רקע
שלמה גולדמן
ארץ וגורל
שלמה גולדמן
תרגום: שמעון הלקין (מאנגלית)

משום שהשעה חמורה עד למשבר, מן הראוי שיתחיל כל ציוני להכריז על אמונתו. שלי זוהי: — מעולם לא הייתי ציוני משוכנע יותר משאני היום, מעולם לא הייתי תקיף כל כך בדעתי לגאול את הבית הלאומי, להקים את הריסותיו ולראות בבנינו, משהנני מיום פרסומו של “הספר הלבן” של מקדונלד. איני מעלים עין מן התקלה המדינית, שנגרמה לנו, אבל ממאן אני להפוך תקלת־עראי לתבוסה. עמוקים שרשי ציוניותי משיזיזוה ממקומה רוחות שאינן מצויות, ותהיינה נושבות מכל מקום שבעולם. שכנעתי היא, שבשנה הבאה ובשנים שלאחריה יוסיפו הציונים לחלום את החלום הישן ולספק את האמצעים, וגם למצוא את הדרכים, שיביאו לידי התגשמותו. “דער ציאניזמוס” אמר הרצל “איזט איין עוויגעס אידעאל”. הציונות היא משאת־נפש קיימת לעד.

אנו הציונים באים לפני העולם וידינו נקיות" עומדים אנחנו בכל תוקף על זכותנו ההיסטורית על ארץ־ישראל ועל הצדק כלפי היהודי.


 

הספר הלבן    🔗

אנשי־לב שבכל העולם כולו, ובאנגליה בפרט, כאיש אחד נתנו ידם לנו, כשבאנו לגנות את “הספר הלבן” כבלתי־חוקי ביסודו, כבגידה בהכרזת־בלפור וכהסתלקות מן המנדט. הפלפול והטענות־והמענות המיוחדים, שבהם בקשו מציעי “הספר הלבן” לכסות את העוול, הנוקב ויורד, לא הועילו כי אם לעשות אותו גלוי יותר לכל העולם. כלום לא היה מר מקדונלד רוצה, אלא שלא יחשבו עליו שום מחשבה רעה מזו בלבד, שאדם תמים הוא כשהוא משמיע את סברתו, שבני־אדם ישרי־לב, המחוננים בינה במדה כלשהי, יראו את “הספר הלבן” כמילוי של המנדט. קילוסיו, כביכול, ליהודי והפלגתו במדת־התנגדותם של הערבים, אפשר, עשויים לבלבל דעתם של אלה, שאין להם שום ידיעה בתולדות־הציונות, הכרזת־בלפור, התנועה הערבית הלאומית וסדר־התעמולה מיסודם של מוסוליני־היטלר, אבל אינם עשויים לבלבל את דעתו של איש זולתם. מזמן הדיונים בלונדון, מנסה מר מקדונלד אפילו לעשות לו שם כחוקר, שכן הביא לעולם שורת תגליות, שהוא חושב אותן, כפי הנראה, לבעלות ערך ממדרגה ראשונה. הוא העמידנו בפני עובדת קיומם של הערבים בארץ־ישראל — דבר, שלפי סברתו, לא היה ידוע מכל וכל למדינאים, שהיו האחראיים להכרזת־בלפור ונתנו לתנועה הציונית את סיועם ואת עידודם. שוב גילה — בראשית שנת 1939 — תנועה ערבית לאומית: את הפאנערביות ואת הפאנאיסלמיות. גרם רוע־המזל, וסקרנותו של מר מקדונלד לגבי ארץ ועמים, שהחלטותיו משפיעות עליהם השפעה חשובה, לא נתעוררה בו, עד שנתפרסם ספרו האחרון־אחרון של מר ג’אורג' אנטוניוס, אילו הקדים קצת מר מקדונלד להצטייד לקראת עבודתו, ועיין במקורות אחדים בני־סמך, היה לומד, שהתנועה הלאומית הערבית היא בת מאה שנה ומעלה, ושידוע היה בזמן שיצאה הכרזת־בלפור לאור, כי יש בארץ־ישראל לא פחות מ־600,000 ערבים — הרי בענינם של אלה, בעצם נתנסחה תקנה מפורשת באותה הכרזה עצמה! אילו נהג מר מקדונלד כובד־ראש יותר קצת בעבודתו, היה יודע, שדבריהם הגדולים של הערבים לא היו רחוקים מן הידידות כלפי הציונות ושיבת־היהודים אל ארץ־ישראל; להיפך, הם התלהבו לדבר. כמו־כן לא היה מתרשל מלהטעים את העובדה, שהמתישבים היהודים בארץ־ישראל לא הסיחו דעתם מעולם מצרכהם ומתביעותיהם הצודקים של האוכלוסים הערבים.

אלמלא הצד הטרגי שבדבר יכול היה אדם לומר, שיש שמץ קונדסיות, פשוטה כמשמעה, באותה הודאה, שהודה מר מקדונלד בזמן הדיונים בלונדון, שלא שמע מימיו על המכתב המפורסם מאת האמיר פייסל אל כבוד מעלת השופט (באותו זמן: הפרופסור) פליכס פרנקפורטר. אילו התכונן מר מקדונלד לעבודתו אפילו מתוך סקירה מרפרפת על פני העובדות הממשיות, היו כמה פסוקים באותו מכתב קובעים דירה לעצמם במצפונו והיו מספקים לו חיות עד כדי עמידה בפני לחצו של המופטי, שאינו מדבר בעד הערבים, יותר משהגנרל מוזלי מדבר בעד אמריקה.

האמיר פייסל כתב:

“רצוני להשתמש בשעת־כשר זו — מגעי הראשון בציונים האמריקאיים — לומר לך, שלעתים קרובות נזדמן לי לדבר אל ד”ר ווייצמן בערב ובאירופה. מרגישים אנחנו שהערבים והיהודים שארי־בשר הם לגזע, סבלו מצוקות דומות מידי מעצמות חזקות מהם, ומתוך השתלשלות־מקרים משמחת נתאפשר להם לצעוד את הצעד הראשון לקראת ההשגה ההדדית של שאיפותיהם הלאומיות. הערבים בעלי־ההשכלה שבנו ביחוד, רואים את התנועה הציונית באהדה עמוקה ביותר. משלחתנו כאן בפריז מכירה הכרה מלאה בטיב ההצעות, שהוגשו אתמול על ידי ההסתדרות הציונית לוועידת־השלום ואנו רואים אותן כמתונות וכהוגנות. נעשה כל מה שבידנו, עד היכן שהדבר נוגע לנו, לסייע בהשגתן. נברך את היהודים ברכה מקרב לב לשובם הביתה… התנועה היהודית לאומית היא ולא אימפריאליסטית — ויש מקום בסוריה לשנינו. סבור אני, שאין אחד משני הצדדים יכול להצליח הצלחה אמתית בלי השני".

מר מקדונלד מטעים ב “הספר הלבן”, שממשלת הוד מלכותו הבטיחה הבטחות לערבים והבטחות ליהודים.

וועדה, שבשום פנים לא היתה בלתי־נוחה כלפי הערבים, מצאה שמכתבי מקמיהון הוציאו את ארץ־ישראל מכלל ההבטחות לערבים. בעמוד 46 של “דין־וחשבון של וועדה” אנו קוראים:

"הממשלה הצרפתית לא היתה רואה את ההתחייבויות האלה (המוסרות את ארץ ישראל לערבים) כבעלות־תוקף כלשהו במקום שהדבר נוגע להם, (לצרפתים), ותוצאה פעולה מעין זו מצד ממשלת הוד מלכותו היתה עלולה הרבה יותר לעשות את השגת המטרות האלה קשה מכל שהיתה.

"לפיכך עומד הלורד הדיין הראשי על דעתו, שההסתייגות ביחס לענינים הצרפתיים חלה, והכונה היתה שתחול, על כל שטח, לרבות מה שנקרא כעת ארץ־ישראל, שבו נגעו תביעותיה של צרפת באותו זמן.

"אבל לא משום תביעותיה של צרפת בלבד לא היתה בריטניה בת־חורין להבטיח הבטחות בסתו של שנת 1915. ההתעניינות בארץ ישראל כמעט מצד כל הארצות כולן שבעולם היתה צריכה להיות מובאת בחשבון, ובקשר לזה היה הלורד הדיין הראשי רוצה לומר, שאף על פי שאינו רוצה לחלוק על מי מבני־הסמך, שמתוכם אומר סיר מיכאל מקדונל דברים בשם אומרם, סבור הוא, שאפשר חלה אי־הבנה בטיב־טענתו.

"לא היתה זו כונתו להוליד את הרושם, שטענתו או אחת מטענותיו על כל פנים, היא שארץ ישראל הוצאה מכלל השטח של העצמאות הערבית משום כך בלבד, שלא נזכר שמה. עד היכן שהוא מכיר, לא נטענה זו מעולם, לא בפני הועדה המלכותית ולא בשום מקום אחר. טענתו היא, שלפי הבנה כשרה בחליפת־המכתבים, המביאה בחשבון את התנאים, שבה שימשה לשונה, הוצאה ארץ ישראל לאמיתה של עובדה, ואף על פי שלא נזכרה בשמה.

“במלים אחדות, דעתו היא שחליפת־המכתבים כולה, ובפרט ההסתייגות ביחס לענינים הצרפתיים במכתבו של סיר הנרי מקמיהון מיום 24 באוקטובר, 1915, לא זו בלבד שהוציאה את ארץ ישראל, אלא שצריך היה להבין, שהיא עושה כך, בשים אל לב את מצבה, המיוחד במינו, של ארץ־ישראל”.

יכול היה מר מקדונלד להמשיך בחקירתו ולגלות שבשנים 1919 ו־1920 דן הקולונל צ’רלז ע. וויקרי, הסוכן הבריטי בג’דה, שהיה מיופּה־כח אצל המלך חוסיין בחאג’ז, עם אותו המלך, (אביו של פייסל) בענין חליפת־המכתבים המפורסמת בין זה לבין מקמיהון. הקולונל וויקרי מוסר:

“קראתי את כל המכתב באטיות יתירה. הוא לא היה כתוב בלשון ערבית מדוקדקת, ותרגום אנגלי לא היה לו בשולים, וברור היה לחלוטין, שארץ־ישראל לא נכנסה לתחומי ההצעות למלך. יכול אני לומר בבירור מוחלט, שכללות־תביעותיו של המלך התרכזה מסביב לסוריה ומסביב לסוריה בלבד… הוא גלה את דעתו בהדגשה יתירה, שאינו מעונין בארץ־ישראל כלל, ואין לו שום רצון למשול בה, לא הוא עצמו ולא יורשיו”.

לורנס, חוקר מובהק בעניני הערבים, שהיה ידידם הנאמן ביותר לפי שמועת־הרבים, ונמצא במצב טוב יותר מכל אנגלי בימיו לדעת את נפש הערבי, כותב:

“נורי סעיד ורוסטו חידור אמרו, שהם יכולים לקבל הצעה מעין זו, שהציע ייל בעילום־שם ב”טיימז“, ושפייסל יקבל אותה, כשיגיע הזמן. פתרונו של ייל לשאלה היה כך: ארץ־ישראל תהיה תחת מנדט של בריטניה הגדולה והציונים יקבלו רשות להוציא את תכניתם אל הפועל…”

לא תיאמן כמעט הסתירה בין “פירושו” של מר מאקדונלד להיסטוריה לבין המכתב, שפרסם סיר הנרי מאקמיהון עצמו ב“טיימז” הלונדוני בתאריך מאוחר, ז. א. ב־23 ביולי, 1937!

" הרבה אַסמכות", כותב סיר הנרי, נעשו בדין־וחשבון של הועדה המלכותיה, ולרגל הווכוחים בזמן האחרון, בשני בתי־הפרלמנט, אל “הבטחת־מאקמיהון”, ביחוד לאותו חלק של ההבטחה, לארץ־ישראל והיהודים טוענים לפירוש אחד לו והערבים לאחר. העירו את אזני, ששתיקה ממושכת מצדו של מבטיח־ההבטחה, כשהיא לעצמה, אפשר לגלות בה פנים שלא כהלכה. לפיכך אני מרגיש את עצמי אנוס להוציא איזה גילוי־דעת בענין אלא אגביל את עצמי כשאני עושה כך, לשאלה, השנויה עכשיו במחלוקת, היינו, אם אותו חלק מסוריה הידוע עכשיו כארץ־ישראל. נכלל בשטחים, שבהם הובטחה עצמאותם של הערבים בהבטחתי. מרגיש אני, שחובתי היא לגלות את דעתי, ואני עושה כך בבירור ובהדגשה, שלא היתה כוונתי, בשעה שהבטחתי את הבטחתי למלך חוסיין, לכלול את ארץ־ישראל בשטח, שבו הובטחה עצמאות ערבית.

“כמו כן היו לי כל הטעמים והנמוקים להאמין באותו זמן, שהעובדה שארץ־ישראל אינה כלולה בהבטחתי, מובנת כל צרכה למלך חוסיין”.

לא לנו לקבוע, אם בחר מר מקדונלד להשאר, לפי תכנית המתכן, בבחינת שאינו־יודע לגבי גילוי־הדעת של סיר הנרי, או שהוא קורא תגר על ישרותו של הכותב.

תגלית “חדשה” יותר היא ה“אגרת”, שנמסרה למלך חוסיין על ידי המפקד ד. ג. הוגאַרת בינואר, 1918. כדוגמת מכתביו של מאקמיהון, ניתנה אף זו ענין להשערות ולשמועות רבות. חברי הממשלה הנוכחית עזרו לערבים ליצור את הרושם, שאגרת־הוגאַרת עושה את הפירוש הערבי למכתבי־מקמיהון הכרחי. לאחר ניתוח בוחן־ובודק, הגיע מר ליאונרד שטיין לידי מסקנה זו:

“רחוקה מלסייע לטענתה שארץ־ישראל נכללה על ידי סיר הנרי מאקמיהון בשטח העצמאות הערבית, הנה ברור שאגרת הוגארת בנויה על ההנחה, שארץ־ישראל אינה נדונה כאן כארץ, שבה מתבקשים הערבים, בהיותם בני־חורין לעשות כרצונם, לוותר איזה וותורים לטובת ההגירה היהודית. סעיף (3) אינו מבקש חסד מאת השריף: מציין הוא החלטה מטעם הממשלה הבריטית — ‘ממשלת הוד מלכותו עומדת על דעתה בתוקף…’ ברור, שלשונו של סעיף (3) היתה נראית בלתי־מתאימה, מחושבת לעשות רושם מרגיז, ולא מפייס, אילו היה הדבר באמת כך, ששנתים קודם לזה הוגד לו לשריף, שארץ־ישראל תהיה, או תהווה חלק מן, מדינה ערבית עצמאית. אף אין זה ענין סתם של מדת הכנסת־אורחים בארץ־ישראל כלפי מספר ידוע של יחידים אומללים. האגרת מדברת על ‘שיבה’ של יהודים לארץ־ישראל ; יש בה אַסמכות ל’שאיפה זו' ול’הגשמתה של משאת־הנפש הזאת', ובאחרון פסוקיה היא מכניסה רמז מפורש לציונות — תנועה השואפת, שכפי שהיה ידוע יפה למדי, להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל. מה שאגרת הוגארת נראית כאומרת ברור בסעיף (3) הוא, שהממשלה הבריטית החליטה, שתנתן הזדמנות לציונים להגשים את שאיפותיהם בארץ־ישראל, אם כי לפי תנאים כאלה, שלא תהיה כרוכה בהם השתלטות־היהודים המדינית או הכלכלית בערבים. אלה הקוראים לעזרת בטויים מסוימים באגרת הוגרת צריכים לקבל על עצמם את הכוונות הפשוטות, הכרוכות באגרת כולה, ואם הן מקבלים אותן, שוב אין פתח פתוח לפניהם לטעון בנשימה אחת, שארץ־ישראל נכללה על ידי סיר הנרי מקמיהון בשטח העצמאות הערבית”…


 

ארץ־ישראל, לא ארץ ערב    🔗

אילו שמה ממשלת הוד מלכותו את לבה קצת יותר לעובדות קרובות ורחוקות יחד, היתה מבינה על נקלה, מה טעם לא כללו ערבים בעלי שיעור־קומה, כגון פייסל ואביו, ואנגלים שהכירו את הערבים מלפני ולפנים, כגון לורנס, את ארץ־ישראל בתכניתם לאגד־מדינות ערבי. כמו כן היה מר מקדונלד נמצא למד, שארץ־ישראל, במשך כל תולדותיה הארוכות, מעולם לא היתה ארץ ערבית במובן המדיני או הפסיכולוגי. טוב היה מר מקדונלד עושה, אילו שקל בזהירות את דבריו רבי־הסמכות של לורד מילנר:

"אם כותב לורד מילנר, “מרחיקים הערבים לכת עד כדי לתבוע את ארץ־ישראל לעצמם כאחת מארצותיהם, באותו מובן שארם־נהרים או ערב ממש היא ארץ ערבית, הרי סבור אני, שהם מגיסים לבם בכל העובדות כולן, בכל הדורות כולם, בכל מסורת ובכל צירוף־מושגים מן החשובים ביותר. כמעט אמרתי: מן הקדושים ביותר. בשום פנים אי־אפשר לתת לגורלה של ארץ־ישראל שייקבע על פי רשמיו ורגשותיו הזמניים של הרוב הערבי בארץ כיום”.

מעולם לא עלתה בידיהם של הערבים — ולא בידי מישהו זולתם, בעצם — לתבוע חזקה על אותה ארץ, שבאופן גלוי וניכר כל כך, על פי השכנעה הדתית ועל פי הכרת־הרבים היתה ארץ מולדתו של עם מופלא. אחד מגדולי הרומניסטים בימינו, כשהוא מדבר על ארץ־ישראל, מעיר: “אין לך מקום, שבו ההווה הוא כל כך חדור־העבר כגון כאן”. מה שראה וורפל בחזון, חי אלכסנדר זייד כממש חיוני. כשהוא עוסק בארכיאולוגיה כבמקצוע תפל לעיקר, חפר פעם והוציא במעדרו מן האדמה שלד, שהביאו לידי הרהורים אלה: “לא נפסק הקשר. אנחנו יכולים עוד למשש במו ידינו את עצמות אבותינו. אפשר, כי שלד זה הוא של אדם עברי אשר נלחם עם הרומאים על חפשת מולדתנו”.

את העבר הזה לא יכלו מעולם לשכוח לא עובד־האלילים ולא הנוצרי ולא המושלמי — ולעולם לא יוכלו לשכוח אותו. מושלי ארץ־ישראל בני־החלוף — מעולם לא נח לבם בהם: ידוע ידעו, כי מחזיקים הם בידיהם — לפי שעה בלבד — אוצר קדוש קדושה יתירה והוא מקודש רק על ידי האדם מישראל. כתבי־הקודש, של היהודי ושל הנוצרי יחד, מדברים על ארץ זאת כעל ארץ־ישראל. הקוראן תובע לערבים את מיכה ואת מדינה, אבל בנוגע לארץ־ישראל אין בו העוז אלא לומר: “ארץ ברוכה לכל העמים”. חוקרי תולדותיה של ארץ־ישראל, מן הגדולים שבהם, מציינים וחוזרים ומציינים את העובדה, שמעולם לא מלאה ארץ־ישראל שום תפקיד בהיסטוריה הערבית: מעולם לא פיתחה לעצמה אופי, שאינו תלוי ביהודים, מעולם לא היתה למדינה בפני עצמה. מימי כיבושה בידי הערבים, נטשטשה ונעלמה מגיא־החזיון ההיסטורי שבכל דור ודור, שממה ואיבדה כל ערך מדיני, כלכלי ותרבותי בעיני כל, חוץ מן היהודים. היא עברה מיד ליד, בעוד שושלות־הכליפים נלחמות על שלטון העליון בעולם הערבי — נעשתה מה שתאר ג’יאורג' אדם סמית כ“ארץ פגר”.

במאות־השנים האלה, שחלפו מאז, לא תרמה ארץ־ישראל שום ערכים דתיים, תרבותיים או לאומיים לעולם הערבי. אפילו קדושתן של חברון וירושלים לא היו מעורות אצל הערבים עצמם במסורת הערבית, אלא ינקה — לפי הודאת־הכל — מזכרונות־ישראל, הקשורים במקומות האלה. חוץ ממסגד־עומר, לא נסו הערבים ליפות את הארץ, כפי שעשו, למשל בקונסטנטינופול, בבגדד ובשאר מרכזיה האמתיים של התרבות הערבית, לא הקימו בה אוניברסיטאות, ספריות וארמונות.

הפרופסור הרטמן כותב: “במשך התקופה הזאת מלאה ארץ־ישראל תפקיד סביל ולא פעיל”1.

ושוב הוא מעיר: “מכל אותו הוד לא־יתואר, שפיתחו הכליפים הפטימיים במצרים, לא נפל אפילו קו־אור אחד כמעט על ארץ־ישראל”2. וגואי לסטרנז', החוקר הגדול בתולדות ארץ־ישראל, דברים אלה בפיו: “במובן המדיני, לא היתה ירושלים מעולם הבירה המושלמית של גליל ארץ־ישראל…”

ואל נא נשכח גם זאת, כי כל מה שהיה מן השלטון הערבי בארץ־ישראל לא אָרך בה למעלה מן 231 שנים. על אף חשבונו המשונה של מר מקדונלד, העולה לידי אלף וארבע מאות שנה, התחיל השלטון הערבי בארץ־ישראל בשנת 637 ופקע בשנת 868, עת שכבשו אותה הטורקים הסליוקים. אותם כבשו אחר כך הצלבנים בשנת 1099. צלח־אדין, שהוריש את הפרנקים מן הארץ, היה קורדי, ומוצאו מארמניה. משנת 1249 ועד 1517, היו התנאים בארץ רחוקים כל כך מן הבטחון, ומושליה מתחלפים מהר כל כך, עד שקשה לומר, מי היו אדוני־הארץ בתקופה זו. בשנת 1517 נכבשה ארץ־ישראל על ידי סילים, שלא היה ערבי, אלא טורקי אוסמני: והטורקים החזיקו בארץ, עד יום כניסתו של הלורד אלנבי בשערי־ירושלים.


 

יהודים בארץ־ישראל    🔗

במשך כל מאות־השנים האלה המשיכו היהודים לחיות בארץ־ישראל ולפעול בה. יש להצטער מאד, שלגבי הנוצרים מסתיימות תולדותיה של הארץ הקדושה עם לידת־הנצרות, ואפילו לגבי היהודים בשנת 70, או עם מרד בר כוכבא, שנדון לתבוסה. ואילו הרשומות מציירות לענינו תמונה שונה לגמרי. אפשר לקבוע למעלה מכל ספק בן־בנו של ספק, שמעולם לא עזבו היהודים את ארץ־ישראל לגמרי. על אף הקשיים, שגרמו להם עובדי־האלילים, הנוצרי והמושלמי, החזיקו קהלותיהם מעמד בארץ ותרמו את תרומתן בלי הרף לתרבות היהודית והאנושית הכללית. המשנה ותלמוד ירושלמי וכמו כן חלק גדול מן הספרים הגנוזים, המדרשים, סדור־התפלה וחקר־הלשון העברי — כל אלה הם יצירת היהדות בארץ־ישראל בתקופות הערבית והנוצרית.

אם גם נוציא מכלל חשבוננו את התנ"ך, הרי ההתפתחות היהודית בארץ־ישראל באותה תקופה ארוכה, שהערבים היתה ידם בה על העליונה, עולה לאין שיעור על כל מה שיכולים הערבים לקשר בארץ הזאת. “חוץ מישראל”, גלה את דעתו זה לא כבר חוקר אחד מחוקרי התרבות הערבית, “אין לה היסטוריה לארץ־ישראל, ולאמתו של דבר, אינה קיימת כארץ בפני עצמה”.

האוכלוסים היהודים בארץ־ישראל — נתקיימה האבטונומיה בידם עד שנת 415, עת שתיאודוסיוס השני הוריד את רבי גמליאל האחרון מן הנשיאות. מאות רבות בשנות ימי־הבינים עמד בית־כנסת סמוך לכותל המערבי. ובמשך תקופת־בינים היסטורית זו אנו מוצאים הרבה רושמי־רשומות כותבים על ארץ־ישראל מתוך זלזול כלפי המאמצים הרומאיים, הנוצריים והמושלמיים לשנות את זכרון הדברים:

פלסטינא איד אסט יודיא

טבריה, צפורי, יריחו, לוד ועכו היו מרכזיו של ישוב יהודי במאה הששית. הפסיפס בבית־הכנסת שבבית אלפא נעשה בימי שלטונם של יוסטיניאן הראשון, 565־518, ויוסטיניאן השני 578־565, באמצע המאה התשיעית, בערך, נעשתה ירושלים שוב מרכז מקובל לתורת־ישראל, וראש הישיבה שבה, רב יעקב גאון, היה מפורסם בכל ארצות־הגולה.

עד לתוך דורות־הבינים המשיכו היהודים לסדר את הקפות־המזבח המסורתית על הר הזיתים, ושם היו פוסקים דיניהם.

במאה האחת עשרה אנו מוצאים קהלות מישראל בחצור, בעזה, באשקלון, ביפו, בקיסריה, בחיפה, ברמלה ובשכם, זו נבלוס, וגם בגליל העליון והתחתון. על אף החורבנות, שגרמו הצלבנים, מצא בנימין מטודילה בסוף המאה השתים עשרה קהלות־יהודים בקיסריה, בבית־לחם, בעכו, ברמלה, באשקלון, ובגליל העליון. ועל אף הלסטים הערבים, הפושטים על הארץ, המשיכו היהודים לבוא אליה כעולים־לרגל מכל ירכתי־תבל.

במאה השלשה־עשרה באו כמה מן הדגולים שבחכמי־ישראל באירופה ויסדו ישיבות בארץ־ישראל. אותו גדול, הרמב"ן, סייר את הארץ ועורר לישובה. אין משתכחים מן הלב דבריו, שכתב לבני־ביתו: “וזה מה שהוציאני מארצי וטלטלני ממקומי, עזבתי את ביתי, נטשתי את נחלתי, נעשיתי כעורב על בני, אכזרי על בנותי, לפי שרצוני להיות בחיק אמי”.

במאה הארבע עשרה מדבר אשתורי הפרחי, מתוך בטחון לעתיד, על החיל שעשה הישוב היהודי בארץ. במאה החמש עשרה פונה רבי יצחק מצרפת בקול־קורא אל יהודי אירופה, שישובו לארץ. “בואו”, הוא כותב, “ורשו את הארץ אשר נתן ה' לכם. בואו, האובדים באשכנז והנדחים בצרפת, והשתחוו לה' בהר הקודש”. במאה החמש־עשרה ובמאה השש־עשרה שוב מפנות תקוות משיחיות גדולות את לב האומה כולה אל ארץ־ישראל כאל נקודת־המוקד שבחייה, ובאותה תקופה מתפתחת צפת עד כדי מרכז עצום בישראל, מרכז למחשבה ולקדושה. במאה השמונה־עשרה אסוף הנגיד שמעון וורטהיימר עשרים אלף זהוב אוסטרי לעניני צדקה ובנין בארץ־ישראל.

וכך, ללא הפסק בשלשלת־הדורות, אנו מגיעים אל המאות התשע עשרה והעשרים, על מפעלותיהן־הן, הידועות לכל ציוני, בחידוש זווגם של ישראל וארץ־ישראל.

“אין לך כמעט דור”, כותב אברהם יערי, “שלא היה בו איזה נוסע או עולה לארץ־ישראל שרשם לדורות מה שראה בארץ בימיו”.


 

הדבקות בארץ ישראל    🔗

הפוליטיקנים הברטים, הנוהגים קלות־ראש יתירה, בזהותה ובטיב־מהותה של ארץ־ישראל, על נקלה היו יכולים ללמוד, כי לא זו בלבד שמעולם לא היתה ארץ־ישראל מדינה ערבית, אלא שמעולם לא מלאָה שום תפקיד בפולקלור של העם הערבי. מעולם לא יצרו הערבים בה ספרות ומעולם לא שלבו אותה לתוך הידע־העממי שלהם. לשוא יחפש המחפש משוררים ערבים, ילידי ארץ־ישראל, או מעשיות ואגדות ערביות, שמוצאן מארץ־ישראל. אלה מסוג זה, שאתה מוצא בלשון הערבית, אינן אלא הדים רחוקים לפולקלור, שיצר עמנו אנו. אין לערבים שם משלהם לארץ־ישראל, והכנוי: אֵ־שם, המשמש אצלם קבע, פירושו: “מה שלשמאלה או לצפונה של הקעבה”. ירושלים אצל הערבי היא “בית־אל־מקדס”, שלא יתקשה היהודי למצוא בו את מקורו: “בית המקדש”. הירדן אצל ערבי הוא “אל אורדון”. ים־המלח הוא “בחר לוט”, ימו של לוט. בשמות־המקומות הערביים אתה מוצא למשל “ודי אַ־נמל”, ו“נמל” זו היא המלה העברית: נמל, היינו: נמלה. כך קראו לודי זה, משום שכאן, הם אומרים, נכנס שלמה המלך בשיחה עם הנמלים. ב“כפת־הסלע” יש שריד־קיר אחד, נתון בין שני עמודים, המהוה את ה“מחרא”, והוא ידוע בשמו: “קובת־אַ־סלסלה”, היינו: כפּת־השלשלת. אבן עבד רבה, חכם ערבי מן המאה העשירית, מזכירה כאותה כפּה, שבימיהם של בני ישראל היתה תלויה בה שלשלת־המשפט. על חמי־טבריה כותב אותו חכם ערבי קדום, שבנה אותם שלמה בן דוד. “שלום על שניהם, אני בעצמי בקרתי במקום”. את צוק־הסלע, העולה באמצע ים כנרת, רואים הערבים כקבר־שלמה.

ועתה נשלים־נא את התמונה האנושית הזאת בזכרנו, שלא ארץ־ישראל בלבד נושאת עליה את חותם־היהודי בן־האלמות, אלא שהיהודי אף הוא נושא עליו בכל מקומות־נדודיו את חותמה בן האלמות של ארץ־ישראל. היהודים נשארו בארץ־ישראל, כדי להעיד בלי הרף על החזקה היהודית; אבל גם היהודים שבחוצה לארץ לא וותרו עליה. למאותה שעה, הכתובה בספר בראשית, שהבטיח אלהים את הארץ לאברהם, ועד לפסוק אחרון שבתנ“ך, ומן התנ”ך והלאה, דרך המדרשים, תלמוד בבלי וירושלמי, והלאה הלאה, דרך סדור־התפלות ועד לשירו האחרון של ה“חלוץ” חוזר הנושא ונשנה. מעולם לא נתעלמה ארץ־ישראל מספרות ישראל ומן הפולקלור שלו. אין לך ספר בכתבי־התולדות, מספרי־ספורים, כולם מתעכבים בהמית־לב סוערת על כל הר ועמק, על העץ ועל השמים שבארץ־ישראל. שוב ושוב מזכירים לנו, שהיא הארץ “אשר נשבע אדני לאבותיך”.

“מדד־הקדוש ברוך הוא את כל הארצות ולא מצא ארץ שראויה להנתן לישראל אלא ארץ־ישראל”.

“חביבה עליו כת קטנה בארץ־ישראל מסנהדרין גדולה בחוץ לארץ”.

מעניין לראות ב“עדות שנים עשר שבטים”, שכל אחד מבניו של יעקב מבקש להקבר בארץ־ישראל. בעדות יוסף, מצווה אותו איש עברי, המשנה למלך מצרים, את בניו, שיביאו את אסנת לקבורה עם קבר רחל. טוב — אמר יהודי אחד בימי־הבינים — המוות בארץ ישראל מן החיים בארצות־השעבוד…

ר' יעקב עמדין כותב: “והיא בעיני הסבה… עצומה וחזקה לכל השמדות המופלגות הנוראות… לפי שיצא האבל הזה מלבנו. בהיותנו שוקטים בארץ לא לנו, שכחנו את ירושלים ולא עלתה על לבבנו”. רבי לוי יצחק מברדיצ’ב כותב: “ארץ־ישראל, כאשר ישראל בבטח בתוכה, הוא [היא] ישוב: אבל כאשר גלו ישראל ממנה, אף על פי שיושבים בו [בה] שאר האומות, הוא מדבר”. מנדלסון, היהודי המשוחרר, כותב: “מכיר אני בדבר כאמת מחלטת, שבני אברהם יצחק ויעקב לא יהיו מנודחים לעולם מארץ הבחירה ופזורים לעולם בין עמי־הארץ, אלא בבוא היום, ייעד החי וקיים את מלך המשיח מבית דוד והוא יעשה את עמו אומה בת־חורין שוב”. ואותו גרמני, נוצרי, הלני, היינריך היינה, כותב:

"אונד אלל דיע טרעענען, זיע פליעססען

נאך זועדען אים שטיללען פעראיין,

זיע פליעסען אונד ערגיעססען

זיך אלל אין דען יארדאן הינאיין".

כמה מתמידים המשוררים בישראל — ובכמה אהבה, שאינה נדונה לכליה — לשיר על הארץ הזאת!

"טוב לי ללכת ערום ויחף

במקום שנגלה אלהים לנביאיך וחוזיך.

אבחר לנפשי להשתפך

במקום רוח אלהים שפוכה על בחיריך".


"מי יתן אבר כיונה לי, אָעופה ואשכנה

אטוש תימן וצפונה, ואשאף רוח ציונה".


וחלוץ בן־ימינו שר:

"זה עתה ברור לי: הייתי פה אתמול

ולפני אלף שנה.

עודי מכיר בזה את עקבותי בחול

ואת הרוח הרודף אחרי הלבנה".

אין הציוני בן־זמננו אלא טועה, אם סבור הוא, שראשון הוא מיום חורבן הבית השני לשלם שקל ולשלוח את תרומתו לארץ־ישראל. מאות בשנים לאחר החורבן עוד הוסיפו היהודים, הנפוצים בכל רחבי העולם העתיק, לשלוח מס, שהיו מטילים אותו עליהם בעצמם, לצרכי אחיהם בארץ־ישראל. אפילו כשהגיעו הדברים לאזני הרומאים והם קראו לאותו מס “פיסקוס יודאַיקוס” ונטלוהו לעצמם למלא את אוצרם־הם, לא פסקו היהודים משלוח את תרומותיהם. ובזמננו אנו, או קצת קודם לכך, כתב יהודי אחד, יהודה טורו מניו־אורליאנס, שלא שמע מימיו נאום־תעמולה ציוני ולא קרא חוברת ציונית, סך 60,000$ בצוואתו לשיפורם של תנאי־החיים בירושלים.


 

הישוב    🔗

ספק הוא, אם אפילו הציונים מבינים כל צרכם את טיב ההישג הגדול, שהושג בארץ־ישראל במשך ארבעים השנה האחרונות. בשום זמן מן הזמנים ובשום חלק מחלקי־העולם לא פעלו כל כך חלוציה של איזו אומה נוכח מעצורים כאלה. והרי ניסו יהודים נסיונות־התישבות בכל חלק מחלקי־הכדור, מבירובידז’ן שבסיביר ועד ארגנטינה שבאמריקה הדרומית. אפשר, לא קטן במכשולים, שנתקלה בו ארץ־ישראל, הוא אותו משפט־הבכורה, העקשני ולא־ייאָמן, הנתן מאת עשירי ישראל לכל תכנית־התישבות שהיא, חוץ מזו הנוגעת לארץ־ישראל. ביד פזרנית הריקו את אוצרות־כספם לכל ארצות־תבל, ואילו מתנותיהם לארץ־ישראל ניתנות מתוך אי־רצון כדרך הקמצנים.

ביום 29 ביולי, 1891, הזהיר הברון די הירש, העשיר שביהודים בימיו, את משלחת חובבי־ציון, שישכחו “זכרונות דתיים ומסורת היסטורית”. “כמה שמסורות אלה”, כתב, “מפוארות הן ונכבדות, אינן מהוות יסוד איתן עד כדי להבטיח את קיומם של המהגרים בארץ־מולדתם החדשה מפני הרפתקאות ופורענויות חדשות”. דעתו של הברון לא היתה נוחה מ“הצעת ההתישבות” במקום, שהואיל לקרוא לו “טורקיה האסיאטית”. הוא הציע את ארגנטינה במקומה והשמיע באזני המשלחת הציונית דבר ברי, שאין החקלאות עשויה להצליח ב“טורקיה”. “ואילו בריפובליקה הארגנטינית”, אמר, “הקרקע פוריה היא כבספור־אגדה והאקלים מצוין… הריפובליקה הארגנטינית היא ארץ־העתיד האמתית; שלשה אלפי מליונים הוצאו עד כה על מעשי־בנין, הרחבת־נהרות, מפעלי־נמל… חוץ מן המעמד החקלאי והכלכלי, הרי הצד החברתי של המושבות בארגנטינה נותן ליהודים נקודת־התרכזות, שבקושי הם עשויים למצוא דוגמתו במקום אחר. שטח הארץ הזאת גדול הוא פי תשעה משל צרפת — מקום יש בה ועתיד למספר־יהודים בלתי־מוגבל. למן הרגע שהיהודים נכנסים לתוכה כמהגרים, צריך הדבר ליעשות לא כדי למצוא שנים אחדות של מרגוע ורווחה, אלא מתוך מגמה תקיפת־הרצון להבטיח לצאצאיהם לדורות מקום מנוחה ויציבות לעתיד”.

דבר מעציב הוא, שאין בני־אדם מאריכים ימים עד כדי לראות מה שהזמן עושה לתכניותיהם. אילו היה הברון הירש בחיים כיום, היה יכול להשוות את הישגיה של אותה משלחת עלובה של יהודים רוסים אל תכניותיו הוא הנהדרות וללמוד, כמה מעשיים יותר היו בעלי־החלומות מבעל־הכספים. מובן מאליו, שהרבה יותר מקום היה בארגנטינה! אין כל ספק, שקרקעה היתה פוריה עד אין קץ! אלא שחסרה היתה כמה תכונות אחרות, ודבר זה ביטל את אָרכה ואת רחבה והפך את פוריותה לצחיחות: פשוט, זו לא יכלה לסמל בעיניהם של יהודי־העולם, ואפילו לא בעיניהם של היהודים הנרדפים ברוסיה, את תאוות־הנפש ואת הדחיפה הפנימית של ארץ־ישראל.

שנים אחדות לאחר שדחה הברון את בקשת המשלחת היהודית מרוסיה, יצא לארץ־ישראל צעיר אחד, שהושפע מרוחה של אותה משלחת. הוא התישב באותו מישטח־החול על שפת־הים, שנעשה אחר־כך תל־אביב. הוא מלא תפקיד חשוב כאחד מן המחנכים הנכבדים שבעיר. שם גידל את בנו־יחידו, שנפל באביב־עלומיו — רק לפני שנה — קרבן לרצחנותו של המופטי. עם סתימת הגולל על קבר הבן, השמיע האב את המלים האלה: "אני מבכה בפניכם את בני יחידי. גדול השבר — ובכל זאת אומר אני: זכות היא לי. לי ולך כי על במותיך נפלת, בני. מלאת את חובתך. בשקט עשית את עבודתך ביום ועמדת על המשמר בלילה. ובין שתי נקודות חדשות, בשעה שבקשת מקום לנקודה שלישית, פגעה בך יד המרצח מן המארב. והננו עומדים עתה, הוריך ואלמנתך על קברך. היירצה הקרבן? התבין סוף סוף הממשלה שעליה למלא חובתה לתושבים שבטחו בה? התאמר: די?

"לפני שלשים שנה הבאנו אותו הנה. טפלנו בו שלשים וחמש שנים וחנכנו אותו ברוח נאמנות והקרבה לעם — ועתה החזרנו לאדמה זו כל שהיה לנו, תמצית נשמתנו. אבל אילו צריכים היינו להתחיל מחדש, ואילו גם ידענו מראשית אחרית —היינו שבים ועושים כך. כי זוהי הדרך ואחרת אין. ואם אזכה למנת חסד ואוכל להשתתף בחנוך בנך, זה התינוק — אגדל אותו ללכת בדרכך, להיות ראוי לשמך ולזכרך.

“נוחה, בני, באדמת קודש זו. ימתקו לך רגבי עפר אלה, כי ראוי אתה לכך. נוחה ליד חבריך, שנתנו נפשם כמוך, והייתם האחרונים לקרבנות הדמים”.


 

מדוע נכשלה בריטניה    🔗

הזכות היהודית ההיסטורית על ארץ־ישראל מסורת היא במחשבה הנוצרית והמושלמית. עוד הרבה שנים קודם שנשמע דבר מציאותה של התנועה הציונית בעולם. יצאו נוצרים אנשי־המעלה בכל ארץ כמעט מארצות־אירופה והצעות בפיהם לעזור ליהודים לבנות מחדש את ארץ־מולדתם. באותם דיונים ווכוחים, שקדמו לתנועת־האמנציפציה הגדולה, הציעו הנבונים והמרחיקים ראות שבנוצרים לתת ליהודים את האפשרות לשוב להאחז בארץ־ישראל. הנרי דונאַנט, מיסדו של “הצלב האדום”, האמין, כי פתרון אחד לבעיה היהודית — השיבה אל ארץ־ישראל. הוא פנה אל נשואי־הפנים שביהודים ובנוצרים בימיו, אל הרבנים בפריז ובלונדון, אל הקרדינל מרמיו; הוא נסה לעניין בדבר את נפוליאון השלישי ולבסוף ארגן את “החברה הבינלאומית המזרחית”. “מטרת החברה”, כתב דונאנט לאחר כך, “היתה לסייע בהתפתחות החקלאות, התעשיה, המסחר והעבודות הצבוריות במזרח ובארץ־ישראל בפרט”. “ארץ־ישראל”, הוסיף “כידוע, אינה צריכה אלא לעבודת־האדם, כדי להרבות תוצרת בשפע: היא אחת מהארצות המשובחות והפוריות ביותר אשר על כדור־הארץ; יש למצוא בה כל מיני תוצרת, פירותיהם של כל אזורי הרוחב הגיאוגרפי, ומהגרים מאירופה מוצאים בה את אקלים מולדתם. המסחר והתעשיה הפרטית, בהשלימם את עבודת־האדמה, ימשכו לכאן במספרים גדולים סוחרים, מתישבים ובעלי־הון. תחית־המזרח, בהתאחדה עם התעוררותו החדשה של הרגש הדתי, תמצא סיוע בהשתתפות בני־ישראל, שתכונות־רוחם רבות־הערך וכשרונותיהם המצוינים אינם עשויים אלא להיות מועילים מאד לארץ־ישראל”. אך זה לא כבר, ביום 8 בנובמבר, 1935, כתב ראש־הקבינט הנוכחי, והוא שר־הכספים באותו זמן, ב“דז’ואיש כרוניקל” בלונדון: “יכולים אתם להיות בטוחים, שמדיניות־הממשלה היא להוציא אל הפועל את המנדט על ארץ־ישראל ככתבו וכרוחו. ללא פחד וללא משוא־פנים תמלא את התחייבותיה לפי המנדט; ועד שהיא שומרת על הזכויות האזרחיות והדתיות של העדה הלא־ היהודית, תמשיך להקל על הקמת הבית הלאומי בארץ־ישראל בשביל העם היהודי”.

הישגיו של היהודי בארץ־ישראל כיום הזה זכו לתהלה מרובה בכל העולם התרבותי; הם נתקבלו כעדות לצדק תביעתו של היהודי; כי איך יכלו נסים כאלה להיעשות, לולא היה יחס נכון בין העם לבין הארץ, לולא היתה שייכות־גומלין ביניהם?

מה אפוא אחראי למדיניותה החדשה של ממשלת הוד־מלכותו? מדוע זה הוצאה הכרזת ־בלפור בשנת 1917 ונדחתה בשנת 1939? מדוע קבלה אנגליה על עצמה את המנדט בשנת 1921 ובטלה אותו בשנת 1939?

תשובה רק אחת לשאלה והיא: יקיצתה של האנטישמיות בצורה קיצונית שבקיצוניות במשך השנים האחדות האחרונות.

הבריטים לא מלאו מעולם אחרי “רוחו וכתבו” של המנדט. אין אצל שום אדם ספק, שאילו היתה הממשלה המנדטורית נאמנה להתחייבותה במדה מתקבלת על הדעת, כבר היו מליון יהודים בארץ־ישראל כיום הזה; לא היה בה לא טרור ולא מופטי — ותחת אלה היו יחסי־ידידות ושיתוף־פעולות מועיל בין יהודי לערבי. בזמן הווכוח בבית־הלורדים לפני ימים אחדים, הביע הלורד סניל את הדבר בקצור נמרץ: “המנדט כפי שאני מבין את הענין, היה ההתחייבות הבינלאומית החשובה ביותר, שהופקדה מעולם בידיה של אומה אחת. אילו הצלחנו בה, היה הדבר קובע את מקום־כבודנו בהיסטוריה לעולמים. אם ניכשל בה — וספר־זכרונותינו עד כה בענין זה אינו כשלון גמור ומוחלט — יחשב הדבר לנו לחוסר־יכולת או למשהו גרוע מזה. קבלנו את המנדט הזה על עצמנו מתוך ידיעה ברורה בהחלט במה שכרוך בו”. מהו הדבר האחראי לכשלונם של הבריטים בהוצאת המנדט אל הפועל? נתבונן ונראה, שלא הממשלה הליברלית ולא ממשלת־הפועלים לא הראו כח־פעולה רב משל הממשלה הקונסרבטיבית. מזכירים לעניני־המושבות הפקירונו ועוותו את דיננו קודם למר מקדונלד. מדינאי יהודי חשוב העיר לו לאחד ממזכירי־המושבות האלה: “ניכר, שמין רעל נכנס בכם, כשאתם נעשים המזכירים לעניני־המושבות”. רעל זה — מה טיבו?

הוה אומר: האנטישמיות. בריטניה נכשלה בהגשמת המנדט לא משום ללויד ג’יאורג', צ’רצ’יל, רמזי מקדונלד או אורמסבי־גור, אלה משום אותם פקידים קטני־נפש בארץ־ישראל, שאנטישמיים הם והם רואים במורת־רוח זועמה בשגשוגו של היהודי — אותו יהודי, המשתחרר מן הגיטו, פורק מעליו את עולה ואת חרפתה של הגלות ונעשה חקלאי, חייל, גבור. אנטישמיות זו היתה תמיד בקרבנו — בתוך מרכז־יגיענו.

אין כונתנו בזה להאשים את הממשלה הבריטית באנטישמיות. מוקירים אנחנו מקרב לב את האהדה, שגילו הבריטים כלפי הפליט מישראל. אמת, אהדה זו מצא לו תמיד בטוי רחב יותר בהכרזות ובמחאות מאשר במעשה ובפעולה, אבל גם הכרזה ומחאה אינן נטולות ערך לגמרי. אלא טענתנו היא, שממשלת הוד מלכותו אינה עומדת לא־מושפעת כלל מן האנטישמיות החדשה. הרגל, כמעט דחף שמתחת לסוף־ההכרה, נעשה הדבר להתייחס אל היהודי כלאחר יד, להוציאו מכלל החשבון כבעל כח ועצמה, לראות אותו בשאט־בנפש, כדרך שרואים את הקבצן, לתת לו נדבה מדי פעם ולמנוע ממנו את הצדק. אין שום דבר במצב הבינלאומי אחראי באותה מדה ל“הספר הלבן” כעובדה אחת זו — עובדת ההתקפה ההיטלראית על עמנו. אין שום דבר כיום הזה במזרח הקרוב, שלא היה קיים בו משנת 1914 עד שנת 1917, חוץ מן הערים והמושבות, שהקים היהודי, וחוץ מן ההשבחה הכבירה בתנאי־חייהם של הערבים בארץ־ישראל. בשנת 1917, היתה קיימת תנועה ערבית לאומית, היתה מלחמה, היתה אי־מנוחה בהודו ומהפכה באירלנד. היה קיים צבא גרמני אדיר, היו צוללות וגזים מרעילים. האימפריה הבריטית, אמר ללויד ג’יאורג‘, היתה טרודה “במלחמת לחיים ולמות עם האימפריה הצבאית העצומה שבעולם… בשנת 1917, הגיעה המלחמה למדרגה חמורה עד למשבר, ותוצאותיה היו יותר ממפוקפקות. מאזני־הנצחון היו נוטים אז להכריע לטובת המיליטריסטים הגרמנים”. אף על פי כן פרסמו הבריטים את הכרזת־בלפור, וקבלו את המנדט על עצמם לאחר כך, משום שנדחפו לכך על ידי המסורת ומשום שכבדו את כשרונו ואת שאר־רוחו של היהודי והעריכו את השפעתו ואת כחו. מביאים אנחנו שוב מתוך דברי ללויד ג’יאורג’: “בעלי־הברית כאויביהם, שניהם כאחד, הכירו בהשפעה ובהזדמנויות הוודאיות, שיכלו היהודים, צאצאי הפיזור הגדול, לפעול בהן בנקודות־אחיזה חיוניות שבשטח־הקרב רחב־הידים. ממילא נכנסו היריבים לתחרות בנסיונם לכבוש אותה השפעה לעצמם. שני הצדדים הציעו למנהיגי־ היהודים, בשכר תמיכתם, שבבוא יום נצחונם יבטיחו לו לישראל את הגשמת חלומותיו, יחזירו לבניו את ביתו באותה ארץ, שנעשתה בת־אלמות משום התרומה, שתרמו שם אבותיהם לכל הנאצל ביותר בתרבותנו…” זה לא כבר גלה הלורד הליפאַכס, שמשאות־הנפש — שוב אין ערכן רב כערך הכדאיות, ו“הספר הלבן”, למעשה מכריז ומודיע, שממשלת הוד מלכותו שוב אינה מכבדת את היהודי באותה מדה שכיבדתו בשנת 1917. כלפי האנטישמיות מכוונים אנחנו את התקפתנו, כשאנו מחליטים כאן בכל תוקף להלחם ב“הספר הלבן” עד קורטוב כחנו האחרון.

הציונות, זו הקריאה הנועזה מאז מול פני האנטישמיות —אפשר — צריך היה לראות מראש, שעליה היא יוטל, בסופו של דבר, כובד המלחמה ביהודי. הציוני לא ייחת מפני ההתקפה האחרונה והזעומה ביותר. הוא לא ייכנע מפני התבוסה בארץ־ישראל: הוא לא יזכה את האנטישמיות העולמית בנצחון זה.

אבל אם גם נמנים אנחנו וגומרים להתיצב בפני האויב החיצוני, אסור לנו להסיח את דעתנו מסכנת ההיסוס, הפועל מבפנים. האנטישמיות אינה מהממת את עם ישראל כולו, אבל סיפק בידה להטיל אימה על יהודים רבי־מספר. בשנים האחדות האלה האחרונות הדביק מורך־לב מעורר־רחמים את אי־אלה ממנהיגי־ היהודים, ומורך־לבם עושה אותם לדמויות עלובות מאד. אין אלה תופסים, שחוסר־האומץ אינו מפחית את הסכנה, ושאם הם משימים את עצמם מגוחכים בעיני העולם ובוגדים בעיניהם של יהודים, עדיין אינם תורמים כלום להחזרתם של תנאים משופרים. אין לך פירוש מדכדך יותר ליכולת־פעולתה של האנטישמיות על אלה יחידים יהודים מן הפירוש שממציא לנו אחד מחשובי העתונים שבעולם, שבעליו יהודי הוא במקרה. ביום שנתפרסם “הספר הלבן”, הוכרזה הידיעה באותו עתון תחת הכותרת: “ארץ־ישראל משוחררת”! משוחררת ממי? — היינו רוצים לשאול את בעל־העתון. משוחררת מבני־בניהם של אבות־אבותיו הוא, מאותם שבאו לשם, כדי להחיות את רוח ישעיה והלל! ובאותו העתון, בו באותו יום, נעשה פתאום הבית היהודי הלאומי ל“הבית הציוני”. בכל הארץ הזאת לארכה ולרחבה נמצא יהודים מתענים תחת יד מנהיגים אחוזי־אימה, המשיאים להם עצה לקדם את פני האנטישמיות ברתיעה אחת ממושכת אחורנית, עד שיהיה חור־העכבר להם למקום־מקלט אחרון. אפשר היה להביא דוגמאות למכביר ליחס פחדני זה אל המצב, הנראה כמחשב לתת את כתר־הקלון בראש החורבן.


 

הפתרון האחד    🔗

חייבים אנו הציונים לחזק ידים רפות ולאמץ ברכים כושלות. אסור, שנניח לשום דבר שבעולם להסיח את דעתנו אפילו רגע אחד ממגמת־פנינו ההיסטורית. חוזרים אנו ומכריזים, שפתרון רק אחד יש לשאלה היהודית בכל העולם כולו והוא: הקמת הבית היהודי הלאומי. בתוך חמש עשרה או עשרים השנה האחרונות הגיעו אילו מאדירי־הרוח בישראל לראות את הדבר הזה ברור. מה שהכריזו מוהילבר ופינסקר בשנות השמונים למאה שעברה וחזרו והכריזוהו הרצל ונורדוי בשנות התשעים — נתקבל על איינשטיין ועל ברנדייס במאה העשרים. אין זה לגנותה של הציונות, שסוף סוף עולה בידה תמיד למשוך אחריה את לבם של אנשי־הרוח בישראל, ולא של גדולי־הארנק בישראל. ראייה בהירה בענין אתה מוצא גם בקרב הנוצרים, ואלה מהם, שהתעניינו בפתרון השאלה היהודית באמת ומתוך כובד־ראש גמור, הכירו בציונות את התשובה האחת לשאלה. החוקר הידוע בתולדות האנטישמיות, הנסיך קודינהובה־קלרגי, כותב " הציונות היא המענה העקיב ביותר לאנטישמיות. הציונות מקבלת את האנטישמיות כעובדה ומשתדלת לעשות את גורל־היהודי בלתי־תלוי בהסכמתם של לא־יהודים. הציונות דורשת מאת היהודים לקחת את גורלם בידיהם הם ולצור לו צורה על ידי המעשה ההיסטורי, תחת הטף מוסר, הגיון ואנושיות לשאינם־יהודים. הציונות מביעה את עצמה בהשקאת־מדבריות, בנקוז־בצות, ביסוד מדינה יהודית בהעשות לכח; במתן הברירה של מולדת וקרקע לכל אותם היהודים, המסרבים להרכין ראשם בפני הלחץ, ההשפלה והרדיפה". זהו ניתוחו של הנסיך קודינובה. ועוד הוא מוסיף ואומר, שאם יעלה ביד הציונות למצוא את הפתרון, אשר היא מבקשת, תיקל — ולא תיקשה — התבוללותם של יהודי־המערב.

אפילו אותו אנטישמי צרפתי, נודע לתהלה, ביטול, בעל כרחו מחוה קידה כלפי כבוד־תפארתה של הציונות. הוא כותב: “רק על ידי הקמת בית לאומי יכולה שאלת־האנטישמיות להפתר בכל העולם כולו. העולם יתעשר באומה עוד אחת והאומות תהיינה עדות להעלמותה של רעה, הנשקפת להם. כי זוהי אחת מאותן הצרות, המשמשות שאור שבעיסה לשנאה ולמדנים”3.

דבר אחד זה, לפחות, צריך “הספר הלבן” לפעול לטובת הציונות: צריך הוא לבער מקרבה את צליל־ההתנצלות, שהתגנב לחדור לתוכה בשנים האחרונות. אבד האומץ לכמה מן הציונים לדבר על הציונות כעל הפתרון האחד לשאלה היהודית, כעל המילוי האחד של היעוד היהודי, התקוה האחת, הנותנת טעם כלשהו לאלף ותשע מאות שנות פיזור ורדיפות. ייאמר־נא שוב, פעם אחת ולזכר־עולם, מה שהיה ידוע לרבי יהודה הלוי, לאברבנאל, למהרי“ל מפרג ולאחד העם אף הוא, כי ישנו אתוס יהודי, המלובש בדת אחת, בתרבות אחת, בציביליזציה אחת, והוא יכול למצוא לו מולדת רק אחת — בארץ־ישראל. רק שם ישיג אתוס זה את את בטויו העילאי, יחשוף את טיבו הנעלה ביותר וירכוש לו את פרטיותו המובהקת ביותר. אותו גדול, מהרי”ל מפראג, כתב פעם את דבריו מתוך ראייה חודרת לפני ולפנים — ניסוחו יכול היה להיות בצדק סיסמתה של הציונות לדורותיה: “הגלות היא שנוי ויציאה מן סדר השם יתברך — כל אומה במקום הראוי לה, וסידר את ישראל במקום הראוי להם, שהוא ארץ־ישראל”.

הציונות אינה מין “דיאוס אכס מכינא” יצירתם של בטלנים משוממים ובעלי־חולין, שאבדה האמונה מלבם. אין לך יהודי נאמן יותר למסורת מהרצל, בשעה שהוא כותב: “לא רעיון חדש אני מביא לכם, אלא רעיון מימי־קדם. כן, רעיון אוניברסלי הוא — ובזה כחו — עתיק־ימים כעמנו, שאפילו בימיו המרים ביותר לא חדל מהגות אותו. רעיון זה הוא רעיון יסודתה של המדינה היהודית. דבר מופלא הוא, שבמשך כל ליל־תולדותינו הארוך אנו היהודים ממשיכים לחלום חלום־מלכות זה… אנו נוטעים בשביל צאצאינו, כדרך שאבותינו שמרו על המסורת בשבילנו”4.

הציונות אינה בחינת־עולמה של מפלגה, וארץ־ישראל אינה רק סיסמא של קנאים. הציונות היא תולדות־ישראל. היא היא עם ישראל. הכפירה בציונות היא כפירה בעברו של ישראל. ועם, הכופר בעברו, מחריב את עתידו. הציונות חפצה עתיד לא רק ליחידים מישראל בכל העולם כולו, אלא עומדת היא בכל תוקף על עתידו של עם ישראל בארץ־ישראל. פּולוס בקש עתיד ליהודי ובנה “אקלסיה” ברומא. רבי יוחנן בן זכאי רצה בעתיד לעם ישראל והחזיר את הסנהדרין ליבנה. איו אנו באים בטרוניה עם שום אדם על שהוא פורש מעמו. אין אנו באים בטרוניה עם המתבולל, החדל מהיות; מקפידים אנו עליו רק כשהוא בא ומעקם את הכתובים לצורך גופו.

מעולם לא היתה משמעות כרוכה בציונות — ואין שום צורך כלל, שתהיה בה משמעות שכזו שהיהודים אינם יכולים לחיות כאזרחים נאמנים בכל ארצות־תבל. הציונות מעולם לא הטיפה לשיבת היהודים כולם אל ארץ־ישראל. בשנות 1896, כתב אבי הציונות המדינית אל גיאורג בראנדס: "אין רצוני כלל, שילכו כל היהודים כולם לארץ־ישראל. ילכו נא לשם כל הרוצים והמוכרחים ללכת. אלה יהיה בהם כדי ליצור את המדינה החדשה.5 בימי שלמה המלך יצאו מבני־ישראל להקים מושבות בארץ כוש; עוד לפני זמנו של ירמיה יסדו קהלות במצרים. בתקופת־המכבים היו בקרב היהודים אלפים רבים מספור מפוזרים על פני כל הקיסריות הרומאית. אבל היה בית לאומי יהודי. לא שמענו, שאירלנד — לאחר שהושבה לה חירותה — תקרא למיליוני האירים שבארצות־הברית, שיחזרו אל ארין. ומאסאריק או בנש אף הם — לאחר שהקימו את הריפובליקה הגדולה שלהם — לא צפו כלל לראות ביציאתם של הצ’כו־סלובקים מארץ זאת.

ועד שאנו מזכירים ענין זה, נזכר־נא כי הנסיון שמנסים לסלף את הציונות ולפרשה כהפחתה באהבתנו לאמריקה, אין לו אח בספרי־הרשומות של עמים אחרים. וכי האשים מישהו מעולם את די וולירא או את מאסאריק בהטלת־מום באמונם של אזרחים, שהם אירלנדים או צ’כים לפי מוצאם, לארצות־הברית? שום אירי לא העיר מעולם את שאלת האמונים הכפולים כטענה על אירים אחרים, המתלהבים לרעיון שחרורה של אירלנד.

נוטל אני רשות לעצמי לספר משהו מזכרונותי האישיים. לפני שנים אחדות הקדשתי דרשה למסריק. מאות צ’כים באו אל בית־הכנסת באותו הלילה. היו ביניהם אנשים מכהנים במשרות עירוניות גבוהות במחננו. ואיש מהם לא נאשם — אף לא היה סובל האשמה שכזו — כי איננו נאמן לארצות־הברית משום שנכון היה להודיע את רחשי־כבודו למנהיג, שגאל את מולדת־אבותיו.

שליט רק אחד יש, הידוע כמתערב באמוניהם של בני ארצו, היושבים מחוצה לה — והוא הוא האויב באמוניהם של בני ארצו, היושבים מחוצה לה — והוא הוא האויב הגדול לחופש ולעם ישראל יחד, הוא הסמל בימינו לאי־היושר ולאכזריות. תמיד הודה הציוני והכיר, שהיהודים יוסיפו לחיות בארצות שונות, אבל צריך עם ישראל שתהיה לו דירה קבועה במקום אחד, “דירה מקומית וידועה בשמה” — בארץ־ישראל.

גם בנידון זה צריכים הציונים להזכר ימים רחוקים יותר, ימים של גבורת־הרוח יותר, ולדבר על יכולת־הקליטה של ארץ־ישראל לא באוצר־המונחים, שיצא דברם אל מרחוק על ידי ועדות מלכותיות — אלא לפי אוצר־המונחים של המציאות, כפי שנקבעו על ידי הישגינו בארץ ונתפרשו על ידי מומחים שבנו. לפני עשרים שנה שמו את המומחים שלנו ללעג וקלס, משום שצפו וראו את הישגינו כיום הזה. ולמה זה נכרע ונשתחוה היום לפני אלה, ששמו את עצמם ללעג בעבר?

המפקח על הארכיון של המוזיאון הארץ־ישראלי הארכיאולוגי בירושלים סבור, שבתקופה הרומאית פרנסה וכלכלה ארץ־ישראל אוכלוסיה בת ארבעה מליונים. מומחים בני־סמך הודיעו, שבעבר הירדן מזרחה יש מקום ל־2,750,000 מהגרים חדשים. אמת, אין אלה יכולים לבוא ביום אחד או בשנה אחת, או אפילו בעשר שנים; אבל בין־לילה אי־אפשר להעביר מספרים ניכרים מישראל לשום ארץ שבעולם.

ההצעות, שנזרקו בפני עם נואש ובן־בלי־בית ביד פזרנית כל כך למראית־העין — גוויאנה הבריטית. אלסקה, ארגנטינה, וכו' — אפשר, — יצטרפו יום אחד לחשבון אילו אלפי פליטים. אין מלוא הזרת אדמה בשום מקום שבעולם, שלא יהיה היהודי נכון לעבדה. אין יהודי בעולם, שלבו לא יעבור על גדותיו בהכרת־תודה להולנד, לקובא, לצרפת, לאנגליה ולארצנו־אנו האהובה, זו ארצות־הברית, על כל גבר, אשה וילד, שהותרו בכניסה לכל אחת מהן ומצאו בהן מחסה. אבל תכניות טריטוריאליות — יש לראות אותו כמות שהן: השאות־עצה, נסיונות, שעל צד היותר טוב הן עשויות יום אחד להביא רווח והצלה למספרי־פליטים קטנים ביחס. ואם ממשלת הוד מלכותו מציעה את גוויאנה כתחליף לארץ־ישראל מאיזו פנים שהם, אנו מוחים נגד הדבר בכל כח־הוויתנו.

בשנת 1927, נשתקעו יהודי־אמריקה בווכוח סוער, שהיה קשור בשאלה, אם יותן משפט הבכורה לבירובידז’ן או לא“י. כיום אין להעלות ווכוח כזה על הדעת. מי שמציע איזו ארץ, המתחרה כביכול בא”י, לא זו בלבד שהוא בוגד, אלא שהוא מטורף. כדי להציל אפילו יהודי אחד מן הגיהנום הגרמנית, נתחנן לבית־אחיזה מועט שבמועטים בכל מקום שבעולם; אבל כציונים, וכיוצריה היחידים של תכנית־התישבות גדולה בחיי־ישראל אנו עומדים על דעתנו בכל תוקף, שארץ־ישראל היא היא המקום למאמץ ראשון במעלה למען פליטינו. בעזרת הממשלה המנדטורית, ברצונן הטוב של האומות בעלות־התרבות, בהבנתה האוהדת של ממשלתנו־אנו היינו יכולים להעביר לארץ־ישראל במשך עשר השנים הבאות כל יהודי נלכד בפח הארצות, הנתונות לשלטון הנאצים. יש מקום לכולם בעבר הירדן מזרחה — די והותר. התוסיף ארץ אברהם, יצחק ויעקב להיות שממה ובני אברהם, יצחק ויעקב גוועים בדרכים, משום שתעמולה נאצית ופשיסטית מסייעת ליצרי־שלטונו של המופטי־לשעבר?

שכן נשאל־נא את כל המתקרא ידיד־הערבים: מה יהיה לארץ־ישראל, אם תיעצר שיבת־ היהודים לשם? במשך שנים אחדות תהיה לארץ “חשופה ורעבה, אשר עצמותיה שופו בעירום־עריתה — ארץ־פגר”, מעין מה שראה ג’יאורג' אדם סמית לפני יובל בשנים. מה יהיה לכל אותן מאות אלפי המילין המרובעים במזרח הקרוב, המחכים להון, לכח־האדם ולרוח־החלוץ?

אם עוד נשתייר בעולם זכר לסדר, להגינות ולשכל הישר, ישובו וייפתחו שערי ארץ־ישראל בפני היהודי. למענם הם, ולמען הערבים.


 

תכניתנו    🔗

מה אפוא תהיה תכניתנו?

סקרנו כאן את העובדות. בשנת 1917, הכירו הבריטים וראו עין בעין אותן המציאויות הארץ־ישראליות עצמן, שהם מכירים ורואים בשנת 1939. השינוי שחל במגמת־פניהם, לא נתחייב מתוך שנוי, שחל במציאות האלה, אלא מתוך התגעשותו של נחשול האנטישמיות בעולם. מה אפוא יש לעשות?

מתחילים אנו קודם כל בקביעת מטרתנו בכל תוקף ובראייה נכונה בכוחנו. נלחם ונפלס לנו דרך מבעד לכל הקשיים, העומדים לפנינו, כשאנו שואבים כח מתוך החיוניות ועז־הרוח, שאישרו וקיימו בנו נצחונות וכשלונות בני ארבעה אלפי שנה.

עלינו למחות בלי הרף כלפי מעשה־הבריטים. עלינו להעיר את חוש־הצדק בלבו של אותו חלק־עולם, שלא נתפתה עדיין אחרי תכסיסי־הדיפלומטיה החדשים ולא נסתחף בטירוף החדש. עלינו להביא את הבריטים לידי הבנה, שלא פתרו את השאלה ולעולם לא יפתרו את שאלת ארץ־ישראל, כל זמן שאינם מתירים ומעודדים את בנין הבית היהודי.

אף לא חסרים אנו תומכים רבים ובעלי־השפעה באנגליה. בשעת הווכוח האחרון בבית־המורשים קמו נואמים בזה אחר זה לשים ללעג את שיטת־המדיניות החדשה והכריזו, שאין מדיניות זו עשויה אלא להרבות ריב ומדנים, תחת הביאה את השלום. סיר ארצ’בלד סינקלר הכריז ואמר: “‘הספר הלבן’ לא מקור מי רפאות הוא, כי אם מקור מי המרים המאָררים… כל עצמו הפרתן של הבטחות חגיגיות, שהבטיחו הפרלמנט והעם בבריטניה הגדולה ליהודים”. מר צ’רצ’יל, חבר למפלגתו של מר צ’מברלין, סכם את כל המצב בגלוי־דעת שאינו משתכח מן הלב: “אכן דבר מוזר הוא, שאנו מסבים פנינו מן המלאכה אשר לפנינו בארץ־ישראל דווקא ברגע, שאי־הסדרים שבארץ, כפי שהגיד לנו מזכיר־המושבות אתמול, כבר נכבשו במדה מרובה. ומוזר עוד יותר, שנסב את פנינו ממלאכתנו דווקא בשעה שהנסיון הגדול והחלום המזהיר, החלום ההיסטורי הלזה, הוכיחו את כחם להצליח. אתמול האריך המזכיר האחראי במליצת־שיר בכמה פיסקאות יוקדות בענין עבודתם הנהדרת של המתישבים היהודים: את הצייה הפריחו, בעשרים תעשיות משגשגות התחילו, הוא אומר. עיר גדולה הקימו על צחיח־החוף. את הירדן רתמו ושלחו את חשמלו על פני כל הארץ. על כן, רחוקים מהיות נרדפים, פרצו ערבים לארץ בהמוניהם, פרו ורבו בה, עד שגדלו אוכלוסיהם מכל שיכלה יהדות־העולם כולה להגדיל את האוכלוסיה היהודית. עכשיו אנו מבקשים לגזור גזירה, שיש להפסיק את כל אלה, כי יבוא הקץ לכל אלה. עכשיו אנו מתבקשים להכנע — ודבר זה הוא בעיני המרגיז ביותר — מפני תעמולה נזונה מכספי־חוץ ומלובה בלי הרף על ידי שיגוש נאצי ופשיסטי”. הלורד הארכי־הגמון מקנטרבי אמר: "הרי שמצב הדברים הוא שהיהודים מורדים עד לידי מעמד של מיעוט־קבע במדינה שהיא ערבית ברובה המכריע. לאחר כל תקוותיהם ישוב להיות להם בביתם הלאומי אותו מעמד־המיעוט, שהיה מנת־חלקם במשך מאות ארוכות בשנים בכל חלק מחלקי־העולם!

“מרהיב אני עוז להיות סבור, שמעמד־קבע זה של מיעוט הוא הוא אשר ממנו קוו היהודים להמלט. קווה קוו, כי במקום אחד על פני האדמה הלזו יהיה לו לעם זה, בן ששה עשר המליונים וחצי המליון, תחום משלו, שבתוכו יוכלו להראות את אשר בו, שבתוכו יוכל להיות אדון לגורלו ולעניניו הוא, ובתוכו יוכל להיות מרכז לחיים יהודיים, לתרבות יהודית בכל רחבי־העולם. אם, מטעמים מובנים מאליהם, מטעימים הציונים הטעמה יתירה את שאלת־המספרים, סבור אני, כי בלבם פנימה אינם מתאווים לשום דבר יותר מאשר להשתחררות מאותו מעמד של מיעוט. עכשיו — אני חוזר על דברי — ניתן להם הסיכוי המדאיב, שמעמד־המיעוט יהיה להם מעמד־קבע, ותהיה משמעותו של בית לאומי מה שתהיה — יודעים אנחנו כולנו, כמה מרובים הפירושים לדבר — בודאי לא זאת היתה משמעותו. בודאי היתה משמעותו, שאי־בזה בארץ־ישראל יהיה מקום שבו יוכלו היהודים למלא את שאיפותיהם — שטח שתהיה להם בו שליטה אבטונומית”.

מר אמרי גלה את דעתו, ש“הספר הלבן” כל עצמו הזמנה ישרה לערבים, שימשיכו בפרעות. שכן הוצע מתוך כך תשלום למרדן ולפורע. ואילו היהודים, הרי גמולם על נאמנותם, סבלנותם, חריצותם, יזמתם והישגיהם המפליאים אינו אלא לראות את תקוותיהם מנופצות לארץ ואת ההבטחות החגיגיות, שעל יסודן בנו את בנינם, בטלות ומבוטלות.

אל נא נשכח כמו כן, מי הם אלה שהבריטים מבקשים מהם, שימשיכו בהבלגתם. אין אלה יהודי־גרמניה הרצוצים והנגפים. גוש־אדם אדיר הם. ברובם הרי אלא צעירים, שנתאמנו בעבודת־הצבא וסיפּק בידם לחלוטין להתגונן או להחזיק מעמד, אם אך נרשה להם זאת. אנשים הם שטעמו מאויר־החופש וכוונתם להשאר חפשים. חדורי־אמונה הם, כי להם הארץ אשר בה הם יושבים כיום, ולא משום הסכמה והקדשה קדומות בלבד, אף לא מתוך פעולה בינלאומית בלבד, אלא משום שעשוה מה שהיא כיום.

לא נחדל מהכריז באזני הבריטים ובאזני העולם כולו, שלא המופטי בא על שכרו, אלא גרמניה ואיטליה הן הבאות עכשיו על שכר מאמציהן בארץ־ישראל. עוד בשנת 1935, הגיעו סוכנים גרמנים ליפו ולחיפה. באו והוראות בידם לנהל תעמולה מאומצת ביותר בקרב הערבים נגד היהודים והבריטים. בשנת 1936, נתגלה שאימתנים ערבים קבלו $250,000 מגרמניה ו־ $100,000 מאיטליה כדי לעבוד את עבודת־ההרס שלהם. פצצותיו של המופטי יוצרו במושבה הגרמנית, וואלדהיים. בזמן החגיגות בנורמברג היו נוכחים מאה ערבים מארץ־ישראל, וכיום הזה קיים בגרמניה בית־ספר לחינוכם של ערבים בדרכי השנאה וההרס הנציים. את כל אלה עלינו להכניס ללב העם הבריטי וללב העם בארצות־הברית.

הנסבות מאחדות כיום את ארצות־הדמוקרטיה, ותקוות־היהודי כולה כרוכה בתקומתם של עקרונות־החופש. כל זמן שהיטלר ומוסוליני קיימים בעולם כמושלים ושונאים, אנגליה ממילא בעלת־בריתו היא של היהודי, אבל כתם בל־יימחה בכבודה של אומה גדולה יהיה זה, אם תנצל את הצער היהודי ותשתמש לרעת היהודי ביתרון בן־חלוף.

בבית־המורשים הזהיר הרבט מוריסון את ממשלת הוד מלכותו, שמפלגתו־הוא, משתגיע אל השלטון, לא תכיר ב“הספר הלבן”. טעמים ונמוקים משלהם ליהודים בצפיתם שהם מצפים לנצחונה הקרוב של מפלגת מר מוריסון בבחירות, אבל לא נשב בחבוק־ידים ונחכה לבוא היום ההוא. אפילו רגע לא נרפה מן הלחץ.

אבל כלי־הנשק שבידנו, הפועל ביותר, עדיין הוא בנין־הארץ המתמיד. ידענו, כי עבודה מתוך קשיים היא זאת לפנינו. נלחמנו בהגבלות־העליה גם קודם, בעוד אין לנו אוכלוסיה יהודית בארץ מאורגנת יפה ויודעת לעמוד על נפשה. כיום אנו צריכים להשתמש בכל האמצעים כולם, כדי להביא עוד ועוד יהודים לארץ־ישראל. מגוחך הוא ובלתי־מוסרי — אפילו בלתי־חוקי — לדבר על העליה הבלתי־חוקית לארץ־ישראל. לעולם לא יקבל העולם את המונח הזה. לעולם לא ילמד העולם להשתמש בו לגבי החלוץ העברי הצעיר.

אבל לא די בעליה בלבד. עלינו להמשיך בקניית קרקע, בקניית כל דונם, העומד למכירה. ועלינו לקנות ללא דחיות. אפילו בתוך תחומי “הספר הלבן” עוד עשר שנים לפנינו להוכיח, כי עזה כמות רצינותנו ולא תמוט. הממשלה הבריטית מתירה לנו שבעים וחמשה אלף עולים — אין שום סבה לכך, שלא נכניס שלש מאות אלף.

כיום הזה, יותר מבכל עת ובכל שעה קודם, מצלצלים באזנינו דברי־הרצל בעצם משמעם החגיגי: “אם תרצו, אין זו אגדה”. אבותינו, בליל־הגלות הארוך, דחו את גאולתם לימות־המשיח. אנו בשעתנו האמנו בצ’רטר וסמכנו על הכרזה. עכשיו יודעים אנחנו, שגאולת הארץ בידי היהודי היא.

ככל שלבי נתון לענין המחאה נגד בריטניה, נתון־נתון לבי לחידוש הדלקתה של התקוה בנפשנו. תעיר־נא בקרבנו התרסה זו, שהתריסה בפנינו ממשלת הוד מלכותו, סערת־עוז שתחול על ראש כל השואפים לשברנו. נזכר־נא, כי לנו הארץ, כל עוד הריה ועמקיה רובצים בין הים התיכון ובין הירדן. אומרים, כי בית שרוח־מת מבעת אותו, אינו מחזיר את השלום אלא לבני־בניו של בעליו הראשון. כך עתידה ארץ־ישראל, שתחזיר את טובה ואת יפיה לבני־בניהם של אלה בלבד שכתבו את התהלים ודמיהם היו שותתים במסדה.


 

אנחנו נבנה    🔗

מאות רצופות בשנים השמענו את טענתנו, כי גיחתה של סערת־יצרים פתאומית ומכוונת כנגד ישראל — בכל עת ובכל מקום אינה אלה קולות־ההמולה הראשונים, המבשרים הזדעזעויות איומות; כי אין אנו אלא אותו סיזמוגרף שקולט ורושם את הפגיעה הראשונה של הזעזוע, הבא מיד לאחריה; כי כל אימת שהיהודי נעשה מטרה למלחמת־תנופה פרועה, אין הלוחץ אלא מאַמן את ידיו למלחמת־תנופה פרועה יותר ומחויבת־המציאות באחרים זולתנו. הסירוב להבין לנו, סירוב שהיה קיים עד עצם היום הזה וסוף סוף הוא מתחיל מתרכך מפני לקח־דמים זה, הנורא מכל שניתן בתולדות האדם, המיט שואה גם עלינו גם על המין האנושי.

בחודש אפריל של שנת 1933, הכריז הרמאן גירינג בארמון האספורט בברלין הבירה: “עכשיו נצוד את היהודים הגדולים, ואת היהודים הקטנים נניח לנפשם לעת עתה”. בעצם החודש ההוא נדונו ללהבות ספרים כתובים בידי מחברים יהודים. מיחו יהודים, קראו אספות־עם, באו להתפלל בבתי־כנסיותיהם. ואילו בריטניה הגדולה, צרפת ושאר האומות לא התעניינו בכל הנעשה אלא התעניינות־מה בלבד. איינשטיין הוגלה; פויכטונגר — הוחרם רכושו וכתבי־ידו נשמדו; תיאודור לסינג נרצח; פריטץ האבר טרף נפשו בכפו; וורבורג ורוטשילד רוששו; ואילו בארצות־הדימוקרטיה עסקו בני־אדם בשלהם, דבר יום ביומו, כרגיל. ממשלות־אירופה ראו במחזה ולבן לא נע. כי למה זה, באמת, יהיה ליהודים כסף, שאר־רוח או מעמד בחברה? למה זה יושם לב ליהודי? גלמודים נותרנו בהתלבטותנו ובהשפלתנו.

הסוכנות הטלגרפית היהודית הודיעה, כי הפרופסור גיאורג אלינגר, החוקר המפורסם בתולדות הספרות, איבד את עצמו לדעת בשנת שמונים לחייו. הפרופסור קנאפּפלמאַכר, קודם שאיבד את עצמו לדעת, כתב: “הצלתי חייהם של ששים אלף ילד. כיום אנוס אני לקפד את חוט חיי אני”. והעולם תמה עלינו, שאנו טורחים להודיע את העובדות האלה. קבלו עלינו שאנו מרעישים עולם יתר על המדה ומגזימים בענין הסבל של יהודי גרמניה. אמריקאים שמעו את מחאתינו ויצאו להשתתף במשחקים האולימפיים של הנאצים. הנרי פורד והקולונל לינדברג קבלו מידליות מידיו של היטלר. מעשי־החמס ביהודים מצד הפולנים — לא נודע טיבם בעתונות, משום כבודם של הפולנים. כשהורידה איטליה את יהודיה לאזרחות ממדרגה שניה, — באותה ארץ שארכו ימי שבתם בה יותר מימי אבות־אבותיו של מוסליני, — לא חל ולא זע מצפונן של האומות. גלמודים נותרנו במאמצינו לדאוג לקרבנות ההרג הרב. עוד בינואר, שנת 1939, כתב העתון “סורויי גרפיק”: “אם יבוא אדם לדון לפי יבול רב זה של כנוסים, ועדים קולות־קוראים ודברי־תעמולה, יוכל להסיק, כי גדולות ונצורות נעשות למען פליטי־גרמניה האומללים, אשר אין לפניהם ברירה כי אם מנוסה או מות בחיים בארץ מולדתם. מסקנה מעין זו לא תהיה נכונה. הסר מחשבון השנה שעברה את המליצות, את דברי־האהדה ואת הצעות־הבוסר, ואין נשאר לפניך אלא מעט מן המעט”. היתה זאת רק אהדה לסבל רחוק.

זכותנו וחובתנו היא שנשאל: מדוע לא נתעורר העולם מול אותה שלשלת יוצאת מגדר הרגיל של תועבות אכזריות? מה גורם נכנס באמצע ולא נתן לגילויי־הפּראות הקודרים האלה לטבוע את רישומם הנכון בלב האדם? מדוע שתק העולם כמתוך הודאה? “מיין קאַמפף” היה ידוע ונקרא ברבים. גיבלס חצב להבות “חק היטלר” כבר יצא לאור ומסדרו, ד"ר הלמות נייקולי, היה אומר: “חותמו של הגזע טבוע בספר־חוקים זה. כל מערכת־חוקינו החדשה — אבן־פנתה הגזע. שני מיני צדק הם; והצדק הנורדי או הטבטוני הוא ענין שברגש”. הר פּיק, בשמו של קאנצלר גרמניה, היה עומד ומסביר, מה טיבו של אותו רגש הטבטוני: “בעינינו אנו הצדק הוא מה שמשמש לטובתנו, מה שמשמש לטובת העם הגרמני. אי־צדק הוא מה שאינו משמש לטובת העם הגרמני”.

מדוע לא נתעורר העולם? ידענו את התשובה: ההיטלראיות מצאה לה את חיסונה באנטישמיות. טירופו של היטלר, תכניותיו כנגד תרבות המערב, נתכסו בצעיף עיני העולם, משום שרוח העולם היתה נוחה מן האנטישמיות של היטלר. כח־קליטה מיוחד במינו יש תמיד ביחס לרוח האנטישמי. במקום אחר חוויתי את דעתי, כי הספר הלבן פרי האנטישמיות הוא. אמרתי באותו מעמד: “טענתנו היא, שממשלת הוד מלכותו אינה עומדת בלתי־מושפעת מן האנטישמיות החדשה. הרגל נעשה הדבר, דחיפה כמעט שמתחת לסף־ההכרה, להתיחס אל היהודי כלאחר יד, להוציאו מכלל החשבון כבעל כח ועצמה, לראות אותו בשאט־נפש, כדרך שרואים את הקבצן, לתת לו נדבה מדי פעם ולמנוע ממנו את הצדק”.

מדוע היה העולם נוח כל כך לקלוט את ההיטלראיות? מפני שהאנטישמיות של היטלר לא היתה בת רוחו הוא בלבד. זמן רב לפני עלותו לשלטון כתבה “הסקירה הבין־לאומית של המיסיונים”: “אין זה דבר בלתי־אפשרי להבין את הצורך בהגבלת ההשפעה היהודית ברשויות מסוימות, שבהן — משום תנאים מיוחדים כגון אלה שבגרמניה — נעשתה השפעה זו מופרזת… אבל התעמולה האנטישמית, מצדה אף היא, מרחיקה לכת עד כדי קיצוניות. הטפה זו להוצאת יהודים נוצרים מן הכנסיה משום הגזע שלהם בודאי שאין בה מרוח־הנוצרי. אין זה אלא ‘רירפאֵלל’ (חזרה) אל טיפוס הדת הלאומית ברוחה של הברית הישנה”.

לא, מקוריות לא היתה בהיטלר. כלום לא עשה זה, אלא נטל את כל האָלות והקללות של קנאת־הדת, את כל רמזי־הדופי של סלף השלטון המדיני, את כל הקטרוגים של קוצר־היד, והתיך אותם לגוש מורתח אחד. מאות־שנים רבות של קנטור־יהודים מטורף תרמו את תרומתן להרכבה זו. בתקופה ידועה הלא היתה זאת תורה השוה לכל נפש, כי אנחנו אנחנו עדת־השטן, האמורה בחזון יוחנן, ועיסוקנו האחד הוא חילול השם. לימדו אז פרק לבני־אדם, כי “אינם צריכים לדאוג לעם הזה, שנגזרה עליו כליה… האָרת פנים או מתן חסות להם חטא הוא”.

יחס קדמון זה אל היהודי סיכם אותו התיאולוג הרנק בזה הלשון: “העם הנבחר מדור דור היה העם הנוצרי, שהתקיים תמיד בכח, במין מצב של העלם. האח הצעיר, לאמתו של דבר, היה תמיד הרב — אם כי מן ההעלם אל הגילוי יצא הדבר רק עם בוא ישו הנוצרי. מעצם ראשיתו איבד אם ישראל את ההבטחה שניתנה לו; ואף אמנם דבר השנוי במחלוקת הוא, אם מעולם היתה ההבטחה מכוונת לו. על כל פנים, פירושם המדויק של גילויי־הרצון האלהיים יוכיח, כי עזב אלהים את העם הזה והוא נפל תחת שלטון השטן. ואם דבר זה ברור לנו, אנו צריכים לצעוד את הצעד הסופי ולהשמיע את פסק־הדין האחרון. הברית הישנה בשלימותה מעולם לא היה לה שום ענין אצל היהודים. שלא על פי דין ומתוך עזות־פנים תפסוה היהודים, החרימוה להם וניסו ליטול אותה לעצמם מבעליה היחידי על ידי שזייפו את כונתה בפירושיהם, ואפילו בתיקונים ובהשמטות. לפיכך חייב כל נוצרי לסרב להכיר את היהודים כבעליה. כל איש נוצרי אשר יאמר: ‘הספר שייך לנו וליהודים’ חטא הוא חוטא. מעתה ועד עולם, ומעולם ועד עולם, שייך הספר לנוצרים לבדם. ואילו היהודים הם העם הרע, שכח־האלהים ועזוב־האלהים מכל עמי הארץ”.

“דאָס ערוואהלטע פאלק וואר שטעטס דאָס כריסטליכע; עסו ואר גלייכזאם לאטענט פאָרהאנדען — דער יינגערע ברודער איזט אין ווארהייט דער עלטערע — ווענן עס אויך ערשט מיט כריסטוס אין דיע ערשיינונג געטרעטען איזט. דאס יידישע פאלק האט םאָן אנפאנג אן דיע פערהייססונג פער־לאָרען; יא, אָב זיע יע איהם געגגאָלטען האט, זעלבסט דאראיבער לאססט זיך שטרייטען; יעדענפאללס בעווייזט דיע בוכשטאבליכע דייטונג דעם געטטליכען וויללענסאָפפענבא־רונגען, דאסס עם פאָן גאָטט פערלאַססען אונד אונטער דיע פיהרונג דעס טויפעלס געקאָממען איזט. איזט דאס אבער קלאר, זאָ מוסס אויך נאָך דער לעטצטע שריטט געטאן אונד דאָס לעטצטע אורטייל אויסגעשפּראָכען ווערדען: דאס אלטע טעסטאמענט, דיעזעס גאנצע בוך, געהט דיע יודען איבער־הויפּט ניכטס אן. ווידעררעכטליך אונד פרעך האבען זיע עס אן זיך געריססען, מיט בעשלאג בעלעגט, אונד זוכען עס זיינעם איינציגען אייגענטימער זו ענטציעהען, פערפעלשען עס דורך איהרע אויסלעגונגען, יא זעלבסט דורך קארעקטורען אונד שטרייכונגען. יעדער כריסט מוסט איהנען דאהער דען בעזיטץ דעם אלטען טעסטאמענט אבשפּרעכען; איין כריסט, דער זאגען ווירדע, דיעזעס בוך געהערט אונז אונד דען יודען, דער זינדיגט; דא סבוך געהערט פאָן אנפאנג אן, יעטצט אונד איממערדאר דען כריסטען אלליין; דיע יודען אבער זינד דאס שליממסטע, גאָטטלאָזעסטע אונד גאָטטפערלאססענסטע פאָלק אונטער אללען פעלקערן”.

אמנם כן, תמיד נסבלנו בתורת Testes Verita Tis עד־האמת הבזוי, ולוא גם עד נחוץ ואין בלתו.

בשנת 1780 כתב משה מנדלסון אל אחד מידידיו: “כאן בארץ זאת, המכונה ארץ־החופש, חי אני אף על פי כן דחוק כל כך, גדור מכל עברי על ידי חוסר־סיבולת־ממשי, עד כי למען ילדי אני רואה את עצמי אנוס להכלא כל היום בבית־חרושת למעשה משי ואסור לי לעבוד למוזות בשקידה יתירה… יש ואני יוצא עם ערב לטייל עם אשתי ועם ילדי. ‘אבא!’ שואל אותי תמים־תינוקות, 'מה זה קורא הנער ההוא אחרינו? מדוע הם זורקים אבנים עלינו? מה עשינו להם? — ‘כן, אבא מחמדי!’, אומר השני, ‘רודפים הם תמיד אחרינו ברחוב ומתקלסים: יהודים! האם חרפה היא להיות יהודי? ומה זה עסקם של אחרים?’ אהה! כובש אני את עיני בקרקע ונאנח בתוכי פנימה: בני־אדם! עד אן הגעתם?”

“אללהיער אין דיעזעס זאָגענאננטען דולדזאמען לאנדע לעבע איך גלייכוואָהל זאָ איינגעענגט, דורך וואהרע אינטאָלעראנץ זאָ פאָן אללען זייטען בעשרענקט, דאסס איך מיינען קינדערן צוליעבע מיך דען גאנצען טאג אין איינער זיידענפאבריק… איינשפעררען מוסס אונד דען מוזען ניכט זאָ פלייססיג אָפּפערן דארף… איך ערגעהע מיך צואוויילען דעס אבענדס מיט מיט מיינער פרוי אונד מיינען קינדערן. ‘פּאפּא!’ פראגט דיע אונשולד, וואס רופט אונז יענער בורשע דאָר טנאך? ווארום ווערפען זיע מיט שטיינען הינטער אונז הער? וואס האבען וויר איהנען געטהאן? — יא, ליעבסטער פּאַפּאַ! ‘שפּריכט איין אנדערעס’, זיע פערפאָלגען אונז איממער אין דען שטראססען אונד שימפפען: יודען! יודען! איזט דענן דיעזעס זאָ איין שימפף ביי דען לוייטען, איין יודע צו זיין? אונד וואס הינדערט דיעזעס אנדערע לוייטע? 'אך! איך שלאגע דיע אויגען אונטער אונד זוייפצע מיט מיר זעלבער: מענשען! מענשען! וואָהין האבט איהר עס קאָממען לאססען?”

היטלר מצא את העולם נוח לקלוט את ההיטלראיות, מפני שקנטור־היהודים הגיע זה מאז לדרגת פעעולה חברתית ומדינית נשואת־פנים מעולם. לא היתה שום תבונה בהתקפה עלינו. הפוך והפוך בבליל זה של האנטישמיות וראה, מה מן החומר או מן הטעם אתה מעלה בידך. סדר־התפלות הנוצרי הקדום היה אומר: "Festa quae judaei observabunt, Deus rejecit quia in festes suis culpa multiplacabunt. כלומר: חגים ומועדים, ששמרו היהודים, תיעב אותם האלהים, כי בחגיהם ובמועדיהם הרבו חטאים. ואילו אבגוסטינוס קובל על רוח־השכרות שבחגי־הנוצרים, והוא נוזף בנוצרים, מתוך שהוא מזכיר להם את מדת־הפכחון, הנוהגת בשמירת החגים אצל היהודים. בטולט קטרג עלינו בשם הפוריטניזם: היוסטון סטיוארט צ’מברלין — בשל הקטוליצזם; אלה מקטרגים עלינו משום אימפריאליזם בריטי ואלה — משום “וועלטווירטשאפט” גרמנית; אלה — משום קומוניזם רוסי, ואלה — משום קפיטליזם אמריקני. האשימו אותנו, כי דתנו צוננת היא וקדושה, ואילו שופינהויאר מעולם לא סלח לנו אותו “אפּטימיזם קל” שלנו.

תמיד היתה האנטישמיות פעולה, שאין עמה שום עקיבות ואפילו צלילות־המוח. מצד אחד, היינו נתקפים, משום שאנו עובדים למלאכים, ומן הצד השני — משום שאנו בזים לצלמים. יצאנו חייבים בדין ככופרים בעיקר והיינו ללעג ולקלס מפני ששכורי־אלהים אנו. נוצרים האשימונו, כי צלבנו את בן האלהים, ומוחמדים — כי עובדים אנחנו לעזרא כבן האלהים. אפיקורסים היינו ומאמינים בהבלים; קמצנים ופזרנים; פחדנים ומהפכנים. היהודים אוהבים את הזהב — והרי שקספיר הוא המדבר על הזהב כעל מקור התפארת והיקר. היהודים מתפללים לאלהים על ההצלחה בעסקים, ואילו האריים הקדמונים הלא הם היו מתחננים אל אליהם: “אנא נהיה נא בעלי אחוזות רבות־עושר”. היהודים שקועים בעניני פיננס, אבל על המלך אלפרד מספרים, כי היה איש העסקים: וכחו של פּיט, זה רב המדינאים באנגליה — מלמדנו ההיסטוריון גרין — גדול היה בפיננסים. פולחן־הקרבנות בישראל היה ללעג ולקלס, אבל האריים הם שהאמינו, כי “דאָס אָפּפער וואר וואָהל איינע גאבע אן דיע געטטער”, כלומר: הקרבן מתן הוא לאלים.

מצות נטילת ידים, הנוהגת בישראל, היתה לחרפה ולשנינה בגוים, אבל היונים לא ניסכו כל נסך בידים לא־רחוצות. זיגפריד גבור־חיל היה, שנלחם בדרקונים, ואלו שמשון רחוק מן השלימות, שכן היה כחו גדול בשער־ראשו. נשכח מן הלב עקבו של אכילס. היהודים נאשמו ברבוי־נשים, אבל הטורקים, התראקים, הסרבים, הבולגרים, הפרסים והמעמדות השליטים בקרב העמים האריים היו נושאים נשים רבות. היהודים אינם נאמנים, ואילו היונים, מפוארים אלה שבאריים, נתפרסמו לגנאי בחוסר־נאמנותם. Fides Graeca שיגרת־לשון היתה בעולם העתיק. קטרגו על היהודים, שמוגי־לב הם, אבל השוה את הגנתם על ירושלים כנגד אספסינוס וטיטוס, בשנות 70־66, אל הגנת העיר הקדושה בידי הנוצרים כנגד צלח־אדין בשנת 1187. תיארו את היהודים כנקביים, אבל יוהנס גולקה סבור, שהפסלות היונית מראה רק לעתים רחוקות טיפוס גברי ניכר. היהודים נוודים היו, אבל הגרמנים לא חדלו מחיי־הנוודות במשך מאות שנים רבות, עד עצם ימי־הבינים הראשונים. היהודים מתנגדים לנישואי־תערובות, אבל על חיתוני אנטוניוס וקליאופטרה כתב וירגיליוס: Sequiturque Nefas Aegyptia Conjux. בתקופת הנצרות נחקק איסור נישואי־תערובת על גבי הבמה במסגד סופיה־הקדושה. צירי־המדינה היו מוזהרים מפני קשרי־חיתון בבני נכר. היהודים בעלי־גאוה הם, מתפארים כי הם העם הנבחר, ואילו על אנגלים כתבו אנגלים: “מלחמת בניה־אוהביה, חכמת מדינאיה, האהבה המעורה בקרב תושביה לממשל ולחוק — כל אלה צרו צורה לעתיד המין האנושי בנתיבות האי הקטן אשר לה.” צרפתים אף הם אינם ענותנים יתר על המדה בנידון זה. עמדו אלה וטענו, שתרבות צרפת “מגלמת באמונה, יותר מכל תרבות אחרת זולתה, את הטיפוס היסודי של תרבות־האדם. היא המוגמרה ביותר, היא האמתית ביותר, והיא — אם מותר לומר כך — התרבותית ביותר… אין לך רעיון אחד, אף לא עיקר אחד גדול שבתרבות־האדם, שאינו עובר תחילה דרך צרפת, כדי להתקבל אחר כך על העולם כולו”. דברי הרהב הגרמניים ידועים גם ידועים הם, משיהיה צורך לחזור עליהם.

שקרים, שקרים, שקרים. ברפש־שקרים מתבוסס העולם בכל הנוגע ליהודים. אחד העם הביע פעם את החשש, שמא יכנעו היהודים אף הם מפני התעמולה האנטישמית ויתחילו להפיץ שקרים על עצמם. חיזוק־ידים מצא אחד העם לעצמו רק בעלילת־הדם: שקר זה הרי שקר הוא, שיש בו כדי מישוש! לא היה אחד העם צריך ליאחז בקש זה של חצי־נחמה. היו גם נוצרים משכילים על דבר אמת. בשנת 1887 כתב ניצשה אל אותו אנטישמי מפורסם, תיאודור פריטש: “זיופים מתמידים ומטופשים אלה… מעלים את חמתי במאד מאד… שואל אני אותך, אם יכול אתה לתפוס, רגשותי מה הם בשעה שהשם תרתוסטרא יוצא מפיהם של אנטישמיים?” כשנישאה אחותו לפורסטר האנטישמי, כתב לה ניצשה: נישואיך למנהיג אנטישמי מתועבים בעיני בתכלית וממלאים אותי חימה בלי הפוגות. גועל־נפשי כלפי מפלגה זו… הלא נחרץ הוא ככל שיוכל היות“. מתיא ארנולד ראה ברור, אף השמיע בחופש גמור, כי “כל זמן שהעולם שואף ללכת מחיל אל חיל לקראת הצדק, יבוא לשם הארה עליונה אל ישראל, העם אשר רוח הצדק, המפעם אותו, לוהט ביותר וחזק ביותר”. והרדר הגרמני כתב: הפליאתני בפרט מדת־רחמיו השלמה (של עם ישראל) כלפי חיות ובהמות ומערכת־החי כולה, וגם בילדותי עלץ לבי בקרבי למצוא, כי יחסו אל היצורים האלה חסרי־הדעת (וכן הם נקראים מהיותם אלמים) הוא כמו אל אחי־האדם שאינם חסרים מאומה כי אם את כח־הדבור בלבד. חיית־השדה, המכונה נפש חיה, אכן חיה היא ומתה, כביכול. עלץ לבי בקרבי, כשמצאתי את קול החיה ואת שפתה מבוטאים בכוח רב כל כך באותה לשון (בעברית), כשהנביא מצפצף עם העגור והוגה כיונה ועושה אבל כבת היענה. שמחתי למצוא את דמות הצבי, האריה והשור — לפעמים את כוחם, את תפארת תאָרם ואת קלות־רגליהם, ולפעמים את חריפות־חושיהם, את הרגלי־חייהם ואת תכונתם — מתוארת ומצוירת במלות נאותות, אף התפללתי בלבי, כי במקום כמה משירי־הקודש הלואי ומצאתי עוד ממשליו, מפתגמיו ומחידותיו, הלקוחים ממערכת־החי — בקצור, עוד משירת־הטבע; כי שירת הטבע זאת נראית לי כמוצלחה ביותר אצל העם הזה ובעלת הפשטות השלמה ביותר”.

אם חשש אחד העם, שמא יחדור סם־המות של האנטישמיות אל נפש היהודים עצמם, מה אפוא נאמר לשאינם־יהודים, ואפילו בעלי כונות רצויות שבהם, שלא יכלו להתרומם עד לגבהי ניצשה אחד, ארנולד אחד או הרדר אחד? איך יוכלו לראות, כי אנו היהודים סובלים משום שמיעוט קשה־עורף אנחנו, שאין את נפשו לא לחדול מהיות ולא לוותר על חירותו הרוחנית. “האנושות בכל מקום שבעולם”, מעיר אנתרופולוג אחד חשוב, “מקבילה פניו של כל קיבוץ, שהוא מיעוט בתוכה, כמעט באותה מדרגה של הכנסת־אורחים, שזוכה לה עוף זר בחצר־האכר”. אם באמת רוצים נוצרים להבין את החרפה ואת הרשע האכזרי שבאנטישמיות, כדאי שיעיינו בנסיונות שנתנסו אבות אבותיהם בקיסרות הרומאית, “דורשים אנחנו”, שווע אותו קבוץ נוצרי ברומא, “כי ייחקרו האשמות שטופלים על הנוצרים, ואם יתאמתו הדברים, ייענשו כפי המגיע להם, אבל אם אין איש יכול לחייבנו בדין משום כל דבר רע, הרי החכמה האמתית אוסרת עליכם לעוות דינם של אנשים חפים מפשע בעטיה של דבה רעה בלבד”. תשובת הרומאים היתה: licet esse vos כלומר אסור שתתקיימו; והם התחילו מוציאים את פסק־הדין לפועל Sine ullo retractatu humaniore ללא שיקול־דעת אנושי יותר. “גשו אל המלאכה, שופטי הטובים!” קרא טרטוליאנוס “המון העם יראה אתכם מהוגנים הרבה יותר, אם תקריבו לו את הנוצרים”. לשוא מיחו הנוצרים, כי אך טוב וחסד בלבם כלפי האלהים והממשלה. הם שבעו מצוקות, גורשו מגו ונרדפו על צואר.

Non licet esse vos!, אסור שתתקיימו. כלום לא בקשו הרומאים אלא להשמיד את כל הנוצרים כולם. כי מה גרם לאותם רומאים עצמם, שיטילו בנו את האדירים בגליונותיהם ואת המהוללים בשרי־צבאם? וכי צריכים היו לאותו שטח זערורי של ארצנו הצחיחית, רבת־הסלעים או למכרות־הנחושת ולמכרות־הזהב שבה? כלל וכלל לא. פומפיוס, קליגולא, טיטוס, הורציוס, טקיטוס — סתם שנואה היתה עליהם עצם המחשבה על קיומנו, על היותנו אנחנו — אנו, על נכונותנו לשמור את זהותנו בכל מחיר שבעולם. ומה הדבר, המריץ את הדם בכל עוז לתוך פניו של היטלר לזכר השם “יהודי”? מה הדבר, המרתיע תמיד את גיבלס ואת שטרייכר לעומתנו? אין זאת כי אם עובדת המשכיותנו. כמה חוצפה יש בעובדה זו, שחיינו במצרים ובילינו את פרעה! שנכבשנו על ידי הרומאים ובלינו את הקיסרים! שנטבחנו בפרעות ברוסיה ובלינו את הרומנובים! שהתענינו בפרוסיה ובלינו את ההונצולרנים! ומה שמדכדך אותה כהונה גדולה שברייך השלישי עד תהומה של נפש הוא החשש, שנבלה גם את הנאצים. “איין טויפעל רייטעט זיע אללע, זיע וואָללען יודען בלייבען. דאס איזט צו פיעל”. הסתכלתם מימיכם בתינוק, כשהוא מתיגע לנפץ דבר־מה ונתקל בהתנגדות? הביטו וראו אותו פרא קטן לובש כעסים. הביטו וראו את הדמעות בעיניו. הרי זה היטלר. זהו האנטישמי.

Non licet esse vos!, אסור שתתקיימו. ריכרד ווגנר מסיים אותו פתח־דבר שלו לקונטרסו המגונה, “דאס יודענטום אין דער מוזיק”, במלים אלה: “אבער בעדענקט, דאס נור איינעס איירע ערלעזונג פאָן דעם אויף אייך לאסטענדען פלוכע זיין קאנען: די ערלעזונג אהאסווערס, דער אונטערגאנג!” — זכרו נא: דבר אחד בלבד יכול לפדות אתכם מן הקללה, הרובצת עליכם, פדות “אחשורוש” – הכליון!

אבל התמד הקיום היהודי אינו סתם עובדה גזעית או גופנית. כרוכות בו כונות צפונות ועמוקות. כרוכה בו כל שאלת התרבות והדימוקרטיה. מעיר הוא ומעורר את שאלת ערך האדם וחירותו, אשר בלעדיהם אין אפשרות קיום לתרבות ולדימוקרטיה. שכן תולדות ההתפתחות האנושית, תולדות ההתקדמות בדת, במדע ובשלטון, הן בעת ובעונה אחת תולדות החופש אף הוא. החופש, לפי דברי לורד אקטון, הוא “פּריה הענוג של תרבות מבוגרת”. השאלה כך היא: האם יש לאדם ולקיבוצי־האדם זכויות, שאין עליהן עוררין, או אפשר יהיו אלה מסורים תמיד לרחמי עריצים ואספסופים? או שמא ננסח את השאלה כך, האם יהיה חק היער חק־עולם לאדם? כי חק היער כל עצמו משמעת עוורת: חק זה מצוה את שעבוד השכל והרצון במדה לא פחותה מאשר את הכנעת הגוף. סכנת מוראו של היער מרחפת על פנינו תמיד. יצר־האכזרות שבאדם לא מת מעולם. אוהבי החופש מעטים הם ובני־חלוף; שונאיו רבים ומתמידים. תמיד היו עריצים אכולי תאוה לכח ובני חלוף; שונאיו רבים ומתמידים. תמיד היו עריצים אכולי תאוה לכח ואספסופים רדופי־פחד, הכופים קבלת־עול על כל האדם במקל חובלים. כל אותם נצחונות דלים, שניצח החופש עד כה, מיעוטים הם שזכו להשיגם.

אנו, היהודים, היינו הדוגמה הראשונה לסירוב האדם לעבוד עבודת־אלהם את המדינה או את השליט. היינו המיעוט המורד, אשר לא יכרע ולא ישתחוה עם השאר. אנחנו־אנו, לפי לורד אקטון, התווינו את הקוים “אשר על פיהם הושג כל חופש למינהו”. כאן אפוא נעוצה סבת־האנטישמיות, העמוקה יותר. היהודי הוא סמל השוניות, סמל לאי־ההסכמה. מנקר הוא במוח העריץ ועוכר את רוח האספסוף. אמור מעתה: לא עובדת קיומנו, פשוטה כמשמעה, היא הטורפת את דעת אויבינו, אלא יתירה מזו — העובדה, ששמרנו מאז ועד עתה על כבוד ערכנו הלאומי, על תומתנו התרבותית ועל זהותנו ההיסטורית. היתה האדמה תחת רגלינו כחול השוטף, ואנחנו הצלחנו להקים את חיי־קהלתנו על פני שטחו החג־ונע. בנינו בתי־כנסיות, ישיבות, בתי־ספר לתינוקות ומוסדות־צדקה לעניים. לימדנו את בנינו להיות יהודים המכבדים את עצמם, נאמנים לתורה ולזכר ציון. כבר העיד היקטיאוס הקדמון, כי לא דבת שכנינו ולא הנגישות התכופות מצד פחות ומלכים פרסים עשויות להעביר אותנו על דעתנו ועל תוקף רצוננו לחיות את חיינו. “עירומים ונטולי־מגן, עומדים מול פני ענויים ומות בצורתו האיומה מכל, לא כחשנו באמונה אשר בה אמרנו לחיות”. אפילו וילהויזן ראה את עצמו אנוס להודות, כי בשעה שהתחילו כל הלאומים וכל קשרי־הדת להתפקק בתוהו העולם היוני־הרומאי, עמד היהודי איתן כסלע בלב האוקינוס.

שמר היהודי על כבוד ערכו ונלחם לחירותו. את האנטישמיות ראה בצלמה כדמותה — ארג שקרים. ללגיונות־השנאה אמר: קטרוגים שלכם אין בהם ממש. שונאים אתם אותנו, מובילים אותנו לטבח על לא עוון בכפנו. אינכם כי אם פוקדים עלינו בחמה שפוכה את עוון יצריכם אתם, האפלים כתהום, יצרי השנאה, הפחד, הכשלון. אמנם כן, היה היו יהודים רודפי נביאים. יהודים יהירים הם אלה, יהודים קומוניסטים והיהודים קפיטליסטים. אפילו בניה של אומה זו, שילדה שלש דתות וכתבה את כתבי הקודש, לא עלתה בידם להנצל מחולשת הבשר. אמנם כן, היה היו יהודים אנכיים, יהודים מוגי־לב. “מה הסנה הזה” אומרים חכמינו, זכרונם לברכה, “עושה קוציו וורדיו כל ישראל יש בהם צדיקים ורשעים”. אבל לא עוונותינו אתם פוקדים עלינו, כי אם עוונותיכם אתם. כי מי הוא האנטישמי? האם רוח־הצדק הוא, המתפעם מפני פשעי אדם ילוד־אשה? לא עולם טוב, רחב־הדעת ושפוך־ענוה הוא אשר שנא את היהודי: עולם נרשע, אנכיי, יהיר, היה תמיד העולם, אשר העלה אותנו קרבן על מזבח יצריו.

ולאותו עולם נרשע ויהיר ההיטלראיות היא ראש־הפסגה. ההיטלראיות היא החזרה המוצלחת אל הפרימיטיביות. כל עצמה — האדם בגלמיותו. כל עצמה — עבי־היער, החוזר ובולע את המערה אשר ביראו בו בני־אדם. כי על כן ההיטלראיות היא — ראשית כל וקודם לכל — אויבת החופש וכבוד־האדם; וההיטלראיות, שהיא עבי־היער החוגג את נצחונו, מתחייבת לשפוך את ממשלתה על פני כל חיי נתיניה — ער רחשי־יצרם, על חושיהם הטבעיים, על תשוקותיהם, על רגשותיהם ועל אמונותיהם. הרצון והשכל לבושים בגוף המדינה. ההיטלראיות היא שלילת האישיות. בעולם הנאצי או הפשיסטי שייך האדם כליל למדינה. הפשיזם, אומר מוסוליני, לוקח את האדם ממשפחתו בן שש ומחזיר אותו למשפחתו בן ששים. המדינה היא אורגניזמוס והיחיד הוא תא, ותא אינו מוכשר אלא לתפקיד. אין התא נהנה משום חופש, חוץ מן החופש שבמלוי־תפקידו. זכויות־האדם אלה, אשר אישן לא תכבה, זכויות שהושגו בדמי מליונים — מגנא כרטא, הכרזת צרפת על זכויות אנושיות וכתב־הזכויות בחוקה האמריקנית — בטלות ומבוטלות. כבוד־האדם וחופש־האדם חדלים מהיות. כי ישאף היטלר להביא כליה על היהודי — מסקנה צפוייה מראש היתה זאת. אכן, הטרגדיה של היהדות החדשה היא זאת, שלא חשה מיד באיבה העמוקה שבינה לבין ההיטלראיות. הטרגדיה של היהדות הגרמנית היתה זאת, שבשעה שכבר נלכדה בפח בשדה־הקרב עצמו, לא היו לה העוז, ההכשרה והיהודיות להבין, מה משמעות ההיטלראיות ליהדות ולתרבות־העולם.

מאות שנים של אנטישמיות נצורת־לב מוטטו בגרמניה את עז־הרוח היהודי ואפילו את חפץ־החיים היהודי. היוהרה הפרוסית לא היתה עשויה, שתסבול את השוניות היהודית, והיהודי שבע בה מרורים תמיד. לא חדש הוא עם היהודי הצורך להמלט מגרמניה. עוד בשנת 1783 כתב יהודי גרמני אל נשיא הקונגרס הקונטיננטלי והתחנן, כי יותן ליהודי־גרמניה שטח־אדמה ליישב אותו ולעבדו. " יהודי גרמניה", הוסיף כותב הבקשה “מבקשים מקלט־בית, הואיל ואין להם מקלט־בית”.

כל זמן שהיהודים היו כלואים בגיטואות, ראתה גאות־הפרוסי את עצמה מפויסת, אבל כיון ששוחרר היהודי בגרמניה, עלתה חמת היונקר להשחית. אז ניסה היהודי להתבולל וטרגדיה היתה זאת לו, שההתבוללות העלתה חרס בידה, מיכאל ביר, אחיו של הקומפוזיטור המפורסם מאירביר, כתב אל היינה ממקום־רחצה צרפתי אחד, כי כל מימי האוקינוס האטלנטי לא יוכלו להדיח את יהדותו מעליו: Vana spes! קיין מעער טויפט ראדיקאל!" גלדסטון דבר על ד’ישראלי כעל קנאי יהודי. אחת הביוגרפיות המשובחות של אותו מדינאי גדול בשם: “הפטריוט בן הנכר”. “אין זה כי אם נס, פשוטו כמשמעו”, אמר ברנה. “אלף פעמים כבר נתנסיתי בכך, ואף על פי כן חדש הדבר בעני תמיד. הללו טופחים לי על פני, שאני יהודי; הללו סולחים לי זאת; הללו משבחים אותי משום כך — אלא שהכל נותנים דעתם על כך. הרי הם כאילו מוקסמים בתוך חוג־היהודי המכושף הזה: איש אינו יכול לצאת מתוכו”.

“עס איזט וויע איין וואונדער! טויזענדמאלע האבע איך עס ערפאהרען, אונד דאָך בלייבט עס מיר עוויג נוי. דיע איינען ווערפען מיר פאָר, דאסס איך איין יודע, דיע אנדערן פערצייהען מיר עס; דער דריטטע לאָבט מיך גאר דאפיר; אבער אלע דענקען דאראן. זיע זינד וויע געבאננט אין דיעזעם מאגישען יודענקרייזע, עס קאנען קיינער הינויס”.

אכן חרפה היא זאת ליהודי, כי הוסיף לנסות את מזלו בהתבוללות. ומכאן אותו פרק מחפיר, הנפתח בתולדות עמנו. רק לפני שנות שלשה דורות, בערך, עוד היו אומרים על היהודי: “האַלמות אינה פוגעת בו. על אף כל בזיונותיו לא ירד כבוד היהודי בעיניו הוא”. הווה אומר: ערך כבוד פנימי היה בו ביהודי. את ראשו נשא למעלה אף ידע, כי מעניו בני־אדם מותעים הם, שיצריהם מתעללים בהם.

לודויג ברנה, שימי־ילדותו עברו עליו בסביבה יהודית, עוד קם בו רוח ורגש־כבוד לכתוב: “יודע אני להעריך את האושר, שבאַני שלא בזכותי, להיות גרמני ויהודי גם יחד, שאוכל לשאוף אל כל מעלות־הרוח של הגרמנים ולא אהיה שותף להם אף על פי כן במגרעותיהם, כן, משום שנולדתי עבד, לפיכך אני אוהב את החופש יותם מכם… כן, משום שהכרתי בעבדות, לפיכך אני אוהב את החופש יותר מכם… גזלתם את אויר־הנשימה מן היהודי; אבל דבר זה שמרם מן הרקבון. זרעתם את מלח השנאה בלבם, אבל דבר זה החזיק את לבם טרי תמיד. כל ימי החורף הארוך סגרתם אותם במרתף עמוק ואת פי־המרתף סתמתם בזבל. אבל אתם, שהייתם מוקעים לכפור מכל עבריכם מסביב, קפאתם למחצה. יבוא האביב ונראה מי ילבלב ראשון — היהודי או הנוצרי”.

“איך ווייסס דאס אונפערדיענטע גליק צו שעטצען, צו גלייך איין דוייטשער אונד איין יודע צו זיין, נאך אללען טוגענדען דער דוייטשער שטרעבען צו קעננען, אונד דאך קיינען איהרע פעהלער צו טיילען. יא, ווייל איך אלס קנעכט געבאָרען, דארום ליבע איך דיע פרייהייט מעהר אלס איהר. יא, ווייל איך דיע שקלאפעריי געלערנט, דארום פערשטעהע איך דיע פרייהייט מעהר אלס איהר… איהר דען יודען דיע לופט איהר האבט איהנען דאס זאלטץ דעס האססעס אין הערץ גענאממען, אבער דאס האט זי פאָן פוילניס באוואהרט. איהר האבט זיע דען גאנצען לאנגען ווינטער אין איינען טיעפען קעללער געשפּעררט אונד דאס קעללערלאָך מיט מיסט פערשטאָפפט; אבער איהר, פריי דעם פראָסטע בלאָססגעשטעללט, זייד האלב ערפראָרען. ווענן דער פריהלינג קאָמט, וואָללען וויר זעהען, ווער פריהער גרינט, דער יודע אדער דער כריסט”.

ואילו בביוגרפיה של יהודי גרמני בן המאה העשרים אנו קוראים: "בלילה על משכבי אני שואל את אמא: — מדוע אנחנו יהודים? — ישן, בני, ואל תשאל שאלות־שטות.

איני ישן. איני רוצה להיות יהודי. איני רוצה, שירוצו אחרי הילדים ויקראו: ‘יהודי’".

"אבענדס אין בעטט פראגע איך מוטטער:

– ווארום זינד וויר יודען?

– שלאף, קינד, אונד פראג ניכט זא טעריכט.

איך שלאפע ניכט. איך מעכטע קיין יודע זיין. איך מעכטע ניכט, דאסס דיע קינדער הינטער מיר הערלופען אונד ‘יודע’

וכשגדל הנער, בצע את זממו — חדל להיות יהודי. זמן רב לאחר כך לא נדדה עוד שנתו מעיניו, אבל כשבא היטלר והעירו ביד מגושמה, איבד את עצמו לדעת.

כדרך שמצא היטלר את אנגליה ואת צרפת מפורקות נשקן מבחינה צבאית, כך מצא את יהודי־המערב, ואת היהודים הגרמנים בפרט, מפורקי נשקם מבחינה רוחנית. שנים על שנים ראו יהודי גרמניה את הכנותיו של היטלר עם מזוזות־בתיהם ממש ולא נקפו באצבע קטנה. מורך־לבם שיתק אותם. קצתם מוכנים ומזומנים היו גם להאמין, כי התקפות הנצים אינם מכוונות אלא נגד יהודי־המזרח, “אָסט־יודען” הללו. ואילו יהודי גרמניה, כביכול, אין כל פחד על פניהם; והעם הגרמני כולו על אחת כמה וכמה! משנת 1928 ועד שנת 1933 — אילו היו יהודי גרמניה מסוגלים לתת דעתם על נסיונות ישראל בעבר — היה סיפק בידם להזהיר את העם הגרמני, כי לא אל יהודי־המזרח בלבד, אף לא אל היהודים בתורת יהודים סתם, קולעת ההיטלראיות את חציה, כי אם אל תרבות העם הגרמני. אבל יהודי גרמניה לא חשו בסכנה, הנשקפת להם בעצמם, ולא כל שכן שלא חשו בזו הנשקפת לגרמניה ולתרבות־האדם. איך יכלו להעלות על דעתם, כי סכנה נשקפת להם, והם לא ראו את עצמם כנקראים בשם ‘יהודי’? יתר על כן: הרגש הרגישו, כי אם יכירו בהתקפת היטלר נגד היהודים, מיד הם מסבכים את עצמם בענין יגע זה של יהודיות. לא היה את נפשם להלחם בהיטלר, פן יתבלטו מתוך כך כיהודים.

ווטיר ראטינוי, זה שידע את האנטישמיות בכל שפך־חמתה, והוא שכתב אל אשתו של הגינירל פון הינדנבורג, “אף על פי שאני ואבות־אבותי עבדו למען ארצנו לפי מיטב כחותינו, הריני, כפי שבודאי ידוע לכבודך, בתורת יהודי — אזרח ממדרגה שניה”,

“וענן אויך איך אונד מיינע פאָרפאהרען נאך בעסטען קרעפטען אונזערעם לאנדע געדיענט האבען, זאָ בין איך, וויע איהנען בעקאננט זיין דירפטע, אלס יודע בירגער צווייטער קלאססע,” —

אותו ראטינוי עצמו סירב אף על פי כן להשתתף במחאה נגד האנטישמיות: “נושאים אנחנו רק אחריות גרמנית בדבר ומיללא יכולתי רק אז לחשוב כל מחאה לנכונה, אילו יצאה מן העם בכללותו”,

“וויר טראגען היערפיר איינע דוייטשע פעראנטוואָרטונג, אבער קיינע יידישע, אונד אינזאָפערן קעננטע איך איינען פּראָטעסט דאנן פיר ריכטיג האלטען, ווענן ער פאָן געזאמטען פאָלקסטום אויסגינגע”.

בנידון אחר כתב: “אין לי, ואיני מכיר, דם אחר זולת הגרמני, מוצא אחר ועם אחר זולת הגרמני”.

“איך האבע אונד קעננע קיין אנדערעס בלוט אלס דוייטשעס, קיינען אנדערען שטאמם, קיין אנדערעס פאָלק אלס דוייטשעס”.

מי יודע, אם לא היתה הריפובליקה הוויימרית עדיין קיימת, אילו קבלה גרמניה מן היהודים, המגינים על זכותם להיות יהודים, את הדחיפה להציל את נפשה. אבל מנהיגים יהודים בגרמניה לא יכלו להבין זאת. הם לא ראו שום קשר בין רתיעתם כיהודים לבין מורך־לבם כגרמנים. חסר להם עז־הרוח להתקיף את ההיטלראיות התקפה אומרת־כבוד למלוא רוחב־החזית וסיסמה זו בפיהם: “פגיעה בכבוד יהודיותנו היא התקפה נגד חופש גרמניה”. חפצם האחד היה, כי יניחום לנפשם, שכן שעשעה אותם תקוה בת־הדמיון, כי ימצאו את מבטחם באי־התבלטות כוזבת.

ואותה שגיאה איומה חוזרת ונשנית כיום אצל יהודי אמריקה, שההסלקותם מזכותם להיות יהודים יש בה משום החלשת הדימוקרטיה במדינה זו. מטיפים לאי־התבלטות, לטשטוש עצמי, כשיטת־פעולה, שיש בה כדי להקנות את הבטחון, כדי להצעיד את הדימוקרטיה קדימה וכדי לחזק את רגש־הכבוד באדם. דבר זה, ולא דבר שבאמונות ודעות, הוא שפילג את יהדות אמריקה. לא מלחמת אידיאולוגיות היא המונעת ממנו כל אפשרות לעבוד יחד, אלא ההצעה שבאה מצד אילו בני־אדם, שנתחיל לחיות, כאילו איננו במציאות כלל, ונעמיד לנו אחרים זולתנו — שכירי־רוח — להלחם את מלחמתנו. אנו עצמנו צריכים לעת עתה לצמצם את קיומנו ואת חיוב־הוויתנו עד כדי תנועות והעוויות אחדות, האומרות רצון טוב וביטול היש העצמי.

שיטה זו כבר נמצאה קטלנית לגבי יהודי גרמניה ואנושה לחופש המדינה, ואינה עתידה להיות לברכה יתירה מזו לאמריקה או ליהודי אמריקה. את המלחמה לרגש־הכבוד האנושי, לדימוקרטיה ולחופש, יש לערוך בחלקו היהודי של שדה־הקרב באותו עז־רוח ובאותה הקרבה עצמית כבשאר חלקיו. וכי רוצים אנחנו היהודים באזרחות ממדרגה שניה? אם מתוך שתיקה אנו מודים בסימון המעמד הזה לנו, הרי אנו מודים מתוך שתיקה גם במיגור הדימוקרטיה האמריקנית. כלום מצטערים אנחנו על הישגינו באמנויות, במדע במסחר ובשלטון המדיני? אם על אלה אנו מצטערים, הרי שאנו מצטערים גם על ההגינות האמריקנית, שאיפשרה לנו את הזכייה בכל ההישגים האלה. האם נקבל את תורת אי־ההתבלטות? אם כן אפוא פירושו של דבר, שאנו צריכים לבקש מאת כל יהודי בעל־כשרון־וערך למנוע מן המדינה את פעולותיו לטובתה. או שמא סבור מישהו, שנגיע לידי אי־התבלטות מתוך ויתור על מסירותנו לארץ ישראל או מתוך הסרת שלטים יהודיים מן הרחובות? האם נדגיש הדגשה טרופת־הדעת את המלה “עזרה”, כדי להראות שאין שום קרבה בינינו לבין יהודי ארצות אחרות, חוץ מקרבה שבאמונה ובעיקר הדתי? תנועות והעוויות אלה לא תעשינה שום רושם על שונאינו, ואך תבלבלנה את ידידינו.

אין היהודי פוסק מהתבלט מתוך שהוא פושט טלית ותפלין שלו. מאמץ כביר וכבד־הסלף יידרש, כדי להעלים מעיני העולם שמות כגון ברנדייס, איינשטיין, פרנקפורטר, ווייז, מוני, חפץ, ברוך, הילמן וקנטור — וכל זה ללא הועיל. הלא טוב טוב, כי נפנה את מרצנו ואת עז־רוחנו לתפקיד זה של הכרזה באזני אמריקה כולה. כי האנטישמיות היא הגייס החמישי של היטלר בכל העולם. מי שהוא אנטישמי הוא גם היטלראי. באותו בית־מדרש בינלאומי לשנאה ולאנטידימוקרטיה, שפלטרין שלו בגרמניה, למד האנטישמי את החכמה של הכנסת־מהומה לתוך ההרגשה הצבורית על ידי המלצת־דברים כלפי הנטייה האנטישמית. אלפים מסוג זה נמצאים באמריקה. הם שהעלו סביבם את עב־העשן של האנטישמיות ומאחוריו הם מאמנים פלוגות־סער, גונבים סודות צבאיים, מסמנים מקומות־חנייה לפלוגות־פרשוטיסטים, מטפחים איבה לארצות־הברית באמריקה הדרומית, מפרסמים בקולי־קולות את נצחונות הנאצים ומשבחים ומפארים את מעלותיהם הטובות, מרפים את רוח העם במדינה זו ומתכוננים בדרך כלל לקראת נצחונו הסופי של הנאציזם.

את עב־העשן הזה חייבים אנחנו לפזר. אבל איך נוכל לעשות זאת ולא נשתמש במלה: “יהודי”? איך נוכל לעשות זאת ולא נשיב דברנו לאנטישמיות בגאווה נוספת? איך נוכל לעשות זאת, אם נרתעים אנחנו מפני קרב, אם עדיין חשים אנחנו מפלט לנו בהתבוללות? יתר על כן: איך נוכל לעשות זאת, אם מוסרים אנחנו את הנצחון לידי האנטישמיים על ידי כך שאנו מעמידים פנים, כאילו אין לנו קשרים אל ארץ־ישראל?

מדוע נמצאו הציונים תמיד בשורת־החזית של הלוחמים בהתבוללות ושל אלה אשר הבינו, כי הנאציות היא התקפה נגד כל הדימוקרטיה כולה? — משום שהשבת ארץ־ישראל לבעליה, ליהודים, קיפלה בעינינו תמיד את שאלת־הצדק היסודית, וממילא את שאלת החופש והדימוקרטיה. הסיסמה הציונית היתה: “אי־צדק אינו נעשה צדק עם עבור השנים”. העולם, אפשר, היה נכון לשכוח זאת —אנחנו לא היינו נכונים לכך. ומזכרת־נצח זאת מצדנו באזני־העולם היתה גם תוכחת־מוסר תמיד למצפון העולם.

מה שמתרחש באירופה כיום אירע בשנת 70 בארץ־ישראל. העריצים והרודנים שבזמן ההוא, אנשים רודפי בצע והולכים בגדולות, השואפים להרחיב גבולי אימפריה, הטילו את לגיונותיהם בעם ישראל. הם לא כבשו את יהודה באותה קלות, שבה כבש היטלר את פריז. מאתים שנה נלחם היהודי, עד שנכנע מפני הרומאים. אמנם כן, לפני מאות רבות בשנים קרה הדבר, אבל דרכם של ישראל לזלזל קצת בערכן של מאות שנים ואלפיהן. הלא זה גאון־רוחו של היהודי, שהוא נוהג זלזול בערך הזמן. מקרה או אדם מלפני אלפי שנים — הוא רואה אותם, כאילו לעיניו הם היום. היהודי אינו רואה את אברהם, יצחק ויעקב כיחוס־אבות מת, בן עבר רחוק ועמום. את אבות־האומה אלה רואה היהודי מלאי־חיות ומוחשים כמנהיגים וכחכמים בני יומו ודורו. היהודי אינו רואה את חורבן ארץ־ישראל, את גזילת ארץ־ישראל בידי הרומאים, כענין השייך לעבר מת ונשכח. מסרב הוא להאמין, כי שטף הזמן, כשהוא לעצמו, שוטף ומדיח את אי־הצדק. אומה בעלת זכרון משמר וחיוני כל כך — אין שום ערך בעיניה לעובדה זו, שארץ־ישראל כבר עברה מיד אל יד הרבה פעמים מאז, שרק הרומאים הם שגזלוה, ואילו נוצרים ומושלמים — בהר ה' היתה חרבם שלופה בידם. מיחה היהודי. על משמרתו, משמרת־המחאה, הוא עומד זה אלפים שנה, מכריז ומודיע במשך מאות־שנים רצופות, בפני עם ועם בזה אחר זה, שהם מחזיקים בידם ארץ שהיתה ארצו.

לא דכאו הרומאים לחלוטין את ההתנגדות היהודית בשנת 70. במאה השניה חל מרד בר כוכבא. במאה החמישית התעוררו תנועות משיחיות. במאה הארבע עשרה הופיע דוד אלרואי. בחמש עשרה ובשש עשרה — אברבנאל ושלמה מולכו; בשבע עשרה קמו מנשה בן ישראל ושבתי צבי, וכולם מפנים לבם של ישראל אל ארץ־ישראל. אכן, משמרת־מחאה זו רמת־היחש היא, לפי עצם ראשיתה. ראשון לעומדים בשורה זאת היה ירמיה הנביא. לאחר שכבשו הבבלים את ארץ־ישראל במאה הששית לפני הספירה, והעמים השכנים התחילו חודרים לתוך הארץ, אשר זה עתה יצאוה בניה הגולים, אותה שעה בא ירמיה וטפח להם לעמי־הנכר על פניהם: הבנים אין לישראל אם יורש אין לו? מדוע ירש מלכם את גד זעמו בעריו ישב? מה שהתחיל ירמיה, ממשיך היהודי עד היום הזה. מסרבים אנו להודות, כי אי־צדק נעשה צדק עם עבור מאות בשנים.

מה זה קרה היום? צעקתנו, כי תושב לנו ארץ מולדתנו, נעשתה גם צעקת עשרים עמים אחרים, אשר נפלו ביד הנוגש. בתריסר לשונות נושאים הם עתה קולם לשיבת־מולדת. בפרג, ירושלים של צ’כוסלובקיה, אבל. ברוסל, ירושלים של בלגיה, נפלה. פריז, ירושלים של צרפת, מבכה, מאנה הנחם. עמים, אשר זה עתה היו שבעים או שווי־נפש, ירדו לגיא־צלמות זה של יסורי ישראל. טיטוס כללי אחד הופיע וה“חורבן” חזר ונשנה לענינו. מתאבלים אנחנו באבל העמים האלה, המועברים מנחלתם, ונושאים בעדם תפלה, כי לא יתחייבו גם הם ללמוד אותה חכמה נוראה של התמד ממושך בגלות, אלא ישובו איש אל נחלתו “במהרה בימינו”. ומה יעוד גדול ורב נשקף מעולם לרעיון היהודי והציוני מאשר להתמזג בתקות העולם ולהיות לאחדים עמה? אבל אם מוותרים אנו על ציוניתנו; אם אנו פוסקים לאמר “במהרה בימינו” לשמנו אנו, איך נוכל לאמר ברכה זו לאחרים? מעילתנו בהגנת עצמנו — האם לא תהיה ברגע זה גם המסת לבם של אחרים בהגנת עצמם? אם נסתלק ממלחמתנו למולדת־בית, האם לא נהיה כאומרים מתוך כך, שמולדת־בית אינה זכותו הטבעית של כל עם מנוצח?

אל נא ייאמר עלינו פעם, כי מצאנו את השעה הזאת שעת־כושר לכניעה. אין חשיבות בדבר, אם אירע מה שאירע לפני שנה, או לפי מאתים אם אלפּים שנה. אי־צדק, שמסכימים עמו ומוחלים עליו, המסת־לב נצחית הוא לדימוקרטיה. בסוף המאה השמונה עשרה, בזמן חלוקתה של פולין, כתב אדמונד בורק: “שום אדם חכם או ישר־לב לא יתן את הסכמתו לאותה חלוקה, אף לא יוכל להתבונן אליה מבלי לחזות נזק רב לכל ארצות־תבל באיזה זמן בעתיד.” והוא צודק. דוגמה אחת של חמס ושוד שורצת עוד חמס ושוד.

מה שאירע בפולין בסוף המאה השמונה עשרה היה חזרה על מה שאירע ביהודה לפני אלפים שנה; ומה שמתרחש באירופה כיום הוא המשך לאותו רשע מתועב עצמו. דוגמת כיבושה של יהודה עוררה מאז את רוח העריצים שבכל דור, כשם שיציאת מצרים, מצדה היא, מעוררת רוחם של אוהבי־החופש כולם שבכל דור. אבל דוגמה אחת, לאין משלה, המצאנו אנחנו היהודים לעולם בסירובנו להכנע לפני עובדת כיבוש והעברה מנחלה. נוסיף נא אפוא להיות דוגמה זו לעולם במסירותנו האיתנה לציונות. נוסיף נא לעמוד בשורת המשמרת, אשר התיצבה ועמדה תחתיה הכן לפני אלפים שנה ביום פורענותנו. נעמוד במקום עמדנו ונמסור מודעה לאומות העולם, שאותה ארץ, ששמה ארץ־ישראל, נלקחה ממנו בחזקה. נגידה לאומות־העולם, שאם מצפים הם לצדק, שייעשה להם, חייבים הם לחנך את עצמם לעשות צדק גם לנו.

בשעת־משבר זו בתולדות העולם אנו פונים אל הבלתי־ציונים בכל מקום שהם ומבקשים מהם בקשת ענווה וחיבה, כי יבינו לתפקידנו בתורת ציונים, תפקידנו בגיא־החזיון העולמי, ולא בגיא־החזיון היהודי בלבד. לא נוכל להיסוג מעמדתנו הציונית, מפני שאנו מרגישים, כי במעשה כזה נחתום בשתי ידינו על הסכמתנו, מתוך שתיקה, לאותו סוג של אי־צדק, שדינו להעקר מן העולם. נסיון עצום נעשה לדכא את היהודי, לאחר שגורש מארצו. דבר זה כאילו אמר, שעולם־המערב רוצה להשמיד את העד החי לאותו פשע קדמוני, ואם אינו יכול להשמיד את העד בגוף, רוצה הוא להשמידו ברוח, מתוך שיוריד אותו לסתר־המדרגה של עם בזוי ורדוף־אימים, שאין לדברו תוקף לפני כס־המשפט של ההיסטוריה. מפני המאמץ הזה התגונן היהודי. והיהודי בן ימינו, שנטל על עצמו את תפקידו כירושת־אבות, אף הוא עמד וטען, ששמירת היהודי על קיומו כלוחם באי־הצדק אחוזה ודבוקה בשמירתו על כחות־היצירה שבו ובהתמד תביעתו להשבת הגזילה. אין להפריד בין שני אלה. כחות היצירה של היהודי בתורת יהודי אובדים וכלים, כל אימת שארץ ישראל מסתלקת מלבו. כל פעם שנסוגה היהדות אחור למלוא אורך הקו של התרבות, סבל־הירושה ואורח־החיים; כל פעם שכהה סדר עבודתנו בקודש, וחגינו ומועדינו פג ריחם בלבו, היה זכר ציון שב ומחדש את כוחם. וזה לעומת זה: התנגדות פנימית בקרב עם ישראל לשיבת ציון תקיים בתוכו מחלוקת לאין משלה בתולדותינו ומחלוקת אין פשר לה.

אין לעקור את ארץ־ישראל מלב העם היהודי, ואלה שאינם משלימים עם הרעיון הזה מוסיפים לקרוע את ישראל לשנים. אל תטעו בסברה, שהציונות היא גילוי חולף בתולדות ישראל, בבואה של מיני־אָפנה בינלאומיים ברעיון הלאומי, הלך־נפש או שגיון בן־הרגע של מליונים אחדים של יהודים. אל תראוה כתכניתה הצרה של קבוצה פוליטית. ר' מרדכי אלישברג, שבודאי אינו חשוד על הלך־דעות חילוני, כתב: “במקום הנוגע לבנין ארץ ישראל, מרכז תקות האומה כל הימים, בטלו כל חלוקי דעות”. הציונות היא עצם מעצמיהן ובשר מבשרן של ההתפתחות ההיסטורית ושל המהות המוסרית של היהודי. עצם מעצמיו היא ובשר מבשרו של גיא־החזיון העולמי כולו. לא יוכל היהודי לתלוש אותה מלבו ולא יוכל למחות אותה מעל פני גיא־החזיון העולמי. וכל המאמצים לשנות מטבע־הדברים הבל הם, הבל ושוא.

הלכה פסוקה היא אצלנו: “אדם סד את ביתו בסיד משייר מעט זכר לירושלים”. אבן שפרוט, אותו שר־המדינה מהולל, ששבע עושר וכבוד בארצו, כותב אל מלך הכוזרים ושואלו, אם הוא יודע את הקץ שאנו מצפים ומיחלים לו זה כמה:

“ומה כח תוחלת המצפה להתאפק… ואיככה אוכל לתת דמי על חורבן בית תפארתנו… נשארנו מעט מהרבה ונרד מכבוד ונשב בגולה ואין לאל ידנו, באומרים לנו כל היום: לכל עם ועם יש מלכות ולכם אין זכר בארץ”.

יהודה הלוי אמר: “עם ישראל בגולה הוא גוף בלא ראש ובלא לב…ולא גוף אלא עצמות מפוזרות”. ורבם של חסידים מהרהר: “הר המוריה הוא בארץ־ישראל ועל כן נתקדש לדורות, אבל הר סיני הוא בחוץ לארץ ולכן פקעה קדושה ממנו”.

בעיני היהודי החרד והנוטה למסתורין הרי האמונה בשיבת ציון היא עיקר מעיקרי־הדת: קדושה היא לו ככל אחד מאותם עיקרי־הדת הבלתי־מנוסחים של עם ישראל. היהודי האדוק, כשהוא אומר: “אני מאמין בביאת המשיח”, מביע כך את אמונתו האיתנה בשיבת ציון. קהלות וכנסיות־הרבנים עשויות זעיר פה וזעיר שם למחוק באפס יד מתוך סדר־התפלה כל זכר לשיבת־ציון, אבל אין זה ענין פשוט כלל לכונן כח־זכרון חדש לעם או לכתוב מחדש את התנ"ך, את הספרות הגנוזה והחיצונה, את התלמוד, את המדרש, את הזהר. שלשת אלפי שנים של כלות־הנפש וראיית־פנים מדברות מתוך גרונו של ביאליק, כשהוא אומר: “האמונה בתחית ישראל היא היסוד לכל יתר אמונתי; בלי אמונתי; בלי אמנה זו הרי אין טעם לכל קיומנו”.

ברוח של אחווה גמורה אני שואל: מי העמיק חדור למהותו המסתורית של עמנו — פלוני רב וחכם או אלמוני פילנתרופ? האם קדושים אנו ודתיים יותר מן הרב קוק, זכרונו לברכה, שלבו דאב בו מפני “אלה המכירים את הלאומיות כזמורת זר בכרם ישראל, בשעה שבאמת היא יסודה של היהדות ועיקרה”. הרב קוק וחיים נחמן ביאליק, אלברט איינשטיין ולואיס ד. ברנדייס, הרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב בהשקפותיהם הדתיות, המדיניות והכלכליות; הרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב בחינוכם ובטיב סביבתם בראשית חייהם — כאיש אחד הם בדבקותם בארץ־ישראל ובהכרתם בה כחלק בל־יפרד מגורל עמנו ויעודו. כלום אין דבר זה, כשהוא לעצמו, צריך לעכבנו רגע ולשים בפינו את הקריאה: “איזה כח קיים לעד בודאי יש כרעיון הזה! איזו סמכות וחשיבות, עמוקות מכל שייחסנו לו, נותנות לו תוקף־שלטון בלבם ובנפשם של גדולי ישראל ומכשירות אותו להתעלם מן הפילוגים הרחבים ביותר, פילוגי מעמד וטיפוס ומוחין”!

משהובן ערכה זה של הציונות, השופע והמחיה נפשות, משנתקבל על הדעת תפקידה בתולדות־העולם כחיובו הנצחי של הצדק, הרי פעולה הציונות נובעת ממילא מהנחות־יסוד אלה, שכן יראה הרואה, שהענין המדיני, הענין החברתי והענין הכלכלי אינם אלא כלי־מלאכה הרמוניים של הרצון. אם בכלל אפשר לבנות את ארץ־ישראל, אם את המעוות אפשר לתקן לעיני אלהים ואדם, אין לפנינו דרך כי אם המאמץ המאורגן — ומאמץ זה על כרחנו שיהיה גלוי, חוקי, מוכר הכרה שלימה מטעם העולם. ואולי יאות לאמר, שהכרת העולם במאמצנו זה חשובה לעולם במדה שהיא חשובה ליהודי. הצ’רטר שחלם עליו הרצל, המנדט שניתן מטעם חבר־הלאומים, כל עצמם תחנות בדרך חינוכו של המין האנושי. אבל לאמתו של דבר, לא יכולנו לגשת אל המלאכה אשר לפנינו בלי הכרה גלויה שכזו. איך יכלה להיות קניית־קרקעות בלי הכרזת בלפור? איך יכלה להיות הגירת־המונים? איך יכלה הארץ לגדול גידול פנימי ולהתלכד כדי יחידה אחת רבת־כוח בלי אחדות הלשון? כלום בבל של לשונות נוח לכם למצוא בארץ? ואם לשון אחת תתהלך בה, מה תהיה הלשון, אם לא עברית?

כשהפליגו “האבות הציילנים” אל חופי אמריקה, האם התווכחו אחיהם ומאַהדיהם בדבר מעמדם המדיני בארץ החדשה? ואילו עמדו והתווכחו, כמה חסרות־פשר היו נראות כל צפיותיהם־מראש! האם ראו ברדפורד או קרבר גם בחלומם, כי יום אחד תקום אומה אמריקנית עצמאית ומדינת ארצות־הברית? כשירדו הציילנים ליבשה עם “סלע פלימות”, עיפים, רעבים, רועדים מקור, כלום התחילו מתנצחים בהלכה פוליטית? הם הודו לאלהים, שהגיעו למחוז חפצם, ואוהביהם באנגליה שבחו והודו עמהם. כי מי זה יעיז לגזור מראש על צורתם של דברים לעתיד לבוא? נניח, כי יעלה בידנו לקנות שטחי־קרקע גדולים בארץ ולהעביר אליה במשך חצי יובל או יובל בשנים מליון או שני מליונים יהודים — האם נבוא אנחנו ונערער על כך שבקרב הימים עשויים מליונים אלה להגיע לידי שלטון עצמי?

בשנת 1910 באה קבוצת־משפחות ונטתה אוהלים אחדים על פני חולות־החוף הלוהטים של ים התיכון. מי עשוי היה לראות את הנולד, כי בשנת 1940 יהיו אותן משפחות מועטות, הן ואהליהן, לכרך היהודי הגדול שבעולם, עם אוכלוסיה שמגיעה עד מאתים אלף נפש, עם מועצה עירונית יהודית ועם ראש־עיריה יהודי? האם נשיא עצה טובה לעירית תל־אביב, שתבחר ערבים לחברים בה ואנגלי עומד בראשה? כל הפסק, שמשימים בין בנין ארץ־ישראל לבין ציונות רוחנית מזוקקת שבעתים, אינו אלא פלפול מלאכותי, רחוק מן ההגיון, שאינו יאות לבני־אדם ישרי־לב.

או שמא נאמר שהיהודים, שהיו ראשונים לעדן את רוח־הלאומיות, חייבים למשוך ידם ממנה, משום שעריצים אירופיים הפכו את הלאומיות למפלצת מנוולת? כלום אין העריצים מדברים באותה עזות־מצח גם על האלהים, על השלום ועל החופש? הלאומיות היא תואר אחד מתארי התרבות והציביליזציה. נשענת היא על יסודות רוחניים. במשך כל דברי־ימיה הארוכים של האנושות מילאה הלאומיות תפקיד חשוב בהטבת תנאי־החיים של הקיבוץ ושל היחיד. היא האחראית להתפתחותה של לשון שבכתב ולעידונה של שפת־המולדת של עם ועם. היא שהעירה ועוררה משוררים למן הומר ועד ביאליק. היא האחראית מאז־מעולם לריסון עריצים ולקידום השלטון העצמי, הדימוקרטיה והחופש. “סלף מחפיר בשמושם של מונחים הוא”, כותב אוקסמית, לאמר כי הלאומיות היא הסיבה למלחמה. זו לאומית חולה ונשחתת היא. זו גאוה היא, רום־עינים, אנכיות, תאוה רעבתנית לכוח. סתירת־דינים זו, כפי שמכנים אותה, בין השלום לבית אהבת־המולדת אינה בנמצא כלל: יש ויש בנמצא אותה סתירה נצחית שבין היצר לבין כיבוש־היצר, בין החכמה ובין הסתכלות".

רעיון כור־ההיתוך, או הקוסמופוליטניזם המעודן הימנו, כל כמה שהם נראים מלבבים להלכה, לא עלו יפה למעשה. במקום אחד כתבתי: “אין מי שיכחיש, שתולדותיה של הלאומיות מנומרות הן: לעתים קרובות נעשתה זו שם נרדף ליצרי־אנוש מוגבלים, לניצול כלכלי וליוהרה צבאית. אבל תולדות־הדת מה הן אומרות? האם נעשה את הדת שם נרדף לקרבנות־אדם, להמרה מאונס, לאינקביזיציה וליסורי־גיהינום? לפי לוקרציוס, הרי עיקר כונתו של אפיקורס היה לשחרר את האדם מאימי־הדת. ‘בשעה שחיי האדם’, כותב לוקרציוס, ‘היו זוחלים בזוהמתם על פני האדמה, מעוכים תחת כובד הדת… היה איש אחד מיון (אפיקורס) הראשון שנועז לתת בה עיניו, עיני בן תמותה…’ עד היום ישנו מנזר בפרוס שהוא מקודש ל”גיאורג־הקדוש השכור". 'ביום 3 בנובמבר מושכים אנשי פרוס על פי רוב לעצמם מיינם החדש ומשתכרים; עורכים הם ריקוד והילולה מול בית־המסגד הזה, שהכמרים מוסיפים עליו מן הקודש בנוכחותם. האם אפוא נדחה מעל פנינו את הדת, משום שלפי דעתם של אילו בני־אדם יש סמיכות־הפרשיות בינה לבין השכרון, ולפי דעתם של אילו בני־אדם אחרים בינה לבין הפחד? אם נראה את הלאומיות פסולה, משום שחללוה מיליטריסטים, פשיסטים ונאצים, מדוע לא נתנכר גם לדת, שבני־אדם אלה הם גם חסידיה הנלהבים ביותר?

כל העיכובים הפנימיים וכל היסוסי־הלב, המונעים איזו יהודים מתת ידם לציונות; כל הטענות והמענות המיוחדים, שהם חוזרים ומשננים בנוגע לפעולה הפוליטית, לתחית הלשון העברית, לאפשרות של מדינה יהודית אבטונומית בארץ־ישראל, לקלקלות שבלאומיות — כל אלה לא היו מעולם אלא תולדה ישירה להנחה ראשונה של אותם יהודים, היינו, שהבית היהודי הלאומי אין לשוב ולבנות אותו. יהודים הללו, כשהם משנים טעמם, כשהם לוקחים עמדתם בקו ההיסטוריה הישראלית והיצירה הישראלית, מיד עיניהם נפקחות לראות, שכל טענותיהם־ומענותיהם לא היו אלא יצירי־הדמיון בלבד. שכן פועלים החיים בכלים ידועים ומי שפוסל את כלי־החיים, ממילא פוסל את אפשרות החיים. חשוב דבר אחד בלבד: האם הולידה הציונות אותן תולדות נושאות ברכה, שהכריזה על עצמה, שהיא עשויה להוליד? האם הראתה לעולם וליהודי, כי סילוק־העוול יביא בעקבותיו לבלוב יצירה רב בארץ־הקדומים?

אילו אפשר היה להשיב על השאלות האלה בחיוב, הרי שהציונות נעשית משהו עולה על סתם תכנית של עזרה ליהודים. נעשית היא מתוך כך כרוז, הקורא לאמר: כל מקום שאתה קורא דרור לבני־אדם, הרי תולדה זו לפניך. תביעתנו על בית לאומי יהודי היתה מתוך כך סירוב מצדנו להעלים עין מעוון פלילי; והישגינו המעשיים בארץ ישראל היו להוכחה מצדנו, אחת ואין דומה לה, שהצדק והחופש הם הערובות הנאמנות ביותר לכח־היצירה השופע.

בשעה זו של משפט־תבל רב־מדות אל נא נרתע כדי פסיעה אחת מן התביעה על ציון ואל נפחית כחוט השערה מן הפלא ומן הערך של הישגינו בארץ. אל לנו לאמר: הואיל ושאלות כבירות יותר קמו־עמדו לפנינו, וכחות־ענקים שולח רסן מעל פניהם, עלינו לשכוח את תביעתנו. חלילה! אם אנו, עם קטן שתביעתו קטנה, נתן לטיב מדתם של מאורעות, כשהיא לעצמה, להטיל חתיתה עלינו — תקות העולם מה תהא עליה? זכותנו היא, חובתנו היא, הכרחנו הוא וחלקנו במשאנו— ומתננו עם העולם. שנחזור ונחזור דרך עקשנות על עדות הישגינו בארץ ישראל.

“בדורנו”, אומר סטיפן צוייג, “ארץ ישראל היא מצבת־הזכרון הבולטת לאידיאליזם היהודי. בכל ארץ מארצות תבל הקדישו מליוני יהודים את מאמצם הנאמן ביותר לבקשת־בית זאת אשר יבקש לו העם זה אלף שנים. עניים שבעניים מביאים את פרוטתם האחרונה תרומה, כדי שישובו אילנות ויצמחו בארץ, שהיתה עזובה ימים רבים; אלפים ורבבות מבני־הנעורים, שרוח־אמונה עמוקה מפעמת אותם, עוזבים מרצונם הטוב עמדות־פרנסה בטוחות וחיים נוחים, כדי להפרות שוב אותה ארץ־קדומים: דמם וזיעתם של שני דורות מישראל כבר השיבו לארץ את פריונה כיום הזה. שלא כמהגרים אל ארצות אחרות, עלו אותם חלוצים אל ארץ הקודש — לא על מנת לעשות בה עושר ולחיות בה חיים, שיש עמהם מדה יתירה של רווחה. למען משא־נפשם עלו לארץ, משא־נפש לבנין בית לעמם, לשפתם, למורשתם התרבותית, משא־נפש להוכיח לעולם כולו את טיב הכשרונות הפורים שבעם זה. ארץ־ישראל, מעצם ראשיתה, היתה הישג רוחני, שגעגועי־החזון הולידוהו ואומץ־לב שבמסירות־נפש הביאו לידי הגשמתן. כמה שההתפתחויות הפוליטיות הזועמות בנות־יומנו עשויות לחבל את ההישג הגדול הזה, ראה תראה אותו העין הבהירה של ההיסטוריה לפי טיב הורתו ולידתו: גדול בגבורה, נוגע עד הלב במסירת־הנפש, אפוס מן התנ”ך".

המשך התהליך הזה הוא חלקנו בהקמתה של תרבות־העולם בת־המחר. מבקשים אנו לעצמנו את הזכות להמשיך בעבודה הזאת על יסוד התוצאות, שהשגנו עד הלום. אומרים אנחנו לשאינם־יהודים, שאינם מכירים עדיין בחשבוננו זה; אף ליהודים מהססים לעשות את יהדותם שם נרדף לציונות אנו אומרים: ראו והביטו, מה פעל קומץ יהודים זה מיהודי מזרח־אירופה, קרבנות־תמול אלה של ניקולי השני בארץ הקדושה והיקרה לנו. נוצרה תרבות, נוצרה מחדש, הוסגלה, הוקמה מהריסותיה בתקופת־זמן ארוכה קצת יותר מזמן שנים שלשה דורות. ולא זו בלבד, שכמה אלפים מישראל מצאו מפלט להם. אכן, צל־קורה לראש הכרח יסודי הוא לאדם, ומטה־לחם מטה־עוז הוא לחי. ברוכים המספקים גם את שניהם לנצרכים! אבל על אחת כמה וכמה ברוך ומבורך מי שמתיר את ידי האסיר ומכשירו לעבודה, מי שהופך את שהיה פליט אתמול למציל פליטים היום. שקוית־זוהר, מבהיקה תל אביב על חולות הים התיכון. רחובותיה הומים מהמוני פועלים ואנשי־מסחר. מי־הים הכחולים משקפים את אלפי בתיה. נבנתה העיר בידי אנשים, שחייהם נשברו אי שם בארץ אחרת. לא סתם למצוא מקלט לעצמם באו האנשים הנה, כי אם למצוא את מלוא־החיים פה — ואף אמנם מצאו אותו. תל אביב משיבה את תקות הפליט לתחיה, כי העיר בכללותה מצבת־זכרון היא לעז־רוחם ולתוקף־רצונם של פליטים שקדמוהו.

באו אלה הנה ובראו קרקע חדשה — רק תחתית־קרקע קנו מן הערבים: את פריון הארץ הצטרכו הם עצמם להשיב לה. מלאכתם היתה מלאכה, אשר רק לעתים רחוקות עמדו לפניה חלוצים ואנשי־הספר בארץ אחרת. החלוצים באי אמריקה הלא מצאו לפניהם ירק־עפאים שופע, נהרות זורמים, יערות צל. ואילו היהודי בארץ־ישראל מה מצא לפניו? אדמה צחיחית, גבעות אכולות־שרב, בצות זורעות קדחת. תל אביב היתה חול, ומה היתה פתח תקוה?

ראשוני החלוצים, מיסדי פתח תקוה, בקשו זמן רב שטח־אדמה אשר יוכלו להקים עליו מושבה יהודית. הרבה מכשולים היו נתונים לפניהם בדרכם: אפנדים ערבים, פקידים טורקים, שויון־נפש יהודי. סוף סוף מצאו, שהכפר הערבי אַמלבס, אשר על חופי הירקון, כדרך שני מילין מיפו, עומד למכירה. הלכו לשם ומצאו מכפר קומץ משפחות ערביות, תשושות ועוורות, שלדים שפניהם פני־הקלף והם מגששים בצהרים. הרופא היוני שליווה את אנשינו על מנת לחקור את אקלים המקום, מהר ועלה על גגו של בית מבתי־הכפר, העזובים מיושביהם. שם עמד ולטש את עיניו אל האופק. כעבור חצי־שעה, שב אל שלשת היהודים, הבאים עמו, ואמר להם: “רבותי! חקירת התנאים האקלימיים של מקום ידוע היא אחת הבעיות הקשות והמסובכות ביותר אשר תדע חכמת הרפואה, אבל עיקרון אחד נאמן לחלוטין יש, שעל פיו אנו רשאים לקבוע, אם מקום פלוני אלמוני נוח הוא לישוב בני־אדם, או שיש בו משום סכנת־נפשות. עמדתי במקום גבוה זה ותרתי את מרחב־השמים לראות, אם יש איזו צפרים מתעופפות כאן. אבל בכל החלל רחב־הידים הזה, הכחול והשוקט, לא מצאתי אף צפור אחת. והלא בעמק שקוי־שמש אנו עומדים! תבואת־הארץ הנה זרועה לרגלינו. האדמה שופעת תולעים. מדוע זה אפוא אין צפרים מסביבנו? יש רק תשובה אחת: האויר מורעל, וחושן הטבעי, שאין עמו משגה, מרחיק אותן מן המקום”. כך פסק המומחה דינו. יואל משה סולומון, דוד גוטמן ויהושע שטמפר עמדו מאובנים. תקותם האחרונה היתה זאת. כבר שלמו מחיר הקרקע. “ובכל זאת ננסה”, אמר שטמפר. גוטמן, שלא עלתה על דעתו אפילו רגע אחד להסתלק מן המקום, נפל על צוארי רעיו ובכה משמחה. אמלבס היא פתח תקוה כיום, עיר שמספר תושביה עולה למעלה מן 20,000.

ערינו ומושבותינו, כפרינו ומשקינו, גנינו ופרדסינו, כולם עומדים על אדמה, אשר במו ידינו בראנו אותה בריאה חדשה. בשום מקום שבעולם, בשום תקופה בדברי־הימים, לא חולל עם תמורה מפליאה כזאת בארץ מן הארצות בפרק־זמן קצר כל כך. אבל כשם שהחיינו את הקרקע, כך השיבונו לתחיה את הלשון. את לשון התפלות, התהלים והנבואה עשינו ללשון הבקטיריאולוגיה, תורת־היחסות, המיקרו־ביולוגיה, הכימיה של מוליקולות מורכבות, הגיאומטריה הבלתי־אבקלידית וקלקולוס־ההשתנויות. לצורך כל המקצועות האלה קיימים כעת בטוייהם הטכניים בלשון העברית, והם נמצאים לדורשיהם בספרי־לימוד ובמלונים מיוחדים. חלוץ אחד עבר את הארץ לארכה ולרחבה, מישש בידיו כל גבעול־עשב. במו ידיו ובמו עיניו־הוא התודע אל כל צמח, הצומח מן הארץ, נתן לנו את שמות הצמחים האלה, ובחבה יתירה כתב על ספר את האגדות על בצל־העכבר, הדגניה, הדודאי, הלבלב. ספרו מוקדש לזכר אחיו, שמסר את נפשו על הגגת חולדה, ולזכר אחותו, שמתה על יד טרומפלדור בתל־חי. האיש הזה עצמו כותב ספר רב־כרכים על הדילועים בארץ־ישראל, ומניח נדבך על גבי נדבך ואריח על גבי אריח בבנין אנציקלופדיה ממצה על הצמחים בארץ, ספר שהוא מפרסמו קונטרסים. קונטרסים על חשבון חסכונותיו הוא הדלים.

ארץ ישראל יש לה הפיליטוניסט חביב־הקהל שלה, והעתון העברי — כותרת של “עמוד ראשון” שלו. התחלותיה, גידולה והתפתחותה של העתונות העברית בארץ־ישראל יש בהם כדי אפוס בפני עצמם. רשת־החינוך חודרת לכל חוה ומשק. לפני כמה שנים הוציאה הסתדרות המורים בארץ־ישראל לאור כרך יובל. חמשים ושנים עמוד בעלי שני טורים באותו כרך היו מוקדשים לביבליוגרפיה — של ספרים ומאמרים בעברית בעניני־פדגוגיה ושל ספרי־קריאה לילדים. אילו ניסו המורים היום נסיון ביבליוגרפי כזה, היו צריכים פי חמשה באותו מספר עמודים.

גולת־הכותרת של רשת־החינוך היא האוניברסיטה העברית ההולכת וגדלה בלי הרף, זו שכבר צברה חצי מליון ספרים. מדהימה התפתחותה הכלכלית של הארץ — בחקלאות, בתעשיה, במסחר, בסחר־חוץ ובבנקאות, בבנין ובהקמת שכונות, בכח החשמל, בצי־המסחר, במקומות־הדייג, ולמעלה מכל בארגון העבודה. אפילו בשנות האימתנות הערבית, ואפילו בנטות צללי־המלחמה, גדל יצוא האשלג פי שלשה והשיג שיא חדש של 100,000 טון. מן המלחים שבים המלח מוציאים קליה, פלור ומגנזין. המלחמה החישה את הפיתוח של חומרי־הצבעים, סמי־הרפואה, החמרים הגבלוליים, האקיטונים, הכהל הביוטילי, הכהל האתלי, חומצת הלימון, השמרים ושמן־התפוז.

ההון הלאומי מגיע עד כדי מאות מליונים. את תולדות ארגון העבודה בארץ־ישראל אי־אפשר לספר בקצרה ואיני מתכווין כי אם להעלותן על הלב בלבד, אבל מעצם ראשיתו ועד מעמדו כיום הזה אין כמעט דוגמתו בתולדות תנועת־העבודה בעולם. קראו את הכרכים הראשונים של “פרקי הפועל הצעיר” וראו את “בחור־הישיבה”, את ה“בטלן”, את ה“לופטמענש”, את טיפוסי־המהפכנים של מנדלי, שלום עליכם וטורגניב, מתלבטים כולם במאמציהם ליהפך לחקלאים, לנפחים, לסנדלרים, לחייטים, ועוברים את כל הגלגולים האלה בלשון שנשתכחה מלבם זה כבר או שלא למדו אותם מימיהם. הביטו וראו את כח־הרצון, את שלימות־הנפש, את ההקרבה העצמית, המשמשים רקע לכל אותם איגודי־הפועלים וחברות־השיתוף למיניהם, “ניר”, “תנובה”, “סולל בונה”, “יכין”, “בנק הפועלים”, “תעופה”. המוסדות התרבותיים, החינוכיים והחברתיים של תנועת־העבודה בארץ, ארגוני־האספורט שלה, העתונים והוצאות־הספרים שלה — כל אלה ברבגוניותם ובהיקפם בודאי ובודאי שבח הם, לפחות לכח־המארגן שביהודי וליכליותיו בקבלת עול משמעת על עצמו.

לעתים תכופות מאד אני חוזר ומהרהר בשנים האחרונות האלה בטיב מהותנו ומורך־לבנו מול ההתקפות ההיטלראיות. מה מאד שונה מצאתי את היהודי הארץ־ישראלי בשנות האימתנות הערבית! קונטרסי־הלעז ושידורי־הרדיו היה בהם כדי להמום אותנו. ואילו היהודי הארץ־ישראלי — לא הועילו כדורי־היריה, הפצצות והדליקות כי אם לאשר ולקיים את גבורת־רוחו. בשאט־נפש נבואי יסר ביאליק, לפני זמן מועט מכדי שני דורות, את קרבנות־הטבח בקישינב על נוסם מנוסת עכברים להתחבא מפני שוחטיהם. ואילו בארץ־ישראל דבר ביאליק ביראת־הרוממות על אותה תפארת שבגבורה, שנתגלתה לעיניו. במקום שם היתה לנו לפנים מסדה, יש ויש לנו כיום תל חי, חולדה, רמת הכובש, טירת צבי, חניתא, מעלה החמשה, וגבורי הרוח — טרומפלדר, שרה צ’יזיק, אלכסנדר זייד, חייה’לה פריינד ואפרים צ’יזיק. ראה ראיתי אותם ברמת הכובש אחרי לילה מזמזם בכדורי־היריה, כשהדליקות משמידות את אילנותיהם ודמי־מגיניהם מכתימים את החולות. ולמחרתו ראיתי אותם עוסקים איש איש בשקט במלאכתו, חורשים את האדמה, מאכילים את הבהמות, משגיחים על הילדים, לומדים עברית ומקשיבים להרצאות.

האימתנות הערבית גילתה את כחו המוסרי של הישוב — את קשיות־העורף העשויה לבלי חת, את רוח־הגבורה השתקנית, את רצון־הברזל, שלא הפסיק הפסקה כלשהי בתכנית־יומו של החלוץ בעבודה ובחיי־המשפחה. האדם הבינוני, היהודי הפשוט, שבא לארץ למצוא את מחיתו, את פרנסת אשתו ובניו, ולא לשחק במשחק־הגבורים, גילה תפארת שבגבורה בשעה של התקפה ותפארת שבגבורה במדה יתירה בשעה של הבלגה. אם אמנם נכתוב נכתב מעולם אי שם על פני האדמה פרק נאצל מאותו פרק בתולדות־הישוב, הנקרא בשם “הבלגה”, עדיין לא יצא זה לאור. “אַל התקפה שכנגד”, יצאה הפקודה ליהדות ארץ־ישראל, “אלא אם כן הכרחית היא בהחלט, כאמצעי של הגנה! אל נקמה, אל מנוסה! רק המשיכו לבנות!” ויהודי הארץ נשמעו לצו: את דמי מתיהם האהובים גיבלו בקרקע ובנו לקראת יום מחר:

“אתמול נטעתי עץ במקום שנפל יהודה. אספתי בידי את הרגבים שרוו מדמו ושמתים אל הבור. לא סמל היה זה לי. גם לא תקפתני זועה בנשאי בכפי את הדם הקרוש הזה. רציתי רק לבל ילך הדם לאבוד. העץ יינק אותו ויגדל”.

לבנו של אחד מקרבנות הטבח בקישינב כתב הרצל:

"וואן ערשיינט מירא לס געלונגען

מיין בעמיהען אויף דיעזער ערדען?

ווען אויס ארמן יודעניונגען

שטאלצע יודען ווערדען".

לא נוכל להתעכב כאן על דרגת השלטון העצמי, שהשיגו היהודים בארץ־ישראל. בין לילה צצו ועלו סוכנויות, מועצות, שיטות־פעולה, סדרי־חוקים לישובים כפריים ועירוניים, עירית תל אביב על עשרים מחלוקותיה, על בניניה הצבוריים, על עבודותיה הצבורית, על מפעליה למיניהם: ביוב, תיעול, על השחיטה בבתי־המטבחים, שירות־מרפאות, חינוך ותרבות, טיפול בתינוקות, כספים, מסחר, בטחון צבורי, משפטים, לשכות־מודיעין — עיריה זו משתווית לטובה בצורה־שלטונה אל כל מטרופולין שהיא בארצות־הברית.

ועם כל העבודה והמשמעת האלה הולך ומעמיק גם הענין הרוחני. מורגש חיפוש וגישוש לקראת אלהים, לקראת צורות חדשות לחיי־הדת, לחיי־המסורת. הלך־הנפש המתנגד לדת, שכמה מן הזקנים הביאוהו מארצות־המצוקה, נמוג והולך בארץ זאת, אשר בה חיו והטיפו עמוס וישעיה. הנה מוסד “עונג שבת”. הנה “ספר השבת” ו“ספר החנוכה” וספר “ימים נוראים”, מלוקט ומסודר בידי עגנון. הולכת ומעמיקה הדבקות בספר הספרים, וחוקרים יהודים מצילים את כתבי־הקודש מידים לא־ידידיות של פרופסורים פרוסים. הנה חקירת עתיקותיה של ארץ ישראל ותולדות חייהם של קדושים, חכמים מורי־הוראה ומנהיגים בישראל. ולכשתרצו — הרי לפניכם תרגום “טבע העולם הגשמי” מאת אדינגטון, “האסתטיקה” של קרוצ’ה ו“תולדות אירופה” של הפרופסור פישר. והנה כרכיו הנהדרים של קלויזנר בתולדות הספרות העברית, הוצאת אבן גבירול בעריכת ביאליק והוצאת אבן עזרא בעריכת ברודי. הנה חבוריו הכבירים של יחזקאל קויפמן בחקר האומה והדת. הנה קונקורדנציה של המשנה, קונקורדנציה של התוספתא וקונקורדנציה של תרגום אונקלוס. הולכת ומוכנה קונקורדנציה חדשה של התנך ועלתה במחשבה הוצאת כיס של תלמוד בבלי וירושלמי. יש כתב־עת מוקדש למוסיקה, כתב־עת מוקדש לאמנויות הפלסטיות וכתב־עת מוקדש לתיאטרון.

כאלה הם — מסורים בראשי־פרקים קצרים שבקצרים — הישגינו בארץ ישראל. וערך ההישגים האלה מה הוא? אין ערוך להם, כשהם לעצמם, ואין ערוך להם ככח מעודד לרעיון החופש בעולם כולו. אנו, שקרוב כל כך ללבנו גורלו של כל העולם הדימוקרטי כולו, הואיל ועמו אנו עומדים ועמו אנו נופלים, יכולים אנו להתאושש מתוך מחשבה זו, שאם קומץ אנשים חפשים סיפק היה בידו להגיע לידי התקדמות שכזו בארץ ישראל, מה לא תוכל רוח־החירות לפעול ולעשות בכל ארצות־הדימוקרטיה, אם אך תתעורר בהן הרוח התעוררות שלמה? אם עומדים אנחנו היום אחוזי־פלצות מול התפרצויותיה של הפראות הטוטליטרית לתוך השטחים הדימוקרטים, נמצא נא לנו גם נחומים ברעיון, כי אומות־הדימוקרטיה שבעולם מתחילות רק עתה להתעורר; כי האומות האלה עוד לא חשפו את כחן; כי ביותר סבלו האומות האלה מהיסוסים פנימיים בדבר הדימוקרטיה המלאה, והיסוסים אלה הם שנתנו לאויב בראשית־צעדיו יתרון איום ונורא.

את בנינו זה הקטן והמופלא, ארץ ישראל, בנה היהודי לא בכח כשרונותיו העילאיים, כי אם בכח העובדה, שעם ארץ ישראל יחד מצא היהודי גם פורקן ראשון אמתי לכחות־היצירה שבו. כחות, בעלי אותו הגודל, עדיין רובצים בתרדמתם בתוך האומות הדימוקרטיות. נהיה נא ראשונים בראשונים לזרז את יקיצת הכחות האלה.

אבל עד שאנו מתעכבים ברגש של קורת־רוח על ארץ ישראל, ומתכוננים להושיט לה יד עזרה עד קצה גבול יכלתנו בימי המסה, המתרגשים ובאים עליה ועלינו, אין אנו שוכחים את קהלות ישראל שבאירופה: אין אנו מצדקים את הדין על חורבנן. קהלות אלה ישובו ויעמדו על תלן כבמאות־השנים שעברו, לאחר שנישאו וחלפו על פניהן סערות־הקטב של מסעי־הצלב ומשפטי־האינקויזיציה. אבל לעת עתה, בשנה הזאת ובשנה הבאה ועוד שנה לאחריה, נתיתמה יהדות אמריקה. עלינו להשאר חומה ודייק בקרב הדימוקרטיה: אוד מצול מאש.

כי על כן יקרה כפלים יהדות אמריקה כיום הזה. פליטת עם אלהים היא, אשר הוצגה לבדה להיות לעזר בהצלת העם היהודי.

דבר זה מה פירושו להבא? איך נצפה את פני העתיד? איך נתרומם למרום שיאה של האחריות הזאת, אשר לא היתה כמוה? עומדים אנחנו מול פני עולם חדש ואיום. אחים גדולים אין לנו. אשר יחזקו את ידינו. נעלמה יהדות פולין: קהלותיה נרמסו לעפר או נפזרו לכל רוח; ישיבותיה נהרסו, בחוריה היו לחרבות־אדם, פרצ’ים מתהוים שבקרבה, ביאליק’ים צצים ועולים, מחטטים באשפתותיה של וורשה, מבקשים אוכל. יהדות גרמניה, יהדות צרפת, כלו ואינן. ומה גורל נשקף ליהודי אנגליה?

"אשר טפחתי ורביתי

אויבי כלם…

שרים בידם נתלו,

פני זקנים לא נהדרו.

בחורים טחון נשאו

ונערים בעץ כשלו…

שבת משוש לבנו,

נהפך לאבל מחולנו".

תחת לחצה האכזרי של ההיסטוריה נעשינו אנו, יהודי אמריקה, ערבים בעד המשכיות עמנו וליכודו. עתידים אנחנו ליתן את הדין על גורל האומה לפני בית דין של מעלה. וכי מה נאמר כיום הזה? הלא כן נאמר: כבד הנטל, אבל לא כבד מנשוא. התנדב נתנדב מתוך תוקף־רצון חדש. לא נסתפק בנדבות־פה, בנאומים ובאספות־עם בהחלטות המנוסחות, אף לא באנחות־רחמים ובפרורי־צדקה. ניטול על עצמנו את הנטל הכפול שמונה. נוותר על תפנוקים ונשכח תענוגים. נחיה חיי־צמצום ונעבוד בכובד־ראש. כל אשר נאהב, כל אשר נוקיר, כל הנותן פשר ויקר לחיים, נשקפת לו הסכנה, כי יהפך לעי־חרבה. לא יקום הדבר ולא יהיה, כל עוד זיק־חיים בקרבנו.

תאם נתאם את כחותינו, נחדל מנטייתנו להתבודד במועדינו. מותרות אלו שזמנם בימים נוחים יותר ומדכאים פחות. לא את הסתדרויותינו הציוניות בלבד נביא לידי התאמה: יתירה מזו נעשה — נתאם את חלקי ישראל כולו שבאמריקה. סיסמאות בנות־אתמול ודרכי־פעולה בנות־אתמול, אלה השונות אצל כל ארגון וארגון, עבר זמנן. עלינו ללמוד לחשוב במושגים חדשים, אם אומרים אנחנו לראות פרי בעמלנו. נודה ונכיר, שצמיחתם של ארגונים מתבדלים, מתבודדים, טיפחה וריבתה בתוכנו את האנכיות ואת תפיסת־היד. אבל שוב אין זו שאלה, אם הועד היהודי האמריקני, הקונגרס היהודי האמריקני, בני ברית, ההסתדרות הציונית והסתדרויות העובדים היהודים רוצים או אינם רוצים לתאם את פעולותיהם. חייבים הם לתאם אותן. חייבים הם, שאם לא כן הם והיהדות עמהם צפויים לכליון. ההכרח הוא הגוזר עלינו זאת, ואנו צריכים לשאוב עוז מן ההכרח על ידי כך, שנכיר בו ונעשה את רצוננו אחראי בעד גזירותיו. אנו הציונים משמיעים את התביעה הנועזה — ונענים לתביעה הנועזה — בדבר תיאום כחותיה של היהדות האמריקנית.

יהי נר ברור חנו טיב התפקיד אשר לפנינו. ארבעה פנים לו:

  1. פרנסתה ושמירת־שלימותה של הקהלה היהודית ושל מוסדות הדת, החינוך והצדקה שלה. עלינו לשים את לבנו לקהלות היהודיות האמריקניות במדה שלא הגענוה עד כה. תחת מבול היריות תלמד הקהלה היהודית את פרקה. עלינו לגבר את מאמצינו החינוכיים. אסור לנו להפקיר אפילו יהודי אמריקני אחד לרשלנות, לאדישות או לאי־ידיעה במהות תפקידנו היהודי.

  2. בטחוננו המדיני והכלכלי, הווה אומר: ההגנה הפשוטה על זכויות עמנו.

  3. עזרה לקהלות הנפגעות בחוץ־לארץ.

  4. המשך תקיף־הרצון בבנין ארץ ישראל.

ולמעלה מכל התפקידים האלה, מאפיל על כולם, מתרקם לתוך כולם ונותן לכולם צביון חדש ומיוחד במינו, עומד לפנינו אותו תפקיד, שאסור לנו להסיח דעתנו ממנו כלל, תפקיד השתתפותנו עם כל אחינו, והאזרחים האמריקנים, בהגנת אמריקה ובמתן סיוע לעמי הברית במלחמתם בברבריות. בתהליך המאורעות הכבירים אשר לפנינו נתגלה חיזוק־קשרים כפול שמונה בין אמריקה לבין העם היהודי. כי הנה הגדולה שבאומות־הדימוקרטיה הצעירות נעשית אבן־שתיה לתקות העולם, נקודת־המוקד לתשומת־לבו של העולם. והנה זקן העמים שבעולם־המערב קשור באמריקה קשרים בל־ינתקו. החזון העתיק ומלואו הצעיר ביותר נפגשים אפוא כזווג מן השמים. זווג זה אינו חדש, מקרוב בא, אם כי המאורעות החדשים בני־ימינו מוסיפים לו בהירות ועוז מכל אשר לפנים. רוח־הנבואה אשר שלחו אבותינו על פני תבל, והיא מורשה לנו מדור דור, היתה אבן הפנה ממש ביסוד המדינה הזאת, ארצות הברית. רוח זאת היתה לחלק ממסורת העם האמריקני ומדרך מחשבתו. עצם שמותיהם של ילדי אמריקה, מימי יסודתן של המושבות, הדים הם לצלילי קולה של ארץ ישראל בימי קדם — בנימין ויונתן ואברהם ושמואל הללו של עם אמריקה.

אחדות מן הקהליות הראשונות בעולם החדש נקראו “קהליות של כתבי־הקודש”. פיסקה מתוך חוקיה הראשונים של מושבת ניו־היבן אומרת ברור, שכנוי זה לא היה מקרי. בקטע זה אנו קוראים לאמר:

“בראשית יסודתה של המושבה הזאת והמחוז, על סמך משא־ומתן חפשי ומתוך שיקול־דעת רציני, הוסכם ונמנה ונגמר בתורת חוק יסודי, שחוקי־המשפט הנתונים מאת האלהים, כפי שנמסרו על ידי משה ונתבארו בחלקים אחרים של כתבי הקודש, במדה שהם סייג לחוק המוסרי ואינם לא טיפוסיים ולא טקסיים ואין להם ענין אל ארץ כנען, יתקבלו כמשפט־היושר המוסרי ובעזרת האל יהיו מדריכי־תמיד לכל ההנהגות שבכאן וכלל גדול לכל בתי־המשפט במחוז הזה, אין לדון בין איש לאיש ואיך להעניש את העבריינים, עד שיסתעפו כללי החוקים האלה לפרטים לאחר כך”.

בשנת 1776 הטיף עזרא סטיילז לחירות האמריקנית במלים, שאינן מניחות שום מקום לפקפוק בנוגע למקור־יניקתן:

“מה נאוו צבאות ישראל בעיני בלעם! ומה הרהיבו צבאותיהם את העין לפני כן בעמלם ובתגרתם בפועל ממש עם עמלק, מלחמה שהיתה נטושה, כל עוד משה מרים את ידו. יצאו נא צבאותינו בשם אדני בריבנו זה, אשר ריב צדק הוא בלי כל ספק; ובה באותה שעה ירימו נא את ידיהם בתפלה אל האלהים כל משה ומשה אשר בקרבנו, כל אהרן ואהרן, כל יהושע ויהושע וכל העם כולו, עד יהומו אויבינו וארצנו ועדת אלהינו תגאלנה לתפארה”.

אבי הריפובליקה הזאת, וואשינגטון הנשיא, כתב אל היהודים אשר בסאוואנה במדינת ג’יאורגיה:

“מי יתן ואלהים עושה פלא, הוא האל אשר לפני ימים רבים הוציא את העברים מתחת לחץ מצרים ונטע אותם על אדמתם ארץ הבחירה — ואשר פעולת השגחתו ניכרת במאוד בימים האחרונים בהקמת ארצות־הברית אלה כמדינה עומדת ברשות עצמה — מי יתן והוסיף להרוותם מטל השמים ויעשה את בני אמונתם שותפים להיכל ולברכת־הרוח של העם הזה אשר יהוה אלהיו”.

ואחרון אחרון: את פתח־דברו לספרו, “תולדות מקום־המטע בפלימות”, כותב ברדפורד בפסוקים מן התנך ועליהם הוא מוסיף ואומר:

“אם כי זקנתי ושבתי, אך כלתה וגם נכספה נפשי לראות במו עיני דבר־מה משפת־קדומים זאת ולשון הקדש, אשר בה נכתבו תורת האלהים ונבואותיו ואשר בה דברו אלהים ומלאכיו אל האבות הקדושים בימי־קדם; ומה השמות אשר נקראו לדברים למן הבריאה. ואם כי לא אוכל לעשות בזה חיל רב, בכל זאת למשיב נפש לי הדבר, כי זכיתי לראות אפס קצהו; (כראות משה את ארץ כנען מנגד); כל זמני וחפצי לראות, איך ערוכים המלים והניבים בכתב־הקודש ולהבחין באלה מעט לשמחת לבי אני”.

והנה אמריקה זו. הספוגה מוסריות תנכ"ית ובחינת־עולם תנכית, נעשית — לכבודה עדי עד — מבצר־הדימוקרטיה בעולם, שסכנה נשקפת לו, ואנחנו חלק מחיל־המצב אשר במבצר. אי אפשר לתאר כמו את ערך התפקיד, שהפקידה ההשגחה בידנו. שום קהלה בישראל לא הועמדה מעולם בעמדה אחראית שכזאת. קרבנות שנביא — על כרחנו שיהיו שקולים כנגד האחריות, המוטלת עלינו, ותיאום־כחותינו —על כרחנו שיאפשר את נטילת האחריות הזאת על עצמנו. עורון הוא, הנובע מחוסר־פעולה, שיתוק שבהרגל הוא זה, הנותן את היכולת לקצת יהודים אמריקנים לחשוב, כי גם בשנים, הבאות עלינו, עוד עשויות הסתדרויותינו, שיוסיפו להתנועע לאחת אחת במסלוליהן הנפרדים, ללא שים לב למאורעות העולם. התקדמותה של הברבריות גורמת להתמזגותם של שאלת־חיינו, של צרכינו, של משאות־נפשנו ושל תקוותינו. הולך ובא שילובן ואיחודן של כל השאיפות היהודיות זו בזו ושל כולן יחד בשאיפת הדימוקרטיה כאן ובכל מקום שבעולם. הסתדרויותינו, הדואגות לצרכי ישראל מעבר לים, שוב אינן יכולות לערוך את מגביותיהן ללא שים לב לצרכי־קהלתנו הביתיים. בתי־המדרש לרבנים שוב אינם יכולים להמשיך בפעולותיהם ללא דאוג לבתי תלמוד־תורה שלנו. בית־הכנסת שוב אינו יכול לעשות חיל ללא תת לבו על המצב הכלכלי של אמריקה ושם היהדות האמריקנית בתוכה.

לא נוכל להלחם באנטישמיות, לא נוכל לקרוע את הלוט מעל פרצופה הנרשע לעיני אמריקה, בלי עזרת הציונים, ולא נוכל לבנות את ארץ ישראל בלי המשכיותו של בטחונה החוקי של היהדות האמריקנית. אל יעמדו לבדם במערכה אלה שנטלו על עצמם את התפקיד המיוחד להגן עלינו מדיבה ומהוצאת־לעז: יזמינו נא את הציוני לעמוד עמהם שכם אחד. זקוקים הם לידיעת הציוני בחיי ישראל, זקוקים הם לאהבה היוקדת בלבו. לעז־הרוח, שהוא מגלה תמיד. ואל יעמדו לבדם במערכה אלה העובדים למען ארץ ישראל. זקוקים הם לדרכי־הפעולה, להצטברות הנסיון, שרכש לו הבלתי־ציוני. נחכם מאד, אם נכנס בעתיד הקרוב וועדה אשר תייצג את כל יהודי אמריקה, וועדה זו תפלס את נתיבתנו למשך זמן־המלחמה, לפחות.

אם תנצח הדימוקראטיה — ואנו מתפללים מקרב לב ומאמינים באמונה שלמה, כי היא היא אשר תנצח — אנו חייבים להיות מוכנים למצוא לשאלה היהודית את תשומת־הלב ואת העיון, הראויים לבעיה ראשית. שוב לא נעלה על לב בחינת מחשבה, הבאה לאחר זמן, ענין שמניחים לסגני־מזכירים לעשות בו בלהטיהם. מאמין אני, כי מוכן העולם להפנות לנו את תשומת־הלב ואת שקול־הדעת אשר להם שווענו. בכל מקום ומקום נשאנו את כובד־המכה של התקפות־הנאציזם הראשונות. מלאנו תמיד את התפקיד רב־היסורים של חיל־החלוץ. מעולם לא נתפתחה התקפה נגד הדימוקרטיה ללא התקפה תחילה נגדנו למלוא אורך החזית, התקפה שהיתה צריכה לשמש אזהרה לשאר. כי על כן תובעים אנחנו לעצמנו בסידור הענינים השמעת־קול, שתהיה שקולה כנגד פעולתנו וכנגד סבלותינו.

מאמין אני, שהעולם יהיה נכון להיטפל אל האנטישמיות בדרך חדשה ומחמירה, מדה כנגד מדה לעומת אָפיה הכללי הנפשע של האנטישמיות. שוב לא יראו אותה כענין “פנימי” של כל מדינה בפני עצמה. הכר יכירוה כרץ מבשר את התוקפנות. ראה יראו אותה — וכן אמנם נתגלתה — כמכשיר בינלאומי כללי להשחתת עמים חפשים ולהחלשת כחם בהגנת עצמם. מחוץ לחוק תועמד מעתה ועד עולם כפשע בינלאומי.

על באי־כחנו תהיה מוטלת החובה לדרוש, כי יושבו זכויות קהלתנו על כנן, ואלה אשר גורשו מבתיהם — תהיה להם הזכות לשוב אל ביתם. ותפקידם יהיה זה לתבוע — בהדגשה יתירה מכל אשר לפנים ובאפשרויות גדולות הרבה יותר לקבלת תשובה חיובית — את הזכות להקים את הבית הלאומי בארץ ישראל.

זכר פורענויות מימי־קדם, פורענויות אשר שמו אבותינו לאל בקשיות־ערפם, יביא לעזרתנו את דורות־העבר. מעולם לא האמנו, אנחנו היהודים, כי קץ־הפלאות הנה עומד אחר כתלנו. נביאינו לא חזו את שלימותה הרוחנית של החברה כהישג שיבוא בין יום אחד. ראה ראו את השלימות הרוחנית באה באחרית הימים, לאחר כמה וכמה מחזורים של התקדמות ונסיגה לאחור. שלימות זו בוא תבוא, אבל רק מתוך הצטברות המאמצים, מתוך יגיעה מתמידה של כח־הרצון. בוא תבוא לא כתולדת המקרה או הנס, כי אם מתוך חבלי־לידה של האנושות כולה. שכנעה עמוקה זו, שחברת־האדם יכולה ליעשות אנושית, תוקף־הרצון זה לעשות את החברה אנושית — הם הם שעשו את היהודים לעם שאין הכליון חל עליו. מעולם לא דברו ישראל על “אונטערגאנג”: את המושג הזה הניחו לאומות עטורות־הנצחון. ואילו היהודי היה אומר: “אל אמות, כי אחיה”. ברגע מפלתנו הגדולה, האפלה מכל שידענו בתולדות־חיינו, כשבית־המקדש היה לתל־אפר וירושלים למשסה, חכמינו ובחורינו יצאו עירומים ויחפים בדרך גולים בבלה, קם ירמיה והטיף לקחו לעם:

"עוד אבנך ונבנית…

עוד תעדי תפיך

ויצאת במחול משחקים…

מזרה ישראל יקבצנו

ושמרו כרעה עדרו…"

אותה הרוח, שלהטה בקרבו, לוהטת בנו. הנבואה על שיבת ציון, שנתקיימה באבותינו, תתקיים גם בנו.




  1. פאלעסטינא שפיעלטע אין דיזער גאנצען צייט איינע ליידענדע, קיינע האנדעלנדע ראללע.  ↩

  2. פאָן דעם אונהאערטען גלאנץ, דען די פאטימידעענכאליפען אין עגיפטען ענטפאלטעטען, פיעל אויף פאלעסטינא קוים איין שטראהל.  ↩

  3. “C‘est par la création d’une residence nationale que pourra étre résolu le probléme juif dans le minde entire… Le monde s‘enricherait d’une nation et les nations verraient s'attenuer puis desparaitre un mai qui les mine. Nous avons lá une des troubles qui font le ferment des hainer et des discords.”  ↩

  4. “איך ברינגע איהנען קיינען נויען געדאנקען, זאנדערן איינען אור־אלטען. יא, עס איזט איין אללערוועלטסגעדאנקע — אונד דארין איזט זיינע קראפט. אלט ווי אונזער פאלק, דאס ניע, אויך ניכט אין דער ביטטערסטען נאָטען, אויפגעהאָרט האט, איהן צו העגען. דיעזער געדאנקע איזט דיע הערשטעלונג דעס יודענשטאאטעס. עס איזט מערקווירדיג, דאסס וויר יודען דיע גאנצע נאכט אונזערער געשיכטע הינדורך דיעזען קאָניגליכען טרוים טרוימטען… וויר פּפלאנצען פיר אונזערע נאכקאממען, זא ווי אונזערע ארמען פאָטער דיע טראדיציאָן פיר ערהאלטען האבען”.  ↩

  5. “איך פערלאנגע קיינעסוועגס, דאסס אללע יודען נאך פּאלעסטינא געהען… עס געה, ווער וויל אונד ווער מוסס. דיע ווערדען געניעגען, אום דיעזען נויען שטאט צו שאפפען”.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47913 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!