הַפַּעֲמוֹן צִלְצֵל תֵּשַׁע שָׁעוֹת בַּבֹּקֶר, וְהַיְלָדִים יָשְׁבוּ בְּבֵית־הַסֵּפֶר עַל מִקוֹמוֹתָם בִּדְמָמָה וּבְשׂוּם־לֵב הִבִּיטוּ אַחֲרֵי מוֹרָם, אֲשֶׁר הָלַךְ בַּחֶדֶר הֵנָּה וָהֵנָּה, כְּמוֹ חוֹשֵׁב מַחְשֶׁבֶת עֵצָה. וּפִתְאֹם עָמַד הַמּוֹרֶה וַיֹּאמַר: “הֲתֵדְעוּ, יְלָדִים אֲהוּבִים, כִּי בְעוֹד שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת יִהְיֶה יוֹם הַמִּבְחָן; לָכֵן אֶחְפֹּץ מְאֹד, כִּי אֶחָד מִכֶּם יִקְרָא אָז שִׁיר קָטָן; וְהַנַּעַר אֲשֶׁר יִמְצָא דֵי עֹז בְּנַפְשׁוֹ לַעֲשׂוֹת אֶת בַּקָּשָׁתִי זֹאת, יָרִים עַתָּה אֶת יָדוֹ”. וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶת דְבָרָיו אֵלֶה הוּרְמוּ יְדֵי כָל הַיְלָדִים, רַק יֶלֶד אֶחָד קָטָן, אֲשֶׁר יָשַׁב מֵאַחֲרֵי חֲבֵרָיו בַּחֲרָדָה, לֹא הֵרִים אֶת יָדוֹ, וְאֶל הַיֶּלֶד הַזֶּה שָׂם הַמּוֹרֶה אֶת פָּנָיו וַיֹּאמַר: “רְאֵה, אַמְנוֹן, הִנְּךָ גַם עַתָּה מוּג־הַלֵּב הָאֶחָד בַּחֲבֵרֶיךָ. הִכָּלֵם אֵפוֹא וְאַמֵּץ לִבְּךָ מְעָט. הוֹרִידוּ, יְלָדִים, יְדֵיכֶם, כִּי רַק אַמְנוֹן יִקרָא אֶת הַשִּׁיר”.
וּפְנֵי אַמְנוֹן חָוְרוּ מִפַּחַד וַיִּקְרָא: “אֲהָהּ, אֲדֹנִי הַמּוֹרֶה, כִּי לֹא אוּכַל קְרֹא! לֹא, בְּלִי סָפֵק, לֹא אוּכַל!” אַךְ הַמּוֹרֶה לֹא שָׂם לִבּוֹ לְדִבְרֵי הַיֶּלֶד, וַיּוֹצֵא סֵפֶר מִכִּיסוֹ, וַיִּפְתָּחֵהוּ וַיַּרְא אֶת אַמְנוֹן אֶת הַשִּׁיר אֲשֶׁר עָלָיו לְלָמְדֵהוּ עַל פֶּה. וְאַמְנוֹן לֹא נוֹעַז לְסָרֵב, וַיְהִי אָנוּס לִקְרֹא אֶת הַשִּׁיר וּלְלָמְדוֹ עַל פֶּה. עָבְרוּ רְגָעִים אֲחָדִים וּכְבָר יָדַע אַמְנוֹן אֶת הַשִּׁיר עַל פֶּה וְהַמּוֹרֶה לִמְּדָהוּ דַעַת אֵיךְ לְהַטְעִים אֶת הַמִּלִּים; וְגַם אֶת זֹאת לָמַד אַמְנוֹן בְּעֵת קְצָרָה, וְכָל הַיְלָדִים שָׂמְחוּ מְאֹד לִשְׁמֹעַ בִּקְרוֹא חֲבֵרָם אֶת הַשִּׁיר בִּנְעִימוּת.
וְאַמְנוֹן לֹא שָׂם לִבּוֹ לְדִבְרֵי רֵעָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם: “וּבְכָל זֹאת לֹא אֶקְרָאֵהוּ בְיוֹם הַמִּבְחָן, כִּי אָמוּת מִפַּחַד, בִּרְאוֹתִי אֵיךְ יַקְשִׁיבוּ כָל הָאֲנָשִׁים לִקְרִיאָתִי, וְיַפְנוּ אֶת מַבָּטֵיהֶם אֵלָי. לֹא, כָּזֹאת לֹא תִהְיֶה!”
וַיְהִי בַצָּהֳרָיִם, וַיָּשָׁב אַמְנוֹן וְיוֹנָדָב רֵעֵהוּ אֶל בֵּיתָם, וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל רֵעֵהוּ: “הֲתַחְפֹּץ לַעֲשׂוֹת עִמִּי טוֹבָה?”
– כֵּן – עָנָה יוֹנָדָב – אֱמֹר מַה בַּקָּשָׁתֶךָ? – “הֵן תֵּדַע, יְדִידִי, אָמַר אַמְנוֹן, כִּי לֹא יִהְיֶה בִי דֵי אֹמֶץ־רוּחַ לִקְרֹא אֶת הַשִּׁיר בְּיוֹם הַמִּבְחָן. הֲתַחְפֹּץ לְלָמְדֵהוּ אָתָּה? וְכַאֲשֶׁר יְצַוֵּנִי הַמּוֹרֶה לִקְרֹא, וְיָצָאתָ אַתָּה תַחְתַּי וְקָרָאתָ אֶת הַשִּׁיר.”
– אָמְנָם בְּחֵפֶץ לִבִּי אֶעֱשֶׂה זֹאת, – עָנָה יוֹנָדָב – אֲבָל לֹא אַאֲמִין, כִּי יַרְשֶׁה הַמּוֹרֶה לַעֲשׂוֹת זֹאת.
– “אֵין עָלָיו לָדַעַת מִכָּל זֶה דָבָר! – קָרָא אַמְנוֹן – אֲבָל אוֹתְךָ אֲבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת זֹאת לְמַעֲנִי.”
וְיוֹנָדָב אָמְנָם לֹא חָפֵץ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה, אַךְ בִּרְאוֹתוֹ אֶת פְּנֵי אַמְנוֹן הֶחָרֵד, חָמַל עָלָיו וַיֹּאמַר: “הֵן מֵעוֹדֵנוּ אָהַבְנוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, וְלָכֵן לֹא אֶעֱזָבְךָ גַם הַפַּעַם בַּצָּרָה הַזֹּאת.” וּלְשִׂמְחַת אַמְנוֹן לֹא הָיָה קֵץ, וַיְחַבֵּק אֶת רֵעֵהוּ, וּבְפִיו לֹא הָיוּ דֵי מִלִּים לְהוֹדוֹת לְיוֹנָדָב. וּבַיּוֹם הַהוּא לִמֵּד אַמְנוֹן אֶת יוֹנָדָב לִקְרֹא אֶת הַשִּׁיר, וַיְחַכּוּ בְלֵב חָרֵד לְבוֹא יוֹם הַמִּבְחָן.
וְהַיּוֹם הַגָּדוֹל הַהוּא בָּא, הַפַּעֲמוֹן הִשְׁמִיעַ תֵּשַׁע שָׁעוֹת בַּבֹּקֶר, וְהַיְלָדִים יָשְׁבוּ עוֹד פַּעַם בְּבֵית־הַסֵּפֶר, אֲבָל לֹא בַחֲדַר הַלִּמּוּד, כִּי אִם בְּאוּלָם נֶהְדָר. וְהַמּוֹרֶה צָעַד גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת הֵנָּה וָהֵנָּה בָאוּלָם וְהָאוֹרְחִים יוֹשְׁבִים לְפָנָיו.
וְהִנֵּה הֵחֵל הַמִּבְחָן, וְשָׁעָה אַחַר שָׁעָה עָבְרָה, וְתוֹר אַמְנוֹן הִגִּיעַ לִקְרֹא אֶת שִׁירוֹ, אֲבָל הַיֶּלֶד הָאֻמְלָל יוֹשֵׁב עַל מְקוֹמוֹ וְרוֹעֵד מִפַּחַד וְחוֹשֵׁב: “הָהּ! לוּ יָצָא יוֹנָדָב תַּחְתָּי!” וַיַּבֵּט אֶל מְקוֹם רֵעֵהוּ פְּעָמִים רַבּוֹת, אַךְ יוֹנָדָב יָשַׁב בִּמְנוּחָה עַל סַפְסַלּוֹ וְכָל אוֹתוֹת פַּחַד לֹא נִרְאוּ בְּפָנָיו. וְהִנֵה קָרָא הַמּוֹרֶה אֶת אַמְנוֹן בְּשֵׁם, וּכְרֶגַע קָם יוֹנָדָב מִסַּפְסַלּוֹ וַיֵּצֵא אֵלָיו. הַמּוֹרֶה הִבִּיט בְּתִמָּהוֹן אֶל פְּנֵי הַיֶּלֶד הֲלֹא־קָרוּא אַךְ לֹא חָפֵץ לְהַכְלִימֵהוּ לְעֵינֵי כֹל. וְיוֹנָדָב לֹא פָּחַד מְאוּמָה, וַיָּחֶל לִקְרֹא אֶת הַשִּׁיר, וְלֹא טָעָה מֵרֵאשִׁית קְרִיאָתוֹ עַד סוֹפָהּ. וְאַחֲרֵי כֵן הִשְׁתַּחֲוָה מוּל מוֹרֵהוּ וַיָּשָׁב אֶל מְקוֹמוֹ.
וְהַמִּבְחָן תָּם, הָאוֹרְחִים וְהַתַּלְמִידִים יָצְאוּ אֶת הָאוּלָם, וְרַק אַמְנוֹן וְיוֹנָדָב נִשְׁאֲרוּ עַל מְקוֹמוֹתָם, כִּי נָתַן לָמוֹ הַמּוֹרֶה אוֹת לָשֶׁבֶת תַּחְתָּם. אָז אָמַר הַמּוֹרֶה: שְׁמַע, אַמְנוֹן! הֵן יָדַעְתָּ מָה אֲהַבְתִּיךָ תָּמִיד, וְכִי תָמִיד הָיִיתִי שְׂבַע־רָצוֹן מִמַּעֲשֶׂיךָ, אַךְ אֶת מוּג־לִבְּךָ לֹא יָכֹלְתִּי נְשׂא, וָאֶחְפֹּץ לְהָסִיר מִמְּךָ עַתָּה אֶת הָאִוֶּלֶת הַזֹּאת. וְעַתָּה רָאִיתִי, כִּי שִׁלַּמְתָּ לִי רָעָה תַחַת אַהֲבָתִי אוֹתָךְ. הֲיוֹדֵעַ אַתָּה לְאָן הוֹבִילְךָ מוּג־לִבֶּךָ? אֶל הַמִּרְמָה! לֶךְ לְךָ, אֵין נַפְשִׁי עוֹד לָדַעַת אוֹתָךְ.
וְאַמְנוֹן בָּכָה מְאֹד, אֲבָל הַמּוֹרֶה לֹא חָפֵץ לִסְלֹחַ לוֹ אֶת עֲוֹנוֹ, וְרַבּוֹת מְאֹד עָמַל הַיֶּלֶד לְהֵיטִיב דְּרָכָיו וּלְאַמֵּץ אֶת לְבָבוֹ עֲדֵי שָׁבָה אֵלָיו אַהֲבַת הַמּוֹרֶה כְקֶדֶם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.