דבר מוגיע הוא לספר בפעם המליון ואחת אותו ספור־מעשה פשוט – לנסח את הומרוס בשנויי־לשון. פרשת־יסוריו של ישראל מתפתלת דרך כל שדרות־הזמן הארוכות. ימים רבים לפני יומנו זה, פּלצה אותה פרשת־פּגעים את לב החסיד, המשורר והמדינאי. אין אדם יכול להוסיף הרבה על קינתו של שבתי הכהן, על עומק־היגון שמדינה ועל התמרמרותו של מקולי. ביומנו־אנו סיכל איזה מזל רע דעתם של בני־אדם, והרבה והאדיר את צער היהודי ועלבונו. פחד על פחד, אימה על אימה. ראיתי את הארץ – והנה תהו ובהו; ואל השמים – ואין אורם. ואף על פי כן גדל האסון בכמותו ובמדותיו – לא באיכותו ובעמקו. הנמר לא הפך חברברותיו והשה מתבוססת בדמיה.

הציונים זוכרים את הרעדה, שאחזה את אירופה, כשתאר נורדוי בקוים נועזים את מצבה של היהדות העולמית לעת נטות המאה התשע עשרה לערוב. הוא הראה, שבמזרח־אירופה חיים מליוני־יהודים חיי עוני ומרודים קיצוניים ואימת פרעות על פניהם, אשר לא ידע כמוהן האדם. אלא שהיהודים במערב־אירופה סבור היה נורדוי, עשויים יותר לעורר את הרחמים. בארצות־ההשכלה – הזהירנו בקונגרס הציוני הראשון – מאַכלת אנטישמיות מטופחה, טמירה, את כבוד היהודי ואת אומץ־לבו – את האישיות היהודית. כך היה המצב בשנת 1897.

כיום הזה גרועים התנאים במדה מרובה במזרח־אירופה. שלטון־החסד באוסטריה ושלטון־המשמטה בפולין – את מקום שניהם יחד ירשו רישעות־החיה, הוונדלות והסאדיות שבטירוף הנאצי היהדות הגרמנית, אותה אוכלוסיה במערב־אירופה, שאליה ביחוד התכוון נורדוי, כל עצמה אינה כיום אלא שלד תלוי מעל ללהבות־הגיהינום, האוכלות כל שארית בבשרו ובחיותו. פליטים – גברים, נשים וטף בני־בלי־בית, עירומים, רעבים, יוצאים מן הדעת – מתגוללים בבצות, במחילות, ביערות ובארצות־לא־איש שבאירופה. הללו, שמקל־הנודדים בידם וכף־רגלם שותתת דם, אינם יכולים למצוא מקלט כי אם במרחב־יה ובמאורת־החיה: נעולה בפניהם הדלת למעונות־האדם. העצומות והדימוקרטיות שבאומות, אלה שמנהיגות נדיבה שבנדיבות עומדת בראשן, הביעו את אהדתן, עוררו את התקוה, ועצרו בדרכם באין־אונים מגשת אל המלאכה, הקוראת להם. אהה! בני־אדם טובים אלה נבהלים מפני עצמת־המעמסה ונבוכים מפני קולות־המשמטה, הבוקעים במחנותיהם הם. האמת, הצדק, הטוב – אין בהם תוקף־ההוכחה בעולם, שנשתבש ונפרע לשמצה מחמת תעמולה מרעילה ומתעתעת יחד. הרצון להרע – מצח־נחושה לו, ואילו הרצון לרפא כושל.

כלום צריך אני לתאר את גיא־החזיון היהודי? כלום צריך אני לשרטט בצבעים נוספים את כל שעשו לעמנו מדיניות־הכח והאנטישמיות הנאצית? קצר ספור־המעשה. מליונים חיים בגיהינום ומאות אלפים נקלעים בעולם־התהו. הרב הראשי שור נאסר ומת. המשוררים אימבר והורוביץ מתו מות־קדושים. משוררינו, מנהיגי־קהלותינו, רבנינו, עולים לגרדום, הסתדויותינו נהרסות, בתי־ כנסיותינו נאכלים בלהבות, ספרינו נשרפים, נשינו נאנסו, ילדינו נכווים בתו־הקלון, קדושינו וחכמינו נאלצים לגרף את רעי החיה ואת רעי האדם, הגרוע מן החיה. “בת עמי האומללה, שבר על שבר השברת ולבי בקרבי נשבר. אקרא למספד, פלצות אחזתני. אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי. כל הימים שנאה רדפתנו. כל השנים אכלה הסכלות כמפלצת את קדושינו, כיום הרג רב. אימה תסגר כי מספר ענויים ראתה עיני”.

* * * *

גדולינו – פינסקר, הרצל, נורדוי, אחד העם, גורדון – כנביאים מקדם, לא יכול לבם גם הם השקט בקרבם, כי קול שופר שמעה נפשם, תרועת מלחמה, בעוד השאר אינם חוששים והם שאננים מפחד. לפיכך תקצר רוחי במחיצתם של אותם ציונים, שלפרץ כל סופה עיניהם נעשות טרוטות ממבוכה, ידיהם מתרפות מתוך לאות והם צועקים: “לאן?” אין הציונות תרגיל משמים בניסוחים חדשים לבקרים. אין זו מצמיחה מטרות מדי שנה, כעלים שבעץ, ואינה מחליפה גוונים עם כל כפור שבסתיו. אין זו אלא האזוב שבחוויה היהודית. הגזע והשרשים יחד היא של תולדות־ימינו כולן. לב־הציוני חולה ומרגיש באכזבה, אבל אין היאוש חודרו עולמית. מתוך מצוקת־נפש מרה צעק אפילו ירמיה הנביא: “אדני אלהים! אכן השא השאת לעם הזה ולירושלים לאמר: שלום יהיה לכם – ונגעה חרב עד הנפש”. אבל בשעה שהיה בית־המקדש בוער בלהבות, קרא מתוך התקוה: “עוד אבנך ונבנית”.

דרך־הציונות רסוקה היא, חתורת־פצצות, מלאה קפנדריות, אבל דרכנו היא. עדיין משתרעת היא לפנינו. בשעה שהלך אברהם אבינו אל הר המוריה, קדמו שטן, וכדי לסכל את עצמו ולהטותו מדרכו, זרה על פניה רמץ לוחש, השריץ בה נחשי־ארס, שטפה אגמים דלוחים וחסמה בסלעי־מגור, אלא שידע אברהם, שהר המוריה, שם מנגד הוא והפר זממו של השטן. הציונים אף הם יודעים, הר המוריה שלהם היכן.

יש טוענים, שהציונים, הקורסים תחת נטל הקיום היהודי, צריכים לחפש מקלט מפוקפק בשן־סלע חשוף, חרר וזרוע־חול שבמדבר. יש מקטרגים עלינו, שאדישים אנו לגבי צרות ישראל בכל מקום שבעולם חוץ מארץ ישראל. כל מעינינו – אומרים – בבדיה נעימה. אין אנו מגלים ענין בגויאנה הבריטית או בסן דומינגו, ולא בשום תכנית טריטוריאלית אחרת מחוץ לארץ ישראל. קומוניסטים נחושי־המצח, בונדיסטים נתעים בשוא, מונותיאיסטים מתבוללים ופילנתרופים שאננים – כולם, כאותה פורציה של שקספיר, נכונים ללמדנו פרק בהלכות־חמלה, ברחמי־אדם ואחריות יהודית. אף על פי כן יודעים הציונים, שלבם־הם נתון־נתון לכל יהודי שבעולם, לכל נידח מישראל באשר הוא נדח, יותר מלבם – או, לפחות, באותה מדה כלבם – של “בעלי־טובות” הללו.

אין אלא הבדל אחד זה בינינו לבינם: עד שהם נענים לחבלה, שנחבל היהודי בגופו בלבד, ישותנו כולה מזדעזעת מפני עלבונו של היהודי. הציונים שואפים לשיבת הכבוד היהודי, בה במדה שהם שואפים לשיבת ציון עצמה. נושאים אנחנו את נפשנו לסדר־עולם, שלא יצטרך בו שום יחיד, או קבוץ של יחידים, או עם – ויהא זה קטן שבקטנים וחלש שבחלשים – לקרקר את נשמתו, את כבוד־עצמו, את גון־נפשו, למען חייו. הציונות עומדת על דעתה בכל תוקף, שאסור לסלף את ההוויה היהודית או לסרס את ההיסטוריה היהודית. הציונות לא תתיר את שחיקת האומיות היהודית לאבק, על מנת לפרוק את נשק האויב מעליו או כדי לשית בחלקות לאוהב. הציונות לא תשח את קומתה לקדם את פני האנטישמיות בהכחשות ובסניגוריות, אף לא תצעק ככרוביה, שהיהודים אינם קומוניסטים, פשיסטים, דמוקרטים, מלוים בנשך, אנשי־מסחר שנונים או עורכי־דין מעוותים את הישרה. הציונות מסרבת להרגיש מורך שבלב, משום שהעולם מלא שנאה או משום שהוא יוצא מדעתו.

כמה שמצבנו נוגה כיום, הרי שני נכסים בידנו, שלא היו לו לעולם היהודי בימי הקונגרס הציוני הראשון: אוכלוסי־ישראל באמריקה והישוב בארץ ישראל. עתיד אפקנו שיתבהר, משתעריך היהדות האמריקאית כהלכה את מקומה בעולם היהודי ואת חובתו כלפיו.

לעת־עתה, הרבה יש כדי להוליד חששות בלבנו ולרפות את ידינו. אין היהדות האמריקאית נכונה להזדקף ולעמוד מלוא גובה־קומתה. ענק זה שביהדות העולמית עדיין עוסק – ולא מחכמה יתירה – בכפיתת ידיו ורגליו הוא. היהדות האמריקאית – ניכר הדבר – לא למדה אלא מעט, או לא כלום, מאמונה של היהדות הגרמנית: בלהיטות ובכושר־המעשה אמריקאיים אנו חוזרים על טעויותיהן הגסות של ברלין והמבורג. ראש־דאגתנו – האנטישמיות, אותה תופעה עצמה, שריתקה אליה את תשומת־לבה של היהדות הגרמנית בעשרות השנים האחרונות למאה התשע־עשרה: וכמו היהדות הגרמנית אנו מניחים הנחה, שבטול היש היהודי, הצנע־לכת היהודי, היינו: כבוי האור היהודי, כביכול, עשויים להטיל מום בדרקון.

העם בעל הפרצוף המובהק ביותר, בעל הקול ההגוי ביותר – לו משיאים עתה עצה, שילבש שחורים ויעטוף שחורים ויאלם דומיה. הסיסמאות, הנלחשות אצלנו מפה לאוזן, הן: יהודים, אל תדברו, אל תפעלו, אל תהיו: ולא – יחטוף אתכם השד. אנשים נבונים ואחראיים מטיפים לשמיטה בקרב ישראל – לשמיטת ההבעה העצמית, יצר־המעשה והכשרון. סבורים הם, שחייבים יהודים להסתלק מחיי־הצבור, לנהוג שתיקה בפעולותיהם ולהמנע מאספות ברוב עם. ביד פתוחה יתנו לאחינו מעבר לים, אבל ללא הביע, עד כדי שמיעת־האוזן, את כאבנו ואת השתתפותנו בצערם. כשאנו מרגישים את עצמנו נדחפים מבפנים לנזוף באחד האנטישמיים, מטכסים לנו עצה, שנעמיד נוצרי מידידינו לעשות את הדבר בשבילנו. אסור, שנאמר דבר על ארץ ישראל: ועל הציונות – אפילו פחות מכך. עלינו לדבר על פליטים סתם – לא על פליטים יהודים. צריכים אנו להטעים, ששאלה זו עולמית היא, שאלה אנושית. וכי אין ספרדים וסינים ופולנים וצ׳כים בני־בלי־בית אף הם? נודה לאל על גוויאנה הבריטית, על הקונגו, על אי־השד. אין קבצן בררן. בעיקר, מורים לנו הלכה שנהיה פטריוטים עד 101 באחוזים. לכל שאר האזרחים יספיקו 100 האחוזים, אבל לא לנו. ועלינו להזהר, שמא הפטריוטיות שלנו רוזוולטית היא יתר על המדה, או שמא יש בה סממנים מלוקטים מתוך דז׳פרסון, לינקולן, אמרסון, דבס או דז׳והן דיואי. פטריוטיות זו שלנו צריכה להיות מתובלת לפי טעמם ותביעותיהם של מוציאים־לאור, עורכים, סופרים בעלי־הטור שבעתון הריאקציוניים. שכן מזכירים לנו, שכל מלה, היוצאת מפינו, וכל מעשה, שאנו עושים, עתידים להבחן ולהבדק בדיטרויט ולהגיע לידי פרסום בלוס־אנגילס. לפיכך אל תחשוב על דעת עצמך! אל תהיה אתה עצמך! התמתח! התכווץ! הטשטש! אל תהי!

זה בטול היש העצמי, מורך־הלב הזה, אינו הרוח־הרע האחד, המבעת את היהדות האמריקאית, המשתק אותה וגוזל ממנה את הרשות ואת הזכות להנהיג את היהדות העולמית.

שד עוד אחד עולה מתוך אותה יורה רותחת. אנו מתעצמים להגזים ולהטעים הטעמה יתירה את מדת האנטישמיות באמריקה ואת טבעה. תחילה אנו מונים מספר לכל ההסתדרויות הסודיות, רושמים ברשימות את כל חסרי־הדעה שבמדינה, סופרים את כל החותמים על כתבי־העת, המטיפים לשנאה לנו, מחשבים את כל אַמפּרות־החשמל, שאוכלות תחנות־הרדיו, המלעיזות עלינו, ואחר כך אנו מורים באצבע על גרמניה, מעבירים את הקו המקביל ומתחלחלים. ״דבר זה יכול להתרחש אף כאן״, – מכה כל חזה גלים. הנה זה בא, משתער בעיים ובא. כי על כן הזהר! הצדה! פנה דרך! פרים ורבים קונטרסים, חוברות, ספרים, וכולם מוכיחים, שהיהודי לא דג הוא ולא עוף, וכולם מכחישים, כולם כופרים, שהיהודי אינו לא זה ולא זה ולא שום דבר שבעולם. ושוב אותו שיתוק הרצון היהודי, שיתוק היזמה היהודית ושיתוק זכותו של היהודי להיות הוא עצמו.

מה טעם מאריך אני כל כך בענין זה של הלך־הנפש הנוכחי של היהודי האמריקאי? משום שאני רואה את הדבר כשאלה החמורה ביותר, העומדת לפנינו. שוב אין אנו חלוקים בדעות – לפחות, נעשינו שוי־נפש מלדון בכובד־ראש בחילוקי־הדעות שבינינו. האורתו­דוכסיה, התנועה השמרנית בדת והריפורמה – חבוקות ואחוזות זו בזו מתוך נמנום של “הן”. שוב אין בני־אדם מתנצים בענינים מסוג בקורת־המקרא, שמירת הטקסים, או תעודת־ישראל. אכן, רעיון התעודה בישראל נסתחף בזמן האחרון הצדה עם כל אותם קורי־העכביש האחרים, מעין הלשון העברית, טקסים שבדת, ציון וכיוצא באלה. אני־מאמין אחד זה שבידנו הוא, שנהיה קהל צופים בלבד, צופים לא־בולטים־לעין, לא־ניכרים, דמומים בהשפלתנו אנו.

חובה עלינו לדבר בעז־רוח וביושר־לבב על הלך־הנפש הזה שביהדות האמריקאית. אין אנו יכולים להיות לא אמריקאים בעלי־ערך ולא ציונים שיש לסמוך עליהם, אם הפחדנות מדהימה אותנו. היותנו אמריקאים טובים או ציונים טובים מטילה עלינו את חובת הדבור הגלוי. בעיקר־העיקרים, תובעת אותנו השעה לאומץ־לב. הירא ורך הלבב אינו יכול להיטפל כל צרכו אל ענינים גדולים.

כאמריקאי טוב, וכאדם המכיר בדברי ימי ישראל, הריני מכחיש בכל עורק מעורקי־נפשי, שהעם הגרמני והעם האמריקאי שקולים הם ביחסם אל היהודי. עם כל יראת־הרוממות העמוקה שבי בפני אותם גרמנים גדולים בני־תמול ובני־היום, עם כל רחשי־כבודי הגדולים לגבי אחד כגון גיתה או אחד כגון תומס מאן, כופר אני ברעיון זה. ההיסטוריה היא שעשתה את שני העמים שונים זה מזה. הגרמנים – חוץ מן המאות האחדות הראשונות לקיומם הפרימיטיבי – מעולם לא ידעו חופש מהו. רק לעתים רחוקות נשפך דמם למען החופש. הם קבלו את עריציהם עליהם, נשמעו להם, לחמו את מלחמותיהם ומתו. אנשי־הרוח שבהם – רק לעתים רחוקות היה כח־השלטון בידם. כח זה היה תפוס בידיהם של קנצלרי־הברזל וקיסרים אבירי־לב. רק לעתים רחוקות נשרף לב גדוליהם בקרבם משום יסורי זולתם. יקשה הדבר ללקוט ילקוט ספרותי גרמני, ראוי לשמו, בענין הצדק, החירות, או השלום. היינה, ברנה או ניצשה חתו את אש קנאתם ממקום אחר. ההבדל בין היהודי לשאינו־יהודי בגרמניה לא היה הבדל שבין הנאה מן החופש לבין שלילתה: גם לשניהם היה החופש “שטרענג פארבאָטען”. ההבדל היה בין שעבוד לשעבוד־יתר. המסורת היתה: עבדות, ואילו החירות – כל עצמה מקרה. שיא החיים הגרמניים זה מאז – הצבאיות. בענין זה אפשר היה לאסוף חומר כדי ילקוט רב־הכרכים בלי כל קושי. פרידריך הגדול לא קרא את “מיין קאמפף” מימיו, אף על פי כן הפיק פיו מרגליות, המגלות רוח קרובה במאד מאד לרוח האיש, היושב במקומו כיום. “אם יש משהו”, אמר פרידריך, “שאפשר להרויח על ידי היושר, היה נהיה ישרים: ואם יש צורך לרמות, נהיה־נא נבלים״. ושוב: ״קח מה שאתה יכול: לעולם אינך אשם, אלא אם כן אתה מתחייב להשיב מה שלקחת”. פסיעות־האווז של החייל, הטוטאליטאריות של המדינה לא במוחו המבולבל של היטלר נולדו. אחידות־הצורה בצבא, במדינה, בגזע וברוח – מסורת גרמנית היא. “הגרמנים”, אמר פעם סופר צרפתי, “אינם מסוגלים להבין, שנשמת־האדם פרטית היא”. כבר הראה טוקייביל בשעתו, שהתוצאה המעשית האחת לאחידות־הצורה הגזעית, שהגרמנים מהללים ומשבחים לה, תהיה בטול־החירות.

לא כן אנו, האמריקאים. ארצנו, מעצם ראשיתה, היא ארץ־החירות הנעימה, ואבותינו שפכו דמם לשם כך. לא עדר־עזים אנו, ומטבע ברייתנו אין אנו מסוגלים ללכת אחרי “פיהרער” אחד. אנשי־רוחנו לא תמיד גולים היו או משוררים עלובי־נפש. יש והיינו שמים אותם בבית־הסוהר, אבל את וואשינגטון, את דז׳פרסון ואת לינקולן שמנו ב״בית הלבן". לבנו־אנו נשרף בקרבנו משום יסורי זולתנו. יתירה מזו: אלפים מקרבנו שפכו את דמם, כדי לשחרר את אחינו שחורי־העור מן העבדות. "אסירי־התקוה, אנו מקויים – נלהבי־האמונה, אנו מתפללים – כי יחלוף מהר שוט־המלחמה האדיר הזה. אבל אם רצון האלהים הוא, כי יוסיף השוט להיות, עד אם ישקע ויטבע כל ההון, אשר נצבר במאתים וחמשים שנות העמל, שעמל העבד ללא גמול, ועד ישולם כל אגל־דם, שהקיזה הרצועה, באגל־דם אחר, אשר תקיז החרב, הנה כפי שנאמר לפני שלשת אלפי שנה, כן ייאָמר עוד: משפטי אדני אמת, צדקו יחדו״. דברים אלה – לא ישעיה אמרם ולא עמוס. אין זו אלא פיסקה מתוך תעודה מדינית אמריקאית.

מסורתנו אינה מסורת שבאחידות־הצורה, באנו הנה מארצות־תבל רבות ומתוך משפחות־אדם רבות לנסות את הנסיון בדמוקרטיה, היינו: בחופש־הפרט. רואים אנו את ההגשמה־העצמית כראות את מלוי־האזרחות הנעלה ביותר. דבר זה בחוקת ארצנו הוא. בדם־נפשנו הוא. לא נניח לזעקות־השגעון ולדברי העתק של הרייגולדז׳ים למיניהם לעקור את המסורת הזאת מן השורש. אנדרטת־החירות, המשלחת את בשורת־החופש הלוהטת לכל יושבי־הארץ, היא היא הסמל לאמתי ולתדיר שבחיים האמריקאיים. כאמריקאי אני מוחה נגד אלה, המבקשים להלעיז על ארצי ולהטיל עלי אימה.

נזכר נא גם זאת: האנטישמיות הגרמנית מעולם לא הגיעה אל אנגליה. לפני שנתים שמעתי את מוזלי מוקע לקריאות בוז ושנינה וראיתי אותו נמלט בעור־שניו מידי אנגלים מלאי־חמה, הצועקים אליו: “הלאה תורת־משטמתך”. האנטישמיות של היונקרים נשאה ראש פעם בצרפת, ופלוני קלימנסו ואלמוני זולא חבטוה במקל־חובלים. כלום מאמינים אנו בארצות־הברית אלה פחות משאנו מאמינים באנגליה ובצרפת?

וכשם שאני דוחה את הרעיון, שהנאציזם עתיד לאוות לו פעם מקום לשבתו באמריקה, כך לא אניח לשום מדה של אנטישמיות בארץ זו, או בכל ארץ אחרת, שתעצב את תבנית חיי ומחשבתי. אחיה ואדבר ואחשוב כאדם חפשי. הדבר היפה שבעולם – היה סבור דיאוגנס הקדמון – הוא חופש־הדבור. דבר זה שביופי, בכבוד, בחיים בעצמם, חותם־האדם זה – לא אוותר עליו. רתוי לי, שאהיה יהודי מורדף בגרמניה משאהיה יהודי פחדן באמריקה. לא אדכא את דעותי בקרבי, משום שפּלי ושכמותו עשויים לסרס אותן. לא אימנע מדבר על הנסיבות באירופה או על חוק־הניטרליות, מחשש שמא יקטרגו עלי, שאני מבקש לגרור את אמריקה לתוך המלחמה. לא אשנה את פני ההיסטוריה היהודית, לא אסתלק מן הציונות ומארץ ישראל, משום שנבלים או סכלים עשויים להאשימני בחוסר אהבה למולדת ובאמון לאומי, שיש בו משום שניות.

התעמוד היהדות האמריקאית – אני שואל – מלוא גובה קומתה, או שמא יכפות ענק זה שביהדות את ידיו ואת רגליו הוא? יהדות רכת־הלבב באמריקה – אין בה משום נכס ליהדות העולמית. מה ערך יש לדבר, שאנו נותנים צדקה, ואין אנו מעמידים מנהיגות? מה כי נתן לחם, ותקוה אין אנו מעירים בלב? האם הלחם ירפא לב פצוע, ינחם רוח נשברה, ויעודד את הרצון הרצוץ לחיות? להיפך, יהדות אמריקאית שמחביאה קולה, יהדות אמריקאית פחדנית – בעצם משקלה, עשויה לפוצץ כל שארית־תקוה בבית ישראל.

חובה מוטלת על הציונים להתארגן לקראת אפשרות כזאת. חייבים אנו לאזור את המרצים הרוחניים שבעמנו לצאת אל המערכה שוב למלחמה חדשה למקומנו תחת השמש. נחדל נא לדבר בקול עצור, “סוטו ווצ׳ה”, כמתנצלים ושנינו נוקשות, כאילו אנחנו הרשעים והצוררים. החמורה בסכנות שבמצבנו היא קבלת־רוע־הגזירה זו, שמתוכה אנו מניחים, כי גורלנו – אין להמלט ממנו: מתרגלים אנחנו אל התבוסה, אל צקון־הלחש, אל התחנונים. לא לנו להתחנן לסיבולת – צדק עלינו לתבוע. היכן גבורת־המכבים? היכן רוחו של אותו משורר־תהלים, ההולך בגיא צלמות ולא יירא רע? ארבעים אחוזים מאוכלוסי־ישראל שבעולם חיים בתוך הגיהינום – אנחנו לבדנו חפשים. האם אפוא נדבר ונפעל בעדם, או נמלא את חובתנו רק בפעיה חלושה או ביללה גדולה ובמתן־נדבות? האם בוסר אנו ואין בנו כח להנהיג?

הצ׳כים והפולנים שבארץ זאת – מנויה וגמורה אצלם להשיב לעצמם מה שאבד להם בשנה שעברה או בחודש שעבר. ואנו היהודים – מה תהא עלינו? לעת בוא יום־נצחונה של הדימוקרטיה – ולואי שימהר יום זה לבוא – האם לא נשאל עכשיו, מה יהיה מעמד היהודים בפולין? מה הערבון, שיותן לנו, כי זכור תזכור אותה פולין, העתידה לקום, את הנאמנות ואת הגבורה, שהראו יהודי־פולין ביום־השואה לארצם? האם תהיינה צעירות מישראל חייבות שוב לעמוד על רגליהן בחדרי־הלמוד שבאוניברסיטה של וורשה? האם יהיו שוב בגני־העיר ספסלים צהובים בשביל בני־עמנו? האם תדע המשלה, העתידה לבוא, לכבד את זכרם של 31,000 היהודים, שמתו בהגנה על וורשה, קרקוי, לבוב, או שמא תתיר שוב לאנדקים לחלל את קבריהם?

ואלפי פליטינו – מה תהא עליהם? האם יפוצו לארבע רוחות־השמים? כלום חייב אדם בשר ודם, משום שהוא יהודי, לשמש חזיר־גוויניאה בכל נסיון־התישבות חדש? וכי חייב יהודי, שרמת־ חיים מסוימת לו, קשרי־משפחה, מורשה־תרבות, מסורת־דת, טעם מטופח לגבי המוזיאון, התיאטרון, האופרה, כלום חייב הוא, אך ורק משום שהוא יהודי, לוותר על כל אלה בגין רצועות־חול שבאפריקה ובצות שבאמריקה הדרומית, אלה שילידי־המקום עצמם מתרחקים מהן עד כה? הזה חסדה, הזה צדקה, הזה רוח־נדיבותה של הדימוקרטיה?

אין טעם לדבר, שלא יתחילו יהודי־אמריקה מיד להגיש את עצומותיהם בלונדון, בפריז ואפילו בוואשינגטון. היהדות האמריקאית היא הנכס הגדול ביותר של יהדות־העולם. נהיה־נא הנכס הזה. אין אנו “צבא־הישועה” או “הצלב האדום” סתם. נתבעים אנחנו להיות בית־המשפט, הקול המדבר, המנהיג.

ועוד נכס אחד כיום בידנו, שלא היה לנו בזמן הקונגרס הציוני הראשון. זוהי ארץ־ישראל על חצי־מליון בני־ישראל שבה. נכס זה – מידי רופאינו בעלי־האבחנה בא לנו. לא זו בלבד שתיארו את המחלה, אלא שהמציאו גם את הרפואה. אף הם הכירו באותה עובדה, שמעולם לא הטילו בה ספק יהודים ושאינם־יהודים במשך כל מאות־השנים הרבות – היינו, שהיהודים בכל העולם כולו אינם מהווים עדות מפורדות, אלא עם מפוזר, אחדות אורגנית. היוצא מדבר אמת פשוטה זו הוא, שמעמדו של היהודי הפרטי וכבודן של כל היהדויות, הנפוצות לכל עבר, בעיקרו של דבר, שניהם תלויים במצבו של העם היהודי כגוף שלם. לפיכך העמידו עוד בקונגרס הראשון את התביעה על בית לעם היהודי בארץ ישראל, מוכר גלוי ומובטח באופן משפטי. הם חפצו לראות את היהודי הנרדף הולך לאותה ארץ, שאין העולם יכול לשלול ממנו את חזקתו עליה. ידוע ידעו, שאין אנו יכולים להשיב לנו את הארץ ולהקים את הריסותיה ללא לבטים, אלא שידעו אף זאת, שמתוך הלבטים האלה ישוב ויוולד הכבוד היהודי. בארץ ישראל, אפשר, יהיה היהודי צפוי לסכנה גופנית, אבל ריפאות תהיה לו במובן הרוחני. חבלה, אפשר תאונהו שם, אבל לא עלבון. הרצל, נורדוי ובני־חבורתם הבינו, שהתוספותם של יהודים בכל ארץ שבעולם אינה אלא הוספה על האנטישמיות. ואילו התוספות־יהודים בארץ ישראל – משמעה, סוף־סוף, הפחתת האנטישמיות עד כדי זכר קלוש.

רופאינו אלה, בעלי־האבחנה, לעגו לרעיון, שאפשר לעכב בעד התפשטות־האנטישמיות בטענות־ומענות בלבד. מרגיש אדם את עצמו נדחף מבפנים בחזקה לחזור על דבריהם בני־האלמות של פינסקר, נורדוי, אחד העם – דברים שנתקיימו מתוך טרגיות מרובה כל כך בימינו זה. שנאת־ישראל – לא שקרים ועלילות מולידים אותה. היפוכו של דבר נכון: האנטישמיות אם היא לשקרים ולעלילות אלה. אחד מן החשובים בחוקרי תולדותיה של הקהלה הנוצרית הקדומה ברומא, כשהוא מדבר על הקטרוגים, שהיו מקטרגים על אבות־אבותיו הרוחניים, בא לידי מסקנה, ששם הנוצרי, ״נומין כריסטיאני״, כשהוא לעצמו, היה עיקר־תמציתו – לא, טיב־ מהותו כולו – של אותו קטרוג. "הכנוי: נוצרי, היה מסמן אדם, שנחשב לבלתי־מוסרי, שהיה מסוכן לסדר ולבטחון הצבוריים ואשם בכל דבר־פשע״. אם קורא אתה: יהודי, במקום נוצרי, במשפטו זה של הפרופסור קנפילד, הרי מצב־היהודי לפניך לכל פרטיו ודקדוקיו. היתה הרווחה לנצרות רק לאחר שהביאה את רומא לידי המרת־דתה, וזכתה מתוך כך למרכז ולבית־מקלט משלה. ובית־מקלט הוא, שצוו עליו פינסקר והרצל ליהודים.

אין צורך לסקור כאן על דברי הלעג והבלע, שהטיחו מלוא־החפנים כלפי המנהיגים הציונים הראשונים, או להתעכב על המכשולים ועל המעצורים, ששמו בדרכם. מכאיב הוא זכר הבוז וגבהות־הלב מצד די הירש ובני־מינו. מנהיגינו סבלו יסורים, זבו דם ועסקו בבנין. והיום הנה לפנינו “הישוב”, האוכלוסיה הישראלית החסונה ביותר, המכבדת עצמה ביותר, החפשית ביותר שבעולם. מתהלכים האנשים האלה על אדמת־הקודש בארץ־אבותיהם בצעד איתן ובראש זקוף. בלעג למות ובלב אמיץ הם עומדים מול פני המות. פה הניחו את היסוד למולדת־בית. אל המולדת הזאת נכונים הם לקבל בברכה את מליוני הבאים, בעזרת היהדות האמריקאית ובעזרת הדימוקרטיות. לא מקלט־עראי הם ממציאים להם שם, כי אם בית, דירת־קבע. לא סיבולת וצדקה הם נותנים להם, כי אם אחוה וצדק. אינם רואים אותם כזרם אורחים לא־קרואים, “הגוזלים את הלחם מפי המעמד העובד”. יהיו הבאים עניים וחלכאים ככל שיהיו – רואים אותם כנחל איתן, הנושא בתוכו את הכח המזריע חיים חדשים וגורל חדש.

שני בתור לעזרה התכופה לחסרי־הישע, הוא קול־הקורא העז, התובע ממנו להבטיח – כתוצאה מן המלחמה – את הגשמת הבית הלאומי. חובתנו הקדושה היא לעמוד על הדבר בכל תוקף, שתתרנה הדימוקרטיות – צרפת ואנגליה וזולתן – את פקעת־הדיפלומטיה במזרח הקרוב. בשמה של זכות היסטורית גדולה, לשם חיובו בדין של עוול היסטורי גדול, בשם התנ״ך ובשם המליונים הסובלים מקרב אחינו, אנו מבקשים, כי יושם קץ ל“ניירות לבנים”, ל״ניירות כחולים" ול״וועדות־מלכותיות״, שדבריהם סותרים זה את זה. די! יש בארץ ישראל מקום למיליון הערבים שבה ומליוני־יהודים. היהודים הוכיחו זאת. הם נטעו מושבות בבצות, אשר רמש, חיה ועוף הוקירו רגלם מהן. הם יישבו עשרים איש, ישוב שיש עמו בטחון ונוחות־החיים, על צחיח־הסלע – במקום שאדם אחד בלבד היה יכול קודם למצוא את פרנסתו העלובה מתוך אימה ומחלה.

כונתנו היא להמשיך בגאולת־הארץ. ישנו בית לאומי יהודי בארץ־ישראל, קטן, זעיר־אנפין, אבל לא קטן משהיה, בשעה שעבר יהושע את הירדן. כוונתנו היא לגדלו ולחזקו. מבקשים אנחנו מן הוועדה הבין־ממשלתית, מבקשים אנחנו מכל עמי־הארץ הדימוקרטיים להקל, עתה גם עתה, על כניסת־היהודים לארץ ישראל. אסור לנו להשהות את ההגירה אפילו שעה אחת. מחמת כל שאירע בפולין, נוסף לה לארץ־ישראל כח, כח מכריע. היהודי הפולני הוא יהודי לאומי גאה, לא־נטמע. נפשו וכל ישותו שלו הן. יותר מכל חלק אחר ביהדות, נשא היהודי הפולני את תו־הסבל במנוד־כתפים ארך־רוח, בשאט־נפש עצור, מתוך אמונה דוממה. יללת־התנים וצוחת־הצבועים לא העבירוהו על דעתו. הדבה והחמס לא הטילו עליו אימה. עינויים ומות לא יכלו להזיז כמלוא־נימה את תוקף רצונו לחיות את חייו. הלא הוא החסיד, הוא המשכיל, הוא הלמדן, הוא בחור־הישיבה, הוא המשורר באידיש ובעברית, הוא הדרמטורג, הרומניסטן, בעל־המסה, ההיסטוריון. את צערו ואת ענות־נפשו גילף בשיש ואת שלות־ רוחו ואת תקותו שרטט על הבד. בחצי־היובל האחרון היה הוא האוצר־למופת לכח יהודי לאומי ורוחני. והוא הוא החלוץ בארץ ישראל. האם תפוץ יהדות זאת לארבע רוחות־השמים? האם נרשה בזבוז אונים לאומיים מרובים כל כך, ואת סתימתה ואת התיבשותה של באר מים חיים זאת? ארץ אחת היא על פני האדמה, שבה ירגיש “בעל־התהלים” את עצמו תוך כדי רגע בקרב ביתו ממש, הוא והנלוים עליו יחד, ובה ישוב לארוג את חייו ממקום שקופדו בחמס ידיהם של השדים הנאצים. ארץ ישראל היא הארץ. רק שם יוכל ליצור מחדש את שלימות־חייו. פתחו אפוא לרוחה בפניו את שערי ארץ־אבותיו!

אין אנו עומדים על המקח עם ארצות־הדימוקרטיה. אין אנו דורשים מחיר כך וכך עבור סחורה כך וכך. אין אנו מבטיחים גדודים, ולא תרפ״ט אלפים. מבקשים אנחנו מה שאנו מבקשים, משום שארצות־הדימוקרטיה נלחמות בהיטלראיות ולמען הצדק, בכללנות ולמען החופש, באלימות ולמען זכויות העמים הקטנים על פני אדמת־האלהים.

במשבר העולמי כיום הזה גילה הישוב בארץ־ישראל את עז־­רוחו, את כחו הפנימי. כל המפלגות התאחדו. כל יחיד הטיל על עצמו מסים למעלה ראש, כדי לספק את צרכי־הכלל. מאה ועשרת אלפים איש, עשרים וחמשה אלף נשים, הצביעו על נכונותם לעבוד בצבאותיהן של ארצות הדימוקרטיה. באוצר־כחות מפליא עומד הישוב בפני המשבר. יודעים אנו, כי לא יהסס ולא יפסח על שתי הסעפים בשעת זו של צורך, צורך יהודי זה שבכל עת, הצורך במקלט־בית לעם בן־בלי־בית.

ואנחנו באמריקה מה נעשה? האם נהסס, נגמגם ונתלחש? או האם נמצא תיקון לפגם החמור, לאותו פגם בן מאת־השנים? עלינו להתאושש. חיים אנחנו בדימוקרטיה, שהיא גדולה מכל שידע העולם. ערך החירות האנושית והכבוד האנושי גדול כאן מכל. כאן הבינו משוררינו ומדינאינו את משמעותה ואת חשיבותה של ארץ־ישראל ליהדות העולמית. עכשיו שגורלנו מוטל שוב על הסדן במפּחת־האפשר, נחשל־נא את המכשירים ואת כלי־המלאכה לבנין הלאומי.