בְּגַעְגּוּעִים רַבִּים הִשְׁקִיפָה חַוָּה בְּעַד הַחַלּוֹן אֶל הָעֵצִים הַיְרֹקִים וְאֶל הֶהָרִים הַמִּתְנַשְּׂאִים מֵאַחֲרֵי בֵיתָהּ וַתֹּאמַר: “הוֹי, אִמִּי! לוּ יָכֹלְתִּי לָלֶכֶת רַק פַּעַם אַחַת שָׁמָּה הַיַּעֲרָה, כִּי לֹא הָיִיתִי שָׁם מֵעוֹדִי; וּמִרְיָם אָמְרָה לִי אֶתְמוֹל, כִּי לְעִתִּים קְרוֹבוֹת תְּטַיֵּל בּוֹ, וּתְבַקֵּשׁ לָהּ עִנְבֵי יַעַר, וְכִי נָעִים וְיָפֶה שָׁם מְאֹד!”

עוֹדֶנָּה מְדַבֶּרֶת וּמִרְיָם רְעוּתָהּ בָּאָה הַחַדְרָה, וְהִיא שָׁמְעָה אֶת דִּבְרֵי חַוָּה וַתֹּאמַר: “גַּם אָנֹכִי בָאתִי לְבַקֵּשׁ אֶת אִמֵּךְ, לְתִתֵּךְ לָלֶכֶת אִתִּי לָשׂוּחַ בַּיָּעַר. וְאַתְּ, דּוֹדָתִי, הֲלֹא תַרְשִׁי אֶת חַוָּה לָלֶכֶת עִמָּדִי?”

וּמָה הָיָה לָאֵם לַעֲשׂוֹת? הִיא הֵנִיעָה בְרֹאשָׁהּ לְאוֹת הַסְכָּמָתָהּ וַתִּתֵּן לַיְלָדוֹת עֻגּוֹת לִהְיוֹת לָהֶן לְלֶחֶם־הָעֶרֶב, וַתְּצַו אוֹתָן לִבְלִי הִתְמַהְמַהּ שָׁם. וְהַיְלָדוֹת הִבְטִיחוּ אוֹתָהּ לַעֲשׂוֹת כְּמִצְוָתָהּ, וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר בּרְכָה חַוָּה אֶת אִמָּהּ בְּשִׂמְחָה רַבָּה, הָלְכוּ הַיְלָדוֹת לְדַרְכָּן.

בְּלֶכְתָּן פִּטְפְּטוּ הַיְלָדוֹת יַחְדָּו בְּעֹנֶג רָב. מִרְיָם סִפְּרָה לְחַוָּה עַל הֲדַר הַיַּעַר, עַל הַצִּפֳּרִים הַשָּׁרוֹת שִׁירֵי נֹעַם בְּמַקְהֵלָה בְּלִי מְחִיר, עַל דְּבַר הַפְּרָחִים הַיָּפִים הַפּוֹרְחִים שָׁם בְּמִסְפָּר רַב, וְעַל עִנְבֵי הַיַּעַר הָרַבִּים מְאֹד, אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן יִהְיֶה רַק לְקָטְפָם וּלְאָכְלָם בְּכָל פֶּה. –

וּשְׁתֵּי הַיְלָדוֹת הָאֵלֶּה הָיוּ נְעִימוֹת גַּם יַחַד, וּבְכָל זֹאת נִרְאָה הֵבְדֵּל רַב בֵּינֵיהֶן; כִּי חַוָּה בֵּרְכָה בְשָׁלוֹם כָּל אִישׁ אֲשֶׁר פָּגְשָׁה בְּדַרְכָּה, אִם עָשִׁיר וְאִם עָנִי הוּא, וּמִרְיָם לֹא בֵרְכָה כָל אִישׁ, גַּם אֶת הֶעָשִׁיר גַּם אֶת הֶעָנִי, לֹא מֵרֹעַ לִבָּהּ, כִּי אִם מֵאֲשֶׁר לֹא אָהֲבָה אֶת דַּרְכֵי הַנִּמּוּס, וְעַל כֵּן לֹא אֲהֵבוּהָ כָּל יוֹדְעֶיהָ. –

– רְאִי, מִרְיָם – אָמְרָה לָהּ חַוָּה – הִנֵּה שָׁם הוֹלֶכֶת לִקְרָאתֵנוּ הַדּוֹדָה הַנִכְבָּדָה, בָּרְכִי נָא אוֹתָהּ בְּשָׁלוֹם, כִּי אִם לֹא תַעֲשִׂי כָזֹאת, אָז תְּסַפֵּר זֹאת גַּם הַפַּעַם לְאִמֵּךְ.

– יָכוֹל תּוּכַלְנָה לְהִתְאוֹנֵן עָלַי בְּאָזְנֵי אִמִּי כָּל הַדּוֹדוֹת שֶׁבָּעוֹלָם – קָרְאָה מִרְיָם – וְאָנֹכִי בְּכָל זֹאת לֹא אֲבָרֵךְ אוֹתָן בְּשָׁלוֹם!

וְהַיַלְדָּה הַגַּסָּה עָבְרָה עַל פְּנֵי הַדּוֹדָה הַנִכְבָּדָה מִבְּלִי שִׂים לֵב אֵלֶיהָ וַתּוֹסֶף לְסַפֵּר לְחַוָּה עַל דְּבַר יְפִי הַיַּעַר עַד בּוֹאָן הַיַּעֲרָה. כַּאֲשֶׁר רָאֲתָה חַוָּה אֶת הַיַּעַר בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה נוֹכְחָה, כִּי לֹא הִגְזִימָה מִרְיָם רְעוּתָהּ בַּתְּהִלּוֹת הָרַבּוֹת אֲשֶׁר פִּזְרָה לוֹ, וַתַּקְשֵׁב חַוָּה בְּעֹנֶג רַב אֶת שִׁירַת הַצִּפֳּרִים, וַתִּשְׂמַח לִרְאוֹת אֶת הַדֶּשֶׁא הַיָּרֹק תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֶיהָ, וְאֶת הַפְּרָחִים הַקְּטַנִּים וְהַנֶּחְמַדִים, אֲשֶׁר הֵנִיעוּ בְרָאשֵׁיהֶם לִקְרָאתָהּ, כְּמוֹ בֵרְכוּהָ בְּבִרְכַת־חֵן, וַתִּשְׁכַּח הַיַּלְדָּה אֶת עִנְבֵי הַיַּעַר, וַתִּקְטֹף לָהּ פְּרָחִים רַבִּים, וַתֵּשֶׁב עַל הָעֵשֶׂב הַיָּרֹק, וַתֶּאְגֹּד לָהּ זֵר יָפֶה. וְהִנֵּה שָׁמְעָה פִּתְאֹם קוֹל צְעָדִים מֵאַחֲרֶיהָ, וַתַּבֵּט אַחֲרֶיהָ, וַתֵּרֶא לְפָנֶיהָ עַלְמָה נִכְבָּדָה וְיָפָה מְאֹד, אֲשֶׁר נִגְּשָׁה אֵלֶיהָ לְאַט לְאַט.

חַוָּה קָמָה וַתְּבָרֶךְ אֶת הָעַלְמָה בְּכָבוֹד. וְהָעַלְמָה בֵּרְכָה אוֹתָהּ אַף הִיא וַתֹּאמַר:

– יַלְדָּתִי הַיְקָרָה! הִנֵּה תָעִיתִי מִן הַדֶּרֶךְ, הֲתוּכְלִי לְהַרְאוֹתוֹ לִי?

– אָמְנָם כֵּן – עָנְתָה חַוָּה – אִם רוֹצָה אַתְּ לָדַעַת אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּאתִי בוֹ הֵנָּה, אוּכַל לְהַרְאוֹתוֹ לָךְ. חַכִּי־נָא מְעַט עַד אֲשֶׁר אֶקְרָא לְמִרְיָם רְעוּתִי לְמַעַן תֵּלֵךְ אִתִּי יַחְדָּו.

וּמִרְיָם הִפְנְתָה אֶת רֹאשָׁה, כַּאֲשֶׁר דִבְּרָה הָעַלְמָה עִם חַוָּה, וַתַּבֵּט רֶגַע אֶל הָעַלְמָה הַזָּרָה, וְלֹא שָׂמָה אֵלֶיהָ לֵב, וַתּוֹסֵף לֶאֱכֹל בִּמְנוּחָה אֶת עִנְבֵי הַיַּעַר אֲשֶׁר לִקֵּטָה. וְחַוָּה קַרְאָה לְמִרְיָם, וַתָּקָם מִרְיָם מְעָל הָאָרֶץ וַתָּרָץ לִקְרַאת חַוָּה וַתִּשְׁאָלֶנָּה: “מַה לָּךְ?”

– מִרְיָם! – אָמְרָה חַוָּה – הוֹאִילִי נָא לָלֶכֶת אִתִּי הַבַּיְתָה. וּנלַוֶּה אֶת הָעַלְמָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר תָּעֲתָה בַדֶּרֶךְ.

וּמִרְיָם הִבִּיטָה בְּפָנִים נִזְעָמִים אֶל הָעַלְמָה וַתֹּאמֶר בִּתְלוּנָה: וּמַדּוּעַ לֹא תוּכַל הָעַלְמָה לִמְצֹא לְבַדָּה אֶת הַדֶּרֶךְ, אִם נֹאמַר לָהּ אֵיךְ עָלֶיהָ לִמְצֹא אוֹתוֹ? אָנֹכִי אֵינִי רוֹצָה עוֹד לָשׁוּב הַבַּיְתָה.

חַוָּה הִתְאַדְּמָה מְאֹד, בְּשָׁמְעָה אֶת דִּבְרֵי רְעוּתָהּ הַקָּשִׁים. וּבִשְׁמֹעַ זֹאת הָעַלְמָה הַזָּרָה אָמְרָה אֶל מִרְיָם:

– מֶה עָשִׂיתִי לָךְ, יַלְדָּה, כִּי כֹה תְדַבְּרִי אֵלַי קָשׁוֹת? אוּלָם אָנֹכִי אֵשֵׁב פֹּה עוֹד זְמַן־מַה, עַד אֲשֶׁר תּוֹאִילִי לַעֲזֹב אֶת הַיַּעַר וְאָז הֲלֹא תַרְשִׁינִי לָשׁוּב אִתְּכֶן יַחַד הָעִירָה.

– טוֹב הַדָּבָר! – עָנְתָה מִרְיָם, וַתָּרָץ עוֹד פַּעַם אֶל עֲנָבֶיהָ. וְהָעַלְמָה וְחַוָּה הָלְכוּ יַחַד בָּעֵת הַהִיא לְטַיֵּל, וַתִּקְטֹפְנָה פְרָחִים, וַתְּפַטְפֵּטְנָה יַחְדָו בְּעֹנֶג וּבְשִׂמְחָה, עַד אֲשֶׁר בָּאָה גַם מִרְיָם אֲלֵיהֶן וַתֹּאמֶר, כִּי הִיא רוֹצָה לָשׁוּב הַבַּיְתָה, וַתֵּלֵכְנָה שְׁלָשְׁתָּן יַחְדָּו. בַּדֶּרֶךְ רָאֲתָה מִרְיָם, כִּי יְתֵרָה הִיא בַחֶבְרָה הַזֹּאת, וְכִי הָעַלְמָה הַיָּפָה אוֹהֶבֶת אֶת חַוָּה מִמֶּנָּה. בְּבוֹאָן הָעִירָה חָפְצָה חַוָּה לְהִפָּרֵד מֵרְעוּתָהּ הַחֲדָשָׁה. אֲבָל הָעַלְמָה מֵאֲנָה לְעָזְבָה וַתִּקְרָא לַיְלָדוֹת לָסוּר רֶגַע אֶל בֵּיתָהּ, וְהַיְלָדוֹת הָלְכוּ אִתָּהּ. וַתּוֹלֶךְ אוֹתָן הָעַלְמָה אֶל אַרְמוֹן הַמֶּלֶךְ. הַיְלָדוֹת הִשְׁתּוֹמְמוּ מְאֹד, כִּי לֹא יָדְעוּ מַה לָּהֶן פֹּה. אַךְ הָעַלְמָה צָחֲקָה וַתְּבִיאֵן אֶל חֶדֶר יָפֶה מְאֹד, וּמְשָׁרֵת לָבוּשׁ הָדָר פָּתַח לִפְנֵיהֶן אֶת הַדֶּלֶת. וְכַאֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה אָמְרָה הָעַלְמָה אֶל הַיְלָדוֹת:

– יַלְדוֹתַי הַיְקָרוֹת! הֵן רוֹצוֹת אַתֶּן לָדַעַת אֵת מִי לִוִּיתֶן הֵנָּה. לָכֵן אֹמַר לָכֶן, כִּי מִרְיָם בַּת־הַמֶּלֶךְ אָנִי. וְאַתְּ, מִרְיָם הַקְּטַנָּה, אֲחוֹתִי בַת־שְׁמִי¹ אַתְּ, הִנְנִי רוֹאָה, כִּי נִבְהַלְתְּ מְאֹד, לָכֵן הֵרָגְעִי נָא, כִּי סָלַחְתִּי לְגַסּוּתֵךְ; אֲבָל לְמַעַן הָסֵר מֵעָלַיִךְ אֶת אִוַּלְתֵּךְ זֹאת, עַלַי לָתֵת לָךְ לֶקַח טוֹב. וּבְדַבְּרָהּ נִגְּשָׁה אֶל שֻׁלְחָן אֶחַד, וַתּוֹצֵא שְׁתֵּי קֻפְסוֹת קְטַנּוֹת, וַתִּתֵּן הָאַחַת לְחַוָּה וְהַשֵּׁנִית – לְמִרְיָם, וַתֹּאמַר לְחַוָּה: “אֶת הַקֻּפְסָה הַזֹּאת, וְאֵת אֲשֶׁר בָּהּ נָתַתִּי לָךְ לְאוֹת תּוֹדָה עַל נִמּוּסֵךְ וְעַל ידִידוּתֵךְ. וְעַתָּה עֲלֵיכֶן לְמַהֵר לָלֶכֶת, לְבַל תִּדְאַגְנָה לָכֶן אִמּוֹתֵיכֶן הַטּוֹבוֹת.”

הַיְלָדוֹת הוֹדוּ לְבַת הַמֶּלֶךְ וַתִּפָּרֵדְנָה מֵאִתָּהּ. וְכַאֲשֶׁר שָׁבוּ הַבַּיְתָה פָּתְחוּ אֶת קֻפְסוֹתֵיהֶן. חַוָּה מָצְאָה בְּקֻפְסָתָהּ שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב יָפָה מְאֹד, וְאֵלֶיהָ קָשׁוּר שָׁעוֹן נֶחְמָד לְהַפְלִיא, וּמִרְיָם לֹא מָצְאָה בְּקֻפְסָתָהּ מְאוּמָה, בִּלְתִּי אִם פִּתְקָה, וּבָהּ כְּתוּבוֹת הַמִּלִּים הָאֵלֶּה: “הֱיִי תָּמִיד עַנְוַת־רוּחַ, וְהִתְנַהֲגִי בְנִמּוּס, וְאָז יֶאֱהָבוּךְ כָּל יוֹדְעָיִךְ”.