אין קץ לדברי־בקורת על הרבנים – ואפשר, מן הדין שלא יהיה להם קץ. אבל לעתים קרובות אין אתה מוצא חוש־המדה בדברי־בקורת אלה – וזה מן הדין, שיהיה בהם. אותו מר ספּיר, שהמאמר הזה בא כאין תשובה על בקורת־הרבנות העוקצנית שלו, עשה את דינו קל להשיב עליו ונוח להיות מופרקת מתוך שהא מדגיש את הסאה. פסק־דינו המחייב – מתוך שהוא בא לסיטונות וללא אכין ורקין – מקלקל שורה, שאפשר יש בה מן המועיל, כשהיא לעצמה. מר ספיר בחר לו דרך להעלים עין מעשרות־עשרות האנשים, המשמשים ברבנות האמריקאים, וחייהם קודש הם לתפקידם, אנשים החיים בתוך היהדות ונושמים את האוירה. יש רבנים ויש רבנים.

נכון הדבר, שיש בקרבנו אנשים, שהרבנות אינה משמשת להם אלא הזדמנות להתרוצץ ממקום אל מקום, ליטול שררה לעצמם, ולתת את שמם לכל מיני הסתדרויות ותנועות, מבלי שתהיה כוונתם לתת יד־עזרה לאלה, ובלבד שיופיעו שמותיהם בעתונות לעתים קרובות יותר. אנשים אלה אצים־רצים אל הבנקטים, מבקרים אצל “המיוחסים”, מחניפים לנוצרים ועושים לעצמם מתוך כך “שם גדול”, כלומר: יש להם עוד כמה מאות אטומי־המוח, העושים עמהם חסד וחולקים להם מתשומת־לבם המשומרה בדרך כלל לגדולים מעין בב רות, קלארק גייבל ודז’ו לואיס. אם סבור מר ספיר, שטיפוס זה משמש בנין־אב לכל הרבנות האמריקאית כולה, סימן שאינו מכיר את הלוינתלים, את הלואיס־אפשטיינים ואת הפליכס־לויים. מר ספיר דן על הרבנות כולה על פי אלה המעטים שבחבריה, שריחם רחוק ביותר מן היפה. למה הדבר דומה? לאחר שיבוא לדון על טיבה של משרת־הנשיאות בארצות־הברית לפי זכר־מעשיו של מר האַרדינג, וישכח את וואשינגטון, את דז’פרסון, את לינקולן, או את ווילסון. יש מעשי־אלוהינו סתומים, המתרחשים ברבנות, כשם שיש מעשים כאלה במשרת־הנשיאות בארצות־הברית.

לא היה מר ספיר צריך להניח לאילו מקרים קיצוניים ליאחז בו כדיבוק, וצריך היה להשתמש בהם בתורת מראי־מקום בלבד. יכול היה אז לטעון, שהצעירים והבסירים יותר שברבנות טועים, לדאבון כל לב, ורואים את הסדקית כזהב, והם עלולים לחקות את רודפי־הקריירה יותר מאשר להתחרות בקדושים. תוצאות־הדבר – יכול היה לתת קולו – על כורחנו, שימיטו עלינו שואה. שכן יכול היה להצביע על שתים רעות, המאיימות על הרב האמריקאי לבלעו, והן: אחת, מיעוט תלמוד תורה, זו תורת־ישראל, ואם תמצא לומר: תורה בכלל; והשנים, הודאה מתוך שתיקה, מצד הרבנים באמריקה ביהדות, שהסביבה היא שצרה לה את צורתה.

לשם הדיון נוותר ונאמר, שהיהדות אינה אלא דת בלבד. נסיח דעתנו לגמרי מתוקף הגיונם של אחד העם או מרדכי קפלן. נקבל בלי אכין ורכין את פסק־ההלכה, שהיהדות דת היא. לוא יהי כן. והרי חובתו של הרב – אנו מניחים – ללמד אותה דת, האין זאת? נראה אפוא, מה מקורותיה של דת זו? כלום הם ה“סאטורדיי איוונינג פוסט”, "משחק־הבינים המוזר, מאת יודז’ין אוניל, “כנפים על פני אירופה”, סינקלר לואיס או ארנסט המינגוי? או שמא נחפש אותה דת יהודית – לא תרבות יהודית, אנו חוזרים ואומרים – בחומש, בישעיה, בתהלים, באיוב, בבן סירא, בחכמת שלמה, בתלמוד, במדרש, שאלות ותשובות, בחובות הלבבות, בכוזרי, בזוהר, בספר חסדים, מנורת המאור, ארחות חיים, במוסר אב, בבחינת עולם, בשבט מוסר, בנדחי ישראל, בחפץ חיים, בקדושת הלוי, בכתביהם של גייגר, צונץ, לוצטו ובני־דורם? אלה האחרונים – בוודאי סבורים אנו, שיש לצפות, כי יראו אותם הרבנים כמקורותיה של היהדות.

“אבל”, אומר הרב “המשוחרר”, “ידידי הטוב, שמות אלה אינם עושים עלי רושם. סחורה ישנה־נושנה היא! חיים אנחנו בעולם חדש, ואי־אפשר שנוציא זמן לבטלה בקרב המתים”.

רואים אנחנו את עצמנו אנוסים להודות, שנקודת־ראות היא זאת, שאפשר ללמד עליה זכות: כשאנו לעצמנו, אנו רואים אותה שטחית עד לאימה, ומכירים שהטענה בשם ה“חדיש” – בבואה נאמנה היא מאז־מעולם למוחות קטנים. ובסירים; אף על פי כן נקודת־ראות היא. אלא שדבר אחד אין אנו מבינים בשום פנים, היינו: רב שככה לו מה טעם אינו עקיב מעט יותר? רב, מה טעם, למשל, לא יפנה אל קהלתו בזה הלשון, בערך:

"ידידי! ספרות זו של ישראל בת אלפי השנים, זו שאני מודה ומכיר, שהיא גילומה של דת־ישראל, כבר נתישנה, לצערנו, וכל עצמה בטלה ועוברת ומתה. אין להעלות על הדעת שום יחס בינה לבינינו. גם אני גם אתם היינו מוצאים את “ספר חסידים” ספר לועזי משעמם, כתוב בלשון שאין אנו יכולים לחבבה. דבר זה נכון הוא לגבי כל הספרים כמעט, הכתובים עברית, ובעצם הדבר, לגבי כל ספר על היהדות, בכל לשון שהיא, המתקרא “רציני”. בקושי אתה מוציא את הברית הישנה מכלל זה. ספרות עבשה היא זאת, שרובה ככולה נוצרה בתקופה קודמת לתקופת־האמצאות וניתנה לעולם, קודם שזרחה שמשו של דורנו־אנו, העוטה הוד־נצחון, דור המסחר והנוחיות. לפיכך ספרות זו, כל עצמה, מצומצמת היא, קרתנית, מעלה על הדעת עבר מת. איני מכחיש בדבר, שזעיר פה וזעיר שם אתה מוצא גרעין אחד שבמוץ ואבן־חן מזהירה בתל־האבק. אבל, ידידי, למה זה אעמול ואיגע במוץ ובתל־האבק? מוצא אני אבן־החן ואת הגרעין באוניל, בלואיס, בציוריות ילידת היום הזה. זו הנתפסת על נקלה. יחסי אל ספרות ישראל אינו שונה מיחסי אל ספרותם של היוונים, ההודים או המצרים. יתכן, שאמצא את השראתי באיפּוור, כשם שאני מוצא בטאגורי, בפינדר כגון בסנדבורג. בוודאי – איני צריך לומר לכם – לא יגיס לבי במתנותיהם של אנשים כגון רבי עקיבא או רבי יהודה הלוי.

"אבל, ידידי, הואיל וזהו יחסי אל ספרותו הדתית של ישראל, שוב אין לי הזכות להיות מורה־הוראה בישראל. לא יתכן, שיהיה אדם אסטרונום וישליך אחרי גוו, ככלים משומשים, את כתביהם של רבי־האסטרונומיה. איינשטיין מורד הוא בממלכת־הפיסיקה, אפשר, מורד גדול מן האנציקלופדיסטים הצרפתים בשעתם. אף על פי כן, כל אימת שהוא מדבר בפיסיקה או במתימטיקה, הרי שמותיהם של תלמי, אבקלידוס, גליליאו, נושרים מפיו. מקורות הדת היהודית אינם תופסים מקום מיוחד בלבי. מוכן אני לקרוא ביום הכפורים מתוך טניסון כמתוך רבי יונתן איבשיץ. לאמתו של דבר, עדיף בעיני הראשון. מוצא אני אותו נוח יותר לקריאה והוא משרה עלי את הרוח יותר. ואילו האחרון – מודה אני ומתוודה – אינו בעיני יותר משם בלבד כמעט, שם שנשתהה בזכרוני מימי שבתי על הספסל בבית־המדרש ומלומדים מכוסי־אבק כופים אותי אז, שהוציא זמן רב כל כך לבטלה על עצמות יבשות אלה.

“בקצור, ידידי! רתוי לי, שאלמד מונותיאיזם אתי – וכל מקום, שאני מוצא חומר, המשמש מופת לאַחדות האל, לצדק, להשארות־הנפש, לאחוה, לאהבת־הטוב, לשלום, אני לוקטו ומגישו לפניכם. אם היהדות דת היא או תרבות – שאלה היא, שאין לה חשיבות בעיני. מורה אני, המלמד אידיאלים וערכים אוניברסאליים. אילו למדתי יפנית על בוריה, יכולתי על נקלה ללמד נשים וגברים יפניים, כשם שאני מלמד אתכם. לפיכך תעשו נא עמדי, ידידי, חסד, ואל תראוני כמורה ליהדות, אלא ראוני כמורה לאוניברסאליות”.

עשרות דוגמאות יכול היה מר ספיר להביא, כדי להראות שהרבנות שוב אינה שואבת את השראת־רוחה מבארותיה של היהדות, ויכול היה לכפות על אנשים מסוג זה שאלה, שאין להמלט ממנה – איך עדיין סיפק בידם לראות את עצמם מורים ליהדות. וכי לא היו אלה ישרי־לב יותר, הגיוניים יותר, אמיצי־לב יותר, אילו נתנו ידם להולמס, לברידז’ס, לדיטריך ולריז?

הרעה השניה, שיכול היה מר ספיר להורות עליה באצבע, לאמתו של דבר, אינה אלא צד שני של אותו מטבע ראשון. יכול היה לקטרג על רבני־אמריקה, שכבר איבדו מה שהיה אפייני עד להפליא למורי־הוראה וחכמים בישראל במשך כל הדורות כולם, היינו: אותו כח עשוי־לבלי־חת לעמוד בפני השפעתה של הסביבה. וכאן חייבים אנו שוב להזכיר לקוראינו, שאנו רואים את היהדות כדת בלבד: לא ניתן לבת־גון דקה־מן־הדק שבלאומיות להשבית טהרתה בת־השמים. אבל כלום דת ממין מיוחד היא פחות מן האיסלאם, הנצרות, או הבודהיזם, ואין לה אף היא “חוקה” משלה, מסורת, תורה, סמכות, שיש לנהוג בהן כבוד? וכי זכות היא, מאותן זכויות שאין עליהן עוררין, של כל רב בעל משכורת בסכום 10,000 $ ומעלה להעז פניו כלפי כל אלה ללא עונש?

לתעמולת־הבחירות זו, הנטושה כיום, לנשיאות ארצות־הברית הכניסו כשאלה מלאכותית את חוקת־המדינה. אלא שהאזרחים בני־דעה מבינים, שגם הנשיא רוזוולט גם מושל־הפלך לאנדון מוקירים את חוקת־המדינה ומכבדים מאד את מפרשיה, ממארשאל ועד היוז. גם מר רוזוולט גם מר לאנדון סבורים, שיש – או אפשר – להוסיף תיקונים לחוקה. לא זה ולא זה לא יטענו, שפלוני מארשל או היוז אינו עלול לשגות. אבל איזהו קבוץ – או איזו הם הקבוצים – באוכלוסי־אמריקה, שימצאו בהם דברים, המלמדים תורת עזות ומצח נחושה כלפי החוקה האמריקאית והיסח־דעת גמור מן האצילים ורבי־הסמכות שבמפרשיה? היש לדת היהודית חוקה, גוף של מסורת ומערכה של בני־סמך גדולים, או שמא היהדות כל עצמה אנרכיה היא? אם דבר ראשון אמת, מה טעם יכול כל רב שהוא להעז פניו ללא עונש כלפי אותה מסורת ומפרשיה?

באספה שנתאספה זה לא כבר, עמדה אשה רצינית אחת על דעתה, שבשעה שמלמדים באותו בית־ספר ליום ראשון שלה: “זכור את יום השבת לקדשו”, הכונה היא ליום הראשון. אחד מן הפעילים שבחברי קהלה אחרת הסכים עמה, שנכון הדבר באותה מדה אף לגבי בית־הספר הדתי שבקהלתו. וכששאל מישהו את האשה: “ומדוע לא ישו”? היתה התשובה ישרה וגלוית־לב: “מדוע לא?” והנה, אין אנו מתנגדים לא ליום הראשון כיום־השבת ולא לישו כדת. ידענו, כי מאות מיליונים בבני־אדם מוצאים את תשועתם בשני אלה יחד – אלא שאותם מיליונים לא יהודים הם. אין הנוצרי יכול, שיהיה קרמא וברהמה, וישאר נוצרי אף על פי כן. ואיך יכול היהודי, שיהיו לו היום הראשון וישו, וישאר יהודי?

כל מי שמכיר ביהדות, בתולדותיה ובספרותה, יודע שהיהדות בלי שבת מתקבלת על הדעת, כדרך שמתקבלים על הדעת נצרות בלי ישו או בודהיזם בלי בודהא. כבר בפרק שני של “בראשית”, שחובר אלפים בשנה, קודם שעלה ה“שלחן ערוך” במחשבה, נתקדשה השבת. “ושמרתם את השבת”, נאמר ב“שמות”, “כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם”. זכורים אנו, שתורת משה – כבר נגרעה קומתה בעיניהן של אילו שדרות־העם, אבל הנביאים – כלום אין הם עדיין מעוררים את רגש הכבוד? ואותו אוניברסאליסטן איש־הרוח מה הוא אומר?

"אם תשיב משבת רגלך,

עשות חפצך ביום קדשי;

וקראת לשבת ענג

לקדש יהוה מכבד;

וכבדתו מעשות דרכיך,

ממצוא חפצך ודבר דבר;

אז תתענג על יהוה".

ירמיה, מובן מאליו, לאומני היה ורגשני לחלוטין יתר על המדה, ויחזקאל, הכותב: “ואת שבתותי קדשו, והיו לאות ביני וביניכם לדעת כי אני יהוה אלוהיכם”, כהן עלוב, מורד־אור היה; אבל כלום לא היה הושע נביא־האהבה, עמוס – נביא־הצדק ומשוררי־תהלים – נביאי־החסידות? ומדוע זה היו האנשים האלה צרי־דעת כל כך, עד שעסקו בענין־השבת והמטירו קללות על ראש עמם משום חילולה? אין אנו מרהיבים עוז בנפשנו להביא מאמרים מדבריהם של חכמי־התלמוד, מחמירים קנאים אלה, שפולוס כבר נסה ללמדם פרק בהלכות היהדות הצרופה. אבל פילון הרי היה בן־בית באסכולותיהם של היוונים, בן למשפחה בעלת־מעמד ובעלת־עושר, והוא חי בסביבה, שאינה יהודית יתר על המדה. המותר אפוא, לפסוק פיסקה מדבריו? כשהוא מדבר על משה, הוא אומר: “הוא חרת את יפיה (של השבת) על לוחות־המשפט, הקדושים מכל קדוש, וטבע חותמה בלב כל הסרים למשמעתו, בצוותו אותם לשמור, בהפסקות של ששה ימים, את היום השביעי לקדשו, כשהם נזהרים מכל מלאכה, שיש עמה בקשת פרנסת וריוח לצורך פרנסה, ונותנים את זמנם לענין אחד בלבד, ענין הפילוסופיה, לשם תירון הנפש ומסירת עצמם לבדיקת־המצפון”.

נעלים עינינו מן הכוזרי, הרמב"ם, עקדת יצחק, אברבנאל, ווייזל, לוצטו, גייגר וקוהלר. אבל כלום אין לראות את הרמן כהן אדם רוחני, מודרני ואוניברסאלי כל צרכו, או שמא נפסול גם אותו כקנאי, ונוסיף לעודד את האנרכיה ולנהוג אנרכיה ביהדות? הנה מה שכתב הרמן כהן: “את השבת יש לראות כתמציתו של המונותיאיזם האתי… השבת מעידה על שויון האדם ועל אחדותו… ואין לך עדות נאמנה יותר לעיקר היסודי, שהמונותיאיזם היהודי, בעיקרו של דבר, הוא אתי… לפיכך היתה השבת לנביאים לסמל האתיקה. ‘(אשרי אנוש)… שמר שבת מחללו ושמר ידו מעשות כל רע’. כך מעמיד ישעיה את שמירת־השבת על מדרגה אחת עם ההנהגה המוסרית… בתמציתו של ענין, שמירת־השבת היא עדות לאפיה החברתי־המוסרי של היהדות ומחאה כנגד הפיכתה ליום זכרון לתחיתו של ישו”. כך כתב אדם, שהיה מפורסם כגדול הניאוקאנטיאנים במשך ארבעים שנה, וכל אותן עשרות בשנים שמש בהוראה באוניברסיטה גרמאנית. ואילו בבתי־ספר של יהודים בא הכתוב: “זכור את יום השבת לקדשו” להיות מכוון ליום הראשון.

יתירה מזו: הנה קהלה יהודית מתפארת בעלון־הידיעות שלה, שהיא עורכת “תפלות ביום הראשון בלבד זה חמשים ואחת שנה, לאין דומה לה מבחינה זו בשום קהלה אחרת”. ואנו שואלים בכל ענות־הרוח האפשרית ובכל הרצון הטוב: “מה יש בה, בהתפארות זו?” וכי נוהג שבעולם הוא להתפאר בתבוסה שלמה? וכי אין זו עובדה נכונה במובן ההיסטורי, שאותן קהלות־ישראל בארצות־הברית, שהתקינו את התפלה ביום הראשון לפני יובל בשנים, לא עשו כך אלא מתוך צער שבלב? כלום אין נצחונו של בית־הכנסת “מקוה ישראל” בפילאדלפיה אומר משום כך גבורת־הרוח יותר ואצילות יותר, שזה מאתים וחמשים שנה, על אף הלחץ הכלכלי, הוא מקיים ללא פגם תפלה של שבת בבקר דווקא? וכי אין רשומותיהן של הקהלות בשכונת־המזרח בניו־יורק ובשכונת־המערב בשיקאגו אומרות אצילות יותר? נטרדים מחמת עניות מנוולת ומדכדכת, הרי לפניך אלפים מישראל, שקם בהם הכח ועמדו להם הכרתם הפנימית ותוקף־רצונם לוותר במקרים רבים על קריירות כספיות מזהירות, כדי לשמור על שבתם. מאימתי נעשתה ההתפשרות חותמה של היהדות הנבואית? ושוב, מתוך אותו רצון טוב שבטובים, אנו שואלים: האם העירו תפלות אלה ביום הראשון את רוחו של אחד אבן גבירול ו“שביעי לעם זו קדשת” שלו, של אחד יהודה הלוי ו“יום שבתון אין לשכח” שלו, של פלוני אבן עזרא ו“כי אשמרה שבת” שלו, של אלמוני שלמה אלקבץ ו“לכה דודי” שלו, של יצחק לוריא ו“אזמר בשבחין” שלו, של ישראל נג’רה ו“יום זה” שלו, של היינה ו“בת המלך שבת” שלו, של ביאליק ו“שבת המלכה” שלו, של טשרניחובסקי ו“בששי בין ערבים” שלו, של פרץ ו“האוצר” שלו או של פרוג ו“הסעודה השלישית” שלו? האם ילדה התפלה ביום הראשון את המוסד החדש, “עונג שבת”, ששומרים אותו כיום הזה בהתלהבות בלתי־מצויה כשני מליונים יהודים, זקן ונער, בכל רחבי־תבל? וכי יתנו לנו חמשים ואחת שנים של תפלה ביום הראשון את ציורי־השבת של אחד מוריטץ אופנהיימר, של פלוני, סולומון, ושל אלמוני שטרוק? וכי שאלה נועזה יתר על המדה היא שנשאל, כמה משילשיהם או מריבעיהם של אותם שהתקינו את התפלה ביום הראשון עדיין באים לשמוע את התפלה הזאת?

וכלום אין זה נכון כמו כן, שקהלות במספר הגון באמריקה יכולות היו שתתפארנה כיום הזה, שאף הן יש להן עבר לאין דומה לו מבחינת התפלה ביום הראשון בלבד? וכי אין טעם מספיק לכך, שפחת והלך מספרן של אלה, עד שכיום הזה, אפשר, אין רשומות־תפארת אלה אלא מונופולין של שתים־שלש קהלות בלבד בכל רחבי הארץ הגדולה הזאת? עובדה היא, שרוב הקהלות בעלות התפלה ביום הראשון בלבד עברו תוך עשר או חמש עשרה השנים האחרונות לידי מנהיגותם של אנשים בעלי דעות יהודיות עמוקות, שבית־הכנסת בלי שבת לזרא הוא להם ותועבה בעיניהם? כלום לא נלחמו אנשים אלה בכל מיני מכשולים, כדי להחזיר את השבת לאותם בתי־כנסיות? איך יכלו האנשים האלה לשכוח, שהפילוסוף הגדול שבבית־המדרש־לרבנים הריפורמי, הפרופסור דוד ניימארק, הוא שכתב: “מושגי־השבת כסמל אתי־חברתי וכסמל קוסמולוגי – לא זו בלבד, שאינם סותרים זה את זה, אלא משלימים הם זה את זה. כי כשם שבדרך כלל היתה תורת־המוסר היהודית צריכה למצוא את השלמתה בבחינת־עולם אתית־קוסמולוגית, כך מאוחדות שתיהן גם בשבת. **והשבת נעשית בבואתה העילאית של כללות־היהדות”.**

מה התפארות תהיה זאת, אילו – נאמר – היתה מדינה אחת בארצות־הברית רואה את עצמה אנוסה, מחמת גורמים כלכליים או משום לחץ חומרי אחר, לדחות את חגיגתו של יום־העצמאות ליום 19 באוגוסט? ומה תהא על מדינה בארצות־הברית, שתתפאר, כי חוגגת היא את יום הולדת וואשינגטון ביום 29 באוקטובר? וכי דבר פשוט הוא אפוא להסיח את הדעת מכל מסורת יהודית ומכל ענקי־הרוח, שקמו בישראל מראשית־הימים ועד היום, משום כך בלבד, שאין ביד ישראל הכח לכפות את חוקיו ומשפטיו אלא באמצעות ההטפה המוסרית בלבד? אם יש בנו אינדיבידואליזם שכזה וזלזול, הדוקר כל כך את העינים, בקדושות שבמסורותינו, כלום יכולים אנו עדיין להתפאר, שיש לנו עדה דתית?

אין אנו מתנכרים לעובדה, שגורמים כלכליים עשו הרבה להתפוררותה של השבת, אבל האם נוסיף חטא על עוון גם בדבר הזה? נוסע יהודי מפורסם מוסר, שאי־שם בסמוך לבומבי שבהודו גילה קהלה יהודית, שתנאי־החיים הכריחו כמעט כל יהודי שבה לעבוד בשבת. אלא שדווקא משום כך עשתה אותה קהלה קטנה נידחת את ליל־השבת, את בוקר־השבת ואת שעות־המנחה לתמצית כל הקודש והיפה שבחיי־ישראל. האומנם אי־אפשר להם ליהודים שבאמריקה לעשות כמעשה אחיהם הדלים שבהודו?

מגוחכת היא הטענה, שהסביבה היא נגדנו, שהלך־העתים הוא נגדנו. מרא דאברהם! וכי מה דבר יהודי יש, שהעתים והסביבה נוחות לו? וכי נוחים החיים באמריקה לקונגרס היהודי, ללמוד הלשון העברית, להתפתחותה של אמנות יהודית? אם את השבת עלינו להקריב קרבן ליום הראשון, מדוע לא נקריב את הקונגרס קרבן לאנטישמיות, את ארץ ישראל לפטריוטיזם, את הלשון העברית לעצלות ואת האמנות היהודית לדז’ז? וכי נוחה הסביבה ביותר ליושר, לצדק או לשלום? בוודאי, הסביבה נגדנו. אבל אין לשום אדם הרשות להיות רב בישראל, אלא אם כן נכון הוא לבער את לבו באש ההתנגדות והמחאה. כמה מרץ וחיוניות עוד יאכלו הרבנים במשך כמה עידנים, עד שיביאו את האדם אל הצדק של עמוס ואל השלום של ישעיה?

עובדות מקבילות מן ההיסטוריה – שוב אין רואים בהן את הערך הרב, שהיה להן קודם לימיהם של לאמארק, בר או רובינסון. אף על פי כן יכול היה מר ספיר לשאול, מה היתה זכותם היתירה של אנשים כגון רבי יהושע בן חנניא, רבי עקיבא ורבי מאיר: האם לא הזכות להתנגד למה שהיה מקובל כהלך־העתים בשעתם? הקרקס הרומאי של שפיכות־הדמים שבו, מחזות הלודרים, וכל מעשיהם הרעים של עובדי־האלילים היו עצם מעצמיה ובשר מבשרה של תרבות המאות ההן, אלא שקם הרוח במנהיגות היהודית להתנגד לאלה. וכי לא יהודים הם ששדלו את קיסר שיחלוק צדקה לעניי־ישראל ביום פלוני, ולא ביום־החלוקה הקבוע, שחל להיות בשבת? בימיהם של ישעיה וירמיה היתה האלילות דבר שבאפנה, לפחות, באותה מדה שחלול־השבת דבר שבאפנה הוא בימינו, אבל כלום לא מחו המנהיגים האלה את זכר האפנה הזאת בזיעת־אפיהם ובדם־לבבם?

מה שיכול היה מר ספיר להבחין – אנו חוזרים ואומרים – היא, קודם לכל, זה שכמה וכמה רבנים התרחקו לאט לאט מתלמוד תורה, והשנית – וותרנותם ללחץ־הסביבה. העיסוק בבקורת־ספרים אין בו כל רע, כשהוא לעצמו. אבל זו עקה, שהוא מעיד על מה שיקרה לרב, המתמכר לענין זה בלבד. דרכם של בני־אדם, שהם מהרהרים ומסיחים רק במה שמעסיק אותם יום־יום, ורבנים המבקרים בדרשותיהם ספרים מקובלים על הרבים, או דנים בחומר, המופיע בעמוד ראשון של עתון, אינם אלא מגלים מתוך כך את צפור־הנפש שלהם. מראים הם בכך, שבעמקי־לבם שוב אין מקום לחכמת ישראל ולתורתו ולא זיקה לאותה התבוננות שקטה, המשכיחה מלבו של אדם את העמוד הראשון שבעתון וגורמת לו שיחיה “סוב ספציה איטניטאטיס”. האסון הוא, שעיסוק זה בבקורת־ספרים מציין, שהרבנים מניחים להם לשבועות, לחדשים, ואולי גם לשנים, שיעברו, מבלי שיעיינו בספר יהודי באמת. אנשים, ששכינה שרויה עליהם, כגון ביאליק או פראנץ רוזנצווייג, באים והולכים כלעומת שבאו, מבלי שיוסיפו אף זיק אחד לאש־רוחם של אלה. מסתפקים הם בכך, שהם לומדים את שמותיהם של כבירי־היוצרים בישראל מתוך מאמרים שבכתבי־עת או, לכל היותר, מלקטים הם פירורים מתוך תרגומי־קטעים. עם עבור השנים, הולכת הקריאה בספר עברי ונעשית טרחה יתירה. הצלילה בספר מעין “גולה ונכר” ליחזקאל קויפמאן נעשית עבודה לשנים, ומובן מאליו, שקל יותר ללכת בשביל ההתנגדות המועטה. על ידי ההתמכרות לעמוד הראשון של העתון נפסד ונאבד חוש־הטעם לגבי אותה שמחה עריבה שבהתבודדות ואותו חסד רב־הברכה שבעיון העמוק. השקיקה אל הפרסום חסר־הטעם ואל הקילוס ההמוני נעשית עיקר־העיקרים במגמת פניו של הרב. שוב אין בו יכולת לחיים מובדלים ומפורשים, להגות שלוה, יותר משיש באחד מחברי־קהלתו הבינוניים. מעתה, אהה! – סומא מנהיג הסומים.