הבקורת – מפתח ליצירה    🔗

אף־על־פי שביקורת־הספרות חיה וקיימת ופועלת, והיא חלק מן ההוויה הרוחנית של כל חברה בת דורנו, עד כדי כך שנמצא מי שהגדירו כ“דור של ביקורת”, רבים המערערים עליה ומשמיעים כנגדה תמיהות ופליאות, קושיות ופירכות. בשני כיוונים מתקיפים אותה. הללו תוהים על עצם הצורך בה, הנראה להם כמיותר; והללו רואים אותה דלה ורפת־אונים, שאינה מסוגלת לחיים של עמידה ברשות עצמה, ולפיכך מבקשים הם להשעין אותה על יסודות מדעיים. מדע־הספרות תפקידו להזרים, כביכול, דם לתוך עורקיה של ביקורת־הספרות החיוורת. הראשונים, שאינם חטיבה אחת, כופרים בזכות קיומה, בתכלית הפשטות, ולכל אחד טעמים משלו; מקצתם טוענים מתוך תמימות, ומקצתם – ביחוד המחברים המבוקרים – מתוך טינה ועלבון: וכי מי הסמיך את המבקרים לפסוק את פסק־דינם ולהשפיע על הקוראים? במה יפה כוחם מכוחו של קהל־הנהנים? וכבר הגדיר השקפה זו אדמוֹנד בירק באומרו, “שכל אדם הוא מבקר לעצמו”. שכן קני־המידה הנכונים לאמנות הם בהישג־ידו של כל אחד. – והאחרונים מתנים את קיומה בזיווגה עם המדע. בעיניהם היא רווקה קלת־דעת, הניזונה מהתרשמות, שמשפטה מרופרף וללא סמכות, ואין לה תקנה אלא על־ידי חופה וקידושין עם המדע. אמנם חלוקים הם ביניהם מהו הענף במדע הרוח והחברה, שצריך לזווג לה לביקורת, אם פילוסופיה או היסטוריה, פסיכולוגיה או אסתטיקה, בלשנות או סוציולוגיה; אך הצד השווה שבהם, שאינם מאמינים בקיומה העצמאי המכובד ומבקשים לה תיקון.

הפולמוס הזה נמשך בכל מרכזי התרבות ונודעת לו חשיבות גדולה, והוא רווח גם בספרותנו. ביחוד גבר בשנים האחרונות עם גידול מספר האוניברסיטאות בישראל ועם הופעת כתבי־עת מוקדשים לבירור הבעיות של מדע־הספרות. הללו נתקנאו בחבריהם בחו"ל, ואף הם תובעים מעמד של בכורה.

מן הדין להידרש שוב לסוגיה חשובה זו ולבררה גם מנקודת־השקפתה של הספרות העברית, אף־על־פי שכמה סופרים כבר נזקקו לנושא זה ותרמו תרומה נכבדה לבירורו.

שתי פנים ליצירה הספרותית: פנים של עצמה, כפי שיצאה מידי היוצר, בצבעונה ובצביונה, ופנים של פירוש וביקורת, כפי שמראים המפרש והמבקר, שבדין נתייחד לתפקידם הביטוי “גילוי־פנים”. כפל־פנים זה איננו מקרה, אלא עצם, מהות, ואינו מש ממנה לעולם. יצירה קלאסית כשהיא לעצמה, בעירומה, בלא לבוש של פירוש, היא בדוּת. אנו יורשים אותה מידי קדמונינו כשהיא מיושבת ומפורשת.

כמעט שאין אדם טועם טעם יצירה כשלעצמה. קודמת לטעימה זו, או נגררת אחריה, שמיעת־פירוש או קריאת־פירוש, הגהות או תיקוני טקסט, רשמי־פשר של מורים או סברות של תלמידים ותיקים, שמהם נתבשם הנהנה מן היצירה מדעת ושלא מדעת. שותפים הרבה לכך, וכל אחד מבליע את חלקו בעיצוב טעמו של אדם ובהערכתו הספרותית: רבותינו, ספרינו, מסורת וקבלה, שיחות־אקראי, עיתונים ופולמסאות. אלה פורשים כמין רשת על מוחותינו, והכל נלכדים בה. שר־הפדגוגיה של מעלה מערים עלינו ועושה את מלאכתו בעקיפין.

כל האומר שקרא פרק בתנ“ך והבין אותו מדעתו בלא פירוש, אינו אלא מן המתייהרים. הבנת המקרא מדעת עצמו – לא היתה ולא נבראה. כשאנו מעיינים בו, מיד אנו נכנסים לפרד”ס, ולפנינו מבהיקים ביאורים והשגות, קושיות ותירוצים, אליגוריות ודרושים. בין אנו גורסים אותם אחר־כך ובין איננו גורסים אותם, הריהם נקלטים בנו בשעת קריאה ראשונה או שניה, ושוב איננו נפטרים מריחם ומרוחם עולמית. הוא הדין בהוֹמר ובדאנטה, בשקספיר ובגיתה, ביהודה הלוי ובביאליק, עד אחרון שבאחרונים. לעולם אין טועמים טעם־בראשית ביצירתם, טעם שמלפני היות הפירוש וההסבר.

עד כמה קדמון השימוש בביאור ועד כמה היה כעין מלאך־שרת, המלווה את הטקסט, יעידו ספרי המקרא עצמם, שבהם מצויים הגהות וביאורים בצידם של שמות גיאוגרפיים או ניבים עתיקים סתומים או כפולי־משמעות. יודעי־דבר מונים מספר רב לפירושים אלה, שיש בהם משום שיטה שלמה. עוד בזמן קדום נשתכח הדבר, שהם תוספות, והביאור נתמזג עם המבואר והיו לגוף אחד. ולא עוד אלא שהדורות טעו וחשבו, שיש כאן צירופי־מלים והתקשו בפירושם. והלא מדובר בטקסט מקודש, שספרו את אותיותיו והקפידו שלא לגרוע ולא להוסיף עליו.

המפרש יצירה מסויימת בפעם הראשונה אינו ראשון כלל ועיקר, שכבר קדמוהו בפירוש יצירות אחרות, והוא קלט מהם טעם־שתיה, מושגי־יסוד וקני־מידה. ואין צורך לומר, שאף הרצון להשתחרר מפירוש מסויים ולמתוח ביקורת עליו מעיד, שדיעותיו והערכותיו לא היו ראשוניות ועוּצבוּ במידה יתירה בהשפעת־חוץ. האנטיתיזה היא ילידת התיזה. הביקורת החדשה אוחזת בעקב הביקורת הישנה.

קיצורו של דבר: אין הבנה עצמית גמורה, כשם שאין יצירה מקורית גמורה, וכדרך שאין היא יכולה להופיע בלא בגדי מפרשים. הביקורת היא איפוא מגופה של היצירה ונשמתה, חלק מעצם הווייתה, כפי שהיא משתקפת בתפיסתנו. אין קיומה נקבע על־ידי יחסו המודע של היוצר או הקורא, אלא זהו קיום־שמבראשית. יתירה מזו: אפילו היוצר עצמו, שלכאורה רוקם הוא את יצירתו מתוך נפשו ואינו תלוי בדעת אחרים, מושפע במעמקיו מהערכת הדור ונטיותיו, מתביעות קהל־הנהנים וממכווני טעמו. בצינורות־סתר זורם מידע דק זה לתוכו ומתמזג בדמו הרוחני. לית אתר דפנוי מן הפרשנות והביקורת, אף־על־פי שיוצרים רבים שללו את קיומה וראו אותה כאילו איננה, ולכל המוטב התייחסו אליה כאל נחותת־דרגה, טפּילה. יחס זה ניזון לא אחת מן הנקמה באלה המעיזים להתערב ברשותו הפרטית או המחווים את דעתם על פרי־רוחם שלא בטובתם. דברים טפלים הרבה נאמרו על־ידי יוצרים נחשבים כנגד הביקורת והמבקרים. לאמיתו של דבר, מלווה מלאך־הביקורת כל יצירה. בשעה שבורא העולם נמלך בפמליא שלו וברא מה שברא בששת ימי בראשית והם אמרו “כי טוב” או “כי טוב מאוד” – כבר הובעה הערכה והושמעה ביקורת על הנברא והנעשה, שהשפיעו על שאר פרקי הבריאה. קל וחומר שיוצר ילוד־אשה כפוף לביקורת ומתכוון על־פיה. אם נניח, שספר “בראשית” היה ספר ראשון ליצירה ספרותית, הרי לאחר שחוּבּר ויצא לרשות־הרבים, ולאחר שהללו חיוו דעתם עליו, שוב לא היה שום מחבר אחר בן־חורין מאותה הערכה, והיא שימשה דוגמה לשאר הספרים בשעת התרקמותם, בעודם בגדר ציון בדמיונם של מחבּריהם. שרשרת זו של משפיעים ומושפעים נמשכת והולכת מקדמת דנא עד היום הזה וכוחה לא יפקע לעולם, כל עוד יהיו יוצרים וקוראים. יחסי־הגומלים ביניהם אינם עניין של בחירה או החלטה, אלא הם מהלך הגיוני מוכרח, ושמא הורשינו לומר: גזירת שר־היצירה.

 

מקורות גידולה של הביקורת    🔗

ביקורת־הספרות, שהפרשנות היא אחד מתפקידיה, כמה גורמים לה: – הצורך הפשוט לעשות נפשות ליצירה ספרותית, להסבירה ליחידים, לרבים או לדוֹר, מבחינת זמן התהוותה, מקומה וזיקתה לקודמותיה;

– אפילו ביצירה בהירה ישנן סתומות ושיורי אפלולית, כלומר, מקומות קשי־הבנה לקורא הרגיל והמשכיל. מבקר בעל הרגשת שליחות לומד את הסתום מן המפורש, או המעוּרפל מן המוּאָר, ובכך הוא מגדיל את היקפו של המובן ומעמיק את השפעתו;

– ישנו סוג של סתומות, הבא שלא בידיעת המחבר, אם משום שהיה סבור שהעניין ברור, אם משום שמאבקו עם התוהו שבנפשו לא עלה יפה, או משום שאותה שעה קצרה ידו או רוחו להבהיר את כוונתו וללטוש את מבעו. אפלולית זו שרויה בקרן־זווית, ואף בטבורה של כל יצירה גדולה. המבקר קורא מתוך תשוקת הגילוי: יהי אור! הוא, שהתעמק בנפשו של המחבר ומזדהה עימו, הוכשר לדלות ממעמקיו ולהאיר מקומות או פרקים מעומעמים ביצירתו, ובדרך זו הוא נעשה, כביכול, שותף זוטר ליוצר ואָמוֹן־פדגוג לקורא.

– ככל שהיצירה היא חדשה וחד־פעמית כן רבים לבטי היוצר, עימעומיו וגימגומיו, תוך שיכלולה והבאתה לגמר ביטויה. אי־שלימות זו, שהיא ממידותיו של אדם, גורמת לא אחת להבעה מקוטעת, לסתירה, לעירפול דברים ולהבלעתם. המבקר־המגלה, שרוחו נתדבקה ברוחו של היוצר והוא נפעם מציורי־מחשבתו ורחשי־ליבו, עשוי למלא את שנשמט או שהחסיר הלה, ולתקן מה שפגם בספירה זו, על־ידי ביאור ומיצוי. לעיתים ההרגשה היא בנו, שהמבקר החזיר לנו אבידה גדולה.

קיימא לן: רק מבקר, שסגולות ביקורת לו מלידה, עשוי להצליח בתפקידים אלה. אפשר לשכלל כשרון טבעי זה על־ידי לימוד ואימון ושינון, אך לעולם לא יגיע אדם למעלת מבקר אמן בדרך הלימוד והתירגול בלבד. מבחינה זו דומה הוא ליוצר עצמו, שרק בזכות אישיותו היוצרת הוא מה שהוא. כדי לסבר את האוזן ארשה לעצמי לומר, שכשם שישנה בת־שירה, כך ישנה בת־בּיקורת. כזו אף זו מוסרת לנבחר על־ידיה את סוד היצירה בלחישה ובאהבה, והוא משתמש בה שימוש אישי, ייחודי. ואף־על־פי שהמבקר צמוד ליצירתו של אחר, שהוא בודקה ומפרשה ומגלה בה את סתרי־מדרגתה, הריהו פועל ברשות עצמו כבן־חורין ואינו משועבד לדעת היוצר המבוקר. אם המחבר מחייב את מעשה המבקר ומודה שכיוון אל התכלית הנרצית – מה טוב; אך אפילו מסרב המחבר לעשות זאת, ואף זועם על שותפות זו – אין משגיחין בכך. אם הפירוש מתקבל על דעת הקורא הנבון, הדין עם המפרש ולא עם המחבר, מאחר שתהליך היצירה איננו מוּדע כולו גם ליוצר עצמו, ולא תמיד יודע הוא לאחר־מעשה להגיד לנו את כוונתו, מאחר שריתחת היצירה העלתה יסודות ועניינים, שאור הכרתו לא זרח עליהם. וכבר אמר פרידריך שלגל, כי “לבקר, זאת אומרת, להבין את המחבר הבנה טובה יותר מכפי שהמחבר מבין את עצמו”. המבקר לומד את הנעלם מן המרומז בחלק המפורש, בודק גלמי־דברים ועוּבּרים. מבחינה זו אין למחבר כל יתרון על המבקר. חילופו של דבר: המבקר רואה באספקלריה מאירה רב־יתר מן המחבר, שכמה גנוזות סמויות מעינו.

דוגמה להסכמה גמורה מצד משורר לגילוייו של פרשן אחראי ומעמיק להבין נמצאת לנו בדברי ח. נ. ביאליק ב“מאזנים” (תמוז־אב, תרצ"ד) על עבודתו המפענחת של דויד יוסף בורנשטיין, וזו לשונו:

“דק ביותר הוא ענין היצירה, החוטים שמהם נארגת היצירה הם לפעמים דקים מקורי העכביש ולפעמים דקים מן הדקים, שלפעמים המקורות נעלמים וסמויים גם מעין הסופר עצמו. ואני צריך להודות לפניכם, שנמצא איש טוב אחד, שניסה לפרש את שירי – בברלין יש יהודי משונה כזה – וכתב פירושים לשירי, והביא לפני קצת מהפירושים הללו – – – השתוממתי לפעמים לראות עד כמה כיוון האיש הזה אל האמת, עד כמה עמד על אותם המקורות הגנוזים מאחורי הפרגוד של היצירה. אבל השתוממתי עוד יותר למצוא דברים שהוא גילה לעצמי”.

כל עיון בתחום זה יביאנו לידי מסקנה, שרק לעיתים רחוקות מגיעה ביקרתו העצמית או הסברתו העצמית של הסופר לרמת יצירתו. על־פי־רוב הן נחותות בדרגתן. ודאי, צורך הוא להקשיב לדעתו של המחבר על חיבורו, שכּן יש בו חומר חשוב ומגרה, אך בשום פנים ואופן אין לראותה כפירוש מוסמך יחיד.

יצירה ספרותית עלולה להיות בעיני המחבר מופלגת בערכה או נחותה בערכה. ביחוד יכול מיעוט דמות היצירה בידי היוצר להיות הרה־פורענות, כבמקרה קאפקה, שביקש בצוואתו לשרוף ממיטב כתביו ולהעלים את קיומם מידיעת העולם, מפני שדעתו היתה: “מה טעם יש לשמור על עבודות כאלה, בלתי מוצלחות ‘אפילו’ מבחינה אמנותית? – – – את כולם, בלי יוצא מן הכלל, יש לשרוף, ומוטב – אף בלא לקרוא בהם תחילה”. (“המשפט”, אחרית דבר). ואילולא מאכּס ברוד, שהוציא מידי קאפקה ב“עורמה ובפיתויים” את מה שכתב וגנזם ומצא עוז בקרבו שלא לקיים את צוואתו וערך את עזבונו הספרותי בחיבה ובהתלהבות והוציאם לאור – היינו חסרים כמה יצירות־מופת של המאה העשרים, שהשפיעו השפעה עזה על ספרות־העולם. במעשה זה חיווה מאכּס ברוד את דעתו הנחרצת, שההערכה האובייקטיבית של המבקר מכריעה וללא ההערכה העצמית של המחבר, הנקבעת מתוך מועקה או מחוסר־ביטחון, שמביאים לידי קיפוח ערכו ולידי נפילת־מוחין. זה הכלל: יצירה שיצאה לרשות־הרבים, נפרדה מיוצרה והריהי בריה בפני עצמה החיה את חייה שלה, ושוב אין חזקת־בעלים למחברה.

בהתנצלותו לפני שופטיו סיפר סוקראטס בזו הלשון:

“הלכתי אצל המשוררים, מחברי הטראגדיות והדיתיראמבות ושאר המשוררים למיניהם – – – לקחתי את השירים, שנראו לי כמעוּבּדים ביותר, ושאלתי מן המשוררים למה הם מכוונים, כדי שאף אלמד מהם דבר. ואני מתבייש, רבותי, להגיד לכם את האמת; ואף־על־פי־כן צריך להגיד. כמעט אפשר לומר, שכל הנוכחים היו יכולים לבאר את דברי המשוררים באופן יותר נאה מן המשוררים עצמם”. (תרגם א. סימון)

עדות חותכת לקושי שבהסברת היצירה על־ידי המשורר עצמו, נותן לנו גיתה. בשיחותיו עם אקרמן בשנת 1827 אמר:

“והנה אתה בא ושואלני: איזו אידיאה ביקשתי לגלם ב’פאוסט' שלי? כאילו אני עצמי ידעתי זאת וביכלתי לאָמרה לך! מן השמיים דרך העולם אל הגיהינום – זה יכול בשעת־הדחק להיות משהו; אולם אין כאן אידיאה, אלא מהלך העלילה. ועוד: שהשטן מפסיד בתחרותו ושאפשר לגאול אדם, החותר בלי הרף אל הטוב־ביותר מתוך תעיות קשות; זה אמנם רעיון מועיל, המסביר משהו, אך אינו אידיאה, המונחת ביסודם של השלם והפרטים אשר בסצינות הבודדות. לאמיתו של דבר, עניין יפה היה יוצא, אילו נטלתי חיים עשירים, מגוונים ורבי פנים כאלה אשר ב’פאוסט' והייתי חורזם על חוט צנום כזה של אידיאה אחת ויחידה המבריחה את הכל”.

דוגמאות מעטות אלו מני רבות מלמדות אותנו, שרק המבקר מוכשר להתחקות על שרשיה של יצירה ספרותית, לבדוק מקורה, לפרשה ואף להעמיד את המחבר על כוונתו, שאפילו לא תהיה ברורה בתחילתה הריהי עולה מתוכן היצירה, צורתה והרכב יסודותיה. למבקר כשרון־קשב לקולות הבוקעים ממנה, כוח־הסתכלות בגווניה וכלי־אחיזה ללפות בהם את בליטוֹת ייחודה.

 

כבשונה של ביקורת    🔗

כותרת־משנה זו אינה באה לתפארת המליצה, אלא היא שם־דבר, מיצוי תכונה. הביקורת, עם שהיא גם מלאכה וכפופה לכללי טכניקה מסויימים, יש בה מכבשונה של יצירה, שאינו מתגלה אלא למיועדים לה. מידותיה הן מידות חב"ד: חכמה, בינה ודעת. היא זקוקה ללב ולמוח, ללב חם וקולט את ברכת היצירה, ולמוח צונן המסדיר את הרשמים, בוחן את היצירה ומעמיד אותה על יסודותיה ומדרגותיה, הביקורת היא הבחנה בין טוב ורע, בין אמיתי ומזוייף, ולכן אי־אפשר לו למבקר בלי אידיאל, בלי שתרחף לפניו דוגמה של יצירה שלמה, שאליה הוא שואף ועל־פיה הוא מודד ומשווה את ההישג לנכסף. ואף־על־פי שמעשה זה הוא פרי שיקול־דעת ומחשבה ראציונאלית, הריהו יונק מן ההוויה האישית המעולפת סוד, סוד הגירוי והתגובה המיוחדים, סוד התגברות האור והכוח המסדר של המעומעם והכאוטי שבנפש האדם.

לא יצוייר, שבית־אולפן גבוה יהא מגדל ומוציא מתוכו מבקרים אמנים, ואם יוצאים כאלה, לא בזכותוֹ הם יוצאים. אין אוּמנוּת זו דומה לשאר אומנויות, שאדם לומד כך וכך שנים וקולט כך וכך חומר־הוראה, ולאחר שהוא מתאמן זמן־מה אימון מעשי, הריהו בעל־מקצוע מדופלם, שהכל מכירים בו. המבקר חייב ללמוד תמיד ולקנות לא רק ידיעה בספרות־העולם, אלא גם השכלה כללית נרחבת ובקיאות בענפי־מדע שונים, שהם תחומים סמוכים לספרות, או אף רחוקים ממנה; שכּן אם אין ידיעה – הבחנה מנין? אולם כל אלה לא יעשוהו מבקר. הם עשויים להועיל לו, לשכלל את כליו ולהגדיל את היקף ראייתו; אבל שלא כבמקצועות אחרים, אין מכלול הידיעות מקנה לו את הזכות להיקרא בשם מבקר. יכול שיהא אדם איש־האשכולות, חנוּת מיוּזנת, ואף־על־פי־כן לא תשרה עליו רוח הביקורת היוצרת ולא יהא משמיע שום דבר של ביקורת הראוי להישמע. בכלל, אין מי שרשאי לתת סמיכה למבקר. שכּן הוא מתמנה מטעם עצמו, בחינת מולך־מעצמו. הרגשת יעודו, מעשיו ופירותיו, מקיימים בידו מלכות זו או מבטלים אותה, ואפילו דיפלומה כפולת־שמונה לא תושיע לו.

מבקר אידיאלי לומד וחוקר ומעיין בכמה ענפי־מחקר של מדע־הספרות, כגון תורת־השיר, תורת־הסיגנון, תורת־נוי, תולדות־הספרות, תורת־הנפש להסתעפויותיה וכיוצא בזה, שכּן הביקורת מקשרת את היצירות השונות לדורותיהן ולאסכולותיהן, כדרך שהיא מגשרת בין החטיבות השונות בדור אחד, מוצאת צדדי־שיתוף וקווי־הפרד, השפעות ושאילתות; ברם, בסופו של דבר יכתוב ביקורת־הספרות, כלומר, אוֹמד־הערכים, מתוֹכה, מלגו, לפי חוקי היצירה המסויימת, המיוחדים לה, ולפי גודל־ספיגתו וכוח־התרשמותו. מבקר אמיתי הוא משורש אמן. וכשם שיש ליוצר סיגנון אישי משלו, כך יש למבקר סיגנון אישי, חותמת ופתילים משלו. רישול בסיגנון הוא עבירה חמורה למבקר. כל מי שמזלזל בכך, או אינו יכול לדקדק בכתיבה אמנותית – פסול לכהונה זו. לשונה של הביקורת חייבת להיות כלשונה של היצירה. שכּן רק במכשיר אמנותי אפשר לתפוס יצירה אמנותית. והקורא בביקורת, מן הדין שירגיש כקורא ביצירה. ואף־על־פי שלכאורה מקובלים דברים אלה על הכל, אין מקיימים אותם, והם נעשו כמין הלכה ואין מורין כן. וכבר סיפרה לאה גולדברג ז"ל מה שאירע לפרופסור דויד דויטש: מעשה בתלמיד אמריקני, שכתב לו עבודה סמינאריונית בלשון מחוספסת, שנתקשה להבינה; קרא לאותו תלמיד ושאלוֹ לפשר כתיבה זו, ואם האנגלית היא שפתו. השיב לו הבחור ביהירות ובבטחון: “אינני כותב אנגלית, אני כותב ביקורת…” וזוהי, לדאבוננו, תפיסתם של רצנזנטים רבים, המתקראים מבקרים. הללו, שתפקידם להודיע לקהל על הופעתו עדכאן של ספר חדש, למסור את תוכנו ולהגיד את מעשי המחבר, לובשים לעיתים קרובות איצטלה של כותבי ביקורת. משתמשים הם בסופרלאטיבים בין לשבט ובין לחסד, החוזרים תדיר מרשימה לרשימה, ועל־ידי כך הם מטשטשים את יסוד ההערכה השקולה והמהימנה, המבחינה בין טוב לשאינו־טוב. מדעת ושלא־מדעת הם מחשיכים את פניה של ביקורת־הספרות האמיתית.

אישיות יוצרת היא איפוא תנאי מוקדם לביקורת יוצרת, שיש בה נשימת מקוריות. לגבי מבקר גדול כלגבי משורר גדול – הכתיבה היא יעוד, שליחות; אף הוא מבטא בה את מהותו ועצמותו, ואין ביניהם אלא הבדל של נושא. המשורר “נוטל” את הטבע כחומר גלמי ליצירתו, ואילו המבקר רואה את יצירת־המשורר כחומר גלמי. מכאן ואילך שניהם שואבים ממעיינותיהם הפנימיים ותלויים בכוח העיצוב האמנותי שלהם. ואל יטעוּ אותנו הטוענים, שמבקרים כאלה לא היו ולא נבראו. אכן, נדיר הוא מבקר אמן, אך יוצר אמן נדיר לא פחות ממנו, ויד הבינוניות ואף הזיבורית על העליונה. ודאי, משפטיו והערכותיו של המבקר הם סובייקטיביים. יצירה שהוא שוגה בה ומתמלא על־ידיה מעוררת בו תגובה כנהנה, כפרשן וכשופט; בשלושתם הוא אדון לעצמו ואיננו כפוף אלא לבית־דינו של טעמו ומצפונו. אפשר שיעיין תחילה במה שכתבו אחרים, ואפשר שלא יעיין, אך לעולם יבדוק את התרשמותו והערכתו לאור נפשו ויגיד את אמיתו. אף־על־פי־כן, אין לחשוש מפני סובייקטיביות זו, משום שאיננה מתרחשת בתוך חלל פנימי צר וריק. מבקר אידיאלי, שקצת תכונותיו צויינו לעיל, כוח ספיגתו והתרשמותו וכוח הבחנתו עוצבו על־ידי תרבות־ערכין גדולה, השומרת אותו מפני תנודות וחליפות־פתע. רשאים אנו להניח, שחיי־הנפש ומשקעי־התרבות יוצרים בתוך המבקר מעין כור־מצרף, המזקק את חומרי הקליטה שקלט מן הספרות, ובמרוצת הימים מתגבש והולך לוּז של כוח־שיפוט. לשון אחרת: הערכות סובייקטיביות אלו, הנערכות מזמן לזמן, דרך־קבע, סומכות אחת את חברתה, ונותנות יד זו לזו, עולות ונעשות מסכת שלמה, שהיא בת־תוקף לסובייקטים רבים. שכן הערכה אובייקטיבית גמורה בתחומן של שירה ואמנות אינה בנמצא; כנגד זה, הערכה סובייקטיבית מעמיקה ונאמנה, שיש לה מצע נפשי ותרבותי ראוי לשמו, וניזונה מנסיון וטעם, השכלה ודעת, מתקרבת לאובייקטיביות, ורבים יראו בה את בבואת גישתם ומבוקשם ודעתם, ויצטרפו אליה.

ואף־על־פי שתנאי מוקדם למיצוי הייחוד שביצירה הוא בהתמזגות עימה ובהזדהות עם מחברה, אין בכך כדי לקפח את עירנותו ותחושתו; חס לנו להסיק מכאן, שהואיל ואנו רואים את הבחנתו ושיפוטו של המבקר כפרי התרשמות פנימית מקובצת, הרינו מפקירים את הביקורת לשרירות־לב ולשגיונות, למעלות ולמורדות. זאת תהיה טעות. כבר נאמר, שמבקר זקוק לאבני־בוחן, לקנה־מידה, שלפיו יהא בורר וזורה, קולט ודוחה, מרחיק ומקרב. במלאכת ניפוי זו תדריכנו ההכרה, שהשלימות היא מידה אלוהית, ושום יצירה אנושית אינה שלמה ולא נקיה מפגמים. וכן זקוק המבקר לדוגמה, לאידיאל של ראוי ורצוי. אלה ישמרוהו מפני אהבה יתירה, המקלקלת את השורה לא פחות משנאה. נאמן לאמיתו, העולה מהערכתו, לא ינהג במשוא־פנים ולא יעלים מומים אפילו מיצירה גדולה ויקרה לו. שאם לא כן, הוא עלול ליהפך לשר־המסכים, הקושר כתרים ומפליג בשבחים ואינו יכול לדון דין־אמת.

 

ערכי־פנים ומכשירי־חוץ    🔗

הביקורת, ככל ענף מענפי היצירה, היא אמנות ואימון; הורתה ולידתה בהיפעלות הנפש מיצירת סופר, מיפי־בניינה ועומק־משמעותה; ואילו הבעתה בכתב מתבצעת בסיועם של ידיעה, כוח־הבחנה ונסיון. אין היא באה לעולם ערטילאית, אלא מתלבשת בלבושי לשון וערכים. לבושים אלה נארגו בידי קודמיהם. דור אחרי דור, מימי אפלטון ואריסטו ועד ימינו, נטווּ חוטיהם. נקבעו כללים, הונחו מונחים, פותחו מושגים ונוצרו כלי־תפיסה־והגדרה לנוי ולטוב, למכוער ולנפסד. בלעדיהם היתה התרשמותו של המבקר תוהה ובוהה ומגששת ומגמגמת, ולא היתה יוצאת מגדר קריאות־התפעלות סתמיות. אולם היסודות וההישגים של אבות־הביקורת, כלליהם וחוקיהם, משמשים מצע לבאים אחריהם, לחידושיהם ולעירעוריהם. מכאן, שכל מבקר חייב ללמוד את אוצרות העבר ולעמוד על תורת הערכתם של קודמיו ושל בני־דור אחרים, וכל המרבה בהשכלה ובתלמוד הרי זה משובח וטעמו מהימן יותר בעיני הבריות.

הנחה זו, שהאינטואיציה היצירית זקוקה בהתגלמותה האמנותית לידע ולכלים משוכללים, היא מן המפורסמות והמוסכמות. שכן בכוחם מבליט המבקר את העיקר שביצירה, מגדיר את ייחודה, מנתח את חלקיה, מגלה פגמיה, ומראה את חין־שלימותה באספקלריה המאירה.

ואף־על־פי־כן מתייצבת השאלה, כיצד מבקרין? מהו קנה־המידה לקביעת יצירה טובה או קלוקלת? איזה מטען תרבותי והשכלתי דרוש למבקר, כדי שיהא מסוגל לדון דין־אמת? הקיימים כללי־הערכה מסויימים, המכוונים את הביקורת, או שמא כל הערכה היא שרירותית? מי או מה מסמיך אדם להיות מבקר ומעריך? במה יפה כוחו של מבקר מכל אדם אחר?

שאלות אלו וכיוצא בהן נשאלו ונשאלות והולכות עד היום הזה, הן על־ידי הדיוטות משיחים לפי תומם, הן על־ידי אלה השוללים שלילה עקרונית את הביקורת, והן על־ידי מחייביה, שכוונתם להשעין אותה על סמוכות חזקות ולשוות לה חזות אובייקטיבית.

כמה דברים כבר נאמרו כאן על הצורך החיוני בביקורת, ונראה לי שיש בהם כדי להניח את דעתם של השואלים לפי תומם. הם עצמם, לכשיעיינו בדבר, ימצאו, שאי־אפשר לה לספרות בלא ביקורת ובלא מבקרים ופרשנים, המקרבים אותה לתפיסתם ומסלקים מהם ספיקות וקשיים. כמה יצירות היו משולות ליפהפיות רדומות ומצועפות ועלומות, או לגרם שמיימי שאורו טרם הגיע אלינו, אילולא באו מבקרים וסבוראים והסירו את צעיפן וגילו את פניהן!

ברם, גם אותן שאלות הנשאלות על־ידי בני אומנות זו, או על־ידי בני אומנויות אחרות, טעונות תשובות; ואכן, השיבו ומשיבים עליהן תשובות שונות, הכל לפי השואל. בין המשיבים ישנה כת אחת, שכוחה הכמותי גדל והולך, הלוא היא כת החוקרים, הרואים את הספרות כמקצוע מדעי ואת הביקורת כמדע־הספרות. ואף־על־פי שגם כת זו אינה בעלת דיעה אחת ומצויים מחמירים ומקילים, הרי הצד השווה שבהם, שכולם כופרים בשונותם העקרונית של הספרות ובריבונותה של הביקורת. ואל יטעוּ אותנו שינויי־דגש קלים והודאות־במקצת. דוק ותמצא, שכך הדבר. הם רואים בביקורת־הספרות המסורתית “אימפרסיוניזם”, כלומר, “התפרצות סובייקטיבית”, רשמי־חטף, התרשמות בת־רגע, פרי מצבי־רוח חולפים ושגיון מתהפך בגווניו, ולכן אין לסמוך עליה, וכל הבונה על מסדה כבונה על חול נודד. אסור לה לעלובה זו ששמה ביקורת־הספרות שתצא בגפּה לרשות־הרבים, אלא הכרח הוא שהמדע ילווה אותה. וכאן מציע כל אחד ממדעני־הספרות מקצוע מדעי אחד או מקצועות אחדים כבני־לוויה. כגון: פסיכולוגיית־המעמקים, או תורת־הספרות, תורת־היופי או תורת־החברה, פילוסופיה או תורת־הלשון, היסטוריה או השקפת־עולם מארכסיסטית, ריאליזם או מיטאפיסיקה וכל כהאי גוונא. מחקרים אלה ומסקנותיהם עשויים, לדעתם, להושיט למבקר קנה־מידה מאושש ומוסמך, שעל־פיו ינתח את היצירה הספרותית ליסודותיה, לנושאיה, לסוגיה, למיתוסיה, לאידיאותיה, ללשונותיה, לסמליה, לשאלותיה ולהשפעותיה, ובדרך זו ייצא ידי חובתו כלפי פרשנות הספרות. קיצורו של דבר: רק זריקת נסיוב־המדע יש בכוחה לחזק את עצמותיה של רכרוכית זו.

והנה, אף־על־פי שכבר פעמים הרבה נכתב על כך, ראוי לחזור ולהזכיר, שהספרות היא סוג־יצירה מיוחד, אשר במדע לא יתחשב. אין המדע בא בסודה של הספרות, ואין הספרות באה בסודו של המדע. הספרות יכולה לשמש נושא לפסיכואנליזה או לסוציולוגיה, כדרך שהספרות עשויה להיעזר במדע, אך ביסודו של דבר אין הרי זה כהרי זה. מדע העוסק בספרות – מכלל מדע יצא ולכלל ספרות לא הגיע. מבחינה זו נראה עצם המנוח “מדע־הספרות” כשעטנז. ואמנם, באנגליה, שבה הגיעה ביקורת־הספרות למדרגה גבוהה, אין מונח זה שכיח ביותר. אך אם כורח הוא להשתמש במונה זה, הרי ברור, שמדע־הספרות בדין שיהא עוסק בדרך־כלל בתולדות הספרות, במאורעות חייהם של סופרים, בפואטיקה, במצבה החברתי של תקופה מסויימת בספרות, בניתוחים חיצוניים, בגילוי מוטיבים דומים אצל סופרים שונים, בספירת החזרות בתחום הביטויים והדימויים, בבדיקת אילן־היחס של כתבי־יד, בביקורת טקסטים, בהשוואות לשוניות וספרותיות, במציאת מיסמכים ותעודות ובכיוצא בזה, אך כל אלה אינם אלא אביזרי־עזר. ואמנם, המבקר צריך ויכול לנקוט גישה מדעית כלפי חוליות מסויימות בביקורת הספרות, כגון בהתקנת החלק הביוגראפי של הסופר, בבדיקת טקסטים, בתיאור זמן היצירה, בהסברת היסודות הצורניים, המבנה וכו', אלא שבכוחם להביא את המבקר עד סף היצירה ולא מעבר לו. את הסף הוא עובר בכלי־ציוד אחרים: בסגולת־קליטה, באנינות־הרגשה, במתח של השראה, בכוח־המדמה, בכושר־הבחנה, בסקרנות ובכלי־ביטוי משלו. יתר על כן: אפילו ניבים ומונחים, השאולים מעולם הממשות, מקבלים בידו משמעות אחרת.

הואיל וסוגיה זו של ספרות דרך התרקמותה ויצירתה מיוחדת ותוכנה סגולי, גם גילוי משמעותה, תפיסתה והסברתה מיוחדים הם. לשם שלימות התיאור בלבד נביא כאן כמה “תזכורות” מפי בעלי־דבר עצמם על טיבה של היצירה הפיוטית.

אמר סוקראטס:

“נוכחתי עד־מהרה לדעת, שגם המשוררים לא מחכמתם הם יוצרים את יצירותיהם, אלא מתוך איזו נטיה טבעית ומתוך רוח־הקודש, השורה עליהם, כהנביאים והחוזים”.

(פיידרוס, תרגום יוסף ליבס)

ושקספיר כתב במערכה החמישית של “חלום ליל קיץ”, את השורות האלו:

עֵינוֹ שֶׁל הַמְּשׁוֹרֵר, הַמִּתְרוֹצֶצֶת

בְּטֵרוּף נִשְׂגָּב, תַּבִּיט מֵאָרֶץ

לְמָרוֹם וּמִמָּרוֹם לָאָרֶץ;

וְעֵת אֲשֶׁר יוֹצֵר לוֹ הַדִּמְיוֹן

צַלְמֵי דְבָרִים לֹא־נוֹדָעִים, קֻלְמוֹס

הַמְּשׁוֹרֵר הוֹפֵךְ אוֹתָם דְּמֻיּוֹת,

נוֹתֵן לְאֶפֶס אַוְרִירִי מִשְׁכָּן וָשֵׁם.

(תרגום אפרים ברוידא)

וכן פול ואלרי במסתו “השירה הצרופה”: “החוויה השירית דומה דמיון רב למצב החלום, או לכל הפחות לתנאים, הנוצרים בחלומות מסויימים”.

וג’ורג' אורוול אומר:

“כתיבת ספרי היא מאבק נורא ומייגע, משל להתקפה ממושכת של מחלה רבת־מכאובים. ולא היה אדם נוטל על עצמו עניין כזה אילולא היה נדחף על־ידי איזה דימון, שאין הוא יכול לעמוד בפניו ולא להבינו. שכן הכל יודעים, שהדימון הזה הוא אותו אינסטינקט עצמו, המפקיע מלב הילד קריאת־צעקה כדי שישימו אליו לב”.

דיעות אלו, שהובאו לדוגמה בלבד, מלמדות אותנו עד כמה זר המושג מדע כמכשיר לתפיסת היצירה הספרותית, שהרי המדע עיקרו בגילוי חוקי התופעות, סיבותיהן ומסובביהן. אך יצירה אמנותית איננה פרי שיקול וחישוב ותיכנון, אלא תולדה של התגבשות חוויות ונסיונות־נפש, המתרחשים בחום גבוה ושלא מדעת בעליהם. מה לזה ולניתוח מדעי? המדע נע בחלל ריק מערכים, הם אינם מעניינו כלל. בעוד שהיצירה הפיוטית, שהיא ילידת המעמקים ועילותיה לוטות בערפל, היא בת־ערכים. הכוחות המחוללים אותה, בין הם קרויים חלומות או שכרון או הזיה, או השראה, או תת־תודעה, אינם כפופים לחוקי מדע ולא אלה יאירו את מקורותיה. המשורר הנותן ל“אפס אוורירי” משכן ושם, כיצד תשתלב שירתו בעולם העילות והעלולים? על־כרחך אתה קובע לשירה מדור אחר בספירת־הרוח. כל יצירה היא אישית, בת אופק פרטי, ובאה לעולם כשחוקיותה עימה. וכשם שהיא נולדת בסוד הייחוד, כך צריך המעריך להבין אותה בייחודה. ודאי, מבטא הסופר את חוויותיו במלים, במשקל, במיקצב, בחריזה ובתבניות פיוטיות והוא כופף את עצמו לכללי עיצוב מקובלים. אולם טכניקה זו טפלה לעיקר. היא יכולה להתקיים קיום פורמאלי כמו בפזמונים ובחרזנות, כדרך שהיא יכולה להצטמצם צימצום גמור, כגון בחרוז הלבן ובפרוזה הפיוטית. ויוּער דרך־אגב, שהערכה זו של ספרות אינה מורידה את המושג יצירה לאומית אלא מעלה אותו, משום שכל יצירה ספרותית ראויה לשמה חותם אישי טבוע בה, וכל אישיות היא בת החברה הלאומית, היונקת ממקורות עמה ויוצרת בלשון עמה. ספרות שהיא אמנותית הריהי אנושית, אוניברסאלית, אחת היא מהו נושאה. וככל שהיא צמודה להוויה מסויימת ולסביבה מסויימת כן היא אותנטית יותר, מקורית יותר. ג’יימס ג’וֹיס היה משוקע כולו בדאבלין, וממנה באה לו שיפעת יצירתו; וש"י עגנון לא מש כל ימיו מאהלה של בוטשאטש, ומתוכה דלה והשקה את יצירתו היהודית־האנושית. דווקא אופי לאומי זה של גדולי הסופרים מבצר להם מעמד בתוך העולם התרבותי. מה ספרדי יותר מסרוואנטס, מה אנגלי יותר משקספיר, מה רוסי יותר מגוגול, מה צרפתי יותר מראבליי או ווֹלטיר, ומה גרמני יותר מגיתה – וכמה מן האנושי־הכללי ביצירותיהם. כל סופר יונק מן הקרקע, מן העם, ממסכת מידותיו, אמיתותיו וציוריו. זהו מזונו החיוני. הוא דומה לאנטיאוס שבאגדה היוונית, שסוד כוחו ועוזו במגעו עם הקרקע, ובהינתקו ממנה יעזבוהו כוחותיו. הבורח מן החברה, החברה רודפת אחריו. על המשורר הברחן אפשר לומר מה שאמר אבן גבירול אל אלוהים: “אברח ממך – אליך…”

המבקר, המצוייד בידע טכני והיסטורי מעונף, יוכל לכל היותר לקבוע, שהשיר או הסיפור “עשוי” כהלכה, לפי כל דיני הפואטיקה, אך עדיין לא יהיה בכוחו לקבוע את איכותה של היצירה, אמיתותה או זיופה. לשם כך דרושות לו סגולות אחרות וקנה־מידה ערכי, ולכל־לראש מן הדין שיהא המבקר קרוב במידת־מה בשורש נשמתו ליוצר, שכן קירבה זו מַכשירתו להבין ולרדת לעומקו, בחינת יהלום חותך יהלום.

ביקורת־הספרות עניינה קודם־כל בדיקת יצירה אחת, מסויימת¹, וגילוי צד־הייחוד שבה, הניפלה והמקורי, הייתי אומר: רבותא שבה; ודאי, תובע דבר זה מן המבקר לא רק צלילות השמע והראוּת, אלא גם בקיאות וידע בתחומים מיצרניים לספרות. אולם הם בחינת אחיעזר ואחיסמך לאינטואיציה שלו, התופסת בסיקור־עין אחד את שלימותה של היצירה ולא פרוסות־פרוסות. מן ההברקה הראשונה ומן ההתרשמות הכוללת ניזון המבקר גם כשהוא בונה אחר־כך בניין־עולם לספר או לסופר, בניין, שיש לו יסודות ראציונאליים וניכרת בו לימודיות רבה. ולכן אי־אפשר להסכים לדברי ב.ה. במאמרו “על תחומי מדע הספרות”:²

“גם באינטרפּרטאציה אין אנו עוסקים באינדיווידואום אחד, שלם ובלתי־מחולק. הן ניסוח המשמעות של היצירה והן תיאור סיגנונה נשענים על שורה של פרטים המפוזרים בטקסט, והמקבילים או מתקשרים אלה לאלה. שנית, אין היצירה ‘חד־פעמית’ במלוא מובן המלה, שאילו היתה כזאת לא היה הקורא מסוגל לקלוט אותה”.

זהו הוויכוח. ביקורת־הספרות עוסקת ראשית־כל ובעיקר “באינדיווידואום אחד שלם ובלתי מחולק”. מה שמעניין את המבקר כל־אימת שהוא ניגש ליצירה חדשה הרי זה האישי, החידוש והחד־פעמי שבה. בזכותם, ויהיה שיעורם מה שיהיה, מטפל המבקר ב“פרטים מקבילים ומתקשרים”. אם רואה המבקר באספקלריה המאירה, שחידוש וייחוּד בה, מיד ילבש רוח ויעסוק בניתוח ובפירוט ובהשוואות; אך אם הם נעדרים, ייתכן שהמבקר ימצא אותה שאינה ראויה לעיסוק או שיצביע על השיגרה והחיקוי שבה. ואילו מדע־הספרות אינו עשוי לנהוג כך, הן מפני שהוא “נייטראלי”, וגם יצירה שאין בה חידוש משמשת חומר בשבילו, והן מפני שחסר הוא קנה־מידה ערכי, שצביונו סובייקטיבי. גיתה אמר: “כל ספרי אינם אלא וידוי גדול אחד”. לפני וידוי עומד המחקר הספרותי אילם ומבוייש.

אולם גם הטענה האחרת, שאילו היתה היצירה חד־פעמית לא היה הקורא מסוגל לקלוט אותה – אינה מבוססת כלל. יצירה חד־פעמית היא לאוו דווקא קשה לקליטת הקורא ונשגבה מבינתו. לא בזה מתמצית חד־פעמיותה של יצירה. נניח, ש“פאוסט” היא יצירה חד־פעמית – כלום היתה אי־פעם קשה לקליטת הקורא המשכיל? היא מורכבת, אך מלאה אור ובהירות. הוא הדין ב“האמלט” לשקספיר ו“בעיקבות הזמן האבוד” לפרוסט, וכיוצא בזה. אמנם, תיתכן יצירה קשת־הבנה כגון Finnegans Wake לג’ויס, אך לא קשי־ההבנה מאפיין את חד־פעמיוּתה של היצירה. ובכן, כשמדובר ביצירה חד־פעמית, הכוונה בתכלית הפשטות ליצירה חד־פעמית, כלומר ליצירה שביסודה חדשה, שאין שנית לה לא בעבר ולא בהווה. ואפילו יבואו ויוכיחו, שיש לה שרשים ביצירות קודמות והקבלות בסיגנון ובצורות וחזרה על מוטיבים ודימויים, אַפילו יאשרו את העובדות, לא יזוז מבקר־הספרות מתחושתו ומדעתו שלפניו יצירה חד־פעמית, ושום ניתוח של מדע־הספרות לא יועיל כאן. כשם שאיש־המעלה, משורר או הוגה־דיעות או מנהיג, נבדל מן האיש הבינוני לא במבנה גופו ולא בגפיו, לא בהילוכו ולא בקולו, ואף לא בהשכלתו, שהרי לאלה מצויות “הקבלות” ו“חזרות” שיגרתיות למדי, אלא במשהו חד־פעמי, ניפלה ונפלא, שמדעי־הטבע לא יבארוהו, והוא היה הווה ויהיה סוד הבורא והבריאה, ועד שלא נתגלה סוד זה אנו סומכים על תחושת הייחוד והגאוני שביצירה ועליה בלבד. תיאור תכונותיו של איש־המעלה, סיפור־תולדותיו, המעקב אחרי ההשפעות שקלט, וניתוח מעשיו והישגיו, יש בהם כדי לאַשר את עצם מציאותו, אך אינם מפענחים את תעלומת מהותו והתרקמותה.

 

מדע־הספרות כמידע מסייע למבקר    🔗

ענפים רבים צמחו לאילן זה, ששמו מדע־הספרות. בהקדמה לחוברת “הספרות”, הנזכרת לעיל, נאמר: “מדע הספרות הוא מקצוע רב־תחומי המתקדם באופנים שונים”. הגדרות רבות מאוד מצויות למדע זה, ולשם בירור העניין בחרתי לתרגם מחקר יסודי של האכס ווהרלי, שנתפרסם בשווייץ כחוברת שלישית בסידרת מחקרים במדעי־הרוח. וזאת הגדרתו: “מדע־הספרות כמדע־הרוח, וביחוד כמדע העוסק בצורה הנעלה ביותר של היצירה האנושית, ביצירה באמצעות המלה, איננו סתם מדע מיוחד או מקצוע מדעי מיוחד. הוא עשוי לגדול ולהתפתח רק תוך פעולת־גומלים אדוקה ביותר עם מדעים מיצרניים”. ואלו הם, לדעתו, האספקטים של מדע־הספרות:

"מדע־הספרות הוא קודם כל שירות לשמירת הטקסט והצלתו, כלומר, פילולוגיה במובן הצר ביותר של ביקורת הטקסט וטכניקת העריכה.

שנית, הוא מדע ההתהוות של היצירה הפיוטית, ואופן־הווייתה, מדע המבנים וצורות גילוייה, כלומר, פואטיקה.

שלישית, הוא מדע ההקשרים של היצירות בינן לבין עצמן ולקבוצותיהן השונות שנתהוו בזמן ובמקום, כלומר, היסטוריה של הספרות.

רביעית, הוא מקנה דרכי־עיון, שבסיוען אנו מכירים את היצירה מבחינת תפקידיה האישיים, הקיבוציים־נפשיים והחברתיים, ועל־ידי כך הם מוליכים במידת־מה אל מעבר לתחומו של מדע־הספרות במובן המדוייק. ברם, הואיל ועניינם לתפוס את נושא השירה, את האדם, הרי הם מביאים גם את הפואטיקה ואת תולדות השירה לידי זיקת רקע משותף".

הגדרת־תפקידים זו של מדע־הספרות חוזרת בנוסחאות שונות אצל רבים ושונים, וכשתדייק תמצא, שכמעט אין לך ענף מדעי, שאיננו “שייך” לאותו מדע. אסתטיקה ופסיכולוגיה לשיטותיהן, פואטיקה ופילולוגיה, היסטוריה וסוציולוגיה, פילוסופיה ומארכסיזם, השוואת הספרויות, ארכיאולוגיה ומיתולוגיה, ועוד, ועוד. והלוא בימינו מתפתח והולך כל מקצוע בכיוון ההתמחות והספציאליזאציה, וכדי לעקוב אחרי ענף מדעי אחד חייב אדם להקדיש לו את כל חייו. הא כיצד יכול מבקר ספרותי להיזקק לכל אלה ולהשתמש במסקנותיהם של המדעים הנ"ל לצרכי ביקורת ספרותית? ואל נא יתקנו את המבקר בעצה טובה שעליו לעשות סינתיזה של השיטות השונות והמרובות. וכבר תיאר סטנלי אדגאר היימאַן בספרו The Armed Vision מה צורה עלולה ללבוש אצל “המבקר האידיאלי” אותה “שיטה עליונה”, אותה מזיגה משונה של מדעים ושיטות ומגמות בביקורת, המוצעות מימי אריסטו ועד ימינו. הן חרוסת כזאת – עין לא ראתה! סיתיזה כזאת עוד לא ברא השטן!

ואין צריך לומר, שמבקר, הבורר לו שיטה אחת, אם השיטה המארכסיסטית או הפסיכואנאליטית או כל שיטה אחרת, אף הוא לא ישכיל בדרכו. כל שיטה מעוגלת וסגורה, התובעת זכות לעצמה להקיף עולם ומלואו ולבאר באמצעותה את כל החזיונות, הגורמים והדחיפות שביצירה, מן הדין שתהא חשודה בעינינו. מערכת העצבים של היוצר והיצירה דקה ומעודנת עד מאוד, וחס לו למבקר להשתעבד לשיטת־הסברה אחת. דווקא ריבוי התורות והגישות בתחומה של ביקורת־הספרות הנבדלות זו מזו ביסודן, יש בו כדי להעמידנו על הסכנה שבמוניזם, המתאמר לדעת את כל האמת, לכלול הכל ולתרץ הכל, בעוד שלפי האמת הוא מניח, מתוך קנאות לכבודו, מחוץ לגדרו, תופעות ופינות ועניינים, שאינם עולים בקנה אחד עם הנחותיו ועקרונותיו; או שהוא פוטרם בשה“י פה”י. המבקר בעל המצפון לומד ככל יכלתו משיטות שונות בלי שקנה לו בהן מומחיות יתירה, שאינה לפי כוח אדם, ובלי שנשבע שבועת־אמונים לשם אחת מהן. אך גם ידיעה מועטת בהן עשויה להועיל לו במציאת יסודות וסמנים שונים ביצירה הפיוטית, בהבהרתם ובהגדרתם. הדרך האקלקטית הזאת, כשהיא מזווגת לאנינות־הרגשה ולטעם מפותח, היא שמוליכה את המבקר אל המטרה, לגילוי משמעות היצירה וגרעין היצירה, והיא אף מכשירה אותו להביא לידי ביטוי מלא את תחושתו, את דעתו ואת מסכת ערכיו.

נאמר כאן שבחו של האקלקטיקן, המתקין לעצמו שיטה מקובצת של תורות ומגמות שונות, הרווחת כיום במדע־הספרות ובביקורת־הספרות. אבל אין הכוונה לכך, שקטעי־מדע שונים ותורות־ספרות ושיטות־ניתוח יהיו צפים כגולגלות מתות על־פני הביקורת; אלא מן הצורך הוא שאלה ייבלעו באוצר־ידיעותיו של המבקר ובתודעתו, כדרך שדיקדוק הלשון נבלע באיבריו של המדבר והכותב בלי שירגיש בו והוא מסיח את דעתו ממנו. סימן־היכר ללשון יפה ואורגאנית, שאין הבקיאות בדיקדוק מורגשת בה, אף־על־פי שזו מנחה אותו בחשאי ומעצבת את צורתה ומבנה. כך צריך המבקר ללמוד פואטיקה, וסמאנטיקה ובלשנות ופסיכולוגיה, באופן שיהיו נקלטות במדור המוח, ויעשירו את כוח הבנתו ואת כושר ניתוחו וביטויו, כדי לגלות לעצמו, ליוצר ולקורא אותו לוּז יצירי מיוחד, אותה משמעות פיוטית ואנושית, הגנוזה ביצירה.

ויהא נא השימוש בשיטות ובתורות זהיר ביותר. ניתוח יצירה במידה מתונה מועיל להבנה ולהנאה, ואילו ניתוח עודף, שכוונתו לסחוט משמעות וקשרים מכל טור ומכל בית ומכל ביטוי, עלול להפריח את נשמתה מתוכה וּלאַבּנה. העיסוק בטכניקה, הבא להסביר ולפרש יצירה פיוטית, מיעוטו יפה וריבויו קשה. סוף־סוף אלה הם קליפות לתוך, ולא התוך עצמו. זוהי מידת הבורסקאי, בעוד שחטיבה אומנותית היא בחינת בושם. מאכס ווהרלי, שדבריו הובאו לעיל, אומר, שמדע־הספרות הוא “מדע התהוות היצירה”. אכן, כוונתו לכך, שמדע־הספרות יחקור וימסור עובדות חיצוניות על חיי המשורר, סביבת חינוכו, מעמדו החברתי, זמן כתיבת השיר וכו'. אין ספק שהוא עשוי להועיל, אף־על־פי שאז נהא רשאים לתבוע מאת איש־המדע שיהא מדייק בלשונו ולא יניח מקום לטעות. אולם, אם הביטוי “התהוות היצירה” מתכוון לומר שאותו מדע יכניסנו לפני ולפנים של נפש המשורר ושל בית־היוצר ויעמידנו על סוד יצירתו, מן הדין לומר במפורש, שזוהי יומרנות יתירה וטרחת־שווא. שום מדע איננו צפנת פענח בתחום זה.

ראוי להביא כאן את דברי ט.ס. אליוט, שהתנסה בגילוי מקורות שירתו ובניתוחה בידי עצמו ובידי אחרים. חוות־דעתו היא רבת־למד. ומפני חשיבותה נעתיק אותה כלשונו:

“ואני מוכרח להודות על חטאי, שבשעת־כושר מובהקת אחת הבאתי מבקרים לידי נסיון וגירוי היצר. בשעה שמסרתי לדפוס את The Waste Land כספר קטן – שכן השיר הזה בהופעתו הראשונה ב־Cirterion לא היו לו כל הערות הסבר – נתגלה, שהשיר הוא קצר ביותר. ניגשתי איפוא אל המלאכה והרחבתי את ההערות, כדי להוסיף כמה עמודים על הספר הנדפס. התוצאה היתה שהן נעשו מין תצוגה של למדנות כוזבת, העומדת עד היום לראווה. לא אחת חשבתי איך להיפטר מהערות אלו; אולם עכשיו כבר אי־אפשר להפריד בין השיר וההערות. הן זכו למוניטין רב־יתר מן השיר עצמו. כל מי שהיה קונה ספר־השירים שלי, והיה רואה שההערות חסרות ב־The Waste Land היה תובע את כספו בחזרה. אבל אינני סבור, שהערות אלו גרמו נזק כלשהו למשוררים אחרים. – – – לא, לא על ששימשתי דוגמה רעה למשוררים אחרים אני מתחרט, אלא מפני שהערותי בשולי הספר עוררו התעניינות משובשת בין מחפשי המקורות”.³

ולפי שאליוט לא היה משורר בלבד, אלא גם מבקר בעל שאר־ רוח, שמשנתו בביקורת השפיעה על הספרות העולמית, יש משקל מיוחד לאזהרתו מפני חיטוט במקורות היצירה הפיוטית ובהבאת מראי־מקומות והשוואות וגזירות שוות. הללו, בריבוים, מפקיעים את השיר או הסיפור מן האווירה שבה הם נושמים, ועלולים להחניק את הביקורת החיה ואת ההנאה של הקורא. הם הופכים את היצירה הספרותית לבעיה, בעוד שהיא צריכה להיות חוויה. זה הכלל: מדע־הספרות על ענפיו יכול שיהיה נושא־כלים לביקורת־הספרות, יוצק מים על ידיה, מספק לה אביזרים וחלקי־מילואים, אך לעולם לא יהיה בחינת שולחן־ערוך ולא תינתן לו רשות לשים כתר הביקורת על ראשו. משום שהמחקר הלמדני אינו יכול, לפי טבעו, להעריך, אלא להכשיר את הקרקע להערכה על־ידי עבודות מכינות מתחום הטקסט, הביוגראפיה, תנאי הזמן והטכניקה המלאכתית. קביעת מקומו ומעמדו של מדע־הספרות הוא תפקידם הדחוף של הביקורת והמבקר, לבל ישתרג זה על צווארה של האמנות שביצירה ויחניקנה בלימודיות יתירה, בשיטות קיטלוג ודיפתור, בלוחות ובדיאגרמות, בסטאטיסטיקה של דימויים חוזרים ובהשוואת מוטיבים. עבודות אלו מעוררות הפלאה בחריצותן ובחריפותן, בכוח ההפרדה וההרכבה, אך לא חיבה ליוצר ואהבה ליצירה. הם מלמדים, אך אינם מרווים. ולא־אחת מתמחים מדעני־הספרות באחד ממקצועות מחקרם במידה כזאת, שהקורא – והם עצמם – שוכחים שיכחה גמורה, שהנושא הנדון הוא ספרות. וכשם שישנם משוררים, המחברים שירה אֶזוטרית, שהיא סודית ופרטית בצירופיה ובסמליה והם מסתפקים בכך שאיש קורא את שירתו באזני ריעהו המשורר, ולכל היותר באזני כת או חוג אינטימי, ועל־ידי כך הם מנתקים עצמם לחלוטין מן הקהל – כך מצויים חוקרי־ספרות, המחברים מחקרים ומעטרים אותם במינוחים ובניסוחים כאלה, שרק מלומדים כמותם מבינים אותם או נהנים מהם. אולם עצם ההנחה, שמשוררים מעריכים את חבריהם הערכה נכונה יותר, מפני שהם אחים־ליצירה, אינה מתקיימת במציאות. ככל שהיוצר גדול יותר כן שרוי הוא כולו באקלימו, מרוכז בנפשי ונתון לבעיות יצירתו וללבטי סיגנונו. הוא איננו מסוגל להודות בקיומו של אקלים אחר, המעלה לפני המשורר בעיות אחרות ומגדל פירות אחרים. על־כרחו מוצא הוא פגמים, ואף פוסל משוררים אחרים. ההיסטוריה נותנת לפנינו דוגמאות רבות ומאלפות בתחום זה. סופוקלס אמר על אייסכילוס, ש“אפילו הוא עושה את הדבר הנכון, הריהו עושהו בלי לדעת אותו”. רוברט גרין כינה את שקספיר “עורב שעלה לגדולה, המתקשט בנוצות שלנו”; גיתה לא רצה להודות בהלדרלין; ביירון ליגלג על קיטס, וקיטס לא התייחס בכובד־ראש לשירת ביירון. ברידג’ס אמר על ייטס בשעה שהיה ברום גדולתו: “ייטס המסכן, הוא מחוסל”; המשורר שניאור לא הכיר בכמה ממשוררינו הראשיים, ועגנון לא הכיר בכמה ממסַפרינו הגדולים, אף־על־פי שהיו בני דור אחד. והרשימה ארוכה. משוררים ומסַפרים לא תמיד ניחנו בסגולה להעריך את יצירתם של אחרים; יוצא, שאחים ליצירה וחברים אינטימיים ובני פמליא אחת אינם בית־מנוס למשוררים אֶזוטריים. ולא מהם ייוושעו. מידת מסוימת של זיקת היצירה לקורא המשכיל היא כורח־חיים.

בספרו Anatomy of Criticism אומר נורתרופ פריי:

“שקספיר היה פופולרי יותר מוובסטר, אך לא מפני שהיה מחזאי גדול ממנו; קיטס היה פחות פופולארי ממונטגומרי, אך לא מפני שהיה משורר גדול ממנו. היוצא מזה, אין דרך למנוע את המבקר מלהיות, לטוב או לרע, חלוץ החינוך ויוצר המסורת התרבותית. מידת הפופולאריות, ששקספיר או קיטס זוכים לה, היא תוצאה של הביקורת המתפרסמת. ציבור המנסה לחיות בלא ביקורת, ואומר שהוא יודע מה שהוא רוצה או אוהב, נוהג אכזריות באמנויות ומאבד את זכרונו התרבותי. אמנות לשם אמנות היא נסיגה מביקורת, המסתיימת בהתרוששות של חיי התרבות. הדרך היחידה למנוע ביקורת היא על־ידי הצנזורה, וזו לעומת הביקורת היא כמשפט־לינץ' לעומת דין־צדק”.

על כל פנים, המבקר קרוי לגלות את המאור שביצירה ולקרבה לקהל הנהנים, ולא על־ידי שימוש בטרמינולוגיה מסועפת בין היא עצמאית ובין שאוּלה ממדעים אחרים, המכבידים על ההבנה, אלא על־ידי הבלטת משמעותה ועל־ידי פירוש נבון ומושכל ככל האפשר. וכל זה מתוך ידיעה והודעה, שאין שום יצירה גדולה ניתנת להתפרש כל־צרכה, וכשמבקר נתקל בה עליו לומר מה שאמר רש"י: פסוק זה איני יודע פירושו… ט.ס. אליוט כתב על כך לאמור:

“אני מוכן אפילו לומר, כי כל שירה גדולה מן ההכרח שיהיה בה משהו שאיננו בר־הסברה, תהיה ידיעתנו על המשורר שלמה ככל שתהיה, וכי זהו העיקר שבה. בשעה שנוצר השיר נפל דבר חדש, שאין לבארו על־ידי מה שהתרחש קודם לכן. וזהו, לפי אמונתי, מובנה של ‘יצירה’”.

כל בר־טעם חש שזוהי אמירה גדולה ואמיתית, שהנסיון הנפשי יאשרנה והמדע לא יפריכנה.

 

קנה־המידה הרעיוני והמוסרי בביקורת    🔗

היצירה הספרותית היא תכלית לעצמה. איכותה היא קנה־המידה העיקרי, אם גם לא היחיד, לחשיבותה. כל סטיה מזה טעונה בדיקה, מפני שעלולה ליהפך למגמה קטלנית. ספרות מגמתית היא איפוא זו, שמחברה רותם אותה למטרותיו החברתיות, הדתיות או המפלגתיות, ואנו חשים בידו הגסה הנוחתת עלינו ומוליכתנו, בפסיעות גסות או מתוּן־מתוּן, למחוז־חפצו, שהוא מעבר לספירת הערכים האמנותיים, ולפעמים אף בניגוד להם. ודוק: שאיפת המשורר, הרגשת־עולמו וחזון־חייו, משפיעים עליו ועל יצירתו, והם יסוד חיוני ונותן־טעם. ברם, אם הם נהפכים ל“פרוגראמה” מדריכה, הרי הם משתרגים על היצירה ומוצצים את לשדה הערכי. ולא הכוונה הרצויה מכרעת, אלא התכנית, המעשה. פול וואלרי אמר, שדווקא מתוך כוונות טובות עושים שירים גרועים. כבר התריעו לא פעם על בעלי התפיסה המשובשת, הרואים ביצירה הפיוטית הדגמתן או גישומן של הכרות שכליות ושיטות רוחניות. אין משורר ניגש ל“ענייני” העולם כדי לחשוב מחשבות עליהם ולנסחן ניסוח הגיוני מדוייק. תעודתו לגלות אותם על־ידי תמונות והשאלות וסמלים ולגלות את עצמו תוך כדי הבטה בהם, ואחר־כך להלבישם צורה וביטוי הולמים, המסוגלים להביא את הקורא לידי התעוררות ושיתוף בחוויה.

המבקר, שאינו רואה כך את היצירה הספרותית שבה הוא מתכוון לעסוק, ייכשל בתפקידו. חלילה לו לגשת אליה בכלים שאוּלים ובהשגות זרות. הכלים החיצוניים בכלל אינם צריכים להיות בשבילו חזות־הכל. עליו להשתמש בהם שימוש בררני זהיר. חומר־ההוכחה חשוב הוא גם למבקר, הבא לאשש את דבריו ולתמכם בראיות. אולם, כמאמר ר' יהודה הלוי ב“הכוזרי”, בענייני חזון הראיה קודמת לראַיוֹת. והראיה צריכה להיות תמה, מיישירה, שאינה פוזלת לצדדין ואינה נאחזת לא בזיז אידיאולוגי, ולא בזיז דתי או חברתי, אלא ראיה המביטה לערך כשלעצמו, מבחינת האמת הפנימית, הנוי והאיכות האמנותית. אמנם, ההקרנה היוצאת מן היצירה הפיוטית עשויה להשפיע על השקפת־העולם ועל הזיקה לתקופה ולבעיותיה, אולם תפקידה אינו אלא זה, להיות עצמאית, בלתי־אמצעית, ותמציתו של האנושי. השירה היא אופן מיוחד להבנת החיים הנחיים, לא באמצעות שיטות פילוסופיות ודתיות, אלא על־ידי גילוים של חיים אנושיים בתשתיתם כשהם תוססים ועולים בריתמוסים, בתמונות, בחרוזים ובקשרי כוונה פנימית. עינו של המבקר וכלי־תשמישו צריכים להיות מכוונים בעיקר להערכתם של אלה. עירוב יסודות זרים בשיפוטו ובפירושו עלול להכות את המבקר בעוורון־לערכים ולהורידו מעל הפסים.

וביותר יש להינזר מקנה־המידה המוראליסטי. המשורר או המסַפר אינם מטיפים ולא מתקני־חברה: ואפילו הם נוטים לכך בחייהם, אין הם כאלה ביצירתם. מצע רעיוני כזה מעקר את בת־שירתם. ואף המבקר אינו רשאי לגשת אל פרי־רוחם באבן־בוחן מוסרנית ולהחיל על היצירה בת־החורין כללים, שכוחם יפה כלפי ספרי־יריאים. הצרת־אופק זו מביאתו בעל־כרחו גם לידי צמצום ההשגה וההערכה. וכשם שתביעות דתיות או מוסרניות או אידיאולוגיות עלולות לקפח את עצם יכלתו של הסופר לכתוב וליצור, כך מעוותות תביעות אלו את גישתו של המבקר. שהרי איש אדוק בדת לא יהא מַרשה לא לעצמו ולא לזולתו לכתוב רומן, שבו מתרחשים מעשי־עוול או טרגדיות בעטיו של הגורל, כלומר, על־ידי אלוהים. על דרך “מפי עליון לא תצא הרעות”, או “כל דעביד רחמנא – לטב עביד”. כל אחרית מן הדין שתהיה, לכל היותר, כאחריתו של איוב. מפני שלא ייתכן לייחס לאלוהים מידת אכזריות או רשע או זדון וכסל. וכל העושה כך, הריהו מטיח כלפי מעלה וכופר בעיקר. הגישה הדתית שוללת איפוא את יסוד היסודות של היצירה הפיוטית, את חירות הדמיון היוצר ואת הראיה הבהירה. על אדמתה של זו לא תצמח לעולם עלילה טראגית, המעמיקה לחשוף את ההתנגשות חסרת־המשמעות בין אדם לגורלו, בין אדם וסביבתו, בין אדם לעצמו, המסתיימת באבדון ומניחה אחריה תהום פעורה, שאין לסתמה באמונה בשכר ועונש מן השמיים. צידוק־הדין הוא יסודה של כל תפיסה דתית, ומרידה בגורל והתרסה כנגד דינו הן מצעה של כל יצירה פיוטית או סיפורית. ההסתבכות הטראגית, מקריות עיוורת וחוסר־מוצא לא יתוארו כלל לפי אותה השקפה. מחזה דתי עקיב, שבו מתוארים רשע וטוב לו צדיק ורע לו, או שואת־פתע על עם או מדינה, מן ההכרח שהמערכה האחרונה תתרחש בעולם הבא, שבה יתגלו לפנינו מידת־הצדק, באופן שהרשע הנהנה והמצליח בעלמא דשיקרא בא על עונשו החמור בעלמא דקשוט; וחילופו של דבר, הצדיק המתייסר בעולם הזה יושב בגן־עדן ונהנה מזיו השכינה. העדרם של סופרים דתיים אצלנו, שהם דתיים במלוא מובן המלה, איננו מקרה. הללו אינם יכולים להתקיים אפילו שעה אחת באקלימו של הסיפור המודרני. מה יעשו אלה ב“זרם־התודעה” או ב“מונולוג הפנימי”? היתארו מחשבות בהרחב ובהעמק את הכפירה או הירהורי־עבירה או את רגעי הנפילה של הבעל־שם־טוב, או של ר' פנחס מקוריץ או של כל יהודי ירא־שמיים? הלוא גדול יהיה חטאם מנשוא, וסופם להיות מנודים מחברתם. נמצא, שכתיבה דתית זו, במקום להעמיק את דעת עצמנו ולהעשיר את דעת זולתנו ולרדת לשרשי ההוויה, היא מקימה חיץ בינינו ובין העולם כמות שהוא ופורשת ענן עליהם.

הוא הדין בקנה־המידה האידיאולוגי, הבוחן כל יצירה ספרותית מבחינת התועלת או הנזק, העידוד או ההרפיה שהיא מושיטה למפלגה או לחברה המתקדמת. לפי זה, המגמה היא הקובעת, ולא תוכנה של היצירה, או ערכיה וצורותיה. הספרות והאמנות מחוייבות לתת שירות לעם, והמפלגה קובעת כל שעה מהו השירות הטוב הדרוש לעם. כל טיפוח צורה אמנותית נראה איפוא כפורמאליזם ערטילאי, מעשה מפונקים בורגניים. בתקופתנו הגיעה ביקורת הספרות מבחינה אידיאולוגית לידי ביטויה הקיצוני בז’דאנוביזם, שהכינו “מגמה” אינו הולמו כלל, אלא יש לראותו כשם נרדף לתעמולה. מה שתבע ז’דאנוב מסופרי ברית־המועצות לא היה מגמה סמויה או גלויה, אלא פשוט פיאור המשטר הסובייטי, הגנה על הקו המפלגתי, הזדהות מלאה עם המדיניות בת־יומה והסתגלות מתמדת לשינוי המהלך מצד המנהיגים הפוליטיים. אין זה מקרה שהכיוון האידיאולוגי בביקורת הסתאב עד כדי כך. כל שיטה, הפוגעת בחירות הרחף של היוצר והמבקר, סופה להסתאב. שום תיקונים וסייגים לא יועילו כאן. הסופר הוא, כמובן, בן דורו, יליד סביבתו וגילו עמוֹ, ויש לו כוונה ושאיפה וכיסופין לטוב וסלידה מפני הרע; כוחות ויצרים אלה עוברים כאמת־המים מתחת ליצירתו. ברם, מכאן ועד לתכנית חברתית או הזמנה סוציאלית או מגמה שתלטנית, המכוונת את היוצר מהחל ועד כלה, בחינת סוף יצירה במגמה תחילה, – רחוקה הדרך מהלך ת"ק פרסא. מבחינה זו כמעט שאין הבדל בין מגמה דתית ומגמה אידיאולוגית, שאף היא הורתה ולידתה במין כנסיה דתית. ז’דאנוב מתח ביקורת קשה על המשוררת אחמטובה, מפני “שהתימאטיקה שלה היא אינדיווידואלית לפני ולפנים – – – ועיקרה נושאים אירוטיים־ליריים, המשתזרים בנושאים של עצבון, כיסופים, מוות, מיסטיקה, גורל, כליון”. ואלה, כמובן, פסולים בתכלית הפסלות. וכן השתיק את הסופר זושצ’נקו מפני שתיאר את המציאות בברית־המועצות ברוח סאטירית נוקבת, וכינה אותו בשם “איש ההפקר הספרותי”. וכלום יש צורך להוכיח, שכל מי שנושאים אירוטיים, עצבון, כיסופים, גורל או מוות הם כצנינים בעיניו ומנודים מלשמש חומר ליצירה ספרותית – מבער את השירה והסיפור והמסה מן העולם? וכי מה נשתייר לסופרים ולספרות אם לא לרוץ אחרי מרכבת השלטון ולהשמיע סיסמאות מפלגתיות ודברי שבח והלל לקו המפלגתי?

זהו, כאמור, ביטויו הקיצוני של הכיוון האידיאולוגי בספרות ובביקורת. אולם גם ביטויים רכים וגמישים למגמה זו הם בחזקת סכנה לספרות, אלא שבמשטר דמוקראטי חופשי אפשר לו לאדם להיאבק עימו ולהציע שיטה אחרת בלי לחייב את ראשו למלכות, באופן שניצבת שיטה מול שיטה ולא שיטה מול סרדיוטים וקלגסים. אולם מבחינת החינוך לספרות יפה באמת ולטעם טוב ומעודן, שתיהן נפסדות, הואיל והן מקריבות לפני הספרות אש זרה, האוכלת את הבשר והנפש.

התנהגות דראקונית זו מסרסת את חיוניותו של הסופר ומעקמת את הספרות. אולם מצויים גם מזיקין אחרים, כעין שועלים קטנים, המחבלים בכרמה. יש שסופר כופף את עצמו מדעת למגמה זרה, חוץ־ספרותית, והוא מגלמה במחזה או בסיפור, ועל־ידי כך הם נפקעים מערכם האמנותי, שכּן השתעבדות זו לפרוגראמה חברתית או מפלגתית משפיעה מלכתחילה על תוכן היצירה, צורתה ומבנה, וכמובן לגריעותה. הסופר המגוייס לכך שוב אינו בן־חורין ליצור מתוכו, אלא בעל־כרחו הוא עושה את רצון השקפתו או מגמתו, המשמש לו כעין “מגיד” או לחשן, המדריכו, ולא בדרך הישר. וכן אנו מוצאים מעשה־פגיעה בצד האמנותי והאמינוּתי של היצירה בשעה שהסופר מתערב במהלך הסיפור או הפואמה, כדי להטות את חיבת הקורא או שנאתו להשקפה, לגיבור או למאורע. צורה פגומה זו, הקרויה “רטוריקה”, כבר נכשלו בה רבים וגדולים. היא מצויה אצל פילדינג, תקרי ודיקנס ואחרים, ואצלנו – השתמשו בה סמולנסקין, מנדלי ואף ברדיצ’בסקי. אולם אמנותם ואמיתם גברו על פגם זה. אף־על־פי־כן, השימוש ברטוריקה אין הטעם האמנותי סובלו, שכּן הסופר צריך להראות לקורא את הדמויות החיות ואת מהלך המאורעות ולהניח להם שיפעלו עליו וישכנעוהו בצידקתם בכוחם הם, ולא על־ידי תדריך או דיבור־ביניים “מסביר”. קולו של המחבר צריך להיות מובלע בקולן של הנפשות הפועלות, ולא בלשון נוכח אלא בלשון נסתר, שכּן הופעת הסופר בספרו בכבודו ובעצמו ובכל כובד סמכותו אינה מחנכת את הקורא לעצמאות, אלא מוחצת את כוח־שיפוטו, היא כופה עליו דיעה שלא נתגבשה מתוך קריאת החלק הספרותי והאמנותי שבספר, אלא מכוח הנאום והפניה הרטורית שבו. מַשוֹא־פנים יש כאן. התערבות זו, מקורה, כאמור, בכך, שהסופר קובע מראש תכלית, שאליה הוא משתדל להוליך את קוראיו. על־ידי כך הוא מוריד את הסיפור למדרגת חיבור דידאקטי, שעיקרו מוסר־השכל ולא הנאה אסתטית או חכמת־חיים, הנובעת מבריאת עולם שלם, המבוסס על חוקים משלו.

כל מה שאמרנו כאן על הסופר כוחו יפה גם לגבי המבקר. הז’דאנוביזם גייס את המבקר והלבישוֹ מדי שוטר, החייב לפקח על הסופר לבל יסטה מן הקו. כל שיר או רומן או מחזה, ערכם נמדד במידת התאמתם למגמת השלטון ולמטרותיו המדיניות והחברתיות. הוא מבטל כל קנה־מידה אסתטי ופוסלו לחלוטין. הוא קוטל כל אינדיווידואליזם וכל ייחוד נפשי של הסופר וגיבוריו. כל תיאור הוא על דרך אור־צל, לבן־שחור. מה שטוב למשטר הקיים הוא אור, ומה שאינו טוב לו הוא חושך־מצרים. ריאליזם כזה מגמד את היוצר ויצירתו.

וגם המבקר בעל הפניות, שבידו קנה־מידה מוסרני או אידיאולוגי, עלול להיכשל ב“רטוריקה”; כלומר, במקום לגלות את מהות היצירה ויופיה על־ידי תיאור וניתוח ופירוש מתקבל על הדעת, הריהו מגיד ומטיף ומסנגר על מגמת הספר או שוללה ופוסלה באמצעים רטוריים. המבקר הוא בחינת שופט, שמעמדו צריך להיות בלתי־תלוי, אף־על־פי שהוא עלול לשגות.

המבקר חייב לשמור על טהרת הערכים בספרות, וגם על טהרת המידות. עליו לשחות נגד זרמים דלוחים, המתחזים כמלה האחרונה של האופנה, ולהיאבק עם סופרים העושים מעשה תועמלנים ונושאי־כלים ומבקשים מעמד של יוצרים אמיתיים. בדרך־כלל ראוי למבקר להתרכז ביצירות שחותמן אמנות ואמת, ולא לפזר כוחותיו בטיפול בחיבורים שהם ספק ספרות ספק פובליציסטיקה או תעמולה. ברם, בכל מקום שיש חילול שם הספרות, חייב המבקר ללבוש כלי־מלחמה, להילחם לאמיתו, לחנך לטעם אסתטי ולהוקיע את הזיופת. מפני שמבקר־הספרות איננו “לוח חלק”, אלא בליבו טבועים ערכים וציורי טוב ויפה, האוצלים מרוחם ומריחם על כל הערכה ופירוש, ובהיתקלו בחזיונות שקר, זיוף וחיקוי, הריהו סולד מהם ומתגונן מפניהם בשריון, בצופר־אזהרה, ואף בכלי־מפץ.

כל יצירת־אמנות גדולה אתוֹס מקופל בה, ואינה זקוקה להכשר מוסרי מן החוץ, לא מפי אידיאולוגיה חברתית ולא דתית. כל דבר־ביקורת הכתוב במצפון טהור, לאור אמת פנימית, לקח מוסרי וחינוכי בו. מסות־ביקורת צריך לקרוא לשמן. המשובחות שבהן דיין לעצמן. שתיהן צריכות להעניק הנאה לקורא. הנאה זו מכשירה אותו לגלות יופי ומשמעות, טעם־חיים ותחושת־עולם, שלא הבחין בהן קודם לכן.

 

במחיצה אחת    🔗

כל מבקר ראוי לשמו ולמשימתו איננו משתנה מן הסופר המבוקר על־ידיו אלא בטיב החומר, המשמש נושא לו. בעוד שחומרם של המשורר, המספר והמחזאי לקוח מן הטבע ומן ההוויה החברתית והאישית הבלתי־אמצעית, משמשות למבקר יצירותיהם של אחרים חומר לכתיבתו. ועם כל השוני שיש בכך, אי־אפשר שלא לראות את המשותף שבעיקר: שניהם לשים באותה עיסת־יצירה עצמה; שניהם אמנים, אלא שזה ניחן בכשרון לחצוב ממחצב הטבע והחברה, וניתן לו מהם מתן ראשון, וזה צולל ויורד לתוך היצירה האמנותית, חי אותה משנה־חיים, ומעלה מתוכה את חין־ערכה ויופיה ונותן לה אותה מתן שני. שניהם אינם יוצרים יש מאין, אלא יש מיש. זה דולה מן הבריאה, וזה מן היצירה. זה מצרף את עצמו לטבע הבורא ונעשה שותף בבריאה, וזה מצרף את עצמו לאדם היוצר ונעשה שותף ליצירתו. וכשם שאין המשורר זקוק להסכמת הטבע או הסביבה כדי ליטול מהם את ה“חומר” או ה“נושא”, אלא משכים ונוטל, מעריב ונוטל, כך אין המבקר זקוק להסכמת המשורר או המסַפר כדי לעשות את יצירתם נושא לביקרתו. שניהם הוסמכו לכך על־ידי אותה רשות עליונה, שלפניה הם עתידים לתת את הדין, אחד דין־היצירה ואחד דין־הביקורת. שמיים וארץ, זריחת השמש ושקיעתה, ים בזעפו או ברגעו, פרחים ואילנות, ציפורים וחיות, שדות ומדבריות, אהבה ושנאה, חיים ומוות, מלחמה ושלום, אסונות וששונות, גורל ומקריות, נצח וחלוף וכיוצא בזה – מרטיטים את נפש המשורר והמסַפר ומביאים אותם לידי יצירה פיוטית; ואילו היצירה הפיוטית, שנתרקמה מ“חומרים” אלה, מפעימה את נפש המבקר בשגב־גודלה ומפרה את רוחו היוצרת. המגע עם השפע היוצא מיצירה פיוטית איננו פחוּת לא בערכו ולא בכוח השראתו מן המגע היצירי עם הטבע והחברה, שעל כל פנים גם המבקר איננו מדיר עצמו הנאה ממנו, אם כי “עיבוד” קליטתו נעשה בדרך אחרת.

כל מי שעדיין מטיל ספק בהנחה זו, יתן את דעתו על כך שגם המשוררים, המסַפרים והמחזאים נטלו ונוטלים מיצירתו של הזולת כחומר ליצירתם. ועשו זאת גדולי־עולם: הומרוס, דאנטה, שקספיר, מילטון, ראסין, גיתה, פלובר, ג’ויס ועוד ועוד. לכולם שימשו מיתולוגיות, אגדות, שירי־עם, דמויות היסטוריות, ואף ספרים בינוניים וגרועים, עיסה ליצירתם. בהם מצאו גיבורים מגרים ועוּבּרי־סיפור, בליטות ושקערוריות, תעלומות ופלאות, תאוות־פרא וחסדי־אדם. הם הבשילו את הבוסר ופיתחו את הגולמי וההיולי, והעלו אותם למדרגה אמנותית רמה. גם בספרות העברית נהגו כך ביאליק וטשרניחובסקי, עגנון ושניאור, יעקב כהן ואורי צבי גרינברג, אלתרמן ושמיר. הם רקמו סביב דמות תנכית גרעין היסטורי או אגדי – פואמה או סיפור או מחזה. וכלום יש הבדל עקרוני ניכר בין מה שעשו סופרים אלה ובין מה שעושה המבקר? על־כרחך אתה בא לידי מסקנה, שמבקר־של־אמת כמוהו כיוצר, שעל יצירתו הוא חי ומחיה את הערכתו לאחר עיכול, עיון ודיון.

נחזור לנקודה־הראשית: אין יצירת האמנות יכולה להתקיים בלא ביקורת ופרשנות; הן מושיטות לקורא מפתח לשעריה הנעולים. הן בולשות אחרי הפינות הסתומות והאפלות ואומרות: “ברקאי!” אך כוחן איננו נעוץ במדע־הספרות, שנסתעף לסעיפים־סעיפים, וכל סעיף דורש חיי־אדם כדי להתמחות בו; כוחן בסגולות המבקר ובנטייתו להבין דברי־שירה ויצירות־אמנות. כשרון מוּטבע זה יכול וצריך להשתלם בידיעות מרובות ובלימוד מתמיד. עליו לדעת תורת־השירה ותורת־הלשון, פסיכולוגיה והיסטוריה, ספרות עמו ומיטב ספרות העולם וכו' וכו‘; אולם לא בקיאות מופלגת בכל אלה תעשה אותו למבקר, ולא הם יתנו לו פתחון־לב ופתחון־פה להעריך דברי־ספרות ולגלות את משמעותם הפנימית. האגדה מספרת כי אדם הראשון, מכל העולם הוצבר עפרו. הוא היה איפוא מוטל גולם קוסמופוליטי, ורק הרוח שנפח ה’ באפו עשאתו אדם בעל נפש חיה וממללה. גם המבקר ראוי לו שהמידע שלו יוצבר מכל עפרות המדע, אך עליו להתיכם בכוּר־נפשו, לצרפם ולהפכם למתכת יקרה, לביקורת־ספרות. מדע־הספרות לעולם לא יספק אלא מידע בלבד, כלומר, ידיעות מקצועיות, עדויות והשוואות, פרטים ביוגראפיים, אחיזות בלשניות, ואלה אינם אלא תשמישי־ביקורת, מכשירי־עזר. ואילו מבקר־הספרות זקוק לרגישות רוחנית ואסתטית גבוהה, לנסיון נפשי, לכוח־ספיגה רב, לחוש־הבחנה, לטעם מעולה, לכוח בורר ומנפה, לדמיון יוצר ולעקרונות שנתגבשו אגב ריבוי חוויות ותגובות, שיש בהם כדי לפקח על התלהבויות ורשמים שבאקראי ועל שלילה וסלידה בנות־חלוף. המבקר חייב לבקר גם את עצמו, שמא קהו חושיו וכליו, שמא נשתרבבו משפטים קדומים בהערכתו, או שמא נשתקע בשיגרה. שכן הצבת של המבקר לא נבראה בששת ימי־בראשית, אחת ולתמיד, אלא היא נבראת והולכת, מתחשלת והולכת, והיא עלולה להחליד, ולפיכך טעונה ציחצוח תדיר.

ואל יבהילונו באכספרסיוניזם ובדילטנטיזם, שמדע־הספרות בא, בכיכול, לשמור על הביקורת מפניהם ולהעמידה על יסודות איתנים. חטיבת־ביקורת אמנותית נדירה היא ממש כחטיבת־ספרות אמנותית, ואנו עוסקים בביקורת הנכספת והנרצית, ולא בגרועה; זו לא תבוער על־ידי מדע־הספרות, אלא תקבל ממנו חיזוק ושיקוי. הביקורת הגרועה, חסרת־הרוּח, כבר מסתייעת בגינוני למדנות וקורעת עיניה בפוּך מדעי. בצורה זו סכנתה מרובה פי כמה, מפני שהיא עלולה ליהפך למעשה־תעתועים.

ודאי, אין לביקורת־לספרות חוקים מוצקים ואין מסכת־הוריות ברורה ומלוטשת, והיא נוחה לפגיעה על־ידי שרירות ודרשנות. אך יש לו למבקר האמיתי חובת־הלבבות, מצפון, חכמת המשקל והמידה, מוסר שבדם, הגיון והגיונות, ואלה ידריכוהו להוציא משפט־אמת על סופר וסופרו, יוצר ויצירתו. אם אלה כאן – הכל כאן, ומדע־הספרות עשוי להיות להם לעזר רב; אך אם אלה נעדרים – שום מדע ושום בקיאות וחריפות לא יועילו לו. ביקורת־הספרות, כיצירה ספרותית, מבשילה בנפש־סגולה ונולדת בשעת־סגולה.

תשל"א