כי את שמו של שלום הכהן אקרא עתה, לא יִמָּצאו רבים שיתנו גֹדל לו. דור אחרון כמעט שלא שמע את שמעו, גם דור עָבר ידע רק את תבנית “אגרות מליצות” שלו, שכתב “בלשון צחה וטהורה, ללַמד לבני יהוּדה קסת הסופר, לכתוב איש לרעהו דברי שלום וברית”¹, – אולם לפני שנים–שלשה דורות היה שלום הכהן “המשורר הנשגב”, “שַׂר המשוררים באשכנז”, “נעים־הזמירות” והמליץ הנשגב והמפֹאָר².

אכן שלום הכהן לא היה רק אחד המליצים של הדור ההוא, דור “המאספים” האחרונים ו“בכּורי העתים”, כי־אם המליץ של בני דורו. הוא היה הכנור לשירתם. מה שהיה נפתלי הירץ ויזל בדור הראשון של ההשכלה העברית: המליץ החרד על “תורת האדם” ועל הנמוסיות והדעת החדשה ושופך עליהן את נפשו בּשירה רוממה – הימים ימי האוֹדוֹת והשירה הדתית־המוסרית של קלוֹפּשטוֹק – היה שלום הכהן בדור השני. הימים ימי הֶרדר וח“שטוּרם אוּנד דראַנג” באשכנז, ושלום הכהן היה נושא הגעגוּעים של המשכילים העברים, יוצאי הגיטו הראשונים, על העולם הגדול והיפה, על הדר השדה והיער, תפארת החיים ושכרונם, נעימות האביב והקיץ, תוגת הסתו. בין השירים, שפרסם ב“מאסף” לשנת תקס“ט–תקע”א, אנו מוצאים שירים על הבציר, הקיץ, הסתו, וגם “שיר הגפן”. לבו נמשך לאהבה אל ארץ־הקדם ואל החיים הקדומים, אל חיי־הוד ישרים ואל נוה תמימים. בין שיריו נמצא שיר, שאמנם נכתב לתכלית אחרת, ויש בו מן האידיליה היפה, מן האידיליה, שבכֹחה גם עתה לתפֹשׂ את לבנו בשַׁלוָתה ולקחת אותו שבי ברֹב חִנהּ ונעימותה:

הקטע האידִילִי הזה – חלק מן השיר “הצלת אברהם באוּר כשדים”, הנדפס בקֹבץ השירים של שלום הכהן, שקרא אותו בשם “מטעי קדם”³, – האידילי בַכֹּל, גם בלשון השוקטה והתמימה, החוזרת מדי פעם בפעם על עקבותיה, חוזרת ונשנית, כמו למחות זֵכר כל מלה כבדה וקשה, – הקטע הזה אינו היחיד בין שיריו. בכל עת שהוא מגיע אל אֹהל ישרים ואל נוה תמימים הוא שופך עליהם מאור לבו הרך ומן השקט הנפשי אשר לו. עוד לפני יל"ג שָׁר שלום הכהן⁴ על דוד וברזִלַּי, וגם הוא ראה ומצא, כי

לספרות ההשכלה היתה מעין קבלה לנטות אחרי “סִתְרֵי נאות שלום” – כדברי שלום במונולוג של לוצטו: “הוי הררי עולם” וכו'. היה בזה מעִקר הנטיה של ספרות זו אל החיים שבאו זכרם בכבתי־קֹדש ומן השאיפה שלה, שאיפה שהיתה בתחלה די־כהה, אל התמימות שבטבע ואל הפַּשטות ואל היֹשֶׁר – בנגוד אל הפלפול שבחיים אשר מסביב, אל החשבונות הרבים ורֹב העֵצות והתחבולות,. שאיפה זו הלכה וגברה בדור השני בהשפעות שבאו מחוץ ומבפנים. בין הדברים, שהביאו המשכילים הצעירים בימים ההם אל “המאסף” ואחרי־כן אל “בכורי העתים”, היוּ תרגומים מִשֶּׁל אדיליות גֶּסְנֶר ומשל שירי הַלֶר – ב“בכורי העתים” יש גם זֵכר לשילֶר – בעוד שהראשונים, הכבירים לימים, הביאו לרֹב דברי מוסר ומשלי חכמה. ה“שטוּרם אוּנד דראַנג” העברי היה לערות קצת הלב ושפוך את הנפש בחיק הטבע. הגבור החביב היה עתה האיש החי על חלקת שדהו, וביותר – הרועה, המשורר. גם אברהם, ששבר את פסילי אביו, – טִפּוס קרוב מאד ללב המשכיל – נעשה בשירו של שלום הכהן לרועה.“על פלגי מי מנוחות, בין הררי ארץ קדם”, שם הוא רועה את עדריו ואת מחשבותיו. לו, לאדם הקרוב אל הטבע, סמל האדם בתקופת ההשפעה של רוּסוֹ, – לו מחשבות, ללו לב חושב ומרגיש. ומכל־שכּן שלב חושב ומרגיש לדָוד. הן הוא “הקטן הרועה בצאן”, יפה־העינים ומיטיב נגן והוא היודע אהבת רֵעים ואהבת נשים. הוא גם עמד במערכה ונלחם על נפשו ונפש אחרים. הוא איש הפּגָעוֹת והמקרים. הוא – הגבור.

עוד בדרמה “מלכות שאול” ליוסף האפרתי – דרמה שהיתה מפֻרסמה מאד בימי־ההשכלה ההם⁵ – הננו רואים את דוד כמעט כגבור הראשי. בכל־אֹפן הוא הראש והראשון בעיני המחבר. מפיו מדבּר לא־אחת את דברו ואת משפּטו, כי

לשלום הכהן היה דוד הגבּור הראשי. מלבד ה“מזמורים החדשים מקורות חיי דוד” שב“מטעי קדם” שׁר שלום הכהן “שירי תפארת ועטרת הוד לגאון עוזנו, רוּח אפינו משיח אלהי יעקב, נעים זמירות ישראל דוד בן ישי מלך ישראל ע”ה נ“ע, מספרים נפלאות חייו, יראת אלהיו ועזוז גבורותיו ונגינותיו **בעשרים שירים”**. הספר הזה, שקראוֹ בשם “ניר דוד, (נדפס בוִינה בשנת 1834), הוא אפּוס עברי מעֵין “שירי תפארת” לויזל. (ויזל הֵסַב את שם שיר־הגבורים – האֶפּוֹס הנכרי – אל שירי תפארת, אלא שבכל־זאת הוסיף על־פּני השם הראשי שבשער את הדברים: “כולם מספרים תהלת ה' ועזוזו ונפלאותיו” וכו‘, ועל־פי זה צִיֵּן גם שלום הכהן את תֹּכן ספרו: "שירי תפארת ועטרת הוד לגאון עוזנו וכו’ מספרים נפלאות חייו וכו' ועזוז גבורותיו" וכו'.) לנגד עיני שניהם רחף הסמל של הגבור הדתי – “המשיח” של קלופשטוק היה מופתם, – ואולם הגבור של ויזל היה בעִקר המחוקק העברי, המושיע לעמו ומאיר לעולם בחכמתו ובתבונתו⁶ – סמל בן־האדם השלם בימי בן־מנחם – וגבורו של שלום הכהן הוא נעים־הזמירות, הרועה המיטיב נגן, שהיה ל”משיח אלהי יעקב". על־פי הדוגמה שהיתה לנגד עיניהם היה לשניהם ענין אל משיחים ומושיעים, אלא שזה המושיע שלו החכם, הנביא, המחוקק, וזה משיחו המשורר, הרועה המיטיב נגן, – בן־האדם היושב על־יד מעינות הטבע והיצירה והוא גם חוטא ומתוַדה ושב בתשובה.

כאן ההבדל בין שני ה“אֶפּוֹסים” הללו. האֶפּוס של ויזל, אף כי הוא על־פי צורת דבריו אפּוס דתי, מספּר בעִקר את גבורת החכמה. לא תהלת ה' הוא בא בעִקר לספּר, כי־אם תהלת הדעת ואנשי־הדעת. משה, שהוא כאן,חכם", מדבּר בשבח החכמה, והוא בא אל בית יתרו, “בית איש־הדעת”, ושם הוא מוצא בנות “משכילות”, “עלמות רכות”, המדברות אליו “אמרי נֹעם”, והוא עונה להן “מענה רם בתשואות חן חן” (ראֵה השיר השלישי מ“שירי תפארת”, חלק א' ע' 45–53 ⁷), הוא גם אומר להן:

רועי מדין היו כמעט “חשֻׁכּים”, מורדי־אור – כמו שקראו לכגון זה המשכילים. אולם פרעה היה חוקר חפשי, משכיל ווֹלטֶריַני, ש“על כֹּל יתלוצץ”. נאץ הרשע הזה את אלהים, דבּר דברי־אָון כאלה, אשר “לא יִזָּכֵרוּ, על ספר לא יִכּתבו”. הוא אומר אל זקני עם ישראל האומרים, כי נראָה אליהם ה':

קשה לדעת, לאיזה “יודעים”, שמרֹב מחקר ההבּילו, כִּוֵּן ויזל, יודעים שעל־אודותם עוד נשמע מלפנים, מלפני פרעה של שעבוד; אולם לא ההיסטוריה היא כאן עִקר, כי־אם עצם הוכּוח שבין המשכיל הכופר, האומר, כי חֻקים בל ימוטו בטבע, ואם נראה איזה דבר שנדמה להיות יוצא מן הטבע, רק מחזה־כזב או מקרה הוא (ראֵה חלק ג‘, ע’ 22), ובין המשכיל המאמין, המוכיח לו באותות ובמופתים – עשר המכות הן אותות ומופתים כאלה, – כי “להפוך החֻקים יש באל כֹּחַ”.

גם עמלק הוא כאן, באפּוס של ויזל, “מואס הדעת” (חלק ו‘, ע’ 11). אולם לא כן הדבר באפּוס של שלום הכהן. לא גבור הדעת הוא הגבור פה, אלא גבור הלב, גבור הרגש. דוד הוא כאן הנער האדמוני, יפה־העינים וכו', זה שאנו יודעים אותו משכבר הימים. המשורר רק הוסיף פה קצת אור ונֹגה משלו, כּדי לעשות את התמונה יפה יותר, לפי־טעמו, ומזהירה, לפי־טעמו, יותר. כשהוא בא לתאר לנו את פני גבורו ולהעמידו לפנינו – הוא מספר לנו, כי

דוד הוא פה הנער הנחמד, המשכיל בכל דרכיו והמוצא חן ושכל טוב בעיני כֹל, גם בעיני השטן, אשר ישית עליו עינו כל־היום ופורשׂ תמיד רשת לרגליו. הוא שׂבע נדודים ותלאות ונפשו ידעה הרבה מרורות ונעימות. הוא ידע את האהבה ואת האיבה; ידע אותן גם בנפשו; ידע את הנגודים וההפכים – את כל הנגודים וההפכים והמעמקים של החטא והתשובה, משובת הלב והחרטה. הוא האיש, אשר כנַגן על לבו המנגן ותהי עליו הרוח לעשות את הטוב והיפה בעיני אלהים ובני־אדם וגם את הרע. הוא הגבור של הימים ההם, הגבור־המשורר.

גם מתנגדו ואויבו של דוד, גם שאול הרודף אחריו ומתנכל אליו – גם הוא אינו בעִקרו אלא אותו שאול, שידענוהו מאז קראנו על־אודותיו בספרי דברי־היּמים שללנו. הוא אינו רודף את דוד הקטן, שעלה לגדֻלה, על עסקי דעות, כי־אם על עסקים אחרים לגמרי: על עסקי קנאה. גם הוא איש האהבה והשנאה, השנאה העזה כמות, ונוספה לו עוד הרוח הרעה, אשר באה מדי פעם בפעם להבעיתו ולהִנבא לו רעות. גם הוא גבור הימים ההם.

האפּוס של שלום הכהן איננו עולה על האפּוס של ויזל. שלום הכהן לא היה מסֻגל יותר מויזל לשיר את שירת הגבורה, את השירה המלאה און רב, הכובשת מרחקים. אדרבה, לויזל יש על־כל־פנים לפעמים מקול התרועה הרוממה, מֵעֲנוֹת השירה. אולם יסודות שיריים יש למצֹא יותר בספרו של הכהן. דומה לפעמים, כי גם הקול השירי שלו הוא טהור וזך יותר ואנושי יותר. ביחוד יש בו לפעמים מן הטהרה האנושית, כשהוא מגיע אל מקום מחריד ומרעיד לב אנוש, אל דבר שיש בו כדי לעורר את תנועת הנפש. כשדָּוד נרדף כל הימים מאת שאול והוא בורח ממקום למקום עד אשר בא אל מדבר עין־גדי, והוא יושב בשם במערה, אז

דוד מזמר אז את המזמור קמ“ב שבספר תהלותיו ו”קול נעים, קול דממה דקה דוד השמיע". קול דממה דקה זה, קול נעים, אנו שומעים פעמים אחדות בשעת קריאת־הספר. מובן, שהקול הנעים כאן ביותר הוא קול התהלים, אבל גם זה מראה על חוש נעים, חוש שירי, שהמשורר קלט אל ספר שירו את קולות השירה של התהלים, ויש מצא להם מקום־מקלט טוב, בִּצר להם מקום יפה בתוך דבריו ונטע מסביב להם את השתיקה ואת הדממה ואת ההקשבה.

מן היסודות השיריים שבספרו של שלום הכהן הוא גם יסוד הרוחות והמלאכים. מלכות שלֵמה של רוחות ומלאכים פה לפנינו (גם בשיר “הצלת אברהם” ש“במטעי קדם” יש מיכאל השׂר ורבבות שרפי־קֹדש, החפצים להציל את אברהם מכבשן־האש, ורפאל המצנן לו את הגחלים ומוציאו מן הלהבה – קצת על־פי האגדה העברית העתיקה). כשדָּוד מתיצב לפנינו ראשונה בעצם עלומיו בכל נגהו ויפיוֹ,

כשהוא עולה למעלה ומצליח בכל דרכיו,

כשדָּוד עושה חַיל בישראל ושׁר את תהלותיו לאל עליון, אז

וכשהוא נופל מעלתו הרמה וחוטא, אז

הם עוטרים אז עטרה לראש בעל־זבוב ויד השטן גוברת.

יש בדבר הזה כדי להטעימו קצת ולהדגישו, יען כי ה“משכילים” בימים ההם נלחמו עוד עִם היהודים המאמינים על מלכות־הרוחות הגדולה ונמנעו מִבּוא בגבוליה אף בחזון חזיונם. (נפתלי הירץ ויזל קצץ את כנפי ה,מוּזה" שלו ורִחק אותה ככל־האפשר מכל דבר שיש בו דמיון, מראה, חלום או גם אגדה; דוד פראנקו מינדיס, מי שהיה עוד תלמידו של רמח“ל, עִקם וסֵרס את המקראות היותר יפים ב”עתליה" של ראסין ומטסטסיו, אשר על־פיהם חבּר את “גמול עתליה” שלו, רק כדי שלא לתת מקום לטעות באמונה בחלומות⁸.

אמנם השפּעה גדולה היתה, כנראה, כאן לַספר, שאותו לקח הכהן למופת – לספר “המשיח” של קלופשטוק, ספר המלא כֻלו שרפים ומלאכים ואופנים וכל מיני חיות־הקֹדש. רשמים רבים בספר “ניר דוד” מעידים, שהשפעת “המשיח” של קלופשטוק על המחבר הזה היתה גדולה מאד – גדולה הרבה יותר מהשפּעתו על ויזל. גם הוא כמוהו שָׁר על ה“משיח” – על “משיח אלהי יעקב”, וכקלופּשטוק, השׁר “על גאֻלת האדם החוטא” על־ידי המשיח בדרכו עלי־אדמות, שׁר גם הוא על האיש, שבא “להורות חוטאים בדרך”. גם הוא נתן אותו לפנינו

לא רק לתשובת החוטא בלבד נִתּן ערך רב בכל הספר, כי־אם גם למדת הרחמים אליו. גם ממשלת השטן ובעל־זבוב היא פה רבה מאד, כבספרו של קלופשטוק, אשר כמילטוֹן ב“גן־העדן האבוד” לקח לו ליסוד את האגדה הנוצרית, והמלאכים הטובים נלחמים פה עם הרעים והם שוחדים⁹ מכֹּחם לבן־האדם. המלחמה לטוב ולרע היא לא בלב האדם, כי־אם מחוצה לו, והדבר כמעט תלוי גם הוא ב“חנינה”.

הדבר הגיע לידי־כך, שליהודים בימי שאול ודוד היתה “אֵם קדושה”. כשבני־ישראל באים אל שמואל, לבקש להם מלך, ושבים מדרכם זו, הם באים אל מקום קבורת רחל, ובעטוֹף לבם הם מתפללים על קברה:

גם בצורת הספר יש הרבה מספר “המשיח”. עשרים שירים לַספר, כלספר “המשיח”. פתיחה לו, שבה המשורר בשיר ידַבּר על תֹּכן הספר והוא כמו ירא בפצותו את פיו וחרד לגשת אל הקֹדש והרם – כקלופשטוק בהתחלת שירו. אחר־כך, בשיר הראשון, מופיע “אור עולם בקרית בית לחם” והוא “בעָוֹן חוֹלָל וחַף יָצָא מִנִּי רָחֶם”. ושמואל עונה קשות לעם עִוֵּר, לדור סורר ומורה, האומר לבקש לו מלך, והוא פונה אל צוּר ישעו, ברכיו כורעות וכפיו שטוחות, והנה קול אלהים מן השמים עונה אותו “מלא חמלה ונֹחם”:

כל המעַיֵּן בשיר הראשון של “המשיח” וישים לעֻמתו את הדברים שהבאתי בזה, ימצא מיד, שֶצֵּל הדברים שם מלַוה את הדברים כאן. וכן נגרר בדברים שבשיר השלישי פה – מעשי השטן ועצותיו – צל קלוש ממה שנאמר שם בשיר השני. וכן גם הלאה.

מובן, כי אשר לצורה יש כאן גם הרבה מן הצורה של “שירי תפארת”, כפי אשר קבע אותה ויזל: פתיחה פיוטית בחרוזים לכל שיר, שבה המשורר נותן עיניו למעלה ונושא דֵעו למרחוק, על דרכי אלהים בעולמו, או מדבּר דברי כבוּשים אל בני־אדם, לפתוח את לבם בחכמה, או שמשׂיח לנו “מעין המאורע” ונותן את דעתו להתבונן ולדרוש במאורעות. אחר הפתיחה הפיוטית באה הרצאת המאורעות, מעין הרצאה היסטורית, שיש בה משום מבוא והכנה אל השיחות, החזיונות והדמיונות. כל הדרך הזאת היא דרכו של ויזל. וגם דרך החרוז ודרך המשקל.

בדרך אחרת – אמנם לא בדרך אחרת של חרוז ומשקל – הלך שלום הכהן בספר אחר, שגם הוא יוכל להחשב בין החשובים שבספריו. הספר הזה הוא “עמל ותרצה”¹⁰, שירת דודים בשלשה חלקים, שֶשָּׁר שלום הכהן ועשה “לעֻמת המחברת המפֹרה לישרים תהלה להגאון המליץ הגדול, החכם מוהר”ר משה חיים לוצאטו זצ“ל”. הספר “לישרים תהלה” של לוּצַטּוֹ היה כספר־המופת בימי ההשכלה וזכה לחקויים רבים. “פתשגן המשל” של לוּצַטּוֹ על־דבר ישֶׁר בן־האמת, היוצא ובא בין העם ואיש לא יכירהו, ועל־דבר רַהב, המתחבר אל תרמית ולוקח את לב ההמון ועוד מעט ולו תנתן התהלה ותהיה לו לאשה – פתשגן־המשל הזה היה חביב על האנשים, שלא זכו גם הם בתהלת ההמון. והלא רֵעַ ישׁר הוא פה שֵׂכל ואליהם נלוה גם מֶחְקָר, בעוד שהסכלות הגסה היא שפחת ההמון – והנצחון האחרון הן גם הוא לישׁר ולשכל. המשכילים כאִלו ראו כאן את נצחונם. הספר היה להם כעין ראִי, שממנו נשקפו להם מלחמותיהם ותקווֹתיהם, ולכן היה חביב עליהם, עד כדי “לרקוח” ולעשות כמוהו. בכלל היתה הצורה האליגורית, צורת המשל, שיש בה מן ה“חכמה” והשכליות, חביבה על אנשי ההשכלה. ובה הן אפשר היה להביע דברים, שההבעה היתה קשה להם בלאו־הכי. רבים הם אפוא אשר נסו לעשות כמעשה לוּצַטּוֹ ב“לישרים תהלה”, עד שכמעט אפשר להגיד, כי לכל חבורה וקבוצה של המשכילים היה מן “לישרים תהלה” שלה, שעל־פיהו גם נכיר הרבה את פני החבורה והקבוצה הזאת עם חלומותיה, תקווֹתיה ואמוּנותיה. עוד בראשית ימי “המאספים” הננו מוצאים את משל “הילדות והבחרות” למ. ברֶסלוי (ברלין, תקמ"ו). הנה יַלדות בת־צדקה דבקה בסכלות, למען השתעשע, וצדָקה אֵם ילדות, בראותה כי אחרית החברה הזאת תהיה מרה לבתּה, מתיעצת עם דעת, מה לעשות עמה, ודעת תשיב אמריה לה, להיות עם ילדות ולהדריכה במעגלי מוסר. וכראות סכלות, כי דעת מתאמצת להתקרב אל ילדות, תגביר חיָלים להפוך לב ילדות נגד דעת ותקח לה גם לצון למליץ ובתחבולות יבואו להוליך את ילדות מאחרי חכמה, למען הסירהּ מדעת. אולם צדָקה, דעת וחכמה תבֹאנה יחד להזהיר את ילדות לבלתי שמוע אל סכלות ולצוֹן, ואליהן יתחבר גם משָׁרת צדקה, לספּר מהללי ילדות. אלה הם מעשי המדברים בתוך ד' החלקים (העלילות) הראשונים של הספר. בחלק ה' באים כל־אלה ביתה צדקה, כי קרואים הם אל המשתה אשר עשתה. גם שכל בתוך הקרואים, כי ילדות המלאה דעת ותושיה לא עוד ילדות יִקָּרא שמה, כי־אם בַּחרות, והיא קראה עתה לדעת להיות מורה־דרכה וגם שׂכל הוּשׂם עתה לראש, להשגיח על בחרות, עד כי יחזו הקרואים כֻּלם “מחזה אלהים” יקים ברית אתם לברך את בית צדקה בכל טוב.

במשל הזה של “הילדות והבחרות” יש הרבה ממעשה הילדות של ימי־ההשכלה הראשונים. את הנגוד של סכלות ודעת, לצון ושכל ראו אחר־כך עמֹק עמֹק יותר – בימי ההשכלה ברוסיה, כשהמשכילים נלחמו מלחמה עזה וקשה על “האמונה הצרוּפה” שלהם עם השקפת ההמון. ב“אמת ואמונה” לאד“ם הכהן וב”תפארת לבני בינה" לאב“ג הנגוד הוא רב וגדול והמלחמה היא גדולה ועזה. על הנפשות שידענו עד־עתה נוספו בספרו של אד”ם הליטאי עקשוּת ופתיוּת ובספרו של גוטלובר הווֹליני צביעות וחסידות – דברם שכנראה לא ידעו אותם הרבה המשכילים הראשונים בארץ אשכּנז. אולם גם “בעמל ותרצה” יש דברים שלא ידעום המשכילים הראשונים ההם. אין האליגוריה הזאת באמת האליגוריה של הדעת והשכל, כי־אם בבחינה ידועה – של הרגש, של הרגש הנעים והיפה. שלום הכהן הוא גם כאן נושא הגעגועים על חיים קדומים ופשוטים, חיי שקט נעים ותמימות. לישׁר של לוצַטו כאן אח קרוב, עָמָל שמו, והוא לא עוד בתהלה של החכם והמשורר האיטלקי חשקה נפשו ¹¹, וגם לא בתהלה אחרת, כי־אם בתִרְצָה היפה בבנות. עָמָל זה משליך זרע על תלמי שדה וילך הלוך ונַגן על הטבע והעבודה והמנוּחה והזהר והיֹפי ומדַבּר דברי געגועים על תרצה “חמדת העין”. הוא צדיק, כי תמים פעלו; לא יתחר באיש מן האנשים ולא יקנא את העשיר בעשרו, כי־אם

העומד למולו ונלחם עמו, לקחת את תרצה מידו, הוא הֶבֶל, אבל הֶבֶל זה אינו בעִקר מאמין בהבלי האמונה – “סכלות” המתפרצת מפני גברתה חכמה ב“אמת ואמונה” ואומרת לרשת מקומה, – כי־אם בן־אדם הרחוק מחיי־העמל הפשוטים והוא ריק ופוחז. הוא בנו של אחד מעשירי העיר, בנו של רַהב, שהוא כאן “אריסטוקרט” מֻבהק.

עולם העניים והעשירים, שהם כאן העמלים והנוחלים עמל אחרים, נתון פה מערכה לקראת מערכה, זה לעֻמת זה. הטוב והישׁר, גם היפה והנעים הם על צד העניים. ולב העשירים מלא תרמית; הם פורעי מוסר ולא יָד להם בכל יֹפי ונעלה. יש כאן נגוד רב בין שני העולמות האלה ותהום גדול מפריד בין בני דלת־העם ובין בני מרום עם־הארץ.

נשמע כאן כעֵין הֵד ודאי לדעות ולמחשבות שהתהלכו בין בני־אדם בימי המהפכה הצרפתית הגדולה ולפניה ולאחריה, – דעות ומחשבות אשר שֹׁרש להן בתורת רוּסוֹ על הטבע ועל האנשים החיים על־פיו וקרובים אליו – מה שקרוב ללבּו של שלום הכהן בכל ספריו. הנה התֵּאוּר של רהב:

רהב זה הוא אחד ה“אצילים”, שהתגרו בהם בימים ההם בשם האנשים הפשוטים, העמלים, בני “המעמד השלישי”. ואף כי העמל הוא התמים והצדיק והמאֻשר, בכל־זאת הוא פולט לפעמים גם דברי התמרמרות ושנאה אל רהב:

דומה, כי פני הדור והֵדי מעשיו ודעותיו נראים ונשמעים הרבה גם בסוף־דבר של ה“דרמה”, כשבא המשורר בחלק השלישי להתיר את הקשר של החזיון ולחבּר את אלה שחבורם יפה לו. רהב ועמל – הנצחון הוא על צד עמל. תרצה היפה בבנות לו תהיה, כמו שלישרים–תהלה. אולם אם ב“לישרים תהלה” הנצחון הוא בידי שמים – אלהים נגלה, כמו לאיוב, מן־הסערה ואומר להרוס את הבית, אשר אין בו אמת וישֶׁר, על יושביו – הנה פה הנצחון בא על־ידי שֵׂכל, הנגש אל שער המשפט ודורש דין עמל, הצדיק האֹבד בצדקו. העצה היעוצה מאתו היא:

העצה הזאת גם נעשתה. הסערה הבאה כאן על בית־המבטחים היא סערת המשפט, היוצאת מאת שׂכל לדון דין עמל. רשֶׁם גדול של ימי המהפכה ההם וגם איזה רשֶׁם של ימי נפוליון שבאו אחרי־כן נראה ונכּר בספר.

הסערה יצאה כאן – לדון דין עמל ולתת לו את תרצה הרצויה בעיניו, כי “נאוה לעמל תרצה”, כמאמר המשורר בחרוז האחרון. אולם פּניו של שלום הכהן היו בּאמת – לא אל הסערה ואל המלחמה, כי־אם לשלום. מתוך סערת המלחמה כאִלו נשא את עיניו בּגעגועים אל אֹהל השקט והדוּמיה, בו ישכנו “הנאהבים והנעימים”, רֵעֶה ורַעיה. הוא לא היה איש מלחמה וקול ענות גבורה לא נשמע הרבה בדבריו. שפתו הנאמנה ביותר היא שפת הגעגועים העצובה והנעימה, והקול הנשמע לנו כאן ביותר הוא הקול הרך – קול הלב הלוחש והרוחש. לא היה גם בסגנונו כלל מן החריפות והחדוד, ומשׁלי־חכמה שכתב (“משלי אגור”, ברלין תקנ“א; “גם אלה משלי שלום” – “בּכורי העתּים”, תקפ”א, 109־107) אינם מצטַינים ב“חכמה” שבהם, כי־אם בַּמשל היפה, במעטה התפארת של הלשון, בקצב־המלים הרך, בזווג־המאמרים הנעים.

הנעימות והרכות הללו, היו, כנראה, בכל אפיוֹ, ולכן לא נטה שלום הכּהן בהשכלתו הרבה אל ההריסה, ויהי מן המחַיבים בּין השוללים. הוא ידע בלבו, כנראה, געגועים על משמרת־אבות, עד כי רואה הוא את אברהם הנלחם באלילי אביו והנה לבו נשבר בקרבּו, “כי יכזב באמונת אביו” (הצלת אברהם", מטעי קדם, ע' 15). את אלה יש להכיר ולראות גם בספר־ההיסטוריה שלו (“קורא הדורות”, דברי הימים לעמנו זרע יעקב אשר קרם בכל דור ודור ובכל מקומות מושבותם מימי מלכות בית חשמונאים עד היום הזה, מאת שלום הכהן, חלק ראשון, וַרשה, תקצ“ח. קטע מן החלק השלישי והאחרון נדפס ב”בכורי העתּים החדשים" לשנת תר“ו, שנערכו על־ידי יש”ר. החלקים האלה כֻּלם נמצאים בכתב־יד בבית־אוצר הספרים שעל־יד בית־הכנסת הגדול בוַרשה). הוא הלך בַּספר הזה בעקבות “תולדות ישראל” ליוסט, אלא שנטה מדי פעם בפעם מדרכו של יוסט, בכל־עת שנטה יוסט מן הקבּלה והמסֹרה, עד כי על הספר הזה נתנו את הסכמתם גם רבנים אחדים, שלא נמנו על דגל המשכילים. הוא השתתף, כנראה, קצת בפולמוס על־דבר התקונים בבתי־הכנסת, ועמד על צד המשַׁמרים (גרֶץ בספרו הגדול, החלק האחרון, בפרק “הריפורמה וישראל הצעיר” בשם שניאור זקש ב“כנפי יונה”), אף כי, כנראה גם מהקדמת ספרו “קורא הדורות”, לא היתה דעתו בזה קבועה ושלמה והיתה, בלבו, לב משכיל, גם איזו נטיה אל התקונים.

הדברים האלה, שיש בהם משום גִּלוי דעתו של שלום הכהן, אינם נוגעים לנו הרבה, כי וַדאי שדעתו לא היתה גדולה מאד ולא היתה רחבה הרבה. מה שנוגע לנו פה הוא, שהגעגועים על משמרת־אבות התבטאו אצלו בעִקר באהבה עזה ועצומה אל השפה העברית, “פלטת ישֻׁרון מכּל מחמדיו בימי קדם” – כמו שהיה רגיל על לשונו. הוא כתב שירי ידידות “לשפה העברית הנעימה והקדושה” וקרא לה “אַלוּפת נְעוּרַי, עָנְגִי וּמַעֲדָנַי!”¹², וכנראה לא היה באהבתו אליה רק ממיטב השיר בלבד. בבואו לברלין בשנת תקנ"ט, חמש שנים אחרי הֵאָסף “המאסף”, ושם אין עוד דורש אז ואין מבקש ספר עברי, פנה במכתּבו הידוע אל יצחק אייכל והודיע אותו, כי “תקוה מעט לו להחזיר עטרה ליושנה”, כלומר, לחדש את הוצאת “המאסף”. ואף כי אייכל ענה אותו דברי יאוש מר (“חלפו ימי האהבה, עברו ימי הברית וכו‘, עת נראו נצני החכמה ותפרח לשון עבר לתהלה ולתפארת וכו’. שוטט נא בחוצות, סֹב נא ברחובות, פקח עיניך וראה אם תמצא אחד בעיר ושנים במשפחה אשר יאבו שמוע לך, אם יחושו כי שפת עבר על לשונך”), בכל־זאת קִיַּם כעבר עשר שנים את נדרו אשר נדר ויוֹצֵא את “המאסף”, שאמנם נאסף גם־הוא כעבור שנתים וחצי. בראותו, כי “בארצות תימן”, – כמו שקרא משום־מה לאירופה התיכונה, – דורשי שפת עבר ימעטו, התקרב אל “יושבי צפון”, אל יהודי גליציה וביהם, והתישב בּוִינה, במקום שם יסד את “בכּורי העתּים”.

בּדבר הזה ראו אז מאורע רב־הערך. יצחק אֶרטר כתב אז אליו: “בואך אלינו האדון, בואך אלינו מקצה ארץ אשכנז אל ארצות נדחינו כבוא השמש בּתֹם החֹרף מחדרי תימן אל יושבי צפונה, בקרני אור פניך תחדש כמוה פני אדמה שוממה, שממה מני שנות אלף, להניב מחיקה פרי חמד משמחי לב ונפש”. ואמנם היה בּואו אל מקומות מושבותינו כעין אות קריאה לאסוף את מחנה המשכילים העברים הקטן, שכבר היה נפוץ אז זעיר שם זעיר שם בערי גליציה וביהם וגם בפולין. יסוּד “בּכורי העתים” הביא אחר־כך ליסוד בימות של ספרות טובות וחשובות מהם, ובאיזו מדה – מהם, מ“בּכורי העתּים”, תוצאות לכל מה שנוצר ונברא מאז ועד היום בספרותנו.

שלום הכהן היה אחד מראשי הבונים של ספרותנו החדשה, ואמרתי כי מן־הראוי הוא להציב לו בה ציון¹³.

תר"פּ.