א    🔗

כשזרם ההשכלה, שהתגלע בין יהודי אשכנז במחצית השניה למאה השמונה־עשרה, התחיל להיות שוטף ועולה ועובר על גדותיו, נסתחף ראשונה על גדות המזרח שדה ישראל אשר בגליציה. הארץ הזאת נקרעה בחלֻקת פולין של שנת 1772 מן המזרח ונִתּנה למערב, וקרני השמש, שעמדה במערב, התחילו לחדור שמה בדרך ישרה. עוד קֹדם לכן היו שַׁיָּרות מצויות בין מדינות פולין וארצות אשכנז וחלופי סחורה היו נוהגים: מאשכנז הביאו להם סוחרי־פולין כּל מיני ארג ובד, וסחורות אחרות, שנמדדות באַמה או נתּנות במדה וּבמשקל, ומפולין הביאו להן קהלות־אשכנז רבנים מפֻרסמים, מורי־הוראה, מלמדים וכלי־הקֹדש מפֹארים, אולם עתה היתה הדרך בין מדינות אשכנז וגליציה סלולה יותר והשפעת־גומלין היתה בוַדאי גם נהוגה יותר. לא עברו ימים רבּים והתחילו גם חלופין אחרים, חלופי גברא בגברא, להיות נוהגים שם. במקום הרבנים והמלַמדים, שהוצאו מארץ גליציה, הובאו שמה מחוץ פקידים, מפַקחים ומורים, שפקחו על הקהלות ועל בתי־הספר של הקהלות, שהוקמו מטעם יוסף השני, קיסר אוסטריה, או שלמדו והורו שם, בבתי־הספר הללו. הפקידים, המפקחים והמורים האלה היו מפיצי האור הראשונים בערי־ישראל אשר בגליציה. ביניהם היו אנשים שהיו מבאי־ביתו וממקֹרביו של משה בן־מנחם, כהירץ הוֹמבֶּרג, ואנשים שרק זכו – כמו שכתבו אז – לראותו “פנים אל פנים”, או שרק שמעו את שמעו מרחוק, ובכל־זאת השתאו והשתוממו להוד חכמתו ולגֹדל כבודו ופרסומו בין הגוים.

זרע ההשכלה, שנזרע על אדמת גליציה, היה בו מטבעו של עצו, “עץ הדעת”, אילן ההשכלה, שעמד בבּרלין ונופיו נוטים לכל ערי אשכנז; ובכל־זאת היו השתילים שעלו פה אחרים לגמרי וטעם הפֵּרות שונה לגמרי. אם ההשכלה האשכנזית מצטינת בתמימות, ברכרוכיות ורגשנות, בּ“חסידות האשכנזית”, הּידועה עוד מאות בשנים לפני המאה של ההשכלה, הנה היתה ההשכלה הגליצאית חריפה יותר ולמדנית יותר. לא לחנם ישבו היהודים פה, בפולין, מאות בשנים ולטשו את מוחם על אבני ההלכה של התלמוד. שכלם היה חד וחריף וחודר אל תוכו של ענין. המשכילים בפולין לא יכלו להסתפק, כאבותיהם בהשכלה באשכנז, בהשתפכות הנפש, בכתיבת שירים ומליצות ואידִיליות, כאלה שנדפסו ב“מאסף” האשכּנזי (גם הדברים שהדפיסו בני־פולין ב“מאסף” האשכנזי או מחוצה לו בימיו היו להם “תוך” וגרעין. הם היו כותבים שירי־משל – י. ל. בן־זאב ודֹב גינצבורג – או גם משלי־מוסר ודברי־התבוננות – יצחק ומנדל סַטַנוב) ובראשונה, קֹדם שההשכלה הגליצאית התגברה ועמדה על עצמה ועצמיותה, גם ב“בכורי העתים”. הם בקשו להם מזון רוחני אחר, תורה שללמוד אותה צריכים, והם חִדשו את נעורי החקירה העברית.

ההשכלה האשכנזית היתה מקראית. ולכן גם תרגום התורה ובאורה היה לה לסֵמל. אולם ההשכלה הגליצאית היתה תלמודית, תורנית. גם בהתרחקה מהמסֹרה העברית היתה בכל־זאת קרובה אליה. המשכילים הגליצאים הוסיפו לחרוש את החלקה, ששדדו עד עתה את אדמתה. רק כלי־החרישה היו אחרים, אבל השדה נשאר אותו שדה עצמו, שחרשו בו חורשים ראשונים.

בשירה ובהתנשאות לעולמות רחוקים לא היה כח המשכילים בגליציה יפה. אולם הם הניחו יסוד חדש לַחקירה העברית, אותה חקירה במהלך הדורות, שההשכלה האשכנזית כאלו אמרה לקפוץ ולדלג עליהם. הם ירדו שוב לחפור באדמת האבות. אף המאמרים ההיסטוריים המעטים שנדפסו בּ“מאסף” היו מרחפים ומרפרפים למעלה. הם סִפּרו והזכירו מעללי גבורים, גבורי השכלה ידועים מכבר, כמו הרמב“ם, אברבנאל, יש”ר מקנדיא וכדומה, בעוד ששי“ר ירד מיד למעמקים. הוא חשף בלי הרף מטמונים, חשף וגִלה אותם לעיני השמש. “התקופה מימי חתימת התלמוד עד בוא אלפסי, תקופת ראשי־מתיבתא, הגאונים בבבל, התקופה האפֵלה והקשה ביותר בדברי ימי ישראל, נחשפה והוארה פה (ב“תולדות של שי”ר) בקשר עם הופעותיהן הרוחניות החשובות ביותר”¹. “רחוק מכל מה שנקרא “השכלה”, אשר הביאה באשכנז לפעמים קרובות לידי כך, לבלי ערוך כראוי פעֻלת העולם הרבני, הַינו, של המזרח בימי־הבינים האפֵלים, או גם לבַזותן, הוציא הוא מסקנות חשובות מאד משברי־הלוחות של כתבי הגאונים, אשר גלו ביחד עם זה תעלומות של דברי־הימים חשובות למאד, ושָׂם כבוד לרבּנים”². אמנם גם אצל שי”ר אנו רואים מעין המגמה של ההשכלה בכלל, להרים על נס ולהראות באצבע על אנשי השם בעבר, שלא מאסו בחכמה – הראשון מ“אנשי השם” של שי“ר, כמו שאמר לקרֹא לקבץ הביוגרפיות שלו, הראשון שנדפס, היה רבנו סעדיה גאון (נדפס ב“בכורי העתים” בשנת תקפ"ט), אחריו באו רבי נתן בעל ה”ערוך", רב האי גאון ורבי אלעזר הקליר (נדפסו ב“בכורי העתים” בשנת תק"ץ), אחריהם באו רבנו חננאל ורבנו נסים בר יעקב (בשנת תקצ“ב ב”בכורי העתים"), – אבל כאן היתה המגמה חיצונית, לא נגעה בעצם הענין. עצם הענין כאלו נעשה מעצמו, ממילא, אחר. הוא נעשה לענין של תורה, של עיון וחקירה בה. ההשכלה הגליצאית היתה המשך.

ב    🔗

המשכילים בגליציה היו מוקפים אוירה של תורה הרבּה יותר מהמשכילים האשכנזיים וקשורים יותר אל חיי המסֹרת, וזה אשר קרב אותם אל התורה ואל החקירה בה. ההשכלה האשכנזית, בכל היותה עוד במובן חיצוני משַׁמרת, הנה היתה כֻלה מעין קפיצה. היא התרחקה ברוח מהיהדות התלמודית והרבּנית ושטתה ממנה. משכיל חרד כנפתּלי הירץ ויזל כאלו מנע את עצמו ב“שירי תפארת” שלו להשתּמש באגדה התלמודית והמדרשית, ליצור את תמונת משה איש־האלהים³. כל הנפשות המשחקות ב“יצירות” ההיסטוריות של “המאסף” ודור “המאסף” הן מהזמן של כתבי־הקֹדש או לפחות מהזמן שלפני התלמוד – מלבד “שירי תפארת” היו ידועים ביותר: “החשמונאים” מאת יששכר בֶּר שלזינגר, “משה וצפורה” ו“נטעי נאמנים” מאת גבריאל בֶּרגר, “מלוכת שאול” מאת יוסף האפרתי ו“מטעי קדם” ו“ניר דוד” מאת שלום הכהן – וגם הסגנון היה כאן לרֹב מקראי. לעֻמת־זאת ההשכלה הגליצאית היתה קרובה אל המסֹרת, אף בשעה שהתרחקה ממנה. אף המלחמה הגדולה, שנלחם יהושע השיל שור ב“החלוץ” שלו עם התלמוד והרבּנים, היה בה עוד קצת ממלחמה בין קרובים. הוא דבּר עמהם כמעט עוד כאחד מהם – בלשונם. בו עוד היה מן החריפות הרבנית, מן העֹקץ הדק והחד, היורד לתוך תוכו של דבר, מכח הבּטול הגמור בכל מיני דרכים ואמצעים. דרכו היה לשַׁבּר ולמַגר ולהַשפיל עד עפר. לא היה בדורות האחרונים אדם יורד כל־כך לחיי אנשי־התּלמוד, נלחם עמהם מלחמה לחיים ולמות. אבל ביחד עם זה רק מעטים היו כמוהו, מבינים לרוחו של התלמוד, שיָרדו עוד כל־כך לעמקו, שחפרו עוד כל־כך בּמעמקיו. גם הוא עוד המשיך והאריך את חיי־המסֹרת בכוָנה ושלא בכוָנה⁴. הוא לא היה יכול עוד להשתחרר מהם, ולכן כל־כך נלחם בהם.

בעצם ימי מלחמת ההשכלה בגליציה, בשנת תקפ“ט, יצא לאור הספר “קנאת האמת” מאת יהודה ליב מיזס מלבוב, שעזב את שדה־החיים זמן לא רב אחרי צאת ספרו. בַּספר הזה הוא חוקר על־דבר מקור דעות ומנהגי בני־ישראל, בעִקר על־דבר “הדעות המשֻׁבּשות” והמנהגים הסותרים לשכל. לפי דרך בעלי “המאסף” הוא נתן את הדברים בצורה של דיאלוג, של “שיחה בעולם הנשמות” בין הרמב”ם ובעל מרכבת המשנה; אולם בסופו נתן “לקוטי פרחים” “מרוב חכמי בני עמנו על־דבר מציאות השדים והכשוף והגלגול, הלא המה: רב סעדיה גאון, בעל הכוזרי, הארב”ע, הרמב“ם, הרד”ק, בעל בחינת עולם וכו' “. צֹרך הכרחי ופנימי היתה גם לו, שנלחם את המאמינים מלחמה עזה, שעוררה נגדו גם לב אחדים מן המשכילים – ביניהם גם לבו של שי”ר – לבקש לו סמך ואחיזה רבה במסֹרת. אין זה כלו רק הסמך והראיה שבקש לו הריב“ל בימים ההם בספרו “תעודה בישראל” – יצא לאור כשנה אחת לפני “קנאת האמת”, בשנת תקפ”ח – על “הכרח למוד התורה על סדר ישר ולמוד לשה”ק עפ“י הדקדוק וכו', גם לשונות לועזיות ההכרחיות וכו”. ספרו של הריב“ל, ככל ספריו שכתב אחר־כך, יש להם אֹפי צבורי־מחקרי; אולם מיזס מקנא את “קנאת האמת”, ספרו איננו ספר למאמינים, הוא נלחם בו עם המאמינים, נלחם עמהם מלחמה עזה וקשה⁵, ובכל־זאת עוד יותר מספרו של הריב”ל הספר הזה בבחינת הצורה עוד נמצא כלו בתחום המסֹרת. תורני הוא כלו ומלא “עינים” בספרי חכמי־ישראל הראשונים. גם הוא, מיזס, לבו נתון כלו לדעות ולמושגים של הקדמונים.

חזיון דומה לזה במקצת אנו רואים גם בספרות היפה העברית, שקמה בגליציה בימים ההם. בנגוד אל ספרות זו של המשכילים באשכנז, שהיתה “אנושית” כל ומֻפשטה, ינקה הספרות היפה העברית בגליציה מן החיים שמסביב, מן החיים העבריים הפנימיים, והיתה קרובה אל החיים האלה. שני חוזי־החזיונות של ההשכלה בגליציה, יוסף פֶּרִיל ויצחק אֶרְטֶר, הראו לנו טפּוסי חיים עבריים⁶, אם כי עוד מרַחפים קצת באויר עליון, מֻפשטים במקצת גם הם. הם לא נמשכו, כַּמשכילים האשכנזים, אל החיים הרחוקים, בימי כתבי־הקֹדש, אלא נשקעו בחיים הקרובים, החיים על־פי המסֹרת. הם לעגו לחיים האלה ולנתיבותיהם, אבל נתנו להם קיום רוחני, דמות־דיוקן, המשך.

ג    🔗

באותו זמן, שבו נגלה המהלך החדש בספרות העברית שבגליציה בתור נטיה למחקר היסטורי, באותו זמן, ועוד קצת קֹדם לכן, התגברה גם בספרות ישראל שבאשכנז – ספרות זו לא היתה כבר ספרות עברית – הנטיה אל המחקר הזה. ההתעוררות ראשונה לדבר זה כאן באה, כנראה, מחוץ, בהשפעת הרומנטיקה האשכנזית, שהחיתה את החוש ההיסטורי והשפּיעה הרבה על החֵקר והחפּוש בנעלם ובאשר עבר ואיננו עוד. בשעה שצוּנץ, היוצר של “חכמת ישראל”, שמע לקח באוניברסיטה בברלין עמד בראשה שְׁלֵיאֶרְמַכֶר, וגם בין מוריו וידידיו היו אחדים מהקרובים אל הרומנטיקים. ההשפעה של הרומנטיקה נכּרת גם בכתביו ובספריו של צוּנץ. הוא נוטה יותר אל חכמי־ישראל ההולכים אחרי אמונתם מאשר אל אלה ההולכים אחרי שכלם. עוד בספרו הגדול הראשון, “על הדרשות”, כאלו בִכּר את חכמי המדרש והאגדה על חכמי המשפט וההלכה, ובחקירותיו, שחקר אחר־כך את השירה והספרות העברית בימי־הבינים, נתן את משפּט־הבּכורה לחכמי צרפת ואשכנז המאמינים על חכמי ספרד המשכילים. ביחוד נודעת ממנו חבּה יתרה אל הפַּיטנים ובעלי ה“סליחות”, ה“קינות” וה“תחִנות”, אלה ששמו את דמעות העם בנאדם. הוא גם שפתח את לבו אל תפלת העם וחקר אותה מכל צד ומצא מלים מיֻחדות, נעלות, לספר ה“תהלים”, שראה אותו כלו כספר התפלה, ספר היצירה החשאית, הפנימית של העם⁷. צונץ ראה גם את העם כיוצר הספר הזה, שענה כאן בשפתו לקול ענות הנביאים והחוזים⁸. מתגלים אצל צונץ סמנים רבּים של הרוח הרומנטית, רוח הזמן, שהיא היתה, כנראה, הגורמת והמעוררת הרבה בדבר, שהתחילו פתאֹם מחבּבים את הצרות והחלו פתאֹם לזכור נשכחות ולציֵן קברים.

מלבד הגורם והמעורר הזה, שאינו נראה ומתגלה כל־כך על־פני השטח, היו עוד שני גורמים, והם נראים כבר יותר ונגלים יותר. שני אלה הם: הזכיות של היהודים כלפי חוץ וה“תקונים” של היהדות כלפי פנים. ספרו הגדול הראשון של צוּנץ עצמו, “על הדרשות”, נכתב בכוָנה תחִלה נגד האִסור שנאסרה אז ה“דרשה” בפרוסיה מטעם המלכות. האִסור הזה חל אז מפני הקטגוריה של החרדים נגד המחַדשים והמתַקנים, ורוח של “תקונים”, שנטה אחריהם אז צונץ, מנשב גם מבין עלי הספר. כמו כן כתב אחר־כך את מחברתו “שמות היהודים” נגד הגזרה שנגזרה אז מטעם מלכות פרוסיה, כי היהודים לא יקָראו בשמות של נוצרים. גם לספרו הראשון של זכריה פרַנקל על־דבר “שבועת היהודים” היה נמוק מדיני, ובספרו השני “הצעות לתרגום השבעים” אמר פרַנקל להביא ראיה חזקה להלכה הקדומה בישראל וכי שלטה זו גם באלכּסנדריה של מצרים – מקום התרבות היונית־העברית – כדי להוציא מלבּם של מתקני־הדת המשכילים ומתנגדי הקבלה. עבודתו זו המשיך פרַנקל גם ביתר ספריו. אין הדבר צריך כמעט עוד להאמר, כי בספרי המדע של אברהם גַּיגר נשמע הֵד לזעזועים של החיים היהודיים הפנימיים והחיצוניים באשכנז בתחלת המאה למספּרנו, ואחד מתלמידיו המֻבהקים של גיגר, בבואו לתת לפנינו דין וחשבּון מהשקפתו של גיגר על תולדות היהודים והיהדות אומר, על־פּי מה שהוציא מספריו של גיגר ועל־פּי המסקנות שהגיע אליהן, כי “באור היסודות השונים של ההוֹה הוא המטרה האחרונה של כל חֵקר־העבר האמתי”⁹.

ל“חכמת ישראל” זו שבאשכנז נלוה אפוא גם הד כּבּיר של רוח הזמן ומלחמת השעה. רק הספרות העברית שבגליציה הרימה את ערך ההכרה כשהיא לעצמה, דעת האמת המֻחלטה על־דבר העבר, יצירת הדמות הרוחנית של היהדות, ההשכלה וההבנה בה, לידי המדרגה היותר גבוהה. בספרו של קרוכמל נעשית “דעת האמת המוחלט[ת]” לדעת אלהים “והתוַדע הרוחני לעצמו” לתכלית התכליות¹⁰. “כי זה הוא העיקר הגדול, שמלבד ש(י)[ת]תהוה איזה רוחניות באומה מן האומות אין בזה די עד שיודע לה במדע מבורר שזה ההוה בקרבה הוא ענין רוחני ושהוא המעמידה ומקיימה, וזהו בדרך ציור תחִלת המחשבה עבודת האלקית שלה”¹¹. המדע הטהור כשהוא לעצמו, דעת האמת והכרתה, נתרומם פה מלכתחִלה למדרגה נעלה מאד. הוא הגיע כאן לגֹבה אין חקר לו. למעלה ממנו אין כלום. ההכרה השכלית האמתית ויצירת ציור רוחני טהור ונקי מן הדברים היא הכל.

ד    🔗

כשפרסם שי“ר את ה”תולדות" שלו עברו כבר כעשר שנים מיום שהוציא צונץ את מחברתו “דבר־מה על־אודות הספרות הרבנית” וקצת פחות מזה מאז שהדפיס צונץ את מחקרו על־דבר רש“י (נדפס במכת־העתי של צונץ, שיצא בשנת 1823). עוד בימים הקרובים מאד לימי הִוָּלד ה”תולדות" האלה של שי“ר ראו בהן גם אנשים שהיו קרובים בימים ההם אל שי”ר קצת מעין הבהקה מאורו של צונץ¹². ההתעוררות לחִבּוּר ה“תולדות” האלה כאלו באה אליו על־ידי החִבּור של תולדות רש“י לצונץ. אולם אם היה צונץ מעין מעורר לשי”ר בחבּור התולדות שלו, הנה היה שי“ר עֵזר רב לצונץ בתולדות האלה עצמן מיד בחִבּור ספרו הגדול הראשון, הספר “על הדרשות”. העמוד הזה של בנין “חכמת ישראל” באשכנז, אחד העמודים התיכוניים, שכל הבית נשען עליהם, נבנה בעזרתו הגדולה של רפופורט. צונץ על־פי דרכו מונה מִספּר למקומות שבהם הוא מזכיר בספרו זה את שמו של רפופורט ומצא כי הם ק”י. בפרק אחד בלבד של ספרו זה הוא מזכיר את שמו מ"ז פעמים¹³. על כל אשר חִדש בּזה רפּופּורט ועל כל אשר לִמד כבר עמדו רבים מן הראשונים ועד האחרונים באותו מקצוע¹⁴. לנו הוא עִקר פה אֹפן הלמוד ואֹפן החִדוש שלו. לא לשם איזו תכלית מעשית חוקר רפופורט את חקירותיו, אלא חקירה לשם חקירה. הבּקֹרת ההיסטורית החריפה והעמֻקה שלו היא בקֹרת לשם בקֹרת, לשם גלוי האמת. תורה היא זאת וללמוד אותה הוא צריך.

בראשונה הדפיס שי“ר מן ה”תולדות" שלו את תולדות רבנו סעדיה גאון, ואלה נתן לפני הקורא. בוַדאי לא בלי הכנות רבות וגדולות, אבל בלי כל הקדמה. הוא נגש אל הענין כאמן הנגש לעבודתו. שכר מדע – מדע. אולם בראש התולדות של רבנו נתן בעל הערוך, שכנראה נתחברו ראשונה, קֹדם לכל התולדות, נתן רפופורט מעין הקדמה קטנה, שהיא ההקדמה אל כל ה“תולדות” שלו. בה הוא אומר, “כי לא הרבה עתים ישוו לעת הזאת מימות הגאונים עד זמן רבנו נתן – הזמן שהוא עוסק בו בתולדותיו – בדרישות התלמוד לאמתתן ובשאר ספרי החכמה”. יותר לא האריך רפופורט בהקדמות. הוא דבּר שם עוד קצת על זה, “כי יאתה העת הזאת לישראל אשר יאָמר בה מה פעלו גדוליו וחכמיו בתבל מאז ומקדם, לבעבור חַזק כל רפה ולאמץ כל כושל בישֻׁרון”, ועובר מיד “לסכור פיות דוברי עתק המתרבים והמתפרצים וכו', אשר כל חכמתם זו לעגם על חכמים באמת”, וכוֵן בזה, כנראה, להִבּדל מעל יהודה ליבּ מיזס, בעל “קנאת האמת”¹⁵. אחר־כך הוא עובר מיד אל תולדות רבּנו נתן עצמו. שי“ר, שנתחנך על ספרי הפלפול, ובשעה שהוא בא להתוַכּח בעניני הדת הוא חורז מדבר לדבר וקופץ מענין לענין¹⁶, כשהוא כותב את פרקו המדעי, הוא סדרן גדול, וכמעט אמן. סגנונו של שי”ר, שלא הצטיֵן בשכלול מיֻחד, והקצור לא נמנה על מעלותיו, היה הפעם בהיר כֻּלוֹ וברור, קצר וחד. כבונה אמתי התוָה כאן תו, השליך את הקַו ומדד את היסוד ואת העליה, את המַסד ואת הטפחות.

שי“ר בנה את בנין ה”תולדות" שלו בנין מיֻחד, דומה במקצת אל הבנינים ההיסטוריים המיֻחדים שלנו, קצת מעין בנין שני התלמודים: משנה יש כאן וגמרא, “פנים” ומעין פֵּרוש רחב לו. ב“פנים” נתן שי“ר רק את המסקנות. כאן, כלפי הרואה, נראה הבנין פשוט מאד. בשפה פשוטה, בלי כל קשוט ועדי של מליצה, שהיתה בכלל רגילה אז, הוא מספּר לנו את ה”תולדות" של האנשים. הוא נותן לנו כאן רק את פרק־ההלכה. אולם את כל המשא ומתן הרב של תורה הוא נותן בתוך ה“הערות”, שבאו אצלו תמיד בירכתים, בסוף הבנין. הוא עשה אותו מעין בנין מיֻחד של בתי־אוצר, של מרתּפים רבים ושל מטמרות, שבהן אצר את הרכוש המדעי הרב.

במאמרי־המדע המֻבהקים של שי"ר יש איזו מדה של שויון רוחני. נִכּר כאן איזה שווי־משקל ברוח בשעת העבודה. עבודת החקירה כאלו הרגיעה אותו, את האיש שהיה גם רב־התלאה. הוא מצא כאן את אשר בקש. נִכּר כאן גם ההמשך שבדבר, החבּור שההיסטוריקן מחֻבּר כלו עם ההיסטוריה. הוא אינו רק חוקר חֵקר־הדורות, אלא גם ממשיך עבודת הדורות. אין כאן לא מאותם דברי הפּתּוס, גם מן הפּתּוס הנשגב, המתפרצים מפיו של צונץ באמצע עבודתו המדעית, מן הדבקות וההתדבּקות הפתאֹמית של חוקר ההיסטוריה הישראלית באלהי־ישראל, ולא מן המדע בלי כל דבֵקות, בלי כל חִבּור פנימי עם הענינים, מזה שהוא רק מאסף ומונה שמות, אותיות ומספרים, שגם ממנו יש למצוא כבר הרבה אצל צונץ. יש כאן על כל צעד ושעל המשך וחִבּור עם מה שלפנים, חִבּור פנימי המובן מאליו, שאינו צריך כל התחַבּרות והתדַבּקות.

ה    🔗

רומנטיקה זו, שלקולה אנו מקשיבים לפעמים אצל רבּים מבעלי “חכמת ישראל” שבאשכנז, רק מעט מאד אנו שומעים גם את קולה מפי חכמי־ישראל שבגליציה, אלה שחיו באותו זמן וקבּלו כמעט אותן התורות ואותן ההשפעות¹⁷. כשיצא שד“ל לערער בפרהסיה על חכמי־ספרד המשכילים והרים על נס את תמימות הרגש ופשטות האמונה של פרשני צרפת ואשכנז, התעוררו לצאת נגדו חכמי־ישראל שבגליציה. שי”ר רב אתו על זה כל ימיו, ואף קרוכמל הענָו והנחבא אל הכלים יצא אז במכתבו שנדפס ב“כרם חמד” ד', באותו ספר שנדפס מכתבו־מאמרו של שד“ל נגד הראב”ע. הוא כאִלו לא היה חפץ להשאיר את המכתב הזה, שלא נשלח אליו, אלא לרפופורט, אפילו זמן קצר בלי תשובה והדפיס את השגותיו עליו מיד באותו ספר, כדי להחליש תֵּכף את רשֶׁם המכתב. קרוכמל כאלו יצא אז מגדרו ודִבּר דברים נגד שד“ל, שאין אנו מוצאים כי דִבּר אותם נגד מי שהוא. בכל רגשי הכבוד והחבּה שהוא הוגה כנראה ביחוד ל”המשכילים היקרים שבאיטליה, ארץ משם יצא לחם תבונות ומטעי מליצות מלפנים גם היום“, הוא אומר לשד”ל, כי השגות כאלה, שהוא משיג על חכמי־ספרד המשכילים, על הרמב“ם והראב”ע, “כבר יקרו לחכמים בכל הזמנים, שנרדפו וחשבו רודפיהם כי השיגום, והחכמים לא היו עמהם כלל במקום אחד”. הוא זורק כאן קֹרט של חִלתית מרה מאד לשד“ל, וכן מלא כל המכתב הזה מרירות, שאינה רגילה אצל קרוכמל, והתמרמרות רבה נגד שד”ל. קרוכמל מרים גם כאן במכתבו הרבה על נס את הידיעה וההכרה, את המדע והשכל ואת האמונה הצרופה, וזה, הוא אומר, מה שהוא קורא "חכמת ישראל¹⁸.

ההכרה היא גם אצל קרוכמל בעִקרהּ, אם לא עוד ביסודהּ, ההכרה ההיסטורית. “ודע–הוא אומר בשער י”ב מספרו –זהו עִקר גדול ונכבד, שהוא צריך ויפה לנו, כי נרבּה לדרוש ולחקור על הדעות והמוסרים והתכונות שעלו בקרב אומתנו באורך הזמנים וע“י הקורות שעברו עלינו והחבורים וההצטרפות בהם שנתחברו עם זולתינו יותר מכל אומה ולשון וכו‘, ואיך נתפעלנו ונשתנינו על־ידי הדעות והמוסרים והתכונות ההמה ואיך פעלנו בהם בזולתינו מדור לדור; ואפילו אותן שהיו רחוקים ונתקרבו אלינו במקצת וקבלו מדרכינו וכו’, וכן אותן שהיו קרובים לנו ונתרחקו וכו', חובה על חכמי לב וגדולים שבנו לדרשם ולהבינם בעקרם ובשרשם, והכל בשביל שנגיע בכח הדרישה לרשמים ברורים ולבסוף לבירור הכרת עצמותינו ומהותינו, שהיא נפש ישראל הכללית, ואיך נגלית בעולם בקורותינו ודברינו במסִבּות ותהפוכות העתים עד היום הזה, ומזה מקיש על הבאות”. הכל כמו תלוי גם כאן בברור האמת ההיסטורית. והברור הזה הן נעשה כֻלו בנין־אב לחכמים ולחברים שהיו בימיו, כּמו שי“ר ואף רבי צבי הירש חיות, שגם ספריו וחקירותיו על התרגומים ועל ההלכה הקדומה היו ליסוד מוסד לכמה מספריהם וחקירותיהם של חכמי־אשכנז – בין מן החפשיים ובין מן החרדים, – כמו שהיה זה, בֵּרור זה, ליסוד מוסד לַתּלמידים שבאו אחריו, כמו יה”ש ובנו אברהם קרוכמל. אף מלחמה זו של דעות שנלחמו ב“החלוץ” של שור יסודה היתה הכרת האמת ההיסטורית. גם כאן נלחמו על הברור האמִתּי ועל ההכרה. אף מלחמה זו, שהיתה קרובה אל מלחמה התקונים באשכנז, ובהשקפה ראשונה נדמה כאלו היתה זו שב“החלוץ” מעין הֵד לה, אף היא נבדלת ומסתַּימת מזו שבאשכנז, שבעקרהּ ויסודהּ היתה מלחמתה של תורה.

להשכלה העברית בגליציה עמדו שני דורות חזקים ותקיפים. בַּדור השלישי היו נמושות.