באחד הימים נשלח אל הסתדרות יהודית לאומית מכתב כתוב בידי אדם, מר צ., המציג את עצמו כידיד ליהודים, דורש שלומם וטובתם, ובמכתב הוא אומר הרבה דברים בענין הליקויים, שהיהודים צריכים להפטר מהם, אם יש את נפשם להמלט מן הסכנות שבאַנטישמיות. תכונתו של מכתב זה תתגלה מאליה מתוך הפסקאות, הבאות להלן: גוף־המכתב יהיה לטורח על הקורא, אם ימסר כאן כולו. אבל סבור אני, שכדאי לכלול בכרך־המסות הזה את התשובה, שהשיבותי על אותו מכתב, לפי בקשתם של שנים ממנהיגי ההסתדרות האמורה, בעיקר משום שה“אשמות”, שטופל מר. צ. על היהודים, כבר לבשו צורה שבנוסחה שגורה ומקובלת.

קודם שאעיר את הערותי הישירות על מכתבו של מר. צ. – כתבתי לידידי – הבה אשים לפניכם את עקרונות אמונתי אני. אילו ידעתי אל נכון, כי בעתיד הקרוב תגיע האנטישמיות בארצות־הברית לידי שיעורים, שהגיעתם בגרמניה, וגורלי יהיה להוציא את שאר ימי במחנה־הסגר בטקסאַס, לא הייתי עושה כלום אף על פי כן, כדי להניא את היהודים מהביע את שכנעותיהם, הפנימיות שבפנימיות, ויהיו אלה דעות קפיטליסטיות, אתיאיסטיות, תיאיסטיות, קומוניסטיות, וכיוצא בהן. כבר כתבתי במקום אחר אגב דיון מעין זה: “הריני מוכן ומזומן לתת ליהודים מרחב רב לדעותיהם ולהשקפותיהם. עשויים הם, אם כך הם מותנים, שיהיו קומוניסטים, פשיסטים, אורתודוכסים או אתיאיסטים. כמה שיצערני דבר זה, אי אפשר לגזול מן היהודי את זכותו לשלח את עצמו לעזאזל. אין יהודים רוצים להיות נילושים כולם בדפוס אחד. כדוגמת כל בני־תמותה תועי־לבב, עשויים אף הם, שיהיו רוצחים וקרבנותיהם של רוצחים, קדושים וחטאים, פרוליטריים וקפיטליסטים – ומהם שיעפילו גם אל המעמד הבינוני… אבי רואה את העולם כז’בוטינסקי לכל דבר, בן־דודי מעריץ את לנין, גיסי הוא ריפובליקני, נוטה אחרי הובר, אחי עסק בתעמולה לבחירתו של נורמאן תומאס כנשיא ארצות־הברית”.

האומנם לא יתכן כלל, כי תוך כדי דור אחד או שנים יהפוך העולם כולו להיות פשיסטי? ומה אפוא יהיה על עמנו, לכשיקטרגו עליו המקטרגים, כי הוא התומך בדימוקרטיה? או כלום אין העולם עשוי, שיהפוך קומוניסטי? ומה אפוא יהיה על היהדות העולמית, אם היא שתספק לאנושות את ספרותה האנטי־קומוניסטית? וכי אין הדבר ברור, שמקומו של היהודי בעולם – אסור, שיהיה תלוי בהשקפת־עולמו הכלכלית והמדינית, ממש כדרך שאינו תלוי בהשקפת־עולמו הדתית? נוצרים, שמסרבים להודות בזה אנטישמיים הם, ויאירו פניהם לנו, כמה שיאירו, ויתפארו במספר ידידיהם היהודים, כמה שיתפארו. האוקראיני־לשעבר, או האדם הדתי, ברוסיה אינו סובל, משום שאוקראיני הוא ואיש דתי, אלא מפני שדעותיו הכלכליות והדתיות נראות כחותרות תחת אָשיות המדינה. הסוציאליסטן הבוורי סובל בגרמניה, לא מפני שבוורי הוא, אלא מפני שהשקפותיו נחשבות סכנה לשלטון. ויהא אף דינו של היהודי כך! אם מן הדין הוא שיסבול, יהיו נא סבלותיו תולדות דעותיו, ולא תולדות מוצאו האתני, תולדות העובדה, שבן־חוץ הוא.

ואשר למכתבו של מר צ. איני מוצא שום דבר־חידוש: קטרוגים אלה – כבר נשמעו, וכבר השיבו עליהם מה שהשיבו, אלף אלפי פעמים, והעיסוק בהם נעשה מעין מופת לרעיון התנועה הבלתי־פוסקת. רחוק אני מן הבטחון, שאין סתם מוציאים זמן ומרץ לבטלה כשפנינו מועדות לצד זה. אין אני סבור, שהמחוכמות שבתשובות, ואפילו המבוטאות בצורה משכנעת ביותר, יש בהן כדי לעצור מה שנראה בעיניך כנחשול־אנטישמיות משתער ובא. טוב שנדע, רבותי, שלא בורים ועמי־הארצות מפיצים את האנטישמיות. הלוואי וירבו בתוכנו יהודים, שידיעותיהם במהותם של היהודי והיהדות תהיינה שקולות כנגד הידיעות בענין היהודי והיהדות, שיכלו לתבוע עליהן לעצמם חזקה אנשים כגון דיהרינג, דיליטש, היוסטון טשמברלין, זומברט, רוזנברג או אפילו פריק. האנטישמיות – מקורה בפחד עמוק־השרשים מפני המיעוט ובחוסר־סיבולת, נוקב ויורד, כלפי מי שאינו דומה לרבים. בעל־חיים, יהיר ומוג־לב כאחד, הוא האדם. מי שאינו דומה לשאר – לא די שהוא מפחיד אותו, אלא שהוא מעלה את חמתו להשחית. הדימגוג, בין ששמו קיקרו, בין ששמו פליבה, היטלר או פּלי, מכיר יפה־יפה בחולשתו זו של האדם. כמו־כן יודע הוא, שאותה חולשה נוחה ביותר לניצול, בשעה שבני־אדם רואים את עצמם מקופחים, מושפלים, מרי־נפש או רעבים. כשהתנאים נוחים לכך, עשוי דימגוג אחד לא־ידע־בושת לשכנע רבואי־רבבות אדם, על אפן ועל חמתן של כל העובדות, שאין עליהן פירכה, וכל האמתיות, שאין עליהן עוררין.

אילו ניסה מר צ. ליגע את מחשבתו קצת, היה מוצא שכל הטענות נגדנו, הכלולות במכתבו, או שאין להן על מה שתסמוכנה, או שהן חלות על היהודים, כשם שהן חלות על שאר האדם. קטרוגיו של מר צ. אלה הם:

1. אנו קמים ללמד זכות על יהודים, אשמים בתעמולה חותרת תחת קיום־המדינה. אנו מגינים על הרדיקלים שבנו, כשהם נתפסים בכף.

(א) – לא נכון הדבר. לא קמו מנהיגים מישראל להגנת רדיקלים, אלא בשעה שאלה נתקפו בתורת יהודים.

(ב) – חייב מר צ. לדעת, שמצווה היא, מתורת הנצרות ומתורת היהדות כאחת, לבוא לעזרת כל אדם, בצר לו. אדונו – אם אין זכרוני מטעני – לא צדק בלבד בקש, אלא אף רחמים בקש.

(ג) – רדיקל, אנו תקוה, ראוי להשתתפות בצערו לא פחות מן הרוצח. ואני איני זוכר שום רדיקל, שזכה לתמיכה, מאיזה מקור שהוא, בדומה לתמיכה, שכמה מחוטפי־הילדים, המפורסמים שבנו, נראים כזוכים לקבלה.

(ד) – אם עומד אתה וצווח ככרוכיה על איזה עם שרדיקלי הוא, חותר תחת אשיות־המדינה, אין זה אלא מדרך הטבע, שיבקש אותו עם ל“הלבין” את “אדומיו”.

2. רבנים אמריקאים נוהגים לדבר דברי־כבושין על אי־השוויונות שבחברה.

(א) – אותן החלטות, שמר צ. מביאן במכתבו ככתבן וכלשונן, היו נראות לו חוורות למדי, אילו מצא לו פנאי לקרוא בכתביהם של דז’והן מאלקולם לודלו, פרידניק דיניסון־מוריס וצ’רלז קינגזלי, מבין הסוציאליסטים־הנוצרים האנגלים, ושל יאשיה סטרונג, וואַשינגטון גלדן, כבוד מעלת כהונתו, ד"ר וו. ד. פ. בליס, וכבוד מעלת כהונתו, ג’יורג' אי. הרון, מבין חבריהם־לדעה האמריקאים.

(ב) – אנו משיאים לו עצה שיעיין באותו דין וחשבון מפורסם של הכנסיה הפרוטסטנטית בענין שביתה־הפלדה, וגם בהודעות השנתיות של הוועדות לצדק חברתי, מיסודן של הכתות הנוצריות השונות.

(ג) – הרדיקלים גלויי־הלב, העומדים על הדוכן הדתי האמריקאי כיום הזה, רובם ככולם נוצרים הם, לצערנו. היהדות האמריקאית עדין לא פיתחה את כח־הבלגתה, עד כדי לסבול ניבי־שפתים סוציאליסטיים בבית־הכנסת.

(ד) – התנועה ההומניסטית, זו שאני מובטח בה, שמר צ. היה רואה אותה אתיאיסטית לחלוטין, רובה ככולה – תחומיה מותחמים לנוצרים בלבד.

(ה) – לשון־דיבורם של רבנים, או של אנשי־הכהונה בכלל, אינה כדאית, שתדריך את מנוחתו של מר צ.: אנשי־הכהונה עדיין קוראים בספרי־הקודש, ופסוקים, שאינם משתכחים מן הלב, ישנם כמה וכמה באותם ספרים בענין גזלת־אדמה, לחץ כלכלי, חלפנים, ומשהו גם בענין הגמל וקופו של מחט.

3. היהודים עולים לגדולה.

(א) – אפשר היה לחשוב, שאין זו ראייה לאנטישמיות, אלא להיפוכה. שכן הנוצרים מכירים בכשרונותיהם של היהודים ונותנים להם שכרם. אין לך יהודי, שיבחר למשרה צבורית חשובה, אי־בזה בארצות־הברית, על פי קולותיהם של ישראל בלבד בקלפי, ואפילו לא במדינת ניו־יורק. מדינה זו – היהודים יושבים בה זה שלש מאות שנה. והנה, מקץ שלש מאות בשנים, לאחר שגדלה האוכלוסיה היהודית בה עד שני מליונים, נבחר בה מושל יהודי, ועיניהם החסודות של אדונים כגון מר צ. כבר רואות את ישראל שליטים בארצות־הברית.

(ב) – אחרי אלפים שנה רצופות, שהיו היהודים אכרים רועים ובעלי־מלאכה, אָנסה אותם אירופה הנוצרית ליהפך ליושבי־כרכים. ובכרכים ישנן הזדמניות יפות יותר לאותה “עלייה לגדולה”, שעליה מדבר מר צ.

(ג) – היהודים הם עם עתיק־יומין, בעל רקע היסטורי עשיר במאד מאד. הפרופסור אלזוורת הונטינגטון, מן האוניברסיטה של ייל, כותב בספרו The Pulse of Progress“” בזה הלשון: “מסתבר, שהיהודים הם הגזע הגדול שבגזעים. וכי יש לך עוד גזע, שהקים מקרבו, בלי הרף כמעט, שורה ארוכה לאין קץ של אנשי־שם גדולים כל כך? אין לך עוד גזע בעולם, חוץ אולי מן הסינים, שהחזיק מעמד נכבד כל כך בלי הפוגות, אלף בשנים אחרי אלף בשנים”. באותם ימים שהיינו רועים, אכרים, נגרים או דייגים, נתנו למין האנושי, מתוך רצף מהיר במקצת, את משה, את שמואל, את אליהו, את דוד, את עמוס, את ישעיה, את עזרא, את בן סירא, את הלל, את ישו, את פולוס ואת פטרוס. אין מחסור בראייות, שהרומאים אף הם ראו את עצמם אומללים משום גדולה זו, שעלו אליה אותם בני־המזרח.

4. הקומוניזים ענין יהודי הוא ותעמוליו יהודים.

(א) – דבר זה סילוף מוחלט הוא של עובדות מן ההיסטוריה. הקומוניזם, בצורה זו או אחרת, היה ידוע, קודם שהופיעו היהודים על במת־ההיסטוריה. בימי־קדם רחוקים כבר היה ידוע מושגו של ענין זה, שאנו מכנים אותו:Jus Naturae. הקומוניזם – שרשיו נמצאים במניכאיזם בגנוסטיציזם ההילניסטי, בנצרות הקדומה, ובפרט ובעיקר באפלטון. תורת הקומוניזם בן־זמננו מושרשת בפילוסופיה של היגל. נטיות קומוניסטיות בזינו הסטואיקן. מפיהם של סופרים רומאים אנו יודעים, שהגרמנים הקדמונים חיו במצב של קומוניזם. רבים מאבות־הכנסיה צידדו בזכות ביטולו של הרכוש הפרטי. לפי דעת הירונימוס הקדוש, כל אדם עשיר הוא עצמו עוול, או יורשו של אב עוול. ההומינסטון הגדול, אירזמוס, לימד השכם ולמד, שכל הנכסים הארציים צריכים להיות מוחזקים בשותפות. כמה וכמה כתות דתיות נוצריות חיו במצב קומוניסטי. מסוג זה היו הקאתארים, הפאטאריאנים, הוואלדינזים, האלביגנזים, הקומוניאטים, הטקסטורים, הבגהארדים, הלולארידם, הוויקליפטים והאנאבאפטיסטים, בלי שנזכיר את הפוייריסטים, או האואיניטים ואת האיקארינים. יהודים –עד היכן שידיעותי בענין מגיעות – לא יסדו מעולם מושבה קומוניסטית בארצות־הברית, ואף על פי שהרבה מושבות כאלה נוסדו במדינה זו עוד במאה השמונה עשרה. אלה היו השיקרים שבמדינת ניו־יורק, האחים ההוטיריאנים בדאַקוטה הדרומית, חברת־“אמנה” בבופלו, ההרמוניסטים בפנסילוניה הזואָריטים באוהיאו ועשרות־עשרות אגודות כיוצא באלה.

(ב) – ברשימה הבאה למטה, רשימת סופרים שהודיעו טבעם של הרעיונות הקומוניסטיים והוציאו להם מוניטין בעולם, אם מתוך מתן־ענין לרוסיה ואם ללא מתן־ענין לה, סבורני, שאי אתה מוצא ברשימה זו אפילו שם יהודי אחד. אף על פי כן מכילה רשימה זו כמה מן הכתבים, הבולטים ביותר מבחינת הדיון בצד זה או אחר של הקומוניזם:

C. J. Cadoux: The Early Church of the World.

B. Jarrett: Social Theories of the Middle Ages.

W. Cunningham: Christianity and Economic Science.

Conrad Noel: Socialism in Church History.

Charles Gore: Christ and Society.

Walter Rauschenbusch: Chrisianity and the Social Crises.

S. & B. Webb: The Decay of Capitalist Civilization.

S. & B. Webb: Soviet Communism.

John Strachey: The Coming Struggle for Power.

R. E. Tawney: Acquisitive Society.

The Twenty Volume English Edition of Lenin’s Works.

W. R. Batsell: Soviet Rule in Russia.

W. R. Batsell: Fifteen Years of Soviet Construction, 1917 – 32.

Andre Pierre: La Federation Sovietique et ses Republiques.

J. F. Hecker: Religion under the Soviets.

Karl Borders: Village Life under the Soviets.

Paul Haensel: Das Steuersystem Sowjet Russlands.

V. J. Ignatiev: The Soviet State, etc.

W. H. Chamberlin: Soviet Economics.

W. H. Chamberlin: Russia’s Iron Age.

Sokolnikow, translated by Hutchinson and Plehn: Soviet Policy in Public Finance.

H. G. Wells: Russia in the Shadows.

Calvin B. Hoover: The Economic Life of Soviet Russia.

Beatrice Potter: The Cooperative Movement in Great Britain.

W. Tikhanurow: Les voies du Developpement de la Cooperation de Production en l’U.S.S.R.

Stewart, Dunn and Tugwell: Soviet Russia in the Second Decade.

Eudoxia Pazukhina: Collective Farm “Trud.”

Gerhardt Dobbert: Soviet Economics.

H. N. Brailsford: The Russian Workers Republic.

H. N. Brailsford: How the Soviet Work.

T. A. Taracougio: The Soviet Union and International Low.

Otto Hoetzsch: Le caractère et la situation international de l’Union des Soviets. Patouillet de Dufour: Le Codes de la Russie Sovietique.

M. I. Cole: Twelve Studies in Soviet Russia.

E. G. Dillon: Russia Today and Tomorrow.

Robert W. Dunn: Soviet Trade Unions.

S. N. Harper: Civic Training in Soviet Russia.

Stepniak: The Russian Peasantry.

Tataev:The Distribution of Income in the Kolkhosi.

P. J. Thadeus: The American Commune, Seattle.

Paul Winterton: A Student in Russia.

A. E. Badieff: Les Cooperatives des Consommation en l' U. S. S. R.

N. Nekrasoff: The Consumer’s Cooperative Movement in the Soviet Union.

H. F. Ward: In Place of Profit.

Thomas Woody: New Means, New Men.

R. W. Postgate: The Workers' International.

R. W. Postgate: The Bolshevik Theory.

R. P. Dutt: The two Internationals.

Anna Louise Strong: Dictatorship and Democracy in the Soviet Union.

G. T. Robinson: Rural Russia under the Old Regine.

A. R. Williams: The Russian Land.

Bucharin and Preobrazhensky: Azbuka Komunisma ( An English translation of the book was made by a non־Jew, I believe.)

Max Eastman: Marx, Lenin and the Science of Revolution.

G. H. Noyes: History of American Socialism.

H. Ritchl: Die Kommune der Widertaeufer in Muenster.

R. B. C. Graham: A Vanished Arcadia.

Allan Eslake: The Oneida Community.

F. Bonwaud: Cabet et Son Oeuvre.

G. B. Lockwood: The New Harmony Movement.

Robert Briffault: Breakdown.

לא יהיה זה דבר שאינו במקומו, אם נוסיף כאן ספרים כגון “אוטופיה” מאת תומס מור, “אטלאנטיס החדשה” של ביקון, “עיר־השמש” של קאַמפּאַנילאָ, מתוך יצירותיהם של סופרים נוצרים רבים, שכתבו על תכניות אוטופיסטיות. מן הצד השני, אי אתה מוצא הרבה סופרים, נמרצים בהתקפותיהם על רוסיה הסוביטית, כאלכסנדר ברקמן וכאימה גולדמן. איני מכיר בלשון האנגלית עוד ספר, בעל היקף מצומצם, ומוקיע את חולשותיו של הקומוניזם ברב כח כל־כך, כחיבורו הקטן של הפרופסור הרולד דז'. לאסקי, הנקרא: “הקומוניזם”.

(ג) – היהדות אינה הוגה התנגדות קיצונית לא להון, כשהוא לעצמו, ולא לרכוש הפרטי. בתנ"ך, בתלמוד ובספרי־הפסוקים אין נדון ברותחים אלא ההולך־בטל הפרוץ, החמסן, האַלם, ולא העשיר סתם. לפנים בישראל לא הוחקו חוקים אלא כנגד המונופוליות המדכאות את הרבים, ולא כנגד הרכוש הפרטי כשלעצמו. אפילו בחלומותיהם האוטופיסטיים של הנביאים מופיע האדם בחזון, כאיש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו. שאלה זו ראויה למחקר זהיר, ואולי אפשר להניע את מישהו, שיעסוק בה.

(ד) – רבים מוצאים את ההטעמה האכזרית של מלחמת־המעמדות כתכונתו המרגיזה ביותר של הקומוניזם. אף שרשיה של תורה זו צריכים אנו לחפש לא ביהדות, אלא במקומות זולתה. עוד במאה החמישית לפני ספירת־הנוצרים, היו הבדלי־מעמד דקים קיימים באתונא ובערים יווניות אחרות. ב“חוקים” של אפלטון לא נדירות הן ההערות על “תפיסת־היד” של הקיבוץ. מתחקה אתה על שרשיה של הגירסה בת־ימינו של אותה תורה, ואתה מוצא אותם אצל מבשריה הספרותיים של המהפכה הצרפתית – ויהודים לא היו בין אלה. בין ההיסטוריונים הוותיקים, בני דורו של קאַרל מאַרכס וקודמיו, המדגישים את ההכרה המעמדית, יש למנות את אוגוסטין טהיירי, את מיניה, את אדולף טהייר, את מאקוליי ואת טוקוויל המהולל, זה שהקדיש חיבור גדול לדימוקרטיה האמריקאית. בין המתנגדים, הדגולים ביותר, לפירוש זה להסטוריה אתה מוצא שמותיהם של שני יהודים נודעים לתהלה, הלא הם הפרופסורים דיורקהיים וגומפלוביץ. מעניין הדבר, כי אחד מן הידועים ביותר “כבעלי הגרסה המוגהת” של המרכסיזם, אדוארד ברנשטיין, ראה את התיאוריה הזאת כדחוקה. מן הצד השני, איני מוצא אפילו שם יהודי אחד בין הסינדיקליסטים, אלה שמיצו את התורה הזאת עד קצה־תכלית, אם כי חפש מחופּש, אפשר עשוי שיגלה אחד שכזה. על כל פנים, פּילוטייה, פּוז’ה, די ליסאַל, איביטו, מבין הוותיקים שבסינדיקליסטים המעשיים, וסוריל, לאַגאַרדיל וסושי, מבין בעלי־ההלכה שבהם, לא היו יהודים.

בתנ"ך ובתלמוד היה המושג “כל העם” מושרש במעמקים, ומושג זה לא הניח מעולם להכרה המעמדית שתתגבר. מעולם לא דברו הנביאים בשמו של מעמד, אלא בשם האלהים דברו, ולמען עם ישראל. אמנם משוררי־תהלים דבר דיברו על דלים וענוי־ארץ, אבל בה באותה מדה הוקירו גם את העשירים יראי־האלהים, הישרים בכל דרכיהם. לפי דעתו של הפרופסור גינזבורג, ייצגו בית־שמאי ובית־הלל את השכבות הכלכליות השונות שבעם ישראל בזמנם, אבל רק לעתים רחוקות מגלים האנשים האלה בשקלותיהם־וטריותיהם הכרת־מעמד נקשה ומרה. הצדוקים והפרושים, אפשר, היו באי־כוחם של העשירים מזה ושל העניים מזה, אבל ניצוח־דברים שביניהם לעולם אינם מגיעים לכדי מלחמת־מעמדות נטושה. רבים מן הפרושים היו בעלי נכסים הגונים משלהם. השפעתם של האיסיים, בעלי הלך־הרוח הקומוניסטי, היתה מורגשת הרבה יותר בקרב תלמידיו הראשונים של ישו, מאשר בקרב היהודים.

5. היהודים מושלים בכיפה ברוסיה הסוביטית.

(א) – מספרים סטטיסטים בענין זה אינם נמצאים לדורשיהם. משפטיו של מר צ., או של מישהו זולתו, אינם אלא ניחושים בלבד. מובטח אני במדה ידועה, כי ברשימת היהודים החשובים, שברוסיה הסוביטית, איבן מיכאילוביץ מייסקי אינו יהודי. ספקות חמורים יש לי גם בנוגע לפשרובסקי. סבורני, שאחיו הוא של גריגורי איבנוביץ, יושב ראש הצי"ק. אין זה ברי, שהגברת א. מ. קולונטאַי יהודיה היא. יורניב, קאַרסקי ודאַרטיאַן, בין שהם יהודים בין שאינם יהודים, מילאו ברוסיה תפקיד פחות־הערך בלבד.

(ב) – משפטו של מר צ., האומר “שכל מחלקה כמעט ממחלקות־הממשלה במוסקבה – יהודים הם השליטים בה”, מגוחך הוא. כמה מאלה, העומדים במשרות החשובות ביותר, או שעמדו בהן עד לפני זמן־מה, יהודים הם: סטלין; צחקיה, ראש הוועד המרכזי בגליל עבר־קוקז וחבר הצי“ק; פּוסטישב, מזכיר הוועד המרכזי של המפלגה; פטרובסקי, יושב ראש הצי”ק; פוקרובסקי, יושב ראש המועצה המוסקבאית וסגן הקומיסר העממי לחינוך; אורדז’וניקידזה, הקומיסר העממי לתעשיה כבדה, חבר הנשיאות של הועד המרכזי של המפלגה; מולאָטוב, יושב ראש הסובנרקום של או. ס. ס. ר.; לונצ’רסקי, הקומיסר לחינוך ןחבר בנשיאות־הצי“ק; קרילינקו, הקומיסר העממי למשפטים; קוטוב, ראש המחלקה לביטוח; גרינקו, נשיא הגוספלן של אוקראינה, סגן הקומיסר לחקלאות וכו'; אינוקידזה, מזכיר הצי”ק; בוכאַרין, חבר הנשיאות של הקומיסריאט לתעשיה כבדה.

צר לי, כי לא אוכל להגיש בזה ניתוח סטטיסטי למספר הקומוניסטים היהודים בעולם. אף כאן אין מספרים סטטיסטיים מצויים, אבל מענין יהיה לשים אל לב כי בשבדיה, שאין בה יהודים כמעט, הגיע מספר הקומוניסטים בשנת 1930 עד 18,000, בערך. בשנת 1928, בארצות־הברית, מקום שיש למעלה מארבעה מיליוני יהודים, היה מספר הקומוניסטים 12,000 בערך. גרמניה, 570,000 אוכלוסיה היהודים, מנתה 4 מיליונים קולות קומוניסטיים. מפלגות קומוניסטיות חזקות למדי קיימות בפינלנד, בנורבגיה, בשוויץ, בדנמרק, בהולנד, בבלגיה ובסין – ובכל הארצות האלה מועטים כל כך האוכלוסים היהודיים, עד שאינם באים בחשבון כמעט. חוץ מרוסיה, הרי הקומוניסטים חלשים ביותר דווקא באותן ארצות, שהאוכלוסיה היהודית גדולה בהן ביחסה לאוכלוסיה הכללית, היינו: ארצות־הברית, רומניה, פולין, אוסטריה והמזרח הקרוב.

אבל מר צ. אפשר יתעקש ויטען, שלא זכה הקומוניזם להתפשט אלא משום שליחיו היהודים. והרי דבר מוזר הוא, כי לפי דבריו של מר צ. והדומים לו בדעות אלה, יוכל היהודי ללמד את תורת־ הקומוניזם למליוני בני־אדם, ואילו להכניסם תחת כנפי היהדות, או להביאם לידי סיבולת, לא יוכל.

בדרך כלל, משאיר אותי מכתבו של מר צ. תחת הרושם הזה: אין הוא אנטישמי. ידידים יש לו בקרב היהודים, מכיר הוא בתם־לבבם ובאהבת־המולדת שבהם, אלא שדמותו של יהודי אחד ומיוחד עומדת נגדו תמיד. אם לפי דמות זו, שמשווה מר צ. נגדו, יצור לו היהודי את צורתו, יזכה לידידותו, אבל אוי לו ליהודי, שסבל־ירושתו, חינוכו, סביבתו וענייו בידי מרדפיו משיאים אותו, או אונסים אותו, להכניס אי־אלה שנויים באותה דמות.