“הועד המאוּחד של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל” – המלחמה העוֹלמית הראשוֹנה – הועידה השביעית.

זמן-מה אחרי הועידה הרביעית, בּשבט תרע“ד, נתכּנסוּ בּאי-כּוֹח הסתדרוּת פּוֹעלי יהוּדה, הסתדרוּת פּוֹעלי הגליל ו”השוֹמר"

וניסוּ להקים דבר-מה מאַחד את פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, והוּא “הועד המאוּחד של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל”.

כּל הישוּב של השרוֹן נוֹסד בּתקוּפה מאוּחרת יוֹתר. אז

היתה שם רק נקוּדה אחת – כּפר-סבא. בּכפר-סבא לא היה ישוּב, אלא היוּ כּרמי שקדים, וּבעליהם היוּ רוּבּם יהוּדים מירוּשלים אוֹ אכּרים

מפּתח-תקוה, שהיוּ להם גם נחלאוֹת בּכפר-סבא. וּבמידה שעבדוּ שם פּוֹעלים יהוּדים קיים היה שם קסרקטין אחד, ושם היוּ לנים כּל הפּוֹעלים שבּאוּ מפּתח-תקוה. אני בּיליתי שם את החוֹרף הראשוֹן בּארץ-ישׂראל והייתי כּל ששת הימים של השבוּע נמצא בּכפר-סבא, וּביוֹם ששי לאחר העבוֹדה, שגמרוּ אותה בּהקדם קצת, היינוּ לוֹקחים את הנעלים, אוֹ הסנדלים אוֹ המגפים, על הכּתף והוֹלכים בּרגל לפּתח-תקוה. ועם הפּוֹעלים יחד היוּ נמצאים המשגיחים שהשגיחוּ על העבוֹדה. ולכן, השרוֹן כּאֵזוֹר התישבוּתי עדיין לא היה קיים בּאוֹתוֹ זמן.

ההסתדרוּת החקלאית של השוֹמרוֹן התארגנה כּבר לאחר כּך, בּשנוֹת המלחמה.

היה איפוֹא נסיוֹן אחד קטן ששלוֹש ההסתדרוּיוֹת שהיתה להן איזוֹ אוֹטוֹריטה אצל פּוֹעלים – המרכּז החקלאי בּיהוּדה וּבגליל ו“השוֹמר” – התאספוּ יחד ודנוּ על הדברים. וישנם בּדיוּנים אלה כּמה דברים מענינים. שם כּבר דוּבּר בּהחלטוֹת על יצירת ישוּב עוֹבד. נאמר: “מוֹשבי-עוֹבדים”.

"א. היסוֹדוֹת שעליהם צריכים להיבּנוֹת מוֹשבי-העוֹבדים הם:

1.  עבוֹדה עצמית.

2.  בּחירה עצמית של חברים.

3.  אחריוּת הדדית.

4.  תשלוּמים לשיעוּרים (כּלוֹמר: אַשראי חקלאי. בּ. כּ.).

5.  אריסוּת עוֹלמית של אדמת הקרן הקימת.

6.  סידוּר המוֹשב בּהשתתפוּת בּאי-כּוֹח ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ".

זאת אוֹמרת, שאם איזה מוֹסד ציוֹני בּא לעשוֹת התישבוּת בּארץ, הרי המוֹשב צריך לקוּם מתוֹך שיתוּפוֹ של ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ בּהנהלת הענינים. פּה יש כּבר קוֹנצפּציה די מוּרכּבת של מוּשׂג ההתישבוּת ושל הפּוֹעל כּגוֹרם בּקביעת צוּרת ההתישבוּת.

נוֹסף לזה:

“יש לברר את דעתנוּ להנהלת הקרן הקימת על דבר מוֹשבי-העוֹבדים, ערכּם וּנחיצוּתם, טיפּוּסיהם וּמקוֹמוֹתיהם”.

איזוֹ סמכוּת בּיקש לקחת לעצמוֹ הועד המאוּחד?

"חוּג הענינים של הועד:

איחוּד כּוֹחוֹת הפּוֹעלים.

זכוּת הבּיקוֹרת כּלפּי ההסתדרוּת המאוּחדת.

בּירוּר שאלוֹת הישוּב והעבוֹדה.

בּאוּת-כּוֹח של כּלל הפּוֹעלים כּלפּי חוּץ".

כּל הסתדרוּת אוֹטוֹנוֹמית בּעבוֹדתה ואחראית לפני הועד המאוּחד.

בּכל הענינים שיש להם ערך כּללי בּעבוֹדה וּבישוּב, החלטת הועד חוֹבה על כּל הסתדרוּת הפּוֹעלים".

הועד המאוּחד חלם שהוּא – על ידי שיתוּף זה של הסתדרוּיוֹת – יקים משהוּ שתהיה בּוֹ רֶפְּרֶזֶנטציה מוּסכּמת חוּקית של ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ כּלפּי חוּץ וּפיקוּח על מה שנעשה בּפְנים. אוּלם הוּא לא זכה לכך. אוּלי מפּני שהוּא עצמוֹ היה חלש; וגם מפּני שהוּא נתקל כּבר בּהתנגדוּת של הכּוֹחוֹת הציבּוּריים המאוּרגנים,

כּלוֹמר, כּוֹחוֹת המפלגוֹת.

איזוּ בּעיוֹת ראה לפניו הועד המאוּחד בּאוֹתוֹ הזמן? הוּא ראה את עצמוֹ אחראי לא רק למשק ההסתדרוּת, שלא היה קיים עוֹד, אלא הוּא הרגיש אחריוּת למשק היהוּדי, בּמידה שהוּא עוֹסק בּעבוֹדה עברית. אם היוּ חווֹת יהוּדיוֹת אוֹ ישוּבים

חדשים, כּמו כּרכּוּר וּכפר-אוּריה, שבּהם נתקבּלוּ העקרוֹנוֹת של עבוֹדה

עברית בּשלימוּת אוֹ לזמן-מה, הוּא רוֹאה לעצמוֹ חוֹבה לדאוֹג למקוֹמוֹת האלה:

“על הסתדרוּת הפּוֹעלים החוֹבה להשתדל להמציא להנהלת המשקים הנאמנים לעבוֹדה עברית פּוֹעלים מנוּסים ואחראים וּלעבד בּהסכּם עם ההנהלה תקנוֹת בּרוּרוֹת בּדבר היחסים שבין ההנהלה והפּוֹעלים”.

לא זה בּלבד, שרצה להכניס לציבּוּר הפּוֹעלים את ההכּרה כּי הצלחת המשקים האלה שבּעבוֹדה עברית נוֹגעת לכלל הפּוֹעלים, אלא הוּא קבע:

"לשם קביעת יחוּסים בּריאים בּין הפּוֹעלים וּמנהלי

העבוֹדה, בּכדי להימנע מסכסוּכים מיוּתרים, נחוּץ מוֹסד מתַווך נבחר

וקבוּע, שיהיה לוֹ כּוֹח מחַייב כּלפּי שני הצדדים".

בּפיסקה זוֹ אמר הועד המאוּחד שהמצב בּארץ הוא כּזה שאנחנוּ מעוּנינים להמעיט את הסכסוּכים בּמשק העבוֹדה העברי. והוּא רוֹאה לעצמוֹ תפקיד בּדבר הזה. לשם זה צריך להקים מוֹסד מתַווך, מה שאנחנוּ קוֹראים עכשיו: “בּוררוּת-חוֹבה”, “בּוֹררוּת מחַייבת”. צריך שיהיה מוֹסד בּעל סמכוּת להטיל את החלטתוֹ על הפּוֹעלים והאכּרים יחד. בּמקרה שזה לא מתקבּל משאירה ההסתדרוּת לעצמה את הזכוּת של שביתה.

המענין שבּדבר הוּא, שאז בּאה התביעה של בּוֹררוּת מחייבת דוקא מצד הפּוֹעלים; וההתנגדוּת לזה – בּאה מצד האכּרים. וכאשר בּאה משלחת של סוֹקוֹלוֹב וּמוֹצקין וּבּוֹריס גוֹלדבּרג, שצריכה היתה להיכּנס בּאוֹפן יסוֹדי לבעיה זוֹ של סכסוּכים בּין האכּרים והפּוֹעלים, אנחנוּ – מצד ההסתדרוּת – דרשנוּ מוֹסד משפּטי הפּוֹסק בּמקרים של סכסוּכים. אני הייתי התוֹבע מצד הפּוֹעלים. והמתנגד לכך – מצד האכּרים – היה משה סמילנסקי.

ועוֹד רעיוֹן אחד הבּיע אז הועד המאוּחד, שבּזמנוֹ היה בּוֹ חידוּש:

"מפּני הערך המיוּחד שיש כּאן לפּוֹעלים שקיבּלוּ הכנה חקלאית שימוּשית, על הועד המאוּחד לפנוֹת לצעירים בּחוּץ-לארץ, המתכּוֹננים לעלוֹת ולעבוֹד בּארץ-ישׂראל, שישתדלוּ עד כּמה שאפשר להתרגל, לפני בּוֹאם מארצוֹת מגוּריהם, לעבוֹדת האדמה".

ענין התרבּוּת היה ילד חוֹרג בּהסתדרוּת. בּמידה שנעשׂתה פּעוּלה תרבּוּתית נחשבה לענין של המפלגוֹת. והנה מחליט הועד המאוּחד, אשר בּוֹ יוֹשבים אנשים מכּל המפלגוֹת:

"א. הועד המאוּחד מעיר את תשׂוּמת-לב הסתדרוּיוֹת הפּוֹעלים על הנחיצוּת בּעבוֹדה תרבּוּתית נמרצת וּמסוּדרת. העבוֹדוֹת הראשוֹנוֹת המוּטלוֹת עלינוּ בנידוֹן זה הן:

1.  הפצת השׂפה העברית, בּתוֹר המַפתח הראשי לחיי תרבּוּת בּארץ.

2.  הפצת השׂכּלה חקלאית בּחוּגי הפּוֹעלים.

3.  הרחבת ידיעת הארץ וחיי שכנינוּ בּארץ.

4.  לעוֹרר תשׂוּמת-לב לשאלוֹת ישוּביוֹת וסוֹציאליוֹת הנוֹגעוֹת בּחיינוּ".

ועוד הוּחלט, שלשֵם הפצת השׂכּלה חקלאית צריכה ההסתדרוּת החקלאית להקים הוֹצאת-ספרים מִשלה – “אדמה”. והוּטל על “כּל הסתדרוּת להכניס בּמשך שלוֹשה חדשים חמישים מניוֹת (כּל מניה 10 פרנק) להוֹצאה החקלאית” (סכוּם זה היה צריך להגיע ל-1500 פרנק בּשביל להקים את ההוֹצאה החקלאית).

והכּסף הוּכנס וגם הוּצא, וגם נעשׂוּ כּמה עבוֹדוֹת. אלא שלא היה מזל. עד שהוּשלמוּ ההכנוֹת בּאה המלחמה. אבל סוֹפרים ותלמידי-חכמים עבדוּ בּאוֹתוֹ הכּסף ועשׂוּ כּמה וכמה דברים. ספר מדעי אחד, אשר הוּזמן אז ושוּלם שׂכרוֹ, יָצא עכשיו: מחקר על צמחי ארץ-ישׂראל – של א. הראוּבני. ספר שני אשר הוּזמן אז היה תרגוּם של ספר בּוֹטני – “חיי הצמח” מאת טימיריַזיב – התרגוּם הוּזמן אצל י.ח. בּרנר. הספר הוֹפיע כּעבוֹר שנים בּתרגוּם אחר, בּהוֹצאת הקבּוּץ המאוּחד. וספר שלישי, אשר עדיין לא יצא – הוּא ספרוֹ של קרוֹפּוֹטקין. מתרגמוֹ צריך היה להיות ד. רמז. התרגוּם עדיין לא נגמר. מקוה אני שהוא פּעם יסתיים ויהיה תרגוּם טוֹב. אגב, נעשתה גם עבוֹדת הכנה חשוּבה למִלוֹן חקלאי שימוּשי, ואינני יוֹדע מה היה גוֹרלוֹ. כּי אחר כּך בּאה המלחמה והאנשים התפּזרוּ.

כּפי שאתם רוֹאים, העיז הועד הזה של בּאי-כּוֹח שלוֹש הסתדרוּיוֹת קטנוֹת וחלשוֹת לצאת מהתחוּם הצר וּלקבּל על עצמוֹ סַמכוּיוֹת מיוּחדוֹת. והדבר הזה עוֹרר עליו רוֹגז רב. היתה אוּלי בּזה קצת יהירוּת, שהוּא מדבּר על הוֹצאת-ספרים וּפעוּלה תרבּוּתית מיוּחדת. ויש להדגיש עוֹד שני סעיפים:

"יחד עם ההגנה המַתמידה על עיקרי העבוֹדה העברית ועניני הפּוֹעל – עלינוּ לעבוֹד עבוֹדת חינוּך וּביקוֹרת פּנימית, וּלהשתדל לתקן

את הצדדים השליליים בּחיינוּ וּבעבוֹדתנוּ".

"על עתוֹנוּת הפּוֹעלים להאיר בּצדק וּבלי משׂוֹא-פּנים את המאוֹרעוֹת בּחיי הפּוֹעלים, וּלבקר את מעשׂי הפּוֹעלים בּשעה שהם טעוּנים

בּיקוֹרת, מבּלי לחשוֹש למתנגדים מקטרגים, שישתמשוּ בּזה כּנגדנוּ".

בּהערה כּזאת ראוּ שני עתוֹני הפּוֹעלים עלבּוֹן לעצמם.

וּמכּיון שעתוֹני הפּוֹעלים היוּ בּידי המפלגוֹת, הרי בּרוּר שלא יכלוּ

להתיחס בּחיוּב לועד. כּל הרוּח הזאת, כּל המחשבה שאפשר לאַחד את הפּוֹעלים לכוֹח פּעיל וניכּר – לא היתה מקוּבּלת עליהם.

הועידה הרביעית של פּוֹעלי יהוּדה העמידה על סדר היוֹם את הבּעיוֹת הקשוּרוֹת בּמפעלי ההתישבוּת, אשר צריכים היוּ להיעשׂוֹת מעתה דרך ההסתדרוּת. יחסי המפלגוֹת קבעוּ הרבּה את הדרך. לכן נברר את הענין הזה.

המפלגוֹת בּאוֹתוֹ זמן היוּ, בּמוּבן ידוּע, דוֹמוֹת

לקיבּוּצים ארציים. זאת אוֹמרת, הן היוּ לא רק מפלגוֹת בּמוּבן הפּוֹליטי, אלא הן אירגנוּ בּמידה כּזאת את חיי חבריהן, שהמאמצים החלוּציים של חבריהן היוּ לא ענין של הסתדרוּת, אלא ענין של המפלגוֹת. בּמידה שההסתדרוּת התחילה כּבר להתבּלט כּכוֹח מקיף עניני פּוֹעלים ויוֹצא מהחוּג הצר הזה של עזרה הדדית בּלבד, התחילה ההתנגשוּת בּין ההסתדרוּת וּבין הגוּפים המפלגתיים, אשר ראוּ בּצער את גידוּלה של ההסתדרוּת. ההחלטוֹת של הועד העליוֹן – אשר היה ניסיוֹן להקמת ועד מוּסמך המקיף את הענינים של כּל פּוֹעלי ארץ-ישׂראל ונוֹטל לעצמוֹ כּוֹח מוּסרי (שוּם כּוֹח אחר לא היה לוֹ) לטפּל בּהם – החלטוֹת אלוּ נפגשוּ אף הן בּהתנגדוּת המפלגוֹת.

אוּלם בּמשך הזמן הזה החל להיוָצר חלק בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים אשר התחיל לראוֹת את ההסתדרוּת כּדבר גדוֹל, אשר לוֹ תביעוֹת גדוֹלוֹת. וּכשבּאה המלחמה עם המַשבּר הגדוֹל (על זה צריך היה לסַפּר לחוּד), עם הרדיפוֹת, המשפּטים, עם הרעב, עם ארגוּן עבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת, עם מלחמה בּאַרבּה, עם חיים בּמדבּר, עם הליכה מאוֹנס לצבא התוּרכּי – התבּרר שבּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים יש איזה מין כּוֹח, העוֹשׂה משהוּ ונוֹגע בּענינים החיוּניים בּיוֹתר של הפּוֹעלים. נעשׂוּ עבוֹדוֹת רבּוֹת. מבּחינה אנוֹשית – דברים כּבּירים, בּעיקר לגבּי

אוֹתוֹ החוֹמר הדל אשר צריך היה לעמוֹד בּמלחמת-חיים קשה. נס גדוֹל הוּא שנשארוּ פּוֹעלים בּחיים בּאוֹתוֹ הזמן, וּבכלל, איך קרה שקוֹמץ פּוֹעלים לא מת בּרעב בּתוֹך בּתי-הסוֹהר וּבגירוּש לדמשׂק? הן המגע שלנוּ עם המדבּר נקבּע לא מעכשיו, בעַסלוּג' וּבבית-אֵשל, אלא עוֹד אז, כּאשר נתנוּ עגלוֹת להוֹביל את הצינוֹרוֹת שהניח הצבא התוּרכּי דרך המדבּר לתעלת סוּאֶץ, על מנת לבנוֹת גשר עליה ולכבּוֹש את מצרים. ראינוּ אז הרבּה מאד מקוֹמוֹת, אשר עכשיו מתחילים קצת להכּירם. העוּבדה שהפּוֹעלים יצאוּ מהמצב הקשה הזה וחלק גדוֹל נשאר בּחיים והתגבּר על כּל זה – זהוּ אחד הנסים הגדוֹלים, שההסתדרוּת מילאה בּזה תפקיד גדוֹל. הסיפּוּר של בּרנר “המוֹצא” הוּא אחת התעוּדוֹת מאוֹתוֹ הזמן.

כּיצד נעשׂתה ההסתדרוּת מארגוּן, אשר לא ידע מה הוּא צריך לעשׂוֹת, לגוֹרם אשר התחיל להקיף את ציבּוּר הפּוֹעלים – אנחנוּ יוֹדעים מעט מאד. הרבּה דברים לא הגיעוּ לדפוּס. אם החלטוֹת רבּוֹת לא הגיעוּ לדפוּס – על אחת כּמה וכמה הבּעת-דעוֹת של חברים. אבל בּסוֹף המלחמה יצא קוֹבץ “בּעבוֹדה”, שנתן בּצוּרה מאוּרגנת בּיטוּי להסתדרוּת, וּבוֹ הוּבאוּ גם דעוֹת של חברים שוֹנים, גם של אלה הבּלתי-מפלגתיים. בּקוֹבץ זה ניתן בּיטוּי מגוּבּש וּמרוּכּז למדי למתרחש בּהסתדרוּת. בּשער הקוֹבץ כּתוּב: הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאים. זאת היתה הפּעם הראשוֹנה שההסתדרוּת ראתה צוֹרך להוֹציא דבר ספרוּתי. הקוֹבץ יצא בּראשית הכּיבּוּש האנגלי. אי אפשר כּמעט להבין את ענין “אחדוּת-העבוֹדה”, שנוֹצרה לאחר זאת, וגם את “הפּוֹעל הצעיר”, שלא הצטרף לאיחוּד זה, ואת ההסתדרוּת הכּללית שנוֹסדה לאחר כּך – אי אפשר כּמעט להבין כּל זאת, בּלי לדעת מה שמדוּבּר בּקוֹבץ “בּעבוֹדה”. בּוֹ ניתנוּ, אוּלי בּפּעם הראשוֹנה,

בּצוּרה הרעיוֹנית, אוֹתם חילוּקי-הדעוֹת שכּבר היוּ קיימים בּמשך כּמה

וכמה שנים בּהסתדרוּת ואשר מצאוּ את בּיטוּים בּועידוֹת קוֹדמוֹת בּיהוּדה וּבגליל וּבשיחוֹת מענינוֹת מאד. כּל אלה מצאוּ את בּיטוּים בּקוֹבץ הזה.

וכאן צריך לספּר גם על “הבּלתי-מפלגתיים” שהיוּ בּאוֹתוֹ זמן. אשתמש פּה בּמוּשׂג “בּלתי-מפלגתי” לא בּמוּבן זה שהיתה רשימה של 1500 איש, שהלכוּ לבּחירוֹת מחוּץ למפלגוֹת. לבּלתי-מפלגתיים אלה קראוּ בלעג “מפלגת הבּלתי-מפלגתיים”. וזה לא היה בּלי יסוֹד. כּי הם לא היוּ בּלתי-מפלגתיים בּמוּבן הרגיל, כּלוֹמר, שהענינים שטיפּלוּ בּהן המפלגוֹת לא עִנינוּ אוֹתם. הם היוּ מעוּנינים מאד מאד בּכל הנעשה, היוּ מעוּנינים בּחיי ההסתדרוּת והיוּ להם דעוֹת תקיפוֹת למדי בּיחס לכל אלה, אף נלחמוּ על דעוֹתיהם. אבל הם היוּ בּלתי-מפלגתיים בּמוּבן זה שהם, בּהכּרה גמוּרה, לא הצטרפוּ למפלגוֹת, ואפילוּ אם היוּ, בּמוּבנים ידוּעים, קרוֹבים למפלגה אחת אוֹ לשניה, מתוֹך שהאמינוּ בּחשיבוּת ההסתדרוּת, מתוֹך שתבעוּ בּתוֹקף את

איחוּד הפּוֹעלים.

קרוֹב לסוֹפה של המלחמה, לאחר כּיבּוּש מחציתה הדרוֹמית של הארץ על ידי צבאות בּנוֹת הבּרית, נקראה ועידת פּוֹעלי יהוּדה. זוֹ היתה הועידה השביעית, והיא נתקיימה בּרחוֹבוֹת. בּה עמדוּ שאלוֹת גדוֹלוֹת מאד. בּה, למשל, נדוֹן ענין הגדוּד העברי. ואני מצטער מאד שחלק זה של הועידה לא נתפּרסם כּשם שפּוּרסמוּ חלקים אחרים של הועידה, כּגון סקירה על מה שההסתדרוּת פּעלה בּשנוֹת המלחמה, ויכּוּח על העבוֹדה התרבּוּתית, ויכּוּח

על מה שצריכה להיוֹת ההסתדרוּת בּכלל, וכן גם המאמר “לקראת הימים הבּאים”, שזה היה נאוּם בּאוֹתה הועידה. הועידה הזאת פּוֹתחת לפנינוּ אשנב לראוֹת איך פּעלה אז המחשבה בּציבּוּר הפּוֹעלים.

אקרא לכם מלים אחדוֹת מן הפּתיחה של הקוֹבץ “בּעבוֹדה”, כּדי להבין קצת את הלָך-הרוּח של אלה שטיפּלוּ בסידוּרוֹ. וּפה ניתן גם מוּשׂג על ועידוֹת ההסתדרוּת ועל התפקיד החברתי שהן מילאוּ בּאוֹתוֹ הזמן:

"לא לשם ספרוּת נתכּנסנוּ הנה (בּין המשתתפים לא היה אף אדם אחד שקוֹדם נחשב לסוֹפר. בּ. כּ.), לשם חיים. לא תביעוֹת וּצרכים שבּספרוּת, כּי אם תביעוֹת וּצרכים שבּחיים הביאוּנוּ הלוֹם.

מימים ימימה נוֹהגים אנוּ להתכּנס לשׂיחת רעים (זוֹהי ההגדרה של ועידוֹת ההסתדרוּת. בּ.כּ.). מראשית יצירתה של ההסתדרוּת ניתנה לנוּ האפשרוּת של פּגישה כּללית לכל החיים בּעבוֹדה (זאת אוֹמרת שכּל זמן שלא היתה הסתדרוּת קיימת היוּ פּגישוֹת של קבוּצוֹת שוֹנוֹת וגוּפים שוֹנים. אבל האפשרוּת שכּל החיים בּעבוֹדה יפּגשו בּועידה – זה ניתן על ידי ההסתדרוּת. בּ. כּ.). מפּעם לפעם נתנוּ לנוּ הועידוֹת הכּלליוֹת ימים של גילוּי-מחשבה, של התוָית מעשׂים, של שׂיחת-אוֹמן, של בּירוּר נתיבוֹת וכוֹחוֹת. וּבמשך הזמן בּאה המשאָלה להמשיך את חיי הועידה, את שׂיחת הרעים ואת בּירוּר המעשׂים גם לאחר נעילתה".

וּבכן, השאיפה הספרוּתית של הקוֹבץ הזה היתה, בּעצם, להמשיך אוֹתם החיים המשוּתפים של כּל פּוֹעלי ארץ-ישׂראל בּין ועידה לועידה. בּקוֹבץ השתתפוּ רק האנשים שהיוּ בּיהוּדה, כּי הגליל טרם נכבּש והיוּ געגוּעים רבּים לאחים שנמצאוּ מעֵבר לגבוּל: “ניגשנוּ להתחלה בּאויר המיוּחד של הימים האלה. בּאין יוֹדע מי ימשיך”.

אלה אשר עשׂוּ את הקוֹבץ הזה רוּבּם הלכוּ גם לגדוּד: “ויֹוצא הנסיוֹן הראשוֹן מעוּט-הדמוּת. חסר, חסר בּוֹ הרבּה. ענינים, אנשים. יוֹדעים אנוּ, אין בּוֹ כּדי לספּק את חזוֹן הלב. אוּלי חטאנוּ לעצם הדבר, בּהקדימנוּ אוֹתוֹ לפני זמנוֹ. אוּלם רוּח האנשים הקרוֹבים, החסרים אתנוּ כּיוֹם הזה, תעמוֹד לנוּ לזכוּתנוּ”.

האיש העיקרי שהיה חסר בּאוֹתוֹ הזמן, וּבפרט לחוּג של עוֹרכי הקוֹבץ, היה א. ד. גוֹרדוֹן, אשר נחשב להם למשוּתף בּכמה וכמה דרכי מחשבה. והאנשים הללוּ האמינוּ שמחר-מחרתים תבוֹא הפּגישה ותביא להרמת הדגל.

לא רבּים יוֹדעים שא. ד. גוֹרדוֹן היה בּלתי-מפלגתי – אדם אשר נחשב בּארץ אוּלי לנציג היוֹתר מוּסמך, נאמר, של “הפּוֹעל הצעיר”. האמת היא שא. ד. גוֹרדוֹן היה ב“הפּוֹעל הצעיר” בּזמן הראשוֹן להיוסדוֹ. כּאשר אני בּאתי לארץ הוּא כּבר היה בּלתי-מפלגתי. בּמידה שנתקלנוּ בּמפלגוֹת בּאי-רצוֹן מההסתדרוּת, היה א. ד. גוֹרדוֹן שייך לאוֹתה הקבוּצה אשר נלחמה נגד זה.

יצירת “המשבּיר” – שהיה המפעל הכּלכּלי הראשוֹן של ההסתדרוּת, שנוֹצר לא כּאגוּדה צרכּנית בּמוּבן המקוּבּל, אלא מתוֹך מחשבה הסתדרוּתית ליצוֹר מנוֹף כּלכּלי כּנגד היוֹקר והספסרוּת, – יצירה זו של “המַשבּיר” נתקלה בּאינטרסים של הקבוּצוֹת הראשוֹנוֹת. הקבוּצוֹת יכלוּ

בּזמן המלחמה למכּוֹר תבוּאתן בּמחירים גבוֹהים. וזאת הפּעם הראשוֹנה

שהקבוּצוֹת היוּ יכוֹלוֹת לגמוֹר את השנה במאזן חיוּבי וטוֹב. היה זה דבר לא פּחוּת-ערך. והנה אוֹתם חברי ההסתדרוּת שיצרוּ את “המשבּיר” דרשוּ מהקבוּצוֹת שלא יהנוּ מהיקרוּת וימכּרוּ את החיטים בּמחירים הקוֹדמים. והיה סכסוּך לא קטן בּענין זה. בּמשלחת הראשוֹנה שהלכה מכּנרת לדגניה לדרוֹש מדגניה השתתפוּת בהקמת “המשבּיר” היה גם גוֹרדוֹן.

הקבוּצה הזאת של הבּלתי-מפלגתיים, אשר דרשה מן ההסתדרוּת כּמה וכמה דברים, כּגוֹן פּעוּלה תרבּוּתית בּהסתדרוּת, בּמידה שגדלה יותר השפּעתה, והציבּוּר התחיל לקבּל את הרעיוֹנוֹת הללוּ על עתיד ההסתדרוּת, נתקלה בּהתנגדוּת מצד חברים – חברים בּתוֹך הקבוּצה אוֹ חברים אחרים, שהיוּ קרוֹבים לה בּרוּח. והועידה השביעית בּיהוּדה היא אשר נתנה את הבּיטוּי הראשוֹן להתנגשוּת זוֹ שהיתה קיימת בּפנים.

ואעמוֹד על תפקידוֹ של אליעזר יפה בּאוֹתוֹ זמן בּהסתדרוּת. אליעזר יפה בּא מאמריקה כּחלוּץ אקטיבי. זה לא היה דבר רגיל. אוּלי היוּ כּמה אנשים כּאלה, אבל הם לא נענוּ לדרישוֹת של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. והוּא, שבּא כּחקלאי משוּבּח, בּעל השׂכּלה חקלאית, שידע

מכוֹנאוּת והיה בּעל כּוֹח פּנימי, שלא היה אצל שוּם אדם מאתנוּ, נכנס ל“הפּוֹעל הצעיר”, כּפי שהסבּיר לי את זאת, בּדבריו: אני הייתי בּאמריקה חבר ההסתדרוּת הציוֹנית, ואני תמיד בּפּרינציפּ ציוֹני מאוּרגן. בּארץ-ישׂראל לא היתה שוּם מפלגה ציוֹנית מאוּרגנת, רק “הפּוֹעל הצעיר”. ומשוּם כּך נכנסתי אליה. קשה להבחין מה קדם למה. לחיים הציבּוּריים הוּא נכנס לא דרך המפלגה, אלא דרך ההסתדרוּת.

אליעזר יפה לא היה בּין יוֹצרי ההסתדרוּת. אני זוֹכר שהוּא היה עוֹלה חדש בּשעה שנוֹצרה ההסתדרוּת, ואני הראיתי לוֹ את עמק הירדן. אבל הוּא נכנס לחיי הגליל, נכנס לחיי כּנרת, וּבועידה השניה בּגליל, ואוּלי בּשלישית, הוּא נבחר למרכּז החקלאי.

תפקידוֹ של אליעזר יפה בּמרכּז החקלאי היה כּבּיר! איש מאתנוּ לא היה עסקן ציבּוּרי למעשה. כּל אחד מאתנוּ עבד את יוֹמוֹ החקלאי. כּל אחד צריך היה להיאָבק על קיוּמוֹ. רק בועידה הרביעית בּיהוּדה קיבּלו החלטה מיוּחדת שדוֹרשים אוֹ מציעים למרכּז, שימַנה מזכּיר בשׂכר. כּשרוֹנוֹ הארגוּני של אליעזר יפה היה גדוֹל מאד. הוּא הכניס להסתדרוּת החקלאית, קוֹדם כּל, כּשרוֹן ארגוּני ממדרגה גבוֹהה מאד, הבנה משקית וטכנית גבוֹהה. וּמה שעשׂינוּ אחר כּך בּ“סוֹלל-בּוֹנה” – הוּא עשה את זה קוֹדם בּמרכּז החקלאי. בּשם ההסתדרוּת החקלאית בּגליל הוּא קיבּל בּקבּלנוּת את יבּוּש הבּיצה בּקרבת כּנרת והעסיק בּעבוֹדה זוֹ את ציבּוּר הפּוֹעלים בּגליל, והוּא הפך את ההסתדרוּת למשהוּ אחר לגמרי.

אליעזר יפה (וזה מענין מאד!) בּהשקפוֹתיו הכּלליוֹת הוּשפּע מאד מהשקפוֹת אנרכיסטיוֹת אמריקניוֹת. וּבדבריו אחר כּך אמנם היוּ הרבּה מוֹמנטים המזכּירים את דברי האנרכיסטים. ויחד עם זה תבע משמעת חמוּרה בּיוֹתר. יש אשר אנשים מוֹצאים איזה מין קשר וזיקה בּין ענינים לגמרי מנוּגדים. כּל אחד ידע בּאיזוֹ מידה היה אליעזר יפה אינדיבידוּאַליסט קיצוֹני. אבל כּמאַרגן עבוֹדה וּמנהל עבוֹדה היה דוֹרש משמעת קיצוֹנית.

קוֹדם כּל, הוּא הפך את ההסתדרוּת להסתדרוּת. כּלומר, מדָבָר רוֹפף – לארגוּן חזק עם תשלוּם מסים. איש מאתנוּ לא הבין מה זה תשלוּם מסים ולא היה מסוּגל לגבּוֹת אוֹתם. הוּא הראשוֹן אשר הכניס מזכּירוּת בּשׂכר, הנהלת-חשבּוֹנוֹת מסוּדרת וקבּלנוּת של פּוֹעלים. והוּא

גם ניהל את השביתה השניה בּגדלה והמזעזעת בּארץ – את שביתת סֶגֶ’רה – נגד אגוּדת הנטעים, שביתה בּעד מאה אחוּזים של עבוֹדה עברית. והוּא כּתב אז פּרוֹקלמציוֹת כּל כּך קיצוֹניוֹת, ש“הפּוֹעל הצעיר” לא היה מוּכן להדפּיס אוֹתן, והוּא היה מפרסם אוֹתן בּ“האחדוּת” של “פּוֹעלי-ציוֹן”.

וקרה אתוֹ מה שקוֹרה אצל רבּים מאתנוּ: יש מצבי-רוּח מתחלפים וּפעם אתה נוֹאש מהציבּוּר. אליעזר יפה, אשר כּוּלוֹ היה נתוּן להסתדרוּת החקלאית ואשר היה רק חבר פוֹרמַלי בּמפלגתוֹ, עבר ליהוּדה, וכאן נעשה כּוּלוֹ איש-מפלגה. הוּא נכנס בּמידה כּזאת לעבוֹדת מפלגתוֹ, שכּאשר ניגש להוֹציא את חוֹברוֹת “גן-הירק” עשה זאת בּהוֹצאת מפלגתוֹ.

היוּ נסיוֹנוֹת גם קוֹדם-לכן להוֹצאת חוֹברוֹת בּעניני חקלאוּת. מנשה מאירוֹביץ הוֹציא קבצים אחדים של “החקלאי היהוּדי”; אליעזר בּן-יהוּדה גם כּן ניסה להוֹציא תוֹספת חקלאית ל“הצבי”. אבל הנסיוֹנוֹת ההם לא החזיקוּ מעמד.

אליעזר יפה, איש המרכּז החקלאי, כּאשר הלך להקים בּמה לענין גידוּל ירקוֹת בּארץ, לא פּנה למרכּז החקלאי, כּי אם עשׂה את זה בּמפלגתוֹ. וזה לא היה מוּבן לחבריו, אשר עבדוּ אתוֹ יחד. בּאוֹתה ועידה שביעית, אשר העלתה בּאוֹפן חמוּר את הבּעיה: מה זאת ההסתדרוּת, וטענה שמַגבּילים את ההסתדרוּת ולא נוֹתנים לה לחיוֹת את חייה – יצא אליעזר יפה, שהיה מגדוֹלי ההסתדרוּת, וטען נגד הבּיקוֹרת הזאת.

יִקרה לפעמים קרוֹבוֹת שאנשים מזדמנים לא בּמחנה הזה שהוּא טבעי בּשבילם; לכן מענין הוּא שחבר המרכּז החקלאי, שהיה נאמן ל“הפּוֹעל הצעיר”, שקוֹלניק, הוּא שקרא דין-וחשבּוֹן על מצב ההסתדרוּת, והוּא, כּאיש מפלגה בּהסתדרוּת, גילה בּצוּרה מרוּסנת, מאד זהירה, את הקוֹשי הנפשי של החבר בּהסתדרוּת, את הקוֹשי של הכּפילוּת הזאת:

"וּפה אנוּ מגיעים לנקוּדת-הכּאב של ההסתדרוּת. ההסתדרוּת

מוּרכּבת משלוֹשה שוּתפים המאוּחדים בּרעיוֹן אחד, והנבדלים בּאמצעים

וּבאפני הוֹצאת הרעיוֹן לפוֹעל. השוּתפים האלה נמצאים תמיד בּמצב ער מאד, המביא אוֹתם לידי התחרוּת הדדית בּכל עבוֹדה וגם בּהשתתפוּתם בּתוֹך ההסתדרוּת, וּכאילוּ אין אחד קם אלא בּנפילתוֹ של השני; ועל ידי מצב זה אין ההסתדרוּת בּבחינת תערוֹבת חימית, כּי אם פיזיקלית, שאֶלֶמֶנטֶיהָ אינם מתמזגים ועלוּלים להיפּרד.

וּמתוֹך כּך אין ההסתדרוּת יכוֹלה בּשוּם שאלה רצינית בּתוֹר חטיבה מיוּחדת מבּלי לחשוֹש, שמא היא דוֹרכת על ידי זה על כּף רגלוֹ של שוּתף זה אוֹ אחר. היא מוּכרחה להיוֹת בּמצב של עֵרנוּת חוֹלנית כּזאת שבּמציאוּתה אי אפשרית עבוֹדה יצירתית. ואם היא הוֹלכת למרוֹת הכּל בּדרכּה – צפוּיה לה סכּנת פּירוּד ואין לה אוֹתוֹ החוֹזק והבּטחוֹן הדרוּש ליצירה ולעבוֹדה חפשית. בּין כּה וכה ועבוֹדתנוּ סוֹבלת ונעכּבת".

שקוֹלניק, כּחבר המפלגה, עשה כּל מה שהמפלגה דרשה ממנוּ, בּויכּוּח הגן עליה. אבל אגב אוּרחא, בּמסירת דין-וחשבּוֹן, גילה את מצב-הרוּח השׂוֹרר בּהסתדרוּת. והיוּ בּלתי-מפלגתיים אחרים, אשר הצטרפוּ מחוּגים שוֹנים – בּיניהם גם חברים נאמנים למפלגוֹת, אבל שהגיעוּ להכּרה זוֹ והביאוּ אוֹתה לידי בּיטוּי. מכּיון שהקוֹבץ “בּעבודה” אינוֹ מצוּי,

וגם משוּם שבּשוּם הוֹצאה אחרת לא בּאוּ הדברים שנאמרוּ בּועידה ההיא, אקרא לכם דברים של זקני פּוֹעלים, אשר הצטרפוּ לתפישׂה הזאת וגם של צעירים וּצעירוֹת. בּזה קטע מאת אחד מזקני הפּוֹעלים:

"שפּירא י. יש מדגישים כּי ההסתדרוּת צריכה להיוֹת אך ורק פּרוֹפֶסיוֹנַלית, ויש מוֹסיפים – גם ישוּבית. מתוֹך קיצוֹניוּת מפלגתית בּאים חברי המפלגוֹת ליטוֹל את נשמת ההסתדרוּת. המפלגוֹת רוֹצוֹת להיבּנוֹת מחוּרבּנה של ההסתדרוּת. לפנינוּ עוֹמדוֹת שאלוֹת ישוּביוֹת

חדשוֹת ואין אנוּ רוֹצים להתכּווץ אל המטבּח בּשעה שאפקים רחבים נפתחים לפנינוּ. אנוּ כּוּלנוּ כּאחד צריכים לשאוֹף שההסתדרוּת תקיף את כּל הכּוֹח העוֹבד. כּל מפלגה לעצמה מוֹציאה אוֹרגן, האוֹרגן איננוּ חי הנוֹשא את עצמוֹ בּלי תמיכה מן הצד. ועל ידי הכּוֹח המאוּחד של כּל ציבּוּר הפּוֹעלים יכוֹל היה להיבּרא אוֹרגן משוּתף חי ונוֹשׂא את עצמוֹ, שכּוֹח השפּעתוֹ תהיה גדוֹלה בּכל השׂדרוֹת. למה נבזבּז כּוֹחוֹתינוּ לחינם? אין אף אחד מאתנוּ כּוֹפר בּסיסמה של כּיבּוּש העבוֹדה ואנוּ כּוּלנוּ סוֹציאַליסטים,

לוֹחמים בּעד קיוּמנוּ, נלחמים בּמנַצלים, בּעד המנוּצלים, כּי בּעד עצמנוּ

אנוּ נלחמים. עבוֹדתנוּ המשוּתפת לכוּלנוּ היא: להביא את הפּוֹעל שׂכיר-היוֹם למדרגת עוֹבד. ענין הקבוּצוֹת הוּא ענין ישוּבי-מדיני-חקלאי. זאת היא הפּוֹליטיקה הלאוּמית שלנוּ. לא פּירוּרים פּירוּרים עלינוּ להוֹפיע, כּי אם בּתוֹר ציבּוּר מאוּרגן. ההסתדרוּת מקיפה את כּל שאלוֹת החיים המשוּתפים של העוֹבד. ההסתדרוּת צריכה ליצוֹר אוֹרגן משוּתף לכוּלנוּ".

כּך דיבּר אדם אשר היה מן החקלאים הראשוֹנים בּיהוּדה והגליל, כּבר היה מתישב בּסג’רה אצל יק“א והיה חבר בּקבוּצה הראשוֹנה בּ”הפּוֹעל הצעיר“. כּעת הוּא מתישב בּתל-עדשים – יוסף שפּירא. זהוּ גיסוֹ של יוֹסף ויתקין. ואשתוֹ היא שׂרה ויתקין – אחת החלוּצוֹת הראשוֹנוֹת בּארץ, שעברה דרך ארוּכּה מאד של אריסוּת בּסג’רה אצל יק”א וחיים בּקבוּצה וחיים בּמוֹשב.

אוֹ אקרא לכם מדברי שוֹשנה בּוֹגן. היא בּאה לארץ מעיירה אחת פּטריקוֹב בּסביבוֹת מינסק. היוּ עיירוֹת שנתנוּ עליה חלוּצית בּימי העליה השניה, כּמוֹ פּלוֹנסק, שהגיעוּ משם 20–15 איש, וּכמוֹ בְּרֶסְטֶצְ’קָה; אוֹ קאלאראש, כּלוֹמר, מין פּינה

נידחת. ישׂראל גלעדי וּמֶנדל פּוֹרטוּגלי – ממיסדי “השוֹמר”, הם מאוֹתה העיירה בּבֶּסַרַבּיה; אוֹ העירה רוֹמְנִי, שנתנה קבוּצת חברים חשוּבה, אוֹ עיירה זוֹ פּטריקוֹב, שהיתה עיירה ציוֹנית שהיה שכיח בּה דיבּוּר עברי, עיירה ציוֹנית נפלאה!

(בּסביבה ההיא היה סוֹפר עברי אחד. שמו היה יוֹסף חיים דוֹרוֹשקוֹ. האיש הזה היה משוּתק אוֹ נכה-רגלים. על כּל פּנים, שכב כּל ימיו בּמיטה. והיוּ בּוֹ, כּנראה, סגוּלוֹת אנוֹשיוֹת חשוּבוֹת מאד, והוּא

חלם על שינוּי רדיקלי בּחינוּך. זה היה בּעצם הזמן של אוּגנדה ואידישיזם. היה איש עני. והשפּעתוֹ גדלה מאד, ונוֹצר מעין ארגוּן, ואנשים תמכוּ בּוֹ מרחוֹק. כּלוֹמר, נמצאוּ אנשים אשר אהדוּ את שאיפוֹתיו. וגם סוֹפר עברי – זלמן אֶפּשטיין – נרתם בּעגלה של דוֹרוֹשקוֹ. בּזה שבּעיירוֹת אחדוֹת כּמו קַלינקוֹביץ' או פּטריקוֹב גדל נוֹער ציוֹני – היתה השפּעת דוֹרוֹשקוֹ. לפני זמן-מה הדפּיס וייצמן, אשר גם כּן היה תחת השפּעתוֹ, רשימה קטנה עליו. והוא כּתב עליו בּרגש גדוֹל, כּמו על קדוֹש, על אישיוּת גדוֹלה).

מהעיירה הזאת בּאוּ אנשים די חביבים ונכבּדים. אזכּיר את רוֹזה פרידמן – אחת הנשים המענינוֹת מאד בּארץ. מאוֹתה העיירה בּאה שוֹשנה בּוֹגן, נערה צעירה, בּגיל 15. מוּבן שילדה כּזאת הוּטל עליה לכרוֹע תחת הסבל הזה והבּדידוּת והיתמוּת שבּארץ. היא עבדה בּפרדסוֹ של אחד האכּרים הזקנים בּארץ, אדם אשר התיחס אלינוּ בּלעג. אבל בּה היתה אש נפשית גדוֹלה מאד, היא היתה אישיוּת מקוֹרית מאד, והיא חיתה את חיי ארץ-ישׂראל בּאינטנסיביוּת הגדוֹלה בּיותר.

אז לא היה “נוֹער עוֹבד” ו“המחנוֹת העוֹלים” ו“גוֹרדוֹניה”. והיא הגיעה לארץ בּגיל של השכבה הבּינוֹנית. עליית ילדה יחידה לארץ-ישׂראל בּגיל זה לא היתה רק תוֹצאה של התלהבוּת רגעית, אלא היה בּה משהו מן “זַ’אנה ד’אַרק”, מין נפש נשית כּזאת, אשר האשה שבּה התלכּדה בּאישיוּתה. אוּלי גם לא היוּ לה כּל כּשרוֹנוֹת. אבל הלהט הנפשי שלה והטוֹהר והדבֵקוּת רק בּנעלה והנשגב שיש בּחיים הפליאוּ מאד. אוּלי רבּים עברוּ על פּניה מתוֹך זלזוּל. אבל היא חיתה את חיי הרוּח של ארץ-ישׂראל והיא חיתה בּין אנשים שוֹנים ממנה בּגילם. בּיני וּבין א.ד. גוֹרדוֹן ואליעזר יפה. גוֹרלה היה כּזה שיחסה לתנ"ך, אוֹ להרצל, אוֹ לאיחוּד או להסתדרוּת החקלאית ולעבוֹדה – כּל אלה מילאוּ את כּל נפשה.

כּאשר בּא רעיוֹן הגדוּד היתה מן הנלהבוֹת בּיוֹתר לגדוּד.

חשבוּ שתקוּם פּלוּגת חברוֹת. וזה בּטל. ואז בּאה ריאַקציה גדוֹלה מאד בּחייה ויאוּש. בּגדוּד קיבּלנוּ את הידיעה שהנערה הזאת, בּהיוֹתה בּת עשרים, התאַבּדה. ואני רוֹצה להביא קטע מדבריה בּועידת רחוֹבוֹת, ממה שניסתה לספּר לדוֹר הצעיר:

"המטרה העיקרית של ההסתדרוּת היא העבוֹדה החקלאית, אוּלם קוֹדמת לה התפּתחוּת עצמיוּתנוּ. הזכּירוּ לגנאי כּי התביעה שההסתדרוּת תמלא היא תביעת אלה שעדיין לא הספּיקוּ להתבּשל וּלהיכּנס אל אחת מן המפלגוֹת (זאת אוֹמרת, את הקמת ההסתדרוּת תוֹבעים אלה אשר אינם נמצאים בּתוֹך המפלגוֹת. בּ. כּ.).

אני הנני אחת מאלה. בּבוֹאי לארץ חשבתי למצוֹא חברה אחת שלמה ויפה שבּה אתפּתח. וּמצאתי פּינוֹת. ולא הבינוֹתי למה זה צריכה האמת להצטמצם דוקא בּפינוֹת קטנוֹת. ונוֹכחתי כּי משתדלים גם להאפיל על האמת. וכל זה בּא בּזכוּת הזכרוֹנוֹת המשוּתפים בּלבד. ואני שאלתי את עצמי, האם בּזכוּת הערכת זכרוֹנוֹת אנוּ חיים? את הזכרוֹנוֹת היפים נכבּד ונעריך, אוּלם אנוּ הן חיים מבקשים. לא רחוֹק היה כּי גם אני איסחף, והרבּה זמן הייתי נבוּכה. אוּלם כּוֹחי עמד לי והצילני, ואת עצמיוּתי ואת החיים מצאתי בּתוֹך ההסתדרוּת. הזכּירוּ פּה את האלמנטים הצעירים הבּאים מחוּץ-לארץ בּטרם הספּיקוּ להיכּנס אל אחת המפלגוֹת. כּן, את אלה צריך לקחת היטב בּחשבּוֹן. הם צריכים למצוֹא בּמקוֹם המפלגוֹת הסתדרוּת שלמה, שתתן מקוֹם להתפּתחוּת עצמית בּתוֹך העבוֹדה החקלאית" (“בּעבוֹדה”, עמוּד 28).

חבר אחד אמר בּועידה הזאת: "המפלגתיים טוֹעים טעוּת יסוֹדית בּחשבם כּי הבּלתי-מפלגתיים רוֹצים בּבמה מיוּחדת בּפני עצמם. אין אנוּ אלא מתיחסים בּיחס ישר אל ההסתדרוּת. אנוּ חוֹשבים כּי רק בּתוֹכה נוּכל לגַשם את מיטב שאיפוֹתינוּ ויש נקוּדה מרכּזת את כּוּלנוּ יחד. אנוּ מכּחישים לגמרי בּנקוּדת הפּירוּד בּינינוּ, איננוּ רוֹאים אוֹתה בּחיים

וּבמעשה. הנקוּדה המרכּזית היא יצירת עבוֹדה פּרוֹדוּקטיבית. רעיוֹן

העבוֹדה איננוּ יצירת המפלגה" (סֶגַלוֹב. “בּעבוֹדה”, עמוּד 39).

אוֹ, למשל, דברי דויד יפה, עוֹרך “השׂדה”, אחיו של אליעזר יפה. הוּא היה אז בּלתי-מפלגתי.

"המפלגוֹת רוֹצוֹת להטבּיע את חוֹתמן על ההסתדרוּת,

וּבמעשׂה שוּם מפלגה אינה יכוֹלה להראוֹת על פּעוּלוֹתיה המיוּחדוֹת לה בּארץ. “פּוֹעלי-ציוֹן” פּה בּארץ הם לאוּמיים כּ“הפּוֹעל הצעיר”.

ו“הפּוֹעל הצעיר” סוֹציאלי כּ“פוֹעלי-ציוֹן”. המלחמה היא בּתיאוֹריה ולא בּמעשׂה. וּמתוֹך כּך שׂוֹררת התחרוּת עזה, שׂנאה וקנאה. המעשׂים הם אחרים וּמעטים, והגוֹרם למחלוֹקת: מי יהיוּ העוֹשׂים

והמעשׂים? וּמתוֹך כּך, בּשעה שעוֹמדים בּפני סידוּר קבוּצה, מתחילוֹת

המפלגוֹת לרוּץ זוֹ מצד זה ואלה מעֵבר מזה, וכל אחת מהמפלגוֹת רוֹצוֹת לתפּוֹס את המקוֹם. אנוּ צריכים לקבּוֹע את ההסתדרוּת בתוֹר בּא-כּוֹח שלנוּ, בּתוֹר הסתדרוּת ישוּבית חקלאית מחנכת".

עכשיו אקרא לכם דברי מתנגדים. הנה אוֹמר חבר אחד:

“לא פּיללתי שהויכּוּחים יקבּלוּ מהלך כּזה. בּמקוֹם לשמוֹע הצעוֹת מעשׂיוֹת שוֹמעים תאניוֹת והשתפּכוּת הנפש. וחבל מאד! מה חוֹשבים הבּלתי-מפלגתיים, האם בּאמת רצוּי שחברי המפלגוֹת יעזבוּ את ההסתדרוּת? הדרך המשוּתפת היחידה שלנוּ היא של ההתאחדוּת הפּרוֹפסיונַליסטית, וּבשאלוֹת מעֵבר לזה יוֹבילוּ את ההסתדרוּת לידי הריסה” (נ. פרנקל. “בּעבודה”, עמוּד 40).

מי אמר את הדברים הללוּ? – נתן חפשי, שהיה אז חבר קנאי מאד של “הפּוֹעל הצעיר”. בּעצם הדרישה לחיים רוּחניים בּהסתדרוּת הוּא ראה ענין של הריסת ההסתדרוּת.

והנה חבר, גם כּן מפלגתי, אבל ממחנה שני:

"אני שוֹאל, מי הם אנחנוּ וּמי הם אַתם בּהסתדרוּת? ההסתדרוּת הננוּ כּוּלנוּ. אני מסכּים כּוּלי לדעתוֹ של

החבר פרנקל, אף על פּי שאנוּ בּני מפלגוֹת שוֹנוֹת. פּה דיבּרוּ על ההסתדרוּת בּתוֹר יצירה מקוֹרית. אנוּ הפּוֹעלים הבאנוּ אתנוּ את רעיוֹן

העבוֹדה וההסתדרוּת מחוּץ-לארץ. הסתדרוּיוֹת פּוֹעלים המאַחדוֹת בּני

מפלגוֹת שוֹנוֹת לשם אינטרסים משוּתפים קיימוֹת גם בחוּץ-לארץ. ההסתדרוּת נוֹצרה על ידי המפלגוֹת. מה רוֹצים הבּלתי-מפלגתיים מן המפלגוֹת? אני בּתוֹר מפלגתי קיצוֹני איני רוֹאה כּל התנגדוּת מצד המפלגה להסתדרוּת. מחפּשׂים נשמה בּהסתדרוּת, בּה בּשעה שההסתדרוּת צריכה להיוֹת אך ורק גוּף. עלינוּ לעבוֹד ולא להתמרמר, והעבוֹדה תביא לנו בּרכה (י. ויניק. “בּעבוֹדה”, עמוּד 41).

החבר אשר אמר את הדברים האלה הוּא יעקב ויניק, כּיוֹם אחד מחברי תל-עדשים.

עתה אביא משהוּ מדברי יבנאלי וּמשהוּ מדברי אליעזר יפה.

"יבנאלי: אין לי מה לאמוֹר היוֹם. חברַי הצעירים ממני אמרוּ יוֹתר ממה שאני יכוֹל להגיד. אנוּ קוֹראים לעבוֹדה משוֹתפת בּאשר האינטרסים שלנוּ הם בּאמת משוּתפים; משׂא-נפש אחד לכוּלנוּ ואנוּ קוֹראים את חברינוּ בּהסתדרוּת להתאַחד לשם משׂא-נפש זה. אין יסוֹד חיוּני למפלגוֹת, ולהסתדרוּת ישנוֹ. מה הן הסיסמאוֹת שלנוּ? קבוּצוֹת וּמוֹשבי-עוֹבדים. וכי כּאן יש חילוּקי-דעוֹת? התבּססוּתוֹ של הפּוֹעל העברי זוֹהי הפּרוֹגרמה שלנוּ, וּבמפלגה הסיסמה משמשת רק לצוֹרך מפלגתי. הפּוֹעל מתחנך בּמפלגה חינוּך בּלתי-רצוּי. ההפסד הוּא לא בּדעוֹת של המפלגה, כּי אם בּיחסה אל הציבּוּר. ההכּרה שמַה שעוֹשׂה כּל הציבּוּר הוּא חוּלין, וּמה שעוֹשׂה חלק מהציבּוּר – קוֹדש,

זוֹהי כּבר הכּרה מפסידה וּמפרידה. אם תרצוּ להבין את זה נוּכל להתאחד ולעבוֹד בּיחד. לא שוּתפים אנוּ בּתוֹך ההסתדרוּת. בּוֹ בּזמן שהועד

המרכּזי מוֹפיע כּלפי המשׂרד, בּכוֹח כּל הפּוֹעלים הוּא מוֹפיע, וּמה

מבטיח לנוּ הפּירוּד? חוּלשה ולא יוֹתר. ואנוּ

כּוּלנוּ שוֹאפים וּצריכים חיזוּק. ההסתדרוּת צריכה להקיף את כּל חיינוּ. היא בּאוּת-כּוֹח כּל הפּוֹעלים, והחברים הם עוֹבדים נאמנים של ההסתדרוּת" (“בּעבוֹדה”, עמוּד 38).

אליעזר יפה משתתף בויכּוּח הזה ואוֹמר: “כּל הויכּוּחים על אוֹדוֹת המפלגוֹת וההסתדרוּת הם מיוּתרים, לפי דעתי. לא צריך לבכּוֹת. צריך לעבוֹד ולעשוֹת. ואם ההסתדרוּת תעבוֹד, ממילא תרכּוֹש את יחס החברים. אמרוּ פּה כּי החברים אינם צריכים לחלק את עבוֹדתם להסתדרוּת ולמפלגה. זה לא נכוֹן. אני מעמיד את הפּרט, את האינדיבידוּאוּם בּמרכּז הכּל, ואיני רוֹצה להגדיר אוֹתוֹ. יחיה לוֹ איש איש לפי נטייתוֹ, ואז תיבּרא החברה הכי-צוֹדקת. נפש האדם היא פּלג זוֹרם. הפּרט הוּא יסוֹד עוֹלם, ויסוֹד העוול מתחיל תמיד בּיחוּסים ההדדיים בּין הפּרטים. אני נגד ניצוּלוֹ של הפּרט אפילוּ על ידי החברה כּוּלה. החברה אינה רשאית לתבּוֹע מן הפּרט שיתן לה יוֹתר משהוּא נוֹתן לעצמוֹ. לכל אדם יש יחוּסים עם קיבּוּצים שוֹנים. וּבאוֹתה שעה שאני חבר ההסתדרוּת אין היא יכוֹלה לבוֹא ולתבּוֹע שאתן בּתוֹכה מה שאני נוֹתן למפלגה. הפּרט נאמן על עצמוֹ ואם הוּא אינוֹ נוֹתן הרי שאין בּיכלתוֹ והרגשתוֹ לתת”. (“בּעבוֹדה”, עמוּד 39).

כּלוֹמר, השקפתוֹ של אליעזר יפה היתה: ההסתדרוּת – בּבקשה. אבל אוֹתה העבוֹדה שאני עוֹשׂה דרך המפלגה שלי – אינני יכוֹל לעשׂוֹת בּהסתדרוּת.