הוֹרֵי נָעֳמִי הָיוּ אֲנָשִׁים עֲנִיִּים מְאֹד, וְלִפְעָמִים יָשְׁבוּ כָל הַיּוֹם רְעֵבִים, וּבְבֵיתָם לֹא נִמְצְאָה אַף פַּת לֶחֶם קְטַנָּה לִשְׁבֹּר רְעָבָם; לָכֵן נֶאֶנְסָה נָעֳמִי הַקְּטַנָּה לָלֶכֶת כִּמְעַט מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ אֶל בָּתֵּי הָעֲשִׁירִים, לְבַקֵּשׁ מֵאִתָּם פַּת לֶחֶם לָהּ וּלְהוֹרֶיהָ. גַּם בַּיּוֹם הַזֶּה הָיְתָה אֲנוּסָה לָלֶכֶת, לַמְּרוֹת הַקֹּר הַגָּדוֹל אֲשֶׁר הָיָה בַחוּץ. וַתַּסְתֵּר אֶת יָדֶיהָ תַּחַת הַסִּנּוֹר, וַתֵּלֶךְ לְדַרְכָּהּ, וַתָּבֹא אֶל בָּתִּים רַבִּים לְבַקֵּשׁ חֶסֶד, אַךְ יָצְאָה מִשָּׁם בְּפָנִים נֶעֱצָבִים, כִּי לֹא נָתְנוּ לָהּ מְאוּמָה, וַאֲחָדִים מֵהָעֲשִׁירִים גֵּרְשׁוּהָ בִדְבָרִים קָשִׁים.
נָעֳמִי הָלְכָה לָשׁוּב אֶל בֵּיתָהּ כִּמְעַט בְּיָדַיִם רֵיקוֹת, וְעֵינֶיהָ מָלְאוּ דִמְעָה, בְּזָכְרָהּ אֶת הוֹרֶיהָ הַזְּקֵנִים, אֲשֶׁר יִרְעֲבוּ לַלֶּחֶם גַּם הַיּוֹם הַזֶּה. וְכֹה הָלְכָה אַט וּשְׁחוֹחָה וְעֵינֶיהָ הִשְׁפִּילָה לָאָרֶץ. וְהִנֵּה פִתְאֹם רָאֲתָה דְבַר־מָה מִתְנוֹצֵץ עַל פְּנֵי הַשֶּׁלֶג, וַתִּשַּׁח וַתֵּרֶא, וְהִנֵּה מַחַט־פְּרִיפָה1 יָפָה מְאֹד, גְּמֻלָּתָהּ2 עֲשׂוּיָה מִשֹּׁהַם יָקָר וְגָדוֹל. בַּת־צְחוֹק נְעִימָה עָבְרָה עַל שִׂפְתֵי נָעֳמִי וַתִּקְרָא: “הֶאָח! הִנֵּה עַתָּה יִהְיֶה לָנוּ דֵי כֶסֶף לְמִחְיָתֵנוּ, כִּי אַבָּא יִמְכֹּר אֶת הַמַּחַט הַזֹּאת, וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי אוֹמְרִים, כִּי אֲבָנִים כָּאֵלֶּה יְקָרוֹת מְאֹד.” אוּלָם אַחֲרֵי אֲשֶׁר חָשְׁבָה זֹאת בְּלִבָּהּ, אָמְרָה לְנַפְשָׁהּ: “תּוּף3, הֵן גְּנֵבָה הִיא, וְכֵן לֹא יַעֲשֶׂה אָבִי!” אָז פָּנְתָה כֹּה וְכֹה, וְתֵּרֶה וְהִנֵּה אָדוֹן נִכְבָּד אֶחָד הוֹלֵךְ לְפָנֶיהָ.
– מִי יוֹדֵעַ – חָשְׁבָה נָעֳמִי – אוּלַי אָבְדָה הַמַּחַט לָאָדוֹן הַזֶּה? הָבָה אֶשְׁאָלֵהוּ. וְכַאֲשֶׁר חָשְׁבָה כֵּן עָשָׂתָה. וַתְּמַהֵר וַתָּרָץ אַחֲרָיו בְּכָל כֹּחָהּ, וְכַאֲשֶׁר הִדְבִּיקָה אֶת הָאָדוֹן הֶרְאֲתָה אוֹתוֹ אֶת מְצִיאָתָהּ וַתֹּאמֶר: “הֶאָבְדָה לְךָ הַמַּחַט הַזֹּאת?” הָאָדוֹן מִהֵר לְמַשֵּׁשׁ אֶת כֻּתָּנְתּוֹ הָעֶלְיוֹנָה וַיִּקְרָא: הַמַּחַט הַזֹּאת לִי הִיא! אוֹדֵךְ, יַלְדָּה יְקָרָה עַל אֲשֶׁר הֲשִׁיבוֹת אוֹתָהּ לְיָדִי. אֲבָל הַגִּידִי נָא לִי: הֲכִי לֹא תִתְאַוִּי לִרְכּשׁ לָךְ מַחַט כָּזֹאת?
– אָמְנָם מְאֹד הִתְאַוִּיתִי לִרְכּשׁ לִי מַחַט יָפָה כָּזֹאת – עָנְתָה נָעֳמִי – אַךְ הֵן חַטָּאָה גְדוֹלָה חָטָאתִי, לוּ לְקַחְתִּיהָ לִי.
– כִּדְבָרַיִךְ כֵּן הוּא, – אָמַר הָאָדוֹן – אָמְנָם הָיָה אָז בָּךְ חֵטְא. אֲבָל אַל תִּנָּחֲמִי, בִּתִּי, עַל אֲשֶׁר נֻסֵּית בְמַסָּה זֹאת וְלֹא חָטָאת. הֵא לָךְ מְעַט כֶּסֶף, לְמַעַן תִּקְנִי לֶחֶם לָךְ וּלְהוֹרַיִךְ, וְהַיּוֹם אַחַר הַצָּהֳרָיִם אָבֹא גַם אֲנִי אֶל בֵּיתְכֶם.
נָעֳמִי הוֹדְתָה לוֹ, וַתְּדַלֵּג כְּאַיָּלָה אֶל בֵּיתָהּ שְׂמֵחָה מְאֹד, וַתְּסַפֵּר לְאָבִיהָ אֵת כָּל הַקֹּרוֹת אוֹתָהּ, וְהָאָב שָׂמַח עַל ישֶׁר לֵב בִּתּוֹ הַקְּטַנָּה. אַחַר הַצָּהֳרָיִם הוֹפִיעַ גַּם הָאָדוֹן בְּבֵיתָם וַיְדַבֵּר טוֹבוֹת אֶת הָאֲנָשִׁים הָעֲנִיִּים, וַיְבַקֵּשׁ מֵהֶם לְסַפֵּר לוֹ עַל אֹדוֹת מַחְסוֹרָם. וְהֵם הִגִּידוּ לוֹ אֶת כֹּל, לֹא כִחֵדוּ, וְגַם הוֹסִיפוּ לֵאמֹר: כִּי מְאֹד־מְאֹד חָפְצוּ לִשְׁלֹחַ אֶת נָעֳמִי אֶל בֵּית־הַסֵּפֶר, לוּ הָיָה לָהֶם מְעַט כֶּסֶף.
אָז אָמַר הָאָדוֹן: תָּבֹא־נָא נָעֳמִי לָשֶׁבֶת בְבֵיתִי, וְאָנֹכִי אֹהֵב אוֹתָהּ וְאֶשְׁלָחֶנָּה לְבֵית־סֵפֶר טוֹב, וְיָכוֹל תּוּכַל לְבַקֵּר אֶתְכֶם בְּכָל עֵת אֲשֶׁר תַּחְפֹּץ; וְלָכֶם אֶתֵּן מִשְׁעַן־כֶּסֶף מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה, אֲשֶׁר יַסְפִּיק לָכֶם לְכָל מַחְסוֹרְכֶם וְתִחְיוּ בְלִי דְאָגָה.
כִּשְׁמֹעַ הָאָב וְהָאֵם אֶת דִּבְרֵי הָאָדוֹן הַטּוֹב הַזֶּה, נִפְעֲמוּ מֵרֹב שִׂמְחָה וְלֹא יָכְלוּ לְהוֹצִיא אַף הֶגֶה4 מִפִּיהֶם, לְהוֹדוֹת לְאָדוֹן טוֹב־הַלֵּבָב הַזֶּה, וְרַק נָעֳמִי הִבִּיעָה רַב תּוֹדוֹת לְמֵיטִיבָהּ.
הָאָדוֹן נִפְרַד מֵאֵת הָאֲנָשִׁים הָעֲנִיִּים, וַיֹּאמֶר לְנָעֳמִי, כִּי עוֹד הַיּוֹם עָלֶיהָ לָשֶׁבֶת בְּבֵית הוֹרֶיהָ, וּמָחָר יִשְׁלַח אֶת מְשָׁרְתוֹ לָקַחַת אוֹתָהּ אֶל בֵּיתוֹ. וְכֵן הָיָה, כִּי בַיּוֹם הַשֵּׁנִי בָּא מְשָׁרֵת הָאָדוֹן לִקְרֹא לַיַּלְדָה. וְנָעֳמִי נִפְרְדָה מֵאֵת הוֹרֶיהָ בְּדִמְעוֹת שִׂמְחָה, וַתֵּלֶךְ עִם הַמְּשָׁרֵת אֶל בֵּית מֵיטִיבָה.
וְהָאָדוֹן קִדֵּם אֶת פְּנֵי הַיַּלְדָּה בְאַהֲבָה, וַיַּצִיגֶנָּה לִפְנֵי אִשְׁתּוֹ, אֲשֶׁר חִבְּקָה אוֹתָהּ בְּאַהֲבָה רַבָּה, וַתִּקְרָא לָהּ: “בִּתִּי הַיְקָרָה”. וְנָעֳמִי הָיְתָה מְאֻשָּׁרָה מְאֹד. וַיִּתְּנוּ לָהּ שְׂמָלוֹת חֲדָשׁוֹת וּנְקִיּוֹת. וּבַלַּיְלָה שָׁכְבָה לָנוּחַ בְּמִטָּה יָפָה עַל כֶּסֶת רַכָּה, תַּחַת שְׂמִיכַת מֵשִׁי מְרֻקָּמָה. וְכַאֲשֶׁר שָׁכְבָה עַל מִשְׁכָּבָה, זָכְרָה אֶת הַמַּחַט הַיְקָרָה, וַתַּחֲרֹץ בִּלְבָבָה לִהְיוֹת יִשְׁרַת־לַב תָּמִיד, לִבְלִי סוּר מֵהַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר עָמְדָה עָלֶיהָ, וַאֲשֶׁר הוֹרוּהָ הוֹרֶיהָ תָמִיד לְאָשְׁרָהּ כֹּל יְמֵי חַיֶּיהָ.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.