האמונה היא הנאמנות למשאות־הנפש והתקוה כי במשאות־נפש אלה צפונה הישועה. הדעת היא האמצעי, שבו נבחנים אמתותן ותקפן של משאות־נפש אלה. האמונה, כשאין עמה דעת, לעתים קרובות היתה נעשית אמם של המשפט הקדום, ההתחסדות, הקנאות; הדעת ללא אמונה חוללה לעתים קרובות את הפּסימיות, את הציניות, את העיקשות. היו תקופות־השכלה בתולדות־האדם, שתכונותיהן־האנכיות, ההוללות, העריצות; והיו תקופות־דת, שתכונותיהן – החושך, השנאה, האינקוויזיציה. אם היתה קידמת־האדם מאז ועד הנה אטית והפכפכה, לא היה הדבר כך אלא משום שכל הימים עומד האדם כמהסס בין הדעת לבין האמונה, ורק לעתים רחוקות הוא מגיע לידי יצירת הרמוניה בין השתים. קללת המלחמה אחוזת־החרב בעולם המערבי – מקורה לא במיעוט־הדעת ולא בחוסר־אידיאלים: נביאים ואנשי־מדע רבים וכן שלמים קמו בתולדות האדם, עד כדי לבנות סדר־עולם שלם בתכלית השלמות. אלא שלרוע־המזל, היתה המעבדה מתקלסת בדת לעתים קרובות יתר על המדה, והכנסיה מחרימה את המעבדה. שונאי־האנושות הכוזבים ביותר הם המקימים חיץ בין האמונה ובין הדעת.

תשועת המין האנושי אינה תלויה לו בגילוי אמתיות חדשות, אלא בשימושן הלכה למעשה של אותן אמתיות ידועות מאז, שעם עבור השנים כבר נעשו שיגרות־אמת מחוקות. אם על אף מאות בשנים של תפילה בדבקות והטפה נמלצה, עדיין לא זכתה הדת להביא לימות המשיח, אין זה אלא מפני שלא ניתווספה לה לדת בת־גוון משל הדעת. אם לאחר מאה שנה של שלטון בלי מצרים כמעט על שכל־האדם, עדיין עומד המדע מתחלחל למראה תוצאותיו, אין זה אלא מפני שמאז ועד הנה חסר את האמונה, או את המחשבה־תחילה, כדי להעמיד את הערכים האנושיים מעל להשערות ולהמצאות.

אבל חמורות עוד יותר מן המלחמה בין המדע לדת, בין הדעת לאמונה, הן ההתנגשויות, החוזרות ונשנות בין גזע לגזע, ובתוך אותו הגזע עצמו, וההתנגשויות בין דת לדת. הדת המאורגנת – לא עלתה בידה להביא סדר לעולם, בעיקר הדבר, משום שעדיין לא למדה לצפות הליכות ביתה־היא. בעלי־הדת – תמיד יש בהם האמונה הדרושה במשאות־נפשם והתקווה למצוא ישועה במשאות־נפשם, אלא שאמונתם מפלגתית תמיד. מתווים הם גבולות יפה־יפה, וחסרים הם את הדעת ואת הדמיון לעלות למעלה מהם. לקויים הם באי־יכולת נושנה לראות את משאות־נפשם של שכניהם מתוך הבנה ובעין יפה. יותר מכל התקפותיו של המדע, הרחיקו תגרות־הדמים הדתיות בני־אדם רבים מן הכנסיה. כי המיבחן לבחינת־עולמו של אדם, או לדעותיו הדתיות¹, הוא יחסו אל שאינם בני־אמונתו, היינו, אל הגר הגר בתוכו.

החשדנות כלפי כל דבר או כל איש, שאין אנו מכירים, ספונה־טמונה במיבנהו הנפשי של האדם. הפחד מפני האי־מודע, מורשה מימינו ביערות־העד, עדיין מניע רב־אונים הוא באָפיו של אותו “Ноmо Sаріепs”. תיעובנו כלפי כל שינוי – אתה מתחקה על שרשיו ומוצא אותם באותו פחד אינסטיקטיבי שבנו מפני האי־מודע. האדם הקדמון, הנתון לרחמיו של כח־זכרון מצומצם ולא־מטופח, היה נבעת וסובל יסורים למראה כל אילן, עוף וחיה, המזדמנים לו בפעם הראשונה. ויראת פנים חדשות היתה עליו למעלה מכל. האין משום כך בלבד אנו מוצאים מדת הכנסת־אורחים ומצוותה נוהגות כבר בימי־קדם רחוקים ביותר? תורת־משה מפללת בלי הרף ובלי יעף ליחס אל הגר, ובהילאס העתיקה ציאוס קסניוס מגן על ההלך מפני מאָרחיו הנבהלים.

זר לנו לאו דווקא מה שאנו רואים בפעם הראשונה: כל שהוא מיוחד במינו, יוצא מן הכלל המקובל, לא־מורגל, מיד מעמיד אותנו על המשמר. אנו חושדים ומפחדים. היהודי מקבל ללא הרהור את הנסים הידועים לו מתוך כתבי־הקדש. קתוליים, הנוסעים בהודו, חוזרים ומספרים, שההינדוסים נתונים לאמונות־הבל, שכן רואים אותם כורכים מחרזות של אלמוגים לזרועם שבע, שמונה או תשע פעמים בשעת־תפלתם. תיירים אמריקאים בסין מביטים מגבוה, מתוך חוש־היתרון, על פסילי־בודהא הקטנים, העומדים כקמיע עם דלת ביתם של כמה בודהיסטים. כסבור אתה, פרסת־הברזל של הסוס שלנו מעידה על מדת־נאורות מרובה מזו. אילו לקחנו מועד לשם חקירה באמונות ההינדוסים, במנהגיהם ומצוותיהם המעשיות, היינו מוצאים לאחר זמן מועט, שאין אלה מעידים נאורות פחותה משלנו ואין בהם יותר משום אמונת־הבל. מסרות מזרחיות אלה משרשות בעמקי סביבתו המיוחדת וחוויתו התרבותית המיוחדת של עם ההינדוסים, כדרך שמסרותינו אנו צומחות מתוך חוויותינו אנחנו. משאנו לומדים, אנו פוסקים לחשוד ולפחוד. הבערות יולדת את החשד ואת המשפט הקדום, ואילו הדעת יולדת את ההבנה ואת האהדה. אמת פשוטה זו יסודית היא בכל מחקר בסכסוכים האנושיים.

מצבו של היהודי בעולם הנוצרי ניתן להבנה יתירה מתוך שימת־לב לאמת פשוטה זו. היהודי סובל כל הימים, משום שזר נצחי הוא, בן־מיעוט גלוי וניכר בכל ארצות־תבל. חמש עשרה המאות בשנים שישב בקרב ארצות נוצריות לא הסירו את המשפטים הקדומים נגדו שמבראשית, שכן חידה הוא היהודי בעיני כל עד היום הזה, והנקל, בערך, להשיא את הנוצרים, שיאמינו בכל דבר, הנוגע לו. גבורת־רוח, או איוולת, היתה זאת ביהודי לעמוד בעינו, לשמור על עצמותו וישותו. ודבר זה עשאו בן־חוץ, חשוד, יראוי ומעורר בוז.

יהודים ונוצרים יחד מתנצחים עד אין קץ בשאלה, אם היהודים גזע הם ואם דת או אומה. ניצוח־דברים חסר־פשר ואין־מועיל! אלף הגדרות הוגדרו המונחים האלה – גזע, דת, אומה, ומתוך בליל המלל הזה יכול מי שרוצה לבור לו את הנוסח, המתאים לרוחו. אבל אדם באשר הוא אדם אינו עשוי שישב שבעה נקיים על כל מלה ומלה, שהוא בוחר לשמושו. סתם אדם יודע, שריבי־רבבות בני־אדם יש בעולם, המכונים בשם יהודים. יודע הוא כמו­־כן, שיהודים אלה חיים זה מאות בשנים בתוך איטלקים, צרפתים. גרמנים, רוסים, פולנים, וכו', והם משתיירים יהודים אף על פי כן. בדרך כלל, אין שאלה אמונותיהם ודעותיהם מטרידה אותו הרבה – אי־איך הוא חש, שהיהודים שונים ממנו. במעוטם הוא משער, שמנקודת־ראותה של הכנסיה היהודים כופרים הם, אלא, שאפילו בנים הם לכנסיה ומקבלים על עצמם את עיקרי־אמונתה, הוא רואה את עצמו נבוך קצת במחיצתם. מימי פרדינד ואיזבלה עד היום, קיים בספרד ישוב יהודי קתולי, שאין ספרדים קתוליים מתחתנים בו. בגרמניה הפרוטסטנטית אין גיגית של מי־טבילה מדיחה אותו קלון שבטפת דם יהודי אחת.

נניח בכף אחת את כל טעמיו ונימוקיו של היהודי בהתנגדותו לטמיעה. דיינו שנאמר, כי בחר היהודי בחיים, ובעצם מעשהו זה, שהוא ממשיך קיומו כיהודי, נשתייר אותו בן־מיעוט גלוי וניכר, וממילא זר ובן־חוץ. עד היום הזה לא הראה העולם לא את אורך־הרוח ולא את מדת־החסד הדרושים, כדי להבינו ולאַהדו. העולם חושד בו, מפחד מפניו ושונא אותו. בדרך כלל, מסבירים ההיסטוריונים והסוציולוגים את האנטישמיות על יסוד המדיניות, הדת, הכלכלה או על יסודן של תכונות אתניות. תהיינה הסבות מה שתהיינה, נובעות הן ממקור אחד: מן העובדה, שהיהודי אינו נמוג ובטל עד לאין הכיר בו. אילו נכבשו הצרפתים ונתפזרו לבין האומות והיו שקודים אף על פי כן במשך מאות בשנים להשאר צרפתים, היו אף הם חשודים, יראויים ומעוררים בוז. אין כוונתנו להכחיש שהמדיניות, הדת, הכלכלה, או תכונות אתניות שונות, ממלאות שום תפקיד באנטישמיות. עומדים אנו רק על הדעה, שכל אלה אינן אלא גורמי־משנה או גורמי סיוע לסבה העיקרית – הטינה על מי שאינו דומה לשאר.

כדי להשיב על קטרוגיה של האנטישמיות, מתפאר היהודי בכל שפעל לטובת האנושות ובכל שתרם לתרבות. אין האנטישמי רחוק מהכיר באלה, ולא תמיד הוא מכחישן: ירא הוא את המיעוט הזר הזה, וטינה בלבו על השפעתו ועל תרומותיו יחד. כל שהוא זר נראה לו כצורר בכנפיו את הרקבון. כל הרושם לפניו אותה רשימה ארוכה של שמות מסוגם של שפינוזה, איינשטיין ופרויד אינו אלא זורע מלח על פצע פתוח. תביעת החזקה על התנ״ך ועל הנביאים מביאה את הנאַצים לידי טירוף־הדעת ועבודת־אלילים.

המאמץ להתגונן אין מועיל בו למיעוט בולט, מצוי בכל מקום וקיים ועומד. אין זה שנאוי, משום מה שהנהו או משום מה שאינו. היהודי שנאוי, משום שהוא חשוד ויראוי, וחשוד הוא ויראוי, משום ששונה הוא מכל העמים, אשר בקרבם הוא יושב. משום ששונה הוא מן הרוב, שעיר לעזאזל הוא בידיהם של הדימגוגים. הדימגוג בורר לו את ההאשמה היפה ביותר לצרכו. בדה יבדה מלבו עלילת־דם, ספור על הצליבה, תורת־הגזע, שיטה כלכלית – כל שהוא נאות יותר לשיווק. כשהקפיטליזם נתון בסכנה, הרי היהודי הסוכן והתעמולן ה״אדום". מפגר הקומוניזם בדרכו, הרי הפיננסיסטן היהודי המכשול. אנדרולומוסיה יורדת לעולם, המערב שוקע וכבודו פונה – אַל לך לחפש סבות רחוקות: זקני־ציון הם הטווים את מטווה־ההרס בכנסיותיהם החשוכות, השוחרות מזמה. מי שמכחיש האשמות כאלה כאילו יורה ברוחות של מתים. רוחות של מתים אין להן בסיס כי אם בטיבו מסוך־העועים של האדם. כל זמן שהפסיכולוגיה של יער־העד מושלת בכיפה, יהיו המיעוטים תמיד השעיר, המשתלח לעזאזל, לכל סיכלויותיהם וכשלונותיהם של בעלי הרוב.

קריאה מרפרפת בתולדותיה הקדומות של הנצרות על נקלה תורה לנוצרים, שהראשונים במבשרי אמונתם־הם היו מוקעים לאותן אמונות־ההבל והמשטמות, שמהן סובלים היהודים במשך כל מאות־השנים הנוצריות. אין כמעט עלילה או קטרוג על היהודי, שאינם הדים לאשמות שטפלו על הנוצרים בשלש המאות הראשונות לתולדותיהם. האַשמות אלה חזרו ונשנו, כל זמן שהנוצרים היו מיעוט בקיסרות הרומאית. האשימו את הנוצרים כמשתמשים בדם־ילדים בשעת כניסתם תחת כנפי הדת החדשה; האשימו אותם בגניבה ובגזילה, בהשחתת המוסר בקרב האדם ובהרקבת האמונה. חשבו אותם למביאי־הרקבון ולסכנה לשלום־המדינה. בתנאי־חיים דומים סבלו אלה מכל אותן הרדיפות, לכל פרטיהן ודקדוקיהן כמעט, שקרבנן הוא היהודי מאז ועד עתה. אין מן הצורך לומר לו ליהודי או לנוצרי, שלא היה קורטוב של אמת בכל העלילות האלה. הנוצרים נעשו שעיר לעזאזל בשעתם, משום ששונים היו בשעתם מן הרוב. לפני הרבה, הרבה שנים קרה הדבר, ואהה! הנוצרים אינם יודעים את תולדות דתם בראשיתה. היו, בלי ספק, בימים ההם גם עובדי־ אלילים אנשי־לב ובעלי־נפש, שלא האמינו בספורי־הבדים האכזריים האלה ואף על פי כן היו סוברים מדי פעם, שלא יתכן, שיהיה כל כך הרבה עשן ללא אש כלל. נפנה נא אל הדפים, שכתבו סופרים נוצרים בני אותה תקופה. הללו מקבילים על נקלה לכמה גילויי־דעת בנוגע ליהודים עד עצם שנת 1933, עת שהם מתאמצים לדחות את קטרוגיה של ההיטלראיות.

“אל לך”, צועק טרטוליאנוס, "להאמין בספורי־בדים אלה. אם האמן האמנת בהם עד כה, מכחיש אני שרצונך בכך; ואם גם רצונך בכך, מכחיש אני שאתה יכול לעשות את הדבר. ואיך אפוא יכולים אחרים לעשות זאת, אם אתה אינך יכול? אי! טבע אחר לנו, אני סבור שתאמר! בני־אדם, אפשר, שנפשם נפש־הכלב או סקיאַפודים? מערכת־שינים אחרת, שרירים אחרים לגלוי־עריות? אתה, אדוני, המאמין כך ביחס לכל אדם שהוא, הרי קל לך לעשות זאת בעצמך, כדרך שקל לך להאמין זאת. אדם אתה בעצמך, וזה בדיוק טיבו של נוצרי. אתה, אדוני, שאינך יכול לעשות את הדבר, אל לך להאמין בכך גם בנוגע לזולתך. שכן גם הנוצרי אדם הוא, ובדיוק מה שהנך.

“תתאדם שגיאתך מבושה מול פני הנוצרים, שאין אנו כוללים בתזונתנו הטבעית אפילו דמם של בעלי־חיים. משום כך הרי אנו נזהרים מדברים, שנחנקו או שמתים מאליהם, שלא ניטמא בדם, אפילו כשהוא קבור בתוך הבשר. ולבסוף, כשאתם בודקים בנוצרים, אתם מגישים להם נקניקים מלאי־דם; בוודאי מכירים אתם ויודעים, שאסור עליהם הדם, אלא שרוצים אתם להביא אותם לידי עבירה. והריני שואל אותך, איזה מין דבר הוא זה, שעד שאתם בטוחים בהם, שיפנו מתוך אימה מדמו של בעל־חיים, אתם סבורים שהם צמאים לדם אדם – אלא אם כן אתם בעצמכם, אפשר, מוצאים אותו ערב יותר לחיככם … לא אסתור את הטענות, שאתם טוענים עלינו, אלא אפנה אותן כלפי טועניהן עצמם; כדי שגם בדבר הזה ילמדו כל בני־האדם, שלא ימצאו בנוצרים מה שאינם מכירים בתוכם בעצמם, ובו בזמן יאדמו פניהם, כשהם באים לקטרג – לא, לא אומר, שגרועים שבבני־אדם מקטרגים על מעולים שבהם, אלא אגיד זאת כרצונם ואומר, שהם מקטרגים על דומיהם… (אבל)… אתה התכוננת לקרוא לנו שונאי המין האנושי, תחת שונאי המשגה האנושי”.

במקום אחר כותב אותו גדול טרטוליאנוס שהם, הרומאים, מצאו להם תואנה ללמד זכות על עצמם בשטות זו, שהם רואים את הנוצרים כסבת הפורענות שבאה על מדינתם, כסבת כל אסון שייקרה את העם. עולה הטיברס על גדותיו ומגיע עד לחומה, הנילוס אינו עולה עד לשדות, השמים אינם נעים והארץ נעה, רעב בא לארץ, דבר בא – מיד נשמעת הצעקה – כריסטיאנוס אד ליאונס – “את הנוצרי לפי האריות!” אוגוסטינוס בספרו “עיר האלהים” מנסח את הרעיון בצורה של מושכל־ראשון: פּלוביאַ דיפיט, קאַוסאַ כריסט­יאנַי סונט, “בצורת באה, הנוצרים הם הסבה.” כתביהם של היטלר, פריק ורוזנברג אינם אלא הדים לאותם שקרים קדומים.

מה הדין הוא, שיעיינו הנוצרים בכובד־ראש בדפים של טרטוליאנוס ואוגיסטינוס, קודם שיתנו אמון בסרחון ובזוהמה, הנובעים מארץ הנאַצים. הנאצים כותבים על היהודים כיום, כדרך שכתבו הרומאים על הנוצרים בדורות ההם. רואים את היהודי כסכנה למדינה, מקטרגים עליו, שכל עצמו שחיתות־המדות, ומעלילים עליו עלילה כבדה, שהוא משתמש בדמם של נוצרים. באחד העתונים הגרמניים הופיעה לפני זמן מה קריקטורה מנוולת של גדול־ישראל בימי הבינים, הרמב״ם, ופיסקה, משתמעת כבאה מתוך כתביו, אומרת בה שאין היהודי יכול להיות מובטח שהוא בן העולם הבא, אלא אם כן טעם בחייו דם נוצרי.

“מטורפים כבאַקכנלים”, קובל טרטוליאנוס, אין הללו חסים גם על מתיהם של נוצרים! לא! ממקום מנוחתם בקבר, ממקום שאני יכול לקרוא לו בית־מנוס של המות, כמה שישתנו הגופות, ואפילו אינן אלא שיירים בלבד – הם מוציאים אותם, קורעים ומשסעים אותם".

כך היה הדבר לפני אלף ושש מאות שנה. ובמשך אילו שנים האחרונות נתחללו למעלה ממאה בתי־קברות של יהודים ומאות גופות נרמסו ברגלים. אהה! ההיסטוריה חוזרת על אכסניה שלה לכל פרטיה ודקדוקיה המכוערים שבמכוערים. “כן,” מוסיף טרטוליאנוס, “הפסד אחד יש למדינה, וגדול הוא, כשם שהוא אמתי, ואין איש שם על לב! נזק אחד לכלל ואין מחשב חשבונו – שאנשים ישרי־דרך שכמותנו מתבזבזים במספרים שכאלה, מוצאים להורג במספרים כאלה, ואנו חפים מפשע”. בדרך זו מבזבזת גרמניה כיום את מלכי־הרוח שלה, כשהיא טורדת אל ארצות־גולה ואל האיבוד־לדעת אנשים, שנתנו מהודם על ארץ־מולדתם.

כלום אשמו הנוצרים באילו מן האשמות, שטפלו עליהם? וכי היה אפילו גרעין אחד של אמת באותן אמונות, שהאמין העולם האלילי בנוגע להם? השאלה מקבלת את תשובתה מאליה. רוב מנין ורוב בנין של הכנסיה בראשיתה היו אנשים בעלי נפש זכה, סגפנים, נהרגים על קדוש־השם, אנשי־חזון. הם אהבו אלהים ואדם בכל לבבם, בכל נפשם ובכל רוחם ובכל מאדם, ואף על פי כן לא נמלטו מדבה ודברי־בלע. שונים היו, זרים היו, חשודים היו, יראויים היו. מקומות־תפלתם נחשבו למקומות־כינוס, שמזמות נרקמות בהם על המדינה. טקסי כניסתם תחת כנפי־הדת היו מתואָרים כחינגאות שטופות־זמה, מגואלות בדמם של קרבנות־אדם. שום הסבר, שום תירוץ, לא הספיק. מיעוט היו, יוצאים מן הכלל המקובל, מיוחדים במינם, לא־מורגלים. והרי גורלו של היהודי במשך כל הדורות אף הוא כך.

שכותבי הברית החדשה לא הודיעו חבה יתירה ליהודי – דבר ידוע הוא כל צרכו. ריב־משפחה היה זה, וריבות־משפחה הרי הם תמיד מרים שבמרים. אף על פי כן אין בברית החדשה שום פגיעה בכבודו של היהודי בתורת יהודי. אין כלום ב״בשורות“; ב״מעשי השליחים” או ב״איגרות“, שיהיה דומה אפילו דימוי רחוק לאותה משמטה ממארת, שאתה מוצא, למשל, באוגיסטינוס או בכריזוסטומוס. מוצא אתה בברית החדשה התקפה כלה ונחרצה על הסופרים והפרושים, אבל כמו כן מוצא אתה בה אהבה והערצה ל״זרע אברהם”. איני יכול להעלות בזכרוני מתוך הספר הזה אסכמה כלשהי ל״אותה אומה עלובה", שאני מוצא במינוקיוס פליכס. טעם הדבר פשוט הוא: כותבי הברית החדשה יהודים היו, ואילו אבות־הכנסיה יוונים היו ורומאים. בעיני אלה היה היהודי לחידה משכבר הימים – האי־ידוע, האי מודע, הזר.

רגש־הכבוד בפני היהודי עובר כל גבול בברית החדשה. קוראים אנו במתיא: “את שנים עשר האלה שלח ישוע ויצו אותם לאמר: אל דרך הגוים אל תלכו ואל עיר השמרונים אל תבאו; לכו אל הצאן האבדות אשר לבית ישראל”. על סיורו של ישו בגלילות צור וצידון אנו קוראים: “והנה אשה כנענית יוצאת מן הגבולות ההם ותצעק אליו לאמר: חניני, אדוני, בן דוד, כי בתי מעונה מאד על ידי שד; ולא ענה אותה דבר. ויגשו תלמידיו ויבקשו ממנו לאמר: שלחה, כי צועקת היא אחרינו; ויען ויאמר: לא שולחתי כי אם אל הצאן האבדות אשר לבית ישראל. והיא באה ותשתחו לו ותאמר: אדוני, עזרני; ויען ויאמר: לא טוב לקחת את לחם הבנים ולהשליכו לפני צעירי הכלבים”.

לוקס מספר, שלא נכנס ישו לביתו של שר־המאה בכפר נחום ורפא את עבדו, אלא לאחר שהבטיחוהו זקני־העיר, כי “אוהב עמנו הוא והוא בנה לנו את בית־הכנסת”. ברור לכל עין, שאין כאן רמז כלשהו ל״אותה אומה עלובה“. ולא עוד, אלא שיש כאן נטות־לב מובהקת, גובלת בלאומיות נפרזה, אחרי אותה אומה. וכי יש להזכיר למי שקרא בברית החדשה, כמה התגאה השליח הגדול במוצאו היהודי? ״ובכן אומר אני: הזנח אלהים את עמו? חלילה, כי גם אנכי ישראלי, מזרע אברהם, למטה בנימין”. משבח פּולוס את עם ישראל שבח גדול שבגדולים, כשהוא כותב על ישו: “כי אמנם לא במלאכים החזיק, כי אם בזרע אברהם החזיק”.

ואיך קרה הדבר, שאהבה זו לישראל נעלמת לגמרי מכתבי־הנוצרים? נכון הוא, שהיהודים־הנוצרים הראשונים סבלו מידי אחיהם היהודים. אבל היכן אתה מוצא רדיפות גורמות לכך, שיבוזו בני אדם לעמם ולמולדתם? הפליט היהודי הגרמני בז להיטלר. ואילו את גרמניה הוא אוהב. אפשר היה לנקוב בשמות מאות ליברלים והוגי־דעות עומדים ברשות עצמם בכל אומה ולשון, שנמקו ביסוריהם בגולה והתמידו באהבתם לעמם ולמולדתם אף על פי כן. לא! לא הנוצרים־היהודים הם שזרעו את זרע השקרים על דבר עמם. המתנצרים היוונים והרומאים הם האחראים לשנאת־ישראל, הספוגה בכתבי־הכנסיה, המאוחרים יותר. מתוך כתביהם של אבות־הכנסיה אתה קולט את הרושם, שכל היהודים כולם היו נאנקים תחת עול־התורה וכלם צבועים היו ונעורים מכל רוחניות. ואילו בברית החדשה, אין התמונה שחורה כל כך. קוראים אנו במרקוס: “ואחד מן הסופרים שמע אותם מתוכחים, ויקרב אליהם וירא, כי היטב השיבם, וישאלהו מה היא הראשונה לכל המצוות. ויען אותו ישוע: הראשונה לכל המצוות – שמע ישראל אדני אלהינו, אדני אחד, ואהבת את אדני אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מדעך, ובכל מאדך – זאת היא המצווה הראשונה. והשניה הדומה לה – ואהבת לרעך כמוך, ואין מצוה גדולה מאלה. ויאמר אליו הסופר: אמנם, רבי, יפה דברת, כי אלהים אחד הוא ואין עוד מלבדו! ולאהבה אותו בכל לבב ובכל מדע ובכל נפש ובכל מאד, ולאהבה את הרע כנפשך – גדולה היא מכל עולות וזבחים. וירא ישוע, כי ענה בדעת, ויאמר אליו: לא רחוק אתה ממלכות האלהים”.

יש להרגיש, שהסופר מוצא סיפוק גמור בתשובתו של ישו, כשהוא חוזר על דבריו של זה ביראת־הכבוד, ואפילו מתוך סטית־מה מלשון הכתוב, וישו מנחילו חלק במלכות־השמים. מצוין עוד יותר הוא הספור על השומרוני בלוקאס. לא ישו הוא המביא שם את שתי המצוות הגדולות, אלא החכם היהודי. לא ישו הוא המגדיר את המלה “רעך” אותה הגדרה של “העושה עמו את החסד”, אלא החכם שוב.

אבל את הקילוס המפליא ביותר ליהודי אני מוצא ב״מעשי השליחים". אם אין זכרוני מטעני, אין נזכרים בברית החדשה בשמם אלא שני יהודים בלבד, שלא התנצרו לאחר כך. הראשון הוא יוסף מן הרמתים, חבר הסנהדרין, והשני הוא אחד מגדולי התנאים, רבי גמליאל. שני אלה בוודאי שאינם מתוארים כאן כצפעונים ובצבועים. לפי דברי הברית החדשה היו אלה אנשים יראי־שמים וחסידים. על יוסף מן הרמתים מסופר, כי הוא שהביא את גופו של ישו לקבורה. ואשר לרבי גמליאל, נשתמר ב״מעשי השליחים״ קטע מפליא זה: "ויקם בתוך הסנהדרין אחד מן הפרושים, גמליאל שמו, והוא מורה התורה, מכובד בעיני כל העם, ויצו להוציא את השליחים החוצה לזמן מעט. ויאמר עליהם, אנשי ישראל, השמרו לכם מפני האנשים האלה במה שאתם עושים להם; כי לפני הימים האלה קם תודס ויתן את נפשו כאחד הגדולים וידבקו בו כארבע מאות איש וייהרג וכל אשר שמעו אליו התפרדו ויהיו לאָין; ואחר כך קם יהודה הגלילי בימי הספר וייסת אחריו עם רב וגם הוא נהרג וכל אשר שמעו אליו נפוצו; ועתה אני אומר לכם, חידלו לכם מן האנשים האלה והניחו להם, כי העצה והפּעולה הזאת אם מאת אדם היא ותופר; ואם מאת האלהים היא, לא תוכלו להפר אותה, פן תמצאו נלחמים את האלהים…״

יחס־רצון זה, שאתה מוצא מדי פעם בברית החדשה, הולך ומתעלם לאט לאט מתוך כתביהם של הנוצרים. פרושי וצבוע נעשים מונחים נרדפים מעתה. בעולם הדובר אנגלית עברו אלף וחצי־האלף בשנים, עד שנשמעה מלת־חסד על הפרושים. מפעלי־המדע המזהירים של הרפורד בלונדון ושל מור בהאַרווארד בולטים לעין, אבל כמה דורות עתידים עוד שיעברו, עד שפירושיהם של הרפורד ומור לפּרושיות יוודעו בקרב אנשי־הכהונה ויפעלו את פעולתם בהוראָתם ובהטפתם?

לא מתוך הברית החדשה למדו אבות־הכנסיה לדבר על היהודים כעל “אותה אומה עלובה”. לא מחברם של “אל הרומאים” או “אגרת יעקב” הוא שלימד את טרטוליאנוס ואת כריזוסטומוס לבוז לזרע אברהם. את משפטיהם הקדומים יירשו אלה מאבות־אבותיהם עובדי־האלילים. מאות רבות בשנים לפניהם כבר בזו עובדי־האלילים לישראל. בארצותיהם של עובדי־כוכבים ומזלות הללו היו היהודים מיעוט זר במשך תקופת־זמן ארוכה למדי. בדרך הרגיל, היה המיעוט מובן שלא כהלכה, חשוד, יראוי ומעורר בוז. חוץ מהערות כוזבות אחדות בתיאופראסטוס איש ליסבוס, מתלמידיו של אריסטו, קליאַרכוס, איש סולי בקפריסין, ומיגאַסתינאַס, הרי כל הסברות על היהודים בספרות העתיקה נלעגות הן. מדת האמת והבינה, שבסברות על היהודים בספרות זו, אינה מרובה ממדת האמת והבינה, שבאותם קטרוגים על הנוצרים, שנשמעו לאחר כך. רוב הסופרים העתיקים חוזרים על טעויותיו המטופשות של היקאטיאוס איש עבדראָ ועל דברי־ההבאי של הכהן המצרי, מניתון.

בקי כל כך היה היקאטיאוס בכל הנוגע ליהודים, עד שלימד את העולם העתיק להאמין שלא חלק משה את עם ישראל לשנים עשר שבט, אלא משום שייחס קדושה יתירה למספרים. דיאודורוס, הנזון מדמיון רב־פּעלים, מספר, כי בקודש־הקדשים שבירושלים ישנו פסל – אדם ארך־זקן ורכוב על החמור. הרבה סופרים יוונים, ופלוטרך הלמדן בתוכם, האמינו שהיהודים עובדים לראש־חמור. אחד מן השפלים שבמוציאי־הלעז, אפּיון, הוא שהפיץ ברבים את השמועה, כי היהודים מקריבים יווני לקרבן אחת בשנה. טקיטוס, זה רב־הידיעות המזהיר, שבוודאי הכיר בטיבו של אפּיון כשקרן וכרוכל פרסומת, חוזר ללא חקירה ודרישה על בדיותיו של זה בדבר היהודים. הורציוס, אובידיוס וקיקרו הבינו לרוח היהודי יפה כל כך, עד שהם מדברים עליו כעל פתי מאמין בכל דבר, יצור טפש ועצל, העושה את שבתותיו המשועממות בבטלה ובאכילה ושתיה. כאלה היו הידיעות, המצויות בעולם העתיק, בכל הנוגע ליהודי.

התקוה, כי התנצרות תביא את עובדי־האלילים לשעבר לידי כך שישכחו את “דברי־ההבאי” האלה, נשארה מעל. היפוכו של דבר היה עשוי יותר שיתרחש. הפולמוסים הדתיים, שבהם עסקו יהודים ונוצרים, לא הועילו כי אם לחזק את נכונותם של הטירונים בנצרות להאמין בכל הגרוע ביותר בנוגע ליהודים. כך נתעלם מכתבי הנוצרים המאוחרים רגש־האחווה, המפעם לעתים קרובות את הברית החדשה.

מחברי הברית החדשה היו יהודים, והכירו את עמם. הללו כעסו כעס מר ונמרץ על בני־עמם, שדחו את משיחם. אמונתם היתה זאת, שהשטן הוא שהתעה את ישראל ואדיר חפצם – לחלץ את ישראל מזרועות־השטן. אבל לא ידעו כלום על משה זעום ושונא־אדם, או על חמור־הזהב שבקודש־הקדשים, או על הקרבת בן נכר לקרבן, או על יווני ששוקע בכתלי־המקדש. פטרוס ויעקב היו רואים את עצמם פצועים פצעים אנושים, אילו שמעו בדיות מעין אלה על זרע אברהם. לא כן אוריגן, טרטוליאנוס, אוגוסטינוס או כריזוסטומוס: מעצורים כאלה לא היו בדרכם. על נקלה אפשר היה להשלות אותם להאמין בכל מה שהאמינו עובדי־האלילים בנוגע ליהודים. שכן לא היו היהודים זרים או בני־מיעוט בעיניהם של פטרוס ויעקב, ואילו בעיניהם של אבות־הכנסיה ושל הנוצרים הבאים אחריהם היו היהודים שני אלה יחד. לפיכך לא גינו פטרוס ויעקב אלא אותם מישראל, שראום כצבועים, ואילו אבות הכנסיה כתבו אדוורסוס יודאיוס. וכמוהם כנוצרי בן הזמן החדש. אף הוא אינו רואה ביהודי אדם בשר ודם קודם כל, אדם שכמותו, אשר “אותו הלחם יאכל, באותם כלי־הנשק יפּצע, באותן המחלות יחלה, באותן הרפואות יירפא, באותו הקיץ ייחם לו ובאותו החורף ייקר”. רואה הוא בו את היהודי קודם כל, את שאינו דומה, את השונה, את הזר. וכאותה אשה שביקרה בבית־הדין העליון של ארצות־הברית ולחשה על אוזן בנה הצעיר, היושב על ידה: “הנה השופט הראשי, היוז, וזה שם הוא מקרינולדז, הנה הולמס ושם – היהודי”.

היהודי אין לו פרצוף אישי משלו. רואים אותו בכללותו, כדרך שמי שאינו בקי ורגיל רואה מין פרח או חרק, כדרך שהמתודיסטון רואה לפרקים את הבפּטיסטים וכדרך שהבפּטיסטו רואה את האפּיסקופליניים. כל מטיף קנאי יכול להביא את קהלתו לידי כך, שתבוז לסיטונות את הנמנים על כת דתית אחרת. האנטישמיות אינה תופעה סואי גנריס. לא היהודי בלבד חשוד הוא, יראוי ושנאוי. כל המיעוטים כולם יש להם חלק בגורלו זה. ענינו אינו יוצא מן הכלל, אלא משום שמכל המיעוטים שבעולם הוא הבולט ביותר, הוא המצוי ביותר והוא המתמיד וקיים ביותר. אפשר, יום בא והדת והמדע יהיו משלימים זה את זה, תחת הפיגם זה את זה, ושוב לא יהיו פּחדים וחשדים בלב האדם, והמיעוט לא ישלם כפר התמדו בקיום באָבדן שמו ובאָבדן כבודו.