א    🔗

המשא־והמתן בעסקי טעם והערכה אמנותיים, אינו מן הדברים הקלים והנוחים. קשיים חמורים רובצים לפתחו. אף־על־פי־כן לא זו בלבד שהוא בגדר־האפשר, אלא הוא גם בגדר־ההכרח. היצירה הרוחנית הקיימת והמתהווה היא בחינת מעצמה גדולה, ששומה עליה להילחם עם יריבים חזקים, עם אויבים גלויים ועם אוהבים מתחפשים: הפסיבדו־יצירה והטעם הנפסד. ובשעה שמיני סידקית מוגשים כאבנים טובות, והטעם הגס או המקולקל תוקף את ההמון, חודר לביתו ולחדרי־נפשו של היחיד בגלוי ובסתר ומתלבש באלפי פרצופין, אין להשתמט מהיאבקות. הרבה שלוחין למזוייף ולמלאכותי. הם מופיעים בדמות רומן מותח־עצבים ומגרה־יצרים; בדמות הצגת קולנוע צבעונית חסרת חוט־שידרה; בדמות מודעות־קיר מרהיבות־עין ונבובות־תוכן; בנאומי דמאגוגים הכובשים בחלקת־לשונם ובהפכפכות־רוחם; במעשי־חיקוי חרוצים; בדיליטנטיזם ובלהטי־מוקיונים. לעומתם עומדים הטעם הטוב והיצירה האמיתית כמחרישים. הם כל־כך בטוחים באצילותם ובצידקתם, עד שאינם רואים צורך או יכולת להידיין עם יריביהם. הם נחבאים בתוך דממתם הדקה, שומעים עלבונם ואינם משיבים. יש תקלה בכך.

בימינו נתגלה רז: לא די לאדם בידיעת צידקת עצמו, אלא כורח הוא שצדק זה יופיע ויריב את ריבו ויכבוש לו קהל־חסידים. כי יש צדק שהוא בחינת צדק נרדם, ללא יצרים וללא תאוות, צדק מלאכי־עליון ושרפי־קודש, שאינו מתנצח עם כוחות הרע. צדק כזה איננו חי ואיננו פועל. בכל צדק גנוז כוח, הטעון חישוף וליטוש. תעודה זו מוטלת על הדוגלים בו.

ודאי, גייסותיה של מעצמה זו וכלי־זינה – הניתוח וההסברה – אינם חזקים ואינם מאורגנים כשל יריביה. מצויות בהם חולשות יסודיות. לא כל יסודות האמנות וסודותיה ניתנים להסברה ולהרכשה. האמנות פותחת במקום שהביטוי הרגיל מסתיים. ההסברה אין בכוחה למצות את תוכן האמנות. היא רומזת, מגרה ומכשירה להבין, אך איננה מעניקה אפילו אחד משישים מן החוויה האמנותית. זו נקנית על־ידי עצמה; ולפיכך אי־אפשר להעריך דברים שביופי כדרך שמעריכים איזו אמת מדעית. וכלליה של ההערכה האמנותית ודאי שאינם יציבים ככללי המתימטיקה. אולם אם ספירת היופי והטעם אינה כפופה לחוקים אובייקטיביים, הרי היא כפופה לחוקים סובייקטיביים. וחוקים סובייקטיביים של הרבה סובייקטים – אף הם בכלל חוקים מחייבים. במסגרתם של חוקים אלה אפשר, יכולה וצריכה להתנועע ההערכה האמנותית. אמנם, תמיד ישתייר שיור, שאינו בר־ניסוח ולא בר־ויכוח, אך אין להחמיץ בגלל זה את האפשרות להתקין מצפן לטעם הרבים ולכוח־שיפוטם. יש בכל יצירה צדדים נגלים רבים, שאפשר לגבש מהם הנחות־אב להערכה ודוגמאות להמחשת מהותו של טעם טוב ושכל־יצירה נכון. צורך הוא לשטוח כנגד האור את הרצון, המגמה, המבנה, הלבטים ושיעור ההצלחה, הנבלטים בכל חטיבה של אמנות אמיתית, ולעשותה נוחה להבנה ולעיכול. אנחנו יודעים, כי האמת האמנותית היא יחסית ואפשר לגלות בה שבעים פנים, אף־על־פי־כן אין היא חסרה חוט־שידרה.

כל האומר שמצויים כללי־טעם קבועים במידה מסויימת, מיד באים מקשנים ומביאים כנגדו כתי־כתין של ראיות לסתור. הטכסיס פשוט: בן־רגע הם מפוררים לעיניך את האנושות לעמים, לארצות ולשבטים, שטעמם וחושיהם שונים. הנה – מצביעים הם – עם פלוני, הקורא ליופי שלנו כיעור ולכיעור שלנו יופי; והנה שבט אלמוני, שנבהל למראה תמונת יוצר מודרני; והנה ארץ פלמונית, שתושביה אוהבים מזג־צבעים־וקולות־וקווים כזה, שנפשנו סולדת בו. אולם כשם שבשעה שאנו עוסקים בכלכלה מדינית ובחכמת כספים אין אנחנו מביאים במניין את נחותי־הדרגה שבאנושות, שחייהם הכלכליים מושתתים על משק נאַטוּרלי קדמון, אלא הכל יודעים שהכוונה לחברה מתקדמת, שעם כל היותה מפורדת ומפוצלת, שרויה בקרבה רוח של אחדות הצורה והתוכן – כך בענייני טעם ויופי. החברה האנושים האירופית, עם כל היותה מחותכת חיתוכים אופקיים ומאונכים לאומות ולמעמדות, חברה אחידה היא ביסודה. ובדברנו על טעם או על אופנה, אנו משווים לנגד עינינו חברה זו ולא את הפראים והנחשלים, השוכנים לפרקים בסמוך מאוד אלינו. בתוך תחומי עולם זה יש מקום לוויכוח גם בעסקי ספרות ואמנות. עובדה היא: המשכילים ומוקירי אמנות וספרות מודרכים זה הרבה שנים על־ידי מורי דעת וטעם עולמיים, שמדורם הגיאוגרפי המסויים אינו תמיד מענייננו. שקספיר, גיתה, טולסטוי, סטרינדברג וכיוצא בהם, חינכו את טעמן של כל האומות התרבותיות, ועצם המושג של “ספרות עולמית” מוכיח על כך. הוא נטבע בידי גיתה, וכוונתו לא היתה לסמן בו את הגל הענקי של ספרים וקונטרסים, היוצאים לאור בכל העולם כולו ובלשונות שונות ומשונות, אלא לאותה עילית ועידית של ערכין אמנותיים, שנתגלמו בהם טוב־טעם ויפי־נפש, כיסופים וכוח־עיצוב, אימת־מוות ובקשת־אלוהים בדרך המובנת לכל אדם בעל מדרגה תרבותית מסויימת. כללי יצירה ניתנים להיקבע, מכל מקום, כמסכת הוריות. וכשם שהטעם הרע הוא חזיון עולמי, כך אין גם הטעם הטוב בן יתום, אלא נעוץ הוא בנפשיותה של האנושות.

מציאותם של השגה וטעם, המשותפים לבני־תרבות באשר הם, איננה ניתנה להכחשה. אולם מציאות זו שייכת לעולם־המורגשוּת. שותפות זו של מגמה ושאיפה והנאה מושקעת על־פי הרוב בתוך היצירה עצמה, או בתוך נפשם של המעריך והנהנה. היא טעונה פיענוח והבלטה. כי אין לך יעוד נכבד יותר בשביל היוצר והמבקר מן המעשה הזה: לסייע במעט או ברב להתגבשותו של טעם ספרותי ואמנותי בקרב אותם החלקים שבדור המשכילים, המוכשרים לכך. יעוד זה, כל־אימת שנתגשם בקנה־מידה עולמי, היה גורם אנושי מאַחד ובונה. אך גם הגשמה־פורתא בקנה־מידה לאומי, חשיבותה לאין ערוך.

לשם מניעת טעות יש להוסיף, כי כוודאות מציאותה של שותפות שבטעם ושבהערכה, ודאוּת קיומם של הפרשי טעם והערכה. כזו כן אלה עילותיהם נעוצות בוודאי בתחומים שונים ביותר, שאם נזכיר את הבדלי הטבע, הנוף, החינוך, התורשה, הכינון הגופני והנפשי – לא הזכרנו אלא את הגלויים ביותר! ברם, תפקידה של הביקורת להורות, להקביל, לגלות חיבורי־דברים סמויים. החובות המוטלות על המבקר, אפשר להעמידן על ארבעה דברים עיקריים:

1) להסביר את היצירה המסויימת ואת יוצרה; 2) למצות מהם הלכות טעם והנאה בכל השיעור האפשרי; 3) להראות את היצירה ויוצרה בתוך אקלים מסויים, שהצמיח שכמותם בעבר והמצמיח גם עתה בדומה או בדומים להם; 4) להבדילם מאחרים לטובה ולרעה ולהבליט את המחיצות האמיתיות, החוצצות ביניהם ובין שאר היוצרים.

מסתבר, שלא על המבקר בלבד שומה לפרש את היצירה ולקרבה אל קהל־הנהנים, אלא גם על היוצר עצמו (ואפשר שהוא חייב לעשות זאת בראש וראשונה), ובכל הבירור הזה אנו מניחים כהנחה שאין עליה עוררין, כי אין המשורר שר רק לעצמו. אילו היה הדבר כן, לא היה שום יוצר שואף להוציא לאור את יצירותיו, אלא היה כותב אותן בדיו מימית על נייר מחוק, ולפני מותו היה מצווה את בני־ביתו, שיטילוּ את כל הגבב הזה של שירים וסיפורים ויומנים אל תוך עליית־הגג, כדי שלא תשזפם עין אדם. עכשיו, שאין שום סופר ואמן עושים כן, אלא הם מצחצחים את פרי עטם ומכחולם, וחרדים לשלומו, ומבקשים בכל נפשם להודיע את טיבו בעולם, ושוקדים על ההידור החיצוני לא פחות משהם שוקדים על ההידור הפנימי – סימן הוא, שלא לעצמם בלבד הם עמלים, אלא גם למען הקוראים והנהנים. ואם כן, הרי שרוצים הם להיות מובנים כהלכה ומקובלים על רוב אחיהם, כלומר: שואפים הם להשפיע, לחנך ולתקן פגימה באחת מספירות־החיים.

על יסוד זה רשאים אנו לשער, שלא פעם מסתכל המשורר בעין זועמת ומתוך הזדעזעות על יצורי־דמיונו ולהט־חייו, שנצררו בצרור הספרים המוטלים לפניו כחנוטים, שכה שיבשו המשבשים את האמת הנפשית והפיוטית הגנוזה בהם. מי ששיבש בכוונה תחילה, ומי מתוך חסרון דעת והבנה, ומי מתוך ריבוי־האנפין שאפשר היה לגלות בהם. וכלום אין הסברת היצירה והגדרתה חלק מתעודתו של היוצר? האין תיאור הדרך והלבטים, אף הוא חטיבה של יצירה? כל יוצר הוא איסטניס. אולם נראה לי שהרגשה זו לא רק אינה מוצדקת, אלא היא גורמת רעה גדולה לבעליה. כמה שונים היו פני הספרות וקהל־קוראיה, אילו היו הסופרים הגדולים עצמם קובעים עיתים להסברת עצמם בעל־פה ובכתב. אמנם זוהי אומנות בפני עצמה, אך כמדומה שהיא צריכה להיות מעין מלאכת־שרת לכל יוצר, שכדאי להקדיש לה זמן ואורך־רוח.

באחת ודאי יתרונו של היוצר על המבקר. אם המבקר יכול להיות חשוד על שיגרה ואל אי־הבנת היסוד החדש, הפורץ ויוצא מתוך יצירה מסויימת, הרי היוצר עצמו מוכשר בלי ספק להצביע על ה“סטיה” שלו, על החידוש ועל השונה שבו. סקירה קלה בתולדות הספרות מלמדתנו, שכל יוצר ויצירה גדולים אינם נקלטים מניה וביה. הם זקוקים לכרוזוֹת, לפרשנים, למבהירי כוונותיהם וחין־ערכם. הטעם שמרן לפי טבעו. החיך הוא אבר בעל הרגלים קבועים. כל שינוי בהם כרוך בנסיונות מרובים ובהיאָבקות חזקה. מלחמה זו בטעם המקובל ובהשגה הקפואה ובכלי־הקיבול, המעמיד פנים כאילו הוא כבר מלא וגדוש, אינה יכולה להיעשות אלא מתוך אמונה גדולה ביעוד נשגה ומתוך בטחון בכוחות העצמיים ובצידקת הדרך החדשה.

אולם היוצר לבדו לא יצלח לכך. הוא אינו מובן כל־צרכו אפילו לעצמו. אילו היה מובן כולו לעצמו, אילו היה בכוחו להסביר את כל דרכו וכל פינות יצירתו, היתה בכך ראיה שתהליך היצירה מתרחש כולו בתוך מעבדת התודעה והאור. אך, לאמיתו של דבר, אין השירה או האמנות אלא מבּעם של מאוויים השוכנים במחשכים; הן הנסיון להזריח אור עליהם. ואין פלא אם יסוד מוצאם – האפילה – דבוּק גם בגילומי האמנות המשוכללים ביותר. לפזר אפילה זו חייב המבקר. הוא מוכשר לעשות זאת מטעמים רבים יותר מן היוצר, שהוא בחינת חבוש שאינו מתיר את עצמו מבית־האסורים של מאפלייתו הנפשית. המבקר, הניגש אל היצירה המבוקרת מתוך פכחון־דעת, עלול לגלות בה ערכין וסודות ומאורות הרבה יותר מן האמן עצמו, שאפילו תשמישיו הטכניים וכלי־אומנותו אינם ברורים לו די־צרכם. חריפותו של מבקר עשויה להוציא לאור־העולם כוחות ומניעים וגרעיני־תפארת, הגנוזים ביצירה כדרך שהאש גנוזה בסלע. על־ידי השחזת דיעות ועל־ידי התחככות של תפיסות והערכות, יוצאים ניצוצין די־נור מתחת יד המבקר. והם מחיים את כל היצירה ומלהיבים את קוראיה.

המבקר איננו, איפוא, רק מתווך וממצע בין המפעל והקהל. אילו היה זה בלבד מתפקידו, היינו מפקיעים ממנו כל אפשרות יצירה וכל מאמץ להוסיף נופך משלו. אילו היה המבקר כמין סרסור, אפילו סרסור לדבר־מצווה, היינו צריכים לבער את המין הזה מן הארץ. לאשרנו, אין הדבר כן. כל יצירה היוצאת מרשות יוצרה, היא חטיבה שלמה רק במובן היחסי. היא דורשת עדיין טיפול ושילוב כחוליה בתוך שלשלת הספרות או האמנות. שילוב זה איננו נעשה מאליו, אלא לעיתים רחוקות מאוד. ובלעדיו יכולה אפילו היצירה השלמה ביותר להיות כאותה בת־מלכה, האחוזה בחבלי־שינה ואין מי שיעורר אותה ויזון את עיניו ביופיה. יש לפנינו דוגמאות לא מעטות של סופרים והוגי־דיעות, שלא נשתלבו במשך דורות בתוך ההוויה הרוחנית. והטעם של לידה מוקדמת, שרגילים לנמק בו את החזיון הזה, איננו עומד בפני הביקורת. דור, שהיה מוכשר להבין את הומר ואת דנטה, על שום מה לא ראה את קירקגוֹר זמן רב. סימן הוא, שלא מפני שלא איכשר דרא הוסח משורר פלוני ואמן אלמוני מדעת־הקהל, אלא מאיזה טעם צדדי, לפעמים מחמת מקרה טפל או מחמת איזה כתם בביוגראפיה שלהם. – המבקר הוא שעושה את היצירה הבודדת לפרק בתולדות הספרות, למאורע בתולדות הרוח הלאומית והאנושית. הוא מותח את הגשר, המקשר אותה עם שיאי־יצירה אחרים. לא בדיקדוקי צורה וטכניקה, סיגנון ונוסח, כללי־אמנות וחוקי־יצירה בלבד הוא עוסק: אלא הוא מטיל פנס בתוך המבוך שיש בכל יצירה גדולה, ולאחר שהאיר את מבואותיה ומוצאותיה הוא מושיט לה את ידיהן של שאר יצירות הדורות והן מכניסות אותה בבריתן. המבקר מוציא את היצירה מן הבדידות, וממילא גם מן העקרוּת. בזכות עבודתו הנאמנה היא משתרשרת בתוך שלשלת־יוחסין רוחנית, והכל מכירים בטיבה. מעשה כזה מחייב ממילא, שהמבקר יהיה מחונן לא רק בכוח־ניתוח, בצלילות־דעת, בכשרון־הסברה ובשכל המבין דבר מתוך דבר, אלא גם בחסד של יצירה מקורית. הואיל והוא משלים, כביכול, את מה שהחסיר היוצר. אשר האמן שמצא לו את מבקרו האמיתי, ואשרי הדור שמבקריו הם בחינת מלאכי־שרת לסופריו!

לצערנו, אין המבקרים מסוג זה מצויים ביותר, הם מעטים בעולם הגדול וכל שכּן אצלנו. הטיפוס השכיח הוא הרצנזנט המקצועי, שהעיתונות מטפחת אותו ומגבירה את הביקוש אחריו. וראה פלא: בשעה שהמשורר בכבודו ובעצמו אינו דרוש, אליבא דאמת, לדורו ולעמו, והם משלימים עימו בדרך־כלל לאחר שירה את רוב חיציו וקשתו שוב אינה דרוכה כהלכה, יש דרישה גדולה לרצנזנט, וכשיש דרישה יש גם הצעה. הרצנזיה נעשתה מוסד קבוע בחיינו.

הרצנזנט המקצועי הבינוני (יש גם יוצאים מן הכלל) מתייחס אל מלאכתו קודם כל בחוסר־חיבה, וממילא גם בפלג־אחריות. בזמן מן הזמנים קנה לעצמו אחת משיטות הביקורת המקובלות באותה שעה, העשיר עצמו בניבים, במיבטאים ובתמונות־דיבור מקצועיים, החוזרים אצלו תדיר או לסירוגין. או שהוא משתמש בסופרלטיבים או באירוניה מושאלת או באיזה טכסיס אחר, שבעזרתו הוא משתמט מלומר מה שיש בליבו ואוחז את העיניים ואת האזניים. על־פי הרוב אין מבקרים אלה נכנסים כלל בעובי הקורה של הספר או ההצגה הנדונים, אלא כותבים סחור־סחור ומגבבים פרטים על הסופר ועל פרשת הצלחותיו או כשלונותיו או מגמותיו. אם הסופר הוא בן־סיעתו של המבקר, הריהו מעתיר שבחים (שלא מן העניין); ואם הוא נמנה עם סיעה־שכנגד, אינו זז ממחיצתו עד שיעשנו גל של עצמות; ואם אינו שייך לשום סיעה – מסיחים בכלל את הדעת הימנו.

ב    🔗

מהראוי לשים לב לכך, שבשום פנים אין הכוונה כאן להטיל חובה על הביקורת שתגיש ליוצר שטר־גוביינא של כל מיני חוקים וכללים מקובלים, ושתהא פוסלת או מכשירה איזו יצירה לפי מה שהיא קיימה חוקים כאלה או שעברה עליהם. עיקר הנדון שלנו נסב כאן על ציר אחר: מלחמה בזיבורית הקולנית ופעלתנות לשיפור הטעם באמצעות הביקורת האמנותית על־ידי העמדתה על חזקתה. מיצוי אמנות, יותר משהוא מכוּון כלפי האמן הוא מכוּון כלפי הקהל. בעניין חוקי היצירה והקהל קיימות, כידוע, שתי דיעות קיצוניות: א. האמנות בכל גילייה בשביל הקהל נוצרה. היא עלולה להתקבל עליו אם תהיה לפי הבנתו וכושר־השגתו. לפיכך אסור לה לנקוט שיטה וסיגנון, המרחיקים אותה מעליו. אין היא רשאית להפליג בצידי דרכים ולייחד ייחודים. חייבת היא לקיים את חוקי הדיקדוק ולהקפיד בשימוש סינטאַקטי נכון. ההפרזה בגודש־צבעים, צל ואור ודימדומים, היא קלקלה גדולה; היא צריכה להיות מובנת למשכיל הבינוני. ב. המושג קהל אינו אלא מעשה־מרכבה מופשט. אין כזה, וממילא אין צורך להתחשב בו. ובמידה שישנו, הוא אנונימי ועלום־פרצוף. חוקי־יצירה הם בדותה גמורה, ולא ניתנו אלא לבעלי־מלאכה ולא ליוצרים. אף אילו היו קיימים חוקי־יצירה וקהל מסויים, אסור היה לו ליוצר להביאם במניין בשעת עבודתו, כי הם מגבילים את חירותו ומעבטים את אורחותיו. כל יוצר בורא כללים משלו ומנפץ את המסגרות המקובלות, כשם שהוא בורא לו בדמיונו קהל קוראים ונהנים, שאותו הוא צריך לשמש.

גם מי שאינו מבקש פשרות, כורח הוא לו להלך כאן בשביל־הזהב.

אם משמעו של חופש ביצירה הוא, שאין שום כוח חיצוני רשאי להתערב במהלך היצירה הרוחנית ובדרכי היוצר, הרי אפשר לקבל את המושג הזה כדיברה קדושה. אך אם הכוונה לחופש מכל מצוות, ללא חובת ציות לחוקי אסתטיקה ואתיקה ולכללי טעם והגיון מקובלים – היש, ההיתה, היכולה להיות אמנות כזאת בת־ערך?

חוקים אֶסתטיים, הראויים לשם זה, אינם אמצאות זדוניות או התפלספות של סרק. ישנם חוקי־יצירה יסודיים, שכל העובר עליהם דומה לאדם המודיע כי ההילוך המתמיד על שתי רגליים והנשימה בריאות נראים לו כעניין משעמם, והוא רוצה זמן ידוע להלך על ארבע ולוותר על הנשימה בריאות. אמן, המתעלם מחוקים ומכללים ונעשה “חופשי”, הריהו הורס את עצמו ואת האמנות.

הוא הדין במושג “קהל”. הקהל בכללו מורכב מחלקים רבים. אך בחשבון באים רק אותם החלקים המוכשרים באמת ליהנות מן האמנות. כי לא כל משכיל מוכשר לכך. לא הכל רשאים להימנות עם קהל הנהנים והמבינים בעסקי אמנות ושירה. ישנם מתלהבים ומתנבאים וסנובים מכל המינים, וה אינם הקהל האמיתי. רק מי שבו בעצמו נטוע היצר האמנותי, מוכשר ליהנות מאמנות. השכלה בלבד, או נסיונות־חיים מרובים, אינם מכשירים להרגיש אמנות. רק בעלי־הנפש ירגישוה. לפני קהל זה המבקר צריך ליתן את הדין.

הביקורת והפולמוס הספרותיים, תוך עיסוקם בהסברת צד־הייחוד שבהופעה אמנותית מסויימת, חייבים לסכם את היסודות הגלויים שביצירה ולהמחישם ליוצר ולקהל כאחד. שום מבקר אמיתי לא ישלה את עצמו ואת האחרים, שעלתה בידו, או שאפשר בכלל, לבטא בשלימות את מהות היצירה ונפשה. ישנם רטטים, זעזועים וקפלי הרגשה וחוויה, ואפילו להטוטים טכניים, הנשמטים מעין כל מסביר. אף־על־פי־כן, אין המבקר בן־חורין מלהבליט בשפה ברורה את הכללים והחוקים האימננטיים, העולים מנבכי היצירה. הם ישמשו כמין בית־אחיזה לא רק לקהל. אין אלה כמובן חוקים אפריוריים, אבל הם לוחות־ברית משותפים ליוצרים, גם אם כל אחד מהם חורת עליהם דיברות נוספות או גורע מן הראשונות. על כל פנים, זה הדיבור התמידי על ה“בלתי־מובן”, לא זו בלבד שאינו מסביר דבר, שהרי אם הנושא הנדון הוא בלתי־מובן, איך יהיו מובנים דברי ההסבר עליו – אלא אין בו גם ממידות הפדגוגיה. השינוי הבלתי־פוסק לקוראים, שהשירה והאמנות הן בלתי־מובנות ביסודן, אינו מקרב שום אדם אפילו לאותה ספירה שהיא מובנת. מדע־הנפש, למשל, שהוא היום מסועף ויש בו כמה ענפים נועזים, אף הוא יודע שהנפש ביסודה בלתי־מובנת. אף־על־פי־כן הוא משתדל להפחית את הגוש הבלתי־מובן, ובינתיים הוא כובש כיבוש אחרי כיבוש. הפסיכואנאליזה מלמדת אותנו, שאין לחשוש מפני כללים וחוקים, אפילו בתהומות האפלות ביותר.

קיימא לן, שהמדיום המשוכלל ביותר לבוא במגע עם הזולת, למסור לו את רחשינו והגיגינו, לגלות את רצונו ולמצוא מסילות ללבבו, היא הלשון. הלשון האנושית, המבוטאת בעל־פה או בכתב בסדר הגיוני, היא המכשיר הפנימי והחיצוני המשוכלל ביותר. כל שאר אמצעי ההבעה, כגון הציור, הפיסול והנגינה, אינדיווידואליים הם בעיקרם, ורשותם רשות־היחיד. והיוצר והנהנה או קהל־הנהנים, אם הם רוצים להסביר זה לזה מה הם רואים בציור ומה הרגישו בשעת נגינה, שוב אנוסים הם לפנות למכשיר־הלשון. וגם אם נסכים לחלוטין ששפת האדם דלה היא, וגם אם נסכים, מאידך גיסא, שהנגינה או המחול עשויים להכניסנו לספירות אין־אומר־ואין־דברים – לא מיעטנו כלשהו את דמותה של ההנחה, שאין לנו מתווך מעולה ומושלם מן הלשון האנושית. חברת בני־אדם – ואין יחיד בלי חברה – המיוסדת על משא ומתן הדדי ועל הודעות־גומלין בעזרת שפת הנגינה או השתיקה העמוקה או המחוג וההעוויה, מלבד מה שאין אנו יכולים כלל להעלותה על דמיוננו, אינה עשויה להיות חברה, שיחידיה מבינים זה את זה, וסולחים זה לזה. שפת־הרגשות היא המעורפלת ביותר, וכל שפה מעורפלת טעונה פירוש וגילוי סתומותיה. רק ספיריטיסטים יכולים לחלום על עולם של אובות וידעונים ושפת טמירין ו“דפיקות־רוח”. אך הללו, שאין חלקי¹ עימהם, רואים באמנות, בשירה, בסמלים ובאי־האמצעות חלקי־מילואים, מקורות־עזר ושרשים־משותפים לחיינו וליצירתנו, אך אינם מייחסים להם מציאות לבדאית. שהרי בלעדי ההגיון, העושה סדרים גם בעולם הרגש והחוויה, גם היכל־הנגינה נהפך להיכל־תועים. ולא מבחינה טכנית בלבד שליט ההגיון בספירת המוסיקה ושאר האמנויות, כגון באימון, בידיעת הבנה, בהתאמת החלקים לכוללות, בסדר הדברים זה־על־יד־זה וזה־אחר־זה, אלא בעצם עצמותה, כי גם מהותה ונשמתה “הגיוניות” הן, או שאינן אלא בליל של קולות ותפיפות ותרועות. הוא הדין בעולם־המסתורין. אם כי יסודה של המיסטיקה באמונה, או באיזו התגלות שאין לה ראיות חותכות, הרי תורת־הסוד עצמה בנויה בניין הגיוני לא פחות מן התורה הראציונאליסטית ביותר. עיון קל בתורת הקבלה ילמדנו, כמה סדר ושיטה ותכנית בה. איזו השתלבות הגיונית של עשר הספירות והכוחות הפועלים בהן! איזה סולם־מעלות של עולמות עליונים, אמצעיים ותחתיים! איזה דירוג הגיוני של בריות ונמצאים, גילגולים ונשמות! והן המדובר הוא בחכמת הנסתר, שאינה מתכוונת בכלל לכבוש את השכל. ואף־על־פי־כן, כמה עמלו בוניה ליישב את הסתירות שבה ולשכלל את תבניתה.

הוא הדין – וביתר שאת – בספרות בכלל ובשירה בפרט. מולדתו של השיר נעוצה במערך־הנפש. אולם מערך־נפש זה הוא מישקע ותמצית של שיפעת תצפיות וחוויות, הרוחשות ורותחות בקרב הפייטן. רחישה ורתיחה זו מרעידות את הווייתו של הפייטן, ומכל רעד ורעד נבראת, כביכול, איזו מלה פיוטית. כל שיר אמיתי הוא פרי־הזדעזעות, הוא דלי מן האוקיינוס הנפשי המתנחשל. על־כן מיטב הפיוט – הליריקה. היא כולה מסכת אחת של רטטי רגש, אור וצל, צבע וצליל; לא ה“גרעין” הסיפורי והתיאורי הוא בה עיקר, אלא אותו אד השוכן על הדברים, אותו זוהר־זהב חלומי העוטפם, ואותם דימדומי־רחף המלטפים את פנימיותנו. בין אם היא מריעה או דומעת, סוערת או שליווה, תמיד היא נפלאת בעינינו, הואיל והיא מגבירה בנו את הרגשת החיים מאה מונים. הסערה שלה היא מכלול כל הסערות, השלווה שלה – תמצית כל השלוות, היופי שלה – יפי־עולם, והאפילה שלה – מאפל־יה. ואין כל ספק בכך, שתהליך היצירה של המשורר סמוי מעיניו ומעינינו, ואיננו כפוף כלל לאיזו תכנית מוחשית. מערך־נפש ורעידות־נפש אינם יודעים סדר והגיון. הם פורצים כל גדרי לימודיות וכללים מקצועיים. אף־על־פי־כן אין כאן עוורון גמור. לא החוקים החיצוניים בלבד (שאינם חיצוניים גרידא), כגון בניית שורות ובתים לשיר, הרכבה סימטרית, הקבלות, חרוזים־חוזרים, כפל־לשון, סמלים ורמזים, מעידים על שיטת־הבעה ועל כללי־יצירה, אלא אפילו הריתמוס, ההתפעמות, המלים המסתוריות או הכישופיות וכל רוח השיר מורים על סדר ועל כוונה, המונחים ביסודו. חכמת השירה רוצה גם היום, כבימי אורפיאוס, להשפיע עלינו ועל העולם בסיועם של קסמים, אלא שלקסמים אלה יש “הגיון” ויש שכל. אפילו הברות מדומדמות, ונשימה עצורה ופסקי טעמים חנוקים ומוזרים, שמטילים עלינו פחד ומבוכה בחיי־המעשה – טעם והגיון להם בשירה. אנחנו מבינים אותם ומודים בהכרחיות שימושם במקום זה דווקא. מן הכאוס הולך מעט־מעט ומשתלשל קוסמוס בעל ממדים מסויימים, שחוקים שולטים בו. לפרקים אנחנו קוראים שיר, והרושם הראשון הוא: קסמים ומבוכה. אנחנו נגרפים אל תוך נהר־חייו של המשורר, והרינו ככלי־שעשועים בידי גליו. תחילה אין אנו יכולים לומר במפורש מהו הדבר המפתה, המשדל והכובש. אנו מניחים לעצמנו להיסחף כמו בים נרגש, מתוך ידיעת הסכנה. איזה כוח אדיר שאינו־נראה משקע אותנו בתוך נדבכי השיר וחרוזיו, ואנו נהפכים לנפעלים גמורים. כמין חלום תוקף אותנו, המפקיענו מצורות ההרגשה והמחשבה השגורות. אך עד־מהרה פגה התדהמה הראשונה, האור הנחבא נקלף ויוצא, ומתוך הרושם המטושטש מתבהרת והולכת נקודת־ראשית להבנת הלך־רוחו של המשורר ולמגמת היצירה: דמות חדשה ניתנת לאדם ולעולם, אוצר הלבושים והצורות נתעשר בסוג חדש, הנשימה נעשתה קלה יותר, ולמועקה הפנימית ניתן פורקן.

ג    🔗

שתי מידות־שתיה באמן, והן גם מניעי־יצירה עיקריים: ההצגה העצמית וההצנעה העצמית. יצר אדיר ממלא את הטבע ובריותיו: להציג את עצמם לראווה, להפך עצמם אילך ואילך ולגלות את המחבואים והמצפונים. אפילו הטבע הדומם “מתרגש” מתקופה לתקופה ומגלה בדרך של התפרצויות גיאולוגיות את שפוני־טמוני אוצרותיו וכוחותיו. איים שוקעים ואיים נוצצים בלב ימים. הרים כבים והרים נדלקים, יערות־עד נשרפים ונבכי־בראשית נחשפים וכו'. כל שכן שהאדם מרגיש צורך עמוק להוציא את עצמו לאור־עולם, לחשוף מהותו, ולבאר אותה לנפשו תוך כדי הסברתה לאחרים. ומשהכיר את עצמו ואת הגבולות שהוצבו לשיעור גידולו, הוא שואף לצאת מהם אל מרחבים ומעמקים אחרים. אותה שעה הוא אוחז במכשירי הצבע והמלה, הדמות וההגות, הקול והלחש, ובכוחם הוא טובע את עצמו טביעה שלמה יותר ובורא את עולמו בריאה חדשה.

אולם כל משורר־אמת הוא גם ביישן ונחבא. הוא ניחן בעיניים רואות־הכל, וליבו מלא רגש וצער, ואזנו שומעת זימרת כל חי וקינתו, ונפשו הומה כאלף כינורות, והוא כולו אהבה וכיסופים לבריאה. אך עומד הוא ככלי מלא בושה לפני דורו. חושש הוא להתגלות לפניו כמות שהוא, שמא יראו בהרגשותיו האינטימיות מין התרפקות והתפנקות. לפרקים ירגיש מעשה של חילול בעצם הסרת המסווה מעל־פני חוויות וחזיונות; אולם משמצטברים בתוכו רבדים של הסתכלויות ורגשים ונסיונות, הריהם תובעים התפרקות על־ידי עיצוב. ואם תוסיף על אלה גם רגש התמיהה וההשתוממות התוקף את המשורר, בשעה שהוא מתייצב מול פני חידת העולם והוויית האדם, – ויהיה לנו פתח־הבנה ב“מנגנון” המורכב של המשורר.

ראשית מעשהו להתקין לו כלי־אומנות: לשון משלו. אין שום משורר יכול להסתפק במוכן ועומד. ראייתו וחווייתו המיוחדות תובעות גם לבוש־הבעה מיוחד. ולא עוד אלא שאפילו הוא נטל מן המלים והלבושים המזומנים, הריהו משתמש בהם שימוש בדרך הייחוד השלם. אנוס על־פי פנימיותו, הוא מחפש אחרי דפוסים חדשים לצקת בהם את תוכן חיי־נפשו. אולם מיד הוא נוכח לדעת, כי תהום חוצצת בין המגיד והמוּגד, בין הפיוטי החיוני לבין המלים העומדות לתשמישו. מכשירי ההבעה צרים מהכיל את הטעון הבעה. כל הנבדל והניפלה והיוצא־דופן נשארים מחוץ לתחום המבוטא. פלחי הרגשה והסתכלות צפים בנפש המשורר כיתומים אין־שם וכגלמים אין־תואר, והם מרבים צערו ותסיסתו. על־כרחו הוא סוטה מן המסורת הלשונית ומן השמות המקובלים ומוותר על ההבעה במישרין. מה שיש לו לומר על העולם ועל משאלותיו וחזון־נפשו מתלבש במיתוסים, באליגוריות, בסמלים, בהקבלות ובמלים ארכאיות. הוא שט בתוך ריתמוסים ומזריח את שמש־חווייתו מתוך ענני ציורים ומשלים. הוא משאיל לרחשיו ולהגיגיו ריבוי אנפין ופרצופין, ומראה לנו את העולם באספקלריה פיוטית חדשה. אולם אין זה תוהו ובוהו של מסכות ומסוות ותמונות, אלא יש כאן מקוריות של יוצר, שהתבונה והמשטר הפנימי הם יסוד עולמו. דוֹק ותמצא: הגיון אחד עובר כבריח בכל הסמלים וההשוואות והממשלות של המשורר. בדוק ותמצא: כל הדימויים והכינויים משך ולקח המשורר מספירת־ילדותו, מנוף־מולדתו, מתוך עברו של עמו, מעולם־משאלותיו ומאוצר דמיונו שלו ושל דורו. אין מלים ושמות ממזריים למשורר גדול. כל צמד־מלים משלו, כל אסוציאציה, כל הפלגה דמיונית וכל השוואה “מוזרה” צריכות לימוד וחשיפה. ודאי הוא, שהם ילידי־בית, מיקנת־דם התרבות הלאומית. קול גזעו מדבר אליו ממעמקי הדורות, ושר־החיים מוסר לו את מפתחות העולם והקצב של תקופתו. לפיכך שפתו שפת־אמת גם כשהיא שפת מראות וחידות, שלא הורגלנו אליה תמול שלשום.

ברם, ההרמוניה היא היסוד השליט בכל שירה הראויה לשם זה. והרמוניה משמעה: כללים, חוקים ומשמעת פנימית. להוציא לאור את הכללים האלה, לתת חוט מדריך בידי הקורא – זוהי תעודתה של הביקורת.

מן הבירור הזה נופקות מסקנות דלקמן:

א) הוויכוח בענייני טעם והערכה ספרותית הוא צורך גדול, הן בשביל להילחם עם הטעם הרע של הקהל ועם נובלות־יצירה של חרוצי־חיקוי־ובימוי, והן בשביל עצם הפצתם של ערכי ספרות ואמנות ברבים. מכיוון שאנו סבורים שכל מפעל ספרותי, עם היותו ביטוי אינטימי־אישי של היוצר, נועד בכל זאת לרבים ויש לו תעודה נשגבה: אם להרבות אושר והנאה לאדם בעולם, לחנך ברוח הטוב והיופי, לגלות מראות ותחושות נעלמים, או לעשות כל הדברים האלה כאחד. לפיכך אין לסמוך על כך, שהערכין האלה יגיעו מאליהם, אל האנשים הצמאים להם, אלא יש צורך להמריץ את קצב התגלותם בעולם ולהפעיל את גנזי כוחותיהם. תפקיד זה מיועד לביקורת.

ב) כשם שהיצירה היא פרי אהבה והתמזגות כל כוחות־הנפש, אף הביקורת האמיתית היא כזאת. היוצר והיצירה, שניהם כמהים לחום. כל גל של צינה המלפף אותם יכול להיות הרה־כליון להם. ויש לזכור: חום אין משמעו שבחים דווקא. גם השנאה היא מין חום, מין אהבה בסוד הגילגול. הביקורת השלילית, הנובעת מתוך זה שהמבקר הוא בעל שורש־נשמה שונה לחלוטין, אף הוא בכלל כוח פורה. רעה מכל היא הביקורת, שמהותה פושרת גם בשעה שהיא שופעת סוּפּרלטיבים, והיא אדישה גם בשעה שהיא מזה קצף וחימה. סימן־ההיכר שלה: חוסר־יחס. מתחת למעטה המלים השבחניות משתרע האפס העגול, ומבעד לקליפת הכסף אין אפילו גרעין רקוב. וזוהי, בעצם, הביקורת השכיחה: הערכת־יובל, מתן שוחד־דברים ומיקח־שוחד; ביקורת־מה־איכפת־לי; ביקורת מתוך טוב־לב כביכול; ביקורת מתוך רוע־לב כביכול; ביקורת כספירת שלטון בידי המבקר; ביקורת כפיצוי לחסרון כוח־יצירה עצמי, וכיוצא בהם.

ג) מזיווגן של תרבות פנימית והשכלה, של הרגשה והגיון מנתח, נולדת הביקורת הנכוחה. לעולם לא תהיה הספרות מדע, אך מכשירי המדע, הסידור, הבירור, קריאת־דברים בשמם וקביעת כללים מסויימים – צריכים להיות מתשמישי הביקרות המועילה. אל נסתפק במימרות כגון: כל ביקורת היא סובייקטיבית, או: השכל הוא גורם מועט ביצירה ובהשגתה. אסור שתהיה בכלל איזו ספירה מספירות חיינו, שבה נפקיע את ערכם של השכל וההגיון. כל הספיחים הספרותיים למיניהם השתרגו ועלו בכל מקום ובכל שעה שהשכל וההגיון היו סיסמה רפויה ולא דגושה. מכל הבא לבקר נדרוש ראיות והוכחות ככל האפשר בתחום זה.

ד) הביקורת היא גם חכמה וגם מלאכה, ולא כל מי שרוצה לעשות נחת־רוח לאיזה מחבר רשאי לשבחו בדברים בעלמא. אמנם גם רצנזיה קטנה עלולה להכניסנו לעולמו של המחבר בפסוקיה הקצובים ורבי־התוכן. אבל יש בה גם סכנה. בהיותה קטנה, אפשר לה להעמיד פנים כאילו נאמר בה משהו, ובאמת היא אוחזת את העיניים בדירדורי מליצות כלליות, שאפשר לתיתן עניין לכל ספר ולכל מחבר. לפיכך בורחים המבקרים המדומים מפני ביקורת רחבה יותר, המכריחה לייחד את הדיבור על הנידון, לקבוע בו סימנים, ולהגדיר את עצמותו. כמו ביחס לכל מאחזי־עיניים אין תקנה גם לאלה, אלא בהתעוררות הכוח השופט של הקהל ובהתקנת אימות־הביקורת.

ת"ש