הָאֵם נָתְנָה לְדָוִד מִדֵּי שָׁבוּעַ בְּשָׁבוּעַ אֲגוֹרוֹת אֲחָדוֹת לְהוֹצָאוֹתָיו, וְהוּא הִנִּיחַ אֶת כַּסְפּוֹ בְּתֵבַת כֶּסֶף קְטַנָּה וְיָפָה, לִהְיוֹת לוֹ לְמִשְׁמָרֶת; בְּאָמְרוֹ, כִּי כַאֲשֶׁר יִקְבֹּץ עַל־יַד שְׁנֵי שְׁקָלִים, יִקְנֶה לוֹ צַעֲצוּעַ יָקָר וְיָפֶה, וְלֹא הוֹצִיא מֵעוֹדוֹ כֶסֶף לִסֻכָּרִיּוֹת כְּמִנְהַג יְלָדִים קְטַנִּים רַבִּים.

וְדָוִד הִתְאַוָּה מְאֹד לִקְנוֹת לוֹ חָנוּת קְטַנָּה וּמֹאזְנַיִם, כִּי אָהַב מְאֹד לְשַׂחֵק בִּ“שְׂחוֹק הַחֶנְוָנִים”, וּמַה מְּאֹד יִתְעַנֵּג, בְּבוֹא אֵלָיו אֶחָד מֵרֵעָיו לְבַקְּרוֹ, וְהוּא יִשְׁקֹל עַל כַּף הַמֹּאזְנַיִם אֶת הַסּחוֹרָה אֲשֶׁר בַּחֲנוּתוֹ.

שָׁבֻעוֹת רַבִּים עָבְרוּ וְדָוִד מוֹסִיף לִקְבֹּץ כֶּסֶף; וְכַאֲשֶׁר יִרֶב הַכֶּסֶף בְּתֵבָתוֹ, כֵּן תִּגְדַּל גַּם תּשׁוּקָתוֹ לִרְכּשׁ לוֹ אֶת הַצַּעֲצוּעִים הָאֲהוּבִים לוֹ. כַּאֲשֶׁר רָאָה דָּוִד, כִּי כְבָר יֵשׁ לוֹ דֵּי כֶסֶף לְשַׁלֵּם בִּמְחִיר חָנוּת וּמֹאזְנַיִם, בִּקֵּשׁ מֵאִמּוֹ, כִּי תוֹאִיל לָלֶכֶת אִתּוֹ הַשּׁוּקָה, לִקְנוֹת אֶת הַחֲפָצִים הָאֵלֶּה.

וְאִמּוֹ נֵאוֹתָה לָלֶכֶת אִתּוֹ, וַיִּלְבְּשׁוּ אֶת בִּגְדֵיהֵם הַיָּפִים וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו הַשּׁוּקָה. וְדָוִד לֹא חָדַל מִדַּבֵּר בְּלֶכְתּוֹ עַל אֹדוֹת הֶחָנוּת הַקְּטַנָּה וְעַל אֹדוֹת הַמֹּאזְנַיִם, וַיְהִי שָׂמֵחַ מְאֹד, עַד כִּי הִשְׁתּוֹמְמָה אִמּוֹ לְשִׂמְחָתוֹ הָרַבָּה. פִּתְאֹם חָדַל מִפַּטְפֵּט וַיַּעֲמֹד אֵצֶל בַּיִת קָטָן, וַיַּבֵּט אֶל חַלּוֹנוֹתָיו הַשְּׁפָלִים.

– מַה לְּךָ, דָּוִד, כִּי עָמַדְתָּ פֹּה? – שָׁאֲלָה אוֹתוֹ אִמּוֹ.

– הָהּ, אִמִּי! – קָרָא דָוִד – רְאִי נָא אֶת הָאִישׁ הֶעָנִי וְהַחִוֵּר הַהוּא, הַשֹּׁוכֵב שָׁם בַּחֶדֶר עַל מִטָּתוֹ. הָבָה נָבֹאָה הַבַּיְתָה וְנִתֵּן מְעַט כֶּסֶף לָאֻמְלָל הַזֶּה!

אִמּוֹ נֵאוֹתָה כְרֶגַע לְחֶפְצוֹ, וַיָּבֹאוּ יַחְדָו אֶל בֵּית הַחוֹלֶה. כַּאֲשֶׁר רָאָה הַחוֹלֶה אֶת דָּוִד וְאֶת אִמּוֹ בָּאִים אֵלָיו הַבַּיְתָה, חָפֵץ לְהִתְחַזֵּק וְלָשֶׁבֶת עַל מִטָּתוֹ, אַךְ כֹּחוֹתָיו רָפוּ מאֹד, וְלֹא יָכֹל לְהָרִים רֹאשׁוֹ.

– הֵרָגַע־נָא, אִישׁ טוֹב – קָרָא דָוִד – וּשְׁכַב בִּמְנוּחָה עַל מִשְׁכָּבֶךָ, כִּי חוֹלֶה אַתָּה מְאֹד! –

– אָמְנָם כֵּן, – עָנָה הָאִישׁ – אֲבָל לוּ הָיוּ לִי סַמֵּי־מַרפֵּא מַאֲכָלִים טוֹבִים, כִּי עַתָּה נִרְפֵּאתִי מְהֵרָה מֵחֶלְיִי.

– וּמַדוּעַ אֵין לְךָ כָּל אֵלֶּה? – שְׁאָלָהוּ דָוִד.

– יַעַן כִּי עָנִי אֲנִי, יֶלֶד יָקָר – עָנָה הַחוֹלֶה – וְאֵין לִי כֶסֶף.

– אִם כֵּן – אָמַר דָּוִד – אוּכַל אֲנִי לַעֲזָרְךָ מְעָט. אָמְנָם חָפַצְתִּי לִקְנוֹת לִי חָנוּת קְטַנָּה וּמֹאזְנַיִם, אֲבָל… דָוִד לֹא כִלָּה אֶת דְּבָרוֹ, וַיּוֹצֵא אֶת כִּיסוֹ הַקָּטָן, וַיְנַעֵר מִתּוֹכוֹ אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בוֹ עַל מִטַּת הָאִישׁ הַחוֹלֶה. וְגַם הָאֵם נָתְנָה עוֹד מְעַט כֶּסֶף לֶעָנִי.

וּבְכֵן נִכְזְבָה תִּקְוַת דָּוִד הַנְּעִימָה, לִרְאוֹת בְּחֶדְרוֹ אֶת הֶחָנוּת הַקְּטַנָּה וְאֶת מֹאזְנֶיהָ; אַךְ הוּא הָיָה הַפַּעַם מְאֻשָּׁר בְּמַעֲשֵׂהוּ זֶה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לוּ קָנָה לוֹ אֶת הַצַּעֲצוּעִים, כִּי רָאָה אֶת פְּנֵי הַחוֹלֶה, כִּי נָהֲרוּ מִגִּיל.

מִן הָעֵת הַהִיא עָבְרוּ כִּשְׁלשָׁה יְרָחִים, וַיְהִי הַיּוֹם וְדָוִד שִׂחֵק עִם אֲחָדִים מֵרֵעָיו עַל שְׂפַת הַיְאֹר וְלֹא נִזְהֲרוּ הַיְלָדִים בְּמִשְׂחָקָם, כִּי קָרְבוּ אֶל הַמַּיִם מְאֹד וַיֶּהְדְּפוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, וְדָוִד אֲשֶׁר עָמַד אֵצֶל הַמַּיִם נֶהְדַּף פִּתְאֹם וַיִּפֹּל הַמָּיְמָה. הַיְלָדִים צָעֲקוּ בְקוֹל מַר, וַיִּתְאַסְּפוּ שָׁם אֲנָשִׁים רַבִּים, אֲבָל אִישׁ מהֶם לֹא נוֹעַז לָרֶדֶת הַמַּיְמָה לְהַצִּיל אֶת דָּוִד מִמִּצוֹלוֹת.

פִּתְאֹם יָצָא אִישׁ אֶחָד מִתּוֹךְ הַנֶּאֱסָפִים, וַיֵּרֶד בְּאֹמֶץ־לֵב הַמַּיְמָה וַיָּרֶם אֶת הַנַּעַר הַטּוֹבֵעַ בְּעָמָל רַב מֵעַל לַמַּיִם, כִּי הִתְעַלֵּף הַנַּעַר וְכִמְעַט שֶׁטָּבָע. וְהָאִישׁ הֶעֱלָה אֶת דָּוִד אֶל הַחוֹף בְּשָׁלוֹם, וְעַד מְהֵרָה הֵשִׁיב אֶת רוּחַ הַנַּעַר אֶל קִרְבּוֹ. כַּאֲשֶׁר פָּקַח דָּוִד אֶת עֵינָיו, רָאָה אֶת מַצִּילוֹ – וְהִנֵּה הוּא הָאִישׁ אֲשֶׁר נָתַן לוֹ לְפָנִים אֶת מְעַט כַּסְפּוֹ הַקָּבוּץ לַהֲקִימֵהוּ מֵחָלְיוֹ.

– אֲהָהּ, דָּוִד הַקָּטָן וְהָאֻמְלָל! – קָרָא הָאִישׁ – מַה מָּרָה הָיְתָה נֶפֶשׁ אִמְּךָ לוּ טָבָעְתָ! הַאֻמְנָם לֹא נִחַמְתָּ עַל אֲשֶׁר הִקְרַבְתָּ בְּעַד שְׁלוֹמִי אֶת הֶחָנוּת הַקְּטַנָּה בְּעֵת חָלְיִי?

– לֹא! – עָנָה דָוִד – אֲנִי לֹא נִחַמְתִּי גַּם בְּטֶרֶם הִצַּלְתָ אֶת נַפְשִׁי מִמָּוֶת. וְעַל חַסְדְּךָ זֶה אוֹדְךָ מִקֶּרֶב לִבִּי. וְעַתָּה לֵךְ נָא אִתִּי אֶל בֵּיתֵנוּ וְיוֹדוּךָ גַּם הוֹרַי כָּמוֹנִי.

אֲבָל הָאִישׁ לֹא חָפֵץ לָלֶכֶת אִתּוֹ וַיִּפָּרֶד דָּוִד מִמֶּנּוּ. וְכָל יְמֵי חַיָּיו לֹא שָׁכַח דָּוִד, כִּי הַצְּדָקָה הִצִּילָה אוֹתוֹ מִמָּוֶת, וְלֹא חָדַל מֵחֲשׂךְ כַּסְפּוֹ, לַעֲשׂוֹת בּוֹ תָמיד אַךְ טוֹב וָחֶסֶד.

חשֶׁךְ הָיָה בַּחֶדֶר, אַף כִּי בַּחוּץ הֵאִיר אוֹר בָּהִיר, יַעַן כִּי חַלּוֹן הַחֶדֶר כֻּסָּה בְמָסָךְ עָבֶה מְאֹד, לְבַל יַחְדֹּר אַף קַו אוֹר אֶחָד אֶל דָּוִד הָאֻמְלָל, הַשּׁוֹכֵב בִּתְנוּמָה עַל מִטָּתוֹ, כִּי חָלָה מְאֹד.

וִיהוֹנָתָן אָחִיו יָשַׁב אֶצְלוֹ עֲצוּב־רוּחַ וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בְּיַד דָּוִד הַחַמָּה. וְהוּא יָשַׁב בִּמְנוּחָה רַבָּה, לְבַל יָעִיר אֶת אָחִיו הַחוֹלֶה מִשְּׁנָתוֹ.

פִּתְאֹם נִפְתְּחָה הַדֶּלֶת, וְהַיֶּלֶד הַחוֹלֶה הֵקִיץ מִתְּנוּמָתוֹ לְקוֹל הַשָּׁאוֹן וַיֵּשֶׁב עַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּקְרָא בְשִׂמְחָה בְּקוֹל רָפֶה:

– הֶאָח, אָבִי אֲהוּבִי, מַה הֱטִיבוֹתָ לַעֲשׂוֹת בְּבוֹאֲךָ הֵנָּה!

וְהָאָב יָשַׁב עַל יַד יְלָדָיו וַיִּשְׁאַל: “מַה שִּׁלוֹמִךָ, דָּוִד? הַעוֹד תּבְעַר בְּךָ הַקַּדַּחַת? אוּלָם רְאוּ, יְלָדִים, אֶת אֲשֶׁר הֵבֵאתִי לָכֶם”. וּבְדַבְּרוֹ הוֹצִיא מִכִּיסוֹ שְׁנֵי תַּפּוּחֵי־זָהָב גְּדוֹלִים וַיִּתְּנֵם לַיְלָדִים.

עֵינֵי הַחוֹלֶה אוֹרוּ וַיִּקְרָא בְשִׂמְחָה: “הֶאָח, מַה־נָּעִים לֶאֱכֹל אֶת הַפְרִי הַנֶּחְמָד הַזֶּה! אוֹדְךָ, אָבי יַקִּירִי, עַל מִנְחָתְךָ זֹאת!” ויִּלְחַץ אֶת הַפְּרִי הַמָּלֵא עָסִיס אֶל מצְחוֹ הַחַם, וַיִּשְׂמַח מְאֹד עַל צִבְעוֹ הַיָּפֶה.

הָאָב יָשַׁב אֵצֶל יְלָדָיו רְגָעִים אֲחָדִים, וַיְשׂוֹחֵחַ אִתָם, וַיְנַשְּׁקֵם, וַיְבָרֶךְ אֶת דָּוִד, כִּי יֵרָפֵא מַהֵר מֵחָלְיוֹ וְיָשׁוּב לְאֵיתָנוֹ, וַיֵּלֶךְ לוֹ; כִּי עֲסָקָיו וְטִרְדּוֹתָיו לֹא נְתָנוּהוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ הַרְבֵּה בַּחֲדַר הַיְלָדִים הַיְקָרִים לוֹ.

– תְּנָה לִי, דָּוִד, אֶת תַּפּוּחַ־זְהָבְךָ, – אָמַר יְהוֹנָתָן אֶל אָחִיו, – וַאֲנַתְּחֵהוּ לִנְתָחִים קְטַנִּים, לְמַעַן תּוּכַל לֶאֱכֹל אוֹתוֹ.

וִיהוֹנָתָן לָקַח שַׂכִּין מֵעַל הַשֻּׁלְחָן וְצַלַּחַת קְטַנָּה, וַיְנַתַּח אֶת תַּפּוּחַ־הַזָּהָב לִנְתָחִים וַיְפַזֵר עֲלֵיהֶם אֲבַק־סֻכָּר, וַיַּגֵּשׁ אוֹתָם לְדָוִד, אֲשֶׁר אֲכָלָם בְּתֵאָבוֹן רַב, כִּי נָעַם לוֹ הַפְּרִי הַזֶּה מְאֹד.

וִיהוֹנָתָן הִבִּיט בְּעֹנֶג רַב בַּאֲכֹל אָחִיו אֶת תַּפּוּחַ־הַזָּהָב וְאַחֲרֵי כַלּוֹת הַחוֹלֶה לֶאֱכֹל, יְעָצָהוּ יְהוֹנָתָן לִשְׁכַּב בְּמִטָּתוֹ וְלִישֹׁן וְדָוִד עָשָׂה כֵן וּכְרֶגַע נִרְדַּם וּשְׁנָתוֹ עָרְבָה לוֹ, כִּי עֲסִיס הַפְּרִי הוֹסִיף בּוֹ כֹּחַ.

וְהִנֵּה הִגִּיעַ הָעֶרֶב, וִיהוֹנָתָן עָמַד עַל יַד הַחַלּוֹן, וַיַּבֵּט אֶל פַּנָּסֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר הָדְלְקוּ בָעֵת הַהִיא. וְהַמַּחֲזֶה הָיָה נֶהְדָּר לִרְאוֹת בְּהָדְלַק הַפַּנָּסִים פִּתְאֹם אֶחָד אַחַר אֶחָד. וַיַּבֵּט יְהוֹנָתָן בְּשׂוּם־לֵב אֶל הָאִישׁ הַמַּדְלִיק אוֹתָם, הַהוֹלֵךְ עִם נֵרוֹ הַקָּטָן אֲשֶׁר בְּיָדוֹ הָלוֹךְ וְקָרוֹב אֶל הַבַּיִת, אֲשֶׁר בּוֹ גָרוּ הוֹרֵי הַיְלָדִים הָאֵלֶּה.

עוֹדֶנּוּ עוֹמֵד וּמִתְבּוֹנֵן אֶל הַמַּחֲזֶה, וְהִנֵּה אָחִיו הַחוֹלֶה, אֲשֶׁר הֵקִיץ הַפַּעַם מִשְּׁנָתוֹ, קוֹרֵא לוֹ. יְהוֹנָתָן עָזַב כְּרֶגַע אֶת הַחַלּוֹן וַיְמַהֵר אֶל דָּוִד אָחִיו.

– תְּנָה לִי, יְהוֹנָתָן, כּוֹס מַיִם, כִּי צָמֵאתִי! – קָרָא הַחוֹלֶה.

– כְּרֶגַע! – עָנָהוּ אָחִיו בְּרַחֲמִים רַבִּים.

וּמֶה עָשָׂה יְהוֹנָתָן? הוּא לָקַח אֶת תַּפּוּחַ־הַזָּהָב, אֲשֶׁר נָתַן אָבִיו לוֹ וַיְנתַּח אוֹתוֹ לִנְתָחִים קְטַנִּים, וַיְפַזֵר עֲלֵיהֶם אֲבַק־סֻכָּר וַיַּגִּישֵׁם אֶל אָחִיו וַיּאמַר:

– הֵא לְךָ דָּוִד אֲהוּבִי! אֲדַמֶּה, כִּי יִנְעַם לְךָ זֶה מִמָּיִם.

בָּרִאשׁוֹנָה מֵאֵן דָּוִד לָקַחַת אֶת הַתַּפּוּחַ מִיַּד אָחִיו וַיֹּאמַר: “אֵיכָכָה אוּכַל וְאָכַלְתִּי גַּם אֶת חֶלְקֶךָ?” אֲבָל יְהוֹנָתָן הִפְצִיר בּוֹ מְאֹד עַד אֲשֶׁר נֶעְתַּר לוֹ וַיִּקָּחֵהוּ מִיָּדוֹ.

– יְהוֹנָתָן יַקִּירִי, מָה רַבּוּ תוֹדוֹתַי לָךְ! – קָרָא דָוִד בְּרֶגֶשׁ, וּבְדַבְּרוֹ חִבֵּק בִּזְרֹעוֹתָיו הַקְּטַנּוֹת וְהָרָפוֹת אֶת צַוַּאר יְהוֹנָתָן, וַיּוֹדֶה לוֹ פְעָמִים אֵין מִסְפָּר עַל אַהֲבָתוֹ וְעַל טוּב לִבּוֹ.

וִיהוֹנָתָן לֹא נִחַם עַל מַעֲשֵׂהוּ הַטּוֹב אֲשֶׁר עָשָׂה, בְּמָנְעוֹ מִנַּפְשׁוֹ לֶאֱכֹל גַּם הוּא אֶת הַפְּרִי הַנֶּחְמָד הַזֶּה; כִּי הִתְעַנֵּג יוֹתֵר בִּרְאוֹתוֹ אֶת אָחִיו הַחוֹלֶה אוֹכֵל אוֹתוֹ בִּתֵאָבוֹן רַב. וּמִנִּי אָז וָהָלְאָה גָּדְלָה אַהֲבַת הָאַחִים זֶה לָזֶה, וַאֲבִיהֶם שָׂמַח מְאֹד לִרְאוֹת בְּאשֶׁר שְׁנֵי יְלָדָיו הַקְּטַנִּים וְהַנְּעִימִים.

מְנַשֶּׁה הֶעֱצִיב מְאֹד אֶת רוּחַ אִמּוֹ בְּקַלּוּת־דַּעְתּוֹ, כִּי כַאֲשֶׁר צִוְתָה אוֹתוֹ אִמּוֹ לַעֲשׂוֹת דְּבַר־מָה, אִם חָשׁוּב הָיָה הַדָּבָר אוֹ לֹא, לֹא הִשְׁתַּדֵּל לַעֲשׂוֹת אֶת חֶפְצָה כָּרָאוּי. הוּא אָמְנָם לֹא סֵרֵב מֵעוֹדוֹ לְמִצְוַת אִמּוֹ, וְתָמִיד הָיָה נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כִּדְבָרֶיהָ; אַךְ בְּקַלּוּת־דַּעְתּוֹ הָרַבָּה שָׁכַח עַד מְהֵרָה אֵיךְ צִוַּתּוּ אִמּוֹ לַעֲשׂוֹת, וַיַּעַשׂ תָּמִיד הַהֶפֶךְ מִמִּצְוָתָה, אוֹ שָׁכַח אוֹתָהּ כָּלִיל.

פְּעָמִים רַבּוֹת גָּעֲרָה בוֹ אִמּוֹ עַל פַּחֲזוּתוֹ זֹאת, אֲבָל מְנַשֶּׁה לֹא שָׂם לִבּוֹ גַם לְגַעֲרָתָהּ וַיּוֹסֶּף לַעֲשׂוֹת כְּמִנְהָגוֹ.

וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּשָׁב מְנַשֶּׁה מִבֵּית־הַסֵּפֶר וַיַּרְא וְהִנֵּה מִכְתָּב בְּיַד אִמּוֹ וַיִּשְׁאַל כְּרֶגַע: “אִמָּא, מַה תַּעֲשִׂי בַמִּכְתָּב הַזֶּה?”

– נָחוּץ לָשֵׂאת אוֹתוֹ אֶל הַפֹּסְטָה, – עָנְתָה הָאֵם, – אֲבָל אֵין לִי אִישׁ־עִתִּי לִשְׁלֹחַ אוֹתוֹ בְיָדוֹ.

– הִנְנִי שְׁלָחִינִי, – קָרָא מְנַשֶּׁה, – תְּנִי אוֹתוֹ לִי וְאָנֹכִי אֶשָּׂאֵהוּ אֶל אֲשֶׁר תַּחְפֹּצִי.

– לֹא! – עָנְתָה הָאֵם, – יְרֵאָה אֲנִי לְשָלְחֵהוּ עַל יָדֶךָ, פֶּן יֹאבַד לְךָ בַּדֶּרֶךְ, וְהָעִנְיָן הַכָּתוּב בּוֹ חָשׁוּב מְאֹד; וְלָכֵן לֹא אוּכַל לִבְטֹחַ בְּךָ, כִּי יוֹדַעַת אֲנִי אֶת קַלּוּת־דַּעְתֶּךָ.

– אֲבָל, – אָמַר מְנַשֶּׁה כְּנִכְלָם, – אִם אַבְטִיחֵךְ, כִּי אֶשְׁמְרֵהוּ וְלֹא אֶהְיֶה קַל־דַּעַת, הֲתִתְּנִיהוּ לִי אָז?

– טוֹב אֵפוֹא, – עָנְתָה הָאֵם, – אַךְ רְאֵה הִזְהַרְתִּיךָ, כִּי אִם לֹא תְבִיאֵהוּ אֶל הַפֹּסְטָה, תֵּעָנֵשׁ.

– אַל נָא תִפְחֲדִי, אִמָּא, אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כְמִצְוָתֵךְ, – אָמַר מְנַשֶּׁה, וַיִּקַּח אֶת הַמִּכְתָּב, וַיָּרָץ הַחוּצָה.

כְּבָר עָבַר מְנַשֶּׁה רְחוֹב אֶחָד וְהִנֵּה לַהֲקַת יְלָדִים קְטַנִים שׁוֹבָבִים כָּמֹהוּ רָצִים לִקְרָאתוֹ, וְכַאֲשֶׁר רָאוּהוּ קְרָאוּהוּ לְשַׂחֵק אִתָּם יָחַד.

– לֹא אוּכַל הַפַּעַם, – עָנָה מְנַשֶּׁה, בְּהַבִּיטוֹ אֶל הַמִּכְתָּב אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, – כִּי עָלַי לָשֵׂאת אֶת הַמִּכְתָּב הַזֶּה אֶל הַפֹּסְטָה, אוּלָם אַחֲרֵי שׁוּבִי מִשָּׁם אֲשַׂחֵק עִמָּכֶם מְעָט.

– מַה־זֶה תְדַבֵּר, מְנַשֶּׁה! – קָרְאוּ הַיְלָדִים, – הֲלֹא תוּכַל לְשַׂחֵק אִתָּנוּ מְעַט רִאשׁוֹנָה וְאַחַר תִּשָּׂאֵהוּ. הֲכִי לֹא יוּכַל הַמִּכְתָּב לְחַכּוֹת רְגָעִים אֲחָדִים?

– אָמְנָם כֵּן, – חָשַׁב מְנַשֶּׁה בְלִבּוֹ, – מַה לִּי לְמַהֵר?

וּכְרֶגַע שָׂם אֶת הַמִּכְתָּב בְּכִיסוֹ וַיָּחֶל לְשַׂחֵק עִם רֵעָיו. וַיִּשְׁתּוֹבְבוּ הַיְלָדִים וַיִדְהֲרוּ כַסּוּסִים, וַיְדַלְּגוּ כַּגְּדָיִים, וַיְטַפְּסוּ עַל הַגְּדֵרוֹת. וַיִּשְׂמַח מְנַשֶּׁה מְאֹד בְּמִשְׂחָקוֹ, וְלֹא שָׂם עוֹד לִבּוֹ לַמִּכְתָּב אֲשֶׁר בְּכִיסוֹ, וַיִּשְׁכָּחֵהוּ.

וּבֵין כֹּה וָכֹה, בְּהִתְגוֹלְלוֹ עַל פְּנֵי הָאָרֶץ, אוֹ בְטַפְּסוֹ עַל הַגָּדֵר, נָפַל הַמִּכְתָּב מִכִּיסוֹ וַיֹּאבַד, וּמְנַשֶּׁה לֹא יָדָע.

הַיּוֹם עָבַר וְהָעֶרֶב הִגִּיעַ וַיָּשׁוּבוּ כָּל הַיְלָדִים אֶל בָּתֵּיהֶם. אָז זָכַר מְנַשֶּׁה אֶת הַמִּכְתָּב וַיֵּלֶךְ אֶל הַפֹּסְטָה. וְכַאֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה שָׂם אֶת כַּפּוֹ בַכִּיס לְהוֹצִיא אֶת הַמִּכְתָּב, וְהִנֵּה, – אֲהָהּ! – הַמִּכְתָּב אֵינֶנּוּ!!

בְּלֵב נִפְעַם וְנִרְעַשׁ שָׁב מְנַשֶּׁה הַבָּיְתָה, וַיָּבֹא בַלָּט כְּמִתְגַּנֵּב אֶל חַדְרוֹ. וּבְעֵת אֲרֻחַת הָעֶרֶב, כַּאֲשֶׁר שְׁאָלַתּוּ אִמּוֹ: “הַהִשְׁלִיךְ אֶת הַמִּכְתָּב אֶל אַרְגַּז־הַפֹּסְטָה?” עָנָה: “כֵּן!” וּפָנָיו אָדְמוּ מִבּשֶׁת עַל הַשֶּׁקֶר אֲשֶׁר נֶאֱנַס הַפַּעַם לְדַבֵּר, מִיִּרְאָתוֹ פֶּן תַּעַנְשֵׁהוּ אִמּוֹ.

שָׁבוּעוֹת אֲחָדִים עָבְרוּ וּמְנַשֶּׁה כְּבָר שָׁכַח אֶת הַמִּכְתָּב וְאֶת אֲשֶׁר נַעֲשָׂה לוֹ, וְהִנֵּה פִּתְאֹם שְׁאָלַתּוּ אִמּוֹ:

– הַאֻמְנָם נָשָׂאתָ אֶת הַמִּכְתָּב, אֲשֶׁר נָתַתִּי לְךָ אָז, אֶל הַפֹּסְטָה?

– אָמְנָם כֵּן, אִמָּא! – עָנָה מְנַשֶּׁה, – אֲבָל אַחֲרֵי דַבְּרוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָרַד מְאֹד, כִּי רָאָה אוֹתוֹת קֶצֶף עַל פְּנֵי אִמּוֹ, אֲשֶׁר אָמְרָה לוֹ:

– הוֹי, יֶלֶד רַע וְקַל־הַדַּעַת! הֵן אַחֲרֵי אֲשֶׁר לֹא קִבַּלְתִּי שָׁבוּעַ תָּמִים כָּל מַעֲנֶה עַל מִכְתָּבִי הַהוּא, שָׁאַלְתִּי לַסִּבָּה עַל יְדֵי מִכְתָּב אַחֵר, וַיַּעֲנוּנִי, כִּי לֹא קִבְּלוּ מִמֶּנִּי כָּל מִכְתָּב. וְעַתָּה אַגִּיד לְךָ מָה רַב הָעֹנֶשׁ אֲשֶׁר עָנַשְׁתָּ אֶת עַצְמֶךָ.

– אָנֹכִי כָתַבְתִּי אֶת הַמִּכְתָּב הַהוּא לְאִשָּׁה אַחַת, אֲשֶׁר הוֹדִיעָה בְעִתּוֹן, כִּי מוֹכֶרֶת הִיא בֵּית־צַעֲצוּעִים יָפֶה וְיָקָר מְאֹד, אֲשֶׁר אֵין כָּמֹהוּ בְכֹל חֲנֻיּוֹת הַצַּעֲצוּעִים אֲשֶׁר בְּעִירֵנוּ; וַאֲנִי חָפַצְתִּי לִקְנוֹתוֹ לְךָ, כִּי זֶה כְּבָר מִתְאַוֶּה אַתָּה מְאֹד לִרְכּשׁ בֵּית־צַעֲצוּעִים כָּזֶה. אַךְ הָאִשָּׁה לֹא קִבְּלָה אֶת מִכְתָּבִי הָרִאשׁוֹן בְּאַשְׁמָתֶךָ. וְכַאֲשֶׁר קִבְּלָה אֶת מִכְתָּבִי הַשֵּׁנִי כְבָר לֹא הָיָה לָה בֵּית־הַצַּעֲצוּעִים כִּי מָכְרָה אוֹתוֹ לְאִישׁ אַחֵר. וְלִי לֹא צַר עַל הַדָּבָר הַזֶּה, יַעַן כִּי רָאוּי אַתָּה לְמוּסָר עוֹד קָשֶׁה מִזֶה עַל קַלּוּת־דַּעְתֵּךָ.

וּפְנֵי מְנַשֶּׁה זָעֲפוּ וַיֹּאמֶר, כִּי לֹא יוֹסִיף עוֹד לִהְיוֹת קַל־דַּעַת. וַאֲנַחְנוּ עוֹד נִרְאֶה, הֲיִשְׁמֹר אֶת הַבְטָחָתוֹ זֹאת אִם לֹא.

הַפַּעֲמוֹן צִלְצֵל תֵּשַׁע שָׁעוֹת בַּבֹּקֶר, וְהַיְלָדִים יָשְׁבוּ בְּבֵית־הַסֵּפֶר עַל מִקוֹמוֹתָם בִּדְמָמָה וּבְשׂוּם־לֵב הִבִּיטוּ אַחֲרֵי מוֹרָם, אֲשֶׁר הָלַךְ בַּחֶדֶר הֵנָּה וָהֵנָּה, כְּמוֹ חוֹשֵׁב מַחְשֶׁבֶת עֵצָה. וּפִתְאֹם עָמַד הַמּוֹרֶה וַיֹּאמַר: “הֲתֵדְעוּ, יְלָדִים אֲהוּבִים, כִּי בְעוֹד שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת יִהְיֶה יוֹם הַמִּבְחָן; לָכֵן אֶחְפֹּץ מְאֹד, כִּי אֶחָד מִכֶּם יִקְרָא אָז שִׁיר קָטָן; וְהַנַּעַר אֲשֶׁר יִמְצָא דֵי עֹז בְּנַפְשׁוֹ לַעֲשׂוֹת אֶת בַּקָּשָׁתִי זֹאת, יָרִים עַתָּה אֶת יָדוֹ”. וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶת דְבָרָיו אֵלֶה הוּרְמוּ יְדֵי כָל הַיְלָדִים, רַק יֶלֶד אֶחָד קָטָן, אֲשֶׁר יָשַׁב מֵאַחֲרֵי חֲבֵרָיו בַּחֲרָדָה, לֹא הֵרִים אֶת יָדוֹ, וְאֶל הַיֶּלֶד הַזֶּה שָׂם הַמּוֹרֶה אֶת פָּנָיו וַיֹּאמַר: “רְאֵה, אַמְנוֹן, הִנְּךָ גַם עַתָּה מוּג־הַלֵּב הָאֶחָד בַּחֲבֵרֶיךָ. הִכָּלֵם אֵפוֹא וְאַמֵּץ לִבְּךָ מְעָט. הוֹרִידוּ, יְלָדִים, יְדֵיכֶם, כִּי רַק אַמְנוֹן יִקרָא אֶת הַשִּׁיר”.

וּפְנֵי אַמְנוֹן חָוְרוּ מִפַּחַד וַיִּקְרָא: “אֲהָהּ, אֲדֹנִי הַמּוֹרֶה, כִּי לֹא אוּכַל קְרֹא! לֹא, בְּלִי סָפֵק, לֹא אוּכַל!” אַךְ הַמּוֹרֶה לֹא שָׂם לִבּוֹ לְדִבְרֵי הַיֶּלֶד, וַיּוֹצֵא סֵפֶר מִכִּיסוֹ, וַיִּפְתָּחֵהוּ וַיַּרְא אֶת אַמְנוֹן אֶת הַשִּׁיר אֲשֶׁר עָלָיו לְלָמְדֵהוּ עַל פֶּה. וְאַמְנוֹן לֹא נוֹעַז לְסָרֵב, וַיְהִי אָנוּס לִקְרֹא אֶת הַשִּׁיר וּלְלָמְדוֹ עַל פֶּה. עָבְרוּ רְגָעִים אֲחָדִים וּכְבָר יָדַע אַמְנוֹן אֶת הַשִּׁיר עַל פֶּה וְהַמּוֹרֶה לִמְּדָהוּ דַעַת אֵיךְ לְהַטְעִים אֶת הַמִּלִּים; וְגַם אֶת זֹאת לָמַד אַמְנוֹן בְּעֵת קְצָרָה, וְכָל הַיְלָדִים שָׂמְחוּ מְאֹד לִשְׁמֹעַ בִּקְרוֹא חֲבֵרָם אֶת הַשִּׁיר בִּנְעִימוּת.

וְאַמְנוֹן לֹא שָׂם לִבּוֹ לְדִבְרֵי רֵעָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם: “וּבְכָל זֹאת לֹא אֶקְרָאֵהוּ בְיוֹם הַמִּבְחָן, כִּי אָמוּת מִפַּחַד, בִּרְאוֹתִי אֵיךְ יַקְשִׁיבוּ כָל הָאֲנָשִׁים לִקְרִיאָתִי, וְיַפְנוּ אֶת מַבָּטֵיהֶם אֵלָי. לֹא, כָּזֹאת לֹא תִהְיֶה!”

וַיְהִי בַצָּהֳרָיִם, וַיָּשָׁב אַמְנוֹן וְיוֹנָדָב רֵעֵהוּ אֶל בֵּיתָם, וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל רֵעֵהוּ: “הֲתַחְפֹּץ לַעֲשׂוֹת עִמִּי טוֹבָה?”

– כֵּן – עָנָה יוֹנָדָב – אֱמֹר מַה בַּקָּשָׁתֶךָ? – “הֵן תֵּדַע, יְדִידִי, אָמַר אַמְנוֹן, כִּי לֹא יִהְיֶה בִי דֵי אֹמֶץ־רוּחַ לִקְרֹא אֶת הַשִּׁיר בְּיוֹם הַמִּבְחָן. הֲתַחְפֹּץ לְלָמְדֵהוּ אָתָּה? וְכַאֲשֶׁר יְצַוֵּנִי הַמּוֹרֶה לִקְרֹא, וְיָצָאתָ אַתָּה תַחְתַּי וְקָרָאתָ אֶת הַשִּׁיר.”

– אָמְנָם בְּחֵפֶץ לִבִּי אֶעֱשֶׂה זֹאת, – עָנָה יוֹנָדָב – אֲבָל לֹא אַאֲמִין, כִּי יַרְשֶׁה הַמּוֹרֶה לַעֲשׂוֹת זֹאת.

– “אֵין עָלָיו לָדַעַת מִכָּל זֶה דָבָר! – קָרָא אַמְנוֹן – אֲבָל אוֹתְךָ אֲבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת זֹאת לְמַעֲנִי.”

וְיוֹנָדָב אָמְנָם לֹא חָפֵץ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה, אַךְ בִּרְאוֹתוֹ אֶת פְּנֵי אַמְנוֹן הֶחָרֵד, חָמַל עָלָיו וַיֹּאמַר: “הֵן מֵעוֹדֵנוּ אָהַבְנוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, וְלָכֵן לֹא אֶעֱזָבְךָ גַם הַפַּעַם בַּצָּרָה הַזֹּאת.” וּלְשִׂמְחַת אַמְנוֹן לֹא הָיָה קֵץ, וַיְחַבֵּק אֶת רֵעֵהוּ, וּבְפִיו לֹא הָיוּ דֵי מִלִּים לְהוֹדוֹת לְיוֹנָדָב. וּבַיּוֹם הַהוּא לִמֵּד אַמְנוֹן אֶת יוֹנָדָב לִקְרֹא אֶת הַשִּׁיר, וַיְחַכּוּ בְלֵב חָרֵד לְבוֹא יוֹם הַמִּבְחָן.

וְהַיּוֹם הַגָּדוֹל הַהוּא בָּא, הַפַּעֲמוֹן הִשְׁמִיעַ תֵּשַׁע שָׁעוֹת בַּבֹּקֶר, וְהַיְלָדִים יָשְׁבוּ עוֹד פַּעַם בְּבֵית־הַסֵּפֶר, אֲבָל לֹא בַחֲדַר הַלִּמּוּד, כִּי אִם בְּאוּלָם נֶהְדָר. וְהַמּוֹרֶה צָעַד גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת הֵנָּה וָהֵנָּה בָאוּלָם וְהָאוֹרְחִים יוֹשְׁבִים לְפָנָיו.

וְהִנֵּה הֵחֵל הַמִּבְחָן, וְשָׁעָה אַחַר שָׁעָה עָבְרָה, וְתוֹר אַמְנוֹן הִגִּיעַ לִקְרֹא אֶת שִׁירוֹ, אֲבָל הַיֶּלֶד הָאֻמְלָל יוֹשֵׁב עַל מְקוֹמוֹ וְרוֹעֵד מִפַּחַד וְחוֹשֵׁב: “הָהּ! לוּ יָצָא יוֹנָדָב תַּחְתָּי!” וַיַּבֵּט אֶל מְקוֹם רֵעֵהוּ פְּעָמִים רַבּוֹת, אַךְ יוֹנָדָב יָשַׁב בִּמְנוּחָה עַל סַפְסַלּוֹ וְכָל אוֹתוֹת פַּחַד לֹא נִרְאוּ בְּפָנָיו. וְהִנֵה קָרָא הַמּוֹרֶה אֶת אַמְנוֹן בְּשֵׁם, וּכְרֶגַע קָם יוֹנָדָב מִסַּפְסַלּוֹ וַיֵּצֵא אֵלָיו. הַמּוֹרֶה הִבִּיט בְּתִמָּהוֹן אֶל פְּנֵי הַיֶּלֶד הֲלֹא־קָרוּא אַךְ לֹא חָפֵץ לְהַכְלִימֵהוּ לְעֵינֵי כֹל. וְיוֹנָדָב לֹא פָּחַד מְאוּמָה, וַיָּחֶל לִקְרֹא אֶת הַשִּׁיר, וְלֹא טָעָה מֵרֵאשִׁית קְרִיאָתוֹ עַד סוֹפָהּ. וְאַחֲרֵי כֵן הִשְׁתַּחֲוָה מוּל מוֹרֵהוּ וַיָּשָׁב אֶל מְקוֹמוֹ.

וְהַמִּבְחָן תָּם, הָאוֹרְחִים וְהַתַּלְמִידִים יָצְאוּ אֶת הָאוּלָם, וְרַק אַמְנוֹן וְיוֹנָדָב נִשְׁאֲרוּ עַל מְקוֹמוֹתָם, כִּי נָתַן לָמוֹ הַמּוֹרֶה אוֹת לָשֶׁבֶת תַּחְתָּם. אָז אָמַר הַמּוֹרֶה: שְׁמַע, אַמְנוֹן! הֵן יָדַעְתָּ מָה אֲהַבְתִּיךָ תָּמִיד, וְכִי תָמִיד הָיִיתִי שְׂבַע־רָצוֹן מִמַּעֲשֶׂיךָ, אַךְ אֶת מוּג־לִבְּךָ לֹא יָכֹלְתִּי נְשׂא, וָאֶחְפֹּץ לְהָסִיר מִמְּךָ עַתָּה אֶת הָאִוֶּלֶת הַזֹּאת. וְעַתָּה רָאִיתִי, כִּי שִׁלַּמְתָּ לִי רָעָה תַחַת אַהֲבָתִי אוֹתָךְ. הֲיוֹדֵעַ אַתָּה לְאָן הוֹבִילְךָ מוּג־לִבֶּךָ? אֶל הַמִּרְמָה! לֶךְ לְךָ, אֵין נַפְשִׁי עוֹד לָדַעַת אוֹתָךְ.

וְאַמְנוֹן בָּכָה מְאֹד, אֲבָל הַמּוֹרֶה לֹא חָפֵץ לִסְלֹחַ לוֹ אֶת עֲוֹנוֹ, וְרַבּוֹת מְאֹד עָמַל הַיֶּלֶד לְהֵיטִיב דְּרָכָיו וּלְאַמֵּץ אֶת לְבָבוֹ עֲדֵי שָׁבָה אֵלָיו אַהֲבַת הַמּוֹרֶה כְקֶדֶם.

הוֹרֵי נָעֳמִי הָיוּ אֲנָשִׁים עֲנִיִּים מְאֹד, וְלִפְעָמִים יָשְׁבוּ כָל הַיּוֹם רְעֵבִים, וּבְבֵיתָם לֹא נִמְצְאָה אַף פַּת לֶחֶם קְטַנָּה לִשְׁבֹּר רְעָבָם; לָכֵן נֶאֶנְסָה נָעֳמִי הַקְּטַנָּה לָלֶכֶת כִּמְעַט מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ אֶל בָּתֵּי הָעֲשִׁירִים, לְבַקֵּשׁ מֵאִתָּם פַּת לֶחֶם לָהּ וּלְהוֹרֶיהָ. גַּם בַּיּוֹם הַזֶּה הָיְתָה אֲנוּסָה לָלֶכֶת, לַמְּרוֹת הַקֹּר הַגָּדוֹל אֲשֶׁר הָיָה בַחוּץ. וַתַּסְתֵּר אֶת יָדֶיהָ תַּחַת הַסִּנּוֹר, וַתֵּלֶךְ לְדַרְכָּהּ, וַתָּבֹא אֶל בָּתִּים רַבִּים לְבַקֵּשׁ חֶסֶד, אַךְ יָצְאָה מִשָּׁם בְּפָנִים נֶעֱצָבִים, כִּי לֹא נָתְנוּ לָהּ מְאוּמָה, וַאֲחָדִים מֵהָעֲשִׁירִים גֵּרְשׁוּהָ בִדְבָרִים קָשִׁים.

נָעֳמִי הָלְכָה לָשׁוּב אֶל בֵּיתָהּ כִּמְעַט בְּיָדַיִם רֵיקוֹת, וְעֵינֶיהָ מָלְאוּ דִמְעָה, בְּזָכְרָהּ אֶת הוֹרֶיהָ הַזְּקֵנִים, אֲשֶׁר יִרְעֲבוּ לַלֶּחֶם גַּם הַיּוֹם הַזֶּה. וְכֹה הָלְכָה אַט וּשְׁחוֹחָה וְעֵינֶיהָ הִשְׁפִּילָה לָאָרֶץ. וְהִנֵּה פִתְאֹם רָאֲתָה דְבַר־מָה מִתְנוֹצֵץ עַל פְּנֵי הַשֶּׁלֶג, וַתִּשַּׁח וַתֵּרֶא, וְהִנֵּה מַחַט־פְּרִיפָה¹ יָפָה מְאֹד, גְּמֻלָּתָהּ² עֲשׂוּיָה מִשֹּׁהַם יָקָר וְגָדוֹל. בַּת־צְחוֹק נְעִימָה עָבְרָה עַל שִׂפְתֵי נָעֳמִי וַתִּקְרָא: “הֶאָח! הִנֵּה עַתָּה יִהְיֶה לָנוּ דֵי כֶסֶף לְמִחְיָתֵנוּ, כִּי אַבָּא יִמְכֹּר אֶת הַמַּחַט הַזֹּאת, וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי אוֹמְרִים, כִּי אֲבָנִים כָּאֵלֶּה יְקָרוֹת מְאֹד.” אוּלָם אַחֲרֵי אֲשֶׁר חָשְׁבָה זֹאת בְּלִבָּהּ, אָמְרָה לְנַפְשָׁהּ: “תּוּף³, הֵן גְּנֵבָה הִיא, וְכֵן לֹא יַעֲשֶׂה אָבִי!” אָז פָּנְתָה כֹּה וְכֹה, וְתֵּרֶה וְהִנֵּה אָדוֹן נִכְבָּד אֶחָד הוֹלֵךְ לְפָנֶיהָ.

– מִי יוֹדֵעַ – חָשְׁבָה נָעֳמִי – אוּלַי אָבְדָה הַמַּחַט לָאָדוֹן הַזֶּה? הָבָה אֶשְׁאָלֵהוּ. וְכַאֲשֶׁר חָשְׁבָה כֵּן עָשָׂתָה. וַתְּמַהֵר וַתָּרָץ אַחֲרָיו בְּכָל כֹּחָהּ, וְכַאֲשֶׁר הִדְבִּיקָה אֶת הָאָדוֹן הֶרְאֲתָה אוֹתוֹ אֶת מְצִיאָתָהּ וַתֹּאמֶר: “הֶאָבְדָה לְךָ הַמַּחַט הַזֹּאת?” הָאָדוֹן מִהֵר לְמַשֵּׁשׁ אֶת כֻּתָּנְתּוֹ הָעֶלְיוֹנָה וַיִּקְרָא: הַמַּחַט הַזֹּאת לִי הִיא! אוֹדֵךְ, יַלְדָּה יְקָרָה עַל אֲשֶׁר הֲשִׁיבוֹת אוֹתָהּ לְיָדִי. אֲבָל הַגִּידִי נָא לִי: הֲכִי לֹא תִתְאַוִּי לִרְכּשׁ לָךְ מַחַט כָּזֹאת?

– אָמְנָם מְאֹד הִתְאַוִּיתִי לִרְכּשׁ לִי מַחַט יָפָה כָּזֹאת – עָנְתָה נָעֳמִי – אַךְ הֵן חַטָּאָה גְדוֹלָה חָטָאתִי, לוּ לְקַחְתִּיהָ לִי.

– כִּדְבָרַיִךְ כֵּן הוּא, – אָמַר הָאָדוֹן – אָמְנָם הָיָה אָז בָּךְ חֵטְא. אֲבָל אַל תִּנָּחֲמִי, בִּתִּי, עַל אֲשֶׁר נֻסֵּית בְמַסָּה זֹאת וְלֹא חָטָאת. הֵא לָךְ מְעַט כֶּסֶף, לְמַעַן תִּקְנִי לֶחֶם לָךְ וּלְהוֹרַיִךְ, וְהַיּוֹם אַחַר הַצָּהֳרָיִם אָבֹא גַם אֲנִי אֶל בֵּיתְכֶם.

נָעֳמִי הוֹדְתָה לוֹ, וַתְּדַלֵּג כְּאַיָּלָה אֶל בֵּיתָהּ שְׂמֵחָה מְאֹד, וַתְּסַפֵּר לְאָבִיהָ אֵת כָּל הַקֹּרוֹת אוֹתָהּ, וְהָאָב שָׂמַח עַל ישֶׁר לֵב בִּתּוֹ הַקְּטַנָּה. אַחַר הַצָּהֳרָיִם הוֹפִיעַ גַּם הָאָדוֹן בְּבֵיתָם וַיְדַבֵּר טוֹבוֹת אֶת הָאֲנָשִׁים הָעֲנִיִּים, וַיְבַקֵּשׁ מֵהֶם לְסַפֵּר לוֹ עַל אֹדוֹת מַחְסוֹרָם. וְהֵם הִגִּידוּ לוֹ אֶת כֹּל, לֹא כִחֵדוּ, וְגַם הוֹסִיפוּ לֵאמֹר: כִּי מְאֹד־מְאֹד חָפְצוּ לִשְׁלֹחַ אֶת נָעֳמִי אֶל בֵּית־הַסֵּפֶר, לוּ הָיָה לָהֶם מְעַט כֶּסֶף.

אָז אָמַר הָאָדוֹן: תָּבֹא־נָא נָעֳמִי לָשֶׁבֶת בְבֵיתִי, וְאָנֹכִי אֹהֵב אוֹתָהּ וְאֶשְׁלָחֶנָּה לְבֵית־סֵפֶר טוֹב, וְיָכוֹל תּוּכַל לְבַקֵּר אֶתְכֶם בְּכָל עֵת אֲשֶׁר תַּחְפֹּץ; וְלָכֶם אֶתֵּן מִשְׁעַן־כֶּסֶף מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה, אֲשֶׁר יַסְפִּיק לָכֶם לְכָל מַחְסוֹרְכֶם וְתִחְיוּ בְלִי דְאָגָה.

כִּשְׁמֹעַ הָאָב וְהָאֵם אֶת דִּבְרֵי הָאָדוֹן הַטּוֹב הַזֶּה, נִפְעֲמוּ מֵרֹב שִׂמְחָה וְלֹא יָכְלוּ לְהוֹצִיא אַף הֶגֶה⁴ מִפִּיהֶם, לְהוֹדוֹת לְאָדוֹן טוֹב־הַלֵּבָב הַזֶּה, וְרַק נָעֳמִי הִבִּיעָה רַב תּוֹדוֹת לְמֵיטִיבָהּ.

הָאָדוֹן נִפְרַד מֵאֵת הָאֲנָשִׁים הָעֲנִיִּים, וַיֹּאמֶר לְנָעֳמִי, כִּי עוֹד הַיּוֹם עָלֶיהָ לָשֶׁבֶת בְּבֵית הוֹרֶיהָ, וּמָחָר יִשְׁלַח אֶת מְשָׁרְתוֹ לָקַחַת אוֹתָהּ אֶל בֵּיתוֹ. וְכֵן הָיָה, כִּי בַיּוֹם הַשֵּׁנִי בָּא מְשָׁרֵת הָאָדוֹן לִקְרֹא לַיַּלְדָה. וְנָעֳמִי נִפְרְדָה מֵאֵת הוֹרֶיהָ בְּדִמְעוֹת שִׂמְחָה, וַתֵּלֶךְ עִם הַמְּשָׁרֵת אֶל בֵּית מֵיטִיבָה.

וְהָאָדוֹן קִדֵּם אֶת פְּנֵי הַיַּלְדָּה בְאַהֲבָה, וַיַּצִיגֶנָּה לִפְנֵי אִשְׁתּוֹ, אֲשֶׁר חִבְּקָה אוֹתָהּ בְּאַהֲבָה רַבָּה, וַתִּקְרָא לָהּ: “בִּתִּי הַיְקָרָה”. וְנָעֳמִי הָיְתָה מְאֻשָּׁרָה מְאֹד. וַיִּתְּנוּ לָהּ שְׂמָלוֹת חֲדָשׁוֹת וּנְקִיּוֹת. וּבַלַּיְלָה שָׁכְבָה לָנוּחַ בְּמִטָּה יָפָה עַל כֶּסֶת רַכָּה, תַּחַת שְׂמִיכַת מֵשִׁי מְרֻקָּמָה. וְכַאֲשֶׁר שָׁכְבָה עַל מִשְׁכָּבָה, זָכְרָה אֶת הַמַּחַט הַיְקָרָה, וַתַּחֲרֹץ בִּלְבָבָה לִהְיוֹת יִשְׁרַת־לַב תָּמִיד, לִבְלִי סוּר מֵהַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר עָמְדָה עָלֶיהָ, וַאֲשֶׁר הוֹרוּהָ הוֹרֶיהָ תָמִיד לְאָשְׁרָהּ כֹּל יְמֵי חַיֶּיהָ.

בְּגַעְגּוּעִים רַבִּים הִשְׁקִיפָה חַוָּה בְּעַד הַחַלּוֹן אֶל הָעֵצִים הַיְרֹקִים וְאֶל הֶהָרִים הַמִּתְנַשְּׂאִים מֵאַחֲרֵי בֵיתָהּ וַתֹּאמַר: “הוֹי, אִמִּי! לוּ יָכֹלְתִּי לָלֶכֶת רַק פַּעַם אַחַת שָׁמָּה הַיַּעֲרָה, כִּי לֹא הָיִיתִי שָׁם מֵעוֹדִי; וּמִרְיָם אָמְרָה לִי אֶתְמוֹל, כִּי לְעִתִּים קְרוֹבוֹת תְּטַיֵּל בּוֹ, וּתְבַקֵּשׁ לָהּ עִנְבֵי יַעַר, וְכִי נָעִים וְיָפֶה שָׁם מְאֹד!”

עוֹדֶנָּה מְדַבֶּרֶת וּמִרְיָם רְעוּתָהּ בָּאָה הַחַדְרָה, וְהִיא שָׁמְעָה אֶת דִּבְרֵי חַוָּה וַתֹּאמַר: “גַּם אָנֹכִי בָאתִי לְבַקֵּשׁ אֶת אִמֵּךְ, לְתִתֵּךְ לָלֶכֶת אִתִּי לָשׂוּחַ בַּיָּעַר. וְאַתְּ, דּוֹדָתִי, הֲלֹא תַרְשִׁי אֶת חַוָּה לָלֶכֶת עִמָּדִי?”

וּמָה הָיָה לָאֵם לַעֲשׂוֹת? הִיא הֵנִיעָה בְרֹאשָׁהּ לְאוֹת הַסְכָּמָתָהּ וַתִּתֵּן לַיְלָדוֹת עֻגּוֹת לִהְיוֹת לָהֶן לְלֶחֶם־הָעֶרֶב, וַתְּצַו אוֹתָן לִבְלִי הִתְמַהְמַהּ שָׁם. וְהַיְלָדוֹת הִבְטִיחוּ אוֹתָהּ לַעֲשׂוֹת כְּמִצְוָתָהּ, וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר בּרְכָה חַוָּה אֶת אִמָּהּ בְּשִׂמְחָה רַבָּה, הָלְכוּ הַיְלָדוֹת לְדַרְכָּן.

בְּלֶכְתָּן פִּטְפְּטוּ הַיְלָדוֹת יַחְדָּו בְּעֹנֶג רָב. מִרְיָם סִפְּרָה לְחַוָּה עַל הֲדַר הַיַּעַר, עַל הַצִּפֳּרִים הַשָּׁרוֹת שִׁירֵי נֹעַם בְּמַקְהֵלָה בְּלִי מְחִיר, עַל דְּבַר הַפְּרָחִים הַיָּפִים הַפּוֹרְחִים שָׁם בְּמִסְפָּר רַב, וְעַל עִנְבֵי הַיַּעַר הָרַבִּים מְאֹד, אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן יִהְיֶה רַק לְקָטְפָם וּלְאָכְלָם בְּכָל פֶּה. –

וּשְׁתֵּי הַיְלָדוֹת הָאֵלֶּה הָיוּ נְעִימוֹת גַּם יַחַד, וּבְכָל זֹאת נִרְאָה הֵבְדֵּל רַב בֵּינֵיהֶן; כִּי חַוָּה בֵּרְכָה בְשָׁלוֹם כָּל אִישׁ אֲשֶׁר פָּגְשָׁה בְּדַרְכָּה, אִם עָשִׁיר וְאִם עָנִי הוּא, וּמִרְיָם לֹא בֵרְכָה כָל אִישׁ, גַּם אֶת הֶעָשִׁיר גַּם אֶת הֶעָנִי, לֹא מֵרֹעַ לִבָּהּ, כִּי אִם מֵאֲשֶׁר לֹא אָהֲבָה אֶת דַּרְכֵי הַנִּמּוּס, וְעַל כֵּן לֹא אֲהֵבוּהָ כָּל יוֹדְעֶיהָ. –

– רְאִי, מִרְיָם – אָמְרָה לָהּ חַוָּה – הִנֵּה שָׁם הוֹלֶכֶת לִקְרָאתֵנוּ הַדּוֹדָה הַנִכְבָּדָה, בָּרְכִי נָא אוֹתָהּ בְּשָׁלוֹם, כִּי אִם לֹא תַעֲשִׂי כָזֹאת, אָז תְּסַפֵּר זֹאת גַּם הַפַּעַם לְאִמֵּךְ.

– יָכוֹל תּוּכַלְנָה לְהִתְאוֹנֵן עָלַי בְּאָזְנֵי אִמִּי כָּל הַדּוֹדוֹת שֶׁבָּעוֹלָם – קָרְאָה מִרְיָם – וְאָנֹכִי בְּכָל זֹאת לֹא אֲבָרֵךְ אוֹתָן בְּשָׁלוֹם!

וְהַיַלְדָּה הַגַּסָּה עָבְרָה עַל פְּנֵי הַדּוֹדָה הַנִכְבָּדָה מִבְּלִי שִׂים לֵב אֵלֶיהָ וַתּוֹסֶף לְסַפֵּר לְחַוָּה עַל דְּבַר יְפִי הַיַּעַר עַד בּוֹאָן הַיַּעֲרָה. כַּאֲשֶׁר רָאֲתָה חַוָּה אֶת הַיַּעַר בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה נוֹכְחָה, כִּי לֹא הִגְזִימָה מִרְיָם רְעוּתָהּ בַּתְּהִלּוֹת הָרַבּוֹת אֲשֶׁר פִּזְרָה לוֹ, וַתַּקְשֵׁב חַוָּה בְּעֹנֶג רַב אֶת שִׁירַת הַצִּפֳּרִים, וַתִּשְׂמַח לִרְאוֹת אֶת הַדֶּשֶׁא הַיָּרֹק תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֶיהָ, וְאֶת הַפְּרָחִים הַקְּטַנִּים וְהַנֶּחְמַדִים, אֲשֶׁר הֵנִיעוּ בְרָאשֵׁיהֶם לִקְרָאתָהּ, כְּמוֹ בֵרְכוּהָ בְּבִרְכַת־חֵן, וַתִּשְׁכַּח הַיַּלְדָּה אֶת עִנְבֵי הַיַּעַר, וַתִּקְטֹף לָהּ פְּרָחִים רַבִּים, וַתֵּשֶׁב עַל הָעֵשֶׂב הַיָּרֹק, וַתֶּאְגֹּד לָהּ זֵר יָפֶה. וְהִנֵּה שָׁמְעָה פִּתְאֹם קוֹל צְעָדִים מֵאַחֲרֶיהָ, וַתַּבֵּט אַחֲרֶיהָ, וַתֵּרֶא לְפָנֶיהָ עַלְמָה נִכְבָּדָה וְיָפָה מְאֹד, אֲשֶׁר נִגְּשָׁה אֵלֶיהָ לְאַט לְאַט.

חַוָּה קָמָה וַתְּבָרֶךְ אֶת הָעַלְמָה בְּכָבוֹד. וְהָעַלְמָה בֵּרְכָה אוֹתָהּ אַף הִיא וַתֹּאמַר:

– יַלְדָּתִי הַיְקָרָה! הִנֵּה תָעִיתִי מִן הַדֶּרֶךְ, הֲתוּכְלִי לְהַרְאוֹתוֹ לִי?

– אָמְנָם כֵּן – עָנְתָה חַוָּה – אִם רוֹצָה אַתְּ לָדַעַת אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּאתִי בוֹ הֵנָּה, אוּכַל לְהַרְאוֹתוֹ לָךְ. חַכִּי־נָא מְעַט עַד אֲשֶׁר אֶקְרָא לְמִרְיָם רְעוּתִי לְמַעַן תֵּלֵךְ אִתִּי יַחְדָּו.

וּמִרְיָם הִפְנְתָה אֶת רֹאשָׁה, כַּאֲשֶׁר דִבְּרָה הָעַלְמָה עִם חַוָּה, וַתַּבֵּט רֶגַע אֶל הָעַלְמָה הַזָּרָה, וְלֹא שָׂמָה אֵלֶיהָ לֵב, וַתּוֹסֵף לֶאֱכֹל בִּמְנוּחָה אֶת עִנְבֵי הַיַּעַר אֲשֶׁר לִקֵּטָה. וְחַוָּה קַרְאָה לְמִרְיָם, וַתָּקָם מִרְיָם מְעָל הָאָרֶץ וַתָּרָץ לִקְרַאת חַוָּה וַתִּשְׁאָלֶנָּה: “מַה לָּךְ?”

– מִרְיָם! – אָמְרָה חַוָּה – הוֹאִילִי נָא לָלֶכֶת אִתִּי הַבַּיְתָה. וּנלַוֶּה אֶת הָעַלְמָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר תָּעֲתָה בַדֶּרֶךְ.

וּמִרְיָם הִבִּיטָה בְּפָנִים נִזְעָמִים אֶל הָעַלְמָה וַתֹּאמֶר בִּתְלוּנָה: וּמַדּוּעַ לֹא תוּכַל הָעַלְמָה לִמְצֹא לְבַדָּה אֶת הַדֶּרֶךְ, אִם נֹאמַר לָהּ אֵיךְ עָלֶיהָ לִמְצֹא אוֹתוֹ? אָנֹכִי אֵינִי רוֹצָה עוֹד לָשׁוּב הַבַּיְתָה.

חַוָּה הִתְאַדְּמָה מְאֹד, בְּשָׁמְעָה אֶת דִּבְרֵי רְעוּתָהּ הַקָּשִׁים. וּבִשְׁמֹעַ זֹאת הָעַלְמָה הַזָּרָה אָמְרָה אֶל מִרְיָם:

– מֶה עָשִׂיתִי לָךְ, יַלְדָּה, כִּי כֹה תְדַבְּרִי אֵלַי קָשׁוֹת? אוּלָם אָנֹכִי אֵשֵׁב פֹּה עוֹד זְמַן־מַה, עַד אֲשֶׁר תּוֹאִילִי לַעֲזֹב אֶת הַיַּעַר וְאָז הֲלֹא תַרְשִׁינִי לָשׁוּב אִתְּכֶן יַחַד הָעִירָה.

– טוֹב הַדָּבָר! – עָנְתָה מִרְיָם, וַתָּרָץ עוֹד פַּעַם אֶל עֲנָבֶיהָ. וְהָעַלְמָה וְחַוָּה הָלְכוּ יַחַד בָּעֵת הַהִיא לְטַיֵּל, וַתִּקְטֹפְנָה פְרָחִים, וַתְּפַטְפֵּטְנָה יַחְדָו בְּעֹנֶג וּבְשִׂמְחָה, עַד אֲשֶׁר בָּאָה גַם מִרְיָם אֲלֵיהֶן וַתֹּאמֶר, כִּי הִיא רוֹצָה לָשׁוּב הַבַּיְתָה, וַתֵּלֵכְנָה שְׁלָשְׁתָּן יַחְדָּו. בַּדֶּרֶךְ רָאֲתָה מִרְיָם, כִּי יְתֵרָה הִיא בַחֶבְרָה הַזֹּאת, וְכִי הָעַלְמָה הַיָּפָה אוֹהֶבֶת אֶת חַוָּה מִמֶּנָּה. בְּבוֹאָן הָעִירָה חָפְצָה חַוָּה לְהִפָּרֵד מֵרְעוּתָהּ הַחֲדָשָׁה. אֲבָל הָעַלְמָה מֵאֲנָה לְעָזְבָה וַתִּקְרָא לַיְלָדוֹת לָסוּר רֶגַע אֶל בֵּיתָהּ, וְהַיְלָדוֹת הָלְכוּ אִתָּהּ. וַתּוֹלֶךְ אוֹתָן הָעַלְמָה אֶל אַרְמוֹן הַמֶּלֶךְ. הַיְלָדוֹת הִשְׁתּוֹמְמוּ מְאֹד, כִּי לֹא יָדְעוּ מַה לָּהֶן פֹּה. אַךְ הָעַלְמָה צָחֲקָה וַתְּבִיאֵן אֶל חֶדֶר יָפֶה מְאֹד, וּמְשָׁרֵת לָבוּשׁ הָדָר פָּתַח לִפְנֵיהֶן אֶת הַדֶּלֶת. וְכַאֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה אָמְרָה הָעַלְמָה אֶל הַיְלָדוֹת:

– יַלְדוֹתַי הַיְקָרוֹת! הֵן רוֹצוֹת אַתֶּן לָדַעַת אֵת מִי לִוִּיתֶן הֵנָּה. לָכֵן אֹמַר לָכֶן, כִּי מִרְיָם בַּת־הַמֶּלֶךְ אָנִי. וְאַתְּ, מִרְיָם הַקְּטַנָּה, אֲחוֹתִי בַת־שְׁמִי¹ אַתְּ, הִנְנִי רוֹאָה, כִּי נִבְהַלְתְּ מְאֹד, לָכֵן הֵרָגְעִי נָא, כִּי סָלַחְתִּי לְגַסּוּתֵךְ; אֲבָל לְמַעַן הָסֵר מֵעָלַיִךְ אֶת אִוַּלְתֵּךְ זֹאת, עַלַי לָתֵת לָךְ לֶקַח טוֹב. וּבְדַבְּרָהּ נִגְּשָׁה אֶל שֻׁלְחָן אֶחַד, וַתּוֹצֵא שְׁתֵּי קֻפְסוֹת קְטַנּוֹת, וַתִּתֵּן הָאַחַת לְחַוָּה וְהַשֵּׁנִית – לְמִרְיָם, וַתֹּאמַר לְחַוָּה: “אֶת הַקֻּפְסָה הַזֹּאת, וְאֵת אֲשֶׁר בָּהּ נָתַתִּי לָךְ לְאוֹת תּוֹדָה עַל נִמּוּסֵךְ וְעַל ידִידוּתֵךְ. וְעַתָּה עֲלֵיכֶן לְמַהֵר לָלֶכֶת, לְבַל תִּדְאַגְנָה לָכֶן אִמּוֹתֵיכֶן הַטּוֹבוֹת.”

הַיְלָדוֹת הוֹדוּ לְבַת הַמֶּלֶךְ וַתִּפָּרֵדְנָה מֵאִתָּהּ. וְכַאֲשֶׁר שָׁבוּ הַבַּיְתָה פָּתְחוּ אֶת קֻפְסוֹתֵיהֶן. חַוָּה מָצְאָה בְּקֻפְסָתָהּ שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב יָפָה מְאֹד, וְאֵלֶיהָ קָשׁוּר שָׁעוֹן נֶחְמָד לְהַפְלִיא, וּמִרְיָם לֹא מָצְאָה בְּקֻפְסָתָהּ מְאוּמָה, בִּלְתִּי אִם פִּתְקָה, וּבָהּ כְּתוּבוֹת הַמִּלִּים הָאֵלֶּה: “הֱיִי תָּמִיד עַנְוַת־רוּחַ, וְהִתְנַהֲגִי בְנִמּוּס, וְאָז יֶאֱהָבוּךְ כָּל יוֹדְעָיִךְ”.

אֶסְתֵּר הָיְתָה יַלְדָּה קְטַנָּה וּנְעִימָה, וּבְכָל זֹאת הָיוּ בָהּ חֶסְרוֹנוֹת אֲחָדִים. וְהַחֶסְרוֹן הַגָּדוֹל בָּהֶם הָיָה – שִׁכְחָתָהּ. פְּעָמִים רַבּוֹת אָמְרָה אִמָּהּ בְּלָצוֹן, כִּי לֹא תִתְפַּלֵּא אִם בְּאַחַד הַיָּמִים תִּשְׁכַּח אֶסְתֵּר אַיֵּה רֹאשָׁהּ, כִּי אֵין כָּמוֹהָ יַלְדָּה שַׁכְחָנִית. וְאָמְנָם צָדְקָה אִמָּהּ בִּדְבָרֶיהָ אֵלֶּה, כִּי בְשָּׁלְחָהּ לִפְעָמִים, אֶת אֶסְתֵּר הַחֲנוּתָה לִקְנוֹת דְּבַר־מָה, וְשָׁבָה הַיַּלְדָּה כְפַעַם בְּפַעַם הַבַּיְתָה לִשְׁאֹל מַה צִּוּוּהָ, כִּי כְבָר שָׁכֵחָה, וְגַם אַחֲרֵי כָּל אֵלֶּה תָּבִיא סֻכָּר תַּחַת קֶמַח, שְׁקֵדִים תַּחַת צִמּוּקִים. וּבְלֶכְתָּהּ אֶל בֵּית־הַסֵּפֶר תִּשְׁכַּח מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם אֶחָד מֵחֲפָצֶיהָ: פַּעַם תִּשְׁכַּח סֵפֶר, פַּעַם – עֵט וּפַעַם – אֶת כָּל חֶפְצֵי הַלִּמּוּד עִם יַלְקוּטָהּ יָחַד. וְהַשִּׁכְחָה הַזֹּאת בָּאָה לָהּ מִקַּלּוּת־דַּעְתָּהּ. וְאִם אָמְנָם כְּבָר יִסְּרוּ אוֹתָהּ גַּם הַהוֹרִים גַּם הַמּוֹרֶה לְמַעַן הָסִיר מִמֶּנָּה אֶת חֶסְרוֹנָהּ זֶה, אֲבָל מוּסָרָם לֹא הוֹעִיל בִּמְאוּמָה וַתּוֹסֶף לִהְיוֹת שַׁכְחָנִית כְּקֶדֶם, עַד אֲשֶׁר קָרָה מִקְרֶה אֶחָד וַיְיַסְּרֶנָה קָשֶׁה.

פַּעַם אַחַת יָשְׁבָה אֶסְתֵּר אֶל הַשֻּׁלְחָן וַתַּעֲבֹד עֲבוֹדָתָה בִּשְׁקִידָה רַבָּה, וְהִנֵּה בָּא אָבִיהָ הַחַדְרָה, וַתִּרְאֵהוּ וַתִּקְפֹץ מִמְּקוֹמָהּ בְשִׂמְחָה וַתָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַתֵּרֶא וְהִנֵּה הוּא נוֹשֵׂא בְיָדוֹ דְּבַר־מָה מְכֻסֶּה בְמִטְפַּחַת לְבָנָה.

– מַה־זֶה בְיָדְךָ, אַבָּא? – שָׁאֲלָה אֶסְתֵּר בְּסַקְרָנוּת.

– מִצְאִי־נָא! – עָנָה הָאָב בְּלָצוֹן.

אֶסְתֵּר קָרְאָה בְשֵּׁם חֲפָצִים שׁוֹנִים, אֲבָל בְּכָל פַּעַם עָנָה אָבִיהָ: “לֹא!” וַתִּפְצַר בְּאָבִיהָ לְהַרְאוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר בְּיָדוֹ.

וְהָאָב הֵסִיר אֶת הַמִּטְפַּחַת וַתֵּרֶא אֶסְתֵּר וְהִנֵּה כְלוּב. וּבוֹ קוֹפֶצֶת מַעְלָה וּמַטָּה צִפּוֹר קְטַנָּה וְנֶחְמָדָה מְאֹד, אֲשֶׁר הֵחֵלָּה לְצַפְצֵף בְּקוֹל נָעִים, אַחֲרֵי אֲשֶׁר הוּסְרָה הַמִּטְפַּחַת, וְאוֹר הַיּוֹם הֵאִיר אֶת כְּלוָּבה.

– רְאִי, אֶסְתֵּר! – אָמַר הָאָב, – אֶת הַצִּפּוֹר הַזֹּאת הִנְנִי נוֹתֵן לְךָ לְמִנְחָה, אֲבָל זִכְרִי, כִּי עָלַיִךְ לְהַאֲכִיל אוֹתָהּ וּלְהַשְׁקוֹתָה, וְאִם תִּשְׁכְּחִי כְּמִשְׁפָּטֵךְ לָתֶת לָהּ מַאֲכָלָה וְשִׁקּוּיָהּ בְּעִתָם, תָּמוּת הַצִּפּוֹר בָּרָעָב וּבַצָּמָא, וְהָיָה בָךְ אָשָׁם.

– אֵיךְ?! – קָרְאָה אֶסְתֵּר בְּתִמָּהוֹן, – אָנֹכִי אֶשְׁכַּח לְכַלְכֵּל אֶת הַצִּפּוֹר הַיָּפָה וְהַנְּעִימָה הַזֹּאת! הוֹי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה, הוֹסִיפָה הַיַּלְדָּה, בְּקַחְתָּה אֶת הַצִּפּוֹר בְּיָדֶיהָ וּבְנַשְּׁקָהּ אוֹתָהּ פְּעָמִים אֲחָדוֹת: הֲיִתָּכֵן, כִּי בְּאַשְּׁמָתִי תָמוּתִי? לֹא! הָיֹה לֹא תִהְיֶה כָזֹאת!

וְאָמְנָם בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים לֹא שָׁכְחָה אֶסְתֵּר לָתֵת לַצִּפּוֹר אֶת מַאֲכָלָה וְשִׁקּוּיָהּ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר. כִּי מְאֹד אָהֲבָה הַיַּלְדָּה אֶת הַיְצוּר הַקָּטָן הַזֶה וַתִּתְעַסֵּק בּוֹ הַרְבֵּה. אוּלָם לֹא עָבְרוּ יָמִים רַבִּים וּשְׁקִידַת אֶסְתֵּר זֹאת רָפְתָה, וּבַבֹּקֶר אֶחָד שָׁכְחָה אֶת צִפּוֹרָהּ כָּלִיל וְלֹא נָתְנָה לָהּ אֶת מַאֲכָלָה וְשִׁקּוּיָהּ.

כָּל הַיּוֹם הַהוּא לֹא זָכְרָה הַיַּלְדָּה אֶת הַצִּפּוֹר, וְגַם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הָלְכָה אֶל בֵּית־הַסֵּפֶר מִבְּלִי תֵּת לַצִּפּוֹר הָאֻמְלָלָה אֹכֶל. וְכַאֲשֶׁר שָׁבָה מִבֵּית־סִפְרָהּ הִשְׁתּוֹמְמָה אֶסְתֵּר מְאֹד עַל אֲשֶׁר לֹא נִשְּׁמַע עוֹד קוֹל שִׁירַת הַצִּפּוֹר הַנְּעִימָה, וַתְּמַהֵר אֶל הַכְּלוּב, וְהִנֵּה, – אֲהָהּ! – הַצִּפּוֹר שׁוֹכֶבֶת עַל גַּבָּהּ קָרָה וּקְפוּאָה בְּלִי כָל אוֹת חַיִּים!

– אוֹיָה! – הִתְיַפְּחָה אֶסְתֵּר בְּקוֹל מָר, – אוֹיָה, צִפּוֹרִי יַקִּירָתִי, צִפּוֹרִי הָאֲהוּבָה, אֵיךְ שְׁכַחְתִּיךְ! אֵיךְ עֲזַבְתִּיךְ!!

וַתּוֹצֵא אֶסְתֵּר אֶת הַצִּפּוֹר הַמֵּתָה מִן הַכְּלוּב וַתְּנַשֵּׁק לָהּ וַתֵּבְךְּ. וַתִּקַּח תֵּבָה קְטַנָּה וַתַּנַּח בָּהּ אֶת הַצִּפּוֹר וַתִּשָּׂא אוֹתָה הַגַּנָּה לְקָבְרָה שָׁם.

אַחֲרֵי כֵן הֵקִימָה גַל עַל הַקֶּבֶר וַתִּטַּע בּוֹ פְרָחִים וַתֹּאמֶר:

– הַגַּל הַזֶּה יִהְיֶה לִי לְעֵד, אֲשֶׁר יַזְכִּירֵנִי תָמִיד אֶת אַשְׁמָתִי וְאֵת אֲשֶׁר חָטָאתִי לַצִּפּוֹר הָאֻמְלָלָה, לְמַעַן אֵרָפֵא מִקַּלּוּת־דַּעְתִּי וּמִשִּׁכְחָתִי.

וְאֶסְתֵּר הִתְאַמְּצָה בֶאֱמֶת וּבְלֵב תָּמִים לְהֵיטִיב דַרְכָּהּ מֵאָז וָהָלְאָה. וְאִם אָמְנָם לִפְעָמִים עוֹד הֶחֱלִיפָה דָבָר אֶחָד בְּמִשְׁנֵהוּ בְּלֶכְתָּהּ אֶל הֶחָנוּת, אוֹ שָׁכְחָה סֵפֶר אוֹ עֵט בְּלֶכְתָּהּ אֶל בֵּית־הַסֵּפֶר, אַךְ זֶה קָרָה אוֹתָהּ לְעִתִּים רְחוֹקוֹת מְאֹד וּלְאַחֲרוֹנָה נִרְפְּאָה כָלָה מִמַּחֲלַת הַשִׁכְחָה.

קוֹל הַפַּעֲמוֹן נִשְׁמַע בֶּחָדֶר וּקְצִיעָה וְשׁוֹשַׁנָּה נָשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶן אֶל אִמָּן, כִּתְאֵבוֹת לָדַעַת מִי זֶה בָא אֶל בֵּיתָן כָעֵת.

– לֵכְנָה וּרְאֶינָה, יַלְדוֹתַי, מִי הוּא זֶה הַבָּא, – אָמְרָה לָהֶן הָאֵם.

וַתָּרֹצְנָה הַיְלָדוֹת אֶל הַדֶּלֶת וּכְרֶגַע שָׁבוּ וּמִכְתָּב בִּידֵיהֶן. בִּתְרוּעַת שִׂמְחָה מָסְרוּ הַיְלָדוֹת אֶת הַמִּכְתָּב לְיַד אִמָּן, בְּחָשְׁבָן, כִּי מֵאֵת דּוֹדָן הוּא, הַבָּא מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְעֵת כָּזֹאת אֶל בֵּיתָן לְבַקְּרָן. וְאָמְנָם הֵן לֹא טָעוּ, כִּי אַחֲרֵי אֲשֶׁר קָרְאָה הָאֵם אֶת הַמִּכְתָּב אָמְרָה לָהֶן:

– יִצְחָק דּוֹדְכֶן כּוֹתֵב לִי, כִּי בַשָּׁבוּעַ הַבָּא יָבֹא לְהִתְאָרח בְּבֵיתֵנוּ. אֲבָל בְּטֶרֶם יָבֹא, חָפֵץ הוּא לָדַעַת, הַהֲיִיתֶן תָּמִיד טוֹבוֹת וּמַקְשִׁיבוֹת אִם לֹא? אָמְנָם עַל קְצִיעָה אֵין לִי לְהִתְאוֹנֵן, אֲבָל אַתְּ, שׁוֹשַׁנָּה, הֲלֹא תֵדְעִי, כִּי תָמִיד אַתְּ מְקַנְאָה בַאֲחוֹתֵךְ וְקוֹצֶפֶת עָלֶיהָ חִנָּם. צַר לִי מְאֹד לְהַגִּיד לוֹ אֶת כָּל זֹאת.

– אָנָּא, אִמִּי הַיְקָרָה; אַל נָא תִכְתְּבִי לוֹ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה עוֹד יַלְדָּה מְקַנְאָה; הִנְּנִּי מַבְטִיחַךְ, אִמָּא! כִּי אִם תִכְתְּבִי לַדּוֹד, כִּי יַלְדָּה מְקַנְאָה אֲנִי, לֹא יָבִיא לִי כָּל מִנְחָה.

– וְאָז יעֲשֶׂה לָךְ בֶּאֱמֶת כִּגְמוּלֵךְ! – הוֹסִיפָה הָאֵם – אֲבָל הַפַּעַם לֹא אֲסַפֵּר לוֹ דָבָר, רַק אַתְּ שִׂימִי זֹאת אֶל לִבֵּךְ, וְהֵיטִיבִי דַרְכֵּךְ.

וְשׁוֹשַׁנָּה אָמְנָם שָׂמָה לִבָּהּ לְדִבְרֵי אִמָּהּ, וַתֶּחְדַּל מִהְיוֹת מְקַנְאָה בַאֲחוֹתָהּ, בְּתֵת הָאֵם לָהּ וְלִקְצִיעָה דְּבַר־מָה. אַךְ לֹא לְיָמִים רַבִּים הוּטַב מִנְהָגָהּ.

וְהִנֵּה בָא הַדּוֹד יִצְחָק וְעִמּוֹ הַרְבֵּה אַרְגָּזִים וְתֵבוֹת, וַתֹּאמֶר שׁוֹשַׁנָּה בְלִבָּהּ: “הוֹי מָה רַבִּים הַחֲפָצִים אֲשֶׁר בָּהֶם! לוּ יָכֹלְתִּי לִרְאוֹתָם!”

וְחֶפְצָהּ זֶה בָא כְרֶגַע, כִּי כַאֲשֶׁר נָח הַדּוֹד רְגָעִים אֲחָדִים מֵעֲמַל הַדֶּרֶךְ, לָקַח אַרְגָּז בְּיָדוֹ וַיֹּאמֶר: “גּשְׁנָה, יְלָדוֹת, הֵנָּה. הִנֵּה סִפְּרָה לִי אִמְּכֶן, כִּי הֲיִיתֶן תָּמִיד טוֹבוֹת וּמַקְשִׁיבוֹת וְלָכֵן הֵבֵאתִי לָכֶן דְּבַר־מָה”.

וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר כִּלָּה הַדּוֹד אֶת דְּבָרָיו, הוֹצִיא מִן הָאַרְגָּז שְׁתֵּי בֻּבּוֹת יָפוֹת עַד מְאֹד, וַיִּתֵּן אוֹתָן לַיְלָדוֹת. וְהַיְלָדוֹת אֲשֶׁר הִשְׁתּוֹמְמוּ מְאֹד לְגָדְלָן וְלַהֲדָרָן, כִּי לֹא רָאוּ מֵעוֹדָן בֻּבּוֹת נֶחְמָדוֹת כָּאֵלֶּה, וְלֹא הָיָה דֵי מִלִּים בְּפִיהֶן לְהַבִּיעַ לַדּוֹד הַטּוֹב אֶת תּוֹדָתָן.

אֲבָל פִּתְאֹם זָעֲפוּ פְנֵי שׁוֹשַׁנָּה. וַיִּשְׁאָלֶנָּה הַדּוֹד: “מַדּוּעַ זֶה פָנַיִךְ זוֹעֲפִים, שׁוֹשַׁנָּה? הֲמָצָאת חֶסְרוֹן בְּבֻבָּתֵךְ?”

– כֵּן, – עָנְתָה שׁוֹשַׁנָּה – בֻּבַּת קְצִיעָה יָפָה מִבֻּבָּתִי!

– הִנֵּךְ טוֹעָה מְאֹד – אָמַר הַדּוֹד, – הַאֵינֵךְ רוֹאָה, כִּי דוֹמוֹת הֵן הַבֻּבּוֹת אַחַת לִרְעוּתָה?

– לֹא! – קָרְאָה הַיַּלְדָּה הַמְּקַנְּאָה בְּעַקְשָׁנוּת. – בֻּבַּת קְצִיעָה אֲנִי חֲפֵצָה!

וּקְצִיעָה הַטּוֹבָה חָפְצָה לָתֵת לָהּ אֶת בֻּבָּתָהּ, אַךְ הַדּוֹד אָמַר לָהּ:

– תְּהִי נָא, קְצִיעָה, בֻּבָּתֵךְ בַּעֲדֵךְ. אָנֹכִי לֹא יָדַעְתִּי, כִּי שׁוֹשַׁנָּה הִיא יַלְדָּה מְקַנְאָה. אוּלָם אִם לֹא מָצְאָה מִנְחָתִי חֵן בְּעֵינֶיהָ הֲלֹא תוּכַל לַהֲשִׁיבָהּ לְיָדִי!

בָּעֵת הַהִיא בָאָה גַם הָאֵם הַחַדְרָה, וַתֵּרֶא אֶת מִנְהַג שׁוֹשַׁנָּה הַמְכֹעָר וַתֹאמַר:

– הָשִׁיבִי, שׁוֹשַׁנָּה, אֶת הַבֻּבָּה לְיַד דּוֹדֵךְ, כִּי לֹא לָךְ יָאֲתָה הַמִּנְחָה. זִכְרִי, כִּי הִבְטַחְתִּינִי לְהֵיטִיב דַּרְכֵּךְ, אַךְ עַתָּה אֲנִי רוֹאָה, כִּי לֹא תִשְׁמְרִי אֶת הַבְטָחָתֵךְ.

– רַע, רַע מְאֹד! – הוֹסִיף גַּם הַדּוֹד – אִם זֶה דַּרְכֵּך תָּמִיד, עָלַיִךְ לְהָשִׁיב אֶת הַמַּתָּנָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ בִּשְׁגָגָה.

וְשׁוֹשַׁנָּה לֹא פִלְּלָה לִשְׁמֹעַ כָּזֹאת, וַתֵּבְךְּ, וַתִּתְחַנֵּן, אֲבָל כָּל אֵלֶּה לֹא הוֹעִילוּ לָהּ, כִּי הַדּוֹד חָבַשׁ אֶת הַבֻּבָּה בָּאַרְגָּז וַיִּקָּחֶנָּה אִתּוֹ בְּנָסְעוֹ אֶל בֵּיתוֹ.

וַתִּנָּחֶם שׁוֹשַׁנָּה מְאֹד עַל קִנְאָתָה, וּמֵאָז וָהָלְאָה עָזְבָה אֶת מִנְהָגָהּ הָרַע הַזֶּה. וְכַאֲשֶׁר בִּקֵּר הַדּוֹד גַּם בַּשָּׁנָה הַבָּאָה אֶת אֲחוֹתוֹ וְיַלְדוֹתֶיהָ, לֹא לָקַח עוֹד אֶת מִנְחָתוֹ מִיַּד שׁוֹשַׁנָּה.