א    🔗

“בשעה שנולדתי – היה מספר לאצקי – הוגפו תריסי ביתי בקיוב. כי באותו יום, היהודים”. – פרט קטן זה נשתלב כחוט סמלי בהרגשת שליחות חייו של לאצקי.

בן להורים אמידים בקורלנד, נתחנך לאצקי בסביבה שהיתה חציה אדוקה וחציה ספוגה רוח השכלה רוסית-גרמנית. תרבותו היתה פרי מזיגה של חינוך ה“חדר” המסורתי והשכלה חילונית בגימנסיה.

ביתו של לאצקי שימש מרכז מעט לחבריו בני-עירו. בחוגי השתלמות התעמק הנוער לדעת את העולם ובעיותיו. כאן נבטו וצמחו פרחי העסקנות הקורלנדית, שרבים מהם – שץ-אנין, רשקס, צביון, דוד קסל, משה ברוין ואחרים – קנו להם אחר-כך שם בציבוריות היהודית.

עוד בהיותו סטודנט הצטיין לאצקי בשאיפתו לתיקונים בחיי היהדות. אחת מפעולותיו הראשונות היתה – ייסוּד “חדרים מתוּקנים” בעירו, שעוררו את חמת החרדים. שלושה רבנים הטילו עליו חרם בשל מעשהו הנועז; אולם לאצקי ישר-הלב לא נרתע והמשיך את דרכו. אין ספק, שפרט זה השפיע במידת-מה על השקפותיו בשאלת היהדות.

הציונות המדינית כבשה את לב לאצקי הצעיר בהמון קסמיה; משנת אחד-העם, שהעדיפה את היהדוּתּ על היהוּדים, היתה לו למורת-רוּח; את פתרון השאלה היהוּדית ביקש ביצירת מרכז גשמי, בשביל המוני העם הנרדף והמדוּכא.

בשנת 1902, אחרי גירושו מהפוליטכניון בשל פוליטיות פוּמביות, בא לברלין, ושם נפגש עם נחמן סירקין. פגישה זו מסמנת התחלה שהטביעה את חותמה הרעיוני על כל מהלך-חייו ודרכי-מחשבתו. נוסדה “החירות”, מופיע האורגן הראשון של הרעיון הציוני-סוציאליסטי “דער המון”. אישיותו של סירקין הקסימה את לאצקי בראשוניותו, בניתוחו הנועז הראשון של המציאות הגלותית, בקביעת ערכו של ה“המון” – ציבור-הפועלים המתהווה של העם היהוּדי – בתנועת שיחרורו ובהטפה להתקוממותו נגד שיגרת הציונות והסוציאליזם גם יחד. את דמותו האידאלית של “אב ההמון” גנז לאצקי בלבו ונשאה בחרדת-קודש, אם כי נטה לאחר זמן קצר מהמסלוּל הרעיוני ששניהם פילסו בברלין לדורם ולדור הבא.

ספוּג אמונה לוהטת ברצונו ובכוחו של הפועל היהודי, שב לאצקי לרוסיה וטפסי “המון” בלתי-ליגליים צמודים לגופו מתחת לבגדיו. מנוסה ורגיל בעבודת המחתרת, התחיל בפעולת אירגון והסברה חשאית בחוגי “פועלי-ציון” הראשונים, שקמוּ אז ברוסיה. והימים ההם – ימי התגברות המחשבה הרדיקלית-פוליטית והמעשה המהפכני של מבשרי המהפכה הרוסית הראשונה. בהשפעתם התחיל חלק מהאינטליגנציה הלאוּמית-רדיקלית היהודית, שניער את חצנו מההתבוללות הקוסמופוליטית בשורות הסוציאליזם הרוּסי והסתייג מהלאומיות ה“נייטרלית” של ה“בונד”, לבקש דרך עצמאית לפתרון השאלה היהודית. הציונות ההרצלית אחרי כשלון תכניתה הפוליטית חדלה למשוך את הלב. הבורגנות היהודית הופיעה כחסרת רצון וכשרון למצוא פתרון ממשי לצרת היהודים. תנועת פועלי-ציון עמדה עדיין בראשית דרכה והימים ימי פולמוס אוּגנדה. במקום ארץ-ישראל שהתרחקה מאוֹד בערפילי משא-ומתן פוליטי, נצנץ ברק טריטוריה יהודית, אשר התיימרה לפתור בהיקף רחב את השאלה היהודית; אז קמה בסוף 1903 קבוצת “ווֹזרוז’דאֶניה” (התחיה), שלאצקי היה אחד ממייסדיה. רעיון התאומים של הטריטוריאליזם וההגירה כבש את כל לבו. אותה שנה פרץ בקישינוב הפוגרום הידוע. דכאון ויאוש השתלטו ברחוב היהודי. האינטליגנציה הלאומית-רדיקלית היהודית נתעוררה לפעולות, למעשה גואל. לאצקי משתתף באודיסה בועידה חשאית לאירגון הגנה-עצמית נגד הפרעות (1904) ומפרסם קריאה נלהבת אל הנוער העברי (“הפרוקלמציה הדווינסקאית”) להתגוננות ולמלחמה נגד העריצות. לאצקי וכל משתתפי הועידה נאסרו.

בקרב ה“ווֹזרוז’דאֶניה” ובתוך חוגי פועלי-ציון נפלגוּ הדעות פעמיים: בשאלת “ציון וטריטוריה” ובשאלת המכשיר אשר עליו להגשים את הטריטוריאליזם. אנשי הס“ט תלו את תקוותם באבטונומיה היהודית, אשר תקום אחרי המהפכה ובכוח הממלכתי אשר לה תקים את המדינה היהודית. לאצקי וחבריו שלא רצו לדחות את עבודת הטריטוריאליזם עד הגשמת האבטונומיה ושמו את מבטחם בתהליך ההגירה שיביא לידי ריכוז העם בארץ ההתיישבותית, יסדו את מפלגת הציונים הסוציאליסטיים (ס.ס.). לאצקי השתתף גם בעיבוד תכניתה (ה“דקלרציה”), שביסודה הונחה הסינתזה של סוציאליזם, מלחמה למהפכה ברוסיה וטריטוריאליות. אחרי כשלון המהפכה הרוסית הראשונה, עם התגברות העריצות הצארית, רבצו דאגות ההגירה על הציבוריות היהודית בכל כובד משאן. בעיני התיאורטיקנים הצעירים של הטריטוריאליזם הפרולטרי נראה העולם הגדול פתוח לרווחה בשביל הגירה והתיישבות יהודית. בכל חום נפשו התמסר לאצקי להטפת תורת הטריטוריאליזם הפרולטרי בעל-פה ובכתב. הוא עורך ומפרסם בעתון המפלגה “דער נייער וועג” על כל גלגוליו (“דאס וואָרט”, “אונזער וועג”) שורה של מאמרים על בעיות אלו. בקונגרס הסוציאליסטי בשטוטגרט (1907) נתקבלה, בהשפעת נאומו הנמרץ, מפלדת ס. ס. אל האינטרנציונל הסוציאליסטי, למרות התנגדותה של הסוציאל-דימוקרטיה וה”בונד“. “הטריטוריאליות – כתב לאצקי בשנה זו – היא האידיאולוגיה היחידה שצמחה על קרקע ההגירה. בתנאים של היום, כשהגירה המונית, מבוהלת ובלתי-מאורגנת מהמרכזים הישנים מחמירה והולכת משנה לשנה, כשהמהגרים כמעט שאינם מתקנים על-ידי הגירתם את מצבם החמרי ונופלים מן הפח אל הפחת, הרי ריכוזם על טריטוריה חפשית הוא האמצעי הרדיקלי ביותר לפתרון שאלת ההגירה. ומכיון שסיבות ההגירה היהודית לא תחדלנה לעולם, כי קשורות הן במצב האוּמה היהוּדית והמשטר הרכוּשני, ומכיון שכוח הקליטה של ערי התעשיה ב”עולם החדש” הוא מוגבל מאוד – – צריך בהכרח להשתנות שינוי רדיקלי אופיה ןכיווּנה של הגירה זו, וצריך להיווצר מרכז שיקלוט את המוני העם היהודי ושלא יסגור את שעריו בפני המהגרים החדשים, כפי שעשו זאת הגיטאות של לונשון ושל ניוּ-יורק".

אוּלם ברבות הימים נתעמק והלך הפירוּד בין המציאוּת וההלכה. בה במידה שרעיון ההגירה הפך עוּבדה מרה וקשה, מציאוּת טרגית ורבת-סבל של עם נענה ונרדף, הפכו חיפושי הטריטוריה הממשית לחלום, מה שהביא סוף-סוף – סמוך למלחמת העולם הראשונה – לידי חיסול התנועה הטריטוריאליסטית הרשמית.

תקוּפה זו, תקוּפת ההיאבקוּת הנפשית וחיפּוּשי-הדרך לפתרון השאלה היהודית, היתה רק שלב ראשון בסוּלם מחשבותיו ומפעליו, שממנוּ עלה התרומם לאצקי על שלב חדש של עבודת-הווה, פעוּלת-עזרה קונסטרוּקטיבית לעם היהודי. בעיית-ההגירה נשתחררה לאט לאט ממצעה האידיאולוגי והפכה בשבילו שערי-העולם בפני היהוּדים, נתמסר לאצקי לעסקנוּת בשדה הנדידה הפנימית, ה“פליטות” ופעולת-הסיוע בקרב המוני-העם נפגעי המלחמה. שמש-השיחרור אשר זרחה עדי-רגע ברחוב היהודי באביב המהפכה הרוסית של קרנסקי, עוררה בלבו תקווֹת נרדמוֹת. חדור אמוּנה עמוקה בדמוקרטיה הרוסית ומלא בטחון בכיבושיה המדיניים, נטה לאצקי להאמין בשיחרורה הגמור של היהדוּת הרוּסית. שיחרור זה יבוא לדעתו לא על-ידי מעמד ולא על-ידי מפלגה, אלא על-ידי העם כולו, על-ידי עם-מפלגה, שיכלול בקרבו את כל הכוחות היוצרים של האומה. וכך הניח לאצקי בשנת 1917, בהנהגת ההיסטוריון ש. דובנוב, את היסוד ל“מפלגה העממית”. מפלגה זו, שנתבססה על עיקר האבטונומיה הלאומית-אישית, שאפה לכלל-ישראליות, ליצירת כעין מפלגה-מרכז לאומית, שתכיל את כל העיקרים והערכים החילוניים של היהדות המודרנית. מקום חשוב תפסה בתכניתה גם “שאלת ארץ-ישראל”, שצריכה היתה, לדעת מייסדי המפלגה, לצאת מרשוּת מפלגה ולהיהפך לנחלת כל העם. אין פלא, שבתקופת אוקראינה העצמאית, בימי המלחמה הסוערת בין המפלגות הציוניות והסיעות הרדיקליות היהודיות, הוסכם לבחור בו למיניסטר ב“מועצה האוקראינית” במקום מ. זילברפרב שנסתלק מכהונתו. רק בכוח תכונותיו האישיות יכול היה לאצקי כנציג מפלגה קטנה למלא את התפקיד הקשה והאחראי, שהטיל עליו גורל-התפוכות של היהדוּת האוקרינית.

עם נצחון הבולשביזם ברוסיה וחיסוּל כל כיבושי המהפכה הפוליטית – נסתיים הפרק השני ממגילת חייו. לאצקי הישר ותמים-הדרך שהיה רחוק תמיד מדוֹגמטיוּת צרה, יכול היה עכשיו להתרומם מעל למציאות-חלוף ותעתועי-גורל ולהסיק מסקנות מרחיקות-ראות. בימי מלחמת העולם ראה בעיניו את כל הטרגיות של קיומנו הקיקיוני בגולה. חורבן האבטונומיה היהוּדית באוּקראינה, שהוא היה אחד מטובי אדריכליה, ואחר-כך דלדוּל האבטונומיה בליטא וחיסוּלה, הבליטו לנגד עיניו את המשגה הרעיוני, אשר הטעהו והרחיקו מחלומו הראשון. עוד בשנת 1927 פירסם ב“פרימאֶרגן” הריגאי כרוז אל המפלגה העממית, שבה הוכיח אותה על שנאתה ללשון העברית, על אי-השתתפותה בבנין ארץ-ישראל. היגיעה השעה – קרא לאצקי – שננער מעל עצמנו את העוול של שונאי-ציון ושונאי-עברית, בזה אנו מגלים רק את אי-יכולת היצירה שלנו". מכיוון שקול-קריאתו לא מצא הד, עזב את מערכות מפלגתו.

ב    🔗

עם כל התנגדותו בשנים הראשונות של עסקנותו הפוליטית בגולה לציונות הרשמית, עם כל התרחקותו – אחרי מהפכת 1917 ברוסיה – מהתנועה הציונית והתעטפותו באיצטלה של “עממיות” נייטרלית וכלל-יהוּדית, היה בכל נפשו ומאוֹדוֹ, בכל ישוּתו הרוחנית שולל-הגולה. למראית-עין היתה פּרדוכסלית מאוד שלילת-גולה זו אצל אדם, שהיה כולו כינור דק-נימים לענוּת הגולה וסבלותיה, שליווה מתוך אחריות רבה את הזריחות והשקיעות של האבטונומיה היהודית בגולה, שחרד כל ימיו לגורל התפוּצה היהוּדית על-ידי השתתפוּת פעילה ובלתי-פוסקת במפעלי ההגירה היהוּדית, בועידת הסיוּע העולמית, בועידת הקונגרס העולמי וכו'. שלילת הגולה היתה – לא בלי השפעתו של רבו וחברו נחמן סירקין – חוט-השני ההיסטוריוסופי בהרגשת-עולמו של לאצקי. חלומו של מרדכי עמנואל נח, תנועת “בילו” ו“עם עולם”, האבטואמנציפציה של פינסקר והציונות הפוליטית של הרצל, הטריטוריאליזם של זנגביל ואירגוני הס"ס, תכניות ההתיישבוּת של רוּסיה המועצתית ומפעל תנועת העבודה הציונית בארץ-ישראל, בכולם ראה לאצקי שאיפה מסותרת למשיחיות ולגאולה, גילוי-מיסתורין היסטורי של געגועי נשמת האומה וכיסופי-הידבקותה באדמה.

שם הכוח ההיסטורי הזה הוא – “רוח-אדמה” (“ערדגייסט”), בלי מקף מפריד-מחבר בין שתי המלים היהוּדיות. מזיגה אורגנית-סינתיטית של שני יסודות הווייתנו הלאומית ללא חציצה וניגוּד פנימי ביניהם.

שלושה זרמים יסודיים ממלאים את כלל עולמנו הלאומי-סוציאלי ומפלגים את מחשבתנו הציבורית-רוחנית: זרם הדתי-רבני, הסוציאליסטי פרוליטרי (“הבונד”) והלאומי (“הציונות”), ונגד שלשתם נלחם לאצקי בעבודתו הפובליציסטית.

ראש יריביו האידיאולוגיים, שבו כילה לאצקי את חיצי עטו השנון והו ראה את הניגוּד התהומי ההיסטורי לרעיון הגאולה הישראלית היא – תפיסת-העולם הרבנית היהודית, שמשלה בכיפה בכל הדורות ובכל שטחי תרבותנו. תפיסת-עולם זו היא שדיכאה את המחשבה החילונית היהודית, היא שהחרימה וגירשה את כל מבשרי-הגאולה והישועה לישראל. “לולא ריככה – מצטט לאצקי את שפינוזה מתוך ה,מסכת התיאולוגית מדינית' שלו – רוח האמונה היהודית את הנשמה היהודית, הריני בטוח שבשעת כושר יכולים היו היהודים לבנות מחדש את מדינתם ולהיות שוב עם נבחר, גוי קדוש”. וישראל, לפי דעת שפינוזה, הוא “עם נצחי לא בשל נביאיו – נביאים היו גם לאומות העולם – אלא ייתכן בזה, שהוא עוד שוב להקים ממלכה עצמאית”. בעצם העובדה, שתורת שפינוזה ותנועת שבתאי-צבי צמחו בתקופה אחת ראה לאצקי קשר סמלי בין חופש המחשבה היהודית ותנועת השיחרור של העם היהוּדי. בקנאתו הנלהבת לרעיון החילוניות, שנקבר בראשית צמיחתו תחת מעמסת החרם הדתי, לא נמנע לאצקי מלשפוך את זעמו על פרופ' גרץ, שנלכד ברשת הפסיכוזה הרבנית ושם את השבתאיות, שהקיפה את רוב קהילות המזרח והמערב, לתנועת הזיה ורמאות. השפּינוֹזיוּת היא בעיני לאצקי הגילוי העיוני של האומה הפוליטית החילונית, והשבתאיות – גילויה המעשי, ושני הגילויים האלה שהביאו בכנפיה את בשורת הגאולה הפוליטית-חילונית נמחקו מחיי האומה על-ידי השיטה היהודית-רליגיוזית.

לא פחות, ואולי יותר, מעולם הרבנות ביקר לאצקי את הלאומיות הגלותית המודרנית, שינקה לדעתו את לשדה ממקורות הרבנות. בקיצוניות נועזת חותר לאצקי לערער את אבני היסוד של הלאומיות היהודית. ציבוריותנו – אומר לאצקי – רגילה להתרברב בקהילה הלאומית החילונית, אולם קהילה זו אינה אלא ישיבת יבנה של ר' יוחנן בן זכאי, המתקשטת בפרחי ה“אבטונומיה הפרסונלית-תרבותית” – שנלקחה משפרינגר. רעיון הסקולריזציה, שהעמיד את היהדות על “ההכרה ההיסטורית” (דובנוב), אינו אלא התפּארוּת בעבר היסטורי, שמקום בראש תופסת בו האמונה הישראלית. אף הספרות המודרנית היהודית, אינה אלא אסתיטיקה חסידית ורומנטיקה דתית. הרומנטיקה של י. ל. פרץ היא – אותם השמים, אלא ריקים מאלהים. הלאוּמיוּת הגלותית לא הביאה להמוני-העם יהדות-חול במקום יהדות-שבת, קיבוּץ-גלוּיות במקום געגוּעי-מולדת ותפילות, מלוכה במקום בית-מדרש, חגי-שדה וטבע במקום חגים ומועדים דתיים. בנידון זה היתה רדיקלית יותר תנועת המסתורין של שבתאי-צבי, שחסידיה הפכו כמעט את רוב התעניות לשמחות והבטיחו ביטוּל המצוות בעולם התיקוּן. את הויכוּח הזה שם לאצקי בפי ההיסטוריה הישראלית בצורת דיאלוג בין רב ומקובל, בין המסורת דלת-הפעלים ובין הקבלה המעשית. המקובל שבו מתמרד נגד הרב וקובל במרירות על התפקיד העלוּב של “יורשי”-נצח, הנושאים בעול אחריות לירושת-עבר גדולה וכבדה ללא צוואה עצמית לדורות הבאים. הקצוות ההיסטוריים נפגשו. הרב מדבר בשם נביא-האמת ומשיח-האמת, והמקובל מתדבק באכסטזה מיסטית בכל המשיחים המנודים והמוחרמים, בכל מבשרי-הגאולה ומצמיחי-הישועה, שהם מעצמינו ובשר מבשרנו ושהעצבות הגדולה שלנו גירשה אותם ממחננו.

בבהירות פלסטית מבליט לאצקי את הויכוּח ההיסטורי הזה בדיאלוג שני בין אחד-העם והרצל. ושוב הוא מעלה בדמויות תקופתנו את מחלוקת הדורות הנמשכת מאלישע בן אבויה עד ברנר, מהמלקות של הרב מורטיירא מאמסטרדם עד הדרישות הדתיות שבקונגרסים המיוניים. אחד-העם הוא סניגורה של הגאולה היהדותית הקודמת לגאולת העם. את היין הישן של “אתה בחרתנו” המיסטי הכניס אחד-העם לתוך כלי חדש ומפואר של השכלתנוּת והפוזיטיביזם. הביסוּס של מוּסר-היהדוּת, חפץ-הקיוּם הלאוּמי, התנגדוּת העם היהוּדי להשפעת הסביבה המטמיעה וחיסונו נגד התבוללות של התבלטות, גם נצחיותו של ישראל סבא – כל אלה הם “אתה בחרתנו” בלבוּש רציונליסטי מפואר. אף “המרכז הרוחני” הוא ביסודוּ ישיבת יבנה רציונליסטית. נהרסה ירושלים של מטה – באה במקומה ירושלים של מעלה. ניגודו המוחלט של אחד-העם – הוא הרצל. את הרצל העריץ לאצקי כיוצר האומה היהודית החילונית. בו ראה את הלוחם נגד תחום-השבת בשביל הגוף היהודי ותחום-החול בשביל הנשמה היהודית. גם תחיית-היהדות של אחד-העם היא בעיני לאצקי “עבדות בתוך חירות” חדשה, שיעבּוּד לעבר,למסורת, לירושה בתחומי הגאולה, כי “לא שבת חדשה נחוצה לנו, אלא שבוע טוב וחדש”… לא גאולת יהדות נחוצה לנו, אלא גאולת יהוּדים שבוּרים וּרצוּצים, לא מרכז רוּחני, אלא קיבוּץ גלוּיות, “דרכם של בני אדם אומרים: תורה קדמה, אבל אני אומר: ישראל קדמו” (תנא דבי אליהו), או בלשונו של הרצל: – הציונות היא שיבה לעם ישראל ואחר-כך לארץ-ישראל. על גדלו של הרצל מעיד פסוק אחד: "אם תרצו " – הכולל בתוכו את כל תורת האבטואמנסיפציה. לא הוא, הרצל, בא לשחרר את העם, אלא העם ישחרר את עצמו, אם יחפוץ. לא עם-גאוּלים, אלא עם-גוֹאלים, שגורל שיחרוּרו בידו. ברם תורתו של הרצל לא נתקיימה, לדעת לאצקי, בידי הבאים אחריו, ואת מקומה ירשה “חיבת ציון” במהדורה מחודשת. בבכיית “בעלי הלאו” בקונגרס השביעי ראה את סוף תקופת הזוהר והגבורה של הציונות האמיתית. בכיית הציונים אטמה את אזניו משמוע את צעדי הציונות הסינתטית שנתגבשה בתקופת המעבר של הציונות המעשית ואת הד-קולם של ממשיכי-הקו, שאליהם נצטרף לאצקי עצמו בסוף ימיו.

חריפה מאד, ללא פשרות וּויתוּרים היתה מלחמתו של לאצקי גם בבונדיזם, שבו ראה נסיון נועז ואוטופי של האינטליגנציה היהוּדית, המבוּללת למחצה והלאומית למחצה, ליצור תנועת פועלים יהוּדית נורמלית בלי… חיים יהודיים נורמליים. לאצקי הדגיש בצדק את התפקיד ההיסטורי של ה“בונד”, שהמריד את המוני-העם נגד מציאות-חייהם הסוציאלית, שטיפח וגיבש את אָפים ומזגם המלחמתי וששיחרר – על-ידי סיסמת החילוניות – כוחות עצומים, אשר היו במשך דורות כבולי-דת ומשותקי-מסורת, לפעילות מהפכנית. ברם מהפכה זו נידונה מראש לכשלון. כי להניע ולהמריד אפשר רק את הבלתי-נע, את המוצק, את השמרני. ה“בונד” נתן להמונים הכרה (“באווּסטזיניקייט”) במקום הכרה עצמית (“זעלבּסטבּאווּסטזיין”). את תחמשתו הכבדה השאולה מבית-נשק זר כיוון נגד מציאות עלובה של כלכלה רופפת, המונים מהגרים ואבק-אנשים מחוסרי כוח התנגדות. אכן, ה“בּוּנד” אירגן וניהל את מלחמתם הכלכלית של המוני-עם, אוּלם מלחמה זו שנצטמצמה בשטח צר של בורגנות-זעירה (עם הבורגנות היהודית הגדולה לא נפגש הפועל היהוּדי!) לא היתה אלא פרודיה עלובה כלפי מלחמת-המעמדות של הפרולטריון העצום הבלתי-יהוּדי שעלה וגדל בתהליך הייצור המיכני וחלש על עקורי-החיים והכלכלה של המשטר הרכושני. גם כוחו של ה“בונד” הוא רק בעברו המזהיר, כי למעשה אין כל עתיד לתנועה זו. ודאי שכיום אין כל חידוש בהערכה זו, אולם הדברים האלה נתפרסמו בשנת 1907, בתקופת הגבורה של ה“בונד”.

כך ביקר והתקיף לאצקי את שלושה זרמי המחשבה היהודית. את הצד השלילי השוה שבשלשתם ראה בחיוב הגולה. לא רק שני הקצוות, הדתי והפרולטרי, חטאו בחיוב גולה פרינציפיוני, אלא גם הציונות שנסוגה אחור, לדעתו, מההשקפות הסוציאליות העמוקות של פינסקר והרצל. שלילת-הגולה העיונית שלה הפכה לחיוב-גולה למעשה בצורת ציונות זעירה, “חיבת ציון” מחודשת, שנסתלקה ממנה – עם מות המנהיג הציוני, – רוח-הקודש הסוציאלית. את התגובה ההיסטורית היחידה על חיוב גולה זה ראה בתנועה הציונית הטריטוריאלית, היחידה לפי דעתו, שהעמידה במקום צרת-היהדות את צרת-היהודים, ששאפה להגשים לא את האידיאלים התרבותיים-יהדותיים של בעל-הבית המשכיל, אלא את האינטרסים הסוציאליים של העם היהודי, את האידיאל המהפכני של קיבוץ-גלויות.

לאצקי נסחף בזרם תקופתו ונעשה שותף לחלומותיה ולשגגותיה. הוא לא סיים את דרכו הרעיונית עד סופה, כסירקין חברו. לאצקי שביקר חריפות את הרומנטיקה ואת האסתיטיזם, היה רומנטיקן ויפה-רוח בכל מהותו, והיא שמנעה ממנו להרים את הלוט מעל פני המציאות המרה… ועל כן בחר בטריטוריאליות מופשטת נעלה מאשר בטריטוריה ריאלית קשה ורבת-יסורים. ועל כן בחר בעם-עובד עצום באחרית הימים מאשר באותו קומץ העובדים הריאלי שהניח בתקופה ההיא את נדבכי-הבנין הראשונים. בדברו על זנגביל ועל כשלונו הטריטוריאליסטי, הוא אומר: “זנגביל היה האסתיטיקן, הסופר, הצופה-האמן שבין בעלי החלומות המעשיים… פחות מדי רציני ויותר מדי אמן היה זנגביל, כדי שיהפף לחולם-הגיטו המאמין בתמונת דמיונו. ומהי האמנות, אם לא השקפת-עולם, העושה ממַמשוּת ומגשמיות – רוּחניוּת והמבטלת סוף כל סוף לגמרי את המציאוּת והופכת אותה לתמונה?” ועל אותה הגישה למציאות, החושפת לפנינו פינת-נשמתו של לאצקי עצמו, הוא מדבר ביתר בהירות במאמרו על שלום אש: “כלום הרומנטיקה היא אידיאליזציה של העבר? לא, הרומנטיקה היא חוש אסתיטי. והאם כל תפיסת-עולמנו אינה סוף כל סוף אקט של חושנו האמנותי?”

החוש האמנוּתי הזה הוא שהוביל את לאצקי במבוך המציאות היהודית וכפה את רוחו למופשטות סוציאליות ופוליטיות. ברם המציאות האכזרית של חיי היהודים ברוסיה לא הרשתה ללאצקי ישר-הלב והרגיש להישאר בעולם השקוּע של הטריטוריאליזם הסוציאלי המופשט. אחרי מהפכת מארס ברוסיה ביקש ממנו מפלט בתנועה ה“פולקיסטית”, אולם עד מהרה נוכח, שנפל לתוך אבסטרקציה גדולה יותר.

ג    🔗

עם גמר מלחמת העולם זינק לתוך הים של עסקנות לוהטת ולוחמת. אין פינת-סבל ונכאים בגולה הדווּיה, שלא שיכן בה את המית-נפשו. עבודת-סיוע, “אורט”, יאֶקופו", “אמיגדירקט”, הגנת זכוּיות המיעוטים – בכל שטחי הבנין של הריסת חיינו הגלותיים, הופיע לאצקי כתוֹבע, לוחם, מארגן ובוֹנה. יחד עם ליאו מוצקין הניח בשנת 1924 יסוד לועידת הסיוע העולמית בקרלסבד. בשנת 1924 ביקר בשליחוּת ועידת הסיוּע בארגנטינה וצ’ילי; בשנת 1925 נסע מטעם “אמיגדירקט” לברזיל, ארגנטינה, אורוגואי ופרגואי, לשם חקירת אפשרוּיות התיישבות בארצות אלו; ביקר ערים וארצות באירופה המזרחית ובפיו קריאה לוהטת לבנין ולעזרה עצמית ובנשמתו געגוּעים עזים לפינת-מולדת, ולהיאחזות ולהתערות באדמה גשמית.

בשנת 1925 חוזר לאצקי – אחרי שנות עמל ונדוּדים – לריגה, ומתמנה לעורך העתון היומי “פרימאַרגן”. הסופר המעמיק, שגילה בכר את כוחו הספרותי ב“ערדגייסט”, מופיע עכשיו על עמוּדי העתונות היומית ועל במת הספרוּת והציבוּריות כלוחם מדיני, כמחנך ציבוּרי וכמורה-דרך בהיכל האמנות והיופי. בצד מאמרי-מערכת קצרים, המגיבים על מאורעות יום-יום, הוּא רוקם יריעות מחשבה רחבות על בעיות חיים ויצירה, תולדות הרעיון הלאומי בישראל, הגירת היהודי לאמריקה הדרומית, קורות התיאטרון היהוּדי, שאלת היהוּדים ברוסיה המועצתית, פרעות דניקין, שאלת ההגנה בישראל, הפדראליזם ורעיון הממלכה, הכלכלה היהוּדית בגולה, הספרוּת והאמנות הישראלית – בכל יצירתו מתבלטת החתירה אל הכלליות, ההיקפיות. “יהודי אני ושום דבר יהוּדי לא זר לי” – כזו היא גישתו אל התרבות היהוּדית ומתוך חוש-כלליות זה הוא נושא דברו על תנ“ך ועל משיחיות, על מנדלי ועל ביאליק, על וסרמן ועל שאגאל, על שירת רחל ועל הקומונה המוגשמת. את כוח-התלהבותו ויכולת-יצירתו הכבירה שאב מתוך רגש נפשי כביר שמילא את כל ישותו ושמו: אהבת ישראל… לאצקי, המבקר החריף של המסורתיות, היה כוּלו דבוק במסורת, ביחוס היסטורי, בתפארת הדורות; אף בסגנונו שאף תמיד לצורה העתיקה, לשפת הסליחות וה”צאינה וראינה". בתרבות ובאמנות הסתכל לאצקי באספקלריה רומנטית. אכן, לאצקי יפה-הרוח פחות מכל הסתפק בהערצת-עבר. ביחד עם זיו-הזוהר של העבר ההיסטורי נשא בחובו חלום העתיד הגדול, שהתפּלל אליו כל חיו. עד שהגיעה השעה – וחלום זה הפך ללאצקי עצמו למציאות-חייו.

עם צמיחת רעיון הליגות למען ארץ-ישראל העובדת, היה לאצקי אחד הראשונים שנענה להדו. בקונגרס למען ארץ-ישראל העובדת שנתכנס בסוף 1930 הרצה על חובת היהדות של אירופה המזרחית למען ארץ-ישראל העובדת. מתוך ניתוח המציאוּת היהוּדית וכשלונות התכניוֹת ההתיישבוּתיוֹת בגוֹלה הרים לאצקי על נס את גודל המפעל ההתיישבותי בארץ. ובהיווסד הסוכנות היהוּדית המורחבת הצטרף אליה וצירף עמו רבים מחבריו ונבחר מטעם ארץ-ישראל העובדת לחבר מועצת הסוכנות.

אחרי המהפּכה הפוליטית בלטביה עלה לארץ ומצא את מקומו בין עובדי תנוּעת העבודה. בכל עוז נפשו הלוהטת, קרון-חלומות יצירה נעלים, התמסר למילוּי יעוּדו בארץ המולדת. כחבר הנהלת ארכיון העבודה הרה והגה את הרעיון להציל את הרכוש ההיסטורי של קהילות ישראל ושל יחידים מישראל, שנחרב ואבד בימי השואה הנוראים ויסד לשם כך בסוף ימיו “ועדת-החוץ” של הארכיון, שמתפקידה היה להקים את בית האסוּפות ליד ההסתדרות. הוּא גם המשיך בפעוּלתו הספרוּתית ופירסם עברית מאמרים ומסות ליריות, רשמים וסקירות, רצופים אהבה והערצה למפעל העובד העברי בארץ ולחיים המתחדשים. הרבה תכניות נעלות נשא לאצקי בנפשו. ברם חלומות אלה לא זכו להגשמה. מחלה ממושכה כירסמה את לבו העדין ובכ“ה שבט, ת”ש, יצאה נשמתו. נפסקה שירת חייו של חוֹלם-לוֹחם מתוך נפתוּלי יצירה ופרפוּרי היאבקות על סף התערוּתו השלמה בארץ-כיסוּפיו.

ת"ש