א.

בּראשית שנות השמונים של המאה שעברה התגבּרה מאד האנטישמיות בּאוסטריה. אגיטאַטורים עברו בּארץ ועוררו בּקרב המוני-העם שנאִה עצומה אל היהודים. כּמעט בּכל עיר ועיירה קרו מקרים של עלילות-דם, שאך בּקושי גדול נחלצו היהודים מהם. רעש מיוחד הטיל בּכל העולם המשפּט בּדבר עלילת-הדם, שהעלילו על היהודים תּושבי העיירה האונגאַרית הקטנה טיסאַ ­­– אֶסלאַר. שם עלתה בּידי שונאי-ישראל להשפּיע על נער עברי מטורף למחצה, כּי יכּה בּלשון-רמִיה את אביו, שהשתּמש לחג הפּסח בּדמֵי ילד נוצרי. כדי לתת תּוקף להאשמה זו בּא אז אל בּירור המשפּט ד"ר רולינג, אנטישמי מפורסם, שהיה פּרופיסור ללשונות-הקדם בּהאוניברסיטה שבּפראָג ועל סמך שנים, שלשה כתבי-פלסתּר שכּתב נגד היהודים, קגה לו בּין שונאי-ישראל שבּאוסטריה שם של מלומד גדול ובר-סמכא בּהתּאולוגיה הישראלית. בּהשתּדלות הצוררים האלה הוזמן רולינג להשתּתּף בּמשפט הטיסא-אֶסלאַרי בּתור ידען גדול ומומחה לכל הנוגע אל היהדות, ובּיחוד אל התּלמוד והשלחן-ערוך.

הנאום שנשא רולינג בּשעת בּירור המשפּט כדי להוכיח, שספרי חֻקי-היהודים הם מקורי-דמוראליזאַציה והשחתת-המדות, היה מיוסד כֻּלו על מימרות מזֻיפות מן התּלמוד והמדרש ומפרשים שונים. הוא הרבּה להביא רשימות-דברים מספר נקוב בשם “ראי-היהודים (דער יודענשפּיגל) מאת איזה ד”ר יוסטוס, שאמר עליו, כי הוא גאון עברי נעלם בּעל נשמה גבוה ואצילית, שאינו יכול לשאת בּמנוחה את העוונות הכבֵדים של עמו ומנהיגיו, וישם לו לתּעודת-חייו לפרסם אותם בּקהל, הרושם הנמרץ, שעשה נאומו של רולינג נתן עֹז ותעצֻמות לכתב-האשמה, וכבר היה קרוב הדבר, כי עשרת הנאשמים, שהיו מחשובי יהודי-הקהלה, יֵענשו לעבודת-פּרך עולמית.

אולם במקרה נודע בּהוגי עסקני היהודים בּווינה, כי רולינג זה הנחשב לבּקי גדול בּספרות הישראֵלית העתּיקה, הנהו בּאמת הדיוט ובּור שאינו יודע גם צורת אות עברית. הראשון, אשר עמד על הדבר, היה חבר בּית-הנבחרים האוסטרי בּאותו זמן, ד“ר יוסף שמואל בּלאָך, שנתפּרסם לעסקן צבּורי בּעל-מֶרץ ושנלחם תּמיד עם האנטישמיות בּכל כל גלוייה. אותו ד”ר בּלאָך הרבּה כּל-כּך להעמיק חקר בּמהותו של הפּרופיסור הפּראָגי ולתהות על עבָרו, עד שנוכח לדעת, כי רולינג, שהאנטישמיים מרימים אותו למעלת למדן מופלג, אינו אלא רמאי פּשוט, שבּעצמו אין לו שום מושג לא מן התּנ“ך ולא מן התּלמוד ואת כל תּורתו הוא שואב מבּורו של אותו ד”ר יוסטוס, מחבּר “ראי-היהודים”, שהזכּיר את שמו בּסִלודים. תּיכּף פּרסם בּלאָך בּעתּונים מכתּב גלוי לרולינג, שבּו הוא מציע לתת ללו סכום של שלשת אלפים זהובים אם יוכל לקרוא אפילו רק שורה אחת בּתּלמוד. אחריו יצא גם עורך העתּון הבּרליני “יודישע פּרעסע” ויבטיח לשקול על ידי רולינג עשרת אלפים מאַרק אם יַראה בּפומבּי איפה נמצא בּתּלמוד אפילו רק רמז לדבר, כי משתּמשים היהודים לפִּסחם בּדמי-נוצרים. זה הביא לידי כּך, כי הפּרקליט שהמליץ על יהודי טיסאַ-אֶסלאַר דרש מאת שופטי בּית-הדין, כי ישאלו את רולינג, אם נכון הוא לאַשר את דבריו בּאלה ובשבועה, יען כי אחרי מאמריו של ד"ר בּלאָך ואחרים יש להטיל ספק גדול בּמומחיות שלו בּספרי-היהודים. רולינג כבר היה מוכן ומזומן להשבע, אבל זה היה בּעוכריו. יותר מדי התבּלט לקויו המוסרי.

המשפּט נגמר אז בּזִכּוים הגמור של יהודי טיסאַ-אֶסלאַר. אבל האש והגפרית, שהמטיר רולינג על היהודים בּבית-דין, עשו את שלהם ולא עלו בּתּהו. העתּונים האנטישמיים הפיצו אותם בּכל הארץ, ובאיזו מקומות הכשירו את הבּסיס למעשה-פּוגרום. הדבר גרר אחריו תּוצאות מעציבות ליהודים גם מצד אחר. בּנאומיו עשה רולינג פּרסום גדול “לראי-היהודים”, והוא התחיל לצאת מהדורה אחר מהדורה ונפוץ בּעשרות אלפי אקזמפּלאַרים בּין בּני השדֵרות השונות של הצבּור הנוצרי. מכל עברים קפצו על ספרו של “הגאון היהודי הנעלם” בּהתלהבות מרובּה יש שעשו זאת רק מתּוך סקרנות ועל פּי הרֹב משנאת-היהודים, וכּך נעשה עד מהרה לספר-עם, ששמש לאנטישמים שבּאוסטריה-אונגאַריה בּתור אנציקלופּדיה מלאֵה ומַקֶפת לכל עניני-היהודים.

מי, אפוא, היה אותו “הגאון היהודי”, אשר בגללו עברו על יהדי אוסטריה-אונגאַריה בּמשך כמה שנים צרות רבּות ורעות?

על-ידי משפּט, שהיה עומד להתבּרר כּעבור עת ידועה בּבית-דין בּדבר סכסוך שנפל בּין הד“ר בּלאָך ובין הפּרופיסור רולינג כהֵד ענין טיסאַ-אֶסלאַר, נתגלה בּפומבּי כמעט בּאופן בּלתּי-צפוי כלל פּרצופו האמתּי של מחבּר “ראי-היהודים”, שקרא לעצמו ד”ר יוסטוס, ושבּאמת היה שמו: אהרן ישראל בּרימאַן.

ואהרן ישראל בּרימאַן זה היה בּאמת בּתּחלתו רב בּישראל ובּסופו מומר-משנה: בּראשונה פּרוטסטאַנטי ואחרי-כן קאַתּולי…

ב.

בּרימאַן נולד בּביתו של מלמד עני, מטופּל בּילדים, בּעיירה גאַליצאית קטנה על גבול רומניה. מילדותו למד בּחדר אביו. בּהיותו בּן עשר כבר נכּרו בּו סימני “עלוי”, ואז שלח אותו אביו אל העיר הקרובה בּוטשאַטש ומכתּב בּידו אל הרב דמתא, שהיה קרוב לו ממשפּחתּו מצד אשתּו. הרב הכניס את הנער אל הישיבה העירונית, שלמד בּה שלש שנים והצטיין שם כּל כּך, עד שיָצא לו שֵם כּלמדן מופלג. בּיחוד הפליא לב רבּים בּחריפותו היתֵרָה ובכחו העצום בּחדושי-תּורה ובּהמצאות פּלפּוליות. בּהִמָצאו תּמיד בּבית-הרב בּין לומדים, שהיו יושבים ומשוחחים בּדברי-תּורה ומשַתּפים לפעמים גם אותו לשיחות שלהם, התפּתּחה אצלו נטיה עזה ונמרצה לחדושים ולהמצאות של פּלפּול, עד שלבּסוף נכנס ראשו ורֻבּו למקצע זה והֶראה בּו גדולות. יום יום היה בּא אל הישיבה וחדושו בּידו, וחדושיו היו מביאים בּכל פּעם את הלומדים לידי התפּעלות והתרגשות עצומה ומעוררים קנאה בּין התּלמידים. האברכים, המוסמכים למחצה, צרה עינם בּהבּחור הצעיר, שהחדושים נושרים לו מחיקו ממש, כאלו היה “חתם סופר” שני או ר' עקיבא איגר… ואחד מהם הבּיע פּעם לחברו את הרעיון, כי לא יצויר הדבר, שכל החדושים משלו הם וכי אפשר מאד, שהוא לוקח אותם מתּוך איזו ספרים. מאז התחילו שני החברים להתחקות אחרי הבּחור בּחשאי, עד שנתפּש מהם בּגנבה… נתבּרר, כי חדוש אחד, שהכּל מצאו בּו סימני גאונות, גנוב הוא אתּו מספר “שיטה מקובּצת”. הבּחור נסה לכחש, אבל הדבר לא עלה בּידו, כי נִקרו חבריו את עיניו בּדברי “השיטה מקובּצת”. כעבור איזה זמן נתפּש שוב בּרמאות. נתגלה, כי טובי חדושיו, שהתפּאר בּהם, אינם שלו, כי אם של אחרים. הרב אשר מצא את הדבר לא לפי כבודו, התאמץ לשימו כּמֹהו כּאין; אבל הבּחור עזב בּיום בֹּקר אחד את בּוטשאַטש.

בּרימאַן הלך אז לעיר פּרסבּורג ונכנס אל הישיבה המקומית המפורסמת. גם שם הֻכּר עד מהרה לאחד מבּחירי התּלמידים, העתיד להיות רב בּישראל. בּפרסבּורג לא נטה עוד אחרי החדושים, כי אם התעסק בּמקצוע אחר. הוא התחיל לכתּוב “שאלות ותּשובות” ולשלחן לרבּנים בּערים שונות. לא ארכו הימים ורבּנים הרבּה נכנסו אתּו בּחליפת אגרות על-דבר שאלות תּורניות שונות בּעניני דת ודין. הוא התקשט אמנם גם בּ“שאלות ותּשובות” שלו בּנוצות זרים, אבל איש לא עמד על הדבר והכּל ראו בּתּלמיד הצעיר החדש של הישיבה הפּרסבּורגית “כוכב חדש” דורך על שמֵי הרבּנות.

כבֹּאו פּעם אחת לימי חג אל בּית הוריו ­– ואז לא מלאו לו עדיין שבע עשרה שנה שלֵמות – הרבּו שדכנים לדפוק על דלתותיו ולהציע לו נכבּדות. הבּחור עצמו לא חפץ, כמנהג הימים ההם, להתעָרֵב בּדבר והניח לאביו לדבּר בּשמו. לא ארכו הימים והמלמד הסכּים לקחת לבנו לאשה את בּתּו של בּעל-אחֻזות עשיר, בּירקהאָלץ שמו, בּקרבת סטאַניסלאַוו. בּירקהאָלץ זה היה יחודי חָרֵד אשר בּקש לבתּו היחידה חתן, שיהא למדן מופלא עם “היתּר-הוראה” בּכיסו, וכשמעו על דבר מעלותיו של בּן המלמד, הכּותב “שאלות ותּשובות” לגדולי-הרבּנים, קפץ עליו כּעל מציאה יקרה. עוד בּאותו חול-המועד כּתבו “תּנאים” והחליטו לחֹג את חג החתונה אחרי עבור חצי שנה, כאשר ישוב החתן מפּרסבּורג כשהוא מוסמך להוראה.

וכן היה. בּרימאַן קבּל סמיכה ותּיכּף בּא לביתו. כּעבור שני חדשים בּא בּברית-הנישואין והתישב בּאחוזת-חותנו. לאחר חתונתו שב בּתּשוקה רבּה “לשאלות ותּשובות” שלו. כּל דואר היה מביא לו חבילות שלֵמות של מכתּבים, וכולם מאנשי-שם. חותנו וחמותו ראו כן שמחו כי זכו לגדולה כזו. אבל בּשמחתם היתה מהולה גם טיפּה מרה: תּמיד פּחדו פּן תּשלוט בּהם עין רעה חלילה; הלא אין הבּריות יכולים לראות בּאָשרם של אחרים…

ופּחדם לא היה, אמנם, פּחד שוא. לא נתבּרר הדבר אם היתה פּה בּאמת עין רעה, או סבּה אחרת, אבל עובדה היא, כי כעבור שתּי שנים לאחר חתונתו, בּעת שכבר היה אב לשני ילדים, נהפּך לבּו לשנוא את אשתּו הצעירה, ובּלילה אחד עזב אותה ואת הילדים ואת חותנו וחמותו ויעָלם ועקבותיו לא נודעו.

ג.

זמן רב לא נודע לאָן נעלם בּרימאַן. חתנו הרבּה לחקור ולדרוש אחריו, אבל לשוא, כי לא נמצא, לא הועילו המודעות, שפּרסמה העגונה בּעתּונים שונים. בּרימאַן כּמו ירד בּמצולות ואיננו.

כמו שנתבּרר אחרי-כן הלך בּרימאַן מגאַליציה להולאַנדיה, בהאַג השיג תּעודות מזֻיפות, ואתּן נסע לאמשטֶרדם. שם אסף אותו אליו אל בּיתו אחד העשירים החרֵדים בּתור מלמד גמרא לשני בּניו. בּאותה עת עוד היו בּהולאַנדיה הרבּה יהודים ירֵאים ולומדי-תּורה, וביניהם עשה לו בּרימאַן שֵם כּלמדן מופלג. בּעת ההיא כבר פּרק בּרימאַן מעליו, מקלות-דעת, את עול המצוות המעשיות, אבל בּאמשטרדם התחפּש בּמסוה ירֵא-אלוהים וחָרֵד על דת. בּפּסח, למשל, נזהר מקחת אל פּיו מצה, שהיתה שרויה בּמים, ואכל רק מתּוך כּלים מיוחדים, שהוכנו בּשבילו. על-ידי מעשיו אלה נתחבּב בּחוגי היהודים בּאמשטרדם. למכּיריו אמר אז, כי הוא נושא את נפשו אל הרבּנות, אבל רוצה הוא להתפּרסם קודם בּעולם כמחבּר קונקורדאַנציה תּלמודית חדשה, שכבר מונחת אצלו בּכתב-יד, ואינו מפרסם אותה בּרבּים מאפס כּסף להוצאות-הדפוס. אז נמצאו אנשים, שהאמינו לדבריו ואַספו בּין עשירי-אמשטרדם כּמה מאות זהובים ונתנו לו על מנת שיסע לבּרלין וידפּיס שם את ספרו. עם חבילה שלֵמה של המלצות מאת נכבּדי יהודי אמשטרדם בּא בּרימאַן לבּרלין. שם נכנס אל הגאון והעסקן הצבּורי המפורסם, הרב ר' עזריאל הילדֶסהיימֶר, ויספּר לו, כי הוא בּא זה עתּה מווינה, בּמקום שנבחר לרב; אולם לרגל ענין נכבּד מאד נחוץ לו לנסוע להאַג ואין לו הכּסף הדרוש להוצאות-המסע. הילדסהיימר הלוה אותו סכום כּסף מסוים וישלחהו בּשלום.

אבל בּרימאַן נשאר יושב בּבּרלין. בּלי חשוב כלל על-דבר רבּנות, בּחר לו דרך אחרת לגמרי. הוא התחבּר “לחברים טובים”, אשר נסחף אתּם בּזרם הדמוראַליזאַציה של חיי-הכּרך. בזמן קצר פּזֵר להוללות ולתּענֻגי-בשרים את כל הזהובים הרבּים, שנתנו לו בּאמשטרדם להדפסת ספרו יחד עם הכּסף, שקבּל בּתור הלואה מאת הרב הילדסהיימֶר, והוא נשאר בּלי פּרוטה בּכיס.

בּעת ההיא נפגשו אתּו המיסיונרים הבּרלינים ומשכוהו אל בּית-מדרשם. הם תּהו על קנקנו וראו, כי יש להם עסק עם עִסָּה רכּה, שאפשר ללוש ממנה כל מה שהלב רוצה. ואמנם הרבּו “ללוש” אותו, עד אשר הביאהו יום אחד אל מטיף פרוטֶסטאַנטי, דע ראָאַ שמו, אשר הכניס אותו בּברית אמונת-הנוצרים. אחרי-כן שחדו אותו בּסכום של כמה מאות מאַרק, ובשֹחד זה הטו את לבבו להשתּמש בּידיעותיו התּאולוגיות המרובּות להביא צעירים יהודים לידי שמד.

אבל הזדמנות היתה בּדבר, כי בּאותה על קבּל הגאון ר' עזריאל הילדסהיימֶר מכתּב-בּקשה מאת אחדים מרבּני גאַליציה, כי יחוס על בּת-ישראל, שנשארה עגונה אֻמללה עם שני ילדים קטנים, ויחפּש אחרי בּעלה, המתגורר, על פּי הידיעות האחרונות שנתקבּלו, בּבּרלין. אל הבּקשה היתה צרופה התּמונה הפוטוגראַפית של הבּעל המעגן, אשר הכּיר בּו הילדסהיימר תּיכּף את בּרימאַן. הילדסהיימר התחיל מיד חוקר ודורש אחריו, עד אשר נודע לו, כי בּשים לב לידיעותיו בּהתּאולוגית הישראֵלית, שלחה אותו הקונסיסטוריה הפּרוטסטאַנטית הבּרלינית למטרות מיסיונריות לסאַקסוניה. אבל כּכל שהרבּה הילדסהיימר לחפּש אחר בּרימאַן בּערי סאַקסוניה השונות, לא יכל בּשום אופן למצוא אותו. כמו שנודע אחרי-כן הספּיק בּרימאַן בּמשך עת קצרה מאד לעשות בסאַקסוניה מעשי-נבלה כּל-כּך גדולים. עד כי גרש והגלה מן הארץ.

מאז שבו ונעלמו עקבות בּרימאַן לשתּי שנים. איש לא ידע את מקום מגורין. אבל פּתאום נשמע על אודותיו, כי עזב את הדת הפּרוטסטאַנטית ונעשה קאַתּולי, הוא ישב אז בּעיר פּאַדֶבּורן, ושם היה מחִברי-הכנסיה היֵשועית שעל שם הקדוש בּוניפאַציוס, שנלחמה אז נגד האמונות הפּרוטסטאַנטית והיהודית.

ד.

בּפּאַדֶבּורן פּרסם בּרימאַן בּעילום שמו ד“ר אויגוסט יוסטוס את ספרו “ראי-היהודים”, אשר להיה כמֹהו לשנאת-ישראל ולרֹע-לב בּספרות האנטישמית שבּכל העולם. מתּחלתו ועד סופו היה ספוג חמת-פּתנים. “ראי-היהודים” עלה בּזִיופיו גם על ספרי האנטישמיים המפורסמים אייזנמנגר ופֶפֶרקורן בּשעתּם, ונוסד כֻּלו על סירוסים גסים ועִקום הכתובים מן הספרות הרבּנית-התּלמודית. אנטישמיים בּורים והדיוטים נעשו בּין-לילה בּעזרת “ראי-היהודים” מלומדים גדולים בּתּלמוד ו”בּשלחן-ערוך". ממנו שאבו כל מיני בּלבּולים על היהודים ועל אמונתם, ואת העלילות האלה הדפּיסו יום יום בּעתּונים ובקונטרסים מיוחדים, כדי להעלות את חמת המוני-העם. בּין אלה שהלעיטו את ההמונים הנוצרים בּתּורתו של בּרימאַן, היו גם פּרופיסורים מפורסמים כרולינג, עֶקֶר והילדֶ-מייסטֶר. להם היה “ראי-היהודים” כמציאה יקרה, שנפלה להם מן השמים בּהיסח הדעת. אחד מהם, עקֶר, פּרופיסור ללשונות השֵמיות בּאוניברסיטה אשר בּמינסטר, עוד יתרה עשה: הוא פּרסם פּירוש על “ראי-היהודים”, אשר נפוץ על-ידי האנטישמיים בּין ההמון הגס בּרבבות אֶקזמפּלרים. לכל אקזמפּלאַר של הפּירוש הזה צרפו קונטרס מיוחד, יצירת אותו בּרימאַן בּשם “מאַת דיני היהודים” עם קול הקורא האופיי הזה על גב השער:

“אל בּעלת הבּית הנוצרית! אנחנו נותנים על ידך את הספר הזה, שבּו רשומים דיני אותו העם, שאתּ קונה ממנו את כל הנחוץ לך. הספר יַראה לך, כי ככבשה אתּ נחשבת בּעיניהם, אשר על פּי אמונתם הם מחויבים לגזוז את צמרֵך ולגזול ממך את כל מה שיש לך מן המובחר. אבל לא רק לבּעלת הבּית הנוצרית נועד הספר, כי אם גם לבּעל-הבּית הנוצרי, כדי שיבוא לידי הוכחה, כי חובה דתית מוטלת על היהודים להונות אותו ולסובבו בכחש על ידי רבּית ונשך ושאר תּחבּולות-ערמה. מבקשים אנחנו מאת הקורא להפיץ את הקונטרס עד כמה שאפשר בּין ידידים ורעים”.

כעבור עת קצרה אירע, כי אחד מגדולי העסקנים הצבּוריים שבּווינה נמסר לדין מאת איש יהודי על עון העלבת אמונת-ישראל. בּטענותיו סמך האנטישמי את עצמו על פּירושו של הפּרופיסור עֶקר “לראי-היהודים”. אבל בּאופן בּלתּי-צפוי נתבּרר, כי הפּרופיסור עקֶר אינו יודע אף מלה עברית אחת וכי את הפּירוש “לראי-היהודים” כתב בּרימאַן עצמו! דבר זה הטיל סער בּעתּונות, ועסקני היהודים בּווינה הבינו להשתּמש בּהזדמנות זו שבּאה לידם נגד “הגדולים” האנטישמיים. אבל לבּרימאַן לא הסֵב הדבר שום נזק, ולא עוד, אלא שבּחוגי האנטישמיים נעשה מאז עוד יותר מפורסם. מכל עברים התחילו פּונים אליו בּהצעות, כי ישתּדל לגלות את סודות אמונת היהודים לכל היותר, והוא לא סֵרַב לדבר ובשכר המטיר על היהודים ועל היהדות כתבי פּלסתּר נתעבים ונאלחים, שהתפּשטו לרבבות.

לנחת-רוחו של בּרימאַן לא היה קץ כאשר הביא אותו פּרופיסור רולינג אליו לפּראָג בּהבטחה, שישתּדל עבורו, כי יקֻבּל בּתור מורה התּאולוגיה הישראלית בּהסימינאַריון העליון לכהני-הדת שם. בּאמת לא התכוון רולינג אלא רק לקחת ממנו לקח בּתּלמוד ובשלחן-ערוך. בּשכר השעורים האלה קבּל אז בּרימאַן מרולינג מאה זהובים לחודש. בּין-כּך השתּמש רולינג בּבּאוריו המזֻיפים של בּרימאַן למימרות לקוחות מן התּלמוד ומשאר ספרי רבּנים, ונסמך עליהם פּרסם בּעתּונים אנטישמיים שורה שלֵמה של מאמרים ארסיים נגד הספרות העברית העתּיקה. רושם מיוחד עשה אז מאמרו בּירחון פּראָגי ע"ד פסרו של ר' חיים וויטאַל “פרי עץ חיים”, שחפץ להוכיח על פּיו, כי לאלהי-ישראל ינעם מאד כשמביאים לו היהודים לקרבּן דמי נוצרים. בּחוגי היהודים בּפראָג הטיל כתב-הפּלסטר הזה סער גדול של התמרמרות והוחלט לדרוש על-ידי בּית-דין מרולינג, כי יוכיח בּראיות נכונות את אמתּת ההאשמה הזאת. כשקבּל רולינד מבּית-דין הזמנה בּענין זה, הודיע תּיכּף את בּרימאַן, כי אין לו עצה אחרת בּלתּי אם להעמיד אותו בּבית-דין בּתור עֵד ומומחה. זה היה בּעת, שנשא בּרימאַן בּלבּו טינא על רולינג בּגלל שהוא דוחה מיום ליום את מלוי הבטחתו שהבטיחהו על-דבר משרת-המורה בּהסימינאַריון לכּהנים. כשמעו את בּקשת רולינג, ענהו בּרימאַן על זה בּפה מלא, כי לא יעשה את הדבר כל זמן, של יקיים את הבטחתו. על זה אמר לו רולינג, כּי הוא לא יוכל לקבּל את המשרה מחוסר תּעודת-בּגרות. כעבור ימים אחדים הביא בּרימאַן לרולינג תּעודה, המעידה עליו, כי בּשנת 1878 גמר חוק למודו בּגימנאַזיה שבּעיר יאַסי. אבל רולינג הכּיר תּיכּף, כי הּעודה מזויפת ויתנפּל עליו בּחמה בּגלל שהרשה לעצמו לבקש ממנו, כי הוא, הנושא משרה בּממלכה, יסובב בּכחש מוסד ממלכתּי. אבל בּרימאַן לא נתפּעל מדבריו כלל ונשאר עומד בּדעתּו בּרב תּוקף, כי אם לא ישיג רולינג בּשבילו את המשרה, אז לא יטעון לטובתו בּבית-דין בּשום אופן. עקשנותו של בּרימאַן הכעיסה את רולינג כּל-כּך, עד כּי אִיֵם עליו, שיכּה אותו בּלשון לפני מי שצריך, כי הוא משתּמש בּתּעודה מזויפת. מבלי שים לב לאיומיו ענהו בּרימאַן בּקרת-רוח, כּאם כּזאת יעשה, אז יפרסם תּיכּף בּעתּונים, כי לא רק שהוא בּור גמור בּידיעות התּאולוגיה הישראלית, כּי אם גם אינו יודע אף צורת אות עברית, וכי כל אשר כתב והדפּיס עד כֹה על היהודים והיהדות, גנב מספרי מחבּרים אחרים, דבר – שהוא יוכל להוכיחו בּעשרות ראיות.

כּך נעשו הרבּי והתּלמיד שונאים האחד את השני, וזה הביא לידי-כּך, כי סלק רולינג את עצמו מעמוד בּבית-דין, מה שגרם לו עלבּונות הרבּה, ובּרימאַן נעלם פּתאום מפּראָג, ולבּסוף היתה לשניהם אחרית מרה מאוד.

ה.

מפּראָג הלך בּרימאַן לאינסבּורק, ששם קוה לקבּל בּעזרת רעים וידידים משרת לֶקטור לכתבי-הקדש ולתּלמוד בּאוניברסיטה. שם הזמין אצלו מוכר-ספרים אנטישמי ידוע, שומאַכֶר, תּרגום מלא ומקיף של כל מסכתּות הש"ס בּשכר עשרים אלף זהובים. בּאותו מעמד נתן לו שלשת אלפים זהובים בּתור דמֵי-קדימה בּתּנאי, שיגמור את מלאכת התּרגום בּמשך שנת 1884. ההודעה הראשונה, שפּרסם מוכר-הספרים האינסבּרוקי בּעתּונים על-דבר תּרגום התּלמוד, הנעשה בּידי מלומד גדול כבּרימאַן, מחבּר “ראי-היהודים”, נפגשה בּחוגי-האמטישמיים, ובּיחוד בּאוסטריה, בּהתלהבות מרובּה. מכל עברים קבּל בּרימאַן בּרכות עם הבטחות, לתמכו תּמיכה חמרית, כדי שתּהא לו האפשרות לשבת בּנוחה ולעסוק בּעבודתו. הוא התאהב אז בּעלמה אחת מאינבּרוק, יתומה מאביה, אחד הכּהנים הגדולים, שעבדה בּבית-מסחר למודָה. על פּי החוזה, שנעשה בּיניהם צריך היה לבוא אתּה בּברית-הנשואין תּיכּף לאחר שיֵצא בּדפוס תּרגום-התּלמוד שלו והוא יקבּל מאת מוכר-הספרים את מותר הכּסף.

אבל בּרימאַן לא האריך שבתּו בּאינסבּורק. לאחר שהוציא בּמרמה מידי היתומה העניה את שארית כספּה, שקבצה על יד בּכל כּך הרבּה עמל ויגיעה, נכנס בּיום בֹּקר אחד אחד אל מוכר-הספרים ויודיע לו, כי פה בּאינסבּרוק אינו יכול להמשיך את עבודתו מחוסר החֹמר הנחוץ, הנמצא רק בּהבּיבּליאותּיקה הקיסרית אשר בּמטרפּולין ובכן עליו להעתּיק מושבו לווינה.

בּווינה השכּיל בּרימאַן לעניין בּתּרגום-התּלמוד שלו לא רק אנשים מקרב שונאי-ישראל, כי אם גם את אלה, שלא היה להם דבר מעולם עם האנטישמיות, אבל הם גם חפצו להכּיר לדעת את המקור הזה של המדע התּאולוגי הישראלי. על אלה האחרונים נמנה אחד מחשובי הפּרופיסורים בּווינה, והוא הטה לבּרימאַן רצון מיוחד ויאספוהו אליו אל בּיתו ויַרשה לו להשתּמש בּהבּיבּליאותּיקה שלו, שנמצאו בּה ספרים עתּיקים יקרי-המציאות. הפּרופיסור הזה גם השתּדל לטובתו לפני האגודה ההיסטורית-ארכיאולוגית הווינאית, אשר קצבה לו תּמיכת-כּסף בּסכום של אלפַּיִם זהובים, בּהשתּדלותם של פּרופיסורים אחרים קבּל בּרימַאן מממשלת אוסטריה חמש מאות זהובים בּכל רבע שנה

בּרימאַן, אשר הרגיש יפה, כּי תּרגום התּלמוד אינו לפי כּחותיו, ושהיה מלבד זה מטבעו גם רשלן גדול והסכּין לקבּל תּמיד שכר בּטלה ולחיות חיי-הוללות, שכר לו סטודנטים עניים תּלמידי האוניברסיטה, להעתּיק בּשבילו מספרים עתּיקים רשימות-דברים שונות, הנחוצות לו לעבודתו. את הכּתבים האלה, שתּורגמו כמעט כּלם מספר שחֻבּר מאת מלומד גמאַני בּמאה השבע-עשרה, היה בּרימאַן ממציא על הסדר למוכר-הספרים האינסבּרוקי בּתור פּרקים מתּרגום-התּלמוד ומקבּל ממנו בּכל פעם סכום-כּסף ידוע עד לחשבּון. בּאותה עת אֵרַש לו בּרימאן שתּי עלמות ווינאיות. לפני האחת התפאר, כּי הוא עשיר גדול מאד, ולשניה אמר, כּי אביו הוא אחד מגדולי בּעלי-ההון בּעולם ובּעיני שתּיהן נתן את עצמו לדוקטור ומלומד, ובּין כּך הוציא מידיהן בּערמומיות שונות כמה מאות זהובים. בּפזרו את כּספו לחיי-הוללות, נמצא בּרימאַן תּמיד בּמצב דחוק, אבל כּמעט בּכל פּעם ידע לחלץ את עצמו מן המֵצר בּהשתּמשו לכך בּכל מיני תּחבּולות-ערמה, שהצטיין בּהן. אבל לַכֹּל קץ…

בּמקרה נמצא מי שהעיר את מוכר-הספרים האינסבּרוקי, כּי הגליונות הכּתובים שהוא מקבּל מבּרימאַן, אינם מתּרגום-התּלמוד, כּי אם כּתבים אחרים, שאין להם שום שייכות אל התּרגום. מוכר-הספרים, שקבּל אז דמי-קדימה מכמה מאות חותמים על תּרגום-התּלמוד, הפסיק תּיכּף את כּל יחוסיו עם בּרימאַן. אבל הוא לא פּרסם עדיין את מעשה בּרימאַן בּרבּים, כדי שלא להעלות חרפּה על ידידו ומגיניו האנטישמיים. בּמצאו את עצמו בּמצב קשה מאד, מהר בּרימאַן וימכּור את מעט חפציו בּיחד עם הספרים שלוה מאת מכּיריו הפּרופיסורים ויברח מווינה בּלי לשלם להסטודנטים העניים את שכרם ומבּלי הפּרד מעל שתּי ארוסותיו…

ו.

למשך עת קצרה התישב בּרימאַן בּלבוב, שהיו לו שם בּין האנטישמיים המקומיים מכּירים משכּבר הימים, אשר קוה עתּה להִוָּשע על ידם. שם הציע לפני חבר הסיים הגאַליצאַי, מֶרוּנוביטש, שונא-ישראל מפורסם, לתרגם ללשון הגרמאַנית את “השלחן-ערוך”. מרונוביטש קבּל את הצעתו של בּרימאַן בּרצון מרובּה ובּאותו מעמד נתן לו דמי-קדימה, גם הבטיחהו להשיג בּשבילו תּמיכה בּסכום עשרת אלפים זהובים מאת האַקאַדֶמיה הגאַליצאית. בּרימאַן, שירא להִמָצא קרוב לווינה, הוליך את מרונוביטש שולל בּאמרו לו, כּי תּנאי עבודתו דורשים, שיעיין בּכתבי-יד אחדים הנמצאים בּהבּיבּליאותּיקה שבּהוואַתּיקאַן, ולפיכך עליו לנסוע לעת ידועה לרומי.

בּין-כּך התחילה הפּוליציה הווינאית לחפּש את בּרימאַן. גרמו לכך תּלונותיהן של שתּי ארוסותיו המרוּמות ושל שאר בּעלי-חובותיו. לא ארכו הימים ובּרימאַן נתפש ונאסר אך בּא לגראַץ, כּדי להתגנב משם לאיטליה. הוא הובא אסור בּאזיקים לווינה והושם בּבית-האסורים, מבּית-האסורים פּנה בּרימאַן בּבּקשות לאחדים מגדולי בּעלי המשרה שבּין האנטישמיים ידידיו מלפנים, כּי יעמדו לו בּשעת דחקו ויחלצוהו מצרתו. בּבקשה כזו פּנה בּרימאַן גם להפּרופיסור רולינג בּפּראָג. אבל רולינג לא ענהו דבר. זה הרגיז את בּרימאַן מאד, עד כּי החליט לקחת ממנו נקם. בּלי חשוב הרבּה פּרסם בּרימאַן מכתּב בּאחד העתּונאים הווינאים, שבּו הוא מגלה סוד בּרבּים, כּי הפּרופיסור רולינג הוא הדיוט גמור בּלמודי-היהודים וכי כל מה שכּתב עד כֹה על היהודים והיהדות, נכתּב בּידי אחרים, והוא לקח מהם ושם בּכליו. בּאותו מכתּב ספּר בּרימאַן, כּי היה מורו של רולינג בּשכר, אבל התּלמיד לא הראה סימן בּרכה בּלמודו ונשאר אותו בּור שהיה. בּמכתּבו זה של בּרימאַן אודות רולינג, שעשו על הקוראים רֹשם נמרץ מאד, השתּמש תּיכּף ד"ר בּלאָך, אשר תּבע את הפּרופיסור הפּראגי לבית-דין על עון שבועת-שוא. רולינג לא בּא לבית-דין, וזה גרם לחִלול כּבוד שמו, מה שהכריח אותו להסתּלק מן הקתּדרה שלו בּאוניברסיטה ולעזוב לבּסוף את פּראָג עולמית. להאנטישמיים האוסטריים היה זה מהלומת-מות ממש.

בּרימאַן נמסר לדין בּעון מעשי-רמאות שונים. בּתור תּובעים בּאו אל המשפט: ארבּע העלמות ארוסותיו, אשר סובב און בּכחש וינצל את כּספּן, עם סטודנטים עניים אחדים, שלקח מהם דמי-קדימה לערבון, כּי ישמרו לבוא אליו בּמועדם להעתּיק אל הנקי את כּתבי-היד הנחוצים לו לעבודתו. תּביעות-ממון הגישו אל בּרימאַן גם מוכר-הספרים האינסבּרוקי, האגודה ההיסטורית-ארכיאולוגית הווינאית והאַקאַדמיה הגאַליצאית. מלבד זה נאשם גם בּהשתּמשות בּתּעודת-בּגרות מזויפת, כדי שתּהא לו זכות הכּניסה אל בּית-ספר עליון.

בּשעת בּירור המשפּט נתגלו עובדות ומעשים מעניינים מעבָרו של בּרימאַן. בּין שאר דברים נודעה העובדה האופינית הזאת: בּשנת 1880, קודם שנשתּמד, הדפיס בּאמשטרדם קונטרס קטן בּשם “קונטרס מערכת השלחן”, שבּו הבליט בּאמת בּקיאות גדולה מאד בּספרות התּלמודית. בּפנים הספר נמצאו הסכּמות שני רבּנים מפורסמים, אשר פּזרו להמחבּר תּהלות מרובּות וענדו לו עטרת “גאון”. המחבּר עצמו, אהרן ישראל בּרימאַן, חתם אף הוא על השער “רב בּהאג”. אבל נתבּרר, כּי הספר כֻּלו גנוב הוא אתּו אות בּאות “מקונטרס מחזה אברהם”, הצרוף אל הספר “שערי-ציון”, בּסופו, שיצא בּווילנה בּשנת 1877 בּדפוסו של קאַצנלנבּויגן.

כּן נתגלה, כּי בּרימאַן הביא להכּהן, שהכניס אותו בּברית הדת הנוצרית, מכתּבים מזֻיפים מרבּני האַג ובּרלין, המרימים אותו עד לשמים ורואים בּו צפירת תּפארה להיהדות. נסמך על המכתּבים האלה הודיע הכּהן לראשי הקונסיסטוריה, כי עלתה בּידו “לצוד לויתן”, שהוא ראוי בּגללו לתּודה מרובּה….

בּיום השני לברור המשפּט העמיד אב בּית-דין את בּרימאַן עין בּעין עם אמו הזקנה, שבּא להתראות עם “בּן זקונים” שלה לפני מותה… הקהל הגדול שנמצא בּאותו מעמד, נרעש מאד למראה החזיון הזה. אבל בּרימאַן לא חת ולא זע, צבע פּניו לא נשתּנה, כאלו אין הדבר נוגע אליו כלל…

בּשעת החקירה והדרישה פּנה היושב-ראש לבּרימאַן בּשאלה:

– היש לך איזה רכוש?

– לא; אבל מקוה אני לקבּל ירושה מאבותי.

– ואִמך הלא אומרת, כּי עניה היא ואין לה כל.

– בני משפּחתּי רגילים מטבעם להעמיד פּנים בּעיני אחרים כעניים.

– כּמה שנים ראית חיים עם אשתּך?

– לא יותר מחצי שנה.

– כּמה ילדים יש לך?

– שנים.

– אם ילדה לך אשתּך שני ילדים, איך, אפוא יצויר הדבר, כּי ראית אתּה חיים לא יותר מחצי שנה? מדוע עזבת אותה?

– יען כּי שנאתיה. הביאוני בּברית-הנישואין על כּרחי.

– כּיצד אמרתּ לשאת לך אשר אחרת, בּשעה שעזבתּ בּארץ-מולדתּך אשר עם שני ילדים?

– לאחר שפּרקתּי מעלי את עֹל אמונתי הראשונה, כבר נשתּחררתּי ממילא גם מאשתּי הראשונה.

– מדוע החלפתּ תּמיד את מקומות מושבותיך?

– יען כּי בּכל מקום חפצו היהודים להמיתני על אשר התנצרתּי.

– בּמה תוכל להוכיח, כי למדתּ את הלשונות העתּיקות?

– ידעתּי על פּה רֹב שירי ווירגיל וששה כּרכים משירי הומֶר.

– זה לא יצויר בּשום אופן. אפשר שחפצתּ לאמר ששה שירים, אבל לא כּרכים.

– מתּוך “השלחן ערוך” אני יודע בּאמת על פה ששה כּרכים.

מפּני שהודה בּרימאַן בּבית-דין על כּל עונותיו, נחרץ משפּטוֹ לישיבת-מאסר בּמשך שני ירחים מבּלי לנכּות מזה את העת שבּלה בּכלא עד כּה, ולהגלותו מעבר לגבולות אוסטריה.

                                         ***

כעבור עשרים שנה מאז עברו על יהודי רוסיה ופּולין ימי חרדה גדולה בּעטיו של אותו בּרימאַן. זה היה בּשנת 1903. בּעת ההיא תּרגם הפּרקליט האנטישמיי הרוסי שמאַקוב, שמלא בּאוחר תּפקיד כּל-כּך מעציב בּשעת בּירור משפּטו של בּייליס, את ספרו של בּרימאַן “ראי-היהודים” ללשון רוסיה, והעתּון הצורר לישראל “נובויה וורמיה” עשה לו פּרסום גדול בּין המוני קוראיו בּשורה שלֵמה של מאמרים ארסיים. כעבור עת קצרה, כשנתבּרר בּבית-דין המשפּט בּדבר הפּוגרום הקישינובי, הרבּו הפּרקליטים העומדים מצד הסניגוריה להשתּמש בּנמוקיו של מחבּר “ראי-היהודים” על פּי תּרגומו של שמאַקוב.

ובּמאוחר, בּשעה שיָרָה הסטודנט הציוני פּינחס דאַשֶעווסקי בּגבּור הראשי של הפּוגרום הקישינובי, פּאַבולאַקי קרושבאַן, והוא נמסר לדין, נמסך אותו שמאקוב בּנאומי-הקטיגוריה שלו כּתּולה בּאילן גדול רק על “ראי-היהודים” של בּרימאַן, והתאמץ לתת למשפּט אופי של עלילת-דם…

אַנאַטוֹלי גריגורוביטש גאַסאַמן / שמואל ליב ציטרון

(מי שהיה סנאָטור ואחרי-כן סגן מיניסטר-המשפּטים בּרוסיה)

א.

הוא נולד בּוילנה בּסוף שנות הארבעים של המאה שעברה לאבות עניים, אבל ישרים מאד. אביו היה בּעל-מלאכה, שנהנה כל ימיו מיגיע-כּפּו, ובּדרך זו אמר לחנך גם את בּנו. הוא חשב להחזיקו עד שנתו השתּים-עשרה בּחדר וללמדו אחרי-כן איזו אומנות המחַיָּה את בּעליה. אבל המלמד, שלמד הנער אצלו גמרא, התנגד לכך בּאמרו, כי אם יוציאו אותו מן החדר בּאמצע, יהיה זה עון גדול מאד, אחרי שיש לו כּשרונות של “עלוי” והוא עתיד להיות לרב גדול בּישראל. כשמוע האב את הדברים האלה הוליך את בּנו בּאחד מימי-השבּתות אחרי הצהרים אל המגיד דמתא, אשר ישב בּשכנותו, ויבקש ממנו לנסות את כּחו בּלימודים ולהשמיעהו איזו תּכלית יָבור לו בּחיים. המגיד התפּעל כּל-כּך מכּשרונות הנער, עד כי כמעט שגזר על אביו כי לא יבטל אותו מתּורתו ולא ישחית, חלילה, בּידיו “כלי נפלא” כזה.

אז הכניס האב את הנער אל בּית-הישיבה של ר' מיילא, וגם שם הצטין תּיכּף ויצא לו שם “כלמדן מופלג”. הוא נעשה יוצא ונכנס בּביתו של זקן מורי-ההוראה הוילנאיים, ר' בּצלאל, שהיה מתפּלפּל אתו בּתּורה ועוזר על ידו לסדר את השאלות ותּשובות שלו. בּמלאת לנער שש עזרה שנה כבּר היה בּקי בּשלשה סדרי הגמרא והכל הבּיטו עליו כעל מי שעתיד להיות לגאון עולם, שישמש צפירת-תפארה לעמו.

אבל כנראה לא כן חפץ הגורל. בּישיבה של ר' מיילא למד גאַסמאַן בּגמרא אחת עם עֶלם סלונימאי כגילו, שהיה אף הוא מצוין בּתּורה כמותו. העלם הזה אכל בּימי-השבּתות על שֻלחן אחד מבּעלי-הבּתּים העשירים הוילנאים, סוחר צמר ומפורסם לבּר-אורין. והזדמנות היתה בּדבר, כי בּנו היחיד של הסוחר העשיר הזה התעקש בּחפצו להכּנס אל בּית מדרש-הרבּנים, ואף כי לא חפץ אביו להסכּים אל הדבר בּתּחלה, נעתּר לו בּאחרונה אבל רק בּתּנאי, כּי ילמוד שתּי שעות בּיום גמרא אצל הבּחור הסלונימאי. אבל לא ארכו הימים ושני הצעירים התחלפו בּתּפקידיהם: למלמד נהיה לא העלם הסלונימאי, כי אם תּלמיד בּית מדרש-הרבּנים, אשר השפּיע עליו כי יסלק את עצמו מן הקאַריירה הרבּנית וישים פּניו להשכּלה חילונית. בּשבתּו על יד הגמרא גֲלה הסלונימאי את סודו לגאַסמאַן. הדברים נכנסו ללב גאַסמאַן ויעשו עליו רושם חזק, ואחרי התיעצות קצרה עם נפשו החליט לעשות כּמעשה חברו. כּעבור עת קצרה התחילו שניהם שומעים בּחשאי מפּי תּלמיד בּית מדרש הרבּנים לקח בּלשון הרוסית וביתר הידיעות הכלליות האלמנטאַריות. בּהשארם לומדים לפי שעה בּישיבת ר' מיילא הכינו את עצמם להִכָּנס אל בּית מדרש-הרבּנים.

ב.

כעבור חצי שנה נכנס גאַסמאַן אל בּית מדרש-הרבּנים. הדבר לא היה, אמנם, לרצון לאביו, אבל הוא לא הקשה אל בּנו על המעשה אשר עשה. מאידך גיסא. עוד מצא לו קורת-רוח קצת בזה, שנתמעט אחד מאוכלי שלחנו המרובּים, אחרי כי נתקבּל בּנו תּיכּף אל הפּנִימִיָה של בּית מדרש-הרבּנים, שבּה היו התּלמידים מתפּרנסים ונזונים על חשבּון הממשלה. גם בּבית מדרש-הרבּנים משך עליו גאַסמאַן בּכשרונותיו המצוינים את תּשומת-לב המורים המורים וחבריו התּלמידיים. בּיחוד הצטיין בּידיעותיו המרובּות בּלשון הרוסית ובּספרותה, שהיה בּקי בּה. עם זה היה מבטאו מבטא רוסי טהור, וזה אָצל על דבּורו חֵן מיוחד.

הנובליסט הרוסיּ-העברי המפורסם ל. לוואַנדה, שהיה חברו של גאַסמאַן בּבית מדרש-הרבּנים, מסר לי פּעם אחת בּשיחה על אודותיו את הפּרטים האלה:

בּכל בּית מדרש-הרבּנים נמצאו רק שלשה תּלמידים, שהתגאו בּהם המורים הרוסים והציגו אותם מופת ודוגמה לאחרים, והם: מינור, ששמש בּהמשך הזמן בּכהונת רב-העדה בּתּחלה בּמינסק ואחרי-כן בּמוסקבה, ליבּרמאַן, מי שנתפּרסם בּמאוחר בּתור האגיטאַטור והעסקן הסוציאַליסטי היהודי הראשון, וגאַסמאַן, אשר עלה על שניהם, ובּיחוד בּסגנונו הרוסי. בּשעת הבּחינות היה גאַסמאַן כּותב בּגנבה את התּימות כמעט בּעד המחצית מתּלמידי הלשכּה. הוא נראה גם כדראַמאַטורגן בּעל-כּשרון, וחזיונותיו הקטנים היו מוצגים לעתּים קרובות על-ידי תּלמידי בּית מדרש הרבּנים למטרות שונות של צדקה. פּעם אחת, כאשר עבר הקיסר אלכּסנדר השני דרך וילנה ויבקר את בּית מדרש-הרבּנים, נשא אז גאַסמאַן לפניו את נאום-התּודה בּשם חבריו. אז דפק לו הקיסר בּחבּה על שכמו וישאלהו, מי למד אותו לדבּר רוסית כּל-כּך יפה? מלבד זאת ידע גאַסמאַן יפה גם את הלשון העברית ויהי מחובביה הנלהבים, ובּשביל כּך עמד בּיחוסים קרובים אל גדולי הסופרים העברים הוילנאים של אותו זמן, כהמשורר אד“ם הכּהן, קלמן שולמאַן, שמואל יוסף פין ואחרים. לעתּים קרובות היה עורך מכתּבים מוילנה אל העתּונים העברים, ובּיחוד אל ה”מליץ". על פּי האיניציאַטיבה שלו נדב מאַפּוּ את הכנסת החלק השני מספרו “עיט צבוע” לטובת עניי תּלמידי בּית מדרש הרבּנים.

גאַסמאַן היה אחד מן התּלמידים המעטים של בּית מדרש הרבּנים, אשר השתּדל תּמיד לבלתּי היות פּורץ גדר בּחֻקי היהדות, ומעולם לא נועז לעשות דבר בּפרהסיא נגד דת ישראל. הוא לא חפץ לגרום צער לאבותיו החרדים, אשר היה כרוך אחריהם בּאהבה בּכל ימי השבּתות והחגים היה מסב יחד עם אבותיו אל שלחנם ועוזר לאביו לשורר את ה“זמירות”. יחוסי גאַסמאן לאביו נשאו עליהם חותם של “כּבּוד-אב” אמתי ואידיאַלי. מספּרי, כּי בּהמצאו כבר בּמחלקה האחרונה של בּית-מדרש-הרבּנים לא היה מתבּייש לשאת אחרי אביו או אחרי אמו חבילה מן השוק, והאבות והאמות הוילנאים התבּרכו בּו.

ג.

זמן רב שמש חמר לשיחת הבּריות בּוילנה מאורע זה שאירע לגאַסמאַן בּהיותו תּלמיד בּית-מדרש-הרבּנים:

בּבית-מדרש-הרבּנים היתה נוהגת משעה ראשונה ואילך משמעת חמורה מאד, שחלה בּיחוד על התּלמידים, שנתכלכּלו על חשבּון הממשלה. התּלמידים האלה היו צריכים להמצא תּמיד בּין כּתלי בּית-מדרש-הרבּנים. לצאת העירה היו רשאים רק בּיום השבּת אחר הצהרים לשעות אחדות, ודוקא בּרשיון הדירקטור הנוצרי. אם התאחר האחד בּעיר יותר מן העת הקצובה, נענש בּגלל זה עונש, שהיה לפּעמים קשה מאד. כמה פּעמים אירע, שבּעד חטאים כּאלה היו נותנים את ה“חוטאים” אל הצינוק לימים אחדים ומאכילים אותם לחם צר ומים לחץ.

והנה קרה המקרה, כי בּיום שבּת אחד יצא גאַסמאַן בּרשיון השלטון אל העיר, ולא שב משם לא רק אל בּקורת-הלילה, כי אם לאחר שני ימים רצופים. הוא בּא רק בּיום השלישי בּבּקר. כל העת שנפקד מקומו לא ידעו בּבית-מדרש-הרבּנים מה לחשוב עליו. שלחו לבקשו בּבתּי הוריו ומיודעיו, ולא נמצא בּשום מקום; חקרו ודרשו אחריו וכּלום לא נודע, וסבורים היו הכל שקרהו אסון. סברה זו היתה יכולה להתקבּל על הדעת, כי היו הימים ימי מבוכּה ושעת-חירום. בּכל המקומות אשר בּסביבות וילנה הסתּער מרד הפּולנים, וגם מעמד-הרוחות בּעיר היה רבולוציוני. מוראַביוב עם כּנופית התּלינים שלו גזרו על ימין ועל שמאל, בּכל יום הוציאו להורג עשרות מורדים והפּילו אימה חשכה על כּל התּושבים.

כששב גאַסמאַן בּיום השלישי בּבּוקר ושלטון בּית-מדרש-הרבּנים התחיל חוקר ודורש אותו לדעת מה הי הלו, נתבּררו הפּרטים האלה:

גאַסמאַן כּבר נמצא אז בּמחלקה האחרונה של בּית-מדרש-הרבּנים. מבּלי היות לו חשק מיוחד לרבּנות מטעם, הכין את עצמו להכּנס אל האוניברסיטה. בּהרגישו בּו נטיה חזקה אל תּורת-המשפטים, התחיל בּעוד מועד הוגה בּהתמדה מרובּה בּספרים מפורסמים המטפּלים בּמדע זה. בּשקידה מיוחדת התמכּר אל למוד המשפּט הרומאי, וכך נעשה בּקי בּקודִקסים שונים של חוקים, חדשים גם ישנים. אבל בּזה בּלבד לא הסתּפּק עדיין ונתעוררה אצלו תּשוקה נמרצה לכבּוש לו מושג מן הפּסיכולוגיה של הנענשים על דיני-נפשות. בּתור יוריסטן לעתיד מצא לו לנחוץ להכּיר לדעת את נשמת הפּושע. בּתוך שאר דברים התעניין גם בּחיי הנדונים למות. הוא הבין, כי מתוך ספרים גרידא אין למצוא פּתרון לפרובלמות מסובּכות כאלה, ותמיד בּקש לו הזדמניות ללמוד אותן מתוך המציאות ומעשי יום-יום. חבריו שידעו את כל זאת, היו אומרים עליו, כי אך למותר לו לבקר את האוניברסיטה, יען כי כּבר רכש לו ידיעות יותר מכפי השעור הראוי ליוריסטן מלומד שבּמלומדים.

בּאותה השבּת, שהלך גאַסמאַן אל העיר, נודע לו שם, כי בּיום השני בּבּוקר יתלו בּשניפּישוק (שֵם אחד מפּרבּרי וילנה) מאחורי בּית-העלמין העברי העתּיק חמשה מגדולי המורדים הפּולנים. כרגע נצנצה בּו מחשבה להשתּמש בּהזדמנות זו שבּאה לידו להאקספּרימנטים היורידיים שלו ולראות בּעיניו איך מוציאים לפעלו משפּט-מות. טוב היה בּעיניו לשאת בּבית-מדרש-הרבּנים את העונש היותר חמור ובלבד שיבצע את מחשבתּו. את יום הראשון בּלה בּבית אחד מקרובי משפּחתו בעיר וביום השני לפנות בּוקר הלך לשניפּישוק. בּדעתּו כי אל מקום התּליה לא יתּנו לאיש זר לגשת, בּא אל בּית-העלמין העברי העתּיק, ושם טפס ויעל על ראש עץ גבוה ועבותּ, אשר מעליו היתה לו היכולת להתבּונן יפה לכל הנעשה. מראה עיניו עשה עליו רושם מדוכּא מאד, וכשובו אחרי-כן העירה התהלך נפעם ונדהם. בּערב סר אל בּיתּ הוריו ושם נסגר בּחדר מיוחד וירק על הגליון את כל הרגשות המעיקות ואת כל המרֵרות אשר נצבּרו בּלבּו תחת רושם קיום פּסק-המות הנורא. כאשר כלה לכתּוב, כבר חדרו קוי-השמש הראשונים אל חלון חדרו. אז התעורר ויקם וישב אל בּית מדרש-הרבּנים.

בּרגע הראשון בּערה בּו חמת הדירקטור כּל-כּך, עד כי מבּלי תּת לו להתנצל, כבר חפץ לגרש אותו מבּית מדרש-הרבּנים ולאסור עליו מעתּה את הכּניסה לכל בּית-ספר ממלכתּי בּכלל. אבל בּאחרונה הרשה לו להצטדק. ליותר מזה לא הצטָרך גאַסמאַן. בּנאום שנמשך שתּי שעות ושהקסים, ממש, את השומעים, הוכיח כי המעשה אשר עשה מלבד שאינו חטאת נגד המשמעת החנוכית, עלול הוא בּהמשך הזמן להביא תּועלת להמדע המשפּטי הרוסי אשר כבר התמכּר אליו ושנכון הוא לעבוד לטובתו בּעתיד בּלב ונפש. עם זה בּקש, כי אם יחליט השלטון למסרהו על “חטאתו” לדין דיסציפּלינאַרי, יצרפו אל המשפּט את המונוגראַפיה היורידית, שכּתב בּליל שעבר. זה היה מאמר בּקרת-אַנאַליטי על-דבר מהות עונש-המות, שחתך עליו גאַסמאַן משפּט קשה מאד.

סוף דבר היה, כי התיחס השלטון אל גאַסמאַן יחס לא-כּל כּך קשה. הוא רק אסר עליו לבקר את העיר בּמשך שני חדשים. אבל כנראה נבהל הדירקטור קצת מפּני התּוכן החריף, לפי דעתּו יותר מדי של המונוגראַפיה וישלהנה אל מיניסטר-ההשכּלה פטרבורג. זמן רב נשאר הדבר בּלי שום תּוצאות. רק כּעבור ירחים אחדים קבּל הדירקטור פּקודה מפּטרבּורג להציג את גאַסמאַן ליתר תּלמידי בּית מדרש-הרבּנים למופת לא רק בּתור בּעל סגנון מצוין, כי אם גם בּתור פאַטריוט רוסי נלהב. נתבּרר, כי בּהמונוגראַפיה הנזכּרת שלו עשה תּעמולה גדולה ונמרצה להתרססותו של החבל הצפוני-המערבי.

ד.

זכות זו עמדה לו לגאַסמאַן כעבור שנה, לאחר שגמר חוק למודו בּבית מדרש-הרבּנים ובא לפּטרבּורג, להכּנס אל האוניברסיטה. אמנם לא היה קשה אז עדיין בּרוסיה ליהודי שיש לו בכיסו תּעודת-בּגרות מבּית-ספר בּינוני, להתקבּל אל האוניברסיטה, אבל יותר נקל היה לצעירים היהודים להכּנס אל כל המחלקות מאשר אל המחלקה היורידית, שהרבּו להקפּיד בּה על חתּוך-הדבּור הרוסי של הסטודנט ועל ידיעותיו הרוסיות בּכלל. מטעם זה בּחרו להם הסטודנטים היהודים בּמחלקה לתּורת-הרפואה, שבּה אין הלשון תּופשת מקום בּראש. אבל, כמו שכבר ספּרתּי למעלה, גדל חשקו של גאַסמאַן בּיחוד אל חכמת-המשפּטים, והוא לא יכל כלל לצייר בּנפשו, כּי בּהגישו את תּעודותיו, תמהר המחלקה היורידית לקבּלו “כאבן טובה”, כי שמו כבר היה ידוע שם על-ידי המונוגראַפיה שלו, שנמסרה מאת מיניסטר-ההשכּלה לפרסום בשבועון היורידי הממלכתּי.

גאַסמאן היה היהודי היחידי בּמחלקה שלו, אשר השתּדלה האוניברסיטה להשיג עבורו פּרס חדשי מאת הממשלה. בּשתּי השנים האחרונות שלחה אותו הממשלה בּירחי-החופש בּהוצאותיה לחוץ לארץ לשמוע שם את שעורי היוריסטים אנשי-השם. הרצאותיו התּכופות בּאגודה היורידית הפּטרבּורגית עשו לו שֵם של מלומד גדול בּמקצוע זה, ועוד קודם שכּלה חוק למודו בּאוניברסיטה כּבר נראה, היה כי הוא עתיד להיות עטרת תּפארת להמדע המשפּטי הרוסי.

את בּית מדרש-הרבּנים הוילנאי עזב גאַסמאַן כחובב נלהב של הלשון העברית וספרותה ועם נטיה חזקה מאד אל העסקנות הצבּורית הישראֵלית. בּפּטרבּורג התודע תּיכּף אל גדולי העסקנים הצבּוריים, והוא נעשה יוצא ונכנס בּביתם.

זה היה בּשנים הראשונות לאחרי הוָסד בּפּטרבּורג חברת “מרבּי-השכּלה”, שמסביב לה התרכּזו עסקני-הכּלל היותר חשובים. גאַסמאַן נעשה משעה ראשונה ואילך חבר רב-פּעלים להחברה, ועבד לטובתה בּמרץ מרובּה ושקידה עצומה.

על-ידי כּך התקרב אל הבּאַרון הוראַץ גינצבּורג ואל הפרופסור חוואָלסון, אשר עמדו אז בּראש חברה זו. חוואָלסון, אשר היה, אם לא בּגלוי, רוח החיה באופני החברה, היה נמלך בּכל דבר עם גאַסמאַן, שנעשה בּהמשך הזמן ליועצו ולאיש-סודו. בּאותה עת פּרסם גאַסמאַן בּ“המליץ” מאמרים אחדים גדולים וקטנים, אשר בּקש בּהם לעשות פּרסום לחברה “מרבּי-השכּלה” בּין העם. מעט, מעט נעשה גאַסמאַן, אם לא בּאופן לֶגאַלי, מזכּיר החברה, וכל פּעולתה התרכּזה בידיו. כשנסה פּעם הפרוקורטור העליון של הסינוד הקדוש, שונא ישראל המפורסם פּובּיֶדונוסצוב, להתאנות להחברה ולהעליל עליה עלילות שונות, כדי לחתור תחת קיומה, יצא אז גאַסמאַן נגדו בּעילום שמו בּעתּונות הרוסית בּשורה של מאמרים חריפים מאד, אשר עשו בּזמנם רושם כבּיר. אחד המאמרים האלה, שבּו לא נזהר מפגוע פּגיעה עולבת בּאישיותו של פּובּידינוסצוב, הטיל בּפּטרבּורג סער גדול. הדברים הגיעו לידי-כּך, שדרש השלטון מאת מערכת העתּון ההוא, כי תּגלה לו את שם הסופר המסתּתּר בּעל המאמר. אבל הדבר נגמר בּלא-כלום. בּפּטרבּורג ספּרו אז, כי פּובּידינוסצוב עצמו השתּדל לשים לאַל את הדבר בּיראו מאד את עטו השנון של גאַסמאַן.

ה.

בּאופן מזהיר גמר גאַסמאַן את חוק למודיו בּאוניברסיטה. אחרי-כן נשלח על חשבּון הממלכה לחוץ לארץ, ושם בּלה שתּי שנים בּבתּי-ספר גבוהים שונים למדעי-המשפּט. בּאותה עת הספּיק לחבּר מונוגרפיות אחדות על-דבר התפּתּחות החוקים הרוסים, אשר הפליאו מאד את המומחים לדבר. ידיעותיו היורידיות המופלגות של גאַסמאַן עמדו לו להרימו אל גרם המעלות בּחוגי-הממשלה, והכּל ידעו מראש, כי תִנָּתן לו בּהמשך הזמן אחת המשרות הכבודות והאחראיות במקצוע עניני דת ודין.

בּאותה עת – בּתּחלת שנות השבעים – זכו רק יהודים בּודדים בּרוסיה לקבּל משרות בּממשלה, ובּיחוד בּשלטון-המשפּטי. בּרוסיה היו אז רק שלשה, ארבּעה יהודים עורכי-דין, בּיניהם העסקן הצבּורי המפורסם של היום, טייטֶל, ושני קטיגורים. לא ארכו הימים והגיעה השעה גם לגאַסמאַן, והוא נתמנה לחבר בּית-דין הגליל בּאחת הערים אשר בּפנים רוסיה. אמרו אז, כי את משרתו זו קבּל על-פּי המלצת מי שהיה חברו בּאוניברסיטה, שנתמנה בּהמשך הזמן למיניסטר-המשפּטים, מוראַוויוב, ששִמש אז בּכהונת נשיא בּית-דין הגליל המוסקבאי. בּמשרתו זו הצטיין גאַסמאַן בּתור שופט חרוץ, אשר ידע לתּפוס תּפיסה מהירה ומקפת את המשפטים היותר מסובּכים ולעמוד בּנקל עמידה נכונה על כל ענין מעורפּל. זה עשה לו שם גדול בּהחוגים היורידיים.

בּשבתּו בּעיר מועטת בּאוכלוסין של יהודים ובהיותו בּכלל רחוק ממרכּז-היהודים, התחיל גאַסמאַן להקרע מעט, מעט מאינטרסי היהודי ומעניניהם. על-ידי משרתו הגבוהה מצא לו מהלכים בּספירות נוצריות טהורות, היה יוצא ובא בּבתּי גדולי האצילים הנוצרים, התודע יום יום אל נוצרים חדשים ונעשה חבר לחברות נוצריות של צדקה וחנוך, וכך היה לו שיג ושיח שאינו פּוסק רק עם התּושבים המקומיים מבּני עם הארץ, וכמעט שלא ראה יהודי בּעיניו.

עת ידועה נעשה כל זה מאליו, כמו בּמקרה ובּלי כּוונה מיוחדת מצד גאַסמאַן להתרחק מעל היהודים. אבל כּכל אשר התקרב אל החברה הנוצרית, כּך התנכּר יותר ויותר אל היהודים, עד אשר בּא היום, שבּו כבר הפסיק מתּוך הכּרה את יחוסיו אל היהודים. זה היה בּשעה שעבר לגור בּקאַזאַן, בּמקום שקבּל משרת קטיגור של בּית-דין.

בּקאַזאַן המיר גאַסמאַן את דתו. על-דבר התנצרותו התפּשטו מאז שמועות שונות. יש אומרים, שנתּנה לו מלכתּחלה משרת קטיגור רק בּתּנאי קודם למעשה, כי יבא בּבּרית הדת הפּראַבו-סלאַבית; אחרים מחליטים, כי המיר את דתו מאהבת-אשה, כי התאהב בּבתּו של נסיך אחד, והלה דרש ממנו דרישה נמרצה שיתנצר, והוא לא סרב לדבר. אבל איך שהיה הדבר בּאמת, עובדה היא, כי גאַסמאַן, שהיה מוסמך להוראה, החובב הנלבב של הלשון העברית, העסקן רב-הפּעלים בּחברת “מפיצי-השכּלה” והמגין הנמרץ על היהודים מפני התנפליותיה של העתּונות האנטישמיית, נמלך וקפּד בּיום בּוקר אחד בּלי שום מלחמה פּנימית שבּלב את החוט האחרון, המקשר אותו אל העם העברי!

בּחוגי היהודים האינטליגנטים בּפּטרבּורג עוררה התנצרותו של גאַסמאַן תּמהון מרובּה ורגש מכאיב מאד. הכל התמרמרו על הדבר הזה אשר עשה, ויש אשר מצאו לעצמם נחומים בּתקוה, כי יהיה גאַסמאַן כמין חוואָלסון שני, ואף הוא ישתּמש בּמשרתו הגבוהה לטובת העם העברי. כמו שיראה הקרוא להלן לא היו אלה אלא תּנחומים של הבל. גאַסמאַן נתעלה יותר ויותר בּמעלת משרתו, עד שהגיע למדרגה רמה מאד, שיכל מעליה בּאמת לעשות עם היהודים טובות גדולות, אבל הוא דחף תּמיד את יד ישראל המושטה אליו לעזרה, דחיפת רוגז ושנאה של מומר ובוגד מן המין היותר שפל וגרוע. בּפרט זה הצטיין לרעה מכל יתר המומרים בּעלי המשרות הגבוהות ולא היה בּיניהם דוגמתו.

ו.

אבל לא כּל כּך מהר הפסיק גאַסמאַן את יחוסיו אל אבותיו. התקשרותו אל בּני-משפּחתו ארכה אצלו זמן רב גם לאחר שהמיר את דתו. מעת לעת היה תומך עוד את הוריו בּסכומי-כסף קטנים. פּעם אחת בּנסעו לרגל משרתו לפּטרבּורג סר לוילנה להתראות עם אבותיו ועם קרוביו.

ניסון זה ספּר לי איש מהימן בּוילנה בּשם המנוח ד“ר י”ל קאַנטור, שהיה חבר לגאַסמאַן, את האפּיזודה המעניינת הזאת:

גאַסמאַן, שכבר היה אז מומר והוריו לא ידעו עדיין את הדבר, עבר דרך וילנה ימים אחדים לפני חג הסוכּות, והוריו עכבוהו בּביתם לימי החג. גאַסמאַן ישב עם אביו בּסוכּה ויקדש על היין בּקול רם וישורר את ה“זמירות” ויברך בּ“מזומן” הפליא את השומעים, והשכנים תושבי החצרות הסמוכות נאספו בּהמון לראות את הפּלא הגדול איך “שררה” יהודי גדול חרֵד על דת…

אבל כבר היה זה העונג האחרון, אשר הסב גאַסמאַן להוריו. מאותו חג-הסוכּות נעשה להם לבן אובד. כּכל שנתעלה בּמעלות כהונתו, כן התקרר יותר בּיחוסו אל משפחתּו, עד אשר התיצב בּאחרונה בּינו ובינה כקיר בּרזל. את הוריו המרוששים לא תּמך אפילו בּפּרוטה, ובמאוחר כאשר התישב בּפּטרבּורג ונעשה סנטור ואחדים מקרוביו בּאו אליו לבקש ממנו עזרה, לא הניח להם כן מספּרים, גם לדרוך על מפתן בּיתו. בּאותו זמן כבר התבּייש בּיהדותו והשתּמש בּכל האמצעים למחות כל זכר למוצאו העברי.

בּשמשו בּכהונת סנאַטור לא המליץ גאַסמאַן מימיו על היהודים אפילו בּמלה אחת, והיו מקרים, שאפשר היה ללמוד מתּוכם, כי הוא גם משתּדל להרע להם. מקרה כּזה היה, בּשעה שנתבּררה ההצעה בּדבר שנוי כפרים ידועים לעיירות, כּדי שתּהיה בּהן זכות-הישיבה ליהודים, וגאַסמאַן חוה את דעתּו נגד ההצעה. מקרה שני נגע בּאינטריסיו האישיים של הבּאַרון גינצבּורג, אותו בּאַרון, שהרבּה לתּמוך בגאַסמאַן בּשנות למדו באוניברסיטה. זה היה בּשעה שהסתבּך הבּאַרון בּעסקים רעים, שהביאוהו לידי שמיטת-כספים, והממשלה העמידה את רכושו “לקונקורס”. והנה נתעוררה שאלה על-דבר חלקו של הבּאַרון במכרות-הזהב אשר בסיבּיריה, שאמרו לקחתם ממנו, מה שהיה עלול לדלדל אותו דלדול גמור. בּפּטרבּורג ידעו אז הכּל, כי תּלוי הדבר הרבּה בּגאַסמאַן, ובחוגי גדולי היהודים שם אחזו בכל התּחבּולות להשפּיע על גאַסמאַן, שלא יתּן להשיא חרפּה על בּית גינצבּורג, כי תהיה זו חרפּת יהודי-רוסיה כולם. אבל גאַסמאַן לא נתן להמשתּדלים לבוא לפניו. ספּרו אז, כי כאשר מסר הבּאַרון עצמו על-ידי שומר-הסף את כּרטיסו לגאַסמאַן בּבקשה, שיקבּל אותו לראיון, צוה לענותו, כי כשיהיה לו צורך בּו, אז ישלח לקרוא אותו.

בּשייכות עם אותו המאורע המעציב נמסרה אז מפּה לפה בּחוגי-היהודים בּפּטרבּורג הבּדיחה הזאת:

בּעת ההיא נמצא מי שהיה מזכּיר חברת “מרבּי-השכּלה” בּפּטרבּורג, המשורר העברי המפורסם יהודה ליבּ גורדון, מוטל חולה על מטתו. בּיום אחד כשבּאו אליו שנים מנכבּדי היהודים בּפּטרבּורג, חברי חברת “מרבּי-השכּלה”, לבקרו וסּפרו לו, אגב, על דבר יחוסיו המחפּירים של גאַסמאַן אל הבּאַרון גינצבּורג, אמר אז המשורר החולה:

על עָוֶל כּזה אין לסלוח לגאַסמאַן; צריך להנקם בּו, ודוקא על-ידי מנוי “קונקורס” לרכושו…

השומעים נעצו בּו את עיניהם מתּוך תּמהון מרובּה, כּי לא עמדו על כּוונתו.

– גאַסמאַן הוא בּעל חובנו; הוא חַיָב לנו כּסף. יש אצלנו שובר של קבּלה חתום בּחתימת-ידו… הוא נמצא עד היום בּהארכיבן של חברת “מרבּי-השכּלה”.

נתבּרר, כּי בּשעה שהיה גאַסמאַן תּלמיד האוניברסיטה הפּטרבּורגית וקבּל מאת חברת “מרבּי-השכּלה” פרס חדשי, נתקבּל ממנו אז, לפי ספר תּקנות החברה, שובר, שבּו התחייב להשיב להחברה את כּספּה אך תּמצא ידו.

– עד היום הזה – הוסיף הפּייטן החולה בחיוך – וזהו משך של למעלה מעשרים וחמש שנים, אפשר שכבר עלה חובו של גאַסמאַן יחד עם הרבית, – כי מחזיק אני במצות-העשה “לנכרי תשיך”, – כּדי כּמה אלפים רובּל. החברה דחוקה לה שעתּה בּאותה שעה. בּשביל מה לא נועיד את גאספּאן לדין, לדין שלו?

– אין אני יודע – אמר האחד מתּוך כּובד ראש – אם כדאי להועיד את גאסמאַן לדין, אבל לפרסם את הדבר צריך על כּל פּנים.

ובּישיבה הקרובה של ועד חברת “מפיצי השכּלה” נתקבּלה אמנם החלטה, לפנות על-ידי העתּונים לכל אלה, שהיו מקבּלים פּרס מאת החברה, כּי ישיבו לה את חובם.

דרישה כּזו בּחתימת הבּאַרון גינצבּורג בּתור יושב-ראש נשלחה ע"י הדואר גם לגאַסמאַן. כּעבור ימים אחדים נתקבּל על שמו של הבּארון גינצבּורג מכתּב עם רובּלים אחדים בּצירוף בּירור דבר מלמטה, כי את יתר הכסף המגיע ממנו הוא זוקף על חשבּון שכר-הכופרים שלא נשתּלם לו עדיין בּעד המאמרים שכתב לפנים לטובת חברת “מרבּי-השכלה” בּעתּונים הרוסים…

וכזה נשאר גאסמאַן עד “משפּט בּייליס”. כששמש גאסמאן בכהונת סגן למיניסטר-המשפּטים, נמצא האחד, שהעיר אותו על-ידי העתּונות, כי מי כמהו יוכל להעיר עדות נאמנה, שאין היהודים משתּמשים כדמי-נוצרים לחג-פּסחם. היו כאלה שקוו, כי הפּעם, בּעת שכּל העם העברי יָשב על ספסל-הנאשמים, תתעורר בּגאסמאן הנקודה הישראלית. אבל לא היתה זו אלא טעות בידיהם. גאסמאן נשאר אותו המומר שהיה ושתק.

וכך נשאר עד יומו האחרון…

בּעת האחרונה הוטל סער של התמרמרות בּין יהודי-אמריקה בּשל העובדה שנודעה בּקהל, כי איש ששמו עלפֶנבּיין-טילינגר, יהודי גאליצאי, אשר המיר לפני שנים רבּות את דתו וגם תּמך בּגלוי בּעלילת-הדם, שמש עוד זה לא כבר בּכהונת רב וראש-ישיבה בּכמה קהלות בּארץ החדשה. טפּוס שכזה, ועוד גרוע ומסוכּן ממנו בּפּרטים הרבּה, היה גם הרשנזון-ליכטנשטיין, אשר בּהיותו כבר מומר ואגיטאטור מיסיונרי נלהב התחפש בּערים ובעיירות שונות בּנגב רוסיה בּתּחלה “ליהודי טוב” ולבּעל-מופת ובאחרונה בּתּור דיין ומורה-הוראה, עד אשר נמצאו כאלה, שקרעו את המסוה על פּניו והוא נגלה בקהל בּפּרצופו האמתּי, כמו שיסופר בּפּרקים הבּאים.

א.

הרשנזון, בּן יחיד להורים עשירים יראי-אלהים, נולד בּשנת 1827 בּאורגיוב, פּלך בֶּסַרַבּיה. עוד בּילדותו נכּרו בּו כשרונותיו המצוינים, וזה הניע את אביו להשגיח השגחה יתֵרה על חנוכו, שיעלה יפה. מחוסר אמון בהשלמת מלמדי-המקום, הביא לבּנו משנתו העשירית ואילך מורים מן החוץ, וביחוד מליטא, שהיתה מפורסמת אז בּעולם למגַדלת רבּנים וגאונים. בּמלאת לנער שש עשרה שנה כבר יצא לו שם בתור עלוי מופלג בּבּסרבּיה כֻלה. ספּרו על אודותיו דברים מופלאים. ספּרו, למשל, כי כבר עומד הוא בּלמודו בּחתימת הש"ס, כי חריף הוא ובּקי ויש לו ידיעה “בּכֹּל”. ובּאמת הבליט הנער התעניינות מרובּה לא רק בּספרות התּלמודית בּלבד, כי אם לכל מיני הספרים, שנתגלגלו ובאו לידו, ואפילו לאלה, שתּכנם היה, לכאורה, נעלה מהשגתו. ועל פּי רב נזדמנו לו אותם הספרים, שהובאו לבית הוריו על-ידי מלמדיו השונים. בּין מלמדיו נמצאו כאלה, שאהבו להגות בּעתּות הפּנאי שלהם בּספרי-מוסר; המלמדים יוצאי-ליטא הביאו אתּם ספרי השכּלה ומחקר, שהחזיקו אותם, אמנם, סמוים מעין זרה, אבל הנער, שהיה תּמיד בּחברתם, גלה את הספרים בּמקום-מחבואם, וכל כך הרבּה לנקר ולחטט בּהם, עד כי התחיל להבין את המדובּר בּם. והזדמנות היתה בּדבר, כי אחד ממלמדיו, אברך מינסקאי, אשר בּא לבּסרבּיה לאחר שכבר הריח בּריח ההשכלה החדשה, לא נזהר פּעם בּשיחה שהיתה לו עם הרב האורגיובי ויביע לו רעיון חפּשי יותר מדי, אשר בּגללו נתפרסם בּעיר לאפּיקורס. זה הביא לידי-כך, שהוכרח לעזוב לאחר עת קצרה את אורגיוב. אז הביא מאיר הרשנזון הזקן מלמד לבּנו מוויניצה, שהיה מקובּל קצת ואהב לקרוא בספרי-קבּלה. ממילא השתּמש תּלמידו הסקרן בּהזדמנות זו שבּאה לידו להכּיר לדעת גם את תּוכן הספרים הללו. כן רכש לו הרשנזון הצעיר נוסף על הארודיציה התּלמודית הגדולה שלו גם מושגים שטחיים אודות מהות ההשכּלה והפּלוסופיה הדתית הישראלית והקבּלה, ובהיותו מחוסר התפתּחות מסודרת, בּלתּי מוכשר כּלל לעכּל את כּל אלה, קמה בּמוחו ערבוביה של מחשבות ודעות, שנעשתה אצלו קבע, ומעולם לא יכל להחלץ ממנה.

בּהיותו בּן שמונה-עשרה נשא לו הרשנזון לאשה את בּתּו של הגביר האורגיובי המפורסם בּשעתּו ר' מיכל גרינבּרג, אשר אסף אותו אל בּיתו להיות סמוך על שלחנו תּמיד. שם פּנה לו עלית-קיר מיוחדת כדי שישב ויעסוק בּתּורה ויכין את עצמו לרבּנות. אבל לאחר חתונתו התחוללה בּהרשנזון מהפּכה גדולה. פּרורי הדעות החדשות, שמלאו את מחו, הטרידו אותו והוא לא התבּונן, מלמודו. בּכל פעם, שפּתח את הגמרא והתחיל הוגה בּה, היה מתעורר אצלו שלא בּרצונו איזה רעיון, שהסיח את דעתּו אל ענין אחר לגמרי. מעט, מעט הרגיש בּו צורך נמרץ מאד לשפּוך לפני מי שהוא את שיחו, כדי שלא להחנק… זה הביא בּאחרונה לידי כּך, כי בּהמשך הזמן נעשתה עלית-הקיר שלו למין בּית-ועד לצעירי-העיירה, שהיה מתווכּח אתּם על ענינים מפשטים שונים, הרחוקים על פּי מהותם מאד מן הספירה הרבּנית. כּך הרגיל את עצמו לשבת כל היום עם מקטרתּו בּפּיו, כשהוא מחותּל בּענני-עשן, ולשוחח בּלי-הפסק על ענינים מענינים שונים. הדבר הזה לא ישר בּעיני חותנו. הוא לא יכול לראות, כי חתנו, אשר תּלה בּו תּקוות כּל כך יפות, עומד להיות ל“כּלי ריק”, וביום בּוקר אחד אמר לו, כי מאחר שלא יהיה עוד לרב, טוב יהיה שידאג לאחוז בּעוד מועד בּאיזה מסחר. הרשנזון הסכּים לדבר, ובּכּסף-הנדה שלו פּתח בּאורגיוב חנות של טאַבּאַק. אבל לא ארכו הימים ומעלית-הקיר שבּבית-חותנו עבר ועד צעירי העיירה אל חנותו, וזה גרם הפסד למסחרו. תחת להשיב דבר לקוניו, היה הרשנזון מרבּה שיחה ומתפּלסף עם חבריו, ובּשביל כך התחילו הבּריות מוקירים את רגליו מחנותו. סוף דבר היה, כי אבד לו לא רק רכושו עצמו, כי אם הרבּה הון זרים, שלוה על פּי שטרות. חותנו, שנטר לו שנאה בּלבּו, לא עמד לו בּשעת דחקו, ואביו יצא בּעת ההיא נקי מנכסיו, וכן נשאר צפוי רק לעזרת עצמו. מעט, מעט בּא בּמֵצַר עד כי לא מצא לפניו דרך אחרת בּלתּי אם לברוח מפּני בּעלי-חובותיו לחוץ-לארץ. אבל בּעיר איזמאַאיל, אשר על גבול רומניה, נתּפש והובא אסור בּאַזיקים לקישינוב. תּיכּף בּא לשם חותנו, אשר לא יכול נשוא את החרפּה, כי בּעל בּתּו פּשט את הרגל ונמלט מפּני נושיו, ויכריחהו לתת לאשתּו גט-פּטורין. בּתור פּצוי בּעד הגט הזה השתּדל הישיש גרינבּרג לפני מי שצריך, וכעבור שני חדשים הוצא הרשנזון לחפשי מבּית-האסורים. מפּני שהתבּיש לשוב לביתו לאורגיוב, שם פּניו לגאַליציה.

ב.

למעלה משנה התגורר הרשנזון בערי-גאַליציה, שם התגולל בּישיבות ובּבתּי-תּפלה של חסידים, ובּכל מקום לא הניח את מקטרתו מפּיו ולא פּסק להתפּלסף על-דבר ענינים העומדים בּרומו של עולם המחקר. כּבר נעשה אצלו כעין בּולמוס לאסוף מסביבו אנשים איזו שיהיו ולפתּח לפניהם תּאוריות שלמות על החסידות ועל הקבּלה ועל הפלוסופיה ועל ענינים אחרים כאלה. הוא דבּר אמנם בּהתלהבות מרובּה, אבל הקהל לא עמד על כּוונת דבריו, יען כי גם לו, להרשנזון עצמו, לא נתבּררו ולא נתחוורו עדיין כּראוי. הדברים הגיעו לידי כך, שהתחילו אחרים לחשוב את הרשנזון למטורף קצת, והתרחקו ממנו. את זה לא יכל הרשנזון נשא ויסע לרומניה. העיר הרומינית הראשונה, אשר סר אליה, היתה גאַלאַץ. בּהשארו בּלי פּרוטה בּכּיס, היה מחזיר על הפּתחים וקובץ על יד נדבות-כּסף. לתכלית זו היה שוהה בּיחוד בּבתּי-הקהאוה השונים. כשנכנס אל בּית-קהאוה, היה מתיצב על יד אחד השלחנות, שיושבים לפניו יהודים, ומתחיל להשמיע להם דברי-תּורה, מדלג על עניני-חסידות ומקפץ על דברי-מחקר, ואף כי השומעים לא הבינו אותו הבנה שלֵמה, התפּלאו בּכל זה על עושר ידיעותיו ואיש איש מהם שלשל לו בּידו נדבה הגונה.

פּעם אחת כּשישב הרשנזון בּאחד הריסטוראַנים משפלי-המדרגה אשר בּגאַלאַץ ואכל את ארוחת-הצהרים, לקח לו מקום על ידו צעיר יהודי, שנכנס אתּו תּיכּף בּשיחה. הצעיר הבּיע להרשנזון את צערו הגדול, כי איש בּעל כשרונות מצוינים שכמותו, שהיה יכול בּנקל לכונן לו מעמד יפה וחשוב בּחיים, נמצא בּמצב של קבּצן פּשוט. עם זה השיא לו עצה, כי אם רוצה הוא להפּטר מקבּצנותו, יסע אל העיר הקרובה יאַסי, והוא יתּן על ידו מכתּב לאחד ממיודעיו, היושב שם, איש חשוב מאד, והלה ידאג לעשותו לאדם המעלה. הרשנזון, שלא יכול בּכלל להתעכב זמן רב על מקום אחד ושהסכּין לחיי-נדודים, הסכּים לדבר, ועוד בּאותו יום קבּל מידי האיש הצעיר את המכתּב עם הוצאות-הדרך הנחוצות וימהר ויסע ליאַסי.

האיש, אשר אליו הביא הרשנזון את המכתּב, היה חבר לאגודה המיסיונרית הלונדונית, שנשלח ליאַסי, לעמוד בּראש עבודת-המיסיון בּרומניה. אבל מחוסר אַגיטאַטורים טובים וחרוצים בּרומניה, לא הצליח בּפעולתו בּין יהודי הארץ הזאת. בּ-קראו את מכתּב סוכנו הגאַלאצאי על אדות הרשנזון, שמח בּלבּו שמחה גדולה. הוא הבין תּיכּף, כּי בּאדם כהרשנזון ימצא בּהמשך הזמן את העוזר הנחוץ והנאות לו. בּאמרו להרשנזון כּי הוא רַוָּק עשיר, ששם לו לתּעודת-חייו להביא אל מטרתם כל מיני צעירים בּעלי-כּשרון בּין שהם שואפים לרבּנות או להשכּלה חילונית, אסף אותו תּיכּף אל בּיתו וילבּישהו וינעילהו ויתּן לו את כּל מחסוריו. בּיום הראשון, כששאל האיש את הרשנזון, לאיזה מטרה הוא נושא את נפשו, ענהו על זה, כי לפי שעה אין לו כי אם תּכלית אחת לחקור ולדרוש איזו דרך תּשכּון האמת: בּתּורה, בּחסידות, או בּהשכּלה ובּפלוסופיה. ובּדבּרו הרצה הרשנזון לפני איש-חסדו את קובץ דעותיו המסובּכות והמטורפות. ליותר מזה לא הצטָרֵך המיסיונר. בּהיותו עצמו בּן-תּורה קצת, התחיל מאז מתווכּח שעות ארוכות בּכל יום עם הרשנזון על-דבר מהות היהדות, להקבּיל זו לעומת זו את האמונות השונות ולברר את חסרונותיה ויתרונותיה של כל אחת. עם זה היה המיסיונר משתּדל להבליע בּשיחותיו עם הרשנזון שירות ותשבּחות לדת נצרת. לכתחילה היה הרשנזון מקשיב לדברים האלה הנאמרים לשבחה של האמונה הנוצרית רק מתּוך סקרנות. הוא היה שבע-עׁנג מזה, שנוסף על ערבּובית-הדעות שלו עוד רעיון אחד, אשר ינקר בּלי-הפסק בּמֹחו וישמש לו חומר למחשבה ולשיחה. יותר מזה לא חפץ. להוציא מתּוך החמר החדש הזה איזו מסקנות רֶאַליות, ממשיות, כזאת לא עלתה על דעתּו. כמה שאהב להתווכּח ולהתפלסף בּענינים מטאפיזיים, היה רחוק עדיין בּעת ההיא מצרף את דעותיו החפשיות למעשה. הוא היה לובש עדיין טלית קטן, בכל יום התפּלל והניח תּפילין כאחד מגדולי המאמינים.

לזמן ידוע הפסיק המיסיונר את התּעמולה שלו והעמיד פּניו כאלו אין בּרצונו כלל להשפּיע על דעותיו של הרשנזון, וכי כל חפצו הוא רק להביא אותו לתּכלית רצויה בּחיים. אבל על-ידי נפתּולים שונים עלתה בּידו לפעול על הרשנזון פּעולה כּל-כּך עזה, עד אשר התחיל מעט, מעט מסכּים אל דבריו והוכחותיו יותר ויותר, ולבּסוף אל יכל עוד לעמוד בּנסיון, ובּיום בּקר אחד צעד את הצעד האחרון ונשתּמד.

על פּי החֹמר העשיר, אשר אספתּי בּנוגע להרשנזון, אין לראות כי התנצר לשם אידיאה, מתּוך הכּרה פּנימית, כמו שמחליטים הבּיאוגרפים המיסיונרים שלו. אבל עם זה אין נראה, כי נעשה מיסיונר רב-פּעלים משעה ראשונה ואילך. עובדה היא, כי עזב כעבור עת קצרה את יאַסי, ואת רומניה בכלל, וכי בּשנות החמשים האחרונות נמצא פּתאום בּרוסיה, שהתגורר שם בּתור חסיד נלהב בּעיר ליובּאַוויט" בּחצר" האדמו“ר שם. “על ספרי “דרך הקדש” – כּך כתב הרשנזון עצמו בּ”המגיד” (שנת 1885) – עמלתּי עשר שנים שלֵמות, מן היום אשר שבתּי בּשנת 1860 מליובּאַוויטש, בּמקום שנקשרתּי בּאהבה רבּה אל תּורת החסידות".

בּסוף שנות הששים צף הרשנזון פּתאם בּבּרלין בתור אגיטאַטור מיסיונרי גלוי, אבל הפּעם כבר נקרא בּשם משפּחתּו ליכטנשטיין. שמונה שנים בּערך עבד שם בּהמיסיון הפּרוטסטנטית. בּמשך העת הזאת חבּבר ופרסם בּדפוס את ספרו “חזוק אמונת אמת”, שבּו הוא מבטל כעפרא דארעא, כצורר ישראל מלידה, את העם העברי ואת תּורתו. הסופר העברי אפרים דיינארד, שנפגש אז פּעמים אחדות בּבּרלין עם הרשנזון-ליכטנשטיין, וידע אותו בּתור מיסיונר שאומנתו בּכּך, מספּר בּשם מוכר-הספרים העברי הבּרליני ד"ר בֶּר, כי בּשנת 1878 עזב ליכטנשטיין את גרמאַניה, וכי לפני צאתו לדרך קנה אצלו סדור עם ציצית וגם טלית ותּפילין. עם זה הבּיע מוכר-הספרים העברי את השערתו, כי ליכטנשטיין חזר בּתּשובה והחליט לשוב לרוסיה על מנת לחזור שם ליהדותו.

הרשנזון-ליכטנשטיין שב אמנם לרוסיה, ולא רק כיהודי סתּם, אלא מתחפּש בּבגדיו ובכל הליכותיו “ליהודי טוב”: בּתּחלה נסע לקישינוב, שם נשא לו אשה את אחותו, של מי שנעשה בּהמשך הזמן אף הוא מומר, יוסף ראבּינוביץ¹. מקישינוב עבר עם אשתּו לגור בּעיר מולדתּו אורגיוב. שם חלק בּין החסידים המקומיים את ספרו “דרך הקדש” והתחיל ממלא תּפקיד של אדמור בּעל מופת ועושה נפלאות, רופא מחלות שונות על-ידי קמיעות, פּוקד עקרות בּתּפלותיו ומבטל גזרות רעות וכיוצא בּזה. בּאורגיוב, שרב יושביה היו הדיוטים ועמי-ארצות, התבּרכו בּו, והוא הבין לעשות מזה עסק טוב ולאסוף ממון הרבּה.

אבל לאסונו של הרשנזון נזדמן לאורגיוב, בּלי אשר חכּה לו כלל, איש, אשר ידע אותו מימי שבתּו בּבּרלין, והאיש הזה גלה בּרבּים את פּרצופו הנכון. זה היה הסופר אפרים דיינארד, שהזכּרתּיו למעלה, אשר אחרי עבור מאז שש שנים פּרסם אדות אותו מאורע את הדברים האלה:

“בּחדש אב תּרל”ט (1879) – כּך מספּר דיינאַרד בּ“המגיד” – בּאתי לרגל עסקי לאורגיוב. בּבקרי שם את המשכּיל הידוע ה' יוסף בּילקיס, מצאתי מונח על שלחנו את הספר “דרך הקדש”. בּלי כוונה מיוחדת החלותי לקרוא את הספר ותּיכּף הכּרתּי, כי מחבּרו הוא מיסיונר. שאלתּי את ה' בּילקיס, כיצד בּא לביתו ספר כזה? ויענה לי, כי לא קרא אותו, ולפיכך אינו יודע כי נכתּב מאת מיסיונר, אבל הוא אינו מאמין בּדבר, יען כי המחבּר הוא בּן-עירו ונמצא עתּה פּה בּאורגיוב, ולא עוד, אלא שהוא “יהודי טוב”, הפּוקד עקרות ומעלה אַרוכה לכל מיני תּחלואים קשים, בּקצרה: הוא אדמו"ר של החסידים ושמו “יחיאל צבי הרשנזון”.

“בּעל הבּית – כן מוסיף דיינאַרד – שלח תּיכף את המורה אשר אתּו בּבּית, ה' ש. ויילאַנד, לקרוא את האדמו”ר, והלה לא סֵרב ויבא. אך פּתח את הדלת הכּרתיו כרגע ואשאלהו: “הלא הנך המיסיונר הבּרליני ליכטנשטיין, ומה מעשיך פּה?” הוא נבהל מאד ויבּט בּי שעה ארוכה, כאלו הוא רואה אותי עתה זו הפּעם הראשונה. אני החלותי להזכּירו מתי ואיפה נפגשתּי אתּו, והוא ישב כאִלם לא יפתּח פּיו. כּחצי שעה ארכה שתּיקתו. אחרי כן, בּראותו כי בּני-הבּית מתלחשים יחד, יָרֵא פּן יקימו שאון, ויאחז בּידי ויבקש ממני לצאת אתּו החוצה. בּלכתּי עמו אמר אלי: “הלא שמעתּ, בּוודאי, כי מצאתי בּתּלמוד מאמר, הנותן תּוקף לדברי אלה המאשימים את היהודים, שהם משתּמשים בּדמי-נוצרים לחג פּסחם, וכבר כתבתּי אדות זה להפּרופיסור חוואָלסון. “כשמעי מפּיו דברים כאלה אחזתּי בערפּו ואמשכנו אלי אל בּית-מלוני, שנמצא שם ש”ס שלֵם, כדי שיַראה לי את המסכת, שבּה נמצאת מימרה זו. פּעמים אחדות חפץ להשתּמט מידי, אבל אני לא הרפּיתי ממנו עד אשר הביאותיו אל מעוני, ושם דפדף ודפדף בּגמרא עד שמצא את המציאה הידועה בּכתובות דף ק”א “מעשה בּאחד ששחטוהו בּערבּ הפּסח”.

“עיני – מספּר דיינאַרד – מלאו דם מרב חמה וחפצתּי לסחוב אותו אל בּית-הפּוליציה למען יַראה שם לעיני מביני-דבר יהודים את המציאה המופלאת שלו. אבל בּין כּך נודע הדבר בּעיר, וכרגע נתמלא הבּית אנשים ונשים, וכולם התנפּלו עליו בּקולות וצעקות ובתּביעות כּי ישיב להם את הכּסף אשר לקח מהם בּעד ספריו ובעד הבּרכות, אשר העניק לנשיהם ולבנותיהם. נמצאו כאלה שחפצו להראות להרשנזון את נחת זרועם, אבל אני עצרתּי בּעדם מהפיק את זממם באמרי, כי די לנו בּמה שנגלתה תּרמיתו בּקהל”.

ד.

אחרי מאורע זה נעלם הרשנזון פּתאום מאורגיוב, וזמן רב לא נודעו עקבותיו. אחדים חשבו, כי עזב את אורגיוב מרב בּושה וכי הוא התחרט בּוודאי ושב להיות יהודי חָרֵד. בּמאוחר, כעבור שנים אחדות, נודע בּקהל, כּי נשאר הרשנזון אותו מיסיונר שהיה ואז נמצא מי שהוכיח את דיינאַרד בּדברים על אשר לא גִלה תּיכּף בּשנת 1879 את מעשיו בעתונים העברים. על זה ענה דיינאַרד בּ“המגיד” כדברים האלה: “החשיתי, יען האמנתּי כּי אחרי המאורע האורגיובי, חזר הרשנזון בּתּשובה, כמו שעשה גרשוני לפנים² שמחל לו העם העברי על קלות דעתּו ושב לחשבהו כאחד מבּניו, ולפּיכך לא חפצתּי לגרום לו צער”.

כאמור נשאר הרשנזון בּמרדו ולא פסק מהמשיך בּשקדנות מרובּה את התּעמולה המיסיונרית שלו, בּהוסיפו להתחפּש בּמסוה יהודי נאמן, ירא וחַרֵד. בּיכלתּו להתחפּש הגיע למעלת אמן נפלא. הדברים הגיעו לידי כּך, עד כי בשנת 1881 עלתה בּידו להתקבּל בּאחת העיירות שבּפלך פּודוליה בּתור רב וזקן הדיינים.

בּשנת 1882 בּא הרשנזון לאודיסה, ושם חזר על פּתחי עשירי היהודים עם ספרו “דרך הקדש” ועם כּתב-יד של ספר שני בּשם “שבע חכמות”, שאסף עליו הסכּמות מרבּנים ומשכּילים. הוא נכנס אז גם אל המלומד דוד כהנא ויבקש ממנו לקנות ממנו את ספרו החדש. אך סקר דוד כהנא סקירה מרפרפת על שני הדפים הראשונים, הכּיר תּיכּף עם מי יש לו עסק והראה לו את אחורי הדלת. הדבר נודע בּעיר, הרבּנים והמשכּילים מהרו להוציא מידי הרשנזון את הסכּמותיהם. כּעבור שני ימים עזב הרשנזון את אודיסה.

ולב הרשנזון /א נפל עליו, ובּשנת 1883 הדפיס בּלבוב את ספרו “שבע חכמות” שנתן בּראשו הסכּמות מזֻיפות, שנכתּבו על ידיו עצמו, מאת מלומדים יהודים אנשי-שם כּמו: מתּתיהו שטראַשון, שלמה בּובּר, שמואל יוסף פין, קלמן שולמאַן ואחרים כיוצא בּהם. עם ספרו זה נסע אז לליפּסיאה, ושם התחיל קורא לעצמו שוב, כלפנים בּבּרלין, בּשמו ליכטנשטיין.

סופר עברי בּוואַרשה, דוב אריה פרידמאַן, פּרסם בּמאוחר על אודות הרשנזון את הפּרטים האלה:

“בּתחלת שנת 1884 ישבתּי, לרגל ענין ידוע, שבעה שבועות בּעיר ליפּסיאה. בּמשך העת הזאת הלכתּי לבקר את ה”אינסטיטוט יודאַאיקום“, שיסד הפרופסור דליטש בּשביל הכּהנים הנוצרים הצעירים, הרוצים ללמוד לדעת את חכמת ישראל. שם נזדמנתּי עם איד אחד, אשר על פּי דבּורו ומראהו הכּרתּי בּו תּיכּף, כי הוא יהודי רוסי. בּב­ׁאי אתּו בּדברים, הראה לי קונטרס קטן פּרי עטו. שם הקונטרס היה “תּולדות יהושע” ועל השער כּתוב: מאת “אבן צוהר”, בּיהודית: ליכטנשטיין (צה"ר הוא, אגב, ראשי התּיבות של “צבי הרשנזון”). כּאשר שאלתּי את מנהל האינסטיטוט, פאַבֶּר, למעשה האיש הזה, ענני, כי הוא יהודי שהמיר את דתו עוד לפני חמש ועשרים שנה, ויען כי יש לו ידיעות גדולות ומרובּות בּתּלמוד ובתּיאולוגיה הישראלית, לקחה אותו המיסיון הפּרוטסטנטית אליה בּתור אַגיטאַטור להפצת הדת הנוצרית בּין היהודים”.

ה.

בּשנת 1885 נתגלגל ספרו החדש של הרשנזון עם הסכּמות גדולי המלומדים היהודים לאודיסה, ושם נזדמן בּמקרה לדיינאַרד, שהכּיר תּיכּף, כי הוא מעשה ידיו של אותו הרשנזון, אשר לפני שנים אחדות גלה אותו בּאורגיוב בּתור מסיונר מסוכּן. בּהִוָּכחו כי אין הרשנזון חושב כלל לחזור בּתּשובה ולא עוד, אלא שהוא עוסק עד היום בּתּעמולה המיסיונרית ב+מֶרץ מרובּה, מצא לנחוץ לקרוע לעיני העולם כלו את המסכה מעל הבּריה השפלה הזאת ולגלות אותו בּפּרצופו האמתּי. רק אז פּרסם דיינאַרד על אודותיו אותו המכתּב, שהבאתי קטעים ממנו בּפרק הקודם.

בּעת ההיא ישב הרשנזון בּמנוחה שלֵמה בּקיוב, שבּא לשם לרגל פּעולתו המיסיונרית, בּהתחפּשו לעיני הבּריות כיהודי-ירא שמים. בּקיוב בּקר תּכופות בּבתּי הסופרים העברים המקומיים הידועים אלעזר שולמאַן ויצחק יעקב וייסבּרג, וגם בּביתו של הפרופסור מאַנדלשטאַם. לכולם ספּר, כי ישב לפנים בּעיר וויניצה, פּלך פּודוליה, ששם היו לו עסקים גדולים ויעש עושר; אחרי כן התרושש ויצא נקי מנכסיו, ואז התחיל כּותב ספרים בּספרות הרבּנית-התּלמודית, ובּהם הוא מוצא עתּה חית-ידו. לקיוב בּא בּעצת אשתּו, שיש לה פּה קרובים ובני-משפּחה, לבקש ארוכה לעיניו החולות. את הפּרטים האלה היה מספּר בּהעמידו פּנים תּמימות כּל-כּך, עד כי לא נמצא איש, שיטיל ספק בּאמתּת דבריו.

כשבּא לקיוב גליון “המגיד”, שנתפּרסם בּמכתּבו של דיינאַרד, הטּיל בּין מכּירי הרשנזון רעש גדול. איש מהם לא חפץ להאמין, כּי יש אפילו רק קורטוב אחד של אמת בּמה שמספּר דיינאַרד על הרשנזון. הכּל חשבו, כי נפלה איזו טעות בּדבר. יצחק יעקב ווייסבּרג כתב אז בּ“המגיד”: “קשה היה לנו לצייר בּנפשנו, כי איש שכּמותו יהיה מוכשר לעשות נבלה כזו. חשבנו אותו כולנו לתּלמיד חכם, שפּיו ולבּו שוים, יען כי מן היום שהכּרנו אותו, לא מצאנו בּו שום דופי”.

בּיום אחד, כשבּא הרשנזון כמנהגו לבקר את ווייסבּרג, הראה לו את גליון “המגיד”. “פּני הרשנזון – כּך ספּר ווייסבּרג בּמאוחר – הלבּינו כרגע כסיד ויספּוק בּכפּיו ויתמרמר בּבּכי כילד קטן וישבע בּכל מיני שבועות, כי הוא חף מפּשע, צדיק תּמים. בּדברים נלבבים התחיל להוכיח אותי לדעת, כי בּכל אשר כּתב דיינאַרד על אודותיו אין אף מלה נכונה אחת. הוא עשה עלי רושם כבּיר כּל-כּך, עד שכבר נטה לבּי להאמין לו. לבּי נקרע בּי לגזרים בּראותי את יאושו המר ויחד נכמרו נחומי אליו. “לב מי לא היה נהפּך עליו למראה ישיש צדיק העומד וסופק בּכפּיו בּדמעות שליש וצועק בּקול: אויה לי! מה אמלל אני! אנא אוליך את חרפּתי?” אבל וייסבּרג השיא אז עצה להרשנזון, כי יפרסם בּ”המגיד" הכחשה נגד בּלבּוליו של דיינאַרד, כדי להסיר מעליו לזות-שפתים. ואמנם מהר הרשנזון וישלח ל“המגיד” מגלת-ספר שלֵמה נגד דיינאַרד, שבּה נסה להוכיח כי לא היו דברים מעולם, כי לא היה מימיו רבּי של חסידים, כי לא העניק בּרכותיו לנשים ולא פּקד עקרות, וכי מעולם לא הציל אותו דיינאַרד מאנשים שחפצו להכּותו. על זה העיר אז עורך “המגיד” כי הרשנזון עוד לא נִקה את עצמו מן החשד שמתחו עליו, יען כי עבר בּשתּיקה על העיקר. הוא לא הכחיש כּלל, כי בּמשך שנים אחדות היה מיסיונר בּבּרלין ונקרא אז בּשם ליכטנשטיין; הוא עשה את עצמו כלא יודע מה שהאשימו אותו, כי פּרסם ספר בּשם “חזון אמונה”, שבּו הוא ממטיר אשר וגפרית על היהודים ותּורתם; הוא לא הזכּיר אפילו בּמלה אחת את האשמה הגדולה, שמטיל עליו דיינאַרד, כי אמר לו, שנמצא בּתּלמוד מאמר, המאַשר כי יש צורך ליהודים בּדמֵי-נוצרים לחג פּסחם, הרשנזון, אשר חשב, כי בּהכחשתו כבר נִקָּה את עצמו ויטהר כקטן שנולד, נרעש מאד מהערתו של בּעל “המגיד”. הוא הרגיש, כי לא יוכל עוד להשאר בּרוסיה והחליט קודם כּל לעזוב את קיוב. אבל לפני צאתו מקיוב עלתה בּידו לפעול על ווייסבּרג, כי ילמוד עליו זכות בּ“המגיד”. וויסבּרג נתרצה לו ובמכתּב אל “המגיד” הבּיע את הרעיון, כי אפשר הדבר שישנו עוד אדם אחד, ששמו ליכטנשטיין ושהוא מיסיונר ומומר בּאמת, הקורא לעצמו הרשנזון כדי להונות את הבּריות ולהטעותם לחשוב, כי הוא הוא המלומד והתּורני הגדול הרשנזון. –

אבל עברה עת קצרה ואותו וייסבּרג עצמו הוכרח להבּיע בּפומבּי את צערו הגדול על כי נתעה מאת הרשנזון ובּקש להמליץ עליו. גרמה לכך הידיעה שהתפּשטה אחרי עבור שני שבועות ע“י השבועון “עסטרייכישע וואָכענשריפט”, כי אל עורך העתּון הגר בּווינה בּא מלומד עברי עני מרוסיה, מר יחיאל הירש הרשנזון, למכור לו את ספרו “שבע חכמות” על התּלמוד והמדרש, שנדפּס בּלבוב בּשנת 1883. המחבּר הזה הביא אתּו מכתּבי-המלצה והסכּמות מאת הפרופסור הלייפּציגי דֶליטש ומאת המיסיונר הידוע פאַבּר. “לפלא גדול היה לי – כן מעיר עורך ה”עסטרייכישע וואָכענשריפט” על הידיעה הזאת – לראות יהודי, שהוא תּלמודי גדול, מחזיר על הפּתחים למכּור את ספרו על פּי מכתּבי-המלצה של מיסיונרים מפורסמים, שמשתּדלים כּל-כּך לעשות בּין היהודים נפשות לדת נצרת: אבל לאחר שקראתי הפּעם מה שכתב דיינאַרד על האיש הזה בּ“המגיד”, נפתּרה לי חידתי. אין לי שום ספק, כּי המיסיונר הרשנזון סובב עתּה בּערי גאַליציה ומגמתו להביא צעירים עברים לידי שמד".

לא ארכו הימים ובּ“המגיד”, וגם בּעתּונים עברים אחרים, התחילו מודפסים הרבּה ידיעות ומכתּבים ממקומות שונים על דבר מהותו של ליכטנשטיין-הרשנזון ועל הליכותיו וארחות-חייו. רושם מיוחד עשה המכתּב הקטן ה זה, שערך עורך השבועון העברי "הקול “, ראַדקינזאָן, אל המו”ל את “העברי”:

“ידידי! על שאלתך, מי הוא הרשנזון או ליכטנשטיין, יהודי או מומר? אענך, כי זאת אין אני יודע. אבל ידוע לי בּרור, כי מחבּר הספר “שבע חכמות” הוא יהודי שנשתּמד. דבר זה שמעתּי מפּי הפרופסור דליטש ופאַבּר. בּירח ספּטמבּר שנת 1884 ראיתי בּעיני מכתּב, שכּתב להם מקיוב ושבּו הוא קורא אותם בּשם “ידידי במשיחי”. על דבר זה אוכל להעיד בּחתימת ידי”.

בּאחרונה חזר ופּרסם אותו אפרים דיינאַרד בּקהל חבילה שלֵמה של ראיות והוכחות, שעל פּיהן יוצא בּרור, כי משך שלשים שנה רצופות עבד הרשנזון בּשכר אצל המיסיון האנגליקני והפּרוטסטאַנטני בּתור מנהל תּעמולה בּין היהודים לאמונת-הנוצרים, וכי למטרה זו כתב את כּל ספריו, שחזר עמהם בּעצמו בֻּכל העולם בּהתחפּשו פּעם לאדמו"ר ופּעם לרב בּעיר קטנה ויש אשר גם לדרשן, הכל כמו שמצא לנחוץ בּאותה שעה ובאותו מעמד.

הידיעה האחרונה על דבר הרשנזון נתפּרסמה בּעתּונים העברים בּשנת 1887. אז סֻפּר על אודותיו, כי הוא יחד עם גיסו המומר יוסף ראַבּינוביץ מקישינוב, פּרשו את רשתם בּין בּני- הנעורים היהודים בּעיירות אשר בּפלכי בֶסַרַבּיה ופּודוליה, וכי כבר עלתה בּידם להביא הרבּה מצעירי-ישראל לידי שמד. כדי לפעול על הצעירים, מפיצים שני המומרים האלה שמועה בּרבּים, כי חברה גדולה מִלאה את ידם להעביר את יהודי רוסיה לארץ-ישראל וכי שם כבר ימצאו הכּל נכון לפניהם.

מאז נעלם הרשנזון-ליכטנשטיין מן החיים ולא נשמע עוד על אודותיו דבר.

ו.

בּאמצע שנות התּשעים חזר וצף שמו של הרשנזון-ליכטנשטיין בּקהל, והפּעם בּתור מיסיונר גלוי ומפורסם לרבּים. כנראה כבר קצה נפשו להעמיד פּנים מזֻיָפות, או שהרגיש את עצמו לא יפה בּפּנים אלו, וזה שהניע את לבבו להתגלות בּפּרצופו האמתּי, בּפּרצוף של איש שהתּעמולה המיסיונרית היא אומנתו, ואינו מתבּייש בּה. הוא העתּיק את מושבו ללונדון, ושם עסק בּאומנתו בּראש גלי. בּגלל פעולותיו הכבּירות קראו לו המיסיונרים בּשם הכּבוד “רבּי”. אף הוא עצמו אהב תּמיד להתגאות בּכנויות “רב” ועל מכתּביו היה חותם “הקטן”, ויש אשר גם בּתּוספת המלים “לפנים רב בּאורגיוב”. פּעם אחת אירע, כי הביאו אחד ממכתּביו עם חתימה זו להרב הכּולל הלונדוני הרמאַן אדלֶר, אשר התרגז מאד על הנבלה הזאת וישלח להגיד לו בּפקודת שלטון הקהלה, כי לא יהין עוד לחלל בּאופן מחפּיר כזה את כבוד ה רבּנות הישראֵלית. אם פּעלו הדברים על הרשנזון – לא נודע.

ספּרו, כי בּשבתּו בּלונדון אירע מאורע בּחייו, שגרם לו צער הרבּה. לאחר שגלו דיינאַרד ואחרים בּ“המגיד” את פּרצופו האמתּי והוא בּרח מרוסיה, השאיר שם את אשתּו. בּעת הראשונה היה מחליף אתּה אגרות ויש ששלח לה גם מעט כּסף. אבל כעבור עת קצרה נסתּם ממנו חזון וזמן רב לא שמעה על אודותיו דבר, עד אשר נודעה לה בּאחרונה, כי הוא יושב בּלונדון, ותּסע אליו. בּלונדון נודע לה, כי כבר נשא לו אשה שלישית, נוצרית, והכריחה אותו לתת לה גט פּטורין ולפצות אותה בּסכום-כּסף ידוע. אז יעצו לו מקורביו לעזוב את לונדון לבל יהיה לבוז.

את שנותיו האחרונות בִּלה הרשנזון בּליפּסיאה, בּמקום שהספּיק לפרסם מחבּרות אחדות ספוגי-רעל נגד היהודים והיהדות. שם גם מת בּהיותו למעלה משמונים שנה.

א.

במחצית השניה של המאה השמונה-עשרה חדרו קוי-ההשכּלה הראשונים אל ליטא החשכה והקפואה במסורות-קדומים שלה. בּין יהודי-ליטא החלו להֵרָאות פה ושם אנשים בּודדים, וגם קבוצות שלמות של צעירים, אשר שאפו לרכוש להם באופנים שונים, בּגלוי או בסתר – דבר זה היה תלוי בתנאי-חייהם – השכּלה אירופית, כמו שפות וידיעות אחרות, כדי להיות לחברים מועילים בּחברת בּני-האדם. האנשים הללו צמאי-ההשכלה, או, כמו שנקראו בּעת ההיא: “משכּילים”, עמדו כלם בשתי רגליהם בתּחום היהדות הטראַדיציונית; הם לבשו בּגדים ארוכים, התפללו שלש פעמים ביום תפלה בצבּור ונזהרו במצוה קלה כבחמורה, ועם זה ידעו על בּורין שתים, שלש שפות חיות ותהי להם ידיעה הגונה במושכּלות המודרניים וגם במחקר ובפלוסופיה.

מרכּז ההשכלה בליטא היתה אז העיר וילנה. בּעת ההיא נמצאו בּין יהודי-וילנה משפחות אחדות מן היותר חשובות שבעיר, אשר חנכו את ילדיהם חנוך עברי – חילוני כּאחד, בּהשתמשם לכך לפעמים במורים מבני עם-הארץ. בין בּני המשפחות הללו היו גם כאלה, שדאגו להפיץ השכּלה בקרב היהודים בכלל והצטיינו בזה בּיחוד. מפורסמות בּיותר היו אז המשפחות רוזנטאַל, נאַטאַנסון וקליאַטשקאָ, שמסביב להן התרכזו כל אלה, שלא הסתפקו בלמודי בתי-המדרשות והאולפנא ונפשם חשקה גם במדעי-חול.

בתחלת המאה התשע-עשרה נתפּרסם ביחוד בליטא שמו של ר' הֶרשיל קליאַטשקא, שהיה יליד-פּולין. ר' הרשיל זה היה מגדולי-היחש, למדן מופלג, מדקדק ובעל-תנ"ך. הוא התפרנס מן המסחר ויהיו לו עסקים רבים וגדולים גם מחוץ-לארץ. לרגל מסחרו היה נוסע פעמים אחדות בשנה לגרמניה, ומבלה עת ידועה בּקניגסבּרג ובּבּרלין. שם התודע בהזדמנויות שונות אל אחדים מגדולי-ישראל, וביניהם גם להמלומד המפורסם ר' יום-טוב ליפּמאן צונץ, ואל אחד מראשוני הלוחמים על זכּוי היהודים בפרוסיה, ידידו ותלמידו הנודע של הפלוסוף הגדול בן-מנחם – ר' דוד פרידלנדר. ההיכרות עם האנשים רמי-המעלה האלה עשתה על ר' הרשיל רושם חזק מאד, ובכל פעם היה שב מנסיעותיו לחוץ-לארץ נפעם מתשוקה נמרצה להכניס אור גם אל המבואות האפֵלים של היהודים בליטא.

אף כי לא נטה ר' הרשיל אפילו כמלוא שערה מאָרחות חיי-החרֵדים, היה בּיתו בּכל זה קן של השכּלה וחכמה. בית-העקד הגדול של ר' הרשיל שנמצאו בּו ספרים בּכל הלשונות האירופּיות, נודע לשם למרחוק. אליו היו מזדמנים לפרקים גדולי הסופרים העברים של אותו זמן כמו: מרדכי אהרן גינצבּורג, אדם הכהן לבּנסון, שמואל יוסף פין ואחרים, ושם היו נדברים יחד על ספרות ואמנות ופלוסופיה, וגם על שאלות מדיניות וצבּוריות. לעתים היו מבקרים את טרקלינו של ר' הרשיל קליאַטשקאָ גם סופרים ומלומדים פולנים, מתושבי-המקום ועוברי-ארח. זה היה בעת, אשר הפולנים בחבל הצפוני-מערבי עשו במחשך את ההכנות הראשונות לפרוק מעליהם את עול-רוסיה הקשה. אז הבליטו שאיפה מיוחדה להטות את היהודים על צדם, ובית כביתו של רק הרשיל קליאַטשקא, שבו היתה להם ההזדמנות להפגש עם מעולי האינטליגנטים היהודים, נחשב בעיניהם לאוצר יקר.

מפורסמת היתה גם אשתו של ר' הרשיל קליאַטשקאָ, טויבּה לאה, שנולדה אף היא בפולין ובנעוריה בית-אביה נתחנכה חנוך-חילוני למחצה. היא היתה עסקנית ואשת-חיל ותעזור לאישה לנהל את מסחריו הגדולים ותהי לו יועצת גם בּעבודתו הצבּורית. בּוילנה יצא לה שם כאשה פקחית, טובת-לב ובעלת-צדקה מצֻינת. כאישה הקפּידה גם היא לנהל את ביתה ברוח החרדים, אבל עם זה התעניינה תמיד בּספרות הפּולנית, שהיתה בּקיאה בּה, ובעתּות הפּנאי שלה היו רואים אותה יושבת וקוראה בּספר פולני. בחוגי הפולנים המקומיים ידעו אותה יפה והתיחסו אליה יחס של כּבוד והערצה.

– – – –

בּ.

ולר' הרשיל קליאַטשקאָ זה נולד בּיום הששי לנובמבר שנת 1825 בּן, שנקרא שמו בּישראל: יהודה. הוא יֻלַּד לר' הרשיל בשנה העשירית לאחר חתונתו, ולכן שמח עליו שמחה מיוחדת. לפני שנים אחדות ספּר לכותב הטורם האלה אחד הזקנים הוילנאים, כּשם אַייזיק מאיר דיק, כי מיום שהיתה וילנה לעיר, לא ראתה מימיה חג ברית-מילה, שהוחג בּרב פּאר והדר מזה, שערך ר' הרשיל בהוָלֵד לו יודהלי בּנו בּכורו. שמונת ימים רצופים נמשך החג; נעשו משתאות על משתאות “לגבירים” לבד, לבּעלי-בּתים לבד ולעניים לבד. סנדק היה המגיד דמתא רק פייוול, ויתר הכּבּודים נתחלקו רק בּין רבּנים, אשר שטפו ממש, את הבּית בּדברי-תּורה. לעמתם ישבו מסביב לשלחן מיוחד משכּילי-וילנה, שהתפלפלו בּעניניהם הם: בתּנ"ך ובדקדוק לשון עבר, והסעודות היו כסעודות שלמה בשעתּו!

אחרי הֻלדת יודה’לי הסתלקה טוֹיבּה לאה מכל עניני-הבּית והמסחר ותּתמכּר כֻּלה רק לחנוכו. מן היום הראשון ואילך לא גרעה עיניה ממנו; תמיד נמצאה אצלו. היא לא פּסקה מהורות למינקת הפולנית כיצד להתנהג עם העולל, ופעמים אחדות בלילה היתה יורדת מעל מטתה ונגשת אל ערישתו לראות אם יָשֵׁן הוא שנת-מנוחה, וכאלה הסתּפּקה אם נמצא הילד בידים אמונות, לא זזה ידה מתוך ידו והשתדלה להיות בכל עת בקרבתו.

כמלאת ליודה’לי ארבע שנים היה לפלא בּדבּורו הפּולני המהיר. לר' הרשיל לא היה הדבר לרצון מרובּה, אבל אמו שבעה ממנו נחת. בּחפצה לפַצות את אישה, הפתּיעה אותו יום אחד בּתתה ליודה’לי לקרוא מעל סדור-תפלה, והוא התחיל תיכף לקרוא קריאה כל-כך שוטפת, עד כי נרעש ר' הרשיל מאד. נתבּרר, כי אך זה לפני יומַיִים שננה האם לבנה את האלפא-בּיתא, ובּמשך שני הימים האלה עשה חיל רב כּזה! אז חפץ ר' הרשיל למסור את יודה’לי למלמד דרדקי, אבל טויבּה לאה עצרה בּדבר בּאמרה, כי עוד לא הגיעה העת, וכי קודם שיביאו את הילד בּעֹל, צריך שיתפתח קצת בּגופו. יודה’לי נשאר יושב בּבּית, ואמו השתמשה בּזה ותלמדהו לקרוא פּולנית, ומעת לעת היתה מספרת לו מעשיות ואגדות שונות, שמצאה אותן מתאימות להשגותיו הילדותיות, והוא היה מקשיב את הדברים בּתשומת-לב מרובּה, ושאלותיו אשר שאל בּאמצע והערותיו אשר העיר, הפליאו את השומעים. אבל ר' הרשיל כמו התקנא בּאשתו והזדרז והתחיל אף הוא מצדו משנן לבּנו יחידו ראשית למודי-קֹדש, עד כי בהכּנסו בּשנתו הששית ל“חדר”, כבר היה קצת למדן. את דברי ימי ישראל, עד כמה שהם מסופרים בּחומש, ידע על-פה לכל פּרטיהם. לא ארכו הימים ויודה’לי העביר בּלמודיו את כל חבריו, ור' הרשיל נתן אותו על יד מלמד יותר נעלה. במלאת ליודה’לי שמונה שנים כבר היה בּקי בכל התּנ“ך, ויהי שגור לו על פיו. מלבד זאת היתה לו ידיעה הגונה גם בּרש”י, ידע פּרק בדקדוק ולפרקים נסה לכתּוב עברית, ולתמהון הכּל כתב לא דברי-פרוזה, כי אם שירים. פּעם אחת – זה היה, במקרה, באחד מימי-החנֻכּה – מצא ר' הרשיל את יודה’לי כשהוא יושב וכותב שיר בשם "אל המכבּים ". כקרוא ר' הרשיל את השיר, לא האמין למראה-עיניו, ומבּלי דבֵּר דבר מהר וילך אל גדל המשוררים העברים בימים ההם בֶּריל מיחאַלישקער (אדם הכהן לבּנסון). גם לבּנסון התפעל מאד למקרא השיר והביע את בטחונו, כי יודה’לי זה הקטן יהיה ברבות הימים למשורר גדול. אז הוציא ר' הרשיל את יודה’לי מן החדר ויחנכהו בּביתו. הוא לקח לו למורה את המשורר המפורסם בּאותו זמן, מרדכי טריוואש, שמת בּעלומיו. טריוואש זה, שהיה בּעצמו אדם בּעל-כּשרונות, הכיר תּיכּף, כי דבר לו הפעם עם תּלמיד, שישנם בּו הרבּה ניצוצות של גאוניות, ויתמכר לחנוכו בלב ונפש. בּראותו כי תופש מחו של יודה’לי על נקלה את הרעיונות היותר חריפים, התיחס אליו כאל תלמיד-עלם ויבאר ויסבּיר לו את הכּל, כמו שמסבּירים לאיש גדול בשנים. הוא שב ושנן לו את כתבי-הקדש מתחלתם ועד סופם על פי באורי המבארים המודרנים, למד אותו לדעת את השירה העברית של ימי-הבּינים, וַיָאֶר לפניו את תולדות עם ישראל לתקופותיה השונות, ועל פי חפץ ר' הרשיל הורה לו גם תּלמוד. בכל הלמודים האלה הראה יודה’לי חריפות גאונית, ובכלם הרבה להתעמק עד כי חתר ובּא בּעצמו למקורות ראשונים, שהתנפל עליהם בּכל אש הנוער. בוילנה היו אומרים, כי יודה’לי הקטן יודע על פּה את כל הספרים הנמצאים בּבית-העקד אשר לאביו. מיום ליום נתעשר אוצר ידיעותיו בּלמודים העברים יותר ויותר, עד כי יכל לא רק להשתתף בּשיחות הגדולים בּכל ענין עיוני שנדבּרו בּו, כי אם גם לחוות בּכֹּל את דעתו המיוחדת לו, שהצטיינה כמעט תמיד בּבּהירות-המחשבה ובּעֹז-ההגיון.

ובּאותה עת עשתה טויבּה-לאה את שלה ותטפל טפול מעולה בחנוכו החילוני של יודה’לי. היא נתנה אותו על ידי טובי המורים הנוצרים המקומיים, אשר למדוהו לשונות גרמנית, פּולנית וצרפתית ומדעים כלליים שונים. גם בּלמודים האלה נראו לעין כשרונותיו המצוינים של יודה’לי. במשך עת קצרה בערך ידע לעומקן את שלש הלשונות הנזכרות בּדבּור ובּכתב. בּחבּה יתרה התיחס אל הספרות הפולנית. עד מהרה ידע על פה את שירי מבחר המשוררים הפולנים, וכעבור איזה זמן התחיל בּעצמו כותב שירים פּולניים, אשר נמסרו מיד ליד, ויעוררו אצל רבים תמהון והתפעלות עצומה. הכל ראו עין בּעין, כי הוא נער נפלא במינו, חד בּדרא ממש, אשר היה יהיה בּרבות הימים עטרת תפארת לעם העברי. בעת ההיא עוד לא מלאו ליודה’לי שלוש-עשרה שנה…

– – – –

ג.

היום שנעשה בו יודה’לי “בּר-מצוה”, היה יום-חג לכל תּושבי-וילנה. בּמשך שנים הרבּה היה החג הזה לשיחת-הבּריות, ובּעם התפשטו על אודותיו הגדות שונות. משתה-החגיגה – כך מספרים – היה לכל תכונתו כיד המלך…

יום הֵעָשות יודה’לי “בר-מצוה” היה במקרה יום השבּת, וזה אָצל עליו חגיגיות מיוחדת. בּבית-הכנסת הגדול, שר' הרשיל היה אחד מגבּאיו, התפּלל לכבוד היום החזן דמתא עם מקהלת-משורריו. בשעת קריאת-התורה בּרכו גדולי-העיר את חתן-החג ונדבו על שמו סכומים גדולים למעשי-צדקה שונים. יודה’לי נקרא לעלות ל“מפטיר”, ובּקראו את ההפטרה הפליא את כל הקהל בּנעם אמריו. ככלות התפלה הזמין ר' הרשיל אליו אל בּיתו את טובי אנשי העיר ובראשם הרבּנים ומורי-ההוראה. לפני הסעודה דרש יודה’לי דרשה שחבר בּעצמו ושהיתה מיוסדת על מאמרי חז“ל מענין היום. דרשתו, שמתחלתה ועד סופה היתה פּלפּול חריף, התמיהה מאד את הלומדים, שנמצאו בּאותו מעמד. אחדים מהם בּקשו לסתּור את דבריו ולהביאו בּמצר, אבל הוא הרס את טענותיהם אחת, אחת וגבר את כולם. אחרי-כן נשא יודה’לי נאום בּעברית צחה ונמלצה על ערך יום ה”בּר-מצוה" בּחיי היהודי, וישמיע רעיונות מקוריים נעלים, אשר לא חכּה איש לשמעם מפי נער בן שלש-עשרה שנים.

בּמוצאי השבּת ערכה טויבּה לאה נשף חגיגי מיוחד לבּאי-בּיתה המשכּילים והנאורים היהודים והנוצרים אשר בּעיר. בערב זה קרא יודה’לי לפני הנאספים שיר בּלשון הפולנית על-דבר ילדותו שחלפה. השיר, שהיה כתוב בּסגנון יפה מאד ושנמצא בּו הרבּה מן הנעַם הלירי, עשה על השומעים רושם כּבּיר מאד, ושני הסופרים, שנמצאו בּין הקרואים, אמרו, כי אם יתפּתּח הנער התפּתּחות מסודרת, אז עלול להיות לאחד מגדולי משוררי פּולין.

מאותה עת התחיל פּרוד-דעות חשאי בּין הורי יודה’לי על-דבר חנוכו לימים הבּאים. האם חשבה, כי כּבר הגיעה העת להסיח קצת את הדעת מחנוכו העברי של יודה’לי ולטפל יותר בּהשכּלתו החילונית. יותר נוח היה לה, כי את העת שמבלה הנער בּלמודים העברים, יקדיש להספרות הפּולנית ולההיסטוריה הפּולנית. אבל ר' הרשיל התנגד לזה ולא הניח בּשום אופן כי יוותּר יודה’לי על הלמוד העברי אפילו וויתור קל. למחרת חג ה“בּר-מצוה” לקח לו למורה את שמואל יוסף פין, שנתפּרסם בּהמשך הזמן בּתור סופר ומלומד, אשר בּקש להעשיר את ידיעותיו של יודה’לי במקצוע התּיאולוגיה הישראלית. אבל יודה’לי השבּיע רצון את שניהם, את אביו ואת אמו; בּאותה ההתמדה ששקד על הלמודים העברים, התמכּר גם אל הלמודים הפּולנים, ובּכלם עשה חיל רב עד להפליא ויהי לנס.

כדי להלהיב את תּשוקת הנער ללמודים העברים, הגיש לו אביו בּיום בּקר אחד לתּמהון לבבו את השיר, אשר חבּר ליום ה“בּר-מצוה” שלו, מודפס בּמחבּרת מיוחדת¹). יודה’לי, אשר שעשע זה כבר את עצמו בּדמיונו הילדותי, כי הוא עתיד להיות סופר גדול, שמח מאד על המחבּרת, ומתּוך התרגשות נפשו נפל על צוארי אביו ויקרא: “לא רק ספרים כאלה אחבּר, כי אם ספרים עוד יותר גדולים ונכבּדים!”

אופיים בּיחוד לתּולדות יודה’לי בּעתיד הנם דברי-מחברתו אלה:

"בְּמָסֹרֶת בְּרִית עַמֵּנוּ

וּבְדַת אֱלֹהֵינוּ

הַיּוֹם הַזֶּה הֻבֵאתִי,

וּבְרוּחַ טְהוֹרָה

עֹל מִצְוֹת הַתּוֹרָה

אֶת שִׁכְמִי לִסְבּוֹל הִטֵּתִי".

ולהלן קצת מוסיף יודה’לי ואומר:

"אַךְ גְמוּל אֶחָד הִנֵּהוּ

• לִבִּי יֵדָעֵהוּ -

גְמוּל לְהוֹרִים יְשָׁרִים;

בּוֹ יְשֻׁלָּמוּ דַיֵיהֶם

עַל עָמְלָם בְּעַד בְּנֵיהֶם

לַעֲשׂוֹתָם בָּאָרֶץ מְאֻשָׁרִים.

– – – –

"גְמוּל כָּזֶה בְּעַד עֲמַלְכֶם

הורַי! וּבְעַד פָּעָלְכֶם

לָכֶם לְהָשִׁיב הִנֵּנִי,

וּבְנָצְרִי אֶת תּוֹרַתְכֶם

אֲמַלֵּא אֶת תּקְוַתְכֶם

אִם חֶסֶד אֵל בַּל יִטְשֵׁנִי".

כן החליט אז יודה’לי: להחזיק בּכל תּוקף בּאמונת-ישראל ולמלא את מצוות תורה מורשה.

האם התקנאה בּאב ותּפתּיע גם היא את יודה’לי בּמעשה נעים. בּלי ידיעתו לקחה את אחד משיריו הפּולנים, שנקרא בּשם “קרבני הראשון” (Moja pierwsza ofiara) ותּשלחהו אל עתּון פּולני היוצא בווארשה, ששם נדפס תּיכּף. כּאשר הגישה האם ליודה’לי את גליון העתּון עם שירו המודפס בּו שחור על גבי לבן, לא האמין בתּחלה למראה עיניו. הוא לא יכול לצַיֵיר לעצמו כּי מה שכּתב בּלי שום הכנה קודמת “וכּלאחר יד” יזכה להתפּרסם בּעתּון אירופי, – כּבוד גדול, אשר לא חכּה לו. הוא היה בּעיניו כּרוכב ערבות וחשב את עצמו למאושר מאד.

השיר הזה עשה ליודה’לי הקטן שם גדול בּחוגי הפּולנים אשר בּוילנה. מאז התפּשטו שיריו הפּולנים בּהעתּקים רבים בכל העיר ונקראו בּהתפּעלות עצומה בטרקליני הפּולנים האינטליגנטים והאצילים. הגיעו הדברים לידי-כך עד שנמצאו סופרים פּולנים, אשר מקנאתם בקליאטשקא הצעיר שמו לאַל בּפומבּי את כּשרונו הפּיוטי. בּחריפות מיוחדת יצא נגד הנער הפּייטן סופר אחד, סקימבּורוביץ שמו, בּעתּון הווארשאי “גאַזֶטאַ פּאָראַנאַ”.

המאמר הנזכּר או, כּיותר נכון, כּתב-הפּלסתּר, שבּו התנפּל המבקר החריף כנמר על המשורר בּן השלש עשרה שנים, הטיל בּכל מקום סערת-רוח גדולה, אשר מצאה לה את בּטויה בּמאמר-תּהלה על-דבר קליאַטשקאָ, שנדפס בּיום י"א באוקטובּר שנת 1839 בגליון 76 של השבועון הפּולני “טיגאָדניק פעטערבּורגסקי”. תּחת המאמר היה חתום: לודוויק מפאָקיעוו (עילום שמו של הכּהן יוצֶוויטש).

מעניינים מאד הפרטים האלה, שמוסר הסופר הפּולני הנזכּר על-דבר קליאַטשקאָ:

"היתה שעה, שבה לא נדבּרו בּכל הטרקלינים הוילנאים על שום ענין אחר מלבד על קליאטשקא הקטן. אלה דברו בּהתפּעלות על יצירותיו הפּיוטיות של הנער הזה והרימו את כּשרונו עד לשמים, ואחרים, להפך, לא נתנו להם שום ערך. היו גם כּאלה שהחליטו בּודאות גמורה, כּי השירים לא ילדי-רוחו הם… לאחר ששמעתּי על אודותיו משפּט רבּים בּחיוב ובשלילה, חפצתּי לדעת עם מי הצדק ואלך בעצמי לקליאַטשקאָ. הלכתּי אליו בּלי שום משפּט קדום, ואני מוכרח להודות, כּי מצאתי בּו הרבּה יתר מאשר יכלתּי לחכּות. הנער הזה בּן שלש-עשרה השנים הוא בּאמת מופלא בּמינו, אשר לא היה מָשלו עד כּה!…

"כּשנכנסתּי אל בּית קליאַטשקא, שנמצא בּרחוב האשכּנזי – מוסיף לספר הכהן יוצוויטש – נפגשתּי ראשונה עם אֵם המשורר. כשאמרתּי לה בּשביל מה בּאתי, קבּלה אותי בּמאור-פּנים ותּביאני אל טרקלין מרֻהט יפה ותּשלח תיכּף לקרוא לבּנה, שישב בּעת ההיא בּחדרו ולמד.

בּחכּותי לבאו בּאתי בּין-כך בדברים עם אמו, שמצאתי בּה אשה אינטליגנטית מאד ומחנכת יפה, והוגה דעות, שמעטות כּמותה בימינו.

בּין כּה נכנס קליאַטשקאָ הקטן. הוא נער שפל-קומה, דל-בּשר וחלש, עם תּוי-פנים ענוגים, עד שאפשר לספור את גידיהם הדקים כחוטים, מצחו רחב ונסב למעלה, שערות ראשו הצהובות-לבנבנות מסֻלסלות יפה, עיניו נראות עַיפות מרב יגיעה, אבל מתּוכן מנצנצים זיקי אש-יָה. הוא שמח מאד על בּקורי ובדבי-מחמאות פּיוטיים באמת הבּיע לי תּודה בּגלל הכּבוד הגדול, אשר הנחלתּיו לפי דבריו. הוא מדבּר פּולנית מדויקת וצחה. בּקשתּי ממנו, כי יראה לי את יצירותיו הפּיוטיות, והוא מלא את בּקשתּי בּחשק נמרץ, אבל עם זה הראה לי מצדו עניווּת יתרה. הוא קרא לפני בּאמנות מרובּה, לפי ערך שנותיו, את ההקדמה אל הפואמה שלו “השטף” ( (Powòds ) ושיר יפה “אל האחות”.

אחרי-כן נכנסנו בּשיחה על דבר הספריות הפּולנית והצרפתּית. קליאַטשקאָ הוא אוצר בלום של ידיעות. הוא זוכר על פּה אתכל הקטעים היותר יפים משירי משוררינו. הוא שופט את יצירות-הספרות כזקן ורגיל, ומה שמפליא בּיותר הוא, כי יש לו בכל ענין דעה מיוחדת לעצמו. למצוא אֶרודיציה כזו אצל נער בן שלש-עשרה, – זה דבר בּלתּי-מובן, ובּיחוד בּשים לב אל ידיעותיהם של בּנינו בּדור זה…

את הספרות הפּולנית מרומם קליאַטשקאָ על כל הספריות שבּעולם, ובהקבּילו פּעם אחת את ספרותנו אנו לעמת הספרות הצרפתית. חוה לי את דעתּו, כי המשוררים הצרפתים של עכשו אינם ראוים אפילו למחוט את פתילת הנר, אשר לאורו כתב מחבּר ה" Grażyny " את יצירותיו הפּיוטיות. אין זה אלא רק פּרי ההתפּעלות, ואין אני אומר, כי התפּעלות זו צודקת, אבל היא נעלה ופּיוטית. אם יש האחד, שאינו מאמין, כי קליאַטשקאָ הצעיר הוא בעל-כּשרון בּאמת, ילך ויכּנס עם הנער הנלהב הזה בשיחה, ולוא רק בּת-רגע, יסתּכּל נא בּעיניו הכּחולות, המפיצות ניצוצות של רוח נעלה מאד, ויעריך כראוי לה את ההתלהבות, שהוא מדבּר בּה על השירה החביבה לו, ואָז וודאי שיסתּלק מספּקנותו".

מאמרו זה של הכּהן לודוויק אַדאַם יוצוויטש על-דבר קליאַטשקאָ תֻּרגם בּזמנו בּתור סנסאַציה בּאחדים מן העתּונים האירופּיים; תַּיָּר גרמאַני אחד תּרגם אותו בספרו “מזרח ומערב”, והסופר העברי הגאַליצאי אברהם מנדיל מאָהר העתּיקהו משם אל הקובץ שלו “ירושלים”, שהוציא בּלבוב: כּך נתפּרסם שֵם קליאַטשקאָ, בּהיותו עוד נער בּן שלש-עשרה, בכל העולם. לאושר אמו לא היה קץ, גם האב התגאה בבנו המצֻין, אבל עם זה התחיל מאָז מתיחס אל חנוכו העברי מתּוך טִפּוּל יותר מעולה.

– – – –

ד.

בּעת ההיא התחילה הממשלה הרוסית מתעניינת בּהשכּלת-היהודים. בּפקודת-הקיסר ניקולאי הראשון נִתּן יפוי-הכּח למיניסטר-ההשכּלה אוּבאַרוב ליסד על-יד לשכּות הגנראַל-גובּרנאַטורים אשר בּתּחום-המושב ועדים מיוחדים בּהשתּתּפות בּאי-כֹח מאת היהודים, שידאגו לחנוכם של ילדי-העברים. ועד כזה נוסד אָז גם בּווילנה, ובתור בּא-כח מאת היהודים נכנס אליו ר' הרשיל קליאַטשקאָ. ר' הרשיל התמכּר אל העבודה במֶרץ מרובּה, ובהשתּדלותו נפתּח בּווילנה בּית-ספר עברי למופת, שעבדו בּו בתור מורים הסופרים המפורסמים מרדכי אהרן גינצבּורג ושלמה זלמן זאַלקינד. החרֵדים, מוּסָתים לכך מאת המלמדים, שראו לעצמם בּבית-הספר החדש תּחרות מסוכּנת, יצאו למלחמה כבֵדה על ר' הרשיל ורעיו המחזיקים בּו. בּבית ר' הרשיל היתה התּחנה הראשית, שבּה ערכו “המצבּיאים” מצד המשכּילים את כל תּכניותיהם והתיעצו יחד על התּכסיסים הראוים להכּות בּהם אחור את ההתנפּליותיהם של הירֵאים הקַנָאים.

המלחמה הזאת, אשר התנהלה לפרקים בּמרירות מרובּה, בּלעה את כל עתּותיו של ר' הרשיל, והביאה, ממילא, גם לידי זה, שהסיר את השגחתו מחנוך בּנו. עד כֹּה לא עבר יום, שבּו לא נכנס ר' הרשיל לחדרו של יודה’לי ולא חקר ודרש אותו מה הוא לומד ומה הוא כותב ועל מה הוא חושב. אבל מן היום שהתחילה המלחמה היו עוברים שבועות שלֵמים, שבּהם לא התעניין בּיודה’לי כּלל. בּמצב זה השתּמשה האם לצֹרך מחשבותיה המיוחדות על עתידותיו של יודה’לי. היא החליטה בּנפשה להוציאו מתּוך הסמטה היהודית הצרה אל העולם הגדול, שבּו ימצא להתפּתּחותו הרוחנית בּסיס יותר רצוי. היא חפצה מאד, כי ישתּלם יודה’לי בּהשכּלתו לא בּליטא, כי אם בּפּולין. גם בּיודה’לי עצמו התעוררה תּשוקה נמרצה להמָּצא בּמרכּז הספרות הפּולנית, אשר כל מעיניו בּה. היחיד והמיוחד אשר לא נחה דעתּו מכּל המחשבות האלה, היה ר' הרשיל, אשר טען, כי אין איש בּעולם, אשר יפקיד בּידו מתוך אֵמוּן את חנוכו של יודה’לי, ולפיכך לא יתּן לו לעזוב את בּיתו.

אחרי פּרוץ “המלחמה” נשתּנה המצב קצת. מלבד אשר התנפּליותיהם התּכופות של הירֵאים היו בּולעות את רֻבֵּי עתּותיו של ר' הרשיל, קרה לעתּים קרובות גם זה, כי קבוצות שלמות של מלמדים ונשיהם ואנשי-הרחוב הנלוים אליהם היו מתפּרצים בּעצם היום אל בּיתו בּצעקות וביללות ועושים שם מעשי-אלמות. בּדעתּם, כי יקר יודה’לי להוריו “כבבת עינם”, היו עושי-הפּרעות מכוונים את חציהם אליו ומקללים אותו קללות נמרצות. לא פּעם אחת אירע, כי רדפו אחרי יודה’לי הקטן בּרחוב ויתגרו בּו והוא שב לביתו בּעינים רטובות מבּכי… דבר זה לא יכלה עוד האֵם נשוא וביום אחד לא חדלה מהציק בּדבריה לר' הרשיל כי יסכּים לחפצה ויתּן לה לנסוע עם יודה’לי למשך זמן קצר, עד אשר תּשקוט המלחמה, אל אחד מקרוביה העשירים היושב בעיר פּלאָצק. בּלב נשבּר נתן ר' הרשיל את הסכּמתו לאשתּו. ביום נסיעתם נסגר עם יודה’לי למשך שעות אחדות בּחדרו ויתּן לו הוראות שונות כיצד להתנהג בכל העת אשר יבלה בנֵכר. עם זה צוה עליו להרבּות קרוא ספרים עברים וכתוב עברית, והעיקר להיות יהודי נאמן ותמים עם אלהיו ועם תּורתו. הוראות מיוחדות על-דבר למודיו והנהגתו נתן לו גם מורו שמואל יוסף פין.

בּדרך לפּלאָצק התעכּבה טויבּה לאה לימים אחדים בּווארשה. מטרפּולין של פּולין הקסימה ממש את יודה’לי ולכל מראה עיניו נתמלא התלהבות. בּיום שוטט בּרחובות, ובלילה העלה את רשמיו על גב הניר. אנשים יודעי-דבר, שקראו במאוחר את רשמיו אלה – הם היו כּתובים עברית – התפלאו מאד על הליריות, אשר השתפכה בעֹז מתוך שורות פרוזת-המרגלית שלו. רושם כּבּיר עשתה על קליאַטשקא גם מראה העיר פּלאָצק, וביחוד מורדות ההרים אל הוויכּסל, שהיה אוהב לטיֵל שם ויש אשר גם להשתּטח על שפת הנהר ולהזות ולחלום…

קשה הדבר היום לעמוד עמידה נכונה על מהות בּיתו של הקרוב העשיר, שאליו הביאה טויבּה לאָה את בּנה ותשאירהו שם. עובדה היא רק זאת, כי אם קותה האֵם, כי בּהמצא הנער בּלב פּולין, יגרום זה להשריש בּו את הרוח הפּולני בּמדה יותר מרובּה, לא היתה אלא טועה. אי אפשר לדעת אם גרמו לדבר הוראותיו ודברי מוסרו של אביו, או שפּעלה האינטואיציה בּזה – אבל דוקא בּפּלאָצק התמכר יודה’לי כלו אל הלשון העברית ואל הספרות העברית. הוא יצר שם הרבּה בּפּרוזה ובשירה. בּתוך שאר דברים תרגם שם מגרמאַנית את אחד מספּורי פיליפּסון "הבּורח ", ציור מימי חורבּן בית-שני. בּשים לב אל הסגנון המליצי הנפוח של הסופרים העברים בּעת ההיא, ואפילו של המעולים שבּהם, צריך להתפּלא בּראותנו, כי יודה’לי בּן חמש-העשרה כבר סגל לו אז – זה היה לפני שמונים שנה – את הסגנון המודרני. רושם נמרץ מיוחד עושות בּיפין ובעֻזן השתּפּכויותיו הליריות על הקאַטאַסטרופה הלאומית. כּמעט מכּל שורה עולה ובוקעת ההרגשה העברית-הלאומית, אשר תקפה את המתרגם הצעיר בּרֹב תּוקף. בּין היצירות העבריות אשר יצר בּימי שבתּו בּפּלאָצק נמצא גם ספּור מקורי בשם "הדַיָג ", שבּו שִלם הנובליסטן בּן חמש-העשרה את מסו להרומאַנטיות הבּיבּלאית, שהיתה היסוד והשורש של הספרות העברית בּעת ההיא. בּאותו רוח כתב אז גם אֶלֶגיה בּשם "שולמית על הררי-ירושלים ". הפייטן מבַכּה את חורבּן עיר הקדש וההיכל, את מפּלת גבורי-ישראל, את הריסות ארץ-החמדה ואָבדן העמידה החפשית המדינית היהודית. הפּואמה כּלה מחודרת געגועים נמרצים על החרות הלאומית המדינית שאבדה ואהבה עזה אל ארץ-ישראל ולהקנינים ההיסטוריים שנהרסו. אני רואה לנכון להביא כאן חרוזים אחדים מן הפּואמה הזאת, שמתּוכם משתּקף הלך-נפשו של קליאַטשקאָ בעת ההיא:

"אֶל עָרַיִךְ הַנֶּחֱרָבוֹת,

לִבְנוֹתַיִךְ הַנֶּעֱזָבוֹת

עֵינַיִךְ צִיוֹן שְׂאִי!

פְּרִי מֶרְיֵךְ פְּרִי חַטְּאתֵךְ

הַבִּיטִי פֹּה וּרְאִי.

אֵל יוֹצְרֵךְ שָׁכַחְתְּ

אֵל אֲחֵרִים בָּחַרְתְּ

דַל וְעָנִי עַשִׂית;

מַעֲשֵׂי זְדוֹנֵךְ חֶרְפָּתֵךְ,

אַף לֹא הִתְנַכַּרְתְּ.

וְחֲמַת אֱלֹהִים עָלָתָה

לָכֵן יָדוֹ קָשָׁתָה,

וַיְשַׂגֵּב צָרִים עָלָיִךְ

וַיַּעֲשׂוּ אֶת כֹּל זָמָמוּ

וְאִתֵּךְ צִיוֹן כָּל עָרָיִךְ

לַחֲרָבוֹת לְתֵל עוֹלָם שָׂמוּ!"

והפייטן מתעורר לחומלה על עמו האֻמלל ובּפּאתּוס עז הוא קורא:

"אֶרֶץ! תְּפִלָתָם

לָמָה לֹא שָׁמַעַתְּ?

לָמָּה נַאֲקתָם

אַף דָמָם בָּלַעְתְּ?

שְׁבוּיִם וּשְׁבוּיוֹת,

מֵאֶרֶץ מַשֻׂאוֹת,

בָּאֲזִיקִים נוּבַל בָּבֶלָה;

וּבְאֶרֶץ לֹא לָנוּ

נְיַּחֵל קִצֵּנוּ,

נָתוֹם חַיֵּינוּ.

אַךְ אֱלֹהִים הַלָּנֶצַח

חַרְבּךָ תֹּאכְלֵנוּ?

הַלְּעוֹלָמִים שָׁכַחְתָּ

אֶת יַעֲקֹב עַבְדֶךָ?

הַמְעַט הֵן שַׁפַכְתָּ

דַם בָּנָיו בָּנֶיךָ?"

אבל אין המשורר רוצה עדיין להתיאש והוא מנחם את עצמו בתקות גאולת-ישראל. הוא אומר:

הִנֶּה אִם אָנוּ,

בְּאֶרֶץ לֹא לָנוּ,

נָתֹם חַיִּינוּ,

הֲלֹא צֶאֶצָאֵינוּ

תָּשׁוּב תְּנַחֲמֵמוֹ,

וּכְרָעַת אֲבוֹתֵיהֶם

מֶרְיָם וּפִשְׁעֵיהֶם

עוֹד לֹא תִגְמְלֵמוֹ;

וּמִכְּנַף קְצוֹת אֶרֶץ

שָׁמָה עַתָּה נִפְזָרוּ,

בְּרַחֲמֶיךָ כִּי יִכְמָרוּ,

תְּשִׁיבֵם אֶל הָאָרֶץ"

את כל היצירות הספרותיות שיצר קליאַטשקאָ בּשבתּוֹ בּבּית קרובו העשיר בּפּלאָצק, היה שולח לאביו וילנאה, ושם היו נמסרות בּין המשכּילים מיד ליד ונתפּרסמו באופן זה בּכל העיר. שמואל-יוסף פין נתפּעל כל-כך מספּורו של קליאַטשקאָ "הדיג ", עד שפּנה לו תּיכּף מקום בקובץ שלו “פּרחי-צפון”, שהוציא אז בּהשתּתּפות גדולי הסופרים העברים של אותו זמן. מעניין מאד מה שהעיר פין על ספּורו של קליאַטשקאָ:

“מחבּר מליצה הסיפּורית הזאת הוא עלם בּן חמש-עשרה שנה אשר הצטיין בּעודו בּאבּו בּפּאר דעת והשכּל בּיתר שאת והתעטר בּנזר תהלת משורר ומליץ בּלשון עבר ופּולניא. נדמה, כי המליצה היקרה הזאת תהי לעדה ולאות לכל בּני ישראל, למען יעוררו את לבבם לקחת חכמה ודעת ולמען יהיו גם המה לבּרכה לאבותיהם ולאחיהם כמוהו”.

עברו ירחים אחדים. בּמשך העת הזאת נרגעו המלמדים הוילנאים והמלחמה נגד בּית-הספר החדש שקטה כּל-כּך, עד כּי מצאו המשכּילים מבּעלי-בּריתו של ר' הרשיל לאפשר לפתּוח בּית-ספר מודרני שני. מאז נפלה כמו אבן-מעמסה מעל ר' הרשיל. שעתּו נעשתה לו יותר פנויה, הוא לא היה עוד מובלע כֻלו מן הדאגה האחת לקיום בּית-הספר ויוכל מעתּה לשוב אל עסקיו הרגילים. אז ראה ראשית לו להביא את יודה’לי מפּלאָצק לביתו וילנאה וישב לטפל בּחנוכו כּקודם.

לפי נוסחה אחרת, שנזדמן לי לשמוע מפּי זקן וילנאי, גרם אז לשיבתו של קליאַטשקאָ מפּלאָצק לוילנה המאורע הזה:

בּפּלאָצק ראה קליאַטשקאָ בּיום אחד תהלוכה קאַטולית חגיגית, שהלהיבה את רוחו כּל כּך, עד שישב תּיכּף ונתן בּטוי לרגשותיו בּשיר פּולני, וישלח אותו להוריו וילנאה. תוכן השיר לא הפיק רצון מר' הרשיל ומבּלי חשוב הרבּה מהר ויסע לפּלאָצק ויקח אתו משם את יודה’לי לביתו. שם אסף ר' הרשיל את כּל מה שיצר יודה’לי בּמשך ימי שבתּו בּפּלאָצק בפּרוזה ובשיר ויפרסם את יצירותיו אלה בּספר מיוחד בשם "דודאים " ². את ספרו זה הקדיש יודה’לי לאביו בּדברים הללו:

"אל כּבוד אבי היקר הורי ומורי,

מדריכי בּדרך טובים, ישעי ואורי,

דורש תורה וחכמה, שוחר דעת ותּבונה,

אזור נפשו צדק, אזור לבּו אמונה".

“ה”ה הגביר המפורסם, החכם השלם, שלשלת היוחסין, כמהור“ר צבי הירש קלאַצקאָ, נ”י, הדודאים הראשונים האלה אשר לקטתּי על שדה לשון עבר, למנחת-אזכּרה לו שלוחים מאת בנו המחבּר".

בחוג-המשכּילים היה ה“דודאים” כעין סֶנסאַציה, כלם אמרו כי דָרך כֹּכב גדול וחדש על שמי השירה העברית. גדל הסופרים העברים של אותו זמן מרדכי אהרן גינצבּורג כִּבֵּד את קליאַטשקאָ בּמכתּב, שבּו הוא כּותב לו בּתוך שאר דברים:

“ראיתי את כּתביך היקרים וששתי למצוא בּהם יתר הרבּה מאשר קותה נפשי, כי על-פי ערך הימים אשר אתה עומד בּהם, שערתּי למצוא פרחים נחמדים לעין לבדה, והנה המה מלאים פרי חמד, אשר גם הנפש תמלא מהם, עד כי עמדתּי משתּאה על מפלאות הטבע אשר יצקה פּי שנים מרוחה על עץ יקר מני אלף לבכּר פּריו לפני עתו. בּשם לשוננו הקדושה, אשר עבד נאמן אני לה מעודי ונושא דגלה בּארץ הזאת בּשם לשוננו הקדושה הנני מברך אותך על אשר לא גרעת את חֻקה, ולא דחית את הזקנה הזאת לפני אחיותיה הצעירות, אשר אתּה מתעלס בּאהבתן. בּאמונתי ידידי! כי כנחמה רבּה נחשבו לי דבריך הנעימים. עתה ידעתי, כי ייטיב השם ללשוננו הקדושה בּארץ ליטא ולא בּלב רַגָז אניח את עט הסופרים מבין אצבּעותי, אחרי אשר זכיתי לראות את הבּא אחרי, אשר יגדיל תּורת לשון עבר ויאדירה כיד השם הטובה עליו”³.

בתּוך המכתּב הזה יש לראות איזו תּקוות יפות תּלו גדולי ישראל בּעת ההיא בּנער יודה’לי קליאַטשקאָ.

ה.

עברו שתּי שנים. בּמשך העת הזאת השפיק יודה’לי לרכוש לו בּביתו ידיעות כּלליות בּשעור של בּית-ספר בּינוני, והתחיל נושא את נפשו לאוניברסיטה. פּה התעוררה שאלה: לאָן? האֵם הציעה, כּי יסע יודה’לי להכנס אל אחד מבּתּי-הספר הגבוהים שבּפּולין; אבל ר' הרשיל לא הסכּים לדבר. הוא היה, אמנם, יליד-פּולין בּעצמו, ובּכל זאת לא חפץ, כּי ישתּלם בּנו בּהשכּלתו בּפּולין, כּמו רחש לבּו דבר מר… והנה היתה הזדמנות בּדבר, כּי בעת ההיא בּא לוילנה הד"ר לילינטאַל המפורסם, שנשלח מאת ממשלת-רוסיה לעבור בּערי-התּחום ולעשות תּעמולה בּין היהודים להשכּלה. בּהיותו יוצא ונכנס בּבּית קליאַטשקאָ התיעץ ר' הרשיל אתו בּדבר חנוכו של יודה’לי לימים יבאו. בּעצת לילינטאַל החליט ר' הרשיל לשלוח את יודה’לי ללמוד בּאחת האוניברסיטאות שבּגרמאַניה, והוא בּחר בּקניגסבּרג, מפני שהיא קרובה לוילנה.

בּערב היום שנועד לנסיעת יודה’לי לקניגסבּרג, ערכו הוריו נשף-פּרידה, שהוזמנו אליו גדולי נכבּדי-וילנה. בּשעת המשתּה נשא יודה’לי נאומים ויקרא את שיריו בּלשונות שונות. הסופרים העברים, שנמצאו בּין הקרואים, נשאו כּוסות של בּרכה, וכל אחד הבּיע את חפצו ותקותו, כי גם בּשבתו בּנֵכר יוסף יודה’לי לעבוד בּספרות העברית. יודה’לי ענה לכל אחד, ובּתּשובותיו הבטיח הבטחת-אמונים, כי החפץ הזה קדש יהיה לו וימלא אותו בּאמונה. בּדבּרו הלך ויוצא מארגזו כּתב-יד עברי של עשרים וחמשה גליונות-דפוס בּשם "פּרי נעורים " ויגֵש אותו למי שהיה מורו שמואל יוסף פין. הספר הזה הכיל את כּל מה שכּתב בעברית אחרי שיצאו “הדודאים”, ועין לא ראתה אותו עד כּה, זו היתה הפתּעה ממש, אשר עוררה התפּעלות עצומה בּין ההורים והקרואים.

לקנגסבּרג בּא קליאַטשקאָ בּלוית אביו ר' הרשיל. שם שכר לו אביו מעון וארוחת-תּמיד בּבּית רב-העדה הד“ר זאַלשיטץ. ד”ר זאלשיטץ היה מעדת החרֵדים, וברוח זה בּקש, לפי בּקשת ר' הרשיל, להשפּיע גם על חניכו הצעיר.

בּאוניברסיטה הקניגסבּרגית נכנס קליאַטשקה אל מחלקת-הפילוסופיה. כּשרונותיו המצֻינים והשתּלמותו בּלמודים תּחת הנהגת הפּרופסורים ראָזנקראַנץ ולאָבֶּק, עמדו לו לעשות חיל בּאופן מופלא, ובּיחוד בּלשונות העתּיקות: יוָנית ורומאית, שגדלה אליהן תּשוקתו כּל-כּך, עד שידע על פּה את כּל ה“איליאַדה” של האָמֶר בּמקורה. חמש שנים ישב קליאַטשקאָ בּקניגסבּרג, ובּיום 18 במרץ שנת 1847 עמד בּמסות האחרונות ונכתר בּתאר ד"ר לפלסופיה. עוד הרבּה שנים אחרי כן נשאר שֵם קליאַטשקאָ בּזכּרון האונברסיטה הקניגסבּרגית בּתור אחד מתּלמידיה המהֻללים.

בּמשך כּל העת שישב קליאַטשקאָ בּקניגסבּרג, היה מחליף מכתּבים תכופים עם הוריו וגם עם אחדים ממשכּילי-וילנה. לכלם כּתב עברית ולאמו פּולנית. שתּי פּעמים בּא בּירחי-הקיץ לוילנה. כּאשר בּקר את הוריו בּפּעם האחרונה ילדה אמו בּת, היא אחותו היחידה. הוא כּבר עמד אז לפני גמר למודיו בּאוניברסיטה, ולכן הזמין ר' הרשיל אליו את פין ואת המבקר לספרי-ישראל בּוילנה בּעת ההיא, טוגנדהאָלד, ויתיעץ אתּם על הדרך אשר יבחר לו יודה’לי בּחייו, אחרי כּי לא על הפלוסופיה בּלבד יחיה האדם. בּהסכּם כּלם הוחלט אז להשפּיע על קליאטשקאָ, כּי יכין את עצמו להיות לרב-מטיף ודוקטור. ר' הרשיל לא אֵחר מהכנס עם בּנו בּשיחה בּענין זה ובּדבּרו הציג לו למופת את הד"ר לילינטאַל, שגדול כּבודו בּעולם. על זה ענהו קליאטשקאָ, כּי עוד היום גדול וכי קודם שיגמור חק למודיו בּאניברסיטה יתישב בּדבר ויודיע לו את החלטתו. את האוניברסיטה הקניגסבּרגית עזב קליאטשקא בהחלטה לבלתּי חשוב על שום “קאַרְיֶירות” לעתיד לבוא ולהקדיש את עצמו רק אל המדע. למטרה זו נסע להיידלבּרג, ושם נכנס אל האוניברסיטה.

נטיה עצומה מיוחדת נראתה בקליאַטשקא לספרות ולדברי ימי-עולם. את שני הענינים האלה בּחר למקצוע שלו, ועל-כּן משכו אותו אליהם שעוריו של הפּרופסור גֶרוויניוס, שהיה מפורסם בּתּור מומחה גדול לתּולדות-הספרות וכמבָאֵר שאין דוגמתו ליצירותיו של שקספּיר. עיני המלומד הגדול הזה נמשכו מהר אל קליאַטשקאָ בּן העשרים-ושתּים, אשר הפליא אותו בּבּקיאותו המדעית ויותר מכּל בּכּשרונו הספרותי המצוין.

לא ארכו הימים והפּרופסור גרוויניוס אסף אליו את קליאטשקא הצעיר בּתור עוזר ראשי בּעתּונו “דייטשע צייטונג”. בּעתּון זה נהל קליאטשקא את המחלקה למדע, לספרות ולהליכות-המדינות.

בּמשך חמש השנים, שבלה קליאטשקא בּאוניבסיטה הקניגסבּרגית, היה יוצא ונכנס רק בּחוג הקטן של הסטודנטים הפּולנים. גרם לכך ההרגל, שכבר נעשה אצלו לטבע שני, לדבּר פּולנית. בּחוג זה היה קליאטשקא מקריא לעתּים קרובות את שיריו הפּולנים ומשתּתּף בּויכּוחים בּעניני-ספרות, ולפיכך היה נכבּד מאד בּעיני חבריו הפּולנים ותפש בּיניהם את המקום הראשון. תּחת זאת השפּיעו גם החברים מצדם על קליאַטשקא, כּי הטו את לבּו אחרי הפּוליטיקה הפּולנית, אשר עמד עד כּה מרחוק לה. בעת ההיא, כּשהיו הפּולנים כּמעט בּכל הארצות נלחצים ונדכאים, נעשתה הפּוליטיקה הפנימית שלהם ברֻבּה במחשך, והיתה ידועה רק לאנשים מתי-מספר, יחידי-סגולה בּמקומותיהם. בוילנה, תּחת המשטר הצאַרי האכזרי, התנהלה הפּוליטיקה הפּולנית כֻּלה בּמסתּרים, ולכן לא יכלה להיות שם לקליאטשקא שום הזדמנות לדעת על אודותיה, אך פּה בּקניגסבּרג, בּחוג הצר של חבריו הפּולנים, נודעו לו ראשונה השאיפות הנסתּרות של הפּאַטריוטים הפּולנים והתּחבּולות הנרקמות בּסתר, כדי להוציא את השאיפות האלה אל הפּועל, וכל זה הלהיב את רוחו כל-כך, עד כי מאותה שעה ואילך התיצבה הפּוליטיקה הפּולנית בּמרכּז כּל מחשבותיו והגיונותיו ותּסחפהו כֻלו בּשטף זרמה.

להיידלבּרג בּא קליאַטשקאָ כשכבר נעשה פּאַטריוט פּולני נלהב. עוד בּאותו זמן כבר הורה והוגה בּלבבו את הרעיון להקדיש את כּשרונותיו ואת ידיעותיו לעבודת עם פּולין. הוא חכּה רק לשעת-הכּשר.

ושעה זו לא אֵחרה לבוא לקליאַטשקאָ. זה היה בּשנת 1848, כשפּרצה הריבולוציה בּבּרלין ובּנסיכות פּוזנא. קליאַטשקאָ נסע מהר לפּוזנאָ ושם נכנס תיכּף בּיחסים קרובים עם נכבּדי הפּוליטיקאים הפּולנים, שנמצא בּיניהם גם הפּייטן הפּולני הגדול יוליוס סלובאַצקי. בּין-כה התפּשטו שמועות בּבּרלין, כי קרוב הדבר שתּמלא ממשלת גרמאניה את תּביעותיהם של הפּולנים בּנוגע לזכויותיהם ותנהיג בּנסיכות פּוזנא סדר משפּטי חדש. כל העתּונים הגרמאנים וכל הנואמים הגרמאנים הרבּו לכתוב ולנאום בּענין זה, כל אחד מהרהורי-לבּו ומנקודת-השקפתו.

פּתאֹם, בּאופן בּלתּי-צפוי כלל, נשתּנה המצב. חיל-פּרוסיה קבּל פּקודה להפיר את הבּרית עם המתנדבים הפּולנים, אשר נלחמו על החירות הפּולנית בנסיכות פּוזנא. התחילו לירות בּהם, להושיבם בּבתי-האסורים ולענות את נפשם בּאכזריות-רצח. בית נבחרי-העם הפראַנקפורטי הודיע בּצָו מיוחד, כי פּולין הגדולה נספּחת לממלכת גרמאַניה וכי מאחדים עם גרמאַניה גם את רצועת-הגבול, שבהדילה עד כה בינה ובין פּולין. כל העתּונים הגרמאַנים הרימו פּה אחד על נס את “המפעל התּרבּותי הגדול הזה”, נלוה אליהם גם עתּונו של גֶרוויניוס “דייטשע צייטונג”.

אז הופיעה בּחדש פבּרואר שנת 1849 מחברת קטנה בּשם ההֶגֶמונים הגרמאַנים, מכתּב גלוי אל האדון גרוויניוס". מחבּר המחבּרת הנזכּרת חתם עליה בּראשי-תּיבות י. ק.

מעניינת מאד חוות דעתּו של הפּרופסור הקראַקויאי המפורסם סטאַניסלאווֹ טאַרנובסקי על-דבר המחבּרת הזאת:

“עט כּל-כּך מתּיז קרני-אור, מזג-רוח כּל-כּך לוהט, כּח כּל-כּך איתן של חָרון ובוז, כֹח כּל-כּך מהָרֵס של חרוף וגדוף, ואירוניה כזו המוחצת כמדקרת-חרב, – כל אלה לא היו עד כֹּה לשום אדם פּולני, הכּותב על ענינים פּוליטיים. אם נעלה בּמחשבתנו אותם כלם, ממאָדז’יבסקי ואורז’יחובסקי עד למאָחנאַצקי, אז עלינו לבוא לידי הוכחה והכּרה, כי בּאיש מהם לא היתה לא אותה האש ולא אותה ההתלהבות וגם לא אותה אמנות הכתיבה! בּחירת המבטאים היותר נמרצים, הניבים היותר יפים ומלאים עֹז, האַנטיתּיזות היותר נרהָבות, הנושכות כנחשים ספוגי-רעל, גִלו בּו את הסופר האַרטיסטן ואת בּעל-הסגנון האמן, אשר לא היה ולא יוכל להיות כמֹהו בּכל לשון שבּעולם”.

את המחבּרת הזאת כתב קליאַטשקה בּבּרלין, שישב שם עד אחרי מאורעות-פּוזנא ולא חדל כל העת לצאת ולבוא בּין חבריו הגרמאַנים. אבל בּסתו של שנת 1849 נודע בּקהל מי הוא מחבּר המחבּרת על ההגמוניה הגמאַנית, ובהיות קליאַטשקאָ נתין ממלכה נכריה, נצטוה לעזוב את בּרלין…

במשך שתּי השנים האחרונות, מן העת שנסחף קליאַטשקאָ בזרם החיים הפּוליטיים של הפּולנים, התחיל מתרחק מעט, מעט ממשפּחתּו. מכתביו אליהם נתמעטו יותר ויותר. בּתּחלה נעשה הדבר מצדו שלא בּרצונו. בּהיותו עסוק מאד דחה את כתיבת המכתּבים להוריו מיום ליום; הוא חשב: מחר, מחר אכתּוב, ולא כתב כלל, עד שבּאה בּאחרונה השעה, שבּה נפסקו יחוסיו עם וילנה לגמרי. בּינתים חזר הגלגל על ר' הרשיל. מצב עסקיו הורע והוא יצא נקי מנכסיו. אחרי עבור עת קצרה מת ר' הרשיל. בּווילנה נדבּרו אז הבּריות, כי נשבּר לבּו בּקרבּו בּראותו, כי בּחר לו יודה’לי ללכת בּדרך אשר לא חפץ להוליכו בּה, והוא מת מעגמת-נפשו. אחרי מות ר' הרשיל הוצרכה אמו האלמנה לדאוג בּעצמה למחיתה ולמחית בּתּה היחידה, ולא יכלה עוד לשלוח לבנה לחוץ לארץ את הפּרס החדשי, אשר קבּל מאת ר' הרשיל עד יומו האחרון. כל הדברים האלה יחד גרמו, כי נקרעו החוטים האחרונים בּין קליאַטשקאָ ובין בּני-משפּחתּו.

בסוף שנת 1849 בּא קליאַטשקא לפּאַריז, שם הוכרח לסבּול עת ידועה מחסור ועוני. אבל זה לא הפריע אותו מהתמכּר כלו לעבודתו המדעית והספרותית. בּאחרונה עלתה לו אחרי השתּדליות מרובּות לקבּל איזו משרה בּהבּיבּליאותּיקה הקיסרית, הידועה היום בּשם “הבּיבּליאותּיקה הלאומית”.

בּהיותו עסוק הרבּה בּהבּיבּליאותּיקה, לא יכל קליאַטשקאָ בּעת הראשונה לעבוד כחפצו בּספרות הפּולנית. הוא רק הספּיק לפרסם בּירחון קטן מאמר בּקרתי-ספרותי כתוב בּאמנות יתרה, שבּו הציג זה לעֻמת זה את הפּייטן הגרמאַני בּירגֶר ואת מיצקֶעוויטש. על אדות המאמר הנזכּר כתב אחד מגדולי סופרי-פּולין את הדברים האלה: “המונוגרפיה הזאת, שחתומות עליה האותיות ק-אָ, אף כי יצאָה מעט צעיר לימים, צריכה להחשב כאחת הפּנינות היותר יפות בּבקֹרת הספרות שלנו, ולהמאמרים היותר מוצלחים על שירתו וגאוניותו של מיצקוויטש”.

בפאַריז נכנס קליאַטשקאָ כעבור עת קצרה, הוא כבר נתפּרסם אז בחוגים רחבים על-ידי עבודתו הספרותית, אל חברת גדולי האצילים מבּין האמיגראַנטים הפּולנים, ששם התודע בּין אחרים גם אל הנסיך הישיש אַדאַם צ’אַרטאָריזסקי, ואל גדל הפּייטנים הפּולניים של אותו זמן אַדאַם מיצקוויטש. לא ארכו הימים והוא התקרב קרבת ידידות לכֻלם, ועד מהרה תּפס לו מקום גדול וחשוב מאד בתוך הקולוניה הפּולנית בּפּאַריז.

– – – –

ו.

בּשנת 1854 כבר יצא לקליאַטשקאָ שֵם בּפּאַריז כאחד מגדולי נכבּדי האמיגראַנטים הפּולנים. הוא נעשה מבקר קבוע ורצוי בּטרקליני גדולי האַריסטוקראַטים הפּולנים. הוא היה “בּן-בּית” אצל מיצקוויטש, יוצא ונכנס בּביתו של בּאָגדאַן זאַליעסקי ובבתּי יתר בּני מרומי עם פּולין. עוד מעט והוא נהיה למרכּז האינטילגנציה הפּולנית הצעירה בּפּאַריז, והשפּיע עליה השפּעה עזה ונמרצה.

לצֹרֶך פּרנסתו התחיל קליאַטשקאָ בּעת ההיא לעבוד בספרות הצרפתּית. בּתּחלה פּרסם בּירחון הצרפתּי " Revue Contemporaire " שורה שלֵמה של מאמרי-פּולמוס נגד מלומד גרמאַני מפורסם בּגלל בּקרתו ליצירותיו של דאַנטה. המאַמרים האלה שגִלו קוים מזהירים חדשים בּכשרונו האמנותי, עשו לו שם גדול גם בּעולם הספרות הצרפתּית. כעבור עת מועטת עבר קליאַטשקאָ לעבוד ב-" Revue de Paris ", שנעשה בּו לעוזר תּמידי.

מלחמת-קרים, שפּרצה אחרי שתּי שנים, עוררה תּנועה גדולה בּתוך הקולוניה של האמיגראַנטים הפּולנים בּפּאַריז. הפּוליטיקאים הפּולנים נתמלאו תּקוה, כי תוצאות המלחמה הזאת עלולות להקים את פּולין מהריסותה ולהשיב לה את עמידתה החפשית, שלֻקחה ממנה. אחדים מגדולי העסקנים הפּולנים, וביניהם גם מיצקוויטש, הלכו לקונסטאַנטינופּול ליסד שם לגיון פּולני. יתר עסקני-הקולוניה שנשארו בּמקומם, יסדו אָז בּפּאַריז עתּון פּולני לספרות וביחוד לעניני-פּוליטיקה, בשם " Wiademsci polskie ". קליאַטשקאָ, שבּידיו נמסרה הנהלת חלק בּקֹרת-הספרות, העמיד את העתּון על מדרגה גבוהה, עד כי אחד מהסטוריוני-הספרות המפורסממם חוה עליו בּמאוחר את דעתּו, כי “בּין כל העתּונים הפּולנים, שיצאו בּאיזו מן הזמנים והמקומות, היה ‘וויאַדאָמאָשצי פּאָלסקיע’ העתּון הפּוליטי היותר טוב, הדוגמה היותר מזהירה של עתּון לא רק בּעתּונות הפּולנית, כי אם גם בּעתּונות האירופּית בּכלל”.

ערך גדול ומיוחד נִתַּן לקליאַטשקאָ בּחוגי הפּולנים לאחר שפּרסם בּירחונים צרפתים מאמרי-הבּקרת שלו על כּוכבי השירה הפּולנית מיצקוויטש וקראַסינסקי. עת ידועה לא חדלו בּמטרופּולין של צרפת לדבּר בּהתפּעלות מרובה על-דבר הנאומים הפּומבּיים, שנשא קליאַטשקאָ בּאותו מקצע בּאחד מגדולי האולמים הפּאַריזאים. בּכל פּעם היו בּאים לשמוע את הנאומים האלה חשובי המלומדים ואמני-הספרות הצרפתּית וגדולי האינטליגנטים והאצילים הפּולנים.

מעת לעת היה קליאַטשקאָ מפרסם בּרבּים מאמרים בּשאלות פּוליטיות-דיפּלומאַטיות, שהיו עושים בכל פּעם רושם כּבּיר לא רק בּצרפת, כי אם גם מעבר לגבול. בשנת 1864, כשקרעה גרמאַניה מעל דֶנֶאמאַרק את שלֶזוויג-האָלשטיין, הדפּיס קליאַטשקאָ בּענין זה ב-" Revue des deux mondes ", מאמרים אחדים, שבּהם קרא תּגר בּדברים חריפים מאד על הפּוליטיקה הגרמאַנית. בּמאמרים האלה קנה לו קליאַטשקאָ פּרסום מיוחד, כי עד העת ההיא לא נועז איש לפגוע בּאופן כזה בּכבודו של נסיך-הבּרזל, בּיסמאַרק, אשר תּפש אָז בּעולם הפּוליטי את המקום היותר גדול ודבריו נשמעו “כּדברי-האורים”, בּגלל יציאתו זו להָגן על דנמאַרק, כבד ממשלה הדֶנית את קליאַטשקאָ “בּאות-הכּבוד דאַננעבּראָג”.

בּאותה עת נבחר קליאַטשקאָ לחבר אל הסיים הלבובי, ובשביל כך עבר לגור בּגאַליציה. לעתּים קרובות היה בּא לווינה, שנבחר שם בּאותו זמן גם לחבר הרייכסראַט האוסטרי. אבל שתּי משרותיו אלה לא הפריעו בּידו מהמשיך את מאמריו הדיפּלומאַטים ב-" Revue des deux mondes " הפּאַריזאי. כשהוציא קליאַטשקאָ את המאמרים המפורסמים האלה, שבּקר בּהם קשה גם את הדיפּלומאַטיה הגרמאַנית בּגלל תּפקידה בּמלחמת אוסטריה וגרמניה בּשנת 1868, בּספר מיוחד, הזמין אותו הגראַף בּייסט, מי שהיה אז הקאַנצלר האוסטרי, לבוא לווינה, ושם נתן לו כּהונה בּמיניסטריום לעניני-חוץ וגם כּבּד אותו בּתואר “יועץ-החצר”. מאורע זה, שנדרש לכמה פּנים בּכל העתּונים, הטיל סער בּספירות הדיפּלומאַטיות בּברלין; בּיחוד הקציף את בּיסמאַרק, אשר לא יכל לסלוח לקליאַטשקאָ על אשר התנפּל עליו בּמאַמריו הדיפּלומאַטיים. עם זה התירא בּיסמאַרק פּן ישפּיע פּוליטיקאי כקליאַטשקאָ השפּעה בּלתּי-ישרה על הגראַף בּייסט. פּחדו של בּיסמאַרק גדל כּל-כּך, עד כי התחיל משתּמש בּכל האמצעים להדוף את קליאַטשקאָ מכּהונתו הרמה, אשר קבּל אותה על פי הצעת הקאַנצלר האוסטרי, וגם לא מנע את עצמו מכתּוב בּענין זה למלך בייאירן ולבקש ממנו, כי ישפּיע על הקיסר פראַנץ-יוסף להרחיק את היועץ המסוכּן מן המיניסטריום.

בּשנת 1870, כּשפרצה מלחמת צרפת וגרמאַניה, נשא קליאַטשקאָ, בּתּחילה בּצרפת ואחרי-כן בּלבוב, נאום, אשר תּבע בּו את עלבּונה של צרפת המנוצחת ודבּר דברים קשים נגד אותן הממלכות, אשר נתעו ללכת אחרי הפּוליטיקה של צביעות, שסִמן בּיסמאַרק לפניהן, והביאו בזה אל המלחמה האחרונה.

הנאום הזה, אשר נשא אותו קליאַטשקאָ בּפּולנית מזהרת בּלבוב ובגרמנית מזהרת בּווינה, עשה רושם כּביר מאד בּהספירות הפּוליטיות של אירופּה, אבל הוא הביא את הגראַף בייסט בּמבוכה גדולה. קליאַטשקאָ, אשר לא חפץ להכבּיד את מצבו של הקאַנצלר האוסטרי, הגיש אז בּקשת-פּטורין ויצא בּדימוס.

אבל לעומת זאת מצא הנאום הזה הד נמרץ ונלהב בּצרפת. בּפּאַריז, שבּא קליאַטשקאָ לשם לאחר התפּטרו ממשמרתּו במיניסטריום-החיצון האוסטרי, ערך לו העם קבּלת-פּנים נהדרת ונלבבת מאד, וגם הממשלה הכּירה את פּעולתו ותתן לו אות לגיון-הכּבוד.

בשנת 1875 יצא קליאַטשקאָ שוב בּשורה של מאמרים חריפים נגד הפּוליטיקה של בּיסמאַרק. בּמאמרים האלה, אשר נתבּארו ושמשו ענין לענות בּו לכל עתּוני-אירופּה, הטיל בּגרמאַניה סער גדול של התמרמרות. הדברים הגיעו לידי-כך, עד שלא חדל בּיסמאַרק מדבּר בּהם בּקצף על שפתיו מרוב כּעס. גרם לדבר הרושם שעשו מאמריו הנזכּרים של קליאַטשקה על רוסיה והשפּיעו עליה לבּלתּי תּת לגרמאַניה לעשות בּצרפת חורבּן שני, אשר כּבר התחילה להכין את עצמה לכך.

אלה כּבר היו מאמריו האחרונים של קליאַטשקה בּמקצוע הפּוליטיקה והדיפּלומאַטיה. מאז התרחק קליאַטשקה מן החיים הפּומבּיים, חדל להתערב בּענינים פּוליטיים והתמכּר כּלו רק ליצירותיו בספרות ובּאמנות. מאז התגורר קליאַטשקאָ באיטליה, בּפּאַריז ויש אשר גם בּווינה.

רעש סנסאַציוני עורר קליאַטשקאָ בּמאמריו “פּטפּוטים פלורנטיים” ו“נשפים פלורנטיים”, אשר נתפּרסמו תּחלה ב-" Revue des deux mondes " ואחרי כן יצא בּפּאַריז בּספרים מיוחדים. הספרים האלה, שהרימה אותם הבּקורת למעלה אחת עם היצירות האירופּיות היותר מזהירות, עשו לקליאַטשקאָ שם בּכל העולם. כיצירה גאונית מיוחדת נתקבּל בּמאוחר ספרו על-דבר יוליאַן השני, שבּו משתקפת בּאמנות יתרה תּקופת-התּחיה בּאיטליה. את ספרו זה חבּר קליאַטשקאָ בקראָקוי, שהתישב שם משנת 1888 ואילך ישיבת-קבע.

בּשנת 1893 חגגה האינטליגנציה הפּולנית חג מלאת חמשים שנה מיום שנכתּר קליאַטשקאָ בּתואר ד"ר. לאותו יום שלחה לו האוניברסיטה הקיניגסבּרגית דיפּלום חדש כתוב יפה. אל הדיפּלום הזה צרף זקן-הפּרופסורים מכתב פּרטי, שבּו כתב אליו בּתוך שאר דברים: “הסופר הגדול אפשר שכבר שכח את האוניברסיטה הקניגסבּרגית, שלא נשאר בּה גם אחד ממכּיריו מלפנים, אבל האוניברסיטה שלנו לא יכלה לשכוח את תּלמידה, אשר קנה לו בּה שם כל-כך גדול בּבּחינותיו המזהירות”.

כעבור שנה הוחג בּרוב פּאר, בּהצעת האוניברסיטה היאַגֶלאָנית בּקראָקוי, יום הולדת השבעים של קליאַָשקאָ. סגל-חבורה של פּרופיסורים עם נשיא האקאַדמיה לאמנות בּראש הגיש לו אגרת-כּבוד, שנערכה בּידי הסופר הפּולני, שהיה מפורסם בּשעתּו, קאַזימיר מאָראַווסקי. בּאגרת זו הובּעה לקליאַטשקאָ תּודה נלבבת על עבודתו הגדולה והמכובּדת שעבד את העם, על אמריו היפים ומעשיו הנדיבים ועל נהלו את העם בּדרך אל האידאַל של כל מה שיפה וטוב".

אל מרום פסגת תהלתו הגיע קליאַטשקאָ על-ידי ספרו האחרון אודות הרֶנֵסאַנס של איטליה. הבּקורת הצרפתּית הרימה אותו עד לשמים. נמצאו אף כאלה שחוו את דעתּם, כי בּחדוד הצרפתּי – “עספרי” בּלעז – הוא מצטיין גם מאיזו סופרים צרפתּים מלידה.

קליאַטשקה – כּך כּתבה אז הבּקורת על אודותיו – הוא אַנאַליטיקון כתֶּן, בּבּהירות הציורים ובּעושר הצבעים אינו עומד למטה מרֶנאַן, בּהאירוניה הקלה והעמוקה שלו הוא מזכּיר את אַנאַתּול פראַנס. ובּבּרירות הוא עולה על בּורזשע".

– – – –

ז.

זקן בּן שלש ושמונים שנה מת קליאַטשקאָ. מותו היה אֵבל כּבד לעם פּולין. מכל עברים נשמעו קולות קוראים: מת קליאַטשקאָ שלנו! גם בּאחד מן ההספּדים הרבּים שנכתבו עליו לאחר מותו בּעתּונים, לא נזכר אף בּמלה אחת, כי קליאַטשקאָ היה יהודי מלידה, וגם אחד מכותבי-תּולדותיו לא מצא לנכון לספּר, כי בּגד קליאַטשקאָ בּאמונת ישראל ובּא בּבּרית הקאַטולית.

מתי השתּמד קליאַטשקאָ? – אודות זה אין אנחנו מוצאים שום רשימה. כמו שיש לשער התנצר בפּאַריז לאחר התודעותו הראשונה אל הקולוניה של האמיגראַנטים הפּולנים. בּהיותו שם יוצא ונכנס בטרקליני גדולי האַריסטוקראַטיה הפּולנית, לא היה בּו עוז הרוח להֵרָאות בּסביבה הקאַטולית הטהורה הזאת כיהודי. כן אי אפשר לדעת עד היום כיצד נתגשם אצלו מעבר זה אל הדת הקאַטולית, אם קדמה לו מלחמה פּנימית שבּלב, אם אין. לעומת זאת ישנן ראיות הרבּה, כי גם בּהיותו הוגה דעות חפשיות, נתבּלטה בּו נטיה חזקה מיוחדת אל הקאַטוליות. גם אירע פּעם אחת, שהודיע קליאַטשקאָ בּפּומבּי, כי על הקאַטוליות גאוָתו. הסופר העברי הידוע אלעזר שולמאַן מספּר בּספרו "ממקור ישראל ", כי בּנאום שנשא קליאַטשקאָ יום אחד בּהסיים הלבובי, אמר בּתוך שאר דברים, כי “השתי והערב (הצלם) חרותים עמוק בּדמו ובּבּשרו”. כך השמיע בּאזני העולם כלו – אומר שולמאַן – אותו האיש ששר בנעוריו:

"רֵדְנָה רְדֶינָה

עַל עִיר יְרוּשָׁלַיִם

דִמְעוֹתַי כַּמַּיִם

וּבַל תִּמָּחֶינָה".

קליאַטשקאָ שייך אל טפּוס-המשומדים היותר מצוי. מגֻדלים ומחֻנכים בּנעוריהם בּסביבה ספוגה כולה חבּה והערצה אל היהדות ואל קניניה ההיסטוריים, הם מתרחקים כּל-כּך מן היהדות עד שמתחילים להתבּייש בּה ומשתּמשים בּכל האמצעים למחות כל זכר למוצאם היהודי. כל ששים השנה שעברו מן היום שהתנצר קליאַטשקאָ עד מותו, לא התעניין אף פּעם בּיהודים ובּיהדות אפילו התעניינות כּל שהיא. בּמשך העת הזאת אירעו בּחיי העם העברי מאורעות כּבּירי-הערך משמשים התחלות לתּקופות חדשות בּדברי-ימיו; בּמשך העת הזאת נעשו בּין היהודים טביחות ושחיטות נוראות, הרס וחורבּן, והוא, קליאַטשקאָ, לא השתּמש בּרום מעמדו להגיד דבר בּעתּונות ובספרות לטובת מי שהיו אחיו לאמונה. הוא התבּייש בּהם…

בּוילנה לא ידעו זמן רב, כי יודה’לי קליאַטשקאָ בּגד בּעם העברי. בּשעה שכבר התרחק קליאַטשקאָ מאת היהודים ולא אבה לדעתּם ונחשב לקאַטולי אדוק, לא חדלו עדין משכּילי וילנה לקוות, כי היה יהיה לעטרת-תּפארת לעמו. תּמימותם גדלה כּל-כּך, עד כי לא שמו לב אל העובדה המתמיהה, כי כבר עברו שנים אחדות מן היום אשר הפסיק קליאַטשקאָ את יחוסיו אליהם מבּלי הודיע אותם על אודותיו דבר. הם לא נסו גם לחקור ולדרוש מה היה לו. האֵם אפשר ששערה בּנפשה את הנעשה ליודה’לי שלה, אבל היא כּסתה על השערתה בּצעיף עב, ואיש, אפילו מגדולי מקורביה, לא יכל להרגיש בּה כּלום. אפשר היה להתבּונן בּה רק זאת, כי היא מתאמצת בּכל כּחותיה להמנע מכל שיחה על דבר יודה’לי. אם יש אשר דרש אותה איש לשלומו ולמעשהו, היתה עונה בּקצרה: “הוא משתּלם עדיין בּלמודים”, ותיכף הסבּה את השיחה אל ענין אחר. אבל מי יודע את אשר נשאה האשה הזאת בּלבּה, לב-אֵם, באותה שעה?…

כי לא רק בּוילנה בּלבד, כי אם גם בּין יהודי העולם כלו לא ידעו עת ארוכה את האמת על-דבר קליאַטשקאָ – את זה מוכיחה עובדה זו: האיש, אשר לו השיאה טויבּה-לאה אחרי מות ר' הרשיל – בּעת שנמצא קליאַטשקאָ זה כּבר בחוץ לארץ – את בּתּה היחידה, היה הגאון המפורסם, ר' גדליה טיקטין, רב לעדת-החרֵדים בּבּרֶסלוי. בּכלל נִתּנה בּוילנה למשפּחת קליאַטשקאָ חשיבות יתֵרה בּכל העתּים והזמנים. מבּני המשפּחה הזאת בּחרה קהלת-היהודים בּוילנה כמה פּעמים את עסקניה ופּרנסי-הצבור שלה. עת ידועה שמש בּן אחיו של ר' הרשיל קליאַטשקאָ בּכהונת רב-העדה בּוילנה. אלו היו יהודי-וילנה משערים, כי בּמשפּחת קליאַטשקאָ נמצא האחד שהמיר את דתו, כי אז וודאי שהיו מונעים ממנה כל אות של כבוד. בּפרט זה הצטיינה וילנה תּמיד בּיפי-נפש…

רואה אני לנכון למסור כּאן גם את העובדה הזאת:

בּאמצע שנות התּשעים מתה בּתּו היחידה של ר' הרשיל קליאַטשקאָ, אלמנתו של הרב ר' גדליה טיקטין. אז פּרסמה קהלת-היהודים בּבּרסלוי פּעמים אחדות על הסדר בּ“הצפירה” וגם בּכרוניקה השבועית של הירחון הרוסי-עברי “וואָסכאָד” הודעה כי “על יסוד סימן ידוע של הצוואה, שכתבה אלמנת ר' גדליה טיקטין, ממשפּחת קליאַטשקאָ, לפני מותה, מתבּקשים אנשים ונשים, שיש להם שייכות מאיזה צד שיהיה, מצד האב או האֵם אל משפּחת קליאַטשקאָ בּוילנה. להאנשים, שיוכלו להוכיח על פּי תּעודות נאמנות, כי שייכים הם למשפּחת קליאַטשקאָ, יש זכות-הירושה בעזבון גדול, שהניחה אחריה רחל קליאַטשקאָ”.

בּוילנה התפּשטה אז השמועה, כי ההון הזה, שהשאירה אלמנת הרב טיקטין לקרובי-משפּחתּה, לא היה שלה, כי אם של אחיה המומר יוליאַן קליאַטשקאָ, אשר בימי-זקנתו נזכּר בּבני-משפּחתּו הוילנאים וישלח לאחותו בּבּרסלוי מכסת-כּסף גדולה לחלוקה לאחר מותו בּין קרובים עניים. אבל האחות, אף שהיתה צעירה ממנו לימים, מתה בעודו בחיים, ובימיה האחרונים כתבה את הצוואה הנזכּרת וַתפקד לפי שעה את הירושה תּחת יד קהלת-היהודים בּבּרסלוי.

כך נדבּרו אז בּוילנה, אבל דבר זה לא נתאמת עד היום ע"י שום מקור בּטוח.

* * *

מאז מעולם מתיחסים היהודים אל המשומדים יחס של שנאה ובּוז מגורל זה לא נִקה גם קליאַטשקאָ. העתּונות והספרות היהודית עברו עליו בּשתּיקה בּחייו (מן היום שנודע, כי בגד בּאמונת-אבות) ולא הזכּירו אותו גם בּמלה אחת לאחר מותו, מבּלי שים אל לב, כי ספריות-העולם, ועל כֻלן הספרות הפּולנית, העמידו לו אצלן את מצבות-הזכּרון היותר יפות. חֻבּרו על אודותיו מונוגראַפיות, וגם ספרים שלמים, שמציעים אותם לקריאה עד היום לבני-הנעורים תּלמידי בּתּי-הספר ולהעם כֻּלו. אבל העם העברי מחה את קליאַטשקאָ מרשימתו, ולמחיצת הספרות שלו לא נכנס ולא יִכָּנֵס לעולם. כבּוגד בּבּרית-אחים נשפּט קליאַטשקאָ בּכּח הטראַדיציה מאת עם ישראל לשִכּחה עולמית.

אבל המלחמה העולמית האחרונה עם מאורעותיה המופלאים והפתּעותיה המשונות, כמעט שהביאה לידי כּך, כּי על-פּי הצעה ידועה – הצעת יהודי – קרוב היה הדבר, שלא יתּנו לקליאַטשקה להִשָכח, ולא עוד, אלא ישימו לו, להֶפך, זכרון-כבוד לדור ודור, ודוקא בּוילנה. ומעשה שהיה כך היה:

בשנת 1919 כשכּבשו הפּולנים בּפעם הראשונה את וילנה, נתעוררה בּאחת מישיבותיה הראשונות של מועצת-הקריה, שנבחרה זה עתּה, שאלה בּדבר שנוי שמות רחובות-העיר. בּשעת הויכּוחים הוכנסה הצעה לקרוא רחובות אחדים על שמות אנשים ידועים חשובי-העם שקנו להם פּרסום גדול בּתּולדות עם פּולין כמו: מיצקוויטש, לֶלֶוֶול ואחרים. אז הציעו החברים היהודים מצדם, כי יכבּדו בּאופן זה גם אחדים מגדולי-ישראל, וביחוד ילידי-וילנה כהגר"א, מתּתיהו שטראַשון, שמואל יוסף פין.

– ויוליאַן קליאַטשקאָ הלא בּוודאי ובּוודאי! – קפץ ואמר אחד החברים היהודים.

ההצעה היהודית עם כל הוספותיה נמסרה לחוות-דעת של ועָדה, שנכנסו אליה, כמובן, רק פּולנים טהורים.

סוף דבר היה, כי הסכּימה הועדה לקרוא רחובות ידועים על שם הגר"א ופין ומתּתיהו שטראַשון. היא דחתה רק אל יוליאַן קליאַטשקאָ.

אופיי הוא הדבר, כי את קליאַטשקאָ דחו דוקא אלה, אשר לעבודת עמם התמכּר ועבד לו בּאמונה.

כּנראה אין כּ"כּ נֹח ורצוי למי-שהוא להקים מזכּרת-עולם למומר…

בּאמצע שנות השבעים למאה שעברה היה מפורסם מאד בּספרות העברית סופר-מתרגם, שחתם תּמיד על ספריו לא בּשמו המפורש, כי אם בּעילום שמו יע"ס. עורך הירחון העברי “השחר”, פּרץ בּן משה סמולנסקין, חוה לא פּעם אחת את דעתּו בּקהל, כי בּין הסופרים העברים לא היה מעולם אמן-הלשון כיע“ס, וכי מסופּק הוא אם יקום כמותו בּאיזה מן הזמנים. כן היתה גם דעתּם של יתר גדולי הספרות העברית בּימים ההם. עם זה כמו שכחו כולם לגמרי, כי אותו יע”ס, שהם מתגאים כל-כּך בּסגנונו העברי, כּבר היה בּעת ההיא ענף תּלוש מעץ-ישראל, מומר וגם מיסיונֶר, ששם לו למטרת-חייו להרבּות יהודים בּוגדים כמותו. ההתפּעלות הכללית מספריו גדלה כל-כּך, עד כּי השתּדלו מלמפרע לראות בּו רק את האמן הגדול של המלה העברית ולהעלים עין מן הבּגד, אשר בּגד בּעמו העברי.

לאלה, אשר ידעו את יע“ס מקרוב, היה תּמיד חידה סתומה, אדם, שהיה בּקי בּש”ס ופּוסקים, שכל הספרות העברית העתּיקה, של ימי-הבּינים והחדשה היתה שגורה לו, ממש, על פּיו, שדִבּר תּמיד על האוצרות הרוחניים-תּרבּותיים של עם ישראל בּהתלהבות כל-כּך מרובּה, ואשר בּכל הזדמנות שבּאה לידו הראה חבָּה יתרה ליהודים וליהדות – אדם זה פּנה עורף בּעצמו לאמונת-ישראל ושאף להשפּיע בּרוח זה גם על יהודים אחרים. היו בּין מקורביו כאלה, שהתאמצו למצוא את המפתּח אל החידה הפּסיכולוגית הזאת, אבל לא מצאו אותו. פּחות מכּל אהב יע“ס לדבּר על עצמו ועל עברו. וזוהי הסבּה, שנתפּשטו על אודותיו בּעתּונות העברית ידיעות שלוטות מן האויר. כן, למשל, האמינו רבּים במשך זמן רב, כי יע”ס הוא יליד וילנה ובּנו של שלמה זאַלקינד, מחבּר ספר “קול שלמה”, שהיה מפורסם בּשנות הששים למשורר עברי,¹ – דברים שלא היו מעולם. בּאמת נולד יע"ס בּעיירה קטנה אצל שקלאָוו, ואביו היה לא משורר, כי אם דיין, כמו שיראה הקורא להלן.

בּידי כותב הטורים האלה עלתה להשיג בּנוגע ליע"ס חֹמר בּיאוגראַפי רב-הענין, המפיץ אור מיוחד על קורות ימי חיי האדם הזה, שהיה אישיות גדולה ומצוינת לכל הדעות.

---

א.

בּמלאת ליע"ס שלש שנים – זה היה בּשנת 1823 – בּא עם אבותיו לגור בּשקלאָוו. אביו היה בּנעוריו אברך פּרוש, שהתגולל בּישיבות ובּבתּי-מדרשות בּערים ועיירות שונות והתכּונן לרבּנות. אבל עברו שנים, והוא לא קבּל משרה של רבּנות, אף כי נסמך להוראה מאת גדולי גאוני-הדור והיה מפורסם ללמדן מופלג, גרם לכך מה שלא הצטיין בּהדרת-פּנים. הוא היה שפל-קומה ודל-בּשר, וגם כּמעט בּלי חתימת זקן. מלבד זאת לא היה חתּוך הדבּור שלו בּרור, ויש אשר גמגם בּלשונו. את תּקותו האחרונה תּלה בּשקלאָוו, שראש-הקהל שם היה קרוב לאשתּו ממשפּחתּה. אבל תּקותו נתקיימה רק למחצה: שקלאָוו לקחה אותו לא למורה-בוראה, כי אם לדיין. אולם גם בּמשרתו זו לא האריך ימים, כי היתה לשונו בּעוכריו. בּשבתּו לדין לא נשמעו דבריו מתּוך הגמגום ויש אשר לא יכלו בּעלי-הצדדים להתאפּק מצחוק. בּמקרים כּאלה היה הדיין חלוש-העצבים מזדעזע מכעס ומתנפּל על בּעלי-הדין. בּגלל זה התרעמו עליו תּושבי העיר מאד, ולבּסוף העבירו אותו מכּהונת-הדיינות לאחר שהחליטו לתת לו מקופּת מכס-הבּשר עשרה זהובים בּשבוע לפרנסתו. מצבו זה הביא אותו לידי זעזוע-עצבים ותּמיד התהלך בּרוח נסערת ומלא חמה על העולם כּלו ועל עצמו. את חמתו כִּלה בּיחוד בּבני-ביתו, בּאשתּו השניה ובחמשת ילדיו, ששלשה מהם ילדה לו אשתּו הראשונה, שנתגרשה מאתּו. תּמיד היה מסתּער מקצף ומתנפּל בּזלזולים וגדופים, ולפעמים גם בּמהלֻמות, פּעם על אשתו ופעם על הילדים. וכן החשיך לכולם יחד את עולמם.

יותר מכּל סבל יע“ס, שהיה לאביו הבּן הצעיר מאשתּו הראשונה. בּשעה שפּטרו את אביו מן הדיינות היה יע”ס נער בּן שמונה שנים וכּבר למד בּחדר ונתפּרסם בּעיר ל“עילוי”. מאז נעשה אביו עצמו לו למלמד, וכמו חפץ להלעיט אותו את התּורה כֻּלה בּפּעם אחת, יִגַּע וְעִנָּה אותו בּלי-חמלה. בּשעה הרביעית לפנות בֹּקר, כּשכל בּני-העיר נמצאו עדיין בּמטותיהם, היה מעורר את יצחק משנתו הערֵבה ומושך אותו אתּו בּימי קור וקרח כבימי-סגריר ומטרות-עֹז אל בּית-המדרש, ששם היה מיַגע אותו בּגמרא ובּתּוספתות שעות שלמות רצופות, עד שנתחלש לבּו הרך וחשכו עיניו. בּעד השגיאה היותר קטנה, בּעד טעות בּפּשט, אם לא יכל לעמוד בּסקירה ראשונה על כּוונתו של רבּינו תּם או על “ודו”ק" של המהרש“א, היה מכּה את הנער מכּות נמרצות, סוטר לו סטירות רבּות וגדולות על לחייו ותּולש את אזניו. כשהיה שב יע”ס רָעֵב ומֻכֶּה לביתו, היה מקבּל שם “מנה אחת אפים” מאמו החורגת, שבּאה עליו תּמיד בּטענה, כי הוא גוזל מפּי ילדיה את פּת-הלחם האחרונה, ויש שהיתה מכבּדת אותו בּנחת זרועה ומחַלקת לו חבלים בּאפּה. כך שבע יע"ס הקטן צרות ומכאובים מכל צד, והוא הרגיש את עצמו בּבית-אביו כבתוך גיהנום.

בּעת ההיא הוכנס אל חייו הקודרים של יע“ס קו-אור על-ידי התודעותו אל עלם אחד ממוהליב, שלמד בּישיבת שקלאָוו והיה עלוי כמהו. בּרגעיו הקשים היה יע”ס בּא אל העלם הזה ושופך לפניו את מרי-שיחו ונפרד ממנו מעוֹדָד ומנֻחָם קצת. אולם בּרבות הימים הורע מצבו יותר ויותר. אביו בּבית-המדרש ואמו החורגת בּבית הוסיפו למָרר את חייו עד לבלתּי-נשוא, בּמדה לא מעטה הֵסבּה בדבר גם הדלות הנוראה, אשר שררה בּבּית ותַּסער את רוח הוריו ותמלאֵם מרֵרות. בּיום אחד בּא יע“ס אל חברו עצוב ועגום מאֹד ומתּוך בּכי אמר לו, כי לא יוכל לסבּול עוד, כּי טוב לו המות משוב אל בּיתו. שתּי שעות בּלו שני הצעירים בּשיחת-רעים נלבבת, ולבּסוף החליטו, כי אין ליע”ס כל עצה אחרת בּלתּי אם לברוח מבּית אבותיו ולעזוב את שקלאָוו. יע"ס היה אז בּן שש-עשרה או שבע-עשרה שנים.

---

ב.

עירום, כמעט בּכסותו לעורו, עזב יע“ס בּיום בּקר אחד את שקלאָוו. חברו, העלוי המוהליבי, לִוָה אותו מהלך שתּי וירסטאות מן העיר, ושם נפרדו. בּעצת חברו שם יע”ס את פּניו בּדרך העולה למוהליב.

מבּלי היות לו אף פּרוטה בּכיס הוצרך יע“ס להתעכּב כמעט בּכל כּפר, ששם נתנו לו המוזגים היהודים לאכול ולשתּות, ויש אשר גם פּרוטות אחדות להוצאות הדרך. כבֹאו למוהליב – וזה היה בּשעה שבּין מנחה למעריב – נכנס את בּית-המדרש, ששם ישבו חברי חברת-ש”ס לפני שֻלחן ארוך וישמעו בּתשומת-לב אל השעור בּגמרא, שקרא לפניהם יהודי בּא בּשנים. גם יע“ס קרב אל השלחן, ומַהֵר בּקש ומצא לו הזדמנות להתערב בּענין הנלמד ולהראות כֹּח כּ”כּ גדול בּתּורה, עד שהפליא את השומעים. אחרי תּפלת-המעריב הזמין אותו הרבּי אליו לארוחת-הערב. שם הוסיף עוד יותר לשוחח אתּו בּדברי-תּורה והוא נרעש מאד לראות לפניו איש צעיר, כמעט נער עדיין, שהוא חריף ובּקי כאחד מגדולי-הרבּנים. הרבּי התעניין מאד בּיע“ס ויעכּבהו אצלו למשכּב-הלילה וישאלהו בּפרֹטרֹט למצבו ולאיזו מטרה בּא למוהליב ולמה הוא שואף ונושא את נפשו. בּשמעו מפּי יע”ס, כי רוצה הוא להתישב פּה על מנת לעסוק בּתּורה וכי שואף הוא אל המטרה, אשר סמנו הוריו לפניו – להִסָמך להוראה, הכניס אותו למחר אל הישיבה היותר גדולה שבּמוהליב והשיג בּשבילו ארוחת,ימים" אצל חשובי-בּעלי-הבּתּים שבּעיר וידאג לכל יתר מחסוריו. יע"ס חשב את עצמו מאושר מאד והתמכּר אל למודו מתּוך התמדה מרובּה.

פּעם אחת – זה היה בּליל-חורף – כשישב יע“ס שקוע בּגמרא המונחת לפניו, נכנס אליו אל הישיבה הרבּי של חברה ש”ס כשפניו חורות כסיד והוא רועד כֻּלו כמקדחת, וירמוז לו לצאת אחריו החוצה. שם לפני שער אחד הבּתּים ספּר לו בּרוח נסערת, כי כפי ששמע חסֵרים בּשנה זו להקהל המוהלובי כעשרים צעירים מן המספּר שהוא מחויב להעמיד לצבא, ולפיכך החליטו תּקיפי-העיר להשלים את החסרון בּבּחורים ילידי ערים אחרות, שאין להם פּה קרובים וגואלים, ואפשר כי עוד בּלילה זה יתנפּלו החוטפים על בּתּי העיר “לצוד את הדגים הנחוצים”, וּודאי שילכו ראשונה אל הישיבות ובתּי-המדרש, שלומדים בּהם על פּי הרֹב בּחורים עניים מן החוץ. ובכן עצתו, כי הוא, יע"ס, יציל את נפשו מן הסכּנה בּעוד מועד ויסתּתּר בּמקום בּטוח בּסביבות מוהליב, עד אשר יתמלא מספּר הקרואים לצבא ויעבור זעם. עם זה אמר, כי בּאחד הכפרים הנמצא מהלך ארבּעים וירסטאות מן העיר ורחוק מדרך-המלך, יש לו מודע משכבר הימים והוא מוזג עשיר ומוקיר ורחים רבּנן, ולפניו ימליץ עליו בּמכתּב, ואז וודאי שיקבּל אותו בּסבר פּנים יפות ויחזיקהו בּביתו כל העת שיהיה צֹרֶך בּכך.

בּאותו הערב לא שב עוד יע“ס אל הישיבה וילן בּבית הרבּי. והזדמנות היתה בּדבר, כי למחר בּא המוזג עצמו העירה, וכאשר נפגש אתּו הרבּי ויספּר לו על-דבר יע”ס, אשר הרים אותו עד לשמים, לא חשב הרבּה והסכּים תּיכּף לקחתו אתּו אל הכּפר, ועוד בּאותו היום בּשעה מאוחרת בּלילה עזב יע"ס את מוהליב.

המוזג כּבר היה איש בּא בּשנים, והיו לו בּנים ובנות נשואים ונשואות, שגרו בּמקומות שונים. בּביתו גִדל נֶכדה, יתומה, עלמה כבת שמונה עשרה, שהיתה חביבה עליו “כבבת עינו”. בּכפר מושבו היה היהודי היחידי, שהחזיק בּחכירה את בּית-המרזח ויסחר כּל ימיו עם האכּרים, והתפּרנס מזה בּרוָחה ובכּבוד גדול.

כבואם אל הכּפר העלה המוזג את יע“ס לעלית-גג יפה ומרֻווחת ויאמר אליו: פּה תוכל לשבת ולעסוק בּתּורה בּמנוחה, איש לא יפריעך. בּביתי תמצא ש”ס וגם ספרים אחרים. אני עצמי אינני, אמנם, מן הלומדים, אבל מימי אני מוקיר ורחים רבּנן ומקרב אותם עד היכן שידי מגעת. אם יתעורר בּך אולי החפץ לשוחח עם איש בּדברי-לומדות, יש בּמרחק חצי וירסטה מכאן יהודי אחר, המפורסם ללמדן מופלג, ושגם הוא מבקש לו תּמיד בּני-תּורה להתפּלפּל עמהם. בּימי-השבּתות אנחנו הולכים לשם להתפּלל בּ“מנין”, ובּשבּת הבּאה אציגך לפניו.

יפה מאד הרגיש יע“ס את עצמו במצבו החדש. המוזג ובני משפּחתּו קרבו אותו כבן להם וינהלו אותו בכל מחסורו, והוא חי בּביתם חיי-רחבות אשר גם לא חלם מימיו על אודותם. מאז הבּקר עד שעה מאוחרת בּלילה יש בּחדרו ולמד בּהתמדה מרובּה. לפעמים היה המוזג עולה אליו אל עליתו, או שעצר אותו אחר הסעודה, ומבלה אתּו על-דבר הויות-עולם. בּשיחות הללו היה יע”ס מתַבּל מהֶרגל את דבריו בּמאמרי-חז"ל, והשומעים היו מתפּעלים מהם ונהנים הנאה מרובּה.

בּשבּת הראשונה בּבּקר הלך המוזג עם יע“ס להתפּלל בּמנין בּאחוזה הקרובה. את האחוזה הזאת החזיק בּחכּירה יהודי עשיר, שבּנה שם בּית-משרפות-י”ש. העשיר עצמו ישב כל ימיו בּעיר וויטבּסק, ואת הנהלת האחוזה ובית-המשרפות מסר בּידי אנשים עושי-רצונו עם “נאמן” בּראש. ה“נאמן”, שהביא אותו הגביר מווילנה, היה בּר-אורין, ועם זה מצוין גם בּהרבּה ידיעות כּלליות, ובּיחוד בּמאַתּימאַתּיקה, ופּקֵח גדול בּמילי-דעלמא. בּעתּותיו הפּנויות יש ולמד והגה בּספרים, ויש אשר גם כּתב את מעלות-רוחו בּספר. מן היום אשר בּא לשרת בּפקודתו בּבית-המשרפות הנהיג שם “מנין”, ובני הישובים הקרובים היו הולכים אליו בּכל ימי השבּתות והחגים בּבּקר להתפּלל בּצבּור. הנאמן היה גם החזן גם הקורא בּתּורה, ומלבד זה היה בּכל שבּת אחר התּפלה מבאר לפני המתפּללים את פּרשת-השבוע על פּי פּירושו של האבן-עזרא.

באותה השבּת שבּא יע“ס אל המנין, הציג אותו המוזג לאחר התּפלה לפני הנאמן. הנאמן נכנס אתּו תּיכּף בּדברי-תּורה והדברים התגלגלו ובאו בּיניהם לידי ויכּוח על אדות הנחות ועיקרים שונים של בּעלי-התּלמוד, והוא נרעש מאד למראה הבּקיאות והחריפות, שנתגלו לו מתּוך תּשובותיו של יע”ס, ויבקש ממנו, כי יבקר אותו לעתּים קרובות גם בּימי-השבוע. יע“ס מִלא את בּקשתו בּחֵפץ-לב והתחיל לבֹא לפעמים אל הנאמן ולבלות אתּו בּכל פּעם שעה ארוכה בּדברי-תּורה. כעבור איזה זמן החל הנאמן למשוך את תשומת-לבּו של יע”ס גם אל כּתבי-הקֹדש, שהיו זרים לו כמעט עד כֹּה וגם אל הלשון העברית, שידע אותה ידיעה רפויה וקלושה. הוא העמיד אותו על הפּיוט הנעלה שבּדברי-הנביאים ועל היסוד המוסרי שבּיצירותיהם, ויש אשר האיר לפניו תּקופות שונות בּתּולדות עם ישראל, ועוד כמה ענינים עיוניים, שהיו לו כל ימיו כספר החתום. כמו שמים חדשה וארץ חדשה נגלו לפני יע“ס בּדברי הנאמן, והוא בּלע את הדברים “כבּכּורה טרם קיץ”. בּכל פעם שהיה יע”ס הולך מעם הנאמן, מצא את עצמו עשיר בּרעיונות חדשים, אשר לא שערם מעולם, ובחמר להגות-לֵב בּמשך ימים ולילות שלֵמים. כשהתבּונן הנאמן, כּי יע“ס הוא בּור סיד שאינו מאבּד טפּה, התחיל לעניין אותו בּיצירות ספרות ימי-הבּינים כמו “מורה נבוכים”, “כּוזרי” וכיוצא בּהם. את הפּרקים הראשונים של הספרים הנזכּרים שִנֵּן לו הנאמן למען הרגיל אותו לעיין בּהפּרובּלימות הפילוסופיות החדשות לו, ואת המותר למד יע”ס עצמו בּעליתו אשר בּכּפר. הרושם אשר עשו עליו הספרים האלה, היה כּל-כּך כּבּיר, עד כּי נבהל קצת הנאמן בּתּחלה והוא מצא לנחוץ ליעץ אותו, כּי לא ירבּה להגות יותר מדי בּעניני-מחקר, יען כי הוא צעיר עדיין ויש לו צֹרֶך בּהרבּה למודים אחרים. מעת לעת נעשו השיחות בּין הנאמן ובין יע“ס נלבבות וידידותיות יותר ויותר. יע”ס ספּר להנאמן את כל המוצאות אותו ויתיעץ אתּו על-דבר עתידותיו. הנאמן, אף כּי היה מן החרֵדים, מצא בּכל זה, כי אפילו רב בּישראל צריך שתּהא לו ידיעה הגונה בּלמודי-חול. הוא חִזק את דעתּו זו בּראיות ובּדוגמאות מתּנאים ידועים ומגדולי אנשי-השם שבּדורות המאוחרים כמו הרמבּ“ם והגר”א, שהיו בּקיאים בּכל שבע החכמות. הדברים האלה נכנסו אל לב יע“ס וירב להגות בּהם, ובאחרונה החליט, כי אך ישוב למוהליב יבקש לו את האפשרות לעסוק גם בּלמודי-חול עד כמה שלא יפריעו אותו, כמובן, מלמוד הגמרא והפּוסקים. בּין-כּך בּחר לו למקרא מתּוך הבּיבּליאותּיקה הקטנה של הנאמן ספרים אחדים כמו “צמח דוד”, “שלשלת הקבּלה” ו”ספר-הבּרית", אשר התנפּל עליהם בּתּשוקה נמרצת ואשר חִזקו בּלבּו את החלטתו לזווג בּו, לפי מבטאו של הנאמן, “תּורה עם השכּלה”…

ג.

את כל ימי החרף בּלה יע“ס בּכּפר בּבית-המוזג, ותּיכּף כעבור הפּסח התחיל לעשות הכנות לשובו מוהליבה. אולם בּין-כּך אירע כי נתן המוזג עינו בּיע”ס ויאמר בּלבּו, כי מן השמים הוכיחו את “בּן-פּורת” זה לחתן לנכדתו, ולא חפץ בּשום אופן לתתּו ללכת ממנו. אך שמע מפּי יע“ס, כי רוצה הוא לעזוב את הכפר, התחיל להרבות עליו רֵעים ולפתּותו ולשדלו בּכל מיני שדולים שיחזור בו מחפצו זה. בּתּחלה נסה להוכיח לו, כי לצעיר חלוש-הגוף שכּמותו מסוכּן לבלות את ימי-הקיץ בּעיר גדולה, וכי בּשבתּו בּכפר ישאף אויר צח ויתחזקו כחותיו ויוכל לשקוד יותר על למודו. לאחר שענהו יע”ס, כי הוא מרגיש את עצמו בּריא וחזק ואין לו צֹרֶך בּחלוץ-עצמות וכי הלמוד מחוץ לישיבה כּמֹהו כאין, השתּמש המוזג בּתּחבּולה אחרת ויספּר לו, כי בּמוהלוב לא נתמלא עדיין מספּר הצעירים הנועדים להלקח אל החיל וכי החוטפים אורבים בּראש דרכים לכל עֶלם עובר ושב, ומי שנופל בּידיהם נמסר מיד לצבא. הנימוק האחרון קלע אל מטרתו ויע"ס דחה את נסיעתו. אבל הוא לא חדל לדבּר בּה, והמוזג מצדו לא פּסק מבקש לו אמצעים איך ובמה לעצרו בּביתו.

בּיום אחד אחר הצהרים – זה היה כעבור עת מועטת – כשישב יע"ס בּחדרו ולמד, קרבה עגלה ותתיצב לפני בּית-המרזח, וממנה ירדו שני יהודים בּעלי פּנים גסים, אשר עלו אליו אל עלית-הגג. האחד מהם שאלהו:

– מהיכן אתּה, בּחור?

– משקלאָוו – ענה יע"ס מתּוך גמגום ושניו דא לדא נשקן.

– תּעודת-מסעך היכן היא?

יע"ס, אשר בּהמלטו מבּיתו גם לא חשב על דבר תּעודת-מסע, בּא בּמבוכה. פּניו הלבּינו כסיד ויורֶד את ראשו לארץ.

– הנה כי כן! תּעודה אָיִן! – קרא בּקול גס השני שבּין היהודים בּעלי הפּנים האדומות – לבַש את בּגדיך ולכה אתּנו!

בּאותו רגע נכנס המוזג. בּהעמידו את פּניו כלא יודע וכלא מבין את הנעשה פּה, נתן בּקולו על היהודים:

– מה לכם פּה? פּה אין לכם מה לחפּש.

– שלוחים אנחנו מאת הקהל… חסרים עדיין כעשרים איש אל מספּר הקרואים לצבא. שר-הפּלך מרעיש עולמות וגוזר על הקהל למלא את המספּר בּדִיוק, ואם אין, יטיל עליו עונש קשה מאד.

– אבל מה שייך זה אלי? – שאל המוזג בּקצף – מה אתּם מבקשים פּה?

– מה שאנו מחפּשים, כבר מצאנו – ענה אחד החוטפים – הבּחור הזה פּליט הוא, ובפּליטים שכמותו יש לנו צֹרֶך.

– כמו שאני רואה – אמר המוזג בּקול רך – בּאתם הפּעם לכּאן על-פּי טעות. הבּחור הזה אינו פּליט, כּי אם מבּני-משפּחתּי הוא, חתני…

– אם כן – קרא החוטף בּחיוך של ערמה – סלחה נא לנו; צוה להגש מן האדם האדֹם וכרגע נעבור מזה הלאה.

המוזג יצא עם החוטפים ויע"ס נשאר יושב על מקומו נבוך וכמעט נפשו בּו.

כּעבור רגעים אחדים שב המוזג. הוא ישב על-יד יע"ס ויאמר אליו בּקול אב רחמן:

– צריך אתּה, בּני, לברך את בּרכת “הגומל”! קרוב היית להמסר בּידי גוים. אני אמרתּי לך, כּי עוד לא תּמו ימי-המהומה וכי עוד גדולה הסכּנה. אתּה לא האמנתּ לי, כּנראה. עתּה הלא תּראה, כּי להציל את עצמו יכול רק מי שהוא נשוי.

יע"ס, אשר עוד לא שבה אליו רוחו מגודל פּחדו, שתק. המוזג הוסיף לדבּר:

– יקר וחביב אתּה, בּני, לכולנו וגורלך נגע אל לבּנו. בּכן היינו משיאים לך עצה, כּי למען אשר לא תּהא שרוי תּמיד בּפּחד וכדי שתּרגיש את עצמך בּטוח, עליך להקדים, ואולי גם למהר, ולבא בּבריתּ-אשה, ומה גם כשאין לך צורך ללכת ולבקש בּת-זוגך, כי הלא היא יושבת אתּך בּמחיצתך…

יע"ס נעץ בּמוזג שתּי עינים גדולות, מרוב תּמימותו לא יכל לעמוד על כּוונתו ולהבין אל מה ירמזו דבריו.

– כּמו שאני רואה, אינך מבין לי – הוסיף המוזג – ולכן אדבּר אתּך בּהתגלות-לב. רוצים אנחנו מאד לקחת אותך לנו לחתן. עומדים אנחנו להשיא את נכדתנו לאיש, ובּשביל מה, אפוא, נלך ונבקש בּשבילה חתן מרחוק, בּשעה ששלח לה ה' את בּן-זווגה אל בּיתה?…

רק עתּה התחיל יע“ס להבין את כּוונת המוזג, אשר הרעישה אותו מאד. פּחות מכל חשב על-דבר נשואים בּהיותו כּל-כּך צעיר, קודם שהשפּיק למצוא את נתיבותיו. הוא אינו בּקי עדיין בּכל הש”ס, חסֵרה לו עדיין ידיעה מרובּה בּ“יורה-דעה”, ועדיין כּל-כּך רחוק הוא מרבּנות…

– שותק אתּה – קרא המוזג – האחשוב את שתּיקתך זו כהודאה?

שותק אני – הוציא יע"ס מפּיו בּכבדות – יען כי לא אדע מה להשיבך. כּיצד אני יכול לחשוב על דבר נשואין? הלא הריני בּחור שלא התקין את עצמו עדיין בּשום דבר, עדיין אני צריך ללמוד וללמוד בּלי שעור עד שאבוא לאיזו תּכלית. בּשביל נכדתך אתּה זקוק לצעיר בּעל-מפרנס, ואני אינני מוכשר עדיין לכּך.

– עלי פּרנסתך! – קרא המוזג – הריני לתת לך ארוחת תמיד על שֻׁלחני, ולאחר מאה ועשרים שנה תּקח נחלה בּין בּני. בּביתי תּוכל לשבת בּמנוחה על התּורה ועל העבודה ולחַדֵש בּתּורה יותר מאשר בּישיבה.

יע"ס שקע בּמחשבותיו והמוזג קם ממקומו ויאמר:

– התיעץ נא בּנפשך, אבל רוצה אני, כי תּמהר כּכל האפשר לתת לי את תּשובתך. שימה לב למצבך ואל תּשכּח מה שאמרתּי, כי נשוי אתּה. אל נא תתן פּתחון פּה לבּריות לחשבני לבּדאי, פּן יבולע מזה לכולנו.

הלילה ההיא היה ליע“ס “ליל-שמורים”. עד לפנות בּוקר נגזלה שנתו מעיניו. מחשבות, אשר לא שערן עד כּה, הפריעו את מנוחתו. בּמרכּז המחשבות המרגיזות האלה התיצבה נכדת-המוזג, אשר בּמשך כל העת, שהוא נמצא פּה, לא החליף אתּה גם שתּים, שלש מלים וגם לא הסתּכּל כּמעט בּפניה. הוא יודע על אודותיה רק זאת, כי מאז הבּקר ועד אשמורה בּלילה היא עומדת בּבית-המרזח לפני שלחן-המערכת ומוכרת יי”ש לאכּרים, ויש שהיא מתקוטטת בּהם, ואז היא מרעימה בקולה נפלאות, עד כי ינועו אמות הספים לצעקותיה. ואם לכּזו נאוה להיות רבּנית?… אולם הטוב מזה לנפּול בּידי החוטפים? ובּזכרונו צפו כל המעשיות המבהילות, ששמע עוד בּשבתּו בשקלאָוו על-דבר מעשי-החמס, שעושה הקהל לנערים ילידי ערים אחרות, שאין להם תּעודות-מסע, איך שמגלחים את שערות ראשם ומלבּישים אותם בּגדי-חילים ושולחים אותם לעבוד בּצבא בּירכּתי סיבּיריה…

ויע"ס ירד מעל מטתו בהחלטה לגלות את הדבר להנאמן ולבקש ממנו עצה מה לעשות.

ד.

למחר אחר הצהרים הלך יע“ס אל האחוזה ומצא שם את הנאמן בּשהוא יושב והוגה בספר. על-פי רשמי פניו החורות של יע”ס הבין הנאמן, כי דבר לאט עמו הפּעם, ויציע לפניו ללכת לטיל אתּו בּיער הקרוב. בּשעת הטיול ספּר יע“ס להנאמן את כל הקורות אותו בּימים האחרונים, ומתּוך דמעות בּקש ממנו כי ישיא לו עצה איך לחלץ את נפשו מן המצר. הנאמן שמע את דברי יע”ס בּתּשומת-לב מרובּה, ואחר אמר אליו:

– אלו בּא אלי איש אחר בּמקומך ובמצבך לדרוש לעצתי, כי אז לא חשבתּי הרבּה ואמרתּי לו: העת היא שעת-מבוכּה, כל צעיר שהוא מחוסר קרוב וגואל, אינו בטוח בחופשתו והוא עלול בכל רגע לנפול בּידי החוטפים. לפיכך כשבּא אדם כר' איטשה (כן היה שם המוזג) ורוצה לקחת אותך לחתן, אינך צריך לחשוב כלום כי אם להתרצות תּיכּף אל השידוך. אתּה וודאי שהנך חושב, כי ר' איטשה זה הוא יהודי ערום, החפץ להונות אותך. אני יודע את ר' איטשה זה שנים רבות והריני בּטוח, כי אם הוא משתּוקק כּל-כּך להשתּדך בּך ולצורך זה הוא משתּמש, לכאורה, בּאמצעים בּלתּי יפים כּלל, אין זאת אלא רק מאהבת התּורה. אדם זה, שבעצמו אינו בּר-אורין, מכבּד ומוקיר מאד בּני-תּורה. לפיכך אין התחתּנות כזו עסק בּיש כּלל. אולם בּמה דברים אמורים, בּבחור בּן-תּורה סתּם, שהיה בּא אלי להתיעץ בּי מה לעשות. אבל לך אין אני יכול לתת עצה כזו. אתּה אינך מבּני-תּורה השכיחים והמצוים, כי אם צעיר, שאפשר לתּלות בּו את התּקוות היותר מזהירות לעתיד לבוא והעלול להֵעָשות בּמשך הזמן צפירת-תּפארה לעם ישראל כֻּלו. לך לא הגיעה עדיין העת לבֹא בּברית הנשואין ולהשאר יושב בּכפר; פּה יעלו כּשרונותיך בּתֹּהו ולא תבֹא לשום תּכלית. עליך ללכת לעיר הגדולה של לומדים ומשכּילים ולהמשיך תּחת השגחתם את למודיך בּין בּתּורה ובין בּידיעות-חול. אולם מבין אני יפה, כי ר' איטשה לא יחפּוץ בּשום אופן להניח לך ללכת מאתּו, וכּאן נחוצה עצה כּיצד והוציאך מבּיתו. אולם אני אנסה תּחלה לדבּר אתּו בּענין זה ואז נֵדע את אשר לפנינו לעשות.

כעבור ימים אחדים, כשבּא המוזג אל בּית-המשרפות לקנות לו י“ש כפעם בּפעם, נכנס אתּו הנאמן בּשיחת סחור, סחור על אדות יע”ס. על פּי השיחה הזאת הבין הנאמן, כי אין כל תּקוה להשפּיע על המוזג, שיסלק את עצמו מיע“ס, שהוא חושב אותו זה כבר לבן-זווגה של נכדתו. עם זה נודע להנאמן מפיו, כּי כבר התחילו עושים בּביתו את ההכנות אל “התּנאים”… הנאמן מצא את המצב קשה מאֹד ויחלט בּנפשו להשתּמש בּכל האמצעים להוציא את יע”ס למרחב.

בּשבּת השניה, כשבּאו המוזג עם יע“ס אל המנין, קרא הנאמן אחר התּפלה את יע”ס לחדרו ויאמר אליו: השתּדל והוצא מן הבּית את צרור-חפציך, ובוא הלום בּיום השני לפנות ערב. מפה אשלחך הלאה עד הגיעך למקום, שבּו תּרגיש את עצמך בּטוח ושאנן מפּחד רע.

בּיום השני בּערב כבר נמצא יע“ס בּאחוזה. שם שהה אז בּמקרה איש אחד, יעקב דינין שמו, שהיה מראשוני משכּילי-קישינוב, תּלמודי מצוין ובּעל השכּלה חילונית מרובּה. לפני האיש הזה הציג הנאמן את יע”ס ויתָאֵר לו את מצבו. דינין השתּתּף בגורלו של יע“ס ואחרי שיחה מפורטת עם הנאמן החליט לקחת את יע”ס אתּו למינסק, מקום שבתּו בעת ההיא, ולשלחו משם לוילנה, שכבר נתפּרסמה אז למרכּז של תּורה וחכמה.

דינין השתּדל והשיג בּשביל יע“ס תּעודת-מסע, ומקץ שני שבועות כבר נמצא בּוילנה. בּקורו הראשון שם היה בּביתו של משכּיל מפורסם ושמו חיים זלמן אֶלְיאַשֶׁוִויץ, שהביא אליו מכתּב-המלצה מאת דינין. אֶלְיאַשֶׁוויץ זה, שהיה לפנים מוסמך להוראה ואחר-כּך נתמשכּל, הֶראה התקרבות מיוחדת לצעירים, שהתכּוננו מלכתּחילה לרבּנות ופּתאֹם תּקף אותם רוח ההשכּלה. לפני צעירים כאלה היו דלתות-בּיתו פּתוחות תּמיד לרוָחה וגם האכיל אותם על שֻלחנו, ולא מעטים מהם השיגו בּעזרתו את מטרת-חייהם. לאחר שהכּיר לדעת את יע”ס ואת כּשרונותיו הגאוניים, נתן לו מעון בּביתו, והשיג עבורו שעורי-הוראה לגמרא בּבתּי שנים, שלשה מעשירי-העיר וימן לו את כּל מחסוריו. תּחת השפּעתו של אֶלְיאַשֶׁוויץ התפּתחה אצל יע“ס נטיה נמרצה אל התּנ”ך. בּהתמדה מרובּה למד את כּתבי-הקֹדש עם “הבּאור” ובתּרגום הגרמאַני. בּמשך עת קצרה עשה בּלמודו חיל כּל-כּך רב, עד כּי נחשב בחוג בּאי-בּיתו של אליאַשֶׁוויץ לידען גדול בּתּנך ולמדקדק מצֻיָן. בּאותה עת התקדם הרבּה גם בּידיעת הלשון הגרמאַנית, אשר מצא אליה את המפתּח על-ידי תרגום התּנ"ך של בּן-מנחם. אז התחיל לשקוד על ספרי הקלסיקונים הגרמאַנים. בּלמוד זה עזרה לפעמים על ידו בּתּו של אליאַשוויץ, שהיתה עלמה משכֶּלת מאד לפי תּנאי הימים ההם. אל הלשון הרוסית, שהתחיל לומד אותה כדי להכּנס אל בּית מדרש-הרבּנים, שנפתח אך זה עתה, לא הראה נטיה מיוחדת, ואחרי עבור זמן קצר הסתּלק ממנה לגמרי והתמכּר כּלו רק לשפת-גרמאַניה. זה גרם ממילא שיחזור בּו ממחשבתּו על-דבר הכּניסה אל בּית מדרש-הרבּנים ויתחיל לבקש לו מטרה אחרת. בּאחרונה החליט לעשות כעצת אליאַשֶוויץ, להשתּלם יותר ויותר בּלשון הגרמאַנית על-מנת לנסוע אחר-כּך לבקר בּבית-ספר גבוה בּחוץ לארץ.

בּינתּים אירע, כי התחיל יע“ס רוחש אהבה לבתּו של אליאַשוויץ, שהיתה מבארת לו בּעת הראשונה את המקומות הקשים בּיצירות הפּייטנים הגרמאַנים. ואהבתו אליה נעשתה עזה בּיחוד משעה שהחל עוגב עליה אחד מתּלמידי בּית מדרש-הרבּנים, שהיה מבּאי-בּיתו התּמידיים של אליאַשוויץ, והיא הראתה לו פּנים מסבּירות. מאז התהלך כאיש נִדהם אֲכוּל אֵש-הקנאה. הוא התבּונן, כי אותו תּלמיד שולח להעלמה לפעמים שירים עברים כתובים לכבודה, שהיא ואביה מתפּעלים מהם מאד, וידמה בּנפשו, כי אך השירים הללו הם הם שנותנים את חִנו בּעיני אליאַשוויץ ובתּו. בּלי חשוב הרבּה ישב ותּרגם כמו בּנשימה אחת את המערכה הראשונה מחזיונו של שִילֶר **”נכלים ואהבה“** (קאַבּאַלע אונד ליעבּע), ולמחר הראה את התּרגום לאליאַשוויץ. התּרגום הזה שנכתב בּסגנון עברי בּיבּלאי מעשה ידי-אָמן, הפליא מאד את אליאַשוויץ ועורר התפּעלות גם בּין המשכּילים הדורשים לשִכנו. עד מהרה עבר הכתב-יד בּין חובבי הלשון העברית בּוילנה מיד ליד, וגם גדולי הסופרים מִלאו פּיהם תּהלה לאמנות הלשון, שנתגלתה להם מתוך התּרגום. אחדים מהם מצאו, כי התּרגום העברי מצטין בּעוז ניביו ובצלצולם מן המקור הגרמאַני. אבל יע”ס לא השיג את מטרתו בּתרגומו. בּתו של אַליאַשוויץ הוסיפה להתיחס אליו יחס קר כמו שהיה. הדבר הזה הדאיב את לבּו מאד, עד אשר לא יכול עוד נשוא ובּבּקר אחד עזב את בּית אילאַשוויץ בּלי הפּרד בּבּרכה מאיש, ועוד בּאותו יום יצא מווילנה.

ה.

עם מעט כּסף, שחשך לו משעוריו, יצא יע“ס לדרך. הוא שם פניו לקאָוונה על מנת ללכת משם לגרמאַניה. בּלי היות לו תעודת-מסע לחוץ-לארץ, הוכרח לעבור את הגבול בּגנבה, בּעיירה האחרונה שעל-יד הגבול עשה חוזה בּאמצעות סרסר יהודי עם אחד האכרים, המבריח בּלילות סחורת-טֶבֶל לפּרוסיה, כי יקחהו אתּו. בּמקרה היה זה בּאחד מימי-הבּציר האחרונים. בּליל סגריר, קר ואָפֵל צָעַד יע”ס אט אחרי האכּר, אשר הוליכו בּמשעולים קטנים וצרים על פּני שדות-עבטיט. שתּי שעות בּערך הלך כֹּה ולכל אִושה קלה שנשמעה מרחוק, ובּיחוד לקול כּלבים נובחים, היה מזדעזע לבּו בקרבּו מפּחד. פּתאום צוה אותו האכּר לחלוץ את מגפיו, כי עליהם לעבור על פּני נחל קטן. כמעט נפשו בּו הגיע יע“ס אל הכפר הפּרוסי הקטן, עצמותיו רעדו מקֹר ושניו דא לדא נקשן. הוא לן בּלילה ההוא בּבית-מרזח ולמחר הלך בּרגל בּדרך המלך קניגסבּרגה. בּבֹאו לאחר עשרת ימים לקניגסבּרג, סר אל אכסניא יהודית על-פּי הכּתֹבת שלקח אתּו מקאָוונה. אבל בּיום השני תּקפהו קדחת חזה וחֻמו עלה בּמעלות. הרופא הרשמי אשר נקרא מהר אליו ומצא בּו סימני דלקת-הרֵאָה, נתן רשיונו להביא אותו, בּהיותו עלם גֵר ועלוב, אל בּית-החולים העירוני, שם שכב יע”ס כשלשה שבועות וישב לאיתנו.

מבּית-החולים יצא יע“ס בּאין פּרוטה בּכיסו וחסר-לחם גם למזון סעודה אחת. זה המריץ אותו להשתמש בּסגולה הישָנה, הבּדוקה והמנוסה, ויכנס בּבֹּקר לעת-התּפלה אל בּית-המדרש אשר לעדת יהודי-פּולין. שם נכנסו בּמקרה, לאחר התּפלה, שני יהודים לומדים בּויכּוח של פּלפּול על-דבר סימן ידוע בּספר “שאגת-אריה”. יע”ס, אשר עמד מרחוק ויקשב אל שיחתם, מהר להשתמש בּהזדמנות זו שבּאה לידו והתערב בּויכּוח שלהם ויחַוה את דעתּו, כי שניהם אינם אלא טועים. הוא הוכיח להם, כי כוונתו של בּעל “שאגת-אריה” היא אחרת לגמרי, וכדי לעמוד עליה עמידה נכונה צריך לשים לב למה שאומרים בּאותו ענין מפרשים אלו ואחרים. בּדבּרו התחיל יע“ס ממטיר, ממש, ציטאַטות ורשימות-דברים מן הספרות הגאונית-הרבּנית ולהבליט בּהשתּדלות מיוחדת את הארודיציה העשירה שלו, אשר הרעישה את לב הלומדים. מתּוך התעניינות מרובּה שאלו אותו לשמו ולמעשהו ולמטרת בֹאו לקניגסבּרג, בּמקום שאין חזון בּני-תּורה נפרץ. יע”ס, אשר הבין, כי דבר לו הפּעם עם יהודים קַנָּאים, אשר לא יחפּצו וודאי, לדעתּו אם יספּר להם הפּעם, כי נוסע הוא לברלין להשתּלם שם בּלימודים, כּחד מהם, עד כמה שהיה קשה לו הדבר, את האמת ויאמר, כי זה עת ידועה שהוא חש בּראשו, מה שמפריע אותו מלמודו, והרופאים הוילנאים (הוא אמר להם כי הנהו וילנאי) שלחו אותו לבּרלין להתרפּא שם. על זה הוסיף, כי נשאר בּלא אמצעי-כּסף, ולפיכך אינו יכול לזוז ממקומו. יע“ס עורר בּספּורו את לב הלומדים לחֻמלה אליו, ותּיכּף אספו בּשבילו בּין המתפּללים, שעוד נשארו בּבית-הכנסת, שקלים אחדים, והאחד מהם הבטיח לו, שישתּדל עבורו לפני גבּאי קופת-התּמיכה לטובת הנודדים היהודים העניים, שיתּנו לו אף הם איזה סכום. שבע-רצון עזב יע”ס את בּית-המדרש.

אולם בּהגותו בּלילה על משכּבו בּמצבו, צר לו מאד על אשר העלים מיהודי בּית-הכנסת את האמת ולא הגיד להם, כי הוא נוסע לבּרלין לרכוש לו השכּלה חילונית. האין זה מצדו מעשה של יֶזואיט מרַמה את הבּריות? בּאותה שעה נזכר בּשיחות הארוכות, שהיו לו עם הנאמן בּבית-המשרפות על-דבר מוסר-היהדות ועל מסירת-הנפש הישראלית לשם אידֶאַל, והוא מצא, כי המעשה אשר עשה היום, הוא נגד מוסר-היהדות ובּגידה בּעיקר של מסירת-הנפש הישראלית, ורעיון מחריד תּקף אותו, כי אם כך יהיה הדבר הולך ונוהג והוא יהיה צפוי לעזרת יהודים חרדים, הלא יוכרח לשים כל העת מסוה על פּניו ולהתחפּש למי ולמה שאיננו בּאמת…

ולמחר קם משנתו בּהחלטה גמורה ללכת לבית-המדרש ולהשיב להמנדבים את שקליהם ולאמר להם בּשעת מעשה: דעו לכם, יהודים, כי הולכתי אתכם שולל; אמנם נוסע אני לבּרלין, אבל לא לדרוש בּרופאים; בּריא וחזק אני. אני נוסע לשם ללמוד, אבל לא למוּדים שלנו, אותם אני יודע כבר למדי, די והותר, אבל עדיין חסר אני ידיעת הלמודים שלהם, של הגוים, ואותם תּתּן לי בּרלין…

בּדרכּו אל בּית-המדרש התיצב פתאום, הוא שם אל לב, כי כבר הוציא שני שקלים בּמשך היום האתמול לצרכי-מחיתו. בּחשבו מה לעשות עתּה, הבריק בּו הרעיון, לשוטט בּעיר ולבקש לו עבודה בתור שכיר-יום. שקוע בּמחשבותיו נגש אל הנהר פּרֶגֶל, ושם ראה אנשים עומדים ומטעינים תחת השגחתו של איש בּא בּימים על אניה גדולה תּבואה ושאר סחורות. הוא נגש תּיכּף אל האיש וישאלהו, אם יוכל להשיג איזו עבודה על החוף, והלה אמר לו, כי יבוא מחר לפנות בּקר. למחר כעלותּ השחר נגש יע"ס אל עבודתו, ובּקבּלו בּערב את שכרו, רץ תּיכּף אל בּית-המדרש, ובּלי מצוא שם את הלומדים, שמהם קבּל לפני שני ימים את השקלים, תּקע את הכּסף לידי השמש ויאמר: קח, בּטובך, את השקלים והשיבם להמתפּללים! אני אין לי עוד צורך בּהם. ומבּלי חכּות עד אשר ישמע איזה דבר מפּי השמש, יצא מבּית-המדרש.

עוד ימים אחדים עבד יע“ס עבודה קשה על החוף ויקבּוץ שקלים אחדים. הוא כבר היה נכון לנסוע לבּרלין, והנה פתאום היתה אחרת עם לבבו, והוא החליט לעשות את דרכּו לא לבּרלין, כי אם ללונדון. לשנוי מסע זה גרמה הזדמנות שבּאה לידו להתודע על החוף לרב-חובלים של אניה אנגלית, שהיה, כמו שנתבּרר בּמאוחר, יהודי-מומר. רב-החובלים הזה נדרש ללא נשאל לקחת אתו את יע”ס ללונדון חנם אין כּסף, ועם זה אמר לו, כי בּאנגליה החפשית יותר נקל יהיה לו לעסוק בּהשכּלה וגם למצוא אנשים, אשר יעזרו בידו להשיג את מטרתו. יע"ס שמע לדברי העצה ויסע אתּו לונדונה.

ו.

כבואם ללונדון הזמין רב-החובלים איש, אשר הוליך והביא את יע"ס אל רובע-היהודים ווייטשאֶפל, ושם הראה לו בּית אחד, שעמד כמו מובדל לעצמו בּתוך חצר גדולה. כשנכנס לבית זה, יצא לקראתו איש בּדמי-ימיו, מגולח-זקן, אבל חקוק על מצחו ישראל, אשר בּחן אותו מכּף רגלו עד קדקדו וישאלהו יהודית:

– מהיכן, אברך? וודאי מגאַליציה?

– לא – ענהו יע“ס – אני בּא מרוסיה. בּדבּרו נתן על-יד האיש מכתּב קטן חתום מאת רב-החובלים. האיש סקר את המכתּב בּסקירה אחת, ואחרי-כן הזמין את יע”ס להכּנס אחריו אל חדר שני, ושם אמר:

– וודאי שעיֵף אתּה מן הדרך וגם רעב. אני אשלח אתּך את אחד מאנשי להביאך לבית הקרוב לכאן, ושם אצוה בּשמי לתת לך לאכול ולשתּות וגם חדר לנוח. מחר בּבּקר תּשוב הלום, ואנחנו נשתּדל לכונן את מעמדך בּאופן היותר טוב.

בּדבּרו צלצל בּפעמון וכרגע נכנס עלם צעיר, אשר שוחח אתו האיש שיחה קצרה בּאנגלית. אחרי-כן לקח העלם את יע"ס וילך אתּו.

הבּית, אשר אליו הביא העלם את יע“ס, היה אכסניה יהודית. שם הגישו תּיכּף ליע”ס ארוחה טובה, ואחרי אָכלו פִּנה לו בּעל-הבּית חֵדר יפה לנוח בּו.

בּשכבו בּחדר החם והמלא אורב, נראו לו מאורעות הימים האחרונים כחלום. כמשמים הופיע אליו בּאופן בּלתּי-צפוי כלל רב-החובלים האַנגלי טוב-הלב, המדבּר גרמאַנית, אשר פִּתָּהו לנסוע ללונדון, אף לקח אותו לשם ותּיכּף משעה ראשונה ואילך הביאהו אל יהודים נדיבי-רוח, שהוא יכול לאמר להם את האמת הטהורה, כי בּא לכאן ללמוד למודי-חולץ כבר נִכּר, כי פּה היהודים שונים לגמרי…

למחר הלך יע“ס בּמעמד-רוח עליז אל האיש, שהביא אליו את המכתּב מאת רב-החובלים. בּכניסתו נתן יע”ס תּודה נלבבת להאיש על הידידות, אשר הראה לו, ועם זה הבּיע את תּקותו, כּי יהודי לונדון יעזרו לו להשיג את המטרה, אשר אליה הוא נושא את נפשו, ושאותה סִמנו לפניו כל אלה הרוצים, כי לא יעלו כשרונותיו בּתּהו.

על זה ענהו האיש:

– כּן, כּן, אצלנו אין מניחים אנשים בּעלי-כּשרון בּלי-עזרה, ומי שרוצה ללמוד והולך בּלמודו בּדרך שמוליכים אותו, מוצא את העזרה היותר גדולה.

בּעוד רגע הביא האיש את יע"ס אל חדר גדול, שבּו ישבו ועמדו כשתּי עשרות אנשים צעירים וגם בּאים בּימים והגו בּספרים. כמעט כֻּלם היו לבושים בּגדי יהודים חרֵדים, אחדים מהם היו בּעלי פּאות ארוכות ומתּחת למעיליהם נשקפו טליתות קטנות ורחבות. כראותם את האורח הזר הקיפו אותו מכל עברים ויברכוהו בּברכת “שלום עליכם”.

בּהתבּוננו אל החדר ואל האנשים נשאר יע“ס בּשני הרגעים הראשונים עומד על עמדו נבוך, בּתּחלה נדמה לו, כי הבּית הזה הוא בּית-מדרש, או בּית-תּפלה, ורק התפּלא על כי אין פּה לא ארון-קֹדש ולא בּימה. בּראותו כי הספרים, שהאנשים הוגים בּהם, הם כֻלם תּנכי”ם, ואין בּיניהם אפילו גמרא אחת, לא ידע מה לחשוב. בּאחרונה נראה לו, כי אין זה אלא מין בּית-ספר, שמלמדים בּו תּנ“ך לאנשים גדולים בּשנים, הוא הבּיט מתּוך תּמהון אל האיש הגלוח כשואל: על-מה הבאת אותי לכאן? האיש הבין היטיב לרֵעו ויאמר: לפי שעה יכול אתּה לשוחח בּכל יום עם האנשים האלה בּמילי דתּנ”ך. וודאי שיודע אתּה את כתבי הקֹדש יפה מאד?

– אני בּקי בּתּנ“ך, – ענה יע”ס.

– הכן? הנך בּקי בּתּנ"ך? – שאלוהו אחדים מן הצעירים פּה אחד.

– ואת פּשוטם של הדברים אתּה יודע בּכל מקום? – שאלו אותו אחרים.

– בּכל מקום…

– אם כּן – קרא האיש – הבה בּחנוהו.

בּדבּרו יצא האיש מן החדר בּהשאירו את יע“ס בּין לומדי-התּנ”ך.

בּאותו רגע התחילו ממטירים על יע"ס שאלות מכּל עברים.

– כיצד אתּה מפרש את דברי ישעיהו: “יועץ אל גבּור”? מי הוא “פּלא יועץ” זה? על אודות איזה ילד יֻלד מדֻבּר כּאן?

– כיצד פּשוטו של מקרא: “וכרתי את בּית-ישראל ואת בּית-יהודה בּרית-חדשה”? לאיזו ברית חדשה מכוון הנביא?

– ומה היא כוונת הנביא האומר: “גם אתּ בּדם בּריתך שלחתּי אסיריך”? אודות דמו של מי מדֻבר פּה?

ועוד ועוד שאלות כאלה. יע"ס ענה לכל שואל ויתּן לדברי הנביאים בּיאור בּרור ומבֻסס בּיסוס הגיוני. אבל תּשובותיו לא השבּיעו את השואלים רצון, והם נכנסו אתּו בּפולמוס של דברים, שנמשך שתּים, שלש שעות.

עודם מתווכּחים והנה בּא איש ויַגֵש ליע“ס כּרטיס, שנמצא כתוב בּה, כי ארוחתו ומשכּבו יִנָּתנו לו בּאכסניה של אתמול, וכי מחר בּשעה התּשיעית בבקר עליו לשוב ולבוא אל חדר-התּנ”ך.

כך עבר שבוע ימים. שתּי פּעמים נסה יע“ס לשאול את האיש המגולח, בּשביל מה מעסיקים אותו בּלי-הפסק בּלמוד התּנ”ך בּשעה שבּא לכאן למטרה אחרת לגמרי? אבל בּכל פּעם השיב לו תּשובת-דחִיה, כי עוד יש שהות, כי עוד ידאגו להביאו אל מטרתו. בּיום הראשון של השבוע השני ראה, כי בּמקום תּנ“ך הוגים עתּה כלם בּספר “בּרית חדשה”, וקודם שהשפּיק לפנות לאיש בּשאלה לפשר דבר, הגישו גם לו “בּרית חדשה”. יע”ס פּקפּק אם לקחת את הספר בּידו, אף כי היה לו מושג רופס על אודותיו, כמו אמר לו לבּו, כי דבר לאט יצוק בּזה. אבל הוא אִמץ את רוחות וישאל: איזה צֹרֶך יש בּכך? על זה ענוהו תשובה קצרה, כּי כדי להבין הבנה נכונה את התּנ“ך, צריך קוֹדם להיות בּקי “בבּרית החדשה”. אבל התּשובה הזאת לא הרגיעה את יע”ס. בּיום השני בּבּקר נעלם הספר “בּרית חדשה”, והלומדים שבו אל התּנ"ך…

מעט, מעט נעשתה סביבה זו ליע“ס תמוהה מאד. כמה שיִגע את מֹחו לא יכל להבין את הנעשה פה. כמה פעמים נסה לבקש בּירור דבר מאת הצעירים, אבל בּכל פּעם ענוהו בּקצרה: כך מלמדים אותנו את כּתבי-הקֹדש, בּשבתּו בּערב לבדו בּחדרו התרוצצו בּמֹחו תכופות פּסוקי התּנ”ך, וביחוד הפראַזות הבּודדות שדשים אותן תּמיד כדבֵלה בּחדר-הלמוד ההוא. פּתאום ראה ונתן אל לבּו, כי סובבות את כֻלן על ציר ענין אחד: על בּרית חדשה בּין אלהים ובין היהודים תּחת הבּרית הישָנה, והרעיון הזה נשנה וחוזר ונשנה בּלי סוף, והוא נזכּר, כי אחדים העלו על שפתם בּשעת למוד התּנ"ך את שם ישו הנוצרי… וכּכל שהרבּה להגות בּדבר, כך נעשה יותר מופלא בּעיניו וכך הוסיף להסתּבּך בּרעיונותיו.

פעם אחת נמלך עליו לבּו ויגש אל בּעל-האכסניא וישאלהו:

– הגידה נא לי בּטובך מי המה אלה, המשלמים לך את מחיר ארוחתי ודירתי?

בּעל-האכסניא העמיד פּני-תּם ויענהו כמתפּלא:

– לא אבין לך; זה שני שבועות שאנשים מאכילים ומשקים אותך ומספּיקים לך את כל צרכיך, ואתּה אינך יודע עדיין מי הם.

– אבל הלא כּך הוא – אמר יע"ס – אינני מכּיר את האנשים האלה ואין אני יודע מי ומה הם.

– האנשים האלה – בֵּאֵר לו בּעל-האכסניא – הם יהודים בּעלי-צדקה מצוינים, השומרים לקיים את דברי הנביא: “הלא פּרֹס לרעֵב לחמך וכי תראֹה ערֹם וכסיתו”…

– הרק זה, ותו לא? – שאל יע"ס.

– כן; לא זהו העיקר עדיין; העיקר הוא, שהם דואגים לא רק לגופו, כי אם גם לנשמתו…

– מה רצונך לאמר?

רצוני לאמר, כי הם משתּדלים לעשות אותו לאיש, בּתפארת אדם המעלה…

תּשובתו של בּעל-האכסניא הרגיעה את רוח יע“ס. להשתּלם בּלמודים למען היות “לאיש” – הלא זוהי בּאמת המטרה, אשר בּשבילה בּא לכאן. הוא לא יכל רק להבין מפּני מה מעסיקים אותו כל-כּך הרבּה בּלמוד התּנ”ך ואין מתחילים תּיכף לשַנֵּן לו את למודי-הנֵכר. אולם ככל שהיה קשה עליו להבין את הדבר, התעכּב בּאחרונה על הרעיון, כי וודאי שכּך כּאן המנהג ואין לשגותו.

בּיום אחד כשנגש יע“ס אל “בּית-הספר לתּנ”ך” ראה עומדת על-יד השער אשה עבריה בּדמי ימיה ובוכה בּכי-תמרורים. על פּי חזות מראה האשה ותלבּשתּה הכּיר יע"ס תּיכּף, כי איננה מבּנות-המקום, וכי מוצאה מרוסיה או מגאַליציה, ובלי חשוב הרבּה שאל אותה יהודית:

– למה תבכּי, יהודיה חביבה! ומדוע תעמדי פּה?

– כּלום חפצה אני לעמוד פּה? – ענתה אותו האשה מתּוך דמע בּלשון היהודית-הפּולנית – הלואי שיחפּצו כך חיים! הלא המקום הזה טמא הוא, כי מוציאים פּה אנשים עברים לשמד, וגם את בּעלי הוציאו לשמד. עתּה נעשה אצלם אדם המעלה ואינו רוצה עוד לראות אתי חיים…

בּתּחלה לא הבין יע"ס אל מי היא מכוונת ומה אירע לה בּכלל. אולם לאחר שנכנס אתּה בּשיחה יותר מפורטת, נודעו לו מפּיה הפּרטים האלה:

האשה זאת, ילידת עיירה פּולנית קטנה, בּאה לפני שתּי שנים ללונדון עם אישה, שוליא דחיט. בּמשך שמונה-עשרה הירחים הראשונים בּקש אישה ומצא לו עבודה, אשר התפּרנסו ממנה אם לא בּרחבות יתרה, אבל גם לא בּדוחק. בּמחצית-השנה האחרונה נשאר יושב בּלי עבודה, ומצבם הורע מאד. בּבּקר היה אישה יוצא מבּיתו ומשוטט כל היום בּחוצות העיר, ולערב היה שב בּידים ריקות. צרותיהם הרחיבו יותר ויותר והגיעו מים עד נפש ממש… פּעם אחת לפנות ערב שב אישה לביתו שמֵח וטוב-לב: בּא הקץ לצרותינו! הוא נזדמן עם יהודים רחמנים, אשר השתּתּפו בּקשי יומו להבטיחו לו להשיג בּשבילו עבודה, ובין-כך נתנו לו מעט כּסף למחיתו. למחר בּבּקר השכּם בּא יהודי זר ויקרא את אישה אל העבודה. מאז היה אישה יוצא מבּיתו לפנות בּקר וחוזר בּשעה מאוחרת בּלילה, ומצבם שב והוטב כבּתּחלה. כעבור איזה זמן התחיל מוקיר רגליו מבּיתו, והדברים הגיעו לידי-כך, שהיה נראה אל אשתּו רק פּעם אחת בּשבוע, מוסר לה את דמי-פּרנסתה וממהר ללכת. מנהגו זה הפליא אותה מאד; היא הבינה, כי יש דברים בּגו ותחליט בּנפשה לחקור ולדרוש אחרי בּעלה למען דעת את אשר אתּו. בּשפכה פּעם אחת את מרי-שיחה לפני אשה צעירה ילידת פּולין כמותה, שגרה בּשכנותה, ספּרה לה אותה ריבה, כי כמו שידוע לה, ישנה בּלונדון חברה של מי שהיו יהודים, שעתה הם נקראים בּשם “מסיתים”, והאנשים ההם אין לפניהם בּלתּי אם מטרה אחת: למשוך אליהם בּמרמת-ערומים יהודים עניים מחוסרי לחם יוצאי ארצות אחרות ולהביאם בּברית אמונת-הנוצרים, ומי שנופל פעם בּידם, אינו יכול עוד בּשום אופן להחלץ מהם, כי יודעים הם להביא את קרבּנותיהם בּסבך של כל מיני רשתות. בּדבּרה העלה השכנה על לב החיטת את הרעיון, כי אפשר הדבר מאד, שגם אישה נפל למרות רצונו בּידי חבורת המרעים האלה. סוף דבר היה, כי הרבּתה האשה כּל-כּך לבקש ולחפּש אחרי בּעלה, עד אשר מצאה אותו בּ“חדר-התּנ”ך“. אבל תּיכּף בּשעת בּקורה הראשון העמיד אישה את פּניו כּלא יודע אותה, וכאשר הרימה את קולה ותּצעק מנהמת לבּה, גרש אותה ה”גלוח" מן הבּית.

כשמוע יע“ס מפי האשה את הדברים האלה, נתבּרר לו תּיכּף מצבו ויבן לאָן הוליכוהו רגליו. כרגע הבריק רעיון בּמחו לבלתּי שוב עוד אל אנשי-חסדו בּ”חדר-התּנ“ך”. אבל הוא לא ידע לאָן ללכת ולמי לפנות. הוא רץ וישג את האשה, אשר כבר הלכה משם מתוך בּכי, ויבקש ממנה להראות לו את הדרך אל בּית-המדרש. האשה עברה אתו בחוצות אחדות אשר ברבע ווייטשאֶפּל ותביאהו לבית-מדרש; אבל הוא היה סגור. כמו שנתבּרר, התפּללו בּבית-מדרש זה רק בּימי-השבּתות…

ז.

בּמעמד-רוח מדֻכּא מאד התהלך יע“ס בּרחובות ווייטשאֶפּל. על פּני בּית בּעל קומה אחת ראה מרחוק שֶלט קטן וכתוב עליו יהודית: “כּשר”, ונכנס אליו. זה היה בּית-מרזח דל של יהודי ליטאי. יע”ס, שעוד נמצאו בּכיסו שילינגים אחדים, סעד את לבּו קצת, וילן שם. בּהגותו בּמצבו החדש החליט לבלתּי פּנותּ עוד לעזרת מי-שהוא, כי אם לעשות תּיכּף מה שעשה בּקניגסבּרג: לבקש לו עבודת שכיר-יום, ואחרי-כן, כשיחשוך לו סכום כּסף ולא יצטָרך עוד לבּריות, יתחיל לעסוק בּהשכּלה. אבל ימים אחדים רצופים בּקש לו עבודה, ולא מצא. בּין כּך אזל השילינג האחרון מכּיסו ומצבו נעשה קשה מאד.

בּשוטטו יום אחד שעות אחדות רצופות בּחֻצות לונדון, נלאה יע“ס מאד ויכנס אל הגן הקרוב לנוח קצת על אחד הספסלים. בּחוץ כבר נודעו עקבות האביב, אבל האויר היה עדיין קר ולח. שקוע בּמחשבות נוגות יש יע”ס על הספסל, ובהיות בּגדיו קלים, רעד לרגעים מקור. והנה יצאה מתּוך אחת השדֵרות אשה זקנה לבושה הדר, ובהיותה, כנראה, עיֵפה מדרכּה, ישבה על ספסל שני ממול יע“ס. עיני האשה נמשכו כרגע אל יע”ס ותּבחנהו קצת, ואחרי-כן קמה ממקומה ותּגש אליו ותּשאלהו גרמאַנית מי הוא ומאין ומה מעשהו פּה. הזקנה, אשר הכּיר בּה יע“ס תּיכּף את מוצאה היהודי, עשתה עליו, אך פּתחה פּיה לדבּר אתּו, רושם יפה מאד, כמעט מקסים. מבּלי חשוב אף מחשבה כל שהוא סִפּר לה את כל המוצאות אותו ואת קורות ימי חייו מתּחלה ועד סוף. כּכלות יע”ס לדבּר הניחה האשה את ידיה על שכמו ותּאמר אליו בּשפת-חן: “אל נא תדאג, איש צעיר; כנראה עלה בּגורלך למצוא כאן את אָשרך. לכה אתּי”.

האשה יצאה עם יע“ס מן הגן. שם שכרה מרכּבה, אשר הביאה אותם אל מעונה שנמצא בּמרכּז העיר. כבֹא יע”ס אל הבּית התפּלא מאד למראה העשר, אשר נשקף שם מכּל פּנה. הוא לא ראה יקר תּפארת כזו מימיו. נדמה לו, כי בּבית הזה יושב מיליונר גדול, והוא השתּוקק לראותו ולהכָּנס אתּו בּדברים למען דעת אם הצליח הגורל את דרכּו בּאמת. אבל האשה הביאתהו אל חדר שני, ששם עמד שלחן ערוך בּכל מיני מטעמים, ותּאמר אליו: וודאי שרָעֵב אתּה, סעדה נא לבּך ואני אלך בּין-כּך ואודיע על אודותיך את בּעלי, המתעניין מאד בּצעירים אשר כמוך.

כמה שהיה רָעֵב בּאותה שעה, לא פּנה בּכל זאת בּרגעים ההם לבּוֹ אל המטעמים. בּהשארו לבדו כלו עיניו מיַחֵל לאשר יָבֹא, וכל מעייניו התרכּזו בּמשאלה האחת: לראות מהר פּני האיש, המתעניין בּצעירים כמותו ועוזר להם להגיע אל מטרתם.

כעבור שעה קלה שבה האשה ותּאמר אל יע"ס: בֹּאה אתּי ואני אציגך לפני בּעלי.

יע“ס הלך ויבא אחריה אל אולם גדול, שכֻּלו מן המסד עד הטפחות היה מלא ספרים, ושם לפני שלחן-כּתיבה ארוך, שנערמו גם עליו ספרים שונים, ישב איש ישיש, אשר שערות ראשו לבנות כשלג ופניו כפני אחד הפּאַטריאַרכים העברים הרקדמונים. כראותו את יע”ס התנשא הזקן ממקומו וילך לקראתו, ואחרי אשר בּרך אותו בּברכת “שלום עליכם”, אמר אליו בּיהודית ליטאית טהורה ובקול נעים:

– בּן-תּורה ליטאי ממש; אוהב אני בּני-תּורה כאלה.

בּדברו הושיב את יע“ס על ידו. יע”ס כבר הספּיק להתבּונן מרחוק, כי נמצאים בּין הספרים גם שסי"ם ומפרשים שונים, ראשונים ואחרונים, ושאר ספרי שאלות-ותּשובות, שלא היו זרים לו, הרגיש את עצמו תּיכף “כדג בּמים”, ויענהו כמו בּמצב-רוח מרומם: הרבּה, הרבּה תּורה כבר למדתּי.

– הרבּה תּורה ומעט תּועלת – קרא הזקן ותוך כדי דבּור הוסיף: למדתּ ולמדתּ, ואת העיקר חסרתּ.

– כּן, כּן – אמר יע"ס – עלי להודות: את העיקר אני חסר, חסר אני ידיעות חלוניות. יש לי צֹרֶך בּהשכּלה, ואליה אני נושא את נפשי.

– לא לזאת כּוונתי – הפסיק אותו הזקן בּדבּורו – כוונתי היא אחרת לגמרי. אומר אתּה, כי למדתּ תּורה הרבּה, ואני אומר, כי למודך היה מעשה-מכונה, מלאכותי; בּלמודך חסר המובן הטבעי, הפּנימי.

יע"ס הבּיט אליו מתוך תמהון מרובּה.

– אמור נא לי – שאל אותו פּתאֹם האיש – ובּספרים מלבד הגמרא ובפּוסקים לא הגית מעודך?

– בּאיזו ספרים, למשל?

– בּספרי-מחקר, למשל.

יע"ס חשב קצת ואחר אמר:

– כבר היתה לי פּעם ההזדמנות ללמוד את ספר “הכּוזרי” ואת ה“מורה-נבוכים”.

– האם עשו עליך הספרים האלה רושם? האם נגעו אל לבּך ועוררו אצלך מחשבות חדשות, אשר לא שערתן? האם לא הורוך, כי אין להאמין אמונה עוֶרת בּמה שאומרים אחרים וכי צריך להביא כל דבר בּכור הבקרת?

– מאחר שהצעת לפני שאלה זו – ענהו יע"ס – עלי להגיד לך, כּי הספרים ההם לא למדוני כּלום, כּי אם ענו אותי ענויים קשים מאד, ולפיכּך התרעמתי בּתּחלה בּסתר לבי על האיש, שנתן אותם לי למקרא, אבל אחרי-כן נוכחתּי לדעת, כּי גם מחבּרי הספרים ההם לא היו אלא בּני-אדם, שיכלו לטעות בּנקל. אולם הם הביאו אותי לידי הוכחה, כּי לא על התּורה לבדו יחיה האדם, וכי צריך שיזווג אליה גם השכּלה.

פּה התערבה בּשיחה אשת הזקן ותּאמר:

– הלא בּהגיון ידבּר הצעיר. הוא שואף להשכּלה, ולא רק לטובת עצמו. האידיאַל שלו הוא, להיות לרב בּעל השכּלה גבוהה, כּדי שיוכל אחרי-כן להשפּיע בכּח תּורתו והשכּלתו על מאות אלפי היהודים השקועים בּחשך ואין נוגה להם, ועלינו לתת לו את היכֹלֶת להגיע אל מטרתו.

על זה אמר הזקן כמדבּר אל אשתּו:

– על הצעיר לדעת, כּי איננו האובד הראשון, אשר אנחנו מושיטים לו ידנו לעזרה ומביאים אותו לחוף בּטוח. ואנחנו עושים זאת רק כּדי שהצעירים בּעלי-הכּשרון האלה יעבדו במאוחר לטובת עמנו, התועה במדבּר, ושצריך להשכּילו ולהביאו אל דרך האמת.

הדברים האלה נגעו עמק אל לב יע"ס. הוא נשא אל הזקן ואשתּו עינים מפיקות תּודה נלבבת ויאמר:

"אני מבטיח אתכם בּכל הקדוש לי, כּי אין לי שום מטרה אחרת בּחיים בּלתּי אם לעבוד בּהשכּלתי התּיאולוגית והחלונית רק לטובת העם העברי, וברוכות תּהיינה הידים, אשר תּהיינה לי לעזר לבא אל מטרתי, שכּבר הרבּיתי כּל כּך לסבול בּגללה.

הזקן אסף את יע“ס אל בּיתו. עוד בּיום המחר הזמינו לו מורים ללשון האנגלית וללמודים כּללים אחרים. יע”ס התמכּר אל הלמודים בּהתמדה ויעש בּהם חיל רב. בּעתּות-המנוחה שלו ישב בּהבּיבּליאותּיקה, אשר מצא בּה ספרים עברים עתּיקים, שעניינו אותו מאד, או שבלה עם הזקן ואשתּו בּשיחות שונות ורֻבּן בּענינים תּיאולוגיים. הזקן אהב תּמיד לדבּר על-דבר האמונות השונות, ובּכל פּעם הבּיע את הרעיון, כּי יותר טוב וישר היה לבני-האדם אלמלי התקיימה בּעולם רק אמונה אחת כּללית ומשותּפת לכֹּל. על-דבר מהותה של אמונה זו לא הוציא הזקן מפּיו אך מלה. לעֻמתו סננה אשתּו כמה פּעמים מבּין שניה, כּי מן הראוי היה לבקר את כּל האמונות ולבחור מהן את היותר טובה ויפה. בּעת הראשונה עשו השיחות האלה על יע“ס רושם מדכּא, ופעם אחת לא יכל להתאפּק והגיד בּפּה מלא, כּי לפי דעתּו האמונה היותר נכונה והיותר יפה היא רק אמונת-ישראל. כּשמעו את דבריו אלה התנשא הזקן ממקומו וכמו בּגערה רכּה קרא: את זאת אל תּאמר! אין להִגָרר גרָרה עִוֶרת; את הכּל צריך להוכיח. האשה מצדה, כּאלו חפצה להמתּיק את רושם גערת הזקן, אמרה: מה פּלא יש בּכּך? הלא עוד צעיר הוא. הוא יבא בּשנים ויקשב לפעמים לדברי-חכמים, ואז יבין בּעצמו איזה דרך תּשכּון האמת. מאז היה יע”ס מקשיב אל השיחות ושותק. אבל שום רעיון זר לא עלה על לבּו. הוא חשב, כּי הבּית הוא בּית אנשים הוגי דעות, פילוסופים, האוהבים לשוחח בּענינים מפשטים שונים ופּרובּלימות מדעיות. הוא נזכּר, כּי לפנים בּוילנה, בּביתו של אליאַשֶוויץ נזדמן לו לשמוע כּמה פּעמים דברים עוד יותר חריפים על-דבר אמונת-ישראל ואפילו תּורת-משה… אז היו הויכּוחים האלה נכנסים אל אזנו האחת ויוצאים מאזנו השניה מבּלי עשות עליו שום רושם, ובּוודאי יהיה כּך גם פּה…

בּמשך עת קצרה, בּערך, התקדם יע“ס כּל-כּך בּלמודיו, עד שנתבּחן בּיום אחד בּאחת הגימנאסיות הלונדוניות ונכנס אל המחלקה החמשית. זה היה בּעיניו כתּחנה הראשונה בּדרך אל מטרתו, ורגשות-תּודתו לנדיבים הזרים לו, שהופיעו אליו כמלאכים מושיעים בּאופן בּלתּי-צפוי כּלל, גברו בּו מיום ליום. היחוסים הנלבבים מצד הזקן והחִבָּה היתֵרה, חִבּת-אם, מצד הזקנה, משכו את לבּו אליהם בּעבותות-אהבה. מעט, מעט מצא בּהם, ובּיחוד בּאשה, סגולות יקרות, שלא התבּונן אליהן עד כּה. הוא ראה, כּי הבּית הזה הוא קן של צדקה וגמילות-חסדים. הוא התבּונן אל המחזות מעוררי-הלב, שנראים שם בּכל יום ראשון לשבוע, כּשדלתות חדר מיוחד פתוחות לרוָחה מאז הבּקר עד אשמורה בלילה לפני כּל איש מצוק ומר נפש וקשי-יום, יהודים ונוצרים אנשים ונשים, והזקנה לא תיעף ולא תיגע משמוע רצון כּל איש ולמלאותו תּיכּף בּאותו מעמד, או לשלוח את העזרה לנצרך אל בּיתו, כשעיניה נוצצות משמחה ואושר… הוא שם אל לב בּאיזו התלהבות הזקן מדבּר בּכל פּעם על חפצו להצליח את העם העברי האומלל והנרדף מכֹּל, ובּאיזו אהבה והתפּעלות נושאים הוא ואשתּו בּכל הזדמנות על שפתם את שם אלהי ישראל. כּל הדברים האלה יחד הביאו לבסוף לידי כך, שהתחיל יע”ס להעריץ את מיטיביו ולתתּם עליון לבּני-אדם, ולא לפּלא הוא אם מעט, מעט נעשה כֻּלו מושפּע מהם ומתּורתם.

והשפּעה זו לא אחרה מעשות פּרי. הזקנה התחילה לקחת אתּה את יע“ס לאספות שונות, שבּהן תּאולוגים נוצרים עושים תּעמולה נלהבת לדת נצרת ומבּיעים עם זה צער גדול ורגשי-חמלה אל האומה הישראלית, הסובלת כּל-כּך הרבּה רק בּשביל סמיות עיניה… בּשובו לביתו מאספות אלו, היה הזקן מקריא לפניו שעורים שלֵמים בּאותו ענין, ופעם אחת אמר לו בּשעת אחד השעורים האלה מפורש ובּפה מלא: דע לך, בּני, כּי אני ואשתּי נמנים זה זמן רב על אלה הסוברים, כי רק היהודים בּעצמם, ולא אחרים, אשֵמים בּאסונם הנצחי… ולפיכך צריך לפקוח את עיניהם על הדבר, ולתּכלית זו הקדשנו את כל רכושנו הגדול. אבל כּסף בּלבד אינו מספּיק. יש לנו צורך בּאנשים בּעלי אֶרודיציה גדולה בּהשכּלה ישראלית וחלונית, ואנשים בּעלי שאר-רוח, שישכּילו לעורר אליהם יחס של אמון מצד העם העברי. אתּה, אם רק תּחפּוץ, תּוכל להיות אחד מן האנשים האלה; הדרך סלולה לפניך. שעורים אחדים כאלה שמע יע”ס גם מפּי הזקנה, שהיתה, כמו שנתבּרר לו אחרי-כן, אדוקה בּאמונת-הנוצרים ותּשם לה את התּעודה המיסיונרית למטרת-חייה. בּהתיחסו אליה כאל אֵם, לא יכל בשום אופן לטעון נגדה דבר. הזקנה פּעלה עליו פּעולה מהַפְּנֶטֶת ממש ובלי שום סימן של מלחמה פּנימית נכנע לרצונה ויתנצר…

לאחר שגמר יע"ס את חוק למודו בּגימנאזיה, שלחו אותו אנשי-חסדו אל העיר עדינבּורג אשר בּשוטלנדיה, ושם נכנס לסמינאריון לכּהני-הדת. בּסימנאַריון בּלה ארבּע שנים ויצא ממנו מוכתּר בּתּאר כּהן ממדרגה ראשונה. אז שב ללונדון ונתמנה שם לראש המורים בּבית-הספר היותר גדול למיסיונרים.

לפני כּותב הטורים האלה מונחים מכתּבים אחדים, שכּתב יע"ס אל המשורר העברי המפורסם יהודה ליב גורדון. בּאחד המכתּבים הנזכּרים נמצאים שרטוטים אחדים קצרים, אבל מאד מעניינים, ממאורעות חייו בּלונדון:

“בּלאָנדאָן – כך כותב יע”ס – הקרה לפני אלהים אשה עשירה, זקנה וצנועה מאד, אשר ממעמקי לבבה אהבה את ה' ואת משיחו ואת עמו ישראל. האשה הזאת פּעלה עלי כי אלך ואשמע לדברי הבּרית החדשה. הלכתּי, שמעתּי ונֻצחתּי… מהגימנאסיה הלאָנדאָנית הלכתּי אל הסמינאַר לכּהנים אשר בּעדינבּורג, שם שקדתּי גם על דקדוק הלשון העברית, על כּתבי-הקדש ועל בּרית החדשה בּשפת יון. אבל גם למדתּי גמרא הרבּה עם המפרשים…"

ח.

בּהספירות המיסיונריות העליונות אשר בּלונדון תּלו בּיע“ס תּקוות מרובּות והוחלט לשלוח אותו אל המרכּזים היהודיים היותר גדולים. הוא, יע”ס עצמו, הבליט מצדו תּיכּף, משעה ראשונה, נטיה רפויה מאד אל העבודה המיסיונרית. בּהיותו מטבעו קר-מזג, היה מוכשר בּיותר לנִקור וחטוט של מלומד, מאשר לנהל תּעמולה לטובת איזו דעה. אבל הוא לא יכל להסתּלק ממנה; הוא כבר נמכּר… ספּרו, כּי הזקן והזקנה הניחו בצוואתם עזבון גדול מאד על מנת שיתעסק כּל ימיו במיסיונריות.

את נסיעתו הראשונה עשה יע“ס על-פּי הצעת האגודה לפּרסבּורג. ראשי האגודה קוו, כּי בּישיבה המפורסמת אשר שם הנקל יהיה לו “לצוד דגים הרבּה בּחרמו”. אולם אך דרכה רגל יע”ס על מפתּן הישיבה וירא את מאות הבּחורים היושבים לפני גמרות פּתוחות ולומדים בּקול בּנעימה הטראַדיציונית, נשאר עומד על מקומו נבוך וכמו נפלה עליו אימה. זרם שלֵם של רשמים שכּבר נשכּחו צפו פּתאום בּזכרונו. לנגד עיניו התחילו מרחפות תּמונות מישיבת שקלאָוו ולאחריה מישיבת מוהליב. הוא נזכּר בּאביו הדיין כּבד-הפּה, שבּעד כל קטע מן “התּוספות” היה סוטר לו על לחייו סטירות נמרצות, הוא נזכּר בּחברו הטוב, שהיה שופך לפניו תּמיד את מרי-שיחו, בּהרבּי של חברה ש"ס בּמוהליב, שקרבהו כל-כך, בּנאמן של בּית-המשרפות, שאהב כּל-כּך להתפּלפּל אתּו בּדברי-תּורה. הוא נזכּר מה גדולה ומה עזה היו התפּעלותו ונחת-רוח שלו בּכל פּעם שהיה מחדש בּלמודו איזה חדוש. כל האנשים והעובדות האלה עלו על זכרונו בּרגע זה, ובּשימו אל לב לשם איזו מטרה הוא, מי שהיה קאַנדידאַט וודאי לרבּנות, בּא עתּה לכאן, נזדעזעו כל אבריו וימהר ויצא מן הישיבה.

מפּרסבּורג בּא יע“ס לווינה ושם התישב. זה היה בּשנות-השבעים התּיכוניות. את מושבו אִוָה לו שם בּרחוב “זאַלצגריס” – מרכּז היהודים החרֵדים בּווינה. עוד בּשבתּו בּעדינבּורג התחיל יע”ס מתרגם לעברית שירים מאת גדולי משוררי העמים. בּאחד ממכתּביו ליהודה ליבּ גורדון אומר יע“ס, כי הוא נגש אל העבודה הזאת “לא מפּני שאהב ככה את ההעתּקות, אך, להפך, יען כי ההעתּקות העבריות שבּאו לידו, עשו עליו רושם מעיק”. בּעת ההיא תּרגם יע”ס לעברי את האפוס הנודע של מילטון “ויגרש את האדם”. תּרגום זה עורר התפּעלות מרובּה מאד בּין מביני-דבר. הראשון, אשר נמשכו עיניו אל התּרגום הנזכּר, היה פּרץ סמולנסקין, שהוציא אז בּווינה את הירחון ה“שחר”. בּהיותו חובב נלהב של הלשון העברית היה לו יום הופעת התּרגום לחג, ויעש לו פּרסום גדול בּקהל. אולם עם זה העיר, כי משתּקפות מתּוך הספר טנדנציות מיסיונריות ידועות, ועובדה זו הכניסה כעין דיסונאַנס אל מעמד-רוחו המרומם.

מן העת ההיא התחילה הכּירותו של סמולנסקין עם יע“ס, והכּירות זו נהפכה בּהמשך הזמן לידידות נלבבת, לאחר שהתבּונן יפה אל הליכות חייו ונוכח, כי הוא יהודי מסור לעם ממנו יצא וחובב נלהב של קניניו הלאומים הרוחניים, וכי פּעולתו המיסיונרית אינה אלא רק לפנים, כדי לצאת ידי חובתו להאגודה הלונדונית. רושם זה עשה יע”ס על כל אלה, אשר ידעו אותו מקרוב.

מעניינת מאד, ובכמה פּרטים גם אוריגינאַלית, היתה הנהגתו של יע“ס בּתּקופת ימי שבתו בּווינה. בּכל יום היה יוצא בּשעה קבועה מבּיתו, שנמצא, כמו שכבר ספּרתי למעלה – במרכּז היהודים החרדים, ובראותם איש יהודי, שפּניו מעידים על קשי יומו, היה ממהר לגשת אליו וחקר ודרש אותו בּפרוטרוט לשמו ולמשפּחתו ולעסקו ולמעמד פּרנסתו ועוד, ועוד. כשהיה היהודי מתחיל להתאונן על מצבו, היה יע”ס קודם כּל משלשל לתוך ידו כמה עשרות זהובים, ויש שסכום עוד יותר גדול, ואחרי-כן היה לוקח אותו תּחת זרועו ונכנס אתּו בּשיחה על התּורה ועל האמונה; עם זה היה שואלו פתאום: היודע אתּה דבר-מה אדות הנוצרי? ותוקע לו תּיכּף את הספר “ויגרש את האדם”, אשר נשא תמיד אתּו, והולך לו לדרכּו. כּך היה מנהגו יום יום, עד שקנה לו מעט, מעט פּרסום בּין ההמונים העניים של יהודי-גאַליציה, אשר קראו לו בּשם “המיסיונר הלא-יוצלח”. הדברים הגיעו לידי כּך, עד שנמצאו יהודים עניים, אשר בּחרו להם לעסק לעשות “עקספּלואַטאַציה” בּיע"ס. האנשים האלה היו בּאים אליו תכופות בּאמתלה, כי רוצים הם לשמוע מפּיו בּירורים ידועים על-דבר הנוצרי, ובכל פּעם היו מקבּלים מאתּו סך כּסף עם הספר “ויגרש את האדם” בּתור הוספה.

כמעט בּכל יום היה יע"ס בּא אל “בּית-הקהאַוה נאַציאָנאַל”, ששמש אז מרכּז לטובי השאַחמאַטיסטים הווינאים. שם היה לוקח לו מקום לפני שלחנו המיוחד והיה מעלה בּלי-הפסק עשן ממקטרתּו, שותה קהאַוה שחור ומשחק בּשאַחמאַט, או שהיה מבּיט מרחוק למשחקם של אחרים. עם זה היתה לו הרגילות להכּנס עם בּעלי-משחקו בּשיחות על-דבר “בּרית החדשה”.

לעתּים קרובות מאד היה סמולנסקין בּעל-משחקו של יע“ס, וגם אתּו אהב להכּנס בּשיחה על-דבר עשו הנוצרי. אבל סמולנסקין היה עושה את עצמו כלא שומע, וזה גרם לבסוף, כי שיחותיו של יע”ס עם סמולנסקין נסבּו רק על ענינים ספרותיים. לעֻמת זה יש שהיה סמולנסקין שואל את יע"ס בּשעת המשחק מתּוך אירוניה:

• כמה נפשות צדתּ היום?

או:

– כמה יהודים העלו היום בּחכּתך?

ועל זה היה יע"ס עונה תּמיד.

– אף לא אחד!…

וסמולנסקין גומר אחריו:

– וכזה יהיה וודאי גם מחר!…

ויע"ס היה נושך את שפתו ומחייך…

אף-על-פּי-כּן לא מנע זה את יע"ס מפּעולתו המיסיונרית; הוא לא הניח גם אחד ממיודעיו, שלא שוחח אתו, אם הרבּה או מעט, על-דבר “דבּרית חדשה”. אבל הוא נזהר ממלה יתֵרה, שהיתה עלולה להֵרָאות כתעמולה. לעֻמת זאת לא נשמר מדבר בּהתלהבות מרובּה על העם העברי ועל הלשון העברית ועל הנכסים התּרבּותיים העבריים.

לפיכך אין כּל פּלא בּדבר אם התיחסו בּחוגי היהודים האינטליגנטים בּווינה ליע“ס לא כאל מומר ומסית, כּי אם כּאל בּעל-תּשובה בּלב ונפש, שנתעה ללכת בּדרך שוא על-ידי דחקות ורפיון-הרצון. יע”ס היה יוצא ונכנס בּבתּיהם של המטיף הווינאי המפורסם ד“ר יֶלינֶק ושל רב-העדה שם הד”ר גידֶמאן ושל כיוצא בּהם.

ט.

בהיות יע“ס חלוש-הרצון מטבעו, נקל הזה לאחרים להשפּיע עליו. בּיחוד השפּיע עליו סמולנסקין. תּחת השפּעתו של סמולנסקין תּרגם יע”ס את לעברית שתּים מיצירותיו הגדולות של שקספּיר “איתיאל הכּושי” ו“רם ויעל”. אל הספר הראשון כּתב סמולנסקין פּתח-דבר גדול, שבּו הוא אומר בּתוך שאר דברים, כּי יצירותיו של שקספּיר בּעברית צריכות להחשב כחג של נצחון גדול. תּרגומיו של יע“ס נתקבּלו בּזמנם מאת קהל-הקוראים העברי מתּוך שביעת-רצון, וגדולי המשוררים העברים של אותה עת כּמו גורדון וגוטלובּר פּזרו לו תּהלות ותּשבּחות ונכנסו אתּו בּחליפת-אגרות. סופרים עברים, וחובבי הלשון העברית בּכלל, שהיו עוברים דרך ווינה, היו רואים חובה לעצמם לבקר את יע”ס כדי להביע לו תּודתם על תּרגומיו.

באותו זמן – זה היה בּאמצע שנות השבעים למאה שעברה, ישבתי אני כותב הטורים האלה, עת ידועה בּווינה. כבר היתה לי ההזדמנות לספּר במקום אחר² כיצד התודעתּי פּעם אחת בּבית סמולנסקין את יע“ס. פּה אני רוצה רק להוסיף, כי הייתי מבקר אז את יע”ס לעתּים קרובות, לא כל-כּך בּגללו, כי אם בּגלל הבּיבּליאותּיקה העשירה שלו, שהיתה פּתוחה לכּל. בּשעת הבּקורים האלה נזדמן לי פּעמים הרבּה לשמוע מפּיו כל אותם המאורעות המעניינים מקורות ימי חייו, שאהב לשוחח בּהם בּכל הזדמנות שבּאה לידו. בּשבתּו בּבּית סמולנסקין, שאף הוא בּלה את ימי-נעוריו בּשקלאָוו ובמוהליב, היה יע“ס מספּר לפּעמים את המוצאות אותו בּשתּי הערים האלה. מתּוך התפּעלות מיוחדת היה מדבּר בּכל פּעם על אודות הרבּי של חברה ש”ס בּמוהליב ועל “מוכסן הי”ש העברי", דינין, שנצל על-ידו מאת המוזג ונכדתו ובא לוילנה. על כל עובדה מקורות ימי חייו המעניינות היה חוזר ממש מאה פּעמים ואחת, ובּכל פּעם עם הוספת פּרטים חדשים. רק על פּרט אחד עבר בּשתּיקה ולא נגע בּו מעודו אפילו נגיעה כל שהיא. מעולם לא ספּר מי היו הזקן והזקנה הלונדונים, שהביאו אותו לידי שמד ושדבּר תּמיד על אודותם בּחבּה יתֵרה ומתוך יחס של כבוד המגיע עד להערצה. כנראה חשב את הדבר לסוד גדול, אשר לא גלה אותו מעודו לאיש מפּני כמה טעמים.

העסקן הצבּורי-הלאומי הידוע הסופר משה קאמיאנסקי מקיוב, שגר בּשנות השבים עת ידועה בּווינה והיה מבקר לעתּים קרובות בּבּית יע"ס מספּר על אודותיו³ את הפּרטים המעניינים האלה:

“בּמוצאי שבּת היה הדבר. יע”ס בּקשני להשאר אצלו מדי אכלו את ארוחת הערב ויביאני לחדר-האוכל ויציגני שם לפני אשתּו, שגם היא היתה יהודית, אשר המירה את דתה. אשתּו היתה צעירה ממנו שנים רבּות, כּבּת שלשים וחמש היתה, והיא אשה יפה עד מאד, ושני ילדים בּני שבע ושמונה שנים בּריאים ויפים ישבו על ידה.

השתּוממתי למראה עיני בּראותי על השלחן את לחם הפּנים מכוסה בּמכסה לבן וכּוס של זהב גדולה עומדת על השלחן, כּכּוס אליהו על שלחן הסדר בּליל הפסח.

אחרי שיחה קטנה ותּשובות קצרות של גברת הבּית על דבר ארץ מולדתּי ועיר מגורי ומה מעשי בּווינה, קם יע“ס ממקומו וימלא את הכּוס הגדולה יין. אחריו קמו גם אשתּו ושני ילדיו ויברך על היין בּשפת אנגלית וישתּ מן הכּוס ויתּן גם לאשתּו גם לילדיו לשתּות ממנה, וכולם נגשו אל הספר הגדול המונח על קצה השלחן, והוא בּיבּליאה גדולה ועבה, נהדרה ומוזהבה, וישקו אותה למו פּיהם. אחרי כן ישבו כולם על מקומם. יע”ס פּרס מן הלחם ועקרת הבית הגישה לכל אחד את קערת הדגים הממולאים ומבושלים בּטוב טעם, כאשר כן יכולות רק נשי היהודים בּתּחום המושב בּליטא. ולי נדמה, כאלו יושב אני בּבּית יהודי עשיר, כּשר וחסיד בּליל שבּת. איזו קדושה זרה היתה שפוכה על השלחן ועל פּני המסובים, כאלו פּגש המיסיונר האדון הזה את יום הראשון, יום המנוחה, בּנשמה יתרה.

בּעלת-הבּית חשבה, כנראה, כי בּעלה לכד בּרשתו את אחד מזרע היהודים להכניסו בּדת הנוצרית, ותּחפּוץ גם היא להשתּתּף בּמשלחתּה של בּעלה ובּחן שפתיה התחילה להתערב בשיחתנו, לשַבֵּח את הכנסיה האנגליקאַנית ויתרונותיה. אך יע"ס רמז אליה, כי תּחדל, ובזה הסב שיחתנו לענין אחר וישא משאו על הספרות העברית, כהניה ומשורריה ופּיו מלא תּהלות ליהודה ליבּ גורדון.

אחרי התפּללו בלחש תּפלה קצרה, בּרכת-המזון בּאנגלית, קמנו מעם השלחן ובאנו לחדר-הספרים. הביאו לנו ספלי קהאַוה שחורה. יע“ס הגיש לי סיגארה טובה ושיחתנו נתגלגלה על קדושת יום המנוחה”.

הפּרעות אשר פּרצו בּשנות השמונים הראשונות בּיהודים תּושבי נגב רוסיה, עשו על יע“ס רושם מדכּא מאד. כשמעו על-דבר התּעמולה הגדולה אשר התחילה בּין גדולי הנוצרים בּלונדון לטובת היהודים השדודים, מהר ויסע לשם, ובּהשתּמשו בּפרסומו הגדול בּחוגי הכּנסיה, השתּתּף בּמעשה-העזרה המרובּים, שנעשו שם בּעת ההיא. כדי שלא לעורר עליו מצד הקהל העברי שום חשד, נזהר לבלתּי הִזָכר שמו בּרשימת העסקנים. התפּשטו אז שמועות, שלא נתבּררו לאמתּן, כי יע”ס היה אותו האיש, שהציג את סמולנסקין לפני החובב ציון הנוצרי המפורסם לורֶנס אוליפאנט, וכי הוא שגרם, כי התחילו הבּריות חושדים את אוליפאנט בּכוונות מיסיונריות.

יע"ס מת בּווינה ביום החמשי בּיוני שנת 1883.

א

הוא היה אחד המומרים היותר גרועים ומשחתי-המדות, אשר בּהיותו כּבר בּדמי-ימיו נהפּך לבּו לשנוא את עמו ולפנות לו עורף. עפרון-ליטווינוב, אשר מתוך ספריו הראשונים (הוא היה סופר על-פּי אומנתו) נראה היה לכאורה, כי הוא עברי-לאומי נלהב, נעשה בּיום בּוקר אחד, ורק משום תּועלת חמרית, תּלמיד מובהק לבּראַפ-מאַן המפורסם ויואל הלוך בדרכיו ולרדוף את מי שהיו אחיו לאמונה וללאום בּעברית-זדון.

עפרון נולד בּוילנה בּשנת 1836. אבותיו היו מגדולי-היחש, מצאצאי משפּחת הגר“א. אביו, למדן מופלג וחרד קיצוני, התפּרנס מעסקי-קבּלנות, ובּשביל כּך היה לו לעיתים קרובות דבר עם נוצרים, פולנים ורוסים, שהיו מבקרים אותו בביתו. לרגלי משאו ומתּנו עם הנוצרים נוכח לדעת, כי חוסר ידיעתו בלשונות הגוים גורם לו נזק הרבּה במסחרו. זה הביא אותו לידי כּך, שמבּלי התחשב עם הרוח השורר בּסביבה שלו, הוציא את שמעון בּנו בּשנתו העשתּי עשרה מן החדר ויכניסהו אל בּית מדרש-הרבּנים, אשר אך זה נפתּח. זה היה בּעת שנחשב עדיין בּית מדרש-הרבּנים בּעיני יהודי-וילנה לקן של אפּיקורסות, והחרדים בּיחוד התיחסו אליו יחס של בּוז. על-כן נקל לשער את המהומה שנתעוררה בּין היהודים הירֵאים בוילנה בּראותם, כי אחד ממעולי חבריהם הרחיק את בּנו העלוי מעל הגמרא והכניס אותו אל מקור הרשעה – אל בּית מדרש-הרבּנים. אבל עפרון הזקן לא שם לב להתּלונות האלה ולכל המתאוננים עליו ענה תּשובה קצרה אחת: “אין אני רוצה כי יהיה בּני לאדם שאינו מן הישוב כמוני”. אבל מצד אחד בּקש לפַיֵס את רוח החרדים בּזה, שלא הסתּפּק בּלמודים העברים שלומד בּנו בּבית מדרש-הרבּנים וכל העת החזיק בּביתו את טובי המלמדים הוילנאים, אנשים מופלגי-תּורה, אשר “הלעיטוהו” גפ”ת ופּוסקים ויחנכוהו בּדרך יראים. אחד ממלמדיו היה זמן ידוע דודו, אחי אמו, דיין מפורסם בּוילנה, ר' עוזר שבּתי’לס, אשר אחרי עבור שנים רבּות שמש לו סֵמל אדם המעלה בּספּור שהקדיש לזִכרו “בּהוואָסכאָד”.

בהיותו בּן עשרים שנה גמר עפרון את חוק למודו בּבית מדרש-הרבּנים, ואז התחיל מכין את עצמו להכּנס אל האוניברסיטה, בּמשך העת שעסק במעשי-ההכנה האלה – שלש שנים – שִמש בכהונת מורה בּבית-ספר עברי מיסודה של הממשלה בּמחוז שווינציאַן. כמו שספּר אחרי-כן בּזכרונותיו ישב אז בּעיירה קטנה הקרובה לשווינציאַן רבּו מלפנים, דודו ר' עוזר שבּתי’לס, שהיה שם מורה-הוראה. על-פי בּקשת אמו, שאהב אותה מאד, היה לכל מועד וחג בּא לבקר את דודו זה ומבלה ימים אחדים בּביתו. בּימים האלה, בּהמצאו בּסביבה הפּאַטריאַרכאַלית של דודו, היה מרגיש את עצמו כנהפּך לאחר וכמו נאצלה עליו נשמה יתרה. החיים האידיליים הישראליים בּעיירה הקטנה היו מקסימים אותו ממש. בּהתפעלות מיוחדת הוא מצייר את לכתּו בּימי-החג עם דודו אל בּית-הכּנסת להתפּלל ואת תמהון יהודי-העיירה בּראותם בּפעם הראשונה בּחייהם צעיר מגולח-זקן עם “קוקאַרדה” בּכובעו, שאין בּו שום סימן של יהדות, מציע מאתים זהובים בּעד “מפטיר” והוא קורא בּעצמו את “ההפטרה” בּמתיקות הבאה “כשמן בּעצמות” השומעיםּ. בשעה שקוראים את זכרונותיו אלה של עפרון, שנכתּבו ונדפסו בשנת 1895, קשה להאמין, כי אחרי עבור רק ארבע שנים יופיע לפנינו אותו עפרון, עם שם-הלואי “ליטווינוב”, לא רק כמומר, כי אם גם כאחד מגדולי שונאי-ישראל, אשר שֵׁם יהודי היה לו לחרפּה…

ב

בּשנות הששים הראשונות בּא עפרון לפּטרבּורג. שם נכנס בּלי קושי אל האוניברסיטה, בּמחלקה ההיסטורית-פילולוגית. בּעת ההיא נמצאו בּין עשירי-היהודים שבּפּטרבּורג מֶצֶנאַטים ידועים, אשר דאגו לגורל הצעירים העברים וקצבו לטובת התּלמידים העניים של בּתי-הספר הגבוהים פּרסים חדשיים. בּיחוד הצטיינו בזה גדולי הפינאַנסיסטים העברים של אותו זמן הבּאַרון גינצבּורג, פּוליאַקוב ומלכּיאל. אילי-הכּסף האלה בּחרו לתת את תּמיכתם רק להצעירים, אשר העידו עליהם שלטוני בּתּי-הספר, כי הם מתמידים בלמודם ומצטיינים בּיושר הנהגתם. אך נכנס עפרון אל האוניברסיטה השתּדל וקבּל מאת הבּאַרון גינצבּורג פּרס הגון אשר נִתּן לו בּכל היום הראשון לחדש.

אולם עבר זמן ידוע ונראה, כי חיי-המטרופּולין הרועשים משפּיעים על עפרון השפּעה מַזֶקת. מעט, מעט התחיל להתרשל בּלמודיו, יותר ויותר השתּמט מן השעורים והוקיר את רגליו מן האוניברסיטה. הוא היה מבקר תּכופות את בּתּי-המשוש השונים משפל המדרגה, ושם היה מאַחר בּנשף בּחברת אנשים שאינם מהוגנים. כאשר לא הספּיק לו לכך הפּרס החדשי, החל ללוות סכומי-כּסף מאת ידידים ומכּירים מבּלי להחזיר אותם, כמובן, לבּעליהם עולמית. בּאחרונה נודע הדבר להבּארון גינצבּורג, וכבאו אליו בּיום הראשון לחדש הסמוך לקבּל את פּרס-חדשו, הודיע אותו ראש הקונטורה עמנואל לֶוין, כי בּשום לב אל התרשלותו בּלמודים ואל רע הנהגתו, החליט הבּאַרון לבלתּי תּת לו עוד מכאן ואילך שום תּמיכת-כּסף. עפרון, אשר לא חִכּה למפּלה כזו, נסה בּתּחלה לכחש ולאמר, כּי “לא היו דברים מעולם”; בּראותו כי אין איש מאנשי-הקונטורה מתיחס אליו בּאמון, התחיל רָב ומתקוטט בּהם, אבל לשוא, והוא הוכרח לשוב בידים ריקות. אז ערך אל הבּאַרון גינצבּורג מכתּב כתוב קשות ומלא חרפות וגדופים, וגם העיד בּו, כי יקח ממנו נקם. בּין-כּך הורע מצבו מאד. בּצר לו קבּל על-פּי המלצת מכּירים שני שעורי-הוראה אשר הקלו עליו קצת את מצבו. בּשעה שנוסדה בּפּטרבּורג חברת “מפיצי-השכּלה”, שהכניסה אל הפּרוגראַמה שלה גם תּמיכת תּלמידים עניים, הרבּה עפרון לדפוק על דלתות עסקני-החברה בּבקשת עזרה. אבל הוא כבר נתפּרסם אז לגנאי בחוגי היהודים האינטליגנטים שבּעיר-המלוכה, ולא נמצא בהם איש אשר יתעשת להיות לו למליץ ולדבּר עליו טובות לפני מי שצריך. בּאחרונה נתקפחה פּרנסתו לגמרי, והוא לא מצא דרך אחרת לפניו בּלתּי אם לעזוב את הלמודים ואת האוניברסיטה ולצאת מפטרבּורג.

זמן רב התגורר עפרון בּערי-השדה השונות ועסק בּהוראה. בּקהל לא נודע עדיין שמו כלל. בּשנות השבעים התּיכונות, כשפּרצה מלחמת רוסיה וטורקיה, צף עפרון פּתאם בּמטרופולין הרומינית בּוקאַרשט, שערך משם מכתּבים על-דבר המלחמה אל ה“נויבויה וורמיה” של סובורין. בּבּוקאַרשט קבּל עפרון משרה עם משכֹּרֶת גדולה מאד אצל חבורת-הקבּלנים המפורסמת של “גאָראָוויטש, גרעגער ושותּפיהם”, אשר סִפּקה צרכי-מכֹּלת להמחנה הרוסי, שעבר את הדונאי, כעבור עת קצרה התחילו מודפסים בּעילום-שם “בּגולוס”, גדל היומנים הרוסים של אותו זמן, מכתּבי-פלסתּר נגד החבורה הזאת. בּעל המכתבים האשים את שלשת הקבּלנים היהודים הנזכּרים, כי הם משתּמשים בכל מיני תּחבּולות-ערמה לנצל את גנזך הממלכתּי הרוסי וכי המכּלת שהם מספיקים להמחנה היא תּערֻבת צרכי-אֹכֶל מזויפים וכל מיני פּסולת של מזון, וכי מלבד זאת מאזניהם מאזני-מרמה, ומדתם אינה מדה נכונה. המאמרים האלה שנדפסו בּ“הגולוס” וממנו עברו גם אל יתר העתּונים הצוררים לישראל, עשו בּזמנם בּסִפירות העליונות רושם נמרץ. לא ארכו הימים ומטעם השלטון נעשו חקירות ודרישות גדולות ומפורטות בעסקי החברה, וכך נתעורר משפט גדול ומסובּך, אשר עבר מאינסטאַנציה לאינסטאַנציה ונמשך שנים הרבּה ובאחרונה הרס את שלשת הקבּלנים היהודים הגדולים האלה ממעמדם הריסה גמורה, וממליונרים אדירים נעשו אביונים מחוסרי-לחם מלבד זאת שמש המשפּט הזה משך זמן ארוך חֹמר עשיר להעתּונות האנטישמית, אשר עשתה את כל העם העברי ערֵב בּעד מעשי החבורה, ורצתה להוכיח מזה, כי כל היהודים הם מסוכנים לממלכה ולארץ, ולפיכך ראשית חובת הממשלה היא להִפָּטר מהם בהקדם היותר אפשרי.

בּשעה שהלכו ונדפסו בּה“גולוס” מאמרי-הרעל האלה נגד חבורת הקבּלנים היהודים, חשבו רבּים, כי הכותב הוא איש נוצרי מגדולי שונאי ישראל, שצרה עינו בּיהודים¹ העושים עסקים כל-כּך טובים. לא יכל להתקבּל על הדעת, כי יצאו הדברים מעֵטו של יהודי, ועוד פּחות מזה אפשר היה לחשוב, כי אותו יהודי הוא עפרון ולא אחר. איש לא חפץ בּשום אופן להאמין, כי אדם הנמצא בּתוך ד' אמות של החבורה והעומד בּיחוסי-ידידות עם האנשים העובדים בּה, וגם עם בּעליה עצמם, יהא מוכשר לכך, אף כי מצד אחר לא נתנו לעפרון ערך מיוחד בּתור בּעל מוסר ומדות מן היום שהכּירו בּו, כי אוהב הוא יותר מדי לראות טוב ולשתּות מכּוס החיים. אי אפשר היה לחשוד את עפרון בּדבר גם מטעם זה, שהיה מדבּר תּמיד על מאמרי-הפּלסתּר של “הגולוס” בּהתמרמרות מרובּה ולא אחת ושתּים הבּיע את צערו הגדול, כי בּהיותו נוגע בּדבר לא יוכל לצאת נגדם בּגלוי. האמת נתבּררה רק אחרי עבור שנים רבּות, בּעת שהמיר עפרון את דתו ונספּח גלוי לעין כל אל מחנה גדולי צוררי ישראל ומדיו.

מבּוקאַרשט שב עפרון עם מעט כסף. הוא בּא אז לפּטרבּורג, ושם חפץ להכּנס בּתור עוזר אל אחד העתּונים הרוסים. בּעת ההיא כבר קרובה היתה ה“נובויה וורֶמיה” להֵהָפֵךְ מעתּון ליבּראַלי לקונסרבאַטיבי, ועפרון, שנמנה עדיין על מפלגת הפּרוגרסיביים, לא יכל מטעם זה למצא בּה עבודה. גם בּעתּונים הליבּראַלים לא שִחקה לו השעה, ולפיכך לא ארכו הימים והוא שב ונעלם מפּטרבּורג. זמן רב לא נשמע על אודותיו דבר. בּמאוחר התחיל שמו להִזָּכר בּעתּונות הפּרובינציאַלית, שפּרסם בּה פוליטוני-בּקֹרת. בּשאלות-הים לא נגע מעודו. את היהודים הזכּיר אך לעתּים רחוקות מאֹד, ואם הזכּירם בּאיזה מן הזמנים, היה זה תּמיד זכרון טוב. בּשנות התּשעים הראשונות אנחנו רואים את עפרון שוב בּפּטרבּורג, ומאז התחיל שם שוקע ונופל יותר ויותר…

ג

בּפטרבּורג היה עפרון יוצא ונכנס בּעת הראשונה בּמערכות העתּונים הרוסים-עברים. אבל גם באחת מהם לא מצא את אשר בּקש. רק פּעם אחת עלתה בּידו לפרסם בּ“הוואָסכאָד” את ספּורו “דודי ר' עוזר שבת’ילס”, אשר הזכּרתּי אותו בּפּרקים הקודמים, בּספּורו זה הבליט עפרון, אם בתמים או בתּמימות מעושה, יחס חם מאד אל היהדות האורטודוקסית, ואל ארחות חיי היהודים לפנים.

אחרי-כן נעלם עפרון לזמן רב מעל בּמת-הספרות, וכעבור שנה שב וצף עליה פּתאם, והפּעם בּשם “עפרון-ליטווינוב” ובתור עוזר גלוי להעתּון האנטישמיי “נובויה וורמיה”. הוא הסיר את המסוה מעל פּניו והופיע לפני הקוראים כאנטישמיי קיצוני, אשר שם לו לתעודתו “לגלות להעולם הנוצרי את המהות המַזֶקת של היהודים והיהדות”. את התעודה הזאת מִלא בּלב נאמן והצטיין בּה מכל המומרים גדולי שונאי ישראל מימי בּראַפמאַן ואילך. הוא חפר והוציא כמו מתחת לאדמה כל מיני הבּלבּולים ועלילות-השוא, אשר העלילו על היהודים והיהדות בשנות דור ודור. בּיחוד “המטיר אש וגפרית” על התּלמוד ועל הספרות הגאונית-הרבּנית, אשר נתן אותם “למקור השחתת-המדות והדמוראַליזאַציה היותר פּראית”. הוא השתּמש לכך בּתחבּולות המסוכּנות העתּיקות של המומרים: זִיֵּף רשימות-דברים שונות לקוחות מן הגמרא וה“שלחן ערוך” ומספרים עברים אחרים, עִקם וסֵרס את כוונת הדברים ועל סמך הזיופים והסרוסים רקם רשת שלֵמה של כל מיני שקרים וכזבים אודות “הקהל” העברי, “השואף לכבּוש ולשעבּד לעצמו את העמים המחזיקים בּדת נצרת ולהֵעָשות לאדון ולמושל יחיד על האנושות כֻּלה”, אודות חֻקי-היהודים המתּירים להונות ולרמות את בּני-הנכר בּמסחר ופרקמטיא. בּקצרה: לא היתה אף עלילה אחת, שהעלילו שונאי-ישראל על היהודים בּשדֵרות הדורות, אשר לא נתן לה עפרון תּוקף ושלא התאמץ להוכיח את אמתּתה על יסוד נסיונות-עצמו. מאמרי-הפּלסתּר האלה היו נמסרים תּיכּף בּהעתּונות האנטישמית הפּרובינציאַלית, אשר חשבה את עפרון לבר-סמכא ולפּוסק אחרון בּנוגע לשאלת-היהודים.

ועפרון לא הסתפק בּכתבי-הפּלסתּר הפּובּליציסטיים שלו ויתן בּטוי לדעותיו האנטישמיות גם בּציורים וספּורים. הוא פּרסם כּרך של ספּורים בּשם הכּולל "בין היהודים" (“סרעדי יעוורייעוו”), שבּהם הוא מצייר ציור קאַריקאַטורי את חיי היהודים ברוסיה. בכל ספּור אין אף קורטוב של אמת והוא מיוסד רק על זיופים גסים של העובדות הנמסרות. אֶרֶס אנטישמי ספוג בּיחוד הספּור, שהגבּורה הראשית שלו היא אומנת רוסית, שהתחפּשה לעלמה עבריה כדי להתקבל בנקל בּתור מחנכת לביתו של מיליונר יהודי מן החרֵדים. בּמשך העת שבלתה המחנכת בביתו של העשיר, רשמה יום יום בּספר את כל אשר ראתה ושמעה שם, ועל יסוד הפּנקס היומי הזה בּנוי כל אותו ספּור-המעשה, שמתּחלתו ועד סופו הוא בֶריה ספרותית שלא היתה דוגמתה עד כֹּה בספרות האנטישמית שבּכל הלשונות. לברוא יצורי-דמיון ספוגי רעל וחמת-פּתנים כאלה על היהודים וחייהם, לא נועז עד כֹּה שום מומר, מלבד עפרון. מבּלי שים לב לזה נמצאו אז אף בּין סופרי העתּונאים הליבּראַלים כאלה, אשר גם מבּלי תּת מעולם שום ערך למאמריו הפּובּליציסטיים של עפרון, התעניינו בּכל זאת בּספּוריו, והתחשבו אתּם. אחד העתּונים הראַדיקאַלים, “רוסקאַיה מיסל” שהתיחס תמיד אל היהודים יחס של ידידות, כתב, מושפּע מן הרושם הראשון של ספּורי עפרון: “נִכָּר כי נכתּבו הדברים בּידי איש יהודי, היודע ידיעה עמוקה את חיי-היהודים”. והאנטישמיים בּעתּוניהם – על אחת כּמה וכמה! הללו נתנו את כרך ספּוריו של עפרון “לספר-­­­­הספרים”, ומצאו אותו ראוי לעלות על שלחן כל איש נוצרי כאנציקלופּדיה שלֵמה ומקפת למדעי היהודים והיהדות.

בחוגי האינטליגנציה הישראֵלית בּפּטרבּורג היו כתבי-הפּלסתּר של עפרון נגד היהודים מעוררים בּכל פּעם התמרמרות מרובּה. בּחשבם, כי כל טעם ונימוק לא ישפּיעו על האנטישמיים להחזירם למוטב וכי הרוסים הנאורים אינם נותנים בּלאו הכי שום חשיבות למאמריו של עפרון, מצאו האינטליגנטים היהודים ליותר נכון לעבור עליהם בּשתּיקה מוחלטת. אבל לאחר שחִוה ירחון רוסי פּרוגרסיבי את דעתּו, כי יודע עפרון, כנראה, את חיי היהודים, לא יכל עוד ה“וואָסכאָד” להתאפּק ויגלה בּרבּים את הסוד, כי עפרון-ליטווינוב זה, מחבּר הספּורים, הוא יהודי מומר, אשר בּגד בּעמו מפּני מטרות חמריות ואשר תּלויה לו מאחוריו קופּה של שרצים…

אבל בּזה לא הסתּפּקה עדיין האינטליגנציה הישראֵלית שבּפּטרבּורג. לא ארכו הימים ובאה ההזדמנות לידה לערוך נגד עפרון-ליטווינוב “סקאנדאל” בּפומבּי, אשר הרעיש את כל המטרופּולין הרוסית.

ד

זה היה בשנת 1889. בּחוגים האנטישמיים שבּפּטרבּורג התחילו מתפּשטות שמועות, כי עומד עפרון-ליטווינוב לפרסם בּדפוס דראַמה, שתּהיה כמהלומת-מות ליהודים וליהדות. ואמנם עברה עת קצרה ובירחונו של סובורין “איסטאָריטשעסקי וויעסטניק” נדפסה דראַמה מאת עפרון בּשם “מבריחי-המכס או בּני-ישראל”. בּדראַמה זו שפך עפרון את כל הארס והרעל, אשר נספגו בּו בּיחס ליהודים מיום בּגדו בּעמו. הגבּורים הראשים הנם יהודים קאָנטראַבּאַנדיסטים, חלאת חברת מין האדם, אשר בּגלל בצע כסף הנקל להם לשדוד ולרצוח ולמכור את בנותיהם לבּושת, המנצלים את אוצר-הממלכה והמשחיתים את מדות פקידי-הממשלה על-ידי מתּן שוחד והמביאים לאַרץ נזקים גדולים בּחמר ובּרוח. עם זה התחכּם עפרון-ליטווינוב ועשה מעשה-ערמה: בּדעתּו, כי מאמרי-הבּקרת של ה“וואָסכאָד” כבר גרמו לגלות אותו לעיני חלק גדול מן הקוראים הרוסים בּפּרצופו האמתּי, בּפּרצוף של יהודי מומר, שקם לרועץ לעמו בּשביל נטיות עצמיות, מה שעלול להכרית כל אמון בּו מצד הבּריות, החליט בּנפשו להסתַּתֵּר מאחורי סופר רוסי גדול ובר-סמכא ויפרסם הודעה “בּאיסטאָריטשעסקי וויעסטניק”, כי הדראַמה “מבריחי-המכס” חֻברה לא על ידו בּלבד, כי אם בּשותּפות עם הדראַמאַטורגן המפורסם וויקטאָר אלעקסאַנדראָוו קרילוב. אבל עפרון לא השיג את מטרתו; הוא לא הונה איש, ורק עורר תמהון רבּים: מה ראה על כּכה הדראַמאַטורגן בּעל-הכּשרון האמתּי וויקטאר קרילוב לקרוא את שמו על יצירת-פּגול כזו. אבל הכל ידעו כי מחבּר דראמת-הפּלסתּר אינו אלא עפרון-ליטווינוב.

כעבור עת קצרה נודע בּקהל, כי בּחוגים האנטישמיים הוחלט להציג את חזיונו של עפרון “מבריחי-המכס” על הבּמה לעין רואים וכי נבחר לכך “התּאטרון הקטן” של סובורין, שבּו מציגים רק חזיונות נבחרים ושמבקריו הם בּיחוד מגדולי האריסטוקראַטיה הפּטרבּורגית. כן נשמע, כי את התּפקיד הכי נכבּד בּחזיון זה ימלא השחקן הדראַמאַטי המפֹאָר טינסקי, המושך בּכל פּעם אל התּאטרון קהל גדול מאד.

הארטיסטן הנזכּר היה יהודי מומר, ואף הוא מן הסוג היותר גרוע כעפרון-ליטווינוב. טינסקי נולד בּמינסק,ושם נתחנך אצל אביו הזקן, שהיה שומר-הקברות בּבית-העלמין הישן… בּנעוריו למד בּישיבה המפורסמת מיסודה של רבקה בּליומקעס, ושם נחשב בין טובי-התלמידים. פּעם אחת בּיום הפּורים הציגו תּלמידי הישיבה את החזיון “עקידת-יצחק” עם טינסקי – אַז נקרא עדיין בּשם משפחתּו שיף – בּתור ממלא התפקיד הראשי. לפי השגותיהם הקטנות של בּעלי-הבּתּים המינסקאים הרואים בּמחזה כבר נראה אז טינסקי כמשַחק מצוין, וכן היה גם בעיני-עצמו. התהלות המרֻבּות אשר פּזרו לו חבריו תּלמידי-הישיבה ואחרים, הזיחו את דעתּו עליו. על פּי עצת צעיר אחד ממכּיריו התחיל לבקר לעתּים קרובות את התּיאַתּרון הרוסי. בּאין לו פּרוטה לפורטה היה קונה את כּרטיסי-הכניסה בּכסף אשר גנב מכיס אביו הזקן. כמה פּעמים נתפש בגנבתו ואז היה הסבא מחלק לו חבלים בּאפו, אבל כל דבר לא הועיל. חשקו אל התּאטרון הלך הלֹך וגָבֹר מיום ליום. כמו בּחזקת יד נעלמה נמשכה נפשו אל הבּמה. בּיום אחד נעלם ממינסק ומשך שנים הרבּה לא נשמע על אודותיו דבר. והנה נודע בּיום בֹּקר אחד על פּי העתּונים הפּטרבּורגיים, כי בּין הארטיסטים אשר בּעיר-המלוכה הרוסית נגלה כֹּכב חדש, אשר נולד בּמינסק בּבית יהודים חרֵדים ומפּני סבּות שונות בּא בּברית הדת הפּראַבוסלאַבית. בּמינסק התפּשטו אז שמועות, כי טינסקי התאהֵב בּבתּו של עשיר פּטרבּורגי, ויען כי לא הסכּים אביה להתחתּן בּו, המיר את דתו ומאז נעשה לשונא ישראל.

הידיעה, אשר נתאשרה על-ידי המודעות, שהודבקו בּחֻצות פּטרבּורג, כי בּתּיאַתּרון הקטן של סבורין תּוצג הדראַמה של עפרון “מבריחי-המכס” בּהשתּתּפותו של טינסקי, הטילה בּין יהודי עיר-הבּירה סער גדול של התמרמרות. כל אחד בּפני עצמו ראה בּדבר עלבּון מוסרי פּומבּי גס ומחפּיר לעם העברי; כל אחד בּפני עצמו הרגיש את יסורי העלבּון הזה. בּיחוד היה דָוֶה על הדבר לב הסטודנטים היהודים, תלמידי בּתּי-הספר הגבוהים השונים. הם לא יכלו לשאת את העלבּון בּמנוחה ויחלטו לבלי תּת בּשום אופן להעלות את החזיון על הבּימה מבלי שים לב אל ההוצאות הקשות שעלול מעשם זה לגרור אחריו בּשבילם.

והצעירים היהודים מלאו את החלטתם זו בּאֹמץ-לב. אך התחילה המערכה הראשונה התחילו התּלמידים והתּלמידות מבּני- ישראל מבּיעים נגד החזיון מחאה עזה וסוערת על-ידי שריקות משונות, וכאשר לא הועילו הללו להפריע בּעד המחזה, החלו להשליך מעל היציעות אל תּוך האולם בּיצים רקובות וכיוצא בּדברים כאלה, המעלים בּאשה. אז התערבה הפּוליציה בּדבר. אחדים ממפריעי-המנוחה נאסרו, והנותרים הוסיפו להקים שאון והמולה עד שהוכרחו לבּסוף להפסיק את החזיון בּאמצע. בּליל השני לא הניחו עוד לסטודנטים יהודים להכּנס את התּאטרון. אבל בּתּאתּרון נאסף קהל עברי אחר, אשר סָאַן בּרעש אף הוא ולא הניח חארטיסטים לשחק. כן הלך ונשנה לילות אחדים רצופים. העתּונות האנטישמית רעשה ותתגעש ותּשפוך כאש חמתה על היהודים והיהדות, אבל סוף, סוף היה הכרח בדבר למחוק את חזיונו של עפרון מרשימת המחזות המוצגים ומעולם לא זכה עוד לעלות על הבּמה.

רבים חשבו, כי הגבּור עצמו, עפרון-ליטווינוב, ירעיש עולמות על מפּלת חזיונותיו. אבל מסבּות בלתּי- מובנות עבר על הדבר בשתּיקה, ולא עוד, אלא שמאז נשתּתּק לגמרי ולא נשמע קולו בּין החיים כּלל.

א

זה שמו של מי שהיה לפנים רב בּישראל, מחבּר איזו ספרי “שאלות ותּשובות”, אשר בּהמשך הזמן המיר את דתו בּדת הקאַתּולית ולעת זקנתו נשא משרה גדולה בּהוואתּיקאן בּרומי. מקורות ימי-חייו של המומר הזה נודעו רק פּרטים מועטים, אף כי כל ההיסטוריונים העברים, החל מפּרופסור גרֶץ, מרבּים לדבּר על פּעולתו הרבּנית. ידוע על אודותיו רק זה, כי נולד בּסוף המאה השמונה-עשרה בּאֶלזס בּמשפחה של רבּנים; כי בּימי-נעוריו למד בּישיבת הגאון המפורסם בּעל ה“שאגת-אריה” בּמיץ, וממנו נסמך להוראה. אז לקחה אותו לה לרב קהלת-היהודים בּעיר האַגינוי. בּעת אשר שמש בּרבּנות רכש לו גם השכּלה חילונית, וידע על בּורין שפות אחדות.

בּהאַגינוי לא האריך ליבּרמאַן לשבת. הקהלה היתה עניה ולא השיגה ידה לתת לו למחיתו די צרכּו. זה המריץ אותו ללכת ולבקש לו קהלה אחרת. אבל זמן רב עבר ואת אשר בקש לא מצא. מאז התחיל לנדוד מארץ לארץ ומעיר לעיר. נדודיו עברו עליו בתּנאים קשים מאד. זה היה בעת אשר המלכים בּעלי-הבּרית נלחמו בּנפּוליון הראשון, ומדינת גרמאַניה כֻּלה כּמו נהפכה לקסרקטין גדול. קהלות היהודים שם נתדלדלו מאד על-ידי המלחמה, ומפּני לחץ מצבן נטרדו מעניניהן הפּנימיים, ובּיחוד בּמה שנוגע לחיי-הרוח. גם הקהלה, שמצאה צֹרֶך בּרב, לא עתּה הלך לבּה לבקש לה את האדם ההגון לאותה משרה. וזהו שגרם, כּי בּערים ובּעיירות שבּא אליהן ליבּרמאן כּמעט נפשו בּו, בּהיות הדרכים בחזקת סכּנה, לא ערכו לו יהודי-המקום את קבּלת-הפּנים שהיה ראוי לה; איש מהם לא הראה לו גם סימן של התקרבות ולא נהג בּו מנהג דרך ארץ, כיאות בּיחס לתּלמיד-חכם, כי אם נתנו לו שני זהובים להוצאות הדרך על מנת שילך הלאה. כמה פּעמים לא היה לו בּדרך גם לחם לשובע והוא נשא חרפּת רעב. שמו שספרו במאוחר אחדים מגדולי רבּני העת ההיא, כּמו הגאון המפורסם ר' יעקב מליסא ואחרים, השפּיעו הנדודים האלה על ליבּרמאַן השפּעה של דמוראַליזאַציה. הוא התחיל לתת בּכּוס עינו ולשחק בּקלפים. נשען, כּנראה, על דברי העדים האלה, צייר גם הפּרופיסור גרֶץ את ליבּרמאַן כאדם משחת-המדות וחדל-אישים. בּאחרונה בּא ליבּרמאַן לבּרלין. שם נשתּנה תּיכּף מצבו לטוב. האֶרודיציה העברית הגדולה שלו והשכּלתו האירופּית פּתחו מהר לפניו את דלתות גדולי נכבּדי היהודים בּבּרלין כמו דוד פריד-לענדער, ראובן גומפֶּרץ, יעקב בֶּר (אביו של הקומפּוזיטור הנודע מאיר-בֶר) ואחרים. בּיחוד נעשה ליבּרמאַן מקורב אל מי שנתפּרסם בּעת ההיא בּתור נדבן גדול ועסקן צבּורי על שדה חנוך-הילדים והריפורמה הדתית – ישראל יעקובּסון.

ב

ישראל יעקובּסון היה יהודי עשיר ומשכּיל, אשר נתן כּל ימיו את לבּו על שני דברים הללו: לתקן את חנוך הדור הצעיר ולעשות שנוים אחדים בּעבודת-אלהים הנוהגת אצל היהודים. הוא לא היה מן המתקנים הקיצונים כפרידלענדער ואחרים, אשר שאפו להרוס את דת היהודים ולעקור אותה משרשה. יעקובּסון חפץ רק להנהיג בּבתּי-הכנסיות סדר כזה, שתּהא התּפלה נערכת בּיותר טעם ויופי, כדי שלא תּהא לזרא לבּני הדור הצעיר, שכּבר הריחו ריח ההשכּלה החדשה. עיקר טעותו הזה בזה, שבּהיות לו ידיעה מועטת מאד בּמהותה של אמונת-ישראל, נדמה לו, כי צריך רק לחקות את מנהגי עבודת-אלהים של עמי-הנֵכר, להנהיג, למשל, בּבית-הכּנסת עוגב וקול שיר עם נאום בּלשון המדינה, ואז יהיה הכּל מסודר יפה ומתאים לרוח הזמן.

שאיפותיו של יעקובסון הביאו לידי ויכּוחים גדולים. התוכּחו על אודותן בּפה וגם בּמחבּרות ובקונטרסים שונים. אחרים הסכּימו אתו, ואחרים התנגדו לו. אבל יעקובּסון לא חפץ לחכּות עד אשר תפָתר סוף סוף השאלה בּעיון וימהר ויגשים את תּקוניו במעשה.

ביום חג השבועות שנת 1815 פּתח יעקובּסון בּברלין את בּית-הכּנסת החדש שלו ויזמין לבוא אל התּפלה את גדולי שועי-ישראל וגם אחדים מחשובי-הנוצרים. והזדמנות היתה בּדבר כי בּאותו יום נעשה נפתּלי בּנו “בּר-מצוה”, וזה נתן לחגיגה ערך מיוחד. יעקובּסון עצמו היה גם החזן גם הנואם. הוא עלה על הבּימה וישא נאום לכבוד חג השבועות ולכבוד חגיגת בּנו, אשר בּרך אותו בּבּרכות הקונפירמאַציה הנהוגה אצל הנוצרים. זו היתה הקונפירמאַציה הראשונה בּקהלת היהודים בּברלין, וכדאי לסַמֵן בּתור אירוניה מרה של ההיסטוריה את העובדה הזאת: אותו הבּן, אשר אצל לו אביו את בּרכתו ליום העשותו “בּר-מצוה” מתּוך חגיגיות יתֵרה כזו, המיר בהמשך הזמן את דתו ונעשה כהן קאַתּולי, ובּרכת אביו לא עמדה לו להחזיקו ביהדותו.

בּית-הכּנסת של יעקובּסון עם התּקונים החדשים, אשר הנהיג בּו, עוררו בּחוגי היהודים החרֵדים בבּרלין התמרמרות מרובּה. נמצאו אז בּין הירֵאים כאלה, אשר השתּדלו לפני הממשלה, כי תסגור את בּית-הכנסת שלו, אחרי שהוא גורם להריסת האחדות בּתוך העם העברי. ואמנם לא ארכו הימים ובּפקודת הקיסר נסגר בּית-הכנסת של יעקובּסון מבּלי שים לב לטענותיו, כי על צדו עומד הרוב המכריע של היהודים. אז החליט יעקובּסון להוכיח את צדקת טענותיו על ידי הסכּמות רבּנים מפורסמים, את ההסכּמה הרבּנית הראשונה להצעות התּקונים שלו קבּל מאת ליבּרמאַן, שבּא בּעת ההיא לבּרלין. זה עורר הרעיון אצל יעקובּסון, כי ליבּרמאַן הוא האדם הנאות, אשר יוכל לשאת וליתן בּדבר עם הרבּנים ולקבּל מהם את ההסכּמות הנחוצות. מוּרשה בחשאי מאת יעקובּסון ובהוצאותיו עשה אז ליבּרמאַן למטרה זו נסיעה לאוסטריה-אונגאַריה, ובשובו מדרכּו הביא אתּו הסכּמות אחדות, כתובות בּצורה של “שאלות ותּשובות”, שקבּל מאת שני רבּנים בּאונגאַריה ומשני רבּנים ספרדים, שנזדמן אתּם בּדרך. את הסכּמות הרבּנים האלה הדפּיס ליבּרמאַן בּספר מיוחד בּשם הכולל “נוגה הצדק”. עליו הוסיף חלק שני בּשם "אור נוגה", שבּו הוא מבּיע את רעיונותיו עצמו בּאותו ענין.

מי שיקרא רק שתּים, שלש שורות בּחלק השני הזה, הכּתוב, אגב, בּסגנון עברי מצוין ומבליט בכּותב אֶרודיציה תּלמודית ומדעית גדולה מאד, וודאי שלא יחפּוץ וגם לא יוכל להאמין בּשום אופן, כי שייכים הדברים לאיש, אשר אחרי עבור עת קצרה פּנה עורף לאמונת ישראל ולעם ישראל.

“כיצד אפשר להבּיט בּקרת-רוח – כּך כּותב ליבּרמאַן בּספרו הנזכּר – איך הולך ומתמעט מיום ליום מספּר אלה, המזניחים את אמונתנו ואת תּורתנו הקדושה? ראו נא כמה אנשים מחללים היום שבּת בּפרהסיא, לועגים לדברי חז”ל ועושים כל דבר האסור! מי הוא היהודי ירא-ה' אשר לא יבכּה בּמסתּרים בּראותו את העם כּל-כּך פּרוע ואיך הוא נוטה מדרך הישר"? ועוד ועוד בּרוח זה.

יאַקובּסון היה כמאושר בּעיניו. הוא חשב, כי אחרי פּרסום הסכּמות הרבּנים עם בּאוריו של ליבּרמאַן, לא יפצה עוד איש מן החרדים את פּיו נגד הצעת-התּקונים שלו והוא ישיג את מטרתו בּנקל. אבל הוא שגה בּרואה. ויהי להפך, כי ספרו של ליבּרמאַן עוד הועיל להרגיז את החרֵדים בּיותר ולהיות כשמן על המדורה. גדולי הרבּנים והגאונים של אותו זמן התנפּלו על הספר “אור נוגה” ומחבּרו בּחמה שפוכה ויצאו כנגדו למלחמת-מצוה. בראש המלחמה הזאת התיצבו שלשת הגאונים המפורסמים: ר' עקיבא איגר, ר' משה כופר ור' מרדכי באַנֶעט. אליהם נלוו עוד שלשים וחמשה רבּנים מארצות שונות וכלם יחד פּרסמו בּדפוס קונטרס בּשם “אלה דברי הבּרית”, שבּו בּקרו את הצעות התּקונים החדשים ואת המסכימים להם בּקרת חריפה מאד, עם זה בּקשו לזלזל בּכבודו של ליבּרמאַן ואמרו עליו שהוא הדיוט ובּור גמור, כי איננו בּעל מוסר ומדות, וכי כל מטרתו בּספרו לא היתה אלא רק כדי לעשות עסק טוב.

מאז ירד ליבּרמאַן מעל הבּמה. הוא נעלם מבּרלין ומגרמאַניה בּכלל. המלחמה בּין המתקנים והחרֵדים הלכה ונמשכה שם בּאותה ההתלהבות גם מכאן ואילך, אבל את ליבּרמאַן לא זכרו עוד וישכּחוהו.

ג

רק אחרי עבור שנים רבּות נודעו בּקהל על-דבר ליבּרמאַן הפּרטים המעניינים האלה:

בּשנות השלשים למאה שעברה התנצר ובא בּברית הדת הקאַתּולית. בּכנסיה הקאַתּולית רכש לו על-ידי ידיעותיו התּאולוגיות המרֻבּות שם גדול. גדולה בּיחוד היתה השפּעתו של ליבּרמאַן בּימי האפיפיור פּיוס התּשיעי. בּשעת הועידה הגדולה של הקאַרדינאַלים בּהוואּתּיקאַן בּשנת 1870 יצא ליבּרמאַן כמליץ יושר לעם העברי, ובהשפּעתו עצר בּעד הועידה מקבל בּנוגע ליהודים החלטה מסוכנת מאד. הקאַרדינאַלים הקנאים חפצו אז לפרסם בעולם, כי השלטון העליון של הכנסיה הקאַתּולית יודע בּרור, כי משתּמשים היהודים לחג פּסחם בּדמֵי-נוצרים. רק השפּעתו הנמרצה של ליבּרמאַן על האפיפיור גרמה לעכּב בּעד פּרסום החלטה כזו. אחרי מותו קִדֵש אותו האפִיפיור הנזכּר והכניס אותו אל רשימת “המאושרים”, הזוכים “לחיי-נצח”…

בּשנת 1910 ידע “העולם” הוילנאי (גליון 5) לספּר על אדות ליבּרמאַן את הדברים האלה:

“בּהוואַתיּקאַן עושים עתּה הכנות גדולות. אליעזר ליבּרמאַן, מי שהיה רב בּגליל¹ הגינוי ונעשה קאַתּולי ולאחר מותו נרשם בּין “המאושרים”, עומד עתּה להתעלות עוד יותר ולהעשות אחד מ”קדושי" הכנסיה הקאַתּולית. כּבוד כזה לא נעשה עדיין ליהודי בּשתּי מאות השנים האחרונות. רק האפּוסטולים, וגם אחדים מן הבּישופים הראשונים, שיצאו ממקור ישראל, זכו להחשב בין ה“קדושים”. אבל עתּה, בּזמננו, הרי זה חידוש נפלא."ׁ

א

בּשנת 1897 הרבּו חשובי העתּונים הישראלים והאנגלים בּאמיריקה לפרסם מאמרי-מספּד על מות הרב והמלומד צבי גרשוני, שמת בּניו-יורק בּשנת הששים והאחת לימי חייו. הספידו את הנפטר גם גדולי העתּונים העברים בּרוסיה, אשר הדפיס בּהם המנוח מעת לעת מכתּבים מעניינים מאד מאמריקה. מאמרו האחרון “על היהודים והיהדות בּאמיריקה” פּרסם “בּהשלח”. כּעבור עת קצרה לאחר שהמציא את המאמר הנזכּר אל המערכת – כן מעיר אחד-העם – חלה גרשוני ומת מיתה חטופה. בּכרך הששי של “לוח אחיאסף” נזכּר גרשוני בּרשימת הנפטרים בּאותה שנה, ובּתוך שאר דברי-שבח נאמרו על אודותיו כדברים האלה: “המנוח, מי שהיה רב בּערי אטלנטה ושיקאַגה, הוא מיוצאי-רוסיה, ושם היה מזקני-המשכּילים. תּמיד הצטָער על חורבּן הרוח העברי והוא שמח לראות תּנועה עברית בּין הצעירים היהודים באמיריקה. הוא היה גם המעורר הראשי ליסוד חברת “חובבי-שפת-עבר”, הנקראת עתּה בשם “זרובּבל” ושמטרתה להפיץ את דעת הלשון העברית באמיריקה”.

ואמנם, כשאנו מדפדפים בּמכתּביו של גרשוני מאמריקה, שנדפסו מתּחלת שנות השבעים לעתּים קרובות בּ“המגיד”, ותכופות בּ“המליץ”, אנחנו רואים, כּי בּכלם בּחר לו לענין לענות בּו את ירידת הדת הישראלית בּין יהודי-אמיריקה ואת זרם הטמיעה המאַיֵם לבלוע שם את היהדות. בּכּעס ובהתמרמרות הוא מדבּר על החִנוך הלקוי שמחנכים רֹב ההורים בּאמיריקה את ילדיהם, והוא מחוה את דעתּו בּפה מלא, כּי חנוך שכּזה סופו להביא לידי שמד… גם בּמאמרו האחרון בּ“השלח”, שהזכרתּיו למעלה, הוא מדבּר בלעג שנון על בּית-הכּנסת של היהודים המתקנים בּפילאַדֶלפיה, בּמקום, שתּחת הצֶרמוניות היבֵשות והלקוחות בּהקפה משל אחרים, קבור הרוח העברי הלאומי. נפעם מרגשי-יגון הוא מספּר בּמרוצת דבריו, כי המטיף שבּאותו בּית-הכּנסת הוכיח את הקהל בּנאומו שנשא בּיום הכּפּורים, כּי אין להיהודים להחזיק דוקא רק בּ“מגן דוד”, ועליהם לאַחֵד את ה“מגן דוד” עם הצלב ועם אגן הסהר, ועל-ידי זה יתקשרו עם האנושות כֻּלה.

ומי היה יכול לצייר בּנפשו, כי גרשוני זה מי ששמש בּרבּנות בּכמה קהלות גדולות, המאמין האדוק והעברי הלאומי הנלהב, היה לפנים בשבתּו בּרוסיה יהודי מומר, שאחרי-כן התחָרֵט ויברח לחוץ לארץ, בּמקוֹם שהתגורר עוד זמן רב בּין מיסיונרים, עד שבּא לאמיריקה, ושם שב אל היהדות בּאמת ובלב תּמים…

מעניינות מאד תּולדות האיש הזה, המומר לשעבר, והבּיאוגראַפיה שלו נעשית עוד יותר מלאת-ענין על-ידי זה, שהרבּה ממאורעות-חייו וגם פּרטי השמד שלו ושיבתו אל היהדות פּרסם בּעצמו בּעתּונות העברית כדי להטהר מחטאתו בּעיני הקהל הישראלי.

ב

צבי גרשוני נולד בּוילנה בּשנת 1811. אביו היה מנכבּדי בּעלי-הבּתּים הוילנאיים, בּר-אורין ומגדולי-היחש. הירשיל’ה בּנו, שעוד בּילדותו נכּרו בּו סימני עלויות, למד אצל טובי מלמדי-העיר. בּמלאת לו שתּים-עשרה שנה, כּבר לא נמצא בּשבילו מלמד בּוילנה, ואז הכניס אותו אביו אל הישיבה המפורסמת של ר' מיילא. כעבור שתּי שנים כּבר נעשה צר לו המקום גם בּישיבה. אז קנה לו אביו לחבר אברך אחד, פּרוש, למדן מופלג כּמותו וחצי מוסמך להוראה, שאכל יום אחד בּשבוע על שֻלחנו, ושניהם ישבו ללמוד בּיחד בּבית-התּפלה של הגר"א. בּמשך עת קצרה נמשכו לבּות הצעירים זה לזה ויחוסיהם ההדדיים נעשו יחוסי-אחים.

והנה אירע מאורע – ומאורעות ממין זה היו אז בּוילנה מן המעשים שבּכל יום – כי הושפּע הפּרוש מצעיר בּן-עירו, שלמד בּבית-התּפלה לקצבים וקרא בּחשאי בּספרי-ההשכּלה העברים החדשים, שהיה מקבּל אותם מאת אחד ממכּיריו, תּלמיד בּית-מדרש הרבּנים, והתעוררה בּלבּו אף הוא תּשוקה אל ספרי-המינות האלה, כמו שנקראו אז בּפי הירֵאים. בּיום אחד, אחר הצהרים, הביא הפּרוש אל בּית-תּפלתו של הגר"א ספר עברי קטן וינח אותו על הגמרא ויחל לקרוא בּו, וכבֹא גרשוני לא הסתיר אותו ממנו. לא ארכה העת וגם נפש גרשוני חשקה בספרים האלה. עוד מעט ושניהם הזניחו את הגמרא והתמכּרו בּהתמדה לקריאת הספרים החדשים… עבר עוד זמן ידוע ותּחת השפּעת האידיאות החדשות, שנתגלו להם מתּוך הספרים הללו, הסיחו את דעתּם מן הגמרא לגמרי והקדישו את זמנם רק אל הלשון הרוסית, שלמדו אותה קודם בּעצמם ובמאוחר בּעזרת מכּיריהם תּלמידי בּית-מדרש הרבּנים. שניהם החליטו להסתּלק מן הקאַריֶירה הרבּנית ולהכּנס אל בּית מדרש הרבּנים. הפּרוש, שלא היה לו קרוב וגואל בּוילנה ולא הצטרך ליטול רשות ממי שהוא, נכנס כּעבור חצי שנה אל בּית מדרש הרבּנים. לא כן גרשוני, שהוכרח ללחום מלחמה קשה וארוכה עם הוריו הקנאים. עבר זמן רב עד שערב את לבבו להודיע את החלטתו לאביו. תּיכּף אחרי השיחה הראשונה סטר לו אביו על לחייו שתּי סטירות חזקות, וכאשר הקשה גרשוני את ערפּו ויאמר, כי יכּנס אל בּית מדרש-הרבּנים ויעבור עליו מה, גרשהו הוריו מבּיתם. גרשוני נכנס אל המחלקה הרביעית של בּית מדרש הרבּנים, ומשעה ראשונה ואילך יצא לו שם כאחד ממבחרי תּלמידיו. כשרונות מזהירים מיוחדים נראו בּו ללשונות. בּלשון העברית עשה חיל עד להפליא והיה מבּעלי-הסגנון המעטים יחד עם חבריו, שנעשו בּמאוחר לסופרים מפורסמים: אהרן שמואל ליבּרמאַן, ישראל בּרנשטיין ואברהם יעקב פּאַפּירנא.

לאחר שגמר גרשוני את חק למודו בּמחלקה השמינית של בּית מדרש הרבּנים בּתור מורה-פֶּדגוג, בּא לפּטרבּורג כדי להמשיך את השכּלתו. אז, בּימי ממשלת הקיסר אלכּסנדר השני, לא היה קשה כּל-כּך ליהודים להכּנס אל בּתּי-הספר העליונים, וגרשוני נתקבּל תּיכּף אל האוניברסיטה בּמחלקה ללמודי-הפּילוסופיה. גרשוני הביא אתּו לפּטרבּורג מכתּב-המלצה אל הפרופסור חוואָלסון, שקֵרב אותו אליו בּעת הראשונה. על פי המלצת חוואָלסון השיג גרשוני שני שעורים בּבתּי נוצרים ממכּיריו. אחד משעוריו היה בּביתו של פּקיד נושא משרה גדולה בּממשלה, שלקח אותו למורה לבנו הסטודנט ולבתּו תּלמידת המחלקה השביעית של הגימנאַזיה. התּלמידים עשו חיל רב בּלמודם וזה הגדיל את חן גרשוני בּעיני הוריהם, והוא נעשה אצלם “בּן-בּית”. כּעבור עת קצרה התחיל גרשוני להרגיש, כי נמשך לבּו לאהבה את תּלמידתו… אבל הוא הבין יפה, כי כל זמן שהוא מחזיק בּיהדותו, לא תתּן לו העלמה הנוצרית את ידה. בּלי חשוב הרבּה ובלי שום סימן על איזו מלחמה פּנימית הלך בּיום בֹקר אחד ונשתּמד…

מאותו יום נעשה גרשוני עוד יותר מקורב לבני בית הפּקיד. לבּסוף הגיעה ההתקרבות לידי כּך, שהעתּיק את מושבו למעון הפּקיד. עתּה התחיל לבקש לו את ההזדמנות למשוך אליו את לב תּלמידתו.

אבל מבּלי משים, בּאופן בּלתּי צפוי לו, התחוללה בּלב גרשוני מהפּכה נמרצת. פּתאום התחילו מכרסמים אותו בּחזקה רגשי נֹחַם על הדבר אשר עשה. הוא הרגיש כאלו מכבּידים אבני-מעמסה על לבּו.

גרשוני עצמו תֵאֵר את מצב-רוחו בּעת ההיא בּדברים האופיניים האלה¹):

"…כמעט עברו עלי כחדש ימים בּמשתּה שמנים, משתּה שמרים, והנה קול הנוחם דופק על פּתחי לבבי, העירני ואפתח את עיני לראות את כל הרעה אשר הבאתי עלי ואת אשר שחתי לנפשי מאוד, ומה אעידה ואצייר מגינת לבב איש רשע כי נעור לראות ולהבין דרכּו הנשחתה, למה אשוב ואדמה הכאֵב הנעכר אשר יביאו עשתּונות נוחם אל לב גבר, אשר התּאוה הארורה מסכה בּו רוח עועים ללכת אחרי מזמות לבּו ונכליו הרעים!

“כמשוגע ממראה עיני הייתי ואלך שולל כל היום מבּלי מצוא מרגוע לנפשי. אם אמרתּי אשפּוך יין על האש הקודחת בּקרבּי לכבּות אותה, והנה נהפּך היין בּי ויהי לשמן על מוקד לבבי ויגדל הלהב ויעל עשן-פּחדים ויגון לי, וכי שכבתי לנוח ואמר תּנחמני ערשי, ושנתי נהיתה עלי בחלומות ובחזיונים מבהילים ילדי עשתּונותי יומם. לא עליכם, בּחורי עמי, לא עליכם להבּיט ולראות המכאוב הנורא הזה! בהיכלי שרים נהלכתּי ויהיו בּעיני כקברות אבותי, אשר חצבתּי אני ואקבּרם חיים בּם. על מטה סרוחה שכבתּי ויהי לי כסתות הארגמן אשר למראשותי כּאבני-מגדל, אשר השלכתּי על מחמדי-נפשי ואמיתם. רבּו עלי מצוקות נפשי, עד אשר נלאיתי הכיל עוד, ואעזוב ארצי ומולדתּי ללכת לארצות, אשר חופש הדתות והדעות ישתָּרר בּהנה למען אוכל לשוב אל עמי זה אהבתּי ואזנחנו ולקרוא בּשם אלהי-אבותי, אל הרחמן, ולהתנפּל לפניו שיסלח לעוני כי רב ולחטאתי כי עצמה מאד”.

בּיום בּקר אחד עזב גרשוני את פּטרבּורג ויֵצא לדרך אך בּכּסותו לעורו. בּרֹב עמל ויגיעה בּא אחרי צרות רבּות ורעות לבּרלין. אבל הוא לא יכל להשָאר שם. זה היה בּימי מלחמת גרמאַניה ואוסטריה, בימים ההם התיחסו בּפּרוסיה אל בּני-הנֵכר יחס קשה מאד. בּלי היות לו תּעודת-מסע, הוכרח גרשוני להמשיך את דרכּו הלאה.

"צר ומצוק – כן מספּר גרשוני – מצאוני על דרכּי, ועמל ותּלאה סבבוני אל כל אשר פּניתי. קשה היה עלי מאוד לבקש חנינה בּאשר לא הסכּנתּי בּזאת, ולעבוד עבודה מי יאסף הבּיתה איש אשר לא ידעֶנו או לא הוגד לו עליו מאיש מכּיר ומודע כי לא גנב ורמאי הוא. ואנכי בּלב אמיץ נשאתי עלי את עול התּלאות, אשר לקחתּי עלי בּפחזותי וברֹע לבבי ולא נטיתי מן הדרך הטוב אשר בּחרתּי לי עד אשר בּאתי לונדונה.

"על האניה, אשר הלכתּי מהאַמבּורג ללונדון היו כמה אנשים עברים, אשר דמיתי להתרועע אִתּם ולשאול את פּיהם על דברת הארץ אשר בּאים אנחנו אליה וכתובת מלון-אורחים. אבל טרם הוצאתי את מחשבותי לפועל אדם, מחלת הים החזיקתני ואפּול דומם ולא יכולתּי להרים ראשי, עד אשר בּאה האניה אל מחוז חפצה. ויהי אני קמתּי ואפתּח את עיני לראות את האנשים, והמה לא היו שמה עוד, כי מהרו לעזוב את האניה טרם מצאתי אני את ידי ואת רגלי. מששתּי את כלי והנה מעט הכסף, אשר היה בּאמתּחתי לוקח ממני בּשכבי אי – חש. אבל תּודות השיבותי לה', כּי ראיתי את צרור חפצי עמדי.

“לא דבר קל הוא – מעיר גרשוני – לאיש אסור בּחבלי העון למצוא חופש לנפשו, ולא בּפּעם אחת ולא בּיום אחד תֵעשה זאת, כי עונותיו ילכדוהו ועון עקביו כי ישמרנו, ואל כל אשר יפנה ירשיע”.

וכן אירע, אמנם, לגרשוני.

ג

"לונדונה בּאתי – מספר גרשוני – ומעט חפצי עזבתּי אל תּוך האניה, כי לא ידעתּי אנה אלך ואיפה אשא אותם. כצל בּנטותו נהלכתּי בּחוצות העיר ההומיה ההיא ובין אלפים אנשים התבּוללתּי, אשר לשונם לא שמעתּי והמה לא הבינו לי. בּארבּעת לשונות חיות דבּרתּי ואל כל איש נסיתי לדבּר ככל אשר ידעתּי, גם לבּני ערב אשר פּגשתּי נסיתי לדבּר עברית, אבל איש לא הבי למדבּרי. כשלש שעות התנודדתּי רָעֵב וחדל-כֹח ופּרוטה לא היתה עמדי בּעד פּסת לחם. בּאתי אל בּית-מזון ואסיר המטפּחת מעל צוארי לתתּה בּעד ארוחת-לחם, אבל האיש אשר נגשתּי אליו, לא הבין את אשר דבּרתּי ויפתּח את הדלת ויוציאני אל רחוב העיר וַיראני דבר-מה אל צד הרחוב (אחר נודע לי, כי בּית משכּנות הראני). עודני עומד ומבּיט בּפני האיש אשר דִבּר בפּיו, הורה בּידו, קרץ בּעיניו להבינני חפצו, והנה איש עובר עלינו ויבּט בּי. אחרי כן נגש וישאל את פּי אם אדבּר אשכּנזית. אורו עיני לראות איש מדבר שפה, אשר שומע אנכי. הגדתּי לו כי עתּה בּאתי וכי בחצות קריה אנוע למצוא מקום ללון, ואל הבּית הזה בּאתי לתת את מטפּחת צוארי בּעד כּכּר לחם, כי רעֵב אנכי ואין לי כּל מאומה. ויקחני האיש ויביאני אל בּיתו ויאכילני וישקני. אחרי זאת החל לדבּר עמדי על דברת מטרתי וחפצי בּלונדון, וכאשר הגדתי לו, כי לעבוד עבודה חפצתּי, למען החיות נפשי, ענני, כי לא אוכל להשיג כּל עבודה בּאשר איש לא ידעני ושפת הארץ לא אשמע, גם תואר ודמות איש רך ורפה-כח לי. אך שמע נא את אשר אשאלך – הוסיף האיש לדבר:

• עברי אתּה?

• כן, אדוני! – עניתיו.

• התאמין בּאלהי-אבותיך ולעבדו חפצתּ?

• בכל לבבי ונפשי.

• הידעתּ מה מדברי חוזי ישראל ומחוקקיו?

• ידעתּי מעט.

• בּא נא עמדי, אנהגך אביאך אל בּית, אשר יאספוך וילמדוך לקח תּורתנו הקדושה, גם לחמך ינתן

ומימיך נאמנים יהיו, והיה אם תטיב שאת, תּצלח, כי אנשים ישרים ורבּי-ערך ישימו עינם עליך לטובה.

“מקירות לבּי נשאתי חן להאיש אשר רחמני, ובשמחת-לבב הלכתּי אחריו, כי דמיתי, כי פּקיד הוא על בּית הכנסת-אורחים ושמה יביאני, והוא אל הבּית אשר תּחת משמרת הד”ר עוואַלד הביאני. בּראשית בּואי שם לא לא ידעתּי מה משפט הבּית וחקיו, ואחרי אשר נודע לי, כי בּמצודת עוני נפלתּי, לא נשאר עוד רוחי בּי לעזוב את המקום הזה, כי התּלאות אשר מצאוני על דרכּי השבּיתו שאון רוחי ואמר בּלבי פה אגורה, ועת בּני הבּית הזה ישאו תפלתם אל השם אשר יוקירו, אני לאלהי חסדי אהגה והוא יכפּר עוני, כי יודע הוא כל אשר עבר עלי על דרכי, גם הוא יורני מה לעשות ואיככה לצאת מכּור העוני עת בּוא דברו הטוב.

הד“ר עוואלד לא היה בּלונדון בּעת הזאת, ואחרי עבור חדש ימים שב לונדונה ויבקר את הבּית, גם נסה את כּחי בידיעות שפת קדשנו ובידיעות הלשונות החיות, ואנכי אף כי לא בּכל לבּי השיבותי על שאלותיו, מצאתי חן בּעיניו ויחל לדבּר עמדי על דבּרת מֵי-התּמורה. אמרתּי לו, כי טבול הייתי בּארץ-מולדתּי, וכי על כן קדמתּי לברוח אל ארצות חפשיות, בּאשר בּחלה נפשי בּהמטבּילים ובּעניניהם. ויסרני האיש על פני מדוע לא אמרתּי זאת בּראשונה, גם דבּר עמדי רכּות להראות ולהוכיח לי, כי אמונת האנגליקנים נכונה יותר מאמונת הנוצרים בּארץ מולדתּי, וישלחני בּמכתּב-עדות אל ה”פּאַלסטיין פּלעס" ללמוד שמה מלאכה, ובּדעתּו היה (כאשר נודע לי אחרי-כן) לנסני שנה או שנתים אם אשאר אמון לחברתם אז אדָרש לחפצו, כי ידע מאד, כי דל כּחי ללמוד מלאכה. ואני נתתּי לבּי ללמוד שפת הארץ ככל אשר אוכל, כי דמיתי כי בּזאת יִוָשע לי,

ובּימי מגורי “בּפּאַלסטיין פּלעס” לא דברתּי ולא התוכּחתּי הרבּה על דברת האמונה עם פּקידי-הבּית, אבל עם הנערים אשר כגילי דבּרתּי ככל אשר עם לבבי ואעיד בּם לבלתּי יעַוְרו עיניהם הבטחות המדיחים ולקחם, כי שקר המה ואין בּם מועיל. ותּודות אשיבה לה' מושיעי, כי כמה מהם השיבותי מדרכּם. ידעתּי כּי לשני בּחורי-חמד מארץ אשכּנז, אשר היו יחד אתּי בּמשכּנות העול, כי העוני והלחץ הדיחם כמוני, ואשר דברי ללבבם נגעו ויעזבו את עדת המדיחים וישובו לאלהי אבותם ולארץ-מולדתּם. ידעתּי כי יגיעו דברי אלה להם ומאד אפצר בּם להעיד עלי בּמקהלות אם אמת בּפי ונכוחה בּשפתי. כמה נאצות ודברים רעים שמעתּי מפיות נערים, אשר אך בּלב ולב דבּרו עמדי למען דעת את הגות רוחי וליסרני על מעללי; גם האחד אמר להכּות אותי בּאגרוף רשע על אשר השיבותי מעון לאחד מרעינו, ועתּה הנה גם זה המתקנא קנאת דתו בּרח לאמיריקא וישב לעמו ולאלהיו. ומאד אתפּלא על פּקיד הפַּאלסטיין פּלֶס כי לא דבּר עמדי למטוב ועד רע על מעללי אשר עוללתּי שמה. לא ידעתּי אם לא הגיעו הדברים לאזניו, או אולי דמה כי בּעוד עת וזמן אחליף את דעתּי ואת דרכי.

“כעשרה ירחים נותרתּי בּבּית הזה. לדבּר שפת הארץ וקרא ספר אנגלי למדתּי, ומוצא לא הראני ה' עדנה ולמגנת רוחי לא אמר הרף. כל עוד בּפַּאלסטיין פּלֶס הייתי לא יכלתּי לבקש לי מאומה להחיות את נפשי בּעמל ידי, בּאשר חקי הבּית לא יַרשו לבּני-מגוריו לצאת מפּתח השער והלאה עד השעה הששית אחרי הצהרים, וגם מן אז חופש גמור לא ינתן להם, בּאשר מלמדי שפת הארץ וזמר יבואו, והיה גם הלילה משמר עד השעה התּשיעית, ובּשעה העשירית יסגרו הדלתות ואין יוצא ואין בּא עוד, ותקצר נפשי בּי אנה אמצא חופש”.

יותר מדי ארכו הדברים אלו אמרתּי להביא כאן את מאורעות ימי גרשוני בּאותה הפּרטיות, שהוא עצמו מספּר אותם. בּין מאורע למאורע הוא שופך את נפשו בּדברים נלהבים לפני האלוהים ובּני האדם בּתּפלה ובתחנונים כי יסלחו לו על אשר התגורר זמן רב כּל-כּך בּין המיסיונרים ולא בּקש לו אמצעים להחלץ מהם ולשוב אל היהודים. ובּזה עוד לא יסתּפּק. והוא פּונה אל בּני-הנעורים, אשר יראת ה' בּלבּם, בקריאה, כי יֵדעו להזהר יותר ממנו ולזכּור, כי אמונת-ישראל אינו צעצוע, שאפשר להשליכו או להחליפו בּאיזה חֵפץ אחר. לעניני נכבּדות רק עצם העובדות מדברי ימי גרשוני, ואותן אשים לפני הקורא בּסדרן הנכון.

בּמקרה נודע פּעם לגרשוני, כּי ישנה בּלונדון מוסד מיסיונרי עוד יותר גבוה, שנקרא בּשם “בּית-היהודים” “Jewicsh Home” וכי בּראשה עומד איזה ד“ר שוואַרץ, הממציא עבודות שונות וגם משרות לצעירים בּעלי-כּשרון, הנמצאים בּבית-המחסה שלו. פּעם אחת השתּמש גרשוני בּשעה הפּנויה שיש לו בּערב וילך אל הד”ר שוואַרץ ויבקש ממנו, כי יאספהו אליו, יען כי לא יוכל לאכול לחם חסד והוא רוצה למצוא את פּרנסתו בּעמל ויגיע כּפּים. הד"ר שוואַרץ, שכבר שמע אודות גרשוני וידע, כּי הוא אדם בּעל כשרונות מצוינים, קבּל אותו בּמאור-פּנים והבטיח אותו לאספו אל המוסד שלו אם רק יתּנו לו לעזוב את הפּאַלסטיין פּלֶס. צריך להעיר, כּי בּעת ההיא, ואפשר כּי גם עתּה, שררה בּין העומדים בּראש המוסדות המיסיונריום השונים אשר בּלונדון כעין התחָרות. כל אחד מהם השתּדל לצוד בּחֶרמו ולהביא לידי שמד את צעירי היהודים בּעלי-הכשרון, ואך חשד בּמי, שהוא מטובי תּלמידיו, כי הוא חושב לעבור למוסד אחר, השתּמש בּכל האמצעים, נוחים וקשים, לעצרו בּמקומו ולבלתּי תּת לו ללכת.

כזה אירע גם לגרשוני. לאחר שהבטיח אותו הד“ר שוואַרץ לאסף אותו אל המוסד שלו, התחיל לבקש תחבּולות איך להֵחלץ ממחנכיו הקודמים. כּכל שהתאמץ להסתּיר את מחשבותיו, התבּונן בּכל זה מנהל הפּאַלסטיין פֶּלֶס בּעינו החדה, כּי דבר לאט עמו, ומאז התחיל לשמור את צעדיו. הדבר הגיע לידי כּך, עד שלא הרשה לו לעזוב את הבּית גם בּשעת-הערב הפּנויה ובּיום הפּנוי האחד שהיה לו בחדש. בּמצאו את עצמו בּמצב כּל כּך דחוק, אִמץ גרשוני ביום אחד את לבּו ויכנס אל המנהל ויאמר לו, כּי אינו יכול בּשום אופן להִשאר פּה יותר, יען כּי אינו רואה כּאן שום מטרה לפניו, ואין טוב לו בּלתי אם לעבור אל המוסד אשר תּחת השגחת הד”ר שוואַרץ. בּתּחלה התקצף המנהל מאד על גרשוני, ואחרי-כן החל לדבּר אליו רכּות ויפצר בּו לבלתּי לכת. בּדבּרו הראה לו מכתּבים אשר כּתב על אודותיו ועל כּשרונותיו המזהירים לאנשי רמי-המעלה, ושכבר קבּל מהם תּשובות מבטיחות, כּי ישתּדלו להשיג עבורו כּהונה בּתור כּהן הדת. “לשמוע זאת – מספּר גרשוני – רחפו עצמותי, כי רעה לי משמרת הכהונה מכל הרעות אשר הבאתי על נפשי”. אבל סוף סוף מצא לו הזדמנות להִפָּטר מן המוסד הזה וילך אל הד“ר שוואַרץ. אולם הד”ר שוואַרץ לא שמר לו את הבטחתו ולא קבּל אותו אל מוסדו, כי הרגיש בּו, שלא על נקלה ישפּיע עליו לבגוד בּאמונתו.

בעזבו את המיסיונרים ואת מוסדות-התּמיכה שלהם נשאר גרשוני שוב בּלי-עזרה. הוא התחיל עוד הפּעם לשוטט בחֻצות לונדון ומצבו נעשה קשה יותר ויותר מיום ליום. בּראותו, כי אין לפניו דרך אחרת, כתב מכתּב של התוַדות ויגישהו בּידו אל הרב הכולל הלונדוני ד“ר נתן אדלר. המכתּב, שהיה כתוב בּסגנון עברי מצוין, לפי טעם הימים ההם, ומתובל בּמאמרי חז”ל, עשה על הרב הישיש רושם נמרץ מאד, הרושם הזה נעשה עוד יותר עז כשנכנס עם גרשוני בּשיחה וירא כי הוא אדם בּעל אֶרודיציה מופלאת בּחכמת ישראל ובמדעים הכלליים. אולם עם כל חמלתו הגדולה של אדלר לגרשוני ועם כל חפצו להשיג עבורו את העזרה הנחוצה, שתּתּן לו את היכֹלת להשיג מטרה בּחיים, לא יכל להשאיר אותו בּקרבתו בּלונדון. אדלֶר ידע הטיב על פּי הנסיון, כּי אך נפל פּעם בּידי המיסיונרים הלונדונים והם הוציאו עליו איזה סכום כּסף, אם רב או מעט, לא יניחוהו עוד בּשום אופן מידיהם, ותּמיד ובּכל מקום יארבו לו ויניחו על דרכּו כל מיני מכשולים. בּשימו את הדבר אל לבּו לא יכל אדלר בּלתּי אם לתת לו הוצאות-הדרך ולשלוח אותו לפּאַריז עם מכתּבי-המלצה אל אחדים מגדולי היהודים שם.

ד

בּלב מלא בּטחון בּעתידותיו בּא גרשוני לפּאַריז. בּשני השבועות הראשונים נראה, אמנם, בּאמת, כי פּה יבא הקץ לנדודיו ולצרותיו. האנשים, אשר הביא אליהם מכתּבי-המלצה מאת אדלר, קבּלוהו בּסבר פּנים יפות, וכל אחד מהם הראה לו התקרבות מרובּה. האנשים האלה נועצו יחד על אודותיו והחליטו להכניסו אל “הסורבּונה” על מנת לקנות לו שם השכּלה מדעית. גרשוני היה כמאושר בּעיניו, כי צמאונו להשכּלה עוד נשאר בּו בּעצם תּקפו.

אולם עברה עת מועטת ובּאופן בּלתּי צפוי קבּל גרשוני מיד גורלו מהלומה גדולה, אשר הרסה את כל תּקוותיו לימי-אורה. בּיום אחד התחילו פּתאם מטיביו ואנשי-חסדו מתרחקים ממנו. יחוסם אליו נעשה קר יותר ויותר מיום ליום, והדבר הגיע לידי כּך, עד כי מצא בּיום בּקר אחד את דלתות בּיתם נעולות לפניו. כּכל שהתאמץ גרשוני למצוא את סבּת ההתקררות הפּתאומית הזאת, לא עלה הדבר בידו. הדבר נתבּרר לו רק כעבור שני שבועות. בבאו יום אחד אל בּית-מאכל יהודי לקח בּמקרה בּידו גליון ישן של עתּון עברי-צרפתי, היוצא בּפַּאריז. אך סקר את הגליון, חשכו עיניו, כי נתקלו מבּטיו בּמכתּב מלונדון, שמסופּר בּו, כי איש אחד, גרשוני שמו, שהמיר לפנים את דתו בּרוסיה, בּא לאחר עשותו כמה מעשי-נבלה ללונדון, ששם נכנס תּיכּף לבקש עזרה אצל המיסיונרים, שאמר להם, כי הוא נוצרי אדוק. לאחר שקרבוהו המיסיונרים אליהם ופזרו עליו כּסף הרבּה, נמלט מהם ובא אל הרב הכּולל ר' נתן אדלר, ויסובב אותו בכּחש בּאמרו, כי הוא יהודי נלהב וחרד על דת. כמו שנודע לנו, עלה בּידי הנוכל לפעול על הרב הלונדוני לתת על ידו מכתּבי-המלצה לגדולי היהודים ממכּיריו בּפּאַריז. לפיכך אנחנו חושבים לנו לחובה להעיד בּיהודים הפּאַריזאים האלה, כי יזהרו מנפול בּפח הרמאי הזה, שכבר עשה את כל התּועבות שבּעולם תּחת מסוה האמונה והיראה". ככלותו לקרוא את המכתּב הזה, נשאר גרשוני יושב על מקומו כהלום-רעם. רק עתּה הבין מפּני מה התקררו פּתאם היהודים הפריזאים בּיחוסיהם אליו. בּרגלים כּושלות מסערת-רוח יצא גרשוני מאת בּית-המאכל. הוא נזכּר בּמה ששמע מפּי ר' נתן אַדלר, כי אך היה לו דבר מימיו עם המיסיונרים הלונדונים, לא ירפּו עוד ממנו ולא יחדלו מרדוף אותו בּכל מיני אמצעים. בּהרבּותו להגות בּמצבו החליט גרשוני לשלוח את רסן הבּושה מעל פּניו ולפרסם את ודויו בּרבּים, למען אשר יֵדעו הכּל על אודותיו את האמת הטהורה, ועל-ידי זה – כך קוה – תעלה בּידו להוציא מידי המיסיונרים את הנשק, שהם משתּמשים בּו נגדו.

ככל שהיה קשה עליו הדבר, פּרסם גרשוני בּשבועון העברי היחיד בּזמנו, “המגיד”, מאמר גדול, שבּו ספּר בּארוכה את מאורעות ימי חייו מן היום אשר המיר את דתו, ושחתם אותו בּדברים המעניינים האלה:

“יעידו נא עלי האנשים יקרי-הערך האלה בּלונדון אם לא בּכל לבּי שבתּי לאלהי-אבותי ואם קבּלתּי מידם מאומה בּלתּי אם הוצאות הדרך לבוא פּאַריזה. יעיד נא החכם המשכּיל כמ”ר חזא“ל²) נ”י אם לא בחֹסר כֹּל יצאתי מלונדון ואעזוב אחרי אנשים רבּי-הערך ועמי-הארץ, אשר חפצו ויכלו לעשות טובה עמדי אם לוא הואלתּי להוָתר אתּם, וכזאת העשיתי אם לא יקרה בּעיני עדת עמי מעדתם? בּואו נא וענו בּי כל איש אשר ידע מוצאי ומבואי בּלונדון ואשר מאמין בּשם אלהינו אם לא לזכר שם ישראל כלתה נפשי ואם לא לאלהי אבותי חכּיתי שישלח עזרתו לי ויוציאני מבּור הרִשעה, אשר נדחתּי בּו בעֹני! ויעידו נא גם האנשים, אשר הכּירוני בּזה, אם לא כמשלשה חדשים אתנודד פּה בּעוני ובחוסר כל, ואם לא זה דברי “טוב לי למות בּרעב ובין עמי להקבר מלחיות חיי עֹני בּין המדיחים”. מי יתּן תבוא שאלתי כי יגלה בּקהל דבר תּשובתי הנאמנה וינחמו בּני משפּחתּי, אשר בּושת כסיתי פּניהם בּמעללי הרעים ולבּי הומה להם להשיב שבות כבודם, ותקותי לוא יתּן אלוה, כי ממני יראו הבּנים בּני גילי וילמדו לדעת מה נורא הוא מצב החוטא לעמו ולאלהיו לבל יבאו לכסלה המה".

כדי שיעלה מאמרו בּקהל את הרושם שהוא מבקש ויעורר אמון מצד קוראיו, הדפיס אותו גרשוני “בּהמגיד” בּתּוספת קיום-דברים מאת המלומד והסופר העברי, שהיה מפורסם בּזמנו שניאור זק"ש, שישב אז בפּאַריז. בּתוך יתר דבריו כּותב זק"ש על גרשוני: “הנני מעיד עליו נאמנה, כי מאז הכּרתּיו הנה וראיתי את דרכיו ואתבּונן עליו, אנכי הרואה, כי הוא איש נאמן רוח ואמת יהגה חכּו, כי שב לאלהינו בּתּשובה שלֵמה וגמורה, והוא מתנחם על מעשיו העוברים ומתחָרֵט עליהם בּאמת ואמונה ולא ישוב עוד לכסלה ולא יאמר עוד: אחטא ואשוב. ומצוה רבּה היא בּמאד מאד לקרבּו ולאמצו ולחזק ידיו באלהים, כי יבקשו לו מקום מנוח לפרנס עצמו בּכבוד בּכשרונותיו הרבּים, כי ידיו רב לו בּלשונות שונות ומדעים רבּים, וגם עשר ידות לו בּלשוננו הקדושה אשר לא שכחה והמאור שבה החזירו למוטב, וגם זכות משפּחתּו, משפּחת רם בּישראל, עמדה לו. אנא, אחינו, אל תמסו את לבבו ולא תבֹא את השב לאחוזתנו דתנו הקדושה בּלב שלם ורוח נכון. אל תּזכּרו לו עונות ראשונים, כחסדיכם זכרו לו עתה, כי הוא היום כאחד מאחינו בּני ישראל. קראו לו: אחינו אתּה, אחינו! קראו לו למאכל לחם אתּכם בּל יגוע בּרעב חלילה… רחמוהו נא ומן השמים ירחמו עליכם! ואל נא תבושו לעמוד בּמקום שבּעל התּשובה הזה עומד, וקבּלוהו בּסבר פּנים יפות”.

ה

מאמר-הוידוי של גרשוני עם הסכּמת שניאור זק“ש עשו רושם גדול. מאותה שעה ואילך פּתחו לפניו גדולי היהודים בּפּאריז שוב את דלתות בּיתם. אבל גרשוני לא חפץ עוד להִשָאר בּפּאריז. הוא ירא עדיין מרדיפות המיסיונרים. בּאחרונה נתעורר בּו החפץ לנדוד לאמיריקה. גם זק”ש מצא לפניו את הדבר לנכון, ועל פּי השתּדלותו נתן לו ועד חברת “כּל ישראל חברים” סכום-כסף ידוע להוצאות דרכו אל הארץ החדשה.

בּניו-יורק נמצא גרשוני בּשתּי השנים הראשונות בּמצב רע. האנשים, אשר הביא אליהם מכתּבי-המלצה מפּאַריז, הראו לו אך התקרבות מועטת. עת ידועה היה מצבו דחוק כל-כּך, עד כי נשכּר בּמחיר מצער להיות שומר בּמשכּן-קיץ. בּהמשך הזמן התודע אל איש אחד בּר-אורין, יליד וילנה, והוא המליץ עליו לפני גבּאי בּית-תּפלה קטן, כי יקחוהו להם למטיף. גרשוני נשא את נאומו הראשון למבחן, והפיק רצון מאת כל קהל-המתפּללים. אבל לא ארכו הימים ולגרשוני קם מתחרה בדמות אברך אחד מפּולין, שהיה קרוב ממשפּחתּו לנשיא העדה. אז נחלקו המתפּללים לשני צדדים נלחמים זה בּזה. האחד נטה אחרי גרשוני והשני החזיק בּמתנגדו. בּין כך התחיל האברך הפּולני מנקר ומחטט בּעבָרו של גרשוני, עד אשר הגיעו בּחיפושיו אל מקרה-השמד שלו. תּיכּף העמיד האברך קול זועות. אז הוציא גרשוני מכיסו את גליון “המגיד” עם מאמר-הודוי שלו. אבל מאמרו מלבד שלא הועיל לו, גם הזיק. בּני העדה הקטנה לא חפצו להחזיק בּתור מגיד אדם שהיה מומר מלפנים, והדפו אותו ממשרתו. אז נעשה מצבו שוב קשה מאד. להגדיל את סאת שברו נמצא האחד, ששלח אל “המגיד” קורספּונדנציה מניו-יורק על-דבר מעשה-שערורה שהיה שם בּמשומד, שהתחפּש ליהודי נאמן ונתקבּל למגיד בּבית-כּנסת. לא נתבּרר הדבר, אם לא ידעו בּמערכת “המגיד” בּמי מדובּר בקורספּונדנציה זו, או כי חשב העורך, שהיה כידוע חרד קיצוני, כי אין למי שהיה מומר, אפילו אם כבר חזר אל היהדות, להרשות לעצמו לקבּל משרת מגידות, הדורשת מאת בּעליה מדה מרובּה של יראת שמים… איך שהיה הדבר, עובדה היא כי המכתּב הניויורקי נדפס בּ“המגיד” והיה לגרשוני כמהלומת-רעם.

אלו אירע מאורע כזה לאחר, כי אז היה עובר עליו בּאין בּרירה בּשתּיקה וממהר לנוס מבּית-הכנסת וממשרת המגידות לכל אשר ישאוהו עיניו. אבל גרשוני התעורר מיד ממבוכּתו וידיו לא רפו. ולא עוד אלא שקבּל על עצמו להוכיח למתנגדיו, כי הוא, אף על פּי שהיה משומד, עוד שמו הטוב שמלפנים הולך לפניו, וכי דוקא בקן התּורה והיראה, בּרוסיה, מתיחסים אליו עוד היום יחס של כּבוד והערצה. והוא הוכיח את הדבר, בּהשתּמשו לכך בּשני אמצעים. קודם כּל השיב אליו את כּבודו בּמאמר נלהב, שפּרסם אז לא “בהמגיד”, כי אם בעתּון יותר נפוץ ויותר חשוב ממנו, הוא “המליץ”. בּמאמרו זה לא הצטדק עוד, כי אם נעשה בּעצמו קטיגור לאלה, הרודפים אותו בּגלל שגיאה שעשה רק מקלות דעת של נוער, ושכבר נטהר ממנה לגמרי. המאמר היה כּתוב בּסגנון כל-כך חריף, עד כי בּקרוא אותו אחיו הצעיר של גרשוני בּרוסיה, נבהל מאד. הוא ירא, כי בּמאמרו זה יעלה עליו גרשוני את חמת של היהודים החרדים בּאמריקה. זה נראה מתוך פליטון אחד, שפרסם גרשוני כּעבור זמן קצרה בּ“המליץ” בצורת מכתּב לאחיו. בּאותו פליטון כותב גרשוני, בּתוך שאר דברים: “הנך מתפלא איך נועזתּי אני, העמוס עונות כּל-כּך הרבּה, לדבּר בּלשון כזו. אל תירא; עוד מעט ויוָכחו יהודי-אמריקה לדעת, כי עד היום אני עולה בּבקיאות ובחריפות על הרבּה מאלה, שמשמשים אצלם בּכּתר רבּנות”.

כּמו שנתבּרר אחרי כן התכוון גרשוני בּדבריו האחרונים לעובדה זו: הוא נזכּר, כּי בּנעוריו נזדמן פּעמים אחדות בּבית אביו בּוילנה עם הגאון המפורסם ר' יוסף בּר סולובייצ’יג, שהיה אז רב בּבּריסק דליטא, וכי בּכל פּעם היה מתפלפל אתּו בּתּורה ושומע מפּיו דברי-תּהלה לעצמו. בּלי חשוב הרבּה ישב גרשוני ער כל הלילה וכתב על ספר כּמה חדושי-תּורה עם תּוספת של “שאלות ותשובות” בּענינים רבּי-הערך, ולמחר שלח אותם על-ידי הדואר אל הרב הבּריסקאי. לא נודע אם היתה אז לר' יוסף בֶּר איזה מושג על-דבר עבָרו של גרשוני וידע עם מי יש לו עסק. אבל עובדה היא, כי כעבור זמן ידוע קבּל גרשונו מר' יוסף בֶּר תּשובה מפורטת וכי קרא אותו בּמכתּבו בּשם “הרב הגאון”…

דבר זה נשמע מיד לא רק בּבית-התּפלה, אשר נבחר בּו גרשוני למטיף, כי אם גם בּחוגים יותר רחבים של החרֵדים בּניו-יורק. זה הביא לידי-כך, שנמצאו כמה אנשים נכבּדים, אשר הראו לגרשוני התקרבות מרובּה, ובּעזרתם היתה לו מעתּה יותר נקל לקבּל איזו משרה דתית, שנשא את נפשו אליה בּתּחלה, כשהרגיש את עצמו עדיין עזוב ועלוב ולא היה לו מוצא גם למזון סעודה אחת. אבל בּינתּים נזדמן לידו ענין אחר לענות בּו, שנעם לו בּיותר. בּדעתּו על בּוריה לשון אנגליה, החליט לנסות את כחוב ּז’ורנאַליסטיקה האנגלית.

ו

בּיום אחד הביא גרשוני את מאמרו הראשון למערכת עתּון עברי-אנגלי. המאמר יָשַר מאד בּעיני העורך, אבל הוא סלק את עצמו מתּת לגרשוני שכר-סופרים. לסופרים טירונים – כן אמר לו העורך – אינו משלם כלום. גרשוני, ככל שהיה נצרך לכסף, לא פּסק בּכל זה מהביא לו מאמרים, כל אחד יותר יפה ויותר מעניין מחברו. מאמריו היו בּרֻבּם בּמקצע חכמת-ישראל, בּהיסטוריה ובּבּקֹרת. אולם מעת לעת כתב גם מאמרים בּשאלות-הזמן, וכמעט כולם היו מחאות חריפות נגד היהדות האמיריקאית הנסחפת בּזרם הטמיעה, ותּהלות ותּשבּחות לסדרי החיים היהודיים הפּאַטריאַרכאַליים. בּרוח זה פּרסם גרשוני בּעת ההיא מכתּבים גם בּ“המליץ”.

זה הביא לידי כך, שמעט, מעט התחיל גרשוני להתפּרסם בּניו-יורק, ובּיחוד בּין הז’ורנאַליסטים. הוא קבּל הזמנות לעבוד בּאחדים מגדולי העתּונים האנגלים. על-ידי זה הוטב הרבּה מצבו החמרי, מה שהועיל לעורר בּו את חשקו משכּבר הימים לכונן לו מעמד בּחיים בּתור מלומד ואיש-המדע מומחה למקצע ידוע, הוא מקצע הפילולוגיה וההיסטוריה.

אבל הגורל לא חדל לרדוף את גרשוני. בּשעה שהיה לבּו בּטוח, כי אך הציג כּף רגלו על אדמת-אמיריקה, נשתּחרר על-ידי זה מידי המיסיונרים שחרור עולמי, – בּאותה שעה לא פּסקו עדיין המיסיונרים הלונדונים לארוב לו כדי לתּפּשו. כנראה חשבו את גרשוני ל“דג שָמֵן”, אשר קוו להפיק ממנו בּעתיד תּועלת מרובּה לעצמם, והשתּמטו מתּחת אפוטרופסות היתה להם כמהלומה קשה מאד, ויחשבו עליו מחשבת-נקם. בּיחוד נתעוררה עליו חמתם לאחר שנודע להם תּוכן הודוי, אשר פּרסם בּעתּונות העברית, ושהמטיר בּו אש וגפרית על המיסיונרים הלונדונים והעיד בּבני-הנעורים להזהר מהם ולהִשָמר מנפול בחֶרמם.

בּיום אחד קבּל גרשוני הזמנה לבוא אל לשכת-הפּוליציה הניו-יורקית. שם הראו לו תּביעה בּכתב מאת בּית-הדין הלונדוני, לשלם תּיכּף להמוסד פּאַלסטיין פלס, הנמצא תּחת הנהלת הד"ר עוואַלד, סכום של מאתים לטראות שטרלינג, שהוא חיב לו על-פּי שובר חתום בּחתימת-ידו. גרשוני נזכּר, כי בּיום הראשון לאחר שנתקבּל אל בּית-המיסיונרים בּלונדון, נתנו לו לחתום על כּתב, שבּו נאמר, כי בּעזבו את המוסד עליו להשיב לו את כל הכּסף, אשר הוציא עליו בּמשך העת, שהתכּלכּל שם. אבל אז – את זאת הוא זוכר בּוודאות גמורה – אמרו לו, כי השובר אינו אלא צרמוניה גרידא, וכי את הכסף לא ידרשו ממנו לעולם. בּהבינו יפה, כּי אין זה אלא מעשה-נקמה מצד המיסיונרים הלונדונים וכי טענותיו, שלא היתה זו אלא צרמוניה גרידא, לא תועילנה לו, ירעה לו נפשו מאד, יען כּי מעט הכסף אשר הרויח מעבודתו הז’ורנאַליסטית, הוציא לצרכי מחיתו ובּכיסו לא נשארה לו אפילו פּרוטה לפורטה. גרשוני ספּר לראש-הפּוליציה על-דבר מצבו הקשה ויבקש ממנו לתת לו ארוכה לזמן קצר, ובקשתו נתמלאה. גרשוני ידע, כי אם לא ישלם את הכּסף לזמן המוגבּל, יושם בּבית-האסורים, ואפשר שגם ישלחו אותו לאנגליה, והוא התחיל ליַגע את מֹחו כיצד ובאיזו אמצעים להשיג את סכום-הכּסף הנחוץ לו. אפּשר שהיה מגלה את לבּו לידיד ומבקש עזרתו, אבל קשה היה לו לעורר בּזכרון מי שהוא, ובּיחוד בּזכרונו של יהודי חָרֵד – כּי ידידים בּין חפשי-הדעות לא היו לו ולא בּקש אחריהם – את ישיבתו המעציבה בּין המיסיונרים. כּכל שקרב לבוא היום, שהוגבּל לו מאת ראש-הפּוליציה, כּך נעשה מצב רוחו מדוכּא יותר ויותר.

אבל בּמקרה נזדמן לו לקרוא בּעתּונים מודעה מאת קהלת-היהודים הקטנה בּעיר-השדה מייקאַן-גואַ, המבקשת לה רב, שיהיה גם מטיף יפה. גרשוני לא חשב הרבּה וימהר ויסע לשם, ויַראה לגבּאי הקהלה את חליפות אגרותיו בּעניני “שאלות ותּשובות” עם ר' יוסף בֶּר הבּריסקאי וגם מכתּבי-המלצה מאת איזו אנשים מפורסמים מנכבּדי ניו-יורק, וישא בּבית-התּפלה שנים, שלשה נאומים בּיהודית ואנגלית, אשר מצאו חן בּעיני ראשי-הקהלה, ונתקבּל מהם לרב. אז בּקש וקבּל מאת הקהלה סכום הגון בּתור דמי-קדימה, ותּיכּף נסע לעת קצרה לניו-יורק “לעשו ליקבידאַציה לעסקיו”. שם צרף אל דמי-הקדימה סכומים קטנים, שקבּל בּמערכות-העתּונים, אשר עבד בּהן, ושלה מאת אחדים ממכּיריו, וכּך עלתה בּידו להכניס אל הפּוליציה את כל הסכום, שתּבעו המיסיונרים הלונדונים ממנו, עוד שני ימים קודם לארוכה, אשר נתּנה לו. בּשעה – כּך כתב גרשוני בּמכתּב לאחיו – ששלמתּי בּהכנסתי הרבּנית את הוצאותי על הכּהונה הנוצרית, הרגשתּי את עצמי מצד אחד מדוכּא כֻלי, ומצד שני חשתּי בּנפשי, כאלו נָגֹל מעלי הר-אלף"…

ז

בּמייקאַן-גואַ הרגיש גרשוני את עצמן משעה ראשונה ואילך לא כּל כּך יפה. מלבד אשר הקאַריֶרה הרבּנית בּכלל לא השבּיעה אותו רצון, והוא נדחף בּכֹח איתן אל העבודה הספרותית, לא יכל גם בּתור רב לחַדֵש בּקהלהו מה שמצא לטוב. הקהלה בּרֹב מנינה וברב בּנינה היתה של יהודים הדיוטים שטופים בּמסחר ובפרקמטיא ואין עיניהם כי אם על בּצעם, ולפיכך קשה היתה לו הישיבה בּיניהם מאד. קרוב לחמשה ירחים ישב גרשוני בּמייקאַן-גואַ וישב לניו-יורק.

בּניו-יורק היה גרשוני משך עת מועטת מטיף בּהיכל “עמנואל”. משם נתקבּל לרב בּאטלנטה. כעבור שתּי שנים נלקח לרב מאת חברת “בּני-שלום” בּשיקאַגה כבר נתּנה האפשרות לגרשוני לעסוק הרבּה בּספרות. הוא הוציא שם בּתּרגום עברי את הפּואֶמה המפורסמת של לונגפלו “עקסצלסיור”, כרך של ספּורים כּתובים אנגלית מקוריים ומתורגמים, גם יסד שבועון אנגלי-גרמאַני בּשם “The Advance” בּהשקיעו את עצמו יותר ויותר בּספרות, סלק את עצמו לבּסוף מן הרבּנות לגמרי. בּשנת 1882 בּא לניו-יורק, והפּעם נשאר שם עד יומו האחרון.

מאז התמכּר גרשוני רק אל עבודת-הספרות. מלבד ה“מכתּבים מניו-יורק”, שפּרסם על הסדר בּעתּונים העברים, ושעשה בּהם תּעמולה נמרצת להרעיון העברי-הלאומי ולחִבּת הקנינים התּרבּותיים של האומה הישראלית, הוציא גם ספרי-מדע ובּיחוד בּלשון האנגלית. בּין שאר דברים תּרגם ללשון אנגליה גם אחדים מספּורי הרומאַניסטן הרוסי טורגניוב והפּואמה הסאתּירית המפורסמת של מרדכי אהרן גינצבּורג “תּקון לבן הארמי”. בּשנות התּשעים הראשונות היה גרשוני עוזר גם לעתּונים היהודיים, היוצאים בּניו-יורק.

חפצו הכּבּיר של גרשוני, שכל-כּך הרבּה נשא וסבל עליו, נתמלא. על עמודי ספר דברי ימי ישראל נִרשם שמו בּין הבּנים המסורים והנאמנים לעמם.

א.

בּשנים האחרונות של המאה השמונה-עשרה נתפרסם בעיירה ניסוויזש, פּלך מינסק, השייכת להנסיך הפּולני ראַדזיוויל, עלם עילוי, שישב ולמד שם בּבית-המדרש. על אודות העילוי הזה, שבּא לניסוויזש מאיזו פּנה נדחת בּליטא, ספּרו ממש נפלאות. אמרו עליו, כי הוא בּקי בּש“ס ופּוסקים, כי ידיו רב לו בּ”שאלות ותּשוּבוֹת" כאחד מגדולי הרבּנים וכי מורה-ההוראה הניסוויזשי מובטח בּו, שהיה יהיה בּקרב הימים לגאון וילנאי שני. לפיכך אין פּלא בּדבר אם נמצאו קופצים הרבּה על הצעיר הזה, שחפצו לקחתּו לחתן לבתּם. אבל העלוי, שלא זרו לו גם הויות-העולם, דחה את כּל הנכבּדות שדבּרו בּו והסכּים לבּסוף לבוא בּמסרת בּרית האירושין עם בּתּו היחידה של חיט “החצר”, אשר היה ידוע בּכל החבל לעשיר גדול.

אחרי “התּנאים” אסף החיט את העלוי, שמואל קושֶלֶווסקי שמו, אליו אל בּיתו וילבּישהו וינעילהו וישלחהו למשך שנתים ימים אל הישיבה המפורסמת אשר בּוואַלוזין. החתונה נועדה להיות בּעת אשר יתּן לו הגאון ר' איטצה’לי, מי שהיה בּעת ההיא ראש ישיבת וואַלוזין, היתּר הוראה, והוא יוכל לבקש לו עיר לשַמֵש בּה בּרבּנות. גם בוואַלוזין משך אליו “העלוי הניסוויזשי” מַהֵר את עיני כל הלומדים. חריפותו הפליאה את הבּריות. ר' איטצ’לי אהב להתפּלפּל אתּו בּדברי-תּורה ובּכל עת מצוא היה אומר לבני-סביבתו, כּי הוא חושב את עצמו מאושר בּהיות לו בּישיבתו תּלמיד שכּזה, המעורר תּקוות כּל כך גדולות וכּל-כּך מרובּות לימים הבּאים. אבל בּלבּו צר לו מאד, כּי מרגלית כּזו נפלה בּחלקו של “נחות דרגא”.

עם “סמיכה” ועם הסכּמות הרבּה מאת ר' איטצה’לי ורבּנים אחרים, שבּקרו בּמשך העת הזאת את וואַלוזין, שב קושלווסקי מקץ שתּי שנים לניסוויזש. לא ארכו הימים וחג חתונתו הוחג בּפּאר והדר, שעוד לא ראתה ניסוויזש כּמותם מימיה. למחר אחר החתונה הוליך החיט את הזוג הצעיר אל חצר האחוזה, ששם הציג אותם לפני הנסיך. בּאותו מעמד הגישה לו הכּלה, כמנהג פּולני ישן נושן, עֻגַּת-דבש. הנסיך נכנס בּדברים עם האברך הצעיר, שישר בּעיניו משעה ראשונה מאד. בּסוף השיחה הציע ראַדזיוויל לפניו להסתּלק מן הקאַריירה הרבּנית שלו ולנסוע תּיכּף על חשבּונו לוילנה ולהכּנס שם אל האוניברסיטה. לפצות פּה ולטעון דבר נגד הצעה, שיצאה פּעם מפּי הנסיך ראַדזיוויל התּקיף, – זה לא היה מן האפשר לפי תּנאי הימים ההם. החיט, ואחריו גם חתנו, נתנו מיד את הסכּמתם.

כּעבור שני שבועות נסע קושלווסקי לוילנה ובּידו מכתּבי-המלצה מאת הנסיך ראַדזיוויל אל אצילים פּולנים שונים רמי-המעלה. מספּרים, כי בּדרכּו סר קושלווסקי לוואַלוזין ושם ספּר מתּוך דמעות לר' איטצה’לי, כי הוא ממלא את רצונו של ראַדזיוויל בלב דוי, מפּני שחשקה נפשו לשמש בּרבּנות ולהיות יהודי ירֵא-שמים. ר' איטצה’לי נחם אותו ויאמר, כי גם הדוקטור יוכל להיות שומר תּורה ומצוה כאחד היהודים הכּשֵרים, וזה תלוי רק בּדרך, אשר יבחר לו האדם. העיקר הוא, כי יהא זהיר בּחִנוך בניו…

בּוילנה הזמין ראַדזיוויל את טובי הפּדגוגים, שעזרו לו להתכּונן בּכל הלמודים הנחוצים כדי להכָּנס אל האוניברסיטה. קושלווסקי היה הסטודנט היהודי הראשון בּאוניברסיטה הוילנאית ואחד משלשת הדוקטורים היהודים הראשונים בּרוסיה.

בּשנת 1824 גמר קושלווסקי את חוק למודו באונברסיטה בּתור דוקטור למדיצינה, ואז התישב בּניסוויזש. בּמשך זמן קצר קנה לו שם כּדוקטור מצוין, ורבּים מן הרוזנים הפּולנים מכּל הסביבה היו פּונים אליו לדרוש בּעצתו בּמקרי-מחלה שונים. בּין היהודים נחשב לבּעל-מופת, ובקרב המון-העם התפּשטו על אודותיו הגדות שונות. הוא התנהג כאחד היהודים החרדים והיה נזהר בּמצוה קלה כּבחמורה. הוא היה חסיד ממכבּדי האדמו"ר מליובּאַוויטש. היהודים היו קוראים לו: “רבּי”. הדברים הגיעו לידי כך, עד שהתּירו לו גדולי הרבּנים לנסוע בּמרכּבה לבקר את חוליו ביום השבּת.

הסופר העברי הידוע אברהם יעקב פּאַפּירנא מוסר בּזכרונותיו על קושלווסקי את הפּרטים המעניינים האלה:

"ראיתי אותו בּימי-ילדותי בשנת 1848 על יד מטת הסבא שלי בּשעת גסיסתו, ועד היום לא שכחתּי את מראהו המשונה: הוא היה דק כּשחיף עץ ובּעל בּטן עבה, מגולח, לבוש מעיל קצר, אשר השתּקפו מתּחתּיו טלית קטנה עם ציציות ארוכות.

"לעתּים קרובות היו מזמינים את קושלווסקי לחולים מסוכּנים בּעיירתי קאַפּוליה. על-פּי הרֹב היו החולים מֵתים עוד לפני בֹּאו, כי מרֹב עבודה היה מאחר לבוא. אבל בּואו אל העיירה נחשב בּכל פּעם למאורע חשוב. אך נראה בחוץ, היו זקנים ונערים, אנשים ונשים, והאחרונות עם ילדיהן על זרועותיהן, ממהרים לרוץ חבורות חבורות להשתּמש בּהזדמנות יקרה זו שבאה לידם להתיעץ בּדוקטור המרומם בּדבר מחלותיהם שלהם עצמם ושל בּניהם ובנותיהם. הם עשו את הדבר מתּוך שביעת-רצון מיוחדת בּדעתּם את מנהגו הקבוע של קושלווסקי לבלתּי קחת שכר מיהודים. כשהיה קושלווסקי רואה את הקהל הגדול, היה מתמלא חמה, מעמיד קול זוָעות, מחָרף ומגדף ומצוה את רכּבו להפוך את ידו לרחוב אחר. אבל לשוא. הקהל לא היה מניח להרכּב למלא את מצות אדוניו, ויש שהיה מפַתּח את הסוסים, וקושלווסקי היה מוכרח להכָּנע… אז היה מקבּל את החולים והחולות, ממשש את דפקם, חוקר ודורש למחלתם וכותב לכל אחד עָלֶה לתּרופה ועוזב את העיירה. קרו בעיירה מקרים כאלה, שהחולים לא היו מביאים את “הרֶצֶפּטים” לבית-האַפּתּיקה, אלא הסתּירו אותם אצלם כעין קמיעות.

עד כמה טרוד היה קושלווסקי באומנתּו – מעידה עובדה זו: בּהיותו סטודנט בּאוניברסיטה הוילנאית, התודע שם אל אחדים ממשכּיליה, וביחוד התרועע אל הסופר העברי מרדכי אהרן גינצבּורג. כּעבור שנים אחדות, לאחר שיצא קושלווסקי מן האוניברסיטה בּתור דוקטור, הזמין פּעם את גינצבּורג לבוא אליו לניסוויזש. גינצבּורג שהתאוה מאד לראות את קושלווסקי, מהר לבא אליו ניסוויזשה. אבל בּמשך עשרת הימים אשר בּלה בביתו, ראה את פּניו רק פּעם אחת, כי היה קושלווסקי מחזיר תּמיד על אחוזות הרוזנים הפּולנים והעיירות הסמוכות ¹

פּאַפּירנא מספּר, כי ראה פּעם בּימי נעוריו מחבּרת קטנה, שפּרסם קושלווסקי בּוילנה, ושנמצא בּה שיר כּתוב עברית, רוסית, צרפתית ופּולנית לכּבוד חתונתו של רוזן פּולני נודע לשם. בּראש המחבּרת הזאת נדפסה הסכּמה מאת מרדכי אהרן גינצבּורג ²

קושלווסקי בּלה את שנותיו בּעושר ובּכבוד. הוא מת בּניסוויזש בּהיותו למעלה משבעים. אבל בּאחרית ימיו עלה בּגורלו לשבּוע צער ויגון מבּן-זקוניו משה’לי. בּמשה’לי זה כּבר נכּרו בּעודו ילד סימני כּשרונות מצֻינים ושאר-רוח ואביו תּלה בּו תּקוות מרובּות. אבל הוא נתעה ויט מן הדרך, אשר התוה לפניו קושלווסקי הזקן. עוד בּנעוריו התרחק לגמרי מן היהודים והיהדות ויעזוב את בּית-אבותיו ובּהתלהבות של נוער התנפּל אל תּוך העולם הזר, אשר בּמאוחר שב אמנם ונחלץ ³ ממנו, אבל עיני אביו כּבר לא ראו את הדבר.

ב.

כאמור, היה משה’לי בּעל כּשרונות נעלים. בּשנתו הרביעית כּבר קרא קריאה שוטפת עברית, פּולנית ורוסית. אביו לא מצא לנכון לתתּו על ידי מלמדי ניסוויזש, וכּכל שהיה עסוק בּאומנתו, האציל מזמנו רגעים ספורים ושנן לו אֵת למודו בּעצמו. אבל מפּני נסיעותיו התּכּופות לא יכל להמשיך את למודו אתּו, ולפיכך הביא מוילנה צעיר אחד, אשר מכּיריו המשכּילים שם הציגוהו לפניו בּמכתּביהם בּתור מורה מומחה. אולם אף כּי מצא קושלווסקי את הצעיר הוילנאי למורה מצוין בּאמת, לא הסתּפּק בּו בּלבד, ואך נזדמנה לו שעה פּנויה, אצל אותה לבּנו.

לפעמים, ובּיחוד בּימי-הקיץ, היה קושלווסקי לוקח אתּו את משה’לי בּמרכּבתו בּנסיעותיו אל החצר, וגם שם עמדו מהר על כּשרונותיו המזהירים. פּעם אחת – משה’לי כּבר היה אז בּן ארבּע-עשרה – הציעה הנסיכה ראדזיוויל לפני קושלווסקי בּשיחה, כי ישאר משה’לי בּחצר וילמוד יחד עם בּנה העלם אצל המורה, שהביאה מפּאַריז, והוא מי שהיה פּרופיסור. בּתּחלה לא נעם אמנם הדבר לקושלווסקי הזקן; קשה היה לו להפּרד מעל בּנו ובּיחוד להשאירו בּסביבה בּלתּי-יהודית. אבל אחרי-כן נמלך והסכּים אל הדבר לאחר ששכר בּשביל משה’לי מעון וארוחה בּבית החלבּן היהודי, שגר בּמרחק חצי ווירסטה מן החצר. קודם שהביא קושלווסקי את משה’לי אל האחוזה, נכנס אתּו בּשיחה ארוכה, שבּה נתן לו הוראות שונות על-דבר הנהגתו בּחצר בּכלל ובּעת שבתּו בּארמון הנסיך בּפרט, ובּיחוד בּמה שנוגע למאכל ומשתה. ליתר בּטחון שלח אתּו אביו את הצעיר הוילנאי להמשיך אתו את למודיו העבריים.

כשנה שלֵמה בּלה משה’לי בּחצר, וילמוד שם עם חברו בּן הנסיך אצל הפּרופיסור הפּאַריזאי, אשר נמשכו עיניו אף הוא אל כּשרונותיו המזהירים של קושלווסקי הצעיר. יחד אתּם למדה אצל פרופיסור זה גם בּתּו של מנהל החצר, שהיה קרוב לראַדזיוויל ממשפּחתּו, עלמה כבת שבע-עשרה, יפה מאד. את שעות-המנוחה שלהם בּלו הצעירים יחד. בּימי הקיץ טילו שלשתּם בּשדות ובּיערים, ובימי החורף השתּעשעו באולמים הגדולים והיפים של הארמון.

בּארמון אהבו מאד את משה’לי, שהיה גם יפה ונחמד בּתארו, ונחשב שם ל“בּן-בּית”. אולם הוא מִלא באמונה את הוראות אביו, וככל שהפצירו בו לא נפתּה מעודו לטעום שם דבר-מה, ויש אשר לא יכל לסָרֵב והרשה לעצמו לשתּות בארמון כּוס תֵּה. כשהיו אנשי-הבּית יושבים אל השלחן, היה משה’לי מתחמק תּיכּף ויוצא אל הבּיבּליאותיקה של הנסיך ונשאר יושב שם כּל העת והוגה בּספר.

בּמשך השנה, שישב משה’לי בּארמון, רכש לו את כּל הידיעות הנחוצות בּשעור של בּית-ספר בּינוני. בּיחוד הצטיין במאַתּימאַתּיקה. אז התחיל נושא את נפשו לאוניברסיטה, ובזה בּא הדבר לידי חלוקי-דעות בּינו ובין אביו הזקן. בּתּחלה לא חפץ אביו להסיר השגחתו מעליו עד אשר יגדל ויֵעָשה מיושב יותר בּדעתּו, והעיקר, עד אשר יהיה מזֻין כראוי בּלמודים העברים. אבל משה’לי טען כנגד וגם הרבּה רֵעים על אביו מן הצד, ובּיחוד את הנסיכה ראַדזיוויל, אשר השפּיעו על אביו, כי ירשה לו לנסוע לעיר אוניברסיטאית. אז החליט קושלווסקי לשלוח את בּנו לאיטליה להכּנס אל האוניברסיטה אשר בפּאַדוא, שכבר למדו בּה צעירים אחדים בּני חסידים. קושלווסקי עצמו הביא את בּנו לפּאַדוא ושם הכניס אותו אל בּית המלומד העברי המפורסם שמואל דוד לוצאַטו (שד"ל), שכּבר כּרת אתּו בּרית-ידידות זה כמה שלא שלא בפניו ומעת לעת היה מחליף אתּו אגרות בּעניני חכמה ומדע.

פּאַפּירנא ספּר לי פעם אחת, כי בּשבתּו בּבּובּרויסק נזדמן לו לראות מכתּבים אחדים בּלשון העברית, שכתב קושלווסקי למשה’לי בּימים שלמד בּפאַדוא. כל מכתּב היה כפרק לקוח מתּוך ספר “מסלת-ישרים” או “חובת הלבבות” וכולם למטרה אחת נתכוונו – לטעת בּלב משה’לי רגשי אהבה וכבוד ליהודים וליהדות.

ג.

בּאמצע הקיץ בּא משה’לי לנוח מעמל למודיו בּבית-אביו בּניסוויזש. למחר בּקר את מכּיריו בּארמון הנסיך ראַדזיוויל ונתקבּל מכולם בּחִבּה יתֵרה. בּעת ההיא חכּו שם מיום ליום לבוא הנסיך הצעיר מפּאַריז. קבּלת-פּנים נלהבת ערכה לו חברתו, בּת מנהל החצר, אשר הזמינה אותו לבקר אותה תכופות. הזמנות כאלה קבּל שם מכל צד, כי לכֻלם נעמה חברתו של קושלווסקי הצעיר, אשר ידע למשוך אליו את לב כל אנשי “החצר”.

מן היום אשר שב הנסיך ראַדזיוויל העלם מפּאַריז, בּלה משה’לי כל העת בּחצר, ואך לעתּים רחוקות היה בּא ללון בּביתו. פּתחון-פּה להתנצלות לפני אבותיו מצא בּזה, שאביו עסוק תּמיד בּעבודתו מחוץ לעיר ונמצא בּביתו אך לעתּים רחוקות מאד, ובין יהודי-העיירה אין לו איש להכּנס אתּו בּדברים. אבל הנהגתו בּחצר היתה שונה עתּה מכּפי שהיתה לפנים. עתּה כּבר הרשה לעצמו לעתּים קרובות לאכול ולשתּות שם. והנה קרה המקרה, כּי יהודים מנסוויזש, שבּאו אל החצר לרגל עסקיהם, ראו בּעברם על פּני האמון את משה’לי יושב עם בּני בית הנסיך על היציע ואוכל אתּם ארוחת-הבּקר. למחר כבר נתפּשטה השמועה בּכל העיר, כי משה’לי קושלווסקי “נתחמץ” “ואינו מתרשל לאכול בּשר חזיר…” לא אַרכה העת והגיעה השמועה לאזני אביו ועשתה עליו, כמובן, רושם קשה מאד. התחילו מריבות וקטטות בּין האב והבּן. הזקן דרש, כי יחדל לבקר את החצר, והצעיר לא נענה לו. בּעת היא לא יכל עוד להֵעָנות לו, כי כבר נמשך לבּו אל החצר…

בסוף הקיץ הודיע משה’לי יום אחד את אביו, כי לא יסע עוד לפאַדוא, כי אם לפּטרבּורג; שם הוא רוצה להכָּנס אל האקאַדמיה. הדבר הזה הרגיז מאד את לב הזקן. הוא עוד הוסיף להאמין ולקוות, כי בּהמצא בּנו בּבית כּבית לוצאַטו, ישאר תּחת השפּעתו בּן נאמן להעם העברי. בּלב דוי ראה כי משה’לי הולך ומשתּמט יותר ויותר מהשפּעתו, וכי כל אמצעי החנוך והפּדגוגיה שהשתּמש בּהם כדי לשמור עליו מרוחות זרות, עלו בּתהו. לשוא הרבּה לדבּר על לבּו, להטיף לו דברי-מוסר, לבקש ולהתחנן. משה’לי נשאר עומד בּדעתּו, ואביו הוכרח לתת לו הסכּמתו ולתתּו לנסוע לפּטרבּורג.

פּעם אחת – זה היה בּיום-חורף בּבּקר – כשהתכּונן קושלווסקי לנסוע לבּקור חוליו, נכנס אליו מנהל חצר-הנסיך, ופניו לא היו כתמול שלשום, כי אם סרים וזועפים ומעידים על סערת-נפש. קושלווסקי, אשר הבין תּיכּף, כי דבר לאט עמו, הביא אותו על חדר-עבודתו ויַגֵּש לו כסא לשבת וישאלהו לחפצו.

– בּאתי לדרוש ממך – ענהו המנהל קשה – כי תכתּוב תּיכּף לבנך בּפקודה, כי יֶרֶף מבּתּי ויעזבֶהָ לנפשה…

הזקן נשאר יושב על מקומו בּלי תנועה ונעץ בּמנהל שתּי עינים תּמֵהות.

– אני מאמין לך, כי אינך יודע את הנעשה. ילדי-העברים אינם מגלים את לבּם לאביהם; אבל בּתּי גלתה לי את לבּה ולא העלימה ממני דבר.

– אמר נא לי, בּבקשה, פֵּשר דבר – כמו התחנן קושלווסקי אל המנהל – אל נא תעַנה את נפשי.

– כידוע לך היה משה בּנך מנעוריו כ“בּן-בּית” אצלנו בּחצר. בכל מקום, הָחֵל מן הארמון, היו כל הדלתות פתוחות לפניו. אבל הוא השתּמש בּזה לרעה…

– מה, אפוא, עולל בּני? קרא קושלווסקי בּקול רועד מסערת-רוח.

– הוא גנב את לב בּתּי. היא התאהבה בּו, ועתּה הוא קורא לה לבוא אליו לפּטרבּורג.

– כּל זמן שאני חי היֹה לא תהיה כזאת! – נתן קושלווסקי בּקולו.

– דבריך משמשים לי ערֻבּה, ואם אין… – הפּולני לא כּלה את דבריו ויפן את שכמו ויצא.

בּאותו יום לא הלך עוד קושלווסקי לבקר את החולים. הוא נסגר בּחדר-עבודתו וישב לערוך מכתּב למשה’לי בּנו. אבל לא היה זה מכתּב בּמובן הרגיל, כי ספר בּן כמה גליונות על יסודות אמונת ישראל ומוסר-היהדות ועל רֹב ערכּה של מצות “כּבּוד-אב”… ובּסופו דברי בּקשה ותּחנונים, כי יחוס על אביו הזקן “ולא יוריד את שיבתו בּיגון שאולה”…

משה’לי הניח את מכתּב אביו בּלי תּשובה. הדבר הזה נגע מאד אל לב הזקן וירגיזהו עד היסוד. לא עברו ימים מועטים והחולים המתרפּאים אצלו התחילו להרגיש את זעזועי-רוחו, כי היה מתנפּל עליהם בּדברי חרפות וגדופים ותוך כדי דבּור מתרצה ומתפּיס ומבקש סליחה מאיש ואיש. בּיום אחד נודע בּניסווויזש, כי הד"ר קושלווסקי כּבר איננו בּעיר זה יותר משני שבועות. בּתּחלה חשבו, כי נטרד לרגל אומנתו בּאיזו אחוזה או עיירה. אבל כּבר עבר כּחדש ימים וקושלווסקי עדיין איננו. אז התחילו חוקרים ודורשים עד שנודע, כי הוא נמצא בּפּטרבּוֹרג, שנסע לשם לבקר את בּנו, לאחר שלא קבּל ממנו שום ידיעה זה שבועות וירחים.

מה שנפל בּפּטרבּורג בין הזקן ובּנו – לא נודע זמן רב לאיש. ראו רק זה, כי בּשובו מפּטרבּורג שֻנה מראהו כּל-כּך, עד כּי אי-אפשר היה להכּירו. הוא התחיל הולך ודועך מיום ליום כּנר, ואחרי עת קצרה מת.

ד.

רק בּהמשך הזמן נודעו הפּרטים האלה: מנהל חצר ראַדזיוויל לא יכל סוף, סוף לראות בּצרת נפש בּתּו, שהיתה יחידה לו, ויתּן את הסכּמתו כי תִנָשא לבנו של קושלווסקי רק בּתנאי קודם למעשה, שיבא בּברית האמונה הקאַטולית. משה’לי לא חַשב הרבּה ונתרצה. זה היה בּעת שבּא קושלווסקי הזקן לפּטרבּורג. תּיכּף, בּשיחתו הראשונה אתּו, גלה משה’לי לאביו את האמת כֻּלה. כמה שהפציר בּו אביו, כי לא יעטה עליו לעת זקנתו חרפּה כזו ולא יגרום לו כּל-כּך הרבּה צער ועגמת-נפש, לא מצאו דבריו בּלב משה’לי אף הֵד חלוש. הוא אטם את אזניו גם משמוע לקול בּכי אביו ולא חזר בּו מהחלטתו אף לאַחר שהודיע אותו אחיו הגדול, כּי אביהם חלה מרֹב צער והוא נוטה למות.

כעבור שני ירחים לאחר מות קושלווסקי בּא בּנו לנסוויזש ויסר החצרה אל בּית הורי אהובתו. בּשבוע השני הובא בּברית דת נצרת על-ידי כּהן החצר בּמעמד בּני בית הנסיך. החתונה נועדה להיות בּימי-החופש לתּלמידי בּתי-הספר העליונים. על-פּי רצון קושלווסקי הצעיר נערכה הצרמוניה הדתית של התנצרותו בּחשאי, כדי שלא להרעיש את לב יהודי-נסוויזש. אבל הדבר נודע בּנסוויזש למחרתו ויעש על היהודים רושם מדכא מאד. איש לא חפץ להאמין, כי בּמשפּחתּו של הד"ר קושלווסקי היָרֵא והחרֵד לדבר-ה' יארע מאורע שכזה. זמן רב היה הדבר בּנסוויזש לשיחת הבּריות והיגון בּין היהודים גדל מאד.

עברו ירחים אחדים ובּיום בּקר אחד התחילו בּנסוויזש מתפּשטות שמועות שונות וכל אחת מופלאת מחברתּה. ספּרו, כי בּשעה שנועדה להיות בּה חתונת קושלווסקי הצעיר עם בּתּו של מנהל החצר, נתקבּל פתאום ממנו מכתּב בּדרישה לדחות את החגיגה, בּאשר עליו לנסוע בּענין השכּלתו לזמן ידוע לחוץ לארץ, אבל מאז לא הוסיף עוד להודיע על אודותיו דבר. כּן מסרו מפּה לאֹזן, כי מוסר-כליות נורא התחיל מבּלי-משים מכרסם את משה’לי והנֹחם לוה אותו כצל וידריכהו מנוחה. תמיד רחפו לנגד עיניו פּני אביו הזקן בּהתחננו אליו בּדמעות שליש, כי לא יבגוד בּעם ישראל ולא ישיא חרפּה וכלימת-נצח על משפּחת קושלווסקי. לבּסוף לא יכל להתאפּק עוד ויזניח את השכּלתו ויצא לחוץ לארץ והתישב בּפדוא, ושם שב לאמונת-אבותיו. אבל בּזה לא הסתּפּק עדיין, והוא נעשה חרד קיצוני. כל היום ישב על התּורה ועל העבודה, הרבּה להתפּלל מתּוך נחלי בּכי וחזר לשקוד על הגמרא בּהתמדה מרובּה, וקבּל על עצמו עוד מיני תּשובות כאלה.

ואחרים עוד הוסיפו על זה, כי בּהיות כבר משה’לי קושלווסקי בּדמי ימיו, גמר באונברסיטה הקניגסבּרגית את חק למודו בּתור דוקטור למדיצינה, ואז היה לו אביו למופת ואף הוא רפּא את חולי ישראל בּלי שכר. הוא מֵת רַוָּק זקן ושבע-ימים.

---

א.

בּתּחלת שנות השבעים קנתה לעצמה פּרסום גדול בּמינסק משפּחה יהודית אינטלגנטית שבּאה מקרוב לגור בּה, היא משפחת וונגרוב. על אדות וונגרוב הזקן, ששמש שם בּכהונת דירקטור בּבית-הבּאַנק המסחרי, ספּרו אז את הפּרטים האלה:

הוא נולד בּעיירה ליטאית קטנה בּבית מלמד דרדקי, נתחנך בּחדרים והתגורר בּישיבות שונות, קטנות וגדולות, עד שנתגלגל בּאחרונה לבּובּרויסק, ששם נתפּרסם כּגדול בּתּורה וכמושלם בּלשון העברית. בּבּובּרויסק התודע אל הגביר הלמדן והמשכּיל המפורסם בּכל החבל ר' יודל אפּשטיין ונעשה אצלו “בּן-בּית”. בּהמשך הזמן מלא ר' יודל את ידו לנהל בּשמו את חליפת המכתּבים בּלשון העברית עם סוחרים ועסקנים צבּוריים, והוא הבליט בּדבר כּשרונות מיוחדים עם חוש מעשי מפותּח יפה. תּחת השפּעת הסביבה התּורנית-המסחרית הזאת החל וונגרוב נושא את נפשו אל ההשכּלה החילונית. את הדחיפה הראשונה אל החילוניות נתנה לו בּתּו המשכּלת של ר' יודל, פּוילינה, שהיתה מבלה אתּו לפעמים בּשיחה והשתּמשה בּהזדמנות זו להשפּיע עליו, כי יחדל “ללחוץ את הספסל” וכי יהיה “לאיש”, ופּעם אחת הציעה לפניו בּשיחה להיות לו מורָה להועיל. וונגרוב נעשה לה תּלמיד מקשיב, מיום ליום קנה שלימות לעצמו יותר ויותר, והוא הגיע לידי כּך, שהתחיל ר' יודל להשתּמש בּו לעסקיו, ויש אשר שלח אותו בּתור בּא כֹחו לנהל משא ומתן עם גדולי הסוחרים, והיה סומך עליו בּענינים היותר חשובים. וסוף דבר היה, כי בּבֹא עת דודים לפּוילינה, לא מצא בּשבילה חתן יותר נאה מוונגרוב. כּך נעשה וונגרוב חתנו של ר' יודל אפּשתּיין ומנהל עסקיו הגדולים והמרובּים.

כעבור שתּי שנים אסף ר' יודל אפּשתּיין אל בּיתו חתן לבתּו השניה, ואף הוא נמנה על חובשי בּית-המדרש לפנים, ובהמשך הזמן נתפּרסם בתור גאון הפינאַנסיסטים בּרוסיה. זה היה המיליונר והנדבן המפורסם בּמאוחר, הדירקטור של בּית-האוצר לדיסקונטה בּפטרבּורג אברהם זאַק. זאַק בּיחד עם פינאַנסיסטים אחרים פּתחו בּתי-אוצר בּכמה מערי-השדה, וביניהן גם בּמינסק, ששם מִנה את וונגרוב גיסו לראש ולמנהל-הענינים.

פּוילינה וונגרוב, אשר בּימי זקנותה פּרסמה בּלשון הגרמאַנית ספר בשם “זכרונות סבתא”, שבּו היא מדבּרת מתּוך התלהבות מרובּה על החיים הישראליים הפּאַטריאַרכאַליים שמלפנים, הגתה בּנעוריה דעות אחרות לגמרי. הנהגת בּיתה היתה בּרוח האסימילאַציה הקיצונית. זה נראה בּיחוד בּעת שגדלו בּניה והגיעו לשנות חנוך. מאז לא נשאר בּביתה שום סימן מן הטראַדיציות הנושנות של ר' יודל אפשטיין. משעה ראשונה ואילך השתּדלה להרחיק את ילדיה ככל האפשר מן היהודים והיהדות. היא לא הראתה להם אף צורת אות עברית, הפקידה את חנוכם בּידי אומנות ומורים נוצרים, והכריחה אותם להתרועע רק עם חברי מבּני עם הארץ. בּהיותה בּעצמה בּעלת השכּלה גבוהה, יודעת כּמעט את כּל הלשונות האירופּיות וספריותיהן, הבינה לעשות את בּיתה בּית-ועד לגדולי האנטיליגנטים הנוצרים המקומיים. אלמלא היה הדבר תלוי בּה, כי אז לא נתנה מימיה לאיש יהודי לדרוך על סף בּיתה; אבל היא לא עשתה זאת כדי שלא לגרום צער לאישה, שהיתה היהדות קרובה עדיין אל לבּו. הוא אהב עדיין לקרוא בּספר עברי או בּעתון עברי, ויש שהיה לוקח בּידו גם גמרא. עם זה היתה לו חולשה אל העסקנות הצבּורית, התעניין בּעניני-הקהל והיה שבע-רצון כשנבחר לגבּאי במוסד זה או אחר. הוא חוה את דעתּו בּשעת בחירות חברים לאינסטיטוציות צבּוריות שונות, וגם בּשעת בּחירות רבּנים ויתר כּלי-הקדש. לפיכך היו מבקרים אותו תּמיד עסקנים מכּל המינים, גבּאי בּתּי-כנסיות, מחבּרי-ספרים ומורי-הוראה. בּשעה שעבר פּעם עורך הירחון העברי “השחר” הסופר המפורסם סמולנסקין, דרך מינסק, היה אורחו של וונגרוב. בּשעת בּקורים כאלה היתה פּוילינה משתּדלת לבל יִוָדַע חלילה לילדיה שֵם האורח ומעלת ערכּו.

ב.

בּספירה כזו נתחנך בּנו הבּכור של וונגרוב, סמיאָן. בּהיותו בּן שבע-עשרה שנה גמר חוק למודיו בּגימנאַזיה וקבּל מדאַליה של זהב. עוד בּשבתּו על ספסל הגימנאַזיה הצטיין מאד בּידיעת הלשון הרוסית וספרותה. ההרצאה אשר כתב בּשעת הבּחינות בּמחלקה האחרונה, הפליאה את המורים בּתכנה ובסגנונה, וכלם ראו בּו כּכב חדש עולה על שמי הספרות הרוסית.

בּראשונה נכנס וונגרוב אל האַקאַדמיה לרופאי-הצבא בּפּטרבּורג. אבל חכמת-הרפואה לא לקחה את לבּו, ולכן עבר כּעבור שנתים ימים אל המחלקה היורידית, שכּלה בּה את חק למודו בהצטיינות כּל-כּך מרובּה, עד כי נתקבּל תּיכּף בּתור לקטור של הספרות הרוסית בּאונברסיטה הפּטרבּורגית.

מחונך בּרוח האַסימילאַציה הגמורה והרחֵק מן היהודים, נסחף וונגרוב, עוד בּהיותו סטודנט, בּזרם הפּאַטריוטיות הרוסית השובינית של אותו זמן. זה היה בּאמצע שנות השבעים בּעת פרוץ המלחמה בין סרבּיה וטורקיה. בּין הסטודנטים הרוסים התעוררה אז תּנועה נמרצה לצאת לעזרת האחים הסלאַבים בּמלחמתּם על חירותם. הרבּה סטודנטים, תלמידי בתי-הספר הגבוהים השונים, יצאו תּחת פּקודת הגנראַל צ’רנייאוו אל שדה-המלחמה אשר על הרי-הבּאַלקאַן. היו גם סטודנטים יהודים כאלה, שנלוו אל התּנועה הזאת בּזמנה לא מרגש הפּאַטריוטיות הרוסית, כי אם בּתּקוה, שיגרום הדבר להטבת מצב היהודים בּרוסיה.

אבל הדבר נגמר אז בּאופן מהופּך לגמרי. דוקא אחרי הפּאַטריוטיות הנלהבת, שנראתה בּשעת המלחמה מצד הרבּה מן הסטודנטים היהודים, נשתּנה מצב היהודים ברוסיה שנוי גדול לרעה. אל הפוליטיקה הליבּראַלית, ששררה עד כה בּימי ממשלתּו של אלכּסנדר השני, חדרו פּתאום רוחות רעות תּחת השפּעת העתּונות האנטישמית, אשר הרימה אז ראש. התחילו מתפּשטות שמועות, כי החליט סוד-המיניסטרים לשוב ולבטל את הזכיות שנהנו מהן עד עכשו סוגים ידועים של יהודים בּעלי השכּלה גבוהה, כי אינז’נרים יהודים לא יקֻבּלו למשרות בּמסלות-הברזל של הממשלה, ועוד ועוד. בּיחוד התעוררה מהומה גדולה לאחר שנתפּרסמה ידיעה בּעתּונים שונים, כי שלחה הממשלה פּקודה אל קהלות היהודים לבחור חברים אל ועדת-הרבּנים העומדת להקרא בּפּטרבּורג. כל הידיעות האלה יחד הביאו את יהודי רוסיה בּמבוכה. לב כּל אחד מהם הגיד לו, כי ימים קשים ממשמשים ובאים לעם ישראל בּרוסיה.

מצב-הרוח המדוכא הזה, שתּקף אז את היהודים בּרוסיה, עורר בּלב רבּים מבּני-הנעורים בּעלי-השכּלה את הרגש הלאומי הנרדם. בּהרגישם את עצמם פּתאם נואָשים מתקוותיהם, שתלו בּהליבּראַליות הרוסית, התעורר אצלם נוחם נמרץ על התיחסם עד כֹה לעמם יחס כּל-כּך קר, והחליטו לתקון מעֻות. החלטה זו מצאה לה את בּטויה הראשון בימי החנֻכּה של שנת 1879, כשנועדו יחד קבוצת צעירים עברים, תּלמידי האינסטיטוט הטכנולוגי בּפּטרבּורג, וערכו לכבוד נצחון החשמונאים נשף-תּזמֹרֶת, שנתנו לו אופי עברי-לאומי טהור. החזיון הזה נשנה גם ביום הפּורים, כשבּאו הרבּה סטודנטים וקורסיסטיות מבּני-ישראל אל בּית-הכּנסת הגדול בּשעת קריאת-המגלה ואחרי כן נאספו בּאולם מיוחד ובלו כל הלילה בּמחולות ובשירים יהודיים. לא נשמעה אף מלה רוסית אחת, כי אם רק יהודית! מעמד-הרוח העברי-הלאומי של הצעירים היהודים, שהיו עד כה שואפי-טמיעה, הגיע לנקודת-הגובה שלו בּיום שושן-פּורים, בּשעת המשתה הגראַנדיוזי, שעשתה האינטליגנציה היהודית הפּטרבּורגית לכּבוד חברי הועדה הרבּנית. בּמשתּה זה, שהיה בּהרסטוראַן העברי היותר גדול שבּעיר-המלוכה, השתּתּפו יוריסטים, רופאים, אינז’נרים, אמָנים, ז’ורנאַליסטים, אנשים נושאי משרות גבוהות בּממשלה יחד עם גדולי המיליונרים ורבּנים וגאונים מפורסמים. בּאותו ערב עשו הצעירים היהודים תּלמידי בתּי-הספר העליונים זו הפּעם הראשונה מאַניפסטאַציה פּומבּית כּל-כּך נלהבת להרעיון העברי-הלאומי. אחד מראשוני חלוצי-ההשכּלה בּרוסיה, הסופר הנודע מיכאל קולישר, קרא בּקול: “עברים היינו ועברים נהיה”! וכל הקהל שנה אחריו את הקריאה הזאת מתּוך התפּעלות כּבּירה. מתּוך אותו הקהל יצאַה במאוחר האגודה הסטודנטית הראשונה של “חובבי-ציון” בּפּטרבּורג.

בּין “החוזרים בּתשובה” המדופּלמים והחצי-מדופּלמים נמצא גם סמיאָן וונגרוב. כּששב מסרבּיה שכוּר תּקוות-אורה לעתיד לבוא וירא את מאמרי-ההסתה נגד היהודים, ההולכים ונדפסים נגד היהודים בּעתּונים הרוסים, נפל לבּו עליו. כמו שבּירר בּמאוחר בּעצמו בּפומבּי היה לבּו דָוֶה עליו בּיחוד על ירידתו של הפּרוגרס הרוסי, שתּלה בּו תּקוות כּל-כּך יפות. מצב היהודים לא נגע אל לבּו כּלל. בּזה השפּיעו עליו החנוך, אשר נתנה לו אמו, והדעות האסימילאַציוניות, אשר ספג אל תּוכו תּחת השגחתה. אבל כּמעט למרות רצונו נסחף מזרם הרעיון העברי הלאומי, אשר משך אחריו בּכח הרבּה מחבריו. לאחר שהשתּתּף בּחגיגות עבריות-לאומיות אחדות, התלקח גם בּו איזה ניצוץ סמוי של יהדות, שהתגלגל אליו בּמקרה, כּירושה מאביו, והיו רגעים, שהאמין בּהם כי נחלץ לגמרי מהשפּעות אמו וכי בּדומה לרבּים מחבריו נהפּך ויהי לעברי-לאומי אדוק.

ג.

מאותה שעה ואילך התחילה בּחיי סמיאָן וונגרוב כּתּקופה חדשה. הוא התאמץ להִמָנע מבּוא בּחברת חבריו הנוצרים ולהתרועע רק אל סטודנטים יהודים ובּיחוד לאלה מהם, המחזיקים בּמעוז הרעיון הלאומי. כּעבור עת קצרה כבר היה וונגרוב אחד מאלה, שלא יכלו להסתּפּק רק באהבה אפּלטונית אל העם העברי והחליטו לעשות לטובתו איזה מעשה ממשי. לא ארכו הימים והחלטה זו נתגשמה בּפועל על-ידי יסוד השבועון העברי-הרוסי´“ראַזסווט " (השחר), ששמש כלי-מבטא להאינטליגנציה העברית-הלאומית, ונלחם בּמרץ מיוחד נגד כל טנדנציה של טמיעה. ה”ראַזסווט" הקדיש מלחמה קשה גם על היהודים הגבירים “אילי-הכּסף”, אשר האשים אותם בּפומבּי בּיחס של שויון-רוח לצרכיו ולמחסוריו של העם העברי, והגיד להם את האמת על פּניהם בּכל עת-מצוא.

מסביב “להראַזסווט” התרכּזו בּאותו זמן אחדים מגדולי בּעלי-הכּשרון שבּין הסטודנטים היהודים, שעוררו תּקוות מזהירות לעתיד לבוא, כמו המשורר הרוסי המפורסם שבמאוחר ווילנקין (ידוע בּעילום שמו: "מינסקי "), העורך השני של “וויסטניק ייוורופּי” לודוויג סלונימסקי (בּנו של חיים זליג סלונימסקי), סמיאָן וונגרוב ועוד אחדים כּיוצא בּהם. כּלם יחד נשאו בּרמה את דגל הלאומיות הישראלית ויעירו ויעוררו את הצבּור להתיחס יחס של חִבָּה וכבוד אל הקנינים התּרבּותיים-ההיסטוריים של העם ולהאמין בּעתידות המזהירים שנכונו לו.

עבודה לאומית מיוחדת גדולה ורבּת-המרץ עבדו הצעירים הללו, שהתרכּזו מסביב לראַזסווט, אחרי הפּוגרומים של שנות השמונים הראשונות, אשר זעזעו את היהדות הרוסית כּולה. אז התעוררה תּנועה גדולה ורחבה של אמיגראַציה, ובּיחוד בּערי-השדה, שבּהן פחדו המוני היהודים מפני פּרעות חדשות. התּנועה הזאת, שנתמכה בּמדה מרובּה מאת העסקנים הצבּוריים הפּרובינציאַליים, עוררה בּשעתּה קצף ומרירות בּחוגי האריסטוקראַטיה הממונאית היהודית שבּעיר-המלוכה, שיראו פּן תשמש המנוסה מן הארץ אמתלה להאנטישמיים להאשים את היהודים בחוסר אֵמון ובהתנכּרות אל ארץ-מולדתּם. זה הביא לידי-כּך, כי בּעת שעשה “הראַזסווט” תּעמולה ליסוד ועדים לתּמיכת המהגרים, התיחסו המיליונרים היהודים שבּעיר הבּירה אל הדבר יחס קר וגם בּקשו להפריע בּעד כּל נסיון, ושנעשה בּמקצע זה על-ידי אחרים.

אז הזמין וונגרוב בּערב אחד אליו אל מעונו אחדים מחבריו, ולאחר שבּררו יחד בּיניהם את המצב בּרֹב ענין בּאו לידי הכּרה, כּי בּמלחמה גרידא מעל עמודי “הראַזסווט” בּעסקנים הצבּוריים לא יפעלו עליהם כלום, ולפיכך צריך לאחז נגדם אמצעים יותר נמרצים. בּאחרונה החליטו להשתּמש בּתחבּולה זו: להפּיל אימה על הגבירים בּמכתּבים אנונימיים כּתובים בּשם “חברה מסותּרת להגנת היהודים מפּני פּוגרומים”. וונגרוב ערך נוסחה למכתּב כּזה, ותּיכּף נכתּב על ידי הקטוגראַף ונשלח אל העסקנים הצבּוריים המפורסמים שבּפּטרבּורג. “מחר, בּיום השביעי למאַי שנת 1881 – כן נאמר בּמכתּב – עליך לבוא אל האספה, אשר תהיה בּמעונו של הבּאַרון הוראַץ גינצבּורג. מי אשר ישתּמט מבּוא אל האספה, יֵעָנש מאתּנו קשה”. בּמכתּב מיוחד הודיעה “החברה” את הבּארון גינצבּורג, כי מחר תהיה בּביתו אספת העסקנים היהודים שבּפּטרבּורג, וכי “חברי-ההגנה” גוזרים עליו שילך אל הגראַף איגנאַטיוב, מי שהיה אז מיניסטר-הפּנים בּרוסיה, וישתּדל לפניו, כי יתּן את רשיונו לקרוא בּפּטרבּורג ועידה של מורשי הקהלות הישראליות, שתהיה לה יפוי-הכּח להכריח את הגבירים לנדב סכומי-כסף לטובת היהודים השדודים נגועי-הפּרעות, שגורלם מאַלצם לנדוד מרוסיה. על הדברים האלה נוסף עוד, כי אם יתיחס הבּאַרון אל הדבר לא מתּוך תּשומת-הלב הראויה, יעשו בּו נקמות.

המכתּב הזה של החברה הנעלמה עשתה על הגבירים הפּטרבּורגיים רושם כּבּיר. אחרים מהם מצאו דמיון בּין החברה הזאת ובין האגֻדות הניהיליסטיות-טֶרוריסטיות, אשר התקיימו בּעת ההיא והפּילו חתּיתן על הבּורז’ואַזיה. אל העת היעודה נאספו כולם אל בּית הבּאַרון גינצבּורג, ובּרצון ושלא בּרצון קבּלו וקיימו את כּל ההחלטות, ששמו לפניהם הכותבים המסתּתּרים. לא ארכו הימים וועידת הקהילות על-דבר עניני-האמיגראַציה יצאה אל הפועל. כּל זה נעשה אז על-פּי האיניציאַטיבה של סמיאָן וונגרוב.

והזדמנות היתה בדבר, כי בּעת ההיא בא לפּטרבּורג פּרץ סמולנסקין, עורך הירחון העברי “השחר”, שהיה מפורסם בּין הרבּה מצעירי-היהודים בּתור יוצר הרעיון העברי-הלאומי המודֶרני. בּהזדמנות זו השתּמש וונגרוב לאיניציאַטיבה שניה: לערוך לכבוד הסופר העברי הגדול מאַניפסטאַציה נהדרה, כדי לעשות על-ידי זה פומבּי לעיני השמש להתּנועה העברית-הלאומית החדשה. הצעתו זו של וונגרוב נתקבּלה תּיכּף מאת חבריו, והמאַניפסטאַציה לכבודו של סמולנסקין היתה כּל-כּך גראַנדיוזית, לפי האובאַציות הסוערות והמספר הגדול של האנשים המשתּתּפים בּהן, עד שאפשר היה לשפּוט על פּיה, כי הצעירים היהודים האינטליגנטים כבר סלקו את עצמם מן השאיפות האסימילאַציוניות לגמרי והנצחון הגמור נפל על צד האידאולוגיה של התּחִיה העברית-הלאומית.

כעבור איזה זמן השתּמש סמולנסקין עצמו בּשנוי-ערכין זה, שנעשה בּין הצעירים שואפי-טמיעה בּמוקדם – בּתור תּימה לספּור קטן משם "נקם-ברית ". גבּור הספּור הזה, בּן-הגרי, הוא דמות דיוקנו של סמיאָן וונגרוב, שהכּיר אותו סמולנסקין לדעת והאמין לראות בּו את סמל העברי החדש, המזניח את הטנדנציות האסימילאַציונות, שנתחנך בּהן, ושואף לתּחיה לאומית.

אבל אמונתו של סמולנסקין לא נתקיימה.

ד.

עבר זמן ידוע, קצר מאד בּערך, ותּפקידו של ה“עברי החדש” נפל על וונגרוב למשא. החנוך שנתנה לו אמו, עשה את שלו, והוא שגרם, כי ירגיש את עצמו לא יפה בּתפקיד זה. וזה נעשה דוקא בּעת, שאחדים מחבריו בּ“ראַזסווט” עוד הרחיקו ללכת בּשאיפותיהם הלאומיות והתחילו עושים תּעמולה לרעיון “חבּת-ציון”. אז עזב וונגרוב את מערכת ה“ראַזסווט”, ולא זה בּלבד, אלא שגם נהפּך לו לאויב. בּיום בּקר אחד פּרסם בּשבועון הרוסי “ניעדעליא” מאמר חריף מאד נגד הרעיון העברי-הלאומי. בּמאמרו זה חוה את דעתּו, כי אין להיהודים תּקנה אלא בּטמיעה גמורה ואפילו אם תהא מגעת אל הצעד האחרון.

לא ארכו הימים וּוונגרוב קיים את הדבר בּפועל. הוא צעד את הצעד האחרון והתנצר. בּמאוחר נסתה פּוילינה אמו להצדיק פּעלו ובדבריה בּזכרונותיה על-דבר מעשה-השמד שלו היא אומרת, כי הוא מוכרח היה לעשות את הדבר, יען לא היתה לו זכות-הישיבה בּפּטרבּורג, ויהדותו הפריעה בּעדו מהשיג את המטרה שנשא את נפשו אליה. אבל אין זה נכון. וונגרוב השתּמד בּעת שכבר גמר חוק למודו בּאונברסיטה, וממילא כּבר לא יכלה אז להתעורר כל שאלה על-דבר זכות-הישיבה שלו.

יחד עם וונגרוב התנצרו אז גם שנים מחבריו, שעבדו אתּו יחד בּ“ראַזסווט”: מי שנעשה גיסו בּמאוחר לודוויג סלונימסקי והמשורר מינסקי, הם ונשיהם היהודיות מבּית אבותיהן.

בּתחלה נתקבּל וונגרוב מאת הצבּור הרוסי בּזרועות פּתוחות, ממשרת לקטור הספרות הרוסית בּאונברסיטה נתעלה בהמשך הזמן למעלת פּרופיסור, ונראה היה, כי נכונה לו קאַריירה מזהרת בּתור מלומד. אבל בּאו עתּים אחרות, ובארץ נשבו רוחות חדשות, רוחות של רֶאַקציה. למשרות היותר גדולות בּממלכה נמנו משַמרים קיצונים. כן נתמנה, למשל, למיניסטר ההשכּלה הראקציונר המפורסם בּוגוליֶפוב, שנרצח במאוחר על-ידי רבולוציונר. אותו בּוגליֶפוב התחיל משעה ראשונה ואילך מניע כּאשר ינוע בּכברה את בּתי-הספר העליונים ולטהר אותם, קודם כל, מאלה שמוצאם יהודי. וונגרוב היה מן הקרבּנות הראשונים… מאז התמכּר כּלו אל עבודת-הספרות, וגם במקצֹע זה הגיע למדרגה גבוהה ונתפּרסם בּתור מבקר והיסטוריוגראַף של הספרות הרוסית.

וונגרוב התגעגע תּמיד אל מוצאו העברי. הוא לא נתרחק מעולם מן הצבּור הישראלי. לפעמים קרובות היה משתּמש בּשיחותיו עם יהודים בּלשון היהודית ויש אשר גם בּמבטאים עבריים. עת ארוכה לאחר התנצרו נמנה על אותם המומרים הפּטרבּורגיים, שהיו בּשני לילות-הפּסח הראשונים מתאספים יחד אל מקום אחד לערוך את ה“סדרים” ומבקרים בּליל “כּל נדרי” את בּית-הכּנסת.

בּשנותיו האחרונות התעניין בּספרות היהודית ובסופריה-יוצריה. בימי ממשלת ה“בּולשוויקים” חי חיי מחסור ועוני. בּאמצע החורף של שנת 1921 חלה את מחלת טיפוס-הרעב וימת.

א.

אביו, מי שהיה קאַנטוניסט, נולד בּעיירה קטנה בּפּלך וויטבסק. בלכתּו בּליל-חורף אחד מן החדר, נפל פתאֹם בּידי “החוטפים”, ומאז לא יספו עוד הוריו לראותו. עם קבוצה של ילדים עברים אחרים אֻמללים כּמותו, נסחב לרוסיה הפּנימית, ושם הובא אל אחד הכּפרים ונמסר בידי אכּר לגדלו בּביתו שתּים, שלש שנים עד אשר יוכשר לעבודת-הצבא. האכּר עשה אותו לרועה וישלחהו לרעות את חזיריו בּשדה, ולעתּים השתּמש בּו גם לעבודות אחרות שפֵלות ובּזויות. הנער שכח תּלמודו ואת ידיעותיו המועטות בּיהדות, אשר רכש לו בּבית-אבותיו ונעשה גס ומגושם. אבל הוא לא אבה בּשום אופן לקבּל עליו את מרות החנוך הנכרי והתקומם במֶרץ מרובּה נגד כל הנסיונות שנעשו מצד האכּר ואחרים להטות את לבּו אחרי דת נצרת.

כשגדל נתקבּל לגדוד צבא, שחנה בעיר קאַזאַן. שם בּאו להחַיָל הצעיר ימים של ענוים נוראים. יחד עם נערים עברים אחרים הופקד בּיד “דוד”, איש רוסי אכזר מחבל הוואָלגה, אשר הניע אותם בתחלה בּדברי-רצון ואחרי-כן בּאמצעי-כּפיה לבוא בברית הדת הפּראַבוסלאַבית. אחרים מהם, שהרגשתם המוסרית היתה רפויה יותר, לא יכלו סוף סוף לעמוד בּנסיון ונתרצו. הוא היה מן המועטים, אשר החליטו בּכל תּוקף להאריך נפשם ולסבּול, והם נשאו וסבלו אמנם בּדומיה את היסורים היותר קשים ולא בגּדו באמונת-אבות. כמו שהיה מספּר בּמאוחר היו בּחייו רגעים כאלה, שכדי להֵחָלץ מיסוריו הנוראים כּבר היה מוכן לצעוד את הצעד האחרון; אבל בּכל פעם היתה אמו בּאה אליו בּחלום-הלילה ומתחננת אליו מתּוך דמעות רותחות, כי לא ישיא עליה חרפּה…

אבל אפשר לשבּור גם אלון חסון. בּא יום, שהרגיש בּנפשו, כי קצר כֹּחו לשאת את יסוריו, ובּבֹקר אחד השתּמד. מאותו יום ואילך הוטב מצבו בּגדוד. בּהיותו בּעל כּשרונות מצוינים, הכניסו אותו כעבור עת קצרה אל בּית-הספר לצבא, ואחרי שתּי שנים יצא ממנו בּמעלת סגן-אופיציר. בגלל הצטיינותו בעבודת-הצבא קבּל בּהזדמניות שונות אותו של כּבוד.

חמש ועשרים שנה עבד בּצבא, ונספּח אל חיל-המלואים בּמדרגת אופיציר. אז התישב בסאַראַטוב, ושם נִתּנה לו משרת מזכּיר בבּית-דין. היהודים והיהדות כּבר נשתּכּחו מלבּו לגמרי. הוא לא נעשה שונא ישראל כהרבּה מן הקאַנטוניסטים שהתנצרו, אַבל גם לא התעניין בּבני-אמונתו לפנים כּלל והתיחס אליהם בּשויון-נפש גמור.

בּאותה עת אירע בסאַראַטוב מאורע של עלילת-דם, שזעזע את הרוחות בּין יהודי-רוסיה. נמסרו לדין הרבּה מנכבּדי היהודים בסאַראַטוב. המשפּט הזה משך אליו גם את תשומת לבּו של הקיסר ניקולאי הראשון. על-פּי פּקודתו בּאה אז מפּטרבּורג לסאַראַטוב ועדה מיוחדת לחקור את הדבר. מסביב למשפּט הזה נוצרה בּרוסיה אטמוספירה אנטישמית מַחנקת. מצדדים שונים נתעוררו האשמות נגד היהודים, כי שונאי-מות הם כלם להנוצרים. נמצאו גם כּאלה, שבּיררו בּקהל, כי לא רק היהודים המאמינים, כי אם גם מומרים מוכרחים להיות עד הדור העשירי שונאים בּנפש לפני עם הארץ.

בּשבתו בּבית-דין כּיחיד מובדל מן הרבּים, שחשבו את המשפּט הזה למציאה יקרה, שנפלה לידם ¹## בּהיסח-הדעת, נזדעזעה פּתאם בּלבּו של המומר נימה חבויה וכאלו נפתּח בּו פּצע עמֹק משכּבר הימים… הוא הרגיש מבּלי-משים את עצמו לא יפה. נדמה לו, כאלו מורים עליו מכל צד בּאצבּע ודוקרים אותו במבּטי-עין, מאותה שעה ואילך התחיל מכרסם בו כתולעת נוחם נורא, התעוררו בּו רגשי-חרטה עוקצים ומוחצים, והרגשת הללו לוו אותו כצל ויפריעו את מנוחת-נפשו. בּיום אחד בּבּקר קפץ ממשכּבו בּהחלטה נמרצה לשוב ולהיות ליהודי. הוא הגיש בּקשה אל הקונסיסטוריה הפּראַבוסלאַבית, כי יַרשו לו לשוב לאמונת אבותיו, שהרחיקו אותו ממנה בּחזקת היד בּהיותו ילד קטן. אבל הקונסיסטוריה דחתה את בּקשתו ולא עוד אלא שגם תּבעה אותו לדין. שלש שנים נמשך המשפּט וקרוב היה הדבר כי יָגלה לסיבּיריה. אבל בּמאוחר נשתּנה מצב-ענינים, וסוף דבר היה, כי קבּל את הרשיון לשוב לאמונת-ישראל. אז עזב את סאַראַטוב ויבא לגור בּעיר סאַמאַרה, ושם חזר ונעשה יהודי. כּעבור עת קצרה נשא לו לאשה את בּתּו של השוחט אשר בּעיר, שלמד אותו קודם להתפּלל וגם שִנן לו קצת חומש עם רש"י.

מהזווג הזה נולד כעבור שנה זה שעשה לו בּמאוחר שם גדול בּעולם המדיצינה העולמית כּחכם ממציא, הפּרופיסור איליאַ ציאָן.

ב.

חתנו של השו"ב הסאַמאַרי, פּינחס ציאָן, אשר לא יכל לסלוח לעצמו את החֵטא שחטא לעם העברי, בּקש להטהר מעונו על-ידי החנוך העברי בּרוח מסורות-קדומים, שהחליט לתת לבּנו. עד מלאת לו שמונה שנים הפקיד אותו בּידי חותנו השוחט, שהיה למדן גדול. בעודו בּילדותו כּבר נכּרו בנער סימני כּשרונות מופלאים, ואביו הזקן מוכרח היה להודות, כי צריך לבקש ולמצוא בּשבילו מלמד יותר טוב ממנו. אבל מלמד כּזה אי אפשר היה למצוא בסאמארה, שהיתה אז עדיין עיר שרובּה נכרים. היהודים המועטים שישבו שם, לא הקפּידו כּל כּך על החנוך העברי של ילדיהם; די היה להם מעט התּורה שלמדו הילדים מפּי השמש דמתא, איש מחיל-המלואים, שעסק קצת בּמלמדות. אבל פּינחס לא הסתּפּק במלמד כּזה ויהי אובד עצות מבּלי דעת מה לעשות. והנה קרה המקרה, כּי בּשוב חותנו יום אחד בּבּקר מבּית-הכּנסת, ספּר לו, כי שמע שם את שיחת המתפּללים על דבר איש צעיר מרוסיה הלבנה, אשר נכשל בּעירו בּאיזה חטא ועל פּי פּסק בּית-דין הוגלה למשך שנים אחדות לסאמארה. אומרים עליו על הצעיר הזה כי הוא בּן-תּורה וישר-דרך, ונענש לא בחטאתו, כי אם בּגלל עלילה. דברי השוחט נכנסו את לב פּינחס. הוא הבין, כּי בּהיות הצעיר הזה גולה, וודאי שהוא זקוק לפּרנסה, ועל כּן הלא ישבּע רצון מכּל אפשרות הבאה לידו למצוא לחמו. לא ארכה העת ופּינחס עשה חוזה עם עוד שנים, שלשה מתּושבי סאמארה, וכולם יחד לקחו את האַברך הגולה למלמד לבּניהם. על-פּי החוזה הזה אסף פּינחס את האברך אל בּיתו.

הצעיר, שהיה מאחת העירות הסמוכות לבּוריסוב פּלך מינסק הצטיין בּאמת לא רק כבּר-אורין, כּי אם גם כּמשכּיל בּעל ידיעות חילוניות הרבּה. הוא היה על פּי אומנתו אומן בּבית משרפות-י“ש של אחד העשירים. העשיר הזה נמסר לדין על הברחת מכס הי”ש, ועל-ידי שגיאה שיצאה מפּי העדים צרף חוקר-הדין אל המשפּט גם את האומן הנקי מעון, וכן הגלה לסאמארה.

פּינחס מצא בּאברך הגולה עוד יותר מאשר בּקש. הנער עשה אצלו חיל בּלמודו עד להפליא. האברך השפּיע על פּינחס שיסכּים להצעתו, כּי ילמד את בּנו גם את הלמודים החילוניים. כּולם התפּלאו על רחב בּינתו של הנער ועל עושר ידיעותיו. הכּל ראו בּעליל כּי הוא עתיד להיות לאדם גדול. אז השתּדל המלמד לפעול על לב פּנחס, כי יכניס את הנער אל הגימנאַזיה המקומית. בּתּחלה לא חפץ אביו לעשות את הדבר, כּי יותר נוח היה לו לראות את בּנו כמופלג בּתּורה, אשר יגן עליו בּזכותו. פּנחס עוד היה בּעיני עצמו כּחוטא ופּושע ועל כן חפץ, כי יהיה בּנו למליץ טוב על נשמתו החוטאת. אבל לבּסוף חזקו עליו דברי האברך, אשר הוכיח לו בּראיות, כּי בּהשאר בנו יושב בּמקום רחוק ממרכּז היהדות כסאמארה, לא יוכל בּשום אופן להכין את עצמו לקאריירה רבּנית. הדברים עשו רושם, ופּינחס הסכּים כּי יכנס בּנו אל הגימנאזיה אבל רק בּתּנאי, כּי ימשיך את למודיו העבריים גם מכּאן ואילך, ועוד בּיותר התמדה.

בּהיותו בּן שבע עשרה שנה גמר אלינ’קה את חוק למודו בּהגימנאסיה וקבּל מדאַליה של זהב. בּאותו זמן כבר הרצה מורו האַברך את עונו ושב לביתו, לרוסיה הלבנה. בּמשך העת שישב בּסאמארה נקשר בּעבותות ידידות לכל בּני בית פּנחס, ובּיחוד לאלינקה. מרחוק החליף אתּו אגרות ובּקש להשפּיע עליו, כּי בּשים לב לעברו המעציב של אביו ולאדיר חפצו למחות כּל זכר לעברו זה, יזהר מגרום לו צער ויחזק בּמעוז היהודים והיהדות בּכל תּוקף, כי לא יניח מידו את התּנך ואת הגמרא וישים לפּרקים עינו “בּשלחן ערוך”… בּיתר ענין בּירר לאלינקה אותם הדברים לאחר שקבּל ממנו מכתּב בּידיעה, כּי הוא כּבר כּלה חוק למודו בּגימנאסיה ועושה הכנות לנסוע לפּטרבּורג על מנת להכּנס שם אל האונברסיטה.

ג.

בּאונברסיטה הפּטרבּורגית משך עליו ציאָן משנה ראשונה ואילך את עיני הפּרופיסורים. כּולם עמדו תּיכּף על כשרונותיו המזהירים ושאָר-רוחו וראו בּו כֹּכב חדש עולה על שמי-המדע. הפּרופיסור של המחלקה לתּורת המדיצינה, שלמד בּה, הראו לו חבּה מיוחדת ובּהשתּדלותם קצבה לו הממשלה פּרס חדשי. אחד הפּרופיסורים, פיזיאולוג מפורסם, איש בּא בּימים, שאהב להכּנס עם ציאן בּשיחות ארוכות על ענינים מדעיים, הציע לפניו פּעם אחת לתת לקח לבניו הנערים ולבתּו, נערה כבת חמש עשרה שנה. ציאָן קבּל בּרצון את הצעתו זאת ומאז נעשה יוצא ונכנס בּבית הפּרופיסור. תּלמידיו, אשר עשו אצלו חיל רב בּלמודם, נמשכו אליו בּאהבה וחשבו אותו לאחד מבּני-משפּחתם, גם ציאָן נמשך אחרי הפּרופיסור ובני-ביתו, אבל בּהמצאו עדיין תּחת השפּעת השיחות הנלבּבות, שהיו לו עם אביו טרם צאתו לפּטרבּורג, השתּדל כפי האפשר לבלתּי התקרב אליהם יותר מדי ותמיד בּקש להדגיש, כי הוא יהודי נאמן ומסור לאמונתו וכזה ישאר כּל הימים. דבר זה היה משמיע לעתּים קרובות גם לחבריו הנוצרים.

שֵמַע ציאן הגיע גם לאזני האנטליגנטים היהודים בּפּטרבּורג. מי שהיה בּעת ההיא רב-העדה שם, אברהם ניימאַן, שמע על אודותיו ראשונה מפי פּרופיסור ממכּיריו ויזמינהו לבוא אליו בּאחד ממוצאי-השבּתות, שאז היו מתאספים בּביתו לשיחות-רעים טובי האינטליגנציה היהודית וגם הרוסית. שם התודע ציאן אל גדולי נכבּדי היהודים בּפּטרבּורג וביניהם הבאַרון יוזיל גינצבּורג עם בּניו, האחים מלכּיאל, הפּוליאַקובים, משה בּרלין ואחרים כּיוצא בּהם. מאז מצא לו ציאָן מהלכים בּבתּי אחדים משועי היהודים בּעיר הבּירה, ונחשב אצלם לאורח רצוי וחביב.

עוד בהיות ציאָן במחלקה האחרונה של האונברסיטה פּרסם באחד מגדולי הז’ורנאַלים לחכמת הרפואה בגרמאניה מאמרים בּשאלת הפיזיאולוגיה של הלב, אשר הפליאו בּחדושיהם את לבּות המומחים לאותו דבר. החדושים האלה חוללו בּמאוחר מהפּכה נמרצת מאד בּהדיאַגנוסטיקה של מחלות-הלב השונות. אז נתעורר הרעיון לשלוח את ציאן על חשבּון הממשלה לחוץ לארץ להשתּלם שם במקצֹע שלו. הצעה זו נתבּררה במועצת הפּרופיסורים ונתקבּלה מהם כמעט פּה אחד. אבל ממשלת אלכּסנדר השני, אף-על-פּי שהיתה מפורסמת אז עדיין לליבּראַלית, פּקפּקה בּדבר בּתּחלה, אם מפּני שקשה היה לה לתת כּבוד כזה ליהודי, או מטעם אחר. יש אומרים, כי הפריע אז בּדבר קצת הפּרופיסור הידוע חוואָלסון, שלא סבל מטבעו, כי תתּן הממשלה איזו הצטיינות ליהודים בּלתּי-מומרים. אולם הפּרופיסור הזקן, שהיה ציאָן לפנים מורה בּביתו, התערב בּדבר והרבּה להשתּדל לטובתו לפני מיניסטר-ההשכּלה, עד שנתּנה לבּסוף הממשלה את הסכמתה לנסיעתו בּהוצאותיה לחוץ לארץ.

קודם שעשה ציאָן את דרכּו לחוץ לארץ, מצא לנחוץ לבקר את הוריו בסאַמאַרה. בּהזדמנות זו השתּמש אביו וישבּיעהו מתוך דמעות רותחות, כי בּכל מה שיעשה אתּו הזמן ועל כל מדרגה רמה שיהא עומד, ישאר נאמן תּמיד לעם ישראל ויפעול לטובתו כאשר תּמצא ידו. בּלילה האחרון לפני נסיעתו הביא אותו אביו אל חדרו, שם חשף לפניו את גֵוו ויאמר:

– הרואה אתּה את הסימנים הכּחולים האלה על בשרי? האותות האלה נשארו לי אחרי המכּות הנמרצות, אשר הֻכֵּיתי יום יום מאלה, שחפצו להכריחני לפנות עורף לאמונת-אבותי. אני נתתּי את גֵוי למכּים ולחיי למורטים, קבּלתּי באהבה את כּל יסורי ומן היהדות לא הסתּלקתּי. הבה אהיה אני מופתך, בּני, ותן נא לי ולאמך לנוח בּשלום בּקברינו לאחר מאה ועשרים שנה…

ד.

בּחוץ-לארץ, שבּלה שם ציאָן שלש שנים, בּקר שלש אונברסיטאות ולמד את תּורת הפיזיאולוגיה מפי גדולי המלומדים. גם שם נתפּרסם כּמומחה גדול למקצוע שלו, ובּשובו בשנת 1870 לרוסיה נמנה תּיכּף לפּרופיסור מן המנין בּאוניברסיטה הפּטרבּורגית, שקרא בה שעורים בחכמת הפיזיאולוגיה. כּעבור שתּי שנים נתמנה לאותה קתּדרה בּהאקדמיה המידיצינית לחירורגיה שם. לא ארכו הימים וציאָן נתפּרסם כּלקטור מצוין, והיא שעמדה לו למשוך לשעוריו המון שומעים. הסטודנטים העריצו אותו ונשאוהו ממש על כּפים. באותה עת התחיל ציאָן קונה לו פּרסום גם בּחוץ-לארץ, וביחוד בּצרפת, שקבל שם מאת האקאדמיה הפּאַריזאית את הפּרס הראשון בעד המונוגראַפיה שכתב בּלשון הגרמנית על-דבר מערכת העצבים.

אין פּלא בּדבר, אם התחילו מכּל צד מדברים נכבּדות בּפּרופיסור היהודי הצעיר. הציעו לפניו שדוכים עם בּנות מליונרים גדולים, ולבּסוף בּחר לו את בּתו הצעירה של הקבּלן המפורסם מלכּיאל, עלמה כּבת שמונה-עשרה, משכּלת מהֻללת ויפת-תּאר. אחרי חתונתו כּונן לו חותנו מעמד-בּית כאחד השועים עם מרכּבות מרקדות ושוערי-סף ועבדים לבושי-שרד ועם נשפּי משתּאות ותּזמרת וחגיגות-פּאר, שהיו משתּתּפים בּהן רק בני מרומי עם הארץ אשר בּעיר-המלוכה. זה גרם שהתחיל ציאָן מתרחק מעט, מעט מן החוגים, שהתגורר בּהם עד כּה, ומתבּדל גם ממי שהיו לו רעים וחברים. הדברים הגיעו לידי כּך, שהיה מקבּל בּביתו אפילו פּרופיסורים ממכיריו רק בּשעות מיוחדות הקבועות לראיון.

זה הביא כּעבור עת קצרה לידי כּך, שבּחוגי פּרופיסורים ידועים התחילו מבּיטים עליו מתּוך קנאה, שנהפּכה בּהמשך הזמן לשנאה עצומה מאד. נמצאו פּרופיסורים כּאלה, שהשתּמשו בּתּחבּולות שונות לעורר עליו את חמת הסטודנטים. בּאותה עת, בּתחלת שנות השבעים, כּבר נגררו הרבּה מן הסטודנטים הרוסים אחרי האידיאות המאַטעריאַליסטיות-ניהיליסטיות, שקראו קודם כּל, למלחמה על הבּורזואַזיה השבֵעה. בּין הסטודנטים האלה התחילה תּעמולה נגד ציאָן המרשה לעצמו למכּור בּכּסף גם את המדע. בּיום אחד, כשבּא ציאן אל האקאדמיה לקרוא את שעורו, קבּלה קבוצת סטודנטים את פּניו בּ“מוסיקה של חתולים”, ובּעלותו על הקתּדרה נשמעו מכּל עברים שריקות וקולות כּחלילים ולא יכול לפצות פּה. החזיון הזה נשנה ימים אחדים רצופים.

בּחוגי הממשלה עשתה התנהגותם זו של הסטודנטים בּיחס לציאן רושם קשה מאד. בּחוגים הללו ידעו היטב, כּי אין אלו אלא נסיונות של סוציאַליסטים, וחפצו לדכּא אותם תּיכּף. כּאשר בּאה אחרי-כן אל המיניסטר דלגאציה של סטודנטים לבקש ממנו להדוף את ציאן ממשמרתו בּהאקאדמיה, לא נאות להם בּשום אופן. אחדים מן הסטודנטים, ראשי מנהלי התּעמולה, נאסרו אז. אבל בּזה עוד לא נגמר הדבר. כּבא ציאן כעבור ימים אחדים בּפקודת המיניסטר אל האקאדמיה, קדמה האודיטוריה כּלה את פּניו בּשריקות-בּוז, והוא מהר ויתּפוש את תּיק-הניירות אשר לו וינס.

בּסוד המיניסטרים היו בּענין זה מועצות אחדות, שנשמעו בהן דעות שונות בּעד וכנגד. אחרים טענו, כי אם ימלא את רצון הסטודנטים, אז ישמש הדבר דוגמה להתאנות לכל פּרופיסור, אשר לא ימצא מסבּה זו או אחרת חן בעיני הסטודנטים. היו כאלה שאמרו, כי אין כּדאי להמרות את רוח הסטודנטים וכי בּכלל אין התּלמידים יכולים לקבּל תּורה ממורה, שאין דעתּם נוחה הימנו. ציאן עצמו, שקבּל ידיעות מדויקות על כל הנעשה והנשמע בּסוד-המיניסטרים, השתּמש לטובתו בכל מיני המלצות של גדולי בּעלי המשרה ממכּיריו בּין בּני השדרות העליונות בּפּטרבּורג, וההמלצות הללו הביאו לידי כך, כּי לזמן ידוע נשאר הדבר תּלוי ועומד בּאויר. בּין כּך בּאו ימי הקיץ, ובכל בּתּי-הספר העליונים נפסקו הלמודים בּלאו הכי.

בּין-כּך אירע, כי חותנו של ציאן, מלכּיאל, הסתּבּך בּעסקי-קבּלנות שלא עלו יפה והוא פּשט את הרגל לנושיו. זה פּעל ממילא לרעה על מצבו החמרי של ציאָן. הרעיון כי הוא עלול להֵעָשות “יורד” וגם להגרש מן האקדמיה, דכּא את רוחו בּו. מוצא דבר היה, כי התחיל שוב מתקרב אל יתר הפּרופיסורים, מי שהיו חבריו. הוא שב לבקר לעתּים קרובות את איש-חסדו לפנים, את הפיזיאולוג המלומד. בּהכנסו אתּו פּעם אחת בּשיחה על-דבר מצבו הרופף בּהאקאַדמיה, חוה לו הפּרופיסור הזקן את דעתּו, כּי נוסף על כּל יש פּה גם יד האנטישמיות בּאמצע, זאת אומרת, כי אלמלא היה יהודי, לא קרה לו מה שקרה. הדעה הזאת לא הרעישה את ציאן. גם הוא עצמו כבר הקדים לעמוד על הדבר מטעמים ונימוקים שונים, כי אם מרשים הסטודנטים לעצמם לצאת נגדו בעזות כזו, אין זאת אלא רק בּשביל מוצאו העברי, ואם אין סוד-המיניסטרים מתעורר ללחום בּמרץ הראוי בכּרכּוריהם של הסטודנטים, גם זה אינו אלא מטעם הנזכּר. בּשמעו הפּעם את הדעה הזאת מפי ידידו הפּרופיסור, האמין אמונה שלמה, כי כך הוא הדבר באמת.

ה.

לא ארכו הימים וציאן נתן ספר כּריתות לאשתּו, וכּעבור עת קצרה בּא בּברית דת לותּר. פּרטי התנצרותו לא נודעו. לא נודע אם עשה את הדבר בּקלות-לב או אחרי מלחמות פּנימיות. ידוע רק זה, כּי תּיכּף לאחר שהתנצר נשא לו לאשה את בּתּו של הפיזיאלוג, מי שהיתה תּלמידתו לפנים. הוא קוה, כּנראה, כי הצעד הזה אשר צָעד, ישנה את מצבו לטוב, ישכּך את חמת הסטודנטים וישיבהו אל הקתּדרה הפרופיסורית שלו. אבל לא היתה זו אלא טעות. השמד לא הועיל לו כּלום. בּשנת 1875 נהדף ²ציאן בּפּקודת הממשלה ממשמרתו בּהאקאדמיה בּתּור פּרופיסור.

לציאַן היתה זו מהלומת-מות ממש. הוא לא יכל בּשום אופן לצייר לעצמו, כי כּפית-טובה כזו תּהיה שכרו על שהעשיר את המדע הרוסי והנחיל לו כּבוד גדול כּזה בּעולם. הוא העמיק חשוב בדבר ולבּסוף התעכּב על הרעיון, כּי מקור הרעה אינו אלא הניהיליזם, שהרעיל את רוח בּני-הנעורים, ושממשלה מתיראת כּל כּך להעלות את חמתם עליה. בּשים-לב לזה החליט לצאת למלחמה גלויה על האידיאות הניהיליסטיות. קודם כּל נעשה עוזר לעתּונים ולז’ורנאלים הרוסים הימנים, ובּיחוד “בּרוסקי וועסטניק” של קאַטקוב, שנחשב בּאותו זמן למבצר הרֶאַקציה. ציאן הצטין משעה ראשונה ואילך כז’ורנאַליסט בּעל רוח יתרה. מאמריו וקונטרסיו המיוחדים על הסוציאַליזם עשו רשם נמרץ מאד ונקראו בּחוגים היותר רחבים. מי שהיה עוד אתמול ליבּראַל והוגה דעות חפשיות, נעשה היום ראקציונר קיצוני. בּכל העתּונים הפּרוגרסיביים התנפּלו עליו בּמאמרים חריפים מאד. הצעירים הראַדיקאַלים פּרסמו נגדו שורה שלמה של כּתבי-פלסתּר כתובים בּעילום-שם, שבּהם עשו אותו “ללעג ולקלס”. אבל זה עוד הגביר את חשקו להשיב מלחמה. על כל מאמר ענה בּעשרה מאמרות, וכלם היו ספוגי-רעל. הפּולמוס שלו נגד הראַדיקאַליות הביא לידי-כך, כּי נעשה האיש היותר שנוא על הצעירים הרוסים שבּזמנו.

אבל לעֻמת זאת התחיל ציאָן מאז נושא חן “בּחלונות העליונים”. בּאותה עת עוד העמידה ממשלת אלכּסנדר השני פּנים כּליבּראַלית קיצונית, ובּכל זאת נהנתה בּלבּה הנאה גדולה מהתנפּליותיו של ציאן על הסוציאַליסטים, והיא חִזקה את ידיו בּמסתּרים להמשיך את המלחמה הזאת לטובת המשטר השורר.

עברה עת ידועה “וממעלה” התחילו מרמזים “לציאָן”, כּי נכונים לפצות אותו, לשלומים בּעד העָול אשר נעשה לו בגלל המהומות, שהקימו נגדו הסטודנטים. עם זה שאלו אותו בּאיזה מקצע הוא עלול להביא תּועלת לממלכה מלבד המקצע הפּדגוגי, שאי אפשר עוד להשיבו אליו. ציאָן, שלא מצא נוח לעצמו לשאת מעתּה משרה בּממשלה בּרוסיה, השתּדל כּי ימנו אותו למשמרת-כּהונה בּחוץ לארץ. אז שלחו אותו בּתור סוכן בּעניני הממונות של ממשלת רוסיה לפּאַריז. את המשרה הזאת קבּל על-פּי האיניציאטיבה שלו עצמו, יען כּי בּמשך העת שהיה חתנו של מלכיאל עלו לו יפה עסקים ממונאיים אחדים, ולפיכך חשב את עצמו למומחה בּעניני-כּספים. ובּאמת נראה כפינאַנסאי מצוין, ובספירות הממשלה הרוסית תלו בּו תּקוות גדולות לעתיד לבוא.

העתּונות הרוסית הליבּראַלית, אשר נבאש ציון בעיניה, קבּלה את הידיעה הרשמית על-דבר כּהונתו החדשה באי-רצון. עם זה השתּמשה נגד ציאן בּחדודים אנטישמיים. טפלו עליו את עון חותנו, שפּשט את הרגל לנושיו ושהספּיק בּקבּלנות מכֹּלת גרועה להמחנה הרוסי בּשעת מלחמת רוסיה וטורקיה, ועוד עונות כאלה בּעסקי-כספים שמקורם בּמוצאו היהודי. בּחוגי האינטליגנציה היהודית בּפּטרבּורג אמרו אז, כי רק בּשביל ציאָן התחילו העתּונים הרוסים נוטים לאנטישמיות, ונמצאו גם כאלה, שחוו את דעתּם, כי הצבּור העברי צריך בּפומבּי לסלק את עצמו מן המומר הזה, שאין ליהודים כל עסק עמו. אבל הצעה זו לא נתקבּלה מאימת הממשלה, שהיה ציאָן כּל-כּך תּקיף אצלה.

ו.

אך לשעה קלה נתעוררה פּעם אחת בציאָן הנקודה היהודית. זה היה אחרי הפּוגרומים הראשונים שנעשו בּיהודי נגב רוסיה בּתחלת שנות השמונים. הפּוגרומים האלה עוררו אז מחאה עצומה מצד כל העולם הנאור בּאירופּה ובאמיריקה. רושם מיוחד עשו בּאנגליה, שם נתנו את ידם אל המחאה גדולי הפּוליטיקאים וכהני-האמונה, על-פּי האיניציאַטיבה שלהם נתעוררה אז הצעה, כי אנשים גדולים ידועים מכּל הארצות יפנו אל הקיסר אלכּסנדר השלישי בּדרישה, שיאחז בּכל האמצעים הראוים נגד הפּוגרומים. המעוררים לאותו דבר בּאנגליה מלאו את ידי אחד מחשובי העסקנים הפּוליטיים בּפּאַריז, דיפלומאַט מפורסם, לאסוף חתימות תּחת המכתּב הנזכּר גם בּין אנשי-השם אשר שם. הדיפלומאַט הזה נכנס לבקש חתימה גם מאת ציאָן, שכבר נמנה בּעת ההיא על נכבּדי המטרפּולין הצרפתית. ציאָן סלק את עצמו מחתום על המכתּב בּאמרו, כי בתור נושא משרה בּממלכת רוסיה אין הוא רשאי להשתּתּף בּמחאה, שנתיני מדינות נכריות שולחים לקיסר רוסיה, ואם יעשה זאת, עלול הדבר לגרור אחריו בּשבילו תוצאות מעציבות. תחת זאת קבּל על עצמו לעשות בּפאַריז מעשה-צדקה גדול לטובת היהודים השדודים. לפי הידיעות שפּרסמו אז העתּונים הישראליים, נערך המפעל הזה בּאופן גראַנדיוזי רק בּהשתּדלותו של ציאָן, שעסק בּדבר בּמרץ מרובּה ובשקידה גדולה. הוא השתּמש אז בּהיכּרותיו עם גדולי בּעלי-הממון הצרפתיים היהודים והנוצרים, והמשיך אותם להשתּתּף בּקבּוץ-הכּספים בּסכומים עצומים. מלבד זאת פּרסם בּלשון הרוסית שני קונטרסים אנונימיים, שבּהם דן בּרותחין את עושי-הפּרעות וגם את אלה המתיחסים אליהם בּסבלנות. כמו שספּרו אז היה ציאָן הראשון, שהבּיע את ההשערה, אשר גם נתאשרה אחרי-כן, כי המסיתים אל הפּוגרומים נגד היהודים היו אַגיטאַטורים סוציאַליסטיים מן “הנאַרודובאַלצים”. ציאָן השפיע אז גם על קאַטקוב, שהיה בזמנו “מקורב למלכות”, כי יביע את דעתו בירחונו נגד רדיפות היהודים.

אַבל, כּאַמור, לא היה זה אלא מעמד-רוח בּן-רגע, ניצוץ קטן, שכבה תּיכּף. מאז היו מחשבותיו רחוקות מן היהודים לגמרי. אבל תּחת זאת גרם ליהודים, אם לא בּדרך ישרה, עגמת-נפש הרבּה. ציאָן לא היה מן האנשים, העובדים בּמקצֹע שלהם בשקט חדרי-עבודתם. כל ימיו הסכּין להקים שאון ולצלצל למען ישמע העולם; בּתּחלה בּתור מלומד גדול, בּמאוחר בתור לוחם נמרץ נגד האידיאות הראַדיקאַליות, ועתּה כמומחה לעסקי-כּספים. כדי להתגאות לפני הממשלה הרוסית בּידיעותיו הפינאַנסיות, התחיל לבקש ולמצא לקוים בּהנהגת עניני-הכּספים הממלכתיים, שנמצאה אז בּידי המיניסטר ווישנֶגראַדסקי. בהרצאות ובתּזכּירים מיוחדים הוכיח, כי הפּוליטיקה הממונאית של ווישנגראַדסקי היא רקובה כולה וגורמת נזק לממשלה. ובזה לא הסתּפּק עדיין והוא פּרסם נגד ווישנגראַדסקי כתבי-פּלסתּר מיוחדים. בּכתבי-הפּלסתּר האלה העביר תחת בּקרת קשה את פעולתו הרחבה והענֵפה של מיניסטריום-הכספים וגלה בּרבּים את כל חסרונותיה ולקוייה. עם זה הראה על האמצעים השונים, שצריך להשתּמש בּהם כדי למנות ולתקן את החסרונות הללו.

הספירות העליונות הבּיטו על ציאָן כעל פינאַנסאי גאון, והתיחסו אל תּזכּיריו מתוך תשומת-לב מרובּה. אחרי כל תּזכּיר, שהמציא ציאן אל הממשלה, הוצרכו ווישנגראַדסקי ועוזריו, שנמצא בּיניהם גם זה שנתפּרסם כּל-כּך בּמאוחר, וויטֶה, להגן על עצמם ולהרבּות בּדברי הצטדקות והתנצלות. כמובן העלה זה על ציאן את חמתם הם ואת חמת בּעלי-בּריתם, הנוהים אחריהם, ובּעתּונים שונים התחילו עושים נגדו תעמולה. התערבו בּדבר גם מתנגדיו לפנים ממחנה הסוציאַליסטים והראַדיקאַלים, והמלחמה עליו התפּשטה על החזית כּולה. בּרוסיה כבר התגבּרה אז האנטישמיות, והיא הביאה לידי כּך, שהמלחמה נגד ציאָן נהפּכה למלחמה על היהודים בּכלל. בּכל המאמרים, שנכתּבו על אדות ציאָן הובלט קודם כל מוצאו העברי, ואחרי כן חפצו להסיק מזה, כי אדם שכמותו וודאי שהוא משוחד בּכסף מאויבי הממלכה הרוסית כדי להשפיל את כבודה ולהכרית את אמונת העולם בּה. עם זה המטירו אש וגפרית על כּל העם העברי המגַדל גִדולים כציאָן. אחרים עוד הרחיקו ללכת ורמזו, כי לעם המעמיד ציאָנים כאלה אין די בפּוגרומים…

הפּולמוס נגד ציאָן, שנמשך חדשים אחדים, גרם ליהודי-רוסיה הרבּה צער ויגון. כּמעט כל יום הביא אתּו עלילות חדשות על היהודים. בּקוצר רוח חכּו היהודים לסופו של דבר. וסוף דבר היה, כי הזמינה הממשלה הרוסית את ציאן לבוא לפּטרבּורג כדי לברר על-פּה את כל טענותיו נגד מיניסטריום-הכספים. ציאן סלק את עצמו מבוא לפּטרבּורג, ועל כן הודיעה ³ הממשלה הרוסית על אודותיו הודעה רשמית, כי הוא נחשב כמגורש מן הארץ. בּסוף שנת 1912 מת ציאן בּעוני וחֹסֶר כל בּפאַריז.

עד כמה נשתרשה השנאַה לציאָן בּלב אחדים מגדולי הבּיורוקראַטים הרוסים – את זאת מוכיחה העובדה האופינית הזאת: “הליבּראַל”, כּביכול, גראַף ווויטה בּכל פּעם שהוא מזכּיר את ציאן בּזכרונותיו, שפּרסם זה לא כבּיר, הוא מקדים לשמו דברי-לוָאי של חרפות וגדופים המתחילים תּמיד "בּז’יד "…