קוֹל הַפַּעֲמוֹן נִשְׁמַע בֶּחָדֶר וּקְצִיעָה וְשׁוֹשַׁנָּה נָשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶן אֶל אִמָּן, כִּתְאֵבוֹת לָדַעַת מִי זֶה בָא אֶל בֵּיתָן כָעֵת.

– לֵכְנָה וּרְאֶינָה, יַלְדוֹתַי, מִי הוּא זֶה הַבָּא, – אָמְרָה לָהֶן הָאֵם.

וַתָּרֹצְנָה הַיְלָדוֹת אֶל הַדֶּלֶת וּכְרֶגַע שָׁבוּ וּמִכְתָּב בִּידֵיהֶן. בִּתְרוּעַת שִׂמְחָה מָסְרוּ הַיְלָדוֹת אֶת הַמִּכְתָּב לְיַד אִמָּן, בְּחָשְׁבָן, כִּי מֵאֵת דּוֹדָן הוּא, הַבָּא מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְעֵת כָּזֹאת אֶל בֵּיתָן לְבַקְּרָן. וְאָמְנָם הֵן לֹא טָעוּ, כִּי אַחֲרֵי אֲשֶׁר קָרְאָה הָאֵם אֶת הַמִּכְתָּב אָמְרָה לָהֶן:

– יִצְחָק דּוֹדְכֶן כּוֹתֵב לִי, כִּי בַשָּׁבוּעַ הַבָּא יָבֹא לְהִתְאָרח בְּבֵיתֵנוּ. אֲבָל בְּטֶרֶם יָבֹא, חָפֵץ הוּא לָדַעַת, הַהֲיִיתֶן תָּמִיד טוֹבוֹת וּמַקְשִׁיבוֹת אִם לֹא? אָמְנָם עַל קְצִיעָה אֵין לִי לְהִתְאוֹנֵן, אֲבָל אַתְּ, שׁוֹשַׁנָּה, הֲלֹא תֵדְעִי, כִּי תָמִיד אַתְּ מְקַנְאָה בַאֲחוֹתֵךְ וְקוֹצֶפֶת עָלֶיהָ חִנָּם. צַר לִי מְאֹד לְהַגִּיד לוֹ אֶת כָּל זֹאת.

– אָנָּא, אִמִּי הַיְקָרָה; אַל נָא תִכְתְּבִי לוֹ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה עוֹד יַלְדָּה מְקַנְאָה; הִנְּנִּי מַבְטִיחַךְ, אִמָּא! כִּי אִם תִכְתְּבִי לַדּוֹד, כִּי יַלְדָּה מְקַנְאָה אֲנִי, לֹא יָבִיא לִי כָּל מִנְחָה.

– וְאָז יעֲשֶׂה לָךְ בֶּאֱמֶת כִּגְמוּלֵךְ! – הוֹסִיפָה הָאֵם – אֲבָל הַפַּעַם לֹא אֲסַפֵּר לוֹ דָבָר, רַק אַתְּ שִׂימִי זֹאת אֶל לִבֵּךְ, וְהֵיטִיבִי דַרְכֵּךְ.

וְשׁוֹשַׁנָּה אָמְנָם שָׂמָה לִבָּהּ לְדִבְרֵי אִמָּהּ, וַתֶּחְדַּל מִהְיוֹת מְקַנְאָה בַאֲחוֹתָהּ, בְּתֵת הָאֵם לָהּ וְלִקְצִיעָה דְּבַר־מָה. אַךְ לֹא לְיָמִים רַבִּים הוּטַב מִנְהָגָהּ.

וְהִנֵּה בָא הַדּוֹד יִצְחָק וְעִמּוֹ הַרְבֵּה אַרְגָּזִים וְתֵבוֹת, וַתֹּאמֶר שׁוֹשַׁנָּה בְלִבָּהּ: “הוֹי מָה רַבִּים הַחֲפָצִים אֲשֶׁר בָּהֶם! לוּ יָכֹלְתִּי לִרְאוֹתָם!”

וְחֶפְצָהּ זֶה בָא כְרֶגַע, כִּי כַאֲשֶׁר נָח הַדּוֹד רְגָעִים אֲחָדִים מֵעֲמַל הַדֶּרֶךְ, לָקַח אַרְגָּז בְּיָדוֹ וַיֹּאמֶר: “גּשְׁנָה, יְלָדוֹת, הֵנָּה. הִנֵּה סִפְּרָה לִי אִמְּכֶן, כִּי הֲיִיתֶן תָּמִיד טוֹבוֹת וּמַקְשִׁיבוֹת וְלָכֵן הֵבֵאתִי לָכֶן דְּבַר־מָה”.

וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר כִּלָּה הַדּוֹד אֶת דְּבָרָיו, הוֹצִיא מִן הָאַרְגָּז שְׁתֵּי בֻּבּוֹת יָפוֹת עַד מְאֹד, וַיִּתֵּן אוֹתָן לַיְלָדוֹת. וְהַיְלָדוֹת אֲשֶׁר הִשְׁתּוֹמְמוּ מְאֹד לְגָדְלָן וְלַהֲדָרָן, כִּי לֹא רָאוּ מֵעוֹדָן בֻּבּוֹת נֶחְמָדוֹת כָּאֵלֶּה, וְלֹא הָיָה דֵי מִלִּים בְּפִיהֶן לְהַבִּיעַ לַדּוֹד הַטּוֹב אֶת תּוֹדָתָן.

אֲבָל פִּתְאֹם זָעֲפוּ פְנֵי שׁוֹשַׁנָּה. וַיִּשְׁאָלֶנָּה הַדּוֹד: “מַדּוּעַ זֶה פָנַיִךְ זוֹעֲפִים, שׁוֹשַׁנָּה? הֲמָצָאת חֶסְרוֹן בְּבֻבָּתֵךְ?”

– כֵּן, – עָנְתָה שׁוֹשַׁנָּה – בֻּבַּת קְצִיעָה יָפָה מִבֻּבָּתִי!

– הִנֵּךְ טוֹעָה מְאֹד – אָמַר הַדּוֹד, – הַאֵינֵךְ רוֹאָה, כִּי דוֹמוֹת הֵן הַבֻּבּוֹת אַחַת לִרְעוּתָה?

– לֹא! – קָרְאָה הַיַּלְדָּה הַמְּקַנְּאָה בְּעַקְשָׁנוּת. – בֻּבַּת קְצִיעָה אֲנִי חֲפֵצָה!

וּקְצִיעָה הַטּוֹבָה חָפְצָה לָתֵת לָהּ אֶת בֻּבָּתָהּ, אַךְ הַדּוֹד אָמַר לָהּ:

– תְּהִי נָא, קְצִיעָה, בֻּבָּתֵךְ בַּעֲדֵךְ. אָנֹכִי לֹא יָדַעְתִּי, כִּי שׁוֹשַׁנָּה הִיא יַלְדָּה מְקַנְאָה. אוּלָם אִם לֹא מָצְאָה מִנְחָתִי חֵן בְּעֵינֶיהָ הֲלֹא תוּכַל לַהֲשִׁיבָהּ לְיָדִי!

בָּעֵת הַהִיא בָאָה גַם הָאֵם הַחַדְרָה, וַתֵּרֶא אֶת מִנְהַג שׁוֹשַׁנָּה הַמְכֹעָר וַתֹאמַר:

– הָשִׁיבִי, שׁוֹשַׁנָּה, אֶת הַבֻּבָּה לְיַד דּוֹדֵךְ, כִּי לֹא לָךְ יָאֲתָה הַמִּנְחָה. זִכְרִי, כִּי הִבְטַחְתִּינִי לְהֵיטִיב דַּרְכֵּךְ, אַךְ עַתָּה אֲנִי רוֹאָה, כִּי לֹא תִשְׁמְרִי אֶת הַבְטָחָתֵךְ.

– רַע, רַע מְאֹד! – הוֹסִיף גַּם הַדּוֹד – אִם זֶה דַּרְכֵּך תָּמִיד, עָלַיִךְ לְהָשִׁיב אֶת הַמַּתָּנָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ בִּשְׁגָגָה.

וְשׁוֹשַׁנָּה לֹא פִלְּלָה לִשְׁמֹעַ כָּזֹאת, וַתֵּבְךְּ, וַתִּתְחַנֵּן, אֲבָל כָּל אֵלֶּה לֹא הוֹעִילוּ לָהּ, כִּי הַדּוֹד חָבַשׁ אֶת הַבֻּבָּה בָּאַרְגָּז וַיִּקָּחֶנָּה אִתּוֹ בְּנָסְעוֹ אֶל בֵּיתוֹ.

וַתִּנָּחֶם שׁוֹשַׁנָּה מְאֹד עַל קִנְאָתָה, וּמֵאָז וָהָלְאָה עָזְבָה אֶת מִנְהָגָהּ הָרַע הַזֶּה. וְכַאֲשֶׁר בִּקֵּר הַדּוֹד גַּם בַּשָּׁנָה הַבָּאָה אֶת אֲחוֹתוֹ וְיַלְדוֹתֶיהָ, לֹא לָקַח עוֹד אֶת מִנְחָתוֹ מִיַּד שׁוֹשַׁנָּה.