א    🔗

מלאו שבעים שנה ליצחק גרינבוֹים. פּרשת חייו היא מסכת מפוארת של מחנך-דור, מנהיג חולם-לוחם של היהדות בפולין. אם ייכתבו אי-פּעם תולדות המחשבה הציונית-דמוקרטית ברוסיה ופולין, יוקדשו רבים מדפּי הזוהר של ספר זה לפעוּלתו של גרינבּוֹים. וראשית כל יועלה על נס חלקו של גרינבּוֹים בועידת הלסינגפורס, זו עריסת הציוֹנוּת המעשית, שקבעה את עיקרי עבודת ההווה בארצות הגולה, שהכריזה על שיתוּף גורל ומלחמה עם עמי-רוסיה הנרדפים ושימשה מנוף היסטורי להתפּתחוּת כל התנוּעה הציונית בגולה. גרינבוים היה נושא דגלה הנאמן של הדמוקרטיה הציונית ושוֹמר חוֹתמה. שוּם דבר לא הגדיר את מהוּתו בתקופה זו – תקוּפת הדמדוּמים של הקיסרות הרוסית השוקעת וגם לאחריה – כמו הפבסדונימים הספרוּתיים שלו בשנים ההן “צעיר” ו“קנאי”. על כל במות הז’ורנליסטיקה היהוּדית: ב“הדור” של פרישמן וב“היוד” של יוסף לוריא, ב“הזמן” וּב“העולם” שיצאוּ בוילנה ב“פריינד” הפטרבּוּרגי, ב“השלוח” האודיסאי, וב“הצפירה” הוורשאית, ובראשית המהפּכה הרוּסית, ב“פעטראגראדער טאגעבלאט” שנערך על ידיו – נלחם בעוז-צעירות ולהט-קנאות על עיקרי דעותיו הלאוּמיות. את המוּשׂגים הרומנטיים המופשטים של “נצח ישראל” ו“עם עולם” של ההיסטוריוסופיה הלאוּמית שלנוּ החליף בהגדרה רציונליסטית פשוּטה: האומה הישראלית. הוא נלחם לזכוּיות שיש בהן ממש לכלל-ישראל, לשוויון-זכוּיות ולחופש פּוליטי גמוּר, לסקוּלאריזציה של הקהילה היהוּדית, לזכוּיות מדיניות של אידיש בגולה; הוא לא נגרר – דוגמת רוב הסיעות ושברי המפלגות היהוּדיות – אחרי צל האוטונומיזם האוסטרי מכבשונו של רודולף שפרינגר, שהיה פוליטי וטריטוריאלי ביסודו, ושניטע כזמורת זר במציאות האֶכּסטריטוריאלית היהוּדית בגולה על-ידי השוואה בלתי-מציאוּתית.

ב    🔗

עם תקומת פולין המחודשת לאחר מלחמת העולם הראשונה, החל גרינבוים בהגשמת חלום האֶמנציפּציה הגמוּרה של היהדוּת בפולין בפעוּלתו הציבוּרית והציונית בארץ זו.

היתה פולין של מעלה: פולין של אדירי-התלמוּד וגדולי-הפוסקים, פולין של ועד ארבע הארצות וירושלים דליטא, פולין של רנ“ק, שי”ר ושלמה בובר מכאן, ושל יסטרוב, גומפלוביץ ולצרוס מכאן; מרכז ההשׂכלה לשני ענפיה הוילנאי והגליצאי, מולדת היצירה העממית מיסודם של זברז’ר, צונזר ושלמה אטינגר ועריסת האספּרנטו הבינלאומי של ד"ר זמנהוף, מרכז-האירגון של הפרולטריון היהוּדי ומקלט הועידות הראשונות של חובבי-ציון, ארץ הגבורה הפּטריוטית והמהפּכנית של בריק יוסלביץ והירש לֶקֶרט, שדה הגידול והפריחה של תרבוּת עברית-יהוּדית מסועפת לכל גילוּייה השונים.

אולם היתה גם פולין של מטה: הארץ הקלאסית של היהודי שפל-הברך ומוּג-הלב, נין ונכד ל“מושקו”, שרקד “מה יפית” לפני הפריץ והתבזה בהכנעתו ושפלוּתו; הארץ היחידה בעולם, שבה נוצרה מלת ההקטנה והחיבה כביכול – żydek (יהוּדוֹן), שהכאיבה והעליבה יותר מכל שמות הגנאי. בארץ זאת היכו שרשים שני קטבי היהדות בפולין, “הפולנים בני דת-משה” ושלומי אמוני ישראל, נאמני כל הממשלות הפּולניות, שעם כל תהום-הניגוד התרבוּתי-הרוּחני שביניהם היוּ קרובים זה לזה קרבת-נפש. יראת הכבוד בפני כל בעל-שלטון ושיתוּף-הפּחד מפני עצמאות לאוּמית – הם שקירבו את שתי הקצוות, הם שחוללו את הפינומן של קיבוץ יהוּדי מוג-לב ורך-עורף, שהפך רגשי הכנעה ואַל-מרי לתורת-חיים.

שותף שלישי לפחד מפני העצמאוּת הלאוּמית-מדינית היה נושא-הדגל של המהפּכנוּת הפּרולטרית היהוּדית הפולין, ה“בוּנד”. עם כל גודל מפעליו של “הנציג היחידי” הזה בשטח האירגון של הפּרולטריון היהוּדי העולם, שנצטמצם דרך-אגב רק בגבוּלות פולין הקונגרסאית בלבד – לא השכיל ה“בוּנד” להשתחרר, מראשית היווסדו ועד לימים האחרונים של פולין העצמאית, מכבלי דוגמטיות, שאין לה דמיון בשוּם תנוּעת-עבודה בעולם. דוגמטיות זו היא שהביאה את ה“בוּנד” לידי שנאת-ציון עיוורת ו“נוֹן-קואופריישן” מטוּמטם אפילוּ עם החלקים הפרוגרסיביים והסוציאליסטיים של התנוּעה הציונית. אם נוסיף למסכת זו את האדישוּת הציבוּרית של המוני-העם ששקעוּ במשך דורות בים של דלות, בערות וקנאוּת-דתית, נקבל דמוּת-דיוֹקנה של היהדות בפולין, ביחוּד בשטח פולין הקונגרסאית.

ג    🔗

החל מסוף המאה שעברה נתרקמה והלכה בתוך היהדות של פולין הרוסית מסכת הלאומיות היהוּדית הצעירה. רדיקליזם פוליטי מכוּון נגד שלטון ה“מוסקאלים”, השפעת התרבות הפּולנית הפּרוגרסיבית, ה“סאַלונים” הרוחניים של י. ל. פּרץ וסוקולוב, העֵרנוּת הנפשית לחיי המוני-היהוּדים ודלוּתם – כל אלה התסיסו והפרו את רעיון הדמוקרטיה הציונית, שאת דגלו בפולין הניפוּ הראשונים יאַן קירשרוט, נחום סירקין ויבדל לחיים יצחק גרינבוים. רעיון זה, שנבט ונרקם בחוּגי הנוער הציוני-דמוקרטי “התחיה”, לבש עור וּבשׂר של בגרוּת רעיונית ופוליטית בועידה הציונית הכל-רוּסית בהלסינגפורס, שבה הופיע גרינבוים כאחד ממבססי תכניתה וּמנסחיה. פינלנד זו, קרבן העריצות של מוסקבה, שמתוכה יצא הכרוז המהפּכני המפורסם של הדמוקרטיה הבוּרגנית והסוציאליסטית נגד שלטון העריצות הצארית (“כרוז ויבוֹרג”), שימשה גם עריסת המחשבה הרדיקלית הציונית, שהתוותה את תכנית המעשה הציוני, לא רק להסתדרות הציונית ברוּסיה, אלא לכל התנוּעה הציונית בגולה. ציונוּת סינתיטית המקיפה את העבודה המעשית בארץ-ישראל ואת עבודת ההווה בארצות הגולה והמבוססות על שיתוף-גורל עם האנושוּת המתקדמת – כזו היתה נקוּדת-התזוּזה ההיסטורית שנקבעה בועידת הלסינגפורס ושהפכה בשנים שלאחריה למנוף אירגוני-רעיוני כביר בהתפּתחוּת התנוּעה. ברם רעיון זה עתיד היה להבהב עוד שנים רבות תחת כובד-לחץ-הרדיפות של האימפריה הרוסית השוקעת. רק אחרי מהפּכת פברואר התעוררה היהדוּת הרוסית המשוחררת להגשים בחייה את ירוּשת הלסינגפורס. אמנם התעוררוּת זו לא האריכה ימים. רוב ההישגים שהשיגה היהדוּת הרוּסית במהפכה הפוליטית נשרפוּ בלהבות-האש של המהפכה הסוציאלית. אוּלם עד ששקעה שמש היהדוּת הלאומית ברוּסיה המועצתית, זרחה שמשה בפולין המחודשת. לפני גרינבוים ששב באותו זמן מרוסיה לפולין, נפתח כר-נרחב להגשמת חלום הדמוקרטיה הציונית ומעשה-ציוני רב-היקף על אדמת פולין, כאן מצא גרינבוים את יעוּדו הציבוּרי האישי. במלוא עוז התלהבוּתו וקנאוּתו השתער על המציאות היהוּדית והפוליטית הכללית שנתקל בה ושחסמה בפניו את דרך-מלחמתו לשיחרוּר היהדוּת בפולין.

ד    🔗

כבר בראשית מלחמתו הפוליטית בכוחות השחור של הריאקציה הפולנית, שגילוּ את ציפּרניהם האנטישמיות, נתלבטו תכוּנות-היסוד של גרינבוים; נאמנוּת-לעצמו, יושר-קו, עקביות, שנתמזגו בפי-רבים למוּשג אחד: עקשנות. עקשנות זו נזדהתה עם מושׂג של אידיאליזם מופרז וחוסר מעשיות. אוּלם אם פוליטיקה ריאלית היא ראיית-הנולד ולא חיי השעה, בחינת “חטוף ואכול”, אם פירוּשה הכשרת קרקע ליום מחר ולא קטיפת פירות בוסר או איגרות פירות-באושים הנושרים מן העץ – היה גרינבוים איש המעשׂה. אכן, במלחמתו עם ממשלות-פולין נראה בעיני רבים כדוגמטיקן עיקש ואי-מעשי. דחית ה“אוּגוֹדה” (“פּשרה”) של גראבסקי גונתה בפי לא מעטים כמדיניות קצרת-ראייה. פירות-החסידים העלובים של הממשלה, שפרשני-הקוֹלוֹ הביאו בתרמילים, גירוּ את היצרים וּמשכוּ את הלבבות במציאות הפוליטית העגומה של יהוּדי פולין. נחוץ היה אופי לאומי מוצק ומעשיות עליונה, כדי לדחות את נדבת הממשלה, שלא היתה אלא מתת-חסד פרובוקטיבית, על מנת לפוצץ את ברית המיעוטים מבפנים. וכאן נתבלטה אישיוּתו של גרינבוים, יוצר חזית המיעוּטים. אמנם יצירת החזית, שהכניסה – בפעם הראשונה בתולדות ישראל בגולה – 34 צירים יהוּדיים אל הפרלמנט הפולני היתה מעשה רב, אולם לא יותר מזה. סוף-סוף היתה זו רק אֶפּיזוֹדה, רק תכסיס מוּצלח נגד ערמתו הישוּעית של הכומר לוֹטוסלבסקי, שזמם במפת-הבחירות שלו לשלול מיהוּדי פולין את אפשרות הנציגות הפרלמנטרית. עיקר כוחו וערכו המחנך של גרינבוים היה בקו הפוליטי שלו, במלחמתו למכּסימוּם-זכוּיוֹת ללא תגרנוּת פּשרנית, ללא מקח שוֹחד של חסדי ממשלה, בשמירת אמוּנים לברית עמים נרדפים. הוּא היה עקשן וּמעשׂי בעקשנוּתו, כשעמד אחד במערכה נגד כל הציבוּריות הפולנית, החל מהאֶנדציה שֹנוּאת-נפשו וגמור בפ.פ.ס. המרוכרכת, שנמנעה מסולידריוּת גלוּיה וּמעזרה פּוליטית ממשית למיעוּט היהוּדי, שלא להבאיש חלילה את ריחה בעיני ההמונים הלאומניים. הוא היה עקשן וּמעשֹי מאוד, כשמנע בכל הסיימים מכל הממשלות את אימון היהודים, ונתן בזה ביטוי פרוגרסיבי לרקבונה של פולין הישנה, הפריצית-קלריקלית-מיליטרית. ובשעה שאמר בחזון-רוּחו לשליטי פולין: “ברגע זה הפסדתם את וילנה ואת לבוב”, חזה לאחרית ימים של פולין זו, אם כי דבריו אלוּ נתקבלו כדברי קינטור ופרובוקציה. כך נשאר גרינבּוֹים נאמן לעצמו ולתפיסתו הציונית על מהוּת הפוליטיקה הלאוּמית על במת הסיים ועל הבמה הבינלאומית של כינוסי המיעוּטים הלאומיים; ורק כשהגיע אל קיר אטום של אבדן-אמונה ביעילות הפוליטיקה הארצית ובמחר של היהדוּת הפולנית, ויתר על מנדט הסיים ועלה לארץ.

בחותם זה של מכסימליזם לאומי ואי-התפּשרות עם יריב שמאל וימין היתה טבוּעה גם מלחמתו בחזית הפנימית בגולה. ישר-קו, שונא עקיפין ועקלקלות, לא גילה גמישות יתרה ביחסים הבינמפלגתיים. הוא נלחם בלי רחם ב“אגוּדה”, ב“בונד”, בפולקיזם, במתבוללים. פרק זה הוּא אולי אחד הנעלים בפעוּלתו הציונית. כאן נתעלה כמנהיג מדיני של יהוּדי-פולין, כאיש המוסר הציוני. הוּא נלחם נגד אופורטוניזם פוליטי, נגד שתדלנות ומדיניות-פרוזדור, נגד “מה-יפית” לאומי ותרבוּתי, נגד כפיפת-גב דתית ופרולטרית, נגד הכיעור המוסרי והאסתיטי של ההתכחשות הלאומית. במלחמה זו עם יריבי-הציונות הופיע כמחנך מדיני של המוני העם ברוח עיקרי החופש וההכרה הלאומית העצמית.

מיוּחדת במידה, “גרינבוימית”, היתה עמדתו גם בתחום התנוּעה הציונית, שראה אותה ראייה “על-מעמדית”, כתנוּעה כללית, כלל-ציונית. הוּא בטח בהמונים, האמין ברצון-העם הקולקטיבי, ברוח התפיסה הרומנטית, ההרצלית. את הדינר של האידיאל הגדול – שיחרוּר העם – לא פרט ואינו פורט גם עתה לפרוּטות של סיעות ומפלגות. לא ייפלא שהוא גילה אדישות אף בשטח אירגון מפלגתו. אמנם הוא לא עזבה לנפשה מתוך חוסר אחריוּת, אך גם לא נתן לה סעד מוסרי, אידיאולוגי.

תפיסה על-מעמדית זו של הציונות היא שהעמידה את גרינבוים במרכז המחלוקת הרעיונית בתחום הדיונים הכלליים בין קבוצת “על המשמר” ו“עת לבנות”. זו היתה מחלוקת עקרונית על דרכי בנין הארץ ועל מקומה של היזמה הפרטית בהגשמת הציונות. בפולמוס היסטורי זה, שעוד היום נשמעים גלגוּלי הדיו, על­­-אף מאמצי המדינה להגביר את הבנין והיצירה ולעודד את ההון הפּרטי, נתגלתה בכל היקפה עמדתו הדמוקרטית של גרינבוים, שתבע שמירה על אָפיה העממי של התנוּעה (במלחמתו נגד הרחבת הסוכנוּת), תמך בעליה החלוּצית ובמפעל תנוּעת העבודה בארץ ודרש תקיפות יתר כלפי ממשלת המנדט.

בדרך זו הוסיף ללכת אף בהשתקעו בארץ כחבר הסוכנות וההנהלה הציונית. אף כאן הוסיף לראות את מפלגתו לא כמפלגה מעמדית, שעינה צרה בכיבוּשיה של תנוּעת העבודה, אלא כאגף הדמוקרטיה הציונית, הקשוּרה קשרי-נפש של שיתוף גורל ואחריוּת במפעל הקונסטרוקטיבי של ציבוּר הפועלים בארץ.

רבי-פאר ותהילה הם השלבים בהם עלה ונתעלה גרינבוים במדינת-ישראל: הוּא זכה להיות – כחבר הממשלה הזמנית – מראשוני בוניה ומייסדיה של מדינת ישראל; כשר-הפנים זכה לערוך את הבחירות הכלליות לכנסת ישראל הראשונה על טהרת הסדר והמשמעת.

עם זה לא נח ולא שקט גרינבוים מסערת רוּחו, ונשאר בצעירוּתו וּבקנאוּתוֹ. גרינבּוֹים המדינאי, הנוֹאם, הסופר שנוּן-העט, ההיסטוריון של התנוּעה הציונית, איש המעשה הקונסטרוקטיבי וידיד תנוּעת-העבודה – מוסיף לנצח ולשקוד על “עבודת-ההווה” של העם במדינה העברית הצעירה, עטור-כבוד ואימוּן מצד מכבדי-שמו ומעריכי פעלו.

תש"ט