוד בּמקומות של פּומבּי, כי אם קבץ על-יד דינרים אחדים, ולמחר עזב את העיר. הוא הרבּה לחשוב על-דבר מצבו, וימצא לטוב לפניו לבקש לו מקום לשבתּו הרחק ממרכּז-היהודים, בּאשר יוכל לעסוק בּהשכּלה בּלי מפריע. באחרונה מחליט לכונן אשוריו לפטרבּורג, ויעש כּן.

ג.

שבועות וירחים עשה זוסמן בּדרך. הדרך עִנָה את כֹּחו מאד. רק אחרי עבור חצי שנה בּא לדינאַבּורג (היא דווינסק של היום) כּמעט נפשו בו. בּינתּים גדל שער-ראשו פֶּרַע, ועל ידי כּך נעשה מוזר בּמראהו. “עתּה לא יכּירני עוד איש על-פּי סימני-אשתּי " – כן נִחֹם את עצמו ויחליט להשאר לפי-שעה בּדינאַבּורג. לאחר שנה קצת מדרכּו נכנס, כּמנהגו, לבית-מדרש. שם בּקש גם מצא לו הזדמנות להכּנס עם לומדים אחדים בּדברי-תּורה. בקיאותו העצומה בּש”ס ופּוסקים, שעמדו עליה הלומדים מתּוך שיחה זו, עשתה עליהם רשם כּבּיר. מאָז קרבו אותו אליהם, ועל-פי השתּדלותם קבּלו עליהם אחדים מבּעלי-הבתּים האמידים ממתפּללי בּית-המדרש לנהלו בּלחם ובכל מחסוריו על-מנת שיֵשב ויעסוק בּתּורה.

אבל למוד-התּורה לא משך עוד אליו את לב זוסמן, וישמש לו רק אמצעי לפי-שעה להשגת מטרתו. הוא החזיק עדיין בּכל תּקף בהחלטתו שהחליט על-דבר פּטרבּורג ויחכּה ליום, שיחליף כח וירכש לו איזה סכום-כּסף, ואז לא יאַחר לצאת לדרך למחוז-חפצו. לתּכלית זו בּקש והשיג שני תּלמידים, בּחורים מבּני עשירי-העיר, שהורה להם בּשכר ידוע שלש שעות ביום “יורה-דעה” ו“חושן-משפּט”. אבל עברה עת מועטת ונתעורר בּזוסמן “המשכיל” שבּו. הוא התחיל מתגעגע על השכלתו שנפסקה בּאמצע ועל סביבת חבריו בּעלי הדעות החפשיות, ונפשו נכספה לדעת, לספרות… מבּלי חשוב הרבּה גמר בּלבּו לדרוש בּחשאי למשכּילי-העיר ולהתודע אליהם.

בּעת ההיא היו מפורסמים בּדווינסק שני משכילים: המלומד והמאַתימאַתיקון הידוע, מחבר ספר “המנוחה והתנועה” ושאר ספרי מדע, צבי הכהן ראַבּינוביץ, וראובן וֶלֶר, שהיה כותב מזמן לזמן מאמרים בּ“המגיד” בּעילום שמו “נר”, ובּאותה עת היה מלמד בבתי-הגבירים בעלי-השם פרידלאַנד. אל שני המשכילים האלה התודע זוסמן, אבל לא בּפיו, כי אם על-ידי מכתבים, שמסר לאיש, איש מהם בּביתו. המכתבים הללו, שהיו כתובים בּסגנון עברי מליצי יפה מאד ושבּכמה פרטים נדמה לסגנוננו של מאַפּו, הרעישו, ממש, את לב שני המשכּילים, ומאָז התחילו מקרבים אליהם את זוסמן. חבּה מיוחדת הראה לו ראַבּינוביץ, שהכיר תּיכּף, כי יש לו דבר עם צעיר בּעל כּשרונות מצוינים. זוסמן בּקר את ראַבּינוביץ תּכּופות, והיה מבלה בּכל פּעם שעות אחדות משעות-הלילה בּהבּיבּליאותּיקה שלו ולוקח מאתו ספרים למקרא אליו אל מעונו. בּכל שיחותיו עם ראַבּינוביץ נמנע זוסמן מהוציא הגה מפיו על המחשבות שהוא חושב בדבר עתידותיו. אבל פּעם אחת שאל אותו ראַבּינוביץ בּשיחה, עד כּמה הוא אומר להיות חובש בּית-המדרש, ומדוע לא ישתּמש בּכשרונותיו לצורך השגת תּכלית רצויה? באותו מעמד השיא לו ראַבּינוביץ עצה לעזוב את הגמרא ולהקדיש את עתותיו להשכּלת-חול. "טוב טוב תּעשה – כּך חתם ראַבּינוביץ בּשיחתו אתּו – אם תּכּנס אל בּית-מדרש הרבנים הווילנאי, ואני נכון לדבּר עליך טובות בּמכתבּים לאחדים ממורי-הבית ממכּירי. בלב זוסמן כבר התעורר החפץ לשפּוך את שיחו לפני ראַבּינוביץ ולספר לו, כי כבר היה פעם בבית-מדרש הרבּנים אשר בּווילנה ואת אשר קרהו שם; אבל הוא התאפק ולא ספּר, כּדי שלא לנגוע בּדבר-הגט. הוא הגיד לו רק זאת, כי הרעיון על דבר השכּלת-חול תּופש אותו בּלבּו זה כּבר, אבל אינו יכול לבצע את מחשבתּו מחוסר תּעודת-מסע (בּהודעה שפּרסמה אשתּו על אודותיו בּ“המגיד”, בּקשה מאת ראש-הקהל אשר בּעיר מולדתּו לבּלי תּת לו תּעודת-מסע כל-זמן שלא יבוא בּעצמו ולא יתן לה גט-פּטורין כדת). לא ארכו הימים ורבּינוביץ השתּדל והשיג תעודת-מסע על שם איש אחר ויתננה לזוסמן עם רובּלים אחדים להוצאות-הדרך וישלחהו לווילנה. אבל זוסמן עשה את דרכו לא לווילנה, כּי אם לפּטרבּורג.

ד.

בּפּטרבּורג קדמו את זוסמן ימי-עוני. חוסר זכות-הישיבה בּעיר-המלוכה הציק לו מאד. שלשת הימים הראשונים התגורר בדירתו של איזה שוחט, וביום הרביעי נשאר בּלי מקום-לינה, ומאז היה מוכרח לשוטט לילות שלמים בּרחובות-העיר או לבלות עד אור הבוקר בּככרי-הטיול. הימים היו ימי-הסתו; בּחוץ נשבו רוות קרים וחודרים עד הנפש. פעם אחת, אחרי שֶבֶת זוסמן ליל שלם על ספסל בּאיזו גנה קטנה, הצטנן וחום גדול תקפהו. לפנות בּוקר מצא אותו אחד השוטרים כשהוא מוטל בּקדחת עזה על הספסל ויקחהו ויביאהו אל רובע-הפּוליציה, ומשם הועבר אל בּית-חולים. כעבור ימים אחדים הבריא זוסמן וכמחוסר זכות-ישיבה היה עומד להשלח מפּטרבּורג. אבל במקרה הסתּכּל בּו אחד הפּקידים וירא, כי אין תָּוֵי-פניו מתאימים כלל לאלה הרשומים בּתּעודת-מסעו. כרגע הביאו את זוסמן לפני שר-השוטרים, והלה התחיל חוקר ודורש אותו בּפּרטיות יתרה. ולא נזהר זוסמן בּלשונו ויסתּבּך בּתּשובותיו ולא מצא מוצא, ובּאחרונה הוכרח להודות, כי השתּמש בּתּעודת-מסע, השייכת לאדם אחר. בגלל העוון הזה מסרו את זוסמן לדין, ועד אשר יבורר משפּטו ויפֹרָש מה יֵעָשה לו, הושם בּבית-האסורים.

זוסמן התבּונן יפה אל מצבו החדש וירא ויבן, כי נכונו לו ימי-חושך. מלבד שיגרשו אותו מפּטרבּורג, מה שישים לאַל את כל חלומותיו שחלם הוא ואחרים על השכּלתו, גם ישלחוהו אסור בּשלשלאות של בּרזל עם “אסירי-המלך” לעיירת-מולדתו, ומי יודע את אשר יעוללו לו שם תּושביה הקנאים. מעמד-רוחו נעשה מדוכּא יותר ויותר. הוא האמין כי העולם כּולו מתקומם לו. רעיונות מרים מאד הכבּידו על לבּו כעופרת. בּיחוד סבל בּלילות, אשר עברו עליו בּנדודי-שנה וחזיונות מבהילים. הוא התהפּך מצד אל צד, ולא ידע מנוחה. בלילה אחד קפץ ממשכּבו מוכן ומזומן לשים קץ לחייו; אבל הוא לא מצא בּו את אומץ-הלב הדרוש לכך. למחר קם ממטתו כנרגע קצת. הוא בּקש ויתּנו לו עט ודיו וניר וישב ויערוך מכתב אל מי שהיה בּעת ההיא שר-ההשכּלה דליאַנוב. בּמכתּבו זה התאונן זוסמן לפני דליאַנוב על גורלו, אשר הסגיר אותו בּידי אנשים קנאים ומשמרי הבלי-שוא, הרודפים אותו בּלי-חשך על התמכּרותו להשכלה ולדעת, ובּיחוד על נטיתו העצומה לאמונת-הנוצרים. כדי לחלץ את נפשו מהרדיפות האלה ולהשיב עם זה את נשמתו החוטאת והתועה אל דרך האמת, המוליכה את האדם אל האושר הנכון והנצחי, החליט בנפשו לעזוב את אמונת-ישראל, אשר החזיק בּה עד כה ושהמיטה עליו רק צרות ומצוקות, בּרוח ובּחומר, ולבקש מחסה בחיק דת נַצֶּרֶת, המזכּה את בּניה לחיי עולם הבּא. אי-לזאת הוא מבקש מאת המיניסטר, כי הוא יהיה המביא אותו בּצל כנפי האמונה החדשה וינחילנו את הכבוד הגדול להיות לו לאב-סנדק. על-פּי המכתּב הזה, שנערך בסגנון רוסי נמלץ ומתובּל בּרשימות-דברים ומימרות לקוחות מתוך הברית הישנה והחדשה, הבין דליאַנוב, כי הכותב הוא אדם רב-הערך, ועוד בּאותו יום דרש על-ידי לשכּת-הסופרים אשר לו מאת שר-השוטרים להביא את זוסמן מחר בּבּוקר אל מעונו הפּרטי בּבית מיניכטריום-ההשכלה.

בּשיחתו הראשונה עם דליאַנוב הבין זוסמן למצוא חן בּעיניו ולעשות עליו רושם טוב מאד. עברו שנים, שלושה ימים ועל-סמך המלצתו של דליאַנוב בּוטל משפּטו של זוסמן, וגם נתּן לו הרשיון מאת שר-העיר לשבת בּפטרבּורג ישיבת-קבע. כעבור שבוע בּא זוסמן בּבּרית אמונת-הפּראַבוסלאַבים. משתּה-הטבילה נעשה ברוב פאר והדר במעונו של מיניסטר-ההשכּלה, שהיה לזוסמן לאָב ולפּטרון.

ה.

על-פּי המלצתו של דליאַנוב נתקבל זוסמן אל האוניברסיטה הפּטרבּורגית בּתור שומע חפשי. נטיה מיוחדת היתה לזוסמן לתורת-המשפטים, ולכן נכנס אל המחלקה היורידית. עברה עת מועטת והפּרופיסורים של האוניברסיטה עמדו על כּשרונותיו המצוינים וימלאו פּיהם תהלתו. אז נצנצה מחשבה בּלב דליאַנוב להשפּיע על זוסמן, כי יעזוב את האוניברסיטה ויכּנס אל המחלקה המיסיונרית של האַקאַדמיה לתורת האמונה, כדי שיוכל אחרי-כן להפיץ בּרוב הצלחה את הדת הנוצרית בּין היהודים בּני עמו מלפנים. אבל זוסמן מֵאֵן להיות לכהן ותעודת מיסיונר לא נעמה לו. עת ידועה השתּמט על-ידי אמתלאות שונות מקבּל את הצעתו של דליאַנוב; אבל דליאַנוב לא הרפּה ממנו, ומיום ליום נעשו דבריו אתּו יותר נמרצים ויותר קשים, בּאופן, שסוף, סוף היה זוסמן מוכרח למלא, למורת רוחו, את רצונו של דליאַנוב. אבל פתאום, באופן בלתו-צפוי כלל, קרה מקרה, שבּעזרתו נפטר זוסמן זמן ידוע מהצעתו של דליאַנוב.

בּעת ההיא – זה היה בּשנות השבעים התּיכונות – פּרצה מלחמת טורקיה וסרבּיה, ובּין בּני-הנעורים בּרוסיה התעוררה אז תנועה חזקה לצאת לעזרת האחים הסלאַבים ולשבּור מעל צוארם את עול העריצות הטורקית. בּזרם התנועה הזאת נסחפו המוני צעירים, ורובּם סטודנטים תלמידי בתי-הספר הגבוהים, אשר יצאו תחת פּקודת הגנראַל צ’רנאַיוב אל שדה-הקטל הסרבּי-טורקי. זוסמן, שכוונתו האמתּית היתה להפּטר מהצעתו של דליאַנוב, העמיד פנים כּפּאַטריוט נלהב וילך גם הוא להלחם על עמידתה החפשית של סרבּיה. בּבלגראַד התאָהב זוסמן בעלמה סרבית יפה מאד ויקחנה לו לאשה. הוא נעשה אז סופרו של גדל העתּונים היומיים הרוסיים, “גולוס”, ומכתביו, ממערכות-המלחמה ועל החיים בּאַרצות הבּאַלקאַן, קנו להם בּזמנם פּרסום גדול ונקראו בכל שדרות העם הרוסי בּרצון מרובּה.

רעיון התּחיה הלאומית, שתּקף את סרבּיה, בּוסניה והרצוגבינה מתּוך התלהבות עזה ונמרצה מאד, ומסירת-נפשם של העמים הסלאַבים בּמלחמתּם בּעד שחרורם, השפּיעו על זוסמן השפּעה, שלא חכּה לה כּלל. כּמו יד נעלמה התחילה דוחפת אותו לעשות את חשבּון נפשו. ויום בּא, והוא היה בּעיניו כּבּוגד בּעם העברי, הנעלה בּתּורתו ובמוסרו לא רק מעמים כהסרבּים, כהבּולגרים וכיוצא בּהם. מעט, מעט החל הנוחם מפריע את מנוחתו ומנקר כיתּוש בּמחו ובּלבבו. מכאוביו ומצוקות-נפשו הלכו הלך וחזק עד לבלתּי נשוא. כּדי להפיג את צערו נתן בּכּוס עינו ויהיה שותה שכּור כּל הימים.

הסופר העברי המפורסם בּזמנו י. ל. דאַווידאָוויץ (בן-דוד), שהיה גם הוא עת ידועה אחד מחיל המתנדבים, שהלכו לסרבּיה לשפּוך את דמם לטובת האחים הסלאַבים ושם נזדמן עם זוסמן, ספּר לי פּעם אחת על אודותיו את הדברים האלה:

“רושם קשה מיוחד עשה עלי אחד מחברי הצבא-המתנדבים, יהודי מומר, שהיה ציניקון גס ושכּור תּמיד. מומר זה נעשה בּהמשך הזמן מבקר לספרי-ישראל בּפּטרבּורג, זוסמן. זוסמן זה בּשעה שהיה נשאר יושב אתּי לבדי, לא פסק מהמטיר אש וגפרית על הסלאַבים ועל הרוסים בּכלל, ויש אשר הגיד לי בּהתגלות-לב, כי דם-היהודים הנוזל בּעורקיו, אינו מניח לו להלחם עם “האחים” הטורקים, ואם נספּח למחנה צ’רנאַיוב, עשה את הדבר רק כּדי למצוא מקום להרויח¹)”

בּן-דוד וגם אחרים, שנזדמנו אז עם זוסמן, לא שערו בנפשם אף שמץ מן הטראַגדיה הנפשית, שהציקה כל-כך לזוסמן בּאותו זמן, ולפיכך עשה עליהם רושם של ציניקון שכּור, שאינו ראוי לכבוד-אדם. הם לא ידעו, כי בשכרון צורפה נשמתו של זוסמן, ואך הרגישה את עצמה מזוקקת, נִטל ממנו תּיכּף חשקו אל הטפּה המרה. הוא נתפּכּח משכּרונו באותו רגע, שחלף רעיון כבּרק בּמחו, כי לא תכופּר חטאתו בלתּי אם יקבּל עליו משעה זו ואילך לעשות טוב וחסד ליהודים בּכל אשר תּמצא ידו. על הרעיון הזה התעכב זוסמן, וכרגע נגולה כמו אבן מעמסה מעל לבּו, ובבתי-נפשו נגה אור… בחשבו את אשר לפניו החליט להשתּמש בּכל האמצעים העומדים בּרשותו להשפּיע על דליאַנוב לטובת היהודים.

ו.

נאמן להחלטתו זו שב זוסמן כעבור שלשת רבעי-שנה פּטרבּורגה. על-ידי גלוי מסירת-נפשו להמולדת נעשה זוסמן עוד יותר מקורב לדליאַנוב. הדבר הגיע לידי-כך, שהיה דליאַנוב נמלך אתו לפּרקים בּעניני-מלוכה שונים. לצורך זה היה זוסמן מבקר את המיניסטר בּכל יום. זוסמן כבר נואש ממחשבתּו לכונן לו מעמד בּחיים על-ידי השכּלה גבוהה, ודליאַנוב גם לא הוסיף עוד דבּר אליו בדבר העבודה המיסיונירית, כי חפץ, שימָצא בּקרבתו בּפּטרבּורג. לעיני זוסמן רחפה מעתה רק מטרה אחת: להיות מעוז ליהודים.

לא ארכה העת ולזוסמן נודע מפּי דליאַנוב, כי השלטון העליון לעניני-הדפוס מבקש מבקר לספרי-ישראל בּשביל ועד-הצנזורה אשר בּווילנה. זוסמן ראה בּדבר את ההזדמנות הראשונה שבּאה לידו לבצע את אשר יזם לעשות – להשתמש בּזכיותיו המיוחדות לטובת העם העברי. די היה לזוסמן להוציא מפּיו שתּים, שלש מלים כּדי להשפּיע על דליאַנוב, שישתּדל לפני מי שצריך, כּדי להשפיע על דליאַנוב, שישתּדל לפני מי שצריך, כי יבחרו בּו למשרת צנזור בווילנה. עם זה הטה זוסמן את לב דליאַנוב לחפצו בהבטחה להבטיח לו, כי בשבתּו במרכּז מרובּה בּאוכלוסין יהודים כווילנה, תמצא ידו לפעול שם הרבּה בּמלאכות המיסיון.

כּבוא זוסמן לשרת בּועד-הצנזורה הווילנאי עוד מצא שם הרבּה מן הרוח האנטישמיי, אשר חדר אליו תּחת השפּעת המבקר הקודם בּראַפמאַן, בּעל “ספר-הקהל”. בּ“שלחן-ערוך”, וביחוד בּ“חשן-משפט ו”ביורה-דעה“, עשה בּראַפמאַן שַמות נוראות. הוא קרע מהם דפים שלמים, ובכמה מקומות סרס את הכתוב כל-כך, עד כי לא יחלו הלומדים לעמוד על כוונת-הדברים. כּדי לקבּל על מעשה-התועבה הזה את הסכמת הצנזורה העליונה אשר במטרופּולין, היה בּראַפמאַן מרבה לשלוח אליה חבילות של כּתבי-פּלסתר על ה”שלחן-ערוך" ו“חשן-משפּט”, אשר מצא בּהם, לפי דבריו, מקור כל מדה נתעבה ופריצות גסה.

זוסמן מצא פה לפניו כּר נרחב לעבודה פוריה. קודם כל התחיל מבער קימעא, קימעא אחרי שרידי מעשי-הנבלה, שנשארו לפלטה מימי בּראַפמאַן. ותהי ראשית פּעלו לשלוח לפּטרבורג תּזכּיר מפורט, שהגין בו הגנה נמרצת על החבורים, המשמשים ספרי-חוקים ליהודים ויתנם מופת למוסר האנושי ועליון לתורת נועם-המדות. בּרוחב ידיעותיו בּספרות-ישראל לכל תקופותיה ובאֶרודיציה החילונית שלו, העשירה מאד, הבין להאיר לפני השלטון הרוסי את מהותם וטיבם של ספרים כ“השלחן-ערוך”, “חשן-משפּט” ו“יורה- דעת” הארה, שעשתה עליהם רושם יפה מאד. כּך עלתה לזוסמן להשיב לספרים הנזכרים אותם הדברים, שנמחקו מהם על פּי מלשינותיו של בּראַפמאַן. ראוי להזכיר פה, כי בבקרו את ה“יורה-דעה” הוסיף עליו זוסמן הערות חריפות משלו, שנדפסו מן הצד בּשם “הגהות חכם אחד”.

בּכלל הקל זוסמן הרבּה על תּנאי הצנזורה של הספרים העברים. בנגוד לבּראַפמאַן, שהיה בשעתו כמטה-זעם להספרות הרבּנית, הראה זוסמן התקרבות מיוחדת לרבּנים מחברי ספרי “שאלות ותּשובות”. בּקיאותו העצומה בש"ס עמדה לו לזוסמן פּעמים הרבּה לתקן בכתבי-היד טעויות שונות, שטעו הרבּנים המחברים. התקונים האלה היו מרעישים, ממש, את הרבּנים, ויש אשר נסו להכּנס אתו בּפּלפּולים חריפים כּדי לנצחו בּהלכה, אבל לשוא היה עמלם. כך נתפּרסם זוסמן בּחוגי תופשי-התורה אשר בּּווילנה ללמדן מופלג. פּנים בּלתּי מסבּירות הראה זוסמן רק לאותם הרבּנים, שכתבו את ספריהם בּסגנון בּלתּי-ברור ומטושטש. רב בּישראל – כך היה זוסמן אומר תּמיד – צריך שיֵדע לדבר צחות ועוד יותר מזה – לכתוב בלשון צחה.

עברה עת ידועה ולאזני זוסמן הגיעה השמועה, כי בשלטון העליון לעניני-הדפוס בּפּטרבּורג נעשתה פנויה משרת הצנזור לספרי ישראל. בּשימו אל לב, כי בּעיר-המלוכה ובקרבת דליאַנוב ימצא לפניו כּר יותר נרחב לפעולתו, מהר ויסע לשם ובלי השתּדלות יתרה קבּל את המשרה, שרצה בה.

כּמעט מן היום הראשון שהשתּקע זוסמן בּפטרבּורג, הרבּה לעשות טובות עם יהודים יחידים ועם כלל ישראל. עיקר פּעולתו היה, לתת לצעירים יהודים, שגמרו חוק למודם בּבתּי-ּספר בּינונים, את היכולת להכּנס אל האוניברסיטה הפּטרבּורגית. בּאותה עת לא הנהיגו עדיין בּיחס ליהודים בּבתי-הספר הגבוהים אשר בּרוסיה הגבּלה של אחוזים; אבל הכניסה אל האוניברסיטה, וביחוד לזו שבּפּטרבּורג, היתה קשורה, בּתּנאים קשים מאד. על התּנאים הקשים האלה התּגבּר זוסמן תּמיד על-ידי המלצותיו של דליאַנוב. לפני כל סטודנט עברי, שהמליץ עליו זוסמן באזני דליאַנוב, וכאלה היו רבּים, נפתּחו דלתות האוניברסיטה הפּטרבּורגית כּרגע. וטובות כאלו עשה זוסמן חנם, בּלי שכר-טרחה. די היה, למשל, כּי צדרבּוים בעל “המליץ” יודיעהו בּכּרטיס, כי צעיר פּלוני ופּלוני ראוי שיתקבל אל האוניברסיטה, או לבית-ספר גבוה אחר בּפטרבּורג, והוא רץ תּיכּף לדליאַנוב והשתּדל לפניו, והשתּדלותו נתּנה לו.

מפּי דליאַנוב היה זוסמן יודע תּמיד את הרוחות המנשבות בּספירות העליונה ביחס אל היהודים, ומה שנעשה מאחורי הפּרגוד בּמהלך הפּוליטיקה הרוסית-יהודית. זה נתן לו את האפשרות למסור לעסקני-הצבּור היהודיים אשר בּפּטרבּורג את הידיעות הנחוצות על-דבר המעשים, שהשלטון הרוסי חושב לעשות בּנוגע ליהודים, והיא שעמדה לא פּעם אחת לעסקנים הללו לאֵחוז למועד הנכון באמצעים הראויים לקדם את פּני הרעה הנשקפת לעם העברי.

כּך קרה פּעם אחת ולזוסמן נודע, כי בּספירות הממשלה שורר קטרוג גדול על הישיבה המפורסמת אשר בּוואַלוזין. זוסמן הודיע תּיכּף את הדבר להבּאַרון גינצבּורג, והלה הזמין למחר אל-ידי הטלגרף את ראש הישיבה הוואַלוזינית, ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, לבוא מהר לפּטרבּורג. עוד קודם שבּא הרב בּרלין פּטרבּורגה נודע הדבר, כּי הכּעס שכועסים בחוגי-הממשלה על הישיבה גדול כל-כך, עד שכמעט החליטו לסגרה. אחרי הרבּה חקירות ודרישות בּענין זה נתבּרר, כי נתקבּל כתב-שטנה על ישיבת-וואַלוזין, שבּו נאמר, כי היא משמשת קן לקנאים חשוכים ומורדי-אור, המתאמצים להפיץ בּקרב היהודים בּערות ואמונות-תּפלות כדי להפרידם על-ידי חוקים משונים מבּני עם-הארץ. בישיבה הראשונה, שהיתה לעסקני-הצבּור שבּפּטרבּורג בּבּיתו של הבּאַרון גינצבּורג בהשתּתּפותו של ראש הישיבה הוואַלוזינית, נערך בּענין זה תּזכיר שנמסר בּאותו מעמד לזוסמן על-מנת להגישו לדליאַנוב עם תּוספת הבּאורים הנחוצים לדבר מצדו. זה נעשה בּשעה שכבר היה הדבר קרוב, כי השאלה בּדבר ישיבת וואַלוזין תתבּרר בּמועצת-המיניסטרים, שנמצא בה הרבּה שונאי-ישראל. אבל זוסמן הקדים להשתּדל בּדבר, והשתּדלותו הביאָה לידי-כך, שיתברר הענין תּחלה בּמיניסטריום לעניני-השכלה, ואחרי שיחה ארוכה שהיתה לו עם דליאַנוב הסירו את השאלה על-דבר ישיבת-וואַלוזין מסדר-היום, והניחו לישיבה שתתקיים. מספּרים, כי היה זוסמן מתפּאר לפרקים, שבשעת פּרידתו מאת ראש-הישיבה, אמר לו הגאון: “אני מבטיחך, שיש לך חלק לעולם הבּא…”

ז.

בּפּטרבּורג נפגש זוסמן עם מטיבו מלפנים צבי הכהן ראַבּינוביץ מדווינסק, שהיה בּעת ההא עורך השבועון הרוסי-העברי “רוסקי יעווריי”. זה נתן לזוסמן את ההזדמנות לגמול לראַבּינוביץ על הטוב, אשר עשה אתו בּצר לו. שלא בפניו הציג את ראַבּינוביץ לפני דליאַנוב בּתור מלומד גדול ופּקח בּהויות-העולם, שהממשלה הרוסית היתה יכולה להשתמש בו למטרות מדעיות שונות. דברי-התהילה, אשר פזר זוסמן לראַבּינוביץ, עשו על המיניסטר רושם כל-כך נמרץ, עד כי הבּיע את חפצו להתודע אליו. אז הביא זוסמן את ראַבּינוביץ אל דליאנוב. אף כי לא שמע ראַבּינוביץ את הלשון הרוסית וידבּר עם המיניסטר גרמנית מגומגמת, הבין בּכל זה בּבקורו הראשון למצוא חן בּעיניו ולקחת את לבבו בּיחוד בּפּקחותו המעשית, ולפני לכתּו הזמין אותו דליאַנוב לבקרהו בּביתו לעתים קרובות. בּהמשך הזמן נעשה ראַבּינוביץ יוצא ונכנס בבית דליאַנוב ולפרקים הטה את לבו לעשות חסדים גדולים עם היהודים. בּהשתּדלותו של דליאַנוב העניקה הממשלה הרוסית לראַבּינוביץ זכיות של אזרח נכבּד.

על-ידי דליאַנוב נעשה זוסמן מקורב גם לשרים אחרים מרמי-המעלה. הוא היה, למשל, מידידיהם של הפּובּליציסטן הרוסי המפורסם, עורך הירחון הימני “רוסקי וואסטניק” קאַטקוב, שהיתה לו חשיבות גדולה בּחצר-המלכות, של מנהיג הסלאַוויאַנופילים הסופר אַַקסאַַקוב, של הנסיך וואָלקונסקי וגם של השר התּקיף מאד פּובּדונוסצוב. גם בּשרים בעלי-ההשפּעה האלה היה זוסמן משתּמש לפעמים לטובת עניני-היהודים.

כדי שלא יאבּד חנו בּעיני הבּיורוקראַטים הגבוהים ובשביל שלא יתרופף מצבו המבוסס, נזהר זוסמן בּמלוי חוקי האמונה הפראַבוסלאַבית, יום יום בּקר את בּית-התּפלה והשתּתּף בכל החגיגות הדתיות. מלבד זה העמיד את פּניו בּעיני-הרשות כצנזור מחמיר מאד. תמיד התאנה אל מבקרי ספרי-ישראל בּערי-השדה, אשר התיחס אליהם בּאי-אמון ומתוך חשד, כי הם לוקחים שוחד מאת המחבּרים. קשה בּיחוד היה יחוסו אל הצנזור היהודי בווארשה זאַמנהויף (אביו של ממציא הלשון האספּראַנטית), שעורר עליו את חמתו בּזה, שנתן את רשיון-ההדפסה לספר, שעבר דרך כל ועדי-הצנזורה, ואיש מן הצנזורים העברים לא התּיר אותו לבוא בקהל. זה היה הקובץ היהודי “דער וועקער” (המעורר), שיצא בשנת 1887 על-ידי חובבי-ציון באודיסה בעריכתו של מ. ל. לילינבלום. בּקובץ זה נתפּרסם שיר מאת אברהם גולדפאַדן בשם "אַ שטיין פון האַרצן " (אבן מן הלב), שהיה מחאה כתובה בּסגנון סאַטירי חריף ועוקץ נגד הפּוגרומים. זאַמנהויף היה הצנזור היהודי היחידי, אשר לא חת להרשות את הספר לדפוס. אבל נמצא איש, אשר הכּה את זאַמנהויף בּלשון לפני השלטון העליון לעניני-הדפוס על המעשה הזה אשר עשה. הדבר נמסר לזוסמן, והוא שם לאל את דברי-המלשינות, אבל עם זה גער בזאַמנהויף נזיפה שבכתב. מאותו יום הבּיט על זאַמנהויף בעיני-חשד, והדברים הגיעו לידי כך, שבּשבילו הפסיק פּעם אחת את הוצאת “הצפירה” לשלשה חדשים שלמים. סוקולוב מהר אז לבוא לפּטרבּורג ועל-ידי המלצתו של צבי הכהן ראַבּינוביץ, הנזכּר למעלה, לפני זוסמן עלתה בּידו להביא לידי בּטול הגזרה.

זוסמן, שבּקר גם את “המליץ”, היה קובל תּמיד מרה על צדרבּוים בגלל שאינו מגין בּעתּונו כראוי על עניני-היהודים ובּגלל שהוא כותב עברית כל-כך גרועה. זוסמן, שהיה בּעצמו בּעל סגנון עברי מצוין, לא יכול שאת את שפתו המשובּשת של צדרבּוים ולפעמים, שהיה קשה לו להתאפּק, היה מתקן בכמה מקומות את סגנונו.

ח.

אפס כי השאיר השמד לזוסמן ירושה מעציבה מאד, אשר לִותה אותו כצל עד יומו האחרון – התשוקה אל היין. בשובו מסרבּיה פסק לזמן רב לשתּות. נראה היה הדבר, וכך האמין הוא עצמו, כי השכּרון היה אצלו רק חזיון לפי-שעה, אשר חלף בּאותו רגע שהוטב מצבו. אבל לא היתה זו אלא טעות.

הז’ורנאַליסטן הרוסי-העברי א. קויפמאַן מספּר על אודות זוסמן את העובדה המעניינת הזאת:

"פּעם אחת טילתּי עם זוסמן בּרחוב נעווסקי בפּטרבּורג ואשוחח אתו בּעניני המדע העברי, ובּהיותי עסוק בּשיחה לא התבּוננתּי, כי משכני אחריו אל בּית-המשתּה של “דומיניק”. הוא בּקש ויגישו לו כוס גדולה, אשר מלא אותה עד שוליה יין-דגן ולאחר שהצטלב הריק אותו אל פּיו בגמיאה אחת. “אפשר שמתפּלא אתה – אמר לי זוסמן – על אשר הצטלבתּי לאחר השיחה שהיתה בּינינו בדברי-תורה? הריני לבאר לך את הדבר: פני דומים קצת לפני יהודי, ואני אין חפצי כי האנשים הנמצאים עכשו פּה אתּנו בּבית-המשתּה, יהיו חושבים, כי גם היהודים כבר התחילו שותים יין-דגן בכוסות גדולות”.

נחום סוקולוב, אשר, כמו שכבר ספּרתי למעלה, היה לו דבר אל זוסמן בעסקי גזר-הדין, שייצא על-ידו על “הצפירה”, מספר בּאותו ענין את הפּרטים האלה:

“… והתחילו אז המועצות עם האדון זוסמן. חשבתי, כי יכבּיד את אזניו ואת לבּו ישים שמיר – אבל לא! נתדבּק בּי תּכּף, כאלו ידע אותי זה עשרים שנה. כבר בּמשך השיחה הראשונה כבשו רחמיו את כעסו, ויהי טוב כצפּור קַנַרִי, וספּוריו היו ערבים ונוחים, ולא קשה היה להכיר בּטביעת עין ראשונה, שהוא מתחרט. הארכתי אז ימי שבתי בּפּטרבּורג, ויש שהייתי הולך עם ראַבּינוביץ אל זוסמן, וזוכרני, שהיו מכניסים אותנו לפּרוזדור קטן, אשר לא היה שם מקום לנטות ימין ושמאל, ומשם אל החדר, והאשה הסרבּית עוטה רעלות כטעם בּנות רוסיה הקטנה, ועל השולחן הקטן עומד המיחם, ובּעה”ב פותח רוסית; אך במהרה הוא עובר אל הלשון היהודית, ומדבּר כ“צאינה וראינה”, ואנו יושבים שם שעות, ואיננו מניח אותנו לצאת, מספּר את כל הסודות מסרבּיה ומבּולגריה ומכל בּתי המיניסטריון אשר פּה ומכל מחלקות הסינאט, ומשנֵּן לנו את השעורים, שהוא שומע בּישיבות שלטון-הדפוס, ומרצה לפנינו את כל ה“חוזרים” הגלוים והנעלמים. הכל הבינותי, הכל היה בּרור ופּשוט לי. אפּס כי תנועה אחת מתנועותיו היתה זרה לי: כעשרים פּעמים, במשך שבתּנו שם, יצא מן החדר, שהה שם כרגע, ושב. לא ידעתי יציאה זו מה היא. צרכים שבּצנעה? מחלה? פּחד מפני מרגלים? לא ידעתי. עוד יותר נפלא היה הדבר בּעיני, כי בכל פּעם אשר שב, היו פּניו מסבּירות יותר, ויצהל, פּשוט, כּסוס.

בּצאתנו – כך מסיים סוקולוב – שאלתי את בּן-לויתי. “כמה תּמים אתה – בּדח היהודי הפּקח – אין אתה יודע, הפּנים, את מנהגי-המקום הוא יוצא בשביל גמיעה קטנה. קשה לו לשבות רבע שעה בּלי גמיעה. כשיש לו חברה אחרת, הוא גומע יחד עמהם. בּפנינו לא רצה”.

בּשנת 1888 הוציא הסופר היהודי מ. ספקטור את הכרך הראשון שלו " דער הויז-פריינד". בּכרך זה נתפּרסם מאמר על אדות אברהם מאפו מאת א. ש. פרידברג. אל המאמר הנזכר נספּחה הערה גדולה, המכילה זכרונות מעניינים אחדים על-דבר מאפּו, שכותב הטורים ההם התודע אליו בקובנה בשנת 1860 והיה מידידיו. תחת ההערה הזאת חתום איש בעילום-שם: “הקורא הראשון של ה”הויז-פריינד".

הקורא הראשון הזה של ה“חויז-פריינד”. היה הצנזור, שבּקר את הקובץ: זוסמן.

---

אַבְרָהָם אוּרִי (אַרקאַדי גריגוֹרוֹוויטש) קוֹבְנֶר

מאת

שמואל ליב ציטרון

א.

קובנר נולד בּווילנה בּשנת 1842. אביו היה מלמד עני ומטופל בּילדים. משנתו הששית ואילך בּלה קובנר בּכפר בּבית דודו המוזג. אחרי-כן שב לווילנה ונכנס אל בּית-מדרש הרבּנים. אבל לא ארכו ימי שבתּו על ספסל בּית-מדרש-הרבּנים, כי חלה מחלה ממושכה, אשר אסרתהו לפאת-מטה. כשהבריא שלח אותו אביו אל העיירה מיר, ששם למד בּישיבה, וארוחתו היתה בבתי חשובי-המקום בּית איש יומו. בּלמדו בּישיבת-מיר התחיל קובּנר, והוא אז נער בּן עשר שנה, קורא בּחשאי ספרים עברים. פּעם אחת תּפש אותו המשגיח בּהגותו בּאחד הספרים החיצונים, ומאז רדף אותו בּלי-חשך, ולבּסוף הוכרח לעזוב את מיר ולבקש לו מנוח בּעיירה הסמוכה סטויבּץ. הרדיפות שנרדף קובנר בּמיר השרישו בּלבּו שנאת-נצח לכל הישיבות בּכלל, ושנאה זו מצאה לה בּהמשך הזמן בּטוי בכתבי-הפּלסתר, אשר פּרסם בּעתּונים הרוסים על סדרי החנוך העברי בּחבל הצפוני-מערבי. גם בּסטויבּץ למד קובנר בּבית-המדרש ואכל “ימים” וקרא בּסתר ספרי-מינות וכתב שירים בּלשון העברית. משם שב אל אבותיו וישב בביתם עד מלאת לו שש-עשרה שנה. כּדי שלא יהיה עליהם למשא, שלחו אותו אבותיו לקרוביהם היושבים בּקובנה. אבל הוא ישב שם רק עת קצרה ועבר למֶרֶטש, וממרטש שב לווילנה. בּשנת 1860 השיאו לו אבותיו אשה. קובנר, שכבר היה אז הוגה דעות חפשיות וצמא להשכּלה, לא מצא משעה ראשונה ואילך ספּוק לנפשו בחייו החדשים. אשתּו הצעירה, שישבה כל היום בּחנות-המכּלת אשר לאמה, לא היתה לפי רוחו. היא אהבה אותו אהבת-נפש, אבל לא הבינה לרעו ולא עמדה על הרהורי-לבּו. בּעת ההיא היה לקובנר אָח גדול ממנו בּשנים, שישב בּקיוב ולמד שם בּאוניברסיטה. לפני אחיו זה שפך את מרי-שיחו ובקש ממנו עצה מה לעשות כדי להחלץ ממצבו הקשה. על-פי עצת אחיו עזב קובנר את אשתו ואת ילדו היחיד ויברח לקיוב. בּרשימות זכרונותיו, שפּרסם קובנר אחרי עבור מאז שנים רבות בּירחון הרוסי “איסטאָ-ריטשעסקי וועסטניק”, צייר בּפרוטרוט את המלחמה הפנימית הקשה, אשר עברה עליו עד שהחליט בּנפשו לעזוב את אשתּו, שלא היתה לו בּלבּו שום טינא עליה, ולהפּרד מעל ילדו הראשון, אשר אהב אותו מאד.

בּקיוב השתּלם קובנר בּעזרת אחיו הבכור בּמשך שנה אחת בּלמודים הכלליים בּאופן כל כּך מזהיר, עד שעמד יפה בּנסיון כּדי שעור של בּית-ספר בּינוני שלם, ואחרי-כן נתקבּל אל האוניברסיטה. בּשבתּו על ספסל האוניברסיטה שקד קובנר בּהתמדה מיוחד על הספרות הרוסית. רושם עמוק עשו עליו מאמרי-הבּקורת של פּיסאַרב. מושפּע מהם פּרסם אז קובנר ב“המליץ” בּקורת חריפה מאד כלפי הספרות העברית. בּהיותו מטבעו בּעל מזג חם עם כשרונות ז’רנאַליסטיים הבין להפּיל מעל רום מדרגתם גם סופרים כאלה, שנחשבו בּעת ההיא לבּרי-סמכא. כעבור איזה זמן הוציא קובנר קונטרסי-בקרת מיוחדים, אשר עוררו עליהם התמרמרות מרובּה מצד הסופרים העברים. נעלבים מאד על-ידי מאמרי קובנר הרגישו את עצמם בּיחוד שלום יעקב אבּראַמוביץ (מנדלי מוכר ספרים שבּמאוחר) והמשורר גוטלובּר, – שני האריות של הספרות העברית שבּאותו זמן. אז התחילו בּעתּונים ובחוברות נלחמים בּקובנר מלחמה חזקה, שלא הצליחה. בּני-הנעורים בּלעו את מאמרי קובנר כ“בּכּורה טרם קיץ” ממש. עברה עת ידועה וקובנר שם לב גם אל השאלות הצבּוריות של חיי-היהודים. אז החל לכתוב בּעתּונים העברים מאמרים פּובּליציסטיים, וגם בּהם הבליט כּשרון-סופרים גדול. הוא טפל בּיחוד בּשאלות-החנוך. הוא מחה מחאה נמרצת נגד שיטת-החנוך הטראַדיציונית, נגד המלמדים החדרים והישיבות. דרך אגב השמיע דעות חריפות מאד גם בּנוגע אל התּלמוד. בּזה השתּמשו שונאיו הספרותיים של קובנר ויחדשו עליו את המלחמה הנושנה, שכבר שקטה קצת, ביתר עז. עם זה אירע מאורע, שיצק שמן על המדורה ויעש את המלחמה נגד קובנר יותר ארוכה ויותר מרה.

זה היה בּעת אשר העמידה הממשלה הרוסית פּנים, כי היא רוצה בּהשכלת-היהודים, כּדי שיהיו ראוים לזכיות-אזרחים. אז פנה הגנראַל-גובּרנאַטור הקיובי לאחדים מן הסופרים העברים ועסקני-הצבור בּשורה של שאלות: איך ועל-ידי איזו אמצעים אפשר להפיץ השכּלה בּין היהודים. קובנר היה אז אחד הראשונים, שהשיב על השאלות האלה. בּיחוד התעכּב על שתי שאלות אלו:

א) איזו ספרים יכשרו בּיותר להפיץ על ידם השכּלה בּין היהודים: אם עבריים או יהודיים?

ב) מהו התלמוד, ואם נחוץ לאסור על היהודים להגות בּו?

בהשיבו על השאלות הללו, מצא קובנר לנכון לברר את אָפיה הכללי של הספרות העברית. מסקנתו הארוכה היתה, כי אין הספרות העברית ראויה לשם ספרות, כי הסופרים העברים אינם סופרים בּמובן האירופּיאי המודרני. ולא עוד, אלא שנתן את הלשון העברית ללשון שאין לה עתיד ושנדונה לכּליה למפרע, ולפיכך אך למותר הוא ללמדה ולכתוב בּה ולאבד עליה זמן בּכלל.

דעותיו אלה, אשר הציע אותן קובנר בּתזכּיר, שהגיש אל הגנראַל-גובּרנאַטור הוואָהליני, ושנתפּרסמו אז בּעתּון הרשמי “קיוב-ליאַנין”, עוררו נגדו סער של כּעס והתמרמרות לא רק בּעתּונות העברית, כי אם גם בּחוגים הצבּוריים היהודיים. מכל עברים התחילו ממטירים על קובנר אש וגפרית. זה לא היה עוד פּולמוס של קולמוס ספרותי, כי אם מלחמה לחיים ולמות. התנפּלו לא על קובנר הסופר, כי אם על קובנר האדם. טפלו עליו עוון ניהיליות (מה שהיה בּאותה עת מסוכּן מאד) ושבע חטאות-שאול. הדברים הגיעו לידי כך, שנעשה שם קובנר סמל לכל מה שנתעב ונאלח בּמובן המוסרי. זה גרם, כי העשירים הנדבנים האחדים, שהיו נותנים לקובנר פּרס חדשי, קפצו את ידם ממנו וגם לא נתנו לו לדרוך על סף בּיתם. הדבר הזה העציב את קובנר מאד והפּיל את רוחו עליו. הוא נסה לשפּוך את זעמו בּמאמרי-אֶרס, אבל איש לא חפץ לפרסם אותם בּדפוס. אחרי-כן חִבֵּר את מאמריו לספר מיוחד, ונסע לאודיסה כדי להדפיסו. אבל שם לא נתנה לו הצנזורה את רשיון-ההדפסה. רק אחרי עבור זמן ידוע עלתה בּידו להביא את ספרו זה בּקהל בּרשיון הצנזורה הקיובית. זו היתה מלתו האחרונה בּלשון העברית. מאז אבד לקובנר כל חשק לכתוב עברית. אחרי שנים רבּות ספּר קובנר לאחד הסופרים העברים של אותו זמן, שהיה אף הוא מבקר, אבל מתון ממנו, כדברים האלה: “הזלזולים והגדופים הגסים, אשר בּהם קדמה הספרות העברית את פּני, עוררו בּי שאָט-נפש ושנאה לה ולהעומדים בּראשה… לאחר שרכשתי לי על בּורין לשונות-אירופּה, נוכחתּי לדעת עד כמה שפלה היא הספרות העברית בּמעמדה הרוחני. נתברר לי, כי הטפּול בּה אינו אלא אבּוד זמן וכחות לבטלה, יען כי היא נדונה למות בּלאו הכי. פּניתי לה עורף והקדשתי את כל כחותי לספרות הרוסית”.

ב.

קובנר עזב את האוניברסיטה והתחיל מתעסק בּדברי-ספרות. הוא נעשה עוזר לעתּונים הרוסים היוצאים בּנגב, ופּרסם בּהם מאמרים שונים בּעניני-היהודים. הוא כתב על אדות ראשוני הסופרים הרוסים-העברים, על-דבר החיים בּישיבות מיר וּוואַלוזין וכיוצא בּענינים כאלה. לאחר שנתפּרסם קובנר בּתור פּובּליציסטן בּעל-כּשרונות, עבר לגור בּפּטרבּורג. שם נהיה עוזר תּמידי בּגדל העתּונים הרוסים, כלי-מבטאם של הליבּראַלים, בּ“גולוס”, שהדפיס בּו מאמרים ופיליטונים בּשאלות הצבּור הרוסי. בּפיליטוניו, שנלחם בּהם בּיחוד עם הסופרים הקונסרבאַטורים והסתּבּך בּפּולמוס-סופרים גם עם דוסטויובסקי הגדול בּכבודו ובּעצמו, הבליט קובנר הרבּה הומָר בריא, שעשה בּחוגי-הקוראים רושם נמרץ מאד. כעבור איזה זמן התחיל קובנר להתנפּל בּמאמריו ובּפליטוניו על בּעלי מסלות-הבּרזל, על חברות-המניות ואדוני-הבּאַנקים, המנצלים בּמעשי-תרמית את כּיסי הקהל התּמים. על גדולי אצילי-הזהב ואילי-הכּסף שבּפּטרבּורג, ובּיחוד על היהודים שבּהם, אשר לא הרגישו את עצמם מעולם בּטוחים בּמעמדם, ושחפצו תמיד, כי לא ירבּו לדבּר בּהם בּשער, הפּילו מאמרי-קובנר אימה גדולה. קובנר ידע את הדבר יפה וראה בּו את נקמתו הראשונה בּגבירים היהודים, שנטר להם בּלבּו משטמה עזה, מקצתה בּתוקף השפּעת הדעות הסוציאליסטיות-מאַטריאַליסטיות, שהיתה הספרות הרוסית הראַדיקאַלית של אותו זמן מחודרת מהן בּרובה המכריע, ומקצתה בּגלל שמנעו ממנו עשירי היהודים בּקיוב לפנים את תּמיכתם וגרמו בּזה, שלא יכול עוד להמשיך את למודו בּאוניברסיטה.

בּשנאתו העצומה הזאת של הבּורז’ואַזיה הגדולה בּכלל ואל עשירי-היהודים בּפרט, צריך לבקש את המפתּח לאותו המאורע שאירע כעבור עת קצרה בּחיי קובנר ושהשפּיע על כל מהלך חייו העתידים. בּראש הבּאַנק למלוה ולדיסקונטה בּפּטרבּורג עמד אז העשיר היהודי, העסקן הצבּורי הידוע אברהם זאַק. אותו זאַק, שהיה על-פּי חנוכו מן ה“משכּילים” הישנים, נתפּרסם בּזמנו לנדבן גדול, שהראה התקרבות גדולה מיוחדת לסופרי-ישראל. לפני הסופרים והאָמנים מבני-ישראל היו פּתוחים תּמיד גם בּיתו גם כּיסו. לאחרים מהם נתן גם משרות בּעסקיו הגדולים. כן, למשל, אסף אל הבּאַנק שלו את הרומאַניסטן הרוסי-עברי המפורסם בּשעתּו בּהרב. על-פי המלצתו של בּהרב נתּנה לקובנר בּאותו בּאַנק כהונת קורספּונדנט. לא עברו ימים מועטים והיחוסים שבּין קובנר ובין אדוניו נעשו קשים. קובנר, שחשב את עצמו לגדול, לא חפץ בּגודל לבבו להכּנע לתּנאי המשמעת החמורה, שכהונתו בּבּאַנק נתונה בּהם, וזאַק מֵאֵן לוותּר על המנהגים הקבועים ולהוציאו מן הכלל. מעט, מעט החל הבּאַנקיר העשיר מבּיט מגבוה על הסופר הגאה, והלה התחיל להתיחס בּבוז ובאיבה אל הגביר חֹטֶר-הגאוה. קובנר חכּה מיום ליום כי יהדפהו זאַק ממצבו, וחששה זו גזלה את מנוחת-נפשו, יען כי בּעת ההיא כבר בּא בּבּרית האירוסין עם עלמה חולנית בּת עשרים ושלש, שהיתה זקוקה לכלכּלה מעולה. קובנר הגיד לה כמה פּעמים, כי יקחנה לו לאשה רק לאחר שיהיה מצבו החמרי איתן ופּרנסתו מצויה. הסכסוך שנפל בּינו ובין זאַק שם לאַל את כל מחשבותיו, וזה העלה את חמתו עד להשחית על אדוניו, אשר היה בּעיניו לגוזל אָשרו ומשבית מנוחתו.

מאותה שעה ואילך התחיל קובנר חושב מחשבות ומבקש תחבולות להגות מעל דרכו את “המכשול הגדול” הזה.

בּיום אחד הופיע בּמחו רעיון פּלילי, אשר לקח את לבבו. הוא החליט לעשות דבר, שיהיה קודם כל מעשה-נקמה בּראש הבּאַנק השנוא עליו כל-כך, ושעם זה גם יתּן לו את היכולת להמציא מזור למחלת אהובתו ולמלא את מחסוריה. הוא עשה חוזה עם דודו הֶרץ בּויאַרין היושב בּווילנה ויזייף המחאה של הבּאַנק הפּטרבּורגי למלוה ולדיסקונטה מיום 25 בּאפּריל שנת 1875 אל הבּאַנק המסחרי שבּמוסקבה על סכום של מאת אלף וששים ושמונת אלפים רובּל. קובנר זייף את חתימתו של ראש-הבּאַנק, הוא זאַק, בּאָמנות כל-כך מרובּה, עד שאי-אפשר היה בּשום אופן להכּיר בּין החתימה המזויפת שעל ההמחאה ובין החתימה הנכונה. עם ההמחאה המזויפת בּיד נסע בּויאַרין למוסקבה, ויקבּל שם תּיכּף את סכום-הכּסף בּמִלֻאו. לאהובתו לא ספּר קובנר דבר על הנעשה; הוא הגיד לה רק זאת, כי בּקרוב ירכש לו הון גדול ואז יבוא אתּה בּבּרית-הנשואין; אפס כי לצורך זה יהיה אָנוס לברוח עמה לחוץ-לארץ. על-זה ענתה לו, כי למענו היא נכונה לא רק לברוח לחוץ-לארץ, כי אם גם לעבוד עבודת-פּרך. קובנר בּא עם ארושתו למוסקבה; שם נתן לדודו ארבּעים וחמשה אלפים רובּל, אשר בּרח אתּם אל מעבר לגבול. קודם למנוסתו השתּדל הדוד הנזכּר והשיג בּשביל קובנר תּעודת-מסע על שמו של איזה בּרוך סולובייצ’יק. אז מהר קובנר ויסע עם אהובתו ממוסקבה למוהליב. טרם צאתו ממוסקבה ערך קובנר אל זאַק מכתב עולב מאד. בּהיות המכתּב אפיָני מאד לקובנר “האדם”, אני מוסר אותו כאן מלה בּמלה:

"נֻקַּמתּי! לא חפצתי לרושש אותך, להמיט עליך אסון. אפס כי חפצתי מאד לעשותך לחרפּה ולכלימה, להשפּילך ולגרום לך צער, וזה עלה בּידי. יכול הייתי להכריח אותך לשלם את כל סכום-הכסף אשר חמסתּי: הלא היית חותם על כל מה שהייתי מגיש לפניך, כמו שנהגתּ לעשות תּמיד. אבל הרגע נא ולבּך אל ירך – בּכיסך לא נגעתּי. בחטאתי גרמתּי נזק לאחרים, ולך אין הדבר נוגע כלל, לא אתּה חתמתּ על התּעודה… אולם – הכבר הקל לך בזה? מסופּקני! עתּה הריני לבאר לך מה ראיתי על כּכה לעשות את מעשי-העול הזה. האשמה תחל רק עליך, ולע על אחר! בטבעי הריני איש ישר – מעולם לא עשיתי דבר דומה לדבר-פּשע. בּהשפּילי את עצמי כּל-כּך לבקש ממך משרה, דמיתי, כּי תבין להבדיל בּין פּקיד פּשוט, היודע רק את שלחן-עבודתו וזולתו אין לו מושג משום דבר, ובין אדם כּמוני, העומד על רום ההשכלה האירופּית. אבל אתּה לא שמתּ לבּך אל הדבר, ומשום כּך נעשיתי אויבך בּנפש. לא יכולתּי לסלוח לך על אשר נקבתּ לי משכּרת דלה כזו, בשעה שידעת יפה, כּי יש לי משפּחה והורים עניים; לא יכלתּי למחול לך על אשר גמלתּני כּגמול נערים קטנים בּוערים והדיוטים ולא השגחת בּי ובערכּי, ומאז החלותי לחשוב מחשבות-נקם… החלטתי להנקם ממך, ונקמתּי! עתּה תהיה ללעג ולקלס, ואני מרגיש את עצמי מאושר מאד, יען מדי ראותי כי אגואיסט נבזה, אבּיר-לב, צמא לכּבוד ונעור מדעת, תּלוש מעמו ומן האנושות, יהודון אחוז-שגעון שכּמותך נעשה לחרפּה והשלך ממרום עזו המדומה, – אני חושב את המראה הזה כּחג גדול לאנשים רבּים הוגי-נכוחות. יכל הייתי להפוך את נשמתך הקטנה על צדה השניה ולגלות מערומיה לעיניך; יכול הייתי לצייר לך ציור בּהיר את מהותך המגוחכת עם כל יצרי-לבּך הנתעבים והנשחתים, אבל אין הדבר שוה בּעמלי. רוצה אני רק להוסיף, כי כל בּני-סביבתך הנם אנשי שקר; כולם בּזים לך כמוני ומהתלים בּך מאחוריך; הם מאלצים אותך לצאת בּמחולות לקול חלילם, הם משטים בּך ויודעים את ערכך הנכון… ולבּסוף עוד מלה אחת: אַל תקוה, כי אלָכד בּחטאתי; אם יעלה הדבר בּידי לבוא לאמריקה, או לא יעלה, אבל לעולם לא אסגיר את עצמי חיים בּידי מבקשי. על כּל פּנים לא תבואך טובה. הבז לך א. קובנר.

בּדרכו למוהילוב קדש קובנר את אהובתו כדין וכדת. הקדושין סודרו בּאופן זר קצת. כבא המסע אל התחנה “קראַסנאַיאַ”, יצא קובנר ממרכבת-הבּרזל, ויאסף מבין הנוסעים ומתוך הקהל שנמצא בבית-הנתיבות, מנין של יהודים ועל הרחבה קדש את ארושתו. אחרי-כן שבו שניהם אל המרכבה ויסעו לדרכם הלאה.

בּמוהילוב קנה לו קובנר שטרות-המלוכה בּסכום עשרת אלפים רובּל ויתן אותם על ידי אשתו ויאמר: “הא לך למשמרת; מי יודע את אשר יקרה לי”. וכמו הגיד לו לבּו המיטה קניה זו אסון על קובנר. שר הבולשת הפטרבּורגית קבּל באותו יום ידיעה, כי בּמוהילוב קנה איש בּלתי-נודע, הקורא לעצמו “בּרוך סולובייצ’יק”, שטרות-המלוכה בּסכום-גדול ואחרי-כן נסע לקיוב. תּיכּף הודיעו את הדבר אל השלטון הקיובי, וביום השמיני לחדש בּאו פּקידי-הרשות אל בּית-המלון, אשר התאכסן בּו קובנר. בּתחלה כּחש, אבל אחרי-כן הודה, כי שמו קובנר וכי נמצא הכּסף אצלו. כעבור שעה קלה נגש אל המטה וישח ובמעוף-עין תּפש אקדח ויור אליו עצמו שלש פּעמים, ועל-ידי אחת היריות פּצע את ראשו. בּשעה שהשכיבו את קובנר בּמטה וישלחו לרופא, אמר:

­­– חוסו נא עליה; היא אינה אשמה כלל. אני המטתּי עליה אסון, רק בּי לבדי האשם… מה גדול הצער! שלש יריות, ואף האחת מהן לא הצליחה. אין אני חפץ בּחיים ואין אני יכול לחיות! חוסו נא, אפוא, עליה!…

ג.

מאורע זה, שאירע לקובנר, היה בּזמנו סנסאַציה גדולה, ששמשה שיחה בּצבּור וגם בּעתּונים. העתּונות האנטישמיית מצאה מקום להתגדר בּו ולהוציא משפּט, כי אפילו המלומדים שבּין היהודים נוכלים הם ורמאים ומכאן ראיה, כי לא בּעזרת ההשכּלה כמו שחושבים אחרים, אפשר יהיה להשריש מקרב העם העברי את נטיותיו המשחתות. עורך העתּון הפּרוגרסיבי “גולוס”, שקובנר נמנה כל העת על עוזריו התּמידיים, העמיד פנים כאלו אין הוא יודע אותו כלל ולא היה לו דבר אתּו מעולם. העתּונות העברית לא יכלה, או שלא חפצה מלכתּחלה, להסתּיר את שמחתה לְמַפֶּלֶת קובנר, ותּשתּדל להוכיח, כי בּמאמרי-הבּקורת הראשונים שלו כבר נראו בּאופן בּולט סימנים של נטיות לדברי-עבירה.

ביום הרביעי בּספּטמבּר שנת 1875 נתבּרר בּבית-דין הגליל שבּמוסקבה משפּטו של קובנר. לבּירור המשפּט בּאו כּמעט כל חשובי היהודים שבּמוסקבה. סניגורם של קובנר ואשתּו היה עורך-דין המושבּע ליאוב קופּרניק; בּתור קטיגור יצא סגן-הפּרוקורור מוראַביוב, שנתמנה בּהמשך הזמן למיניסטר-המשפטים. קובנר טען לעצמו בּבית-דין בּנימוס ובּנפש שוקטת. הוא ספּר על-דבר הצרות, אשר עברו עליו בּנעוריו ובּכמה עמל ויגיעה רכש לו את השכּלתו האירופּית. אחרי-כן אמר, כי החליט לעשות את מעשה-האָוֶן מפּני טעמים אלו:

א) מפּני שחפץ בּעמידה עצמית וחפשית, מה שאפשר לפי דעתּו, להשיג רק בּאמצעות הכּסף;

ב) מפּני שרצה להנקם בּראש-הבּאַנק זאַק על שהתיחס אליו יחס גס ומתּוך שנאה עמוקה וגלויה;

ג) מאהבתו שאהב את העלמה העניה, החולנית והישרה סופיה קאַנגיסר, ומרצונו להצליחה, לברוא בּשבילה תנאי חיים של רחבות יתרה ולתת לה את היכולת להתרפּא בּחוץ-לארץ;

ד) בּחפצו לתמוך לעת זקנתם את הוריו העניים ולכלכּל את בּנו מאשתּו הראשונה, ששלחה מעל פניו.

ה) מפּני שחפץ להשתּמש בּכסף, שקבּל בּמרמה, לתכלית יותר רצויה מתּכליותיה של הבּאַנק המסחרי שבּמוסקבה, הלוקחת בּעד כּספּה רבּית מופרזת, ושלפי דעתּו אין לסכום-כּסף שכזה שום ערך בעיניה.

הקטיגור מוראַביוב ראה לנחוץ לעמוד קודם על טיב עבודתו הספרותית של קובנר, ובּשביל כך דרש ממערכת ה“גולוס”, שתּמציא לו את כל הפליטונים שפּרסם בּעתּון הנזכּר. בּנאום-הקטיגוריא שלו אמר מוראַביוב, כי רום מדרגת השכּלתו של הנאשם וכשרונו הספרותי הגדול מעמיקים בּיותר את פּשעו ומגדילים את ערכּו, ולכן ראוי הוא לעונש היותר חמור.

– שימו נא אל לב, אדוני השופטים המושבּעים – קרא מוראַביוב – כי האיש הזה למד אותנו בּמאמריו, שנתפּרסמו בּעתּונים ובּירחונים, את דרישות המוסר הצבּורי, שהוא עצמו רמס אותן בּרגליו בּזדון-לבּו. מה עלובה אַתּ, המלה המודפסת!

על-פּי פּסק-הדין של השופטים המושבעים הוכּרה אשת קובנר לנקיה מעון, וקובנר עצמו, שנמצא אָשם בּכל סעיפי כתב-הקטיגוריא, אבל ראוי לחנינה קטנה, נדון להמסר לארבּע שנים לגדוד-האסירים ולשלול ממנו את כל זכיותיו האישיות.

לאחר שהרצה קובנר את עונו בּגדוד-האסירים, הוזקק, כדי שתּהיה לו היכולת לבחור בּחירה חפשית מקום להתישב בּו, לקבּל מאת קהלת-היהודים בּמאַליאַט, עיירה בפּלך ווילנה, שנכתב בּפּנקס עירוניה, את ההסכּם לשוב ולצרפו אליה. אבל הקהלה מנעה את הסכּמתה ממנו, ולפיכך הגלה לסיבּיריה.

דחיה זו, שדחתה אותו הקהלה המאַליאַטית, וכל ההרפּתּקאות הקשות שעברו עליו קודם, הצמיחו בּלב קובנר שנאה עצומה אל היהודים והיהדות. הוא חשב את עצמו לנרדף על לא עול בּכפּו מעמו, אשר לא עשה לו רעה מעודו, אשר עבד את ספרותו ואשר עמל כל ימיו להדריכו בּדרך החיים האירופּיאיים. מיום ליום התחילו החוטים, המקשרים אותו לעם העברי, ללכת הלוך והתרופף. לא ארכו הימים והחוטים נקרעו לגמרי ולנצח.

ד.

בּסיבּיריה בּאו לקובנר ימים רעים מאד. הוא לא מצא לו עבודה להתפּרנס ממנה. עם היהודים לא היה לו דבר והתרחק מהם. מצבו נעשה עליו קשה יותר ויותר, עד כי קצה נפשו בּחייו. בּיום אחד עלה על לבו זכר הקטיגור שלו מלפנים, מוראַביוב, שהרבּה כל-כך להלל את כּשרונו הספרותי, ויפן אליו בּבקשת-עזרה. מוראַביוב נענה לבקשתו ושלח לו סכום-כסף מסוים. עם זה רמז לו בּמכתב, כי אין טוב לפניו בּלתּי אם להמיר את דתו. עצתו של מוראַביוב עשתה רושם וקובנר מהר ויתנצר. אז השתדל מוראַביוב והשיג בּשביל קובנר את הרשיון לשוב לרוסיה, וגם שם הראה לו מצדו התקרבות מרובּה, ולא חדל מתמוך בּו.

בּרוסיה שב קובנר אל עבודתו הספרותית שנפסקה, אבל לא בּאותה ההצלחה, שלִותה אותו לפנים. בּתור פּובּליציסטן ומבקר לא הצטיין עוד. הוא התחיל לפרסם בּעתּונים פּחות מפורסמים ובּעילום-שם רומאַנים, נובילות וציורים קטנים. בּאחד הרומאַנים שלו, שקרא לו “מסביב לעגל הזהב”, צייר בּצבעים שחורים מאד את ראש-הבּאַנק השנוא עליו כל-כך, את זאַק. אבל עבודתו הספרותית לא הביאה לו כדי מחיתו. הוא לא חפץ עוד לפנות למוראַביוב בּבקשת משרה ויחליט לעזוב את עיר-המלוכה ולהתישב בּאחת מערי-השדה. הוא נסע לקיוב, ולאחר שלא עלתה בּידו לכונן לו שם איזה מעמד, עבר לאודיסה. בּקיוב התחיל קובנר שוב להתקרב אל היהודים. הוא התודע שם גם אל הסופר העברי אלעזר שולמאַן, והלה נתן לו מכתּב-המלצה לאחד-העם, שישב בּעת ההיא בּאודיסה. בּמכתב פּרטי לידיד מסר אחד-העם, כעבור זמן ידוע, על-דבר בּקורו של קובנר בביתו את הפּרטים האלה: "כנראה בּא קובנר אלי לא כאל סופר עברי, כי אם אל תושב אודיסאי בּתקוה, כי אוכל לתת לו מכתב-המלצה… הוא ישב אצלי כשעה קלה. שוחחנו בּעניני-ספרות, ואם לא אטעה, בּקש קובנר ממני, כי אתּן לו אחת מחוברות “השלח”.

אבל גם בּאודיסה לא מצא קובנר את אשר בּקש, וזה הכריח אותו לשוב ולפנות לעזרה למוראַביוב. מוראַביוב מלא את שאלתו גם הפּעם. הוא השתּדל והשיג בּשביל קובנר משרת פּקיד בּשלטון-הקונטרולה אשר בּעיר לומז’ה.

בּלומז’ה, בּמקום שחי חיי-רחבות ונפגש עם יהודים על כל צעד ושעל, חזר והוצת בּלב קובנר, בּתּחלה שלא מתּוך הכּרה, אותו הזיק הישראלי, שכבר נדעך בּו. הוא התחיל להתעניין בּיהודים ובּמצבם. באותה עת פּרסם בּירחון הרוסי הנודע “איסטאָריטשעסקי וועסטניק” מאמר בּשם “זאַפּיסקי יברייא” (כּתבי איש עברי), שהוא מספּר בּו את תּולדות-עצמו. בּקראנו את המאמר הזה לא נחפּוץ להאמין, כי יצא מעטו של מומר, שעוד זה לא כבר המטיר בּ“גולוס” אשר וגפרית על היהודי והיהדות. המאמר מלא אהבה עמוקה אל העם העברי וכולו אומר כבוד לסדרי החיים הפּאַטריאַרכאַליים של ימים עברו. הוא נשאר רק אותו המתנגד הגדול אל התּלמוד, שהיה לפנים.

בּנסעו לעתּים קרובות בּעסקי משרתו אל העיר פּלוצק, נודע פּעם אחת לקובנר, כי יושב שם חברו משכבר הימים, הסופר העברי אברהם יעקב פּאַפּירנאָ, וילך אליו לבקרו. על-דבר הבּקור הזה מספּר פּאַפּירנא בּזכרונותיו את הפּרטים המעניינים האלה, שהם אופיים מאד ליסורי נשמתו של קובנר בּאותו זמן:

"ראיתי לפני – מספּר פּאַפּירנא – “פּקיד” כמו שנאמר על-פּי מעיל-השרד שלו ומראהו, על-פּי דבריו ותנועותיו. לא נראה בּו שום סימן של פּרצוף יהודי.

"אמרתּי לו, כי מכבּד אני מאד את עבודתו מלפנים בּספרות העברית. לאות הראיתי לו את מכתּביו, השמורים תּחת ידי. הוא התבּונן אליהם ויאמר:

– לצערי אין אני יכול עוד לקחתּם; אבל השאילם נא לי, אני אקחם אתּי לביתי, ושם אשתּדל למצוא מפתּח להם. אפשר שתּוכל להלוות אותי גם את שני ספרי העברים? חשוב לי מאד לדעת את הגות-לבּי בּימי נעורי.

"התפּלאתי מאד – מוסיף פּאַפּירנא לספּר – ואמרתּי לו מה ששמעתּי בּנעורי על-אדות איש אחד, אהרן וואָלפסון שמו, שהיה מפורסם בּשעתּו על-ידי בּאוריו לכּתבי-הקודש, שנדפסו בּווילנה ובּחוץ-לארץ, כי לעת זקנתו שכח כל-כך את תּלמודו, עד כי לא יכול לקרוא את ספריו. אז לא האמנתּי כי אמת הדבר; עכשו אני רואה זאת בּעיני.

– אין בּכך שום פּלא – ענני קובנר – זה שתּים ושלשים שנה, שלא ראיתי בּעיני אות עברית. לכּל גבול, וגם לכח-הזכּרון.

"אין אני מדבּר כאן על-דבר גבולותיו של כח-הזכּרון. אולם אין אני מבין כיצד אפשר הדבר, כי איש כמוך לא יראה עת כל-כך ארוכה אות עברית? איך יכלתּ להתרחק מרחק כל-כך רב מן הספרות, שהרבּית כל-כך לעסוק בּה ושעמלתּ כל-כך לתקנה ולשפרה ולהעמידה על הגובה הראוי, ושרבּות נשאת וסבלתּ ונלחמתּ בּגללה?

– בּכל חלה יד הזמן, המקרה והסביבה. בּית-אבותי ומשפּחתּי השאירו בּי רשמים לא-טובים כלל. את האשה, אשר השיאו לי אבותי, שנאתי; שנאתי גם את הבּן, אשר ילדה לי¹. אוהבים לא רכשתי לי לא בּווילנה, לא בּקיוב ולא בּאודיסה ואפילו בּין חברי-לדעה. מטבעי לא הייתי איש, המבקש לו ידידים. הזלזולים והחרפות, אשר המטירו עלי בספרות העברית, העירו בּי איבה ובוז אליה ולהעומדים בּראשה. מלבד זאת נוכחתּי לדעת, לאחר שרכשתּי לי ידיעת לשונות-אירופּה, כי מצבה של הספרות העברית שפל מאד; ראיתי ונתון אל לבּי, כי הטפּול בּעברית אינו אלא אבּוד זמן וכּחות ללא-תועלת, כי בּכל אופן אין סופה של לשון זו אלא לכליה. אז הסתּלקתּי ממנה והתמכּרתּי כּולי רק אל הספרות הרוסית, שלא אחרה מהביא לי פּרי. קבּלתּי עבודה בּגדל העתּונים הרוסים של אותו זמן, בּ“גולוס”. הקראת את מאמרי בּ“גולוס”?

– קראתי, וצריך אני להגיד לך את האמת, כי מאז נואשתּי ממך. לחרפּתי נוכחתּי, כי חוש-הריח אשר לגוטלובּר ולחבריו, היה יותר חריף מאותו שלי.

– אל נא נדבּר על זה; רוצה אני רק להגיד, כי מאז חשבתּי את עצמי לנדח ותּלוש מאת הכּלל הישראלי. על-ידי עבודתי הספרותית של אותו זמן הרסתּי בּעצמי את כל הגשרים… אחרי-כן נתבּרר משפּטי… השמעתּ דבר-מה על אודותיו?

– שמעתּי; את הכּל קראתי.

– הרבּה סבלתּי בּימי-גלותי, וצרותי היו, בּוודאי, הולכות ונמשכות עד יומי האחרון, אלמלא הופיע לי “מלאך הגואל”, ו“מלאך הגואל” היה בּמקרה אותו האיש, שחשבתּיו ל“מלאך-המות” שלי. התאמין? המיניסטר מוראַביוב בּעצמו – אותו מוראַביוב, שבּימי בּירור משפּטי הסב לי בּתור פרוקורור צרות רבּות ורעות; אותו צורר-היהודים! ומעשה שהיה כך היה: כדי לעמוד על טבעי ותכונתי עמידה פּסיכולוגית, קרא, וכנראה מתוך תּּשומת-לב מרובּה, את כל מאמרי הרוסים, ובּנאום-הקטיגוריא שלו, שבּו דן אותי בּרותחין, הראה על כשרונותי המצוינים, על התפּתּחותי הרוחנית וידיעותי הרבּות, כדי להגדיל על-ידי מעלותי אלה את ערך פּשעי וממילא גם את ענשי. אני עזבתי את בּית-הדין בּלב-דַוָי… יצאתי בּגלות… רק רגש נעים אחד נשאר בּי אז. ראיתי ונוכחתּי, כי האדם הגדול הזה, מוראַביוב, נותן ערך רב לכשרון-הסופרים אשר לי וכי מאמרי ישרו בּעיניו מאד…

– אפשר מפּני שבּולטת מהם שנאה גדול ליהודים? – שאלתּיו.

– גם זה אפשר – ענני אחרי דומיה קטנה – איך שיהיה, אבל הכּרתי זו היתה נחמתי היחידה בּעניי. כּשהורע מצבי בּגלותי, פּניתי אליו לעזרה, והוא נענה לי תּיכּף ויהי לי לישועה. מעט, מעט הקל את מצבי, והפחית את ימי-ענשי. אַחר-כך, כשהתנצרתּי, שחרר אותי לגמרי. כעבור שעה ידועה קבּלתּי בּהשתּדלותו משרה רמה, שאני נושא אותה עד היום. אם תשים אל לב, כּי הייתי אדם מחוסר צֶנז ידוע של השכלה ובעל שם מנאָץ, אז תבין כמה הגדיל האיש לעשות עמדי. דבר כזה אפשר היה רק למוראַביוב. מוראַביוב – זהו כּח!

– והכּח הזה – אמרתּי אני – חבר הוא ליתר הכּחות, הלוחצים את אחינו עד למחנק. היודע אתּה את הדבר? היודע אתּה בּכלל מה שאירע לעמנו בּעשרות השנים האחרונות, לאחר שיצאת ממנו? האם התעניינתּ בדבר?

– יודע אני, ויפה אני יודע! – קרא בּאנחה – האם אפשר לבלתּי דעת ולבלתּי התעניין בּדבר? שערתי בּנפשי, כי תפנה אלי בּשאלה זו, ולמענה על שאלתך זו הבאתי לך את התּזכּיר, אשר הגשתּי השתּא למוראַביוב בּ“שאלת-היהודים”.

בּדבּרו הוציא קובנר ממעילו חוברת של ארבּעה גליונות-דפוס כתובה בּמכונת-כּתיבה ויבקש ממני את הרשיון לקרוא אותה לפני.

הקריאה אָרכה כשעה שלמה. התּזכּיר היה כתוב בּכשרון גדול, מבוסס בּסוס הגיוני ומבליט בקיאות עצומה בּמצב-היהודים. הוא קרא את התּזכּיר בּרגש נמרץ. חשתּי, כי דבריו יוצאים מלב חם, אוהב ודָוֶה. בּשעת הקריאה רם ונשא בּעיני, וכמעט ששכחתּי בּאותם הרגעים כי יושב לפני מומר, מלשין ובּוגד בּעמו.

הבעתי לו עד כמה אני שבע רצון מתּזכּירו ומהרגשותיו העדינות, שהוא מרגיש בּיחס לעמנו. ספּרתּי לו על-דבר הצעדים הגדולים, אשר צעדו היהודים בּשנים האחרונות בּהשכּלה ועל אודות התּנועות הנמרצות, אשר התעוררו אצלנו. דבּרתּי בּאזניו על הלאומיות והציונות ובּיחוד על הספרות העברית. אמרתי, כי החסרונות והלקויים, שמצאנו בּה לפנים, כבר חלפו ואינם, וכי נשתפרה גם בּתּכנה גם בּצורתה; הלשון נתעשרה בּמלים ובּמבטאים חדשים ונעשתה שפה חיה. יוצאים אצלנו עתּונים יומיים וירחונים, שאינם נופלים בּערכּם מעתּוני הגוים.

קובנר הבּיט כל העת הצדה, על השעון, על התּמונות. נראה, כּי אינו מקשיב כלל לדברים, שאני מספּר בּאזניו. אחרי-כן קם ממקומו ויאמר:

– חבל על הכּחות, על הכּשרונות והמרץ, שמוציאים לבטלה. ספרות זו כבר נדונה למות ולכּליון, ואין לה שום תּקנה. כל דבר לא יועיל לה…

בּלכתּו אמרתּי לו, כי אף שעזב את הספרות העברית וישכּחנה, אבל אחינו היהודים לא שכחו אותו, ובּא האות על זה, כי עוד זה לא כבר הזכּיר אותו מבקר עברי מפורסם לטוב בּספרו “תּולדות הספרות העברית”.

הדברים האלה עשו עליו רושם טוב ויחייך חיוך עליז. הוא רשם בּפנקסו את שמות הספר והמחבּר ויאמר, כּי ישתּדל להשיג את החבּור ולקרוא אותו.

כּבוא קובנר לפּלוצק אחרי עבור שנה בּקר אותי בּביתי וישב לי את מכתּביו, אשר השאלתּי לו. המכתּבים ושני ספריו העבריים הראשונים, שקנה אותם וקראם, הביאו לו עונג רב. עם זה אמר לי, כּי אלו היה צריך עתּה לכּתבם שנית, לא היה משנה בּהם אפילו מלה אחת.

אָז אמרתּי;

– שמח אַני מאד, כּי עלתה בּידך לעשות חיל רב כּזה בּעברית, עד כי יכלתּ לקרוא את ספריך ולהבין את הכּתוב בּהם.

– לצורך זה מצאתי אמצעי טוב: קניתי לי את ספר התּנ“ך והתחלתּי קורא בּו. וראה זה פּלא! מעט, מעט התחדש הכּל וישב לתּחיה בּזכרוני. בּשנה זו קראתי גם הרבּה ספרים עבריים אחרים, והבנתּי גם אותם, אם כי בּקושי גדול. זהו כּחו של התּנ”ך העתּיק, וזה כּחה של גירסא דינקותא!

כּמו שנוכחתּי – כך מסיים פּאַפּירנא את זכרונותיו על קובנר – העסיקו אותו מכל הספרות העברית רק ספריו עצמו והיחס אליו מצד הסופרים העברים. אפילו בּבית-העלמין של הספרות המתה חפץ לראות בּחייו מצבה יפה על קברו!

ה.

על-פּי מקרה, שלא חכּה לו מעולם, נזדמן לקובנר בּשנותיו האחרונות להשתּמש בּעטו העברי. מפּי פּאַפּירנאָ נודע לקובנר, כי בּשנת 1904 כּתב הסופר ראובן בּריינין על אודותיו בּ“הצופה” מאמרי-בּקורת אחדים. קובנר התעניין מאד בּמאמרים האלה וישתּדל וישיגם ויקראם. המאמרים הנזכּרים, שנתבּקר בּהם קובנר בּקורת חריפה (אגב; בּריינין האמין אָז, כי קובנר כּבר מת) נגעו עמוק בּאהבת-עצמו ויעשו עליו רושם קשה מאד. הוא לא יכול להתאפּק ויערך לבּריינין מכתּב פּרטי, שנסה בּו לערער על טענותיו. קובנר התחיל כּותב את המכתּב רוסית, אבל בּאמצע נמלך ויכתּבהו עברית, וכמו שנראה ידע למשול עד היום בּסגנון הפּובּליציסטי העברי, מה שהרנין את לבּו מאד.

מאָז חי קובנר עוד חמש שנים. בּמשך העת הזאת לא נשמע עוד קולו בּפומבּי. עבודתו בּעתּונות ובספרות הרוסית התחילה הולכת ופּוחתת, עד שפּסקה לגמרי. מעט, מעט הזיר את עצמו מן הצבּור, והתחיל מתעמק בּתוך נפשו. לפי הידיעות השונות, שנתפּרסמו לאחר מותו, בּלה את חמש השנים האלה בּחשבּון-הנפש. לאיזו תוצאות ומסקנות בּא על-ידי חשבּון-נפשו – דבר זה לא נודע. כּמו שצריך לשער, שב קובנר בּשנים האחרונות שיבה פּנימית אל העם העברי.

על כל פּנים היה קובנר טפוס מעניין, שנשאַר לכל כּחידה פּסיכולוגית עד היום הזה.

קובנר מת אַחרי מחלה ממושכה בּודד וגלמוד בּאָביב שנת 1909. דבר מותו נודע בּקהל מתּוך “הנובויה וורמיה”, שהספּידה בּדברים קצרים את הזורנאַליסטן הרוסי הידוע, שהיה עוזר לעתּונים אלה ואלה ומחבּר ספרים אלו ואלו.

לא שכחה את קובנר רק אותה הספרות, שנדונה על-ידו למות ולכּליון. בּעתּונות העברית נתפּרסמו על אודותיו לאחר מותו מאמרים אחדים ורשימות של זכרונות מעניינים.

וזה שכּבר כּתב וזה שעתיד עדיין לכתּוב את תּולדות הספרות העברית החדשה, – שניהם לא יעברו על קובנר בּשתּיקה.

---

אָשֵר (קונסטאנטין אלכסנדרוביץ) שַאפִּירָא (קונסטנטין שפירו)

מאת

שמואל ליב ציטרון

א

בּסוף שנות האַרבּעים למאָה החולפת נתפּרסם בּיחוד בּין טובי הנערים אשר בּגרודונה שמו של העלוי בּן עשר השנים אשר’קה שאַפּיראָ. אביו הסוחר היה חרד נלהב וקנאי, קיצוני ועם זה אדם קשה, זורק מרה בּתוך בּיתו ומפּיל חתּיתו על אשתּו וילדיו. אשר’קה, שהצטיין מטבּעו בּמזג חם ובנפש סוערת, היה בּילדותו שובב גדול, ועל-כּן יסרהו אביו אבּיר-הלב מוסר אכזרי, מלבד אשר מסר אותו לחדרי מלמדים קפּדנים ונוהגים עם תּלמידיהם בּעריצות, שלא הניחו מעולם את הרצועה מידם.

בּגמרו את למודיו בּחדר היה אָשר’קה מבלה את יתר עתּותיו בבית-המדרש. תּמיד נמנע מהשאר בּבית עם אביו, וביראו לבקר את חבריו בּמעונם, בּחר לו לשבת בּבית-המדרש ולשוחח עם הבּחורים הצעירים, הלומדים שם. השיחות הללו היו מתחילות בּדברי-תּורה ומסיימות בּעניני-חול. אצל אחד הבּחורים הללו ראה אשר’קה פעם אחת ספר עברי מן החדשים, ויקחנו מאתו למקרא. מאָז נתעוררה בּו תּשוקה כּבּירה לקריאת ספרים כאלה, ואַך היתה לו שעה פנויה, כבר נמצא אצלו ספר קטן ויקרא בּו. בּיחוד חשקה נפשו בּשירים. שירו של לטריס “יונה הומיה” עשה עליו רושם חזק מאוד. כמובן קרא את הספרים האלה בּחשאי; הוא ידע והבין, כי יהודים כאָביו חושבים את הספרים האלה לספרי-מינות. אבל פעם אחת – הוא כבר היה אָז נער כבן אַרבּע-עשרה – תּפש אותו אָביו בּהגותו בּספר כזה ויחלק לו חבלים בּאַפּו. פּעם שניה מצא אותו אָביו כשהוא יושב וכותב שיר, ויכהו מכּות נמרצות, עד כדי כמעט מת תּחת ידו; אבל לאָשרו נכנסו בּאותו רגע אנשים זרים אל הבּית ויצילוהו.

אבל אָשר’קה הסכּין את עצמו לתּנופות יד אביו; הוא נשא את בּשרו בּשניו ויוסף לקרוא ספרים עברים ולכתּוב שירים. מעט, מעט התחיל מתרשל בּלמודו ובגלל זה היה מלמדו דש את בּשרו בּשוטים. אולם גם זה לא הועיל. אז הוציא אותו אביו מן החדר ויביאהו בברית הנשואין עם עלמה מאַחת העיירות אַשר בּסביבות בּיאַליסטוק. לאַחר חתונתו לקחהו אליו להשתּתּף בּעסקיו. עם זה לא גרע את עיניו ממנו וישגיח עליו, כי ילך בּדרך הישר. בּבּוקר לאַחר התּפלה צריך היה אָשר’קה לשבת שתּי שעות בּבית-המדרש וללמוד, בּין מנחה למעריב הוזקק לשמוע שיעור ב“חיי-אדם”, ובכלל נטל עליו להתהלך תּמים עם יראים וחרדים, להמצא אתּם בּמחיצתם וללכת בּדרכם. אבל אשרק’ה נמשך אחרי הספרים הקטנים ולשיריו, וחייו החדשים היו עליו למשא. את כל מערכי-לבבו אָז שפך בּשיריו, שהיה כותב אותם בּשעה מאוחרת בּלילה, כּשכל בּני-הבּית כבר היו ישֵנים. פּעם אחת קרה, כי בּכתבו את שיריו נרדם. לפנות בּוקר יצא אביו מחדרו וכראותו אותו ישֵן על גבי הניר, הוציא אותו בּלאט ויקרא את הכּתוב בּו, וכרגע עלתה חמתו על אשר’קה עד להשחית.

מאותה שעה ואילך בּאו לאשר הצעיר ימים של יסורים נוראים, יסורי הגוף והנפש. אביו הציק לו בּלי-חמלה ובעריצות מרובה, ולא הרפה ממנו לרגע. אבל סאת צרותיו עוד לא מלאה. פּעם אחת – זה היה בּיום השבּת בּבוקר בּשעת התפילה, נפל, בּמקרה, משק טליתו של אשר ספר קטן על הארץ. אביו, אשר עמד אצלו בצד המזרח, השח וירם את הספר ויניחהו בּכּיסו מבּלי דבּר דבר. בּבואו את בּיתו הוציא את הספר מצלחתו וירא, כי הוא אחד מחלקי “עיט צבוע” של מאַּפּו, שהיה מפורסם אז בּחוגי היראים לאפיקורס ומין. האב התאנף כל-כך, עד כי מבּלי חשוב מחשבות הרבּה הניח את אשר על הספסל ויסר מעליו את מכנסיו ויספּוג לו מלקות אחדות בּרצועה שבּידו ולעיני אשתּו הצעירה…

את הדבר הזה לא יכול עוד אשר נשוא. למחרת שבר את ארון-הכּסף אשר לאביו ויוצא ממנו כמה מאות רובּלים ויברח מגרודנה.

ב

מגרודנה בּרח שאַפּיראָ הצעיר על-מנת לבוא לווינה, בּמרום שגר אז עורך הירחון העברי “השחר”,פּרץ סמולנסקין, שהיה בּאותו זמן “אלילם” של פּרחי-המשכּילים. כך יעץ את שאַפירא חברו היחיד בּגרודנה, שהיה שופך תמיד לפניו את מרי-שיחו ומגלה לו את כל סודותיו. חבר זה היה אברהם שלום פרידבּרג, שנתפרסם בּהמשך הזמן לסופר ולזו’רנאַליסטן עברי.

סמולנסקין היה מקרב אליו תּמיד, עד כמה שמצאה ידו, את כל המשכילים הצעירים, ובּיחוד יודעי-עברית שבּהם, שבּאו מרוסיה לווינה כדי לבקש להם תּכלית בּחיים. הוא נהל את הצעירים האלה בּעצתו ויורה להם את המעשה אשר יעשו: אם להשתלם בּלמודים או ללמוד איזו אומנות, איש, איש מהם לפי כשרונותיו. בּשביל אלה, שהיו נכנסים לבתּי-הספר השונים שבּווינה, או לבתּי-האומנות, היה סמולנסקין משתּדל לפני הקהלה הישראלית, או לפני מנהלי מוסדות של צדקה אחרים, כי יקצבו להם פּרס חדשי. שאַפיראָ הבליט נטיה מיוחדת ללמוד מלאכת-מחשבת, ויבחר לו את מלאכת הַצִּלּוּם. כעבור עת קצרה למד לדעת את המלאכה הזאת על בּוריה, ומוריו מצאו בּו כשרונות מיוחדים לאותו מקצוע.

אז התחיל מתגעגע אל רוסיה והחליט לשוב אליה. בּטרם צאתו מווינה שלח לאשתּו גט-פּטורין.

בּהרגישו את עצמו מצוין בּאומנתו החליט שאַפּיראָ להתישב בּפּטרבּורג ויקוה, כי תעלה בּידו למצוא לו שם עבודה אצל אחד הצַּלָּמים. אבל תּקותו לא נתקיימה. כבואו לפּטרבּורג נשאר בּלי פרוטה לפורטה ולא היה לו לחם לאכול גם מקום ללון. כל הלילה שוטט הלוך ושוב בּרחוב נֶווסקי עד אשר עיף וישב על אחד הספסלים לנוח וירדם. פּתאום הקץ משנתו: שוטר משך אותו בּשרוֻל בּגדו ויקרא אליו בּרוגז: “פּה מותּר לטיל, אבל לא לישון!” שאַפיראָ הוכרח לעזוב את הספסל ולהתהלך בּחוצות העיר עד עלות השחר.

כך עברו ימים אחדים. הרעב והנדודים עִנו את כחו מאד עד כי לא יכול עוד נשוא. אז גמר אמר להכּנס לחנות של מַכֹּלֶת ולגנוב ככר-לחם. כבואו אל החנות נדמה לו, כי רואה החנוני ללבּו ויודע את אשר הוא חושב לעשות, וימהר ויצא החוצה. לאָשרו נזדמן לו איש, שהכּרת פניו העידה על טוב לבּו, ויסתּכּל בּו מבּלי בּקש ממנו דבר. האיש הזה הבין, כי רעֵב הוא, ויושט לו מטבּע של חמש אגורות. שאַפיראָ התנפל על המטבּע ויקן לו פרוסת-לחם ויבלענה בּעודה בּכפּו. בּהמשך הזמן נודע, כי האיש הנדיב ההוא היה עורך-הדין המושבּע טיקטין מאודיסה.

לאחר הרבּה ימי-עוני השיג לו קרן-זָוית בּבית אכּר אחד, לאכּר זה היתה בּת צעירה תּופרת לבָנים. היא היתה עלמה טובת-לב, ושאַפיראָ נקשר אליה והיא אליו. הוא למד אותה קרוא וכתוב רוסית, אבל מעולם לא עלה על לבּו להמיר את דתו ולקחת אותה לאשה.

כשנודע לאבי-העלמה, כי היא אוהבת איש יהודי, גרש אותה ואת שאַפּיראָ מבּיתו. שאַפּיראָ חלה בּמחלת הטיפוס והובא לבית-חולים, והעלמה שכרה לה חדר קטן לעצמה. בּלילה היתה יושבת ותופרת וביום היתה הולכת מהלך של עשר ווירסטאות לבקר את שאַפּיראָ בבית-החולים ולהביא לו את השקויים והמזונות, שהוזקק להם על-פי מצות-הרופאים. כאשר נודע לשאַפּיראָ, כי אהובתו הרה לָלַת, אחזתהו פּלצות. זה הגביר את מחלתו, והרופאים כבר נואשו מחייו. הרבּה ענויי-נפש גרם לו בּחליו הרעיון המר: מה יהיה מעתּה גורל העלמה האומללה, אשר גֵרש אותה אביה מבּיתו בּגללו, וגורל הילד אשר בּבטנה? בּאחרונה החליט, כי מאחר שימיו ספורים (דבר זה היה בּרור לו) אין טוב לו בּלתּי אם להתנצר ולבוא אתּה בּבּרית-הנשואין, למען אשר יקָרא שמו עליה ועל הילד, שתּלד בּקרוב. כראות העלמה, כי מצב החולה הולך הלך ורע, שלחה לקרוא לכהן. אך ראה שאַפּיראָ את הכהן הבּא אל חדרו, חשכו עיניו וזֵעה כסתה את פּניו. אולם הוא התחזק והתחיל מתווכּח עם הכהן. בּשעה שספּר לו הכהן על-דבר מעשי-המופת, שעשה משיח-הנוצרים, אמר לו שאַפּיראָ, כי הוא בּשכלו הבּהיר אינו יכול להבין “מופתים” כאלו, וכי לפי דעתּו קלוטים הספּורים האלה מן האויר ובּדוים מלב, כדי להוליך בּהם שולל את ההמון. וכן הוסיף שאַפּיראָ להתווכּח עם הכהן, עד שהגיד לו האחרון, כי אם קשה לו לתּפוש את הדברים בּשכלו, די יהיה אם רק יאמין בּהם. "אם כן – קרא שאַפּיראָ – הן לא נצטרכתּ להכביד עלי דבריך ולהבינני את אשר גם אני גם אתּה לא נוכל להבין, ודי היה לך לאמר לי בּפּשיטות, כי כאן העיקר רק האמונה. מדוע, אפוא, הוצאת לחנם את רגעי הספורים ואת עתּך, היקרה כל-כך? הכהן חרק שן ויאמר ללכת. אבל העלמה התחילה מתחננת מתוך דֵמע אל שאַפּיראָ ואל הכהן, כי יחדלו להתווכּח וכי יגמרו את אשר החלו. שאַפּיראָ שתק, והכהן הביא אותו בּברית אמונת-הנוצרים ובּבּרית-הנשואין עם בת-האכּר. לאסונו נתרפּא שאַפּיראָ ויקם מחליו ונשאר משומד – דבר שהצטער עליו כל ימי חייו.

ג

בּעת הראשונה לאחר שהבריא, התפּרנס שאַפּיראָ משכר מלאכת אשתו הצעירה, כי לא עלתה בֹידו למצוא לו עבודה אצל צַלָם. בּכל מקום שבּא להציע את עבודתו, קבּל מענה, כי אין צורך בּה, כי אין מקום פּנוי. אבל בּיום אחד קרא, בּמקרה, בּ“גולוס” הודעה מאת אחד הצַלָמים, המבקש לו צַיָר. שאַפּיראָ, שידע יפה אתּ האומנות הזאת, הלך תיכף אל הצלם. בּאותה עת שלמו בּפּטרבּורג בּשכר הציור למעלה ממאה רובּל לחידש. לאחר שספּר שאַפּיראָ להצלם על-דבר מצבו הדחוק מאוד, העמיד הלה פּנים של רחמנות ויאמר, כי בּשעה שפּרסם את הודעתו בּ“גולוס” נדמה לו, שזקוק הוא לציָר מתקן פוטוגראַפיות, אבל עכשיו אין לו עוד צורך בּו; אפס כי מחמלתו עליו נכון הוא לספחו לעבודתו ולשלם לו חמשה ועשרים רובּל לחודש. התשובה הזאת הכעיסה את שאַפּיראָ מאד, ומבּלי שים לב לרוע מעמדו מצא בּו די עוז-רוח להטיח דברים כלפי הצלם וירק בּפניו וילך לו. טוב היה לו לרעוב ללחם משבת בּמחיצה אחת עם האכּספּלואַטאַטור הנבזה הזה. כן התענה שאַפּיראָ כל השנה הראשונה. בּין כה ילדה לו אשתּו בּן. זה הפריע אותה זמן רב מעבודתה, ועל-ידי-כך נעשה מצבו של שאַפּיראָ קשה מאד. מרוב מצוקת-נפשו לא יכל לשבת רגע בּבית, ומאז הבוקר עד הערב שוטט בּחוצות עיר הבירה, וידפוק על דלתות כל הצלמים אשר בפטרבּורג, אבל – לחנם. בּיום אחד נכנס לביתו צלם יהודי – ליאון חאַצקלוויטש שמו. את חאַצקעלעוויטש זה כבר בּקר שאַפּירא פּעמים הרבּה, ובכל פעם שב ממנו ריקם. בּהכּנסו אליו הפעם מצא אותו כשהוא עומד בּפּאַוויליוֹן עם תמונה גדולה בּידו והוא עסוק בּשיחה עם שני הציָרים, העובדים אצלו. כראות חאַצקעלעווטיש את שאַפּירא, שאלהו, “אפשר שיכול אתּה להשיא לנו עצה בּדבר?” כמו שנתבּרר היתה זו תּמונה פוטוגראַפית של קבוצת-אופיצירים, שיצאה מתחת ידי הצלם בּלתי מתוקנת; אבל גם הצלם גם עוזריו לא יכלו לעמוד בּשום אופן על מה שצריך תקון ולא הבינו איך ובּמה לתקן את החסרון. אולם די היה לשאַפּיראָ לסקור את התמונה סקירה קלה ושטחית כדי לתפוס תיכף את לקויה. עם זה העיר להם שאַפּיראָ איזו הערות בּנוגע להאָמנות הפוטוגראַפית, והערותיו כמו גִלו להם ארץ חדשה ושמים חדשים. ולבּם נרעש בּהם עוד יותר כשישב שאַפּירא והתחיל מתקן את התמונה ומחדש בּה חדושים, עד שיצאה מתחת ידו כבריאה חדשה לגמרי מצוינת בּחן האמנות השפוך עליה. למחר התחיל שאַפּיראָ עובד אצל חאַצקעלעוויטש, ובמשך עת קצרה הספיק למשוך לעבודתוֹ האמנותית את תשומת-לבּ הקהל, ומעט, מעט התחיל בּית-הצלום הזה הולך ומתפּרסם בּפּטרבּורג יותר ויותר ומספר הבּאים אליו להצטלם הלך הלוך ורב מיום ליום. אז לקח לו חאַצקעלעוויטש את שאַפּירא לשותּף בּעסקו. כעבור שנתים ימים נפרדו זה מזה, ושאַפּירא פתח לו אז בּית-צלום מיוחד לעצמו, וביפי-עבודתו משך אליו לקוחות הרבּה, וביחוד מבּני מרום האַריסטוקראַטיה הפּטרבּורגית. בּמשך שתּים, שלוש שנים נעשה שאַפּיראָ הצלם היותר מפורסם בּעיר-המלוכה. הוא התחיל מקבּל הזמנות מאת גדולי שרי-המלכות ומכל המיניסטרים, וכן הלך וגדל, עד שנהיה לצלם האַקאַדמיה לאָמנות והנסיכה הגדולה הֶלֶנה פאַבלובנה. כך עשה לו שאַפּיראָ בּפּטרבּורג גם שם גדול גם עושר רב. הוא נסחף כולו בּזרם החיים החדשים, ואת הישן שכח לגמרי. אם יש אשר נזכר לפעמים בּעברו הקרוב, היו מבריקים אז בּעיניו זיקי-נקם. בּאותם הרגעים היה מצייר לעצמו את אביו העריץ כשהוא מפרפר בּיסוריו הקשים בּראותו, כי אשר’קה שלו, העלוי שמלפנים, שהתבּרכו בו אלהים ואדם התנצר ולקח לו ריבה נוצרית לאשה. מלבד זה רחקו מחשבותיו מן היהודים והיהדות, ולא התעניין בּהם כלל; הוא התרגל לחברת בּני עם-הארץ, והרגיש את עצמו בּה יפה מאד. כן הלך ונמשך עד שנות השבעים האַחרונות, בּשעה שהליבראַליות הרוסית התחילה הולכת וקרֵבה לקִצה ואת מקומה ירשה האַנטישמיות הצבּורית, שגררה בּעקבותיה גם את המדינית. אכילת-היהודים נעשה לחזיון של יום יום על עמודי גדולי העתּונים הרוסים. הללו זרקו לרחוב סיסמה: “היהודי הולך!” ובּזה כּוונו להפּיל פחד על הקהל הרוסי ולהזהירו, שישָמר לנפשו מפּני העלוקה, המוצצת את דמי האוכלסין הנוצרים.

הזמזומים שאינם פּוסקים של העתּונות האַנטישמיית הגיעו בּאחרונה גם לאָזני שאַפּיראָ. בּתּחלה עשה את עצמו כְּלא שומע, ויגרש מעל פּניו את מאמרי-הרעל, כמו שמגרשים זבובים טורדים. אבל לא אָרכו הימים והוא ראה ונוכח, כי הסביבה כלה הולכת ונעשית ספוגה שנאה משונה, שנאת-פּראים ליהודים, והיא מאַימת לבלוע את כל הנושא עליו צלם יהודי וסימני מוצא יהודי.

וֹשאַפּירא נרעש – נרעש עד מעמקי נשמתו. פּתאום הרגיש את עצמו נעלב מאד, וכמו נפל מבּלי-משים מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. מאותה שעה התחיל בּקרבּו פּרוצֶס של חרטה והרהור-תּשובה, שנגמר אצלו בּשיבתו הפּנימית הגמורה אל העם העברי.

ד

תּיכּף לאַחר ששב שאַפּירא אל העם העברי, נתעוררה בּו חבּתו הישנה אל הלשון העברית, אשר לא התעניין בה מיום שעזב את ווינה. כל העת שנמצא שאַפּירא בּסביבתו של סמולנסקין, עוד הוסיף לכתּוב את שיריו; לפי השמועה גם הניח שם את היסוד ליצירה פיוטית בשם “האָב והבּן”, שצייר בּה את חייו המעציבים בּבית-אבותיו, ושנשאַרה אצלו מפּני כמה סבּות בּכתב-יד ולא נתפרסמה בּדפוס מעולם. כבאו לפּטרבּורג, בּמקום שנתּלש מן העבר ונסחף בּזרם חיים חדשים וזרים, נבלעה בּזרם זה גם אהבתו אל הלשון העברית. עתּה שבה בּקרבּו האהבה הזאת לתּחיה וביתר עז, והיא שהחזירה אותו גם לשיריו. רושם נמרץ מאד עשה על קהל הקוראים העברים שירו הראשון של שאַפּירא “אל משוררי בת עמי”, שנתפרסם בדפוס שנת 1878. משומד, הכותב שירים עברים! והשירים – אך מועטים כמותם בּספרות העברית. שירים בּעלי צלילים ליריים מאוד וכתובים בּסגנון כל-כך מזהיר, שאינו נופל מסגנונם של אד"ם הכּהן ויהודה ליבּ גורדון. לא נפלא, אפוא, הדבר אם הופעתו הראשונה של שאַפּירא בּתור משורר עברי, היתה בּזמנה מאורע סנסאַציוני, שהרבּו לדבּר בּו ובהתלהבות גדולה.

ברעיון, המשמש יסוד לשירו הנזכּר, עמד עדיין שאַפּיראָ על בּסיס נקודת-ההשקפה של המשכּילים הישנים, הקוסמופּוליטים, כי כדי שיהיו היהודים ראויים למשפטי-אזרח, צריכים הם קודם להסתּלק מסדרי חייהם החשוכים וללכת לרוח הזמן החדש. שאַפּיראָ עוד האמין אז, כי יועיל זה גם להקהות את עוקצה של האנטישמיות שצמחה רק בתור מחאה נגד בּערותם ומנהגיהם המוזרים של היהודים.

אולם לא אָרכו הימים ושאַפּיראָ הכּיר עד כמה לא הבין להעריך כראוי את ערך המאורעות ואת המובן הפּנימי שלהם. זה היה אחרי עבור שתּי שנים, בּשעה שהאנטישמיות פּסקה להיות אידיאָה מופשטת והתחילה מביאה פּרי בצורת פּוגרומים והרג רב, שנעשו בּיהודים. הפּוגרומים הלמו ומחצו את שאַפּיראָ כרעם-בּרקים, ותחת השפּעתם התחוללה בּו אותה המהפּכה הפּנימית הגדולה, אשר השיבה אותו לא רק אל העם העברי, כי אם גם לכל קניניו הרוחניים ההיסטוריים-לאומיים.

מאותה שעה נִצתה בּו חרפּתו כאש צָרֶבֶת, אשר בּערה בּו ותלהטהו עד היסוד. נפשו נתמלאה כולה התמרמרות וכעס, ופּתאום התעורר בּו בּרוב תּוקף תאות-הנקמה – נקמת איש עברי בּמסַבּבי הקאַטאַסטרופה הלאומית הישראלית. בּשורה מיוחדת של שירים, שקרא להם בּשם הכּולל “שירי-ישֻרוּן”, מצא צמאון-הנקם הזה את בּטויו היותר נמרץ. הפייטן קורא:

"מִי יִתֵּן לִי רִצְפָּה מִמּוֹקדֵי-שַחַת

מִסְּדוֹם אוֹ עֲמֹרָה – גָפְרִית בֹּעֵרָה

מִי יִתֵּן אֵש לִבִּי יָכֹלְתִי קָחַת

לְהַצִּית בְּאִֹשָם אֶרֶץ – וְהָיְתָה לִבְעֵרָה".

הבּעת הרגשה זו הגיעה אצלו אל מדרגתה היותר רמה בּשירו “**סבבוני כּלבים”. ה**משורר מבַכּה את הטראַגדיה הגדולה של העם העברי, העם היותר נעלה, הנרדף מאת האנושות כּולה רק על גדלו הרוחני ורום מוסרו.

וכה טפס שאַפּיראָ ועלה בּסולם השירה העברית עד אשר הגיע למדרגת הליריקון העברי היותר גדול. כל שיר עושה רושם יותר נמרץ, כל שיר מלהיב את הלבבות. נפש המשורר תלהט גחלים בּאהבתו לעמו, לעמו הגדול, הנערץ בּעיניו, ושהוא כּורע ומשתּחוה לו.

המהפכה הפּנימית הזאת עוררה בּלב שאַפּיראָ רגש של אי-רצון בּיחס לסביבתו כולה, החל מבּיתו עצמו. מעט, מעט נעשה הכל זר לו. יחוסיו לאשתּו ולשני ילדיו התחילו הלוך והתרופף. שנוים נמרצים נתהוו גם בּיחוסיו אל בּני עם הארץ. הוא השתּדל עד כמה שיכול לפרוש את עצמו מן הצבּור הנוצרי. בּאותה עת התחיל מתקרב יותר ויותר אל היהודים. הוא נדב סכומי-כסף מסוימים לטובת מוסדות צבּוריים עבריים לתּרבּות ולצדקה וגם לצורך יחידים יודעי-מחסור, ובּיחוד לסטודנטים תּלמידי בּתּי-הספר הגבוהים שבּפּטרבּורג. הללו היו מקבּלים משאַפּיראָ תמיכות-כסף הגונות. שאַפּיראָ הרבּה לתמוך בּידי מחבּרי ספרים עברים. אך שמע, כי סופר עברי זה או אחר פרסם ספר בּדפוס, מהר לחתום על חבּורו ושלח לו את מחירו בּיד נדיבה למפרע. כמה אלפים רובּל הוציא מכּיסו על “היום”, שהוציא הד"ר י.ל. קאַנטור. בזה ובמעשים אחרים כיוצא בּהם בּקש שאַפּיראָ להטהר בּעיני עצמו ובּעיני-הבּריות מחטאתו אשר חטא לעם העברי. כדי לעמוד על מצב-רוחו של שאַפּיראָ בּעת ההיא, די לקרות את הזכרונות המועטים, הבּאים לקמן, שנמסרו אודותיו מאת אחד מידידיו מר ג. גיטלוויטש:

“פּעם אחת – מספּר גיטלווטיש – בּא אלי בּבּוקר השכּם ושניו דאָ לדאָ נקשן: “היום יבוא הכהן לביתי לנצר את בּני הנולד לי. מהרתּי לצאת מבּיתי, לבל יראו עיני את אשר לגועל-נפש לי לראות. לבּי יתפוצץ לרסיסים בּזכרי, כי לולא התנצרתּי, כי אז בּאו אלי היום הרב, החזן והמוהל ואנשים נכבּדים ממכּירי, היינו משתּעשעים בּדברי-תּורה והיה היום לי לחג, ועתּה נהפּך לי לחגא…” והוא נשאר בּמעוני מן הבּוקר עד הערב. כל היום המה רוחו בּקרבּו וקלל את היום, שבּו המיר את דתו”.

מעניינת היא גם עובדה זו, שאנו מוצאים אותה בזיכרונותיו של גיטלוויטש: "בּכלל היה שאַפּיראָ מזג טוב מאד, ובּימים במצבו לא היה עוד איתן, בּא אליו תּלמיד בּית-המדרש-למדעים בּבקשה לתת לו כסף לשלם שכר-למוד, וכאשר כּיסו היה ריק, נתן לו את אדרת-השֵער שלו למשכּן אותה. ואף-על-פי שהתּלמיד מכר את האדרת ועקבותיו לא נודעו, לא מנע הטוב מסטודנטים אחרים, שפּנו אליו בּבקשותיהם.

אך הגיעו חגי היהודים, לא יכל עוד שאַפּיראָ לשבת בּביתו. נפּשו נמשכה לבלות את ימי-החג בּסביבה עברית לאומית. בּיחוד היה משתּדל לבקש לו סביבה כזו לימי-הפסח. את כל שבעת ימי-הפּסח היה שאַפּירא מבלה בּבתי יהודים ממכּיריו, ודוקא אצל החרדים, המדקדקים יותר בּדרישות היהדות הטראַדיציונית.

מובן מאליו, כי הנהגתו זו של שאַפּיראָ משכה אליה את עיני אשתו, ומאז התחילה מתקוטטת בּו וממררת את רוחו. הדברים הגיעו לידי כך, עד שאיימה עליו, כּי תּכּהו בּלשון לפני הקונסיסטוריה הדתית. זה הכריח את שאַפּיראָ להיות זהיר בּמעשיו. אבל ככל שנזהר לנפשו לא מנע את עצמו מצאת ובוא רק בין יהודים. תמיד לוה אותו רק רעיון אחד: להשתמש בּעשרו ובמעמדו בּתור צלם-החצר לטובת העם העברי. בּין לקוחותיו התמידיים היו גדולי הבּיורוקראַטים, פּקידי הדפּאַרטמנטים והמיניסטריומים, ומפּיהם נודע לו תמיד מה שחושבים בּספירות העליונות של הממשלה על-דבר היהודים. אם היה לבּו בּטוח, כי דבריו יעשו פרי, עמד על המשמר ועשה את כל מה שצריך כּדי להגן על היהודים מרעה; ובמקרים, שהוא עצמו לא יכל לפעול כלום, השתּדל לבקש ולמצוא לו מהלכים אל גדול זה ואחר, שתּלוי בו גורל היהודים.

אחד האמצעים, שהיה שאַפּיראָ משתּמש בּו לפּרקים כדי למצוא לו מסלות לשר גדול, שנצטרך להטות את לבבו לטובת ענינים יהודיים ידועים, היה – משחק הפּרֶפֶראַנס. שאַפּיראָ היה מבקר לתכלית זו את גדולים הכּלובּים למשחק-הקלפים אשר בּעיר-המטרפּולין, שמתכנסים בה לשם רבּי-המלוכה; שם היה משחק עמהם בּפּרפראַנס ובמכוון היה מניח להם לזכות בּסכומי-כּסף מסוימים משלו, ולהכּנס אתּם בּאותו מעמד בּשיחה על-דבר ענין יהודי זה או אחר ולבקש עזרתם בּדבר. לעתים קרובות היתה שיחה זו מסתיימת לפני שלחן-המזנון, ששם היה שאַפּירא חוזר ומוציא כסף הרבּה, ותחת השפעת “האדום האדום”, כשנמצאו הבּיורוקראַטים הגדולים בּ“גלופין”, היו ממלאים את משאלותיו. כך, למשל, קרה כמה פעמים, כי בּשלטון העליון לעניני-הדפוס נתעורר קטרוג על איזה עתון עברי, והעתּון, ויש אשר גם העורך שלו, היו צפויים לעונש חמור. בּמקרים כאלה היה שאַפּירא מבקש למצוא לו את ההזדמנות להפגש עם שליט הפקידות העליונה לעניני הצנזורה ולצחק אתו בּפּרפראַנס. שאַפּיראָ היה מפסיד, כמובן, בּצחוק, כמה מאות רובּל; אבל זה היה משמש כּסף-כּפּורים פדיון העורך העברי ועתונו היה יוצא בּשלום יום, יום כמנהגו. כך בּקש שאַפּיראָ להתכַּבֵס מעוונו.

ה

שאַפּיראָ הגדיל כל-כך לעשות לטובת-היהודים, עד כדי בהמשך הזמן נשכח עוונו מלב הבריות בּאמת, והתחילו מתיחסים אליו כאל יהודי טהור. בּערי-השדה לא ידע כמעט איש, כי שאַפּירא הוא יהודי מומר: שם ידעו רק את שאַפּירא הליריקון העברי הגדול. אולם שאַפּיראָ עצמו עוד היה מסופּק, אם כבר השיג את מטרתו. נדמה לו, כי קיר-הבּרזל, שהעמידה התנצרותו בינו ובין העם העברי, קים עדיין, והוא האמין להרגיש חשד ידוע בּיחוסיהם אליו. זה המר את רוחו מאד, והוא נתמלא כעס על היהודים ועל עצמו. ובמדה שבּרחוב-היהודים הלכה הלוך והתגבּר התּעמולה לטובת רעיון התּחיה העברית-הלאומית, בּה בּמדה גדלה סערת נפשו. המאמרים הנלהבים בּעתונים והנאומים שבּעל-פה בּבתי-המדרש ובאספות-עם נגד היהודים המומרים, בּוגדי-האומה, הרתיחו בּו את דמי-עורקיו. נדמה לו, כי עושי-התעמולה מתכוונים מלכתחלה לשלוח את חציהם רק לאנשים שכמותו, והמחשבה הזאת העלתה את חתמו עד להשחית. בּיחוד בּערה חמתו בּאחדים מגדולי עסקני “חובבי-ציון”, שהיו בּעת ההיא מראשי הלוחמים להרעיון העברי-הלאומי. בּקראו את מאמריהם החוצבים להבות האמין, כי אין הסופרים האלה בּאים אלא רק לרמוז לו, כי לבני-אדם שכמותו אין מקום בּמחנה העברים הלאומיים הטהורים. זה הרגיז אותו מאד ועורר בּו חמה עזה על הלאומיים “החדשים מקרוב בּאו”, כמו שקרא להם אז. בּאחרונה לא יכל להתאפק ויצא בּעתּונות העברית בּפּולמוס של קולמוס חריף מאד נגד אחדים מראשי הלאומיים החדשים, לפי דעתו. אבל בּפולמוס זה הגדיש את הסאה, כי עבר את גבולות הוכּוח החפשי והעליב את הלאומיים עלבּונות גסים יותר מדי, שעשו בּשעתּם על קהל הקוראים העברים רושם קשה מאד. מאמריו לא נשארו בלי-תּשובה מאת הסופרים הנפגעים. בּנמוסיות יתרה רמזו לו, כי לאיש שכמותו אין כל צדקה מוסרית להשתתף בּבירור פּרובּלימה יהודית טהורה… זה היה כשמן על המדורה. מרוב התמרמרות תעה לבּו בקרבּו ומבּלי חשוב הרבּה התיצב לפני מי שצריך ודבּר בּאזניו סרה על עסקני “חבּת-ציון”. על-ידי זה העמיד את כל התּנועה בּסכּנה גדולה, ורק בּקושי גדול עלה להמתּיק את הדינים…

אולם עברה עת קצרה ונראה הדבר, כי “הלאומיים החדשים”, אשר נלחם אתם שאַפּיראָ בּמרירות כל-כך מרובה, השפּיעו סוף-סוף, ואפשר שלא מתוך הכּרה, עליו ועל בּת-שירתו. בּשירים, שכתב שאַפּיראָ אחרי-כן, כבר נשמעו צלילים אחרים. הוא עצמו קורא להם צלילי זעם ונקם, אבל בּאמת אינם אלא צלילי יגון וגעגועים, יגון על ההוֶֹה הקשה והגלות המרה, וגעגועים על עתידות מזהירים, לא בּנֵכר, כי אם בּמולדת ההיסטורית, בּארץ-ישראל.

שאַפּיראָ נעשה חובב-ציון נלהב, אבל לא רק בּעיון. הוא החליט לעשות ליקבידאַציה לעסקיו ולעלות לארץ-ישראל, על מנת לשוב שם אל היהדות. הוא כבר התחיל לעשות את ההכנות הנחוצות לדרכּו; אבל בּשנת 1890 מת מיתה חטופה. בּשנה האחרונה שלפני מותו התעורר חפץ בּשאַפּיראָ לבקר את עיר-מולדתּו. אבותיו כבר לא נמצאו אז בּחיים. אבל הוא פּגש בּגרודנה את אחד ממלמדיו לפנים, שעליו שר שירו “שתּי דמעות”. המלמד נפל על צואריו ויחבקהו וינשקהו ומרוב שמחה זלגו עיניו דמעות. כאשר שאל אחרי-כן גיטלוויטש את שאַפּיראָ: “איך יתּכן? הלוא גלוח אתּה, ואין צלם-אלהים על פּניך ואסור להסתּכּל בּפני אדם רשע?” ענהו שאַפּיראָ: “גם אַני התפּלאתי על זה”.

אני רוצה לסיים את רשימתי בּפּרט קטן, שהוא אָפיני מאוד ליחס של שנים מגדולי וטובי האנשים הרוסים לשאַפּיראָ:

גיטלוויטש, שהזכּרתּיו למעלה, מספר בזיכרונותיי על שאַפּיראָ את הדברים האלה:

“אוהבי מנוער, המשורר יהל"ל, בּאחד ממכתּביו אלי הגיד לי, כי שבע מעט נקמה מן המומר שאַפּיראָ, אף שהיה הטוב שבּמומרים. וכה דבריו: “הלא ידעתּ את טולסטוי – טולסטוי המלא חבּה לכל האדם – טולסטוי! פאר-היצורים! ולו ידיד-נפש, המלומד החכם סטראַחוב הנודע. והנה בּירחון “סובר. מיר” לחדש יולי שנת 1913, נדפסה חליפת-מכתּבים בּין טולסטוי וסטראַחוב, ושם, באחד ממכתּביו של סטראַחוב אל טולסטוי, מיום י”א לחודש מאַרט 1879, הוא כותב, כי שאַפּיראָ בא אליו לבקש השתּדלותו לצלֵם את טולסטוי עם אשתּו וילדיו בּשביל הקולקציה של סופרים רוסים, אשר הוא, שאַפּיראָ, מוציא. שאַפּיראָ הביא מכתּב-מליצה מאת קוסטוביטש, שמשבחו, כי הוא אדם-המעלה, וסטראַחוב אומר: “אמן גדול הוא, כנראה, אבל חוץ מזה, אף כי הוא ז’יד למראית עין (הוא ז’יד בּאמת!) אבל מתון הוא ובּטוח”. ובּתּשובתו של טולסטוי קורא גם הוא לשאַפּיראָ “ז’יד”. בּקראי את הדברים האלה – אומר יהל”ל – נרתעתי ונזדעזעתי, כי הליבּיראַלים הגדולים, ההומאניסטים האדירים שלהם בּינם לבין עצמם מכנים את היהודים בּשם ז’ידים, וסטראַחוב מטעים, כי אף-על-פי שהוא, שאַפּיראָ, ז’יד, בכּל זאת כמדומה לי, שהוא, אדם הגון – ובו בּרגע טעמתי שמחת-נקם בּמומר". עובדה זו אינה זקוקה לפּירושים. היא מדבּרת לעצמה…

---

יוֹסֵף ראַבּינוֹבִיץ

מאת

שמואל ליב ציטרון

א.

הוא נולד לאבות חסידים בּאוֹרגיוֹב פּלך בּיסאַראַבּיה. בּימי נעוריו, וגם זמן רב לאחר חתונתו, היה נוסע עם אביו בּכל שנה לימים הנוראים אל האדמו“ר מבֶּלז. שם היה ראַבּינוביץ הצעיר מבלה בּ”חצר" כּמעט עד אמצע החורף. בּחשק רב היה חוטף “שיריים” מעל שולחן הרבּי ומשתּתּף בּ“שלש סעודות” ובּ“מלוה מלכּה”, וילמוד להתפּלל מתּוך דביקות עצמה ויחזור בּעל-פּה מלה בּמלה את תורת החסידות. בּשובו מבּלז לביתו התפּרנס מעמל אשתּו, והוא עצמו בּלה כל העת בּבית-התּפלה בּחברת חסידים צעירים שכמותו, כשהוא אוחז מקטרת בּוערת בּפיו ומספּר מעשיות על-דבר הבּעש“ט ו”יהודים טובים“, וטועם בּאמצע יחד עם חבריו מעט משקה ומיני-תרגימא. בּהיותו בּעל-כּשרונות, נתפּרסם בּין החסידים ונעשה “תּקיף” גדול בּ”חצר", עד כי היה הבּלזאי מזמין אותו לעתּים קרובות לבוא אליו, כדי להמלך בּו בּענינים צבּוריים שונים.

והנה קרה המקרה, ובּיום-בּוקר אחד בּא לאורגיוב מלמד מליטא. המלמד, שיצא לו שם בּעיר כגדול בּתּורה, השיג לו תּיכּף תּלמידים אחדים. הוא היה הראשון, שהתחיל משנן לילדי-היהודים בּאורגיובּ את כּתבי-הקודש, דקדוק ולשון-עברית. המלמדים האורגיובים, שהיו חסידים כולם, מהרו והוציאו קול, כי המלמד הליטאי הוא מין ואפּיקורס, שבּא הלום לכתּחילה להטות את ילדי-העברים מדרך הישר, ולפיכך צריך לגרשו מן העיר. המלמדים האלה משכו אחריהם כנופיה של חסידים, וכולם יחד יצאו למלחמת-הקודש על המלמד הליטאי. בּראש הכנופיה הזאת התיצב ראַבּינוביץ. בּלשונו השנונה היה דורש דרשות על אדות המלמד בּכל בתּי-התּפלה אשר לחסידים ובּכל אספה וברחוב ובּכל מקום, שמצא הזדמנות לכך, ויַזהר את הקהל מפּני הליטאי, העלול להעמיד בּסכּנה את חנוך הדור הצעיר. לא ארכו הימים ודרשותיו הביאו לידי-כך, כי גם האבות, שאינם נמנים על החסידים, אשר מסרו את ילדיהם אל המלמד הליטאי, נבהלו, והתחילו אחד, אחד להוציא אותם מ“חדרו”. כראות המלמד, כי תלמידיו הולכים ופּוחתים מיום ליום וכי עוד מעט ויסתּתּמו צנורות פּרנסתו, נמלך בּלבּו, ופּעם אחת בשעה מאוחרת בּלילה, בּשעה שכל בּני העיירה כבר ישנו, הלך אל ראבּינוביץ, ששמע מספּרים אודותיו, כי הוא יושב עֵר בּלילות ומעיין בּספרים הקדושים.

כשנכנס המלמד לביתו של ראַבּינוביץ מצא אותו, אמנם, יושב והוגה לאור מנורה קטנה בספר “הזוהר”. כראות ראַבּינוביץ את האורח המאוחר, שלא חכּה אליו כלל, נבוך קצת בּתּחלה. אבל כרגע קם ממקומו ויושט להמלמד את ידו לשלום ויאמר: – שבא נא; מה לידידי בּחצות-לילה בּביתי?

המלמד, שהיה אף הוא דבּרן מצוין וגם פִּקח בהויות-העולם, הבין מרגע ראשון ואילך לעניין בּדבריו את ראַבּינוביץ כּל-כּך, עד כי לא נסה להפסיק אותו בּדבּורו ונתן לו להמשיך את שיחתו כחפצו ולכל הגה שיצא מפּיו הקשיב בּתּשומת-לב מרובּה. והליטאי נעשה כמעין המתגבּר שאינו פּוסק וידבּר על כתבי-הקודש ועל הנביאים ועל ערכּם הפּיוטי והמוסרי. בּדבּרו מתוך התלהבות כמו שכח המלמד את מקומו ועם מי הוא טוען כּאַן ויעבור לדבר בּרגש על ענין “ההשכּלה”. “משכּיל נסתּר” היה ליטאי זה. כל העת שישב בּאורגיוב הסתּיר את הדבר מעיני הבּריות מיראה, פּן יזיק בזה לפּרנסתו. עתּה, בּשבתּו לבדו עם ראַבּינוביץ, נסחף כל-כך בּזרם השיחה, עד כי קרע, ואפשר שלא מתוך הכּרה, את המסוה מעל פּניו והוציא מפּיו דעות חפשיות מאד על פּרובּלימות-החיים השונות. וראַבּינוביץ ישב כל העת כשפּיו פּעור מרוב התפּעלות ויבלע, ממש, את דברי המלמד “כבּכּורה טרם קיץ”. עולמות חדשים נגלו לפניו, והעולמות האלה כמו נסכו עליו רוח-קסם. בּאחרונה לא יכל להתאַפּק ויאחז את המלמד בּידו ויחלצנה בּחזקה ויאמר בּרגש: ­­

– חן חן לך; עוד יארכו הדברים בּינינו. מחר בּשעה זו אבוא אליך.

כשנפטר המלמד מראַבּינוביץ כבר עלה השחר…

בּלילה ההיא נחתמה תּקופת-החסידות בּחיי ראַבּינוביץ.

ב.

תּחת השפּעת השיחות החשאיות שהיו לו לעתים קרובות עם המלמד, נהפך ראַבּינוביץ ויהי לאחר. נסתּר מעין איש התחיל לקרוא את הספרים העברים החדשים, שעשו עליו רושם כבּיר. מעט, מעט, נטה מדרך החסידים, לא שמר לבוא יום, יום אל בּית-התפלה שלהם, ומנע את עצמו מהשתּתּף בּכנופיותיהם. בּיום אחד יצא הקול בּאורגיוב, כי יוסילי ראַבּינוביץ החל ללכת בּדרך חדשה, והראיה, שהוא טוען בּלי-הפסק, כי צריך וגם חובה היא ללמוד את כּתבי-הקודש, ולא זו בּלבד אלא, שהוא אומר לכּל, כי האב הרוצה, שידע בּנו הנער את כתבי-הקדש, צריך לתתו רק על-ידי המלמד הליטאי… גם על-פי שאר הליכותיו הכירו, כי דבר לאט עמו. פּעם אחת – בּיום-שבּת של קיץ לפנות-ערב – פגשו את ראַבּינוביץ כשהוא מטייל מחוץ לעיר עם המלמד הליטאי! בּזה כבר נגדשה הסאה. תּיכף נמצאו אנשים, שהודיעו את הדבר “בּחצר”. הבּלזאי הזמין מיד את ראַבּינוביץ לבוא אליו, אבל הוא דחה את ההזמנה ולא בא.

עברו ירחים אחדים וראַבּינוביץ הסתלק מן החסידות לגמרי. ותהי זאת המעט ממנו, כי גם יצא בּקהל-עם כמתנגד עצום להחסידים ולחסידות בּכלל. וכשהיה נוהג עד כֹּה לדרוש בּרבּים בּשבחה של החסידות, כן התחיל עתּה משתּמש בּכל הזדמנות שבּאה לידו כדי לדרוש בּגנותה. אבל גם אל ה“מתנגדים” החרֵדים לא נספּח. הוא נעשה “משכיל”. בּהתמדה מרובּה התמכּר אל הלמודיים הכלליים, רכש לו על בּוריה את ידיעת הלשון הרוסית ושאָר ידיעות, וכעבור עת קצרה בּערך עמד בּנסיון בּשעור של מורה בּבית-הספר לעם. בּאותה עת כתב מאמַרים פּובּליציסטיים בּעתּונים העברים, וביחוד בּ“המליץ”, ועל-ידי זה עשה לו שם בּין משכּילי רוסיה הדרומית.

כּרוב המשכילים שבּאותו זמן – שנות השבעים של המאה העברה – כן התמכֵּר גם ראַבּינוביץ אל עבודת הצבּור, ובּיחוד בּמקצוע החנוך, שנמצא בּאורגיוב בסתר המדרגה. על-ידי התעמולה הגדולה והנמרצה, שעשה בּין עשירי היהודים אשר בּעיר, נאסף סכום-כסף גדול לבנין בּית יפה לתלמוד-תּורה. כשנגמר הבּנין מלאו ראשי-הקהלה את ידי ראַבּינוביץ להנהיג בּבית התּלמוד-תּורה את הסדרים הראויים. הוא בּקש ומצא מלמדים ראויים למלאַכתּם ונתן להם את ההוראות הפּדגוגיות הנחוצות. את הוראת הלשון הרוסית קבּל על עצמו בּלי שכר. בּמשך עת קצרה העמיד ראַבּינוביץ את בּית התּלמוד-תּורה האורגיובי על גובה, שהוציא לו שם תהלה בּכל הסביבה. בּשימו אל לב, כי הרבּה מן האָבות שולחים את ילדיהם אל בּית-הספר העירוני הרוסי, מה שגורם להתרשלותם של התּלמידים בּלמודים העברים, השתּדל לפני הרשות המקומית, כי ינָתן לו הרשיון ללמֵד לנערים האלה את כתבי-הקדש ואת הלשון העברית שלא על מנת לקבּל פּרס, והשתּדלותו עלתה יפה.

עסקנותו הצבורית של ראַבּינוביץ נתרחבה עוד יותר לאַחר שעזב את אורגיוב ובא להשתקע בקישינוב. שם מצא לו לעבודתו זו כר יותר נרחב, והתמכּר אליה בּלב ונפש. כּל ימיו חשב מחשבות איך ובמה להיטיב את מצב-היהודים. בשנת 1880 נצנצה מחשבה בּמוחו ויסד חברה למטרת הפצת עבודת-האַדמה בּין יהודי-בּסאַראַבּיה. על-דבר רעיונו זו נשא נאומים הרבּה בבתּי-הכנסיות והמדרשים ובמקומות-של-פּומבי אחרים, והביא לידי-כך, שהתחילו מתעניינים בּאידיאָה זו בּני השדרות הרחבות של אוכלוסי-היהודים בּקישינוב. אז נקראָה על-פי הצעתו של ראַבּינוביץ אַספה בּהשתּתּפות של נכבּדי יהודי-העיר, ובּאַספה זו הוחלט להגיש אל הממשלה בּקשה, לתת את רשיונה ליסוד חברה כזאת. הבּקשה הֻגָּשָה בּצירוף תזכּיר, שנעבּד ונערך על-ידי ראַבּינוביץ. ירחים אַחדים התגוללו גם הבקשה גם התּזכּיר אצל מיניסטר-הפּנים, ובאַּחרונה הודיעו מפּטרבּורג לקישינוב, כי דחה המיניסטר את ההשתּדלות.

ג.

הפּרעות שפּרצו בּיהודים תּושבי נגב רוסיה בּתּחלת שנות-השמונים, עשו על ראַבּינוביץ רושם קשה מאד; הם דכּאו את נפשו בּו עד היסוד. משעה ראשונה ואילך נספּח אל אותם האינטליגנטים, שהתעמקו לחקור בּסבּותיהם של הפּוגרומים ובפּרובּלימה הישראלית בּכלל. הוא היה מאלה, שבּאו לידי הכּרה, כּי כאשר חיו היהודים עד כה, אי אפשר להם לחיות עוד, וכי צריך לבקש דרכים חדשים כדי לגאול את העם העברי ממצבו האָנוש ולבַצֵּר לו עתידות יותר מזהירים. אחרי חשבו מחשבות הרבּה התעכּב לבּסוף על הרעיון, אשר מצא לו את בּטוי הראשון והגמור בּקונטרסו של פינסקר “אַבטואַמאנסיפּאַציה”, כי אין העם העברי יכול להחלץ מצרותיו בּלתּי אם על-ידי רכישת קרן-זוית לעצמו, זאת אומרת: מולדת, ויחדל להיות נע ונד על אדמת-נכר. כך נעשה ראַבּינוביץ אחד “מחובבי ציון” הנלהבים, שראו את עתידותיו של העם הישראלי רק בּאַרצו ההיסטורית, בּארץ-ישראל.

לא אָרכו הימים וראַבּינוביץ יסד בּקישינוב חברה לישוב ארץ-ישראל, לעתים קרובות היה מזמין את החברים לאַספות ומעמיד אותם על ערכּו של רעיון התּחיה העברית-הלאומית ומעורר בּלבּם חבּה להקנינים הרוחניים העבריים, לתּולדות עברה הגדול של האומה הישראלית. דרשות על-דבר חבּת-ציון היה ראַבּינוביץ דורש גם לפני הקהל הגדול בּבתּי-המדרש והתּפלה. כעבור איזה זמן התחיל לנהל תּעמולה בּין אַנשים אמידים בּקישינוב לקנות שטחי-אדמה בארץ-ישראל על-מנת לעבדה ולשמרה בּעצמם. אנשים כאלה נמצאו לו כעשרים בּערך, והללו אספו בּיניהם-כסף מסוים והחליטו לשלוח את האחד מהם לארץ-ישראל ללמוד לדעת שם את תּנאי-ההתישבות ועם זה גם לתור ולמצוא שטח-אדמה לצֹרך חברי-האגודה. אחרי שקלא וטריא בּענין זה נמנו וגמרו לשלוח מתוכם בּתור ציר לארץ-ישראל את ראַבּינוביץ. ראַבּינוביץ הסכּים לדבר, ולמחרת הפּסח נסע לארץ-ישראל.

בּדרכּו לארץ-ישראל סר ראַבּינוביץ לקונסטאַנטינופּל. בּירת-טורקיה היתה בּעת ההיא המרכּז, אשר נאספו אליו השיירות הראשונות של הפּליטים היהודים נגועי-הפּרעות בּרוסיה הדרומית, שנסמכו על שמועות שלא הובררו לאמתּן ויאמינו, כי מחכּים להם שם אנשים טובי-לב, שישלחו אותם לארץ-ישראל.

בּאותו זמן הרבּו העתּונים לדבר על אודות אָציל אנגלי, נוצרי, אוליפאַנט שמו, אשר התרפּק בּחבּה יתרה על רעיון ישוב ארץ-ישראל וגם פּרסם ספר מיוחד, שבּו הוא מברר בּפּרוטרוט מה שיש לעשות כדי להוציא את הדבר לפעלו. זה היה עוד לפני הפוגרומים, קודם שנתעוררה תּנועת חבּת-ציון. לאחר הפּרעות, כשהתחילו היהודים לצאת מרוסיה בּהמוניהם, והזרם הזה נמשך כּולו מאליו לאמריקה, והמהגרים שטפו בּעברם את כל חבל גאַליציה מבּלי היות להם האפשרות החמרית לעשות את דרכּם הלאה – בּעת ההיא בּאו ללבוב ולבּרודי באי-כח של גדולי מוסדות-החסד היהודיים בּמערב-אירופּה, אשר ספּקו להפּליטים את צרכיהם וישלחו אותם לאמריקה. אז בּא מלונדון ללבוב גם אוליפאַנט הנזכּר למעלה עם אשתּו, אשר יחד עם עסקני-היהודים השתּתּפו בּמעשי-הצדקה לטובת המהגרים. אבל המטרה הראשית, שבּשבילה בּא אוליפאַנט ללבוב, היתה, להתבּונן לטיבם של המהגרים ולראות, אם היו הללו מוכשרים לעמוד על הקרקע בּארץ-ישראל. בּלבוב נזדמן אוליפאַנט עם אחדים מגדולי יהודי-רוסיה, כמו הרב הבּיאליסטוקי רבּי שמואל מוהילובר והעסקן הצבּורי המפורסם הז’ורנאַליסטן שאול פּנחס ראַבּינוביץ (שפ"ר), שכבר היו אז מטובי עסקני חובבי-ציון. אוליפּאַנט נכנס אתּם לישיבות חשאיות אחדות בּענין ישוב ארץ-ישראל. בּאותו מעמד בּרר להם את הצעותיו ותכניותיו ויבטיחם, כי בּזמן קרוב נכון הוא לצאת בּעצמו לקונסטאַנטינופּל כדי להשתּדל שם לפני הממשלה הטורקית בּדבר נתינת רשיון להגרה גדולה של יהודים לארץ-ישראל על-מנת להיות שם לאכּרים עובדי-אדמה. עם זה הגיד להם, כי כסף למטרה זו לא יחסר. ואמנם נסע אוליפאַנט כעבור עת מועטת לקונסטאַנטינופּל, ותּיכּף ההחיל בּדבר-ההשתּדלות.

השמועות על אדות אוליפאַנט והתמכּרותו הנלהבת לרעיון תּחית היהודים בּארץ ישראל, התפּשטו בּמהירות הבּרק בּעתּונים, וכנהוג בּצורה מוגזמת ומופלגת מאד. הידיעות הללו, בעברן מפּה לפה, נעשו יותר ויותר פאַנטאַסטיות, יותר ויותר אגדתיות. ספרו קודם כל, כי כתב-הפּקודה מאת השולטן בּדבר מכירת ארץ-ישראל ליהודים, כבר מונחת בּכיסו של אוליפאַנט. על זה עוד הוסיפו לספּר, כי בא אוליפאַנט לקונסטאַנטינופּול עם מיליאַרדים הרבּה כּדי לקבּל שם את פּני המהגרים ולשלחם בּהוצאותיו לארץ-ישראל, ששם כבר הכין בּשבילם אדמה עם כל המכשירים הנחוצים.

לא נפלא הדבר, אם הבּשורות הטובות האלה עוררו בין המוני היהודים בּרוסיה, גאַליציה ורומניה התפּעלות והתלהבות מרובה, וכי על סמך זה לקחו רבּים מהם את צרורם על שכמם ויצאו לדרך. בּעתּונים העברים נסו, אמנם, לצנן את ההתלהבות, ועסקנים אנשי-שם פרסמו בּרבּים אזהרות והתראות, כי לא יהין איש לזוז ממקומו, יען כי עוד לא הוכן כלום. אבל האזהרות האלה לא הועילו. הקהל לא נשמע להן ולא נשאר יושב בּביתו. זה הביא לידי-כּך, כי בּתחלת הקיץ של שנת 1882 נאספו בּקונסטאַנטינופּול אלפי מהגרים, גברים ונשים וטף וכולם בּלי פּרוטה לפורטה ובלי פת-לחם להשיב נפש.

אוליפאַנט כבר ישב אז בּקונסטאַנטינופּול, אבל השתדלותו התנהלה בכבדות ובעצלתים. בּגלל הפּוליטיקה האַנגלית של אותה עת בּמצרים התיחסו בּחצר-המלכות הטורקית בּחוסר-אמון אל האַנגלים, וגם השתּדלותו של אוליפאַנט עוררה שם חשד ידוע. אוליפאַנט כבר הספּיק לבוא בּקשרי-יחוסים עם ספירות-הממשלה היותר גבוהות, אבל מכל לשכה, שפּנה אליה לתשובה, לא יכל להציל דבר; לא השיבו את פּניו וגם לא נתנו לו הבטחה. בּין-כה עפו לאוליפאַנט שאלות טלגראַפיות מאת הרבּה חברות ואגודות ומאת עסקנים צבּוריים מארצות שונות, והוא לא יכול לתת לאיש מהם תשובה בּרורה. עם זה נעשה מצבו קשה מאד בּשל המהגרים, שהיו ימים שלמים צובאים על דלתות מעונו ומתחננים אליו, כי ישלחם לארץ-ישראל ועד שיצאו לדרך לא יתן להם למות בּרעב פה בּקונסטאַנטינופּול. בעת הראשונה פּזר אוליפאַנט מכּיסו כּסף רב לצרכי המהגרים; אבל באחרונה נלאתה ידו מתּת… אז הקימו המהגרים שאון ומהומות, עד כי מצאו שוטרי-הפּוליציה לצורך להתערב בּדבר וישימו עשרות מהם בּמאסַר. מאותו יום ואילך לא נתן עוד אוליפאַנט לאיש מן המהגרים לדרוך על מפתן בּיתו, ומצבם הורע מיום ליום.

ד.

כך היה מצב-הענינים בּשעה שבּא ראַבּינוביץ לקונסטאַנטינופּל. בּנסעו מקישינוב דרך גאַליציה ורומניה שמע שם הרבּה מעשי-פּליאות על אודות אוליפאַנט, ואף כי הבין בּחושו המעשי המפותּח, כי אין להאמין בּכל המסופּר, תּלה בּו, בּכל זאת, תּקוות גדולות מאד. כשבּא לקונסטאַנטינופּל ומצא שם את המוני המהגרים בּמצב נורא כזה, עשה עליו הדבר רושם קשה, שנעשה עוד יותר מעיק לאחר שהרבּה להשתּדל לפני אוליפאַנט, שיקבּל אותו לראיון כדי לשוחח אתּו על-דבר המצב, והשתּדלותו לא הביאה פּרי. בּכל יום דפק ראַבּינוביץ על דלתות אוליפאַנט, הריץ אליו מכתבים וכרטיסים, הציג את עצמו לפניו בּתור ציר שלוח מחברה וז’ורנאַליסטן, אבל לשוא; כמו סכך לו אוליפאַנט בּענן, ולא נראה לאיש. זה הכעיס את ראַבּינוביץ מאד. לפני צאתו מקישינוב עשה חוזה עם חברי-האגודה, כי אך יבוא לקונסטאַנטינופּל יראה ראשית לו לראות את אוליפאַנט ולהודיע להם תּיכּף את מצב הדברים בּנוגע לרעיון ישוב ארץ-ישראל, בּשביל שידעו את אשר לפניהם לעשות. בּאין בּרירה הוכרח ראַבּינוביץ לפרנס את עצמו בּידיעות שקבּל מן הצד, ובּיחוד מפּי המהגרים, שנפשם מרה להם מאד על אוליפאַנט, אשר חשבו אותו, שלא בּצדק, למקור כל צרותיהם וענויי-נפשם. הדברים ששמע ראַבּינוביץ מפי המהגרים, השרו אותו בּמעמד-רוח מדוכּא מאד. בּהיותו מטבעו נלהב-המזג כּתב תּחת השפּעת מצב-רוחו זה מכתּב ארוך אל “המליץ” על-דבר רשמי-ישיבתו בּקונסטאנטינופּל. בּמכתּבו זה הפּיל את אוליפאַנט ממרום-גבהו והמעיט את דמותו עד לדמות של אדם פּחות מבּינוני, הרוצה למלא תּפקיד של משיח, ושכנראה אינו אלא משיח-שקר. בּסוף מכתּבו הזהיר ראַבּינוביץ את היהודים התּמימים מהסמך על אוליפאַנט, יען כי לא איש שכמותו עלול להביא טובה להענין.

מכתּבו של ראַבּינוביץ בּ“המליץ” הטיל בּמחנה עסקני חובבי-ציון סער גדול של התמרמרות וכעס. מכל עברים התחילו ממטירים בּ“המליץ” מחאות נמרצות מאד נגד מסקנותיו של ראַבּינוביץ ביחס לאוליפאַנט. מחו גדולי העסקנים לא נגד ראַבּינוביץ בּלבד, כי אם גם נגד צדרבּוים עורך “המליץ”, על שהרשה לעצמו לפרסם בּ“המליץ” כתב-פלסתּר כזה על אוליפאַנט, שהוא אחד מאוהביו הנאמנים של העם העברי ומסור בּהתלהבות עצומה לרעיון “חבּת-ציון”. צדרבּוים הדפיס אז בּ“המליץ” מאמר חריף מאד נגד ראַבּינוביץ בּשם “מה עכרתּנו!”. המאמר הזה אופיי מאד בּתּחלתו ליחוסו של צדרבּוים לראַבּינוביץ, ועל-כן הריני להביא ממנו איזו דברים:

“מה עכרתּנו! בּמלים האלה נפנה אליך האיש, אשר קראנוך בּשם “ידידנו” יוסף ראַבּינאָויטש מקישינוב: מה גמלנוך רעה בּמשך חמש-עשרה שנה עשר ידעתּנו, כי משכתּ אותנו בּרשתך לחטוא ולהחטיא אתּ הרבּים לחשוד בּכשר ולהכאיב לבבות אלפי לבבות אלפי ישראל? איך לקחך לבך, אם עבר עליך רוח רעה לעקש הישרה, לעשות לשמצה בּקמיו ובמאהביו את “המליץ”, אשר חובבתּ תמיד ותּהי בּין סופריו ומחזיקיו הנאמנים, – את “המליץ” אשר בּרוב עמל ויגיעת-בּשר ורוח קנה לו שם לשומר אמונים ודובר אמת בלי משוא-פּנים, למקנא קנאת-עמו ואמונתו, ואתּה הבאת עליו קללת כל מעריציו ותּתּן תואנה בּפי משנאיו לדבּר עליו ועלינו סרה, כאשר הסכּן הסכּינו אחינו לשמוע לקול מוציאי-דבּה…”

ראַבּינוביץ נסה אחרי-כן להצטדק בּ“המליץ” ולהוכיח, כי לא היתה, חלילה, כּוונה זרה נגד עיניו וכי לא היתה מטרתו כלל להעליב את אוליפאַנט, כי אם לעצור בּעד זרם ההגרה לארץ-ישראל עד אשר יתבּרר המצב. אבל עמלו היא לשוא. שמו הטוב אבד לו בּין-לילה. עוונו כמוציא דבּה והולך רכיל נכתם, ואין להשיב.

ה.

מבּלי דעת את הצפוי לו בּעטיו של מכתּבו הקונסטאַנטינופּולי, נסע ראַבּינוביץ ממטרפּולין הטורקית לארץ-ישראל. הוא בּקר את ירושלים ומקומות אחרים, ומראה עיניו עשה עליו רושם לא טוב. בּהמצאו עדיין כּולו תחת השפעת מצב-רוחו המדוכא, שלוה אותו בּצאתו מקונסטאַנטינופּל, הביא זה לידי-כך, כי לא עשתה עליו ארץ-ישראל את הרושם, אשר הכּה לו, ואחרי שבתּו בּה לא יותר משני שבועות רפו ידיו כל-כך, עד שלא חשב עוד על-דבר קנית קרקעות בּעד החברה הקישינובית, וישב לביתו בּידים ריקות ובּמפח-נפש.

רק בשובו לקישינוב נודע לו דבר הרעש הגדול, שהטיל מכתבו הקונסטאַנטינופּולי והמלחמה הקשה, שהתחילה נגדו מכל צד. כמו שכבר ספּרתּי למעלה נסה תיכף להתנצל בּ“המליץ” ולהחליש את רושם הפּגיעות, שפּגעו בּו. אבל כל אותו המאורע שלא צפּה לו, הרעיש אותו מאד וזעזעה את עצביו. זעזועי-רוחו אלה הטביעו את חותמם על הדין-והחשבּון, שהרצה לפני חברי-האגודה על-דבר תוצאות מסעו לארץ-ישראל ושבּקר בּו בקורת קשה וחריפה מאד את רעיון ישוב ארץ-ישראל בּיסודו וסימן אותו כפאַנטאַזיה ריקה, שלא על ידה עלולה להפּתר הפּרובּלימה של עתידות-היהודים. הדין והחשבון שלו גרם, כי תיכף נהרסה החברה וזמן רב אחרי-כן לא יכול איש בּקישינוב לפצות פּה ולדבּר על אודות חבּת-ציון.

מאותה שעה ואילך נראו בּראַבּינוביץ עקבות מהפּכה פּנימית נמרצת מאד. קודם כל התחיל מתרחק מכל עסקנות צבּורית והשתּתּפות בּחיים הפּומבּיים בּכלל. הוא פסק מקחת חלק בּכל המוסדות הצבּוריים, הוקיר רגליו מאספות-הקהל ולא התעניין בּכל דבר יהודי. נקל היה להכּיר בּו, כי הוא מצומצם בּתוך עצמו ומתיחד עם נשמתו, וכי הולך ומתפּתּח בּו פּרוצס נפשי ידוע, שסוף, סוף יתגלה ויתגלם בּמעשים מוחשיים ובצורה רֶאַלִּית.

לא אָרכה העת ובקישינוב התחילו להתבּונן, כּי ראַבּינוביץ יוצא ונכנס לפרקים בּבית הכהן הפּרוטסטאַנטי פּאַלטין, שהיה מפורסם בעיר בּתור מיסיונר בּעל-מרץ. בּתּחלה עמלו הבּריות לדעת, איזו שייכות יכולה להיות בּין ראַבּינוביץ ובּין המיסיונר? אבל לא עברו ימים מועטים והדבר נתבּרר. מפּי אותו המיסיונר גופו נודע, כּי ראַבּינוביץ הורה והוגה אידיאה חדשה: ליסד כּתּה של יהודים נוצרים, כּלומר של יהודים, שתּורת הנצרות מזדווגת אצלם עם יסודות היהדות. עברה עוד עת ידועה וראַבּינוביץ התחיל דורש בּרבּים, כי כדי שיחלצו היהודים מצרותיהם עולמית, אין להם עצה אחרת בּלתּי אם להקל את התערבותם בין הנוצרים. בּאותו זמן פּרסם ראַבּינוביץ בּלשון העברית שלשה-עשרה עיקרים מתּורתו החדשה. על-פּי העיקרים האלה צריכה הכּתּה החדשה למלא מכל מצוות התּורה רק את השתּים הללו: מילה ושבּת; כל יתר המצוות צריכות להחשב כמשא מיותּר ולהבּטל. כיחוסיו בּימי-נעוריו אל החסידות, ואחר-כך אל ההשכּלה ובּאחרונה לחבּת-ציון, כך התמכּר עתה ראַבּינוביץ בּכל לב ונפש אל תּורתו החדשה, ונעשה מיסיונר פּשוט. בּמשך שנה עלתה בּידו למשוך לכתּתו קרוב למנין של יהודים. אז השתּדל וקבּל מאת מיניסטר-הפּנים את הרשיון לפתוח בּית-תּפלה מיוחד. בּחדש דצמבר שנת 1884 פּתח ראַבּינוביץ את בּית-התּפלה בּשם “בּית-לחם”. בּבית-התּפלה הזה היו מתפּללים בּלשון העברית, וראַבּינוביץ היה דורש בּיהודית על-דבר הנצרות. לפּרקים היה נושא שם נאומים גם הכּהן פּאַלטין. אבל נסיונו של ראַבּינוביץ בּעבודתו המיסיונרית לא עלה יפה; מספּר מבקרי בּית-התּפלה אשר לו, היה מעט מאד. לא הועילו סכומי-הכּסף המסוימים, שקבּל מאת המיסיונרים כדי לשחד בּהם את היהודים בּשביל שיסכימו להכּנס אל הכּתּה שלו.

עברה עוד שנה אחת וראַבּינוביץ נתגלה בּפּרצופו האמתּי. הוא נסע לליפּסיאח ושם בּא בּברית האמונה הפּרוטסטאַנטית. בּשובו לביתו השפּיע על עשרת המתפּללים בּבית-תּפלתו ונעשו פּרוטסטאַנטים אף הם. עוזר חרוץ על יד ימינו בּתּעמולה המיסיונית היה אחיו הצעיר – אפרים-יעקל שמו. אפרים-יעקל זה היה עומד בּחוץ ומושך, ממש, את האנשים בשרוֻלם אל בּית-התּפלה אשר לאחיו. אבל גם הוא לא הצליח. ההמון היהודי בּקישינוב לא נתן את עצמו להלכד בּרשת והתייחס לחדושיו של ראַבּינוביץ בּקרירות-רוח. ראַבּינוביץ נראה בּחוץ לעתּים רחוקות מאד, ובּהֵראותו לפּעמים בּרחוב, צמחה מיד כמו מתּחתתּה להקת נערים, שהיו רצים אחריו וקוראים בּקול: “מומר להכעיס!” “זקן אשמאי!” פּעמים רבּות אירע, כי הנערים הציקו לו כל-כך, עד שהוכרח לבקש לו חסות אצל שוטרי-הפּוליציה.

אבל ראַבּינוביץ לא שם לב אל הדבר. הוא היה אומר: אין דבר; בטוח אני, כי-שְעַת-אמונתי עוד תּבוא, ובית תּפלתי יהיה בּית-תּפלה לא רק ליהודי-קישינוב, כי אם גם לכל היהודים. את הדברים האלה היה מוציא בּכל פּעם מפּיו בּתמימות קדושה ובהתלהבות עצומה. תקותו נתחזקה עוד יותר לאחר שהתחיל לקבּל עזרת-כּסף מאת הממשלה הרוסית. וככֹל שנעשה בּטוח יותר בּהצלחת מפעלו, כּך ערך בּיתו פּאר והדר את “עבודת-הקדש” בּבית-התּפלה שלו. בּיום השבּת, בּשעה העשירית בּבּקר, היה בּא עם בּתּו העלמה בכִּרְכָּרָה אל בּית-התּפלה ומביא אתּו ספר תּורה קטן. אָז היתה מתחלת “העבודה”. ראַבּינוביץ היה קורא פּרשה אחת בּתּורה, ואחרי-כן היה נושא נאום בּלשון היהודית, שהיה מצייר בּו את העתידות המזהירים, הנשקפים ליהודים המומרים בּעולם הזה ובעולם הבּא. בזה היתה מסתּיימת “העבודה” ועשרת המשומדים היו מתפּזרים איש, איש לביתו לאכול את ה“צולנט” של שבּת… ראַבּינוביץ דאג לטובת בּאי בּית-תּפלתו גם לאחר מותם. הוא השתּדל לפני הממשלה וקבּל ממנה את הרשיון לקנות חלקת-אדמה לשדה-קברות מיוחד.

אבל לא זמן רב נשאו ראַבּינוביץ ובני-כתּתו חן בּעיני ממשלת-רוסיה. הפרוקורור של הסינוד הקדוש, פּובידונוסצוב, שקֵרב אליו בּתחלה את ראַבּינוביץ, התחיל מתרעם עליו אחר-כך בּשביל שהוא והנגררים אחריו התנצרו לא בּתור פּראַבוׂסלאַבים, כי אם בּתור פּרוטסטאַנטים, מעט, מעט התחילו יחוסיו לראַבּינוביץ הולכים ומתרופפים, עד שנפסקו לגמרי, מאָז נשאַר ראַבּינוביץ בּלי תּמיכה, וזה הביא לידי-כך כי ה“מנין” שלו התחיל מתפּזר מעט, מעט, ובאַחרונה לא נשאַרו בּו בּלתּי הוא עצמו עם אָחיו אפרים-יעקל.

זה דכּא את רוח ראַבּינוביץ עד היסוד. מרוב עגמת-נפשו נכנסה בּו מרה שחורה והוא נעשה מלאַנכולי, הוא התהלך כּצל ומיום ליום אָפסו כּוחותיו. בּשנת 1889– הוא כבר היה אָז זקן מופלג – מת.

ספּרו אָז, כי לפני מותו בּקש, כי יקבּרוהו בּבית-העלמין אשר ליהודים. אבל לבקשתו זו התנגדו גם החברה-קדישא גם הפּוליציה הקישינובית…

---

ולאדימיר וואסיליוביץ פיאודורוב

מאת

שמואל ליב ציטרון

א.

שמו היהודי היה: צבי הירש גרינבוים. הוא נולד בשנת 1815 בערך בעיירה קוטרבּורג, בּפּלך וואָהלין, לאבות עניים מן החרדים, אשר מתו עליו בּילדותו. מאז גֻדל בּבית דודו המלמד, שמסר אותו אל בּית התּלמוד-תּורה שבּעירו. עוד בּילדותו נגלו בּו כּשרונותיו המצוינים. בּמלאת לו שתּים-עשרה שנה כּבר נתפּרסם לעילוי. אז שלח אותו דודו לדובּנה, שהיתה מפורסמת בּאותה לעיר של תּורה וחכמה. שם נכנס אל הישיבה ונעשה מתמיד.

בּעת ההיא ישב בדובּנה למדן מופלג ובעל השכּלה מרובה, שהיה מפורסם לתהלה בּכל רוסיה הדרומית – ואָלף אדלסון שמו. בּיתו של אַדלסון זה היה בּית-ועד למשכּילים שבכל הסביבה. לשם היו מתכּנסים כל תּופשי-התורה, שצמאו בּחשאי להשכּלת-אירופּה. פּני צעירים כּאלה היה אדלסון מקבּל בּחבּה יתרה וממציא להם תּמיכה מוסרית. בּעיר נחשב לאפּיקורס והיראים מנעו את בּניהם מהיות לו אתּו שום מגע ומשא, ובכל זה נהגו בּו כולם מנהג דרך-ארץ.

על-פּי עצת אחד מחבריו נכנס גרינבּוים בּליל-חורף אחד לבית-אַדלסון ומצא שם קבוצה של צעירים שישבו עסוקים בּשיחה בעניני-השכּלה. שיחת-הצעירים משכה אליה את לב גרינבוים. מפיהם נודע לו זה עתה לראשונה, כי מלבד הגמרא עוד ישנם גם עניני-למוד אחרים, שנחוץ לאדם לדעתּם. אַדלסון עצמו עשה על גרינבּוים רושם כבּיר מאד, ומאז נעשה מבּאי בּיתו התמידיים – בּשעה מאוחרת בּלילה, כמובן, כּדי שלא ירגישו בּו היראים. מושפּע מבּקוריו אלה התחיל גרינבּוים עוד בּלמדו בּישיבה קורא בספרי-השכּלה, ובאותו זמן למד בּעצמו גם ידיעות כּלליות. אַדלסון המציא לו מורה בּחנם וגם את ספרי-הלמוד הנחוצים, ואשמורה אחרי חצות הלילה, בּשעה שכל תושבי דובּנה כבר היו שקועים בשֵנה, עוד התנועע גרינבּוים לפני ה“עמוד” שבבית-הישיבה על פני ספר-השכּלה או ספר-למוד.

הישיבה כבר נעשתה צרה לגרינבּוים, ואף-על-פּי-כן לא עזב אותה עדיין. בּעת ההיא – והוא היה אז רק בּן שמונה-עשרה שנה – כבר נתפּרסם בּין הלומדים לבקי בּש"ס ופּוסקים ויחכה להסמך בּקרוב לרבּנות. בּאותו זמן טפּח בּלבּו את הרעיון, שנעשה לו אידיאַל, אשר הסכּים עליו גם אַדלסון, להשתּדל ולקבּל בּאחת הערים משרת רב ולהשפּיע בּכּח האַבטוריטט שלו על העם, שיטה אוזן לדרישות הזמן ולא ידחה מפניו את ההשכּלה החילונית. לפיכך הוסיף ללמוד בּישיבה מתוך התמדה מרובה, עד שסמך אותו הרב הדובּנאי להוראה. אז התחילו לדבּר בּו נכבּדות, וכעבור עת קצרה נמצא אדם עשיר בּעל-אחוזה בּסביבת המקום, שלקח אותו לחתן לבתו. אחרי חתונתו התישב גרינבּוים עם אשתו הצעירה בדובּנה, ומשם צפּה לכּהונת-הרבּנות בּאשר ימצא. בּין כה ישב בּבית-המדרש ועסק בתּורה, ובביתו הגה בּספרות העברית התּיאולוגית-פילוסופית של ימי-הבינים וגם בּמדע ובפּיוט העברי משנים קדמוניות עד העת החדשה. עם זה שקד גם על למודי-חול.

עברו שתּי שנים. גרינבּוים נעשה אָב לשני ילדים, ומשרת-רבּנות לא מצא עדיין לפניו. בּתּחלה הצטער על הדבר מאד; אבל מעט, מעט הסתּלק משאיפת-הרבּנות, עד שנואש ממנה לגמרי. אז החליט בּנפשו לכונן לו מעמד בּחיים בּעזרת השכּלת-חוץ. בּיום בּוקר אחד עזב את דובּנה ויסע לקאַמניץ-פּודולסק, ושם נכנס אל המחלקה השביעית של הגימנאַזיה.

ב

עוד בּשבתו על ספסל הגימנאַזיה בּקאַמניץ החליף גרינבוים מכתבים בּעניני המדע העברי עם גדולי המלומדים היהודים ברוסיה הדרומית ובגאַליציה הקרובה לה, וביחוד עם ר' יצחק בער לווינזון (ריבּ"ל) ועם המשורר העברי גוטלובּר. בּאותה עת נתעורר בּספירות הממשלה קטרוג גדול על התּלמוד. גרם לכך מומר ידוע, שהיה מגדולי שונאי ישראל, אשר טמקין שמו, מחבּר הספר המיסיונרי-אנטישמי “דרך סלולה”, שמצא חן בּעיני הקיסר ניקולאי הראשון. קרוב היה אז הדבר, שיאסרו להדפיס את התּלמוד. כדי להגן על התּלמוד תרגם גרינבּוים – כשהוא לומד עדיין בּגימנאַזיה – ללשון רוסיה את המסכת סנהדרין מתחלתה ועד סופה ויכתּוב לתרגומו הקדמה גדולה על-דבר ערכּה ומהותה של הגמרא. גדולי המלומדים העברים מצאו את התרגום למעשה ידי אמן, אף נמצאו אנשים נדבנים בּעלי-ממון, שחפצו לפרסם אותו בּדפוס בּהוצאותיהם. אבל הצנזורה לא נתנה אז את רשיונה להדפסת הספר, ומסכת “סנהדרין” בתרגומו של גרינבוים נשארה בּלתי-מודפסת עד שנות השבעים התּיכונות. בּאותו זמן תרגם גרינבּוים לעברית את ספרו של מנדלסון “ירושלים” שנדפס בּקצה שנות השבעים בּהוצאתו של סמולנסקין בעל “השחר”. אבל גרינבּוים קרא את עצמו על תרגומו בּעילום שמו “שוחר טוב לישראל”.

אל הגימנאַזיה הקאַמניצית נכנס גרינבּוים במחשבה תחלה, כי לאחר גמרו בּה את חוק למודו, ישתּדל לקבּל משרת מורה בּאחד מבּתי-הספר החדשים, שפּתחה אז הממשלה לילדי-העברים. בּעת ההיא עוד נמצאה הנהגת עניני בּתי-הספר ליהודים מיסודה של הממשלה בּידי הד"ר לילינתּאַל המפורסם, אשר עבר אז למסעיו בּערי-התחום כדי לעשות תּעמולה להשכּלה בּין אוכלסי-היהודים. כּשיצא גרינבּוים מאת הגימנאַזיה הקאמניצית פּנה ללילינתּאַל זה בּמכתּב-בּקשה, כי יקבּלוהו למורה בּאחד מבּתּי-הספר. מסבּות, שלא נתבּררו עד כה, לא מלא לילינתּאַל את בּקשתו זו של גרינבּוים, ולא עוד, אלא שגם עבר בשתּיקה על מכתּבו. זה הביא את גרינבּוים בּמבוכה גדולה, כי נעשו לאַל כל תקותיו יום אחד, והוא היה עלול להשאר בּלי כל מעמד בּחיים. סוף דבר היה, כי אחרי מלחמה פּנימית קשה וארכּה החליט להמיר את דתו כדי להתקבל לאוניברסיטה.

גרינבּוים, שנקרא לאחר שנשתמד בּשם: וולאַדימיר וואַסיליוביץ פיאודורוב, נכנס אל המחלקה הפילוסופית של האוניברסיטה הקיובית. משעה ראשונה ואילך היה לו השמד רק אמצעי להשיג בּו את מטרת-חייו: להיות להועיל לעניני-ההשכלה של העם העברי. ולמטרתו זו נשאר פיאודורוב נאמן ומסור בּכל ימי חייו. בּכל תּנאי מצבו, שנשתּנו חליפות, עמד תּמיד על המשמר והגין על עניני-היהודים, והיא שעמדה לו, כי גם לאחר שנעשה מומר, לא הפסיקו כל אוהביו וידידיו מקרב המלומדים העברים את יחוסיהם אליו, וכאלו לא אירע דבר בּינתּים הוסיפו לבוא אתּו בּכתובים בּדברי תּורה וחכמה.

עוד בּהיותו תּלמיד האוניברסיטה נתגלה בּפיאודורוב כשרון-סופרים מצוין. הוא נעשה אז עוזר בּמערכת העתון החצי-רשמי “קיובּלאַנין”. את כל מאמריו כתב רק בּעניני-היהודים, וביחוד בּשאלת בּתי-הספר. הוא הציע הצעות ותכניות שונות איך להעמיד את השכּלת היהודים בבתּי-הספר על הגובה הראוי. הוא התעניין הרבּה בּשני בּתי-המדרש לרבּנים, שהתקיימו אז בּווילנה ובז’יטומיר. מאמריו של פיאודורוב עשו תמיד רושם נמרץ, ובהספירות הבּיורוקראַטיות הגבוהות אשר בּקיוב היו מתחשבים אתם בּכל פעם.

בּגמרו את חוק למודו בּאוניברסיטה הקיובית קבל פיאודורוב משרה אצל הגנראַל-גובּרנאטור הוואָהליני בּתור פּקיד לענינים מיוחדים. גם ממשרתו זו הפיק פיאודורוב תועלת לצרכי-היהודים. הוא, פיאודורוב, היה המעורר לעריכת מכתב-החוזר המפורסם, אשר שלח הגנראל-גובּרנאַטור הוואָהליני בּשנות הששים לשורה שלמה של יהודים אנשי-שם עסקנים צבּוריים, מלומדים וסופרים, בּהצעה, שיחוו את דעתם בּשאלות אחדות, הנוגעות לחיי-העברים. פיאודורוב היה גם מחבּר גליון-השאלות שנספּח אל מכתב-החוזר הנזכר. בּהיותו חובב הלשון העברית וספרותה, בּקש בּיחוד להטיב עם סופרים כשלום יעקב אַבּראַמוביץ, גוטלובּר, צווייפל, יעקב אייכנבּוים ואחרים, שהיו בּעת ההיא נושאי-משרה בּתור מורים בּבתּי-הספר ליהודים מיסודה של הממשלה.

בּתור פּקיד עובד בּלשכּת-הסופרים של הגנראַל-גובּרנאַטור עשה פיאודורוב טובות הרבּה עם האַדמורי“ים ו”יהודים הטובים" אשר בּאוקראַאינה, שבּעת ההיא, בּתקופת ממשלתּו של אלכּסנדר השני, היו מתעוררים על אודותם לפעמים אצל הרשות שאלות וספיקות שונים. האַדמורי"ים היו משבּחים ומקלסים את פיאודורוב ומבטיחים לו חלק גדול לעולם הבּא, ויש שעל סמך הבטחה זו היה מקבּל מהם בּינתים עד לחשבּון מנה יפה בּמזומנים…

פיאודורוב עצמו היה מספר, כי בּעת הראשונה היתה לו האמונה הפראַבוסלאַבית כּאגוז שקשה לפצחו. עשר שנים התאבּק עם גועל נפשו למאכּלי-טרפה, וחמש-עשרה שנה עברו קודם שלמד לבּטא כהלכה את ה“ריש” הרוסית. “עתּה – כך היה אומר – כּמדומני, שאני גוי גמור, אבל עדיין אינני מגיע בּבחינה זו אפילו לקרסוליו של “הסאַחאַר מאָראָזעני” (מוכר נופת של קרח) שבּשוק”. ופיאודורוב כבר היה בּאותו זמן “יועץ הממשלה בּפועל”…

ג.

בּראשית שנות השבעים נתמנה פיאודורוב למבקר ספרי-ישראל בּוואַרשה. מבאי-בּיתו התּמידיים בּעת ההיא היו: חיים זליג סלונימסקי, יצחק גאָלדמאַן, אליעזר צווייפל ועוד אחדים מזקני-המשכּילים, שאָהב לשוחח אתּם בּדבּרי-תורה ובמילי-דעלמא ולספּר להם מזכרונות ימי-חייו.

בּכלל היה פיאודורוב צנזור מחמיר מאד, אבל כיוצא מן הכלל נהג תּמיד להקל בּנוגע להעתּון “הצפירה”, שיצא אָז על-ידי חיים זליג סלונימסקי, יש אשר נמצאה בּ“הצפירה” “סירכא” זו או אחרת, ומהרו לבוא לפיאודורוב העורך חז“ס מצד אחד והמדפּיס יצחק גאָלדמאַן מצד השני, והיו מתאוננים לפניו על הקושי ועל ה”הוצאות הגדולות" שהתּקון גורם, ואָז היה מוַתּר על דעתּו ואומר: מילא, אם מתעקשים אתּם להעמיד על דעתכם, אתּן רשות, אבל דעו, שאתּם אחראים לפני פּטרבּורג, ושהרשות, שאני נותן, עדיין איננה פּוטרת אתכם מעונש, וסופכם יהיה בסיבּיר! אבל מניח אני דבר זה לפּטרבּורג; ידי בל תהי בכם, הלא אנשים אַחים אנחנו!

נחום סוקולוב מספר על-דבר פיאודורוב מבקר “הצפירה” את העובדות הללו:

“פּעם אַחת עכּב פיאודורוב אחד ממאמרי. עדיין לא הייתי אָז עוזר קבוע בּמערכת “הצפירה”. אַך שלחתי לעתּים מאמרים ממקום מושבי אָז ממאַקוב. המאמר נגע אל הכּתּות הדתיות שבּרוסיה. ועיקרו נעתק, מקצתו מאנציקלופּדיה ומקצתו ממה”ע “ספ”בּ וויעדומוסטי“. בּאתי לעתים קרובות לוואַרשה, ואָז הלכתּי לפיאודורוב לשאול אותו ע”ד גורל מאמרי. הוא הקפּיד עלי מאד: כּיצד אתה יכול לכתוב דברים כאלה?

בּתור תשובה הראיתי לו את המקור.

– כן – אמר בּצחוק – צריך לשלוח את הכּותב הזה לסיבּיר. אני יכול לאסור, אף-על-פּי שפלוני התּיר, מפּני שאין מביאין ראיה מן ההיתּר. אבל מכּיון שהמאמר כבר נדפּס, אתיר להדפּיס את מקצתו.

את רוב המאמר מחק, ואת מקצתו התּיר לדפוס.

– אם רוצה אתּה לדעת את ענין הכּתּות כהלכתו – הוסיף לאחר – שב ואבאר לך.

ואָז התחיל לספּר דברים מלבבים מאד על אדות הסובוטניקים והגרים, וגם על שאַר הכּתות, בּמה הן מסכּימות עם הפּראַבוסלאַביה, ובמה הן חולקות עליה, והיה מתּבּל את דבריו בּמילי דבּדיחותא, וסיים: דברים אלה הם חשובים, אבל – לא ניתנו להכתב. כתבו “ידיעות העולם והטבע!”

– פּעם אחרת – ואני כבר הייתי אָז כמעט בּקביעות בּווארשה – נקראתי לבוא אליו. כתבתּי אז איזו דברים מדיניים, אחרי מלחמת רוסיה ותוגרמה, והוא רצה לדון עמי ע“ד הסגנון. הוא ערך עמי אָז כמו בחינה, מפּני שהיה מתאונן על קלקול השפה במכה”ע. הוא רצה, שהכל יהי כתוב כסגנונו בּהעתקת “ירושלים”.

– כּיצד תּכתּוב בּעברית: “פעראַנטוואָרטליכעס מיניסטער-יום”? – שאל.

– מיניסטריום העתיד ליתּן דין וחשבּון! – לא נועזתי עוד אָז לתרגם במלה אחת: אַחְרָאִי.

– טוב; וכיצד “קאָנסטיטוציאָנעלא רעגירונג”?

– ממשלה מוגבּלת!

– טוב, וכיצד “קאַבּינעטס-פראגע”?

– שאלת קיום המיניסטריום.

– לא – מחה – דבר זה איננו מובן. צריך לכתוב כּך: אם רצון רוב הנבחרים, שהמיניסטריום (הקאַבּינט) יסור מפּקודתו או לא, ואז תּפּתר השאלה, אם יוותּרו הנבחרים על דעתּם ויבטלו רצונם מפני רצון המיניסטריום, ישאר המיניסטריום על כּנו, ואם לא – יתּנו הנבחרים למיניסטריום חופשה על-ידי גלוי אי-אמון.

– אבל – אמרתּי – הלא זה הוא מאמר שלם!

– כך צריך – גזר – כל זמן שאין לנו עוד מלים קצרות.

"לא יכלתּי להמשיך את הוכּוח עם האדון הצנזור. והוא הוסיף לשאול: אָבּשטיממונג, אולטימאַטום, נייטראַליטעט, פּרעלימינאַריען, אָפפענסיווע, דעפענסיווע, אַריסטאָקראַטישע רעגירונג, דעמאָקראַטישע רעגיערונג, סטאַטוס-קוואָ, סטאַטוס קוואָ אַנטע, רונדשרייבּען, דעמאָנסטראַציאָן, קאָנדיציאָ סינע קוואַ נאָן, עטאַטסדעבאטטע, אינטערנאָציאַנאלעס רעכט, בּונדעס-ראַטה, גענעראַלשטאַב, אידענטישע נאָטע?

“ואני השיבותי: עמידה למנין, התראת-מלחמה, מצב-הבּינים, ראשי-פּרקים, מלחמת-תּנופה, מלחמת-מגן, ממשלת האפרתים, ממשלת עם-הארץ, מצב ההוה כמו שהוא, המצב שהיה מקודם, מכתב סובב, גלוי דעת ע”י מעשה, תּנאי בּני גד ובני ראובן, משא ומתּן ע"ד הוצאות והכנסות, הנימוס שבּין מלכות לחברתּה, סוד מועצות הבּרית, ראשי-המטות, כּתב-הנשתּוָן!

"הזקן נתפּעל ונשק לי על ראשי. בּיחוד שמח על “ראשי המטות” ועל “כּתב-הנשתּון”. ראיתי כמו דמעות נוצצות בּעיניו. אם כן, אפשר בּאמת לכתוב הכל בּעברית: נפלא! נפלא!

"מני אז הקל מעט. העברי שבּו נצח את הצנזור שבּו, אבל לכתוב על-דבר חיי-היהודים לא פּתח פֶּתח אפילו כחודו של מחט. תּיכּף נעשה סניגור קטיגור. חירות נתן רק לפּוליטיקה ולידיעות העולם והטבע. זוכרני, שפּעם אחת שלח אלינו המשכּיל הזקן אברהם קופּרניק מקיוב מכתּב ארוך על-דבר עניני עמנו בּעיר ובּמחוז עם הרבה ידיעות ותּוכחות-מוסר כנגד קלקולים וכו'' – מחק הכל, וכתב על הגליון: הדין עמו, אבל אין לטפל בדברים כאלה בּדפוס.

– אוהב אני – היה אומר – מאמרים כ“ממלכת סיאַם ויושביה”.

– אבל מה ליהודים שלנו ולממלכת סיאַם? – שאלהו סוקולוב.

על זה ענה פיאודורוב:

– את אשר בּביתם, בּבּרדיטשוב, הם יודעים, וצריך להודיע להם רק דברים שמחוץ להם, שאינם יודעים.

ד.

סופו של פיאודורוב-גרינבּוים היה מעציב מאד. בּהרגישו, כי רגעיו ספורים, שלח לקרוא אליו את סלונימסקי. על-דבר בּקורו האחרון הזה אצל פיאודורוב, מסר סלונימסקי למכּירים את הפּרטים האלה:

– הרגשתּי, שהוא חש את עצמו עזוב ואומלל. היה שרוי אז בּלא אשה ובלא בּנים, הבּנים יצאוהו מכבר. כנראה הציקה לו המחשבה על-דבר כל אותם סדרי-ההלויה וכל אותו הפּולחן, שיהיה לפני מותו ואחריו. בּכל יום קרא אלי לבוא אליו, כאילו רצה למסור לי איזו דברים, או למצוא מחסה ומקלט… פּעם אחת אמר לי, כי כשיבואו בּניו ולא ימצאוהו עוד בּחיים, הוא מבקש למסור להם, לבּל יעשו תכונה גדולה בּהלויתו, ולבל יבנו מצבות גבוהות, אך ישימו אות על קברו. בּיום אחד באה השמועה שמת. הלכתּי שמה, וכבר לא יכולתּי להכנס מפּני הפּולחן. נפתּחה הדלת, וארא את צבי גרינבּוים מוטל מת, ועל לבּו צלב גדול, והפּאָפּים מקיפים אותו.

– לאחר איזה זמן – כּך סיים סלונימסקי – בּא בּנו, ואז אנוס הייתי ללכת עמו לחצר-הקברות ולכתת שם את רגלי בּין הקברים להראות לו איה קבור אביו. אלה היו לי יסורי-גיהנום.

---

ניקולאי (נחמן) אוסיפוביץ' פרוז'נסקי

מאת

שמואל ליב ציטרון

א.

פרוז’אנסקי, מספר רוסי על - פי אומנתו, היה מאותם המומרים, אשר משעה ראשונה ואילך לאחר מעשה-הבגידה שלהם לא פסק מכרסם אותם כתולעת רגש של חרטה, שלא הסתירו אותו מאיש, ואף-על-פי-כן לא עשו מעולם גם את הנסיון היותר קל, אפילו כשהיתה להם האפשרות לכך, לתקון מעות.

פרוז’אנסקי נולד בשנת 1844 באחד הכפרים בקרבת העיר פרוזשין, פלך גרודנה. אביו היה נפח, אבל יודע ספר. בנערותו, בעת שעוד היו הוריו אמידים, למד בחדרים ובישיבות ויתכונן להיות רב בישראל. אבל אבותיו מתו עליו בימי-עלומיו והוא נשאר יתום עזוב וחסר-חסות, ואז חמל עליו איש אחד הקרוב לו ממשפחתו וימסרהו לנפח ללמדו את מלאכתו. בתחלה לא היה לו הדבר לרצון, אולם באין ברירה נחם את עצמו ברעיון, כי לא טוב הוא מר' יצחק נפחא, אשר לא בשל באומנתו. אבל כמו נדר נדר, כי אם יהיה לו בן, אז ישתדל בכל האמצעים לגדלו רק לרבנות. לדאבונו היה זמן רב חשוך-בנים, ואת נחמן בנו (הוא ניקולאי במאוחר) ילדה לו אשתו כעבור למעלה מעשרים שנה לאחר חתונתם, בעת שכבר נואש מהיות אב באיזה מן הזמנים.

נחמן נולד בשעה מוצלחת. בשעת לידתו אירע לאביו המאורע המופלא הזה:

זה היה ביום קיץ אחר הצהרים. פרוז’אנסקי הזקן עמד אז, כדרכו, בחדר המפוח ויעסוק במלאכתו. פתאום בא רוכב על סוס אחד מגדולי שרי-הצבא ויזמינהו לבוא תיכף אל האחוזה הקרובה. כבואו אל האחוזה נודעו לו לגודל תמהונו הפרטים האלה: לפני שעה עבר במסלת-החצץ הקרובה הקיסר ניקולאי הראשון על דרכו לווארשה. פתאום נשבר אופן במרכבתו ואין איש יודע לתקנו. לכן נשלח לכאן, על-פי הצעתו של הרוזן. שסר אליו ניקולאי, לקרוא לו, אפשר שימצא עצה איך לתקן את האופן, כדי שיוכל הקיסר לעשות את דרכו הלאה. הנפח בקש ויראו לו את האופן, ובלי חשוב הרבה לקח אותו אל בית-החרשת שלו, וכעבור שתים, שלש שעות השיב אותה מתוקנת יפה אל האחוזה. אז יצא אל הנפח אחד משלישי הקיסר ויביע לו תודה על חריצותו, אף מסר לו חמשה אדרכמוני-זהב ויבטיחהו, כי אחרי שוב ניקולאי ממסעו לפטרבורג, יקבל מאת חצר-המלכות אשכר לאות הצטיינות מיוחדת.

מקרה זה קרה ביום השלישי לאחר שילדה לו אשתו את נחמן בנו הבכור. ויהי הדבר בעיני הנפח לסימן טוב, כי בנו זה ינחמהו מעצבו ומרגזו וימתיק לו את חייו, ומרגע הראשן ואילך החליט להקדיש את כל כחותיו לחנוכו כדי לעשותו לאדם גדול, אשר יתברכו בו אלהים ואנשים.

ואמנם נראו בנחמן הקטן כשרונות בלתי-מצוים. בהיותו בן-שלש למד אותו אביו את הקריאה העברית, ובעוד שנה הזמין בשבילו מפרוזשין את אחד הבחורים מתלמידי-הישיבה, אשר שנן לו את כתבי-הקודש. באותה עת כבר התנכר הנער בשאר-רוחו. בהיותו בן שבע הביא אותו אביו לפרוזשין, ושם נתנהו על-יד הטוב שבמלמדים. לא ארכו הימים והוא נתפרסם בעיר לעילוי. ביחוד השתוממו הבריות על כח זכרונו הנפלא. עוד קודם שנעשה “בר-מצוה” כבר ידע על-פה שנים מסדרי הש"ס. גדולי הלומדים הפרוזשינים היו מתפלפלים אתו בדברי-תורה, וכולם הביטו עליו כעל מי שעתיד להיות רב וגאון ועטרת לעמו.

במלאת לנחמן שבע-עשרה שנה התחילו לדבר בו נכבדות, וכולם מגדולי היחש. בלי להשגיח באומנתו של אביו חפצו להשתדך בו חשובי בעלי-הבתים הפרוזשיניים. ביחוד נתן בו עיניו ראש-הקהל הפרוזשיני, שהיה אף הוא למדן גדול ורצה לקחתו לחתן לבתו. בעיני הנפח ישר הדבר: הוא חשב לו לכבוד גדול להתחתן בראש-הקהל הפרוזשיני. גם נחמן עצמו כבר היה מוכן ומזומן לאמר לדבק טוב. אבל בלי משים אירע מאורע, ששם את הדבר לא.

ב.

בעת ההיא השיא אחד מגדולי עשירי פרוזשין את בתו לצעיר יליד ווילנה. הצעיר הזה היה למדן מופלג ומפורסם לעילוי. אבל בחשאי כבר הלך לבו אחרי רוח-ההשכלה, שחדר אך זה מעט לליטא. הוא כבר ידע את יצירות הספרות העברית החדשה, אשר קרא אותן בסתר, כבר שמע על אדות מרדכי אהרן גינצבורג ואדם הכהן לבנזון ויתר משכילי-ווילנה, והתחיל חולם על-דבר השתלמות בלמודים הכלליים. הוא ידע, כי בבית הוריו העניים לא יכול להשיג דבר ולפיכך ברך את המקרה, אשר הביאהו אל בית חותנו העשיר בפרוזשין. בבית חותנו החרד התחפש במסוה היראה, וכל היום ישב ולמד בבית-המדרש. שם התודע אל נחמן וביום אחד בשבתם שניהם אל הגמרא גלה לו את סודו. עברה עת מועטת ושניהם החליטו להכנס אל בית-מדרש-הרבנים, נחמן בחר לו את הווילנאי וחתן-העשיר – את הז’יטומירי. לפי-המדובר צריך היה נחמן להיות המתחיל בדבר.

למחר הלך נחמן הכפרה אל אביו ויגד לו, כי הישיבות אשר בפרוזשין והלומדים שם אינם מספיקים להעשיר ולהעמיק את ידיעותיו בתורה, ולכן גמר אמר לנסוע לוואלוזין על מנת להכנס שם אל הישיבה הגדולה והמפורסמת, שיצאו ממנה גדולי-הרבנים. קשה מאד היה לאביו להפרד מעל בנו יחידו, אבל בשימו אל לב את העתידות הגדולות אשר נצפנו לו להיותו אב לבן גאון-עולם, נתן באחרונה את הסכמתו לדבר.

אבל מבלי-משים נתקל נחמן במכשול, אשר לא חכה לו. בבאו כעבור שני ימים אל ראש-הקהל הפרוזשיני לבקש ממנו תעודת-מסע, השיב את פניו באמתלאות שונות. כמו שנתברר אחרי-כן מאן ראש-הקהל לתת לו תעודת-מסע, יען כי נשא אליו עין זה כבר לקחתו לחתן לבתו היחידה, והוא התירא, כי בהיות נחמן תלמיד בישיבה הוואלוזיאנית, יקפצו עליו אנשים אחרים המצוינים ממנו בעשרם, ובכלל מי יודע מה שיהיה כשאין פניו הולכים אתו. אך לשוא העתירו נחמן וגם אביו את דבריהם על ראש-הקהל בדבר התעודה, כי לא נענה להם. בעת ההיא עוד היתה יד ראשי-הקהל תקיפה ואי אפשר היה לעשות נגדם דבר. איש כי הקשה לראש הקהל, היתה אחריתו מרה מאד.

דחית-הבקשה מצד ראש-הקהל העציבה את נחמן מאד ותדכא את רוחו בו, כי בימים ההם היה מסוכן מאד לצאת לדרך בלי תעודת-מסע, ולהשאר יושב במקומו לא יכול בשום אופן לאחר המחשבות הגדולות והמזהירות, אשר חשב הוא וחברו חותן-הגביר על עתידותיהם בשבתם לפני הגמרא הפתוחה. מצב-נפשו נעשה מדוכא מיום ליום, ומרוב צערו התהלך קודר כצל.

והנה בא לעזרתו מקרה בלתי-צפוי כלל. ביום אחד, בשבתו בית-המדרש, בא אליו אביו מן הכפר כשפניו לבנות כסיד ויספר לו, כי קבל הזמנה מאת פקיד-המחוז הפרוזשיני להתיצב לפני שר-הפלך הגרודנאי בעברו פה מחר. בספרו את הדברים לבנו רעד קולו מחרדת-נפש, כי לא יכל בשום אופן להבין מה לשר-הפלך הגרודנאי ולו, ובדמיונו נצטיירו לו תמונות, שכל אחת מרגזת מחברתה. גם נחמן נרעש בשמעו את הדבר. אחרי-כן הלכו שניהם להתיעץ בענין זה עם הרב הפרוזשיני. אף בעיני הרב נראה הדבר מתמיה מאד, ןבשובו הפכו בו היתה עצתו, כי ישוב הנפח אל הכפר ויתחלה ועל סמך זה יודיע את פקיד-המחוז, כי בעצמו לא יוכל לבוא בשום אופן, והוא שולח תחתיו את בנו היחיד. עצתו של הרב נתקבלה, וככל שהיה קשה לנחמן למלא את מקום אביו, יען כי מלבד שלא דבר מימיו עם פקיד רוסי, גם מעטה היתה ידיעתו בלשון הרוסית, בכל זאת החליט לעשות את הדבר כדי לשחרר את אביו מסבל משא קשה כזה, ולמחר בשעה העשירית בבקר נמצא עומד בלב נפעם מפחד בין האנשים האחדים, אשר נאספו בחדר-הקבלה של פקיד-המחוז להתיצב שם לפני שר-הפלך.

בשעה השתים-עשרה יצא שר-הפלך אל האנשים הנאספים ושוחח שנים, שלשה רגעים עם כל אחד מהם. נחמן היה האחרון. שר-הפלך, אשר כבר הקדים פקיד-המחוז להודיע לו, כי הנפח השוכב עתה חולה שלח תחתיו את בנו, אמר אליו:

– לפני תשע-עשרה שנה זכה אביך אל האושר לתקן אופן במרכבת הוד מלכותו הקיסר ניקולאי הראשון. לשכת-הסופרים הקיסרית מלאה את ידי להביע לאביך תודה מרובה.

נחמן שעמד כל העת אחוז-חרדה, ששאף עתה רוח לרוחה. כראותו, כי אומר שר-הפלך להכנס אל החדרים הפנימיים, הבריק פתאום רעיון במחו וברוסית מגומגמת הפליט פיו:

– יש לי בקשה אל רום מעלתך! אני…

יותר לא יכל לדבר, כאלו דבקה לשונו לחכו.

שר-הפלך נשאר עומד ויענהו:

– דבר נא, הצעיר! מה שאלתך?

– שאלתי: ללמוד, להשכיל. רוצה אני לנסוע מכאן, ואיני יכול.

– מפני מה אינך יכול לנסוע? – שאלהו שר-הפלך – מי אינו מניחך?

– אין נותנים לי תעודת-מסע – השיב נחמן – ראש הקהל אשר בעירנו אומר, כי אי אפשר.

על זה אמר לו שר-הפלך:

– לך, הצעיר, לביתך והרגע. מחר תקבל תעודת-מסע.

וכך היה, ביום השני כבר היתה לנחמן תעודת-מסע, ותיכף התחיל מכין את עצמו לנסיעתו, ולא לוואלוזין. כי אם לווילנה.

לפני נסעו, בשעת פרידתו, התחנן לו אביו בדמעות על עיניו, אף השביעהו, כי ילמוד מתוך התמדה מרובה, והעיקר כי יהיה ירא-שמים וכי ישוב לביתו עם כתב–רבנות בכיס.

נחמן נפל על צוארי-אביו, ובלב נסער מאד נפרד מעליו פרידה אלמית, בלי אמר ודברים…

ג.

מפרוזשין שלח האב את נחמן בעגלת-אכר לסלונים, ומשם צריך היה דודו, אחי-אמו, להשיג בשבילו עגלה לווילנה. אבל כבואו לסלונים נודע לו כי דודו מת עוד לפני שנים אחדות. באין לו לפי-שעה מקום חסות, נכנס אל בית-המדרש, וילן שם שני לילות. בין-כך התודע לצעיר אחד בן-גילו, שצריך היה אף הוא לנסוע לווילנה, ובהיות אז ימי-הקיץ החליטו לצאת יחד לדרך רגלי. ביום אחד לפנות בקר יצאו מסלונים. כל היום היו הולכים ולפנות-ערב היו סרים לכפר ולנים בבתי המוזגים היהודים. באמרם בכל מקום, כי בני-תורה הם ונוסעים ללמוד בישיבה, נתנו להם לאכול ולשתות ולפעמים גם דינרים אחדים במזומנים. ביום השבת נזדמן להם להיות בבית כפרי עשיר. בשמעו מפיהם, כי הם הולכים ווילנאה, השיא להם עצה להשמר לנפשם ולבלתי נטות מדרך-המלך ולמנוע את רגלם, עד כמה שאפשר, ממקומות של יערות, מפני ששם מצוים ה“מורדים”, כי היו הימים ימי המרד הפולני השני. בימים הראשונים עשו כעצת הכפרי וילכו בדרך-המלך. אבל ביום אחד שרר חום גדול, השמש בערה כתנור, שני הצעירים כסו זעה וכל-כך עיפו בלכתם, עד כי לא עצרו כח לשאת רגליהם הלאה. כדי להתעודד קצת נכנסו אל היער הקרוב, ושם קרה להם בלי משים המקרה הזה, אשר בהמשך הזמן ספר פרוז’אנסקי עצמו על אודותיו את הפרטים המעניינים האלה:

“… הולכים אנחנו בתוך היער. היום צח ובהיר בשחקים, היער גדול, עציו העבתים פורשים צל עב מסביב, וכאלו ימש בו חשך: אימה נופלת עלינו. כדי להתעודד החלונו לשיר תפלת “כל נדרי”. פתאם ראינו מרחוק והנה מאחורי השיחים יוצאים ארבעה “מורדים” מזוינים מכף רגלם ועד קדקדם (אנכי הכרתי אותם על-פי כובעיהם בעלי שלשת הצלעות) ונשארים עומדים על מקומם. גם אנחנו עמדנו מלכת. השטח, שהפריד בינינו, היה במדת שתים או שלשה מאות צעדים בערך. אנחנו עומדים והם עומדים. כך עברו שלש רגעים. פתאום ראינו, כי הם רומזים אלינו בידיהם, שנגש אליהם. אנחנו מפקפקים בדבר ומתיעצים מה לעשות: אם ללכת הלאה, או לסגת אחור ולהמלט מהם. ה”מורדים", אשר הבינו, כנראה, את מחשבות לבנו, התחילו לתת לנו אותות ברוביהם, כי אם לא נגש אליהם, אז יורו עלינו. לא נשארה לפנינו עצה אחרת ושלא ברצוננו נגשנו אליהם. רגעים אחדים בחנו אותנו בעיניהם מבלי דבר דבר, אחרי-כן שאל אותנו אחד מהם, כנראה, הגדול שבחבורה:

– מי אתם?

צריך אני להעיר כי בעת ההיא ידעתי לדבר קצת פולנית. אמרתי לו, כי בני-ישיבה אנחנו.

– מאין אתם הולכים?

אני עניתי לו.

– לאן ולשום מה אתם הולכים?

פתאום נצנץ רעיון במוחי, כי אם אמר לו את האמת, שהולכים אנחנו לווילנה, אפשר שיחשדו בנו, כי יש לנו איזו יחוסים עם השלטון הרוסי (בעת ההיא חשדו את הכל בכל) ואען:

– הולכים אנחנו אל העיר היהודית הקרובה.

– מה תעשו שם?

– נלמוד.

– מה תלמדו שם?

– תלמוד.

– מדוע לא נשארתם ללמוד בסלונים?

באתי במבוכה ולא ידעתי מה לענות. אמנם היתה זו שאלה הגיונית.

שתקתי. אבל שתיקתי לא ארכה יותר מדקים אחדים, אשר נראו לי כנצחיות. הבינותי יפה כי נמצאים אנחנו בסכנה, בסכנת תליה בחבל.

– היודעים אתם מי אנחנו? – הפסיק הגדול שבמורדים את הדומיה.

– ידענו! – עניתי.

– מי אנחנו, לפי דעתכם?

– מורדים.

– היודעים אתם כיצד מורדים מתהלכים עם מרגלי-חרש?

– יודעים אנחנו – עניתי כמעט נפשי בי.

– כיצד?

– הם תולים אותם.

– ובכן אתם מסכימים כי נתלה אתכם? – הוסיף הגדול לחקור אותי מתוך שקט-רוח.

– אין כל נסבה לתלות אותנו – עניתי בהתאמצי בכל כחותי למשול ברוחי כדי שאראה בעיניהם שלו ועשוי לבלי חת – יען כי לא היינו מרגלים מימינו ולא נהיה לעולם.

– מדוע תענה אתה והוא שותק? – שאל בהראותו על חברי.

– יען כי איננו שומע פולנית.

– ואיפה למדת אתה לדבר פולנית?

– אני גדלתי בין פולנים.

– איה נולדת?

הגדתי.

– את מי מפולני המקום אתה יודע?

קראתי בשמות אחדים מבעלי-האחוזות.

– עשו אצלם בקורת! – פקד בקצרה.

– התחילו בודקים אותנו, וצריך להגיד את שבחם שלא בפניהם, כי היתה הבדיקה כדין וכדת: הפשיטו מעלינו את בגדינו ונשארנו כמעט ערומים, בדקו במפלי כל בגד, מששו כל חפץ קטן בצקלונינו,וכמובן לא מצאו אצלנו שום דבר המעורר חשד. אבל קשה היה מצב הבודקים אותנו בשעה שבאו לידם התפלין שלנו. הם יגעו את מוחם ולא יכלו להבין דבר זה מהו. מחוץ לא עוררו שום חשד, אבל אפשר שמונח דבר-מה בפנים, בתוך הבתים. הביאו את התפלין אל שר-הגדוד וישאלו ממנו מה לעשות?

– גזרו – צוה השר.

תיכף גזרו את התפלין שלנו, ואחרי שלא מצאו בהם מאומה, נטו ארבעת המורדים הצדה והתחילו מתלחשים יחד כמתיעצים מה לעשות אתנו. כשובם אחרי שעה קלה אל מקומם הראשון, שאל הגדול:

– כיצד אין אתם יראים ללכת שניכם לבדכם בדרך?

– מדוע? – אמרתי בחיוך – הלא השעה שעת-הצהרים, ומסביב אור.

– ולא עלה על דעתכם כלל, כי אפשר שתזדמנו פה עם מורדים?

– כן, הרעיון עלה על לבנו: אבל האם המורדים הם שודדים, העלולים לעשות רע לאנשים נקיים? רק “המוסקאלים” צריכים לפחוד מפני המורדים, ואנחנו אין לנו כל סבה להתירא מפניהם.

כנראה ישרו דברי האחרונים באזני הגדול. על פניו החשכים קצת נראתה בת-צחוק, והוא אמר אלי:

– כמו שאני רואה אותך אינך בחור טפש. אבל מתרה אני בך, כי אם יש את לבבך להוליך אותנו שולל – מרה תהיה אחריתך, מתחת לאדמה נוציא אותך ונכרות את ראשך מעליך. יכולים אתם ללכת, לכו לכם!

השתחוינו לעמתם ונלך.

– עמדו! – העמיד אותנו פתאם לאחר שכבר הרחקנו ללכת צעדים אחדים – אם תפגשו במורדים אחרים, תאמרו להם, כי “האדון” (הוא קרא בשמו) צוה, שלא יעשו לכם רעה… ואם תפגעו “מוסקאלים” בדרך, אל תגידו להם מאומה, אם אין… השמרו לכם, ועתה לכו, שובבים!

יצאנו מאת היער לפנות ערב. היינו רעבים מאד וכמעט לא עצרנו כח לעמוד על רגלינו, יען כי לא הלכנו, כי אם נשאנו כעל כנפי-רוח. נשמנו לרוחה רק לאחר שנכנסנו אל בית-המלון, העומד בקצה-היער. עברה שעה ארוכה קודם ששבה רוחנו אלינו ויכלנו לספר לבעל בית-המלון את הקורות אותנו בדרך.

– עליכם לברך בברכת “הגומל” – אמר בעל-המלון – נמצאתם אך שני צעדים מגן- העדן. אבל מי יכסל לעשות מה שעשיתם אתם? עתה הולכים ונוסעים בדרך זו רק אלה, שחייהם לא יקרו בעיניהם.

מאותו יום ואילך יראו פרוז’אנסקי וחברו ללכת בדרך רגלי, והתחילו נוסעים מעיירה לעיירה בעגלות של אכרים וגם בקרונות של עגלונים יהודים, עד אשר באו סוף-סוף לווילנה.

ד.

גלמוד ועזוב הרגיש פרוז’אנסקי את עצמו בווילנה בעת הראשונה. מחוסר מכתב-המלצה לאיזה מתושבי- ווילנה, שכר לו מקום ללון בביתו של חובש אחד, אשר התודע אליו במקרה. בביתו של חובש זה גר אחיו הקטן, נער כבן רבע-עשרה, שהיה תלמיד המחלקה השלישית של בית מדרש-הרבנים. כבואו אתו בדברים נוכח פרוז’אנסקי, כי לא כל-כך נקל יהיה לו להכנס אל בית מדרש-הרבנים. בעת ההיא לא ידע עוד פרוז’אנסקי כמעט אף מלה אחת רוסית, והדבר רפה את ידיו. הוא לא יכל לצייר לעצמו, כי עלם בן עשרים כמותו, שאינו יודע עדיין את האלפא- ביתא הרוסי, יוכל להכנס אל בית מדרש-הרבנים, שנערים בני ארבע-עשרה הנם כבר תלמידי המחלקה השלישית שלו. הוא כבר התחיל להתחרט על שהסתלק מן הקארירה הרבנית הוודאית בשביל מטרה, שראה בחלום. בראותו איך גיסו של החובש יושב יומם ולילה ומזיע על למוד הדקדוק הרוסי, תורת-החשבון וגיאוגראפיה, השיב אל לבו, כי טעה בכלל בעצם מהותו של בית מדרש-הרבנים. בשבתו בבית המדרש הפרוזשיני עם חברו, חותנו של הגביר, לפני הגמרא, נדמה להם, כי בית-ספר-הרבנים הוא מקום מיועד להשכלה גבוהה, שבו יתנו להם תשובות על כל “השאלות הארורות”, אשר נקרו במחם מיום שהתחילו מעיינים בספרי-ההשכלה של הספרות העברית החדשה. והנה פתאם נודע לו, כי בבית-ספר-הרבנים לומדים רק כללים, כללי-הדקדוק, כללי-החשבון ושאר למודים כיוצא בהם, הנאים רק לנערים בני עשר, אבל לא לאנשים שכבר יצאו משנות-הבחרות כמותו וכחברו. לאחר ששב והפך בדבר החליט להתיעץ עם נכבדי הסופרים העברים שבווילנה, אשר בלע תמיד את דבריהם “כבכורה טרם קיץ”, ממש, ואשר היו בעיניו לגדולי חכמי-עולם. הראשון מהם, שנכנס אליו פרוז’אנסקי, היה קלמן שולמאן.

על-דבר בקורו הראשון בבית שולמאן מוסר פרוז’אנסקי את הפרטים האלה, שהם אפינים מאד לההשפעה הרוחנית הכבירה שהשפיעו ראשוני הסופרים הווילנאים בזמנם על צעירי-ישראל בערי –השדה:

“מלבד שחשבתי בעת ההיא את שולמאן ל”סופר גדול" – כך מספר פרוז’אנסקי בזכרונותיו – נצטייר תמיד בזכרוני כאישיות סימפאטית ומקסמת, ותשוקה עזה תקפתני לראותו פנים בפנים. אבל לא נועזתי לבקרו בביתו, כי חשבתי את הדבר למין חוצפה, וחצוף לא הייתי מעודי. מלבד זה לא הייתי באותו זמן בטוח, כי בהזדמני עם אדם אשר כזה לא יפול פתאום מוראו עלי ואוכל להכנס אתו בשיחה, לספר לו את מאורעות-חיי ואת כל אשר אתי, ולגלות לו את שאיפותי ואת פקפוקי. זה העלה על לבי את הרעיון, כי יותר טוב יהיה, אם אערוך לו קודם מכתב שלוח על פני: מכתב כזה יחלצני בשעת בקורי הראשון ממבוכה, וגם ישמש לי כעין המלצה, יען כי על פיו יכיר וידע עם מי יש לו עסק. תיכף קניתי לי נייר ועט ואשב בלול שלי לערוך את המכתב.

תוכן המכתב כבר נשכח מלב פרוז’אנסקי. הוא זוכר רק, כי הכיל המכתב ארבעה גליונות גדולים כתובים פנים ואחור מכל עבריהם מבחר המליצות התנכיות וכולו אומר כבוד והערצה לגאוניותו של הסופר הגדול, אשר השיב לתחיה את הלשון העברית המתה ויאצל לה הוד-קסם, אשר תוכל להתחרות בו עם כל יתר אחיותיה החיות.

לא קשה היה לפרוז’אנסקי להשיג את כתובתו של שולמאן, כי נודעה בכל בתי מסחר הספרים העבריים אשר בעיר, והמכתב נשלח לתעודתו.

"נקל לצייר באיזה קוצר-רוח חכיתי לתוצאות המכתב הזה. בטוח אני, כי גם אוהב אחד לא צפה עדיין לאהובתו הכליון-נפש כזה, שצפיתי בו לתשובה מאת קלמן שולמאן.

אפשר לתאר גם את התרגשות-נפשי בקבלי ביום השני מכתב כתוב באותיות-המרגליות של שולמאן. במכתבו קרא לי שולמאן: “ידידי ו”אדם אשר נופת תטופנה שפתיו, ונפשו תערוג לשבוע נעימות את פניו". מאושר אשר כזה הייתי עלול לצאת על נקלה מדעתי ולחשוב כי יכול אני לשתות תה בלי סוכר, אבל אני לא נשתגעתי, תהלה לאל, ומחוסר סוכר לא שתיתי אז חמים לגמרי, וכרגע עפתי “כעל כנפי נשרים” לשולמאן.

שעה ארוכה עמדתי אצל הדלת קודם שנועזתי למשוך בפעמון. אבל באחרונה אמצתי את לבבי ואמשוך בפעמון ובלב דופק נטיתי את אזני לשמוע את הנעשה מאחורי-הדלת.

מאחורי הדלת נשמע קול צעדים קלים, וכרגע נפתחה ועל הסף נראתה נערה כבת עשר לבושה למשעי. על שאלתי, אם אפשר לראות את האדון שולמאן, ענתה לי, כי אבא בבית. בדברה הביאתני אל חדר נקי, שהיה מלא כמעט מן הרצפה עד התקרה ספרי שולמאן: “מסתרי-פריז” ואחרים. דלתות האולם המרוהט יפה היו פתוחות, ואני ראיתי כי בחדר הסמוך לו יושב לפני שלחן-הכתיבה איש גבה-הקומה לבוש מעיל-בוקר וכותב. לא עבר אף רגע והאיש הזה הרים ראשו וישא עין אל עבר פני וינח את העט ויקם ממקומו, וברכסו את כפתורי-מעילו נגש אלי.

החלותי לבלוע, ממש, בעיני את פני האיש הזה. הבנתי, כי הוא הוא, ואחפוץ לתפוש מעל הפנים הללו את “הגאון” שבו, אבל כמה שיגעתי את הראיה שלי, לא יכלתי לגלות בפני האיש הזה אף שמץ ממה שקוראים “רוח יתרה”.

ראיתי לפני אדם בעל חוטם עב מאד, סימפאטי בפשטותו ובהתגלות לבו, אבל לא מצאתי בפניו שום הבעת מיוחדת ושום תו עצמי המבדיל אותו מאחרים.

צריך אני להודות, כי דבר זה הפליאני מאד. הא כיצד? קלמן שולמאן הוא איש ככל האנשים. ואני האמנתי עד כה, כי אנשים ידועים ומפורסמים אינם דומים לשאר בני-אדם, כי שאר-רוחם ויתרון הכשר דעתם מטביעים את חותמם על פניהם ועל כל עצמותם.

לאחר ששמע שולמאן מפי כי אני האיש, שערך לו את המכתב, הראה לי אותות של ידידות וחביבות, ועוד לא עברו רגעים אחדים ואנכי הרגשתי את עצמי יושב לא בחברת אדם המעלה, כי אם בחברת אדם פשוט שבפשוטים וטוב שבטובים, ומוזר היה לי לראות את הפשטות השפוכה פה על הכל".

שולמאן התעניין מאד במצבו של פרוז’אנסקי והשיא לו עצה שימהר ויכין את עצמו להכנס אל בית מדרש-הרבנים. קשה אמנם מאד לאדם שנתבגר להתחיל את למודו מן האלפא ביתא הרוסי, אבל ההכרח לא יגונה. בדברו הבטיח לו שולמאן לעשות את כל מה שביכלתו להקל עליו את מצבו החמרי. שבע-רצון מבקורו הראשון בבית שולמאן שב פרוז’אנסקי בשעה מאוחרת אחרי חצות הלילה למעונו.

ה.

כעבור ימים אחדים, כשבקר פרוז’אנסקי את שולמאן בפעם השניה, קדם אותו בבשורה הטובה, כי כבר דאג להשיג בשבילו דירת-חנם בבית-הכנסת לנאורים “טהרת-הקדש”. בדברו ישב ויערוך מכתב המלצה, כתוב דברים חמים ונלבבים, לאחד מגבאי בית-התפלה הנזכר, משה רוזנסון, ויתננו על ידי פרוז’אנסקי למסרו תיכף לתעודתו.

משה רוזנסון זה היה טפוס מופלא במינו, יהודי עשיר, בעל עשרת בתי-חומה גדולים בווילנה, אשר לעת זקנתו תקף אותו רעיון מוזר, כי נוצר להצליח את האנושות באמונה חדשה, שלפי מהותה היא תמצית כל הדתות שבעולם. את הרעיון הזה נסה רוזנסון להביע בספרות העברית. הוא חבר בענין זה מאות ספרים בלי גוזמא, אשר איש לא קנה אותם ולא לקחם בידו. אבל הוא לא שם לבאל הדבר. עוד תבוא העת – כך היה אומר – ובני-האדם יקפצו על ספרי לדעת את האמת הגדולה אשר גליתי. על סמך זה הוסיף לכתוב ולהדפיס בלי הפסק, וכך עד יומו האחרון.

ואל האיש המופלא הזה בא פרוז’אנסקי עם מכתב משולמאן. אנו מביאים כאן את כרטי הבקור הזה, כמו שנמסרו מאת פרוז’אנסקי כמעט מלה במלה:

"הביאו אותי אל חדר גדול ששם עמד בתוך, מלבד שלחן-כתיבה, שלחן גדול, שהיו מונחים עליו הרבה ספרים פתוחים, וכמעט כלם בעלי מדה אחת. שם נצב בעל-הבית, אשר מסרתי לו את מכתבו של שולמאן. הוא קרא את המכתב ומבלי דבר דבר שם אותו בצלחתו.

– שולמאן כותב, כי אתה יודע יפה מאד את הלשון העברית, - אמר אלי באחרונה.

– כן, אני יודע.

– וטפש אינך?

– דבר זה אין אני יודע באמת: כמדומני" לא.

– נסה נא לקרוא בספר, - בדברו לקח מעל השלחן אחד הספרים הפתוחים ויגישנו לי.

הסתכלתי בספר. זה היה “הברית החדשה”. נעצתי בו מבט מפיק תמהון, בלי ענות דבר.

– היודע אתה מה טיבו של ספר זה?

– אני יודע.

– הקראת אותו מימיך?

– קראתיו.

– הישר בעיניך?

– עברי אנכי – עניתי לו בחפצי להשתמט משיחה זו, שלא נעמה לי.

– זאת אומרת שהוא ישר בעיניך, אלא שבתור יהודי לא יוכל למצוא חן בעיניך. יפה דברת. הראני נא את כתב-ידך, - אמר אלי פתאום.

– בעברית, או ברוסית?

– בעברית.

הוצאתי מכיסי איזה כתב-יד שלי והגשתי לו. רגעים אחדים קרא בו: אחרי-כן פנה אלי ויאמר:

– כן: אתה כותב באמת עברית יפה. כמה אתה רוצה בשכרך בכל יום אם תבוא אלי להתעסק אצלי שעה או שעתים בערך?

– על דברתי שאיני יודע – עניתי לו כמפקפק – כמה תתן לי?

– תקבל ממני עשרה רובל לחודש. התסכים?

כמובן הסכמתי תיכף, ובכליון עינים חכיתי לשמוע מפיו מה העבודה אשר יתן לי בביתו.

– עבודה קלה מאד – באר לי – אני עצמי יש שאין לי פנאי: לצורך מלאכתי דרוש לכתוב מעל ספרים שונים איזו רשימות דברים, ויש שזקוק אני למצוא איזה מאמר בספר זה או אחר. עתה, למשל – בדברו הראה על השלחן עם הספרים – צריך אני לדעת כמה פעמים נזכר שמו של ישו הנוצרי בספר האבנגליון. מובן הדבר שבכל לשון שונה המספר לגמרי.

הבטתי בו מתוך תמהון מרובה, כי לא הבנתי לדבריו.

– ועל כן – הוסיף – צריך לעבור על פני הספרים האלה ולחשב על פיהם את המספר הבינוני.

– האם כל הספרים האלה הם ספרי אבנגליון – שאלתיו משתומם מאד.

– ומה חשבת אתה? ראה נא איזו ספרים נמצאים פה.

נגשתי אל השלחן והחלותי סוקר בעיני את הספרים. הללו היו באמת ספרי אבנגליון בכל הלשונות שבעולם.

– היודע אתה כמה מיני ספרי אבנגליון יש לי! מאתים ועשרים! – קרא מתוך התפעלות מרובה.

– אבל אני הן לא אוכל לקרוא בכל הלשונות הרבות הללו? – שאלתיו בחרדה.

– אל נא תצטער: עבודה תמצא תמיד בשבילך, אם לא זו, כי אז אחרת. אל בית-הכנסת “טהרת הקודש” תבוא ביום השבת לתפלת-הבקר, ואני כבר אדאג לך.

יצאתי מעל פניו שמח מאד על הפרנסה, אשר באה לידי בהיסח-הדעת. אבל עם זה צר היה לי, כי לא ידעתי עם מי יש לי עסק ואת טיב העבודה, שהאיש המוזר הזה אומר לתת לי.

ו.

פרוז’אנסקי נתבחן ונתקבל אל הלשכה הראשונה של בית מדרש-הרבנים. אבל כמעט משעה ראשונה ואילך לא היו לו לרצון גם בית מדרש הרבנים גם הסביבה כולה. קודם כל מצא לעצמו לפחיתות-הכבוד, כי עלם בן עשרים ושתים שנה, מופלג בתורה וידען גדול בלשון העברית שכמותו יושב על ספסל אחד עם נערים קטנים, שכל מעלתם הוא רק ידיעתם המעטה בלשון הרוסית, שהם מצטיינים בה ממנו. כן לא ישרו בעיניו הליכות המורה הרוסי, שהיה לפנים משחק בבמה, אשר אהב להתל בשעת השיעור בתלמידי בית מדרש-הרבנים, וביחוד באלה, המדברים רוסית מגומגמת כפרוז’אנסקי. את שעורו של המורה הזה, שהיה שונא-ישראל גלוי, לא יכול פרוז’אנסקי נשוא, והוא ישב תמיד בעודו לנוכח פניו כעל חדודי-חרש. פעם אחת, כשנשא המורה הרוסי לפני התלמידים נאום ארוך ספוג כולו אנטישמיות גסה, ולא נמצא גם אחד בהם, שיעיז לענות לחורף זה דבר, לא יכל פרוז’אנסקי להתאפק ויתנשא ממקומו ויקרא בקול גדול באזני כל:

– זה שקר גמור, אדוני!

שני רגעים שררה בלשכה דומית מות. פתאום כמו נרתע המורה ממקומו וירעם בקולו הגס:

– הנה כי כן! אתה?! קרב נא הלום, חכם ברדיטשובי!

פרוז’אנסקי יצא ממקומו.

המורה בחן אותו בגאון-מלכות מכף רגלו ועד קדקדו, ואחר שאל:

– איה אתה?

– בבית מדרש-הרבנים.

– ולא בשוק?

– לא, לא בשוק.

– ואם לא בשוק, איך נועזת להתנשא ממקומך ולענות בעת אשר לא שאלך איש דבר?

פרוז’אנסקי שתק.

– היודע אתה, ר' ינקיל, - הוסיף המורה אחרי הפסקה קלה – כי יכול אני להעמידך בגלל זה על ברכיך?

– לא, אדוני המורה, אינך יכול לעשות את הדבר, - השיב לו פרוז’אנסקי ברוח קרה. – ברגע זה נוח היה לו להגרש מבית מדרש-הרבנים ובלבד שלא למלא את מצות המורה האנטישמי.

– מה? – קפץ המורה ממקומו – כרע כרגע על ברכך!

פרוז’אנסקי עמד מבלי זוז ממקומו ועיניו הביטו נכחו.

– הלא אמרתי: על ברכך?! – שנה המורה בגשתו אל פרוז’אנסקי – התשמע?

– אמנם שומע אני יפה, אבל על ברכי לא אכרע, ראשית, יען כי לא חפצתי, ושנית, יען כי אסור לי הדבר על-פי אמונתי.

– אמונתך? – קרא בקול זמרה – טוב ויפה. אם כן, השאר, אפוא, אתה באמונתך ואני אגרשך תיכף מבית מדרש-הרבנים.

– למה לך, אדוני המורה, לגרשני? אם תוסיף לחרפני, אז אלך מעצמי. נכנסתי אל בית מדרש-הרבנים על מנת ללמוד, אבל לא לשמוע אותך מתלוצץ ביהודים…

רגעים אחדים – כך מספר פרוז’אנסקי – הבטנו מחרישים האחד בפני השני. כנראה התחוללה מלחמה בחבו. הכרתי בו, כי כבר מוכן היה להתנפל עלי באגרופיו. אבל הוא נצח את עצמו. הוא מלא פיו צחוק וישב למקומו ויאמר: - לך, לא-יוצלח, לספסלך! לימים הבאים אל תתקע עוד את חטמך בשעה שאין שואלים אותך…

אבל מאז לא שכח לו המורה הרוסי את הדבר, וישמור לו עברתו. אף שידע פרוז’אנסקי את הלשון הרוסית יותר מן השיעור הדרוש, כי שקד יום ולילה על ספרי-למודו, לא יכל בכל מזה במשך השנה כולה לקבל מאת המורה אפילו את הציון “שלש”. הוא קבל על הסדר רק “אחת” ו“שתים”…

פרוז’אנסקי הצטער מאד לראות, כי מנהלי בית מדרש-הרבנים, וגם התלמידים עצמם, מתיחסים אל הלמודים העברים מתוך התרשלות מרובה, וכי המורים העברים, שנמצאו ביניהם גדולי הספרים המשכילים כאדם הכהן לבנזון, שמואל יוסף פין, שלמה זאלקינד וכיוצא בהם, מתרפסים לפני הדירקטור הרוסי. בהיותו אז מתגאה עדיין במדעי-היהדות שלו ועם זה חם-המזג מטבעו, לא יכל לראות בקר-רוח איך האנשים הגדולים האלה, עמודי היהדות הליטאית, משימים את עצמם כאסקופה הנדרסת לפני השררה הרוסי… כל זה עשה עליו רושם קשה מאד ואש תשוקתו העצומה שמלפנים אל בית מדרש-הרבנים התחילה מצטננת.

גם מעבודתו אצל רוזנסון לא שבע פר נחת. עסקו היה לחפש ולמצוא בספרים מימרה זו או אחרת ולרשום אותה בספר. כך עברו שנים, שלשה שבועות. אבל מעט מעט התחיל רוזנסון להלאות את פרוז’אנסקי בשאלות שונות, ורובן קשות-ההבנה, ולהכריחו לשמוע, ויש אשר שעות שלמות רצופות, לרעיונותיו ולדעותיו המוזרים והמשונים. היו רגעים, שלא יכל פרוז’אנסקי להתאפק והיה רוצה להעמיד את רוזנסון על המגוחך שבדעותיו: אבל כרגע היה שב ומתחרט, יען כי לא חפץ רוזנסון יותר מזה. אך הוציא פרוז’אנסקי מפיו את מלתו הראשונה, לא יכל עוד להחלץ מרוזנסון, ויש אשר הלך מאתו ברוח נסער ומדוכא.

בזכרונותיו מצייר פרוז’אנסקי את הדבר האפיני הזה, שנפל פעם בינו ובין רוזנסון:

פעם אחת – מספר פרוז’אנסקי – כשמסרתי לרוזנסון מימרה, שכתבתי מעל ספר ידוע, סקר בה את עיניו, ואחר פנה אלי וישאלני לדעתי על-דבר המימרה הזאת.

– כלומר? – שאלתיו, כי לא הבנתי את דבריו.

– כיצד צריך להבין את הדברים לפי דעתך?

החלותי לבאר לו את הרעיון המונח ביסודה של המימרה.

– כן, כן – הפסיק אותי בדבורי ויחיך – ידעתי, ידעתי, כי מבין אתה את פרוש המלות. אבל אמור נא לי את הפשט של הדברים.

– איזה פשט אחר יכול להיות כאן?

– שמע נא! – אמר והתחיל מברר לי את הרעיון.

בירורו היה כל-כך משונה, עד כי לא התאים לא עם הרעיון היסודי של המחבר, לא עם ההגיון וגם לא עם הדקדוק. זה היה כעין פלפול מוזר, שהיה יכל, אפשר, להתקבל על דעתו של חסיד נלהב, בשמעו אותו מפי רבו.

נעצתי בו את עיני מתוך תמהון מרובה. לענות אותו ולהוכיח לו את רפיונו של הבסיס שעמד עליו – בדרך זו היתה כרוכה לי סכנה גדולה, בהיותו עלול להשחית על-ידו את עץ לחמי ולהשאר בלי פרנסה. ולחשות – לא נתנני רגש היושר שבי.

– למה תביט בי כמשתומם? – שאלני.

– סלח נא לי אם אומר – החלותי לדבר מתוך זהירות – כי לפי דעתי לא…

– בארה נא לי מפני מה כך דעתך, - הפסיק אותי בדבורי.

בזהירות יתרה, ובמנוחת-לב עד כמה שאפשר התחלתי לבאר לו בלשון רכה, כי טעה בדבריו. הוא נסה לחלוק עלי, אבל אני לא ויתרתי על מה שאמרתי ולא זזתי מדעתי. שנינו החלנו מסתערים, ועוד לא עבר חצי שעה ובחדר גדלו כל-כך השאון וההמולה, עד כי חרדה בתו של רוזנסון לבוא לקולנו ותשאל לסבת המהומה.

– הוא איננו מבין – אמר רוזנסון בחיוך ברמזו בראשו לעומתי – ורוצה בכל זאת להתווכח.

– לא, סלחה נא – לא יכלתי להתאפק – מבין אני יותר מדי…

הוא נעץ את עיניו בי ובבתו ויתן בצחוק קולו ויאמר:

– מה דעתך עליו? נמצא, כי הוא מבין ואני אינני מבין. אבל טוב ויפה – פנה אלי – עוד נוסיף להשתעות בדבר, והיום נשים קץ לויכוח.

אחרי ויכוחים אחדים כאלה החליט פרוז’אנסקי לסלק את עצמו מעבודתו אצל רוזנסון. אבל הוא ירא, כי על-ידי זה יאבדו לו לא רק עשרת הרובל לחודש, כי אם גם דירת-החנם שלו בבית-הכנסת “טהרת-הקדש” וגם את ווילנה בכלל.

ה“ימים הנוראים” היו ממשמשים ובאים. בעת ההיא שררה בווילנה מגפת הכולירה. בכל יום הפילה חללים למאות, ורובם מקרב היהודים. מובן מאליו, כי האמינו הכל, כי בשעת סכנה כזו יתירו הרבנים לעם משום פקוח-נפש לאכול ביום-הכפורים. בלב נסער מאד חכו אוכלוסי היהודים בווילנה מיום ליום לאותו היתר. נסערים ביחוד היו המשכילים. בשעת התפלה בשני ימי חג ראש-השנה ובשבת שלפני יום-הכפורים הביעו הכל את פליאתם הגדולה על שמרבים מור-ההוראה הווילנאיים לסרב כל-כך בנתינת ההיתר, שכבר הגיעה שעתו להתפרסם בכל העיר.

גם בבית-הכנסת “טהרת-הקדש” הרבו באותה השבת שלפני יום-הכפורים לדבר מתוך כובד-ראש ע-דבר שאלת הצום הקרוב לבוא, וכל אחד מן המתפללים כמו מצא לו לחובה לגנות בדברים חריפים מאד את מורי-ההוראה הווילנאים. בפנה מיוחדת שוחחו באותו ענין אחדים ממשכילי ווילנה, שנמצאו ביניהם גם קלמן שולמאן ומשה רוזנסון. שיחתם זו הגיע לאזני פרוז’אנסקי, אשר עמד כל העת לא רחוק מהם. פתאום התערב בשיחה וישאל:

– מה יהיה, אם אביא לידי-כך, כי ביום-כפורים זה יאכלו כל יהודי ווילנה?

– כיצד תביא לידי-כך? – התעניין רוזנסון לדעת.

– זה סודי שלי.

– אם כדבריך כן הוא – קרא רוזנסון – אם תוכל לעשות מעשה-פלא כזה, אני מבטיחך בפני עדים לתת לך חמשים רובל.

– אם כן, הכינה את חמשים הרובל – אמר פרוז’אנסקי בצחוק – הדבר יעש.

– טוב, טוב: אני אכין, ואתה עשה את אשר לפניך.

– רק בתנאים אלה – הוסיף פרוז’אנסקי -: קודם כל צריך הדבר להיות סוד כמוס מאיש זולתנו, והשנית: אם אצטרך אולי לעזרה, לא תעמדו, אדוני, מרחוק.

– יכול אתה לבטוח בעזרתנו, ובלבד שתעשה את אשר דברת! – קראו בני-החבורה מתןך צחוק.

פרוז’אנסקי, שהיה שהיה בקי בהרבה “שאלות ותשובות וידע יפה את הסגנון הרבני ישב וערך בשם שלשת מורי-ההוראה הווילנאיים כרוז אל העם, וכתוב בו, כי מפני מגפת-הכולירה השוררת בעיר, מותר לאכול ולשתות ביום-הכפורים הבא, ולא עוד, אלא מי שלא יעשה את הדבר, הריהו עובר בזה על דין חמור שבתורה, שלפיו שקולים חיי האדם כנגד הכל. אין ב”שלחן-הערוך" אף דין אחד, שאינו נדחה משום פקוח-נפש.

נוסחת הכרוז וסגנונו היו ברוח הרבנים וגם מתובל ברשימות-דברים ובמראי-מקומות ממאמרי חז"ל.

כאשר הביא פרוז’אנסקי את הכרוז לרוזנסון והלה הראה אותו אחרי-כן לשולמאן, התפעלו שניהם מאד, כי היה ערוך באמנות כל-כך מרובה, עד כי לא יכול לעורר שום חשד, מאיזה צד שיהיה, שנמצא בו אף שמץ זיוף.

– מה אתה חושב לעשות בזה? – שאל רוזנסון את פרוז’אנסקי.

– הכי לא תבין את הדבר מאליך? קודם-כל צריכים אנחנו לעשות כחמשים העתקים ממנו.

– ואחר-כך?

– אחר כך צריך יהיה להשיג את חתימותיהם של הרבנים.

– ומאין תקבלם?

– בזה תוכל לסמוך עלי. אני אמציאן לך.

הדבר היה שני ימים לפני ערב יום-הכפורים, ובערב יום-הכפורים כבר צריכים היו הכרוזים להתפשט בעיר. כדי שלא לאבד זמן נסגרו פרוז’אנסקי עם רוזנסון בלשכת-הסופרים אשר לו והתחילו במלאכה. לפנות ערב כבר היו מוכנים אצלם עשרים כרוזים.

עתה צריך היה להשיג את חתימותיהם של הרבנים. כמובן היה צורך בדבר לזייף גם אותן כמו שנזדייף הכרוז עצמו. אבל איזו הדרך אפשר יהיה לקבל את החתימות האמתיות, הנכונות, כדי להכין על פיהן דוגמה? אבל גם לפרובלימה זו מצא פרוז’אנסקי פתרון מוצלח.

כערב הלך אל חצר בתי-הכנסיות. עוד עד היום מכוסים תמיד כתלי חצר בתי-הכנסיות בווילנה המון הודעות יהודיות, וביניהן נמצאות תמיד שתים, שלש מודעות רבניות. שלש פעמים בא אל חצר בתי-הכנסיות על מנת לקרוע מעל הכותל מודעה רבנית, ולא יכל. בכל פעם מצא שם קהל גדול. רק בשעה בשניה אחרי חצות-הלילה עלתה לו לקרוע פיסת מודעה, שנמצאו עליה חתימותיהם של שלשת מורי-ההוראה הווילנאיים.

למחר בבוקר השכם כבר היה פרוז’אנסקי אצל רוזנסון. הם בחנו את החתימות ומצאו, כי נקל מאד לזייפן. מורי-ההוראה הווילנאיים של אותו זמן היו גאונים וצדיקים גדולים, אבל כתבנים גרועים. לא עבר יותר מחצי שעה והחתימות נעשו באופן כל-כך מוצלח, עד כי גם הרבנים עצמם היו מוכרחים לאמר, כי נכתבו בעצם ידם. כח היום עמלו שניהם, פרוז’אנסקי ורוזנסון, ולעת-ערב כבר היו להם כחמשים כרוזים.

הגיעה שעתה של העבודה היותר קשה: צריך היה להדביק את הכרוזים בפנות-הרחוב ובראשי-הומיות.

צריך להעיר, כי היתה אותה העת כעין שעת-חירום. זה היה בימי שלטונו של מוראביוב. כל הלילה היו סובבות בעיר פלוגות של חילים, שהשגיחו היטב אם אין מדביקים אל הכתלים או מפזרים בחוצות קולות-קריאה שונות. במצב כזה היה מסוכן מאד להדביק חמשים מודעות ברחובות היותר גדולים וסואנים. בעל עבירה כזו עלול היה, לפי החוקים הנוהגים בימים ההם, להרקב בבית-האסורים. אבל פרוז’אנסקי אחת דבר ולא שנה ויקח על עצמו את המלאכות הזאת מבלי שים לב אל הסכנה הגדולה וכרוכה בה.

לילה שלם טפל בדבר וימלא את מלאכתו באופן מזהיר. הוא הדביק שלש מודעות בחצר בתי-הכנסיות ומודעה רביעית בפתח ביתו של זקן מורי-ההוראה, אשר גר באותה חצר.

למחר, ערב יום-הכפורים, היו שמחה וששון ליהודי-ווילנה. בבתי התפלה והכנסיות הכינו בעוד יום בהוצאות-הקהל יין-דגן, דובשניות ותופינים בשביל המתפללים לסעוד בהם את לבם בשעת ההפסקות.

כן עבר כל היום.

היום רד ונטו צללי-ערב, ומן הרחובות המרכזיים אשר בקרבת חצר בתי-הכנסיות המיושבים מאוכלסים של יהודים, כבר התחילו הולכים אל בתי-המדרש לתפלת “כל נדרי”. המשכילים כבר נאספו אחד, אחד בבית-הכנסת “טהרת-הקדש”, אשר נמצא אז בסימטא קרובה אל חצר בתי-הכנסיות.

בעת ההיא עמד פרוז’אנסקי עם אחדים מחבריו תלמידי בית מדרש-הרבנים בחוץ ויתבוננו אל המון האנשים השונים ההולכים מתוך מעמד-רוח נוגה אל בתי-התפלה.

פתאום הגיע לאזנם קול קורע-לב:

– יהודים! הודעת הרבנים מזויפת! אסור לעבור על התענית של מחר!

כרגע ראו והנה יהודי נשא בכרכרה יוצאת מחצר בתי-הכנסיות על פני הרחוב האשכנזי, והוא הוא הצועק את הצעקות המשונות האלה.

פרוז’אנסקי הבין תיכף פשר דבר. הוא הבין, כי נתגלה הזיוף, ואם יעלה בידי היהודי לעבור במרכבה אפילו לא יותר מחצי שעה, יסכל את הדבר כלו. כרגע הבריק רעיון במוחו לבלי תת ליהודי לעשות דרכו הלאה. בין חבריו נמצא שנים, שלשה, שידעו את הסוד, ואליהם פנה ויאמר:

– אדוני! צריך לעצור בעד האישון הזה, ואם אין, נצטרך לרעוב מחר.

הרעיון הזה הפיק רצון מכולם. הסימטא היתה צרה מאד, ויותר מכרכרה אחת לא יכלה לעבור בה. חבורת תלמידי בית מדרש-הרבנים התיצבו, כמבלי משים, באמצע הסימטא, הרכב, אשר דפק בכל כחו את סוסיו, התחיל, כראותו מרחוק את תלמידי בי מדרש-הרבנים, קורא אליהם בקול, כי יפנו הצדה. אבל הם העמידו פנים כאינם שומעים את קולו ולא זזו ממקומם, הוא גער בהם בחזקה ובאחרונה עצר את הסוס ברסנו וימשכו אותו ואת הכרכרה אל חצר “טהרת הקדש”, זה נעשה במהירות-הברק וכל-כך בלתי-צפוי, עד כי היהודי האומלל, אשר כמו שנתברר אחרי-כן היה סגן של שמש באיזה בית-תפלה קטן בחצר בתי-הכנסיות, לא הבין בתחלה את אשר אתו. הוא נבהל מאד, כי נדמה לו, שנפל בידי חבורת-שודדים. אולם לאחר ששבה מעט רוחו אליו והבין, כי חייו אינם בסכנה, לא הצטער יותר מדי על המקרה אשר קרהו. הוא מחה, כמובן, נגד הצעירים בדברים נמרצים ואיים עליהם, כי בגלל אשר העמיקו חטוא, סופם להיות נדונים לגיהנם, אבל מכיון שהודיעו אותו התלמידים בלשון קשה, כי דברי החרפות והגדופים והאיומים לא יועילו לו וכי עד כלות התפלה “בטהרת –הקדש” לא ישלחו אותו לחפשי, - נרגע. הוא רק אמר:

– שימו נא אל לב, כי העבירה תחול על ראשכם, ולא על ראשי.

רק בשעה השלישית אחרי חצות לילה שלחו התלמידים את סגן השמש לנפשו. למחר בבקר לא יצא איש מביתו, וביחוד תושבי הרחובות הרחוקים, אליבא דריקנא, כי אם עשו כעצת-הרופאים אז וקודם לכתם להתפלל טעמו קצל אוכל. בצהרים, לאחר קריאת-התורה, הלכו כולם לבתיהם לאכול פת-שחרית. רק לפנות ערב, סמוך לתפלת,נעילה", נודע בכל העיר, כי יהודי ווילנה נפתו על-ידי פושעים אחדים לדבר-עבירה. לרבים מאלה, אשר אכלו מבלי דעת, היתה הידיעה כרעם-ברקים. באחד מבתי-המדרש התעלפו עשרה אנשים מרב צער.

אפשר לשער את הרעש שהטיל הדבר בכל העיר ווילנה, שמעולם לא אירע בה מאורע אשר כזה. נמצאו הרבה אנשים סקרנים, שהתחילו מנקרים ומחטטים בענין זה כדי לגלות את עקבות האיש, הגבור הראשי של חזון-ההתולים המעציב הזה. ואחרי כי סוף סוד להגלות, נודע כעבור עת קצרה בווילנה כולה ידי מי היו במעשה-התרמית הזה. משכילי-ווילנה, וכל הנאורים בכלל, הביטו מאז על פרוז’אנסקי כעל גבור. אבל חמת החרדים עלתה עליו עד להשחית, ובלכתו בעיר הורו עליו באצבע: “הנה האפיקורס! הנה המין!” הדברים הגיעו לידי כך, שהתחיל פרוז’אנסקי מתירא מפני מכת-יד ונעשה זהיר לנפשו.

מעניין הוא לראות כיצד בקש פרוז’אנסקי לבאר בפנקס-זכרונותיו, שפרסם אותו בדפוס כעבור מאד איזו עשרות שנים, את הסבות שהניעו אותו אל המעשה הלא-טהור הזה.

“המאורע – כך כתב פרוז’אנסקי – כבר נעשה קנין העבר, והיום לא אתגאה בו, כמובן. אולם אם יהיה הדבר בעיני הקורא לא כמעשה נער קונדס, כי אם כמעשה-פשע, אז אני מרשה לעצמי לאמר לו, כי אינו אלא טועה. ראשית, היה הדבר כלו לפי רוח הימים ההם. אז, במקום שהיו הדברים נוגעים “לקנאות ולחשך”, לא נחשב לעול מיוחד לשקר קצת: מלבד זאת עוד הייתי בעת ההיא כמעט נער, והמעשה אשר הכינותי את עצמי לעשותו, היה ידוע לאנשים באים בשנים כקלמן שולמאן וכמשה רוזנסון, ואף-על-פי-כן לא ראו לנכון להניאני מזה, ולא עוד, אלא שגם חשבו לי את הדבר אשר עשיתי להמצאה של גאון”.

כדי להפיל פחד על החרדים הווילנאים למען אשר ישמרו לנפשם מעשות לו רעה גדולה או קטנה, פרסם פרוז’אנסקי ב“המליץ” מאמר חריף מאד נגד הרבנים בגלל מעשה-הצום ביום הכפורים. במאמרו זה, שבו הרשה אמנם פרוז’אנסקי לעצמו “לכזב” יותר מקצת, מסר את המאורע באופן זה, כי בתחלה הסכימו מורי-ההוראה להצעת הרופאים והדביקו בכל העיר קולות-קריאה אל העם, כי לא יענו בצום נפשם ביום-כפור זה, אבל לאחר שכבר נודעו ההודעות לכל, התחרטו פתאום והוציאו קול, כי ההודעות נזדייפו.

מאמרו של פרוז’אנסקי הטיל רעש גדול בכל שדרות הצבור העברי בווילנה. התקצפו עליו בגללו לא רק היהודים החרדים, כי אם גם המשכילים, אשר “ההמצאה” כשהיא לעצמה נעמה להם אמנם, אבל לא יכלו נשוא את השקר שבעובדות המסורות. זה הביא לידי כך, שמצא פרוז’אנסקי את עצמו במצב לא-נעים וגם בלתי בטוח, וסוף דבר היה, כי ביום בקר אחד עזב את בית מדרש-הרבנים ויצא מווילנה.

ח.

מווילנה נסע פרוז’אנסקי לאודיסה. הוא בחר לו את אודיסה, יען כי היתה מפורסמת אז למרכז של השכלה, וגם בשביל שקבל מצדרבוים מכתב כתוב דברי-ידידות, שבו הוא מזמין אותו לעבוד ב“המליץ”. בצדרבוים תלה פרוז’אנסקי תקוות מיוחדות, אבל הללו לא נתקיימו, כמו שיראה הקורא להלן.

משה רוזנסון עמד בדבורו, וביום האחרון שלפני צאת פרוז’אנסקי מווילנה שלם לו את החמשים רובל, אשר הבטיח לתת לו אם יעלה בידו להביא לידי-כך, שהיהודים הווילנאיים יאכלו ביום-הכפורים. בכסף הזה קנה לו פרוז’אנסקי חליפות בגדים ואת המותר חשך להוצאת דרכו.

בעזוב פרוז’אנסקי את ווילנה כבר היו ימי-הבציר האחרונים. ששה שבועות בערך עבר בקרונות של בעלי-עגלות בערים ובעיירות. לאודיסה בא בליל-חורף מעונן. העגלון סר לבית-אכסניה. אבל בכיסו של פרוז’אנסקי נשארה רק מטבע של חמש אגורות. הוא ידע, כי במחיר זה לא יתנו לו ללון בשום מקום, ולכן אך נכנסה העגלה אל החצר, לקח מתוכה את צרורו ויצא החוצה לדרוש אחרי אחד מתושבי העיר, שהביא לו מכתב מידיד. הלילה הראשון שבלה פרוז’אנסקי באודיסה ושנשאר חרות בזכרונו לכל ימי חייו, נצטייר אחר-כך על ידו ציור אפיני מאד לצרות-נפשם ולפגעי-חייהם של צעירי-ישראל בני-התורה, בימים ההם, שנדדו למרחקים בעירום ובחסר כל כדי לשבור את צמאונם להשכלת-אירופה.

בחשכת ליל-סגריר שוטט פרוז’אנסקי ברחובות הרבועות של אודיסה, שלא יכל למצא בהם לא תחלה ולא סוף. איש לא נראה בחוץ: נשמע רק שאון הכרכרות והמרכבות העוברות על פניו.

שעה ארוכה התהלך פרוז’אנסקי בתוך חשכת-העננים. פעמים הרבה דרש אל הרחוב, שהצטרך ללכת בו, ופעמים הרבה הראו לו את מבוא הרחוב ההוא, והוא הלך והלך, ומדי לכתו כך גדלה יותר האפלה אשר מסביבו, וכך הלכו והתמעטו אשי הפנסים והחלונות המוארים. והוא הוסיף ללכת מבלי דעת לאן. הוא גם לא ידע, אם הוא נמצא עדיין בעיר, או כבר יצא את העיר. יותר ויותר חתל אותו הערפל. באחרונה נוצצו לנגד עיניו איזו עצמים כהים מחוסרי-צורה. הוא קרב אל העצמים האלה ויפשט את ידו וימשש אותם. והנה ראה אבנים גדולות ומרובעות ומסותתות מסביב. היה גל שלם של אבנים כאלה. הוא נסה להרים אחת מהאבנים הללו והנה קלות הן מאד. בעמדו על מקומו נצנץ רעיון במוחו לבלתי הוסיף עוד ללכת בחשכה הזאת, כי את מי יוכל למצוא בלילה? ואולי יותר טוב יהיה לו אם יערוך לעצמו משכב בין האבנים האלה?

לאחר ששב והפך בדבר מצא, כי אין שום עצה אחרת יכולה להיות טובה הימנה. עם זה הרגיש את עצמו עיף ויגע מאד מרב הדרך, ואגב כבר היתה אז בוודאי שעה מאוחרת מאד.

ובידים ממששות התחיל פרוז’אנסקי בונה לו באבנים מקום למשכב. אמנות מיוחדת לא היתה דרושה לכך, כי היו האבנים, כאמור, מסותתות יפה בצורות מעוקבות, ובנקל ערך לו מהן כעין תבה גדולה, שאפשר להכנס לתוכה. פרוז’אנסקי נכנס אל התבה וינח את צרורו למראשותיו ותיכף נרדם ויישן שנה מתוקה כשוכב לא על גב אבנים, כי אם על מצע כסת רכה.

כשהקיץ פרוז’אנסקי משנתו, כבר האיר הבקר. הענן רבץ עדיין, אבל כבר התחיל מתפזר. פרוז’אנסקי יצא ממערתו וישא את עיניו כה וכה לדעת היכן הוא. מעבר מזה השתרע לנגד עיניו ראי הים השקט, שהיה מצופה זהב אור-השמש, ומעבר מזה נראו מפוזרים במעלה-ההר בתים שונים עם חלונות נוצצים בנוגה פז ואבני-ספיר. כמו שנתברר אחרי-כן נמצא פרוז’אנסקי לא הרחק מן הנמל ולן בלילה בתוך בנין שלא נגמר עדיין.

צדרבוים לא הראה לפרוז’אנסקי התקרבות מיוחדת. הוא הלל אמנם מאד את סגנונו העברי היפה, וירומם על לשונו את מאמרו אודות רבני-ווילנה. אבל עם זה אמר לו, כי הזמין אותו לעבוד ב“המליץ " מווילנה, אבל לא קרא לו לבוא בגלל זה לאודיסה, והשנית, וזהו העיקר, אין הוא משלם בכלל שכר-סופרים לאיש, ואת כל המאמרים הוא מקבל חנם. הוא צדרבוים עצמו, אינו מוצא ב”המליץ" די מחיתו. פרוז’אנסקי הרגיש את עצמו מיואש מאד, אבל החריש. אולם טרם לכתו אמץ את לבו ויבקש מאת צדרבוים הלוואת-כסף בסכום של שלשה רובלים: אבל צדרבוים הוסיף עוד שני רובלים ויתן לו חמשה. כעבור איזה זמן הגיד צדרבוים למיודעיו בהזדמנות ידועה, כי לא קרב אליו את פרוז’אנסקי רק בשביל שכבר נכשל פעם על-ידי קובנר, שהביא אותו לאודיסה ויתן לו מהלכים בבתי גדולי עשירי-העיר, שתמכו בידו במשאת-כסף הגונה, ולבסוף שלם לו רעה תחת טובה, כי נהפך לו לשונא בנפש וישימהו ללעג ולקלס על-ידי כתבי-פלסתר מזוהמים. כמו נבא לו לצדרבוים, כי בהמשך הזמן היה יהיה פרוז’אנסקי לקובנר שני…

עתה התחילה שאלה קשה מאד מנקרת במוחו של פרוז’אנסקי: מה יעשה, אפוא, באודיסה? במה יפרנס את עצמו? הוא נמלך בדבר זה עם האיש אשר הביא לב את המכתב, והלה לא מצא לעת-עתה לפניו תכלית אחרת בלתי אם לעסוק בהוראת הלשון העברית. עם זה הבטיח לו להוליכהו מחר אל אחד ממכיריו, והוא מורה עברי מפורסם, שיש לו שעורים הרבה, ואפשר מאד, כי יש לו גם שעורים מיותרים, ויסכים, אולי, למסרם לאחר, שמוצא חפץ בהם.

למחר הוליך האיש את פרוז’אנסקי אל אותו המורה העברי, שהיה זה שקנה לו בהמשך הזמן פרסום כל-כך גדול בתור סופר עברי ועורך הירחון “השחר” – פרץ בן משה סמולנסקין

אחרי כי על סמולנסקין המורה לא נכתב עד כה אצלנו כמעט כלום, אני מרשה לעצמי לנטות קצת הצדה מעיקר רשימתי ולהביא כאן פרטים מעניינים אחדים באותו ענין כפי שהם מסורים בזכרונותיו של פרוז’אנסקי:

"בהיות לי מושג על-דבר המורים העברים לפי הרושם, שעשו עלי בווילנה – כך מספר פרוז’אנסקי – אני צריך להגיד, כי המורה, אשר באנו אליו הפעם, הרעיש אותי ממש.

ראשית היה החדר, אש גרו בו, ערוך יפה. זה היה חדר גדול ורחב-ידים ומלא אור, ובו רהיטים יקרים, ציצים ופרחים, על הרצפה לפני המטה פרוש מרבד פרסי – הכל לא כמנהג מורה.

וגם המורה עצמו לא היה דומה כלל למורה עברי מן המצויים. הוא היה גבה-הקומה, מבנה גוו יפה, שחום עם פנים חורורים ועינים-דובדבניות, ושערותיו השחורות כזפת ירדו תלתלים על שכמו. החל מכתנתו העליונה הלבנה כשלג, העניבה, האפודה המזהרת בלבנונית שלה וכלה במנעליו המבריקים – כל תלבשתו התאימה לדרישות המלה האחרונה של המודה האירופית.

“היתכן, כי מורה עברי הוא?” – שאלתי את עצמי. אבל לא יכל להיות בזה שום ספק אחרי שהוצגנו איש לפני רעהו ונתברר, כי שם האיש המגוהץ הזה הוא: פרץ סמולנסקין.

בתור אדם עשה סמולנסקין רושם מקסים. בלי שום התאמצות מיוחדת מצדו כמו תפש את כל בני סביבתו בלבם. בשום מקום ובשום דבר לא יכל לעמוד בצל. אפילו בהוראת הלשון העברית עלתה בידו להעמיד את עצמו על גובה מיוחד. אין אחד ממורי-אודיסה שיכל לקבל בעד שעוריו משכורת גדולה כזו שקבל סמולנסקין. והוא הורה את השפה העברית בבתים כאלה, שקודם שמעו בו אך מעט, או כי לא שמעו כלל, על מציאותה של לשון זו. המורה עצמו עשה פרסום ללמודו, וביחוד בבתים, שהתחשבו בהם עם דעותיהן של הנשים, אשר כמו הלכו אחריו שבי.

לאחר ששמע סמולנסקין לשום מה באנו אליו, בחן אותי מכף רגלי ועד קדקדי, ואחרי הפסקה אמר בחיוך:

– לא טוב!

– מדוע?

– הלא יודע אתה, בוודאי, את הפתגם “לפי בגדיו יפגש איש, ולפי שכלו ילוה”. לענין קבלת שעור אין לך דבר יותר חשוב מזה. אולם עוד אראה, אני אשתדל".

וסמולנסקין מלא את דבריו. כעבור שני ימים השיג בשביל פרוז’אנסקי שני שעורים במחיר חמשה עשר רובלים לחודש. גם הציע לו חדר קטן וכהה למחצה במחיר ארבעה רובלים לירח באותו הבית, שגר בו עצמו. כך התחיל פרוז’אנסקי מבצר לו מעט, מעט בעזרתו של סמולנסקין מעמד באודיסה בתור מורה עברית, ובעת הראשונה היה מצבו לא רע.

ט.

ההוראה העברית לא הניאה בכל זאת את פרוז’אנסקי מהתרחק מעט, מעט מן הספרות העברית. בהרגישו בעצמו ובשמעו גם מפי אחרים, כי יש לו כשרונות ספרותיים, נסה להשתמש בהם לעבודת הספרות הרוסית, אשר נמשך אליה עוד בשבתו בווילנה. הוא כתב שני ספורים קטנים בלשון הרוסית, שנתקבלו, אף כי בלי פרס, בהעתון “נובורוסייסקי טלגרף” של אותו זמן. כעבור עוד איזה זמן פרסם בעתון הנזכר פליטונים אחדים בעילום שמו “דיוגנוס השני”. אז הזמין אותו העורך לכתוב בעתונו פליטונים לכל יום ראשון בשבוע, והפעם נקב לו שכר בסכום קופיקה אחת ומחצה בעד השורה. פרוז’אנסקי היה כמאושר בעיניו. שני פליטוניו הראשונים של פרוז’אנסקי ישרו בעיני הקוראים מאד. על הפליטון השלישי יצא קטרוג מאת הצנזור, אשר עשה בו שמות נוראות בעפרון האדום אשר לו: בהגיע שעתו של הפליטון הרביעי להתפרסם, הורע המצב ביותר. השלטון התרגז עליו כל-כך, עד כי סגר בגללו את העתון לגמרי. פרוז’אנסקי, אשר הצלחת פליטוניו הראשונים נסכו עליו כמו רוח-שכרון והסתלק בינתים משעוריו, נשאר עתה בלי מזון ומחיה. לשוב לעבודת-ההוראה לאחר שהאמין, כי כבר נעשה לאחד מגדולי-הדור – לא יכול עוד בשום אופן. אז החליט לנסוע לניקולאיוב בתקוה, כי יעלה בידו למצוא לו עבודה במערכת העתון “ניקולאיובסקי וועסטניק”.

פרוז’אנסקי השיג, אמנם, תיכף עבודה במערכת ה“ניקולאיובסקי וועסטניק”, וכעבור זמן נתפרסם שמו לתהלה בעיר והגיע גם לאזני גדולי הביורוקראטים. בעת ההיא שמש בניקולאייב בכהונת שר-הפלך ומפקד צי-המלחמה של הים השחור איש אחד ושמו בוגדאן בוגדאנוביץ גלאזנאפ, שנודע בתור ידיד ורע להקיסר אלכסנדר השני. גלאזנאפ שה היה משכיל גדול ובעל דעות נאורות, וכמותו היתה גם אשתו, גרמנית מלידה. כשמוע גלאזנאפ את שמע פרוז’אנסקי, הזמין אותו לבוא אליו ויראה לו אותות של התקרבות מרובה. ביחוד מצא פרוז’אנסקי חן בעיני הגברת גלאזנאם, אשר הוקירה מאד את ערך ציוריו וספוריו הקטנים, שנדפסו מעת לעת “בהניקולאיובסקי וועסטניק”. ברבות הימים נעשה אצלה פרוז’אנסקי בן-בית, וכעבור איזה זמן מסרה לו לחנך את בן-אחותה, תלמיד האקאדמיה לצבא-הים, שגדל בביתה. בהכירה בפרוז’אנסקי, כי יש לו כשרונות פדגוגיים, הפקידה אותו למשגיח על בתי-הספר העממיים בניקולאיוב, שנמצאו תחת חסותה.

כך נכנס פרוז’אנסקי אל הספרות הרוסית, ובמשך שנתים ימים נתפרסם לסופר בעל כשרונות גדולים בכל חבל הנגב. אז כבר נעשתה ניקולאיוב צרה לפרוז’אנסקי, ולבו נמשך בחזקה אל מרכז הספרות הרוסית, לפטרבורג. בלי לחשוב הרבה עזב פרוז’אנסקי ביום-קיץ אחד את ניקולאיוב ויסע לפטרבורג.

באותה עת – זה היה בתחלת שנות השבעים, שרר עדיין בקרב הצבור הרוסי רוחו של הקיסר הנאור אלכסנדר השני. אז עוד נחשב היהודי לאיש הראוי לזכיות אנושיות כיתר בני-האדם. מעט, מעט התחילו מעמדות ידועים של יהודים, ביחוד בעלי השכלה גבוהה, סוחרים ואומנים נהנים מכל מיני זכיות והנחות, וליהודי-רוסיה נשקפו עתידות-אורה.

לפיכך לא נפלא הדבר, אם בבא פרוז’אנסקי לפטרבורג בתור סופר רוסי, ועם מכתב-המלצה מאת הגנראל-גוברנאטור הניקולאיובי, נפתחו לפניו תיכף דלתות כל בתי-הרידאקציות. כעבור עת מועטת התחילו מאמריו להדפס בעתון הרוסי הפרוגרסיבי הליביראלי המפורסם קורש, ולא ארכו הימים ופרוז’אנסקי הוכר בחוגים הספרותיים שבפטרבורג לנובליסטן בעל-כשרונות וקנה לו פרסום גדול גם בין קהל הקוראים הרוסים.

מלבד שכרו מעבודת-הספרות קבל פרוז’אנסקי כעבור זמן ידוע על פי המלצת הגברת גלאזנאפ, משרת מנהל בבית-מחסה לילדים נוצרים עם משכרת גדולה לחודש. לאחר שנתבצר מצבו החמרי, התחיל ממלא את השתלמותו העצמית שנפסקה ונעשה שומע חפשי במחלקה לתורת-המשפטים באוניברסיטה הפטרבורגית.

                                                                         ---------

כל העת, אשר נדד פרוז’אנסקי מעיר לעיר, לא בא עם אבותיו בכתובים. הוא הבין יפה, כי בזה שהוליך שולל את אבותיו ותחת לנסוע לוואלוזין על מנת להכנס שם לישיבה, שם דרכו לווילנה, במקום שהתחבר לבעלי-עבירה, גרם להם הרבה צער ועגמת-נפש. אבל הוא נחם את עצמו בתקוה, כי לאחר שיכונן לו סוף-סוף מעמד בחיים על שדה-ההשכלה, אז ימחלו לו אבותיו, כמו שכבר אירע הרבה פעמים, זה עצר אותו עד כה מכתוב להם. עכשיו בפטרבורג נזדמן לו במקרה גליון של אחד העתונים ועיניו נמשכו לתמו למכתב מפרוזשין, שנמצאו בו בתוך שאר דברים, ידיעה על-דבר שני כפרים קרובים שעלו על המוקד, ואחד מהם היה הכפר בו ישבו אבותיו. הידיעה הזאת נגעה עמק, עמק, אל פרוז’אנסקי ובלי חשוב הרבה ערך מכתב אל הרב הפרוזשיני בבקשה, כי ימהר להודיע לו משלום אבותיו. עברה עת מועטת ופרוז’אנסקי קבל תשובה מאת הרב הפרוזשיני, כי מן היום אשר ברח מאבותיו, גדלה מצוקת לב אביו, ומעוצר ראה ויגון חלה ונפל למשכב ואחרי שנתים ימים מת. לפני מותו בקש בצוואתו, כי אם חי בנו עדיין ונשאר ביהדותו, יתפלל לעלוי נשמתו תפלת “קדיש” ביום-מותו בכל שנה וגם ילמוד פרק במשניות. אמו מתה אך זה לפני שלש שנים.

המכתב הזה חדש הרבה מפצעיו הישנים, שלא נרפאו עדיין. בחבו היה קשור תמיד בקשר של אהבה לאביו, ובכל פעם שעלה זכרונו לפניו, היה לבו שותת דם בשוותו לעיניו את היסורים הנוראים שעברו עליו לרגלי מנוסתו. בהודע לו עתה, כי קצר אמנם את שנות אביו, עשה עליו הדבר רושם מחריד מאד. כאבו היה כל-כך גדול, ער כי התהלך ימים אחדים רצופים נפעם ונדהם מבלתי יכולת לקחת את עטו בידו. הקלה קצת הרגיש רק לאחר שהחליט בנפשו, בכל חפשיותו בעניני-דת, למלא בדיוק את צוואת אביו, וביחוד – להשאר כל ימיו בן נאמן לעמו ישראל.

באותה שעה לא ידע פרוז’אנסקי את הנשקף לו בעתיד. הוא גם לא שער אז את הנסיון הקשה, האורב לו ושלא יוכל לעמוד בפניו.

י.

בסוף שנות השבעים התחילה האנטישמות כמעט מבלי-משים מנסרת ברוסיה הליברלית שתחת ממשלת אלכסנדר השני. התחיל בדבר גדל העתונים הרוסים “גולוס”, שהיה עד כה נוטה רצון ליהודים, ופתאום, כמו בן-לילה, שנה את טעמו לרע להם. פרוגרסיבי קיצוני בכל דבר, נעשה ריאקציוני בנוגע לעניני-היהודים. מכל עברים החלו בעתון זה ממטירים על היהודים אש וגפרית, ומיום ליום חזקה השנאה אליהם יותר ויותר. נכר היה, כי העתון הזה מקבל השפעה משר גדול בממלכה: אבל במשך זמן רב לא יכלו לדעת מאין רוח תזזית זו מנשבת, יען כי מצד ה“ספירות” לא נראה שום אות לרעה, ולפי הידיעות שהיו העסקנים היהודיים שבפטרבורג מקבלים מאת “החצר”, אפשר היה לקוות, להפך, כי חושבים לעשות הנחות חדשות ליהודים, בשביל להרחיק אותם מן הניהיליזם, שהתחיל אז מתפשט בין בני-הנעורים. רק לאחר עבור איזה זמן נודע, כי על ה“גולוס” משפיע מי שנמנה בהמשך העת למשרת פרוקורור של הסינוד הקדוש, פובידונוסצוב, שכבר היה אז שונא גדול לישראל ובקש לפעול ברוח זה באמצעות העתונות על דעת הקהל הרוסי וממילא גם על העומדים בראש הממלכה. לא ארכה העת ו“הגולוס” מצא לו מתחרה מסוכן בתעמולה האנטישמית שלו. זה היה העתון “נובויה וורמיה”, שיצא בעריכתו של סובורין, שהיה אף הוא ליבראל עד כה. עתונו של סובורין עוד הצטיין בשנאתו ליהודים מן “הגולוס”, יום יום הגיש לקוראיו עלילות ובלבולים חדשים על היהודים והיהדות, דרש מאת הממשלה בפומבי להגביל אותם בזכיותיהם ולחשבם לזרים, ורק הסתותיו הן הן שגרמו לעורר בשנת 1879 את עלילת-הדם הקוטאאיסית, אשר הושיבה את כל יהודי-רוסיה על ספסל-הנאשמים.

ותעמולת שני העתונים הצוררים לישראל האלה לא אחרה מעשות פרי. הצבור הרוסי ספג לתוכו מעט, מעט, את הרעל האנטישמיי במדה כל-כך מרובה, עד כי שכח לגמרי את מבחר הטראדיציות של שנות-הששים. היחס אל היהודים נעשה קשה ורע יותר ויותר: כעבור עת מועטת חדר הרעל גם אל החיים הפוליטיים. על מפת-התכלת של שולחנות דפארטאמנטים ידועים הועלו פתאום הצעות חדשות על-דבר היהודים וכלן מטרה אחת להן: לעשות את חיי היהודים קשים ומרים ככל האפשר. קודם כל התחילו מגבילים את זכיות-הישיבה שלהם מחוץ לתחום, וביחוד בערי-המטרופולין, לאחר שכבר קרוב היה הדבר כי הגבלה זו דוקא תבטל. נתנה פקודה אל רובעי-המשטרה אשר בפטרבורג להמציא למועד ידוע את רשימות היהודים, שאין להם זכות הישיבה בעיר-המלוכה. ולהודיע לכל אחד מהם בפני עצמו, כי עליו לצאת ולשוב אל המקום שבא משם.

פקודה כזו קבל “בבקר יפה” גם פרוז’אנסקי. ראשי בית-המחסה לילדים נוצרים, שהיה שם מנהל, נסו להשתדל עבורו לפני שר-השוטרים, אבל לשוא. לא הועילה גם ההשתדלות מצד מערכות-העתונים, שעבד בהם. המליצו עליו גם אחדים מגדולי הסופרים הרוסים, שעמדו אז בראש “קרן הספרות”, שהיתה לה בזמנה חשיבות כל-כך מרובה. השתדליות כולם נדחו, ולפני פרוז’אנסקי לא נשארה בלתי אם דרך אחת – להתנצר.

המוצא הזה היה כמהלומת-מות לפרוז’אנסקי. יותר מדי היה קשור קשר פנימי עם העם העברי, כי ילך יום אחד ויהפוך לו עורף. אולם ככל שקרב היום, שנצטרך לעזוב בו את עיר-המלוכה, כן נקר בו יותר ויותר הרעיון, כי אם ישב מחוץ לפטרבורג, ישכח מהר שמו בתור סופר וז’רנאליסטאן רוסי, שהיה כל-כך יקר לו:. בערי השדה, הרחק ממרכז-הספרות, יעלו בתהו כשרונותיו, שכבר קנו להם פרסום, ןכך יחשך עולמו בעדו.

פרוז’אנסקי התפטר ממשמרתו בבית-המחסה ונסה להשתמש בסגולות היהודיות הישנות: ללון בכל לילה במקום אחר, לשוטט ברחובות עד אור הבקר: שתי פעמים לא הצליח בסגולות הללו ונפל בידי הפוליציה, ופעם אחת כבר קרוב היה הדבר, שישלח עם גדוד-האסירים מפטרבורג,ורק בארח-פלא נצל. כחצי שנה התגולל בעירות שונות הסמוכות לפטרבורג, כי היה קשה עליו מאד להפרד מבירת-רוסיה, שכל-כך נמשך לבו אליה. אבל לא לאורך ימים יכל לחיות חיים כאלה. חרדתו שאינה פוסקת, כי עוד מעט ונתפש ויגרש, העיקה עליו מאד. זה השפיע לרעה על מצב בריאותו. הוא נעשה מזועזע-עצבים, עצוב-רוח ונכאה, ויתהלך קודר כצל.

פעם אחת – זה היה באחד הלילות האחרונים לחדש מרף – כאשר התהלך פרוז’אנסקי שעות אחדות רצופות וייעף מאד, נכנס אל גנה קטנה וישב שם על ספסל, כעבור רגע בא לשם איש יהודי בדמי-ימיו וישב על ידו. כרגע נכנסו יחד בשיחה. נתברר, כי יהודי זה הוא מינסקאי, היושב בפטרבורג זה שנים אחדות ועוסק בתגרנות פעוטה. לפני איזה זמן קבל פקודה מרובע-המשטרה לעזוב תיכף את פטרבורג או להתנצר. עד כה לא יכל בשום אופן לעשות את הדבר. הוא גדל בבית אבות חרדים וגם בעצמו איננו מופקר. זה יותר משלשה חדשים, שהוא משוטט כל הלילות בחוצות פטרבורג, וביום אין בו די כח לעמוד על רגליו. אבל – עד כאן. עוד היום ילך וישם לדבר קץ…

– מה אתה חושב לעשות היום? – שאל אותו פרוז’אנסקי.

– אלך ואתנצר, - ענהו היהודי בקרת-רוח.

– כל-כך נקל לך לאמר: אלך ואתנצר? האם לא תרגיש בנפשך מה גדול החטא, אשר תחטא בזה לעם העברי?

– אני מרגיש את הדבר היטב, אבל אין לי שום עצה אחרת. פה בפטרבורג אני מוצא זה שנים אחדות את מחיתי. אם אעזוב את פטרבורג, אז צפויים אשתי וילדי למות ברעב.

– אגב – הוסיף היהודי – אני מבטיחך בהן שלי, כי מה שאעשה לא תהיה אלא התנצרות מדומה. האם אהיה לפראבוסלאבי? – לא, באלף רבתי! בן-לילה אבוא לפינלאנדיה ובמחיר רובלים אחדים אקנה שם מידי אחד מכהני-הדת כרטיס של המרה בתור לותרי ותיכף אהיה לאזרח פטרבורגי כשר ואוכל לעשות כל מה שלבי חפץ: להתפלל וללמוד דף גמרא ולקיים את כל מצוות התורה כיהודי ירא-שמים. כמובן צריך כל זה להעשות בחשאי, אבל הלא קראת בוודאי על-דבר “האנוסים” שמלפנים? ברם אף אני “אנוס”! מומרים מדומים כאלה ישנם בפטרבורג למכביר, וביניהם נמצאים אחדים, שהם יהודים יותר יפים ממני, ואפשר שגם ממך, האל הטוב יודע אותך, כמו המשורר העברי קונסטאנטין שפירא, כמו סורקין הידוע, שהעולם חושב אותו ללמדן גדול, ואחרים כיוצא בהם.

שיחה זו עם היהודי הזר עוררה בלב פרוז’אנסקי מחשבות חדשות.

                                                          ------------------

יא.

עוד באותו יום דרש פרוז’אנסקי למשכן הצלם המפורסם בפטרבורג קונסטאנטין שפירא ויצג את עצמו לפניו בתור סופר עוזר לעתונים וז’ורנאלים רוסים. שפירא, אשר שם פרוז’אנסקי לא היה מוזר לו, קבל אותו בסבר פנים יפות. אבל בשמעו מפיו, כי הוא יהודי שהתנצר אך זה מעט, ובשביל שתהיה לו זכות-הישיבה (פרוז’אנסקי מצא לו לנכון מאיזו סבה לבלתי ספר לשפירא, כי הוא לעת-עתה יהודי, החושב להמיר את דתו), העוה את פניו ויאמר אליו יהודית:

– לא היה הדבר כדאי בנאמנות: היית יכול לכתוב את הרוסית שלך באחת מערי-השדה.

אבל שפירא התחיל מדבר בלשון אחרת לאחר שספר לו פרוז’אנסקי בפרוטרוט את תולדותיו ומאורעות-חייו, בתחלה בתור ה“עלוי הפרוזשיני”, אחר-כך בתור משכיל וידען בלשון העברית בבית מדרש-הרבנים הווילנאי, ולבסוף היכרותו עם סופרים גדולים כקלמן שולמאן, צדרבוים וסמולנסקין. רושם מיוחד עשה פרוז’אנסקי על שפירא לאחר שהראה לו בכתב-יד את ספורו העברי בשם “לאחר עשר שנה”. מתוך ידידות מרובה לחץ שפירא את ידו ויאמר:

– אם כן, הלא אחינו אתה! יהודי תלמיד-חכם! ותלמיד-חכם שעבר עבירה אל תהרהר אחריו ביום, כי בוודאי כבר עשה תשובה. אבל צר לי, כי לא נועצת בי קודם, כי אז הייתי משיא לך עצה להמיר את דתך בדת קאלווין, ראשית, מפני שאין ריח של (הוא השתמש במבטא גס יותר מדי) נודף ממנה, ושנית, מפני שאז לא היה איש מתחקה אחריך ואחרי מעשיך וסופר את צעדיך, כמו שמתחקים, למשל, אחרי אנשים שכמותי…

אחרי עבור שני ימים בא פרוז’אנסקי בברית האמונה הקאלווינית… אבל תיכף, בלילה הראשון, התחיל מענה אותו מוסר-כליות נורא, אשר טלטל אותו ממשכבו. תמונות מימי-ילדותו צפו בזכרונו, ודמויות שונות, האחת חשכה מחברתה, עברו על פניו והוא הרגיש את עצמו כאכול-צפעונים. לפנות בקר, כאשר נרדם קצת, נראו לו אבותיו בחלומו… כאשר הקיץ משנתו, נשם בכבדות. אותו הלילה, הלילה האשון של מומר, ציר פרוז’אנסקי בהמשך הזמן באמנות מרובה באחד מספוריו. למחר נכנס פרוז’אנסקי באין רואה אל בית-הכנסת לסוחרים ויתיצב בפנה ויתפלל – זו הפעם הראשונה מיום עזבו את בית-אבותיו…

באותו השבוע חל חג-הפסח. עצבת נוראה לחצה את לב פרוז’אנסקי ולבו נתקף מגעגועים, אשר לא שערם עד כה, אף כי כבר נזדמן לו כמה פעמים לבלות את ימי הפסח לא בחברת יהודים. ביום ערב פסח בבקר בא במרוצה לשפירא וישפוך לפניו את מרי-שיחו. על זה ענהו שפירא:

– מתגעגע אתה על פסח של יהודים? בואה אלי היום בערב, וחדלת להתגעגע.

אך פנה היום לערוב מהר פרוז’אנסקי ללכת לשפירא. רק לאחר עבור שתי שעות הלך אתו שפירא לרחוב סאדובה: שם נכנסו אל אחד-השערים, ויעלו אל עלית-גג בבית-חומה, שנמצא בקצה החצר. שפירא דפק בידו שלש פעמים על הדלת. כרגע נשמע מבפנים משק הסעת בריח-ברזל, והדלת נפתחה. הם נכנסו לחדר כהה למצחה, ומשם אל אולם גדול זרוע אור-יקרות. שם בתוך עמד שלחן ערוך בכל לסדר של פסח: במצות וביין ובמרור ובחרוסת וגם בהגדות… באולם נמצאו כעשרים איש, זקנים וצעירים, וביניהם גם נשים אחדות, שעמדו בחבורות מיוחדות וישוחחו יחד. בראותם את שפירא בא, הקיפו אותו כולם בשאלות: מדוע אחר לבוא ונתן להקהל לחכות אליו זמן כל-כך רב?

הנאספים, כולם מומרים, היו מטובי האנטליגנציה הפטרבורגית. ביניהם היו: ביורוקראטים, ששמשו בכהונות בממלכה, אנשים, שהיה להם פרסום גדול בעולם הפינאנסי, סופרים, ז’ורנאליסטים, משחקים בבמה, אמנים, מנגנים, כולם אנשי-שם. כל אלה נקבצו לכאן דחופים מחפץ פנימי להחיות בזכרונם את רשמי ימי ילדותם בלילות-הסדר.

לאחר שהציג שפירא לפני הנאספים את פרוז’אנסקי, ששמו נודע כמעט לכולם מתוך העתונים והירחונים, אש עבד בהם, ישבו אל השלחן, אחד מהם – זה היה סורקין – קדש על הכוס, ואחרי-כן התחיל הסדר. שאלו את הארבע-קשיות והתפלפלו בדברי-ההגדה. בשעת הארוחה התחילה בין המסובים שיחה נלבבת, הזכירו את אנוסי-ספרד שמלפנים, שמיראתם את האינקביזיציה, היו עורכים את הסדר במערות נסתרות שמתחת לאדמה. אחד המסובים ספר, כי בימי הקיסר ניקולאי הראשון היו פקידי-הפוליציה הפטרבורגית מחזירים בליל “כל נדרי” ובלילות שני ה“סדרים” של פסח על פתחי בתי המומרים היותר מפורסמים כדי לברר אם נמצאים הם במעונותיהם… אחרים ספרו זכרונות מימי חייהם, ובהגיעם אל דבר השמד שלהם, נתנו קולם בבכי-תמרורים כילדים קטנים… בשעה מאוחרת אחרי חצות-הלילה עמדו כולם כילדים מעם השלחן מעודדים ומאוששים על-ידי ההחלטה הכללית, כי כל אחד מהם יתקן את אשר עות ויהיה מליץ-יושר לעם ישראל ומגן לעתות בצרה.

אותו ליל-הסדר, ואף זה שלמחרתו, שנשנה על פי אותה הצרימוניה, פעל על פרוז’אנסקי פעולה מרגעת קצת. הוא התחיל מתנחם ברעיון, כי ישתדל להפיק מכשרונו תועלת לעם העברי, כדי להטהר על-ידי זה מפשעו הלאומי.

לא ארכו הימים ובאה לידו ההזדמנות הראשונה לכך.

בנגב רוסיה פרצו ביהודים הפוגרומים הראשונים, תחת הרושם המדכא של המאורעות האלה פרסם פרוז’אנסקי בדפוס שני הקונטרסים האלה: א) “הטוב נעשה בהכותנו את היהודים?” וב') האם אשם היהודי במה שהוא יהודי?" שני הקונטרסים האלה שנכתבו בהרבה כשרון ספרותי ובהתלהבות, עשו בשעתם רושם גדול מאד בחוגי הקוראים הרוסים. בשני העתונים הראדיקאליים היו הולכים ומודפסים על הסדר במשך עת מרובה “מכתבים מתוך העם”, ששפטו קשה את הפרעות ואת המסיתים ביהודים. אחרי-כן הוציא פרוז’אנסקי שורה שלמה של ספורים גדולים וקטנים, שבהם הרים על נס את ארחות החיים היהודיים הפאטריארכאליים ובקר בקורת חריפה מאד את התפרדות המשפחה הישראלית, הנותנת אותותיה אותות בתוך הדור הצעיר.

אבל פרוז’אנסקי לא בא עדיין אל מנוחת-הנפש השלמה. בהזדמניות ידועות היה לבו מזדעזע בו מרוב כאב בזכרו את עותתו… הזדמנות כזו באה לידו בפגשו יום אחד ברחוב את היהודי, שפר לו באותו ליל-החורף על הספסל בתוך הגנה, כי הוא הולך לבוא בברית האמונה הלותרית. היהודי, אשר הלך בלוית עלם צעיר, העמיד את פרוז’אנסקי וישאלהו בחיוך:

מה שלומך? כיצד נחלצת מן המיצר?

ואתה – שאל אותו פרוז’אנסקי.

אני? – ענהו היהודי בגאון – אני הולכתי אותם שולל! האני אתנצר? יהי כן השלום אתם! יהודי הייתי ויהודי נשארתי עד היום.

– ואיך מניחים לך לגור כאן?

– אני יושב כאן כחוק וכמשפט: אומן אנכי: עושה דיו. בעת האחרונה הבאתי אלי הלום את בני-ביתי, וזה בני הבכור, תלמיד ישיבת וואלוזין.

כשמוע פרוז’אנסקי את הדברים האלה התכוץ לבו בקרבו. מבלתי יכולת להוציא מלה מפיו, נפרד פרידה אלמית מעל היהודי וילך לדרכו. בלכתו חשב כל העת מה מאושר הוא היהודי הזה שעמד בנסיון, ומה אומלל הוא, רפה-הרצון וקל-הדעת. בעברו בשנת 1885 דרך העיר ווילנה, ספר פרוז’אנסקי בשיחה עם הסופר הרוסי-עברי המפורסם ל. ליבאנדה, כי אין מעשה-השמד שלו פוסק מרדוף אותו כאות קין…

בשנת 1903, אחרי הפוגרום הקישינובי, פרסם פרוז’אנסקי מחברת, אשר הרעישה את דעת-הקהל, ושקרובה היתה להעמיד אותו בסכנה. כידוע נערך הפוגרום הזה על-ידי תעמולה חשאית מצד הממשלה הצארית של אותו הזמן. אחד מן המסיתים במקומו היה האנטישמי המפורסם פאוואלאקי קרושבאן, ממקורביו של נשיא סוד-המיניסטרים אז, צורר-היהודי הידוע פון פליווה. מחברתו של פרוז’אנסקי נקראה “חלומו של קרושבאן”, אבל על פי תכנה היתה סאטירה חריפה כלפי שרי-הממלכה הרוסים, וביחוד נגד פליווה. אך נודע על-ידי העתונים תוכן המחברת, הזמין פליווה אליו תיכף את פרוז’אנסקי ובלשון נמרצה דרש מאתו בירור-דבר. ברוב עמל עלה אז לפרוז’אנסקי להחלץ מצרה. בכל העתונות החוץ-לארצית נתפרסם פליווה לגנאי כמעורר הפוגרום הקישינובי, וכדי שלא להגדיל את השאון על אודותיו ביותר, מצא לפניו לטוב לטשטש את מעשה פרוז’אנסקי ולהשכיחו מן הלב.

בשים לב לכל זאת, הביטו בחוגי היהודים בפטרבורג על פרוז’אנסקי לא כעל מומר מפיר ברית-אחים, והכל התיחסו אליו כאל יהודי נאמן ודבק בעמו. ביחס זה מצא לעצמו קצת נחמה, יען כי מנוחה שלמה לא ידע לבו מעולם. אבל בשנותיו האחרונות שבו נעורו פצעיו הישנים, שלא נגלדו עדיין, בשל המקרה הזה, אשר, לפי דברי מקורביו, גרם הרבה לקצר ימיו.

זה היה בשנת 1912. פרוז’אנסקי כבר היה אז זקן וחלש ולא יכול לעבוד ונמצא במצב דחוק מאד. באותה עת חשבה “האגודה הספרותית היהודית שבפטרבורג” לערוך נשף של ספרות וזמרה לטובת שלום עליכם, שישב אז חולה באיטליה, ואחדים מן החברים השתדלו בדבר, כי חלק מן ההכנסה ינתן לפרוז’אנסקי היודע מחסור. אך נודע הדבר בקהל, פרסם מהר אחד הסופרים היהודים המפורסמים ב“ראזסווט” מחאה נמרצה נגד אלה הרוצים להעמיד במחיצה אחת את המומר פרוז’אנסקי על שלום עליכם.

– כך נאה לי! – אמר אז פרוז’אנסקי לאחד ממקורביו – אבל מאורע זה גרם לו יסורים נוראים.

– אחרי חיים ארוכים ורצוצים מת פרוז’אנסקי בשנות-המלחמה הראשונות מתוך מחסור ועוני.

---

יואַקים (חַיִים) צִימֶרְמאַן

מאת

שמואל ליב ציטרון

א.

יואַקים צימרמאַן נולד בּשנת 1815 בּעיר וואַסילקוב פּלך קיוב לאבות חסידים ויראים. אביו, שהיה השוחט דמתא, חנך אותו בּרוח החרדים הקיצונים. בּהיותו בּן ארבּע כבר למד בּחדר ומאז עבר ממלמד למלמד, מנחותי-הדרגא אל בני-העליה שבּהם, עד כי לא נמצא עוד בּוואַסילקוב מורה בּשבילו, מפּני שבּעודו נער כבר נראו בּו סימני “עילוי” והצטיין בּלמודו מגדולי מופלגי-התּורה שבּמקומו. אז לקח אותו אביו אתּו ליום שבּת אחד לצ’רנובּיל כדי להתיעץ שם עם הרבּי לאיזה מקום-תורה לשלחו. גם הלומדים הצ’רנובּילים התפּלאו על רוחב דעתּו של הנער בּתּורה וכולם נבּאו עליו פּה אחד, כי הוא עתיד להיות רב וגאון בּישראל והשיאו עצה לאביו לשלחו לאיזו ישיבה גדולה בּליטא. אבל מה מאד השתּוממו כולם כשמעם, כי אף נכנסו השוחט ובנו אל בּית הרבּי, והלה נשא את עיניו אל הנער, קרא מיד: "מהרה וקח אשה לחיימ’ל שלך; כבר הגיעה השעה: יהודי בּר-מצוה; אחרי החתונה יֵשב ויעסוק בּתּורה בּיחידות, ולא יתן לאיש, יהיה מי שיהיה, לנסות את כחו בּלמודו. “עין רעה”!…

לא ארכו הימים והנער “הבּר-מצוה” נהיה לחתן בּשעה מוצלחת, וכעבור עת מועטת היה החתן לאברך. הוא נלקח לחתן לחסיד עשיר, אשר החזיק בּחכירה אחוזה גדולה רחוקה מהלך ווירסטאות אחדות מרוז’ישצה פלך וואָלין. לעשיר זה היתה בּת עשיר, אבל בּלתּי מצוינת: לא כּל-כּך יפה, חולנית קצת וכבר הזקינה בּבּתוליה: למעלה משמונה עשרה. בּהתאוננו פעם אחת מרה לפני הרבּי, כי קשה לו למצוא חתן לבתּו, אמר אליו: “סעה תּיכּף לוואַסילקוב; שם בּבית השוחט תמצא את בּן-זווּגה של בּתּךף אמור בּשמי”. בּוואַסילקוב יצא דבר-השידוך לפּעלו בּשנים, שלשה רגעים. שני הצדדים היו כמאושרים בּעיניהם. השוחט היה שבע-רצון לראות את בּנו נלקח אל בּית מלא כּל טוב, והחוכּר שמח מאד על כי נמצא גואל לבּתו “הנחשלת”, והוא בּחור דגול מרבבה, “עלוי” המתכּונן לרבּנות…

אחרי החתונה פִּנה החוכר לחתנו בּן שלש-עשרה השנה לצורך למודו עלִיה מיוחדת מרוהטת יפה, שחלונותיה נשקפים אל גן-פּרי נחמד מאד. שם העמיד חותנו ארון עם ש“ס גדול דפוס סלאַוויטאָ, וחיימ’ל ישב יומם ולילה ולמד, בּאין איש מפריע אותו. עם אשתּו הצעירה, שהיתה שוכבת תּמיד מיצרת על הסִפּה, לא הרבּה להחליף דברים, וחותנו נמצא כּמעט תּמיד לרגל עסקיו בּדרך; איש זר היה רואה בּעיניו אך לעתּים רחוקות, וכך בּלה את עתּותיו בּודד וכמעט מובדל ומופרש מן העולם הגדול. התעוררות ידועה היתה מורגשת בּחייו שני ימים לפני ראש-השנהף אז היה נוסע עם חותנו לימים הנוראים לצ’רנוביל, ושם היה מבלה עד עבור ימי-החגים. שם, בּחצר הרבּי, היה מזדמן עם אביו, עם קרובים וידידים ועם מי שהיו חבריו ועם אברכים חסידים סתּם, חתני גבירים, הסמוכים לשלחן חותניהם כמותו, ואתּם היה משוחח בּדברי-תּורה ובּחסידות, וגם בּשיחות-חולין שונות. מצ’רנובּיל היה שב בּכל פּעם לבּיתו בּמעמד-רוח מרומם, שהיה הולך ונמשך עד שחזר ונסחף בּזרם חיי יום יום האפורים עם הש”ס הסלאַוויטאי ועם ספרי-הקבּלה, שהביא אתּו מחצר הרבּי…

ב.

כן עברו שלש, ארבּע שנים. בּמשך העת הזאת עשה חיימ’ל חיל רב בּלמודו, הוא כבר נעשה בּקי בּש"ס ופּוסקים. בּהיותו בּפּעם האחרונה בּצורנוביל, בִּשר לו הרבּי עצמו את הבּשורה הטובה, כי כבר יש לו בּשבילו עיירה לא קטנה לרבּנות. בּמשך השנים האחדות האלה התפּתּח חיימ’ל יפה גם בּגופו. הוא גדל בּקומתו אף נעשה רחַב-שכם עם מצח רחב ונסב למעלה עם שערות מסֻלסלות ואש מסתורין בּעיניו הגדולות והשחורות. כשבּא בּפעם הראשונה לרוז’ישצה לקבּל סמיכה מאת הרב דמתא, התפּלאו כל בּני העיירה על הדרת-פּניו, וכלם אמרו פּה אחד, כי שורָה עליו, ממש, השכינה…

בּעת ההיא בּנה הרוזן בּעל האחוזה, שהחזיק אותה חותנו של חיימ’ל בּחכּירה, בּית-חרושת למעשה-סוכּר. בּין האנשים, שהביא הרוזן מן החוץ לצורך בּית-החרושת, נמצא האחד, והוא ראש-האמָנים, עם בּני בּיתו: אשה ובּת צעירה, ומוצאם מגליציה, השלשה האלה, שדבּרו בּינם לבין עצמם רק גרמנית או פּולנית והתרחקו מיתר גרי-האחוזה, נחשבו בּעיני הכּל לנוצרים, והם עצמם, שהיו יהודית בּאמת, לא חפצו להרוס את האִלוזיה הזאת. חותנו של חיימ’ל, שהיה קבּלן מספּיק קשואים לצורך בּית-החרושת ומשום כך היו לו תמיד דברים עם האמן, היה מתפּלא תמיד בּראותו עד היכן הוא מרבּה להתעניין בּחיי היהודים, בּאיזו פרטיות הוא דורש למצבם וכמה הוא מיצר ודואג לקשי-יומם. ותמהונו גדל בּיותר לאחר שהתחיל אותן אָמן שולח על ידו לפני ערב כל חג כמה עשרות רובּל לטובת עניי-היהודים בּרוז’ישצה. בּשימו לב לכל הדברים האלה מצא, כי האמן הוא אוהב-ישראל מאין כמוהו, מגדולי חסידי אומות העולם. כי האמן הוא יהודי, - דבר זה לא יכל לעלות על לב החוכּר מעולם, כי מי ראה יהודי מגולח-זקן, שאין בּפניו אף אות של צלם אלהים, שאשתּו אינה יוצאת בּפאה נכרית על פּדחתּה ושבּתּו “הכּלה” צוחקת בּגלוי צחוק כל-כך מצלצל, ושכלם הם מדבּרים רק בּשפת-הגוים?

פּעם אחת, בּליל-קיץ, עברו האמן ובני-בּיתו בּדרך טיולם על פּני גנו של החוכּר. פּתאום עמד האמן מלכת. בּעד החלונות הפּתוחים של העליה הגיע לאזניו קול חיימ’ל בּלמדו בּנגון את הגמרא מתוך מתיקות של דביקות, והוא נשאר עומד כמרֻתָּק למקומו. ים של זכרונות עלה וצף בּלי-משים פּתאם על פּניו. הוא זכר, כי בּאותו הנגון המתוק של הגמרא למד אף הוא לפנים בּישיבה הטאַרנופּולית, וכי אָז הבּיטו אליו אביו ואמו ונהרו, ואלהים ואדם התבּרכו בּו. אבל ממול, לנוכח הישיבה, נבנה בּית בּעל שתּי מכפּלות, ומתּוך הבּית ההוא התחיל לחדור אל הרחוב רוח גדולה וחזק. זה היה רוחו של הלוחם הראשון להשכלה בּגאַליציה, ר' יוסף פֶּריל, אשר כמו בּשרביט-קסם משך אליו את הבּחורים אחד, אחד. מיום ליום נתרוקנה יותר הישיבה ונתמלא הבּעל בּעל שתּי-הקומות אשר ממולה… וקהל הצעירים התפּשט בּעולם לבקש לו תּורות חדשות. וגם הוא נסחף עם הזרם. תּחלה גמר את חוק למודו בּבית-ספר בּינוני, ואחרי-כן בּטחניקום הווינאי, נער מעליו את אבק הגיטה ונכנס לאירופּה… אבל כמה עשרות, מאות ואלפי צעירים בּעלי-כשרון וחפצי-חיים עוד נשארו שקועים עד צוארם מעבר השני בּבּץ, כאותו הלמדן הצעיר, הנמצא עתּה פּה ממעל ונפשו משתּפּכת עליו לפני הגמרא הפּתוחה מתּוך זמרה כל-כך ערֵבה ומושכת את הלב?!

והאמן כבר חפץ לעלות תּיכף אל העליה כדי לראות אותו המתמיד הפּרא, אשר בּליל-קיץ יפה כזה, שכל מה שחי ומתנועע מתרפּק מתוך געגועים גדולים על הטבע, הוא יושב ומתיחד עם צללים חורים עתּיקי-יומין. אבל הוא לא יכול לעזוב לבדם את אשתּו ובתּו ודחה את בּקורו בּבית החוכּר לפּעם שניה.

כעבור ימים אחדים, כשנכנס החוכּר אל בּית-החרושת בּעסקי-הקשואים, השתּמש האמן בּהזדמנות זו שבּאה לידו ובא אתּו בּשיחה ארוכה על ענינים שונים, ובּהמשך דבריו שאלהו, למי הקולות הנשמעים לעתּים בּשעה מאוחרת בּלילה מעלית-ביתו. לאחר שהגיד לו החוכּר, כי הקול הזה שהוא שומע הוא קול חתנו היושב יומם ולילה בּעליה ולומד, הבּיע לו האמן את חפצו להתודע אל חתנו, יען כי הוא מוקיר מימיו אנשים מלומדים ואוהב להכּנס אתּו בּשיחות.

ג.

כאשר שב החוכּר לביתו ויספּר לחתנו, כי חפץ האמן מאד להתודע אליו, נסה בּתּחלה להסתּלק מזה בּאמרו, כי כרוך הדבר בּבּטול תּורה. אבל לאחר שהוכיח לו חותנו, כי “אוהב-ישראל” שכזה כדאי הוא שיבטל בּשבילו שעה קלה מלמודו, וכי מלבד זה גם אפשר לקבּל טובה מאדם שכמותו, החליט בּנפשו למלא את חפצו ובּיום אחד אחר הצהרים הלך אל בּית-החרשת למעשה הסוכּר.

האמן, אף כי לא ידע עד כּה את חיימ’ל, הכּירו בּכל זה על-פּי הלוכו החסידי, וכראותו אותו בּעד חלון לשכּת-עבודתו יצא לקראתו ויברכהו בּשלום מתוף ידידות מרובּה, וכמכָּר משכבר הימים לקחהו תחת זרועותיו ויכּנס אתּו אל בּית-החרושת. כּדי לעניין אותו הוליכהו, קודם כל דרך כל החדרים והאולמים ויַראה לו את המכונות השונות, שמשתּמשים בּהן לצורך החרושת, ויבאר לו בּשפת יתר את כל הדברים הצריכים בּירור. חיימ’ל שמע לדבריו מתוך תּשומת-לב מרובּה, לרגעים העיר עליהם איזו הערות ושאל איזו שאלות, שמצא בּהן האמן הרבּה עמקות וחריפות-השכל. אחרי-כן הביאהו האמן אל לשכּתו; שם הושיבהו לימינו וישאלהו:

– הכּבר רואה אתּה כעת את כּחה של ההשכּלה?

חיימ’ל שתק.

– היודע אתּה בּכלל מהי השכּלה?

בּרגע הראשון כמעט לא מצא חיימ’ל דבר בּפיו לעמות. אחרי-כן אמר כמו בּכבדות:

– אומרים, כי השכּלה היא דבר, שמטפּלים בּו בּני-אדם בּלתּי חרדים על דת, הנקראים אצלנו בּשם “אפּיקורסים”.

האמן, אשר חכּה לשמוע תּשובה כזאת מפּיו, נכנס אתו בּשיחה ארוכה ורצינית על מהותה של ההשכּלה וערכּה לבני-האדם: חיימ’ל הקשיב לדבריו הקשבה יתרה, ויש אשר הניע לו בּראשו, כמו הסכּים אתּו. כשקם חיימ’ל ממקומו ללכת, בּקש ממנו האמן, שיבקרהו לעתּים קרובות. חיימ’ל לא ענה על זה דבר.

כל הדרך הלך חיימ’ל שקוע בּמחשבותיו כשהוא נמצא תחת רושם הדברים החדשים, אשר שמע אך זה מעט. אבל בּהמצאו בּקרבת בּית חותנו, התיצב ויאמר לנפשו בּקול נמרץ:

– לא! מי ישים לב לדברי גוי? הלא אך רוח הטומאה מדבּר מתוך גרונו, הרוח הזה התחפּש בּדמות איש, שחפץ להתעות אותי בּשוא; ישנם רבּים כאלה.

ובירקו שלש פּעמים על הארץ נכנס אל הבּית.

כאשר שאל החוכּר אחר-כּך את חיימ’ל: על-מה אפוא חפץ בך האמן כל-כך? – הניע חיימ’ל את ידו בּאויר ויאמר:

– אוהב ישראל, אבל סוף-סוף אינו אלא גוי! לא אוסיף עוד ללכת אליו!

עבר יום, עברו יומים, בּיום השלישי נמלך חיימ’ל ויצא לטיל וישם פּעמיו אל בּית-החרושה.

הפּעם קבּל האמן את חיימ’ל בּביתו הקרוב. שם נכנס אתּו אל חדר-עבודתו. בּהתבּוננו אל החדר נשאר חיימ’ל עומד על מקומו משתומם כּולו. הוא ראה על הכתלים תּמונות עם כתובות עבריות; בּגשתּו יותר קצת נדהם לגמרי. הוא רקה מרחוק ארון-ספרים, שמתּוכו נשקפים חבּורים עבריים, וכמו מוכן היה להשבע, כי הם מסכתּותו הגמרא או מדרשים.

– רואה אני בּך, כי הנך תּמה – התחיל האמן – הריני לגלות לך סוד, ואז תתפּלא עוד יותר.

ותוך כדי דבּור אמר, והפּעם בּיהודית גליצאית טהורה:

– עברי אנכי, עברי כמותך, אף-על-פּי שאיני חסיד.

חיימ’ל נרתּע כמעט לאחור. הוא לא יכול להאמין, כי יראה כל זאת בּהקיץ ולא בּחלום.

חיימ’ל התעודד ממבוכת-נפשו אך לאחר שספּר לו האמן את תּולדות ימי חייו בּפרוטרוט ויחתום בּדברים הללו:

– מן העברים החדשים אנכי, מן המשכּילים, תּלמידו של ר' יוסף פּריל וחבר קורב להד"ר יצחק אֶרְטֶר ור' שלמה יהודה ליבּ ראַפּופּורט ולכל אלה, שאתה רואה את תּמונותיהם פּה על הקיר, ובן נאמן ומסור לעם ישראל. הבה ועשה כמוני, אהיה אנכי מופתך. אדם בּעל כּשרונות מצוינים כמותך הלא עלול להיות פּאר לעמנו ובּרכה להאנושות כּולה.

חיימ’ל ישב תּפוש בּמחשבותיו כשראשו מורד ויחריש. פּעמים אחדות נסה להעיף מבטו בּתּמונות התּלויות על הקיר, וישב ויורד את ראשו.

מן החדר השני נשמעה מנגינת פּסנתּר. חיימ’ל כמו נזדעזע, והאמן אמר:

– הבה נכנסה אל חדר-המאכל, שם אציגך לפני אשתּי ובתּי.

– אנא, לא! לא! – כמו התחנן חיימ’ל – חשוך נא זאת לפּעם השניה; היום כבר השעה מאוחרת; עלי ללכת.

וחיימ’ל הלך כאיש נדהם ופּזור-נפש. כמו עופרת רבצה על לבּו ולא יכול לחשוב מחשבות. בּרוב עמל עלה על עליתו. שם הוציא מתוך האחרון אחד מספרי-המוסרף ואך נתן את עיניו בּו התמרמר בּבּכי…

למחרת הרגיש חיימל את עצמו כּולו נרגע ושקט בּרוחו. בּמשך הלילה גבר את עצמו, גרש את הרהוריו הזרים ובּדעה צלולה ישב אל הגמרא.

אבל אחר הצהרים התחיל מעמד-רוחו הולך ושוקע, ואך נראה בּשמים הכּוכב הראשון הלך אל בּית-החרשת…

בּמבוא הבּית פּגשה אותו בּת האמן, עלמה כבת שבע-עשרה, נאוה למראה מאד. היא ידעה מי הוא ותּזמינהו להכּנס אל הבּית בּאמרה, כי כרגע יבוא אביה. בּעינים מורָדות לארץ נכנס חיימ’ל אחריה אל הבּית. שם נשאר עומד ולא ידע מה לעשות. העלמה הגישה לו כּסא, אבל הוא לא ישב. מבוכּתו רבתה מרגע לרגע ועיניו תּעו הנה והנה כמבקש עזרה. אבל העזרה לא בּאה כל-כך מהר, והשטן, בּדמות העלמה, לא זז ממנו אף רגע. כך עמד כעל חדודי-חרש עד אשר נכנס האמן. רק אז שאף רוח לרוָחה.

– ידעתּי, כי בּוא תבוא – התחיל האמן – הלא צעיר רב-תּבונות אתּהץ אני מבין: קשה לך. גם לי היה קשה לפנים; הלא ספּרתּי לך, כי אבי היה רב ואף-על-פּי-כן החלטתי סוף-סוף בּנפשי לבחור לי את הדרך החדשה. אל תּשים לב לשום דבר ועשֵה כמוני.

– עשׂה אעשה! – התמלט אחרי הפסקה קטנה מפּי חיימ’ל.

בּדברים הללו נחתמה לעולם הקאַרירה החסידית-רבּנית של חיימ’ל…

ד.

בּכל לילה, בּעת שכל בּני בּית חותנו כבר ישנו, היה חיימ’ל עוזב כמתגנב את עליתו והולך דרך קפנדריאות נסתּרות אל האמן. שם הורה לו האמן את ראשית יסודי הלמודים הכלליים השונים, אף הקצה לו שעורים לחזור עליהם בּיחידות בּביתו. חיימ’ל התמכּר אל הלמודים החדשים בּהתמדה מרובּה ויעש בּהם חיל עד להפליא. כעבור זמן ידוע גלה האמן את סודו של חיימ’ל לאחד מעוזריו בּבית-החרושת, אינז’ינר רוסי, שישב אתּו בּבית אחד, והשפּיע עליו, שילמד את חיימ’ל פּעמים בּשבוע את הלשון הרוסית. בּבית החוכּר לא התבּונן איש אל המהפּכה אשר התחוללה בּחיי חיימ’ל, יען כי סדר-חייו לא נשתּנה אפילו שנוי כל-שהוא, וכקודם היה כל העולה אל העליה מוצא אותו תּמיד יושב לפני גמרא פּתוחה, וקול נגונו הערֵב נשמע בּעד החלונות כאשר עד כה.

כן עברו שתּי שנים. בּמשך העת הזאת הספּיק חיימ’ל לרכוש לו ידיעות בּשעור של בּית-ספר בּינוני בּעל שמונה מחלקות. בּמועצה, שהיתה בּבית-האמן ושהשתּתּף בּה גם האינז’ינר, התחילו נמלכים יחד כיצד לתת לחיימ’ל את האפשרות להכּנס אל בית-ספר גבוה. לאחר שדנו בּדבר מכל צד, בּאו לידי מסקנה, כי אין דרך אחרת לפניו בּלתּי אם לברוח. עתּה הגיעו לחיימ’ל ימי מלחמה קשה. הוא לא שם לב אל הרעש אשר תטיל מנוסתו בּין החסידים, אשר כבר קרע בּלבו את החוט האחרון המקשרו אליהם. הוא חרד רק לגורל אבותיו לבל יורידם הדבר בּיגון שאולה בּלי-עת. רעדה רעד חרישי איזו נים חבויה בּסתר לבּו בּזכרו את אשתּו החולנית, שהרתה בּעת ההיא ללדת את הילד הראשון, ראשית אונו.

כּל הרעיונות האלה נקרו בּלי-חשך בּלב חיימ’ל, ולא ידע נפשו. בּסביבה המלאה אורה ולבּוב נפשי של משפּחת האמן היה מתעודד לשעה קלה ומאמץ את לבּו ומתחזק בּהחלטתו לברוח למחר, אבל בּשובו אל עליתו שבה ונפל רוחו עליו וידיו רפו ונפשו נקרעה לקרעים.

אבל מאורע מעציב, אשר לא חכּה לו, בּא לעזרתו.

פּעם אחת, בּשעה מאוחרת אחרי חצות-הלילה, אך שב חיימ’ל מבּית האמן ויעל על עליתו, שמע קול דופק בּלאט על הדלת. כּאשר פּתח את הדלת נכנסה חמותו ועיניה רטובות מבּכי.

– חיימ’ל, ה' עמך! – אמרה אליו ותּספּוק בּכּפּיה – מהרה ורדה מטה; לא חפצתי לצערך. דבורה’לי – כן היה שם אשתו – מקשה ללדת מאז הבּקר. את אישי שלחתי לרוז’ישצה להביא משם את הרופא. בּין כה נעשה מצבה מסוכּן יותר ויותר, כי נהפּכו עליה ציריה, היא כבר צועקת בּשארית כחה, צריך לבקש רחמים לך שֵב ואמור תּהלים, אולי ירחם ה'.

חיימ’ל מהר לרדת מטה ויֵשב לאמר תּהלים. והוא קרא את דברי נעים זמירות ישראל קריאה נלבבת ובכוונה גדולה. לפנות בּוקר בּא חותנו עם הרופא. אבל כבר אֵחר הרופא את המועד. הוא הוציע ממעי היולדת ילד מת, והיא עצמה לא עמדה בּנתּוח שנעשה, וכעבור רגעים אחדים נפחה נפשה ותמת.

כעבור שני שבועות נגש חיימ’ל יום אחד אל חותנו ויאמר אליו:

– לא הוּכח מאת ההשגחה העליונה, כי זווגי עם דבורה’לי בתך, עליה השלום, יעלה ליפה ויהי לאורך ימים. כך היה רצון-אלהים, ועלינו לקבּל מידו גם את הרע. אני מבּיע לך תּודה מרובּה על אשר קרבתני כל עת היותי חתנך כבּן לך. מכאן ואילך התחייבויותינו ההדדיות בּטלות ומבוטלות, אני נפרד מעליך ושב לאבותי.

למחר בּבּוקר עזב חיימ’ל את האחוזה. חותנו וחמותו לוו אותו עד רוז’ישצה ושם נפרדו מעליו בּברכה. בּאחד מבּתּי-המלון אשר בּרוז’ישצה כבר חכּו לחיימ’ל האמן ובני-ביתו. שם התרחץ חיימ’ל ויקף את פּאת-ראשו ואת זקנו הקטן גלח לגמרי, הפשיט מעליו את בּגדי-החסידים וילבּש את תּלבּושת המשכּילים של אותו זמן. על-ידי זה שונה פּתאום מראהו כל-כך, עד כי בּבואו אל החדר, שישבו שם האמן עם בּני-משפּחתו, לא הכיר אותו איש מהם. רק אחרי עבור רגעים אחדים קראה העלמה בצחקה בּקול גדול:

– אלי שבּשמים, הלא זהו הרבּי’לה!

“הרבּי’לה” – כך קראו בּבית-האמן את חיימ’ל כל העת.

עוד באותו היום בּערב נסע חיימ’ל לקיוב.

לקיוב הביא חיימ’ל אתּו מכתּבי-המלצה מאת האמן אל שנים מידידיו משכבר הימים, שגרו שם זה כמה שנים. אחד מהם, רופא רוָּק, נתן לחיימ’ל מעון בּביתו, ולמחר כבר השיג בּשבילו שני שעורים בּבתי עשירים. זה נתן לחיימ’ל את האפשרות להכין את עצמו בּלי מפריע אל הבּחינות. מקץ שלשה חדשים נתבּחן בּאחת הגימנאַזיות הקיוביות ועמד יפה בּנסיון לקבּל תּעודת-בּגרות ממדרגה הראשונה. אז הגיש בּקשה על-דבר הכּניסה אל האוניברסיטה שעל שם “וולאַדימיר הקדוש”.

זה היה בּשנת 1836, כשנתים ימים לאחר שנפתּחה האוניברסיטה הקיובית. בּין תּלמידיה לא נמצא עדיין גם יהודי אחד. בּאוניברסיטה הקיובית שרר אָז רוח דתי פּראַבוסלאַבי קיצוני, והוא שסגר את דלתותיה לפני היהודים. מלבד זה נמצא בּעת ההיא בּין היהודים רק מעטים, שחפצו בּהשכּלה גבוהה; פה ושם התחילו אף זה עתה יהודים בּודדים נכנסים אל בּתּי-הספר הבּינונים. חיימ’ל היה היהודי הראשון, אשר נפתחו לפניו דלתות האונברסיטה הקיובית. תעודתו מגדת תּהלתו היתה אותו רוח-הקסם, שפּלסה לו נתיב אל היכל-ההשכּלה העליון הזה. ולאחר שכבר נמצא בּין כּתלי האונברסיטה הקיובית, הפליא התּלמיד היהודי היחידי הזה את הכל בּכּשרונותיו הגאוניים. הפּרופיסורים מלאו פּיהם תהלתו, ובכל הזדמנות שבאה לידם היו מציגים אותו מופת ודוגמה לאחרים.

פּעם אחת, זו היתה הפּעם הראשונה מן היום שעזב את בּית חותנו, נזכר חיימ’ל פתאום בּאבותיו, ונזדעזע כולו. כרגע ישב ויערוך לאביו מכתב גדול, שבּו הודיע לו בּפרוטרוט את כל הקורות אותו למן היום אשר נפרד מעליו ויבקש ממנו סליחה ומחילה על הצער אשר גרם לו בּנטותו מדרך הישר של החסידות. אל המכתב צרף חיימ’ל עשרים רובּל בּהבטחה לתּמוך בּו כל ימי חייו בּסכומים עוד יותר גדולים. אבל עוד לא עברו שני שבועות וחיימ’ל קבּל מאביו את הכסף בּחזרה בּצריך מכתב כּתוב בּידי אחר המודיע לו, כי אין אביו חושב עוד אותו לו לבן ואינו רוצה לדעתו גם מכּאן ואילך. הידיעה הזאת כמו הלמה את ראש חיימ’ל ומרוב צער היה נפעם ונדהם מאד. אבל עגמת-נפשו לא ארכה, כי חלפה למחר בּבוקר, בּשעה שקבּל מכתב מאת האמן בּתוספת דברים מאר מֶרי – כן היה שם בּתו – אשר הזמינה אותו לבוא אליהם בּימי-החופש. זה כמה שנמשך לב חיימ’ל אחר מרי, הוא גם אהב אותה בּסתר לבּו בּשבתו עדיין בּעלית בּית-חותנו. אבל אז חשב את הדבר רק כחלום נעים. עתה, בּקבּלו מאתה את ההזמנה, הבריק בּו פּתאום הרעיון, כי אפשר שיקוים דבר-החלום בּהקיץ, ובכליון-נפש התחיל סופר שבוע לשבוע ויום ליום עד בוא עונת החופש….

ה.

חיימ’ל עמד בּבחינות בּאופן מזהיר ועבר אל המחלקה השניה של האונברסיטה. למחר נסע לרוז’ישצה. שם כבר חכתה לו מרכבה רתונה לשני סוסים, אשר שלח האמן לקראתו מן האחוזה. כבואו בּמרכּבה אל האחוזה, על-יד טחנת-המים, ראה חיימ’ל מרחוק את מי שהיה חותנו, ופניו הלבּינו כסיד. אבל הלה לא הכירו. נזדעזע חיימ’ל בּלבּו גם בעת שעברה המרכבה על פּני הגן, אשר נשקפו אליו חלונות העליה, שבּלה בּה את ימי היותו כאן סמוך אל שולחן חותנו.

האמן ובני-בּיתו קבּלו את חיימ’ל בּזרועות פּתוחות, כבן יקיר להם. שני ירחי-הקיץ, שבלה בביתם, היו בעיני כלם כיום אחד, וכשהגיע יום חזרתו לקיוב, נעשה מעמד-רוחם של כל בּני הבית נוגה מאד. עצובים בּיחוד היו מרי וחיימ’ל, שכבר הספיקו בּמשך העת להדָּבֵר יחד בּשפת-הלבבות ולהיות לחתם וכלה… חסרה להם רק הסכמת ההורים שלא הסתפקו בּה שניהם. מפני כּמה טעמים החליטו הצעירים, כי בּמכתּב הראשון, אשר יערוך חיימ’ל להאמן מקיוב, ויבקש ממנו את ידי מרי, והיא תכשיר לזה בּינתּים את הבסיס הנצרך.

כשהוא מרגיש את עצמו מאושר מאד נסע חיימ’ל לקיוב.

אבל בּקיוב הכין הגורל לחיימ’ל הפתּעה בּלתי-נעימה כּלל:

כבואו בּיום הראשון אל האונברסיטה לדרוש לזמן התחלת הלמודים, קרא אותו הרקטור לבא אליו אל חדר-עבודתו. שם הגיש לו כּסא לשבת ויאמר:

– יש לי היום להודיעך דבר, שאולי יגרום לך צער. הלא תדע, כּי עד כּה לא קבּלנו יהודים אל האונברסיטה שלנו, האונברסיטה שעל שם “וולאדימיר הקדוש” היתה מיועדת משנה ראשונה ואילך לפּראַבוסלאַבים גמורים. בּשים לב אל התּעודה המצוינת שלך נסינו להוציאך מן הכּלל, ואני צריך להגיד לך את האמת, כּי אין אנחנו מתחרטים על זה. תּלמידים בּעלי כּשרונות שכמותך, שאנו תּולים בּהם תּקוות מזהירות לעתיד לבוא, ככל מחזיק בּרכה הם לאוניברסיטה. אבל לדאבוננו אין מבינים, ואפשר שאין רוצין להבין את הדבר בּפּטרבּורג, והנה קבּלנו משם בּימים האלה פקודה נמרצה להרחיקך מן האונברסיטה.

כשמוע חיימ’ל את הדברים האלה, נדהם כל-כך, עד שנשאר יושב על מקומו כאלֵם ולא יכל לפצות פּיו. אחרי רגעים אחדים התאמץ ושאל:

– הכבר כלה ונחרצה ואין להשיב?

– אי אפשר, אי אפשר – ענהו הרקטור – אין אנחנו יכולים לעשות לטובתך כּלום, כּי יצא הדבר מאת הקיסר בּכבודו ובעצמו.

אפשר לאנסה להגיש בּקשה אל הקיסר?

תוכך לנסות; אבל אני מקדים לאמר לך, כי לא תועיל.

חיימ’ל נסה וישלח לפּטרבּורג בּקשה ערוכה על שם הקיסר. בּבקשה זו ספּר, כּי אחרי מלחמה קשה מאד עם חנוכו המסורתי הלקוי ועם סביבתו הקנאית והחשוכה התמכר להשכּלה, כּדי להעשות אזרח מועיל לארץ-המולדת ולהקיסר ולשמש בּזה מופת לאלפי צעירים יהודים, הנמקים עדיין בּבּערותם. אם ירחיקו אותו הפעם מן האונברסיטה, תהיה זאת מהלומת-מות לא רק לו לבדו, כי אם גם לכל הדור היהודי הצעיר, השואף לאור. וחיימ’ל סין את בּקשתו בּהבּעת בּטחון-עוז “בּרגשותיו העדינים של הדר כּבוד מלכותו, הידוע בּעולם “למלך חסד”, כי לא יסיר ממנו את חסדו ויתן לו להמשיך את השכּלתו הגבוהה, שהתחיל שוקד עליה”.

עתה נמלך חיימ’ל בּנפשו אם להודיע את הנעשה למרי ולאבותיה, או לעבור על הדבר בּשתּיקה עד אשר יקבּל תּשובה מוחלטת מפּטרבּורג. בּ שובו הפכו בּדבר החליט לבּלתּי גלותו להם לפי-שעה ולבקש תּיכּף בּמכתּב ערוך לאבותיה את ידי מרי, ולהשפּיע על מרי השפּעה מיוחדת, כי אם יסכּימו הוריה לתתּה לו לאשה, ישתּדלו שתהא חתונתם בהקדם היותר אפשרי, כּדי שיוכל להמשיך את למודו מתוך מנוחת-לב ולא יופרע על-ידי דאגות-תּמיד וגעגועים שאינם פּוסקים. לאחר שהוציא את החלטתו זו אל הפּועל, נרגע ויקו לטוב.

מכתּבו עשה רושם. אחרי ימים אחדים קבּל תּשובה ממרי, כּי הוריה מסכּימים לכּל, וכי יבאו כלם בקרוב לקיוב. כעבור שני שבועות הוחגה בּקיוב בּחוג קטן של מכּרים וידידים חתונתם של חיימ’ל ומרי. עוד שני ימים בּלו ההורים בּחברת הזוג הצעיר, ואחרי-כן שבו לביתם.

עוד קודם שעבר “שבוע-הדבש” קבּל חיימ’ל הזמנה לבוא אל הרקטור. חיימ’ל הבין תּיכּף, כּי כבר נתקבּלה בּשבילו תּשובה מפּטרבּורג, ולבּו נרעש בּקרבּו. מבּלי הגד דבּר לאשתּו הלך חיימ’ל אל האונברסיטה.

הרקטור יצא לקראתו בּמאור-פּנים, ובתנועת-שמחה אמר אליו:

– אשרי שזכית לך; הקיסר הואיל לתת לך תּשובה.

לחיימ’ל הבריק בּרק-תּקוה וישאל:

– הנשאר אני בּאונברסיטה?

– כּן, אתּה יכל להשאר; אבל – –

– אבל מאי? – שאל חיימ’ל בּקוצר רוח.

– יכל אתּה להמשיך את למודך בּאונברסיטה – ענהו הרקטור בּהטעימו כּל מלה – בּתּנאי אם תּבא בּברית אמונתנו הפּראַבוסלאַבית.

חיימ’ל נפעם. עיניו חשכו בּחוריהן וכמעט צנח מעל הכּסא אשר ישב עליו.

– על מה אתּה מצטער כל-כך? – התחיל הרקטור לנחמו – שימה נא אל לב את הצפון לך בּעתיד ואת האופקים הנפתּחים לפניך, הן כשרונותיך יעמדו לך להעלותך אל גרם-המעלות בּממלכה.

חיימ’ל לא ענה על זה דבר. בּכבדות קם ממקומו ויפטר מאת הרקטור ויצא. בּעמדו כבר על המפתן שמע באמור לו הרקטור:

– שוב והפוך בּדבר; אני נותן לך זמן של שבוע ימים לישוב-הדעת.

חיימ’ל לא הלך הפּעם אל בּיתו, הוא נכנס אל הגן הקרוב, ושם ישב על אחד הספסלים וישקע בּמחשבותיו.

ומחשבותיו נסבו לא על תּשובת-הקיסר, שהדהימה אותו בּתּחילה כּל-כּך. בּאותו רגע כבר החליט החלטה נמרצת לבלתּי המיר את דתּו, ויעבור עליו מה. רעיונותיו הצטמצמו עתּה רק בּשאלה האחת: מה יגד למרי, ואם יספּר לה את הדבר בּכלל? הוא התירא, כּי מאחר שהקאַרירה המדעית שלו היתה לאַל, אפשר שעלול הדבר לעות פּרץ בבנין החדש של חיי-המשפּחה שלו. מרי אוהבת אותו, אמנם, ולא תּעשה את אהבתה תלויה בזה, אם מבקר הוא את האונברסיטה, אם אין; אבל הרעיון כשהוא לעצמו, כי אפשר שיעורר אצלה הדבר אפילו רק משהו של אי-רצון, זעזע את עצביו מאד.

זמן רב ישב על מקומו תפוש בהרהוריו. כבר הגיעה שעת- הצהרים. הוא קם וילך לביתו בּהחלטה לבלי הגד לעת-עתּה למרי דבר ולהשתּדל להראות לפניה בּפּנים שוחקות ובחֶדוַת-רוח.

אבל בּשבתו אל השלחן לארוחת-הצהרים כבר לא יכול להתגבּר על עצמו ויהי פּזור-נפש. פתאם התעורר והתחיל להתבדח ולאמר דברי-חדודים; אולם מבּלי-משים שאלתהו מרי, מתי יתחיל ללכת אל האונברסיטה, ואף כּי מהר לענות לה, כי “השתא יתחילו הלמודים מפּני כּמה טעמים בּזמן יותר מאוחר מכּפי הרגיל”, וגם הסב תיכּף את תּשומת-לבה לענינים אחרים, הביאה שאלתה אותו במבוכה גדולה והוא נשאר יושב על מקומו נדהם. אבל מרי לא התבּוננה אל הדבר.

ו.

מיום ליום נעשה על חיימ’ל קשה יותר ויותר להבליג על צערו ולהיות שלו בּרוחו. פּתאם התחיל כּעין כּח נעלם למשכו אל האונברסיטה, ועצביו התרופפו מאד. בּלילות נגזלה שנתו מעיניו, וביום התהלך כחולם. סוף-סוף הרגישה מרי בּדבר ותציק לו להגיד לה את אשר אתּו.

חיימ’ל אמץ את לבּו ויגל לה את כּל האמת. אבל מה מאד השתּומם לבּו בּתוכו בּראותו, כּי אין היא מתרגשת כּלל וכי היא מתיחסת אל הדבר מתוך קרת-רוח.

– מה כּל החרדה הזאת? ועל-מה אתּה מצטער כל-כך? – שאלה אותו.

– הנקל הדבר בּעיניך, אם אחרי כל-כך הרבּה עמל ויגיעה אני מוכרח להשאר עומד בּאמצע הדרך ולהסתּלק מהשכּלה?

– מה ימריצך, אפוא, להסתּלק מן ההשכּלה.

– אבל הלא אין מניחים לי להשאר בּאונברסיטה.

– הלא נותנים לך דרך להשאר בּה.

חיימ’ל ידע, אמנם, כּי נתחנכה מרי בּבית-הוריה לא בּרוח העברי-הלאומי הקיצוני, אבל הוא לא יכל, בּכל זאת, לשער בּנפּשו, כּי תּתיחס יחס כל-כך קר אל השמד, וכאלו נשכו נחש קפץ ממקומו ויקרא בּקול גדול:

– ואת מסכּמת, כּי בּשביל הקארירה שלי אבגוד בּעמנו העברי?

– אין זה בּגד כּלל – ענתה לו בּאותה הנעימה הקרה – כי אם מלוי צרמוניה קטנה, ומלבד הזאת הלא תוכל להסתּיר את הדבר מאיש.

– אבל האלהים אשר בּלבבי הוא ידע, ומוסר כליותי לא יתן לי מנוח. כבר מציקני הנוחם מן היום שהסתּלקו אבותי ממני על התמכּרי להשכּלה, והמה וודאי שיֵרדו ביגון שאולה מרב צער. ואבותיך את, האסימילאַטורים למחצה? התדמי בּנפשך, כי הם יתיחסו אל הדבר בּמנוחת-לב?

– אין הבּנים מחויבים להקריב את עצמם בּשביל רצון הוריהם. אולם מה שנוגע לאבותי – הריני מקבּלת את הדבר עלי.

ויכּוחים כאלה התעוררו בּין חיימ’ל ומרי עוד שתּים, שלש פּעמים. מפּעם לפּעם הרגיש, כי רצונו הולך הלך והתרופף, הלך והתטשטש. מעט, מעט התחיל מבקש ומוצא התנצלויות לעצמו אני חוטא, אמנם, חטאה גדולה; אבל אני אשתּדל לכפּר על חטאתי בּמעשים גדולים שאעשה לטובת העם העברי. הרקטור נבא לי, כי אעלה אל גרם-המעלות בּממלכה. אני אשאף, אמנם, לכך, ואך אגיע למדרגה כזו, אקדיש את עצמי כּלו להטבת מצבי אחי העלובים.

כך בּקש חיימ’ל להתפשר עם מוסר-כּליותיו, עד אשר נרגע סוף-סוף, וככלות השבוע הלך אל הרקטור והודיע לו, כּי הוא מסכּים…

וכעבור ימים אחדים הביא המטרפּוליטן הקיובי פילאַרֶט בּבית-התּפלה אשר בּאונברסיטה שעל שם וולאדימיר הקדוש את חיימ’ל ואת אשתו בּמסרת בּרית האמונה הפּראבוסלאַבית.

כּך התנצר האיש, שבּמחצית הראשונה של המאה שעברה היה המומר היותר מפורסם בּכל חבל הנגב בּרוסיה – יואַקים צימֶרמאַן

ז.

צימרמאן התמכר אל למודיו בּהתמדה גדולה. הוא למד את תּורת-המשפּטים והבליט בּלמודו כּשרון שאינו מצוי, ומעת לעת נוכחו כל מכּיריו יותר ויותר, כּי עתיד הוא להיות גאון בּמקצע שלו. אחרי משך קרוב לחמש שנים גמר צימרמאן את חוק למודו בּאוניברסיטה הקיובית, וכּעבור עת קצרה נתּנה לו כהונת פּרופיסור בּהליציי הניז’יני שעל שם הנסיף בּזבּורודקאָ. בּליציי זה ישב צימרמאַן בּקתּדרה של האנציקלופּדיה למדעי-המשפּט, ושעוריו קנו להם פּרסום גדול כל-כך, עד כי משכה אליה העיר הפּרובינציאַלית הקטנה ניז’ין על-ידי בּית-הספר היורידי שבּה גם הרבּה סטודנטים מערי-האוניברסיטאות היותר גדולות.

בּמשך השנים האחדות האחרונות נסחף צימרמאַן ראשו ורבּו בּתּחלה בּזרם חיי האוניברסיטה ואחרי-כך צמצם את עצמו בּעבודתו הפּרופיסורית, שחדש בּה חדושים הרבּה. עוד בּשבתּו בתור סטודנט בּקיוב הפסיק מעט, מעט את יחוסיו אל המשפּחות היהודיות המעטות מסביבתו הקודמת, והיה יוצא ונכנס רק בּחוגי-הנוצרים, ובּיחוד בּבתּי המלומדים. כבואו בּתור פּרופיסור לניז’ין נעשה בּיתו מרכז להאריסטוקראַטה הרוסית המקומית ולרמי-המעלה שבּקרב התּושבים. מקיוב עוד היתה מרי נוסעת בּכל שנה לבלות את ימי-הקיץ בּבית אבותיה; הוא, צימרמאַן, היה נשאר בּביתו בּאמתלה, כי אינו יכול להסיח את דעתּו מלמודיו. אבל בּאמת לא חפץ לבקר את המקום, שהיה מזכיר לו על כל צעד את עבָרו היהודי.

מן היום אשר בּאו לגור בּניז’ין חדלה גם מרי לנסוע להוריה, ומכל הזמנותיהם לבוא אליהם היתה משתּמטת בּאמתלאות שונות. עוד יש שהיתה מריצה אגרת לאבותיה, אבל מעט, מעט הפסיקה גם לכתוב להם. כן התרחקו בּהמשך הזמן לגמרי מן היהודים והיהדות. לעומת זה השתּדלה מרי יותר ויותר להראות כנוצרית נאמנת ואדוקה בּאמונתה החדשה. בּיום הראשון לשבוע לא נפקד מקומה בּבית-הכניסה ותּשמור בּכל חומר הדין את החגים והמועדים אשר לבני עם-הארץ ותּשתּתּף בּפּולחן הדתי למשפּטיו וחוקותיו, ותּרבּה להצטלב, וברוח זה בּקשה להשפּיע גם על אישה.

פּעם אחת אירע מאורע, אשר הפריע לשעה קלה את שלוַת חיי-המשפּחה של צימרמאַן. הורי מרי הבינו סוף-סוף, כי “שתּיקת הילדים אינה דבר שבּמקרה”, ואחרי התיעצות ארוכה גמרו אומר, כי יסע האב לניז’ין לראות את שלומם. מאין לאמן היכולת לעזוב את בית-החרשת בּימי-החול, החליט לנסוע בּחג של נוצרים, כשהוא פּנוי מעבודתו. כעבור עת מועטת בּא חג הפּסחא שלהם, ובּהזדמנות זו השתּמש האמן ויסע לניז’ין.

לניז’ין בּא האמן בּיום הראשון לפּסחא בּבּקר השכּם. הוא סר אל אחד מבתּי-המלון, ולאחר שנח מעמל הדרך, דרש למשכּן צימרמאַן וילך לשם. כאשר משך בּפּעמון הדלת אשר בּמבוא-הכּבוד, יצאה השפחה ותּאמר, כי האדונים עוד לא שבו מבּית-הכניסה. כשמוע האמן את הדברים נדהם בּתּחלה מאד; אבל כרגע שבה מנוחתו אליו בּחשבו, כי מתוך שאינו מיטיב לשמוע את הלשון הרוסית, לא הבין יפה את דברי השפחה. הוא לא חפץ לשוב ולשאלה, כי אם הגיד לה, שרוצה הוא להשאר כאן ולחכות אל בּוא האדונים. השפחה הביאה אותו אל החדר הסמוך ותצא. כאשר נשאר לבדו התחיל להתבּונן אל המעון, וכך הלך מחדר לחדר עד אשר נכנס אל אולם-האוכל. שם מצא שולחן ערוך יפה, שנמצאו עליו כל מיני חלות ומעשי-מאפה שונים ועל כל אחד מפותּחת בּאותיות של סוכּר המלה “פּסחא”. הוא נגש אל השולחן וירא קערה דקה ועליה כתובת מענין היום. עתה הבין את הנעשה, והרעיון הראשון אשר הבריק בּמחו היה, למהר ולנוס. הוא חי, אמנם, תמיד מובדל ומופרש מחסידי-וואָלין ולא היה לו שום דבר עם המוני היהודים החשֻכים, אבל בּלבּו היה יהודי נאמן לעמו והמומרים נחשבו בּעיניו לבּוגדים מחפּירים, ובּחפּשו עתּה בּהרהוריו מה שאירע ל“הילדים”, נזדעזע בּכל ישותו והוא חפץ ללכת לבּלתּי ראות את פּניהם. אבל בּרגע זה נשמע קול צלצול הפּעמון, וצימרמאַן ואשתּו בּאו מבּית-הכניסה. בּעמדם עוד בּמסדרון ספּרה להם השפחה, כי מחכה פּה איש בּלתּי-ידוע בּדמי-ימיו, אשר כנראה הוא נכרי, כי מדבּר הוא רוסית מגומגמת. תּיכּף אמר להם לבּם, כי בּא ה“אב” ושניהם נשארו עומדים כנדהמים. אבל צימרמאַן מהר ויכנס אל חדר-עבודתו ונסגר שם, ומרי שלחה את השפחה לאמר “לאיש”, “כי בּיום החג אין האדון מקבּל בּקורים”. על זה ענה לה “האיש”:

– לכי ואמרי להגברת, כי בּא אביה.

כרגע שמע את קול בּתּו כשהיא צועקת אל השפחה: "לכי ואמרי “לאיש”, כי טועה הוא; הגברת בּעלת הבּית הזה יתומה היא מאביה, אשר מת זה כבר.

אבל קודם שהשפּיקה השפחה לעשות כאשר צֻותה, אחז השבץ את אבי מרי ויפּול מת לארץ.

תּיכּף הזמינו לבוא את פּקידי-הפּוליציה, אשר הוציאו מן הבּית את “האיש האלמוני, שבּא לכאן בּטעות ומת מיתה חטופה”, והענין נגמר בּשתּים, שלש מלים, והיה כלא היה.

ח.

כאמור הפריע המאורע הבּלתּי-צפוי הזה את שקט חיי-האושר של צימרמאַן ואשתּו רק הפרעה קלה. כעבור שתי שעות כבר ישבו שניהם בּאותו האולם בּחברת קרואים אחדים ויאכלו וישתּו וייטיבו את לבּם כדת היום.

ולמחר קבּל צימרמאַן מפּטרבּורג את הבּשורה המרנינה, כי מיניסטר-ההשכלה, גראַף אובאַרוב, בשימו לב אל העושר הגדול אשר העשיר את תּורת המשפּט הרוסי, הציג אותו בּהרצאתו לפני הקיסר בּתור הקאַנדידאַט הראשון, הראוי להשלח על חשבּון הממלכה לחוץ-לארץ, כדי להשתּלם שם יותר ויותר בּמקצוע שלו ולהמנות אחרי-כן לפּרופיסור יושב ומלמד מעל הקתּדרה דבר חוק ודין בּאוניברסיטה הקיובית.

עתידותיו בּתור פּרופיסור בּקיוב מלאו את סאַת אָשרו של צימרמאַן.

מיום ליום חכּה צימרמאַן לקבּל את אשור הרצאתו של המיניסטר על-ידי הקיסר, אבל כבר עברו ירח אחד ושנים ומפּטרבּורג אין קול ואין עונה. כעבור זמן ידוע נודע לו, כי לא אִשר הקיסר את הקאַנדידאַטורה שלו. זה הפליא את צימרמאַן מאד, כי מי כמוהו הצטיין כל-כך בּפּעולותיו על שדה חכמת-המשפּט ומי כמותו ידע למשוף אל הליציי הניז’יני הקטן כל-כך הרבּה תּלמידים, והוא התחיל חוקר ודורש בּמכתּבים לידידיו אשר בּמיניסטריום-ההשכּלה בּפּטרבּורג לסבּת הדבר. הוא הרבּה כל-כך לחקור ולדרוש עד שנודע לו, כי שאל ניקולאי על-דבר הקאַנדידאַטורה שלו לחוות-דעת מועצת-הפּרופיסורים בּקיוב, ומועצת-הפּרופיסורים מצאה, כ מאחר שצימרמאַן הוא מזרע היהודים וגם אשתּו היא בּת-ישראל, אין להניחו לשבת בּקתּדרה כזו בּאוניברסיטה שעל שם “וולאַדימיר הקדוש”, אף-על-פּי שבּאו שניהם בּברית האמונה הפראַבוסלאַבית. לצימרמאַן היתה הידיעה הזאת כרעם-בּרקים. הוא לא חכּה מעולם, כי האוניברסיטה הקיובית, ממש, על כפים, תוציא על אודותיו משפּט כזה, ועוד פּחות מזה לא עלה על דעתּו, כי יזכירו לו מאיזה צד שהוא את מוצאו היהודי. הוא לא יכול להרגע וימהר ויסע לקיוב. שם הודיעו לו ממקור נאמן, כּי המכשיל אותו בדבר הוא רקטור האוניברסיטה עצמו ולא אחר, אותו הרקטור שהיה האב-הסנדק שלו בּשעת הטבילה ושזה רק לפני שנים אחדות הרימהו לשמים וינבּא לו, כי יהיה צפירת-תפארה לרוסיה. בּלב נרעש נכנס צימרמאַן אל הרקטור ויוכיחהו בּדברים על שהניח מכשול בפּטרבּורג על דרך הקאַנדידאַטורה שלו. הרקטור גם לא נסה להתנצל לפניו ויגל לו תּיכּף את האמת כּולה ויאמר:

– אני עשיתי את הדבר, מפּני שישנם קאַנדידאַטים הראויים לכך יותר ממך.

– ראוים יותר ממני? – קרא צימרמאַן כּולו משתּומם – מי הם הללו?

– אותם שהם משלנו, פּראַבוסלאַבים.

– ואני מה?

– אתּה? – ענהו הרקטור בּניחותה – אתּה הלא אינך סוף-סוף אלא יהודי…

כשמוע צימרמאַן דברים כאלה רותחו דמי-עורקיו בּקרבּו ויקרא בּקול:

– כך מרשה לעצמו לדבּר האב-המטבּיל שלי? הן לא נשמעה נבלה כזו!

– ז’יד! – התמלט מפּי הרקטור וימהר ויצא אל החדר השני.

הקריאה הזאת הרעישה את לב צימרמאַן מאד. דמי-עיניו צפו אל ארובּותיהן ובּאגרופים קפוצים רצה לרדוף אחרי הרקטור; אבל הוא הרגיש את עצמו חלש ומחוסר-אונים, ובּרגע הראשון נשאר עומד כאחוז-שבץ על מקומו. אחרי-כן יצא בּמרוצה, כנרדף מרוחות רעות, החוצה. בּאותו רגע רצה לברוח, לבּרוח מן העולם כּולו וממנו עצמו. אלו פצתה תחתּיו בּאותה שעה האדמה את פּיה, כי עתּה היה קפץ לתוכה תּיכּף בּלי חשוב מחשבות הרבּה, ובּלבד שלא יהיה כאן. שתּי שעות בּערך רץ בּרחובות קיוב, וכל העת לא פּסק מזמזם בּאזניו: “ז' – ז' – ז' – יד!” מחשבות שונות, האחת מרה מחברתּה, ענו את נפשו מאד, וזכרונות שונים מימי ילדותו ונעוריו, כל זכרון עם תמונותיו וציוריו הבּיתיים המיוחדים לו, נקרו בּמחו…

עוד באותו יום שב צימרמאַן לביתו לניז’ין. שם שפך תּיכּף לפני מרי את מרי-שיחו ויספּר לה את העלבּון הגס אשר נעלב מאת הרקטור, ויוסף בסוף דבריו, כי כבר התחיל דואג ומיצר על הקרבנות הגדולים, אשר הביאו לאמונה הנוצרית. מרי הקשיבה לדבריו בּנפש שוקטת וכל אותה האפּיזודה המעצבת כמעט שלא נגעה אל לבּה כלל. היא נחמה אותו ותאמר, כי אך לשוא נפל רוחו עליו, כי אנשים גסים ומחוסרי-נימוס ישנם בּין כל עם ועם. עם זה הוכיחה אותו על פּניו בּגלל הדברים הקשים אשר הפליט פּיו אודות אמונת-הנוצרים. לאחר שהוסיפו לדון בּמאורע הקיובי החליטו, כי אין לצימרמאַן לעבור על הדבר בּשתּיקה, וכי עליו להתאונן על הרקטור בּאזני מיניסטר-ההשכּלה. ולא אֵחר צימרמאַן לעשות את הדבר. אבל מלבד שלא היטיב בּזה את מצבו, עוד הֵרע לעצמו רעה גדולה מזו, כי לא ארכו אחרי-כן הימים ושלטון גליל-הלמודים הקיובי קבּל פּקודה מפּטרבּורג לפטור את צימרמאַן ממשמרת-כהונתו בתור פּרופיסור בּהליציי לתּורת-המשפּט הניז’יני, יען כי לפי מוצאו אינו נאה למשרה הגדולה – משרת מדריך מוסרי של צעירים בּני האמונה הפּראַבוסלאַבית הקדושה.

גזר-דין זה שנגזר על צימרמאַן באופן כּל-כּך בּלתּי-צפוי, הרגיז אותו עד היסוד. הוא הרגיש את עצמו כמושלך ממרומי-שחק אל תהום רבּה. בּרגע אחד נעשתה לעפר ואפר הקאַרירה הפרופיסורית שלו, שהיתה עלולה לפתוח לפניו בּעתיד את האופקים היותר רחבים. ויען-מה? רק יען כי קרהו האסון להוָּלד יהודי! הוא, שהעשיר כּל-כּך את מדע המשפּט הרוסי, שהעמיד לרוסיה כל-כך הרבּה שופטים, חוקרי-עון, פּרוקורורים וסינאַטורים מצוינים – הוא, שהגדיל כּל-כּך לעשות לטובת המולדת, יגורש מבּית-הספר העליון הרוסי! רעיונות כאלה התחילו מאותה שעה ואילך מכרסמים כתולעת את לבּו, וכל העמל שעמלה מרי לעודד את רוחו בּו, עלה בּתהו. מרוב יאוש נעשה בּעל מרה-שחורה ורוח רעה התחילה מבעתת אותו. לפעמים קרובות היה מתמרמר בּבּכי ביסטֶרי כילד קטן, וימאן להתנחם. אפשר היה להתבּונן בו, כי לא הגזרה הפּטרבּורגית מעיקה עליו כל-כּך, כי אם סבּה אחרת, אשר אין לו עוז-הרוח להלותה על שפתו. מרי הבינה יפה, כי מתחוללת בּנפשו מלחמה עזה, כי מוסר-כליות נורא מנקר בּלבּו, והיא השתּמשה בּכל האמצעים והתחבּולות לחנק בּו כל רגש של נוחם וחרטה. אבל הדבר לא עלה בידה. פּעם אחת הקיצה בּאמצע הלילה משנתה ותרא את צימרמאַן יושב על הארץ וקורא בתּהלים; פעם שניה התנועע בּנגון מתוף מתיקות של דביקות כמו בּשבתּו לפנים לפני הגמרא הפתוחה בּחדר-עליה; בּפּעם השלישית התלהב מתוך התפשטות הגשמיות כדרך החסידים והתחיל רץ הנה והנה על פני הבּית כשהוא מזמר איזו נעימה בּלתי-מובנת. מאותה עת ואילך התרחק מחברת בּני-האדם, לא קבּל אדם בּבּיתו ולא בּקר איש. בּעיר, שלא ידעו שם עדיין מה שאירע לצימרמאַן, כי הדבר היה בּימי-הקיץ, כשהיה הליציי סגור והתּלמידים חפשים מלמודם, השתּוממו מאד על מהפּכת-פּתאום זו שהתחוללה במנהגי-חיין. כישר לא יכל להבין מה גרם לכך, שהבּית הזה, אשר היה תמיד עלֵז ומלא תנועה, נעשה עתה שמֵם ועזוב וכעין דומית בּית-הקברות שוררת בּו. לכֹּל נעשה צימרמאַן חידה סתומה, שאיש לא יכל למצוא את פּתרונה.

מרי, שנלחמה עת ראוכה בּמרץ מרובּה בּמצב נפשו המדוכּא של צימרמאַן ולא יכלה לו, הושפּעה ממנו מעט, מעט גם היא ונעשתה נוגה וקשת-רוח. גם בּה החל דבר-מה מנקר ומכרסם. אבל קשי-רוחה מצא לא בטוי אחר לגמרי. היא נעשתה דתית קיצונית, לא זזה כל היום מבּית-הכניסה והצטלבה בּלי-הפסק. בּבּוקר היתה קופצת מעל המטה נפעמת ונדהמת תחת רושם חלומות וחזיונות לילה קשים, וממהרת לעזוב את הבּית מבּלי שוב עד הערב. בּיום אחד הלכה אל בּית-העלמין אשר ליהודים ותדרוש את שומר-הקברות לקברו של היהודי הזר, שמת פה לפני זמן ידוע מיתה חטופה בּבּיתו של הפּרופּיסור צימרמאַן, וכאשר נשארה אצל הקבר לבדה, תלתה שם את עצמה על העץ.

מות מרי לא עורר אצל צימרמאַן צער מיוחד. עוד נראה, להפך, כי מאז התחילה נפשו שוקטת בּו. גרמה לדבר ההכּרה שהכיר בּסתר לבּו, כי אלמלא מרי לא היה בּוגד בּעמו מעולם. מסירתה העוֶרת לאמונה הנכריה הכעיסה אותו תּמיד תּמרורים, יען כי הוא עצמו היה בּעצם איש הוגה דעות חפשיות. בּעת האחרונה, כשנעורו בּו רגשי-החרטה הראשונים, היה לבּו מהסס שמא תעשה מרי דבר לדכֵּא בּקרבּו את הרגשות האלה בּחזקת היד. עתה, אחרי מות מרי, הרגיש את עצמו מוצל מסכנה זו, וזה הרגיע את רוחו בּו. כשנמצא עתה שוב תחת ההשפּעה היחידה של רוחו עצמו ורצונו החפשי, ראה ונתון אל לבּו כמה העמיק לחטוא בּתּתו עורף לעמו בּגלל תּועלת חמרית, והוא החליט החלטה נמרצה לשאוף מעתה לתקון מעֻות על-ידי תּשובה וכפּרת-פשע.

בּשובו הפכו במצבו מצא לעצמו נוחם בּזה, שלא השאירה לו מרי דור של נוצרים, הוא נושא את אחריות בגידתו הלאומית רק בּעד עצמו … זה נתן תקוה בּלבּו, כי בּהשארו לבדו יעלה בּידו סוף-סוף למצוא דרך איך להשלים עם העם העברי.

בּאותה עת הרבּו הירחונים המיוחדים למדעי-המשפּט לטפל בּשאלת חוק-הירושה. כּמעט כל גדולי יודעי-הדין הרוסים חוו את דעתם בּשאלה זו. גם צימרמאַן לאחר שנרגע בּו רוחו קצת, לא נשאר עומד מרחוק. הוא ישב וערך בּענין זה מונוגראַפיה מפורטת, אשר הבליט בּה הרבּה עמקות וחריפות נאונית, שעשו רושם כבּיר ועוררו תמהון גדול גם מעבר לגבול רוסיה. כדי להפיק תועלת לעצמו מרושם זה, בּא צימרמאַן לפּטרבּורג. בּחוגי עורכי-הדין בּעיר-המלוכה ערכו לצימרמאַן קבּלת-פּנים נהדרה ויחלקו לו כבוד גדול. אבל על-ידי שיחות עם ידידים נודע לו שם, כי זה זמן ידוע נתעורר עליו בּ“חצר” קטרוג גדול ע"י השתדלות הכנופיה הקטנה של פרופיסורי האוניברסיטה הקיובית עם הרקטור בראש, שרק מקנאתם בּו נעשו לשונאיו בּנפש והשתמשו בּהשפּעתם על המקורבים למלכות להרחיקו מעל הקתדרה היורידית בּכּל בּית-מדרש עליון שיהיה. אותם הידידים עוררו את צימרמאַן גם על זה, כי נקל מאד יהיה לו לקבּל משרה מאת הממשלה בּמקצוע אחר, אשר יבחר לו.

אחרי שהרבּה צימרמאַן לחשוב ולהתיעץ עם לבבו מה לעשות, החליט להשתדל לפני מי שצריך בּדבר קבּלת משרה כזו, שתמציא לו את ההזדמנות לבוא בּיחוסים קרובים עם היהודים ולעשות עמהם טובות. הוא התחיל לדרוש בּשלטונות המיניסטריומים השונים ע"ד המשרות הממלכיות הפנויות לפי-שעה, וכך נודע לו, כי בּמיניסטריום-ההשכּלה דורשים אחרי אדם הגון למשרת דירקטור בּבית מדרש-הרבּנים שבּז’יטומיר. צימרמאַן קפץ ותיכך על המשרה הזאת, ולאחר השתדלות קצרה לפני מיניסטר-ההשכלה השיג את מבֻקשו.

ט.

כבא צימרמאַן לז’יטומיר בּתור דירקטור בּית מדרש-הרבּנים, השתּדל להסתיר עד כּמה שאפשר את מוצאו העברי. לתכלית זו התחפש במסוה נוצרי אדוק וגם העמיד פּניו כפקיד קשה, הנוהג בּכּל בּכל חמר הדין. מחמיר בּיחוד היה בּנוגע לחזוק היסוד הרוסי בּבית מדרש-הרבּנים. הוא השתּמש בּכל האמצעים לחנך את התּלמידים בתור פּאַטריוטים רוסים גמורים, וברוח זה בּקש תּמיד להשפּיע על המורים, שנמצאו בּיניהם אנשים מפורסמים כאייכנבּוים, צוויפל, בּאַקסט, סוכוסטאַבר ואחרים. אל האנשים האלה התיחס צימרמאַן בּדרך כבוד וחשיבות; אבל הוא נשמר מהראות להם התקרבות מיוחדת ונטיה יתרה, די שלא להתמיה על-ידי זה אותם גופא ואת הסביבה המקפת. מצד אחד בּקש לעשות לבית מדרש-הרבנים כל מיני הנחות והקלות, ומעת לעת היה מהללו ומשבּחו לפני השלטון. בּיחוד הרבּה להיטיב עם התּלמידים; את העניים שבּהם תמך בּכספּו, ולבעלי-הכשרונות שבּיניהם נתן את היכלת על-ידי המלצות שונות להמשיך את למודם בּבּתי-הספר הגבוהים הרוסיים. אחד מתּלמידי בּית מדרש-הרבּנים, אשר נכנסו בּעזרת צימרמאַן אל האוניברסיטה הנובורוסית בּאודיסה וקנו להם בּהמשך הזמן פּרסום גדול, היה היוריסטן והז’ורנאַליסט העברי-הרוסי הנודע מנשה מרגלית.

בספירת זו של אינטריסים יהודיים מיוחדים מצא צימרמאַן, לאחר כל-כך הרבּה שנים של התנכּרות גמורה ליהודים וליהדות, הקלה לנשמתו הרצוצה. אולם הוא לא הסתפק עדיין בּזה. היהודים היחידים, אשר בּא אתם יום יום בּמגע ומשא, היו מעטים בּשבילו; הוא התגעגע על הכלל הישראלי, על העם העברי, אשר בּגד בּו מתוך קלות-דעתו. געגועיו אלה התחזקו בו מיום ליום, ומאין לא יכלת לתת להם ספוק, גרם לו הדבר עגמת-נפש מרובּה ויסורים פנימיים קשים מאד. לא אחר ושתּים כבר החליט להזמין אליו את משגיח בּית מדרש-הרבּנים, יעקב אייכנבּוים, שנודע בּזמנו לפקח גדול, ולשפוך את מרי-שיחו לפניו, אולי יקל לו, אבל בּכל פּעם נמנע מבצע את אשר יזם לעשות בּיראו מפּני עין זרה. בּעתּ ההיא היה מסוכּן מאד למומר, וביחוד אם הוא נושא משרה בּממלכה, להתיחס אל היהודים יחס של קרבה יתרה. איש לא השגיע, אמנם, על צימרמאן, כי נחשב בספירות לנוצרי אדוק בּאמונתו, אף-על-פּי-כן מצא לנחוץ להיות זהיר בּיחוסיו של היהודים.

אבל לא זמן רב יכל צימרמאן להתאפּק ולכלוא את סודו בּחובּו. כמו נדחף מכח פנימי נעלם קפץ בּיום אחד בּבּקר השכּם אחרי שנת-נדודים מעל משכּבו בּהחלטה נמרצה, לעשות דבר, אשר ימחה בּו סוף-סוף לגמרי את פּשעו, המעיק עליו כאבן-מעמסה וגוזל את מנוחת-נפשו. אולם הוא לא ידע בּמה להתחיל.

אז שב ועלה על לבּו הרעיון, כי קודם כּל עליו לחפש ולמצוא לו בּתוך הסביבה היהודית המקפת איש, אשר לפניו יקרע את סגור לבּו וישפוך נפשו, כדי שלו יֵחָנק תחת כֹּבד משא הרהוריו. מאז התחיל מבקש לו הזדמנות להוציא את מחשבתּו אל הפּועל.

והזדמנות שכזו לא אחרה לבוא לידו. ומעשה שהיה כך היה:

בּין מורי בּית מדרש-הרבּנים נמא האחד, ר' צבי הירש סגל שמו. סגל זה, שהיה מורב התּלמוד בּמחלקות הגבוהות, נודע בּשעתּו בּתור אישיות מצוינת מאד – הוא היה מופלג גדול בּתּורה, בקי בּש“ס ופוסקים וגם בּספרי-קבּלה. בנעוריו זכה לשמש את האדמורי”ם המפורסמים, את הרבּי מאפּטא ואת ר' אברהמלי הסלונימאי, ומפי שניהם נגלו לו תעלומות החסידות. מלבד זאת ידע על פה את כּתבי-הקדש, היה מדקדק גדול, אף היתה לו ידיעה מרובּה בלשונות אחדות ובּמדעים שונים. עם זה היה ירא-שמים. בּשעות-הפּנאי שלו ישב ולמד, מעולם לא עבר על מצוה קלה שבּתּורה, גם נזהר לטבול בּכל יום בּמקוה. נוסף על כל מעלותיו אלה היה מפורסם לפקח גדול בּהויות-העולם, תּמיד היו בּאים אליו גדולי נכבדי העיר להתיעץ אתו בּענינים היותר חשובים, ענינים של יחידים ושל צבּור. לעתּים קרובות היה יושב בּדין ומברר בשכלו השנון את הסכסוכים היותר מסובכים. בּין מורי בּית מדרש-הרבּנים הז’יטומירי היה היחיד, אשר נלחם מלחמה נמרצה נגד השאיפות הקיצוניות של ההשכּלה, כּמו לעשות תּקונים “בּשלחן ערוך”, להתאים את הדת עם החיים, וכדומה. אבל הוא נודע לסבלן בדעותיו, ולפיכך הטו הכל אליו רצון. יחוסיו אל צמרמאן בתור דירקטור בּית מדרש-הרבּנים היו תמיד רחוקים וקרים, יען כי לא יכל בּשום אופן להסכּים בּלבּו, כי איש נוצרי יהיה מנהל בּית ספר עברי. אבל בּאותה עת התיחס אל צימרמאן בּיחס של כּבוד על יחוסיו החמים והנלבבים אל תּלמידי בּית-מדרש הרבּנים.

ור' צבי סגל זה נכנס פּעם בּליל-חורף – הוא כבר היה אז זקן בּא בּימים – בּאופן בּלתי-צפוי לביתו הפרטי של צימרמאן. כראות אותו צימרמאן הבין תיכף, כי הוא בא אליו לצורך ענין מאד נכבד. הוא הגיש לו כּסא ויבקש ממנו לשבת לימינו.

– אין אני יודע, אמנם – התחיל הזקן – אם בּבאי עתּה אליך הלכתּי בּדרך הנכונה; אולם -

צימרמאַן הבּיט בּו בּעינים תמֵהות.

– כפי שהיתה לי ההזדמנות להכּירך – הוסיף סגל – הנך מאלה הנוצרים היחידים, שאינם מבדילים בּין הֶלֶני ליהודי. הכן?

– כן; – ענהו צימרמאַן – אולם לענין מה אתּה שואלני זה?

– הענין נוגע לחפּשתו של אדם, אולי גם לחייו …

–ואני אוכל לעזור בּדבר?

– אני מקווה… קודם – אלהים, ואחר-כך-אתּה.

– ספּר!

– אפשר שיודע אתּה, כי בּין היהודים נמצאים חסידים?

– שמעתּי דבר-מה על אודותם – נסה צימרמאַן להעמיד את פּניו כאינו מבין בּמה ידבּר – הם, כמו שאומרים, כתּה של יהודים חרדים מאד…

בּדברים קצרים ורבּי-ענין באר סגל לצימרמאַן את מהותם של החסידים והחסידות ואת התפקיד שממלאים האדמורי"ם בּחייהם של אלה, ויסיים:

– ואחד היהודים הגדולים האלה, צדיק-הדור, נמצא עתה בּסכּנה גדולה בּגלל עלילה.

– מי הוא האיש הזה? – שאלהו צימרמאַן.

– ר' דוד’ל טוורסקי, הרבּי הטלנאי של היום, בּנו של ר' מרדכי הצ’רנובילי!

לשמע דבריו האחרונים של סגל נודעזע צימרמאַן על כסאו. אבל סגל לא התבּונן אל הדבר ויוסף לספּר:

– ר' מרדכי הצ’ירנובילי הזה הסתּבּך בּשעתּו בּמחלוקת גדולה עם ר' ישראל/טשי הרוזשיני, ואחרי מות שניהם עבר הריב אל צאצאיהם. והנה נמצאו בּני-בּליעל מצדו של הרוזשיני, אשר הכּו את ר' דוד’ל הטלאני בּלשון לפני השלטון הרוסי, כי הוא חושב את עצמו לדוד מלך ישראל והוא מורד בּמלכות. בּשבוע שעבר, כשעבר ר' דוד’ל דרך בּרדיטשוב, נאסר שם ואתמול הובא אסור בּאזקים הלום לז’יטומיר. כאשר נודע לי הדבר, עלה תּיכּף הרעיון על לבּי, כי רק אתּה בהיותך קרוב לפקידי-השלטון תוכל לברר את הדבר ולהציל איש נקי, ובּפרט איש נקי שכמותו, מסכּנה גדולה.

– אני אעשה בּזה את כל אשר אוכל – הבטיח צימרמאַן את סגל; - כי רבּן של חסידים אינו מורד בּמלכות, דבר זה לא יקשה ממני, כמדומני, להוכיח. בּהוָתרו לבדו שקע צימרמאַן בּמחשבותיו ונזכּר, כי ר' דוד’ל הטלנאי הזה הוא מכּירו משכבר הימים, אשר התפּלפּל אתּו כמה פּעמים בּתורה ובחסידות בּבואו לפנים לימים הנוראים לצ’ירנובל. עם זה עלה על לבּו, כי הפּרוקורור הז’יטומירי, שר' דוד’ל נמצא עתּה בּרשותו – היה לפני איזו שנים תּלמידו בּהליציי הניז’יני, ויחלט להכנס אליו מחר בּבּקר.

זה כּבּר לא עבר על צימרמאַן לילה של מנוחה שלֵמה כאותו לילה. הרעיון, כי מחר יעשה דבר, אשר יפעול על הרבּה אלפי יהודים להבּיע לו בּרכות חמות ונלבבות – הרעיון הזה הרגיע את עצביו המזועזעים ויישן שֵׁנה מתוקה.

למחר בִּקר צימרמאַן את הפּרוקורור, וכמעט בּשלש מלים השפּיע עליו להוציא תּיכּף את ר' דוד’ל לחפשי. אז בּא צימרמאַן אל בית מדרש-הרבּנים וישלח לבקש את סגל להכנס אליו אחר הצהרים.

סגל בּא, וכשמו מפּי צימרמאַן את הבּשורה הטובה, קרא בּשמחה רבּה:

– תּהא בּרוך ומבורך! קנית לך עולמך בּשעה אחת! שוכנת בּך כעין נשמה יהודית!….

– כן דבּרת, רבּי צבי! – קרא צימרמאַן יהודית ויתּן את קולו בּבּכי.

סגל נשאר יושב על מקומו נפעם מאד מבּלי יכולת להוציא מלה מפּיו.

כעבור שעה קלה ספּר לו צימרמאַן את תּולדות ימי-חייו בּפרוטרוט ויחתום בּדברים האלה:

– הנה זה הוא מצבי היום; עתּה עוצה לי עצה מה לי לעשות ואיך אוכל לתקון מעות?

על זה ענהו סגל:

– קודם כל אל נא תֵּעָצב; העצבות היא מדה מגונה בּכלל. אל נא יפּל לבּך עליך. אם כבר התחרטת פּעם, כבר שבת בּזה גופא ליהדותך. מחשבה טובה מצטרפת למעשה טוב, ומה גם אם עושה אתּה טוב בּפועל ממש. מה שוה, למשל, פּעלך שפּעלת היום לטובתו של ר' דוד’ל? עוד שנים, שלשה מפעלים כאלה, והנך יהודי ירא וחרד לכל הדעות.

אם כן יוצא לפי דעתּך – שאל צימרמאַן – כי על-ידי מעשים רצויים לטובת היהודים והיהדות אוכל לתקן את אשר העויתי?

– זוהי הכּרתי הפּנימית.

– ואתּה לו שמעני – אמר סגל אחרי הפסקה קטנה – כי אז הייתי משיא לך את העצה הזאת: כמו ששמעתּי על אודותיך הנך אחד מגדולי חכמי-המשפּט בּרוסיה. לפי זה הלא נמצא בּידך הנשק היותר טוב להלחם בּו בּעד זכיותיהם של אחיך הסובלים יותר מאחרים מגזל-משפּט. כתוב בּעתּונים מאמרים נלהבים והוכיח, כי אַל לממלכה לשלול מאת מיליוני נתיניה את שתּי הזכיות היסודיות של האדם כמו אור ואויר, ואם היא עושה כך, עונה גדול מנשוא וחטאת שאין לה כפּרה, מי יודע? אפשר שמאמריך יקָראו בּמקום שצריך ויביאו תּועלת לעם ישראל, וממילא גם מנוחה לנשמתך המדוכאה.

דברי סגל עשו על צימרמאַן רושם עמוק. בּימים הקרובים התחיל לשקוד על משפּטי היהודים בּרוסיה החל מן התּקופות היותר קדומות עד העת האחרונה. אחרי-כן פּרסם בּעילום שמו מחברות אחדות תּכּופות, אשה אחרי רעותה על הסדר, שבּהן דן מתּוך כּובד-ראש בּשאלת היהודים בּרוסיה, ובהגיון-בּרזל הראה מצד אחד על הנזק הגדול, שהגבּלת זכיותיהם של היהודים גורמת למדינה, ומצד שני הוכיח את התּועלת המרובּה שהם עלולים להביא לממלכה לכשיוטב מצבם הזכיותי. עם זה ערך תּכנית שלמה ומפורטת כיצד להגשים בּחיים בּאופן מודרג את זכּוים של היהודים, החל בּנתינת זכיות להמשכילים, אחרי כן להסוחרים, ובעלי-המלאכה ועוד ועוד.

מחברותיו של צימרמאַן נקראו בּספירות-הממשלה – זה היה כבר בּימי אלכסנדר השני – ופּעלו שם פּעולה עזה. לא עבר זמן רב, ועל פּי המעשים, שהתחילה הממשלה הרוסית עושה בּנוגע ליהודים, נראה, כי קרובה היא ללכת בּדרך, שסמן לפניה הסופר הנסתּר בּעל המחבּרות הנזכּרות.

הסופר העברי הידוע אברהם יעקב פּאַפּירנא, שהיה בּאותו זמן תּלמיד בּית מדרש-הרבּנים בּז’יטומיר, מספּר את העובדה המעניינת הזאת:

"כשנתפּרסמה פּקודת אלכסנדר השני בּדבר נתינת זכות-ישיבה ליהודים בּכּל רחבי-רוסיה, בא צימרמאַן אל בּית מדרש-הרבּנים ויאסף את כל המורים והתּלמידים ובהתרגשות שמחה התחיל לקרוא לפניהם בּקול רם את פּקודת הקיסר. אבל פּתאום התמרמר בּבכי כילד קטן. “אין אני יכול, אין אני יכול! – אמר בּדמעות אל משגיח בּית-הספר, יעקב אייכנבּוים – קרא אתּה הלאה”…

**

צימרמאַן חשב, כי זוהי ההתחלה הראשונה, שעשתה ממשלת רוסיה בּדרך אל השויון המלא של זכיות היהודים, ובחשבו, כי רק הוא הוא שגרם לכך, התפּעל מזה מאד. הוא התחיל להאמין, כי נשמתו כבר מצאה לה את תּקונה, ואמונתו זו נתנה לנפשו סוף, סוף את המנוחה השלמה.

בּבית מדרש-הרבּנים נשא צימרמאַן את משרתו רק עד שנת 1865. מאז הרחיק את עצמו מן החיים הפּומבּיים, ויחי חיי בּדידות בּאחוזה קטנה, שקנה לו בּקרבת ז’יטומיר.

מתי מת – לא נודע.

---

יסוּרי-נחם של בּעל-תּשׁוּבה

מאת

שמואל ליב ציטרון

(מזכרונותי).

בּחוֹרף שנת 1882–3 הייתי מורה בּבית אחד הגבירים בּעיירה הפּרוסית הקטנה פּרוסטקין, אשר על גבול רוסיה, מרחק תּחנה אחת בּמסלת-הבּרזל מן העיר ליק, מקום יציאתו של זקן העתּונים העברים “המגיד”. באותו חורף פּרסמתּי בּ“המגיד” מאמרים הרבּה, ובּיחוד על התּנועה החדשה שהתעוררה אז בּעמנו, היא תּנועת חבּת-ציון וישוב ארץ-ישראל. בתּוך שאר דברים הדפסתּי אז בּ“המגיד” גם את תּרגום מחבּרתו המפורסמת של פּינסקר “אבטואימאַסיפּאַציה”, שהקציף בשעתּו מאד את המבקר לספרי-ישראל בּווילנה, יהושע שטיינבּרג, ובּעפּרונו האָדום עשה בּו שַמות נוראות… לפני הפּסח הזמין אותי עורך “המגיד” בּעת ההיא, ר' דוד גורדון, לבוא אליו ליקה לבלות בּחברתו את ימי-החג. מבּקורי זה בּבית גורדון נשארו בּזכרוני עד היום הדברים המעניינים הבּאים לקמן.

בּיום הראשון של פסח אחר הצהרים ישבתּי עם גורדון בּחדר-עבודתו ונשוחח יחד בענינים שונים, ספרותיים וצבּוריים. בּאותה שעה הביאו לו את דואַר-הערב. לאחר שעבר בּסקירה מרפרפת על אחד המכתּבים אמר כמו לנפשו:

• נושא יפה למאמר של פּסח; חבל, שאין לי הרשות לפרסמו בּ“המגיד”.

ובאותו מעמד ספּר לי גורדון, כי כותב המכתּב הוא אברהם קונסטאַנטינובסקי, שהיה מפורסם אָז בּחוגים הרחבים של חובבי-ציון. קונסטאַנטינובסקי זה היה איש אודיסאי, גביר שירד קצת מנכסיו, משׂכּיל גדול, מלומד בּלשונות ובעל פּום ממלל רברבן, ועל כולם לאומי נלהב מאד. אחרי הפרעות בּנגב רוסיה, שדכאו את נפשו עד היסוד, נעשה חובב-ציון אָדוק. בּהיותו מטבעו בּעל-נפש סוערת וחם-המזג, עזב לעת זקנתו את עירו ומולדתּו וילך לונדונה כדי לעשות שם תעמולה לרעיון תחית האומה הישראלית בּארצה ההיסטורית בּין עשירי יהודי-אַנגליה, שתּלה בּהם מלכתּחילה הרבּה תקוות יפות. לאַחר שלא נתקיימו תקוותיו, פּנה אל גדולי הנוצרים האַנגליים, והללו קבּלו אותו בּמאור-פּנים וברצון מרובּה. קודם-כל בּקש את קרבת מליצו ומגינו המפורסם של רעיון ישוב ארץ-ישראל, לורנס אוליפאנט, והלה הציג אותו אחר-כך לפני לורדים אחדים, חברי הבּית העליון, אשר מנימוקים דתיים ומדיניים התיחסו אַף הם אל האידיאה ביחס של רצון וסימפּאַטיה. ההרצאות שקרא קונסטאַנטינובסקי בּחוגים הגבוהים האלה על מצב היהודים בּרוסיה עשו עליהם רושם כבּיר, וקולו הקורא אליהם לשוב ולטעת את עם ישראל על אדמתו, מצא לו הֵד חזק בּלבּם. לאחר מועצות אחדות, שהיו להלורדים הנזכרים בהשתּתּפותו של קונסטאַנטינובסקי, הוחלט, ליסד אגודת-נוצרים בּשם “החברה הפּלשתּינאית-הסורית” למטרת קנית חלקות-אדמה בּארץ-ישראל על-מנת למסרן חנם לקולוניסטים יהודים פּליטי רוסיה ורומניה עם כל המכשירים והצרכים הנחוצים למשק הכפר. המעוררת ליסוד החברה והעסקנית היותר חרוצה בּהנהגת עניניה היתה אשה ידועה בּאה בּימים, הגברת פין, אַלמנתו של מי שהיה משך שנים רבּות קונסול אַנגלי בּארץ-ישראל. אחרי התפּרצות הפּוגרומים הראשונים בּרוסיה נוסד בּלונדון, בּהשתּדלות האשה הנזכּרת, ועד של גדולי אנשי-השם מקרב הנוצרים האַנגליים למטרת אספת-כסף לצורך היהודים השדודים נגועי-הפּרעות, וכך נראתה עומדת בּראש כל המעשים הגדולים שנעשו על-ידי הצבּור הנוצרי בּאַנגליה בּימי-העברות ההם לטובת העם העברי, וכן גם עתּה, לאחר שבּעמל קונסטאַנטינובסקי נתעוררה בּחוג מכיריה הלורדים שאלת ישוב ארץ-ישראל.

ועל אדות האלמנה הזאת כתב קונסטאַנטינובסקי בּמכתּבו לגורדון כדברים האלה:

“יש לי היום בּשבילך חדשות סנסאציוניות, אבל רק בּתּנאי, כי ישארו הדברים בּסוד בּין אַנ”ש גרידא. זה עתּה שבתּי מאת הגברת פין, שהזמינה אותי אתמול לבוא אליה לשיחת-חשאין בּשבתּי על-ידה בּחדרה, ואין איש אתּנוּ, שאלה אותי:

– אפשר שיודע אתּה ספר עברי בּשם “נתיבות-עולם”?

– יודע אני, – עניתיה.

– התוכל, אולי, להגיד לי מה טיבו של ספר זה?

– ספר זה הוא תּערובה של בּלבּולים ועלילות על היהודים ואמונתם. בּיחוד הוא מרבּה לדבּר סרה בּתּלמוד שלנו.

– מי הוא המחבּר?

– המחבּר לא קרא את שמו על ספרו. אבל לפי השמועות שהתפשטו על אדותיו בּשעתּו, הוא יהודי ליטאי; בּתחלתו היה למדן מופלג ואַחר-כך נשתּמד ויצא ללונדון, ושם נעשה מיסיונר ובעבור לטרות שטרלינג אחדות חבּר את כתב-הפּלסתר הנמבזה על אחיו בּני אמונתו לפנים.

אחרי הפסקה קטנה שאלתני:

– האם הסב הספר הזה ליהודים רעה רבּה?

– בּודאי. כמו שספּרו בּעת ההיא, ומאָז כבר עברו למעלה מאַרבּעים שנה, נמצאו אנשים, אשר תרגמו את הספר ללשונות אַנגליה וצרפת, וכך הלך ונעשה מעין נרפּש, אשר שונאי-ישראל למיניהם שאבו ממנו דברי דבּה ומלשינות על היהודים והיהדות.

– האם לא נמצא בּין היהודים איש, שנסה לצאת בּפולמוס של קולמוס על המחבּר ולהרוס את טענותיו?

– כן. נמצא אדם שכזה, אשר –

– אשר נקרא בּשם לווינזון! – הפסיקה אותי פּתאום בּדבּורי.

– כן, כן; רבּי יצחק בֶּר לווינזון; אבל, סליחה, הגברת! מה לך ולכל אלה?

– מה לי? מה לי ולכל אלה? הדבר הוא פּשוט מאד.

ופּתאום נזרק מפּיה:

– מחבר הספר "נתיבות-עולם” היה אבי!

כשמעי את הדברים האלה בּאתי, בּשים-לב למה שאמרתּי בּפניה על הספר “נתיבות-עולם”, בּמבוכּה גדולה מאד, ומצאתי את עצמי בּמצב בּלתי-נעים. כנראה הרגישה בּמבוכתי, ותוך-כדי-דבּור הוסיפה:

– סלחה-נא לי על אשר הבאתיך לידי שיחה בּלתּי-נעימה זו. אמנם אמת דבּרתּ בּאָמרך, כי מכר אבי את עמו בּשטרלינגים אחדים. אני עצמי יכולה להעיד על זה. נערה צעירה הייתי בּזמן שפּרסם אבי בּדפוס את ספרו “נתיבות-עולם”, ועדיין אני זוכרת יפה, כי קודם ידענו מחסור, ולאחר שנדפּס הספר הוקל לנו קצת. אבל זוכרת אני עדיין גם זאת, כי כמעט משעה ראשונה ואילך, לאחר שנתפּרסם ספרו בּדפוס, כעוף התעופפה מנוחת נפשו. מאָז לא ידע שלֵו; עבודתו המיסיונרית נעשתה עליו למשא, מיום ליום התרשל בּה יותר ויותר ויתהלך קודר כצל. אָמרתּ, כי אָבי היה מיוצאי ליטה, וזה לא נכון, אָבי היה מן היהודים הראשונים, שבּאו לרומניה, שם, בּעיירה קטנה, בּקרבת גבול רוסיה, השאיר אָחות צעירה, שהחזיקה בּית-מרזח קטן. ומאחותו זו קבּל אָבי בּיום בּוקר אחד מכתּב של קינה על האָסון, אשר קרה לה: אנשים מולדאוואַנים מתּושבי העיירה העלילו על אישה, כי רצח ילד נוצרי כדי להשתּמש בּדמו לצורך הפּסח. המכתּב הזה מלא את סאתנו: לא ארכו הימים ואָבי נעלם, ואיש מאתנו לא ידע לאָן. כעבור שני ירחים קבּלנו ממנו מכתּב מניו-יאָרק, ובמכתּב ההוא כתב לנו, כי מן היום שהוציא את ספרו “נתיבות-עולם” מכרסם אותו כתולעת מוסר-כליות נורא. עבר עוד כחצי שנה והוא הודיע אותנו מתוך ספּוק-נפשי, כי התחיל מרגיש בּלבּו קצת רווחה. הוא עומד לפרסם בּקרוב ספר חדש, שבו הוא סותר והורס בּעצמו את כל מה שבּנה בּ“נתיבות עולם”. ואמנם יצא ספרו זה, ואבי האמין שעל ידו כופּר לו עוונו למחצה. אבל למנוחתו השלמה לא שב עוד לעולם. לעת זקנתו גדלו נדודי-נפשו יותר ויותר. תמיד נשא בחיקו את ספרו של המלומד היהודי לווינזון, וכמעט לא זזה ידו ממנו. אני הייתי בּתו היחידה מאשתו הנוצרית, אשר נשא לו בּבואו לונדונה. לאחר שנעלם אבי ועקבותיו לא נודעו, אספני אליו אל בּיתו אחד מקרובי אמי היושב בשוטלאַנדיה, וחנך אותי חנוך אצילים. בּשעת-מסע של טיול התאהב בּי בּנו של אחד הלורדים, וכעבור עת קצרה נשאתי לו. את שנותיו האחרונות בּלה אבי בּבּיתי. לפני מותו קראני אליו אל חדרו ובדמעות על עיניו בּקש ממני, כּי אשתדל לתקן את אשר עוות הוא בּחייו, וכי אהיה תמיד לעזר ליהודים בּכל אשר אוכל. אני נשבּעתי לאבי, כי צוואתו קודש תהיה לי תמיד בּכל ימי חיי. עיניך הרואות, כי עד כה מלאתי את שבועתי בּדיוק; אני עצמי עשיתי ועושה טובות עם היהודים, וברוח זה השפּעתי תמיד גם על אישי המנוח, שנשא משרות שונות בּממלכת אנגליה. את אשר אני עומדת לעשות לטובת היהודים האומללים לימים יבואו – אותה תראה בּזמנה ותשתומם.

וקונסטאַנטינובסקי, שהאמין אז בּכל לב, כי עוד מעט והביאו הנוצרים האַנגלים עם אוליפאַנט בּראש לעם ישראל את הגאולה השלמה, שהוא רוצה בּה ומחכה לה, סיים את מכתבו לגורדון בּקריאות הנלהבות האלה:

“הבין תבין מה גדול ערכה של הגברת פין, בּתו של בּעל התשובה הגדול, לנו ולרעיוננו הנעלה? מעתה היה סמוך ובטוח, כי היה תהיה ארץ-ישראל ליהודים, בּעגלה ובזמן קריב…”

וכמעט בּכל עת הסדר לא פסק גורדון מדבּר בּהתפּעלות על האופּטימיות התּמימה של קונסטאַנטינובסקי, אף כי התיחס אליה בּלבּו שלא מתוך אֵמון מרובּה.

---

וואָלף נאַכלאַס (אלכּסנדר אַלקסיוב)

מאת

שמואל ליב ציטרון

בּמומר זה נזדווגו קצת סורקין ויותר מקצת בּראַפמאַן. הוא נולד בּשנת 1820 בּעיירה נֶזאַרינץ בּפלך פּודוליה. אביו היה איש חסיד עשיר, אשר ירד בּהמשך הזמן מנכסיו. וולוול הקטן נתחנך בּרוח החרדים הקיצונים, בּהיותו ילד בּן חמש הובא אל החדר ובמלאת לו עשר שנים כבר למד גמרא אצל המלמד היותר מפורסם שבּעיירה. אביו מת עליו בּנערותו, ומאז גדל בּבית אמו האלמנה.

זה היה בּעת שהיו חוטפים את ילדי-העברים, וביחוד את בּני-העניים, בּרחובות ומוסרים אותם לעבודת-הצבא. בלכתּו בּליל-חורף אחד מן החדר, לא שב עוד אל אמו, כי נתפּש בּידי החוטפים. הוא נשלח עם שיירה של ילדים לוואָלסק, אשר בפּלך סאַראַטוב. שם היה כעין בֹית-ספר, שחנכו בּו את החילים הקטנים לשמד. היו בּין הילדים אמיצי-רוח, שנשאו את צרותיהם באהבה ונשארו אדוקים בּאמונתם; אבל החלשים שבּהם לא יכלו לשאת יסוריהם והתנצרו. בּיניהם היה גם וולוול נאַכלאַס, אשר בּהמירו את דתו קורא לו בּשם אלכּסנדר אלקסיוב.

עברה עת ידועה ואלקסיוב נעשה נוצרי נלהב, ומאז התחיל מושך אל אמונתו החדשה רבּים מילדי העברים הקאַנטוניסטים. בּהיות לו לשון מדבּרת גדולות ושאר כּשרונות, הדרושים לחפץ המיסיון, הצליח מאד בּמלאכתּו. על-ידי זה הפיק רצון מרובּה מאת פּקידיו הגבוהים עליו, ובשנת 1843 הרימו אותו למדרגת סגן-אופיצר. עבודתו המיסיונרית נתפּרסמה כל-כּך עד שהגיע שמעה לאָזני הקיסר ניקולאי הראשון, אשר העניק לו בּשכרו סכום-כסף מסוּיָם.

זה הרהיב את לב אלקסיוב והגבּיר בּו את חשקו להקדיש את כל כּחותיו ואת כל מִרצו לעבודת-המיסיוֹן בּין ילדי היהודים הנמסרים לצבא. אבל פּעם אחת קרה לו אסון. בּלוותו יום אחד שיירה של קאַנטוניסטים יהודים בּדרכּם, נפל אל נחל עמוק, והוא הצטנן כל-כך, עד שצבו רגליו, ובשביל זה נתּנה לו חפּשה מעבודת-הצבא.

בּאותו זמן נאשמו יהודים אחדים בּסאַראַטוב בּעלילת-דם, ונמסרו לדין, בּמשפּט הזה התעניינה אז רוסיה כֻלה, וגם הקיסר בּכבודו ובעצמו. ויקר המקרה, כי נזדמן אלקסיוב עם שר-הצבא שעבד לפנים בּגדודו, והלה ספּר לו על-דבר המשפּט הסאַראַטובי. כשמוע אלקסיוב את הדבר, נכנס עם שר-הצבא בּשיחה ארוכּה והוכיח לו בּהמון ראיות, כי אין היהודים משתּמשים בּדמי-נוצרים וכי המשפט הסאַראַטובי מיוסד מתּחלתו ועד סופו על עלילת-שוא. בּירוריו של אלקסיוב עשו על שר-הצבא רושם כל-כך נמרץ, עד שמצא לנכון להציע תּיכּף לפני מיניסטר-המשפּטים, כי ימנה את אליקסיוב למומחה וישתּף אותו אל הפּקיד, המנהל את החקירה והדרישה בּענין הסאַראַטובי. הצעתו נתקבּלה, ומאּז נכנס אליקסיוב בּעובי הקורה והעביד את עצמו עבודה קשה מאד, כי הרשות הסאַראַטובית תמכה בּעלילת-הדם בּכל מאמצי-כחה, וגם בּקשה ומצאה לה “עדים” בּין יהודים מומרים, “שהוכיחו” על-פּי ספרים עבריים, כי היהודים שוחטים ילדי-נוצרים לחג פּסחם. אבל בּאחרונה נצחה חוות-דעתּו של אליקסיוב. אולם בּזה לא נגמר עדיין המשפט הסאַראַטובי. המסיתים האנטישמיים לא נחו ולא שקטו עד שעלתה בּידם להביא לידי-כך, שימסרו את המשפּט “לוועדת-בּית-דין” מיוחדת, שתּשוב ותברר אותו מחדש.

בּעת ההיא כבר שכב אלקסיוב חסר-רגליים בּמטתו, אבל הוא בּקש וישאוהו על כפּים אל נשיא-הועדה, גירס, והוכיח לו בּאותות ובמופתים, כי המשפּט כּולו בּנוי על שקר. דברי אלקסיוב פּעלו על גירס פּעולה עזה, וסוף דבר היה, כּי בּטלו את המשפט, והיהודים הסאַראטובים יצאו לחפשי מבּית-האסורים. אז פּרסם אלקסיוב בּדפוס מחבּרת מיוחדת על עלילת-הדם הסאַראַטובית בשם: “האם משתּמשים היהודים בּדמי נוצרים למטרות דתיות”?

אחרי-כן התישב אלקסיוב בּעיר נובג’רוד, והתפּרנס שם מעבודת-הספרות. והוא בחר לו לעבודתו זו רק את עניני-היהודים. הוא התיחס אל אמונת-ישראל מתּוך שנאה עצומה מאד, והשתּדל להוכיח ליהודים, כי יֵשו הנוצרי הוא הוא המשיח, שלו הם מחכּים. בּספריו שם לו אלקסיוב למטרה לא רק תעודות מיסיונריות בּלבד. הוא המטיר בּהם אש וגפרית על התּלמוד, אשר האשים אותו בּכל שבע חטאות-שאול. בּמאמרים ספוני-רעל התנפל על הרבּנים, ועל היהודים בּכלל העליל, כי אינם רוצים להכנע לחוקי-הממלכה, כי הם מרשים לעצמם להונות את הנוצרים במסחר וכיוצא בּזה. גם הזהיר את הממשלה, כי לא תתן ליהודים להתפשט בּכל הארץ, בּהיותם “פּאַראַזיטים”, החיים על חשבּון אחרים, עלוקות, המוצצות את דמי הנוצרים.

כּבּראַפמאַן כן נלחם גם אלקסיוב, ובכמה פּרטים בצורה יותר גרועה ויותר מזקת, בקהל היהודי ובחברות אשר ליהודים, המביאות, לפי דעתּו, הפסד גדול למדינה ומעמידות בסכּנה את אוכלוסי-הנוצרים.

בהיות אליקסיוב אדם מחוּסר השכּלה, כּמעט הדיוט, לא ידע כהוגן את הלשון הרוסית, וספריו נכתבו לא בּסגנון ספרותי, כי אם בּאופן לגמרי פּרימיטיווי, אבל דווקא היא שעמדה להם להתפשט בּין הקהל הגדול, והמוני-העם קראו אותם בּרצון ובעיון מרובּה.

עד כּמה השתּדל אלקסיוב להרע ליהודים, - על זה מעידים גם הנושאים אשר בּחר בהם לו למחברותיו: “תּולדות-עצמו של איש נוצרי שהיה יהודי”… “כיצד מביטים היהודים על הפרת חקי- המלוכה”? “החקים הרוסים על-דבר היהודים ופּעולתם המתנגדת של הקהל”; “הקהל היהודי, יסודותיו, תעודותיו, סוכניו ויחוסיו”; “על-דבר החברות אשר ליהודים”, “עבודת-האלהים, החגים והמנהגים הדתיים אצל היהודים בּזמן הזה”; “החיים הדתיים והצבּוריים של היהודים בּימינו”.

גם יחוסי-עצמו של אלקסיוב אל היהודים היו רעים וקשים מאד. הוא לא נתן מעולם ליהודי לדרוך על סף בּיתו, ולא יכל להסתכל בּפני איש עברי. הוא שנא את היהודים שנאת-מות. שיחותיו עם נוצרים נסבו רק על אדות היהודים. אולם כשנתגלגלו הדברים לעלילת-הדם, נעשה אלקסיוב תּיכּף מגן ומליץ טוב ליהודים.

כּיצד נשתרשה בלב אלקסיוב שנאה עצומה כזו ליהודים, אשר הלך מאתם בּהיותו נער בּן עשר שנים – בּנוגע לזה מתהלכות בּין יהודי-פּודוליה מימרות שונות. יש מספרים, כי מנערותו נשארו בּזכרונו רשמי השנים האחרונות לחיי-אביו, אשר ממרום עשרו הגדול נפל לתוך תהום של עניות מנֻוֶּלֶת. לנגד עיניו רחף תּמיד אותו החזיון, כשנכנסו יהודים ולקחו מאת אבותיו את מעונם היפה עם מערכת כליו הנאים, ונעשו הם עצמם אדונים לאלה. הוא לא שכח מימיו את המראה, כשהתחנן אביו בּדמעות שליש אל בּעלי-חובותיו, כי לא יתאכזרו אליו כל-כך ואמו התנפּלה כּורעת לרגליהם באותה בּקשה על שפתיה, ותחנוני שניהם נשארו מעל, כי לא שמו הרשעים אליהם לב. עדיין השתמרו בּלבּו עקבות רגשי הקנאה, שהיתה אוכלת אותו כאש מדי עברו על פני דירתם הנאה שמלפנים וראה שם פני יהודים אחרים; בּאזניו צללו תּמיד הקללות הנמרצות, שהיתה אמו מקללת יום ולילה את השודדים היהודים, אשר הציגו אותם ככלי-ריק וקֵרבו את מיתת אביו, כל הדברים האלה הביאו לידי-כך, שנאכלאס-אלקסיוב נשא כל ימיו בּלבּו משטמה נוראה להעם העברי כּולו. בּדמיונו הילדותי תאר לעצמו, כי מת אביו בּידי יהודים אכזרי-לב. המושגים “אכזריות” ו“יהודי” נעשו בּעיניו שמות נרדפים, ובּהמשך הזמן נשתּרש אצלו הסינונים הזה בּיתר עז. ואחרים אומרים, כי בּהיות אלקסיוב מטבעו רך כקנה ונוטה בּנקל לקבּל השפּעות זרות, פעלו עליו רבּותיו הנוצרים פּעולה כל-כך נמרצה, עד שנעשה בּמשך עת קצרה פּראַבוסלאַבי נלהב ושונא ישראל קיצוני, והוא שנא את היהודים לא בּתור יהודים, כי אם בּתור נכדי אלה, שצלבו לפנים את ישו המשיח. תורה זו, שנספגה בּו עוד בּשבתו על ספסל בּית-הספר לקאַנטוניסטים, היא היא שהולידה בּו בּהמשך הזמן אותן ההרגשות, שהשפּיעו עליו להעשות שונא בנפש לכל העם העברי. ישנה גם מימרה שניה, שלפיה שמשה לו שנאת-ישראל מקור לפרנסתו. בּהיותו בּעל-מום, גִדֵם, גלמוד ובודד ובלי מוצא ללחם, עשה לו לקרדום לחפּור בּו את קונטרסי-הפּלסתר כּלפּי היהודים והיהדות, שמצאו להם בּשעתם קוראים הרבּה. אולם כחידה סתומה נשארה עובדה זו, כּי אך הגיעו הדברים לעלילת-דם נהפּך מיד אלקסיוב-נאַכלאַס לאחר, כי נעשה סניגור ליהודים והגין עליהם הגנה נמרצת.

---

לִיאוֹב אַבְּראַמוֹבִיץ קוּפֶּרְנִיק

מאת

שמואל ליב ציטרון

הוא נולד ונתחנך בּמשפּחה יהודית עשירה ואינטליגנטית בּקיוב. אביו, אברהם קופּרניק, מילידי ווילנה, היה מראשוני המשכילים, למדן גדול, יודע עברית יפה וגם בּעל-חשבּון מצוין. זמן רב נשא משרה בּבּית-מכס הי“ש אשר להבּאַרון יוזיל גינצבּורג. אחרי-כן עסק בּמסחר בּעצמו והצליח. אז התישב בּקיוב. בעתּותיו הפּנויות היה כותב מאמרים ל”המליץ" ומחליף אגרות עם גדולי הסופרים העברים. בּקיוב היה מפורסם לאחד מחשובי עסקני הצבּור ונדבן גדול. בּיתו נחשב בּכל הסביבה למרכז של השכלה וצדקה.

ליאוב קופּרניק הצעיר נתחנך בּבית-הוריו חנוך עברי-אירופּי. הוא בּקר אתּ הגימנאזיה ובביתו למד תּנ"ך, עברית וגם קצת גמרא. בּמלאת לו שמונה-עשרה שנה גמר קופּרניק את חוק-למודו בּגימנאַזיה וקבּל מטבּע של זהב, אחרי-כן נכנס אל האוניברסיטה המוסקבאית בּמחלקת-המשפּטים. בּשבתּו על ספסל האוניברסיטה התעניין קופּרניק בּכל עניני הצבּור העברי, גם השתּתּף בּעבודת הקהלה היהודית בּמוסקבה, שהתחילה אז אך זה להתפתּח.

קופּרניק נחשב לאחד הסטודנטים בּעלי-הכשרונות, שמנבאים להם עתידות מזהירים. הפּרופיסורים של האוניברסיטה וגם חבריו תלו בּו תקוות מרובות לימים הבּאים. בּיחוד הפליא את מכיריו בּבּקיאותו העצומה בּספרות הרוסית ובספרות העולמית בּכלל. הרצאותיו על-דבר הספרות, שהיה קורא לעתים קרובות בּחוגי-הסטודנטים, משכו אליהן תמיד קהל גדול מתוך האינטליגנציה המוסקבאית. על-ידי זה נתפרסם שמו בּמוסקבה ונתקבּל בּחבּה יתרה בבתי גדולי האריסטוקראַטים הרוסים.

בּעת ההיא נעשה קופּרניק יוצא ונכנס בּיחוד בּביתו של המשחק הדראַמאַטי הרוסי המפורסם מ. ס. שצפּקין. הוא התאהב בּבּתו היפה והמשכּלת של שצפּקין, שנתפּרסמה בּהמשך בּתור מספּרת מצוינת, ונשא אותה לו לאשה. בּאותו זמן – בּשנות הששים האחרונות – התיחסו בּחוגי יהודי אינטליגנטים ידועים בּנשתּוָנות גמורה אל השמד, וביחוד אם היתה סבּתו תלויה בּאהבה, ולא נעשה לשם בּגידה בּעם. על החוגים האלה נמנה גם אביו של קופּרניק. כשהודיע לו בּנו בּתחלה בטלגרמה בּת שלש מלים: “ווליובּילסיא, קרסטילסיא, ז’נילסיא” (התאהבתי, התנצרתי, ובאתי בבּרית-הנשואין), ואחר-כך שנה את הידיעה הזאת בּמכתב מפורט כתוב עברית, ענהו על זה: “נכון אני למחול לך על אשר עזבת את אמונת אבותנו בּשביל אהבת-אשה; אבל לעולם לא אסלח לך מה שכתבתּ מלת “יעקב” באלף בּמקום עיין”…

גם לאחר שהמיר קופּרניק את דתו נשאר יהודי נאמן ומסור לעמו. בּתור פּרקליט מצוין המליץ כמה פּעמים על היהודים ויצילם מצרה. לא היה אף משפּט אחד בּדבר פּוגרום, שלא השתּתּף בּו קופּרניק כמליץ מצד הנזוקים. בּשעת עלילת-הדם בּקוטאַאים בּשנת 1879, כשנמצאו קרוב לתּריסר יהודים בּסכּנה להשלח לעבודת-פּרך נשא קופּרניק אחד מנאומיו היותר מזהירים, אשר עשה רושם כביר מאד בּכל רוסיה והשפּיע על השופטים לנקות את הנאשמים מעוון. כששב קופּרניק מקאַווקאַז, ערכו גדולי עשירי היהודים שבּפּטרבּורג עם הדירקטור של הבּאַנק למסחר ולמלוה, אברהם זאַק בּראש, לכבודו בּאַנקֶט נהדר מאד, שהופיע אליו לבוש את התלבּושת הקאַווקאַזית, שהוגשה לו לשי מאת היהודים הגרוזינים, אשר למד עליהם זכות.

חלק גדול לקח קופּרניק בּמשפּט על-דבר הפּרעות בּקישינוב, שהראה בּו את כשרונותיו ושאָר-רוחו. נאומו, שצייר בּו, אם כי בזהירות יתרה, את מצב היהודים בּרוסיה, שמש ענין רב לעתּונות האירופּית הכּללית ולעתּונות הישראלית. בּהצלחה מוסרית גדולה השתּתּף בּשנת 1903 גם בּמשפּט על אודות הפּוגרום בּהומל. בּהומל – זה היה שנתים ימים לפני מותו – נשא קופּרניק את נאומו האחרון בּדבר הפּוגרומים, אשר המטיר בּו אש וגפרית על העתּונות האַנטישמיית הצוררת לישראל והמכשרת את הבּסיס לכל מעשי שוד ורצח הנעשים ליהודים.

את קופּרניק כּרסם תּמיד רגש עמוק של חרטה על אשר המיר את דתו, ובשנת 1905, לאחר המאַניפסט האוקטיאַבּראי, שהכריז על חופש האמונה, החליט לשוב לדת אבותיו, וכבר צעד את הצעדים הראשונים הנחוצים לדבר. אבל לא עלתה בּידו לבצע את מחשבתּו.

בּתחלת שנת 1906 חלה מחלה אנושה, אשר מת בּה.

להז’ורנאַליסטן א. ע. קויפמאַן אמר קופּרניק החולה פּעם בּשיחה: “אף רגע אחד אין אני יכול לשכּח את מוצאי העברי; לקוי אני בּמחלה, שבּאה לי בּירושה, ושעל פּי הרוב היא מוליכה ומלפפת את היהודים, המבלים את כל עתּותיהם בּישיבה לפני הגמרא”…

קופּרניק מת קודם שהשפּיקה לו השעה לשוב לאמונת-ישראל, ונקבּר בּבית-העלמין אשר לבני עם הארץ. אבל מותו עורר בּין היהודים יגון גדול, יען כּי איש לא חשב מעולם את קופּרניק לנוצרי, כי אם ליהודי נאמן, אשר לא קרע מימיו את החוטים המקשרים אותו אל העם העברי.

---

אוֹסִיפּ קוֹנְסְטאַנְטִינוֹבִיץ נוֹטוֹבִיץ

מאת

שמואל ליב ציטרון

א

אביו, יצחק נוטוביץ, היה אחד הרבּנים המפורסמים בּרוסיה, מחבּר הספר “טיב גיטין”. הוא שמש בּרבּנות בּערים שונות כמו: קרטש, סימפרופול וטאַגאַנרוג. כשהגיע יוסף בּנו לשנות-חנוך, לא הכניסו אביו אל “החדר”, כי מלמדי-קרים לא ישרו בּעיניו, ויהי לו למורה בּעצמו. בּמלאת ליוסף חמש-עשרה שנה, שלח אותו אל בּית מדרש-הרבּנים אשר בּז’יטומיר. אבל נוטוביץ הצעיר לא עסק בּלמודים העברים בּחשק מיוחד, ולמרות רצון אביו עזב את ביּת מדרש-הרבּנים וישב לסימפרופול. שם נכנס אל הגימנאַזיה, ויגמור בּה את חוק למודיו בהצטיינות מרובּה, שזכּתהו למטבּע של זהב. אז נתקבּל אל האוניברסיטה הפּטרבּורגית בּמחלקה לתּורת-המשפּטים. עוד בּשבתּו על ספסל האוניברסיטה נגלו בּו כשרונות ספרותיים מצוינים מאד. את מאמריו הראשונים כתב על-דבר עניני-היהודים. הוא היה אז עוזר בּשבועון הרוסי-העברי “וויעסטניק רוסקיך ייברייעוו”, שהוציא צדרבּוים בּפּטרבּורג.

משנת 1873 עד 1874 היה נוטוביץ העורך והמו"ל של העתּון היומי “נובויה וורמיה”. שהיתה לו אז עדיין מגמה ליבראַלית. בּשנת 1876 קנה נוטוביץ את העתּון הקטן “נובוסטי”, ובמשך עת קצרה העלה אותו למדרגת עתּון פּוליטי גדול ורב-הערך, שהתרכזו מסביב לו גדולי הסופרים והעתּונאים הפרוגרסיביים.

אולם ככל שגדל פּרסומו של נוטוביץ בּין הקהל הרוסי, כן התחיל מתרחק יותר ויותר מן היהודים ומעניני-היהודים. הוא התאמץ בּכל כּחו לשמור על עתּונו לבל תחדורנה אליו נטיות-רצון ליהודים. כבת-היענה, המסתּרת את ראשה לבל תּשורנה עין, כן האמין עורך “הנובוסטי”, כי אם יעבור בּשתּיקה על עניני-היהודים, יעמוד לו הדבר להצילו מהתנפּליות העתּונאים האנטישמיים. הוא השתּדל כל-כך להסתּיר על מוצאו העברי, עד כּי במות עליו אביו, הרב הטאַגאַנרוגי, מהר לבוא אל מערכת “הרוסקי יובריי” ויבקש מאת העורך, כי לא יפרסם מספד על הנפטר, כדי שלא לתת להעתּונות הצוררת לישראל את ההזדמנות להתקלס בּ“בן-הרב”, המוציא עתּון רוסי…

העתונאי א. ע. קויפמאַן, שהזמין אותו נוטוביץ בּשנת 1884 בּתור עורך-הלילה של ה“נובוסטי”, מספּר בּזכרונותיו, כי בּכל פּעם, שהיה נוטוביץ עובר לגור בּמשכּן-קיץ, היה מזהיר אותו: “ראה נא לבל תּיהד, חלילה, את ה”נובוסטי" שלי! שים, אפוא, אל לב, כי הנך עוזר עתה לא ל“רוסקי ייבריי”!

בּשעה שמת הרומאַניסטן הרוסי-העברי ג. בּהרב (והוא כבר היה מומר בּשעת פטירתו!) מסר קויפמאן לסדר בּדפוס את הנקרולוג, שהביא הפּרקליט המושבּע פ. י. לוונסון. למחר גער בּו נוטוביץ בּנזיפה: “הרבּית יותר מדי בּשבחו של בּהרב שלך; דומה, כאלו מת טורגניוב השני!”

בּסוף שנות השבעים, כשפּרסם הנסיך י. א. אורוסוב בּ“נובוסטי” מאמרים נלהבים מאד על-דבר משפּט עלילת-הדם בּעיר לוצין, שהשתתף, בּו בּתור פּרקליט מושבּע, לא היה הדבר לרצון לנוטוביץ, ופעם אחת העיר אותו בּאירוניה קלה: “חובה מוטלת על היהודים לבחור אותך, אלכסנדור איבאַנוביץ, לרב כאות-תודה על צאתך להגן עליהם הגנה כל-כך נמרצת”…

כמובן היה ה“נובוסטי” מפרסם עובדות מחיי-היהודים, ידיעות על-דבר גירושים ופּוגרומים, על-דבר משפּטים, שהשתּתּפו בּהם יהודים, אבל תמיד בּלי שום הדגשה מיוחדת ובּלי שום הערה מצד המערכת. היו מקרים, שגדולי הסופרים הרוסים, עוזרי ה“נובוסטי” ואוהבי-ישראל, חפצו לחוות את דעתּם בּעתּון על-דבר שאלת-היהודים, ולא יכלו לבצע את חפצם, כי נוטוביץ לא הרשה להם את הדבר.

גם העובדה הבּאה לקמן מוכיחה עד כמה ירא נוטוביץ לבל תּגָלה יהדותו בּקהל:

המבקר הרוסי המפורסם בּשעתּו, שכתב משך שנים הרבּה בּ“נובוסטי” השקפות ספרותיות בּעילום שמו וו. צ’ויקא, הקדיש את אחד ממאמריו ליצירותיו הפּיוטיות של פרוג, ובּמאמרו זה לא עמד עמידה נכונה על ערך בּת-שירתו של הפּיטן הנזכר. צ’ויקאָ האמין למצוא בּשירי-פרוג עקבות של חקוי, אף חוה את דעתּו, כי המשורר מחקה בּיחוד את בּיירון ולא על-פּי תרגומים, כי אם על-פּי המקור האנגלי. המבקר הרוסי צייר לעצמו את פרוג כשהוא יושב אל שולחן-הסופרים ומתרגם לרוסית את שירי-בּיירון האנגליים, המונחים פּתוחים לפּניו. כשהעיר קויפמאַן את נוטוביץ על הטעות הגסה, שנכשל בּה צ’ויקאָ, השיב לו כדברים האלה: “תּמיד אתּה אוהב להפריז על המדה בּשעה שהנך מדבּר אדות הסופרים היהודים היקרים בּעיניך”.

ב

בּהתנכּרותו זו אל היהודים והיהדות לא הסתּפּק נוטוביץ עדיין והוא החליט להפּרד מעל עמו פּרוד גמור. מבּלי חשוב הרבּה ובלי שום מלחמה פּנימית שבּלב בּא בּיום בּוקר אחד בּבּרית אמונת-הנוצרים הוא ובני-ביתו עמו. הוא קוה, כי בּמעשהו זה טוהר כל-כך מיהדותו, עד כי לא ימָצא עוד איש, אשר יעיז להתאַנות לו בּאשר הוא יהודי. אבל לא עברה עת מועטת והוא נוכח כי תּקותו אין סופה להתקיים. ויהי להפך, כי לאחר שנודע בּקהל שהמיר את דתו, התחילה בּעתּונות האנטישמיית כּולה, עם ה“נובויה וורמיה” בּראש, לשפּוך עליו את להגם בּמדה עוד יותר מרובה. כמעט יום יום הוכיחה לו על פניו את מוצאו היהודי ופּרסמה את שמו בכנויי-חרפּה: “יאַשקע מיקווע”, “יאָשקע ז’יד”, יאָשקע משומד" וכיוצא בּכנויי-חרפּה כאלה.

הראַקציה הלכה בּרוסיה הלוך וחזק, ואתּה הלכה וגדלה האנטישמיות הציבּורית והפּוליטית. סובורין זרק על-ידי עתּונו סיסמה לרחוב: “עשות את חיי-היהודים בּרוסיה קשים לבלתּי-נשוא” וכגשם של זעף המטיר על היהודים אש וגפרית, ויום יום הציע לפני הממשלה הרוסית עצות ותּכניות כיצד להגבּיל את זכיותיהם ולהצר את צעדיהם בּכל מקצועות-החיים. ובּאותה עת היה נוטוביץ בּ“נובוסטי” שלו כאלם לא יפתּח פּיו, וכל זה רק מיראתו פּן יזכּירו לו את מוצאו היהודי, אשר התבּייש בו מאד.

אבל לכּל – תּכלה. בּאו “ימי-החופש” עם הפּוגרומים הנוראים, אשר עשו על נוטוביץ רושם מבהיל. נראה היה כאילו פּקעה נימה בּלבּו… בּיום אחד שם קץ לשתיקתו הממושכה בּשאלת-היהודים. הוא כתב מאמר נלהב, שאמר בּו, כי בּזה שמנע את עצמו בּמשך שנים הרבּה לגעת בּשאלה הארורה הזאת, כּבר רכש לו הצדקה המוסרית לבלתּי הֵחָשד בּאיזו פּניות ונטיות עצמיות, אבל עתּה לא יוכל עוד להתאפּק. שם המאמר היה: “לכו ונוָכחה!”…

אפס כי גם לאחר שכתב את המאמר הנזכר, עוד פּקפּק נוטוביץ עת ידועה אם לפרסם אותו בּדפוס. “השמר נא – כך מספּר קויפמאַן, - אמר אלי נוטוביץ, כי לא יכנס המאמר אל העתּון פּתאום. עוד צריך לעיין יפה בּדבר אם צריך אני עכשיו להפריע את דומיתי הארוכה בּשאלת-היהודים”.

אבל קרה המקרה – כך מסיים קויפמאַן – כי בּאחד הימים הקרובים לא נמצא בּשביל האתּון מאמר ראשי אחר בּדבר הענינים הפּנימיים של המדינה, והמאמר “לכו ונוכחה” נכנס אל העתּון".

מאותה שעה ואילך כמו נופּח בּנוטוביץ רוח עז והוא התחיל מטפּל לעתיּם קרובות בּעניני-היהודים בּלי שים לב אל ההתנפּליות הזעומות של הפּובּליציסטים האנטישמיים. מעט, מעט עבר נוטוביץ ממלחמת-מגן למלחמת-תּגרה והתחיל להתנפּל על העתּונות הצוררת לישראל. עשוי לבלי חת נלחם ה“נובוסטי” מלחמה קשה עם ה“נובויה וורמיה” ויגלה בּקהל אל כל כרכּוריהם המחפּירים של בעלי-העט המאצילים מרוחם על העתּונים האנטישמיים. מאמריו של נוטוביץ נכתּבו בּכל-כך הרבה מרץ ואומץ-לב, עד כי לא יכלה עוד הממשלה לשאתם ופּעמים אחדות רצופות הטילה על העתּון ענשי-כסף בּסכומים מסוימים. בּיום אחד נודע לנוטוביץ, כי יצאה פקודה לשים אותו במאסר. אבל הוא קדם את פּני הרעה, ויחד עם בּני-משפּחתו בּרח לחוץ-לארץ. מאז נעלם נוטוביץ מעל בּמת הז’ורנאַליסטיקה. בּשנות המלחמה העולמית מת בּפּאַריז בּעוני ובחוסר-כּל.

---

מַפַּלְתָּם שֶל מוּמְרִים

מאת

שמואל ליב ציטרון

א

א. צדרבּוים, מי שהיה לפנים עורך “המליץ” ו“היודישעס פאָלקס-בּלאַט”, הצטיין בּשעתּו בּתור מכניס-אורח שמעטים כמותו, מעולם לא ישב לאכול בּלי אורחים אחדים סמוכים על שלחנו. בּיחוד קרב אליו את הסטודנטים היהודים מערי-השדה, שהרגישו את עצמם בּודדים בּמטרופּולין הרוסית ההומיה. לפני צעירים כאלה היו דלתות-בּיתו פּתוחות תּמיד לרוָחה. לכל מועד וחג היה צדרבּוים מזמין אליו כשני “מנינים” סטודנטים, וביחוד מקרב אלה, שידע על אודותם, כי בּהיותם רחוקים מבּית-אבותם אשר בּעירתם הקטנה, יש להם געגועים גדולים על סביבה יהודית-משפּחתית.

בּרוב פּאר והדר מיוחד היו חוגגים בּבית צדרבּוים את “לילות-הסדרים” של פּסח. צדרבּוים לא נמנה, אמנם, על היהודים החרדים, ואף-על-פּי-כן נערכו אצלו ה“סדרים” לכל פּרטיהם ודקדוקיהם, על-פּי המלה האחרונה של "השלחן-ערוך. בּשני הלילות האלה היו מתאספים מסביב לשלחנו מלבד עשרות הסטודנטים, בּאי-בּיתו התמידיים, גם יחידי-סגולה מן האינטליגנציה המדופּלמת היהודית, אשר תּחת השפּעת רשמי-ילדותם, שעוד לא הספיקו להתטשטש, כמהה נפשם לחדש בזכרונם את הרגעים הפּיוטיים של עברם הרחוק.

בשנות השבעים האחרונות, בשעה שֶתִּגְבּורֶת גלי האנטישמיות, שהיו קרובים לשטוף את רוסיה, חוללה בּתוך חלק גדול של הסטודנטים היהודים שואפי-טמיעה אותה המהפֶכה הפֶנימית, אשר הביאה בּסופה את הנטיות האַסימילאַציוניות לידי שמיטה גמורה, – התחילו להֵראות בּבית צדרבּוים בּלילות ה“סדרים” של פּסח פּנים חדשות: “בּעלי-תשובה”. אלה היו צעירים בּעלי השכּלה גבוהה, שעמדו עד כה הרחק מאד מן היהודים והיהדות והתרפּקו בּחבּה על אידאַלים רוסים, גם חשבו את עצמם לרוסים, אבל אחרי התפּרצותה הפּתאומית של האַנטישמיות הרגישו את עצמם מיואשים מתקותיהם, אז התחילו מפשפּשים בּמעשיהם ועושים חשבּון נפשם, ולאחר פּרוצֶס ידוע של חפּושים, מצאו להם לבּסוף ספּוק רוחני בּרעיון העברי-הלאומי.

הצעירים הללו התרכּזו אז מסביב לשבועון העברי-הרוסי “ראַזסווט”, שלאַחר תּקופה ארוכּה של תּעמולה גדולה ורחבה להתרססות, היה הראשון, שעורר את האינטליגנציה היהודית לגמור את חשבּונותיה עם שאיפות האסימילאַציה וירם בּגאון את דגל הדעה העברית-הלאומית.

בּין קבוצת הסופרים והעתּונאים מ“בּעלי-התּשובה” נמצאו אז, בּין אחרים: המשורר נ. מינסקי-ווילֶנקין; מי שהיה בּהמשך הזמן פּרופיסור בּאוניברסיטה הפּטרבּורגית סֶמיון אַפאַנאַסעוויטש וונגרוב; היוריסטן וחבר לעורך היחון המפורסם “וויעסטניק יוברופּי”, לודוויג סלונימסקי (בּנו של חיים זליג סלונימסקי עורך “הצפירה”); האינז’יניר שלמה זלמן לוריא (מי שהיה אחר-כך רב-העדה בּקיוב); האינז’יניר טאַנענבּוים, שהיה אחרי-כן עורך העתּון מיסודו של המיניסטריום לחבּור-הדרכים, ואחרים. כעבור עת ידועה נלוה אל הקבוצה הזאת גם הפּייטן ש. פרוג.

כּלם אלה, שנמנו עד כה על האַסימילאַטורים הקיצונים, ועכשיו חזרו בּתּשובה, היו בּאים בּלילות-הסדרים של פּסח אל צדרבּוים ומשתּתּפים אתּו בּצֶרֶמוניות הנהוגות על-פּי הנוסח הטראַדיציוני-הפּאַטריאַרכאַלי הקדמון. אחרים מהם, שעוד לא השפּיקו לשכּוח גירסא דינקותא שלהם, היו אומרים את “ההגדה”; האחד היה שואל שאלת “מה נשתּנה” וצדרבּוים משיב לו כהלכה. בּתוך הסעודה היה צדרבּוים מתרגם קטעים ידועים של “ההגדה” ומאיר אותם הארה היסטורית. זה היה משמש למסובים חמר לשיחות מעניינות ולתּמונות-קסם מרהיבות משנים קדמוניות, מימי מלחמת היהודים בּעד גאולתם ופדות-נפשם משעבּוד-מצרים; עם זה היו מקבילים את פּרעה שמלפנים לעומת פּרעה של היום… כמובן היו כל השיחות האלה מבושמות בּבדיחות וחדודים ומתובּלות בּפלפּלא חריפתּה של ההלצה היהודית. הצעירים היו נושאים על הכּוס נאומים לכּבוד פּסח, פרוג היה ממטיר אקספּרומטים, כולם בּלשון היהודית ורֻבּם חצים שנונים שלוחים ללב המתבּוללים ושונאי-ישראל, והשומעים היו צוחקים מטוב לב, סטודנטים תּלמידי הקונסרוואַטוריה, היו מנגנים שירים לאומים בּיהודית, ויש שהיו מסיימים בּריקוד מתוך הקריאה הטראַדיציונית: “לשנה הבּאה בּירושלים!” כּך ובאופן זה היו הצעירים, שנשבּו לבין הגויים ושבו אל עדר ה', מבלים את לילות-הסדרים בּבית-צדרבּוים בּסביבה יהודית אינטימית, ושבים אחרי-כן לביתם מתוך התרוממות-רוח ומצב-נפש סָפוּג כמִיָּה וגעגועים אל היהדות הלאומית.

ב

בּשנת 1881 הביאה התּעמולה האַנטישמיית בּרוסיה ראשית פּריה: בּנגב הארץ התחוללה סופה של פּוגרומים. ושונה היה הרושם, שעשתה הסופה הזאת על צעירי-היהודים הנזכּרים למעלה, שנסחפו מלכתּחילה בּזרם הרעיון העברי-הלאומי. היותר אמיצים שבּהם בּכחם המוסרי, נעשו תּחת השפּעת הפּרעות עוד יותר חזקים ומוצקים בּהרגשתם העברית-הלאומית, והחלשים שבּיניהם נבהלו מפּני תּוקף המאורעות וידיהם רפו. הפֶּרספּקטיבה המעציבה של עתידותיהם בּאשר הם יהודים הביאה מורך בּלבּם, ופּחד נפל עליהם פּן עלולה הרעה לגעת לעצמם ולבשרם… הלאומיים מאתמול התחילו נמלטים אחד, אחד מן המחנה העברי. התנצרו אז זה אחר זה גם מינסקי, וונגרוב, סלונימסקי ואחרים מעוזרי ה“ראַזסווט” הלאומי הקיצוני. אותה מנוסה מן היהדות, וביחוד בּימי קאַטאַסטרופה לאומית כזו, הטילה בּכל חוגי היהודים סער של מרירות וכעס עצום.

בּאותו הפּסח נערכו ה“סדרים” בּביתו של צדרבּוים בּהוד של חגיגיות מיוחדת. מלבד הקרואים השכיחיים נראו בּביתו הפּעם הרבּה פּנים חדשות: סופרים, אמנים ושחקנים מפורסמים ובכללם אנשי-שם שפּסקו זה כבר מבוא בּיחוסים עם היהודים ועתּה, תּחת רושם המאורעות המעציבים, נתלהב בּהם הזיק היהודי, שהיה לוחש בּתוך האפר בּאיזו פּנה שבּלבּם, ונתעורר בּהם החֵפץ להמצא בּשני הלילות, המשמשים סמל לאומי לחירות היהודית, בּסביבה של יהודים.

הקרואים המנומרים התפּזרו כנופיות, כנופיות על פני האולם הגדול והזרוע אור-יקרות וישוחחו יחד בּהרחבת-הדעת מתּוך צפִּיָה לבעל-הבּית, לצדרבּוים, שהלך אל בּית-הכּנסת לתּפלת-המעריב. כעבור שעה קלה נכנס צדרבּוים, והאורחים הוזמנו לבוא אל חדר-המאכל הסמוך ולשבת לפני השלחן הערוך.

הקרואים ישבו איש, איש על המקום, אשר הראה לו, וצדרבּוים הזקן קם והתחיל מקדש על היין.

פּתאום נפּתּחה הדלת ואל החדר נכנסו יחד שלשת המומרים מינסקי, וונגרוב וסלוני מסקי.

כניסתם הפּתאומית של שלשת האורחים הלא-קרואים הָאלה עשתה על כל המסוביּם רושם קשה מאד. צדרבּוים נשאר עומד כמבולבּל על מקומו מבּלתּי יכולת לגמור את ה“קדוש”… כולם נבוכו. אל הבּקור המחוצף הזה לא חכּה איש. רק האחד מתּוך היושבים אל השלחן לא נבוך. זה היה המשורר שמעון שמואל פרוג. הוא קם כרגע ממקומו ויקרא בּקול:

• פּתחו את הדלת ואמרו: “שפוך חמתך!”…

ובאותו מעמד הפליט פּיו את האקספּרומט הזה:

"אויף די גוים גיס אויס דיין צאָרן,

זיי ווילן דיך ניט וויסן;

אונז דם-שונאים געוואָרן,

און קומען צו אונז געניסן…

אויפפרעסן ווילן זיי יעקב’ן, פאַרוויסטן זיין היים

פאַרפוילטע בַלעטלאַך זיינען עס פון יידישן בּוים;

תרדוף בּאף ותשמידם!"…¹

כל הקהל כאיש אחד נענה למשורר בּמחיאות-כּפּים סוערות, ומעברים נשאו קריאות: “הידד!” שלשת “האורחים” עמדו תּיכּף על רמיזה זו, שרמזו להם, ומבלּי דבּר דבר מהרו ויתחמקו מן האולם.

השמועה על-דבר המאורע הזה עשתה לה בּשעתּה כנפיים בּכל המטרופּולין. נדבּרו בּו גם בּחוגי בּני עם הארץ ולליצנים שמש חמר להרבּה בּדיחות ומהתלות על מפּלת שלשת המשומדים הנזכרים…

חלק שני

מאת

שמואל ליב ציטרון

---

אהרן ישראל ברימאן

מאת

שמואל ליב ציטרון

א.

בּראשית שנות השמונים של המאה שעברה התגבּרה מאד האנטישמיות בּאוסטריה. אגיטאַטורים עברו בּארץ ועוררו בּקרב המוני-העם שנאִה עצומה אל היהודים. כּמעט בּכל עיר ועיירה קרו מקרים של עלילות-דם, שאך בּקושי גדול נחלצו היהודים מהם. רעש מיוחד הטיל בּכל העולם המשפּט בּדבר עלילת-הדם, שהעלילו על היהודים תּושבי העיירה האונגאַרית הקטנה טיסאַ ­­– אֶסלאַר. שם עלתה בּידי שונאי-ישראל להשפּיע על נער עברי מטורף למחצה, כּי יכּה בּלשון-רמִיה את אביו, שהשתּמש לחג הפּסח בּדמֵי ילד נוצרי. כדי לתת תּוקף להאשמה זו בּא אז אל בּירור המשפּט ד"ר רולינג, אנטישמי מפורסם, שהיה פּרופיסור ללשונות-הקדם בּהאוניברסיטה שבּפראָג ועל סמך שנים, שלשה כתבי-פלסתּר שכּתב נגד היהודים, קגה לו בּין שונאי-ישראל שבּאוסטריה שם של מלומד גדול ובר-סמכא בּהתּאולוגיה הישראלית. בּהשתּדלות הצוררים האלה הוזמן רולינג להשתּתּף בּמשפט הטיסא-אֶסלאַרי בּתור ידען גדול ומומחה לכל הנוגע אל היהדות, ובּיחוד אל התּלמוד והשלחן-ערוך.

הנאום שנשא רולינג בּשעת בּירור המשפּט כדי להוכיח, שספרי חֻקי-היהודים הם מקורי-דמוראליזאַציה והשחתת-המדות, היה מיוסד כֻּלו על מימרות מזֻיפות מן התּלמוד והמדרש ומפרשים שונים. הוא הרבּה להביא רשימות-דברים מספר נקוב בשם “ראי-היהודים (דער יודענשפּיגל) מאת איזה ד”ר יוסטוס, שאמר עליו, כי הוא גאון עברי נעלם בּעל נשמה גבוה ואצילית, שאינו יכול לשאת בּמנוחה את העוונות הכבֵדים של עמו ומנהיגיו, וישם לו לתּעודת-חייו לפרסם אותם בּקהל, הרושם הנמרץ, שעשה נאומו של רולינג נתן עֹז ותעצֻמות לכתב-האשמה, וכבר היה קרוב הדבר, כי עשרת הנאשמים, שהיו מחשובי יהודי-הקהלה, יֵענשו לעבודת-פּרך עולמית.

אולם במקרה נודע בּהוגי עסקני היהודים בּווינה, כי רולינג זה הנחשב לבּקי גדול בּספרות הישראֵלית העתּיקה, הנהו בּאמת הדיוט ובּור שאינו יודע גם צורת אות עברית. הראשון, אשר עמד על הדבר, היה חבר בּית-הנבחרים האוסטרי בּאותו זמן, ד“ר יוסף שמואל בּלאָך, שנתפּרסם לעסקן צבּורי בּעל-מֶרץ ושנלחם תּמיד עם האנטישמיות בּכל כל גלוייה. אותו ד”ר בּלאָך הרבּה כּל-כּך להעמיק חקר בּמהותו של הפּרופיסור הפּראָגי ולתהות על עבָרו, עד שנוכח לדעת, כי רולינג, שהאנטישמיים מרימים אותו למעלת למדן מופלג, אינו אלא רמאי פּשוט, שבּעצמו אין לו שום מושג לא מן התּנ“ך ולא מן התּלמוד ואת כל תּורתו הוא שואב מבּורו של אותו ד”ר יוסטוס, מחבּר “ראי-היהודים”, שהזכּיר את שמו בּסִלודים. תּיכּף פּרסם בּלאָך בּעתּונים מכתּב גלוי לרולינג, שבּו הוא מציע לתת ללו סכום של שלשת אלפים זהובים אם יוכל לקרוא אפילו רק שורה אחת בּתּלמוד. אחריו יצא גם עורך העתּון הבּרליני “יודישע פּרעסע” ויבטיח לשקול על ידי רולינג עשרת אלפים מאַרק אם יַראה בּפומבּי איפה נמצא בּתּלמוד אפילו רק רמז לדבר, כי משתּמשים היהודים לפִּסחם בּדמי-נוצרים. זה הביא לידי כּך, כי הפּרקליט שהמליץ על יהודי טיסאַ-אֶסלאַר דרש מאת שופטי בּית-הדין, כי ישאלו את רולינג, אם נכון הוא לאַשר את דבריו בּאלה ובשבועה, יען כי אחרי מאמריו של ד"ר בּלאָך ואחרים יש להטיל ספק גדול בּמומחיות שלו בּספרי-היהודים. רולינג כבר היה מוכן ומזומן להשבע, אבל זה היה בּעוכריו. יותר מדי התבּלט לקויו המוסרי.

המשפּט נגמר אז בּזִכּוים הגמור של יהודי טיסאַ-אֶסלאַר. אבל האש והגפרית, שהמטיר רולינג על היהודים בּבית-דין, עשו את שלהם ולא עלו בּתּהו. העתּונים האנטישמיים הפיצו אותם בּכל הארץ, ובאיזו מקומות הכשירו את הבּסיס למעשה-פּוגרום. הדבר גרר אחריו תּוצאות מעציבות ליהודים גם מצד אחר. בּנאומיו עשה רולינג פּרסום גדול “לראי-היהודים”, והוא התחיל לצאת מהדורה אחר מהדורה ונפוץ בּעשרות אלפי אקזמפּלאַרים בּין בּני השדֵרות השונות של הצבּור הנוצרי. מכל עברים קפצו על ספרו של “הגאון היהודי הנעלם” בּהתלהבות מרובּה יש שעשו זאת רק מתּוך סקרנות ועל פּי הרֹב משנאת-היהודים, וכּך נעשה עד מהרה לספר-עם, ששמש לאנטישמים שבּאוסטריה-אונגאַריה בּתור אנציקלופּדיה מלאֵה ומַקֶפת לכל עניני-היהודים.

מי, אפוא, היה אותו “הגאון היהודי”, אשר בגללו עברו על יהדי אוסטריה-אונגאַריה בּמשך כמה שנים צרות רבּות ורעות?

על-ידי משפּט, שהיה עומד להתבּרר כּעבור עת ידועה בּבית-דין בּדבר סכסוך שנפל בּין הד“ר בּלאָך ובין הפּרופיסור רולינג כהֵד ענין טיסאַ-אֶסלאַר, נתגלה בּפומבּי כמעט בּאופן בּלתּי-צפוי כלל פּרצופו האמתּי של מחבּר “ראי-היהודים”, שקרא לעצמו ד”ר יוסטוס, ושבּאמת היה שמו: אהרן ישראל בּרימאַן.

ואהרן ישראל בּרימאַן זה היה בּאמת בּתּחלתו רב בּישראל ובּסופו מומר-משנה: בּראשונה פּרוטסטאַנטי ואחרי-כן קאַתּולי…

ב.

בּרימאַן נולד בּביתו של מלמד עני, מטופּל בּילדים, בּעיירה גאַליצאית קטנה על גבול רומניה. מילדותו למד בּחדר אביו. בּהיותו בּן עשר כבר נכּרו בּו סימני “עלוי”, ואז שלח אותו אביו אל העיר הקרובה בּוטשאַטש ומכתּב בּידו אל הרב דמתא, שהיה קרוב לו ממשפּחתּו מצד אשתּו. הרב הכניס את הנער אל הישיבה העירונית, שלמד בּה שלש שנים והצטיין שם כּל כּך, עד שיָצא לו שֵם כּלמדן מופלג. בּיחוד הפליא לב רבּים בּחריפותו היתֵרָה ובכחו העצום בּחדושי-תּורה ובּהמצאות פּלפּוליות. בּהִמָצאו תּמיד בּבית-הרב בּין לומדים, שהיו יושבים ומשוחחים בּדברי-תּורה ומשַתּפים לפעמים גם אותו לשיחות שלהם, התפּתּחה אצלו נטיה עזה ונמרצה לחדושים ולהמצאות של פּלפּול, עד שלבּסוף נכנס ראשו ורֻבּו למקצע זה והֶראה בּו גדולות. יום יום היה בּא אל הישיבה וחדושו בּידו, וחדושיו היו מביאים בּכל פּעם את הלומדים לידי התפּעלות והתרגשות עצומה ומעוררים קנאה בּין התּלמידים. האברכים, המוסמכים למחצה, צרה עינם בּהבּחור הצעיר, שהחדושים נושרים לו מחיקו ממש, כאלו היה “חתם סופר” שני או ר' עקיבא איגר… ואחד מהם הבּיע פּעם לחברו את הרעיון, כי לא יצויר הדבר, שכל החדושים משלו הם וכי אפשר מאד, שהוא לוקח אותם מתּוך איזו ספרים. מאז התחילו שני החברים להתחקות אחרי הבּחור בּחשאי, עד שנתפּש מהם בּגנבה… נתבּרר, כי חדוש אחד, שהכּל מצאו בּו סימני גאונות, גנוב הוא אתּו מספר “שיטה מקובּצת”. הבּחור נסה לכחש, אבל הדבר לא עלה בּידו, כי נִקרו חבריו את עיניו בּדברי “השיטה מקובּצת”. כעבור איזה זמן נתפּש שוב בּרמאות. נתגלה, כי טובי חדושיו, שהתפּאר בּהם, אינם שלו, כי אם של אחרים. הרב אשר מצא את הדבר לא לפי כבודו, התאמץ לשימו כּמֹהו כּאין; אבל הבּחור עזב בּיום בֹּקר אחד את בּוטשאַטש.

בּרימאַן הלך אז לעיר פּרסבּורג ונכנס אל הישיבה המקומית המפורסמת. גם שם הֻכּר עד מהרה לאחד מבּחירי התּלמידים, העתיד להיות רב בּישראל. בּפרסבּורג לא נטה עוד אחרי החדושים, כי אם התעסק בּמקצוע אחר. הוא התחיל לכתּוב “שאלות ותּשובות” ולשלחן לרבּנים בּערים שונות. לא ארכו הימים ורבּנים הרבּה נכנסו אתּו בּחליפת אגרות על-דבר שאלות תּורניות שונות בּעניני דת ודין. הוא התקשט אמנם גם בּ“שאלות ותּשובות” שלו בּנוצות זרים, אבל איש לא עמד על הדבר והכּל ראו בּתּלמיד הצעיר החדש של הישיבה הפּרסבּורגית “כוכב חדש” דורך על שמֵי הרבּנות.

כבֹּאו פּעם אחת לימי חג אל בּית הוריו ­– ואז לא מלאו לו עדיין שבע עשרה שנה שלֵמות – הרבּו שדכנים לדפוק על דלתותיו ולהציע לו נכבּדות. הבּחור עצמו לא חפץ, כמנהג הימים ההם, להתעָרֵב בּדבר והניח לאביו לדבּר בּשמו. לא ארכו הימים והמלמד הסכּים לקחת לבנו לאשה את בּתּו של בּעל-אחֻזות עשיר, בּירקהאָלץ שמו, בּקרבת סטאַניסלאַוו. בּירקהאָלץ זה היה יחודי חָרֵד אשר בּקש לבתּו היחידה חתן, שיהא למדן מופלא עם “היתּר-הוראה” בּכיסו, וכשמעו על דבר מעלותיו של בּן המלמד, הכּותב “שאלות ותּשובות” לגדולי-הרבּנים, קפץ עליו כּעל מציאה יקרה. עוד בּאותו חול-המועד כּתבו “תּנאים” והחליטו לחֹג את חג החתונה אחרי עבור חצי שנה, כאשר ישוב החתן מפּרסבּורג כשהוא מוסמך להוראה.

וכן היה. בּרימאַן קבּל סמיכה ותּיכּף בּא לביתו. כּעבור שני חדשים בּא בּברית-הנישואין והתישב בּאחוזת-חותנו. לאחר חתונתו שב בּתּשוקה רבּה “לשאלות ותּשובות” שלו. כּל דואר היה מביא לו חבילות שלֵמות של מכתּבים, וכולם מאנשי-שם. חותנו וחמותו ראו כן שמחו כי זכו לגדולה כזו. אבל בּשמחתם היתה מהולה גם טיפּה מרה: תּמיד פּחדו פּן תּשלוט בּהם עין רעה חלילה; הלא אין הבּריות יכולים לראות בּאָשרם של אחרים…

ופּחדם לא היה, אמנם, פּחד שוא. לא נתבּרר הדבר אם היתה פּה בּאמת עין רעה, או סבּה אחרת, אבל עובדה היא, כי כעבור שתּי שנים לאחר חתונתו, בּעת שכבר היה אב לשני ילדים, נהפּך לבּו לשנוא את אשתּו הצעירה, ובּלילה אחד עזב אותה ואת הילדים ואת חותנו וחמותו ויעָלם ועקבותיו לא נודעו.

ג.

זמן רב לא נודע לאָן נעלם בּרימאַן. חתנו הרבּה לחקור ולדרוש אחריו, אבל לשוא, כי לא נמצא, לא הועילו המודעות, שפּרסמה העגונה בּעתּונים שונים. בּרימאַן כּמו ירד בּמצולות ואיננו.

כמו שנתבּרר אחרי-כן הלך בּרימאַן מגאַליציה להולאַנדיה, בהאַג השיג תּעודות מזֻיפות, ואתּן נסע לאמשטֶרדם. שם אסף אותו אליו אל בּיתו אחד העשירים החרֵדים בּתור מלמד גמרא לשני בּניו. בּאותה עת עוד היו בּהולאַנדיה הרבּה יהודים ירֵאים ולומדי-תּורה, וביניהם עשה לו בּרימאַן שֵם כּלמדן מופלג. בּעת ההיא כבר פּרק בּרימאַן מעליו, מקלות-דעת, את עול המצוות המעשיות, אבל בּאמשטרדם התחפּש בּמסוה ירֵא-אלוהים וחָרֵד על דת. בּפּסח, למשל, נזהר מקחת אל פּיו מצה, שהיתה שרויה בּמים, ואכל רק מתּוך כּלים מיוחדים, שהוכנו בּשבילו. על-ידי מעשיו אלה נתחבּב בּחוגי היהודים בּאמשטרדם. למכּיריו אמר אז, כי הוא נושא את נפשו אל הרבּנות, אבל רוצה הוא להתפּרסם קודם בּעולם כמחבּר קונקורדאַנציה תּלמודית חדשה, שכבר מונחת אצלו בּכתב-יד, ואינו מפרסם אותה בּרבּים מאפס כּסף להוצאות-הדפוס. אז נמצאו אנשים, שהאמינו לדבריו ואַספו בּין עשירי-אמשטרדם כּמה מאות זהובים ונתנו לו על מנת שיסע לבּרלין וידפּיס שם את ספרו. עם חבילה שלֵמה של המלצות מאת נכבּדי יהודי אמשטרדם בּא בּרימאַן לבּרלין. שם נכנס אל הגאון והעסקן הצבּורי המפורסם, הרב ר' עזריאל הילדֶסהיימֶר, ויספּר לו, כי הוא בּא זה עתּה מווינה, בּמקום שנבחר לרב; אולם לרגל ענין נכבּד מאד נחוץ לו לנסוע להאַג ואין לו הכּסף הדרוש להוצאות-המסע. הילדסהיימר הלוה אותו סכום כּסף מסוים וישלחהו בּשלום.

אבל בּרימאַן נשאר יושב בּבּרלין. בּלי חשוב כלל על-דבר רבּנות, בּחר לו דרך אחרת לגמרי. הוא התחבּר “לחברים טובים”, אשר נסחף אתּם בּזרם הדמוראַליזאַציה של חיי-הכּרך. בזמן קצר פּזֵר להוללות ולתּענֻגי-בשרים את כל הזהובים הרבּים, שנתנו לו בּאמשטרדם להדפסת ספרו יחד עם הכּסף, שקבּל בּתור הלואה מאת הרב הילדסהיימֶר, והוא נשאר בּלי פּרוטה בּכיס.

בּעת ההיא נפגשו אתּו המיסיונרים הבּרלינים ומשכוהו אל בּית-מדרשם. הם תּהו על קנקנו וראו, כי יש להם עסק עם עִסָּה רכּה, שאפשר ללוש ממנה כל מה שהלב רוצה. ואמנם הרבּו “ללוש” אותו, עד אשר הביאהו יום אחד אל מטיף פרוטֶסטאַנטי, דע ראָאַ שמו, אשר הכניס אותו בּברית אמונת-הנוצרים. אחרי-כן שחדו אותו בּסכום של כמה מאות מאַרק, ובשֹחד זה הטו את לבבו להשתּמש בּידיעותיו התּאולוגיות המרובּות להביא צעירים יהודים לידי שמד.

אבל הזדמנות היתה בּדבר, כי בּאותה על קבּל הגאון ר' עזריאל הילדסהיימֶר מכתּב-בּקשה מאת אחדים מרבּני גאַליציה, כי יחוס על בּת-ישראל, שנשארה עגונה אֻמללה עם שני ילדים קטנים, ויחפּש אחרי בּעלה, המתגורר, על פּי הידיעות האחרונות שנתקבּלו, בּבּרלין. אל הבּקשה היתה צרופה התּמונה הפוטוגראַפית של הבּעל המעגן, אשר הכּיר בּו הילדסהיימר תּיכּף את בּרימאַן. הילדסהיימר התחיל מיד חוקר ודורש אחריו, עד אשר נודע לו, כי בּשים לב לידיעותיו בּהתּאולוגית הישראֵלית, שלחה אותו הקונסיסטוריה הפּרוטסטאַנטית הבּרלינית למטרות מיסיונריות לסאַקסוניה. אבל כּכל שהרבּה הילדסהיימר לחפּש אחר בּרימאַן בּערי סאַקסוניה השונות, לא יכל בּשום אופן למצוא אותו. כמו שנודע אחרי-כן הספּיק בּרימאַן בּמשך עת קצרה מאד לעשות בסאַקסוניה מעשי-נבלה כּל-כּך גדולים. עד כי גרש והגלה מן הארץ.

מאז שבו ונעלמו עקבות בּרימאַן לשתּי שנים. איש לא ידע את מקום מגורין. אבל פּתאום נשמע על אודותיו, כי עזב את הדת הפּרוטסטאַנטית ונעשה קאַתּולי, הוא ישב אז בּעיר פּאַדֶבּורן, ושם היה מחִברי-הכנסיה היֵשועית שעל שם הקדוש בּוניפאַציוס, שנלחמה אז נגד האמונות הפּרוטסטאַנטית והיהודית.

ד.

בּפּאַדֶבּורן פּרסם בּרימאַן בּעילום שמו ד“ר אויגוסט יוסטוס את ספרו “ראי-היהודים”, אשר להיה כמֹהו לשנאת-ישראל ולרֹע-לב בּספרות האנטישמית שבּכל העולם. מתּחלתו ועד סופו היה ספוג חמת-פּתנים. “ראי-היהודים” עלה בּזִיופיו גם על ספרי האנטישמיים המפורסמים אייזנמנגר ופֶפֶרקורן בּשעתּם, ונוסד כֻּלו על סירוסים גסים ועִקום הכתובים מן הספרות הרבּנית-התּלמודית. אנטישמיים בּורים והדיוטים נעשו בּין-לילה בּעזרת “ראי-היהודים” מלומדים גדולים בּתּלמוד ו”בּשלחן-ערוך". ממנו שאבו כל מיני בּלבּולים על היהודים ועל אמונתם, ואת העלילות האלה הדפּיסו יום יום בּעתּונים ובקונטרסים מיוחדים, כדי להעלות את חמת המוני-העם. בּין אלה שהלעיטו את ההמונים הנוצרים בּתּורתו של בּרימאַן, היו גם פּרופיסורים מפורסמים כרולינג, עֶקֶר והילדֶ-מייסטֶר. להם היה “ראי-היהודים” כמציאה יקרה, שנפלה להם מן השמים בּהיסח הדעת. אחד מהם, עקֶר, פּרופיסור ללשונות השֵמיות בּאוניברסיטה אשר בּמינסטר, עוד יתרה עשה: הוא פּרסם פּירוש על “ראי-היהודים”, אשר נפוץ על-ידי האנטישמיים בּין ההמון הגס בּרבבות אֶקזמפּלרים. לכל אקזמפּלאַר של הפּירוש הזה צרפו קונטרס מיוחד, יצירת אותו בּרימאַן בּשם “מאַת דיני היהודים” עם קול הקורא האופיי הזה על גב השער:

“אל בּעלת הבּית הנוצרית! אנחנו נותנים על ידך את הספר הזה, שבּו רשומים דיני אותו העם, שאתּ קונה ממנו את כל הנחוץ לך. הספר יַראה לך, כי ככבשה אתּ נחשבת בּעיניהם, אשר על פּי אמונתם הם מחויבים לגזוז את צמרֵך ולגזול ממך את כל מה שיש לך מן המובחר. אבל לא רק לבּעלת הבּית הנוצרית נועד הספר, כי אם גם לבּעל-הבּית הנוצרי, כדי שיבוא לידי הוכחה, כי חובה דתית מוטלת על היהודים להונות אותו ולסובבו בכחש על ידי רבּית ונשך ושאר תּחבּולות-ערמה. מבקשים אנחנו מאת הקורא להפיץ את הקונטרס עד כמה שאפשר בּין ידידים ורעים”.

כעבור עת קצרה אירע, כי אחד מגדולי העסקנים הצבּוריים שבּווינה נמסר לדין מאת איש יהודי על עון העלבת אמונת-ישראל. בּטענותיו סמך האנטישמי את עצמו על פּירושו של הפּרופיסור עֶקר “לראי-היהודים”. אבל בּאופן בּלתּי-צפוי נתבּרר, כי הפּרופיסור עקֶר אינו יודע אף מלה עברית אחת וכי את הפּירוש “לראי-היהודים” כתב בּרימאַן עצמו! דבר זה הטיל סער בּעתּונות, ועסקני היהודים בּווינה הבינו להשתּמש בּהזדמנות זו שבּאה לידם נגד “הגדולים” האנטישמיים. אבל לבּרימאַן לא הסֵב הדבר שום נזק, ולא עוד, אלא שבּחוגי האנטישמיים נעשה מאז עוד יותר מפורסם. מכל עברים התחילו פּונים אליו בּהצעות, כי ישתּדל לגלות את סודות אמונת היהודים לכל היותר, והוא לא סֵרַב לדבר ובשכר המטיר על היהודים ועל היהדות כתבי פּלסתּר נתעבים ונאלחים, שהתפּשטו לרבבות.

לנחת-רוחו של בּרימאַן לא היה קץ כאשר הביא אותו פּרופיסור רולינג אליו לפּראָג בּהבטחה, שישתּדל עבורו, כי יקֻבּל בּתור מורה התּאולוגיה הישראלית בּהסימינאַריון העליון לכהני-הדת שם. בּאמת לא התכוון רולינג אלא רק לקחת ממנו לקח בּתּלמוד ובשלחן-ערוך. בּשכר השעורים האלה קבּל אז בּרימאַן מרולינג מאה זהובים לחודש. בּין-כּך השתּמש רולינג בּבּאוריו המזֻיפים של בּרימאַן למימרות לקוחות מן התּלמוד ומשאר ספרי רבּנים, ונסמך עליהם פּרסם בּעתּונים אנטישמיים שורה שלֵמה של מאמרים ארסיים נגד הספרות העברית העתּיקה. רושם מיוחד עשה אז מאמרו בּירחון פּראָגי ע"ד פסרו של ר' חיים וויטאַל “פרי עץ חיים”, שחפץ להוכיח על פּיו, כי לאלהי-ישראל ינעם מאד כשמביאים לו היהודים לקרבּן דמי נוצרים. בּחוגי היהודים בּפראָג הטיל כתב-הפּלסטר הזה סער גדול של התמרמרות והוחלט לדרוש על-ידי בּית-דין מרולינג, כי יוכיח בּראיות נכונות את אמתּת ההאשמה הזאת. כשקבּל רולינד מבּית-דין הזמנה בּענין זה, הודיע תּיכּף את בּרימאַן, כי אין לו עצה אחרת בּלתּי אם להעמיד אותו בּבית-דין בּתור עֵד ומומחה. זה היה בּעת, שנשא בּרימאַן בּלבּו טינא על רולינג בּגלל שהוא דוחה מיום ליום את מלוי הבטחתו שהבטיחהו על-דבר משרת-המורה בּהסימינאַריון לכּהנים. כשמעו את בּקשת רולינג, ענהו בּרימאַן על זה בּפה מלא, כי לא יעשה את הדבר כל זמן, של יקיים את הבטחתו. על זה אמר לו רולינג, כּי הוא לא יוכל לקבּל את המשרה מחוסר תּעודת-בּגרות. כעבור ימים אחדים הביא בּרימאַן לרולינג תּעודה, המעידה עליו, כי בּשנת 1878 גמר חוק למודו בּגימנאַזיה שבּעיר יאַסי. אבל רולינג הכּיר תּיכּף, כי הּעודה מזויפת ויתנפּל עליו בּחמה בּגלל שהרשה לעצמו לבקש ממנו, כי הוא, הנושא משרה בּממלכה, יסובב בּכחש מוסד ממלכתּי. אבל בּרימאַן לא נתפּעל מדבריו כלל ונשאר עומד בּדעתּו בּרב תּוקף, כי אם לא ישיג רולינג בּשבילו את המשרה, אז לא יטעון לטובתו בּבית-דין בּשום אופן. עקשנותו של בּרימאַן הכעיסה את רולינג כּל-כּך, עד כּי אִיֵם עליו, שיכּה אותו בּלשון לפני מי שצריך, כי הוא משתּמש בּתּעודה מזויפת. מבלי שים לב לאיומיו ענהו בּרימאַן בּקרת-רוח, כּאם כּזאת יעשה, אז יפרסם תּיכּף בּעתּונים, כי לא רק שהוא בּור גמור בּידיעות התּאולוגיה הישראלית, כּי אם גם אינו יודע אף צורת אות עברית, וכי כל אשר כתב והדפּיס עד כֹה על היהודים והיהדות, גנב מספרי מחבּרים אחרים, דבר – שהוא יוכל להוכיחו בּעשרות ראיות.

כּך נעשו הרבּי והתּלמיד שונאים האחד את השני, וזה הביא לידי-כּך, כי סלק רולינג את עצמו מעמוד בּבית-דין, מה שגרם לו עלבּונות הרבּה, ובּרימאַן נעלם פּתאום מפּראָג, ולבּסוף היתה לשניהם אחרית מרה מאוד.

ה.

מפּראָג הלך בּרימאַן לאינסבּורק, ששם קוה לקבּל בּעזרת רעים וידידים משרת לֶקטור לכתבי-הקדש ולתּלמוד בּאוניברסיטה. שם הזמין אצלו מוכר-ספרים אנטישמי ידוע, שומאַכֶר, תּרגום מלא ומקיף של כל מסכתּות הש"ס בּשכר עשרים אלף זהובים. בּאותו מעמד נתן לו שלשת אלפים זהובים בּתור דמֵי-קדימה בּתּנאי, שיגמור את מלאכת התּרגום בּמשך שנת 1884. ההודעה הראשונה, שפּרסם מוכר-הספרים האינסבּרוקי בּעתּונים על-דבר תּרגום התּלמוד, הנעשה בּידי מלומד גדול כבּרימאַן, מחבּר “ראי-היהודים”, נפגשה בּחוגי-האמטישמיים, ובּיחוד בּאוסטריה, בּהתלהבות מרובּה. מכל עברים קבּל בּרימאַן בּרכות עם הבטחות, לתמכו תּמיכה חמרית, כדי שתּהא לו האפשרות לשבת בּנוחה ולעסוק בּעבודתו. הוא התאהב אז בּעלמה אחת מאינבּרוק, יתומה מאביה, אחד הכּהנים הגדולים, שעבדה בּבית-מסחר למודָה. על פּי החוזה, שנעשה בּיניהם צריך היה לבוא אתּה בּברית-הנשואין תּיכּף לאחר שיֵצא בּדפוס תּרגום-התּלמוד שלו והוא יקבּל מאת מוכר-הספרים את מותר הכּסף.

אבל בּרימאַן לא האריך שבתּו בּאינסבּורק. לאחר שהוציא בּמרמה מידי היתומה העניה את שארית כספּה, שקבצה על יד בּכל כּך הרבּה עמל ויגיעה, נכנס בּיום בֹּקר אחד אחד אל מוכר-הספרים ויודיע לו, כי פה בּאינסבּרוק אינו יכול להמשיך את עבודתו מחוסר החֹמר הנחוץ, הנמצא רק בּהבּיבּליאותּיקה הקיסרית אשר בּמטרפּולין ובכן עליו להעתּיק מושבו לווינה.

בּווינה השכּיל בּרימאַן לעניין בּתּרגום-התּלמוד שלו לא רק אנשים מקרב שונאי-ישראל, כי אם גם את אלה, שלא היה להם דבר מעולם עם האנטישמיות, אבל הם גם חפצו להכּיר לדעת את המקור הזה של המדע התּאולוגי הישראלי. על אלה האחרונים נמנה אחד מחשובי הפּרופיסורים בּווינה, והוא הטה לבּרימאַן רצון מיוחד ויאספוהו אליו אל בּיתו ויַרשה לו להשתּמש בּהבּיבּליאותּיקה שלו, שנמצאו בּה ספרים עתּיקים יקרי-המציאות. הפּרופיסור הזה גם השתּדל לטובתו לפני האגודה ההיסטורית-ארכיאולוגית הווינאית, אשר קצבה לו תּמיכת-כּסף בּסכום של אלפַּיִם זהובים, בּהשתּדלותם של פּרופיסורים אחרים קבּל בּרימַאן מממשלת אוסטריה חמש מאות זהובים בּכל רבע שנה

בּרימאַן, אשר הרגיש יפה, כּי תּרגום התּלמוד אינו לפי כּחותיו, ושהיה מלבד זה מטבעו גם רשלן גדול והסכּין לקבּל תּמיד שכר בּטלה ולחיות חיי-הוללות, שכר לו סטודנטים עניים תּלמידי האוניברסיטה, להעתּיק בּשבילו מספרים עתּיקים רשימות-דברים שונות, הנחוצות לו לעבודתו. את הכּתבים האלה, שתּורגמו כמעט כּלם מספר שחֻבּר מאת מלומד גמאַני בּמאה השבע-עשרה, היה בּרימאַן ממציא על הסדר למוכר-הספרים האינסבּרוקי בּתור פּרקים מתּרגום-התּלמוד ומקבּל ממנו בּכל פעם סכום-כּסף ידוע עד לחשבּון. בּאותה עת אֵרַש לו בּרימאן שתּי עלמות ווינאיות. לפני האחת התפאר, כּי הוא עשיר גדול מאד, ולשניה אמר, כּי אביו הוא אחד מגדולי בּעלי-ההון בּעולם ובּעיני שתּיהן נתן את עצמו לדוקטור ומלומד, ובּין כּך הוציא מידיהן בּערמומיות שונות כמה מאות זהובים. בּפזרו את כּספו לחיי-הוללות, נמצא בּרימאַן תּמיד בּמצב דחוק, אבל כּמעט בּכל פּעם ידע לחלץ את עצמו מן המֵצר בּהשתּמשו לכך בּכל מיני תּחבּולות-ערמה, שהצטיין בּהן. אבל לַכֹּל קץ…

בּמקרה נמצא מי שהעיר את מוכר-הספרים האינסבּרוקי, כּי הגליונות הכּתובים שהוא מקבּל מבּרימאַן, אינם מתּרגום-התּלמוד, כּי אם כּתבים אחרים, שאין להם שום שייכות אל התּרגום. מוכר-הספרים, שקבּל אז דמי-קדימה מכמה מאות חותמים על תּרגום-התּלמוד, הפסיק תּיכּף את כּל יחוסיו עם בּרימאַן. אבל הוא לא פּרסם עדיין את מעשה בּרימאַן בּרבּים, כדי שלא להעלות חרפּה על ידידו ומגיניו האנטישמיים. בּמצאו את עצמו בּמצב קשה מאד, מהר בּרימאַן וימכּור את מעט חפציו בּיחד עם הספרים שלוה מאת מכּיריו הפּרופיסורים ויברח מווינה בּלי לשלם להסטודנטים העניים את שכרם ומבּלי הפּרד מעל שתּי ארוסותיו…

ו.

למשך עת קצרה התישב בּרימאַן בּלבוב, שהיו לו שם בּין האנטישמיים המקומיים מכּירים משכּבר הימים, אשר קוה עתּה להִוָּשע על ידם. שם הציע לפני חבר הסיים הגאַליצאַי, מֶרוּנוביטש, שונא-ישראל מפורסם, לתרגם ללשון הגרמאַנית את “השלחן-ערוך”. מרונוביטש קבּל את הצעתו של בּרימאַן בּרצון מרובּה ובּאותו מעמד נתן לו דמי-קדימה, גם הבטיחהו להשיג בּשבילו תּמיכה בּסכום עשרת אלפים זהובים מאת האַקאַדֶמיה הגאַליצאית. בּרימאַן, שירא להִמָצא קרוב לווינה, הוליך את מרונוביטש שולל בּאמרו לו, כּי תּנאי עבודתו דורשים, שיעיין בּכתבי-יד אחדים הנמצאים בּהבּיבּליאותּיקה שבּהוואַתּיקאַן, ולפיכך עליו לנסוע לעת ידועה לרומי.

בּין-כּך התחילה הפּוליציה הווינאית לחפּש את בּרימאַן. גרמו לכך תּלונותיהן של שתּי ארוסותיו המרוּמות ושל שאר בּעלי-חובותיו. לא ארכו הימים ובּרימאַן נתפש ונאסר אך בּא לגראַץ, כּדי להתגנב משם לאיטליה. הוא הובא אסור בּאזיקים לווינה והושם בּבית-האסורים, מבּית-האסורים פּנה בּרימאַן בּבּקשות לאחדים מגדולי בּעלי המשרה שבּין האנטישמיים ידידיו מלפנים, כּי יעמדו לו בּשעת דחקו ויחלצוהו מצרתו. בּבקשה כזו פּנה בּרימאַן גם להפּרופיסור רולינג בּפּראָג. אבל רולינג לא ענהו דבר. זה הרגיז את בּרימאַן מאד, עד כּי החליט לקחת ממנו נקם. בּלי חשוב הרבּה פּרסם בּרימאַן מכתּב בּאחד העתּונאים הווינאים, שבּו הוא מגלה סוד בּרבּים, כּי הפּרופיסור רולינג הוא הדיוט גמור בּלמודי-היהודים וכי כל מה שכּתב עד כֹה על היהודים והיהדות, נכתּב בּידי אחרים, והוא לקח מהם ושם בּכליו. בּאותו מכתּב ספּר בּרימאַן, כּי היה מורו של רולינג בּשכר, אבל התּלמיד לא הראה סימן בּרכה בּלמודו ונשאר אותו בּור שהיה. בּמכתּבו זה של בּרימאַן אודות רולינג, שעשו על הקוראים רֹשם נמרץ מאד, השתּמש תּיכּף ד"ר בּלאָך, אשר תּבע את הפּרופיסור הפּראגי לבית-דין על עון שבועת-שוא. רולינג לא בּא לבית-דין, וזה גרם לחִלול כּבוד שמו, מה שהכריח אותו להסתּלק מן הקתּדרה שלו בּאוניברסיטה ולעזוב לבּסוף את פּראָג עולמית. להאנטישמיים האוסטריים היה זה מהלומת-מות ממש.

בּרימאַן נמסר לדין בּעון מעשי-רמאות שונים. בּתור תּובעים בּאו אל המשפט: ארבּע העלמות ארוסותיו, אשר סובב און בּכחש וינצל את כּספּן, עם סטודנטים עניים אחדים, שלקח מהם דמי-קדימה לערבון, כּי ישמרו לבוא אליו בּמועדם להעתּיק אל הנקי את כּתבי-היד הנחוצים לו לעבודתו. תּביעות-ממון הגישו אל בּרימאַן גם מוכר-הספרים האינסבּרוקי, האגודה ההיסטורית-ארכיאולוגית הווינאית והאַקאַדמיה הגאַליצאית. מלבד זה נאשם גם בּהשתּמשות בּתּעודת-בּגרות מזויפת, כדי שתּהא לו זכות הכּניסה אל בּית-ספר עליון.

בּשעת בּירור המשפּט נתגלו עובדות ומעשים מעניינים מעבָרו של בּרימאַן. בּין שאר דברים נודעה העובדה האופינית הזאת: בּשנת 1880, קודם שנשתּמד, הדפיס בּאמשטרדם קונטרס קטן בּשם “קונטרס מערכת השלחן”, שבּו הבליט בּאמת בּקיאות גדולה מאד בּספרות התּלמודית. בּפנים הספר נמצאו הסכּמות שני רבּנים מפורסמים, אשר פּזרו להמחבּר תּהלות מרובּות וענדו לו עטרת “גאון”. המחבּר עצמו, אהרן ישראל בּרימאַן, חתם אף הוא על השער “רב בּהאג”. אבל נתבּרר, כּי הספר כֻּלו גנוב הוא אתּו אות בּאות “מקונטרס מחזה אברהם”, הצרוף אל הספר “שערי-ציון”, בּסופו, שיצא בּווילנה בּשנת 1877 בּדפוסו של קאַצנלנבּויגן.

כּן נתגלה, כּי בּרימאַן הביא להכּהן, שהכניס אותו בּברית הדת הנוצרית, מכתּבים מזֻיפים מרבּני האַג ובּרלין, המרימים אותו עד לשמים ורואים בּו צפירת תּפארה להיהדות. נסמך על המכתּבים האלה הודיע הכּהן לראשי הקונסיסטוריה, כי עלתה בּידו “לצוד לויתן”, שהוא ראוי בּגללו לתּודה מרובּה….

בּיום השני לברור המשפּט העמיד אב בּית-דין את בּרימאַן עין בּעין עם אמו הזקנה, שבּא להתראות עם “בּן זקונים” שלה לפני מותה… הקהל הגדול שנמצא בּאותו מעמד, נרעש מאד למראה החזיון הזה. אבל בּרימאַן לא חת ולא זע, צבע פּניו לא נשתּנה, כאלו אין הדבר נוגע אליו כלל…

בּשעת החקירה והדרישה פּנה היושב-ראש לבּרימאַן בּשאלה:

– היש לך איזה רכוש?

– לא; אבל מקוה אני לקבּל ירושה מאבותי.

– ואִמך הלא אומרת, כּי עניה היא ואין לה כל.

– בני משפּחתּי רגילים מטבעם להעמיד פּנים בּעיני אחרים כעניים.

– כּמה שנים ראית חיים עם אשתּך?

– לא יותר מחצי שנה.

– כּמה ילדים יש לך?

– שנים.

– אם ילדה לך אשתּך שני ילדים, איך, אפוא יצויר הדבר, כּי ראית אתּה חיים לא יותר מחצי שנה? מדוע עזבת אותה?

– יען כּי שנאתיה. הביאוני בּברית-הנישואין על כּרחי.

– כּיצד אמרתּ לשאת לך אשר אחרת, בּשעה שעזבתּ בּארץ-מולדתּך אשר עם שני ילדים?

– לאחר שפּרקתּי מעלי את עֹל אמונתי הראשונה, כבר נשתּחררתּי ממילא גם מאשתּי הראשונה.

– מדוע החלפתּ תּמיד את מקומות מושבותיך?

– יען כּי בּכל מקום חפצו היהודים להמיתני על אשר התנצרתּי.

– בּמה תוכל להוכיח, כי למדתּ את הלשונות העתּיקות?

– ידעתּי על פּה רֹב שירי ווירגיל וששה כּרכים משירי הומֶר.

– זה לא יצויר בּשום אופן. אפשר שחפצתּ לאמר ששה שירים, אבל לא כּרכים.

– מתּוך “השלחן ערוך” אני יודע בּאמת על פה ששה כּרכים.

מפּני שהודה בּרימאַן בּבית-דין על כּל עונותיו, נחרץ משפּטוֹ לישיבת-מאסר בּמשך שני ירחים מבּלי לנכּות מזה את העת שבּלה בּכלא עד כּה, ולהגלותו מעבר לגבולות אוסטריה.

                                         ***

כעבור עשרים שנה מאז עברו על יהודי רוסיה ופּולין ימי חרדה גדולה בּעטיו של אותו בּרימאַן. זה היה בּשנת 1903. בּעת ההיא תּרגם הפּרקליט האנטישמיי הרוסי שמאַקוב, שמלא בּאוחר תּפקיד כּל-כּך מעציב בּשעת בּירור משפּטו של בּייליס, את ספרו של בּרימאַן “ראי-היהודים” ללשון רוסיה, והעתּון הצורר לישראל “נובויה וורמיה” עשה לו פּרסום גדול בּין המוני קוראיו בּשורה שלֵמה של מאמרים ארסיים. כעבור עת קצרה, כשנתבּרר בּבית-דין המשפּט בּדבר הפּוגרום הקישינובי, הרבּו הפּרקליטים העומדים מצד הסניגוריה להשתּמש בּנמוקיו של מחבּר “ראי-היהודים” על פּי תּרגומו של שמאַקוב.

ובּמאוחר, בּשעה שיָרָה הסטודנט הציוני פּינחס דאַשֶעווסקי בּגבּור הראשי של הפּוגרום הקישינובי, פּאַבולאַקי קרושבאַן, והוא נמסר לדין, נמסך אותו שמאקוב בּנאומי-הקטיגוריה שלו כּתּולה בּאילן גדול רק על “ראי-היהודים” של בּרימאַן, והתאמץ לתת למשפּט אופי של עלילת-דם…

---

אנאטולי גריגורוביטש גאסאמן

מאת

שמואל ליב ציטרון

אַנאַטוֹלי גריגורוביטש גאַסאַמן / שמואל ליב ציטרון

(מי שהיה סנאָטור ואחרי-כן סגן מיניסטר-המשפּטים בּרוסיה)

א.

הוא נולד בּוילנה בּסוף שנות הארבעים של המאה שעברה לאבות עניים, אבל ישרים מאד. אביו היה בּעל-מלאכה, שנהנה כל ימיו מיגיע-כּפּו, ובּדרך זו אמר לחנך גם את בּנו. הוא חשב להחזיקו עד שנתו השתּים-עשרה בּחדר וללמדו אחרי-כן איזו אומנות המחַיָּה את בּעליה. אבל המלמד, שלמד הנער אצלו גמרא, התנגד לכך בּאמרו, כי אם יוציאו אותו מן החדר בּאמצע, יהיה זה עון גדול מאד, אחרי שיש לו כּשרונות של “עלוי” והוא עתיד להיות לרב גדול בּישראל. כשמוע האב את הדברים האלה הוליך את בּנו בּאחד מימי-השבּתות אחרי הצהרים אל המגיד דמתא, אשר ישב בּשכנותו, ויבקש ממנו לנסות את כּחו בּלימודים ולהשמיעהו איזו תּכלית יָבור לו בּחיים. המגיד התפּעל כּל-כּך מכּשרונות הנער, עד כי כמעט שגזר על אביו כי לא יבטל אותו מתּורתו ולא ישחית, חלילה, בּידיו “כלי נפלא” כזה.

אז הכניס האב את הנער אל בּית-הישיבה של ר' מיילא, וגם שם הצטין תּיכּף ויצא לו שם “כלמדן מופלג”. הוא נעשה יוצא ונכנס בּביתו של זקן מורי-ההוראה הוילנאיים, ר' בּצלאל, שהיה מתפּלפּל אתו בּתּורה ועוזר על ידו לסדר את השאלות ותּשובות שלו. בּמלאת לנער שש עזרה שנה כבּר היה בּקי בּשלשה סדרי הגמרא והכל הבּיטו עליו כעל מי שעתיד להיות לגאון עולם, שישמש צפירת-תפארה לעמו.

אבל כנראה לא כן חפץ הגורל. בּישיבה של ר' מיילא למד גאַסמאַן בּגמרא אחת עם עֶלם סלונימאי כגילו, שהיה אף הוא מצוין בּתּורה כמותו. העלם הזה אכל בּימי-השבּתות על שֻלחן אחד מבּעלי-הבּתּים העשירים הוילנאים, סוחר צמר ומפורסם לבּר-אורין. והזדמנות היתה בּדבר, כי בּנו היחיד של הסוחר העשיר הזה התעקש בּחפצו להכּנס אל בּית מדרש-הרבּנים, ואף כי לא חפץ אביו להסכּים אל הדבר בּתּחלה, נעתּר לו בּאחרונה אבל רק בּתּנאי, כּי ילמוד שתּי שעות בּיום גמרא אצל הבּחור הסלונימאי. אבל לא ארכו הימים ושני הצעירים התחלפו בּתּפקידיהם: למלמד נהיה לא העלם הסלונימאי, כי אם תּלמיד בּית מדרש-הרבּנים, אשר השפּיע עליו כי יסלק את עצמו מן הקאַריירה הרבּנית וישים פּניו להשכּלה חילונית. בּשבתּו על יד הגמרא גֲלה הסלונימאי את סודו לגאַסמאַן. הדברים נכנסו ללב גאַסמאַן ויעשו עליו רושם חזק, ואחרי התיעצות קצרה עם נפשו החליט לעשות כּמעשה חברו. כּעבור עת קצרה התחילו שניהם שומעים בּחשאי מפּי תּלמיד בּית מדרש הרבּנים לקח בּלשון הרוסית וביתר הידיעות הכלליות האלמנטאַריות. בּהשארם לומדים לפי שעה בּישיבת ר' מיילא הכינו את עצמם להִכָּנס אל בּית מדרש-הרבּנים.

ב.

כעבור חצי שנה נכנס גאַסמאַן אל בּית מדרש-הרבּנים. הדבר לא היה, אמנם, לרצון לאביו, אבל הוא לא הקשה אל בּנו על המעשה אשר עשה. מאידך גיסא. עוד מצא לו קורת-רוח קצת בזה, שנתמעט אחד מאוכלי שלחנו המרובּים, אחרי כי נתקבּל בּנו תּיכּף אל הפּנִימִיָה של בּית מדרש-הרבּנים, שבּה היו התּלמידים מתפּרנסים ונזונים על חשבּון הממשלה. גם בּבית מדרש-הרבּנים משך עליו גאַסמאַן בּכשרונותיו המצוינים את תּשומת-לב המורים המורים וחבריו התּלמידיים. בּיחוד הצטיין בּידיעותיו המרובּות בּלשון הרוסית ובּספרותה, שהיה בּקי בּה. עם זה היה מבטאו מבטא רוסי טהור, וזה אָצל על דבּורו חֵן מיוחד.

הנובליסט הרוסיּ-העברי המפורסם ל. לוואַנדה, שהיה חברו של גאַסמאַן בּבית מדרש-הרבּנים, מסר לי פּעם אחת בּשיחה על אודותיו את הפּרטים האלה:

בּכל בּית מדרש-הרבּנים נמצאו רק שלשה תּלמידים, שהתגאו בּהם המורים הרוסים והציגו אותם מופת ודוגמה לאחרים, והם: מינור, ששמש בּהמשך הזמן בּכהונת רב-העדה בּתּחלה בּמינסק ואחרי-כן בּמוסקבה, ליבּרמאַן, מי שנתפּרסם בּמאוחר בּתור האגיטאַטור והעסקן הסוציאַליסטי היהודי הראשון, וגאַסמאַן, אשר עלה על שניהם, ובּיחוד בּסגנונו הרוסי. בּשעת הבּחינות היה גאַסמאַן כּותב בּגנבה את התּימות כמעט בּעד המחצית מתּלמידי הלשכּה. הוא נראה גם כדראַמאַטורגן בּעל-כּשרון, וחזיונותיו הקטנים היו מוצגים לעתּים קרובות על-ידי תּלמידי בּית מדרש הרבּנים למטרות שונות של צדקה. פּעם אחת, כאשר עבר הקיסר אלכּסנדר השני דרך וילנה ויבקר את בּית מדרש-הרבּנים, נשא אז גאַסמאַן לפניו את נאום-התּודה בּשם חבריו. אז דפק לו הקיסר בּחבּה על שכמו וישאלהו, מי למד אותו לדבּר רוסית כּל-כּך יפה? מלבד זאת ידע גאַסמאַן יפה גם את הלשון העברית ויהי מחובביה הנלהבים, ובּשביל כּך עמד בּיחוסים קרובים אל גדולי הסופרים העברים הוילנאים של אותו זמן, כהמשורר אד“ם הכּהן, קלמן שולמאַן, שמואל יוסף פין ואחרים. לעתּים קרובות היה עורך מכתּבים מוילנה אל העתּונים העברים, ובּיחוד אל ה”מליץ". על פּי האיניציאַטיבה שלו נדב מאַפּוּ את הכנסת החלק השני מספרו “עיט צבוע” לטובת עניי תּלמידי בּית מדרש הרבּנים.

גאַסמאַן היה אחד מן התּלמידים המעטים של בּית מדרש הרבּנים, אשר השתּדל תּמיד לבלתּי היות פּורץ גדר בּחֻקי היהדות, ומעולם לא נועז לעשות דבר בּפרהסיא נגד דת ישראל. הוא לא חפץ לגרום צער לאבותיו החרדים, אשר היה כרוך אחריהם בּאהבה בּכל ימי השבּתות והחגים היה מסב יחד עם אבותיו אל שלחנם ועוזר לאביו לשורר את ה“זמירות”. יחוסי גאַסמאן לאביו נשאו עליהם חותם של “כּבּוד-אב” אמתי ואידיאַלי. מספּרי, כּי בּהמצאו כבר בּמחלקה האחרונה של בּית-מדרש-הרבּנים לא היה מתבּייש לשאת אחרי אביו או אחרי אמו חבילה מן השוק, והאבות והאמות הוילנאים התבּרכו בּו.

ג.

זמן רב שמש חמר לשיחת הבּריות בּוילנה מאורע זה שאירע לגאַסמאַן בּהיותו תּלמיד בּית-מדרש-הרבּנים:

בּבית-מדרש-הרבּנים היתה נוהגת משעה ראשונה ואילך משמעת חמורה מאד, שחלה בּיחוד על התּלמידים, שנתכלכּלו על חשבּון הממשלה. התּלמידים האלה היו צריכים להמצא תּמיד בּין כּתלי בּית-מדרש-הרבּנים. לצאת העירה היו רשאים רק בּיום השבּת אחר הצהרים לשעות אחדות, ודוקא בּרשיון הדירקטור הנוצרי. אם התאחר האחד בּעיר יותר מן העת הקצובה, נענש בּגלל זה עונש, שהיה לפּעמים קשה מאד. כמה פּעמים אירע, שבּעד חטאים כּאלה היו נותנים את ה“חוטאים” אל הצינוק לימים אחדים ומאכילים אותם לחם צר ומים לחץ.

והנה קרה המקרה, כי בּיום שבּת אחד יצא גאַסמאַן בּרשיון השלטון אל העיר, ולא שב משם לא רק אל בּקורת-הלילה, כי אם לאחר שני ימים רצופים. הוא בּא רק בּיום השלישי בּבּקר. כל העת שנפקד מקומו לא ידעו בּבית-מדרש-הרבּנים מה לחשוב עליו. שלחו לבקשו בּבתּי הוריו ומיודעיו, ולא נמצא בּשום מקום; חקרו ודרשו אחריו וכּלום לא נודע, וסבורים היו הכל שקרהו אסון. סברה זו היתה יכולה להתקבּל על הדעת, כי היו הימים ימי מבוכּה ושעת-חירום. בּכל המקומות אשר בּסביבות וילנה הסתּער מרד הפּולנים, וגם מעמד-הרוחות בּעיר היה רבולוציוני. מוראַביוב עם כּנופית התּלינים שלו גזרו על ימין ועל שמאל, בּכל יום הוציאו להורג עשרות מורדים והפּילו אימה חשכה על כּל התּושבים.

כששב גאַסמאַן בּיום השלישי בּבּוקר ושלטון בּית-מדרש-הרבּנים התחיל חוקר ודורש אותו לדעת מה הי הלו, נתבּררו הפּרטים האלה:

גאַסמאַן כּבר נמצא אז בּמחלקה האחרונה של בּית-מדרש-הרבּנים. מבּלי היות לו חשק מיוחד לרבּנות מטעם, הכין את עצמו להכּנס אל האוניברסיטה. בּהרגישו בּו נטיה חזקה אל תּורת-המשפטים, התחיל בּעוד מועד הוגה בּהתמדה מרובּה בּספרים מפורסמים המטפּלים בּמדע זה. בּשקידה מיוחדת התמכּר אל למוד המשפּט הרומאי, וכך נעשה בּקי בּקודִקסים שונים של חוקים, חדשים גם ישנים. אבל בּזה בּלבד לא הסתּפּק עדיין ונתעוררה אצלו תּשוקה נמרצה לכבּוש לו מושג מן הפּסיכולוגיה של הנענשים על דיני-נפשות. בּתור יוריסטן לעתיד מצא לו לנחוץ להכּיר לדעת את נשמת הפּושע. בּתוך שאר דברים התעניין גם בּחיי הנדונים למות. הוא הבין, כי מתוך ספרים גרידא אין למצוא פּתרון לפרובלמות מסובּכות כאלה, ותמיד בּקש לו הזדמניות ללמוד אותן מתוך המציאות ומעשי יום-יום. חבריו שידעו את כל זאת, היו אומרים עליו, כי אך למותר לו לבקר את האוניברסיטה, יען כי כּבר רכש לו ידיעות יותר מכפי השעור הראוי ליוריסטן מלומד שבּמלומדים.

בּאותה השבּת, שהלך גאַסמאַן אל העיר, נודע לו שם, כי בּיום השני בּבּוקר יתלו בּשניפּישוק (שֵם אחד מפּרבּרי וילנה) מאחורי בּית-העלמין העברי העתּיק חמשה מגדולי המורדים הפּולנים. כרגע נצנצה בּו מחשבה להשתּמש בּהזדמנות זו שבּאה לידו להאקספּרימנטים היורידיים שלו ולראות בּעיניו איך מוציאים לפעלו משפּט-מות. טוב היה בּעיניו לשאת בּבית-מדרש-הרבּנים את העונש היותר חמור ובלבד שיבצע את מחשבתּו. את יום הראשון בּלה בּבית אחד מקרובי משפּחתו בעיר וביום השני לפנות בּוקר הלך לשניפּישוק. בּדעתּו כי אל מקום התּליה לא יתּנו לאיש זר לגשת, בּא אל בּית-העלמין העברי העתּיק, ושם טפס ויעל על ראש עץ גבוה ועבותּ, אשר מעליו היתה לו היכולת להתבּונן יפה לכל הנעשה. מראה עיניו עשה עליו רושם מדוכּא מאד, וכשובו אחרי-כן העירה התהלך נפעם ונדהם. בּערב סר אל בּיתּ הוריו ושם נסגר בּחדר מיוחד וירק על הגליון את כל הרגשות המעיקות ואת כל המרֵרות אשר נצבּרו בּלבּו תחת רושם קיום פּסק-המות הנורא. כאשר כלה לכתּוב, כבר חדרו קוי-השמש הראשונים אל חלון חדרו. אז התעורר ויקם וישב אל בּית מדרש-הרבּנים.

בּרגע הראשון בּערה בּו חמת הדירקטור כּל-כּך, עד כי מבּלי תּת לו להתנצל, כבר חפץ לגרש אותו מבּית מדרש-הרבּנים ולאסור עליו מעתּה את הכּניסה לכל בּית-ספר ממלכתּי בּכלל. אבל בּאחרונה הרשה לו להצטדק. ליותר מזה לא הצטָרך גאַסמאַן. בּנאום שנמשך שתּי שעות ושהקסים, ממש, את השומעים, הוכיח כי המעשה אשר עשה מלבד שאינו חטאת נגד המשמעת החנוכית, עלול הוא בּהמשך הזמן להביא תּועלת להמדע המשפּטי הרוסי אשר כבר התמכּר אליו ושנכון הוא לעבוד לטובתו בּעתיד בּלב ונפש. עם זה בּקש, כי אם יחליט השלטון למסרהו על “חטאתו” לדין דיסציפּלינאַרי, יצרפו אל המשפּט את המונוגראַפיה היורידית, שכּתב בּליל שעבר. זה היה מאמר בּקרת-אַנאַליטי על-דבר מהות עונש-המות, שחתך עליו גאַסמאַן משפּט קשה מאד.

סוף דבר היה, כי התיחס השלטון אל גאַסמאַן יחס לא-כּל כּך קשה. הוא רק אסר עליו לבקר את העיר בּמשך שני חדשים. אבל כנראה נבהל הדירקטור קצת מפּני התּוכן החריף, לפי דעתּו יותר מדי של המונוגראַפיה וישלהנה אל מיניסטר-ההשכּלה פטרבורג. זמן רב נשאר הדבר בּלי שום תּוצאות. רק כּעבור ירחים אחדים קבּל הדירקטור פּקודה מפּטרבּורג להציג את גאַסמאַן ליתר תּלמידי בּית מדרש-הרבּנים למופת לא רק בּתור בּעל סגנון מצוין, כי אם גם בּתור פאַטריוט רוסי נלהב. נתבּרר, כי בּהמונוגראַפיה הנזכּרת שלו עשה תּעמולה גדולה ונמרצה להתרססותו של החבל הצפוני-המערבי.

ד.

זכות זו עמדה לו לגאַסמאַן כעבור שנה, לאחר שגמר חוק למודו בּבית מדרש-הרבּנים ובא לפּטרבּורג, להכּנס אל האוניברסיטה. אמנם לא היה קשה אז עדיין בּרוסיה ליהודי שיש לו בכיסו תּעודת-בּגרות מבּית-ספר בּינוני, להתקבּל אל האוניברסיטה, אבל יותר נקל היה לצעירים היהודים להכּנס אל כל המחלקות מאשר אל המחלקה היורידית, שהרבּו להקפּיד בּה על חתּוך-הדבּור הרוסי של הסטודנט ועל ידיעותיו הרוסיות בּכלל. מטעם זה בּחרו להם הסטודנטים היהודים בּמחלקה לתּורת-הרפואה, שבּה אין הלשון תּופשת מקום בּראש. אבל, כמו שכבר ספּרתּי למעלה, גדל חשקו של גאַסמאַן בּיחוד אל חכמת-המשפּטים, והוא לא יכל כלל לצייר בּנפשו, כּי בּהגישו את תּעודותיו, תמהר המחלקה היורידית לקבּלו “כאבן טובה”, כי שמו כבר היה ידוע שם על-ידי המונוגראַפיה שלו, שנמסרה מאת מיניסטר-ההשכּלה לפרסום בשבועון היורידי הממלכתּי.

גאַסמאן היה היהודי היחידי בּמחלקה שלו, אשר השתּדלה האוניברסיטה להשיג עבורו פּרס חדשי מאת הממשלה. בּשתּי השנים האחרונות שלחה אותו הממשלה בּירחי-החופש בּהוצאותיה לחוץ לארץ לשמוע שם את שעורי היוריסטים אנשי-השם. הרצאותיו התּכופות בּאגודה היורידית הפּטרבּורגית עשו לו שֵם של מלומד גדול בּמקצוע זה, ועוד קודם שכּלה חוק למודו בּאוניברסיטה כּבר נראה, היה כי הוא עתיד להיות עטרת תּפארת להמדע המשפּטי הרוסי.

את בּית מדרש-הרבּנים הוילנאי עזב גאַסמאַן כחובב נלהב של הלשון העברית וספרותה ועם נטיה חזקה מאד אל העסקנות הצבּורית הישראֵלית. בּפּטרבּורג התודע תּיכּף אל גדולי העסקנים הצבּוריים, והוא נעשה יוצא ונכנס בּביתם.

זה היה בּשנים הראשונות לאחרי הוָסד בּפּטרבּורג חברת “מרבּי-השכּלה”, שמסביב לה התרכּזו עסקני-הכּלל היותר חשובים. גאַסמאַן נעשה משעה ראשונה ואילך חבר רב-פּעלים להחברה, ועבד לטובתה בּמרץ מרובּה ושקידה עצומה.

על-ידי כּך התקרב אל הבּאַרון הוראַץ גינצבּורג ואל הפרופסור חוואָלסון, אשר עמדו אז בּראש חברה זו. חוואָלסון, אשר היה, אם לא בּגלוי, רוח החיה באופני החברה, היה נמלך בּכל דבר עם גאַסמאַן, שנעשה בּהמשך הזמן ליועצו ולאיש-סודו. בּאותה עת פּרסם גאַסמאַן בּ“המליץ” מאמרים אחדים גדולים וקטנים, אשר בּקש בּהם לעשות פּרסום לחברה “מרבּי-השכּלה” בּין העם. מעט, מעט נעשה גאַסמאַן, אם לא בּאופן לֶגאַלי, מזכּיר החברה, וכל פּעולתה התרכּזה בידיו. כשנסה פּעם הפרוקורטור העליון של הסינוד הקדוש, שונא ישראל המפורסם פּובּיֶדונוסצוב, להתאנות להחברה ולהעליל עליה עלילות שונות, כדי לחתור תחת קיומה, יצא אז גאַסמאַן נגדו בּעילום שמו בּעתּונות הרוסית בּשורה של מאמרים חריפים מאד, אשר עשו בּזמנם רושם כבּיר. אחד המאמרים האלה, שבּו לא נזהר מפגוע פּגיעה עולבת בּאישיותו של פּובּידינוסצוב, הטיל בּפּטרבּורג סער גדול. הדברים הגיעו לידי-כּך, שדרש השלטון מאת מערכת העתּון ההוא, כי תּגלה לו את שם הסופר המסתּתּר בּעל המאמר. אבל הדבר נגמר בּלא-כלום. בּפּטרבּורג ספּרו אז, כי פּובּידינוסצוב עצמו השתּדל לשים לאַל את הדבר בּיראו מאד את עטו השנון של גאַסמאַן.

ה.

בּאופן מזהיר גמר גאַסמאַן את חוק למודיו בּאוניברסיטה. אחרי-כן נשלח על חשבּון הממלכה לחוץ לארץ, ושם בּלה שתּי שנים בּבתּי-ספר גבוהים שונים למדעי-המשפּט. בּאותה עת הספּיק לחבּר מונוגרפיות אחדות על-דבר התפּתּחות החוקים הרוסים, אשר הפליאו מאד את המומחים לדבר. ידיעותיו היורידיות המופלגות של גאַסמאַן עמדו לו להרימו אל גרם המעלות בּחוגי-הממשלה, והכּל ידעו מראש, כי תִנָּתן לו בּהמשך הזמן אחת המשרות הכבודות והאחראיות במקצוע עניני דת ודין.

בּאותה עת – בּתּחלת שנות השבעים – זכו רק יהודים בּודדים בּרוסיה לקבּל משרות בּממשלה, ובּיחוד בּשלטון-המשפּטי. בּרוסיה היו אז רק שלשה, ארבּעה יהודים עורכי-דין, בּיניהם העסקן הצבּורי המפורסם של היום, טייטֶל, ושני קטיגורים. לא ארכו הימים והגיעה השעה גם לגאַסמאַן, והוא נתמנה לחבר בּית-דין הגליל בּאחת הערים אשר בּפנים רוסיה. אמרו אז, כי את משרתו זו קבּל על-פּי המלצת מי שהיה חברו בּאוניברסיטה, שנתמנה בּהמשך הזמן למיניסטר-המשפּטים, מוראַוויוב, ששִמש אז בּכהונת נשיא בּית-דין הגליל המוסקבאי. בּמשרתו זו הצטיין גאַסמאַן בּתור שופט חרוץ, אשר ידע לתּפוס תּפיסה מהירה ומקפת את המשפטים היותר מסובּכים ולעמוד בּנקל עמידה נכונה על כל ענין מעורפּל. זה עשה לו שם גדול בּהחוגים היורידיים.

בּשבתּו בּעיר מועטת בּאוכלוסין של יהודים ובהיותו בּכלל רחוק ממרכּז-היהודים, התחיל גאַסמאַן להקרע מעט, מעט מאינטרסי היהודי ומעניניהם. על-ידי משרתו הגבוהה מצא לו מהלכים בּספירות נוצריות טהורות, היה יוצא ובא בּבתּי גדולי האצילים הנוצרים, התודע יום יום אל נוצרים חדשים ונעשה חבר לחברות נוצריות של צדקה וחנוך, וכך היה לו שיג ושיח שאינו פּוסק רק עם התּושבים המקומיים מבּני עם הארץ, וכמעט שלא ראה יהודי בּעיניו.

עת ידועה נעשה כל זה מאליו, כמו בּמקרה ובּלי כּוונה מיוחדת מצד גאַסמאַן להתרחק מעל היהודים. אבל כּכל אשר התקרב אל החברה הנוצרית, כּך התנכּר יותר ויותר אל היהודים, עד אשר בּא היום, שבּו כבר הפסיק מתּוך הכּרה את יחוסיו אל היהודים. זה היה בּשעה שעבר לגור בּקאַזאַן, בּמקום שקבּל משרת קטיגור של בּית-דין.

בּקאַזאַן המיר גאַסמאַן את דתו. על-דבר התנצרותו התפּשטו מאז שמועות שונות. יש אומרים, שנתּנה לו מלכתּחלה משרת קטיגור רק בּתּנאי קודם למעשה, כי יבא בּבּרית הדת הפּראַבו-סלאַבית; אחרים מחליטים, כי המיר את דתו מאהבת-אשה, כי התאהב בּבתּו של נסיך אחד, והלה דרש ממנו דרישה נמרצה שיתנצר, והוא לא סרב לדבר. אבל איך שהיה הדבר בּאמת, עובדה היא, כי גאַסמאַן, שהיה מוסמך להוראה, החובב הנלבב של הלשון העברית, העסקן רב-הפּעלים בּחברת “מפיצי-השכּלה” והמגין הנמרץ על היהודים מפני התנפליותיה של העתּונות האנטישמיית, נמלך וקפּד בּיום בּוקר אחד בּלי שום מלחמה פּנימית שבּלב את החוט האחרון, המקשר אותו אל העם העברי!

בּחוגי היהודים האינטליגנטים בּפּטרבּורג עוררה התנצרותו של גאַסמאַן תּמהון מרובּה ורגש מכאיב מאד. הכל התמרמרו על הדבר הזה אשר עשה, ויש אשר מצאו לעצמם נחומים בּתקוה, כי יהיה גאַסמאַן כמין חוואָלסון שני, ואף הוא ישתּמש בּמשרתו הגבוהה לטובת העם העברי. כמו שיראה הקרוא להלן לא היו אלה אלא תּנחומים של הבל. גאַסמאַן נתעלה יותר ויותר בּמעלת משרתו, עד שהגיע למדרגה רמה מאד, שיכל מעליה בּאמת לעשות עם היהודים טובות גדולות, אבל הוא דחף תּמיד את יד ישראל המושטה אליו לעזרה, דחיפת רוגז ושנאה של מומר ובוגד מן המין היותר שפל וגרוע. בּפרט זה הצטיין לרעה מכל יתר המומרים בּעלי המשרות הגבוהות ולא היה בּיניהם דוגמתו.

ו.

אבל לא כּל כּך מהר הפסיק גאַסמאַן את יחוסיו אל אבותיו. התקשרותו אל בּני-משפּחתו ארכה אצלו זמן רב גם לאחר שהמיר את דתו. מעת לעת היה תומך עוד את הוריו בּסכומי-כסף קטנים. פּעם אחת בּנסעו לרגל משרתו לפּטרבּורג סר לוילנה להתראות עם אבותיו ועם קרוביו.

ניסון זה ספּר לי איש מהימן בּוילנה בּשם המנוח ד“ר י”ל קאַנטור, שהיה חבר לגאַסמאַן, את האפּיזודה המעניינת הזאת:

גאַסמאַן, שכבר היה אז מומר והוריו לא ידעו עדיין את הדבר, עבר דרך וילנה ימים אחדים לפני חג הסוכּות, והוריו עכבוהו בּביתם לימי החג. גאַסמאַן ישב עם אביו בּסוכּה ויקדש על היין בּקול רם וישורר את ה“זמירות” ויברך בּ“מזומן” הפליא את השומעים, והשכנים תושבי החצרות הסמוכות נאספו בּהמון לראות את הפּלא הגדול איך “שררה” יהודי גדול חרֵד על דת…

אבל כבר היה זה העונג האחרון, אשר הסב גאַסמאַן להוריו. מאותו חג-הסוכּות נעשה להם לבן אובד. כּכל שנתעלה בּמעלות כהונתו, כן התקרר יותר בּיחוסו אל משפחתּו, עד אשר התיצב בּאחרונה בּינו ובינה כקיר בּרזל. את הוריו המרוששים לא תּמך אפילו בּפּרוטה, ובמאוחר כאשר התישב בּפּטרבּורג ונעשה סנטור ואחדים מקרוביו בּאו אליו לבקש ממנו עזרה, לא הניח להם כן מספּרים, גם לדרוך על מפתן בּיתו. בּאותו זמן כבר התבּייש בּיהדותו והשתּמש בּכל האמצעים למחות כל זכר למוצאו העברי.

בּשמשו בּכהונת סנאַטור לא המליץ גאַסמאַן מימיו על היהודים אפילו בּמלה אחת, והיו מקרים, שאפשר היה ללמוד מתּוכם, כי הוא גם משתּדל להרע להם. מקרה כּזה היה, בּשעה שנתבּררה ההצעה בּדבר שנוי כפרים ידועים לעיירות, כּדי שתּהיה בּהן זכות-הישיבה ליהודים, וגאַסמאַן חוה את דעתּו נגד ההצעה. מקרה שני נגע בּאינטריסיו האישיים של הבּאַרון גינצבּורג, אותו בּאַרון, שהרבּה לתּמוך בגאַסמאַן בּשנות למדו באוניברסיטה. זה היה בּשעה שהסתבּך הבּאַרון בּעסקים רעים, שהביאוהו לידי שמיטת-כספים, והממשלה העמידה את רכושו “לקונקורס”. והנה נתעוררה שאלה על-דבר חלקו של הבּאַרון במכרות-הזהב אשר בסיבּיריה, שאמרו לקחתם ממנו, מה שהיה עלול לדלדל אותו דלדול גמור. בּפּטרבּורג ידעו אז הכּל, כי תּלוי הדבר הרבּה בּגאַסמאַן, ובחוגי גדולי היהודים שם אחזו בכל התּחבּולות להשפּיע על גאַסמאַן, שלא יתּן להשיא חרפּה על בּית גינצבּורג, כי תהיה זו חרפּת יהודי-רוסיה כולם. אבל גאַסמאַן לא נתן להמשתּדלים לבוא לפניו. ספּרו אז, כי כאשר מסר הבּאַרון עצמו על-ידי שומר-הסף את כּרטיסו לגאַסמאַן בּבקשה, שיקבּל אותו לראיון, צוה לענותו, כי כשיהיה לו צורך בּו, אז ישלח לקרוא אותו.

בּשייכות עם אותו המאורע המעציב נמסרה אז מפּה לפה בּחוגי-היהודים בּפּטרבּורג הבּדיחה הזאת:

בּעת ההיא נמצא מי שהיה מזכּיר חברת “מרבּי-השכּלה” בּפּטרבּורג, המשורר העברי המפורסם יהודה ליבּ גורדון, מוטל חולה על מטתו. בּיום אחד כשבּאו אליו שנים מנכבּדי היהודים בּפּטרבּורג, חברי חברת “מרבּי-השכּלה”, לבקרו וסּפרו לו, אגב, על דבר יחוסיו המחפּירים של גאַסמאַן אל הבּאַרון גינצבּורג, אמר אז המשורר החולה:

על עָוֶל כּזה אין לסלוח לגאַסמאַן; צריך להנקם בּו, ודוקא על-ידי מנוי “קונקורס” לרכושו…

השומעים נעצו בּו את עיניהם מתּוך תּמהון מרובּה, כּי לא עמדו על כּוונתו.

– גאַסמאַן הוא בּעל חובנו; הוא חַיָב לנו כּסף. יש אצלנו שובר של קבּלה חתום בּחתימת-ידו… הוא נמצא עד היום בּהארכיבן של חברת “מרבּי-השכּלה”.

נתבּרר, כּי בּשעה שהיה גאַסמאַן תּלמיד האוניברסיטה הפּטרבּורגית וקבּל מאת חברת “מרבּי-השכּלה” פרס חדשי, נתקבּל ממנו אז, לפי ספר תּקנות החברה, שובר, שבּו התחייב להשיב להחברה את כּספּה אך תּמצא ידו.

– עד היום הזה – הוסיף הפּייטן החולה בחיוך – וזהו משך של למעלה מעשרים וחמש שנים, אפשר שכבר עלה חובו של גאַסמאַן יחד עם הרבית, – כי מחזיק אני במצות-העשה “לנכרי תשיך”, – כּדי כּמה אלפים רובּל. החברה דחוקה לה שעתּה בּאותה שעה. בּשביל מה לא נועיד את גאספּאן לדין, לדין שלו?

– אין אני יודע – אמר האחד מתּוך כּובד ראש – אם כדאי להועיד את גאסמאַן לדין, אבל לפרסם את הדבר צריך על כּל פּנים.

ובּישיבה הקרובה של ועד חברת “מפיצי השכּלה” נתקבּלה אמנם החלטה, לפנות על-ידי העתּונים לכל אלה, שהיו מקבּלים פּרס מאת החברה, כּי ישיבו לה את חובם.

דרישה כּזו בּחתימת הבּאַרון גינצבּורג בּתור יושב-ראש נשלחה ע"י הדואר גם לגאַסמאַן. כּעבור ימים אחדים נתקבּל על שמו של הבּארון גינצבּורג מכתּב עם רובּלים אחדים בּצירוף בּירור דבר מלמטה, כי את יתר הכסף המגיע ממנו הוא זוקף על חשבּון שכר-הכופרים שלא נשתּלם לו עדיין בּעד המאמרים שכתב לפנים לטובת חברת “מרבּי-השכלה” בּעתּונים הרוסים…

וכזה נשאר גאסמאַן עד “משפּט בּייליס”. כששמש גאסמאן בכהונת סגן למיניסטר-המשפּטים, נמצא האחד, שהעיר אותו על-ידי העתּונות, כי מי כמהו יוכל להעיר עדות נאמנה, שאין היהודים משתּמשים כדמי-נוצרים לחג-פּסחם. היו כאלה שקוו, כי הפּעם, בּעת שכּל העם העברי יָשב על ספסל-הנאשמים, תתעורר בּגאסמאן הנקודה הישראלית. אבל לא היתה זו אלא טעות בידיהם. גאסמאן נשאר אותו המומר שהיה ושתק.

וכך נשאר עד יומו האחרון…

---

יחיאל-צבי הֶרשֶנזון-ליכטנשטיין

מאת

שמואל ליב ציטרון

בּעת האחרונה הוטל סער של התמרמרות בּין יהודי-אמריקה בּשל העובדה שנודעה בּקהל, כי איש ששמו עלפֶנבּיין-טילינגר, יהודי גאליצאי, אשר המיר לפני שנים רבּות את דתו וגם תּמך בּגלוי בּעלילת-הדם, שמש עוד זה לא כבר בּכהונת רב וראש-ישיבה בּכמה קהלות בּארץ החדשה. טפּוס שכזה, ועוד גרוע ומסוכּן ממנו בּפּרטים הרבּה, היה גם הרשנזון-ליכטנשטיין, אשר בּהיותו כבר מומר ואגיטאטור מיסיונרי נלהב התחפש בּערים ובעיירות שונות בּנגב רוסיה בּתּחלה “ליהודי טוב” ולבּעל-מופת ובאחרונה בּתּור דיין ומורה-הוראה, עד אשר נמצאו כאלה, שקרעו את המסוה על פּניו והוא נגלה בקהל בּפּרצופו האמתּי, כמו שיסופר בּפּרקים הבּאים.

א.

הרשנזון, בּן יחיד להורים עשירים יראי-אלהים, נולד בּשנת 1827 בּאורגיוב, פּלך בֶּסַרַבּיה. עוד בּילדותו נכּרו בּו כשרונותיו המצוינים, וזה הניע את אביו להשגיח השגחה יתֵרה על חנוכו, שיעלה יפה. מחוסר אמון בהשלמת מלמדי-המקום, הביא לבּנו משנתו העשירית ואילך מורים מן החוץ, וביחוד מליטא, שהיתה מפורסמת אז בּעולם למגַדלת רבּנים וגאונים. בּמלאת לנער שש עשרה שנה כבר יצא לו שם בתור עלוי מופלג בּבּסרבּיה כֻלה. ספּרו על אודותיו דברים מופלאים. ספּרו, למשל, כי כבר עומד הוא בּלמודו בּחתימת הש"ס, כי חריף הוא ובּקי ויש לו ידיעה “בּכֹּל”. ובּאמת הבליט הנער התעניינות מרובּה לא רק בּספרות התּלמודית בּלבד, כי אם לכל מיני הספרים, שנתגלגלו ובאו לידו, ואפילו לאלה, שתּכנם היה, לכאורה, נעלה מהשגתו. ועל פּי רב נזדמנו לו אותם הספרים, שהובאו לבית הוריו על-ידי מלמדיו השונים. בּין מלמדיו נמצאו כאלה, שאהבו להגות בּעתּות הפּנאי שלהם בּספרי-מוסר; המלמדים יוצאי-ליטא הביאו אתּם ספרי השכּלה ומחקר, שהחזיקו אותם, אמנם, סמוים מעין זרה, אבל הנער, שהיה תּמיד בּחברתם, גלה את הספרים בּמקום-מחבואם, וכל כך הרבּה לנקר ולחטט בּהם, עד כי התחיל להבין את המדובּר בּם. והזדמנות היתה בּדבר, כי אחד ממלמדיו, אברך מינסקאי, אשר בּא לבּסרבּיה לאחר שכבר הריח בּריח ההשכלה החדשה, לא נזהר פּעם בּשיחה שהיתה לו עם הרב האורגיובי ויביע לו רעיון חפּשי יותר מדי, אשר בּגללו נתפרסם בּעיר לאפּיקורס. זה הביא לידי-כך, שהוכרח לעזוב לאחר עת קצרה את אורגיוב. אז הביא מאיר הרשנזון הזקן מלמד לבּנו מוויניצה, שהיה מקובּל קצת ואהב לקרוא בספרי-קבּלה. ממילא השתּמש תּלמידו הסקרן בּהזדמנות זו שבּאה לידו להכּיר לדעת גם את תּוכן הספרים הללו. כן רכש לו הרשנזון הצעיר נוסף על הארודיציה התּלמודית הגדולה שלו גם מושגים שטחיים אודות מהות ההשכּלה והפּלוסופיה הדתית הישראלית והקבּלה, ובהיותו מחוסר התפתּחות מסודרת, בּלתּי מוכשר כּלל לעכּל את כּל אלה, קמה בּמוחו ערבוביה של מחשבות ודעות, שנעשתה אצלו קבע, ומעולם לא יכל להחלץ ממנה.

בּהיותו בּן שמונה-עשרה נשא לו הרשנזון לאשה את בּתּו של הגביר האורגיובי המפורסם בּשעתּו ר' מיכל גרינבּרג, אשר אסף אותו אל בּיתו להיות סמוך על שלחנו תּמיד. שם פּנה לו עלית-קיר מיוחדת כדי שישב ויעסוק בּתּורה ויכין את עצמו לרבּנות. אבל לאחר חתונתו התחוללה בּהרשנזון מהפּכה גדולה. פּרורי הדעות החדשות, שמלאו את מחו, הטרידו אותו והוא לא התבּונן, מלמודו. בּכל פעם, שפּתח את הגמרא והתחיל הוגה בּה, היה מתעורר אצלו שלא בּרצונו איזה רעיון, שהסיח את דעתּו אל ענין אחר לגמרי. מעט, מעט הרגיש בּו צורך נמרץ מאד לשפּוך לפני מי שהוא את שיחו, כדי שלא להחנק… זה הביא בּאחרונה לידי כּך, כי בּהמשך הזמן נעשתה עלית-הקיר שלו למין בּית-ועד לצעירי-העיירה, שהיה מתווכּח אתּם על ענינים מפשטים שונים, הרחוקים על פּי מהותם מאד מן הספירה הרבּנית. כּך הרגיל את עצמו לשבת כל היום עם מקטרתּו בּפּיו, כשהוא מחותּל בּענני-עשן, ולשוחח בּלי-הפסק על ענינים מענינים שונים. הדבר הזה לא ישר בּעיני חותנו. הוא לא יכול לראות, כי חתנו, אשר תּלה בּו תּקוות כּל כך יפות, עומד להיות ל“כּלי ריק”, וביום בּוקר אחד אמר לו, כי מאחר שלא יהיה עוד לרב, טוב יהיה שידאג לאחוז בּעוד מועד בּאיזה מסחר. הרשנזון הסכּים לדבר, ובּכּסף-הנדה שלו פּתח בּאורגיוב חנות של טאַבּאַק. אבל לא ארכו הימים ומעלית-הקיר שבּבית-חותנו עבר ועד צעירי העיירה אל חנותו, וזה גרם הפסד למסחרו. תחת להשיב דבר לקוניו, היה הרשנזון מרבּה שיחה ומתפּלסף עם חבריו, ובּשביל כך התחילו הבּריות מוקירים את רגליו מחנותו. סוף דבר היה, כי אבד לו לא רק רכושו עצמו, כי אם הרבּה הון זרים, שלוה על פּי שטרות. חותנו, שנטר לו שנאה בּלבּו, לא עמד לו בּשעת דחקו, ואביו יצא בּעת ההיא נקי מנכסיו, וכן נשאר צפוי רק לעזרת עצמו. מעט, מעט בּא בּמֵצַר עד כי לא מצא לפניו דרך אחרת בּלתּי אם לברוח מפּני בּעלי-חובותיו לחוץ-לארץ. אבל בּעיר איזמאַאיל, אשר על גבול רומניה, נתּפש והובא אסור בּאַזיקים לקישינוב. תּיכּף בּא לשם חותנו, אשר לא יכול נשוא את החרפּה, כי בּעל בּתּו פּשט את הרגל ונמלט מפּני נושיו, ויכריחהו לתת לאשתּו גט-פּטורין. בּתור פּצוי בּעד הגט הזה השתּדל הישיש גרינבּרג לפני מי שצריך, וכעבור שני חדשים הוצא הרשנזון לחפשי מבּית-האסורים. מפּני שהתבּיש לשוב לביתו לאורגיוב, שם פּניו לגאַליציה.

ב.

למעלה משנה התגורר הרשנזון בערי-גאַליציה, שם התגולל בּישיבות ובּבתּי-תּפלה של חסידים, ובּכל מקום לא הניח את מקטרתו מפּיו ולא פּסק להתפּלסף על-דבר ענינים העומדים בּרומו של עולם המחקר. כּבר נעשה אצלו כעין בּולמוס לאסוף מסביבו אנשים איזו שיהיו ולפתּח לפניהם תּאוריות שלמות על החסידות ועל הקבּלה ועל הפלוסופיה ועל ענינים אחרים כאלה. הוא דבּר אמנם בּהתלהבות מרובּה, אבל הקהל לא עמד על כּוונת דבריו, יען כי גם לו, להרשנזון עצמו, לא נתבּררו ולא נתחוורו עדיין כּראוי. הדברים הגיעו לידי כך, שהתחילו אחרים לחשוב את הרשנזון למטורף קצת, והתרחקו ממנו. את זה לא יכל הרשנזון נשא ויסע לרומניה. העיר הרומינית הראשונה, אשר סר אליה, היתה גאַלאַץ. בּהשארו בּלי פּרוטה בּכּיס, היה מחזיר על הפּתחים וקובץ על יד נדבות-כּסף. לתכלית זו היה שוהה בּיחוד בּבתּי-הקהאוה השונים. כשנכנס אל בּית-קהאוה, היה מתיצב על יד אחד השלחנות, שיושבים לפניו יהודים, ומתחיל להשמיע להם דברי-תּורה, מדלג על עניני-חסידות ומקפץ על דברי-מחקר, ואף כי השומעים לא הבינו אותו הבנה שלֵמה, התפּלאו בּכל זה על עושר ידיעותיו ואיש איש מהם שלשל לו בּידו נדבה הגונה.

פּעם אחת כּשישב הרשנזון בּאחד הריסטוראַנים משפלי-המדרגה אשר בּגאַלאַץ ואכל את ארוחת-הצהרים, לקח לו מקום על ידו צעיר יהודי, שנכנס אתּו תּיכּף בּשיחה. הצעיר הבּיע להרשנזון את צערו הגדול, כי איש בּעל כשרונות מצוינים שכמותו, שהיה יכול בּנקל לכונן לו מעמד יפה וחשוב בּחיים, נמצא בּמצב של קבּצן פּשוט. עם זה השיא לו עצה, כי אם רוצה הוא להפּטר מקבּצנותו, יסע אל העיר הקרובה יאַסי, והוא יתּן על ידו מכתּב לאחד ממיודעיו, היושב שם, איש חשוב מאד, והלה ידאג לעשותו לאדם המעלה. הרשנזון, שלא יכול בּכלל להתעכב זמן רב על מקום אחד ושהסכּין לחיי-נדודים, הסכּים לדבר, ועוד בּאותו יום קבּל מידי האיש הצעיר את המכתּב עם הוצאות-הדרך הנחוצות וימהר ויסע ליאַסי.

האיש, אשר אליו הביא הרשנזון את המכתּב, היה חבר לאגודה המיסיונרית הלונדונית, שנשלח ליאַסי, לעמוד בּראש עבודת-המיסיון בּרומניה. אבל מחוסר אַגיטאַטורים טובים וחרוצים בּרומניה, לא הצליח בּפעולתו בּין יהודי הארץ הזאת. בּ-קראו את מכתּב סוכנו הגאַלאצאי על אדות הרשנזון, שמח בּלבּו שמחה גדולה. הוא הבין תּיכּף, כּי בּאדם כהרשנזון ימצא בּהמשך הזמן את העוזר הנחוץ והנאות לו. בּאמרו להרשנזון כּי הוא רַוָּק עשיר, ששם לו לתּעודת-חייו להביא אל מטרתם כל מיני צעירים בּעלי-כּשרון בּין שהם שואפים לרבּנות או להשכּלה חילונית, אסף אותו תּיכּף אל בּיתו וילבּישהו וינעילהו ויתּן לו את כּל מחסוריו. בּיום הראשון, כששאל האיש את הרשנזון, לאיזה מטרה הוא נושא את נפשו, ענהו על זה, כי לפי שעה אין לו כי אם תּכלית אחת לחקור ולדרוש איזו דרך תּשכּון האמת: בּתּורה, בּחסידות, או בּהשכּלה ובּפלוסופיה. ובּדבּרו הרצה הרשנזון לפני איש-חסדו את קובץ דעותיו המסובּכות והמטורפות. ליותר מזה לא הצטָרֵך המיסיונר. בּהיותו עצמו בּן-תּורה קצת, התחיל מאז מתווכּח שעות ארוכות בּכל יום עם הרשנזון על-דבר מהות היהדות, להקבּיל זו לעומת זו את האמונות השונות ולברר את חסרונותיה ויתרונותיה של כל אחת. עם זה היה המיסיונר משתּדל להבליע בּשיחותיו עם הרשנזון שירות ותשבּחות לדת נצרת. לכתחילה היה הרשנזון מקשיב לדברים האלה הנאמרים לשבחה של האמונה הנוצרית רק מתּוך סקרנות. הוא היה שבע-עׁנג מזה, שנוסף על ערבּובית-הדעות שלו עוד רעיון אחד, אשר ינקר בּלי-הפסק בּמֹחו וישמש לו חומר למחשבה ולשיחה. יותר מזה לא חפץ. להוציא מתּוך החמר החדש הזה איזו מסקנות רֶאַליות, ממשיות, כזאת לא עלתה על דעתּו. כמה שאהב להתווכּח ולהתפלסף בּענינים מטאפיזיים, היה רחוק עדיין בּעת ההיא מצרף את דעותיו החפשיות למעשה. הוא היה לובש עדיין טלית קטן, בכל יום התפּלל והניח תּפילין כאחד מגדולי המאמינים.

לזמן ידוע הפסיק המיסיונר את התּעמולה שלו והעמיד פּניו כאלו אין בּרצונו כלל להשפּיע על דעותיו של הרשנזון, וכי כל חפצו הוא רק להביא אותו לתּכלית רצויה בּחיים. אבל על-ידי נפתּולים שונים עלתה בּידו לפעול על הרשנזון פּעולה כּל-כּך עזה, עד אשר התחיל מעט, מעט מסכּים אל דבריו והוכחותיו יותר ויותר, ולבּסוף אל יכל עוד לעמוד בּנסיון, ובּיום בּקר אחד צעד את הצעד האחרון ונשתּמד.

על פּי החֹמר העשיר, אשר אספתּי בּנוגע להרשנזון, אין לראות כי התנצר לשם אידיאה, מתּוך הכּרה פּנימית, כמו שמחליטים הבּיאוגרפים המיסיונרים שלו. אבל עם זה אין נראה, כי נעשה מיסיונר רב-פּעלים משעה ראשונה ואילך. עובדה היא, כי עזב כעבור עת קצרה את יאַסי, ואת רומניה בכלל, וכי בּשנות החמשים האחרונות נמצא פּתאום בּרוסיה, שהתגורר שם בּתור חסיד נלהב בּעיר ליובּאַוויט" בּחצר" האדמו“ר שם. “על ספרי “דרך הקדש” – כּך כתב הרשנזון עצמו בּ”המגיד” (שנת 1885) – עמלתּי עשר שנים שלֵמות, מן היום אשר שבתּי בּשנת 1860 מליובּאַוויטש, בּמקום שנקשרתּי בּאהבה רבּה אל תּורת החסידות".

בּסוף שנות הששים צף הרשנזון פּתאם בּבּרלין בתור אגיטאַטור מיסיונרי גלוי, אבל הפּעם כבר נקרא בּשם משפּחתּו ליכטנשטיין. שמונה שנים בּערך עבד שם בּהמיסיון הפּרוטסטנטית. בּמשך העת הזאת חבּבר ופרסם בּדפוס את ספרו “חזוק אמונת אמת”, שבּו הוא מבטל כעפרא דארעא, כצורר ישראל מלידה, את העם העברי ואת תּורתו. הסופר העברי אפרים דיינארד, שנפגש אז פּעמים אחדות בּבּרלין עם הרשנזון-ליכטנשטיין, וידע אותו בּתור מיסיונר שאומנתו בּכּך, מספּר בּשם מוכר-הספרים העברי הבּרליני ד"ר בֶּר, כי בּשנת 1878 עזב ליכטנשטיין את גרמאַניה, וכי לפני צאתו לדרך קנה אצלו סדור עם ציצית וגם טלית ותּפילין. עם זה הבּיע מוכר-הספרים העברי את השערתו, כי ליכטנשטיין חזר בּתּשובה והחליט לשוב לרוסיה על מנת לחזור שם ליהדותו.

הרשנזון-ליכטנשטיין שב אמנם לרוסיה, ולא רק כיהודי סתּם, אלא מתחפּש בּבגדיו ובכל הליכותיו “ליהודי טוב”: בּתּחלה נסע לקישינוב, שם נשא לו אשה את אחותו, של מי שנעשה בּהמשך הזמן אף הוא מומר, יוסף ראבּינוביץ¹. מקישינוב עבר עם אשתּו לגור בּעיר מולדתּו אורגיוב. שם חלק בּין החסידים המקומיים את ספרו “דרך הקדש” והתחיל ממלא תּפקיד של אדמור בּעל מופת ועושה נפלאות, רופא מחלות שונות על-ידי קמיעות, פּוקד עקרות בּתּפלותיו ומבטל גזרות רעות וכיוצא בּזה. בּאורגיוב, שרב יושביה היו הדיוטים ועמי-ארצות, התבּרכו בּו, והוא הבין לעשות מזה עסק טוב ולאסוף ממון הרבּה.

אבל לאסונו של הרשנזון נזדמן לאורגיוב, בּלי אשר חכּה לו כלל, איש, אשר ידע אותו מימי שבתּו בּבּרלין, והאיש הזה גלה בּרבּים את פּרצופו הנכון. זה היה הסופר אפרים דיינארד, שהזכּרתּיו למעלה, אשר אחרי עבור מאז שש שנים פּרסם אדות אותו מאורע את הדברים האלה:

“בּחדש אב תּרל”ט (1879) – כּך מספּר דיינאַרד בּ“המגיד” – בּאתי לרגל עסקי לאורגיוב. בּבקרי שם את המשכּיל הידוע ה' יוסף בּילקיס, מצאתי מונח על שלחנו את הספר “דרך הקדש”. בּלי כוונה מיוחדת החלותי לקרוא את הספר ותּיכּף הכּרתּי, כי מחבּרו הוא מיסיונר. שאלתּי את ה' בּילקיס, כיצד בּא לביתו ספר כזה? ויענה לי, כי לא קרא אותו, ולפיכך אינו יודע כי נכתּב מאת מיסיונר, אבל הוא אינו מאמין בּדבר, יען כי המחבּר הוא בּן-עירו ונמצא עתּה פּה בּאורגיוב, ולא עוד, אלא שהוא “יהודי טוב”, הפּוקד עקרות ומעלה אַרוכה לכל מיני תּחלואים קשים, בּקצרה: הוא אדמו"ר של החסידים ושמו “יחיאל צבי הרשנזון”.

“בּעל הבּית – כן מוסיף דיינאַרד – שלח תּיכף את המורה אשר אתּו בּבּית, ה' ש. ויילאַנד, לקרוא את האדמו”ר, והלה לא סֵרב ויבא. אך פּתח את הדלת הכּרתיו כרגע ואשאלהו: “הלא הנך המיסיונר הבּרליני ליכטנשטיין, ומה מעשיך פּה?” הוא נבהל מאד ויבּט בּי שעה ארוכה, כאלו הוא רואה אותי עתה זו הפּעם הראשונה. אני החלותי להזכּירו מתי ואיפה נפגשתּי אתּו, והוא ישב כאִלם לא יפתּח פּיו. כּחצי שעה ארכה שתּיקתו. אחרי כן, בּראותו כי בּני-הבּית מתלחשים יחד, יָרֵא פּן יקימו שאון, ויאחז בּידי ויבקש ממני לצאת אתּו החוצה. בּלכתּי עמו אמר אלי: “הלא שמעתּ, בּוודאי, כי מצאתי בּתּלמוד מאמר, הנותן תּוקף לדברי אלה המאשימים את היהודים, שהם משתּמשים בּדמי-נוצרים לחג פּסחם, וכבר כתבתּי אדות זה להפּרופיסור חוואָלסון. “כשמעי מפּיו דברים כאלה אחזתּי בערפּו ואמשכנו אלי אל בּית-מלוני, שנמצא שם ש”ס שלֵם, כדי שיַראה לי את המסכת, שבּה נמצאת מימרה זו. פּעמים אחדות חפץ להשתּמט מידי, אבל אני לא הרפּיתי ממנו עד אשר הביאותיו אל מעוני, ושם דפדף ודפדף בּגמרא עד שמצא את המציאה הידועה בּכתובות דף ק”א “מעשה בּאחד ששחטוהו בּערבּ הפּסח”.

“עיני – מספּר דיינאַרד – מלאו דם מרב חמה וחפצתּי לסחוב אותו אל בּית-הפּוליציה למען יַראה שם לעיני מביני-דבר יהודים את המציאה המופלאת שלו. אבל בּין כּך נודע הדבר בּעיר, וכרגע נתמלא הבּית אנשים ונשים, וכולם התנפּלו עליו בּקולות וצעקות ובתּביעות כּי ישיב להם את הכּסף אשר לקח מהם בּעד ספריו ובעד הבּרכות, אשר העניק לנשיהם ולבנותיהם. נמצאו כאלה שחפצו להראות להרשנזון את נחת זרועם, אבל אני עצרתּי בּעדם מהפיק את זממם באמרי, כי די לנו בּמה שנגלתה תּרמיתו בּקהל”.

ד.

אחרי מאורע זה נעלם הרשנזון פּתאום מאורגיוב, וזמן רב לא נודעו עקבותיו. אחדים חשבו, כי עזב את אורגיוב מרב בּושה וכי הוא התחרט בּוודאי ושב להיות יהודי חָרֵד. בּמאוחר, כעבור שנים אחדות, נודע בּקהל, כּי נשאר הרשנזון אותו מיסיונר שהיה ואז נמצא מי שהוכיח את דיינאַרד בּדברים על אשר לא גִלה תּיכּף בּשנת 1879 את מעשיו בעתונים העברים. על זה ענה דיינאַרד בּ“המגיד” כדברים האלה: “החשיתי, יען האמנתּי כּי אחרי המאורע האורגיובי, חזר הרשנזון בּתּשובה, כמו שעשה גרשוני לפנים² שמחל לו העם העברי על קלות דעתּו ושב לחשבהו כאחד מבּניו, ולפּיכך לא חפצתּי לגרום לו צער”.

כאמור נשאר הרשנזון בּמרדו ולא פסק מהמשיך בּשקדנות מרובּה את התּעמולה המיסיונרית שלו, בּהוסיפו להתחפּש בּמסוה יהודי נאמן, ירא וחַרֵד. בּיכלתּו להתחפּש הגיע למעלת אמן נפלא. הדברים הגיעו לידי כּך, עד כי בשנת 1881 עלתה בּידו להתקבּל בּאחת העיירות שבּפלך פּודוליה בּתור רב וזקן הדיינים.

בּשנת 1882 בּא הרשנזון לאודיסה, ושם חזר על פּתחי עשירי היהודים עם ספרו “דרך הקדש” ועם כּתב-יד של ספר שני בּשם “שבע חכמות”, שאסף עליו הסכּמות מרבּנים ומשכּילים. הוא נכנס אז גם אל המלומד דוד כהנא ויבקש ממנו לקנות ממנו את ספרו החדש. אך סקר דוד כהנא סקירה מרפרפת על שני הדפים הראשונים, הכּיר תּיכּף עם מי יש לו עסק והראה לו את אחורי הדלת. הדבר נודע בּעיר, הרבּנים והמשכּילים מהרו להוציא מידי הרשנזון את הסכּמותיהם. כּעבור שני ימים עזב הרשנזון את אודיסה.

ולב הרשנזון /א נפל עליו, ובּשנת 1883 הדפיס בּלבוב את ספרו “שבע חכמות” שנתן בּראשו הסכּמות מזֻיפות, שנכתּבו על ידיו עצמו, מאת מלומדים יהודים אנשי-שם כּמו: מתּתיהו שטראַשון, שלמה בּובּר, שמואל יוסף פין, קלמן שולמאַן ואחרים כיוצא בּהם. עם ספרו זה נסע אז לליפּסיאה, ושם התחיל קורא לעצמו שוב, כלפנים בּבּרלין, בּשמו ליכטנשטיין.

סופר עברי בּוואַרשה, דוב אריה פרידמאַן, פּרסם בּמאוחר על אודות הרשנזון את הפּרטים האלה:

“בּתחלת שנת 1884 ישבתּי, לרגל ענין ידוע, שבעה שבועות בּעיר ליפּסיאה. בּמשך העת הזאת הלכתּי לבקר את ה”אינסטיטוט יודאַאיקום“, שיסד הפרופסור דליטש בּשביל הכּהנים הנוצרים הצעירים, הרוצים ללמוד לדעת את חכמת ישראל. שם נזדמנתּי עם איד אחד, אשר על פּי דבּורו ומראהו הכּרתּי בּו תּיכּף, כי הוא יהודי רוסי. בּב­ׁאי אתּו בּדברים, הראה לי קונטרס קטן פּרי עטו. שם הקונטרס היה “תּולדות יהושע” ועל השער כּתוב: מאת “אבן צוהר”, בּיהודית: ליכטנשטיין (צה"ר הוא, אגב, ראשי התּיבות של “צבי הרשנזון”). כּאשר שאלתּי את מנהל האינסטיטוט, פאַבֶּר, למעשה האיש הזה, ענני, כי הוא יהודי שהמיר את דתו עוד לפני חמש ועשרים שנה, ויען כי יש לו ידיעות גדולות ומרובּות בּתּלמוד ובתּיאולוגיה הישראלית, לקחה אותו המיסיון הפּרוטסטנטית אליה בּתור אַגיטאַטור להפצת הדת הנוצרית בּין היהודים”.

ה.

בּשנת 1885 נתגלגל ספרו החדש של הרשנזון עם הסכּמות גדולי המלומדים היהודים לאודיסה, ושם נזדמן בּמקרה לדיינאַרד, שהכּיר תּיכּף, כי הוא מעשה ידיו של אותו הרשנזון, אשר לפני שנים אחדות גלה אותו בּאורגיוב בּתור מסיונר מסוכּן. בּהִוָּכחו כי אין הרשנזון חושב כלל לחזור בּתּשובה ולא עוד, אלא שהוא עוסק עד היום בּתּעמולה המיסיונרית ב+מֶרץ מרובּה, מצא לנחוץ לקרוע לעיני העולם כלו את המסכה מעל הבּריה השפלה הזאת ולגלות אותו בּפּרצופו האמתּי. רק אז פּרסם דיינאַרד על אודותיו אותו המכתּב, שהבאתי קטעים ממנו בּפרק הקודם.

בּעת ההיא ישב הרשנזון בּמנוחה שלֵמה בּקיוב, שבּא לשם לרגל פּעולתו המיסיונרית, בּהתחפּשו לעיני הבּריות כיהודי-ירא שמים. בּקיוב בּקר תּכופות בּבתּי הסופרים העברים המקומיים הידועים אלעזר שולמאַן ויצחק יעקב וייסבּרג, וגם בּביתו של הפרופסור מאַנדלשטאַם. לכולם ספּר, כי ישב לפנים בּעיר וויניצה, פּלך פּודוליה, ששם היו לו עסקים גדולים ויעש עושר; אחרי כן התרושש ויצא נקי מנכסיו, ואז התחיל כּותב ספרים בּספרות הרבּנית-התּלמודית, ובּהם הוא מוצא עתּה חית-ידו. לקיוב בּא בּעצת אשתּו, שיש לה פּה קרובים ובני-משפּחה, לבקש ארוכה לעיניו החולות. את הפּרטים האלה היה מספּר בּהעמידו פּנים תּמימות כּל-כּך, עד כי לא נמצא איש, שיטיל ספק בּאמתּת דבריו.

כשבּא לקיוב גליון “המגיד”, שנתפּרסם בּמכתּבו של דיינאַרד, הטּיל בּין מכּירי הרשנזון רעש גדול. איש מהם לא חפץ להאמין, כּי יש אפילו רק קורטוב אחד של אמת בּמה שמספּר דיינאַרד על הרשנזון. הכּל חשבו, כי נפלה איזו טעות בּדבר. יצחק יעקב ווייסבּרג כתב אז בּ“המגיד”: “קשה היה לנו לצייר בּנפשנו, כי איש שכּמותו יהיה מוכשר לעשות נבלה כזו. חשבנו אותו כולנו לתּלמיד חכם, שפּיו ולבּו שוים, יען כי מן היום שהכּרנו אותו, לא מצאנו בּו שום דופי”.

בּיום אחד, כשבּא הרשנזון כמנהגו לבקר את ווייסבּרג, הראה לו את גליון “המגיד”. “פּני הרשנזון – כּך ספּר ווייסבּרג בּמאוחר – הלבּינו כרגע כסיד ויספּוק בּכפּיו ויתמרמר בּבּכי כילד קטן וישבע בּכל מיני שבועות, כי הוא חף מפּשע, צדיק תּמים. בּדברים נלבבים התחיל להוכיח אותי לדעת, כי בּכל אשר כּתב דיינאַרד על אודותיו אין אף מלה נכונה אחת. הוא עשה עלי רושם כבּיר כּל-כּך, עד שכבר נטה לבּי להאמין לו. לבּי נקרע בּי לגזרים בּראותי את יאושו המר ויחד נכמרו נחומי אליו. “לב מי לא היה נהפּך עליו למראה ישיש צדיק העומד וסופק בּכפּיו בּדמעות שליש וצועק בּקול: אויה לי! מה אמלל אני! אנא אוליך את חרפּתי?” אבל וייסבּרג השיא אז עצה להרשנזון, כי יפרסם בּ”המגיד" הכחשה נגד בּלבּוליו של דיינאַרד, כדי להסיר מעליו לזות-שפתים. ואמנם מהר הרשנזון וישלח ל“המגיד” מגלת-ספר שלֵמה נגד דיינאַרד, שבּה נסה להוכיח כי לא היו דברים מעולם, כי לא היה מימיו רבּי של חסידים, כי לא העניק בּרכותיו לנשים ולא פּקד עקרות, וכי מעולם לא הציל אותו דיינאַרד מאנשים שחפצו להכּותו. על זה העיר אז עורך “המגיד” כי הרשנזון עוד לא נִקה את עצמו מן החשד שמתחו עליו, יען כי עבר בּשתּיקה על העיקר. הוא לא הכחיש כּלל, כי בּמשך שנים אחדות היה מיסיונר בּבּרלין ונקרא אז בּשם ליכטנשטיין; הוא עשה את עצמו כלא יודע מה שהאשימו אותו, כי פּרסם ספר בּשם “חזון אמונה”, שבּו הוא ממטיר אשר וגפרית על היהודים ותּורתם; הוא לא הזכּיר אפילו בּמלה אחת את האשמה הגדולה, שמטיל עליו דיינאַרד, כי אמר לו, שנמצא בּתּלמוד מאמר, המאַשר כי יש צורך ליהודים בּדמֵי-נוצרים לחג פּסחם, הרשנזון, אשר חשב, כי בּהכחשתו כבר נִקָּה את עצמו ויטהר כקטן שנולד, נרעש מאד מהערתו של בּעל “המגיד”. הוא הרגיש, כי לא יוכל עוד להשאר בּרוסיה והחליט קודם כּל לעזוב את קיוב. אבל לפני צאתו מקיוב עלתה בּידו לפעול על ווייסבּרג, כי ילמוד עליו זכות בּ“המגיד”. וויסבּרג נתרצה לו ובמכתּב אל “המגיד” הבּיע את הרעיון, כי אפשר הדבר שישנו עוד אדם אחד, ששמו ליכטנשטיין ושהוא מיסיונר ומומר בּאמת, הקורא לעצמו הרשנזון כדי להונות את הבּריות ולהטעותם לחשוב, כי הוא הוא המלומד והתּורני הגדול הרשנזון. –

אבל עברה עת קצרה ואותו וייסבּרג עצמו הוכרח להבּיע בּפומבּי את צערו הגדול על כי נתעה מאת הרשנזון ובּקש להמליץ עליו. גרמה לכך הידיעה שהתפּשטה אחרי עבור שני שבועות ע“י השבועון “עסטרייכישע וואָכענשריפט”, כי אל עורך העתּון הגר בּווינה בּא מלומד עברי עני מרוסיה, מר יחיאל הירש הרשנזון, למכור לו את ספרו “שבע חכמות” על התּלמוד והמדרש, שנדפּס בּלבוב בּשנת 1883. המחבּר הזה הביא אתּו מכתּבי-המלצה והסכּמות מאת הפרופסור הלייפּציגי דֶליטש ומאת המיסיונר הידוע פאַבּר. “לפלא גדול היה לי – כן מעיר עורך ה”עסטרייכישע וואָכענשריפט” על הידיעה הזאת – לראות יהודי, שהוא תּלמודי גדול, מחזיר על הפּתחים למכּור את ספרו על פּי מכתּבי-המלצה של מיסיונרים מפורסמים, שמשתּדלים כּל-כּך לעשות בּין היהודים נפשות לדת נצרת: אבל לאחר שקראתי הפּעם מה שכתב דיינאַרד על האיש הזה בּ“המגיד”, נפתּרה לי חידתי. אין לי שום ספק, כּי המיסיונר הרשנזון סובב עתּה בּערי גאַליציה ומגמתו להביא צעירים עברים לידי שמד".

לא ארכו הימים ובּ“המגיד”, וגם בּעתּונים עברים אחרים, התחילו מודפסים הרבּה ידיעות ומכתּבים ממקומות שונים על דבר מהותו של ליכטנשטיין-הרשנזון ועל הליכותיו וארחות-חייו. רושם מיוחד עשה המכתּב הקטן ה זה, שערך עורך השבועון העברי "הקול “, ראַדקינזאָן, אל המו”ל את “העברי”:

“ידידי! על שאלתך, מי הוא הרשנזון או ליכטנשטיין, יהודי או מומר? אענך, כי זאת אין אני יודע. אבל ידוע לי בּרור, כי מחבּר הספר “שבע חכמות” הוא יהודי שנשתּמד. דבר זה שמעתּי מפּי הפרופסור דליטש ופאַבּר. בּירח ספּטמבּר שנת 1884 ראיתי בּעיני מכתּב, שכּתב להם מקיוב ושבּו הוא קורא אותם בּשם “ידידי במשיחי”. על דבר זה אוכל להעיד בּחתימת ידי”.

בּאחרונה חזר ופּרסם אותו אפרים דיינאַרד בּקהל חבילה שלֵמה של ראיות והוכחות, שעל פּיהן יוצא בּרור, כי משך שלשים שנה רצופות עבד הרשנזון בּשכר אצל המיסיון האנגליקני והפּרוטסטאַנטני בּתור מנהל תּעמולה בּין היהודים לאמונת-הנוצרים, וכי למטרה זו כתב את כּל ספריו, שחזר עמהם בּעצמו בֻּכל העולם בּהתחפּשו פּעם לאדמו"ר ופּעם לרב בּעיר קטנה ויש אשר גם לדרשן, הכל כמו שמצא לנחוץ בּאותה שעה ובאותו מעמד.

הידיעה האחרונה על דבר הרשנזון נתפּרסמה בּעתּונים העברים בּשנת 1887. אז סֻפּר על אודותיו, כי הוא יחד עם גיסו המומר יוסף ראַבּינוביץ מקישינוב, פּרשו את רשתם בּין בּני- הנעורים היהודים בּעיירות אשר בּפלכי בֶסַרַבּיה ופּודוליה, וכי כבר עלתה בּידם להביא הרבּה מצעירי-ישראל לידי שמד. כדי לפעול על הצעירים, מפיצים שני המומרים האלה שמועה בּרבּים, כי חברה גדולה מִלאה את ידם להעביר את יהודי רוסיה לארץ-ישראל וכי שם כבר ימצאו הכּל נכון לפניהם.

מאז נעלם הרשנזון-ליכטנשטיין מן החיים ולא נשמע עוד על אודותיו דבר.

ו.

בּאמצע שנות התּשעים חזר וצף שמו של הרשנזון-ליכטנשטיין בּקהל, והפּעם בּתור מיסיונר גלוי ומפורסם לרבּים. כנראה כבר קצה נפשו להעמיד פּנים מזֻיָפות, או שהרגיש את עצמו לא יפה בּפּנים אלו, וזה שהניע את לבבו להתגלות בּפּרצופו האמתּי, בּפּרצוף של איש שהתּעמולה המיסיונרית היא אומנתו, ואינו מתבּייש בּה. הוא העתּיק את מושבו ללונדון, ושם עסק בּאומנתו בּראש גלי. בּגלל פעולותיו הכבּירות קראו לו המיסיונרים בּשם הכּבוד “רבּי”. אף הוא עצמו אהב תּמיד להתגאות בּכנויות “רב” ועל מכתּביו היה חותם “הקטן”, ויש אשר גם בּתּוספת המלים “לפנים רב בּאורגיוב”. פּעם אחת אירע, כי הביאו אחד ממכתּביו עם חתימה זו להרב הכּולל הלונדוני הרמאַן אדלֶר, אשר התרגז מאד על הנבלה הזאת וישלח להגיד לו בּפקודת שלטון הקהלה, כי לא יהין עוד לחלל בּאופן מחפּיר כזה את כבוד ה רבּנות הישראֵלית. אם פּעלו הדברים על הרשנזון – לא נודע.

ספּרו, כי בּשבתּו בּלונדון אירע מאורע בּחייו, שגרם לו צער הרבּה. לאחר שגלו דיינאַרד ואחרים בּ“המגיד” את פּרצופו האמתּי והוא בּרח מרוסיה, השאיר שם את אשתּו. בּעת הראשונה היה מחליף אתּה אגרות ויש ששלח לה גם מעט כּסף. אבל כעבור עת קצרה נסתּם ממנו חזון וזמן רב לא שמעה על אודותיו דבר, עד אשר נודעה לה בּאחרונה, כי הוא יושב בּלונדון, ותּסע אליו. בּלונדון נודע לה, כי כבר נשא לו אשה שלישית, נוצרית, והכריחה אותו לתת לה גט פּטורין ולפצות אותה בּסכום-כּסף ידוע. אז יעצו לו מקורביו לעזוב את לונדון לבל יהיה לבוז.

את שנותיו האחרונות בִּלה הרשנזון בּליפּסיאה, בּמקום שהספּיק לפרסם מחבּרות אחדות ספוגי-רעל נגד היהודים והיהדות. שם גם מת בּהיותו למעלה משמונים שנה.

---

יוליאן קליאטשקא

מאת

שמואל ליב ציטרון

א.

במחצית השניה של המאה השמונה-עשרה חדרו קוי-ההשכּלה הראשונים אל ליטא החשכה והקפואה במסורות-קדומים שלה. בּין יהודי-ליטא החלו להֵרָאות פה ושם אנשים בּודדים, וגם קבוצות שלמות של צעירים, אשר שאפו לרכוש להם באופנים שונים, בּגלוי או בסתר – דבר זה היה תלוי בתנאי-חייהם – השכּלה אירופית, כמו שפות וידיעות אחרות, כדי להיות לחברים מועילים בּחברת בּני-האדם. האנשים הללו צמאי-ההשכלה, או, כמו שנקראו בּעת ההיא: “משכּילים”, עמדו כלם בשתי רגליהם בתּחום היהדות הטראַדיציונית; הם לבשו בּגדים ארוכים, התפללו שלש פעמים ביום תפלה בצבּור ונזהרו במצוה קלה כבחמורה, ועם זה ידעו על בּורין שתים, שלש שפות חיות ותהי להם ידיעה הגונה במושכּלות המודרניים וגם במחקר ובפלוסופיה.

מרכּז ההשכלה בליטא היתה אז העיר וילנה. בּעת ההיא נמצאו בּין יהודי-וילנה משפחות אחדות מן היותר חשובות שבעיר, אשר חנכו את ילדיהם חנוך עברי – חילוני כּאחד, בּהשתמשם לכך לפעמים במורים מבני עם-הארץ. בין בּני המשפחות הללו היו גם כאלה, שדאגו להפיץ השכּלה בקרב היהודים בכלל והצטיינו בזה בּיחוד. מפורסמות בּיותר היו אז המשפחות רוזנטאַל, נאַטאַנסון וקליאַטשקאָ, שמסביב להן התרכזו כל אלה, שלא הסתפקו בלמודי בתי-המדרשות והאולפנא ונפשם חשקה גם במדעי-חול.

בתחלת המאה התשע-עשרה נתפּרסם ביחוד בליטא שמו של ר' הֶרשיל קליאַטשקא, שהיה יליד-פּולין. ר' הרשיל זה היה מגדולי-היחש, למדן מופלג, מדקדק ובעל-תנ"ך. הוא התפרנס מן המסחר ויהיו לו עסקים רבים וגדולים גם מחוץ-לארץ. לרגל מסחרו היה נוסע פעמים אחדות בשנה לגרמניה, ומבלה עת ידועה בּקניגסבּרג ובּבּרלין. שם התודע בהזדמנויות שונות אל אחדים מגדולי-ישראל, וביניהם גם להמלומד המפורסם ר' יום-טוב ליפּמאן צונץ, ואל אחד מראשוני הלוחמים על זכּוי היהודים בפרוסיה, ידידו ותלמידו הנודע של הפלוסוף הגדול בן-מנחם – ר' דוד פרידלנדר. ההיכרות עם האנשים רמי-המעלה האלה עשתה על ר' הרשיל רושם חזק מאד, ובכל פעם היה שב מנסיעותיו לחוץ-לארץ נפעם מתשוקה נמרצה להכניס אור גם אל המבואות האפֵלים של היהודים בליטא.

אף כי לא נטה ר' הרשיל אפילו כמלוא שערה מאָרחות חיי-החרֵדים, היה בּיתו בּכל זה קן של השכּלה וחכמה. בית-העקד הגדול של ר' הרשיל שנמצאו בּו ספרים בּכל הלשונות האירופּיות, נודע לשם למרחוק. אליו היו מזדמנים לפרקים גדולי הסופרים העברים של אותו זמן כמו: מרדכי אהרן גינצבּורג, אדם הכהן לבּנסון, שמואל יוסף פין ואחרים, ושם היו נדברים יחד על ספרות ואמנות ופלוסופיה, וגם על שאלות מדיניות וצבּוריות. לעתים היו מבקרים את טרקלינו של ר' הרשיל קליאַטשקאָ גם סופרים ומלומדים פולנים, מתושבי-המקום ועוברי-ארח. זה היה בעת, אשר הפולנים בחבל הצפוני-מערבי עשו במחשך את ההכנות הראשונות לפרוק מעליהם את עול-רוסיה הקשה. אז הבליטו שאיפה מיוחדה להטות את היהודים על צדם, ובית כביתו של רק הרשיל קליאַטשקא, שבו היתה להם ההזדמנות להפגש עם מעולי האינטליגנטים היהודים, נחשב בעיניהם לאוצר יקר.

מפורסמת היתה גם אשתו של ר' הרשיל קליאַטשקאָ, טויבּה לאה, שנולדה אף היא בפולין ובנעוריה בית-אביה נתחנכה חנוך-חילוני למחצה. היא היתה עסקנית ואשת-חיל ותעזור לאישה לנהל את מסחריו הגדולים ותהי לו יועצת גם בּעבודתו הצבּורית. בּוילנה יצא לה שם כאשה פקחית, טובת-לב ובעלת-צדקה מצֻינת. כאישה הקפּידה גם היא לנהל את ביתה ברוח החרדים, אבל עם זה התעניינה תמיד בּספרות הפּולנית, שהיתה בּקיאה בּה, ובעתּות הפּנאי שלה היו רואים אותה יושבת וקוראה בּספר פולני. בחוגי הפולנים המקומיים ידעו אותה יפה והתיחסו אליה יחס של כּבוד והערצה.

– – – –

בּ.

ולר' הרשיל קליאַטשקאָ זה נולד בּיום הששי לנובמבר שנת 1825 בּן, שנקרא שמו בּישראל: יהודה. הוא יֻלַּד לר' הרשיל בשנה העשירית לאחר חתונתו, ולכן שמח עליו שמחה מיוחדת. לפני שנים אחדות ספּר לכותב הטורם האלה אחד הזקנים הוילנאים, כּשם אַייזיק מאיר דיק, כי מיום שהיתה וילנה לעיר, לא ראתה מימיה חג ברית-מילה, שהוחג בּרב פּאר והדר מזה, שערך ר' הרשיל בהוָלֵד לו יודהלי בּנו בּכורו. שמונת ימים רצופים נמשך החג; נעשו משתאות על משתאות “לגבירים” לבד, לבּעלי-בּתים לבד ולעניים לבד. סנדק היה המגיד דמתא רק פייוול, ויתר הכּבּודים נתחלקו רק בּין רבּנים, אשר שטפו ממש, את הבּית בּדברי-תּורה. לעמתם ישבו מסביב לשלחן מיוחד משכּילי-וילנה, שהתפלפלו בּעניניהם הם: בתּנ"ך ובדקדוק לשון עבר, והסעודות היו כסעודות שלמה בשעתּו!

אחרי הֻלדת יודה’לי הסתלקה טוֹיבּה לאה מכל עניני-הבּית והמסחר ותּתמכּר כֻּלה רק לחנוכו. מן היום הראשון ואילך לא גרעה עיניה ממנו; תמיד נמצאה אצלו. היא לא פּסקה מהורות למינקת הפולנית כיצד להתנהג עם העולל, ופעמים אחדות בלילה היתה יורדת מעל מטתה ונגשת אל ערישתו לראות אם יָשֵׁן הוא שנת-מנוחה, וכאלה הסתּפּקה אם נמצא הילד בידים אמונות, לא זזה ידה מתוך ידו והשתדלה להיות בכל עת בקרבתו.

כמלאת ליודה’לי ארבע שנים היה לפלא בּדבּורו הפּולני המהיר. לר' הרשיל לא היה הדבר לרצון מרובּה, אבל אמו שבעה ממנו נחת. בּחפצה לפַצות את אישה, הפתּיעה אותו יום אחד בּתתה ליודה’לי לקרוא מעל סדור-תפלה, והוא התחיל תיכף לקרוא קריאה כל-כך שוטפת, עד כי נרעש ר' הרשיל מאד. נתבּרר, כי אך זה לפני יומַיִים שננה האם לבנה את האלפא-בּיתא, ובּמשך שני הימים האלה עשה חיל רב כּזה! אז חפץ ר' הרשיל למסור את יודה’לי למלמד דרדקי, אבל טויבּה לאה עצרה בּדבר בּאמרה, כי עוד לא הגיעה העת, וכי קודם שיביאו את הילד בּעֹל, צריך שיתפתח קצת בּגופו. יודה’לי נשאר יושב בּבּית, ואמו השתמשה בּזה ותלמדהו לקרוא פּולנית, ומעת לעת היתה מספרת לו מעשיות ואגדות שונות, שמצאה אותן מתאימות להשגותיו הילדותיות, והוא היה מקשיב את הדברים בּתשומת-לב מרובּה, ושאלותיו אשר שאל בּאמצע והערותיו אשר העיר, הפליאו את השומעים. אבל ר' הרשיל כמו התקנא בּאשתו והזדרז והתחיל אף הוא מצדו משנן לבּנו יחידו ראשית למודי-קֹדש, עד כי בהכּנסו בּשנתו הששית ל“חדר”, כבר היה קצת למדן. את דברי ימי ישראל, עד כמה שהם מסופרים בּחומש, ידע על-פה לכל פּרטיהם. לא ארכו הימים ויודה’לי העביר בּלמודיו את כל חבריו, ור' הרשיל נתן אותו על יד מלמד יותר נעלה. במלאת ליודה’לי שמונה שנים כבר היה בּקי בכל התּנ“ך, ויהי שגור לו על פיו. מלבד זאת היתה לו ידיעה הגונה גם בּרש”י, ידע פּרק בדקדוק ולפרקים נסה לכתּוב עברית, ולתמהון הכּל כתב לא דברי-פרוזה, כי אם שירים. פּעם אחת – זה היה, במקרה, באחד מימי-החנֻכּה – מצא ר' הרשיל את יודה’לי כשהוא יושב וכותב שיר בשם "אל המכבּים ". כקרוא ר' הרשיל את השיר, לא האמין למראה-עיניו, ומבּלי דבֵּר דבר מהר וילך אל גדל המשוררים העברים בימים ההם בֶּריל מיחאַלישקער (אדם הכהן לבּנסון). גם לבּנסון התפעל מאד למקרא השיר והביע את בטחונו, כי יודה’לי זה הקטן יהיה ברבות הימים למשורר גדול. אז הוציא ר' הרשיל את יודה’לי מן החדר ויחנכהו בּביתו. הוא לקח לו למורה את המשורר המפורסם בּאותו זמן, מרדכי טריוואש, שמת בּעלומיו. טריוואש זה, שהיה בּעצמו אדם בּעל-כּשרונות, הכיר תּיכּף, כי דבר לו הפעם עם תּלמיד, שישנם בּו הרבּה ניצוצות של גאוניות, ויתמכר לחנוכו בלב ונפש. בּראותו כי תופש מחו של יודה’לי על נקלה את הרעיונות היותר חריפים, התיחס אליו כאל תלמיד-עלם ויבאר ויסבּיר לו את הכּל, כמו שמסבּירים לאיש גדול בשנים. הוא שב ושנן לו את כתבי-הקדש מתחלתם ועד סופם על פי באורי המבארים המודרנים, למד אותו לדעת את השירה העברית של ימי-הבּינים, וַיָאֶר לפניו את תולדות עם ישראל לתקופותיה השונות, ועל פי חפץ ר' הרשיל הורה לו גם תּלמוד. בכל הלמודים האלה הראה יודה’לי חריפות גאונית, ובכלם הרבה להתעמק עד כי חתר ובּא בּעצמו למקורות ראשונים, שהתנפל עליהם בּכל אש הנוער. בוילנה היו אומרים, כי יודה’לי הקטן יודע על פּה את כל הספרים הנמצאים בּבית-העקד אשר לאביו. מיום ליום נתעשר אוצר ידיעותיו בּלמודים העברים יותר ויותר, עד כי יכל לא רק להשתתף בּשיחות הגדולים בּכל ענין עיוני שנדבּרו בּו, כי אם גם לחוות בּכֹּל את דעתו המיוחדת לו, שהצטיינה כמעט תמיד בּבּהירות-המחשבה ובּעֹז-ההגיון.

ובּאותה עת עשתה טויבּה-לאה את שלה ותטפל טפול מעולה בחנוכו החילוני של יודה’לי. היא נתנה אותו על ידי טובי המורים הנוצרים המקומיים, אשר למדוהו לשונות גרמנית, פּולנית וצרפתית ומדעים כלליים שונים. גם בּלמודים האלה נראו לעין כשרונותיו המצוינים של יודה’לי. במשך עת קצרה בערך ידע לעומקן את שלש הלשונות הנזכרות בּדבּור ובּכתב. בּחבּה יתרה התיחס אל הספרות הפולנית. עד מהרה ידע על פה את שירי מבחר המשוררים הפולנים, וכעבור איזה זמן התחיל בּעצמו כותב שירים פּולניים, אשר נמסרו מיד ליד, ויעוררו אצל רבים תמהון והתפעלות עצומה. הכל ראו עין בּעין, כי הוא נער נפלא במינו, חד בּדרא ממש, אשר היה יהיה בּרבות הימים עטרת תפארת לעם העברי. בעת ההיא עוד לא מלאו ליודה’לי שלוש-עשרה שנה…

– – – –

ג.

היום שנעשה בו יודה’לי “בּר-מצוה”, היה יום-חג לכל תּושבי-וילנה. בּמשך שנים הרבּה היה החג הזה לשיחת-הבּריות, ובּעם התפשטו על אודותיו הגדות שונות. משתה-החגיגה – כך מספרים – היה לכל תכונתו כיד המלך…

יום הֵעָשות יודה’לי “בר-מצוה” היה במקרה יום השבּת, וזה אָצל עליו חגיגיות מיוחדת. בּבית-הכנסת הגדול, שר' הרשיל היה אחד מגבּאיו, התפּלל לכבוד היום החזן דמתא עם מקהלת-משורריו. בשעת קריאת-התורה בּרכו גדולי-העיר את חתן-החג ונדבו על שמו סכומים גדולים למעשי-צדקה שונים. יודה’לי נקרא לעלות ל“מפטיר”, ובּקראו את ההפטרה הפליא את כל הקהל בּנעם אמריו. ככלות התפלה הזמין ר' הרשיל אליו אל בּיתו את טובי אנשי העיר ובראשם הרבּנים ומורי-ההוראה. לפני הסעודה דרש יודה’לי דרשה שחבר בּעצמו ושהיתה מיוסדת על מאמרי חז“ל מענין היום. דרשתו, שמתחלתה ועד סופה היתה פּלפּול חריף, התמיהה מאד את הלומדים, שנמצאו בּאותו מעמד. אחדים מהם בּקשו לסתּור את דבריו ולהביאו בּמצר, אבל הוא הרס את טענותיהם אחת, אחת וגבר את כולם. אחרי-כן נשא יודה’לי נאום בּעברית צחה ונמלצה על ערך יום ה”בּר-מצוה" בּחיי היהודי, וישמיע רעיונות מקוריים נעלים, אשר לא חכּה איש לשמעם מפי נער בן שלש-עשרה שנים.

בּמוצאי השבּת ערכה טויבּה לאה נשף חגיגי מיוחד לבּאי-בּיתה המשכּילים והנאורים היהודים והנוצרים אשר בּעיר. בערב זה קרא יודה’לי לפני הנאספים שיר בּלשון הפולנית על-דבר ילדותו שחלפה. השיר, שהיה כתוב בּסגנון יפה מאד ושנמצא בּו הרבּה מן הנעַם הלירי, עשה על השומעים רושם כּבּיר מאד, ושני הסופרים, שנמצאו בּין הקרואים, אמרו, כי אם יתפּתּח הנער התפּתּחות מסודרת, אז עלול להיות לאחד מגדולי משוררי פּולין.

מאותה עת התחיל פּרוד-דעות חשאי בּין הורי יודה’לי על-דבר חנוכו לימים הבּאים. האם חשבה, כי כּבר הגיעה העת להסיח קצת את הדעת מחנוכו העברי של יודה’לי ולטפל יותר בּהשכּלתו החילונית. יותר נוח היה לה, כי את העת שמבלה הנער בּלמודים העברים, יקדיש להספרות הפּולנית ולההיסטוריה הפּולנית. אבל ר' הרשיל התנגד לזה ולא הניח בּשום אופן כי יוותּר יודה’לי על הלמוד העברי אפילו וויתור קל. למחרת חג ה“בּר-מצוה” לקח לו למורה את שמואל יוסף פין, שנתפּרסם בּהמשך הזמן בּתור סופר ומלומד, אשר בּקש להעשיר את ידיעותיו של יודה’לי במקצוע התּיאולוגיה הישראלית. אבל יודה’לי השבּיע רצון את שניהם, את אביו ואת אמו; בּאותה ההתמדה ששקד על הלמודים העברים, התמכּר גם אל הלמודים הפּולנים, ובּכלם עשה חיל רב עד להפליא ויהי לנס.

כדי להלהיב את תּשוקת הנער ללמודים העברים, הגיש לו אביו בּיום בּקר אחד לתּמהון לבבו את השיר, אשר חבּר ליום ה“בּר-מצוה” שלו, מודפס בּמחבּרת מיוחדת¹). יודה’לי, אשר שעשע זה כבר את עצמו בּדמיונו הילדותי, כי הוא עתיד להיות סופר גדול, שמח מאד על המחבּרת, ומתּוך התרגשות נפשו נפל על צוארי אביו ויקרא: “לא רק ספרים כאלה אחבּר, כי אם ספרים עוד יותר גדולים ונכבּדים!”

אופיים בּיחוד לתּולדות יודה’לי בּעתיד הנם דברי-מחברתו אלה:

"בְּמָסֹרֶת בְּרִית עַמֵּנוּ

וּבְדַת אֱלֹהֵינוּ

הַיּוֹם הַזֶּה הֻבֵאתִי,

וּבְרוּחַ טְהוֹרָה

עֹל מִצְוֹת הַתּוֹרָה

אֶת שִׁכְמִי לִסְבּוֹל הִטֵּתִי".

ולהלן קצת מוסיף יודה’לי ואומר:

"אַךְ גְמוּל אֶחָד הִנֵּהוּ

• לִבִּי יֵדָעֵהוּ -

גְמוּל לְהוֹרִים יְשָׁרִים;

בּוֹ יְשֻׁלָּמוּ דַיֵיהֶם

עַל עָמְלָם בְּעַד בְּנֵיהֶם

לַעֲשׂוֹתָם בָּאָרֶץ מְאֻשָׁרִים.

– – – –

"גְמוּל כָּזֶה בְּעַד עֲמַלְכֶם

הורַי! וּבְעַד פָּעָלְכֶם

לָכֶם לְהָשִׁיב הִנֵּנִי,

וּבְנָצְרִי אֶת תּוֹרַתְכֶם

אֲמַלֵּא אֶת תּקְוַתְכֶם

אִם חֶסֶד אֵל בַּל יִטְשֵׁנִי".

כן החליט אז יודה’לי: להחזיק בּכל תּוקף בּאמונת-ישראל ולמלא את מצוות תורה מורשה.

האם התקנאה בּאב ותּפתּיע גם היא את יודה’לי בּמעשה נעים. בּלי ידיעתו לקחה את אחד משיריו הפּולנים, שנקרא בּשם “קרבני הראשון” (Moja pierwsza ofiara) ותּשלחהו אל עתּון פּולני היוצא בווארשה, ששם נדפס תּיכּף. כּאשר הגישה האם ליודה’לי את גליון העתּון עם שירו המודפס בּו שחור על גבי לבן, לא האמין בתּחלה למראה עיניו. הוא לא יכול לצַיֵיר לעצמו כּי מה שכּתב בּלי שום הכנה קודמת “וכּלאחר יד” יזכה להתפּרסם בּעתּון אירופי, – כּבוד גדול, אשר לא חכּה לו. הוא היה בּעיניו כּרוכב ערבות וחשב את עצמו למאושר מאד.

השיר הזה עשה ליודה’לי הקטן שם גדול בּחוגי הפּולנים אשר בּוילנה. מאז התפּשטו שיריו הפּולנים בּהעתּקים רבים בכל העיר ונקראו בּהתפּעלות עצומה בטרקליני הפּולנים האינטליגנטים והאצילים. הגיעו הדברים לידי-כך עד שנמצאו סופרים פּולנים, אשר מקנאתם בקליאטשקא הצעיר שמו לאַל בּפומבּי את כּשרונו הפּיוטי. בּחריפות מיוחדת יצא נגד הנער הפּייטן סופר אחד, סקימבּורוביץ שמו, בּעתּון הווארשאי “גאַזֶטאַ פּאָראַנאַ”.

המאמר הנזכּר או, כּיותר נכון, כּתב-הפּלסתּר, שבּו התנפּל המבקר החריף כנמר על המשורר בּן השלש עשרה שנים, הטיל בּכל מקום סערת-רוח גדולה, אשר מצאה לה את בּטויה בּמאמר-תּהלה על-דבר קליאַטשקאָ, שנדפס בּיום י"א באוקטובּר שנת 1839 בגליון 76 של השבועון הפּולני “טיגאָדניק פעטערבּורגסקי”. תּחת המאמר היה חתום: לודוויק מפאָקיעוו (עילום שמו של הכּהן יוצֶוויטש).

מעניינים מאד הפרטים האלה, שמוסר הסופר הפּולני הנזכּר על-דבר קליאַטשקאָ:

"היתה שעה, שבה לא נדבּרו בּכל הטרקלינים הוילנאים על שום ענין אחר מלבד על קליאטשקא הקטן. אלה דברו בּהתפּעלות על יצירותיו הפּיוטיות של הנער הזה והרימו את כּשרונו עד לשמים, ואחרים, להפך, לא נתנו להם שום ערך. היו גם כּאלה שהחליטו בּודאות גמורה, כּי השירים לא ילדי-רוחו הם… לאחר ששמעתּי על אודותיו משפּט רבּים בּחיוב ובשלילה, חפצתּי לדעת עם מי הצדק ואלך בעצמי לקליאַטשקאָ. הלכתּי אליו בּלי שום משפּט קדום, ואני מוכרח להודות, כּי מצאתי בּו הרבּה יתר מאשר יכלתּי לחכּות. הנער הזה בּן שלש-עשרה השנים הוא בּאמת מופלא בּמינו, אשר לא היה מָשלו עד כּה!…

"כּשנכנסתּי אל בּית קליאַטשקא, שנמצא בּרחוב האשכּנזי – מוסיף לספר הכהן יוצוויטש – נפגשתּי ראשונה עם אֵם המשורר. כשאמרתּי לה בּשביל מה בּאתי, קבּלה אותי בּמאור-פּנים ותּביאני אל טרקלין מרֻהט יפה ותּשלח תיכּף לקרוא לבּנה, שישב בּעת ההיא בּחדרו ולמד.

בּחכּותי לבאו בּאתי בּין-כך בדברים עם אמו, שמצאתי בּה אשה אינטליגנטית מאד ומחנכת יפה, והוגה דעות, שמעטות כּמותה בימינו.

בּין כּה נכנס קליאַטשקאָ הקטן. הוא נער שפל-קומה, דל-בּשר וחלש, עם תּוי-פנים ענוגים, עד שאפשר לספור את גידיהם הדקים כחוטים, מצחו רחב ונסב למעלה, שערות ראשו הצהובות-לבנבנות מסֻלסלות יפה, עיניו נראות עַיפות מרב יגיעה, אבל מתּוכן מנצנצים זיקי אש-יָה. הוא שמח מאד על בּקורי ובדבי-מחמאות פּיוטיים באמת הבּיע לי תּודה בּגלל הכּבוד הגדול, אשר הנחלתּיו לפי דבריו. הוא מדבּר פּולנית מדויקת וצחה. בּקשתּי ממנו, כי יראה לי את יצירותיו הפּיוטיות, והוא מלא את בּקשתּי בּחשק נמרץ, אבל עם זה הראה לי מצדו עניווּת יתרה. הוא קרא לפני בּאמנות מרובּה, לפי ערך שנותיו, את ההקדמה אל הפואמה שלו “השטף” ( (Powòds ) ושיר יפה “אל האחות”.

אחרי-כן נכנסנו בּשיחה על דבר הספריות הפּולנית והצרפתּית. קליאַטשקאָ הוא אוצר בלום של ידיעות. הוא זוכר על פּה אתכל הקטעים היותר יפים משירי משוררינו. הוא שופט את יצירות-הספרות כזקן ורגיל, ומה שמפליא בּיותר הוא, כי יש לו בכל ענין דעה מיוחדת לעצמו. למצוא אֶרודיציה כזו אצל נער בן שלש-עשרה, – זה דבר בּלתּי-מובן, ובּיחוד בּשים לב אל ידיעותיהם של בּנינו בּדור זה…

את הספרות הפּולנית מרומם קליאַטשקאָ על כל הספריות שבּעולם, ובהקבּילו פּעם אחת את ספרותנו אנו לעמת הספרות הצרפתית. חוה לי את דעתּו, כי המשוררים הצרפתים של עכשו אינם ראוים אפילו למחוט את פתילת הנר, אשר לאורו כתב מחבּר ה" Grażyny " את יצירותיו הפּיוטיות. אין זה אלא רק פּרי ההתפּעלות, ואין אני אומר, כי התפּעלות זו צודקת, אבל היא נעלה ופּיוטית. אם יש האחד, שאינו מאמין, כי קליאַטשקאָ הצעיר הוא בעל-כּשרון בּאמת, ילך ויכּנס עם הנער הנלהב הזה בשיחה, ולוא רק בּת-רגע, יסתּכּל נא בּעיניו הכּחולות, המפיצות ניצוצות של רוח נעלה מאד, ויעריך כראוי לה את ההתלהבות, שהוא מדבּר בּה על השירה החביבה לו, ואָז וודאי שיסתּלק מספּקנותו".

מאמרו זה של הכּהן לודוויק אַדאַם יוצוויטש על-דבר קליאַטשקאָ תֻּרגם בּזמנו בּתור סנסאַציה בּאחדים מן העתּונים האירופּיים; תַּיָּר גרמאַני אחד תּרגם אותו בספרו “מזרח ומערב”, והסופר העברי הגאַליצאי אברהם מנדיל מאָהר העתּיקהו משם אל הקובץ שלו “ירושלים”, שהוציא בּלבוב: כּך נתפּרסם שֵם קליאַטשקאָ, בּהיותו עוד נער בּן שלש-עשרה, בכל העולם. לאושר אמו לא היה קץ, גם האב התגאה בבנו המצֻין, אבל עם זה התחיל מאָז מתיחס אל חנוכו העברי מתּוך טִפּוּל יותר מעולה.

– – – –

ד.

בּעת ההיא התחילה הממשלה הרוסית מתעניינת בּהשכּלת-היהודים. בּפקודת-הקיסר ניקולאי הראשון נִתּן יפוי-הכּח למיניסטר-ההשכּלה אוּבאַרוב ליסד על-יד לשכּות הגנראַל-גובּרנאַטורים אשר בּתּחום-המושב ועדים מיוחדים בּהשתּתּפות בּאי-כֹח מאת היהודים, שידאגו לחנוכם של ילדי-העברים. ועד כזה נוסד אָז גם בּווילנה, ובתור בּא-כח מאת היהודים נכנס אליו ר' הרשיל קליאַטשקאָ. ר' הרשיל התמכּר אל העבודה במֶרץ מרובּה, ובהשתּדלותו נפתּח בּווילנה בּית-ספר עברי למופת, שעבדו בּו בתור מורים הסופרים המפורסמים מרדכי אהרן גינצבּורג ושלמה זלמן זאַלקינד. החרֵדים, מוּסָתים לכך מאת המלמדים, שראו לעצמם בּבית-הספר החדש תּחרות מסוכּנת, יצאו למלחמה כבֵדה על ר' הרשיל ורעיו המחזיקים בּו. בּבית ר' הרשיל היתה התּחנה הראשית, שבּה ערכו “המצבּיאים” מצד המשכּילים את כל תּכניותיהם והתיעצו יחד על התּכסיסים הראוים להכּות בּהם אחור את ההתנפּליותיהם של הירֵאים הקַנָאים.

המלחמה הזאת, אשר התנהלה לפרקים בּמרירות מרובּה, בּלעה את כל עתּותיו של ר' הרשיל, והביאה, ממילא, גם לידי זה, שהסיר את השגחתו מחנוך בּנו. עד כֹּה לא עבר יום, שבּו לא נכנס ר' הרשיל לחדרו של יודה’לי ולא חקר ודרש אותו מה הוא לומד ומה הוא כותב ועל מה הוא חושב. אבל מן היום שהתחילה המלחמה היו עוברים שבועות שלֵמים, שבּהם לא התעניין בּיודה’לי כּלל. בּמצב זה השתּמשה האם לצֹרך מחשבותיה המיוחדות על עתידותיו של יודה’לי. היא החליטה בּנפשה להוציאו מתּוך הסמטה היהודית הצרה אל העולם הגדול, שבּו ימצא להתפּתּחותו הרוחנית בּסיס יותר רצוי. היא חפצה מאד, כי ישתּלם יודה’לי בּהשכּלתו לא בּליטא, כי אם בּפּולין. גם בּיודה’לי עצמו התעוררה תּשוקה נמרצה להמָּצא בּמרכּז הספרות הפּולנית, אשר כל מעיניו בּה. היחיד והמיוחד אשר לא נחה דעתּו מכּל המחשבות האלה, היה ר' הרשיל, אשר טען, כי אין איש בּעולם, אשר יפקיד בּידו מתוך אֵמוּן את חנוכו של יודה’לי, ולפיכך לא יתּן לו לעזוב את בּיתו.

אחרי פּרוץ “המלחמה” נשתּנה המצב קצת. מלבד אשר התנפּליותיהם התּכופות של הירֵאים היו בּולעות את רֻבֵּי עתּותיו של ר' הרשיל, קרה לעתּים קרובות גם זה, כי קבוצות שלמות של מלמדים ונשיהם ואנשי-הרחוב הנלוים אליהם היו מתפּרצים בּעצם היום אל בּיתו בּצעקות וביללות ועושים שם מעשי-אלמות. בּדעתּם, כי יקר יודה’לי להוריו “כבבת עינם”, היו עושי-הפּרעות מכוונים את חציהם אליו ומקללים אותו קללות נמרצות. לא פּעם אחת אירע, כי רדפו אחרי יודה’לי הקטן בּרחוב ויתגרו בּו והוא שב לביתו בּעינים רטובות מבּכי… דבר זה לא יכלה עוד האֵם נשוא וביום אחד לא חדלה מהציק בּדבריה לר' הרשיל כי יסכּים לחפצה ויתּן לה לנסוע עם יודה’לי למשך זמן קצר, עד אשר תּשקוט המלחמה, אל אחד מקרוביה העשירים היושב בעיר פּלאָצק. בּלב נשבּר נתן ר' הרשיל את הסכּמתו לאשתּו. ביום נסיעתם נסגר עם יודה’לי למשך שעות אחדות בּחדרו ויתּן לו הוראות שונות כיצד להתנהג בכל העת אשר יבלה בנֵכר. עם זה צוה עליו להרבּות קרוא ספרים עברים וכתוב עברית, והעיקר להיות יהודי נאמן ותמים עם אלהיו ועם תּורתו. הוראות מיוחדות על-דבר למודיו והנהגתו נתן לו גם מורו שמואל יוסף פין.

בּדרך לפּלאָצק התעכּבה טויבּה לאה לימים אחדים בּווארשה. מטרפּולין של פּולין הקסימה ממש את יודה’לי ולכל מראה עיניו נתמלא התלהבות. בּיום שוטט בּרחובות, ובלילה העלה את רשמיו על גב הניר. אנשים יודעי-דבר, שקראו במאוחר את רשמיו אלה – הם היו כּתובים עברית – התפלאו מאד על הליריות, אשר השתפכה בעֹז מתוך שורות פרוזת-המרגלית שלו. רושם כּבּיר עשתה על קליאַטשקא גם מראה העיר פּלאָצק, וביחוד מורדות ההרים אל הוויכּסל, שהיה אוהב לטיֵל שם ויש אשר גם להשתּטח על שפת הנהר ולהזות ולחלום…

קשה הדבר היום לעמוד עמידה נכונה על מהות בּיתו של הקרוב העשיר, שאליו הביאה טויבּה לאָה את בּנה ותשאירהו שם. עובדה היא רק זאת, כי אם קותה האֵם, כי בּהמצא הנער בּלב פּולין, יגרום זה להשריש בּו את הרוח הפּולני בּמדה יותר מרובּה, לא היתה אלא טועה. אי אפשר לדעת אם גרמו לדבר הוראותיו ודברי מוסרו של אביו, או שפּעלה האינטואיציה בּזה – אבל דוקא בּפּלאָצק התמכר יודה’לי כלו אל הלשון העברית ואל הספרות העברית. הוא יצר שם הרבּה בּפּרוזה ובשירה. בּתוך שאר דברים תרגם שם מגרמאַנית את אחד מספּורי פיליפּסון "הבּורח ", ציור מימי חורבּן בית-שני. בּשים לב אל הסגנון המליצי הנפוח של הסופרים העברים בּעת ההיא, ואפילו של המעולים שבּהם, צריך להתפּלא בּראותנו, כי יודה’לי בּן חמש-העשרה כבר סגל לו אז – זה היה לפני שמונים שנה – את הסגנון המודרני. רושם נמרץ מיוחד עושות בּיפין ובעֻזן השתּפּכויותיו הליריות על הקאַטאַסטרופה הלאומית. כּמעט מכּל שורה עולה ובוקעת ההרגשה העברית-הלאומית, אשר תקפה את המתרגם הצעיר בּרֹב תּוקף. בּין היצירות העבריות אשר יצר בּימי שבתּו בּפּלאָצק נמצא גם ספּור מקורי בשם "הדַיָג ", שבּו שִלם הנובליסטן בּן חמש-העשרה את מסו להרומאַנטיות הבּיבּלאית, שהיתה היסוד והשורש של הספרות העברית בּעת ההיא. בּאותו רוח כתב אז גם אֶלֶגיה בּשם "שולמית על הררי-ירושלים ". הפייטן מבַכּה את חורבּן עיר הקדש וההיכל, את מפּלת גבורי-ישראל, את הריסות ארץ-החמדה ואָבדן העמידה החפשית המדינית היהודית. הפּואמה כּלה מחודרת געגועים נמרצים על החרות הלאומית המדינית שאבדה ואהבה עזה אל ארץ-ישראל ולהקנינים ההיסטוריים שנהרסו. אני רואה לנכון להביא כאן חרוזים אחדים מן הפּואמה הזאת, שמתּוכם משתּקף הלך-נפשו של קליאַטשקאָ בעת ההיא:

"אֶל עָרַיִךְ הַנֶּחֱרָבוֹת,

לִבְנוֹתַיִךְ הַנֶּעֱזָבוֹת

עֵינַיִךְ צִיוֹן שְׂאִי!

פְּרִי מֶרְיֵךְ פְּרִי חַטְּאתֵךְ

הַבִּיטִי פֹּה וּרְאִי.

אֵל יוֹצְרֵךְ שָׁכַחְתְּ

אֵל אֲחֵרִים בָּחַרְתְּ

דַל וְעָנִי עַשִׂית;

מַעֲשֵׂי זְדוֹנֵךְ חֶרְפָּתֵךְ,

אַף לֹא הִתְנַכַּרְתְּ.

וְחֲמַת אֱלֹהִים עָלָתָה

לָכֵן יָדוֹ קָשָׁתָה,

וַיְשַׂגֵּב צָרִים עָלָיִךְ

וַיַּעֲשׂוּ אֶת כֹּל זָמָמוּ

וְאִתֵּךְ צִיוֹן כָּל עָרָיִךְ

לַחֲרָבוֹת לְתֵל עוֹלָם שָׂמוּ!"

והפייטן מתעורר לחומלה על עמו האֻמלל ובּפּאתּוס עז הוא קורא:

"אֶרֶץ! תְּפִלָתָם

לָמָה לֹא שָׁמַעַתְּ?

לָמָּה נַאֲקתָם

אַף דָמָם בָּלַעְתְּ?

שְׁבוּיִם וּשְׁבוּיוֹת,

מֵאֶרֶץ מַשֻׂאוֹת,

בָּאֲזִיקִים נוּבַל בָּבֶלָה;

וּבְאֶרֶץ לֹא לָנוּ

נְיַּחֵל קִצֵּנוּ,

נָתוֹם חַיֵּינוּ.

אַךְ אֱלֹהִים הַלָּנֶצַח

חַרְבּךָ תֹּאכְלֵנוּ?

הַלְּעוֹלָמִים שָׁכַחְתָּ

אֶת יַעֲקֹב עַבְדֶךָ?

הַמְעַט הֵן שַׁפַכְתָּ

דַם בָּנָיו בָּנֶיךָ?"

אבל אין המשורר רוצה עדיין להתיאש והוא מנחם את עצמו בתקות גאולת-ישראל. הוא אומר:

הִנֶּה אִם אָנוּ,

בְּאֶרֶץ לֹא לָנוּ,

נָתֹם חַיִּינוּ,

הֲלֹא צֶאֶצָאֵינוּ

תָּשׁוּב תְּנַחֲמֵמוֹ,

וּכְרָעַת אֲבוֹתֵיהֶם

מֶרְיָם וּפִשְׁעֵיהֶם

עוֹד לֹא תִגְמְלֵמוֹ;

וּמִכְּנַף קְצוֹת אֶרֶץ

שָׁמָה עַתָּה נִפְזָרוּ,

בְּרַחֲמֶיךָ כִּי יִכְמָרוּ,

תְּשִׁיבֵם אֶל הָאָרֶץ"

את כל היצירות הספרותיות שיצר קליאַטשקאָ בּשבתּוֹ בּבּית קרובו העשיר בּפּלאָצק, היה שולח לאביו וילנאה, ושם היו נמסרות בּין המשכּילים מיד ליד ונתפּרסמו באופן זה בּכל העיר. שמואל-יוסף פין נתפּעל כל-כך מספּורו של קליאַטשקאָ "הדיג ", עד שפּנה לו תּיכּף מקום בקובץ שלו “פּרחי-צפון”, שהוציא אז בּהשתּתּפות גדולי הסופרים העברים של אותו זמן. מעניין מאד מה שהעיר פין על ספּורו של קליאַטשקאָ:

“מחבּר מליצה הסיפּורית הזאת הוא עלם בּן חמש-עשרה שנה אשר הצטיין בּעודו בּאבּו בּפּאר דעת והשכּל בּיתר שאת והתעטר בּנזר תהלת משורר ומליץ בּלשון עבר ופּולניא. נדמה, כי המליצה היקרה הזאת תהי לעדה ולאות לכל בּני ישראל, למען יעוררו את לבבם לקחת חכמה ודעת ולמען יהיו גם המה לבּרכה לאבותיהם ולאחיהם כמוהו”.

עברו ירחים אחדים. בּמשך העת הזאת נרגעו המלמדים הוילנאים והמלחמה נגד בּית-הספר החדש שקטה כּל-כּך, עד כּי מצאו המשכּילים מבּעלי-בּריתו של ר' הרשיל לאפשר לפתּוח בּית-ספר מודרני שני. מאז נפלה כמו אבן-מעמסה מעל ר' הרשיל. שעתּו נעשתה לו יותר פנויה, הוא לא היה עוד מובלע כֻלו מן הדאגה האחת לקיום בּית-הספר ויוכל מעתּה לשוב אל עסקיו הרגילים. אז ראה ראשית לו להביא את יודה’לי מפּלאָצק לביתו וילנאה וישב לטפל בּחנוכו כּקודם.

לפי נוסחה אחרת, שנזדמן לי לשמוע מפּי זקן וילנאי, גרם אז לשיבתו של קליאַטשקאָ מפּלאָצק לוילנה המאורע הזה:

בּפּלאָצק ראה קליאַטשקאָ בּיום אחד תהלוכה קאַטולית חגיגית, שהלהיבה את רוחו כּל כּך, עד שישב תּיכּף ונתן בּטוי לרגשותיו בּשיר פּולני, וישלח אותו להוריו וילנאה. תוכן השיר לא הפיק רצון מר' הרשיל ומבּלי חשוב הרבּה מהר ויסע לפּלאָצק ויקח אתו משם את יודה’לי לביתו. שם אסף ר' הרשיל את כּל מה שיצר יודה’לי בּמשך ימי שבתּו בּפּלאָצק בפּרוזה ובשיר ויפרסם את יצירותיו אלה בּספר מיוחד בשם "דודאים " ². את ספרו זה הקדיש יודה’לי לאביו בּדברים הללו:

"אל כּבוד אבי היקר הורי ומורי,

מדריכי בּדרך טובים, ישעי ואורי,

דורש תורה וחכמה, שוחר דעת ותּבונה,

אזור נפשו צדק, אזור לבּו אמונה".

“ה”ה הגביר המפורסם, החכם השלם, שלשלת היוחסין, כמהור“ר צבי הירש קלאַצקאָ, נ”י, הדודאים הראשונים האלה אשר לקטתּי על שדה לשון עבר, למנחת-אזכּרה לו שלוחים מאת בנו המחבּר".

בחוג-המשכּילים היה ה“דודאים” כעין סֶנסאַציה, כלם אמרו כי דָרך כֹּכב גדול וחדש על שמי השירה העברית. גדל הסופרים העברים של אותו זמן מרדכי אהרן גינצבּורג כִּבֵּד את קליאַטשקאָ בּמכתּב, שבּו הוא כּותב לו בּתוך שאר דברים:

“ראיתי את כּתביך היקרים וששתי למצוא בּהם יתר הרבּה מאשר קותה נפשי, כי על-פי ערך הימים אשר אתה עומד בּהם, שערתּי למצוא פרחים נחמדים לעין לבדה, והנה המה מלאים פרי חמד, אשר גם הנפש תמלא מהם, עד כי עמדתּי משתּאה על מפלאות הטבע אשר יצקה פּי שנים מרוחה על עץ יקר מני אלף לבכּר פּריו לפני עתו. בּשם לשוננו הקדושה, אשר עבד נאמן אני לה מעודי ונושא דגלה בּארץ הזאת בּשם לשוננו הקדושה הנני מברך אותך על אשר לא גרעת את חֻקה, ולא דחית את הזקנה הזאת לפני אחיותיה הצעירות, אשר אתּה מתעלס בּאהבתן. בּאמונתי ידידי! כי כנחמה רבּה נחשבו לי דבריך הנעימים. עתה ידעתי, כי ייטיב השם ללשוננו הקדושה בּארץ ליטא ולא בּלב רַגָז אניח את עט הסופרים מבין אצבּעותי, אחרי אשר זכיתי לראות את הבּא אחרי, אשר יגדיל תּורת לשון עבר ויאדירה כיד השם הטובה עליו”³.

בתּוך המכתּב הזה יש לראות איזו תּקוות יפות תּלו גדולי ישראל בּעת ההיא בּנער יודה’לי קליאַטשקאָ.

ה.

עברו שתּי שנים. בּמשך העת הזאת השפיק יודה’לי לרכוש לו בּביתו ידיעות כּלליות בּשעור של בּית-ספר בּינוני, והתחיל נושא את נפשו לאוניברסיטה. פּה התעוררה שאלה: לאָן? האֵם הציעה, כּי יסע יודה’לי להכנס אל אחד מבּתּי-הספר הגבוהים שבּפּולין; אבל ר' הרשיל לא הסכּים לדבר. הוא היה, אמנם, יליד-פּולין בּעצמו, ובּכל זאת לא חפץ, כּי ישתּלם בּנו בּהשכּלתו בּפּולין, כּמו רחש לבּו דבר מר… והנה היתה הזדמנות בּדבר, כּי בעת ההיא בּא לוילנה הד"ר לילינטאַל המפורסם, שנשלח מאת ממשלת-רוסיה לעבור בּערי-התּחום ולעשות תּעמולה בּין היהודים להשכּלה. בּהיותו יוצא ונכנס בּבּית קליאַטשקאָ התיעץ ר' הרשיל אתו בּדבר חנוכו של יודה’לי לימים יבאו. בּעצת לילינטאַל החליט ר' הרשיל לשלוח את יודה’לי ללמוד בּאחת האוניברסיטאות שבּגרמאַניה, והוא בּחר בּקניגסבּרג, מפני שהיא קרובה לוילנה.

בּערב היום שנועד לנסיעת יודה’לי לקניגסבּרג, ערכו הוריו נשף-פּרידה, שהוזמנו אליו גדולי נכבּדי-וילנה. בּשעת המשתּה נשא יודה’לי נאומים ויקרא את שיריו בּלשונות שונות. הסופרים העברים, שנמצאו בּין הקרואים, נשאו כּוסות של בּרכה, וכל אחד הבּיע את חפצו ותקותו, כי גם בּשבתו בּנֵכר יוסף יודה’לי לעבוד בּספרות העברית. יודה’לי ענה לכל אחד, ובּתּשובותיו הבטיח הבטחת-אמונים, כי החפץ הזה קדש יהיה לו וימלא אותו בּאמונה. בּדבּרו הלך ויוצא מארגזו כּתב-יד עברי של עשרים וחמשה גליונות-דפוס בּשם "פּרי נעורים " ויגֵש אותו למי שהיה מורו שמואל יוסף פין. הספר הזה הכיל את כּל מה שכּתב בעברית אחרי שיצאו “הדודאים”, ועין לא ראתה אותו עד כּה, זו היתה הפתּעה ממש, אשר עוררה התפּעלות עצומה בּין ההורים והקרואים.

לקנגסבּרג בּא קליאַטשקאָ בּלוית אביו ר' הרשיל. שם שכר לו אביו מעון וארוחת-תּמיד בּבּית רב-העדה הד“ר זאַלשיטץ. ד”ר זאלשיטץ היה מעדת החרֵדים, וברוח זה בּקש, לפי בּקשת ר' הרשיל, להשפּיע גם על חניכו הצעיר.

בּאוניברסיטה הקניגסבּרגית נכנס קליאַטשקה אל מחלקת-הפילוסופיה. כּשרונותיו המצֻינים והשתּלמותו בּלמודים תּחת הנהגת הפּרופסורים ראָזנקראַנץ ולאָבֶּק, עמדו לו לעשות חיל בּאופן מופלא, ובּיחוד בּלשונות העתּיקות: יוָנית ורומאית, שגדלה אליהן תּשוקתו כּל-כּך, עד שידע על פּה את כּל ה“איליאַדה” של האָמֶר בּמקורה. חמש שנים ישב קליאַטשקאָ בּקניגסבּרג, ובּיום 18 במרץ שנת 1847 עמד בּמסות האחרונות ונכתר בּתאר ד"ר לפלסופיה. עוד הרבּה שנים אחרי כן נשאר שֵם קליאַטשקאָ בּזכּרון האונברסיטה הקניגסבּרגית בּתור אחד מתּלמידיה המהֻללים.

בּמשך כּל העת שישב קליאַטשקאָ בּקניגסבּרג, היה מחליף מכתּבים תכופים עם הוריו וגם עם אחדים ממשכּילי-וילנה. לכלם כּתב עברית ולאמו פּולנית. שתּי פּעמים בּא בּירחי-הקיץ לוילנה. כּאשר בּקר את הוריו בּפּעם האחרונה ילדה אמו בּת, היא אחותו היחידה. הוא כּבר עמד אז לפני גמר למודיו בּאוניברסיטה, ולכן הזמין ר' הרשיל אליו את פין ואת המבקר לספרי-ישראל בּוילנה בּעת ההיא, טוגנדהאָלד, ויתיעץ אתּם על הדרך אשר יבחר לו יודה’לי בּחייו, אחרי כּי לא על הפלוסופיה בּלבד יחיה האדם. בּהסכּם כּלם הוחלט אז להשפּיע על קליאטשקאָ, כּי יכין את עצמו להיות לרב-מטיף ודוקטור. ר' הרשיל לא אֵחר מהכנס עם בּנו בּשיחה בּענין זה ובּדבּרו הציג לו למופת את הד"ר לילינטאַל, שגדול כּבודו בּעולם. על זה ענהו קליאטשקאָ, כּי עוד היום גדול וכי קודם שיגמור חק למודיו בּאניברסיטה יתישב בּדבר ויודיע לו את החלטתו. את האוניברסיטה הקניגסבּרגית עזב קליאטשקא בהחלטה לבלתּי חשוב על שום “קאַרְיֶירות” לעתיד לבוא ולהקדיש את עצמו רק אל המדע. למטרה זו נסע להיידלבּרג, ושם נכנס אל האוניברסיטה.

נטיה עצומה מיוחדת נראתה בקליאַטשקא לספרות ולדברי ימי-עולם. את שני הענינים האלה בּחר למקצוע שלו, ועל-כּן משכו אותו אליהם שעוריו של הפּרופסור גֶרוויניוס, שהיה מפורסם בּתּור מומחה גדול לתּולדות-הספרות וכמבָאֵר שאין דוגמתו ליצירותיו של שקספּיר. עיני המלומד הגדול הזה נמשכו מהר אל קליאַטשקאָ בּן העשרים-ושתּים, אשר הפליא אותו בּבּקיאותו המדעית ויותר מכּל בּכּשרונו הספרותי המצוין.

לא ארכו הימים והפּרופסור גרוויניוס אסף אליו את קליאטשקא הצעיר בּתור עוזר ראשי בּעתּונו “דייטשע צייטונג”. בּעתּון זה נהל קליאטשקא את המחלקה למדע, לספרות ולהליכות-המדינות.

בּמשך חמש השנים, שבלה קליאטשקא בּאוניבסיטה הקניגסבּרגית, היה יוצא ונכנס רק בּחוג הקטן של הסטודנטים הפּולנים. גרם לכך ההרגל, שכבר נעשה אצלו לטבע שני, לדבּר פּולנית. בּחוג זה היה קליאטשקא מקריא לעתּים קרובות את שיריו הפּולנים ומשתּתּף בּויכּוחים בּעניני-ספרות, ולפיכך היה נכבּד מאד בּעיני חבריו הפּולנים ותפש בּיניהם את המקום הראשון. תּחת זאת השפּיעו גם החברים מצדם על קליאַטשקא, כּי הטו את לבּו אחרי הפּוליטיקה הפּולנית, אשר עמד עד כּה מרחוק לה. בעת ההיא, כּשהיו הפּולנים כּמעט בּכל הארצות נלחצים ונדכאים, נעשתה הפּוליטיקה הפנימית שלהם ברֻבּה במחשך, והיתה ידועה רק לאנשים מתי-מספר, יחידי-סגולה בּמקומותיהם. בוילנה, תּחת המשטר הצאַרי האכזרי, התנהלה הפּוליטיקה הפּולנית כֻּלה בּמסתּרים, ולכן לא יכלה להיות שם לקליאטשקא שום הזדמנות לדעת על אודותיה, אך פּה בּקניגסבּרג, בּחוג הצר של חבריו הפּולנים, נודעו לו ראשונה השאיפות הנסתּרות של הפּאַטריוטים הפּולנים והתּחבּולות הנרקמות בּסתר, כדי להוציא את השאיפות האלה אל הפּועל, וכל זה הלהיב את רוחו כל-כך, עד כי מאותה שעה ואילך התיצבה הפּוליטיקה הפּולנית בּמרכּז כּל מחשבותיו והגיונותיו ותּסחפהו כֻלו בּשטף זרמה.

להיידלבּרג בּא קליאַטשקאָ כשכבר נעשה פּאַטריוט פּולני נלהב. עוד בּאותו זמן כבר הורה והוגה בּלבבו את הרעיון להקדיש את כּשרונותיו ואת ידיעותיו לעבודת עם פּולין. הוא חכּה רק לשעת-הכּשר.

ושעה זו לא אֵחרה לבוא לקליאַטשקאָ. זה היה בּשנת 1848, כשפּרצה הריבולוציה בּבּרלין ובּנסיכות פּוזנא. קליאַטשקאָ נסע מהר לפּוזנאָ ושם נכנס תיכּף בּיחסים קרובים עם נכבּדי הפּוליטיקאים הפּולנים, שנמצא בּיניהם גם הפּייטן הפּולני הגדול יוליוס סלובאַצקי. בּין-כה התפּשטו שמועות בּבּרלין, כי קרוב הדבר שתּמלא ממשלת גרמאניה את תּביעותיהם של הפּולנים בּנוגע לזכויותיהם ותנהיג בּנסיכות פּוזנא סדר משפּטי חדש. כל העתּונים הגרמאנים וכל הנואמים הגרמאנים הרבּו לכתוב ולנאום בּענין זה, כל אחד מהרהורי-לבּו ומנקודת-השקפתו.

פּתאֹם, בּאופן בּלתּי-צפוי כלל, נשתּנה המצב. חיל-פּרוסיה קבּל פּקודה להפיר את הבּרית עם המתנדבים הפּולנים, אשר נלחמו על החירות הפּולנית בנסיכות פּוזנא. התחילו לירות בּהם, להושיבם בּבתי-האסורים ולענות את נפשם בּאכזריות-רצח. בית נבחרי-העם הפראַנקפורטי הודיע בּצָו מיוחד, כי פּולין הגדולה נספּחת לממלכת גרמאַניה וכי מאחדים עם גרמאַניה גם את רצועת-הגבול, שבהדילה עד כה בינה ובין פּולין. כל העתּונים הגרמאַנים הרימו פּה אחד על נס את “המפעל התּרבּותי הגדול הזה”, נלוה אליהם גם עתּונו של גֶרוויניוס “דייטשע צייטונג”.

אז הופיעה בּחדש פבּרואר שנת 1849 מחברת קטנה בּשם ההֶגֶמונים הגרמאַנים, מכתּב גלוי אל האדון גרוויניוס". מחבּר המחבּרת הנזכּרת חתם עליה בּראשי-תּיבות י. ק.

מעניינת מאד חוות דעתּו של הפּרופסור הקראַקויאי המפורסם סטאַניסלאווֹ טאַרנובסקי על-דבר המחבּרת הזאת:

“עט כּל-כּך מתּיז קרני-אור, מזג-רוח כּל-כּך לוהט, כּח כּל-כּך איתן של חָרון ובוז, כֹח כּל-כּך מהָרֵס של חרוף וגדוף, ואירוניה כזו המוחצת כמדקרת-חרב, – כל אלה לא היו עד כֹּה לשום אדם פּולני, הכּותב על ענינים פּוליטיים. אם נעלה בּמחשבתנו אותם כלם, ממאָדז’יבסקי ואורז’יחובסקי עד למאָחנאַצקי, אז עלינו לבוא לידי הוכחה והכּרה, כי בּאיש מהם לא היתה לא אותה האש ולא אותה ההתלהבות וגם לא אותה אמנות הכתיבה! בּחירת המבטאים היותר נמרצים, הניבים היותר יפים ומלאים עֹז, האַנטיתּיזות היותר נרהָבות, הנושכות כנחשים ספוגי-רעל, גִלו בּו את הסופר האַרטיסטן ואת בּעל-הסגנון האמן, אשר לא היה ולא יוכל להיות כמֹהו בּכל לשון שבּעולם”.

את המחבּרת הזאת כתב קליאַטשקה בּבּרלין, שישב שם עד אחרי מאורעות-פּוזנא ולא חדל כל העת לצאת ולבוא בּין חבריו הגרמאַנים. אבל בּסתו של שנת 1849 נודע בּקהל מי הוא מחבּר המחבּרת על ההגמוניה הגמאַנית, ובהיות קליאַטשקאָ נתין ממלכה נכריה, נצטוה לעזוב את בּרלין…

במשך שתּי השנים האחרונות, מן העת שנסחף קליאַטשקאָ בזרם החיים הפּוליטיים של הפּולנים, התחיל מתרחק מעט, מעט ממשפּחתּו. מכתביו אליהם נתמעטו יותר ויותר. בּתּחלה נעשה הדבר מצדו שלא בּרצונו. בּהיותו עסוק מאד דחה את כתיבת המכתּבים להוריו מיום ליום; הוא חשב: מחר, מחר אכתּוב, ולא כתב כלל, עד שבּאה בּאחרונה השעה, שבּה נפסקו יחוסיו עם וילנה לגמרי. בּינתים חזר הגלגל על ר' הרשיל. מצב עסקיו הורע והוא יצא נקי מנכסיו. אחרי עבור עת קצרה מת ר' הרשיל. בּווילנה נדבּרו אז הבּריות, כי נשבּר לבּו בּקרבּו בּראותו, כי בּחר לו יודה’לי ללכת בּדרך אשר לא חפץ להוליכו בּה, והוא מת מעגמת-נפשו. אחרי מות ר' הרשיל הוצרכה אמו האלמנה לדאוג בּעצמה למחיתה ולמחית בּתּה היחידה, ולא יכלה עוד לשלוח לבנה לחוץ לארץ את הפּרס החדשי, אשר קבּל מאת ר' הרשיל עד יומו האחרון. כל הדברים האלה יחד גרמו, כי נקרעו החוטים האחרונים בּין קליאַטשקאָ ובין בּני-משפּחתּו.

בסוף שנת 1849 בּא קליאַטשקא לפּאַריז, שם הוכרח לסבּול עת ידועה מחסור ועוני. אבל זה לא הפריע אותו מהתמכּר כלו לעבודתו המדעית והספרותית. בּאחרונה עלתה לו אחרי השתּדליות מרובּות לקבּל איזו משרה בּהבּיבּליאותּיקה הקיסרית, הידועה היום בּשם “הבּיבּליאותּיקה הלאומית”.

בּהיותו עסוק הרבּה בּהבּיבּליאותּיקה, לא יכל קליאַטשקאָ בּעת הראשונה לעבוד כחפצו בּספרות הפּולנית. הוא רק הספּיק לפרסם בּירחון קטן מאמר בּקרתי-ספרותי כתוב בּאמנות יתרה, שבּו הציג זה לעֻמת זה את הפּייטן הגרמאַני בּירגֶר ואת מיצקֶעוויטש. על אדות המאמר הנזכּר כתב אחד מגדולי סופרי-פּולין את הדברים האלה: “המונוגרפיה הזאת, שחתומות עליה האותיות ק-אָ, אף כי יצאָה מעט צעיר לימים, צריכה להחשב כאחת הפּנינות היותר יפות בּבקֹרת הספרות שלנו, ולהמאמרים היותר מוצלחים על שירתו וגאוניותו של מיצקוויטש”.

בפאַריז נכנס קליאַטשקאָ כעבור עת קצרה, הוא כבר נתפּרסם אז בחוגים רחבים על-ידי עבודתו הספרותית, אל חברת גדולי האצילים מבּין האמיגראַנטים הפּולנים, ששם התודע בּין אחרים גם אל הנסיך הישיש אַדאַם צ’אַרטאָריזסקי, ואל גדל הפּייטנים הפּולניים של אותו זמן אַדאַם מיצקוויטש. לא ארכו הימים והוא התקרב קרבת ידידות לכֻלם, ועד מהרה תּפס לו מקום גדול וחשוב מאד בתוך הקולוניה הפּולנית בּפּאַריז.

– – – –

ו.

בּשנת 1854 כבר יצא לקליאַטשקאָ שֵם בּפּאַריז כאחד מגדולי נכבּדי האמיגראַנטים הפּולנים. הוא נעשה מבקר קבוע ורצוי בּטרקליני גדולי האַריסטוקראַטים הפּולנים. הוא היה “בּן-בּית” אצל מיצקוויטש, יוצא ונכנס בּביתו של בּאָגדאַן זאַליעסקי ובבתּי יתר בּני מרומי עם פּולין. עוד מעט והוא נהיה למרכּז האינטילגנציה הפּולנית הצעירה בּפּאַריז, והשפּיע עליה השפּעה עזה ונמרצה.

לצֹרֶך פּרנסתו התחיל קליאַטשקאָ בּעת ההיא לעבוד בספרות הצרפתּית. בּתּחלה פּרסם בּירחון הצרפתּי " Revue Contemporaire " שורה שלֵמה של מאמרי-פּולמוס נגד מלומד גרמאַני מפורסם בּגלל בּקרתו ליצירותיו של דאַנטה. המאַמרים האלה שגִלו קוים מזהירים חדשים בּכשרונו האמנותי, עשו לו שם גדול גם בּעולם הספרות הצרפתּית. כעבור עת מועטת עבר קליאַטשקאָ לעבוד ב-" Revue de Paris ", שנעשה בּו לעוזר תּמידי.

מלחמת-קרים, שפּרצה אחרי שתּי שנים, עוררה תּנועה גדולה בּתוך הקולוניה של האמיגראַנטים הפּולנים בּפּאַריז. הפּוליטיקאים הפּולנים נתמלאו תּקוה, כי תוצאות המלחמה הזאת עלולות להקים את פּולין מהריסותה ולהשיב לה את עמידתה החפשית, שלֻקחה ממנה. אחדים מגדולי העסקנים הפּולנים, וביניהם גם מיצקוויטש, הלכו לקונסטאַנטינופּול ליסד שם לגיון פּולני. יתר עסקני-הקולוניה שנשארו בּמקומם, יסדו אָז בּפּאַריז עתּון פּולני לספרות וביחוד לעניני-פּוליטיקה, בשם " Wiademsci polskie ". קליאַטשקאָ, שבּידיו נמסרה הנהלת חלק בּקֹרת-הספרות, העמיד את העתּון על מדרגה גבוהה, עד כי אחד מהסטוריוני-הספרות המפורסממם חוה עליו בּמאוחר את דעתּו, כי “בּין כל העתּונים הפּולנים, שיצאו בּאיזו מן הזמנים והמקומות, היה ‘וויאַדאָמאָשצי פּאָלסקיע’ העתּון הפּוליטי היותר טוב, הדוגמה היותר מזהירה של עתּון לא רק בּעתּונות הפּולנית, כי אם גם בּעתּונות האירופּית בּכלל”.

ערך גדול ומיוחד נִתַּן לקליאַטשקאָ בּחוגי הפּולנים לאחר שפּרסם בּירחונים צרפתים מאמרי-הבּקרת שלו על כּוכבי השירה הפּולנית מיצקוויטש וקראַסינסקי. עת ידועה לא חדלו בּמטרופּולין של צרפת לדבּר בּהתפּעלות מרובה על-דבר הנאומים הפּומבּיים, שנשא קליאַטשקאָ בּאותו מקצע בּאחד מגדולי האולמים הפּאַריזאים. בּכל פּעם היו בּאים לשמוע את הנאומים האלה חשובי המלומדים ואמני-הספרות הצרפתּית וגדולי האינטליגנטים והאצילים הפּולנים.

מעת לעת היה קליאַטשקאָ מפרסם בּרבּים מאמרים בּשאלות פּוליטיות-דיפּלומאַטיות, שהיו עושים בכל פּעם רושם כּבּיר לא רק בּצרפת, כי אם גם מעבר לגבול. בשנת 1864, כשקרעה גרמאַניה מעל דֶנֶאמאַרק את שלֶזוויג-האָלשטיין, הדפּיס קליאַטשקאָ בּענין זה ב-" Revue des deux mondes ", מאמרים אחדים, שבּהם קרא תּגר בּדברים חריפים מאד על הפּוליטיקה הגרמאַנית. בּמאמרים האלה קנה לו קליאַטשקאָ פּרסום מיוחד, כי עד העת ההיא לא נועז איש לפגוע בּאופן כזה בּכבודו של נסיך-הבּרזל, בּיסמאַרק, אשר תּפש אָז בּעולם הפּוליטי את המקום היותר גדול ודבריו נשמעו “כּדברי-האורים”, בּגלל יציאתו זו להָגן על דנמאַרק, כבד ממשלה הדֶנית את קליאַטשקאָ “בּאות-הכּבוד דאַננעבּראָג”.

בּאותה עת נבחר קליאַטשקאָ לחבר אל הסיים הלבובי, ובשביל כך עבר לגור בּגאַליציה. לעתּים קרובות היה בּא לווינה, שנבחר שם בּאותו זמן גם לחבר הרייכסראַט האוסטרי. אבל שתּי משרותיו אלה לא הפריעו בּידו מהמשיך את מאמריו הדיפּלומאַטים ב-" Revue des deux mondes " הפּאַריזאי. כשהוציא קליאַטשקאָ את המאמרים המפורסמים האלה, שבּקר בּהם קשה גם את הדיפּלומאַטיה הגרמאַנית בּגלל תּפקידה בּמלחמת אוסטריה וגרמניה בּשנת 1868, בּספר מיוחד, הזמין אותו הגראַף בּייסט, מי שהיה אז הקאַנצלר האוסטרי, לבוא לווינה, ושם נתן לו כּהונה בּמיניסטריום לעניני-חוץ וגם כּבּד אותו בּתואר “יועץ-החצר”. מאורע זה, שנדרש לכמה פּנים בּכל העתּונים, הטיל סער בּספירות הדיפּלומאַטיות בּברלין; בּיחוד הקציף את בּיסמאַרק, אשר לא יכל לסלוח לקליאַטשקאָ על אשר התנפּל עליו בּמאַמריו הדיפּלומאַטיים. עם זה התירא בּיסמאַרק פּן ישפּיע פּוליטיקאי כקליאַטשקאָ השפּעה בּלתּי-ישרה על הגראַף בּייסט. פּחדו של בּיסמאַרק גדל כּל-כּך, עד כי התחיל משתּמש בּכל האמצעים להדוף את קליאַטשקאָ מכּהונתו הרמה, אשר קבּל אותה על פי הצעת הקאַנצלר האוסטרי, וגם לא מנע את עצמו מכתּוב בּענין זה למלך בייאירן ולבקש ממנו, כי ישפּיע על הקיסר פראַנץ-יוסף להרחיק את היועץ המסוכּן מן המיניסטריום.

בּשנת 1870, כּשפרצה מלחמת צרפת וגרמאַניה, נשא קליאַטשקאָ, בּתּחילה בּצרפת ואחרי-כן בּלבוב, נאום, אשר תּבע בּו את עלבּונה של צרפת המנוצחת ודבּר דברים קשים נגד אותן הממלכות, אשר נתעו ללכת אחרי הפּוליטיקה של צביעות, שסִמן בּיסמאַרק לפניהן, והביאו בזה אל המלחמה האחרונה.

הנאום הזה, אשר נשא אותו קליאַטשקאָ בּפּולנית מזהרת בּלבוב ובגרמנית מזהרת בּווינה, עשה רושם כּביר מאד בּהספירות הפּוליטיות של אירופּה, אבל הוא הביא את הגראַף בייסט בּמבוכה גדולה. קליאַטשקאָ, אשר לא חפץ להכבּיד את מצבו של הקאַנצלר האוסטרי, הגיש אז בּקשת-פּטורין ויצא בּדימוס.

אבל לעומת זאת מצא הנאום הזה הד נמרץ ונלהב בּצרפת. בּפּאַריז, שבּא קליאַטשקאָ לשם לאחר התפּטרו ממשמרתּו במיניסטריום-החיצון האוסטרי, ערך לו העם קבּלת-פּנים נהדרת ונלבבת מאד, וגם הממשלה הכּירה את פּעולתו ותתן לו אות לגיון-הכּבוד.

בשנת 1875 יצא קליאַטשקאָ שוב בּשורה של מאמרים חריפים נגד הפּוליטיקה של בּיסמאַרק. בּמאמרים האלה, אשר נתבּארו ושמשו ענין לענות בּו לכל עתּוני-אירופּה, הטיל בּגרמאַניה סער גדול של התמרמרות. הדברים הגיעו לידי-כך, עד שלא חדל בּיסמאַרק מדבּר בּהם בּקצף על שפתיו מרוב כּעס. גרם לדבר הרושם שעשו מאמריו הנזכּרים של קליאַטשקה על רוסיה והשפּיעו עליה לבּלתּי תּת לגרמאַניה לעשות בּצרפת חורבּן שני, אשר כּבר התחילה להכין את עצמה לכך.

אלה כּבר היו מאמריו האחרונים של קליאַטשקה בּמקצוע הפּוליטיקה והדיפּלומאַטיה. מאז התרחק קליאַטשקה מן החיים הפּומבּיים, חדל להתערב בּענינים פּוליטיים והתמכּר כּלו רק ליצירותיו בספרות ובּאמנות. מאז התגורר קליאַטשקאָ באיטליה, בּפּאַריז ויש אשר גם בּווינה.

רעש סנסאַציוני עורר קליאַטשקאָ בּמאמריו “פּטפּוטים פלורנטיים” ו“נשפים פלורנטיים”, אשר נתפּרסמו תּחלה ב-" Revue des deux mondes " ואחרי כן יצא בּפּאַריז בּספרים מיוחדים. הספרים האלה, שהרימה אותם הבּקורת למעלה אחת עם היצירות האירופּיות היותר מזהירות, עשו לקליאַטשקאָ שם בּכל העולם. כיצירה גאונית מיוחדת נתקבּל בּמאוחר ספרו על-דבר יוליאַן השני, שבּו משתקפת בּאמנות יתרה תּקופת-התּחיה בּאיטליה. את ספרו זה חבּר קליאַטשקאָ בקראָקוי, שהתישב שם משנת 1888 ואילך ישיבת-קבע.

בּשנת 1893 חגגה האינטליגנציה הפּולנית חג מלאת חמשים שנה מיום שנכתּר קליאַטשקאָ בּתואר ד"ר. לאותו יום שלחה לו האוניברסיטה הקיניגסבּרגית דיפּלום חדש כתוב יפה. אל הדיפּלום הזה צרף זקן-הפּרופסורים מכתב פּרטי, שבּו כתב אליו בּתוך שאר דברים: “הסופר הגדול אפשר שכבר שכח את האוניברסיטה הקניגסבּרגית, שלא נשאר בּה גם אחד ממכּיריו מלפנים, אבל האוניברסיטה שלנו לא יכלה לשכוח את תּלמידה, אשר קנה לו בּה שם כל-כך גדול בּבּחינותיו המזהירות”.

כעבור שנה הוחג בּרוב פּאר, בּהצעת האוניברסיטה היאַגֶלאָנית בּקראָקוי, יום הולדת השבעים של קליאַָשקאָ. סגל-חבורה של פּרופיסורים עם נשיא האקאַדמיה לאמנות בּראש הגיש לו אגרת-כּבוד, שנערכה בּידי הסופר הפּולני, שהיה מפורסם בּשעתּו, קאַזימיר מאָראַווסקי. בּאגרת זו הובּעה לקליאַטשקאָ תּודה נלבבת על עבודתו הגדולה והמכובּדת שעבד את העם, על אמריו היפים ומעשיו הנדיבים ועל נהלו את העם בּדרך אל האידאַל של כל מה שיפה וטוב".

אל מרום פסגת תהלתו הגיע קליאַטשקאָ על-ידי ספרו האחרון אודות הרֶנֵסאַנס של איטליה. הבּקורת הצרפתּית הרימה אותו עד לשמים. נמצאו אף כאלה שחוו את דעתּם, כי בּחדוד הצרפתּי – “עספרי” בּלעז – הוא מצטיין גם מאיזו סופרים צרפתּים מלידה.

קליאַטשקה – כּך כּתבה אז הבּקורת על אודותיו – הוא אַנאַליטיקון כתֶּן, בּבּהירות הציורים ובּעושר הצבעים אינו עומד למטה מרֶנאַן, בּהאירוניה הקלה והעמוקה שלו הוא מזכּיר את אַנאַתּול פראַנס. ובּבּרירות הוא עולה על בּורזשע".

– – – –

ז.

זקן בּן שלש ושמונים שנה מת קליאַטשקאָ. מותו היה אֵבל כּבד לעם פּולין. מכל עברים נשמעו קולות קוראים: מת קליאַטשקאָ שלנו! גם בּאחד מן ההספּדים הרבּים שנכתבו עליו לאחר מותו בּעתּונים, לא נזכר אף בּמלה אחת, כי קליאַטשקאָ היה יהודי מלידה, וגם אחד מכותבי-תּולדותיו לא מצא לנכון לספּר, כי בּגד קליאַטשקאָ בּאמונת ישראל ובּא בּבּרית הקאַטולית.

מתי השתּמד קליאַטשקאָ? – אודות זה אין אנחנו מוצאים שום רשימה. כמו שיש לשער התנצר בפּאַריז לאחר התודעותו הראשונה אל הקולוניה של האמיגראַנטים הפּולנים. בּהיותו שם יוצא ונכנס בטרקליני גדולי האַריסטוקראַטיה הפּולנית, לא היה בּו עוז הרוח להֵרָאות בּסביבה הקאַטולית הטהורה הזאת כיהודי. כן אי אפשר לדעת עד היום כיצד נתגשם אצלו מעבר זה אל הדת הקאַטולית, אם קדמה לו מלחמה פּנימית שבּלב, אם אין. לעומת זאת ישנן ראיות הרבּה, כי גם בּהיותו הוגה דעות חפשיות, נתבּלטה בּו נטיה חזקה מיוחדת אל הקאַטוליות. גם אירע פּעם אחת, שהודיע קליאַטשקאָ בּפּומבּי, כי על הקאַטוליות גאוָתו. הסופר העברי הידוע אלעזר שולמאַן מספּר בּספרו "ממקור ישראל ", כי בּנאום שנשא קליאַטשקאָ יום אחד בּהסיים הלבובי, אמר בּתוך שאר דברים, כי “השתי והערב (הצלם) חרותים עמוק בּדמו ובּבּשרו”. כך השמיע בּאזני העולם כלו – אומר שולמאַן – אותו האיש ששר בנעוריו:

"רֵדְנָה רְדֶינָה

עַל עִיר יְרוּשָׁלַיִם

דִמְעוֹתַי כַּמַּיִם

וּבַל תִּמָּחֶינָה".

קליאַטשקאָ שייך אל טפּוס-המשומדים היותר מצוי. מגֻדלים ומחֻנכים בּנעוריהם בּסביבה ספוגה כולה חבּה והערצה אל היהדות ואל קניניה ההיסטוריים, הם מתרחקים כּל-כּך מן היהדות עד שמתחילים להתבּייש בּה ומשתּמשים בּכל האמצעים למחות כל זכר למוצאם היהודי. כל ששים השנה שעברו מן היום שהתנצר קליאַטשקאָ עד מותו, לא התעניין אף פּעם בּיהודים ובּיהדות אפילו התעניינות כּל שהיא. בּמשך העת הזאת אירעו בּחיי העם העברי מאורעות כּבּירי-הערך משמשים התחלות לתּקופות חדשות בּדברי-ימיו; בּמשך העת הזאת נעשו בּין היהודים טביחות ושחיטות נוראות, הרס וחורבּן, והוא, קליאַטשקאָ, לא השתּמש בּרום מעמדו להגיד דבר בּעתּונות ובספרות לטובת מי שהיו אחיו לאמונה. הוא התבּייש בּהם…

בּוילנה לא ידעו זמן רב, כי יודה’לי קליאַטשקאָ בּגד בּעם העברי. בּשעה שכבר התרחק קליאַטשקאָ מאת היהודים ולא אבה לדעתּם ונחשב לקאַטולי אדוק, לא חדלו עדין משכּילי וילנה לקוות, כי היה יהיה לעטרת-תּפארת לעמו. תּמימותם גדלה כּל-כּך, עד כי לא שמו לב אל העובדה המתמיהה, כי כבר עברו שנים אחדות מן היום אשר הפסיק קליאַטשקאָ את יחוסיו אליהם מבּלי הודיע אותם על אודותיו דבר. הם לא נסו גם לחקור ולדרוש מה היה לו. האֵם אפשר ששערה בּנפשה את הנעשה ליודה’לי שלה, אבל היא כּסתה על השערתה בּצעיף עב, ואיש, אפילו מגדולי מקורביה, לא יכל להרגיש בּה כּלום. אפשר היה להתבּונן בּה רק זאת, כי היא מתאמצת בּכל כּחותיה להמנע מכל שיחה על דבר יודה’לי. אם יש אשר דרש אותה איש לשלומו ולמעשהו, היתה עונה בּקצרה: “הוא משתּלם עדיין בּלמודים”, ותיכף הסבּה את השיחה אל ענין אחר. אבל מי יודע את אשר נשאה האשה הזאת בּלבּה, לב-אֵם, באותה שעה?…

כי לא רק בּוילנה בּלבד, כי אם גם בּין יהודי העולם כלו לא ידעו עת ארוכה את האמת על-דבר קליאַטשקאָ – את זה מוכיחה עובדה זו: האיש, אשר לו השיאה טויבּה-לאה אחרי מות ר' הרשיל – בּעת שנמצא קליאַטשקאָ זה כּבר בחוץ לארץ – את בּתּה היחידה, היה הגאון המפורסם, ר' גדליה טיקטין, רב לעדת-החרֵדים בּבּרֶסלוי. בּכלל נִתּנה בּוילנה למשפּחת קליאַטשקאָ חשיבות יתֵרה בּכל העתּים והזמנים. מבּני המשפּחה הזאת בּחרה קהלת-היהודים בּוילנה כמה פּעמים את עסקניה ופּרנסי-הצבור שלה. עת ידועה שמש בּן אחיו של ר' הרשיל קליאַטשקאָ בּכהונת רב-העדה בּוילנה. אלו היו יהודי-וילנה משערים, כי בּמשפּחת קליאַטשקאָ נמצא האחד שהמיר את דתו, כי אז וודאי שהיו מונעים ממנה כל אות של כבוד. בּפרט זה הצטיינה וילנה תּמיד בּיפי-נפש…

רואה אני לנכון למסור כּאן גם את העובדה הזאת:

בּאמצע שנות התּשעים מתה בּתּו היחידה של ר' הרשיל קליאַטשקאָ, אלמנתו של הרב ר' גדליה טיקטין. אז פּרסמה קהלת-היהודים בּבּרסלוי פּעמים אחדות על הסדר בּ“הצפירה” וגם בּכרוניקה השבועית של הירחון הרוסי-עברי “וואָסכאָד” הודעה כי “על יסוד סימן ידוע של הצוואה, שכתבה אלמנת ר' גדליה טיקטין, ממשפּחת קליאַטשקאָ, לפני מותה, מתבּקשים אנשים ונשים, שיש להם שייכות מאיזה צד שיהיה, מצד האב או האֵם אל משפּחת קליאַטשקאָ בּוילנה. להאנשים, שיוכלו להוכיח על פּי תּעודות נאמנות, כי שייכים הם למשפּחת קליאַטשקאָ, יש זכות-הירושה בעזבון גדול, שהניחה אחריה רחל קליאַטשקאָ”.

בּוילנה התפּשטה אז השמועה, כי ההון הזה, שהשאירה אלמנת הרב טיקטין לקרובי-משפּחתּה, לא היה שלה, כי אם של אחיה המומר יוליאַן קליאַטשקאָ, אשר בימי-זקנתו נזכּר בּבני-משפּחתּו הוילנאים וישלח לאחותו בּבּרסלוי מכסת-כּסף גדולה לחלוקה לאחר מותו בּין קרובים עניים. אבל האחות, אף שהיתה צעירה ממנו לימים, מתה בעודו בחיים, ובימיה האחרונים כתבה את הצוואה הנזכּרת וַתפקד לפי שעה את הירושה תּחת יד קהלת-היהודים בּבּרסלוי.

כך נדבּרו אז בּוילנה, אבל דבר זה לא נתאמת עד היום ע"י שום מקור בּטוח.

* * *

מאז מעולם מתיחסים היהודים אל המשומדים יחס של שנאה ובּוז מגורל זה לא נִקה גם קליאַטשקאָ. העתּונות והספרות היהודית עברו עליו בּשתּיקה בּחייו (מן היום שנודע, כי בגד בּאמונת-אבות) ולא הזכּירו אותו גם בּמלה אחת לאחר מותו, מבּלי שים אל לב, כי ספריות-העולם, ועל כֻלן הספרות הפּולנית, העמידו לו אצלן את מצבות-הזכּרון היותר יפות. חֻבּרו על אודותיו מונוגראַפיות, וגם ספרים שלמים, שמציעים אותם לקריאה עד היום לבני-הנעורים תּלמידי בּתּי-הספר ולהעם כֻּלו. אבל העם העברי מחה את קליאַטשקאָ מרשימתו, ולמחיצת הספרות שלו לא נכנס ולא יִכָּנֵס לעולם. כבּוגד בּבּרית-אחים נשפּט קליאַטשקאָ בּכּח הטראַדיציה מאת עם ישראל לשִכּחה עולמית.

אבל המלחמה העולמית האחרונה עם מאורעותיה המופלאים והפתּעותיה המשונות, כמעט שהביאה לידי כּך, כּי על-פּי הצעה ידועה – הצעת יהודי – קרוב היה הדבר, שלא יתּנו לקליאַטשקה להִשָכח, ולא עוד, אלא ישימו לו, להֶפך, זכרון-כבוד לדור ודור, ודוקא בּוילנה. ומעשה שהיה כך היה:

בשנת 1919 כשכּבשו הפּולנים בּפעם הראשונה את וילנה, נתעוררה בּאחת מישיבותיה הראשונות של מועצת-הקריה, שנבחרה זה עתּה, שאלה בּדבר שנוי שמות רחובות-העיר. בּשעת הויכּוחים הוכנסה הצעה לקרוא רחובות אחדים על שמות אנשים ידועים חשובי-העם שקנו להם פּרסום גדול בּתּולדות עם פּולין כמו: מיצקוויטש, לֶלֶוֶול ואחרים. אז הציעו החברים היהודים מצדם, כי יכבּדו בּאופן זה גם אחדים מגדולי-ישראל, וביחוד ילידי-וילנה כהגר"א, מתּתיהו שטראַשון, שמואל יוסף פין.

– ויוליאַן קליאַטשקאָ הלא בּוודאי ובּוודאי! – קפץ ואמר אחד החברים היהודים.

ההצעה היהודית עם כל הוספותיה נמסרה לחוות-דעת של ועָדה, שנכנסו אליה, כמובן, רק פּולנים טהורים.

סוף דבר היה, כי הסכּימה הועדה לקרוא רחובות ידועים על שם הגר"א ופין ומתּתיהו שטראַשון. היא דחתה רק אל יוליאַן קליאַטשקאָ.

אופיי הוא הדבר, כי את קליאַטשקאָ דחו דוקא אלה, אשר לעבודת עמם התמכּר ועבד לו בּאמונה.

כּנראה אין כּ"כּ נֹח ורצוי למי-שהוא להקים מזכּרת-עולם למומר…

---

יצחק עדוארד זלקינסון

מאת

שמואל ליב ציטרון

בּאמצע שנות השבעים למאה שעברה היה מפורסם מאד בּספרות העברית סופר-מתרגם, שחתם תּמיד על ספריו לא בּשמו המפורש, כי אם בּעילום שמו יע"ס. עורך הירחון העברי “השחר”, פּרץ בּן משה סמולנסקין, חוה לא פּעם אחת את דעתּו בּקהל, כי בּין הסופרים העברים לא היה מעולם אמן-הלשון כיע“ס, וכי מסופּק הוא אם יקום כמותו בּאיזה מן הזמנים. כן היתה גם דעתּם של יתר גדולי הספרות העברית בּימים ההם. עם זה כמו שכחו כולם לגמרי, כי אותו יע”ס, שהם מתגאים כל-כּך בּסגנונו העברי, כּבר היה בּעת ההיא ענף תּלוש מעץ-ישראל, מומר וגם מיסיונֶר, ששם לו למטרת-חייו להרבּות יהודים בּוגדים כמותו. ההתפּעלות הכללית מספריו גדלה כל-כּך, עד כּי השתּדלו מלמפרע לראות בּו רק את האמן הגדול של המלה העברית ולהעלים עין מן הבּגד, אשר בּגד בּעמו העברי.

לאלה, אשר ידעו את יע“ס מקרוב, היה תּמיד חידה סתומה, אדם, שהיה בּקי בּש”ס ופּוסקים, שכל הספרות העברית העתּיקה, של ימי-הבּינים והחדשה היתה שגורה לו, ממש, על פּיו, שדִבּר תּמיד על האוצרות הרוחניים-תּרבּותיים של עם ישראל בּהתלהבות כל-כּך מרובּה, ואשר בּכל הזדמנות שבּאה לידו הראה חבָּה יתרה ליהודים וליהדות – אדם זה פּנה עורף בּעצמו לאמונת-ישראל ושאף להשפּיע בּרוח זה גם על יהודים אחרים. היו בּין מקורביו כאלה, שהתאמצו למצוא את המפתּח אל החידה הפּסיכולוגית הזאת, אבל לא מצאו אותו. פּחות מכּל אהב יע“ס לדבּר על עצמו ועל עברו. וזוהי הסבּה, שנתפּשטו על אודותיו בּעתּונות העברית ידיעות שלוטות מן האויר. כן, למשל, האמינו רבּים במשך זמן רב, כי יע”ס הוא יליד וילנה ובּנו של שלמה זאַלקינד, מחבּר ספר “קול שלמה”, שהיה מפורסם בּשנות הששים למשורר עברי,¹ – דברים שלא היו מעולם. בּאמת נולד יע"ס בּעיירה קטנה אצל שקלאָוו, ואביו היה לא משורר, כי אם דיין, כמו שיראה הקורא להלן.

בּידי כותב הטורים האלה עלתה להשיג בּנוגע ליע"ס חֹמר בּיאוגראַפי רב-הענין, המפיץ אור מיוחד על קורות ימי חיי האדם הזה, שהיה אישיות גדולה ומצוינת לכל הדעות.

---

א.

בּמלאת ליע"ס שלש שנים – זה היה בּשנת 1823 – בּא עם אבותיו לגור בּשקלאָוו. אביו היה בּנעוריו אברך פּרוש, שהתגולל בּישיבות ובּבתּי-מדרשות בּערים ועיירות שונות והתכּונן לרבּנות. אבל עברו שנים, והוא לא קבּל משרה של רבּנות, אף כי נסמך להוראה מאת גדולי גאוני-הדור והיה מפורסם ללמדן מופלג, גרם לכך מה שלא הצטיין בּהדרת-פּנים. הוא היה שפל-קומה ודל-בּשר, וגם כּמעט בּלי חתימת זקן. מלבד זאת לא היה חתּוך הדבּור שלו בּרור, ויש אשר גמגם בּלשונו. את תּקותו האחרונה תּלה בּשקלאָוו, שראש-הקהל שם היה קרוב לאשתּו ממשפּחתּה. אבל תּקותו נתקיימה רק למחצה: שקלאָוו לקחה אותו לא למורה-בוראה, כי אם לדיין. אולם גם בּמשרתו זו לא האריך ימים, כי היתה לשונו בּעוכריו. בּשבתּו לדין לא נשמעו דבריו מתּוך הגמגום ויש אשר לא יכלו בּעלי-הצדדים להתאפּק מצחוק. בּמקרים כּאלה היה הדיין חלוש-העצבים מזדעזע מכעס ומתנפּל על בּעלי-הדין. בּגלל זה התרעמו עליו תּושבי העיר מאד, ולבּסוף העבירו אותו מכּהונת-הדיינות לאחר שהחליטו לתת לו מקופּת מכס-הבּשר עשרה זהובים בּשבוע לפרנסתו. מצבו זה הביא אותו לידי זעזוע-עצבים ותּמיד התהלך בּרוח נסערת ומלא חמה על העולם כּלו ועל עצמו. את חמתו כִּלה בּיחוד בּבני-ביתו, בּאשתּו השניה ובחמשת ילדיו, ששלשה מהם ילדה לו אשתּו הראשונה, שנתגרשה מאתּו. תּמיד היה מסתּער מקצף ומתנפּל בּזלזולים וגדופים, ולפעמים גם בּמהלֻמות, פּעם על אשתו ופעם על הילדים. וכן החשיך לכולם יחד את עולמם.

יותר מכּל סבל יע“ס, שהיה לאביו הבּן הצעיר מאשתּו הראשונה. בּשעה שפּטרו את אביו מן הדיינות היה יע”ס נער בּן שמונה שנים וכּבר למד בּחדר ונתפּרסם בּעיר ל“עילוי”. מאז נעשה אביו עצמו לו למלמד, וכמו חפץ להלעיט אותו את התּורה כֻּלה בּפּעם אחת, יִגַּע וְעִנָּה אותו בּלי-חמלה. בּשעה הרביעית לפנות בֹּקר, כּשכל בּני-העיר נמצאו עדיין בּמטותיהם, היה מעורר את יצחק משנתו הערֵבה ומושך אותו אתּו בּימי קור וקרח כבימי-סגריר ומטרות-עֹז אל בּית-המדרש, ששם היה מיַגע אותו בּגמרא ובּתּוספתות שעות שלמות רצופות, עד שנתחלש לבּו הרך וחשכו עיניו. בּעד השגיאה היותר קטנה, בּעד טעות בּפּשט, אם לא יכל לעמוד בּסקירה ראשונה על כּוונתו של רבּינו תּם או על “ודו”ק" של המהרש“א, היה מכּה את הנער מכּות נמרצות, סוטר לו סטירות רבּות וגדולות על לחייו ותּולש את אזניו. כשהיה שב יע”ס רָעֵב ומֻכֶּה לביתו, היה מקבּל שם “מנה אחת אפים” מאמו החורגת, שבּאה עליו תּמיד בּטענה, כי הוא גוזל מפּי ילדיה את פּת-הלחם האחרונה, ויש שהיתה מכבּדת אותו בּנחת זרועה ומחַלקת לו חבלים בּאפּה. כך שבע יע"ס הקטן צרות ומכאובים מכל צד, והוא הרגיש את עצמו בּבית-אביו כבתוך גיהנום.

בּעת ההיא הוכנס אל חייו הקודרים של יע“ס קו-אור על-ידי התודעותו אל עלם אחד ממוהליב, שלמד בּישיבת שקלאָוו והיה עלוי כמהו. בּרגעיו הקשים היה יע”ס בּא אל העלם הזה ושופך לפניו את מרי-שיחו ונפרד ממנו מעוֹדָד ומנֻחָם קצת. אולם בּרבות הימים הורע מצבו יותר ויותר. אביו בּבית-המדרש ואמו החורגת בּבית הוסיפו למָרר את חייו עד לבלתּי-נשוא, בּמדה לא מעטה הֵסבּה בדבר גם הדלות הנוראה, אשר שררה בּבּית ותַּסער את רוח הוריו ותמלאֵם מרֵרות. בּיום אחד בּא יע“ס אל חברו עצוב ועגום מאֹד ומתּוך בּכי אמר לו, כי לא יוכל לסבּול עוד, כּי טוב לו המות משוב אל בּיתו. שתּי שעות בּלו שני הצעירים בּשיחת-רעים נלבבת, ולבּסוף החליטו, כי אין ליע”ס כל עצה אחרת בּלתּי אם לברוח מבּית אבותיו ולעזוב את שקלאָוו. יע"ס היה אז בּן שש-עשרה או שבע-עשרה שנים.

---

ב.

עירום, כמעט בּכסותו לעורו, עזב יע“ס בּיום בּקר אחד את שקלאָוו. חברו, העלוי המוהליבי, לִוָה אותו מהלך שתּי וירסטאות מן העיר, ושם נפרדו. בּעצת חברו שם יע”ס את פּניו בּדרך העולה למוהליב.

מבּלי היות לו אף פּרוטה בּכיס הוצרך יע“ס להתעכּב כמעט בּכל כּפר, ששם נתנו לו המוזגים היהודים לאכול ולשתּות, ויש אשר גם פּרוטות אחדות להוצאות הדרך. כבֹאו למוהליב – וזה היה בּשעה שבּין מנחה למעריב – נכנס את בּית-המדרש, ששם ישבו חברי חברת-ש”ס לפני שֻלחן ארוך וישמעו בּתשומת-לב אל השעור בּגמרא, שקרא לפניהם יהודי בּא בּשנים. גם יע“ס קרב אל השלחן, ומַהֵר בּקש ומצא לו הזדמנות להתערב בּענין הנלמד ולהראות כֹּח כּ”כּ גדול בּתּורה, עד שהפליא את השומעים. אחרי תּפלת-המעריב הזמין אותו הרבּי אליו לארוחת-הערב. שם הוסיף עוד יותר לשוחח אתּו בּדברי-תּורה והוא נרעש מאד לראות לפניו איש צעיר, כמעט נער עדיין, שהוא חריף ובּקי כאחד מגדולי-הרבּנים. הרבּי התעניין מאד בּיע“ס ויעכּבהו אצלו למשכּב-הלילה וישאלהו בּפרֹטרֹט למצבו ולאיזו מטרה בּא למוהליב ולמה הוא שואף ונושא את נפשו. בּשמעו מפּי יע”ס, כי רוצה הוא להתישב פּה על מנת לעסוק בּתּורה וכי שואף הוא אל המטרה, אשר סמנו הוריו לפניו – להִסָמך להוראה, הכניס אותו למחר אל הישיבה היותר גדולה שבּמוהליב והשיג בּשבילו ארוחת,ימים" אצל חשובי-בּעלי-הבּתּים שבּעיר וידאג לכל יתר מחסוריו. יע"ס חשב את עצמו מאושר מאד והתמכּר אל למודו מתּוך התמדה מרובּה.

פּעם אחת – זה היה בּליל-חורף – כשישב יע“ס שקוע בּגמרא המונחת לפניו, נכנס אליו אל הישיבה הרבּי של חברה ש”ס כשפניו חורות כסיד והוא רועד כֻּלו כמקדחת, וירמוז לו לצאת אחריו החוצה. שם לפני שער אחד הבּתּים ספּר לו בּרוח נסערת, כי כפי ששמע חסֵרים בּשנה זו להקהל המוהלובי כעשרים צעירים מן המספּר שהוא מחויב להעמיד לצבא, ולפיכך החליטו תּקיפי-העיר להשלים את החסרון בּבּחורים ילידי ערים אחרות, שאין להם פּה קרובים וגואלים, ואפשר כי עוד בּלילה זה יתנפּלו החוטפים על בּתּי העיר “לצוד את הדגים הנחוצים”, וּודאי שילכו ראשונה אל הישיבות ובתּי-המדרש, שלומדים בּהם על פּי הרֹב בּחורים עניים מן החוץ. ובכן עצתו, כי הוא, יע"ס, יציל את נפשו מן הסכּנה בּעוד מועד ויסתּתּר בּמקום בּטוח בּסביבות מוהליב, עד אשר יתמלא מספּר הקרואים לצבא ויעבור זעם. עם זה אמר, כי בּאחד הכפרים הנמצא מהלך ארבּעים וירסטאות מן העיר ורחוק מדרך-המלך, יש לו מודע משכבר הימים והוא מוזג עשיר ומוקיר ורחים רבּנן, ולפניו ימליץ עליו בּמכתּב, ואז וודאי שיקבּל אותו בּסבר פּנים יפות ויחזיקהו בּביתו כל העת שיהיה צֹרֶך בּכך.

בּאותו הערב לא שב עוד יע“ס אל הישיבה וילן בּבית הרבּי. והזדמנות היתה בּדבר, כי למחר בּא המוזג עצמו העירה, וכאשר נפגש אתּו הרבּי ויספּר לו על-דבר יע”ס, אשר הרים אותו עד לשמים, לא חשב הרבּה והסכּים תּיכּף לקחתו אתּו אל הכּפר, ועוד בּאותו היום בּשעה מאוחרת בּלילה עזב יע"ס את מוהליב.

המוזג כּבר היה איש בּא בּשנים, והיו לו בּנים ובנות נשואים ונשואות, שגרו בּמקומות שונים. בּביתו גִדל נֶכדה, יתומה, עלמה כבת שמונה עשרה, שהיתה חביבה עליו “כבבת עינו”. בּכפר מושבו היה היהודי היחידי, שהחזיק בּחכירה את בּית-המרזח ויסחר כּל ימיו עם האכּרים, והתפּרנס מזה בּרוָחה ובכּבוד גדול.

כבואם אל הכּפר העלה המוזג את יע“ס לעלית-גג יפה ומרֻווחת ויאמר אליו: פּה תוכל לשבת ולעסוק בּתּורה בּמנוחה, איש לא יפריעך. בּביתי תמצא ש”ס וגם ספרים אחרים. אני עצמי אינני, אמנם, מן הלומדים, אבל מימי אני מוקיר ורחים רבּנן ומקרב אותם עד היכן שידי מגעת. אם יתעורר בּך אולי החפץ לשוחח עם איש בּדברי-לומדות, יש בּמרחק חצי וירסטה מכאן יהודי אחר, המפורסם ללמדן מופלג, ושגם הוא מבקש לו תּמיד בּני-תּורה להתפּלפּל עמהם. בּימי-השבּתות אנחנו הולכים לשם להתפּלל בּ“מנין”, ובּשבּת הבּאה אציגך לפניו.

יפה מאד הרגיש יע“ס את עצמו במצבו החדש. המוזג ובני משפּחתּו קרבו אותו כבן להם וינהלו אותו בכל מחסורו, והוא חי בּביתם חיי-רחבות אשר גם לא חלם מימיו על אודותם. מאז הבּקר עד שעה מאוחרת בּלילה יש בּחדרו ולמד בּהתמדה מרובּה. לפעמים היה המוזג עולה אליו אל עליתו, או שעצר אותו אחר הסעודה, ומבלה אתּו על-דבר הויות-עולם. בּשיחות הללו היה יע”ס מתַבּל מהֶרגל את דבריו בּמאמרי-חז"ל, והשומעים היו מתפּעלים מהם ונהנים הנאה מרובּה.

בּשבּת הראשונה בּבּקר הלך המוזג עם יע“ס להתפּלל בּמנין בּאחוזה הקרובה. את האחוזה הזאת החזיק בּחכּירה יהודי עשיר, שבּנה שם בּית-משרפות-י”ש. העשיר עצמו ישב כל ימיו בּעיר וויטבּסק, ואת הנהלת האחוזה ובית-המשרפות מסר בּידי אנשים עושי-רצונו עם “נאמן” בּראש. ה“נאמן”, שהביא אותו הגביר מווילנה, היה בּר-אורין, ועם זה מצוין גם בּהרבּה ידיעות כּלליות, ובּיחוד בּמאַתּימאַתּיקה, ופּקֵח גדול בּמילי-דעלמא. בּעתּותיו הפּנויות יש ולמד והגה בּספרים, ויש אשר גם כּתב את מעלות-רוחו בּספר. מן היום אשר בּא לשרת בּפקודתו בּבית-המשרפות הנהיג שם “מנין”, ובני הישובים הקרובים היו הולכים אליו בּכל ימי השבּתות והחגים בּבּקר להתפּלל בּצבּור. הנאמן היה גם החזן גם הקורא בּתּורה, ומלבד זה היה בּכל שבּת אחר התּפלה מבאר לפני המתפּללים את פּרשת-השבוע על פּי פּירושו של האבן-עזרא.

באותה השבּת שבּא יע“ס אל המנין, הציג אותו המוזג לאחר התּפלה לפני הנאמן. הנאמן נכנס אתּו תּיכּף בּדברי-תּורה והדברים התגלגלו ובאו בּיניהם לידי ויכּוח על אדות הנחות ועיקרים שונים של בּעלי-התּלמוד, והוא נרעש מאד למראה הבּקיאות והחריפות, שנתגלו לו מתּוך תּשובותיו של יע”ס, ויבקש ממנו, כי יבקר אותו לעתּים קרובות גם בּימי-השבוע. יע“ס מִלא את בּקשתו בּחֵפץ-לב והתחיל לבֹא לפעמים אל הנאמן ולבלות אתּו בּכל פּעם שעה ארוכה בּדברי-תּורה. כעבור איזה זמן החל הנאמן למשוך את תשומת-לבּו של יע”ס גם אל כּתבי-הקֹדש, שהיו זרים לו כמעט עד כֹּה וגם אל הלשון העברית, שידע אותה ידיעה רפויה וקלושה. הוא העמיד אותו על הפּיוט הנעלה שבּדברי-הנביאים ועל היסוד המוסרי שבּיצירותיהם, ויש אשר האיר לפניו תּקופות שונות בּתּולדות עם ישראל, ועוד כמה ענינים עיוניים, שהיו לו כל ימיו כספר החתום. כמו שמים חדשה וארץ חדשה נגלו לפני יע“ס בּדברי הנאמן, והוא בּלע את הדברים “כבּכּורה טרם קיץ”. בּכל פעם שהיה יע”ס הולך מעם הנאמן, מצא את עצמו עשיר בּרעיונות חדשים, אשר לא שערם מעולם, ובחמר להגות-לֵב בּמשך ימים ולילות שלֵמים. כשהתבּונן הנאמן, כּי יע“ס הוא בּור סיד שאינו מאבּד טפּה, התחיל לעניין אותו בּיצירות ספרות ימי-הבּינים כמו “מורה נבוכים”, “כּוזרי” וכיוצא בּהם. את הפּרקים הראשונים של הספרים הנזכּרים שִנֵּן לו הנאמן למען הרגיל אותו לעיין בּהפּרובּלימות הפילוסופיות החדשות לו, ואת המותר למד יע”ס עצמו בּעליתו אשר בּכּפר. הרושם אשר עשו עליו הספרים האלה, היה כּל-כּך כּבּיר, עד כּי נבהל קצת הנאמן בּתּחלה והוא מצא לנחוץ ליעץ אותו, כּי לא ירבּה להגות יותר מדי בּעניני-מחקר, יען כי הוא צעיר עדיין ויש לו צֹרֶך בּהרבּה למודים אחרים. מעת לעת נעשו השיחות בּין הנאמן ובין יע“ס נלבבות וידידותיות יותר ויותר. יע”ס ספּר להנאמן את כל המוצאות אותו ויתיעץ אתּו על-דבר עתידותיו. הנאמן, אף כּי היה מן החרֵדים, מצא בּכל זה, כי אפילו רב בּישראל צריך שתּהא לו ידיעה הגונה בּלמודי-חול. הוא חִזק את דעתּו זו בּראיות ובּדוגמאות מתּנאים ידועים ומגדולי אנשי-השם שבּדורות המאוחרים כמו הרמבּ“ם והגר”א, שהיו בּקיאים בּכל שבע החכמות. הדברים האלה נכנסו אל לב יע“ס וירב להגות בּהם, ובאחרונה החליט, כי אך ישוב למוהליב יבקש לו את האפשרות לעסוק גם בּלמודי-חול עד כמה שלא יפריעו אותו, כמובן, מלמוד הגמרא והפּוסקים. בּין-כּך בּחר לו למקרא מתּוך הבּיבּליאותּיקה הקטנה של הנאמן ספרים אחדים כמו “צמח דוד”, “שלשלת הקבּלה” ו”ספר-הבּרית", אשר התנפּל עליהם בּתּשוקה נמרצת ואשר חִזקו בּלבּו את החלטתו לזווג בּו, לפי מבטאו של הנאמן, “תּורה עם השכּלה”…

ג.

את כל ימי החרף בּלה יע“ס בּכּפר בּבית-המוזג, ותּיכּף כעבור הפּסח התחיל לעשות הכנות לשובו מוהליבה. אולם בּין-כּך אירע כי נתן המוזג עינו בּיע”ס ויאמר בּלבּו, כי מן השמים הוכיחו את “בּן-פּורת” זה לחתן לנכדתו, ולא חפץ בּשום אופן לתתּו ללכת ממנו. אך שמע מפּי יע“ס, כי רוצה הוא לעזוב את הכפר, התחיל להרבות עליו רֵעים ולפתּותו ולשדלו בּכל מיני שדולים שיחזור בו מחפצו זה. בּתּחלה נסה להוכיח לו, כי לצעיר חלוש-הגוף שכּמותו מסוכּן לבלות את ימי-הקיץ בּעיר גדולה, וכי בּשבתּו בּכפר ישאף אויר צח ויתחזקו כחותיו ויוכל לשקוד יותר על למודו. לאחר שענהו יע”ס, כי הוא מרגיש את עצמו בּריא וחזק ואין לו צֹרֶך בּחלוץ-עצמות וכי הלמוד מחוץ לישיבה כּמֹהו כאין, השתּמש המוזג בּתּחבּולה אחרת ויספּר לו, כי בּמוהלוב לא נתמלא עדיין מספּר הצעירים הנועדים להלקח אל החיל וכי החוטפים אורבים בּראש דרכים לכל עֶלם עובר ושב, ומי שנופל בּידיהם נמסר מיד לצבא. הנימוק האחרון קלע אל מטרתו ויע"ס דחה את נסיעתו. אבל הוא לא חדל לדבּר בּה, והמוזג מצדו לא פּסק מבקש לו אמצעים איך ובמה לעצרו בּביתו.

בּיום אחד אחר הצהרים – זה היה כעבור עת מועטת – כשישב יע"ס בּחדרו ולמד, קרבה עגלה ותתיצב לפני בּית-המרזח, וממנה ירדו שני יהודים בּעלי פּנים גסים, אשר עלו אליו אל עלית-הגג. האחד מהם שאלהו:

– מהיכן אתּה, בּחור?

– משקלאָוו – ענה יע"ס מתּוך גמגום ושניו דא לדא נשקן.

– תּעודת-מסעך היכן היא?

יע"ס, אשר בּהמלטו מבּיתו גם לא חשב על דבר תּעודת-מסע, בּא בּמבוכה. פּניו הלבּינו כסיד ויורֶד את ראשו לארץ.

– הנה כי כן! תּעודה אָיִן! – קרא בּקול גס השני שבּין היהודים בּעלי הפּנים האדומות – לבַש את בּגדיך ולכה אתּנו!

בּאותו רגע נכנס המוזג. בּהעמידו את פּניו כלא יודע וכלא מבין את הנעשה פּה, נתן בּקולו על היהודים:

– מה לכם פּה? פּה אין לכם מה לחפּש.

– שלוחים אנחנו מאת הקהל… חסרים עדיין כעשרים איש אל מספּר הקרואים לצבא. שר-הפּלך מרעיש עולמות וגוזר על הקהל למלא את המספּר בּדִיוק, ואם אין, יטיל עליו עונש קשה מאד.

– אבל מה שייך זה אלי? – שאל המוזג בּקצף – מה אתּם מבקשים פּה?

– מה שאנו מחפּשים, כבר מצאנו – ענה אחד החוטפים – הבּחור הזה פּליט הוא, ובפּליטים שכמותו יש לנו צֹרֶך.

– כמו שאני רואה – אמר המוזג בּקול רך – בּאתם הפּעם לכּאן על-פּי טעות. הבּחור הזה אינו פּליט, כּי אם מבּני-משפּחתּי הוא, חתני…

– אם כן – קרא החוטף בּחיוך של ערמה – סלחה נא לנו; צוה להגש מן האדם האדֹם וכרגע נעבור מזה הלאה.

המוזג יצא עם החוטפים ויע"ס נשאר יושב על מקומו נבוך וכמעט נפשו בּו.

כּעבור רגעים אחדים שב המוזג. הוא ישב על-יד יע"ס ויאמר אליו בּקול אב רחמן:

– צריך אתּה, בּני, לברך את בּרכת “הגומל”! קרוב היית להמסר בּידי גוים. אני אמרתּי לך, כּי עוד לא תּמו ימי-המהומה וכי עוד גדולה הסכּנה. אתּה לא האמנתּ לי, כּנראה. עתּה הלא תּראה, כּי להציל את עצמו יכול רק מי שהוא נשוי.

יע"ס, אשר עוד לא שבה אליו רוחו מגודל פּחדו, שתק. המוזג הוסיף לדבּר:

– יקר וחביב אתּה, בּני, לכולנו וגורלך נגע אל לבּנו. בּכן היינו משיאים לך עצה, כּי למען אשר לא תּהא שרוי תּמיד בּפּחד וכדי שתּרגיש את עצמך בּטוח, עליך להקדים, ואולי גם למהר, ולבא בּבריתּ-אשה, ומה גם כשאין לך צורך ללכת ולבקש בּת-זוגך, כי הלא היא יושבת אתּך בּמחיצתך…

יע"ס נעץ בּמוזג שתּי עינים גדולות, מרוב תּמימותו לא יכל לעמוד על כּוונתו ולהבין אל מה ירמזו דבריו.

– כּמו שאני רואה, אינך מבין לי – הוסיף המוזג – ולכן אדבּר אתּך בּהתגלות-לב. רוצים אנחנו מאד לקחת אותך לנו לחתן. עומדים אנחנו להשיא את נכדתנו לאיש, ובּשביל מה, אפוא, נלך ונבקש בּשבילה חתן מרחוק, בּשעה ששלח לה ה' את בּן-זווגה אל בּיתה?…

רק עתּה התחיל יע“ס להבין את כּוונת המוזג, אשר הרעישה אותו מאד. פּחות מכל חשב על-דבר נשואים בּהיותו כּל-כּך צעיר, קודם שהשפּיק למצוא את נתיבותיו. הוא אינו בּקי עדיין בּכל הש”ס, חסֵרה לו עדיין ידיעה מרובּה בּ“יורה-דעה”, ועדיין כּל-כּך רחוק הוא מרבּנות…

– שותק אתּה – קרא המוזג – האחשוב את שתּיקתך זו כהודאה?

שותק אני – הוציא יע"ס מפּיו בּכבדות – יען כי לא אדע מה להשיבך. כּיצד אני יכול לחשוב על דבר נשואין? הלא הריני בּחור שלא התקין את עצמו עדיין בּשום דבר, עדיין אני צריך ללמוד וללמוד בּלי שעור עד שאבוא לאיזו תּכלית. בּשביל נכדתך אתּה זקוק לצעיר בּעל-מפרנס, ואני אינני מוכשר עדיין לכּך.

– עלי פּרנסתך! – קרא המוזג – הריני לתת לך ארוחת תמיד על שֻׁלחני, ולאחר מאה ועשרים שנה תּקח נחלה בּין בּני. בּביתי תּוכל לשבת בּמנוחה על התּורה ועל העבודה ולחַדֵש בּתּורה יותר מאשר בּישיבה.

יע"ס שקע בּמחשבותיו והמוזג קם ממקומו ויאמר:

– התיעץ נא בּנפשך, אבל רוצה אני, כי תּמהר כּכל האפשר לתת לי את תּשובתך. שימה לב למצבך ואל תּשכּח מה שאמרתּי, כי נשוי אתּה. אל נא תתן פּתחון פּה לבּריות לחשבני לבּדאי, פּן יבולע מזה לכולנו.

הלילה ההיא היה ליע“ס “ליל-שמורים”. עד לפנות בּוקר נגזלה שנתו מעיניו. מחשבות, אשר לא שערן עד כּה, הפריעו את מנוחתו. בּמרכּז המחשבות המרגיזות האלה התיצבה נכדת-המוזג, אשר בּמשך כל העת, שהוא נמצא פּה, לא החליף אתּה גם שתּים, שלש מלים וגם לא הסתּכּל כּמעט בּפניה. הוא יודע על אודותיה רק זאת, כי מאז הבּקר ועד אשמורה בּלילה היא עומדת בּבית-המרזח לפני שלחן-המערכת ומוכרת יי”ש לאכּרים, ויש שהיא מתקוטטת בּהם, ואז היא מרעימה בקולה נפלאות, עד כי ינועו אמות הספים לצעקותיה. ואם לכּזו נאוה להיות רבּנית?… אולם הטוב מזה לנפּול בּידי החוטפים? ובּזכרונו צפו כל המעשיות המבהילות, ששמע עוד בּשבתּו בשקלאָוו על-דבר מעשי-החמס, שעושה הקהל לנערים ילידי ערים אחרות, שאין להם תּעודות-מסע, איך שמגלחים את שערות ראשם ומלבּישים אותם בּגדי-חילים ושולחים אותם לעבוד בּצבא בּירכּתי סיבּיריה…

ויע"ס ירד מעל מטתו בהחלטה לגלות את הדבר להנאמן ולבקש ממנו עצה מה לעשות.

ד.

למחר אחר הצהרים הלך יע“ס אל האחוזה ומצא שם את הנאמן בּשהוא יושב והוגה בספר. על-פי רשמי פניו החורות של יע”ס הבין הנאמן, כי דבר לאט עמו הפּעם, ויציע לפניו ללכת לטיל אתּו בּיער הקרוב. בּשעת הטיול ספּר יע“ס להנאמן את כל הקורות אותו בּימים האחרונים, ומתּוך דמעות בּקש ממנו כי ישיא לו עצה איך לחלץ את נפשו מן המצר. הנאמן שמע את דברי יע”ס בּתּשומת-לב מרובּה, ואחר אמר אליו:

– אלו בּא אלי איש אחר בּמקומך ובמצבך לדרוש לעצתי, כי אז לא חשבתּי הרבּה ואמרתּי לו: העת היא שעת-מבוכּה, כל צעיר שהוא מחוסר קרוב וגואל, אינו בטוח בחופשתו והוא עלול בכל רגע לנפול בּידי החוטפים. לפיכך כשבּא אדם כר' איטשה (כן היה שם המוזג) ורוצה לקחת אותך לחתן, אינך צריך לחשוב כלום כי אם להתרצות תּיכּף אל השידוך. אתּה וודאי שהנך חושב, כי ר' איטשה זה הוא יהודי ערום, החפץ להונות אותך. אני יודע את ר' איטשה זה שנים רבות והריני בּטוח, כי אם הוא משתּוקק כּל-כּך להשתּדך בּך ולצורך זה הוא משתּמש, לכאורה, בּאמצעים בּלתּי יפים כּלל, אין זאת אלא רק מאהבת התּורה. אדם זה, שבעצמו אינו בּר-אורין, מכבּד ומוקיר מאד בּני-תּורה. לפיכך אין התחתּנות כזו עסק בּיש כּלל. אולם בּמה דברים אמורים, בּבחור בּן-תּורה סתּם, שהיה בּא אלי להתיעץ בּי מה לעשות. אבל לך אין אני יכול לתת עצה כזו. אתּה אינך מבּני-תּורה השכיחים והמצוים, כי אם צעיר, שאפשר לתּלות בּו את התּקוות היותר מזהירות לעתיד לבוא והעלול להֵעָשות בּמשך הזמן צפירת-תּפארה לעם ישראל כֻּלו. לך לא הגיעה עדיין העת לבֹא בּברית הנשואין ולהשאר יושב בּכפר; פּה יעלו כּשרונותיך בּתֹּהו ולא תבֹא לשום תּכלית. עליך ללכת לעיר הגדולה של לומדים ומשכּילים ולהמשיך תּחת השגחתם את למודיך בּין בּתּורה ובין בּידיעות-חול. אולם מבין אני יפה, כי ר' איטשה לא יחפּוץ בּשום אופן להניח לך ללכת מאתּו, וכּאן נחוצה עצה כּיצד והוציאך מבּיתו. אולם אני אנסה תּחלה לדבּר אתּו בּענין זה ואז נֵדע את אשר לפנינו לעשות.

כעבור ימים אחדים, כשבּא המוזג אל בּית-המשרפות לקנות לו י“ש כפעם בּפעם, נכנס אתּו הנאמן בּשיחת סחור, סחור על אדות יע”ס. על פּי השיחה הזאת הבין הנאמן, כי אין כל תּקוה להשפּיע על המוזג, שיסלק את עצמו מיע“ס, שהוא חושב אותו זה כבר לבן-זווגה של נכדתו. עם זה נודע להנאמן מפיו, כּי כבר התחילו עושים בּביתו את ההכנות אל “התּנאים”… הנאמן מצא את המצב קשה מאֹד ויחלט בּנפשו להשתּמש בּכל האמצעים להוציא את יע”ס למרחב.

בּשבּת השניה, כשבּאו המוזג עם יע“ס אל המנין, קרא הנאמן אחר התּפלה את יע”ס לחדרו ויאמר אליו: השתּדל והוצא מן הבּית את צרור-חפציך, ובוא הלום בּיום השני לפנות ערב. מפה אשלחך הלאה עד הגיעך למקום, שבּו תּרגיש את עצמך בּטוח ושאנן מפּחד רע.

בּיום השני בּערב כבר נמצא יע“ס בּאחוזה. שם שהה אז בּמקרה איש אחד, יעקב דינין שמו, שהיה מראשוני משכּילי-קישינוב, תּלמודי מצוין ובּעל השכּלה חילונית מרובּה. לפני האיש הזה הציג הנאמן את יע”ס ויתָאֵר לו את מצבו. דינין השתּתּף בגורלו של יע“ס ואחרי שיחה מפורטת עם הנאמן החליט לקחת את יע”ס אתּו למינסק, מקום שבתּו בעת ההיא, ולשלחו משם לוילנה, שכבר נתפּרסמה אז למרכּז של תּורה וחכמה.

דינין השתּדל והשיג בּשביל יע“ס תּעודת-מסע, ומקץ שני שבועות כבר נמצא בּוילנה. בּקורו הראשון שם היה בּביתו של משכּיל מפורסם ושמו חיים זלמן אֶלְיאַשֶׁוִויץ, שהביא אליו מכתּב-המלצה מאת דינין. אֶלְיאַשֶׁוויץ זה, שהיה לפנים מוסמך להוראה ואחר-כּך נתמשכּל, הֶראה התקרבות מיוחדת לצעירים, שהתכּוננו מלכתּחילה לרבּנות ופּתאֹם תּקף אותם רוח ההשכּלה. לפני צעירים כאלה היו דלתות-בּיתו פּתוחות תּמיד לרוָחה וגם האכיל אותם על שֻלחנו, ולא מעטים מהם השיגו בּעזרתו את מטרת-חייהם. לאחר שהכּיר לדעת את יע”ס ואת כּשרונותיו הגאוניים, נתן לו מעון בּביתו, והשיג עבורו שעורי-הוראה לגמרא בּבתּי שנים, שלשה מעשירי-העיר וימן לו את כּל מחסוריו. תּחת השפּעתו של אֶלְיאַשֶׁוויץ התפּתחה אצל יע“ס נטיה נמרצה אל התּנ”ך. בּהתמדה מרובּה למד את כּתבי-הקֹדש עם “הבּאור” ובתּרגום הגרמאַני. בּמשך עת קצרה עשה בּלמודו חיל כּל-כּך רב, עד כּי נחשב בחוג בּאי-בּיתו של אליאַשֶׁוויץ לידען גדול בּתּנך ולמדקדק מצֻיָן. בּאותה עת התקדם הרבּה גם בּידיעת הלשון הגרמאַנית, אשר מצא אליה את המפתּח על-ידי תרגום התּנ"ך של בּן-מנחם. אז התחיל לשקוד על ספרי הקלסיקונים הגרמאַנים. בּלמוד זה עזרה לפעמים על ידו בּתּו של אליאַשוויץ, שהיתה עלמה משכֶּלת מאד לפי תּנאי הימים ההם. אל הלשון הרוסית, שהתחיל לומד אותה כדי להכּנס אל בּית מדרש-הרבּנים, שנפתח אך זה עתה, לא הראה נטיה מיוחדת, ואחרי עבור זמן קצר הסתּלק ממנה לגמרי והתמכּר כּלו רק לשפת-גרמאַניה. זה גרם ממילא שיחזור בּו ממחשבתּו על-דבר הכּניסה אל בּית מדרש-הרבּנים ויתחיל לבקש לו מטרה אחרת. בּאחרונה החליט לעשות כעצת אליאַשֶוויץ, להשתּלם יותר ויותר בּלשון הגרמאַנית על-מנת לנסוע אחר-כּך לבקר בּבית-ספר גבוה בּחוץ לארץ.

בּינתּים אירע, כי התחיל יע“ס רוחש אהבה לבתּו של אליאַשוויץ, שהיתה מבארת לו בּעת הראשונה את המקומות הקשים בּיצירות הפּייטנים הגרמאַנים. ואהבתו אליה נעשתה עזה בּיחוד משעה שהחל עוגב עליה אחד מתּלמידי בּית מדרש-הרבּנים, שהיה מבּאי-בּיתו התּמידיים של אליאַשוויץ, והיא הראתה לו פּנים מסבּירות. מאז התהלך כאיש נִדהם אֲכוּל אֵש-הקנאה. הוא התבּונן, כי אותו תּלמיד שולח להעלמה לפעמים שירים עברים כתובים לכבודה, שהיא ואביה מתפּעלים מהם מאד, וידמה בּנפשו, כי אך השירים הללו הם הם שנותנים את חִנו בּעיני אליאַשוויץ ובתּו. בּלי חשוב הרבּה ישב ותּרגם כמו בּנשימה אחת את המערכה הראשונה מחזיונו של שִילֶר **”נכלים ואהבה“** (קאַבּאַלע אונד ליעבּע), ולמחר הראה את התּרגום לאליאַשוויץ. התּרגום הזה שנכתב בּסגנון עברי בּיבּלאי מעשה ידי-אָמן, הפליא מאד את אליאַשוויץ ועורר התפּעלות גם בּין המשכּילים הדורשים לשִכנו. עד מהרה עבר הכתב-יד בּין חובבי הלשון העברית בּוילנה מיד ליד, וגם גדולי הסופרים מִלאו פּיהם תּהלה לאמנות הלשון, שנתגלתה להם מתוך התּרגום. אחדים מהם מצאו, כי התּרגום העברי מצטין בּעוז ניביו ובצלצולם מן המקור הגרמאַני. אבל יע”ס לא השיג את מטרתו בּתרגומו. בּתו של אַליאַשוויץ הוסיפה להתיחס אליו יחס קר כמו שהיה. הדבר הזה הדאיב את לבּו מאד, עד אשר לא יכול עוד נשוא ובּבּקר אחד עזב את בּית אילאַשוויץ בּלי הפּרד בּבּרכה מאיש, ועוד בּאותו יום יצא מווילנה.

ה.

עם מעט כּסף, שחשך לו משעוריו, יצא יע“ס לדרך. הוא שם פניו לקאָוונה על מנת ללכת משם לגרמאַניה. בּלי היות לו תעודת-מסע לחוץ-לארץ, הוכרח לעבור את הגבול בּגנבה, בּעיירה האחרונה שעל-יד הגבול עשה חוזה בּאמצעות סרסר יהודי עם אחד האכרים, המבריח בּלילות סחורת-טֶבֶל לפּרוסיה, כי יקחהו אתּו. בּמקרה היה זה בּאחד מימי-הבּציר האחרונים. בּליל סגריר, קר ואָפֵל צָעַד יע”ס אט אחרי האכּר, אשר הוליכו בּמשעולים קטנים וצרים על פּני שדות-עבטיט. שתּי שעות בּערך הלך כֹּה ולכל אִושה קלה שנשמעה מרחוק, ובּיחוד לקול כּלבים נובחים, היה מזדעזע לבּו בקרבּו מפּחד. פּתאום צוה אותו האכּר לחלוץ את מגפיו, כי עליהם לעבור על פּני נחל קטן. כמעט נפשו בּו הגיע יע“ס אל הכפר הפּרוסי הקטן, עצמותיו רעדו מקֹר ושניו דא לדא נקשן. הוא לן בּלילה ההוא בּבית-מרזח ולמחר הלך בּרגל בּדרך המלך קניגסבּרגה. בּבֹאו לאחר עשרת ימים לקניגסבּרג, סר אל אכסניא יהודית על-פּי הכּתֹבת שלקח אתּו מקאָוונה. אבל בּיום השני תּקפהו קדחת חזה וחֻמו עלה בּמעלות. הרופא הרשמי אשר נקרא מהר אליו ומצא בּו סימני דלקת-הרֵאָה, נתן רשיונו להביא אותו, בּהיותו עלם גֵר ועלוב, אל בּית-החולים העירוני, שם שכב יע”ס כשלשה שבועות וישב לאיתנו.

מבּית-החולים יצא יע“ס בּאין פּרוטה בּכיסו וחסר-לחם גם למזון סעודה אחת. זה המריץ אותו להשתמש בּסגולה הישָנה, הבּדוקה והמנוסה, ויכנס בּבֹּקר לעת-התּפלה אל בּית-המדרש אשר לעדת יהודי-פּולין. שם נכנסו בּמקרה, לאחר התּפלה, שני יהודים לומדים בּויכּוח של פּלפּול על-דבר סימן ידוע בּספר “שאגת-אריה”. יע”ס, אשר עמד מרחוק ויקשב אל שיחתם, מהר להשתמש בּהזדמנות זו שבּאה לידו והתערב בּויכּוח שלהם ויחַוה את דעתּו, כי שניהם אינם אלא טועים. הוא הוכיח להם, כי כוונתו של בּעל “שאגת-אריה” היא אחרת לגמרי, וכדי לעמוד עליה עמידה נכונה צריך לשים לב למה שאומרים בּאותו ענין מפרשים אלו ואחרים. בּדבּרו התחיל יע“ס ממטיר, ממש, ציטאַטות ורשימות-דברים מן הספרות הגאונית-הרבּנית ולהבליט בּהשתּדלות מיוחדת את הארודיציה העשירה שלו, אשר הרעישה את לב הלומדים. מתּוך התעניינות מרובּה שאלו אותו לשמו ולמעשהו ולמטרת בֹאו לקניגסבּרג, בּמקום שאין חזון בּני-תּורה נפרץ. יע”ס, אשר הבין, כי דבר לו הפּעם עם יהודים קַנָּאים, אשר לא יחפּצו וודאי, לדעתּו אם יספּר להם הפּעם, כי נוסע הוא לברלין להשתּלם שם בּלימודים, כּחד מהם, עד כמה שהיה קשה לו הדבר, את האמת ויאמר, כי זה עת ידועה שהוא חש בּראשו, מה שמפריע אותו מלמודו, והרופאים הוילנאים (הוא אמר להם כי הנהו וילנאי) שלחו אותו לבּרלין להתרפּא שם. על זה הוסיף, כי נשאר בּלא אמצעי-כּסף, ולפיכך אינו יכול לזוז ממקומו. יע“ס עורר בּספּורו את לב הלומדים לחֻמלה אליו, ותּיכּף אספו בּשבילו בּין המתפּללים, שעוד נשארו בּבית-הכנסת, שקלים אחדים, והאחד מהם הבטיח לו, שישתּדל עבורו לפני גבּאי קופת-התּמיכה לטובת הנודדים היהודים העניים, שיתּנו לו אף הם איזה סכום. שבע-רצון עזב יע”ס את בּית-המדרש.

אולם בּהגותו בּלילה על משכּבו בּמצבו, צר לו מאד על אשר העלים מיהודי בּית-הכנסת את האמת ולא הגיד להם, כי הוא נוסע לבּרלין לרכוש לו השכּלה חילונית. האין זה מצדו מעשה של יֶזואיט מרַמה את הבּריות? בּאותה שעה נזכר בּשיחות הארוכות, שהיו לו עם הנאמן בּבית-המשרפות על-דבר מוסר-היהדות ועל מסירת-הנפש הישראלית לשם אידֶאַל, והוא מצא, כי המעשה אשר עשה היום, הוא נגד מוסר-היהדות ובּגידה בּעיקר של מסירת-הנפש הישראלית, ורעיון מחריד תּקף אותו, כי אם כך יהיה הדבר הולך ונוהג והוא יהיה צפוי לעזרת יהודים חרדים, הלא יוכרח לשים כל העת מסוה על פּניו ולהתחפּש למי ולמה שאיננו בּאמת…

ולמחר קם משנתו בּהחלטה גמורה ללכת לבית-המדרש ולהשיב להמנדבים את שקליהם ולאמר להם בּשעת מעשה: דעו לכם, יהודים, כי הולכתי אתכם שולל; אמנם נוסע אני לבּרלין, אבל לא לדרוש בּרופאים; בּריא וחזק אני. אני נוסע לשם ללמוד, אבל לא למוּדים שלנו, אותם אני יודע כבר למדי, די והותר, אבל עדיין חסר אני ידיעת הלמודים שלהם, של הגוים, ואותם תּתּן לי בּרלין…

בּדרכּו אל בּית-המדרש התיצב פתאום, הוא שם אל לב, כי כבר הוציא שני שקלים בּמשך היום האתמול לצרכי-מחיתו. בּחשבו מה לעשות עתּה, הבריק בּו הרעיון, לשוטט בּעיר ולבקש לו עבודה בתור שכיר-יום. שקוע בּמחשבותיו נגש אל הנהר פּרֶגֶל, ושם ראה אנשים עומדים ומטעינים תחת השגחתו של איש בּא בּימים על אניה גדולה תּבואה ושאר סחורות. הוא נגש תּיכּף אל האיש וישאלהו, אם יוכל להשיג איזו עבודה על החוף, והלה אמר לו, כי יבוא מחר לפנות בּקר. למחר כעלותּ השחר נגש יע"ס אל עבודתו, ובּקבּלו בּערב את שכרו, רץ תּיכּף אל בּית-המדרש, ובּלי מצוא שם את הלומדים, שמהם קבּל לפני שני ימים את השקלים, תּקע את הכּסף לידי השמש ויאמר: קח, בּטובך, את השקלים והשיבם להמתפּללים! אני אין לי עוד צורך בּהם. ומבּלי חכּות עד אשר ישמע איזה דבר מפּי השמש, יצא מבּית-המדרש.

עוד ימים אחדים עבד יע“ס עבודה קשה על החוף ויקבּוץ שקלים אחדים. הוא כבר היה נכון לנסוע לבּרלין, והנה פתאום היתה אחרת עם לבבו, והוא החליט לעשות את דרכּו לא לבּרלין, כי אם ללונדון. לשנוי מסע זה גרמה הזדמנות שבּאה לידו להתודע על החוף לרב-חובלים של אניה אנגלית, שהיה, כמו שנתבּרר בּמאוחר, יהודי-מומר. רב-החובלים הזה נדרש ללא נשאל לקחת אתו את יע”ס ללונדון חנם אין כּסף, ועם זה אמר לו, כי בּאנגליה החפשית יותר נקל יהיה לו לעסוק בּהשכּלה וגם למצוא אנשים, אשר יעזרו בידו להשיג את מטרתו. יע"ס שמע לדברי העצה ויסע אתּו לונדונה.

ו.

כבואם ללונדון הזמין רב-החובלים איש, אשר הוליך והביא את יע"ס אל רובע-היהודים ווייטשאֶפל, ושם הראה לו בּית אחד, שעמד כמו מובדל לעצמו בּתוך חצר גדולה. כשנכנס לבית זה, יצא לקראתו איש בּדמי-ימיו, מגולח-זקן, אבל חקוק על מצחו ישראל, אשר בּחן אותו מכּף רגלו עד קדקדו וישאלהו יהודית:

– מהיכן, אברך? וודאי מגאַליציה?

– לא – ענהו יע“ס – אני בּא מרוסיה. בּדבּרו נתן על-יד האיש מכתּב קטן חתום מאת רב-החובלים. האיש סקר את המכתּב בּסקירה אחת, ואחרי-כן הזמין את יע”ס להכּנס אחריו אל חדר שני, ושם אמר:

– וודאי שעיֵף אתּה מן הדרך וגם רעב. אני אשלח אתּך את אחד מאנשי להביאך לבית הקרוב לכאן, ושם אצוה בּשמי לתת לך לאכול ולשתּות וגם חדר לנוח. מחר בּבּקר תּשוב הלום, ואנחנו נשתּדל לכונן את מעמדך בּאופן היותר טוב.

בּדבּרו צלצל בּפעמון וכרגע נכנס עלם צעיר, אשר שוחח אתו האיש שיחה קצרה בּאנגלית. אחרי-כן לקח העלם את יע"ס וילך אתּו.

הבּית, אשר אליו הביא העלם את יע“ס, היה אכסניה יהודית. שם הגישו תּיכּף ליע”ס ארוחה טובה, ואחרי אָכלו פִּנה לו בּעל-הבּית חֵדר יפה לנוח בּו.

בּשכבו בּחדר החם והמלא אורב, נראו לו מאורעות הימים האחרונים כחלום. כמשמים הופיע אליו בּאופן בּלתּי-צפוי כלל רב-החובלים האַנגלי טוב-הלב, המדבּר גרמאַנית, אשר פִּתָּהו לנסוע ללונדון, אף לקח אותו לשם ותּיכּף משעה ראשונה ואילך הביאהו אל יהודים נדיבי-רוח, שהוא יכול לאמר להם את האמת הטהורה, כי בּא לכאן ללמוד למודי-חולץ כבר נִכּר, כי פּה היהודים שונים לגמרי…

למחר הלך יע“ס בּמעמד-רוח עליז אל האיש, שהביא אליו את המכתּב מאת רב-החובלים. בּכניסתו נתן יע”ס תּודה נלבבת להאיש על הידידות, אשר הראה לו, ועם זה הבּיע את תּקותו, כּי יהודי לונדון יעזרו לו להשיג את המטרה, אשר אליה הוא נושא את נפשו, ושאותה סִמנו לפניו כל אלה הרוצים, כי לא יעלו כשרונותיו בּתּהו.

על זה ענהו האיש:

– כּן, כּן, אצלנו אין מניחים אנשים בּעלי-כּשרון בּלי-עזרה, ומי שרוצה ללמוד והולך בּלמודו בּדרך שמוליכים אותו, מוצא את העזרה היותר גדולה.

בּעוד רגע הביא האיש את יע"ס אל חדר גדול, שבּו ישבו ועמדו כשתּי עשרות אנשים צעירים וגם בּאים בּימים והגו בּספרים. כמעט כֻּלם היו לבושים בּגדי יהודים חרֵדים, אחדים מהם היו בּעלי פּאות ארוכות ומתּחת למעיליהם נשקפו טליתות קטנות ורחבות. כראותם את האורח הזר הקיפו אותו מכל עברים ויברכוהו בּברכת “שלום עליכם”.

בּהתבּוננו אל החדר ואל האנשים נשאר יע“ס בּשני הרגעים הראשונים עומד על עמדו נבוך, בּתּחלה נדמה לו, כי הבּית הזה הוא בּית-מדרש, או בּית-תּפלה, ורק התפּלא על כי אין פּה לא ארון-קֹדש ולא בּימה. בּראותו כי הספרים, שהאנשים הוגים בּהם, הם כֻלם תּנכי”ם, ואין בּיניהם אפילו גמרא אחת, לא ידע מה לחשוב. בּאחרונה נראה לו, כי אין זה אלא מין בּית-ספר, שמלמדים בּו תּנ“ך לאנשים גדולים בּשנים, הוא הבּיט מתּוך תּמהון אל האיש הגלוח כשואל: על-מה הבאת אותי לכאן? האיש הבין היטיב לרֵעו ויאמר: לפי שעה יכול אתּה לשוחח בּכל יום עם האנשים האלה בּמילי דתּנ”ך. וודאי שיודע אתּה את כתבי הקֹדש יפה מאד?

– אני בּקי בּתּנ“ך, – ענה יע”ס.

– הכן? הנך בּקי בּתּנ"ך? – שאלוהו אחדים מן הצעירים פּה אחד.

– ואת פּשוטם של הדברים אתּה יודע בּכל מקום? – שאלו אותו אחרים.

– בּכל מקום…

– אם כּן – קרא האיש – הבה בּחנוהו.

בּדבּרו יצא האיש מן החדר בּהשאירו את יע“ס בּין לומדי-התּנ”ך.

בּאותו רגע התחילו ממטירים על יע"ס שאלות מכּל עברים.

– כיצד אתּה מפרש את דברי ישעיהו: “יועץ אל גבּור”? מי הוא “פּלא יועץ” זה? על אודות איזה ילד יֻלד מדֻבּר כּאן?

– כיצד פּשוטו של מקרא: “וכרתי את בּית-ישראל ואת בּית-יהודה בּרית-חדשה”? לאיזו ברית חדשה מכוון הנביא?

– ומה היא כוונת הנביא האומר: “גם אתּ בּדם בּריתך שלחתּי אסיריך”? אודות דמו של מי מדֻבר פּה?

ועוד ועוד שאלות כאלה. יע"ס ענה לכל שואל ויתּן לדברי הנביאים בּיאור בּרור ומבֻסס בּיסוס הגיוני. אבל תּשובותיו לא השבּיעו את השואלים רצון, והם נכנסו אתּו בּפולמוס של דברים, שנמשך שתּים, שלש שעות.

עודם מתווכּחים והנה בּא איש ויַגֵש ליע“ס כּרטיס, שנמצא כתוב בּה, כי ארוחתו ומשכּבו יִנָּתנו לו בּאכסניה של אתמול, וכי מחר בּשעה התּשיעית בבקר עליו לשוב ולבוא אל חדר-התּנ”ך.

כך עבר שבוע ימים. שתּי פּעמים נסה יע“ס לשאול את האיש המגולח, בּשביל מה מעסיקים אותו בּלי-הפסק בּלמוד התּנ”ך בּשעה שבּא לכאן למטרה אחרת לגמרי? אבל בּכל פּעם השיב לו תּשובת-דחִיה, כי עוד יש שהות, כי עוד ידאגו להביאו אל מטרתו. בּיום הראשון של השבוע השני ראה, כי בּמקום תּנ“ך הוגים עתּה כלם בּספר “בּרית חדשה”, וקודם שהשפּיק לפנות לאיש בּשאלה לפשר דבר, הגישו גם לו “בּרית חדשה”. יע”ס פּקפּק אם לקחת את הספר בּידו, אף כי היה לו מושג רופס על אודותיו, כמו אמר לו לבּו, כי דבר לאט יצוק בּזה. אבל הוא אִמץ את רוחות וישאל: איזה צֹרֶך יש בּכך? על זה ענוהו תשובה קצרה, כּי כדי להבין הבנה נכונה את התּנ“ך, צריך קוֹדם להיות בּקי “בבּרית החדשה”. אבל התּשובה הזאת לא הרגיעה את יע”ס. בּיום השני בּבּקר נעלם הספר “בּרית חדשה”, והלומדים שבו אל התּנ"ך…

מעט, מעט נעשתה סביבה זו ליע“ס תמוהה מאד. כמה שיִגע את מֹחו לא יכל להבין את הנעשה פה. כמה פעמים נסה לבקש בּירור דבר מאת הצעירים, אבל בּכל פּעם ענוהו בּקצרה: כך מלמדים אותנו את כּתבי-הקֹדש, בּשבתּו בּערב לבדו בּחדרו התרוצצו בּמֹחו תכופות פּסוקי התּנ”ך, וביחוד הפראַזות הבּודדות שדשים אותן תּמיד כדבֵלה בּחדר-הלמוד ההוא. פּתאום ראה ונתן אל לבּו, כי סובבות את כֻלן על ציר ענין אחד: על בּרית חדשה בּין אלהים ובין היהודים תּחת הבּרית הישָנה, והרעיון הזה נשנה וחוזר ונשנה בּלי סוף, והוא נזכּר, כי אחדים העלו על שפתם בּשעת למוד התּנ"ך את שם ישו הנוצרי… וכּכל שהרבּה להגות בּדבר, כך נעשה יותר מופלא בּעיניו וכך הוסיף להסתּבּך בּרעיונותיו.

פעם אחת נמלך עליו לבּו ויגש אל בּעל-האכסניא וישאלהו:

– הגידה נא לי בּטובך מי המה אלה, המשלמים לך את מחיר ארוחתי ודירתי?

בּעל-האכסניא העמיד פּני-תּם ויענהו כמתפּלא:

– לא אבין לך; זה שני שבועות שאנשים מאכילים ומשקים אותך ומספּיקים לך את כל צרכיך, ואתּה אינך יודע עדיין מי הם.

– אבל הלא כּך הוא – אמר יע"ס – אינני מכּיר את האנשים האלה ואין אני יודע מי ומה הם.

– האנשים האלה – בֵּאֵר לו בּעל-האכסניא – הם יהודים בּעלי-צדקה מצוינים, השומרים לקיים את דברי הנביא: “הלא פּרֹס לרעֵב לחמך וכי תראֹה ערֹם וכסיתו”…

– הרק זה, ותו לא? – שאל יע"ס.

– כן; לא זהו העיקר עדיין; העיקר הוא, שהם דואגים לא רק לגופו, כי אם גם לנשמתו…

– מה רצונך לאמר?

רצוני לאמר, כי הם משתּדלים לעשות אותו לאיש, בּתפארת אדם המעלה…

תּשובתו של בּעל-האכסניא הרגיעה את רוח יע“ס. להשתּלם בּלמודים למען היות “לאיש” – הלא זוהי בּאמת המטרה, אשר בּשבילה בּא לכאן. הוא לא יכל רק להבין מפּני מה מעסיקים אותו כל-כּך הרבּה בּלמוד התּנ”ך ואין מתחילים תּיכף לשַנֵּן לו את למודי-הנֵכר. אולם ככל שהיה קשה עליו להבין את הדבר, התעכּב בּאחרונה על הרעיון, כי וודאי שכּך כּאן המנהג ואין לשגותו.

בּיום אחד כשנגש יע“ס אל “בּית-הספר לתּנ”ך” ראה עומדת על-יד השער אשה עבריה בּדמי ימיה ובוכה בּכי-תמרורים. על פּי חזות מראה האשה ותלבּשתּה הכּיר יע"ס תּיכּף, כי איננה מבּנות-המקום, וכי מוצאה מרוסיה או מגאַליציה, ובלי חשוב הרבּה שאל אותה יהודית:

– למה תבכּי, יהודיה חביבה! ומדוע תעמדי פּה?

– כּלום חפצה אני לעמוד פּה? – ענתה אותו האשה מתּוך דמע בּלשון היהודית-הפּולנית – הלואי שיחפּצו כך חיים! הלא המקום הזה טמא הוא, כי מוציאים פּה אנשים עברים לשמד, וגם את בּעלי הוציאו לשמד. עתּה נעשה אצלם אדם המעלה ואינו רוצה עוד לראות אתי חיים…

בּתּחלה לא הבין יע"ס אל מי היא מכוונת ומה אירע לה בּכלל. אולם לאחר שנכנס אתּה בּשיחה יותר מפורטת, נודעו לו מפּיה הפּרטים האלה:

האשה זאת, ילידת עיירה פּולנית קטנה, בּאה לפני שתּי שנים ללונדון עם אישה, שוליא דחיט. בּמשך שמונה-עשרה הירחים הראשונים בּקש אישה ומצא לו עבודה, אשר התפּרנסו ממנה אם לא בּרחבות יתרה, אבל גם לא בּדוחק. בּמחצית-השנה האחרונה נשאר יושב בּלי עבודה, ומצבם הורע מאד. בּבּקר היה אישה יוצא מבּיתו ומשוטט כל היום בּחוצות העיר, ולערב היה שב בּידים ריקות. צרותיהם הרחיבו יותר ויותר והגיעו מים עד נפש ממש… פּעם אחת לפנות ערב שב אישה לביתו שמֵח וטוב-לב: בּא הקץ לצרותינו! הוא נזדמן עם יהודים רחמנים, אשר השתּתּפו בּקשי יומו להבטיחו לו להשיג בּשבילו עבודה, ובין-כך נתנו לו מעט כּסף למחיתו. למחר בּבּקר השכּם בּא יהודי זר ויקרא את אישה אל העבודה. מאז היה אישה יוצא מבּיתו לפנות בּקר וחוזר בּשעה מאוחרת בּלילה, ומצבם שב והוטב כבּתּחלה. כעבור איזה זמן התחיל מוקיר רגליו מבּיתו, והדברים הגיעו לידי-כך, שהיה נראה אל אשתּו רק פּעם אחת בּשבוע, מוסר לה את דמי-פּרנסתה וממהר ללכת. מנהגו זה הפליא אותה מאד; היא הבינה, כי יש דברים בּגו ותחליט בּנפשה לחקור ולדרוש אחרי בּעלה למען דעת את אשר אתּו. בּשפכה פּעם אחת את מרי-שיחה לפני אשה צעירה ילידת פּולין כמותה, שגרה בּשכנותה, ספּרה לה אותה ריבה, כי כמו שידוע לה, ישנה בּלונדון חברה של מי שהיו יהודים, שעתה הם נקראים בּשם “מסיתים”, והאנשים ההם אין לפניהם בּלתּי אם מטרה אחת: למשוך אליהם בּמרמת-ערומים יהודים עניים מחוסרי לחם יוצאי ארצות אחרות ולהביאם בּברית אמונת-הנוצרים, ומי שנופל פעם בּידם, אינו יכול עוד בּשום אופן להחלץ מהם, כי יודעים הם להביא את קרבּנותיהם בּסבך של כל מיני רשתות. בּדבּרה העלה השכנה על לב החיטת את הרעיון, כי אפשר הדבר מאד, שגם אישה נפל למרות רצונו בּידי חבורת המרעים האלה. סוף דבר היה, כי הרבּתה האשה כּל-כּך לבקש ולחפּש אחרי בּעלה, עד אשר מצאה אותו בּ“חדר-התּנ”ך“. אבל תּיכּף בּשעת בּקורה הראשון העמיד אישה את פּניו כּלא יודע אותה, וכאשר הרימה את קולה ותּצעק מנהמת לבּה, גרש אותה ה”גלוח" מן הבּית.

כשמוע יע“ס מפי האשה את הדברים האלה, נתבּרר לו תּיכּף מצבו ויבן לאָן הוליכוהו רגליו. כרגע הבריק רעיון בּמחו לבלתּי שוב עוד אל אנשי-חסדו בּ”חדר-התּנ“ך”. אבל הוא לא ידע לאָן ללכת ולמי לפנות. הוא רץ וישג את האשה, אשר כבר הלכה משם מתוך בּכי, ויבקש ממנה להראות לו את הדרך אל בּית-המדרש. האשה עברה אתו בחוצות אחדות אשר ברבע ווייטשאֶפּל ותביאהו לבית-מדרש; אבל הוא היה סגור. כמו שנתבּרר, התפּללו בּבית-מדרש זה רק בּימי-השבּתות…

ז.

בּמעמד-רוח מדֻכּא מאד התהלך יע“ס בּרחובות ווייטשאֶפּל. על פּני בּית בּעל קומה אחת ראה מרחוק שֶלט קטן וכתוב עליו יהודית: “כּשר”, ונכנס אליו. זה היה בּית-מרזח דל של יהודי ליטאי. יע”ס, שעוד נמצאו בּכיסו שילינגים אחדים, סעד את לבּו קצת, וילן שם. בּהגותו בּמצבו החדש החליט לבלתּי פּנותּ עוד לעזרת מי-שהוא, כי אם לעשות תּיכּף מה שעשה בּקניגסבּרג: לבקש לו עבודת שכיר-יום, ואחרי-כן, כשיחשוך לו סכום כּסף ולא יצטָרך עוד לבּריות, יתחיל לעסוק בּהשכּלה. אבל ימים אחדים רצופים בּקש לו עבודה, ולא מצא. בּין כּך אזל השילינג האחרון מכּיסו ומצבו נעשה קשה מאד.

בּשוטטו יום אחד שעות אחדות רצופות בּחֻצות לונדון, נלאה יע“ס מאד ויכנס אל הגן הקרוב לנוח קצת על אחד הספסלים. בּחוץ כבר נודעו עקבות האביב, אבל האויר היה עדיין קר ולח. שקוע בּמחשבות נוגות יש יע”ס על הספסל, ובהיות בּגדיו קלים, רעד לרגעים מקור. והנה יצאה מתּוך אחת השדֵרות אשה זקנה לבושה הדר, ובהיותה, כנראה, עיֵפה מדרכּה, ישבה על ספסל שני ממול יע“ס. עיני האשה נמשכו כרגע אל יע”ס ותּבחנהו קצת, ואחרי-כן קמה ממקומה ותּגש אליו ותּשאלהו גרמאַנית מי הוא ומאין ומה מעשהו פּה. הזקנה, אשר הכּיר בּה יע“ס תּיכּף את מוצאה היהודי, עשתה עליו, אך פּתחה פּיה לדבּר אתּו, רושם יפה מאד, כמעט מקסים. מבּלי חשוב אף מחשבה כל שהוא סִפּר לה את כל המוצאות אותו ואת קורות ימי חייו מתּחלה ועד סוף. כּכלות יע”ס לדבּר הניחה האשה את ידיה על שכמו ותּאמר אליו בּשפת-חן: “אל נא תדאג, איש צעיר; כנראה עלה בּגורלך למצוא כאן את אָשרך. לכה אתּי”.

האשה יצאה עם יע“ס מן הגן. שם שכרה מרכּבה, אשר הביאה אותם אל מעונה שנמצא בּמרכּז העיר. כבֹא יע”ס אל הבּית התפּלא מאד למראה העשר, אשר נשקף שם מכּל פּנה. הוא לא ראה יקר תּפארת כזו מימיו. נדמה לו, כי בּבית הזה יושב מיליונר גדול, והוא השתּוקק לראותו ולהכָּנס אתּו בּדברים למען דעת אם הצליח הגורל את דרכּו בּאמת. אבל האשה הביאתהו אל חדר שני, ששם עמד שלחן ערוך בּכל מיני מטעמים, ותּאמר אליו: וודאי שרָעֵב אתּה, סעדה נא לבּך ואני אלך בּין-כּך ואודיע על אודותיך את בּעלי, המתעניין מאד בּצעירים אשר כמוך.

כמה שהיה רָעֵב בּאותה שעה, לא פּנה בּכל זאת בּרגעים ההם לבּוֹ אל המטעמים. בּהשארו לבדו כלו עיניו מיַחֵל לאשר יָבֹא, וכל מעייניו התרכּזו בּמשאלה האחת: לראות מהר פּני האיש, המתעניין בּצעירים כמותו ועוזר להם להגיע אל מטרתם.

כעבור שעה קלה שבה האשה ותּאמר אל יע"ס: בֹּאה אתּי ואני אציגך לפני בּעלי.

יע“ס הלך ויבא אחריה אל אולם גדול, שכֻּלו מן המסד עד הטפחות היה מלא ספרים, ושם לפני שלחן-כּתיבה ארוך, שנערמו גם עליו ספרים שונים, ישב איש ישיש, אשר שערות ראשו לבנות כשלג ופניו כפני אחד הפּאַטריאַרכים העברים הרקדמונים. כראותו את יע”ס התנשא הזקן ממקומו וילך לקראתו, ואחרי אשר בּרך אותו בּברכת “שלום עליכם”, אמר אליו בּיהודית ליטאית טהורה ובקול נעים:

– בּן-תּורה ליטאי ממש; אוהב אני בּני-תּורה כאלה.

בּדברו הושיב את יע“ס על ידו. יע”ס כבר הספּיק להתבּונן מרחוק, כי נמצאים בּין הספרים גם שסי"ם ומפרשים שונים, ראשונים ואחרונים, ושאר ספרי שאלות-ותּשובות, שלא היו זרים לו, הרגיש את עצמו תּיכף “כדג בּמים”, ויענהו כמו בּמצב-רוח מרומם: הרבּה, הרבּה תּורה כבר למדתּי.

– הרבּה תּורה ומעט תּועלת – קרא הזקן ותוך כדי דבּור הוסיף: למדתּ ולמדתּ, ואת העיקר חסרתּ.

– כּן, כּן – אמר יע"ס – עלי להודות: את העיקר אני חסר, חסר אני ידיעות חלוניות. יש לי צֹרֶך בּהשכּלה, ואליה אני נושא את נפשי.

– לא לזאת כּוונתי – הפסיק אותו הזקן בּדבּורו – כוונתי היא אחרת לגמרי. אומר אתּה, כי למדתּ תּורה הרבּה, ואני אומר, כי למודך היה מעשה-מכונה, מלאכותי; בּלמודך חסר המובן הטבעי, הפּנימי.

יע"ס הבּיט אליו מתוך תמהון מרובּה.

– אמור נא לי – שאל אותו פּתאֹם האיש – ובּספרים מלבד הגמרא ובפּוסקים לא הגית מעודך?

– בּאיזו ספרים, למשל?

– בּספרי-מחקר, למשל.

יע"ס חשב קצת ואחר אמר:

– כבר היתה לי פּעם ההזדמנות ללמוד את ספר “הכּוזרי” ואת ה“מורה-נבוכים”.

– האם עשו עליך הספרים האלה רושם? האם נגעו אל לבּך ועוררו אצלך מחשבות חדשות, אשר לא שערתן? האם לא הורוך, כי אין להאמין אמונה עוֶרת בּמה שאומרים אחרים וכי צריך להביא כל דבר בּכור הבקרת?

– מאחר שהצעת לפני שאלה זו – ענהו יע"ס – עלי להגיד לך, כּי הספרים ההם לא למדוני כּלום, כּי אם ענו אותי ענויים קשים מאד, ולפיכּך התרעמתי בּתּחלה בּסתר לבי על האיש, שנתן אותם לי למקרא, אבל אחרי-כן נוכחתּי לדעת, כּי גם מחבּרי הספרים ההם לא היו אלא בּני-אדם, שיכלו לטעות בּנקל. אולם הם הביאו אותי לידי הוכחה, כּי לא על התּורה לבדו יחיה האדם, וכי צריך שיזווג אליה גם השכּלה.

פּה התערבה בּשיחה אשת הזקן ותּאמר:

– הלא בּהגיון ידבּר הצעיר. הוא שואף להשכּלה, ולא רק לטובת עצמו. האידיאַל שלו הוא, להיות לרב בּעל השכּלה גבוהה, כּדי שיוכל אחרי-כן להשפּיע בכּח תּורתו והשכּלתו על מאות אלפי היהודים השקועים בּחשך ואין נוגה להם, ועלינו לתת לו את היכֹלֶת להגיע אל מטרתו.

על זה אמר הזקן כמדבּר אל אשתּו:

– על הצעיר לדעת, כּי איננו האובד הראשון, אשר אנחנו מושיטים לו ידנו לעזרה ומביאים אותו לחוף בּטוח. ואנחנו עושים זאת רק כּדי שהצעירים בּעלי-הכּשרון האלה יעבדו במאוחר לטובת עמנו, התועה במדבּר, ושצריך להשכּילו ולהביאו אל דרך האמת.

הדברים האלה נגעו עמק אל לב יע"ס. הוא נשא אל הזקן ואשתּו עינים מפיקות תּודה נלבבת ויאמר:

"אני מבטיח אתכם בּכל הקדוש לי, כּי אין לי שום מטרה אחרת בּחיים בּלתּי אם לעבוד בּהשכּלתי התּיאולוגית והחלונית רק לטובת העם העברי, וברוכות תּהיינה הידים, אשר תּהיינה לי לעזר לבא אל מטרתי, שכּבר הרבּיתי כּל כּך לסבול בּגללה.

הזקן אסף את יע“ס אל בּיתו. עוד בּיום המחר הזמינו לו מורים ללשון האנגלית וללמודים כּללים אחרים. יע”ס התמכּר אל הלמודים בּהתמדה ויעש בּהם חיל רב. בּעתּות-המנוחה שלו ישב בּהבּיבּליאותּיקה, אשר מצא בּה ספרים עברים עתּיקים, שעניינו אותו מאד, או שבלה עם הזקן ואשתּו בּשיחות שונות ורֻבּן בּענינים תּיאולוגיים. הזקן אהב תּמיד לדבּר על-דבר האמונות השונות, ובּכל פּעם הבּיע את הרעיון, כּי יותר טוב וישר היה לבני-האדם אלמלי התקיימה בּעולם רק אמונה אחת כּללית ומשותּפת לכֹּל. על-דבר מהותה של אמונה זו לא הוציא הזקן מפּיו אך מלה. לעֻמתו סננה אשתּו כמה פּעמים מבּין שניה, כּי מן הראוי היה לבקר את כּל האמונות ולבחור מהן את היותר טובה ויפה. בּעת הראשונה עשו השיחות האלה על יע“ס רושם מדכּא, ופעם אחת לא יכל להתאפּק והגיד בּפּה מלא, כּי לפי דעתּו האמונה היותר נכונה והיותר יפה היא רק אמונת-ישראל. כּשמעו את דבריו אלה התנשא הזקן ממקומו וכמו בּגערה רכּה קרא: את זאת אל תּאמר! אין להִגָרר גרָרה עִוֶרת; את הכּל צריך להוכיח. האשה מצדה, כּאלו חפצה להמתּיק את רושם גערת הזקן, אמרה: מה פּלא יש בּכּך? הלא עוד צעיר הוא. הוא יבא בּשנים ויקשב לפעמים לדברי-חכמים, ואז יבין בּעצמו איזה דרך תּשכּון האמת. מאז היה יע”ס מקשיב אל השיחות ושותק. אבל שום רעיון זר לא עלה על לבּו. הוא חשב, כּי הבּית הוא בּית אנשים הוגי דעות, פילוסופים, האוהבים לשוחח בּענינים מפשטים שונים ופּרובּלימות מדעיות. הוא נזכּר, כּי לפנים בּוילנה, בּביתו של אליאַשֶוויץ נזדמן לו לשמוע כּמה פּעמים דברים עוד יותר חריפים על-דבר אמונת-ישראל ואפילו תּורת-משה… אז היו הויכּוחים האלה נכנסים אל אזנו האחת ויוצאים מאזנו השניה מבּלי עשות עליו שום רושם, ובּוודאי יהיה כּך גם פּה…

בּמשך עת קצרה, בּערך, התקדם יע“ס כּל-כּך בּלמודיו, עד שנתבּחן בּיום אחד בּאחת הגימנאסיות הלונדוניות ונכנס אל המחלקה החמשית. זה היה בּעיניו כתּחנה הראשונה בּדרך אל מטרתו, ורגשות-תּודתו לנדיבים הזרים לו, שהופיעו אליו כמלאכים מושיעים בּאופן בּלתּי-צפוי כּלל, גברו בּו מיום ליום. היחוסים הנלבבים מצד הזקן והחִבָּה היתֵרה, חִבּת-אם, מצד הזקנה, משכו את לבּו אליהם בּעבותות-אהבה. מעט, מעט מצא בּהם, ובּיחוד בּאשה, סגולות יקרות, שלא התבּונן אליהן עד כּה. הוא ראה, כּי הבּית הזה הוא קן של צדקה וגמילות-חסדים. הוא התבּונן אל המחזות מעוררי-הלב, שנראים שם בּכל יום ראשון לשבוע, כּשדלתות חדר מיוחד פתוחות לרוָחה מאז הבּקר עד אשמורה בלילה לפני כּל איש מצוק ומר נפש וקשי-יום, יהודים ונוצרים אנשים ונשים, והזקנה לא תיעף ולא תיגע משמוע רצון כּל איש ולמלאותו תּיכּף בּאותו מעמד, או לשלוח את העזרה לנצרך אל בּיתו, כשעיניה נוצצות משמחה ואושר… הוא שם אל לב בּאיזו התלהבות הזקן מדבּר בּכל פּעם על חפצו להצליח את העם העברי האומלל והנרדף מכֹּל, ובּאיזו אהבה והתפּעלות נושאים הוא ואשתּו בּכל הזדמנות על שפתם את שם אלהי ישראל. כּל הדברים האלה יחד הביאו לבסוף לידי כך, שהתחיל יע”ס להעריץ את מיטיביו ולתתּם עליון לבּני-אדם, ולא לפּלא הוא אם מעט, מעט נעשה כֻּלו מושפּע מהם ומתּורתם.

והשפּעה זו לא אחרה מעשות פּרי. הזקנה התחילה לקחת אתּה את יע“ס לאספות שונות, שבּהן תּאולוגים נוצרים עושים תּעמולה נלהבת לדת נצרת ומבּיעים עם זה צער גדול ורגשי-חמלה אל האומה הישראלית, הסובלת כּל-כּך הרבּה רק בּשביל סמיות עיניה… בּשובו לביתו מאספות אלו, היה הזקן מקריא לפניו שעורים שלֵמים בּאותו ענין, ופעם אחת אמר לו בּשעת אחד השעורים האלה מפורש ובּפה מלא: דע לך, בּני, כּי אני ואשתּי נמנים זה זמן רב על אלה הסוברים, כי רק היהודים בּעצמם, ולא אחרים, אשֵמים בּאסונם הנצחי… ולפיכך צריך לפקוח את עיניהם על הדבר, ולתּכלית זו הקדשנו את כל רכושנו הגדול. אבל כּסף בּלבד אינו מספּיק. יש לנו צורך בּאנשים בּעלי אֶרודיציה גדולה בּהשכּלה ישראלית וחלונית, ואנשים בּעלי שאר-רוח, שישכּילו לעורר אליהם יחס של אמון מצד העם העברי. אתּה, אם רק תּחפּוץ, תּוכל להיות אחד מן האנשים האלה; הדרך סלולה לפניך. שעורים אחדים כאלה שמע יע”ס גם מפּי הזקנה, שהיתה, כמו שנתבּרר לו אחרי-כן, אדוקה בּאמונת-הנוצרים ותּשם לה את התּעודה המיסיונרית למטרת-חייה. בּהתיחסו אליה כאל אֵם, לא יכל בשום אופן לטעון נגדה דבר. הזקנה פּעלה עליו פּעולה מהַפְּנֶטֶת ממש ובלי שום סימן של מלחמה פּנימית נכנע לרצונה ויתנצר…

לאחר שגמר יע"ס את חוק למודו בּגימנאזיה, שלחו אותו אנשי-חסדו אל העיר עדינבּורג אשר בּשוטלנדיה, ושם נכנס לסמינאריון לכּהני-הדת. בּסימנאַריון בּלה ארבּע שנים ויצא ממנו מוכתּר בּתּאר כּהן ממדרגה ראשונה. אז שב ללונדון ונתמנה שם לראש המורים בּבית-הספר היותר גדול למיסיונרים.

לפני כּותב הטורים האלה מונחים מכתּבים אחדים, שכּתב יע"ס אל המשורר העברי המפורסם יהודה ליב גורדון. בּאחד המכתּבים הנזכּרים נמצאים שרטוטים אחדים קצרים, אבל מאד מעניינים, ממאורעות חייו בּלונדון:

“בּלאָנדאָן – כך כותב יע”ס – הקרה לפני אלהים אשה עשירה, זקנה וצנועה מאד, אשר ממעמקי לבבה אהבה את ה' ואת משיחו ואת עמו ישראל. האשה הזאת פּעלה עלי כי אלך ואשמע לדברי הבּרית החדשה. הלכתּי, שמעתּי ונֻצחתּי… מהגימנאסיה הלאָנדאָנית הלכתּי אל הסמינאַר לכּהנים אשר בּעדינבּורג, שם שקדתּי גם על דקדוק הלשון העברית, על כּתבי-הקדש ועל בּרית החדשה בּשפת יון. אבל גם למדתּי גמרא הרבּה עם המפרשים…"

ח.

בּהספירות המיסיונריות העליונות אשר בּלונדון תּלו בּיע“ס תּקוות מרובּות והוחלט לשלוח אותו אל המרכּזים היהודיים היותר גדולים. הוא, יע”ס עצמו, הבליט מצדו תּיכּף, משעה ראשונה, נטיה רפויה מאד אל העבודה המיסיונרית. בּהיותו מטבעו קר-מזג, היה מוכשר בּיותר לנִקור וחטוט של מלומד, מאשר לנהל תּעמולה לטובת איזו דעה. אבל הוא לא יכל להסתּלק ממנה; הוא כבר נמכּר… ספּרו, כּי הזקן והזקנה הניחו בצוואתם עזבון גדול מאד על מנת שיתעסק כּל ימיו במיסיונריות.

את נסיעתו הראשונה עשה יע“ס על-פּי הצעת האגודה לפּרסבּורג. ראשי האגודה קוו, כּי בּישיבה המפורסמת אשר שם הנקל יהיה לו “לצוד דגים הרבּה בּחרמו”. אולם אך דרכה רגל יע”ס על מפתּן הישיבה וירא את מאות הבּחורים היושבים לפני גמרות פּתוחות ולומדים בּקול בּנעימה הטראַדיציונית, נשאר עומד על מקומו נבוך וכמו נפלה עליו אימה. זרם שלֵם של רשמים שכּבר נשכּחו צפו פּתאום בּזכרונו. לנגד עיניו התחילו מרחפות תּמונות מישיבת שקלאָוו ולאחריה מישיבת מוהליב. הוא נזכּר בּאביו הדיין כּבד-הפּה, שבּעד כל קטע מן “התּוספות” היה סוטר לו על לחייו סטירות נמרצות, הוא נזכּר בּחברו הטוב, שהיה שופך לפניו תּמיד את מרי-שיחו, בּהרבּי של חברה ש"ס בּמוהליב, שקרבהו כל-כך, בּנאמן של בּית-המשרפות, שאהב כּל-כּך להתפּלפּל אתּו בּדברי-תּורה. הוא נזכּר מה גדולה ומה עזה היו התפּעלותו ונחת-רוח שלו בּכל פּעם שהיה מחדש בּלמודו איזה חדוש. כל האנשים והעובדות האלה עלו על זכרונו בּרגע זה, ובּשימו אל לב לשם איזו מטרה הוא, מי שהיה קאַנדידאַט וודאי לרבּנות, בּא עתּה לכאן, נזדעזעו כל אבריו וימהר ויצא מן הישיבה.

מפּרסבּורג בּא יע“ס לווינה ושם התישב. זה היה בּשנות-השבעים התּיכוניות. את מושבו אִוָה לו שם בּרחוב “זאַלצגריס” – מרכּז היהודים החרֵדים בּווינה. עוד בּשבתּו בּעדינבּורג התחיל יע”ס מתרגם לעברית שירים מאת גדולי משוררי העמים. בּאחד ממכתּביו ליהודה ליבּ גורדון אומר יע“ס, כי הוא נגש אל העבודה הזאת “לא מפּני שאהב ככה את ההעתּקות, אך, להפך, יען כי ההעתּקות העבריות שבּאו לידו, עשו עליו רושם מעיק”. בּעת ההיא תּרגם יע”ס לעברי את האפוס הנודע של מילטון “ויגרש את האדם”. תּרגום זה עורר התפּעלות מרובּה מאד בּין מביני-דבר. הראשון, אשר נמשכו עיניו אל התּרגום הנזכּר, היה פּרץ סמולנסקין, שהוציא אז בּווינה את הירחון ה“שחר”. בּהיותו חובב נלהב של הלשון העברית היה לו יום הופעת התּרגום לחג, ויעש לו פּרסום גדול בּקהל. אולם עם זה העיר, כי משתּקפות מתּוך הספר טנדנציות מיסיונריות ידועות, ועובדה זו הכניסה כעין דיסונאַנס אל מעמד-רוחו המרומם.

מן העת ההיא התחילה הכּירותו של סמולנסקין עם יע“ס, והכּירות זו נהפכה בּהמשך הזמן לידידות נלבבת, לאחר שהתבּונן יפה אל הליכות חייו ונוכח, כי הוא יהודי מסור לעם ממנו יצא וחובב נלהב של קניניו הלאומים הרוחניים, וכי פּעולתו המיסיונרית אינה אלא רק לפנים, כדי לצאת ידי חובתו להאגודה הלונדונית. רושם זה עשה יע”ס על כל אלה, אשר ידעו אותו מקרוב.

מעניינת מאד, ובכמה פּרטים גם אוריגינאַלית, היתה הנהגתו של יע“ס בּתּקופת ימי שבתו בּווינה. בּכל יום היה יוצא בּשעה קבועה מבּיתו, שנמצא, כמו שכבר ספּרתי למעלה – במרכּז היהודים החרדים, ובראותם איש יהודי, שפּניו מעידים על קשי יומו, היה ממהר לגשת אליו וחקר ודרש אותו בּפרוטרוט לשמו ולמשפּחתו ולעסקו ולמעמד פּרנסתו ועוד, ועוד. כשהיה היהודי מתחיל להתאונן על מצבו, היה יע”ס קודם כּל משלשל לתוך ידו כמה עשרות זהובים, ויש שסכום עוד יותר גדול, ואחרי-כן היה לוקח אותו תּחת זרועו ונכנס אתּו בּשיחה על התּורה ועל האמונה; עם זה היה שואלו פתאום: היודע אתּה דבר-מה אדות הנוצרי? ותוקע לו תּיכּף את הספר “ויגרש את האדם”, אשר נשא תמיד אתּו, והולך לו לדרכּו. כּך היה מנהגו יום יום, עד שקנה לו מעט, מעט פּרסום בּין ההמונים העניים של יהודי-גאַליציה, אשר קראו לו בּשם “המיסיונר הלא-יוצלח”. הדברים הגיעו לידי כּך, עד שנמצאו יהודים עניים, אשר בּחרו להם לעסק לעשות “עקספּלואַטאַציה” בּיע"ס. האנשים האלה היו בּאים אליו תכופות בּאמתלה, כי רוצים הם לשמוע מפּיו בּירורים ידועים על-דבר הנוצרי, ובכל פּעם היו מקבּלים מאתּו סך כּסף עם הספר “ויגרש את האדם” בּתור הוספה.

כמעט בּכל יום היה יע"ס בּא אל “בּית-הקהאַוה נאַציאָנאַל”, ששמש אז מרכּז לטובי השאַחמאַטיסטים הווינאים. שם היה לוקח לו מקום לפני שלחנו המיוחד והיה מעלה בּלי-הפסק עשן ממקטרתּו, שותה קהאַוה שחור ומשחק בּשאַחמאַט, או שהיה מבּיט מרחוק למשחקם של אחרים. עם זה היתה לו הרגילות להכּנס עם בּעלי-משחקו בּשיחות על-דבר “בּרית החדשה”.

לעתּים קרובות מאד היה סמולנסקין בּעל-משחקו של יע“ס, וגם אתּו אהב להכּנס בּשיחה על-דבר עשו הנוצרי. אבל סמולנסקין היה עושה את עצמו כלא שומע, וזה גרם לבסוף, כי שיחותיו של יע”ס עם סמולנסקין נסבּו רק על ענינים ספרותיים. לעֻמת זה יש שהיה סמולנסקין שואל את יע"ס בּשעת המשחק מתּוך אירוניה:

• כמה נפשות צדתּ היום?

או:

– כמה יהודים העלו היום בּחכּתך?

ועל זה היה יע"ס עונה תּמיד.

– אף לא אחד!…

וסמולנסקין גומר אחריו:

– וכזה יהיה וודאי גם מחר!…

ויע"ס היה נושך את שפתו ומחייך…

אף-על-פּי-כּן לא מנע זה את יע"ס מפּעולתו המיסיונרית; הוא לא הניח גם אחד ממיודעיו, שלא שוחח אתו, אם הרבּה או מעט, על-דבר “דבּרית חדשה”. אבל הוא נזהר ממלה יתֵרה, שהיתה עלולה להֵרָאות כתעמולה. לעֻמת זאת לא נשמר מדבר בּהתלהבות מרובּה על העם העברי ועל הלשון העברית ועל הנכסים התּרבּותיים העבריים.

לפיכך אין כּל פּלא בּדבר אם התיחסו בּחוגי היהודים האינטליגנטים בּווינה ליע“ס לא כאל מומר ומסית, כּי אם כּאל בּעל-תּשובה בּלב ונפש, שנתעה ללכת בּדרך שוא על-ידי דחקות ורפיון-הרצון. יע”ס היה יוצא ונכנס בּבתּיהם של המטיף הווינאי המפורסם ד“ר יֶלינֶק ושל רב-העדה שם הד”ר גידֶמאן ושל כיוצא בּהם.

ט.

בהיות יע“ס חלוש-הרצון מטבעו, נקל הזה לאחרים להשפּיע עליו. בּיחוד השפּיע עליו סמולנסקין. תּחת השפּעתו של סמולנסקין תּרגם יע”ס את לעברית שתּים מיצירותיו הגדולות של שקספּיר “איתיאל הכּושי” ו“רם ויעל”. אל הספר הראשון כּתב סמולנסקין פּתח-דבר גדול, שבּו הוא אומר בּתוך שאר דברים, כּי יצירותיו של שקספּיר בּעברית צריכות להחשב כחג של נצחון גדול. תּרגומיו של יע“ס נתקבּלו בּזמנם מאת קהל-הקוראים העברי מתּוך שביעת-רצון, וגדולי המשוררים העברים של אותה עת כּמו גורדון וגוטלובּר פּזרו לו תּהלות ותּשבּחות ונכנסו אתּו בּחליפת-אגרות. סופרים עברים, וחובבי הלשון העברית בּכלל, שהיו עוברים דרך ווינה, היו רואים חובה לעצמם לבקר את יע”ס כדי להביע לו תּודתם על תּרגומיו.

באותו זמן – זה היה בּאמצע שנות השבעים למאה שעברה, ישבתי אני כותב הטורים האלה, עת ידועה בּווינה. כבר היתה לי ההזדמנות לספּר במקום אחר² כיצד התודעתּי פּעם אחת בּבית סמולנסקין את יע“ס. פּה אני רוצה רק להוסיף, כי הייתי מבקר אז את יע”ס לעתּים קרובות, לא כל-כּך בּגללו, כי אם בּגלל הבּיבּליאותּיקה העשירה שלו, שהיתה פּתוחה לכּל. בּשעת הבּקורים האלה נזדמן לי פּעמים הרבּה לשמוע מפּיו כל אותם המאורעות המעניינים מקורות ימי חייו, שאהב לשוחח בּהם בּכל הזדמנות שבּאה לידו. בּשבתּו בּבּית סמולנסקין, שאף הוא בּלה את ימי-נעוריו בּשקלאָוו ובמוהליב, היה יע“ס מספּר לפּעמים את המוצאות אותו בּשתּי הערים האלה. מתּוך התפּעלות מיוחדת היה מדבּר בּכל פּעם על אודות הרבּי של חברה ש”ס בּמוהליב ועל “מוכסן הי”ש העברי", דינין, שנצל על-ידו מאת המוזג ונכדתו ובא לוילנה. על כל עובדה מקורות ימי חייו המעניינות היה חוזר ממש מאה פּעמים ואחת, ובּכל פּעם עם הוספת פּרטים חדשים. רק על פּרט אחד עבר בּשתּיקה ולא נגע בּו מעודו אפילו נגיעה כל שהיא. מעולם לא ספּר מי היו הזקן והזקנה הלונדונים, שהביאו אותו לידי שמד ושדבּר תּמיד על אודותם בּחבּה יתֵרה ומתוך יחס של כבוד המגיע עד להערצה. כנראה חשב את הדבר לסוד גדול, אשר לא גלה אותו מעודו לאיש מפּני כמה טעמים.

העסקן הצבּורי-הלאומי הידוע הסופר משה קאמיאנסקי מקיוב, שגר בּשנות השבים עת ידועה בּווינה והיה מבקר לעתּים קרובות בּבּית יע"ס מספּר על אודותיו³ את הפּרטים המעניינים האלה:

“בּמוצאי שבּת היה הדבר. יע”ס בּקשני להשאר אצלו מדי אכלו את ארוחת הערב ויביאני לחדר-האוכל ויציגני שם לפני אשתּו, שגם היא היתה יהודית, אשר המירה את דתה. אשתּו היתה צעירה ממנו שנים רבּות, כּבּת שלשים וחמש היתה, והיא אשה יפה עד מאד, ושני ילדים בּני שבע ושמונה שנים בּריאים ויפים ישבו על ידה.

השתּוממתי למראה עיני בּראותי על השלחן את לחם הפּנים מכוסה בּמכסה לבן וכּוס של זהב גדולה עומדת על השלחן, כּכּוס אליהו על שלחן הסדר בּליל הפסח.

אחרי שיחה קטנה ותּשובות קצרות של גברת הבּית על דבר ארץ מולדתּי ועיר מגורי ומה מעשי בּווינה, קם יע“ס ממקומו וימלא את הכּוס הגדולה יין. אחריו קמו גם אשתּו ושני ילדיו ויברך על היין בּשפת אנגלית וישתּ מן הכּוס ויתּן גם לאשתּו גם לילדיו לשתּות ממנה, וכולם נגשו אל הספר הגדול המונח על קצה השלחן, והוא בּיבּליאה גדולה ועבה, נהדרה ומוזהבה, וישקו אותה למו פּיהם. אחרי כן ישבו כולם על מקומם. יע”ס פּרס מן הלחם ועקרת הבית הגישה לכל אחד את קערת הדגים הממולאים ומבושלים בּטוב טעם, כאשר כן יכולות רק נשי היהודים בּתּחום המושב בּליטא. ולי נדמה, כאלו יושב אני בּבּית יהודי עשיר, כּשר וחסיד בּליל שבּת. איזו קדושה זרה היתה שפוכה על השלחן ועל פּני המסובים, כאלו פּגש המיסיונר האדון הזה את יום הראשון, יום המנוחה, בּנשמה יתרה.

בּעלת-הבּית חשבה, כנראה, כי בּעלה לכד בּרשתו את אחד מזרע היהודים להכניסו בּדת הנוצרית, ותּחפּוץ גם היא להשתּתּף בּמשלחתּה של בּעלה ובּחן שפתיה התחילה להתערב בשיחתנו, לשַבֵּח את הכנסיה האנגליקאַנית ויתרונותיה. אך יע"ס רמז אליה, כי תּחדל, ובזה הסב שיחתנו לענין אחר וישא משאו על הספרות העברית, כהניה ומשורריה ופּיו מלא תּהלות ליהודה ליבּ גורדון.

אחרי התפּללו בלחש תּפלה קצרה, בּרכת-המזון בּאנגלית, קמנו מעם השלחן ובאנו לחדר-הספרים. הביאו לנו ספלי קהאַוה שחורה. יע“ס הגיש לי סיגארה טובה ושיחתנו נתגלגלה על קדושת יום המנוחה”.

הפּרעות אשר פּרצו בּשנות השמונים הראשונות בּיהודים תּושבי נגב רוסיה, עשו על יע“ס רושם מדכּא מאד. כשמעו על-דבר התּעמולה הגדולה אשר התחילה בּין גדולי הנוצרים בּלונדון לטובת היהודים השדודים, מהר ויסע לשם, ובּהשתּמשו בּפרסומו הגדול בּחוגי הכּנסיה, השתּתּף בּמעשה-העזרה המרובּים, שנעשו שם בּעת ההיא. כדי שלא לעורר עליו מצד הקהל העברי שום חשד, נזהר לבלתּי הִזָכר שמו בּרשימת העסקנים. התפּשטו אז שמועות, שלא נתבּררו לאמתּן, כי יע”ס היה אותו האיש, שהציג את סמולנסקין לפני החובב ציון הנוצרי המפורסם לורֶנס אוליפאנט, וכי הוא שגרם, כי התחילו הבּריות חושדים את אוליפאנט בּכוונות מיסיונריות.

יע"ס מת בּווינה ביום החמשי בּיוני שנת 1883.

---

סמיון עפרון-ליטווינוב

מאת

שמואל ליב ציטרון

א

הוא היה אחד המומרים היותר גרועים ומשחתי-המדות, אשר בּהיותו כּבר בּדמי-ימיו נהפּך לבּו לשנוא את עמו ולפנות לו עורף. עפרון-ליטווינוב, אשר מתוך ספריו הראשונים (הוא היה סופר על-פּי אומנתו) נראה היה לכאורה, כי הוא עברי-לאומי נלהב, נעשה בּיום בּוקר אחד, ורק משום תּועלת חמרית, תּלמיד מובהק לבּראַפ-מאַן המפורסם ויואל הלוך בדרכיו ולרדוף את מי שהיו אחיו לאמונה וללאום בּעברית-זדון.

עפרון נולד בּוילנה בּשנת 1836. אבותיו היו מגדולי-היחש, מצאצאי משפּחת הגר“א. אביו, למדן מופלג וחרד קיצוני, התפּרנס מעסקי-קבּלנות, ובּשביל כּך היה לו לעיתים קרובות דבר עם נוצרים, פולנים ורוסים, שהיו מבקרים אותו בביתו. לרגלי משאו ומתּנו עם הנוצרים נוכח לדעת, כי חוסר ידיעתו בלשונות הגוים גורם לו נזק הרבּה במסחרו. זה הביא אותו לידי כּך, שמבּלי התחשב עם הרוח השורר בּסביבה שלו, הוציא את שמעון בּנו בּשנתו העשתּי עשרה מן החדר ויכניסהו אל בּית מדרש-הרבּנים, אשר אך זה נפתּח. זה היה בּעת שנחשב עדיין בּית מדרש-הרבּנים בּעיני יהודי-וילנה לקן של אפּיקורסות, והחרדים בּיחוד התיחסו אליו יחס של בּוז. על-כן נקל לשער את המהומה שנתעוררה בּין היהודים הירֵאים בוילנה בּראותם, כי אחד ממעולי חבריהם הרחיק את בּנו העלוי מעל הגמרא והכניס אותו אל מקור הרשעה – אל בּית מדרש-הרבּנים. אבל עפרון הזקן לא שם לב להתּלונות האלה ולכל המתאוננים עליו ענה תּשובה קצרה אחת: “אין אני רוצה כי יהיה בּני לאדם שאינו מן הישוב כמוני”. אבל מצד אחד בּקש לפַיֵס את רוח החרדים בּזה, שלא הסתּפּק בּלמודים העברים שלומד בּנו בּבית מדרש-הרבּנים וכל העת החזיק בּביתו את טובי המלמדים הוילנאים, אנשים מופלגי-תּורה, אשר “הלעיטוהו” גפ”ת ופּוסקים ויחנכוהו בּדרך יראים. אחד ממלמדיו היה זמן ידוע דודו, אחי אמו, דיין מפורסם בּוילנה, ר' עוזר שבּתי’לס, אשר אחרי עבור שנים רבּות שמש לו סֵמל אדם המעלה בּספּור שהקדיש לזִכרו “בּהוואָסכאָד”.

בהיותו בּן עשרים שנה גמר עפרון את חוק למודו בּבית מדרש-הרבּנים, ואז התחיל מכין את עצמו להכּנס אל האוניברסיטה, בּמשך העת שעסק במעשי-ההכנה האלה – שלש שנים – שִמש בכהונת מורה בּבית-ספר עברי מיסודה של הממשלה בּמחוז שווינציאַן. כמו שספּר אחרי-כן בּזכרונותיו ישב אז בּעיירה קטנה הקרובה לשווינציאַן רבּו מלפנים, דודו ר' עוזר שבּתי’לס, שהיה שם מורה-הוראה. על-פי בּקשת אמו, שאהב אותה מאד, היה לכל מועד וחג בּא לבקר את דודו זה ומבלה ימים אחדים בּביתו. בּימים האלה, בּהמצאו בּסביבה הפּאַטריאַרכאַלית של דודו, היה מרגיש את עצמו כנהפּך לאחר וכמו נאצלה עליו נשמה יתרה. החיים האידיליים הישראליים בּעיירה הקטנה היו מקסימים אותו ממש. בּהתפעלות מיוחדת הוא מצייר את לכתּו בּימי-החג עם דודו אל בּית-הכּנסת להתפּלל ואת תמהון יהודי-העיירה בּראותם בּפעם הראשונה בּחייהם צעיר מגולח-זקן עם “קוקאַרדה” בּכובעו, שאין בּו שום סימן של יהדות, מציע מאתים זהובים בּעד “מפטיר” והוא קורא בּעצמו את “ההפטרה” בּמתיקות הבאה “כשמן בּעצמות” השומעיםּ. בשעה שקוראים את זכרונותיו אלה של עפרון, שנכתּבו ונדפסו בשנת 1895, קשה להאמין, כי אחרי עבור רק ארבע שנים יופיע לפנינו אותו עפרון, עם שם-הלואי “ליטווינוב”, לא רק כמומר, כי אם גם כאחד מגדולי שונאי-ישראל, אשר שֵׁם יהודי היה לו לחרפּה…

ב

בּשנות הששים הראשונות בּא עפרון לפּטרבּורג. שם נכנס בּלי קושי אל האוניברסיטה, בּמחלקה ההיסטורית-פילולוגית. בּעת ההיא נמצאו בּין עשירי-היהודים שבּפּטרבּורג מֶצֶנאַטים ידועים, אשר דאגו לגורל הצעירים העברים וקצבו לטובת התּלמידים העניים של בּתי-הספר הגבוהים פּרסים חדשיים. בּיחוד הצטיינו בזה גדולי הפינאַנסיסטים העברים של אותו זמן הבּאַרון גינצבּורג, פּוליאַקוב ומלכּיאל. אילי-הכּסף האלה בּחרו לתת את תּמיכתם רק להצעירים, אשר העידו עליהם שלטוני בּתּי-הספר, כי הם מתמידים בלמודם ומצטיינים בּיושר הנהגתם. אך נכנס עפרון אל האוניברסיטה השתּדל וקבּל מאת הבּאַרון גינצבּורג פּרס הגון אשר נִתּן לו בּכל היום הראשון לחדש.

אולם עבר זמן ידוע ונראה, כי חיי-המטרופּולין הרועשים משפּיעים על עפרון השפּעה מַזֶקת. מעט, מעט התחיל להתרשל בּלמודיו, יותר ויותר השתּמט מן השעורים והוקיר את רגליו מן האוניברסיטה. הוא היה מבקר תּכופות את בּתּי-המשוש השונים משפל המדרגה, ושם היה מאַחר בּנשף בּחברת אנשים שאינם מהוגנים. כאשר לא הספּיק לו לכך הפּרס החדשי, החל ללוות סכומי-כּסף מאת ידידים ומכּירים מבּלי להחזיר אותם, כמובן, לבּעליהם עולמית. בּאחרונה נודע הדבר להבּארון גינצבּורג, וכבאו אליו בּיום הראשון לחדש הסמוך לקבּל את פּרס-חדשו, הודיע אותו ראש הקונטורה עמנואל לֶוין, כי בּשום לב אל התרשלותו בּלמודים ואל רע הנהגתו, החליט הבּאַרון לבלתּי תּת לו עוד מכאן ואילך שום תּמיכת-כּסף. עפרון, אשר לא חִכּה למפּלה כזו, נסה בּתּחלה לכחש ולאמר, כּי “לא היו דברים מעולם”; בּראותו כי אין איש מאנשי-הקונטורה מתיחס אליו בּאמון, התחיל רָב ומתקוטט בּהם, אבל לשוא, והוא הוכרח לשוב בידים ריקות. אז ערך אל הבּאַרון גינצבּורג מכתּב כתוב קשות ומלא חרפות וגדופים, וגם העיד בּו, כי יקח ממנו נקם. בּין-כּך הורע מצבו מאד. בּצר לו קבּל על-פּי המלצת מכּירים שני שעורי-הוראה אשר הקלו עליו קצת את מצבו. בּשעה שנוסדה בּפּטרבּורג חברת “מפיצי-השכּלה”, שהכניסה אל הפּרוגראַמה שלה גם תּמיכת תּלמידים עניים, הרבּה עפרון לדפוק על דלתות עסקני-החברה בּבקשת עזרה. אבל הוא כבר נתפּרסם אז לגנאי בחוגי היהודים האינטליגנטים שבּעיר-המלוכה, ולא נמצא בהם איש אשר יתעשת להיות לו למליץ ולדבּר עליו טובות לפני מי שצריך. בּאחרונה נתקפחה פּרנסתו לגמרי, והוא לא מצא דרך אחרת לפניו בּלתּי אם לעזוב את הלמודים ואת האוניברסיטה ולצאת מפטרבּורג.

זמן רב התגורר עפרון בּערי-השדה השונות ועסק בּהוראה. בּקהל לא נודע עדיין שמו כלל. בּשנות השבעים התּיכונות, כשפּרצה מלחמת רוסיה וטורקיה, צף עפרון פּתאם בּמטרופולין הרומינית בּוקאַרשט, שערך משם מכתּבים על-דבר המלחמה אל ה“נויבויה וורמיה” של סובורין. בּבּוקאַרשט קבּל עפרון משרה עם משכֹּרֶת גדולה מאד אצל חבורת-הקבּלנים המפורסמת של “גאָראָוויטש, גרעגער ושותּפיהם”, אשר סִפּקה צרכי-מכֹּלת להמחנה הרוסי, שעבר את הדונאי, כעבור עת קצרה התחילו מודפסים בּעילום-שם “בּגולוס”, גדל היומנים הרוסים של אותו זמן, מכתּבי-פלסתּר נגד החבורה הזאת. בּעל המכתבים האשים את שלשת הקבּלנים היהודים הנזכּרים, כי הם משתּמשים בכל מיני תּחבּולות-ערמה לנצל את גנזך הממלכתּי הרוסי וכי המכּלת שהם מספיקים להמחנה היא תּערֻבת צרכי-אֹכֶל מזויפים וכל מיני פּסולת של מזון, וכי מלבד זאת מאזניהם מאזני-מרמה, ומדתם אינה מדה נכונה. המאמרים האלה שנדפסו בּ“הגולוס” וממנו עברו גם אל יתר העתּונים הצוררים לישראל, עשו בּזמנם בּסִפירות העליונות רושם נמרץ. לא ארכו הימים ומטעם השלטון נעשו חקירות ודרישות גדולות ומפורטות בעסקי החברה, וכך נתעורר משפט גדול ומסובּך, אשר עבר מאינסטאַנציה לאינסטאַנציה ונמשך שנים הרבּה ובאחרונה הרס את שלשת הקבּלנים היהודים הגדולים האלה ממעמדם הריסה גמורה, וממליונרים אדירים נעשו אביונים מחוסרי-לחם מלבד זאת שמש המשפּט הזה משך זמן ארוך חֹמר עשיר להעתּונות האנטישמית, אשר עשתה את כל העם העברי ערֵב בּעד מעשי החבורה, ורצתה להוכיח מזה, כי כל היהודים הם מסוכנים לממלכה ולארץ, ולפיכך ראשית חובת הממשלה היא להִפָּטר מהם בהקדם היותר אפשרי.

בּשעה שהלכו ונדפסו בּה“גולוס” מאמרי-הרעל האלה נגד חבורת הקבּלנים היהודים, חשבו רבּים, כי הכותב הוא איש נוצרי מגדולי שונאי ישראל, שצרה עינו בּיהודים¹ העושים עסקים כל-כּך טובים. לא יכל להתקבּל על הדעת, כי יצאו הדברים מעֵטו של יהודי, ועוד פּחות מזה אפשר היה לחשוב, כי אותו יהודי הוא עפרון ולא אחר. איש לא חפץ בּשום אופן להאמין, כי אדם הנמצא בּתוך ד' אמות של החבורה והעומד בּיחוסי-ידידות עם האנשים העובדים בּה, וגם עם בּעליה עצמם, יהא מוכשר לכך, אף כי מצד אחר לא נתנו לעפרון ערך מיוחד בּתור בּעל מוסר ומדות מן היום שהכּירו בּו, כי אוהב הוא יותר מדי לראות טוב ולשתּות מכּוס החיים. אי אפשר היה לחשוד את עפרון בּדבר גם מטעם זה, שהיה מדבּר תּמיד על מאמרי-הפּלסתּר של “הגולוס” בּהתמרמרות מרובּה ולא אחת ושתּים הבּיע את צערו הגדול, כי בּהיותו נוגע בּדבר לא יוכל לצאת נגדם בּגלוי. האמת נתבּררה רק אחרי עבור שנים רבּות, בּעת שהמיר עפרון את דתו ונספּח גלוי לעין כל אל מחנה גדולי צוררי ישראל ומדיו.

מבּוקאַרשט שב עפרון עם מעט כסף. הוא בּא אז לפּטרבּורג, ושם חפץ להכּנס בּתור עוזר אל אחד העתּונים הרוסים. בּעת ההיא כבר קרובה היתה ה“נובויה וורֶמיה” להֵהָפֵךְ מעתּון ליבּראַלי לקונסרבאַטיבי, ועפרון, שנמנה עדיין על מפלגת הפּרוגרסיביים, לא יכל מטעם זה למצא בּה עבודה. גם בּעתּונים הליבּראַלים לא שִחקה לו השעה, ולפיכך לא ארכו הימים והוא שב ונעלם מפּטרבּורג. זמן רב לא נשמע על אודותיו דבר. בּמאוחר התחיל שמו להִזָּכר בּעתּונות הפּרובינציאַלית, שפּרסם בּה פוליטוני-בּקֹרת. בּשאלות-הים לא נגע מעודו. את היהודים הזכּיר אך לעתּים רחוקות מאֹד, ואם הזכּירם בּאיזה מן הזמנים, היה זה תּמיד זכרון טוב. בּשנות התּשעים הראשונות אנחנו רואים את עפרון שוב בּפּטרבּורג, ומאז התחיל שם שוקע ונופל יותר ויותר…

ג

בּפטרבּורג היה עפרון יוצא ונכנס בּעת הראשונה בּמערכות העתּונים הרוסים-עברים. אבל גם באחת מהם לא מצא את אשר בּקש. רק פּעם אחת עלתה בּידו לפרסם בּ“הוואָסכאָד” את ספּורו “דודי ר' עוזר שבת’ילס”, אשר הזכּרתּי אותו בּפּרקים הקודמים, בּספּורו זה הבליט עפרון, אם בתמים או בתּמימות מעושה, יחס חם מאד אל היהדות האורטודוקסית, ואל ארחות חיי היהודים לפנים.

אחרי-כן נעלם עפרון לזמן רב מעל בּמת-הספרות, וכעבור שנה שב וצף עליה פּתאם, והפּעם בּשם “עפרון-ליטווינוב” ובתור עוזר גלוי להעתּון האנטישמיי “נובויה וורמיה”. הוא הסיר את המסוה מעל פּניו והופיע לפני הקוראים כאנטישמיי קיצוני, אשר שם לו לתעודתו “לגלות להעולם הנוצרי את המהות המַזֶקת של היהודים והיהדות”. את התעודה הזאת מִלא בּלב נאמן והצטיין בּה מכל המומרים גדולי שונאי ישראל מימי בּראַפמאַן ואילך. הוא חפר והוציא כמו מתחת לאדמה כל מיני הבּלבּולים ועלילות-השוא, אשר העלילו על היהודים והיהדות בשנות דור ודור. בּיחוד “המטיר אש וגפרית” על התּלמוד ועל הספרות הגאונית-הרבּנית, אשר נתן אותם “למקור השחתת-המדות והדמוראַליזאַציה היותר פּראית”. הוא השתּמש לכך בּתחבּולות המסוכּנות העתּיקות של המומרים: זִיֵּף רשימות-דברים שונות לקוחות מן הגמרא וה“שלחן ערוך” ומספרים עברים אחרים, עִקם וסֵרס את כוונת הדברים ועל סמך הזיופים והסרוסים רקם רשת שלֵמה של כל מיני שקרים וכזבים אודות “הקהל” העברי, “השואף לכבּוש ולשעבּד לעצמו את העמים המחזיקים בּדת נצרת ולהֵעָשות לאדון ולמושל יחיד על האנושות כֻּלה”, אודות חֻקי-היהודים המתּירים להונות ולרמות את בּני-הנכר בּמסחר ופרקמטיא. בּקצרה: לא היתה אף עלילה אחת, שהעלילו שונאי-ישראל על היהודים בּשדֵרות הדורות, אשר לא נתן לה עפרון תּוקף ושלא התאמץ להוכיח את אמתּתה על יסוד נסיונות-עצמו. מאמרי-הפּלסתּר האלה היו נמסרים תּיכּף בּהעתּונות האנטישמית הפּרובינציאַלית, אשר חשבה את עפרון לבר-סמכא ולפּוסק אחרון בּנוגע לשאלת-היהודים.

ועפרון לא הסתפק בּכתבי-הפּלסתּר הפּובּליציסטיים שלו ויתן בּטוי לדעותיו האנטישמיות גם בּציורים וספּורים. הוא פּרסם כּרך של ספּורים בּשם הכּולל "בין היהודים" (“סרעדי יעוורייעוו”), שבּהם הוא מצייר ציור קאַריקאַטורי את חיי היהודים ברוסיה. בכל ספּור אין אף קורטוב של אמת והוא מיוסד רק על זיופים גסים של העובדות הנמסרות. אֶרֶס אנטישמי ספוג בּיחוד הספּור, שהגבּורה הראשית שלו היא אומנת רוסית, שהתחפּשה לעלמה עבריה כדי להתקבל בנקל בּתור מחנכת לביתו של מיליונר יהודי מן החרֵדים. בּמשך העת שבלתה המחנכת בביתו של העשיר, רשמה יום יום בּספר את כל אשר ראתה ושמעה שם, ועל יסוד הפּנקס היומי הזה בּנוי כל אותו ספּור-המעשה, שמתּחלתו ועד סופו הוא בֶריה ספרותית שלא היתה דוגמתה עד כֹּה בספרות האנטישמית שבּכל הלשונות. לברוא יצורי-דמיון ספוגי רעל וחמת-פּתנים כאלה על היהודים וחייהם, לא נועז עד כֹּה שום מומר, מלבד עפרון. מבּלי שים לב לזה נמצאו אז אף בּין סופרי העתּונאים הליבּראַלים כאלה, אשר גם מבּלי תּת מעולם שום ערך למאמריו הפּובּליציסטיים של עפרון, התעניינו בּכל זאת בּספּוריו, והתחשבו אתּם. אחד העתּונים הראַדיקאַלים, “רוסקאַיה מיסל” שהתיחס תמיד אל היהודים יחס של ידידות, כתב, מושפּע מן הרושם הראשון של ספּורי עפרון: “נִכָּר כי נכתּבו הדברים בּידי איש יהודי, היודע ידיעה עמוקה את חיי-היהודים”. והאנטישמיים בּעתּוניהם – על אחת כּמה וכמה! הללו נתנו את כרך ספּוריו של עפרון “לספר-­­­­הספרים”, ומצאו אותו ראוי לעלות על שלחן כל איש נוצרי כאנציקלופּדיה שלֵמה ומקפת למדעי היהודים והיהדות.

בחוגי האינטליגנציה הישראֵלית בּפּטרבּורג היו כתבי-הפּלסתּר של עפרון נגד היהודים מעוררים בּכל פּעם התמרמרות מרובּה. בּחשבם, כי כל טעם ונימוק לא ישפּיעו על האנטישמיים להחזירם למוטב וכי הרוסים הנאורים אינם נותנים בּלאו הכי שום חשיבות למאמריו של עפרון, מצאו האינטליגנטים היהודים ליותר נכון לעבור עליהם בּשתּיקה מוחלטת. אבל לאחר שחִוה ירחון רוסי פּרוגרסיבי את דעתּו, כי יודע עפרון, כנראה, את חיי היהודים, לא יכל עוד ה“וואָסכאָד” להתאפּק ויגלה בּרבּים את הסוד, כי עפרון-ליטווינוב זה, מחבּר הספּורים, הוא יהודי מומר, אשר בּגד בּעמו מפּני מטרות חמריות ואשר תּלויה לו מאחוריו קופּה של שרצים…

אבל בּזה לא הסתּפּקה עדיין האינטליגנציה הישראֵלית שבּפּטרבּורג. לא ארכו הימים ובאה ההזדמנות לידה לערוך נגד עפרון-ליטווינוב “סקאנדאל” בּפומבּי, אשר הרעיש את כל המטרופּולין הרוסית.

ד

זה היה בשנת 1889. בּחוגים האנטישמיים שבּפּטרבּורג התחילו מתפּשטות שמועות, כי עומד עפרון-ליטווינוב לפרסם בּדפוס דראַמה, שתּהיה כמהלומת-מות ליהודים וליהדות. ואמנם עברה עת קצרה ובירחונו של סובורין “איסטאָריטשעסקי וויעסטניק” נדפסה דראַמה מאת עפרון בּשם “מבריחי-המכס או בּני-ישראל”. בּדראַמה זו שפך עפרון את כל הארס והרעל, אשר נספגו בּו בּיחס ליהודים מיום בּגדו בּעמו. הגבּורים הראשים הנם יהודים קאָנטראַבּאַנדיסטים, חלאת חברת מין האדם, אשר בּגלל בצע כסף הנקל להם לשדוד ולרצוח ולמכור את בנותיהם לבּושת, המנצלים את אוצר-הממלכה והמשחיתים את מדות פקידי-הממשלה על-ידי מתּן שוחד והמביאים לאַרץ נזקים גדולים בּחמר ובּרוח. עם זה התחכּם עפרון-ליטווינוב ועשה מעשה-ערמה: בּדעתּו, כי מאמרי-הבּקרת של ה“וואָסכאָד” כבר גרמו לגלות אותו לעיני חלק גדול מן הקוראים הרוסים בּפּרצופו האמתּי, בּפּרצוף של יהודי מומר, שקם לרועץ לעמו בּשביל נטיות עצמיות, מה שעלול להכרית כל אמון בּו מצד הבּריות, החליט בּנפשו להסתַּתֵּר מאחורי סופר רוסי גדול ובר-סמכא ויפרסם הודעה “בּאיסטאָריטשעסקי וויעסטניק”, כי הדראַמה “מבריחי-המכס” חֻברה לא על ידו בּלבד, כי אם בּשותּפות עם הדראַמאַטורגן המפורסם וויקטאָר אלעקסאַנדראָוו קרילוב. אבל עפרון לא השיג את מטרתו; הוא לא הונה איש, ורק עורר תמהון רבּים: מה ראה על כּכה הדראַמאַטורגן בּעל-הכּשרון האמתּי וויקטאר קרילוב לקרוא את שמו על יצירת-פּגול כזו. אבל הכל ידעו כי מחבּר דראמת-הפּלסתּר אינו אלא עפרון-ליטווינוב.

כעבור עת קצרה נודע בּקהל, כי בּחוגים האנטישמיים הוחלט להציג את חזיונו של עפרון “מבריחי-המכס” על הבּמה לעין רואים וכי נבחר לכך “התּאטרון הקטן” של סובורין, שבּו מציגים רק חזיונות נבחרים ושמבקריו הם בּיחוד מגדולי האריסטוקראַטיה הפּטרבּורגית. כן נשמע, כי את התּפקיד הכי נכבּד בּחזיון זה ימלא השחקן הדראַמאַטי המפֹאָר טינסקי, המושך בּכל פּעם אל התּאטרון קהל גדול מאד.

הארטיסטן הנזכּר היה יהודי מומר, ואף הוא מן הסוג היותר גרוע כעפרון-ליטווינוב. טינסקי נולד בּמינסק,ושם נתחנך אצל אביו הזקן, שהיה שומר-הקברות בּבית-העלמין הישן… בּנעוריו למד בּישיבה המפורסמת מיסודה של רבקה בּליומקעס, ושם נחשב בין טובי-התלמידים. פּעם אחת בּיום הפּורים הציגו תּלמידי הישיבה את החזיון “עקידת-יצחק” עם טינסקי – אַז נקרא עדיין בּשם משפחתּו שיף – בּתור ממלא התפקיד הראשי. לפי השגותיהם הקטנות של בּעלי-הבּתּים המינסקאים הרואים בּמחזה כבר נראה אז טינסקי כמשַחק מצוין, וכן היה גם בעיני-עצמו. התהלות המרֻבּות אשר פּזרו לו חבריו תּלמידי-הישיבה ואחרים, הזיחו את דעתּו עליו. על פּי עצת צעיר אחד ממכּיריו התחיל לבקר לעתּים קרובות את התּיאַתּרון הרוסי. בּאין לו פּרוטה לפורטה היה קונה את כּרטיסי-הכניסה בּכסף אשר גנב מכיס אביו הזקן. כמה פּעמים נתפש בגנבתו ואז היה הסבא מחלק לו חבלים בּאפו, אבל כל דבר לא הועיל. חשקו אל התּאטרון הלך הלֹך וגָבֹר מיום ליום. כמו בּחזקת יד נעלמה נמשכה נפשו אל הבּמה. בּיום אחד נעלם ממינסק ומשך שנים הרבּה לא נשמע על אודותיו דבר. והנה נודע בּיום בֹּקר אחד על פּי העתּונים הפּטרבּורגיים, כי בּין הארטיסטים אשר בּעיר-המלוכה הרוסית נגלה כֹּכב חדש, אשר נולד בּמינסק בּבית יהודים חרֵדים ומפּני סבּות שונות בּא בּברית הדת הפּראַבוסלאַבית. בּמינסק התפּשטו אז שמועות, כי טינסקי התאהֵב בּבתּו של עשיר פּטרבּורגי, ויען כי לא הסכּים אביה להתחתּן בּו, המיר את דתו ומאז נעשה לשונא ישראל.

הידיעה, אשר נתאשרה על-ידי המודעות, שהודבקו בּחֻצות פּטרבּורג, כי בּתּיאַתּרון הקטן של סבורין תּוצג הדראַמה של עפרון “מבריחי-המכס” בּהשתּתּפותו של טינסקי, הטילה בּין יהודי עיר-הבּירה סער גדול של התמרמרות. כל אחד בּפני עצמו ראה בּדבר עלבּון מוסרי פּומבּי גס ומחפּיר לעם העברי; כל אחד בּפני עצמו הרגיש את יסורי העלבּון הזה. בּיחוד היה דָוֶה על הדבר לב הסטודנטים היהודים, תלמידי בּתּי-הספר הגבוהים השונים. הם לא יכלו לשאת את העלבּון בּמנוחה ויחלטו לבלי תּת בּשום אופן להעלות את החזיון על הבּימה מבלי שים לב אל ההוצאות הקשות שעלול מעשם זה לגרור אחריו בּשבילם.

והצעירים היהודים מלאו את החלטתם זו בּאֹמץ-לב. אך התחילה המערכה הראשונה התחילו התּלמידים והתּלמידות מבּני- ישראל מבּיעים נגד החזיון מחאה עזה וסוערת על-ידי שריקות משונות, וכאשר לא הועילו הללו להפריע בּעד המחזה, החלו להשליך מעל היציעות אל תּוך האולם בּיצים רקובות וכיוצא בּדברים כאלה, המעלים בּאשה. אז התערבה הפּוליציה בּדבר. אחדים ממפריעי-המנוחה נאסרו, והנותרים הוסיפו להקים שאון והמולה עד שהוכרחו לבּסוף להפסיק את החזיון בּאמצע. בּליל השני לא הניחו עוד לסטודנטים יהודים להכּנס את התּאטרון. אבל בּתּאתּרון נאסף קהל עברי אחר, אשר סָאַן בּרעש אף הוא ולא הניח חארטיסטים לשחק. כן הלך ונשנה לילות אחדים רצופים. העתּונות האנטישמית רעשה ותתגעש ותּשפוך כאש חמתה על היהודים והיהדות, אבל סוף, סוף היה הכרח בדבר למחוק את חזיונו של עפרון מרשימת המחזות המוצגים ומעולם לא זכה עוד לעלות על הבּמה.

רבים חשבו, כי הגבּור עצמו, עפרון-ליטווינוב, ירעיש עולמות על מפּלת חזיונותיו. אבל מסבּות בלתּי- מובנות עבר על הדבר בשתּיקה, ולא עוד, אלא שמאז נשתּתּק לגמרי ולא נשמע קולו בּין החיים כּלל.

---

אליעזר ליבּרמאַן

מאת

שמואל ליב ציטרון

א

זה שמו של מי שהיה לפנים רב בּישראל, מחבּר איזו ספרי “שאלות ותּשובות”, אשר בּהמשך הזמן המיר את דתו בּדת הקאַתּולית ולעת זקנתו נשא משרה גדולה בּהוואתּיקאן בּרומי. מקורות ימי-חייו של המומר הזה נודעו רק פּרטים מועטים, אף כי כל ההיסטוריונים העברים, החל מפּרופסור גרֶץ, מרבּים לדבּר על פּעולתו הרבּנית. ידוע על אודותיו רק זה, כי נולד בּסוף המאה השמונה-עשרה בּאֶלזס בּמשפחה של רבּנים; כי בּימי-נעוריו למד בּישיבת הגאון המפורסם בּעל ה“שאגת-אריה” בּמיץ, וממנו נסמך להוראה. אז לקחה אותו לה לרב קהלת-היהודים בּעיר האַגינוי. בּעת אשר שמש בּרבּנות רכש לו גם השכּלה חילונית, וידע על בּורין שפות אחדות.

בּהאַגינוי לא האריך ליבּרמאַן לשבת. הקהלה היתה עניה ולא השיגה ידה לתת לו למחיתו די צרכּו. זה המריץ אותו ללכת ולבקש לו קהלה אחרת. אבל זמן רב עבר ואת אשר בקש לא מצא. מאז התחיל לנדוד מארץ לארץ ומעיר לעיר. נדודיו עברו עליו בתּנאים קשים מאד. זה היה בעת אשר המלכים בּעלי-הבּרית נלחמו בּנפּוליון הראשון, ומדינת גרמאַניה כֻּלה כּמו נהפכה לקסרקטין גדול. קהלות היהודים שם נתדלדלו מאד על-ידי המלחמה, ומפּני לחץ מצבן נטרדו מעניניהן הפּנימיים, ובּיחוד בּמה שנוגע לחיי-הרוח. גם הקהלה, שמצאה צֹרֶך בּרב, לא עתּה הלך לבּה לבקש לה את האדם ההגון לאותה משרה. וזהו שגרם, כּי בּערים ובּעיירות שבּא אליהן ליבּרמאן כּמעט נפשו בּו, בּהיות הדרכים בחזקת סכּנה, לא ערכו לו יהודי-המקום את קבּלת-הפּנים שהיה ראוי לה; איש מהם לא הראה לו גם סימן של התקרבות ולא נהג בּו מנהג דרך ארץ, כיאות בּיחס לתּלמיד-חכם, כי אם נתנו לו שני זהובים להוצאות הדרך על מנת שילך הלאה. כמה פּעמים לא היה לו בּדרך גם לחם לשובע והוא נשא חרפּת רעב. שמו שספרו במאוחר אחדים מגדולי רבּני העת ההיא, כּמו הגאון המפורסם ר' יעקב מליסא ואחרים, השפּיעו הנדודים האלה על ליבּרמאַן השפּעה של דמוראַליזאַציה. הוא התחיל לתת בּכּוס עינו ולשחק בּקלפים. נשען, כּנראה, על דברי העדים האלה, צייר גם הפּרופיסור גרֶץ את ליבּרמאַן כאדם משחת-המדות וחדל-אישים. בּאחרונה בּא ליבּרמאַן לבּרלין. שם נשתּנה תּיכּף מצבו לטוב. האֶרודיציה העברית הגדולה שלו והשכּלתו האירופּית פּתחו מהר לפניו את דלתות גדולי נכבּדי היהודים בּבּרלין כמו דוד פריד-לענדער, ראובן גומפֶּרץ, יעקב בֶּר (אביו של הקומפּוזיטור הנודע מאיר-בֶר) ואחרים. בּיחוד נעשה ליבּרמאַן מקורב אל מי שנתפּרסם בּעת ההיא בּתור נדבן גדול ועסקן צבּורי על שדה חנוך-הילדים והריפורמה הדתית – ישראל יעקובּסון.

ב

ישראל יעקובּסון היה יהודי עשיר ומשכּיל, אשר נתן כּל ימיו את לבּו על שני דברים הללו: לתקן את חנוך הדור הצעיר ולעשות שנוים אחדים בּעבודת-אלהים הנוהגת אצל היהודים. הוא לא היה מן המתקנים הקיצונים כפרידלענדער ואחרים, אשר שאפו להרוס את דת היהודים ולעקור אותה משרשה. יעקובּסון חפץ רק להנהיג בּבתּי-הכנסיות סדר כזה, שתּהא התּפלה נערכת בּיותר טעם ויופי, כדי שלא תּהא לזרא לבּני הדור הצעיר, שכּבר הריחו ריח ההשכּלה החדשה. עיקר טעותו הזה בזה, שבּהיות לו ידיעה מועטת מאד בּמהותה של אמונת-ישראל, נדמה לו, כי צריך רק לחקות את מנהגי עבודת-אלהים של עמי-הנֵכר, להנהיג, למשל, בּבית-הכּנסת עוגב וקול שיר עם נאום בּלשון המדינה, ואז יהיה הכּל מסודר יפה ומתאים לרוח הזמן.

שאיפותיו של יעקובסון הביאו לידי ויכּוחים גדולים. התוכּחו על אודותן בּפה וגם בּמחבּרות ובקונטרסים שונים. אחרים הסכּימו אתו, ואחרים התנגדו לו. אבל יעקובּסון לא חפץ לחכּות עד אשר תפָתר סוף סוף השאלה בּעיון וימהר ויגשים את תּקוניו במעשה.

ביום חג השבועות שנת 1815 פּתח יעקובּסון בּברלין את בּית-הכּנסת החדש שלו ויזמין לבוא אל התּפלה את גדולי שועי-ישראל וגם אחדים מחשובי-הנוצרים. והזדמנות היתה בּדבר כי בּאותו יום נעשה נפתּלי בּנו “בּר-מצוה”, וזה נתן לחגיגה ערך מיוחד. יעקובּסון עצמו היה גם החזן גם הנואם. הוא עלה על הבּימה וישא נאום לכבוד חג השבועות ולכבוד חגיגת בּנו, אשר בּרך אותו בּבּרכות הקונפירמאַציה הנהוגה אצל הנוצרים. זו היתה הקונפירמאַציה הראשונה בּקהלת היהודים בּברלין, וכדאי לסַמֵן בּתור אירוניה מרה של ההיסטוריה את העובדה הזאת: אותו הבּן, אשר אצל לו אביו את בּרכתו ליום העשותו “בּר-מצוה” מתּוך חגיגיות יתֵרה כזו, המיר בהמשך הזמן את דתו ונעשה כהן קאַתּולי, ובּרכת אביו לא עמדה לו להחזיקו ביהדותו.

בּית-הכּנסת של יעקובּסון עם התּקונים החדשים, אשר הנהיג בּו, עוררו בּחוגי היהודים החרֵדים בבּרלין התמרמרות מרובּה. נמצאו אז בּין הירֵאים כאלה, אשר השתּדלו לפני הממשלה, כי תסגור את בּית-הכנסת שלו, אחרי שהוא גורם להריסת האחדות בּתוך העם העברי. ואמנם לא ארכו הימים ובּפקודת הקיסר נסגר בּית-הכנסת של יעקובּסון מבּלי שים לב לטענותיו, כי על צדו עומד הרוב המכריע של היהודים. אז החליט יעקובּסון להוכיח את צדקת טענותיו על ידי הסכּמות רבּנים מפורסמים, את ההסכּמה הרבּנית הראשונה להצעות התּקונים שלו קבּל מאת ליבּרמאַן, שבּא בּעת ההיא לבּרלין. זה עורר הרעיון אצל יעקובּסון, כי ליבּרמאַן הוא האדם הנאות, אשר יוכל לשאת וליתן בּדבר עם הרבּנים ולקבּל מהם את ההסכּמות הנחוצות. מוּרשה בחשאי מאת יעקובּסון ובהוצאותיו עשה אז ליבּרמאַן למטרה זו נסיעה לאוסטריה-אונגאַריה, ובשובו מדרכּו הביא אתּו הסכּמות אחדות, כתובות בּצורה של “שאלות ותּשובות”, שקבּל מאת שני רבּנים בּאונגאַריה ומשני רבּנים ספרדים, שנזדמן אתּם בּדרך. את הסכּמות הרבּנים האלה הדפּיס ליבּרמאַן בּספר מיוחד בּשם הכולל “נוגה הצדק”. עליו הוסיף חלק שני בּשם "אור נוגה", שבּו הוא מבּיע את רעיונותיו עצמו בּאותו ענין.

מי שיקרא רק שתּים, שלש שורות בּחלק השני הזה, הכּתוב, אגב, בּסגנון עברי מצוין ומבליט בכּותב אֶרודיציה תּלמודית ומדעית גדולה מאד, וודאי שלא יחפּוץ וגם לא יוכל להאמין בּשום אופן, כי שייכים הדברים לאיש, אשר אחרי עבור עת קצרה פּנה עורף לאמונת ישראל ולעם ישראל.

“כיצד אפשר להבּיט בּקרת-רוח – כּך כּותב ליבּרמאַן בּספרו הנזכּר – איך הולך ומתמעט מיום ליום מספּר אלה, המזניחים את אמונתנו ואת תּורתנו הקדושה? ראו נא כמה אנשים מחללים היום שבּת בּפרהסיא, לועגים לדברי חז”ל ועושים כל דבר האסור! מי הוא היהודי ירא-ה' אשר לא יבכּה בּמסתּרים בּראותו את העם כּל-כּך פּרוע ואיך הוא נוטה מדרך הישר"? ועוד ועוד בּרוח זה.

יאַקובּסון היה כמאושר בּעיניו. הוא חשב, כי אחרי פּרסום הסכּמות הרבּנים עם בּאוריו של ליבּרמאַן, לא יפצה עוד איש מן החרדים את פּיו נגד הצעת-התּקונים שלו והוא ישיג את מטרתו בּנקל. אבל הוא שגה בּרואה. ויהי להפך, כי ספרו של ליבּרמאַן עוד הועיל להרגיז את החרֵדים בּיותר ולהיות כשמן על המדורה. גדולי הרבּנים והגאונים של אותו זמן התנפּלו על הספר “אור נוגה” ומחבּרו בּחמה שפוכה ויצאו כנגדו למלחמת-מצוה. בראש המלחמה הזאת התיצבו שלשת הגאונים המפורסמים: ר' עקיבא איגר, ר' משה כופר ור' מרדכי באַנֶעט. אליהם נלוו עוד שלשים וחמשה רבּנים מארצות שונות וכלם יחד פּרסמו בּדפוס קונטרס בּשם “אלה דברי הבּרית”, שבּו בּקרו את הצעות התּקונים החדשים ואת המסכימים להם בּקרת חריפה מאד, עם זה בּקשו לזלזל בּכבודו של ליבּרמאַן ואמרו עליו שהוא הדיוט ובּור גמור, כי איננו בּעל מוסר ומדות, וכי כל מטרתו בּספרו לא היתה אלא רק כדי לעשות עסק טוב.

מאז ירד ליבּרמאַן מעל הבּמה. הוא נעלם מבּרלין ומגרמאַניה בּכלל. המלחמה בּין המתקנים והחרֵדים הלכה ונמשכה שם בּאותה ההתלהבות גם מכאן ואילך, אבל את ליבּרמאַן לא זכרו עוד וישכּחוהו.

ג

רק אחרי עבור שנים רבּות נודעו בּקהל על-דבר ליבּרמאַן הפּרטים המעניינים האלה:

בּשנות השלשים למאה שעברה התנצר ובא בּברית הדת הקאַתּולית. בּכנסיה הקאַתּולית רכש לו על-ידי ידיעותיו התּאולוגיות המרֻבּות שם גדול. גדולה בּיחוד היתה השפּעתו של ליבּרמאַן בּימי האפיפיור פּיוס התּשיעי. בּשעת הועידה הגדולה של הקאַרדינאַלים בּהוואּתּיקאַן בּשנת 1870 יצא ליבּרמאַן כמליץ יושר לעם העברי, ובהשפּעתו עצר בּעד הועידה מקבל בּנוגע ליהודים החלטה מסוכנת מאד. הקאַרדינאַלים הקנאים חפצו אז לפרסם בעולם, כי השלטון העליון של הכנסיה הקאַתּולית יודע בּרור, כי משתּמשים היהודים לחג פּסחם בּדמֵי-נוצרים. רק השפּעתו הנמרצה של ליבּרמאַן על האפיפיור גרמה לעכּב בּעד פּרסום החלטה כזו. אחרי מותו קִדֵש אותו האפִיפיור הנזכּר והכניס אותו אל רשימת “המאושרים”, הזוכים “לחיי-נצח”…

בּשנת 1910 ידע “העולם” הוילנאי (גליון 5) לספּר על אדות ליבּרמאַן את הדברים האלה:

“בּהוואַתיּקאַן עושים עתּה הכנות גדולות. אליעזר ליבּרמאַן, מי שהיה רב בּגליל¹ הגינוי ונעשה קאַתּולי ולאחר מותו נרשם בּין “המאושרים”, עומד עתּה להתעלות עוד יותר ולהעשות אחד מ”קדושי" הכנסיה הקאַתּולית. כּבוד כזה לא נעשה עדיין ליהודי בּשתּי מאות השנים האחרונות. רק האפּוסטולים, וגם אחדים מן הבּישופים הראשונים, שיצאו ממקור ישראל, זכו להחשב בין ה“קדושים”. אבל עתּה, בּזמננו, הרי זה חידוש נפלא."ׁ

---

צבי גרשוני

מאת

שמואל ליב ציטרון

א

בּשנת 1897 הרבּו חשובי העתּונים הישראלים והאנגלים בּאמיריקה לפרסם מאמרי-מספּד על מות הרב והמלומד צבי גרשוני, שמת בּניו-יורק בּשנת הששים והאחת לימי חייו. הספידו את הנפטר גם גדולי העתּונים העברים בּרוסיה, אשר הדפיס בּהם המנוח מעת לעת מכתּבים מעניינים מאד מאמריקה. מאמרו האחרון “על היהודים והיהדות בּאמיריקה” פּרסם “בּהשלח”. כּעבור עת קצרה לאחר שהמציא את המאמר הנזכּר אל המערכת – כן מעיר אחד-העם – חלה גרשוני ומת מיתה חטופה. בּכרך הששי של “לוח אחיאסף” נזכּר גרשוני בּרשימת הנפטרים בּאותה שנה, ובּתוך שאר דברי-שבח נאמרו על אודותיו כדברים האלה: “המנוח, מי שהיה רב בּערי אטלנטה ושיקאַגה, הוא מיוצאי-רוסיה, ושם היה מזקני-המשכּילים. תּמיד הצטָער על חורבּן הרוח העברי והוא שמח לראות תּנועה עברית בּין הצעירים היהודים באמיריקה. הוא היה גם המעורר הראשי ליסוד חברת “חובבי-שפת-עבר”, הנקראת עתּה בשם “זרובּבל” ושמטרתה להפיץ את דעת הלשון העברית באמיריקה”.

ואמנם, כשאנו מדפדפים בּמכתּביו של גרשוני מאמריקה, שנדפסו מתּחלת שנות השבעים לעתּים קרובות בּ“המגיד”, ותכופות בּ“המליץ”, אנחנו רואים, כּי בּכלם בּחר לו לענין לענות בּו את ירידת הדת הישראלית בּין יהודי-אמיריקה ואת זרם הטמיעה המאַיֵם לבלוע שם את היהדות. בּכּעס ובהתמרמרות הוא מדבּר על החִנוך הלקוי שמחנכים רֹב ההורים בּאמיריקה את ילדיהם, והוא מחוה את דעתּו בּפה מלא, כּי חנוך שכּזה סופו להביא לידי שמד… גם בּמאמרו האחרון בּ“השלח”, שהזכרתּיו למעלה, הוא מדבּר בלעג שנון על בּית-הכּנסת של היהודים המתקנים בּפילאַדֶלפיה, בּמקום, שתּחת הצֶרמוניות היבֵשות והלקוחות בּהקפה משל אחרים, קבור הרוח העברי הלאומי. נפעם מרגשי-יגון הוא מספּר בּמרוצת דבריו, כי המטיף שבּאותו בּית-הכּנסת הוכיח את הקהל בּנאומו שנשא בּיום הכּפּורים, כּי אין להיהודים להחזיק דוקא רק בּ“מגן דוד”, ועליהם לאַחֵד את ה“מגן דוד” עם הצלב ועם אגן הסהר, ועל-ידי זה יתקשרו עם האנושות כֻּלה.

ומי היה יכול לצייר בּנפשו, כי גרשוני זה מי ששמש בּרבּנות בּכמה קהלות גדולות, המאמין האדוק והעברי הלאומי הנלהב, היה לפנים בשבתּו בּרוסיה יהודי מומר, שאחרי-כן התחָרֵט ויברח לחוץ לארץ, בּמקוֹם שהתגורר עוד זמן רב בּין מיסיונרים, עד שבּא לאמיריקה, ושם שב אל היהדות בּאמת ובלב תּמים…

מעניינות מאד תּולדות האיש הזה, המומר לשעבר, והבּיאוגראַפיה שלו נעשית עוד יותר מלאת-ענין על-ידי זה, שהרבּה ממאורעות-חייו וגם פּרטי השמד שלו ושיבתו אל היהדות פּרסם בּעצמו בּעתּונות העברית כדי להטהר מחטאתו בּעיני הקהל הישראלי.

ב

צבי גרשוני נולד בּוילנה בּשנת 1811. אביו היה מנכבּדי בּעלי-הבּתּים הוילנאיים, בּר-אורין ומגדולי-היחש. הירשיל’ה בּנו, שעוד בּילדותו נכּרו בּו סימני עלויות, למד אצל טובי מלמדי-העיר. בּמלאת לו שתּים-עשרה שנה, כּבר לא נמצא בּשבילו מלמד בּוילנה, ואז הכניס אותו אביו אל הישיבה המפורסמת של ר' מיילא. כעבור שתּי שנים כּבר נעשה צר לו המקום גם בּישיבה. אז קנה לו אביו לחבר אברך אחד, פּרוש, למדן מופלג כּמותו וחצי מוסמך להוראה, שאכל יום אחד בּשבוע על שֻלחנו, ושניהם ישבו ללמוד בּיחד בּבית-התּפלה של הגר"א. בּמשך עת קצרה נמשכו לבּות הצעירים זה לזה ויחוסיהם ההדדיים נעשו יחוסי-אחים.

והנה אירע מאורע – ומאורעות ממין זה היו אז בּוילנה מן המעשים שבּכל יום – כי הושפּע הפּרוש מצעיר בּן-עירו, שלמד בּבית-התּפלה לקצבים וקרא בּחשאי בּספרי-ההשכּלה העברים החדשים, שהיה מקבּל אותם מאת אחד ממכּיריו, תּלמיד בּית-מדרש הרבּנים, והתעוררה בּלבּו אף הוא תּשוקה אל ספרי-המינות האלה, כמו שנקראו אז בּפי הירֵאים. בּיום אחד, אחר הצהרים, הביא הפּרוש אל בּית-תּפלתו של הגר"א ספר עברי קטן וינח אותו על הגמרא ויחל לקרוא בּו, וכבֹא גרשוני לא הסתיר אותו ממנו. לא ארכה העת וגם נפש גרשוני חשקה בספרים האלה. עוד מעט ושניהם הזניחו את הגמרא והתמכּרו בּהתמדה לקריאת הספרים החדשים… עבר עוד זמן ידוע ותּחת השפּעת האידיאות החדשות, שנתגלו להם מתּוך הספרים הללו, הסיחו את דעתּם מן הגמרא לגמרי והקדישו את זמנם רק אל הלשון הרוסית, שלמדו אותה קודם בּעצמם ובמאוחר בּעזרת מכּיריהם תּלמידי בּית-מדרש הרבּנים. שניהם החליטו להסתּלק מן הקאַריֶירה הרבּנית ולהכּנס אל בּית מדרש הרבּנים. הפּרוש, שלא היה לו קרוב וגואל בּוילנה ולא הצטרך ליטול רשות ממי שהוא, נכנס כּעבור חצי שנה אל בּית מדרש הרבּנים. לא כן גרשוני, שהוכרח ללחום מלחמה קשה וארוכה עם הוריו הקנאים. עבר זמן רב עד שערב את לבבו להודיע את החלטתו לאביו. תּיכּף אחרי השיחה הראשונה סטר לו אביו על לחייו שתּי סטירות חזקות, וכאשר הקשה גרשוני את ערפּו ויאמר, כי יכּנס אל בּית מדרש-הרבּנים ויעבור עליו מה, גרשהו הוריו מבּיתם. גרשוני נכנס אל המחלקה הרביעית של בּית מדרש הרבּנים, ומשעה ראשונה ואילך יצא לו שם כאחד ממבחרי תּלמידיו. כשרונות מזהירים מיוחדים נראו בּו ללשונות. בּלשון העברית עשה חיל עד להפליא והיה מבּעלי-הסגנון המעטים יחד עם חבריו, שנעשו בּמאוחר לסופרים מפורסמים: אהרן שמואל ליבּרמאַן, ישראל בּרנשטיין ואברהם יעקב פּאַפּירנא.

לאחר שגמר גרשוני את חק למודו בּמחלקה השמינית של בּית מדרש הרבּנים בּתור מורה-פֶּדגוג, בּא לפּטרבּורג כדי להמשיך את השכּלתו. אז, בּימי ממשלת הקיסר אלכּסנדר השני, לא היה קשה כּל-כּך ליהודים להכּנס אל בּתּי-הספר העליונים, וגרשוני נתקבּל תּיכּף אל האוניברסיטה בּמחלקה ללמודי-הפּילוסופיה. גרשוני הביא אתּו לפּטרבּורג מכתּב-המלצה אל הפרופסור חוואָלסון, שקֵרב אותו אליו בּעת הראשונה. על פי המלצת חוואָלסון השיג גרשוני שני שעורים בּבתּי נוצרים ממכּיריו. אחד משעוריו היה בּביתו של פּקיד נושא משרה גדולה בּממשלה, שלקח אותו למורה לבנו הסטודנט ולבתּו תּלמידת המחלקה השביעית של הגימנאַזיה. התּלמידים עשו חיל רב בּלמודם וזה הגדיל את חן גרשוני בּעיני הוריהם, והוא נעשה אצלם “בּן-בּית”. כּעבור עת קצרה התחיל גרשוני להרגיש, כי נמשך לבּו לאהבה את תּלמידתו… אבל הוא הבין יפה, כי כל זמן שהוא מחזיק בּיהדותו, לא תתּן לו העלמה הנוצרית את ידה. בּלי חשוב הרבּה ובלי שום סימן על איזו מלחמה פּנימית הלך בּיום בֹקר אחד ונשתּמד…

מאותו יום נעשה גרשוני עוד יותר מקורב לבני בית הפּקיד. לבּסוף הגיעה ההתקרבות לידי כּך, שהעתּיק את מושבו למעון הפּקיד. עתּה התחיל לבקש לו את ההזדמנות למשוך אליו את לב תּלמידתו.

אבל מבּלי משים, בּאופן בּלתּי צפוי לו, התחוללה בּלב גרשוני מהפּכה נמרצת. פּתאום התחילו מכרסמים אותו בּחזקה רגשי נֹחַם על הדבר אשר עשה. הוא הרגיש כאלו מכבּידים אבני-מעמסה על לבּו.

גרשוני עצמו תֵאֵר את מצב-רוחו בּעת ההיא בּדברים האופיניים האלה¹):

"…כמעט עברו עלי כחדש ימים בּמשתּה שמנים, משתּה שמרים, והנה קול הנוחם דופק על פּתחי לבבי, העירני ואפתח את עיני לראות את כל הרעה אשר הבאתי עלי ואת אשר שחתי לנפשי מאוד, ומה אעידה ואצייר מגינת לבב איש רשע כי נעור לראות ולהבין דרכּו הנשחתה, למה אשוב ואדמה הכאֵב הנעכר אשר יביאו עשתּונות נוחם אל לב גבר, אשר התּאוה הארורה מסכה בּו רוח עועים ללכת אחרי מזמות לבּו ונכליו הרעים!

“כמשוגע ממראה עיני הייתי ואלך שולל כל היום מבּלי מצוא מרגוע לנפשי. אם אמרתּי אשפּוך יין על האש הקודחת בּקרבּי לכבּות אותה, והנה נהפּך היין בּי ויהי לשמן על מוקד לבבי ויגדל הלהב ויעל עשן-פּחדים ויגון לי, וכי שכבתי לנוח ואמר תּנחמני ערשי, ושנתי נהיתה עלי בחלומות ובחזיונים מבהילים ילדי עשתּונותי יומם. לא עליכם, בּחורי עמי, לא עליכם להבּיט ולראות המכאוב הנורא הזה! בהיכלי שרים נהלכתּי ויהיו בּעיני כקברות אבותי, אשר חצבתּי אני ואקבּרם חיים בּם. על מטה סרוחה שכבתּי ויהי לי כסתות הארגמן אשר למראשותי כּאבני-מגדל, אשר השלכתּי על מחמדי-נפשי ואמיתם. רבּו עלי מצוקות נפשי, עד אשר נלאיתי הכיל עוד, ואעזוב ארצי ומולדתּי ללכת לארצות, אשר חופש הדתות והדעות ישתָּרר בּהנה למען אוכל לשוב אל עמי זה אהבתּי ואזנחנו ולקרוא בּשם אלהי-אבותי, אל הרחמן, ולהתנפּל לפניו שיסלח לעוני כי רב ולחטאתי כי עצמה מאד”.

בּיום בּקר אחד עזב גרשוני את פּטרבּורג ויֵצא לדרך אך בּכּסותו לעורו. בּרֹב עמל ויגיעה בּא אחרי צרות רבּות ורעות לבּרלין. אבל הוא לא יכל להשָאר שם. זה היה בּימי מלחמת גרמאַניה ואוסטריה, בימים ההם התיחסו בּפּרוסיה אל בּני-הנֵכר יחס קשה מאד. בּלי היות לו תּעודת-מסע, הוכרח גרשוני להמשיך את דרכּו הלאה.

"צר ומצוק – כן מספּר גרשוני – מצאוני על דרכּי, ועמל ותּלאה סבבוני אל כל אשר פּניתי. קשה היה עלי מאוד לבקש חנינה בּאשר לא הסכּנתּי בּזאת, ולעבוד עבודה מי יאסף הבּיתה איש אשר לא ידעֶנו או לא הוגד לו עליו מאיש מכּיר ומודע כי לא גנב ורמאי הוא. ואנכי בּלב אמיץ נשאתי עלי את עול התּלאות, אשר לקחתּי עלי בּפחזותי וברֹע לבבי ולא נטיתי מן הדרך הטוב אשר בּחרתּי לי עד אשר בּאתי לונדונה.

"על האניה, אשר הלכתּי מהאַמבּורג ללונדון היו כמה אנשים עברים, אשר דמיתי להתרועע אִתּם ולשאול את פּיהם על דברת הארץ אשר בּאים אנחנו אליה וכתובת מלון-אורחים. אבל טרם הוצאתי את מחשבותי לפועל אדם, מחלת הים החזיקתני ואפּול דומם ולא יכולתּי להרים ראשי, עד אשר בּאה האניה אל מחוז חפצה. ויהי אני קמתּי ואפתּח את עיני לראות את האנשים, והמה לא היו שמה עוד, כי מהרו לעזוב את האניה טרם מצאתי אני את ידי ואת רגלי. מששתּי את כלי והנה מעט הכסף, אשר היה בּאמתּחתי לוקח ממני בּשכבי אי – חש. אבל תּודות השיבותי לה', כּי ראיתי את צרור חפצי עמדי.

“לא דבר קל הוא – מעיר גרשוני – לאיש אסור בּחבלי העון למצוא חופש לנפשו, ולא בּפּעם אחת ולא בּיום אחד תֵעשה זאת, כי עונותיו ילכדוהו ועון עקביו כי ישמרנו, ואל כל אשר יפנה ירשיע”.

וכן אירע, אמנם, לגרשוני.

ג

"לונדונה בּאתי – מספר גרשוני – ומעט חפצי עזבתּי אל תּוך האניה, כי לא ידעתּי אנה אלך ואיפה אשא אותם. כצל בּנטותו נהלכתּי בּחוצות העיר ההומיה ההיא ובין אלפים אנשים התבּוללתּי, אשר לשונם לא שמעתּי והמה לא הבינו לי. בּארבּעת לשונות חיות דבּרתּי ואל כל איש נסיתי לדבּר ככל אשר ידעתּי, גם לבּני ערב אשר פּגשתּי נסיתי לדבּר עברית, אבל איש לא הבי למדבּרי. כשלש שעות התנודדתּי רָעֵב וחדל-כֹח ופּרוטה לא היתה עמדי בּעד פּסת לחם. בּאתי אל בּית-מזון ואסיר המטפּחת מעל צוארי לתתּה בּעד ארוחת-לחם, אבל האיש אשר נגשתּי אליו, לא הבין את אשר דבּרתּי ויפתּח את הדלת ויוציאני אל רחוב העיר וַיראני דבר-מה אל צד הרחוב (אחר נודע לי, כי בּית משכּנות הראני). עודני עומד ומבּיט בּפני האיש אשר דִבּר בפּיו, הורה בּידו, קרץ בּעיניו להבינני חפצו, והנה איש עובר עלינו ויבּט בּי. אחרי כן נגש וישאל את פּי אם אדבּר אשכּנזית. אורו עיני לראות איש מדבר שפה, אשר שומע אנכי. הגדתּי לו כי עתּה בּאתי וכי בחצות קריה אנוע למצוא מקום ללון, ואל הבּית הזה בּאתי לתת את מטפּחת צוארי בּעד כּכּר לחם, כי רעֵב אנכי ואין לי כּל מאומה. ויקחני האיש ויביאני אל בּיתו ויאכילני וישקני. אחרי זאת החל לדבּר עמדי על דברת מטרתי וחפצי בּלונדון, וכאשר הגדתי לו, כי לעבוד עבודה חפצתּי, למען החיות נפשי, ענני, כי לא אוכל להשיג כּל עבודה בּאשר איש לא ידעני ושפת הארץ לא אשמע, גם תואר ודמות איש רך ורפה-כח לי. אך שמע נא את אשר אשאלך – הוסיף האיש לדבר:

• עברי אתּה?

• כן, אדוני! – עניתיו.

• התאמין בּאלהי-אבותיך ולעבדו חפצתּ?

• בכל לבבי ונפשי.

• הידעתּ מה מדברי חוזי ישראל ומחוקקיו?

• ידעתּי מעט.

• בּא נא עמדי, אנהגך אביאך אל בּית, אשר יאספוך וילמדוך לקח תּורתנו הקדושה, גם לחמך ינתן

ומימיך נאמנים יהיו, והיה אם תטיב שאת, תּצלח, כי אנשים ישרים ורבּי-ערך ישימו עינם עליך לטובה.

“מקירות לבּי נשאתי חן להאיש אשר רחמני, ובשמחת-לבב הלכתּי אחריו, כי דמיתי, כי פּקיד הוא על בּית הכנסת-אורחים ושמה יביאני, והוא אל הבּית אשר תּחת משמרת הד”ר עוואַלד הביאני. בּראשית בּואי שם לא לא ידעתּי מה משפט הבּית וחקיו, ואחרי אשר נודע לי, כי בּמצודת עוני נפלתּי, לא נשאר עוד רוחי בּי לעזוב את המקום הזה, כי התּלאות אשר מצאוני על דרכּי השבּיתו שאון רוחי ואמר בּלבי פה אגורה, ועת בּני הבּית הזה ישאו תפלתם אל השם אשר יוקירו, אני לאלהי חסדי אהגה והוא יכפּר עוני, כי יודע הוא כל אשר עבר עלי על דרכי, גם הוא יורני מה לעשות ואיככה לצאת מכּור העוני עת בּוא דברו הטוב.

הד“ר עוואלד לא היה בּלונדון בּעת הזאת, ואחרי עבור חדש ימים שב לונדונה ויבקר את הבּית, גם נסה את כּחי בידיעות שפת קדשנו ובידיעות הלשונות החיות, ואנכי אף כי לא בּכל לבּי השיבותי על שאלותיו, מצאתי חן בּעיניו ויחל לדבּר עמדי על דבּרת מֵי-התּמורה. אמרתּי לו, כי טבול הייתי בּארץ-מולדתּי, וכי על כן קדמתּי לברוח אל ארצות חפשיות, בּאשר בּחלה נפשי בּהמטבּילים ובּעניניהם. ויסרני האיש על פני מדוע לא אמרתּי זאת בּראשונה, גם דבּר עמדי רכּות להראות ולהוכיח לי, כי אמונת האנגליקנים נכונה יותר מאמונת הנוצרים בּארץ מולדתּי, וישלחני בּמכתּב-עדות אל ה”פּאַלסטיין פּלעס" ללמוד שמה מלאכה, ובּדעתּו היה (כאשר נודע לי אחרי-כן) לנסני שנה או שנתים אם אשאר אמון לחברתם אז אדָרש לחפצו, כי ידע מאד, כי דל כּחי ללמוד מלאכה. ואני נתתּי לבּי ללמוד שפת הארץ ככל אשר אוכל, כי דמיתי כי בּזאת יִוָשע לי,

ובּימי מגורי “בּפּאַלסטיין פּלעס” לא דברתּי ולא התוכּחתּי הרבּה על דברת האמונה עם פּקידי-הבּית, אבל עם הנערים אשר כגילי דבּרתּי ככל אשר עם לבבי ואעיד בּם לבלתּי יעַוְרו עיניהם הבטחות המדיחים ולקחם, כי שקר המה ואין בּם מועיל. ותּודות אשיבה לה' מושיעי, כי כמה מהם השיבותי מדרכּם. ידעתּי כּי לשני בּחורי-חמד מארץ אשכּנז, אשר היו יחד אתּי בּמשכּנות העול, כי העוני והלחץ הדיחם כמוני, ואשר דברי ללבבם נגעו ויעזבו את עדת המדיחים וישובו לאלהי אבותם ולארץ-מולדתּם. ידעתּי כי יגיעו דברי אלה להם ומאד אפצר בּם להעיד עלי בּמקהלות אם אמת בּפי ונכוחה בּשפתי. כמה נאצות ודברים רעים שמעתּי מפיות נערים, אשר אך בּלב ולב דבּרו עמדי למען דעת את הגות רוחי וליסרני על מעללי; גם האחד אמר להכּות אותי בּאגרוף רשע על אשר השיבותי מעון לאחד מרעינו, ועתּה הנה גם זה המתקנא קנאת דתו בּרח לאמיריקא וישב לעמו ולאלהיו. ומאד אתפּלא על פּקיד הפַּאלסטיין פּלֶס כי לא דבּר עמדי למטוב ועד רע על מעללי אשר עוללתּי שמה. לא ידעתּי אם לא הגיעו הדברים לאזניו, או אולי דמה כי בּעוד עת וזמן אחליף את דעתּי ואת דרכי.

“כעשרה ירחים נותרתּי בּבּית הזה. לדבּר שפת הארץ וקרא ספר אנגלי למדתּי, ומוצא לא הראני ה' עדנה ולמגנת רוחי לא אמר הרף. כל עוד בּפַּאלסטיין פּלֶס הייתי לא יכלתּי לבקש לי מאומה להחיות את נפשי בּעמל ידי, בּאשר חקי הבּית לא יַרשו לבּני-מגוריו לצאת מפּתח השער והלאה עד השעה הששית אחרי הצהרים, וגם מן אז חופש גמור לא ינתן להם, בּאשר מלמדי שפת הארץ וזמר יבואו, והיה גם הלילה משמר עד השעה התּשיעית, ובּשעה העשירית יסגרו הדלתות ואין יוצא ואין בּא עוד, ותקצר נפשי בּי אנה אמצא חופש”.

יותר מדי ארכו הדברים אלו אמרתּי להביא כאן את מאורעות ימי גרשוני בּאותה הפּרטיות, שהוא עצמו מספּר אותם. בּין מאורע למאורע הוא שופך את נפשו בּדברים נלהבים לפני האלוהים ובּני האדם בּתּפלה ובתחנונים כי יסלחו לו על אשר התגורר זמן רב כּל-כּך בּין המיסיונרים ולא בּקש לו אמצעים להחלץ מהם ולשוב אל היהודים. ובּזה עוד לא יסתּפּק. והוא פּונה אל בּני-הנעורים, אשר יראת ה' בּלבּם, בקריאה, כי יֵדעו להזהר יותר ממנו ולזכּור, כי אמונת-ישראל אינו צעצוע, שאפשר להשליכו או להחליפו בּאיזה חֵפץ אחר. לעניני נכבּדות רק עצם העובדות מדברי ימי גרשוני, ואותן אשים לפני הקורא בּסדרן הנכון.

בּמקרה נודע פּעם לגרשוני, כּי ישנה בּלונדון מוסד מיסיונרי עוד יותר גבוה, שנקרא בּשם “בּית-היהודים” “Jewicsh Home” וכי בּראשה עומד איזה ד“ר שוואַרץ, הממציא עבודות שונות וגם משרות לצעירים בּעלי-כּשרון, הנמצאים בּבית-המחסה שלו. פּעם אחת השתּמש גרשוני בּשעה הפּנויה שיש לו בּערב וילך אל הד”ר שוואַרץ ויבקש ממנו, כי יאספהו אליו, יען כי לא יוכל לאכול לחם חסד והוא רוצה למצוא את פּרנסתו בּעמל ויגיע כּפּים. הד"ר שוואַרץ, שכבר שמע אודות גרשוני וידע, כּי הוא אדם בּעל כשרונות מצוינים, קבּל אותו בּמאור-פּנים והבטיח אותו לאספו אל המוסד שלו אם רק יתּנו לו לעזוב את הפּאַלסטיין פּלֶס. צריך להעיר, כּי בּעת ההיא, ואפשר כּי גם עתּה, שררה בּין העומדים בּראש המוסדות המיסיונריום השונים אשר בּלונדון כעין התחָרות. כל אחד מהם השתּדל לצוד בּחֶרמו ולהביא לידי שמד את צעירי היהודים בּעלי-הכשרון, ואך חשד בּמי, שהוא מטובי תּלמידיו, כי הוא חושב לעבור למוסד אחר, השתּמש בּכל האמצעים, נוחים וקשים, לעצרו בּמקומו ולבלתּי תּת לו ללכת.

כזה אירע גם לגרשוני. לאחר שהבטיח אותו הד“ר שוואַרץ לאסף אותו אל המוסד שלו, התחיל לבקש תחבּולות איך להֵחלץ ממחנכיו הקודמים. כּכל שהתאמץ להסתּיר את מחשבותיו, התבּונן בּכל זה מנהל הפּאַלסטיין פֶּלֶס בּעינו החדה, כּי דבר לאט עמו, ומאז התחיל לשמור את צעדיו. הדבר הגיע לידי כּך, עד שלא הרשה לו לעזוב את הבּית גם בּשעת-הערב הפּנויה ובּיום הפּנוי האחד שהיה לו בחדש. בּמצאו את עצמו בּמצב כּל כּך דחוק, אִמץ גרשוני ביום אחד את לבּו ויכנס אל המנהל ויאמר לו, כּי אינו יכול בּשום אופן להִשאר פּה יותר, יען כּי אינו רואה כּאן שום מטרה לפניו, ואין טוב לו בּלתי אם לעבור אל המוסד אשר תּחת השגחת הד”ר שוואַרץ. בּתּחלה התקצף המנהל מאד על גרשוני, ואחרי-כן החל לדבּר אליו רכּות ויפצר בּו לבלתּי לכת. בּדבּרו הראה לו מכתּבים אשר כּתב על אודותיו ועל כּשרונותיו המזהירים לאנשי רמי-המעלה, ושכבר קבּל מהם תּשובות מבטיחות, כּי ישתּדלו להשיג עבורו כּהונה בּתור כּהן הדת. “לשמוע זאת – מספּר גרשוני – רחפו עצמותי, כי רעה לי משמרת הכהונה מכל הרעות אשר הבאתי על נפשי”. אבל סוף סוף מצא לו הזדמנות להִפָּטר מן המוסד הזה וילך אל הד“ר שוואַרץ. אולם הד”ר שוואַרץ לא שמר לו את הבטחתו ולא קבּל אותו אל מוסדו, כי הרגיש בּו, שלא על נקלה ישפּיע עליו לבגוד בּאמונתו.

בעזבו את המיסיונרים ואת מוסדות-התּמיכה שלהם נשאר גרשוני שוב בּלי-עזרה. הוא התחיל עוד הפּעם לשוטט בחֻצות לונדון ומצבו נעשה קשה יותר ויותר מיום ליום. בּראותו, כי אין לפניו דרך אחרת, כתב מכתּב של התוַדות ויגישהו בּידו אל הרב הכולל הלונדוני ד“ר נתן אדלר. המכתּב, שהיה כתוב בּסגנון עברי מצוין, לפי טעם הימים ההם, ומתובל בּמאמרי חז”ל, עשה על הרב הישיש רושם נמרץ מאד, הרושם הזה נעשה עוד יותר עז כשנכנס עם גרשוני בּשיחה וירא כי הוא אדם בּעל אֶרודיציה מופלאת בּחכמת ישראל ובמדעים הכלליים. אולם עם כל חמלתו הגדולה של אדלר לגרשוני ועם כל חפצו להשיג עבורו את העזרה הנחוצה, שתּתּן לו את היכֹלת להשיג מטרה בּחיים, לא יכל להשאיר אותו בּקרבתו בּלונדון. אדלֶר ידע הטיב על פּי הנסיון, כּי אך נפל פּעם בּידי המיסיונרים הלונדונים והם הוציאו עליו איזה סכום כּסף, אם רב או מעט, לא יניחוהו עוד בּשום אופן מידיהם, ותּמיד ובּכל מקום יארבו לו ויניחו על דרכּו כל מיני מכשולים. בּשימו את הדבר אל לבּו לא יכל אדלר בּלתּי אם לתת לו הוצאות-הדרך ולשלוח אותו לפּאַריז עם מכתּבי-המלצה אל אחדים מגדולי היהודים שם.

ד

בּלב מלא בּטחון בּעתידותיו בּא גרשוני לפּאַריז. בּשני השבועות הראשונים נראה, אמנם, בּאמת, כי פּה יבא הקץ לנדודיו ולצרותיו. האנשים, אשר הביא אליהם מכתּבי-המלצה מאת אדלר, קבּלוהו בּסבר פּנים יפות, וכל אחד מהם הראה לו התקרבות מרובּה. האנשים האלה נועצו יחד על אודותיו והחליטו להכניסו אל “הסורבּונה” על מנת לקנות לו שם השכּלה מדעית. גרשוני היה כמאושר בּעיניו, כי צמאונו להשכּלה עוד נשאר בּו בּעצם תּקפו.

אולם עברה עת מועטת ובּאופן בּלתּי צפוי קבּל גרשוני מיד גורלו מהלומה גדולה, אשר הרסה את כל תּקוותיו לימי-אורה. בּיום אחד התחילו פּתאם מטיביו ואנשי-חסדו מתרחקים ממנו. יחוסם אליו נעשה קר יותר ויותר מיום ליום, והדבר הגיע לידי כּך, עד כי מצא בּיום בּקר אחד את דלתות בּיתם נעולות לפניו. כּכל שהתאמץ גרשוני למצוא את סבּת ההתקררות הפּתאומית הזאת, לא עלה הדבר בידו. הדבר נתבּרר לו רק כעבור שני שבועות. בבאו יום אחד אל בּית-מאכל יהודי לקח בּמקרה בּידו גליון ישן של עתּון עברי-צרפתי, היוצא בּפַּאריז. אך סקר את הגליון, חשכו עיניו, כי נתקלו מבּטיו בּמכתּב מלונדון, שמסופּר בּו, כי איש אחד, גרשוני שמו, שהמיר לפנים את דתו בּרוסיה, בּא לאחר עשותו כמה מעשי-נבלה ללונדון, ששם נכנס תּיכּף לבקש עזרה אצל המיסיונרים, שאמר להם, כי הוא נוצרי אדוק. לאחר שקרבוהו המיסיונרים אליהם ופזרו עליו כּסף הרבּה, נמלט מהם ובא אל הרב הכּולל ר' נתן אדלר, ויסובב אותו בכּחש בּאמרו, כי הוא יהודי נלהב וחרד על דת. כמו שנודע לנו, עלה בּידי הנוכל לפעול על הרב הלונדוני לתת על ידו מכתּבי-המלצה לגדולי היהודים ממכּיריו בּפּאַריז. לפיכך אנחנו חושבים לנו לחובה להעיד בּיהודים הפּאַריזאים האלה, כי יזהרו מנפול בּפח הרמאי הזה, שכבר עשה את כל התּועבות שבּעולם תּחת מסוה האמונה והיראה". ככלותו לקרוא את המכתּב הזה, נשאר גרשוני יושב על מקומו כהלום-רעם. רק עתּה הבין מפּני מה התקררו פּתאם היהודים הפריזאים בּיחוסיהם אליו. בּרגלים כּושלות מסערת-רוח יצא גרשוני מאת בּית-המאכל. הוא נזכּר בּמה ששמע מפּי ר' נתן אַדלר, כי אך היה לו דבר מימיו עם המיסיונרים הלונדונים, לא ירפּו עוד ממנו ולא יחדלו מרדוף אותו בּכל מיני אמצעים. בּהרבּותו להגות בּמצבו החליט גרשוני לשלוח את רסן הבּושה מעל פּניו ולפרסם את ודויו בּרבּים, למען אשר יֵדעו הכּל על אודותיו את האמת הטהורה, ועל-ידי זה – כך קוה – תעלה בּידו להוציא מידי המיסיונרים את הנשק, שהם משתּמשים בּו נגדו.

ככל שהיה קשה עליו הדבר, פּרסם גרשוני בּשבועון העברי היחיד בּזמנו, “המגיד”, מאמר גדול, שבּו ספּר בּארוכה את מאורעות ימי חייו מן היום אשר המיר את דתו, ושחתם אותו בּדברים המעניינים האלה:

“יעידו נא עלי האנשים יקרי-הערך האלה בּלונדון אם לא בּכל לבּי שבתּי לאלהי-אבותי ואם קבּלתּי מידם מאומה בּלתּי אם הוצאות הדרך לבוא פּאַריזה. יעיד נא החכם המשכּיל כמ”ר חזא“ל²) נ”י אם לא בחֹסר כֹּל יצאתי מלונדון ואעזוב אחרי אנשים רבּי-הערך ועמי-הארץ, אשר חפצו ויכלו לעשות טובה עמדי אם לוא הואלתּי להוָתר אתּם, וכזאת העשיתי אם לא יקרה בּעיני עדת עמי מעדתם? בּואו נא וענו בּי כל איש אשר ידע מוצאי ומבואי בּלונדון ואשר מאמין בּשם אלהינו אם לא לזכר שם ישראל כלתה נפשי ואם לא לאלהי אבותי חכּיתי שישלח עזרתו לי ויוציאני מבּור הרִשעה, אשר נדחתּי בּו בעֹני! ויעידו נא גם האנשים, אשר הכּירוני בּזה, אם לא כמשלשה חדשים אתנודד פּה בּעוני ובחוסר כל, ואם לא זה דברי “טוב לי למות בּרעב ובין עמי להקבר מלחיות חיי עֹני בּין המדיחים”. מי יתּן תבוא שאלתי כי יגלה בּקהל דבר תּשובתי הנאמנה וינחמו בּני משפּחתּי, אשר בּושת כסיתי פּניהם בּמעללי הרעים ולבּי הומה להם להשיב שבות כבודם, ותקותי לוא יתּן אלוה, כי ממני יראו הבּנים בּני גילי וילמדו לדעת מה נורא הוא מצב החוטא לעמו ולאלהיו לבל יבאו לכסלה המה".

כדי שיעלה מאמרו בּקהל את הרושם שהוא מבקש ויעורר אמון מצד קוראיו, הדפיס אותו גרשוני “בּהמגיד” בּתּוספת קיום-דברים מאת המלומד והסופר העברי, שהיה מפורסם בּזמנו שניאור זק"ש, שישב אז בפּאַריז. בּתוך יתר דבריו כּותב זק"ש על גרשוני: “הנני מעיד עליו נאמנה, כי מאז הכּרתּיו הנה וראיתי את דרכיו ואתבּונן עליו, אנכי הרואה, כי הוא איש נאמן רוח ואמת יהגה חכּו, כי שב לאלהינו בּתּשובה שלֵמה וגמורה, והוא מתנחם על מעשיו העוברים ומתחָרֵט עליהם בּאמת ואמונה ולא ישוב עוד לכסלה ולא יאמר עוד: אחטא ואשוב. ומצוה רבּה היא בּמאד מאד לקרבּו ולאמצו ולחזק ידיו באלהים, כי יבקשו לו מקום מנוח לפרנס עצמו בּכבוד בּכשרונותיו הרבּים, כי ידיו רב לו בּלשונות שונות ומדעים רבּים, וגם עשר ידות לו בּלשוננו הקדושה אשר לא שכחה והמאור שבה החזירו למוטב, וגם זכות משפּחתּו, משפּחת רם בּישראל, עמדה לו. אנא, אחינו, אל תמסו את לבבו ולא תבֹא את השב לאחוזתנו דתנו הקדושה בּלב שלם ורוח נכון. אל תּזכּרו לו עונות ראשונים, כחסדיכם זכרו לו עתה, כי הוא היום כאחד מאחינו בּני ישראל. קראו לו: אחינו אתּה, אחינו! קראו לו למאכל לחם אתּכם בּל יגוע בּרעב חלילה… רחמוהו נא ומן השמים ירחמו עליכם! ואל נא תבושו לעמוד בּמקום שבּעל התּשובה הזה עומד, וקבּלוהו בּסבר פּנים יפות”.

ה

מאמר-הוידוי של גרשוני עם הסכּמת שניאור זק“ש עשו רושם גדול. מאותה שעה ואילך פּתחו לפניו גדולי היהודים בּפּאריז שוב את דלתות בּיתם. אבל גרשוני לא חפץ עוד להִשָאר בּפּאריז. הוא ירא עדיין מרדיפות המיסיונרים. בּאחרונה נתעורר בּו החפץ לנדוד לאמיריקה. גם זק”ש מצא לפניו את הדבר לנכון, ועל פּי השתּדלותו נתן לו ועד חברת “כּל ישראל חברים” סכום-כסף ידוע להוצאות דרכו אל הארץ החדשה.

בּניו-יורק נמצא גרשוני בּשתּי השנים הראשונות בּמצב רע. האנשים, אשר הביא אליהם מכתּבי-המלצה מפּאַריז, הראו לו אך התקרבות מועטת. עת ידועה היה מצבו דחוק כל-כּך, עד כי נשכּר בּמחיר מצער להיות שומר בּמשכּן-קיץ. בּהמשך הזמן התודע אל איש אחד בּר-אורין, יליד וילנה, והוא המליץ עליו לפני גבּאי בּית-תּפלה קטן, כי יקחוהו להם למטיף. גרשוני נשא את נאומו הראשון למבחן, והפיק רצון מאת כל קהל-המתפּללים. אבל לא ארכו הימים ולגרשוני קם מתחרה בדמות אברך אחד מפּולין, שהיה קרוב ממשפּחתּו לנשיא העדה. אז נחלקו המתפּללים לשני צדדים נלחמים זה בּזה. האחד נטה אחרי גרשוני והשני החזיק בּמתנגדו. בּין כך התחיל האברך הפּולני מנקר ומחטט בּעבָרו של גרשוני, עד אשר הגיעו בּחיפושיו אל מקרה-השמד שלו. תּיכּף העמיד האברך קול זועות. אז הוציא גרשוני מכיסו את גליון “המגיד” עם מאמר-הודוי שלו. אבל מאמרו מלבד שלא הועיל לו, גם הזיק. בּני העדה הקטנה לא חפצו להחזיק בּתור מגיד אדם שהיה מומר מלפנים, והדפו אותו ממשרתו. אז נעשה מצבו שוב קשה מאד. להגדיל את סאת שברו נמצא האחד, ששלח אל “המגיד” קורספּונדנציה מניו-יורק על-דבר מעשה-שערורה שהיה שם בּמשומד, שהתחפּש ליהודי נאמן ונתקבּל למגיד בּבית-כּנסת. לא נתבּרר הדבר, אם לא ידעו בּמערכת “המגיד” בּמי מדובּר בקורספּונדנציה זו, או כי חשב העורך, שהיה כידוע חרד קיצוני, כי אין למי שהיה מומר, אפילו אם כבר חזר אל היהדות, להרשות לעצמו לקבּל משרת מגידות, הדורשת מאת בּעליה מדה מרובּה של יראת שמים… איך שהיה הדבר, עובדה היא כי המכתּב הניויורקי נדפס בּ“המגיד” והיה לגרשוני כמהלומת-רעם.

אלו אירע מאורע כזה לאחר, כי אז היה עובר עליו בּאין בּרירה בּשתּיקה וממהר לנוס מבּית-הכנסת וממשרת המגידות לכל אשר ישאוהו עיניו. אבל גרשוני התעורר מיד ממבוכּתו וידיו לא רפו. ולא עוד אלא שקבּל על עצמו להוכיח למתנגדיו, כי הוא, אף על פּי שהיה משומד, עוד שמו הטוב שמלפנים הולך לפניו, וכי דוקא בקן התּורה והיראה, בּרוסיה, מתיחסים אליו עוד היום יחס של כּבוד והערצה. והוא הוכיח את הדבר, בּהשתּמשו לכך בּשני אמצעים. קודם כּל השיב אליו את כּבודו בּמאמר נלהב, שפּרסם אז לא “בהמגיד”, כי אם בעתּון יותר נפוץ ויותר חשוב ממנו, הוא “המליץ”. בּמאמרו זה לא הצטדק עוד, כי אם נעשה בּעצמו קטיגור לאלה, הרודפים אותו בּגלל שגיאה שעשה רק מקלות דעת של נוער, ושכבר נטהר ממנה לגמרי. המאמר היה כּתוב בּסגנון כל-כך חריף, עד כי בּקרוא אותו אחיו הצעיר של גרשוני בּרוסיה, נבהל מאד. הוא ירא, כי בּמאמרו זה יעלה עליו גרשוני את חמת של היהודים החרדים בּאמריקה. זה נראה מתוך פליטון אחד, שפרסם גרשוני כּעבור זמן קצרה בּ“המליץ” בצורת מכתּב לאחיו. בּאותו פליטון כותב גרשוני, בּתוך שאר דברים: “הנך מתפלא איך נועזתּי אני, העמוס עונות כּל-כּך הרבּה, לדבּר בּלשון כזו. אל תירא; עוד מעט ויוָכחו יהודי-אמריקה לדעת, כי עד היום אני עולה בּבקיאות ובחריפות על הרבּה מאלה, שמשמשים אצלם בּכּתר רבּנות”.

כּמו שנתבּרר אחרי כן התכוון גרשוני בּדבריו האחרונים לעובדה זו: הוא נזכּר, כּי בּנעוריו נזדמן פּעמים אחדות בּבית אביו בּוילנה עם הגאון המפורסם ר' יוסף בּר סולובייצ’יג, שהיה אז רב בּבּריסק דליטא, וכי בּכל פּעם היה מתפלפל אתּו בּתּורה ושומע מפּיו דברי-תּהלה לעצמו. בּלי חשוב הרבּה ישב גרשוני ער כל הלילה וכתב על ספר כּמה חדושי-תּורה עם תּוספת של “שאלות ותשובות” בּענינים רבּי-הערך, ולמחר שלח אותם על-ידי הדואר אל הרב הבּריסקאי. לא נודע אם היתה אז לר' יוסף בֶּר איזה מושג על-דבר עבָרו של גרשוני וידע עם מי יש לו עסק. אבל עובדה היא, כי כעבור זמן ידוע קבּל גרשונו מר' יוסף בֶּר תּשובה מפורטת וכי קרא אותו בּמכתּבו בּשם “הרב הגאון”…

דבר זה נשמע מיד לא רק בּבית-התּפלה, אשר נבחר בּו גרשוני למטיף, כי אם גם בּחוגים יותר רחבים של החרֵדים בּניו-יורק. זה הביא לידי-כך, שנמצאו כמה אנשים נכבּדים, אשר הראו לגרשוני התקרבות מרובּה, ובּעזרתם היתה לו מעתּה יותר נקל לקבּל איזו משרה דתית, שנשא את נפשו אליה בּתּחלה, כשהרגיש את עצמו עדיין עזוב ועלוב ולא היה לו מוצא גם למזון סעודה אחת. אבל בּינתּים נזדמן לידו ענין אחר לענות בּו, שנעם לו בּיותר. בּדעתּו על בּוריה לשון אנגליה, החליט לנסות את כחוב ּז’ורנאַליסטיקה האנגלית.

ו

בּיום אחד הביא גרשוני את מאמרו הראשון למערכת עתּון עברי-אנגלי. המאמר יָשַר מאד בּעיני העורך, אבל הוא סלק את עצמו מתּת לגרשוני שכר-סופרים. לסופרים טירונים – כן אמר לו העורך – אינו משלם כלום. גרשוני, ככל שהיה נצרך לכסף, לא פּסק בּכל זה מהביא לו מאמרים, כל אחד יותר יפה ויותר מעניין מחברו. מאמריו היו בּרֻבּם בּמקצע חכמת-ישראל, בּהיסטוריה ובּבּקֹרת. אולם מעת לעת כתב גם מאמרים בּשאלות-הזמן, וכמעט כולם היו מחאות חריפות נגד היהדות האמיריקאית הנסחפת בּזרם הטמיעה, ותּהלות ותּשבּחות לסדרי החיים היהודיים הפּאַטריאַרכאַליים. בּרוח זה פּרסם גרשוני בּעת ההיא מכתּבים גם בּ“המליץ”.

זה הביא לידי כך, שמעט, מעט התחיל גרשוני להתפּרסם בּניו-יורק, ובּיחוד בּין הז’ורנאַליסטים. הוא קבּל הזמנות לעבוד בּאחדים מגדולי העתּונים האנגלים. על-ידי זה הוטב הרבּה מצבו החמרי, מה שהועיל לעורר בּו את חשקו משכּבר הימים לכונן לו מעמד בּחיים בּתור מלומד ואיש-המדע מומחה למקצע ידוע, הוא מקצע הפילולוגיה וההיסטוריה.

אבל הגורל לא חדל לרדוף את גרשוני. בּשעה שהיה לבּו בּטוח, כי אך הציג כּף רגלו על אדמת-אמיריקה, נשתּחרר על-ידי זה מידי המיסיונרים שחרור עולמי, – בּאותה שעה לא פּסקו עדיין המיסיונרים הלונדונים לארוב לו כדי לתּפּשו. כנראה חשבו את גרשוני ל“דג שָמֵן”, אשר קוו להפיק ממנו בּעתיד תּועלת מרובּה לעצמם, והשתּמטו מתּחת אפוטרופסות היתה להם כמהלומה קשה מאד, ויחשבו עליו מחשבת-נקם. בּיחוד נתעוררה עליו חמתם לאחר שנודע להם תּוכן הודוי, אשר פּרסם בּעתּונות העברית, ושהמטיר בּו אש וגפרית על המיסיונרים הלונדונים והעיד בּבני-הנעורים להזהר מהם ולהִשָמר מנפול בחֶרמם.

בּיום אחד קבּל גרשוני הזמנה לבוא אל לשכת-הפּוליציה הניו-יורקית. שם הראו לו תּביעה בּכתב מאת בּית-הדין הלונדוני, לשלם תּיכּף להמוסד פּאַלסטיין פלס, הנמצא תּחת הנהלת הד"ר עוואַלד, סכום של מאתים לטראות שטרלינג, שהוא חיב לו על-פּי שובר חתום בּחתימת-ידו. גרשוני נזכּר, כי בּיום הראשון לאחר שנתקבּל אל בּית-המיסיונרים בּלונדון, נתנו לו לחתום על כּתב, שבּו נאמר, כי בּעזבו את המוסד עליו להשיב לו את כל הכּסף, אשר הוציא עליו בּמשך העת, שהתכּלכּל שם. אבל אז – את זאת הוא זוכר בּוודאות גמורה – אמרו לו, כי השובר אינו אלא צרמוניה גרידא, וכי את הכסף לא ידרשו ממנו לעולם. בּהבינו יפה, כּי אין זה אלא מעשה-נקמה מצד המיסיונרים הלונדונים וכי טענותיו, שלא היתה זו אלא צרמוניה גרידא, לא תועילנה לו, ירעה לו נפשו מאד, יען כּי מעט הכסף אשר הרויח מעבודתו הז’ורנאַליסטית, הוציא לצרכי מחיתו ובּכיסו לא נשארה לו אפילו פּרוטה לפורטה. גרשוני ספּר לראש-הפּוליציה על-דבר מצבו הקשה ויבקש ממנו לתת לו ארוכה לזמן קצר, ובקשתו נתמלאה. גרשוני ידע, כי אם לא ישלם את הכּסף לזמן המוגבּל, יושם בּבית-האסורים, ואפשר שגם ישלחו אותו לאנגליה, והוא התחיל ליַגע את מֹחו כיצד ובאיזו אמצעים להשיג את סכום-הכּסף הנחוץ לו. אפּשר שהיה מגלה את לבּו לידיד ומבקש עזרתו, אבל קשה היה לו לעורר בּזכרון מי שהוא, ובּיחוד בּזכרונו של יהודי חָרֵד – כּי ידידים בּין חפשי-הדעות לא היו לו ולא בּקש אחריהם – את ישיבתו המעציבה בּין המיסיונרים. כּכל שקרב לבוא היום, שהוגבּל לו מאת ראש-הפּוליציה, כּך נעשה מצב רוחו מדוכּא יותר ויותר.

אבל בּמקרה נזדמן לו לקרוא בּעתּונים מודעה מאת קהלת-היהודים הקטנה בּעיר-השדה מייקאַן-גואַ, המבקשת לה רב, שיהיה גם מטיף יפה. גרשוני לא חשב הרבּה וימהר ויסע לשם, ויַראה לגבּאי הקהלה את חליפות אגרותיו בּעניני “שאלות ותּשובות” עם ר' יוסף בֶּר הבּריסקאי וגם מכתּבי-המלצה מאת איזו אנשים מפורסמים מנכבּדי ניו-יורק, וישא בּבית-התּפלה שנים, שלשה נאומים בּיהודית ואנגלית, אשר מצאו חן בּעיני ראשי-הקהלה, ונתקבּל מהם לרב. אז בּקש וקבּל מאת הקהלה סכום הגון בּתור דמי-קדימה, ותּיכּף נסע לעת קצרה לניו-יורק “לעשו ליקבידאַציה לעסקיו”. שם צרף אל דמי-הקדימה סכומים קטנים, שקבּל בּמערכות-העתּונים, אשר עבד בּהן, ושלה מאת אחדים ממכּיריו, וכּך עלתה בּידו להכניס אל הפּוליציה את כל הסכום, שתּבעו המיסיונרים הלונדונים ממנו, עוד שני ימים קודם לארוכה, אשר נתּנה לו. בּשעה – כּך כתב גרשוני בּמכתּב לאחיו – ששלמתּי בּהכנסתי הרבּנית את הוצאותי על הכּהונה הנוצרית, הרגשתּי את עצמי מצד אחד מדוכּא כֻלי, ומצד שני חשתּי בּנפשי, כאלו נָגֹל מעלי הר-אלף"…

ז

בּמייקאַן-גואַ הרגיש גרשוני את עצמן משעה ראשונה ואילך לא כּל כּך יפה. מלבד אשר הקאַריֶרה הרבּנית בּכלל לא השבּיעה אותו רצון, והוא נדחף בּכֹח איתן אל העבודה הספרותית, לא יכל גם בּתור רב לחַדֵש בּקהלהו מה שמצא לטוב. הקהלה בּרֹב מנינה וברב בּנינה היתה של יהודים הדיוטים שטופים בּמסחר ובפרקמטיא ואין עיניהם כי אם על בּצעם, ולפיכך קשה היתה לו הישיבה בּיניהם מאד. קרוב לחמשה ירחים ישב גרשוני בּמייקאַן-גואַ וישב לניו-יורק.

בּניו-יורק היה גרשוני משך עת מועטת מטיף בּהיכל “עמנואל”. משם נתקבּל לרב בּאטלנטה. כעבור שתּי שנים נלקח לרב מאת חברת “בּני-שלום” בּשיקאַגה כבר נתּנה האפשרות לגרשוני לעסוק הרבּה בּספרות. הוא הוציא שם בּתּרגום עברי את הפּואֶמה המפורסמת של לונגפלו “עקסצלסיור”, כרך של ספּורים כּתובים אנגלית מקוריים ומתורגמים, גם יסד שבועון אנגלי-גרמאַני בּשם “The Advance” בּהשקיעו את עצמו יותר ויותר בּספרות, סלק את עצמו לבּסוף מן הרבּנות לגמרי. בּשנת 1882 בּא לניו-יורק, והפּעם נשאר שם עד יומו האחרון.

מאז התמכּר גרשוני רק אל עבודת-הספרות. מלבד ה“מכתּבים מניו-יורק”, שפּרסם על הסדר בּעתּונים העברים, ושעשה בּהם תּעמולה נמרצת להרעיון העברי-הלאומי ולחִבּת הקנינים התּרבּותיים של האומה הישראלית, הוציא גם ספרי-מדע ובּיחוד בּלשון האנגלית. בּין שאר דברים תּרגם ללשון אנגליה גם אחדים מספּורי הרומאַניסטן הרוסי טורגניוב והפּואמה הסאתּירית המפורסמת של מרדכי אהרן גינצבּורג “תּקון לבן הארמי”. בּשנות התּשעים הראשונות היה גרשוני עוזר גם לעתּונים היהודיים, היוצאים בּניו-יורק.

חפצו הכּבּיר של גרשוני, שכל-כּך הרבּה נשא וסבל עליו, נתמלא. על עמודי ספר דברי ימי ישראל נִרשם שמו בּין הבּנים המסורים והנאמנים לעמם.

---

משה קושֶׁלֶווסקי

מאת

שמואל ליב ציטרון

א.

בּשנים האחרונות של המאה השמונה-עשרה נתפרסם בעיירה ניסוויזש, פּלך מינסק, השייכת להנסיך הפּולני ראַדזיוויל, עלם עילוי, שישב ולמד שם בּבית-המדרש. על אודות העילוי הזה, שבּא לניסוויזש מאיזו פּנה נדחת בּליטא, ספּרו ממש נפלאות. אמרו עליו, כי הוא בּקי בּש“ס ופּוסקים, כי ידיו רב לו בּ”שאלות ותּשוּבוֹת" כאחד מגדולי הרבּנים וכי מורה-ההוראה הניסוויזשי מובטח בּו, שהיה יהיה בּקרב הימים לגאון וילנאי שני. לפיכך אין פּלא בּדבר אם נמצאו קופצים הרבּה על הצעיר הזה, שחפצו לקחתּו לחתן לבתּם. אבל העלוי, שלא זרו לו גם הויות-העולם, דחה את כּל הנכבּדות שדבּרו בּו והסכּים לבּסוף לבוא בּמסרת בּרית האירושין עם בּתּו היחידה של חיט “החצר”, אשר היה ידוע בּכל החבל לעשיר גדול.

אחרי “התּנאים” אסף החיט את העלוי, שמואל קושֶלֶווסקי שמו, אליו אל בּיתו וילבּישהו וינעילהו וישלחהו למשך שנתים ימים אל הישיבה המפורסמת אשר בּוואַלוזין. החתונה נועדה להיות בּעת אשר יתּן לו הגאון ר' איטצה’לי, מי שהיה בּעת ההיא ראש ישיבת וואַלוזין, היתּר הוראה, והוא יוכל לבקש לו עיר לשַמֵש בּה בּרבּנות. גם בוואַלוזין משך אליו “העלוי הניסוויזשי” מַהֵר את עיני כל הלומדים. חריפותו הפליאה את הבּריות. ר' איטצ’לי אהב להתפּלפּל אתּו בּדברי-תּורה ובּכל עת מצוא היה אומר לבני-סביבתו, כּי הוא חושב את עצמו מאושר בּהיות לו בּישיבתו תּלמיד שכּזה, המעורר תּקוות כּל כך גדולות וכּל-כּך מרובּות לימים הבּאים. אבל בּלבּו צר לו מאד, כּי מרגלית כּזו נפלה בּחלקו של “נחות דרגא”.

עם “סמיכה” ועם הסכּמות הרבּה מאת ר' איטצה’לי ורבּנים אחרים, שבּקרו בּמשך העת הזאת את וואַלוזין, שב קושלווסקי מקץ שתּי שנים לניסוויזש. לא ארכו הימים וחג חתונתו הוחג בּפּאר והדר, שעוד לא ראתה ניסוויזש כּמותם מימיה. למחר אחר החתונה הוליך החיט את הזוג הצעיר אל חצר האחוזה, ששם הציג אותם לפני הנסיך. בּאותו מעמד הגישה לו הכּלה, כמנהג פּולני ישן נושן, עֻגַּת-דבש. הנסיך נכנס בּדברים עם האברך הצעיר, שישר בּעיניו משעה ראשונה מאד. בּסוף השיחה הציע ראַדזיוויל לפניו להסתּלק מן הקאַריירה הרבּנית שלו ולנסוע תּיכּף על חשבּונו לוילנה ולהכּנס שם אל האוניברסיטה. לפצות פּה ולטעון דבר נגד הצעה, שיצאה פּעם מפּי הנסיך ראַדזיוויל התּקיף, – זה לא היה מן האפשר לפי תּנאי הימים ההם. החיט, ואחריו גם חתנו, נתנו מיד את הסכּמתם.

כּעבור שני שבועות נסע קושלווסקי לוילנה ובּידו מכתּבי-המלצה מאת הנסיך ראַדזיוויל אל אצילים פּולנים שונים רמי-המעלה. מספּרים, כי בּדרכּו סר קושלווסקי לוואַלוזין ושם ספּר מתּוך דמעות לר' איטצה’לי, כי הוא ממלא את רצונו של ראַדזיוויל בלב דוי, מפּני שחשקה נפשו לשמש בּרבּנות ולהיות יהודי ירֵא-שמים. ר' איטצה’לי נחם אותו ויאמר, כי גם הדוקטור יוכל להיות שומר תּורה ומצוה כאחד היהודים הכּשֵרים, וזה תלוי רק בּדרך, אשר יבחר לו האדם. העיקר הוא, כי יהא זהיר בּחִנוך בניו…

בּוילנה הזמין ראַדזיוויל את טובי הפּדגוגים, שעזרו לו להתכּונן בּכל הלמודים הנחוצים כדי להכָּנס אל האוניברסיטה. קושלווסקי היה הסטודנט היהודי הראשון בּאוניברסיטה הוילנאית ואחד משלשת הדוקטורים היהודים הראשונים בּרוסיה.

בּשנת 1824 גמר קושלווסקי את חוק למודו באונברסיטה בּתור דוקטור למדיצינה, ואז התישב בּניסוויזש. בּמשך זמן קצר קנה לו שם כּדוקטור מצוין, ורבּים מן הרוזנים הפּולנים מכּל הסביבה היו פּונים אליו לדרוש בּעצתו בּמקרי-מחלה שונים. בּין היהודים נחשב לבּעל-מופת, ובקרב המון-העם התפּשטו על אודותיו הגדות שונות. הוא התנהג כאחד היהודים החרדים והיה נזהר בּמצוה קלה כּבחמורה. הוא היה חסיד ממכבּדי האדמו"ר מליובּאַוויטש. היהודים היו קוראים לו: “רבּי”. הדברים הגיעו לידי כך, עד שהתּירו לו גדולי הרבּנים לנסוע בּמרכּבה לבקר את חוליו ביום השבּת.

הסופר העברי הידוע אברהם יעקב פּאַפּירנא מוסר בּזכרונותיו על קושלווסקי את הפּרטים המעניינים האלה:

"ראיתי אותו בּימי-ילדותי בשנת 1848 על יד מטת הסבא שלי בּשעת גסיסתו, ועד היום לא שכחתּי את מראהו המשונה: הוא היה דק כּשחיף עץ ובּעל בּטן עבה, מגולח, לבוש מעיל קצר, אשר השתּקפו מתּחתּיו טלית קטנה עם ציציות ארוכות.

"לעתּים קרובות היו מזמינים את קושלווסקי לחולים מסוכּנים בּעיירתי קאַפּוליה. על-פּי הרֹב היו החולים מֵתים עוד לפני בֹּאו, כי מרֹב עבודה היה מאחר לבוא. אבל בּואו אל העיירה נחשב בּכל פּעם למאורע חשוב. אך נראה בחוץ, היו זקנים ונערים, אנשים ונשים, והאחרונות עם ילדיהן על זרועותיהן, ממהרים לרוץ חבורות חבורות להשתּמש בּהזדמנות יקרה זו שבאה לידם להתיעץ בּדוקטור המרומם בּדבר מחלותיהם שלהם עצמם ושל בּניהם ובנותיהם. הם עשו את הדבר מתּוך שביעת-רצון מיוחדת בּדעתּם את מנהגו הקבוע של קושלווסקי לבלתּי קחת שכר מיהודים. כשהיה קושלווסקי רואה את הקהל הגדול, היה מתמלא חמה, מעמיד קול זוָעות, מחָרף ומגדף ומצוה את רכּבו להפוך את ידו לרחוב אחר. אבל לשוא. הקהל לא היה מניח להרכּב למלא את מצות אדוניו, ויש שהיה מפַתּח את הסוסים, וקושלווסקי היה מוכרח להכָּנע… אז היה מקבּל את החולים והחולות, ממשש את דפקם, חוקר ודורש למחלתם וכותב לכל אחד עָלֶה לתּרופה ועוזב את העיירה. קרו בעיירה מקרים כאלה, שהחולים לא היו מביאים את “הרֶצֶפּטים” לבית-האַפּתּיקה, אלא הסתּירו אותם אצלם כעין קמיעות.

עד כמה טרוד היה קושלווסקי באומנתּו – מעידה עובדה זו: בּהיותו סטודנט בּאוניברסיטה הוילנאית, התודע שם אל אחדים ממשכּיליה, וביחוד התרועע אל הסופר העברי מרדכי אהרן גינצבּורג. כּעבור שנים אחדות, לאחר שיצא קושלווסקי מן האוניברסיטה בּתור דוקטור, הזמין פּעם את גינצבּורג לבוא אליו לניסוויזש. גינצבּורג שהתאוה מאד לראות את קושלווסקי, מהר לבא אליו ניסוויזשה. אבל בּמשך עשרת הימים אשר בּלה בביתו, ראה את פּניו רק פּעם אחת, כי היה קושלווסקי מחזיר תּמיד על אחוזות הרוזנים הפּולנים והעיירות הסמוכות ¹

פּאַפּירנא מספּר, כי ראה פּעם בּימי נעוריו מחבּרת קטנה, שפּרסם קושלווסקי בּוילנה, ושנמצא בּה שיר כּתוב עברית, רוסית, צרפתית ופּולנית לכּבוד חתונתו של רוזן פּולני נודע לשם. בּראש המחבּרת הזאת נדפסה הסכּמה מאת מרדכי אהרן גינצבּורג ²

קושלווסקי בּלה את שנותיו בּעושר ובּכבוד. הוא מת בּניסוויזש בּהיותו למעלה משבעים. אבל בּאחרית ימיו עלה בּגורלו לשבּוע צער ויגון מבּן-זקוניו משה’לי. בּמשה’לי זה כּבר נכּרו בּעודו ילד סימני כּשרונות מצֻינים ושאר-רוח ואביו תּלה בּו תּקוות מרובּות. אבל הוא נתעה ויט מן הדרך, אשר התוה לפניו קושלווסקי הזקן. עוד בּנעוריו התרחק לגמרי מן היהודים והיהדות ויעזוב את בּית-אבותיו ובּהתלהבות של נוער התנפּל אל תּוך העולם הזר, אשר בּמאוחר שב אמנם ונחלץ ³ ממנו, אבל עיני אביו כּבר לא ראו את הדבר.

ב.

כאמור, היה משה’לי בּעל כּשרונות נעלים. בּשנתו הרביעית כּבר קרא קריאה שוטפת עברית, פּולנית ורוסית. אביו לא מצא לנכון לתתּו על ידי מלמדי ניסוויזש, וכּכל שהיה עסוק בּאומנתו, האציל מזמנו רגעים ספורים ושנן לו אֵת למודו בּעצמו. אבל מפּני נסיעותיו התּכּופות לא יכל להמשיך את למודו אתּו, ולפיכך הביא מוילנה צעיר אחד, אשר מכּיריו המשכּילים שם הציגוהו לפניו בּמכתּביהם בּתור מורה מומחה. אולם אף כּי מצא קושלווסקי את הצעיר הוילנאי למורה מצוין בּאמת, לא הסתּפּק בּו בּלבד, ואך נזדמנה לו שעה פּנויה, אצל אותה לבּנו.

לפעמים, ובּיחוד בּימי-הקיץ, היה קושלווסקי לוקח אתּו את משה’לי בּמרכּבתו בּנסיעותיו אל החצר, וגם שם עמדו מהר על כּשרונותיו המזהירים. פּעם אחת – משה’לי כּבר היה אז בּן ארבּע-עשרה – הציעה הנסיכה ראדזיוויל לפני קושלווסקי בּשיחה, כי ישאר משה’לי בּחצר וילמוד יחד עם בּנה העלם אצל המורה, שהביאה מפּאַריז, והוא מי שהיה פּרופיסור. בּתּחלה לא נעם אמנם הדבר לקושלווסקי הזקן; קשה היה לו להפּרד מעל בּנו ובּיחוד להשאירו בּסביבה בּלתּי-יהודית. אבל אחרי-כן נמלך והסכּים אל הדבר לאחר ששכר בּשביל משה’לי מעון וארוחה בּבית החלבּן היהודי, שגר בּמרחק חצי ווירסטה מן החצר. קודם שהביא קושלווסקי את משה’לי אל האחוזה, נכנס אתּו בּשיחה ארוכה, שבּה נתן לו הוראות שונות על-דבר הנהגתו בּחצר בּכלל ובּעת שבתּו בּארמון הנסיך בּפרט, ובּיחוד בּמה שנוגע למאכל ומשתה. ליתר בּטחון שלח אתּו אביו את הצעיר הוילנאי להמשיך אתו את למודיו העבריים.

כשנה שלֵמה בּלה משה’לי בּחצר, וילמוד שם עם חברו בּן הנסיך אצל הפּרופיסור הפּאַריזאי, אשר נמשכו עיניו אף הוא אל כּשרונותיו המזהירים של קושלווסקי הצעיר. יחד אתּם למדה אצל פרופיסור זה גם בּתּו של מנהל החצר, שהיה קרוב לראַדזיוויל ממשפּחתּו, עלמה כבת שבע-עשרה, יפה מאד. את שעות-המנוחה שלהם בּלו הצעירים יחד. בּימי הקיץ טילו שלשתּם בּשדות ובּיערים, ובימי החורף השתּעשעו באולמים הגדולים והיפים של הארמון.

בּארמון אהבו מאד את משה’לי, שהיה גם יפה ונחמד בּתארו, ונחשב שם ל“בּן-בּית”. אולם הוא מִלא באמונה את הוראות אביו, וככל שהפצירו בו לא נפתּה מעודו לטעום שם דבר-מה, ויש אשר לא יכל לסָרֵב והרשה לעצמו לשתּות בארמון כּוס תֵּה. כשהיו אנשי-הבּית יושבים אל השלחן, היה משה’לי מתחמק תּיכּף ויוצא אל הבּיבּליאותיקה של הנסיך ונשאר יושב שם כּל העת והוגה בּספר.

בּמשך השנה, שישב משה’לי בּארמון, רכש לו את כּל הידיעות הנחוצות בּשעור של בּית-ספר בּינוני. בּיחוד הצטיין במאַתּימאַתּיקה. אז התחיל נושא את נפשו לאוניברסיטה, ובזה בּא הדבר לידי חלוקי-דעות בּינו ובין אביו הזקן. בּתּחלה לא חפץ אביו להסיר השגחתו מעליו עד אשר יגדל ויֵעָשה מיושב יותר בּדעתּו, והעיקר, עד אשר יהיה מזֻין כראוי בּלמודים העברים. אבל משה’לי טען כנגד וגם הרבּה רֵעים על אביו מן הצד, ובּיחוד את הנסיכה ראַדזיוויל, אשר השפּיעו על אביו, כי ירשה לו לנסוע לעיר אוניברסיטאית. אז החליט קושלווסקי לשלוח את בּנו לאיטליה להכּנס אל האוניברסיטה אשר בפּאַדוא, שכבר למדו בּה צעירים אחדים בּני חסידים. קושלווסקי עצמו הביא את בּנו לפּאַדוא ושם הכניס אותו אל בּית המלומד העברי המפורסם שמואל דוד לוצאַטו (שד"ל), שכּבר כּרת אתּו בּרית-ידידות זה כמה שלא שלא בפניו ומעת לעת היה מחליף אתּו אגרות בּעניני חכמה ומדע.

פּאַפּירנא ספּר לי פעם אחת, כי בּשבתּו בּבּובּרויסק נזדמן לו לראות מכתּבים אחדים בּלשון העברית, שכתב קושלווסקי למשה’לי בּימים שלמד בּפאַדוא. כל מכתּב היה כפרק לקוח מתּוך ספר “מסלת-ישרים” או “חובת הלבבות” וכולם למטרה אחת נתכוונו – לטעת בּלב משה’לי רגשי אהבה וכבוד ליהודים וליהדות.

ג.

בּאמצע הקיץ בּא משה’לי לנוח מעמל למודיו בּבית-אביו בּניסוויזש. למחר בּקר את מכּיריו בּארמון הנסיך ראַדזיוויל ונתקבּל מכולם בּחִבּה יתֵרה. בּעת ההיא חכּו שם מיום ליום לבוא הנסיך הצעיר מפּאַריז. קבּלת-פּנים נלהבת ערכה לו חברתו, בּת מנהל החצר, אשר הזמינה אותו לבקר אותה תכופות. הזמנות כאלה קבּל שם מכל צד, כי לכֻלם נעמה חברתו של קושלווסקי הצעיר, אשר ידע למשוך אליו את לב כל אנשי “החצר”.

מן היום אשר שב הנסיך ראַדזיוויל העלם מפּאַריז, בּלה משה’לי כל העת בּחצר, ואך לעתּים רחוקות היה בּא ללון בּביתו. פּתחון-פּה להתנצלות לפני אבותיו מצא בּזה, שאביו עסוק תּמיד בּעבודתו מחוץ לעיר ונמצא בּביתו אך לעתּים רחוקות מאד, ובין יהודי-העיירה אין לו איש להכּנס אתּו בּדברים. אבל הנהגתו בּחצר היתה שונה עתּה מכּפי שהיתה לפנים. עתּה כּבר הרשה לעצמו לעתּים קרובות לאכול ולשתּות שם. והנה קרה המקרה, כּי יהודים מנסוויזש, שבּאו אל החצר לרגל עסקיהם, ראו בּעברם על פּני האמון את משה’לי יושב עם בּני בית הנסיך על היציע ואוכל אתּם ארוחת-הבּקר. למחר כבר נתפּשטה השמועה בּכל העיר, כי משה’לי קושלווסקי “נתחמץ” “ואינו מתרשל לאכול בּשר חזיר…” לא אַרכה העת והגיעה השמועה לאזני אביו ועשתה עליו, כמובן, רושם קשה מאד. התחילו מריבות וקטטות בּין האב והבּן. הזקן דרש, כי יחדל לבקר את החצר, והצעיר לא נענה לו. בּעת היא לא יכל עוד להֵעָנות לו, כי כבר נמשך לבּו אל החצר…

בסוף הקיץ הודיע משה’לי יום אחד את אביו, כי לא יסע עוד לפאַדוא, כי אם לפּטרבּורג; שם הוא רוצה להכָּנס אל האקאַדמיה. הדבר הזה הרגיז מאד את לב הזקן. הוא עוד הוסיף להאמין ולקוות, כי בּהמצא בּנו בּבית כּבית לוצאַטו, ישאר תּחת השפּעתו בּן נאמן להעם העברי. בּלב דוי ראה כי משה’לי הולך ומשתּמט יותר ויותר מהשפּעתו, וכי כל אמצעי החנוך והפּדגוגיה שהשתּמש בּהם כדי לשמור עליו מרוחות זרות, עלו בּתהו. לשוא הרבּה לדבּר על לבּו, להטיף לו דברי-מוסר, לבקש ולהתחנן. משה’לי נשאר עומד בּדעתּו, ואביו הוכרח לתת לו הסכּמתו ולתתּו לנסוע לפּטרבּורג.

פּעם אחת – זה היה בּיום-חורף בּבּקר – כשהתכּונן קושלווסקי לנסוע לבּקור חוליו, נכנס אליו מנהל חצר-הנסיך, ופניו לא היו כתמול שלשום, כי אם סרים וזועפים ומעידים על סערת-נפש. קושלווסקי, אשר הבין תּיכּף, כי דבר לאט עמו, הביא אותו על חדר-עבודתו ויַגֵּש לו כסא לשבת וישאלהו לחפצו.

– בּאתי לדרוש ממך – ענהו המנהל קשה – כי תכתּוב תּיכּף לבנך בּפקודה, כי יֶרֶף מבּתּי ויעזבֶהָ לנפשה…

הזקן נשאר יושב על מקומו בּלי תנועה ונעץ בּמנהל שתּי עינים תּמֵהות.

– אני מאמין לך, כי אינך יודע את הנעשה. ילדי-העברים אינם מגלים את לבּם לאביהם; אבל בּתּי גלתה לי את לבּה ולא העלימה ממני דבר.

– אמר נא לי, בּבקשה, פֵּשר דבר – כמו התחנן קושלווסקי אל המנהל – אל נא תעַנה את נפשי.

– כידוע לך היה משה בּנך מנעוריו כ“בּן-בּית” אצלנו בּחצר. בכל מקום, הָחֵל מן הארמון, היו כל הדלתות פתוחות לפניו. אבל הוא השתּמש בּזה לרעה…

– מה, אפוא, עולל בּני? קרא קושלווסקי בּקול רועד מסערת-רוח.

– הוא גנב את לב בּתּי. היא התאהבה בּו, ועתּה הוא קורא לה לבוא אליו לפּטרבּורג.

– כּל זמן שאני חי היֹה לא תהיה כזאת! – נתן קושלווסקי בּקולו.

– דבריך משמשים לי ערֻבּה, ואם אין… – הפּולני לא כּלה את דבריו ויפן את שכמו ויצא.

בּאותו יום לא הלך עוד קושלווסקי לבקר את החולים. הוא נסגר בּחדר-עבודתו וישב לערוך מכתּב למשה’לי בּנו. אבל לא היה זה מכתּב בּמובן הרגיל, כי ספר בּן כמה גליונות על יסודות אמונת ישראל ומוסר-היהדות ועל רֹב ערכּה של מצות “כּבּוד-אב”… ובּסופו דברי בּקשה ותּחנונים, כי יחוס על אביו הזקן “ולא יוריד את שיבתו בּיגון שאולה”…

משה’לי הניח את מכתּב אביו בּלי תּשובה. הדבר הזה נגע מאד אל לב הזקן וירגיזהו עד היסוד. לא עברו ימים מועטים והחולים המתרפּאים אצלו התחילו להרגיש את זעזועי-רוחו, כי היה מתנפּל עליהם בּדברי חרפות וגדופים ותוך כדי דבּור מתרצה ומתפּיס ומבקש סליחה מאיש ואיש. בּיום אחד נודע בּניסווויזש, כי הד"ר קושלווסקי כּבר איננו בּעיר זה יותר משני שבועות. בּתּחלה חשבו, כי נטרד לרגל אומנתו בּאיזו אחוזה או עיירה. אבל כּבר עבר כּחדש ימים וקושלווסקי עדיין איננו. אז התחילו חוקרים ודורשים עד שנודע, כי הוא נמצא בּפּטרבּוֹרג, שנסע לשם לבקר את בּנו, לאחר שלא קבּל ממנו שום ידיעה זה שבועות וירחים.

מה שנפל בּפּטרבּורג בין הזקן ובּנו – לא נודע זמן רב לאיש. ראו רק זה, כי בּשובו מפּטרבּורג שֻנה מראהו כּל-כּך, עד כּי אי-אפשר היה להכּירו. הוא התחיל הולך ודועך מיום ליום כּנר, ואחרי עת קצרה מת.

ד.

רק בּהמשך הזמן נודעו הפּרטים האלה: מנהל חצר ראַדזיוויל לא יכל סוף, סוף לראות בּצרת נפש בּתּו, שהיתה יחידה לו, ויתּן את הסכּמתו כי תִנָשא לבנו של קושלווסקי רק בּתנאי קודם למעשה, שיבא בּברית האמונה הקאַטולית. משה’לי לא חַשב הרבּה ונתרצה. זה היה בּעת שבּא קושלווסקי הזקן לפּטרבּורג. תּיכּף, בּשיחתו הראשונה אתּו, גלה משה’לי לאביו את האמת כֻּלה. כמה שהפציר בּו אביו, כי לא יעטה עליו לעת זקנתו חרפּה כזו ולא יגרום לו כּל-כּך הרבּה צער ועגמת-נפש, לא מצאו דבריו בּלב משה’לי אף הֵד חלוש. הוא אטם את אזניו גם משמוע לקול בּכי אביו ולא חזר בּו מהחלטתו אף לאַחר שהודיע אותו אחיו הגדול, כּי אביהם חלה מרֹב צער והוא נוטה למות.

כעבור שני ירחים לאחר מות קושלווסקי בּא בּנו לנסוויזש ויסר החצרה אל בּית הורי אהובתו. בּשבוע השני הובא בּברית דת נצרת על-ידי כּהן החצר בּמעמד בּני בית הנסיך. החתונה נועדה להיות בּימי-החופש לתּלמידי בּתי-הספר העליונים. על-פּי רצון קושלווסקי הצעיר נערכה הצרמוניה הדתית של התנצרותו בּחשאי, כדי שלא להרעיש את לב יהודי-נסוויזש. אבל הדבר נודע בּנסוויזש למחרתו ויעש על היהודים רושם מדכא מאד. איש לא חפץ להאמין, כי בּמשפּחתּו של הד"ר קושלווסקי היָרֵא והחרֵד לדבר-ה' יארע מאורע שכזה. זמן רב היה הדבר בּנסוויזש לשיחת הבּריות והיגון בּין היהודים גדל מאד.

עברו ירחים אחדים ובּיום בּקר אחד התחילו בּנסוויזש מתפּשטות שמועות שונות וכל אחת מופלאת מחברתּה. ספּרו, כי בּשעה שנועדה להיות בּה חתונת קושלווסקי הצעיר עם בּתּו של מנהל החצר, נתקבּל פתאום ממנו מכתּב בּדרישה לדחות את החגיגה, בּאשר עליו לנסוע בּענין השכּלתו לזמן ידוע לחוץ לארץ, אבל מאז לא הוסיף עוד להודיע על אודותיו דבר. כּן מסרו מפּה לאֹזן, כי מוסר-כליות נורא התחיל מבּלי-משים מכרסם את משה’לי והנֹחם לוה אותו כצל וידריכהו מנוחה. תמיד רחפו לנגד עיניו פּני אביו הזקן בּהתחננו אליו בּדמעות שליש, כי לא יבגוד בּעם ישראל ולא ישיא חרפּה וכלימת-נצח על משפּחת קושלווסקי. לבּסוף לא יכל להתאפּק עוד ויזניח את השכּלתו ויצא לחוץ לארץ והתישב בּפדוא, ושם שב לאמונת-אבותיו. אבל בּזה לא הסתּפּק עדיין, והוא נעשה חרד קיצוני. כל היום ישב על התּורה ועל העבודה, הרבּה להתפּלל מתּוך נחלי בּכי וחזר לשקוד על הגמרא בּהתמדה מרובּה, וקבּל על עצמו עוד מיני תּשובות כאלה.

ואחרים עוד הוסיפו על זה, כי בּהיות כבר משה’לי קושלווסקי בּדמי ימיו, גמר באונברסיטה הקניגסבּרגית את חק למודו בּתור דוקטור למדיצינה, ואז היה לו אביו למופת ואף הוא רפּא את חולי ישראל בּלי שכר. הוא מֵת רַוָּק זקן ושבע-ימים.

---

---

סֶמיאָן (שׁמעוֹן) וֶונְגֶרוֹב

מאת

שמואל ליב ציטרון

א.

בּתּחלת שנות השבעים קנתה לעצמה פּרסום גדול בּמינסק משפּחה יהודית אינטלגנטית שבּאה מקרוב לגור בּה, היא משפחת וונגרוב. על אדות וונגרוב הזקן, ששמש שם בּכהונת דירקטור בּבית-הבּאַנק המסחרי, ספּרו אז את הפּרטים האלה:

הוא נולד בּעיירה ליטאית קטנה בּבית מלמד דרדקי, נתחנך בּחדרים והתגורר בּישיבות שונות, קטנות וגדולות, עד שנתגלגל בּאחרונה לבּובּרויסק, ששם נתפּרסם כּגדול בּתּורה וכמושלם בּלשון העברית. בּבּובּרויסק התודע אל הגביר הלמדן והמשכּיל המפורסם בּכל החבל ר' יודל אפּשטיין ונעשה אצלו “בּן-בּית”. בּהמשך הזמן מלא ר' יודל את ידו לנהל בּשמו את חליפת המכתּבים בּלשון העברית עם סוחרים ועסקנים צבּוריים, והוא הבליט בּדבר כּשרונות מיוחדים עם חוש מעשי מפותּח יפה. תּחת השפּעת הסביבה התּורנית-המסחרית הזאת החל וונגרוב נושא את נפשו אל ההשכּלה החילונית. את הדחיפה הראשונה אל החילוניות נתנה לו בּתּו המשכּלת של ר' יודל, פּוילינה, שהיתה מבלה אתּו לפעמים בּשיחה והשתּמשה בּהזדמנות זו להשפּיע עליו, כי יחדל “ללחוץ את הספסל” וכי יהיה “לאיש”, ופּעם אחת הציעה לפניו בּשיחה להיות לו מורָה להועיל. וונגרוב נעשה לה תּלמיד מקשיב, מיום ליום קנה שלימות לעצמו יותר ויותר, והוא הגיע לידי כּך, שהתחיל ר' יודל להשתּמש בּו לעסקיו, ויש אשר שלח אותו בּתור בּא כֹחו לנהל משא ומתן עם גדולי הסוחרים, והיה סומך עליו בּענינים היותר חשובים. וסוף דבר היה, כי בּבֹא עת דודים לפּוילינה, לא מצא בּשבילה חתן יותר נאה מוונגרוב. כּך נעשה וונגרוב חתנו של ר' יודל אפּשתּיין ומנהל עסקיו הגדולים והמרובּים.

כעבור שתּי שנים אסף ר' יודל אפּשתּיין אל בּיתו חתן לבתּו השניה, ואף הוא נמנה על חובשי בּית-המדרש לפנים, ובהמשך הזמן נתפּרסם בתור גאון הפינאַנסיסטים בּרוסיה. זה היה המיליונר והנדבן המפורסם בּמאוחר, הדירקטור של בּית-האוצר לדיסקונטה בּפטרבּורג אברהם זאַק. זאַק בּיחד עם פינאַנסיסטים אחרים פּתחו בּתי-אוצר בּכמה מערי-השדה, וביניהן גם בּמינסק, ששם מִנה את וונגרוב גיסו לראש ולמנהל-הענינים.

פּוילינה וונגרוב, אשר בּימי זקנותה פּרסמה בּלשון הגרמאַנית ספר בשם “זכרונות סבתא”, שבּו היא מדבּרת מתּוך התלהבות מרובּה על החיים הישראליים הפּאַטריאַרכאַליים שמלפנים, הגתה בּנעוריה דעות אחרות לגמרי. הנהגת בּיתה היתה בּרוח האסימילאַציה הקיצונית. זה נראה בּיחוד בּעת שגדלו בּניה והגיעו לשנות חנוך. מאז לא נשאר בּביתה שום סימן מן הטראַדיציות הנושנות של ר' יודל אפשטיין. משעה ראשונה ואילך השתּדלה להרחיק את ילדיה ככל האפשר מן היהודים והיהדות. היא לא הראתה להם אף צורת אות עברית, הפקידה את חנוכם בּידי אומנות ומורים נוצרים, והכריחה אותם להתרועע רק עם חברי מבּני עם הארץ. בּהיותה בּעצמה בּעלת השכּלה גבוהה, יודעת כּמעט את כּל הלשונות האירופּיות וספריותיהן, הבינה לעשות את בּיתה בּית-ועד לגדולי האנטיליגנטים הנוצרים המקומיים. אלמלא היה הדבר תלוי בּה, כי אז לא נתנה מימיה לאיש יהודי לדרוך על סף בּיתה; אבל היא לא עשתה זאת כדי שלא לגרום צער לאישה, שהיתה היהדות קרובה עדיין אל לבּו. הוא אהב עדיין לקרוא בּספר עברי או בּעתון עברי, ויש שהיה לוקח בּידו גם גמרא. עם זה היתה לו חולשה אל העסקנות הצבּורית, התעניין בּעניני-הקהל והיה שבע-רצון כשנבחר לגבּאי במוסד זה או אחר. הוא חוה את דעתּו בּשעת בחירות חברים לאינסטיטוציות צבּוריות שונות, וגם בּשעת בּחירות רבּנים ויתר כּלי-הקדש. לפיכך היו מבקרים אותו תּמיד עסקנים מכּל המינים, גבּאי בּתּי-כנסיות, מחבּרי-ספרים ומורי-הוראה. בּשעה שעבר פּעם עורך הירחון העברי “השחר” הסופר המפורסם סמולנסקין, דרך מינסק, היה אורחו של וונגרוב. בּשעת בּקורים כאלה היתה פּוילינה משתּדלת לבל יִוָדַע חלילה לילדיה שֵם האורח ומעלת ערכּו.

ב.

בּספירה כזו נתחנך בּנו הבּכור של וונגרוב, סמיאָן. בּהיותו בּן שבע-עשרה שנה גמר חוק למודיו בּגימנאַזיה וקבּל מדאַליה של זהב. עוד בּשבתּו על ספסל הגימנאַזיה הצטיין מאד בּידיעת הלשון הרוסית וספרותה. ההרצאה אשר כתב בּשעת הבּחינות בּמחלקה האחרונה, הפליאה את המורים בּתכנה ובסגנונה, וכלם ראו בּו כּכב חדש עולה על שמי הספרות הרוסית.

בּראשונה נכנס וונגרוב אל האַקאַדמיה לרופאי-הצבא בּפּטרבּורג. אבל חכמת-הרפואה לא לקחה את לבּו, ולכן עבר כּעבור שנתים ימים אל המחלקה היורידית, שכּלה בּה את חק למודו בהצטיינות כּל-כּך מרובּה, עד כי נתקבּל תּיכּף בּתור לקטור של הספרות הרוסית בּאונברסיטה הפּטרבּורגית.

מחונך בּרוח האַסימילאַציה הגמורה והרחֵק מן היהודים, נסחף וונגרוב, עוד בּהיותו סטודנט, בּזרם הפּאַטריוטיות הרוסית השובינית של אותו זמן. זה היה בּאמצע שנות השבעים בּעת פרוץ המלחמה בין סרבּיה וטורקיה. בּין הסטודנטים הרוסים התעוררה אז תּנועה נמרצה לצאת לעזרת האחים הסלאַבים בּמלחמתּם על חירותם. הרבּה סטודנטים, תלמידי בתי-הספר הגבוהים השונים, יצאו תּחת פּקודת הגנראַל צ’רנייאוו אל שדה-המלחמה אשר על הרי-הבּאַלקאַן. היו גם סטודנטים יהודים כאלה, שנלוו אל התּנועה הזאת בּזמנה לא מרגש הפּאַטריוטיות הרוסית, כי אם בּתּקוה, שיגרום הדבר להטבת מצב היהודים בּרוסיה.

אבל הדבר נגמר אז בּאופן מהופּך לגמרי. דוקא אחרי הפּאַטריוטיות הנלהבת, שנראתה בּשעת המלחמה מצד הרבּה מן הסטודנטים היהודים, נשתּנה מצב היהודים ברוסיה שנוי גדול לרעה. אל הפוליטיקה הליבּראַלית, ששררה עד כה בּימי ממשלתּו של אלכּסנדר השני, חדרו פּתאום רוחות רעות תּחת השפּעת העתּונות האנטישמית, אשר הרימה אז ראש. התחילו מתפּשטות שמועות, כי החליט סוד-המיניסטרים לשוב ולבטל את הזכיות שנהנו מהן עד עכשו סוגים ידועים של יהודים בּעלי השכּלה גבוהה, כי אינז’נרים יהודים לא יקֻבּלו למשרות בּמסלות-הברזל של הממשלה, ועוד ועוד. בּיחוד התעוררה מהומה גדולה לאחר שנתפּרסמה ידיעה בּעתּונים שונים, כי שלחה הממשלה פּקודה אל קהלות היהודים לבחור חברים אל ועדת-הרבּנים העומדת להקרא בּפּטרבּורג. כל הידיעות האלה יחד הביאו את יהודי רוסיה בּמבוכה. לב כּל אחד מהם הגיד לו, כי ימים קשים ממשמשים ובאים לעם ישראל בּרוסיה.

מצב-הרוח המדוכא הזה, שתּקף אז את היהודים בּרוסיה, עורר בּלב רבּים מבּני-הנעורים בּעלי-השכּלה את הרגש הלאומי הנרדם. בּהרגישם את עצמם פּתאם נואָשים מתקוותיהם, שתלו בּהליבּראַליות הרוסית, התעורר אצלם נוחם נמרץ על התיחסם עד כֹה לעמם יחס כּל-כּך קר, והחליטו לתקון מעֻות. החלטה זו מצאה לה את בּטויה הראשון בימי החנֻכּה של שנת 1879, כשנועדו יחד קבוצת צעירים עברים, תּלמידי האינסטיטוט הטכנולוגי בּפּטרבּורג, וערכו לכבוד נצחון החשמונאים נשף-תּזמֹרֶת, שנתנו לו אופי עברי-לאומי טהור. החזיון הזה נשנה גם ביום הפּורים, כשבּאו הרבּה סטודנטים וקורסיסטיות מבּני-ישראל אל בּית-הכּנסת הגדול בּשעת קריאת-המגלה ואחרי כן נאספו בּאולם מיוחד ובלו כל הלילה בּמחולות ובשירים יהודיים. לא נשמעה אף מלה רוסית אחת, כי אם רק יהודית! מעמד-הרוח העברי-הלאומי של הצעירים היהודים, שהיו עד כה שואפי-טמיעה, הגיע לנקודת-הגובה שלו בּיום שושן-פּורים, בּשעת המשתה הגראַנדיוזי, שעשתה האינטליגנציה היהודית הפּטרבּורגית לכּבוד חברי הועדה הרבּנית. בּמשתּה זה, שהיה בּהרסטוראַן העברי היותר גדול שבּעיר-המלוכה, השתּתּפו יוריסטים, רופאים, אינז’נרים, אמָנים, ז’ורנאַליסטים, אנשים נושאי משרות גבוהות בּממשלה יחד עם גדולי המיליונרים ורבּנים וגאונים מפורסמים. בּאותו ערב עשו הצעירים היהודים תּלמידי בתּי-הספר העליונים זו הפּעם הראשונה מאַניפסטאַציה פּומבּית כּל-כּך נלהבת להרעיון העברי-הלאומי. אחד מראשוני חלוצי-ההשכּלה בּרוסיה, הסופר הנודע מיכאל קולישר, קרא בּקול: “עברים היינו ועברים נהיה”! וכל הקהל שנה אחריו את הקריאה הזאת מתּוך התפּעלות כּבּירה. מתּוך אותו הקהל יצאַה במאוחר האגודה הסטודנטית הראשונה של “חובבי-ציון” בּפּטרבּורג.

בּין “החוזרים בּתשובה” המדופּלמים והחצי-מדופּלמים נמצא גם סמיאָן וונגרוב. כּששב מסרבּיה שכוּר תּקוות-אורה לעתיד לבוא וירא את מאמרי-ההסתה נגד היהודים, ההולכים ונדפסים נגד היהודים בּעתּונים הרוסים, נפל לבּו עליו. כמו שבּירר בּמאוחר בּעצמו בּפומבּי היה לבּו דָוֶה עליו בּיחוד על ירידתו של הפּרוגרס הרוסי, שתּלה בּו תּקוות כּל-כּך יפות. מצב היהודים לא נגע אל לבּו כּלל. בּזה השפּיעו עליו החנוך, אשר נתנה לו אמו, והדעות האסימילאַציוניות, אשר ספג אל תּוכו תּחת השגחתה. אבל כּמעט למרות רצונו נסחף מזרם הרעיון העברי הלאומי, אשר משך אחריו בּכח הרבּה מחבריו. לאחר שהשתּתּף בּחגיגות עבריות-לאומיות אחדות, התלקח גם בּו איזה ניצוץ סמוי של יהדות, שהתגלגל אליו בּמקרה, כּירושה מאביו, והיו רגעים, שהאמין בּהם כי נחלץ לגמרי מהשפּעות אמו וכי בּדומה לרבּים מחבריו נהפּך ויהי לעברי-לאומי אדוק.

ג.

מאותה שעה ואילך התחילה בּחיי סמיאָן וונגרוב כּתּקופה חדשה. הוא התאמץ להִמָנע מבּוא בּחברת חבריו הנוצרים ולהתרועע רק אל סטודנטים יהודים ובּיחוד לאלה מהם, המחזיקים בּמעוז הרעיון הלאומי. כּעבור עת קצרה כבר היה וונגרוב אחד מאלה, שלא יכלו להסתּפּק רק באהבה אפּלטונית אל העם העברי והחליטו לעשות לטובתו איזה מעשה ממשי. לא ארכו הימים והחלטה זו נתגשמה בּפועל על-ידי יסוד השבועון העברי-הרוסי´“ראַזסווט " (השחר), ששמש כלי-מבטא להאינטליגנציה העברית-הלאומית, ונלחם בּמרץ מיוחד נגד כל טנדנציה של טמיעה. ה”ראַזסווט" הקדיש מלחמה קשה גם על היהודים הגבירים “אילי-הכּסף”, אשר האשים אותם בּפומבּי בּיחס של שויון-רוח לצרכיו ולמחסוריו של העם העברי, והגיד להם את האמת על פּניהם בּכל עת-מצוא.

מסביב “להראַזסווט” התרכּזו בּאותו זמן אחדים מגדולי בּעלי-הכּשרון שבּין הסטודנטים היהודים, שעוררו תּקוות מזהירות לעתיד לבוא, כמו המשורר הרוסי המפורסם שבמאוחר ווילנקין (ידוע בּעילום שמו: "מינסקי "), העורך השני של “וויסטניק ייוורופּי” לודוויג סלונימסקי (בּנו של חיים זליג סלונימסקי), סמיאָן וונגרוב ועוד אחדים כּיוצא בּהם. כּלם יחד נשאו בּרמה את דגל הלאומיות הישראלית ויעירו ויעוררו את הצבּור להתיחס יחס של חִבָּה וכבוד אל הקנינים התּרבּותיים-ההיסטוריים של העם ולהאמין בּעתידות המזהירים שנכונו לו.

עבודה לאומית מיוחדת גדולה ורבּת-המרץ עבדו הצעירים הללו, שהתרכּזו מסביב לראַזסווט, אחרי הפּוגרומים של שנות השמונים הראשונות, אשר זעזעו את היהדות הרוסית כּולה. אז התעוררה תּנועה גדולה ורחבה של אמיגראַציה, ובּיחוד בּערי-השדה, שבּהן פחדו המוני היהודים מפני פּרעות חדשות. התּנועה הזאת, שנתמכה בּמדה מרובּה מאת העסקנים הצבּוריים הפּרובינציאַליים, עוררה בּשעתּה קצף ומרירות בּחוגי האריסטוקראַטיה הממונאית היהודית שבּעיר-המלוכה, שיראו פּן תשמש המנוסה מן הארץ אמתלה להאנטישמיים להאשים את היהודים בחוסר אֵמון ובהתנכּרות אל ארץ-מולדתּם. זה הביא לידי-כּך, כי בּעת שעשה “הראַזסווט” תּעמולה ליסוד ועדים לתּמיכת המהגרים, התיחסו המיליונרים היהודים שבּעיר הבּירה אל הדבר יחס קר וגם בּקשו להפריע בּעד כּל נסיון, ושנעשה בּמקצע זה על-ידי אחרים.

אז הזמין וונגרוב בּערב אחד אליו אל מעונו אחדים מחבריו, ולאחר שבּררו יחד בּיניהם את המצב בּרֹב ענין בּאו לידי הכּרה, כּי בּמלחמה גרידא מעל עמודי “הראַזסווט” בּעסקנים הצבּוריים לא יפעלו עליהם כלום, ולפיכך צריך לאחז נגדם אמצעים יותר נמרצים. בּאחרונה החליטו להשתּמש בּתחבּולה זו: להפּיל אימה על הגבירים בּמכתּבים אנונימיים כּתובים בּשם “חברה מסותּרת להגנת היהודים מפּני פּוגרומים”. וונגרוב ערך נוסחה למכתּב כּזה, ותּיכּף נכתּב על ידי הקטוגראַף ונשלח אל העסקנים הצבּוריים המפורסמים שבּפּטרבּורג. “מחר, בּיום השביעי למאַי שנת 1881 – כן נאמר בּמכתּב – עליך לבוא אל האספה, אשר תהיה בּמעונו של הבּאַרון הוראַץ גינצבּורג. מי אשר ישתּמט מבּוא אל האספה, יֵעָנש מאתּנו קשה”. בּמכתּב מיוחד הודיעה “החברה” את הבּארון גינצבּורג, כי מחר תהיה בּביתו אספת העסקנים היהודים שבּפּטרבּורג, וכי “חברי-ההגנה” גוזרים עליו שילך אל הגראַף איגנאַטיוב, מי שהיה אז מיניסטר-הפּנים בּרוסיה, וישתּדל לפניו, כי יתּן את רשיונו לקרוא בּפּטרבּורג ועידה של מורשי הקהלות הישראליות, שתהיה לה יפוי-הכּח להכריח את הגבירים לנדב סכומי-כסף לטובת היהודים השדודים נגועי-הפּרעות, שגורלם מאַלצם לנדוד מרוסיה. על הדברים האלה נוסף עוד, כי אם יתיחס הבּאַרון אל הדבר לא מתּוך תּשומת-הלב הראויה, יעשו בּו נקמות.

המכתּב הזה של החברה הנעלמה עשתה על הגבירים הפּטרבּורגיים רושם כּבּיר. אחרים מהם מצאו דמיון בּין החברה הזאת ובין האגֻדות הניהיליסטיות-טֶרוריסטיות, אשר התקיימו בּעת ההיא והפּילו חתּיתן על הבּורז’ואַזיה. אל העת היעודה נאספו כולם אל בּית הבּאַרון גינצבּורג, ובּרצון ושלא בּרצון קבּלו וקיימו את כּל ההחלטות, ששמו לפניהם הכותבים המסתּתּרים. לא ארכו הימים וועידת הקהילות על-דבר עניני-האמיגראַציה יצאה אל הפועל. כּל זה נעשה אז על-פּי האיניציאַטיבה של סמיאָן וונגרוב.

והזדמנות היתה בדבר, כי בּעת ההיא בא לפּטרבּורג פּרץ סמולנסקין, עורך הירחון העברי “השחר”, שהיה מפורסם בּין הרבּה מצעירי-היהודים בּתור יוצר הרעיון העברי-הלאומי המודֶרני. בּהזדמנות זו השתּמש וונגרוב לאיניציאַטיבה שניה: לערוך לכבוד הסופר העברי הגדול מאַניפסטאַציה נהדרה, כדי לעשות על-ידי זה פומבּי לעיני השמש להתּנועה העברית-הלאומית החדשה. הצעתו זו של וונגרוב נתקבּלה תּיכּף מאת חבריו, והמאַניפסטאַציה לכבודו של סמולנסקין היתה כּל-כּך גראַנדיוזית, לפי האובאַציות הסוערות והמספר הגדול של האנשים המשתּתּפים בּהן, עד שאפשר היה לשפּוט על פּיה, כי הצעירים היהודים האינטליגנטים כבר סלקו את עצמם מן השאיפות האסימילאַציוניות לגמרי והנצחון הגמור נפל על צד האידאולוגיה של התּחִיה העברית-הלאומית.

כעבור איזה זמן השתּמש סמולנסקין עצמו בּשנוי-ערכין זה, שנעשה בּין הצעירים שואפי-טמיעה בּמוקדם – בּתור תּימה לספּור קטן משם "נקם-ברית ". גבּור הספּור הזה, בּן-הגרי, הוא דמות דיוקנו של סמיאָן וונגרוב, שהכּיר אותו סמולנסקין לדעת והאמין לראות בּו את סמל העברי החדש, המזניח את הטנדנציות האסימילאַציונות, שנתחנך בּהן, ושואף לתּחיה לאומית.

אבל אמונתו של סמולנסקין לא נתקיימה.

ד.

עבר זמן ידוע, קצר מאד בּערך, ותּפקידו של ה“עברי החדש” נפל על וונגרוב למשא. החנוך שנתנה לו אמו, עשה את שלו, והוא שגרם, כי ירגיש את עצמו לא יפה בּתפקיד זה. וזה נעשה דוקא בּעת, שאחדים מחבריו בּ“ראַזסווט” עוד הרחיקו ללכת בּשאיפותיהם הלאומיות והתחילו עושים תּעמולה לרעיון “חבּת-ציון”. אז עזב וונגרוב את מערכת ה“ראַזסווט”, ולא זה בּלבד, אלא שגם נהפּך לו לאויב. בּיום בּקר אחד פּרסם בּשבועון הרוסי “ניעדעליא” מאמר חריף מאד נגד הרעיון העברי-הלאומי. בּמאמרו זה חוה את דעתּו, כי אין להיהודים תּקנה אלא בּטמיעה גמורה ואפילו אם תהא מגעת אל הצעד האחרון.

לא ארכו הימים וּוונגרוב קיים את הדבר בּפועל. הוא צעד את הצעד האחרון והתנצר. בּמאוחר נסתה פּוילינה אמו להצדיק פּעלו ובדבריה בּזכרונותיה על-דבר מעשה-השמד שלו היא אומרת, כי הוא מוכרח היה לעשות את הדבר, יען לא היתה לו זכות-הישיבה בּפּטרבּורג, ויהדותו הפריעה בּעדו מהשיג את המטרה שנשא את נפשו אליה. אבל אין זה נכון. וונגרוב השתּמד בּעת שכבר גמר חוק למודו בּאונברסיטה, וממילא כּבר לא יכלה אז להתעורר כל שאלה על-דבר זכות-הישיבה שלו.

יחד עם וונגרוב התנצרו אז גם שנים מחבריו, שעבדו אתּו יחד בּ“ראַזסווט”: מי שנעשה גיסו בּמאוחר לודוויג סלונימסקי והמשורר מינסקי, הם ונשיהם היהודיות מבּית אבותיהן.

בּתחלה נתקבּל וונגרוב מאת הצבּור הרוסי בּזרועות פּתוחות, ממשרת לקטור הספרות הרוסית בּאונברסיטה נתעלה בהמשך הזמן למעלת פּרופיסור, ונראה היה, כי נכונה לו קאַריירה מזהרת בּתור מלומד. אבל בּאו עתּים אחרות, ובארץ נשבו רוחות חדשות, רוחות של רֶאַקציה. למשרות היותר גדולות בּממלכה נמנו משַמרים קיצונים. כן נתמנה, למשל, למיניסטר ההשכּלה הראקציונר המפורסם בּוגוליֶפוב, שנרצח במאוחר על-ידי רבולוציונר. אותו בּוגליֶפוב התחיל משעה ראשונה ואילך מניע כּאשר ינוע בּכברה את בּתי-הספר העליונים ולטהר אותם, קודם כל, מאלה שמוצאם יהודי. וונגרוב היה מן הקרבּנות הראשונים… מאז התמכּר כּלו אל עבודת-הספרות, וגם במקצֹע זה הגיע למדרגה גבוהה ונתפּרסם בּתור מבקר והיסטוריוגראַף של הספרות הרוסית.

וונגרוב התגעגע תּמיד אל מוצאו העברי. הוא לא נתרחק מעולם מן הצבּור הישראלי. לפעמים קרובות היה משתּמש בּשיחותיו עם יהודים בּלשון היהודית ויש אשר גם בּמבטאים עבריים. עת ארוכה לאחר התנצרו נמנה על אותם המומרים הפּטרבּורגיים, שהיו בּשני לילות-הפּסח הראשונים מתאספים יחד אל מקום אחד לערוך את ה“סדרים” ומבקרים בּליל “כּל נדרי” את בּית-הכּנסת.

בּשנותיו האחרונות התעניין בּספרות היהודית ובסופריה-יוצריה. בימי ממשלת ה“בּולשוויקים” חי חיי מחסור ועוני. בּאמצע החורף של שנת 1921 חלה את מחלת טיפוס-הרעב וימת.

---

איליאַ צִיאָן

מאת

שמואל ליב ציטרון

א.

אביו, מי שהיה קאַנטוניסט, נולד בּעיירה קטנה בּפּלך וויטבסק. בלכתּו בּליל-חורף אחד מן החדר, נפל פתאֹם בּידי “החוטפים”, ומאז לא יספו עוד הוריו לראותו. עם קבוצה של ילדים עברים אחרים אֻמללים כּמותו, נסחב לרוסיה הפּנימית, ושם הובא אל אחד הכּפרים ונמסר בידי אכּר לגדלו בּביתו שתּים, שלש שנים עד אשר יוכשר לעבודת-הצבא. האכּר עשה אותו לרועה וישלחהו לרעות את חזיריו בּשדה, ולעתּים השתּמש בּו גם לעבודות אחרות שפֵלות ובּזויות. הנער שכח תּלמודו ואת ידיעותיו המועטות בּיהדות, אשר רכש לו בּבית-אבותיו ונעשה גס ומגושם. אבל הוא לא אבה בּשום אופן לקבּל עליו את מרות החנוך הנכרי והתקומם במֶרץ מרובּה נגד כל הנסיונות שנעשו מצד האכּר ואחרים להטות את לבּו אחרי דת נצרת.

כשגדל נתקבּל לגדוד צבא, שחנה בעיר קאַזאַן. שם בּאו להחַיָל הצעיר ימים של ענוים נוראים. יחד עם נערים עברים אחרים הופקד בּיד “דוד”, איש רוסי אכזר מחבל הוואָלגה, אשר הניע אותם בתחלה בּדברי-רצון ואחרי-כן בּאמצעי-כּפיה לבוא בברית הדת הפּראַבוסלאַבית. אחרים מהם, שהרגשתם המוסרית היתה רפויה יותר, לא יכלו סוף סוף לעמוד בּנסיון ונתרצו. הוא היה מן המועטים, אשר החליטו בּכל תּוקף להאריך נפשם ולסבּול, והם נשאו וסבלו אמנם בּדומיה את היסורים היותר קשים ולא בגּדו באמונת-אבות. כמו שהיה מספּר בּמאוחר היו בּחייו רגעים כאלה, שכדי להֵחָלץ מיסוריו הנוראים כּבר היה מוכן לצעוד את הצעד האחרון; אבל בּכל פעם היתה אמו בּאה אליו בּחלום-הלילה ומתחננת אליו מתּוך דמעות רותחות, כי לא ישיא עליה חרפּה…

אבל אפשר לשבּור גם אלון חסון. בּא יום, שהרגיש בּנפשו, כי קצר כֹּחו לשאת את יסוריו, ובּבֹקר אחד השתּמד. מאותו יום ואילך הוטב מצבו בּגדוד. בּהיותו בּעל כּשרונות מצוינים, הכניסו אותו כעבור עת קצרה אל בּית-הספר לצבא, ואחרי שתּי שנים יצא ממנו בּמעלת סגן-אופיציר. בגלל הצטיינותו בעבודת-הצבא קבּל בּהזדמניות שונות אותו של כּבוד.

חמש ועשרים שנה עבד בּצבא, ונספּח אל חיל-המלואים בּמדרגת אופיציר. אז התישב בסאַראַטוב, ושם נִתּנה לו משרת מזכּיר בבּית-דין. היהודים והיהדות כּבר נשתּכּחו מלבּו לגמרי. הוא לא נעשה שונא ישראל כהרבּה מן הקאַנטוניסטים שהתנצרו, אַבל גם לא התעניין בּבני-אמונתו לפנים כּלל והתיחס אליהם בּשויון-נפש גמור.

בּאותה עת אירע בסאַראַטוב מאורע של עלילת-דם, שזעזע את הרוחות בּין יהודי-רוסיה. נמסרו לדין הרבּה מנכבּדי היהודים בסאַראַטוב. המשפּט הזה משך אליו גם את תשומת לבּו של הקיסר ניקולאי הראשון. על-פּי פּקודתו בּאה אז מפּטרבּורג לסאַראַטוב ועדה מיוחדת לחקור את הדבר. מסביב למשפּט הזה נוצרה בּרוסיה אטמוספירה אנטישמית מַחנקת. מצדדים שונים נתעוררו האשמות נגד היהודים, כי שונאי-מות הם כלם להנוצרים. נמצאו גם כּאלה, שבּיררו בּקהל, כי לא רק היהודים המאמינים, כי אם גם מומרים מוכרחים להיות עד הדור העשירי שונאים בּנפש לפני עם הארץ.

בּשבתו בּבית-דין כּיחיד מובדל מן הרבּים, שחשבו את המשפּט הזה למציאה יקרה, שנפלה לידם ¹## בּהיסח-הדעת, נזדעזעה פּתאם בּלבּו של המומר נימה חבויה וכאלו נפתּח בּו פּצע עמֹק משכּבר הימים… הוא הרגיש מבּלי-משים את עצמו לא יפה. נדמה לו, כאלו מורים עליו מכל צד בּאצבּע ודוקרים אותו במבּטי-עין, מאותה שעה ואילך התחיל מכרסם בו כתולעת נוחם נורא, התעוררו בּו רגשי-חרטה עוקצים ומוחצים, והרגשת הללו לוו אותו כצל ויפריעו את מנוחת-נפשו. בּיום אחד בּבּקר קפץ ממשכּבו בּהחלטה נמרצה לשוב ולהיות ליהודי. הוא הגיש בּקשה אל הקונסיסטוריה הפּראַבוסלאַבית, כי יַרשו לו לשוב לאמונת אבותיו, שהרחיקו אותו ממנה בּחזקת היד בּהיותו ילד קטן. אבל הקונסיסטוריה דחתה את בּקשתו ולא עוד אלא שגם תּבעה אותו לדין. שלש שנים נמשך המשפּט וקרוב היה הדבר כי יָגלה לסיבּיריה. אבל בּמאוחר נשתּנה מצב-ענינים, וסוף דבר היה, כי קבּל את הרשיון לשוב לאמונת-ישראל. אז עזב את סאַראַטוב ויבא לגור בּעיר סאַמאַרה, ושם חזר ונעשה יהודי. כּעבור עת קצרה נשא לו לאשה את בּתּו של השוחט אשר בּעיר, שלמד אותו קודם להתפּלל וגם שִנן לו קצת חומש עם רש"י.

מהזווג הזה נולד כעבור שנה זה שעשה לו בּמאוחר שם גדול בּעולם המדיצינה העולמית כּחכם ממציא, הפּרופיסור איליאַ ציאָן.

ב.

חתנו של השו"ב הסאַמאַרי, פּינחס ציאָן, אשר לא יכל לסלוח לעצמו את החֵטא שחטא לעם העברי, בּקש להטהר מעונו על-ידי החנוך העברי בּרוח מסורות-קדומים, שהחליט לתת לבּנו. עד מלאת לו שמונה שנים הפקיד אותו בּידי חותנו השוחט, שהיה למדן גדול. בעודו בּילדותו כּבר נכּרו בנער סימני כּשרונות מופלאים, ואביו הזקן מוכרח היה להודות, כי צריך לבקש ולמצוא בּשבילו מלמד יותר טוב ממנו. אבל מלמד כּזה אי אפשר היה למצוא בסאמארה, שהיתה אז עדיין עיר שרובּה נכרים. היהודים המועטים שישבו שם, לא הקפּידו כּל כּך על החנוך העברי של ילדיהם; די היה להם מעט התּורה שלמדו הילדים מפּי השמש דמתא, איש מחיל-המלואים, שעסק קצת בּמלמדות. אבל פּינחס לא הסתּפּק במלמד כּזה ויהי אובד עצות מבּלי דעת מה לעשות. והנה קרה המקרה, כּי בּשוב חותנו יום אחד בּבּקר מבּית-הכּנסת, ספּר לו, כי שמע שם את שיחת המתפּללים על דבר איש צעיר מרוסיה הלבנה, אשר נכשל בּעירו בּאיזה חטא ועל פּי פּסק בּית-דין הוגלה למשך שנים אחדות לסאמארה. אומרים עליו על הצעיר הזה כי הוא בּן-תּורה וישר-דרך, ונענש לא בחטאתו, כי אם בּגלל עלילה. דברי השוחט נכנסו את לב פּינחס. הוא הבין, כּי בּהיות הצעיר הזה גולה, וודאי שהוא זקוק לפּרנסה, ועל כּן הלא ישבּע רצון מכּל אפשרות הבאה לידו למצוא לחמו. לא ארכה העת ופּינחס עשה חוזה עם עוד שנים, שלשה מתּושבי סאמארה, וכולם יחד לקחו את האַברך הגולה למלמד לבּניהם. על-פּי החוזה הזה אסף פּינחס את האברך אל בּיתו.

הצעיר, שהיה מאחת העירות הסמוכות לבּוריסוב פּלך מינסק הצטיין בּאמת לא רק כבּר-אורין, כּי אם גם כּמשכּיל בּעל ידיעות חילוניות הרבּה. הוא היה על פּי אומנתו אומן בּבית משרפות-י“ש של אחד העשירים. העשיר הזה נמסר לדין על הברחת מכס הי”ש, ועל-ידי שגיאה שיצאה מפּי העדים צרף חוקר-הדין אל המשפּט גם את האומן הנקי מעון, וכן הגלה לסאמארה.

פּינחס מצא בּאברך הגולה עוד יותר מאשר בּקש. הנער עשה אצלו חיל בּלמודו עד להפליא. האברך השפּיע על פּינחס שיסכּים להצעתו, כּי ילמד את בּנו גם את הלמודים החילוניים. כּולם התפּלאו על רחב בּינתו של הנער ועל עושר ידיעותיו. הכּל ראו בּעליל כּי הוא עתיד להיות לאדם גדול. אז השתּדל המלמד לפעול על לב פּנחס, כי יכניס את הנער אל הגימנאַזיה המקומית. בּתּחלה לא חפץ אביו לעשות את הדבר, כּי יותר נוח היה לו לראות את בּנו כמופלג בּתּורה, אשר יגן עליו בּזכותו. פּנחס עוד היה בּעיני עצמו כּחוטא ופּושע ועל כן חפץ, כי יהיה בּנו למליץ טוב על נשמתו החוטאת. אבל לבּסוף חזקו עליו דברי האברך, אשר הוכיח לו בּראיות, כּי בּהשאר בנו יושב בּמקום רחוק ממרכּז היהדות כסאמארה, לא יוכל בּשום אופן להכין את עצמו לקאריירה רבּנית. הדברים עשו רושם, ופּינחס הסכּים כּי יכנס בּנו אל הגימנאזיה אבל רק בּתּנאי, כּי ימשיך את למודיו העבריים גם מכּאן ואילך, ועוד בּיותר התמדה.

בּהיותו בּן שבע עשרה שנה גמר אלינ’קה את חוק למודו בּהגימנאסיה וקבּל מדאַליה של זהב. בּאותו זמן כבר הרצה מורו האַברך את עונו ושב לביתו, לרוסיה הלבנה. בּמשך העת שישב בּסאמארה נקשר בּעבותות ידידות לכל בּני בית פּנחס, ובּיחוד לאלינקה. מרחוק החליף אתּו אגרות ובּקש להשפּיע עליו, כּי בּשים לב לעברו המעציב של אביו ולאדיר חפצו למחות כּל זכר לעברו זה, יזהר מגרום לו צער ויחזק בּמעוז היהודים והיהדות בּכל תּוקף, כי לא יניח מידו את התּנך ואת הגמרא וישים לפּרקים עינו “בּשלחן ערוך”… בּיתר ענין בּירר לאלינקה אותם הדברים לאחר שקבּל ממנו מכתּב בּידיעה, כּי הוא כּבר כּלה חוק למודו בּגימנאסיה ועושה הכנות לנסוע לפּטרבּורג על מנת להכּנס שם אל האונברסיטה.

ג.

בּאונברסיטה הפּטרבּורגית משך עליו ציאָן משנה ראשונה ואילך את עיני הפּרופיסורים. כּולם עמדו תּיכּף על כשרונותיו המזהירים ושאָר-רוחו וראו בּו כֹּכב חדש עולה על שמי-המדע. הפּרופיסור של המחלקה לתּורת המדיצינה, שלמד בּה, הראו לו חבּה מיוחדת ובּהשתּדלותם קצבה לו הממשלה פּרס חדשי. אחד הפּרופיסורים, פיזיאולוג מפורסם, איש בּא בּימים, שאהב להכּנס עם ציאן בּשיחות ארוכות על ענינים מדעיים, הציע לפניו פּעם אחת לתת לקח לבניו הנערים ולבתּו, נערה כבת חמש עשרה שנה. ציאָן קבּל בּרצון את הצעתו זאת ומאז נעשה יוצא ונכנס בּבית הפּרופיסור. תּלמידיו, אשר עשו אצלו חיל רב בּלמודם, נמשכו אליו בּאהבה וחשבו אותו לאחד מבּני-משפּחתם, גם ציאָן נמשך אחרי הפּרופיסור ובני-ביתו, אבל בּהמצאו עדיין תּחת השפּעת השיחות הנלבּבות, שהיו לו עם אביו טרם צאתו לפּטרבּורג, השתּדל כפי האפשר לבלתּי התקרב אליהם יותר מדי ותמיד בּקש להדגיש, כי הוא יהודי נאמן ומסור לאמונתו וכזה ישאר כּל הימים. דבר זה היה משמיע לעתּים קרובות גם לחבריו הנוצרים.

שֵמַע ציאן הגיע גם לאזני האנטליגנטים היהודים בּפּטרבּורג. מי שהיה בּעת ההיא רב-העדה שם, אברהם ניימאַן, שמע על אודותיו ראשונה מפי פּרופיסור ממכּיריו ויזמינהו לבוא אליו בּאחד ממוצאי-השבּתות, שאז היו מתאספים בּביתו לשיחות-רעים טובי האינטליגנציה היהודית וגם הרוסית. שם התודע ציאן אל גדולי נכבּדי היהודים בּפּטרבּורג וביניהם הבאַרון יוזיל גינצבּורג עם בּניו, האחים מלכּיאל, הפּוליאַקובים, משה בּרלין ואחרים כּיוצא בּהם. מאז מצא לו ציאָן מהלכים בּבתּי אחדים משועי היהודים בּעיר הבּירה, ונחשב אצלם לאורח רצוי וחביב.

עוד בהיות ציאָן במחלקה האחרונה של האונברסיטה פּרסם באחד מגדולי הז’ורנאַלים לחכמת הרפואה בגרמאניה מאמרים בּשאלת הפיזיאולוגיה של הלב, אשר הפליאו בּחדושיהם את לבּות המומחים לאותו דבר. החדושים האלה חוללו בּמאוחר מהפּכה נמרצת מאד בּהדיאַגנוסטיקה של מחלות-הלב השונות. אז נתעורר הרעיון לשלוח את ציאן על חשבּון הממשלה לחוץ לארץ להשתּלם שם במקצֹע שלו. הצעה זו נתבּררה במועצת הפּרופיסורים ונתקבּלה מהם כמעט פּה אחד. אבל ממשלת אלכּסנדר השני, אף-על-פּי שהיתה מפורסמת אז עדיין לליבּראַלית, פּקפּקה בּדבר בּתּחלה, אם מפּני שקשה היה לה לתת כּבוד כזה ליהודי, או מטעם אחר. יש אומרים, כי הפריע אז בּדבר קצת הפּרופיסור הידוע חוואָלסון, שלא סבל מטבעו, כי תתּן הממשלה איזו הצטיינות ליהודים בּלתּי-מומרים. אולם הפּרופיסור הזקן, שהיה ציאָן לפנים מורה בּביתו, התערב בּדבר והרבּה להשתּדל לטובתו לפני מיניסטר-ההשכּלה, עד שנתּנה לבּסוף הממשלה את הסכמתה לנסיעתו בּהוצאותיה לחוץ לארץ.

קודם שעשה ציאָן את דרכּו לחוץ לארץ, מצא לנחוץ לבקר את הוריו בסאַמאַרה. בּהזדמנות זו השתּמש אביו וישבּיעהו מתוך דמעות רותחות, כי בּכל מה שיעשה אתּו הזמן ועל כל מדרגה רמה שיהא עומד, ישאר נאמן תּמיד לעם ישראל ויפעול לטובתו כאשר תּמצא ידו. בּלילה האחרון לפני נסיעתו הביא אותו אביו אל חדרו, שם חשף לפניו את גֵוו ויאמר:

– הרואה אתּה את הסימנים הכּחולים האלה על בשרי? האותות האלה נשארו לי אחרי המכּות הנמרצות, אשר הֻכֵּיתי יום יום מאלה, שחפצו להכריחני לפנות עורף לאמונת-אבותי. אני נתתּי את גֵוי למכּים ולחיי למורטים, קבּלתּי באהבה את כּל יסורי ומן היהדות לא הסתּלקתּי. הבה אהיה אני מופתך, בּני, ותן נא לי ולאמך לנוח בּשלום בּקברינו לאחר מאה ועשרים שנה…

ד.

בּחוץ-לארץ, שבּלה שם ציאָן שלש שנים, בּקר שלש אונברסיטאות ולמד את תּורת הפיזיאולוגיה מפי גדולי המלומדים. גם שם נתפּרסם כּמומחה גדול למקצוע שלו, ובּשובו בשנת 1870 לרוסיה נמנה תּיכּף לפּרופיסור מן המנין בּאוניברסיטה הפּטרבּורגית, שקרא בה שעורים בחכמת הפיזיאולוגיה. כּעבור שתּי שנים נתמנה לאותה קתּדרה בּהאקדמיה המידיצינית לחירורגיה שם. לא ארכו הימים וציאָן נתפּרסם כּלקטור מצוין, והיא שעמדה לו למשוך לשעוריו המון שומעים. הסטודנטים העריצו אותו ונשאוהו ממש על כּפים. באותה עת התחיל ציאָן קונה לו פּרסום גם בּחוץ-לארץ, וביחוד בּצרפת, שקבל שם מאת האקאדמיה הפּאַריזאית את הפּרס הראשון בעד המונוגראַפיה שכתב בּלשון הגרמנית על-דבר מערכת העצבים.

אין פּלא בּדבר, אם התחילו מכּל צד מדברים נכבּדות בּפּרופיסור היהודי הצעיר. הציעו לפניו שדוכים עם בּנות מליונרים גדולים, ולבּסוף בּחר לו את בּתו הצעירה של הקבּלן המפורסם מלכּיאל, עלמה כּבת שמונה-עשרה, משכּלת מהֻללת ויפת-תּאר. אחרי חתונתו כּונן לו חותנו מעמד-בּית כאחד השועים עם מרכּבות מרקדות ושוערי-סף ועבדים לבושי-שרד ועם נשפּי משתּאות ותּזמרת וחגיגות-פּאר, שהיו משתּתּפים בּהן רק בני מרומי עם הארץ אשר בּעיר-המלוכה. זה גרם שהתחיל ציאָן מתרחק מעט, מעט מן החוגים, שהתגורר בּהם עד כּה, ומתבּדל גם ממי שהיו לו רעים וחברים. הדברים הגיעו לידי כּך, שהיה מקבּל בּביתו אפילו פּרופיסורים ממכיריו רק בּשעות מיוחדות הקבועות לראיון.

זה הביא כּעבור עת קצרה לידי כּך, שבּחוגי פּרופיסורים ידועים התחילו מבּיטים עליו מתּוך קנאה, שנהפּכה בּהמשך הזמן לשנאה עצומה מאד. נמצאו פּרופיסורים כּאלה, שהשתּמשו בּתּחבּולות שונות לעורר עליו את חמת הסטודנטים. בּאותה עת, בּתחלת שנות השבעים, כּבר נגררו הרבּה מן הסטודנטים הרוסים אחרי האידיאות המאַטעריאַליסטיות-ניהיליסטיות, שקראו קודם כּל, למלחמה על הבּורזואַזיה השבֵעה. בּין הסטודנטים האלה התחילה תּעמולה נגד ציאָן המרשה לעצמו למכּור בּכּסף גם את המדע. בּיום אחד, כשבּא ציאן אל האקאדמיה לקרוא את שעורו, קבּלה קבוצת סטודנטים את פּניו בּ“מוסיקה של חתולים”, ובּעלותו על הקתּדרה נשמעו מכּל עברים שריקות וקולות כּחלילים ולא יכול לפצות פּה. החזיון הזה נשנה ימים אחדים רצופים.

בּחוגי הממשלה עשתה התנהגותם זו של הסטודנטים בּיחס לציאן רושם קשה מאד. בּחוגים הללו ידעו היטב, כּי אין אלו אלא נסיונות של סוציאַליסטים, וחפצו לדכּא אותם תּיכּף. כּאשר בּאה אחרי-כן אל המיניסטר דלגאציה של סטודנטים לבקש ממנו להדוף את ציאן ממשמרתו בּהאקאדמיה, לא נאות להם בּשום אופן. אחדים מן הסטודנטים, ראשי מנהלי התּעמולה, נאסרו אז. אבל בּזה עוד לא נגמר הדבר. כּבא ציאן כעבור ימים אחדים בּפקודת המיניסטר אל האקאדמיה, קדמה האודיטוריה כּלה את פּניו בּשריקות-בּוז, והוא מהר ויתּפוש את תּיק-הניירות אשר לו וינס.

בּסוד המיניסטרים היו בּענין זה מועצות אחדות, שנשמעו בהן דעות שונות בּעד וכנגד. אחרים טענו, כי אם ימלא את רצון הסטודנטים, אז ישמש הדבר דוגמה להתאנות לכל פּרופיסור, אשר לא ימצא מסבּה זו או אחרת חן בעיני הסטודנטים. היו כאלה שאמרו, כי אין כּדאי להמרות את רוח הסטודנטים וכי בּכלל אין התּלמידים יכולים לקבּל תּורה ממורה, שאין דעתּם נוחה הימנו. ציאן עצמו, שקבּל ידיעות מדויקות על כל הנעשה והנשמע בּסוד-המיניסטרים, השתּמש לטובתו בכל מיני המלצות של גדולי בּעלי המשרה ממכּיריו בּין בּני השדרות העליונות בּפּטרבּורג, וההמלצות הללו הביאו לידי כך, כּי לזמן ידוע נשאר הדבר תּלוי ועומד בּאויר. בּין כּך בּאו ימי הקיץ, ובכל בּתּי-הספר העליונים נפסקו הלמודים בּלאו הכי.

בּין-כּך אירע, כי חותנו של ציאן, מלכּיאל, הסתּבּך בּעסקי-קבּלנות שלא עלו יפה והוא פּשט את הרגל לנושיו. זה פּעל ממילא לרעה על מצבו החמרי של ציאָן. הרעיון כי הוא עלול להֵעָשות “יורד” וגם להגרש מן האקדמיה, דכּא את רוחו בּו. מוצא דבר היה, כי התחיל שוב מתקרב אל יתר הפּרופיסורים, מי שהיו חבריו. הוא שב לבקר לעתּים קרובות את איש-חסדו לפנים, את הפיזיאולוג המלומד. בּהכנסו אתּו פּעם אחת בּשיחה על-דבר מצבו הרופף בּהאקאַדמיה, חוה לו הפּרופיסור הזקן את דעתּו, כּי נוסף על כּל יש פּה גם יד האנטישמיות בּאמצע, זאת אומרת, כי אלמלא היה יהודי, לא קרה לו מה שקרה. הדעה הזאת לא הרעישה את ציאן. גם הוא עצמו כבר הקדים לעמוד על הדבר מטעמים ונימוקים שונים, כי אם מרשים הסטודנטים לעצמם לצאת נגדו בעזות כזו, אין זאת אלא רק בּשביל מוצאו העברי, ואם אין סוד-המיניסטרים מתעורר ללחום בּמרץ הראוי בכּרכּוריהם של הסטודנטים, גם זה אינו אלא מטעם הנזכּר. בּשמעו הפּעם את הדעה הזאת מפי ידידו הפּרופיסור, האמין אמונה שלמה, כי כך הוא הדבר באמת.

ה.

לא ארכו הימים וציאן נתן ספר כּריתות לאשתּו, וכּעבור עת קצרה בּא בּברית דת לותּר. פּרטי התנצרותו לא נודעו. לא נודע אם עשה את הדבר בּקלות-לב או אחרי מלחמות פּנימיות. ידוע רק זה, כּי תּיכּף לאחר שהתנצר נשא לו לאשה את בּתּו של הפיזיאלוג, מי שהיתה תּלמידתו לפנים. הוא קוה, כּנראה, כי הצעד הזה אשר צָעד, ישנה את מצבו לטוב, ישכּך את חמת הסטודנטים וישיבהו אל הקתּדרה הפרופיסורית שלו. אבל לא היתה זו אלא טעות. השמד לא הועיל לו כּלום. בּשנת 1875 נהדף ²ציאן בּפּקודת הממשלה ממשמרתו בּהאקאדמיה בּתּור פּרופיסור.

לציאַן היתה זו מהלומת-מות ממש. הוא לא יכל בּשום אופן לצייר לעצמו, כי כּפית-טובה כזו תּהיה שכרו על שהעשיר את המדע הרוסי והנחיל לו כּבוד גדול כּזה בּעולם. הוא העמיק חשוב בדבר ולבּסוף התעכּב על הרעיון, כּי מקור הרעה אינו אלא הניהיליזם, שהרעיל את רוח בּני-הנעורים, ושממשלה מתיראת כּל כּך להעלות את חמתם עליה. בּשים-לב לזה החליט לצאת למלחמה גלויה על האידיאות הניהיליסטיות. קודם כּל נעשה עוזר לעתּונים ולז’ורנאלים הרוסים הימנים, ובּיחוד “בּרוסקי וועסטניק” של קאַטקוב, שנחשב בּאותו זמן למבצר הרֶאַקציה. ציאן הצטין משעה ראשונה ואילך כז’ורנאַליסט בּעל רוח יתרה. מאמריו וקונטרסיו המיוחדים על הסוציאַליזם עשו רשם נמרץ מאד ונקראו בּחוגים היותר רחבים. מי שהיה עוד אתמול ליבּראַל והוגה דעות חפשיות, נעשה היום ראקציונר קיצוני. בּכל העתּונים הפּרוגרסיביים התנפּלו עליו בּמאמרים חריפים מאד. הצעירים הראַדיקאַלים פּרסמו נגדו שורה שלמה של כּתבי-פלסתּר כתובים בּעילום-שם, שבּהם עשו אותו “ללעג ולקלס”. אבל זה עוד הגביר את חשקו להשיב מלחמה. על כל מאמר ענה בּעשרה מאמרות, וכלם היו ספוגי-רעל. הפּולמוס שלו נגד הראַדיקאַליות הביא לידי-כך, כּי נעשה האיש היותר שנוא על הצעירים הרוסים שבּזמנו.

אבל לעֻמת זאת התחיל ציאָן מאז נושא חן “בּחלונות העליונים”. בּאותה עת עוד העמידה ממשלת אלכּסנדר השני פּנים כּליבּראַלית קיצונית, ובּכל זאת נהנתה בּלבּה הנאה גדולה מהתנפּליותיו של ציאן על הסוציאַליסטים, והיא חִזקה את ידיו בּמסתּרים להמשיך את המלחמה הזאת לטובת המשטר השורר.

עברה עת ידועה “וממעלה” התחילו מרמזים “לציאָן”, כּי נכונים לפצות אותו, לשלומים בּעד העָול אשר נעשה לו בגלל המהומות, שהקימו נגדו הסטודנטים. עם זה שאלו אותו בּאיזה מקצע הוא עלול להביא תּועלת לממלכה מלבד המקצע הפּדגוגי, שאי אפשר עוד להשיבו אליו. ציאָן, שלא מצא נוח לעצמו לשאת מעתּה משרה בּממשלה בּרוסיה, השתּדל כּי ימנו אותו למשמרת-כּהונה בּחוץ לארץ. אז שלחו אותו בּתור סוכן בּעניני הממונות של ממשלת רוסיה לפּאַריז. את המשרה הזאת קבּל על-פּי האיניציאטיבה שלו עצמו, יען כּי בּמשך העת שהיה חתנו של מלכיאל עלו לו יפה עסקים ממונאיים אחדים, ולפיכך חשב את עצמו למומחה בּעניני-כּספים. ובּאמת נראה כפינאַנסאי מצוין, ובספירות הממשלה הרוסית תלו בּו תּקוות גדולות לעתיד לבוא.

העתּונות הרוסית הליבּראַלית, אשר נבאש ציון בעיניה, קבּלה את הידיעה הרשמית על-דבר כּהונתו החדשה באי-רצון. עם זה השתּמשה נגד ציאן בּחדודים אנטישמיים. טפלו עליו את עון חותנו, שפּשט את הרגל לנושיו ושהספּיק בּקבּלנות מכֹּלת גרועה להמחנה הרוסי בּשעת מלחמת רוסיה וטורקיה, ועוד עונות כאלה בּעסקי-כספים שמקורם בּמוצאו היהודי. בּחוגי האינטליגנציה היהודית בּפּטרבּורג אמרו אז, כי רק בּשביל ציאָן התחילו העתּונים הרוסים נוטים לאנטישמיות, ונמצאו גם כאלה, שחוו את דעתּם, כי הצבּור העברי צריך בּפומבּי לסלק את עצמו מן המומר הזה, שאין ליהודים כל עסק עמו. אבל הצעה זו לא נתקבּלה מאימת הממשלה, שהיה ציאָן כּל-כּך תּקיף אצלה.

ו.

אך לשעה קלה נתעוררה פּעם אחת בציאָן הנקודה היהודית. זה היה אחרי הפּוגרומים הראשונים שנעשו בּיהודי נגב רוסיה בּתחלת שנות השמונים. הפּוגרומים האלה עוררו אז מחאה עצומה מצד כל העולם הנאור בּאירופּה ובאמיריקה. רושם מיוחד עשו בּאנגליה, שם נתנו את ידם אל המחאה גדולי הפּוליטיקאים וכהני-האמונה, על-פּי האיניציאַטיבה שלהם נתעוררה אז הצעה, כי אנשים גדולים ידועים מכּל הארצות יפנו אל הקיסר אלכּסנדר השלישי בּדרישה, שיאחז בּכל האמצעים הראוים נגד הפּוגרומים. המעוררים לאותו דבר בּאנגליה מלאו את ידי אחד מחשובי העסקנים הפּוליטיים בּפּאַריז, דיפלומאַט מפורסם, לאסוף חתימות תּחת המכתּב הנזכּר גם בּין אנשי-השם אשר שם. הדיפלומאַט הזה נכנס לבקש חתימה גם מאת ציאָן, שכבר נמנה בּעת ההיא על נכבּדי המטרפּולין הצרפתית. ציאָן סלק את עצמו מחתום על המכתּב בּאמרו, כי בתור נושא משרה בּממלכת רוסיה אין הוא רשאי להשתּתּף בּמחאה, שנתיני מדינות נכריות שולחים לקיסר רוסיה, ואם יעשה זאת, עלול הדבר לגרור אחריו בּשבילו תוצאות מעציבות. תחת זאת קבּל על עצמו לעשות בּפאַריז מעשה-צדקה גדול לטובת היהודים השדודים. לפי הידיעות שפּרסמו אז העתּונים הישראליים, נערך המפעל הזה בּאופן גראַנדיוזי רק בּהשתּדלותו של ציאָן, שעסק בּדבר בּמרץ מרובּה ובשקידה גדולה. הוא השתּמש אז בּהיכּרותיו עם גדולי בּעלי-הממון הצרפתיים היהודים והנוצרים, והמשיך אותם להשתּתּף בּקבּוץ-הכּספים בּסכומים עצומים. מלבד זאת פּרסם בּלשון הרוסית שני קונטרסים אנונימיים, שבּהם דן בּרותחין את עושי-הפּרעות וגם את אלה המתיחסים אליהם בּסבלנות. כמו שספּרו אז היה ציאָן הראשון, שהבּיע את ההשערה, אשר גם נתאשרה אחרי-כן, כי המסיתים אל הפּוגרומים נגד היהודים היו אַגיטאַטורים סוציאַליסטיים מן “הנאַרודובאַלצים”. ציאָן השפיע אז גם על קאַטקוב, שהיה בזמנו “מקורב למלכות”, כי יביע את דעתו בירחונו נגד רדיפות היהודים.

אַבל, כּאַמור, לא היה זה אלא מעמד-רוח בּן-רגע, ניצוץ קטן, שכבה תּיכּף. מאז היו מחשבותיו רחוקות מן היהודים לגמרי. אבל תּחת זאת גרם ליהודים, אם לא בּדרך ישרה, עגמת-נפש הרבּה. ציאָן לא היה מן האנשים, העובדים בּמקצֹע שלהם בשקט חדרי-עבודתם. כל ימיו הסכּין להקים שאון ולצלצל למען ישמע העולם; בּתּחלה בּתור מלומד גדול, בּמאוחר בתור לוחם נמרץ נגד האידיאות הראַדיקאַליות, ועתּה כמומחה לעסקי-כּספים. כדי להתגאות לפני הממשלה הרוסית בּידיעותיו הפינאַנסיות, התחיל לבקש ולמצא לקוים בּהנהגת עניני-הכּספים הממלכתיים, שנמצאה אז בּידי המיניסטר ווישנֶגראַדסקי. בהרצאות ובתּזכּירים מיוחדים הוכיח, כי הפּוליטיקה הממונאית של ווישנגראַדסקי היא רקובה כולה וגורמת נזק לממשלה. ובזה לא הסתּפּק עדיין והוא פּרסם נגד ווישנגראַדסקי כתבי-פּלסתּר מיוחדים. בּכתבי-הפּלסתּר האלה העביר תחת בּקרת קשה את פעולתו הרחבה והענֵפה של מיניסטריום-הכספים וגלה בּרבּים את כל חסרונותיה ולקוייה. עם זה הראה על האמצעים השונים, שצריך להשתּמש בּהם כדי למנות ולתקן את החסרונות הללו.

הספירות העליונות הבּיטו על ציאָן כעל פינאַנסאי גאון, והתיחסו אל תּזכּיריו מתוך תשומת-לב מרובּה. אחרי כל תּזכּיר, שהמציא ציאן אל הממשלה, הוצרכו ווישנגראַדסקי ועוזריו, שנמצא בּיניהם גם זה שנתפּרסם כּל-כּך בּמאוחר, וויטֶה, להגן על עצמם ולהרבּות בּדברי הצטדקות והתנצלות. כמובן העלה זה על ציאן את חמתם הם ואת חמת בּעלי-בּריתם, הנוהים אחריהם, ובּעתּונים שונים התחילו עושים נגדו תעמולה. התערבו בּדבר גם מתנגדיו לפנים ממחנה הסוציאַליסטים והראַדיקאַלים, והמלחמה עליו התפּשטה על החזית כּולה. בּרוסיה כבר התגבּרה אז האנטישמיות, והיא הביאה לידי כּך, שהמלחמה נגד ציאָן נהפּכה למלחמה על היהודים בּכלל. בּכל המאמרים, שנכתּבו על אדות ציאָן הובלט קודם כל מוצאו העברי, ואחרי כן חפצו להסיק מזה, כי אדם שכמותו וודאי שהוא משוחד בּכסף מאויבי הממלכה הרוסית כדי להשפיל את כבודה ולהכרית את אמונת העולם בּה. עם זה המטירו אש וגפרית על כּל העם העברי המגַדל גִדולים כציאָן. אחרים עוד הרחיקו ללכת ורמזו, כי לעם המעמיד ציאָנים כאלה אין די בפּוגרומים…

הפּולמוס נגד ציאָן, שנמשך חדשים אחדים, גרם ליהודי-רוסיה הרבּה צער ויגון. כּמעט כל יום הביא אתּו עלילות חדשות על היהודים. בּקוצר רוח חכּו היהודים לסופו של דבר. וסוף דבר היה, כי הזמינה הממשלה הרוסית את ציאן לבוא לפּטרבּורג כדי לברר על-פּה את כל טענותיו נגד מיניסטריום-הכספים. ציאן סלק את עצמו מבוא לפּטרבּורג, ועל כן הודיעה ³ הממשלה הרוסית על אודותיו הודעה רשמית, כי הוא נחשב כמגורש מן הארץ. בּסוף שנת 1912 מת ציאן בּעוני וחֹסֶר כל בּפאַריז.

עד כמה נשתרשה השנאַה לציאָן בּלב אחדים מגדולי הבּיורוקראַטים הרוסים – את זאת מוכיחה העובדה האופינית הזאת: “הליבּראַל”, כּביכול, גראַף ווויטה בּכל פּעם שהוא מזכּיר את ציאן בּזכרונותיו, שפּרסם זה לא כבּיר, הוא מקדים לשמו דברי-לוָאי של חרפות וגדופים המתחילים תּמיד "בּז’יד "…