מְנַשֶּׁה הֶעֱצִיב מְאֹד אֶת רוּחַ אִמּוֹ בְּקַלּוּת־דַּעְתּוֹ, כִּי כַאֲשֶׁר צִוְתָה אוֹתוֹ אִמּוֹ לַעֲשׂוֹת דְּבַר־מָה, אִם חָשׁוּב הָיָה הַדָּבָר אוֹ לֹא, לֹא הִשְׁתַּדֵּל לַעֲשׂוֹת אֶת חֶפְצָה כָּרָאוּי. הוּא אָמְנָם לֹא סֵרֵב מֵעוֹדוֹ לְמִצְוַת אִמּוֹ, וְתָמִיד הָיָה נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כִּדְבָרֶיהָ; אַךְ בְּקַלּוּת־דַּעְתּוֹ הָרַבָּה שָׁכַח עַד מְהֵרָה אֵיךְ צִוַּתּוּ אִמּוֹ לַעֲשׂוֹת, וַיַּעַשׂ תָּמִיד הַהֶפֶךְ מִמִּצְוָתָה, אוֹ שָׁכַח אוֹתָהּ כָּלִיל.
פְּעָמִים רַבּוֹת גָּעֲרָה בוֹ אִמּוֹ עַל פַּחֲזוּתוֹ זֹאת, אֲבָל מְנַשֶּׁה לֹא שָׂם לִבּוֹ גַם לְגַעֲרָתָהּ וַיּוֹסֶּף לַעֲשׂוֹת כְּמִנְהָגוֹ.
וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּשָׁב מְנַשֶּׁה מִבֵּית־הַסֵּפֶר וַיַּרְא וְהִנֵּה מִכְתָּב בְּיַד אִמּוֹ וַיִּשְׁאַל כְּרֶגַע: “אִמָּא, מַה תַּעֲשִׂי בַמִּכְתָּב הַזֶּה?”
– נָחוּץ לָשֵׂאת אוֹתוֹ אֶל הַפֹּסְטָה, – עָנְתָה הָאֵם, – אֲבָל אֵין לִי אִישׁ־עִתִּי לִשְׁלֹחַ אוֹתוֹ בְיָדוֹ.
– הִנְנִי שְׁלָחִינִי, – קָרָא מְנַשֶּׁה, – תְּנִי אוֹתוֹ לִי וְאָנֹכִי אֶשָּׂאֵהוּ אֶל אֲשֶׁר תַּחְפֹּצִי.
– לֹא! – עָנְתָה הָאֵם, – יְרֵאָה אֲנִי לְשָלְחֵהוּ עַל יָדֶךָ, פֶּן יֹאבַד לְךָ בַּדֶּרֶךְ, וְהָעִנְיָן הַכָּתוּב בּוֹ חָשׁוּב מְאֹד; וְלָכֵן לֹא אוּכַל לִבְטֹחַ בְּךָ, כִּי יוֹדַעַת אֲנִי אֶת קַלּוּת־דַּעְתֶּךָ.
– אֲבָל, – אָמַר מְנַשֶּׁה כְּנִכְלָם, – אִם אַבְטִיחֵךְ, כִּי אֶשְׁמְרֵהוּ וְלֹא אֶהְיֶה קַל־דַּעַת, הֲתִתְּנִיהוּ לִי אָז?
– טוֹב אֵפוֹא, – עָנְתָה הָאֵם, – אַךְ רְאֵה הִזְהַרְתִּיךָ, כִּי אִם לֹא תְבִיאֵהוּ אֶל הַפֹּסְטָה, תֵּעָנֵשׁ.
– אַל נָא תִפְחֲדִי, אִמָּא, אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כְמִצְוָתֵךְ, – אָמַר מְנַשֶּׁה, וַיִּקַּח אֶת הַמִּכְתָּב, וַיָּרָץ הַחוּצָה.
כְּבָר עָבַר מְנַשֶּׁה רְחוֹב אֶחָד וְהִנֵּה לַהֲקַת יְלָדִים קְטַנִים שׁוֹבָבִים כָּמֹהוּ רָצִים לִקְרָאתוֹ, וְכַאֲשֶׁר רָאוּהוּ קְרָאוּהוּ לְשַׂחֵק אִתָּם יָחַד.
– לֹא אוּכַל הַפַּעַם, – עָנָה מְנַשֶּׁה, בְּהַבִּיטוֹ אֶל הַמִּכְתָּב אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, – כִּי עָלַי לָשֵׂאת אֶת הַמִּכְתָּב הַזֶּה אֶל הַפֹּסְטָה, אוּלָם אַחֲרֵי שׁוּבִי מִשָּׁם אֲשַׂחֵק עִמָּכֶם מְעָט.
– מַה־זֶה תְדַבֵּר, מְנַשֶּׁה! – קָרְאוּ הַיְלָדִים, – הֲלֹא תוּכַל לְשַׂחֵק אִתָּנוּ מְעַט רִאשׁוֹנָה וְאַחַר תִּשָּׂאֵהוּ. הֲכִי לֹא יוּכַל הַמִּכְתָּב לְחַכּוֹת רְגָעִים אֲחָדִים?
– אָמְנָם כֵּן, – חָשַׁב מְנַשֶּׁה בְלִבּוֹ, – מַה לִּי לְמַהֵר?
וּכְרֶגַע שָׂם אֶת הַמִּכְתָּב בְּכִיסוֹ וַיָּחֶל לְשַׂחֵק עִם רֵעָיו. וַיִּשְׁתּוֹבְבוּ הַיְלָדִים וַיִדְהֲרוּ כַסּוּסִים, וַיְדַלְּגוּ כַּגְּדָיִים, וַיְטַפְּסוּ עַל הַגְּדֵרוֹת. וַיִּשְׂמַח מְנַשֶּׁה מְאֹד בְּמִשְׂחָקוֹ, וְלֹא שָׂם עוֹד לִבּוֹ לַמִּכְתָּב אֲשֶׁר בְּכִיסוֹ, וַיִּשְׁכָּחֵהוּ.
וּבֵין כֹּה וָכֹה, בְּהִתְגוֹלְלוֹ עַל פְּנֵי הָאָרֶץ, אוֹ בְטַפְּסוֹ עַל הַגָּדֵר, נָפַל הַמִּכְתָּב מִכִּיסוֹ וַיֹּאבַד, וּמְנַשֶּׁה לֹא יָדָע.
הַיּוֹם עָבַר וְהָעֶרֶב הִגִּיעַ וַיָּשׁוּבוּ כָּל הַיְלָדִים אֶל בָּתֵּיהֶם. אָז זָכַר מְנַשֶּׁה אֶת הַמִּכְתָּב וַיֵּלֶךְ אֶל הַפֹּסְטָה. וְכַאֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה שָׂם אֶת כַּפּוֹ בַכִּיס לְהוֹצִיא אֶת הַמִּכְתָּב, וְהִנֵּה, – אֲהָהּ! – הַמִּכְתָּב אֵינֶנּוּ!!
בְּלֵב נִפְעַם וְנִרְעַשׁ שָׁב מְנַשֶּׁה הַבָּיְתָה, וַיָּבֹא בַלָּט כְּמִתְגַּנֵּב אֶל חַדְרוֹ. וּבְעֵת אֲרֻחַת הָעֶרֶב, כַּאֲשֶׁר שְׁאָלַתּוּ אִמּוֹ: “הַהִשְׁלִיךְ אֶת הַמִּכְתָּב אֶל אַרְגַּז־הַפֹּסְטָה?” עָנָה: “כֵּן!” וּפָנָיו אָדְמוּ מִבּשֶׁת עַל הַשֶּׁקֶר אֲשֶׁר נֶאֱנַס הַפַּעַם לְדַבֵּר, מִיִּרְאָתוֹ פֶּן תַּעַנְשֵׁהוּ אִמּוֹ.
שָׁבוּעוֹת אֲחָדִים עָבְרוּ וּמְנַשֶּׁה כְּבָר שָׁכַח אֶת הַמִּכְתָּב וְאֶת אֲשֶׁר נַעֲשָׂה לוֹ, וְהִנֵּה פִּתְאֹם שְׁאָלַתּוּ אִמּוֹ:
– הַאֻמְנָם נָשָׂאתָ אֶת הַמִּכְתָּב, אֲשֶׁר נָתַתִּי לְךָ אָז, אֶל הַפֹּסְטָה?
– אָמְנָם כֵּן, אִמָּא! – עָנָה מְנַשֶּׁה, – אֲבָל אַחֲרֵי דַבְּרוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָרַד מְאֹד, כִּי רָאָה אוֹתוֹת קֶצֶף עַל פְּנֵי אִמּוֹ, אֲשֶׁר אָמְרָה לוֹ:
– הוֹי, יֶלֶד רַע וְקַל־הַדַּעַת! הֵן אַחֲרֵי אֲשֶׁר לֹא קִבַּלְתִּי שָׁבוּעַ תָּמִים כָּל מַעֲנֶה עַל מִכְתָּבִי הַהוּא, שָׁאַלְתִּי לַסִּבָּה עַל יְדֵי מִכְתָּב אַחֵר, וַיַּעֲנוּנִי, כִּי לֹא קִבְּלוּ מִמֶּנִּי כָּל מִכְתָּב. וְעַתָּה אַגִּיד לְךָ מָה רַב הָעֹנֶשׁ אֲשֶׁר עָנַשְׁתָּ אֶת עַצְמֶךָ.
– אָנֹכִי כָתַבְתִּי אֶת הַמִּכְתָּב הַהוּא לְאִשָּׁה אַחַת, אֲשֶׁר הוֹדִיעָה בְעִתּוֹן, כִּי מוֹכֶרֶת הִיא בֵּית־צַעֲצוּעִים יָפֶה וְיָקָר מְאֹד, אֲשֶׁר אֵין כָּמֹהוּ בְכֹל חֲנֻיּוֹת הַצַּעֲצוּעִים אֲשֶׁר בְּעִירֵנוּ; וַאֲנִי חָפַצְתִּי לִקְנוֹתוֹ לְךָ, כִּי זֶה כְּבָר מִתְאַוֶּה אַתָּה מְאֹד לִרְכּשׁ בֵּית־צַעֲצוּעִים כָּזֶה. אַךְ הָאִשָּׁה לֹא קִבְּלָה אֶת מִכְתָּבִי הָרִאשׁוֹן בְּאַשְׁמָתֶךָ. וְכַאֲשֶׁר קִבְּלָה אֶת מִכְתָּבִי הַשֵּׁנִי כְבָר לֹא הָיָה לָה בֵּית־הַצַּעֲצוּעִים כִּי מָכְרָה אוֹתוֹ לְאִישׁ אַחֵר. וְלִי לֹא צַר עַל הַדָּבָר הַזֶּה, יַעַן כִּי רָאוּי אַתָּה לְמוּסָר עוֹד קָשֶׁה מִזֶה עַל קַלּוּת־דַּעְתֵּךָ.
וּפְנֵי מְנַשֶּׁה זָעֲפוּ וַיֹּאמֶר, כִּי לֹא יוֹסִיף עוֹד לִהְיוֹת קַל־דַּעַת. וַאֲנַחְנוּ עוֹד נִרְאֶה, הֲיִשְׁמֹר אֶת הַבְטָחָתוֹ זֹאת אִם לֹא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.