(אלוּל תרצ"ט, אוֹגוּסט 1939)

כּמה אזהרוֹת נשמעוּ כּאן אמש, וּביוֹתר – לבל נַגזים על מידת כּוֹחנוּ, שנכּיר בּחוּלשתנוּ. נראה הדבר כּי למען נכּיר בּחוּלשתנוּ אין טוֹב מאשר לבוֹא לקוֹנגרס ציוֹני. שאלתי את עצמי כּמה פּעמים: מה תפקידוֹ של קוֹנגרס זה? האם להשמיע את זעקתנוּ על העוול הגדוֹל אשר נעשׂה לנוּ? הרי נראים הדברים כּאילוּ אין שוֹמע, וגם אין משמיע; ואם לדוּן מה לעשׂוֹת וכיצד לעשׂוֹת – הרי זה משוּנה בּיוֹתר שעַם בּמצוּקתוֹ הגדוֹלה, לנוֹכח המלחמה שהוּכרזה עליו, יכַנס את המַטה הראשי שלוֹ על מנת שיעבּד תכניוֹת לעיני כּל העוֹלם, ואגב יהא כּל אחד וכל סיעה מתאזר להוֹכיח עד כּמה הוּא עוֹלה על עמיתוֹ, עד כּמה הוּא מיטיב לדעת וּמעיז יוֹתר. ערבי פּיקח אמר לנוּ פּעם: אתם, היהוּדים, נמשלים לשוּעלים; בּדרך אל אשכּוֹל-הענבים אתם פּוֹרצים בּילל ומעוֹררים את הנוֹטר שיקוּם ויגרש אתכם. הדברים היוּ אמוּרים כּלפּי הרעש שאנוּ מקימים בּעסקי קרקעוֹת. ועתה אנוּ מוֹסיפים. בשעה אכזרית זוֹ, כּשעלינוּ לנהל את שׂיחוֹתינוּ בּלשוֹן-אילמים, לבל יפריע הדיבּוּר את הפּעוּלה, עוֹרכים כּאן פַּרַדָה וּמשמיעים נאוּמים כּאשר שמענוּ אמש. אמרוּ כּי כּאן קוֹנגרס למלחמה בּספר הלבן. חוֹששני, שמא יהיה זה קוֹנגרס המקבּל עליו את הספר הלבן. מפחד אני שנזק מדיני גדוֹל כּבר נגרם כּאן, ללא תקנה. התמיכה שניתנה מעל הבּימה הזאת למר מלקוֹלם מקדוֹנלד והדיבּוּרים הקלים והמרים והבּלתי-צוֹדקים שנפלוּ כּאן נגד עלייתנוּ שקוּלים כּנגד כּמה דברים טוֹבים שעוֹד בּידי הקוֹנגרס לתקן.

 

כּל עוֹד לא הרעים הרעם    🔗

כּלל וּכלל לא חשוּב כּיצד מדבּרים על הספר הלבן. אפשר “להרבּיץ” בּמקדוֹנלד כּל כּמה שהוּא ראוּי לכך. אפשר לוֹמר את המלים החריפוֹת בּיוֹתר על הספר הלבן. ואין זה שוה ולא-כלוּם. אפשר לוֹמר כּהנה וכהנה ולעשׂוֹת את ההיפך. נאמרוּ כּאן דברים מפּי אנשים העוֹמדים בּמקוֹמוֹת אחראים מאד, והדברים מוֹכיחים שאינם מתחילים להבין הספר הלבן מהוּ. סבוּרים הם: גזירה ככל הגזירוֹת. מה טוֹב שעַם מנוּסה בּגזירוֹת עדיין שוֹמר בּקרבּוֹ מידת-מה של אוֹפּטימיוּת. אוּלם, רבּוֹתי, אפשר כּדאי להשתמש בּדיבּוּרים אלה בּאסיפוֹת-תעמוּלה בּפני אנשים המאבּדים את אמוּנתם. אך כּאן, בּאסיפת שליחי העם, כּלוּם רשאים אנוּ לרפּא את השבר על נקַלה?

הן עוֹד לא היתה כּזאת בּתוֹלדוֹת הציוֹנוּת. החליפוּ את הצהרת בּלפוּר בּהצהרה אַנטי-בּלפוּרית. הרי אין זוֹ גזירה פּנימית של ממשלה, אשר היוֹם גוֹזרים וּבידי הגוֹזר מחר לבטלה. לאחר גזירת פּספילד בּאה אוֹתה ממשלה ושינתה את המצב שינוּי יסוֹדי. הפּעם ניתנה תעוּדה בּין-לאוּמית, ולא לערבי ארץ-ישׂראל בּלבד, כּי אם למדינוֹת הערביוֹת, ולא להן בּלבד. כּי אם גם למדינוֹת ה“ציר”, אשר בּכוֹחן קיבּלוּ הערבים מה שקיבּלוּ.

עתה אנחנוּ מרוּצים: ועדת-מנדטים אמרה דברים בּגנוּתוֹ של הספר הלבן. מוּבן מאליו שאנוּ מכּירים טוֹבה על כּל בּיטוּי של אַהדה בּצר לנוּ, ואנוּ רוֹחשים תוֹדה וכבוֹד לאוֹתם האדוֹנים, אשר נוֹכח הלחץ של מעצמה גדוֹלה גילוּ עוֹז-רוּח והגינוּ על זכוּיוֹת של עם נרמס ומוּשפּל. אך האם יש לנוּ בּטחוֹן כּל-שהוּא כּי גם מוֹעצת חבר-הלאוּמים תעצוֹר כּוֹח לבלתי היכּנע ללחץ של המעצמה הגדוֹלה ולא תהפוֹך את הספר הלבן לתעוּדה מאוּשרת אישוּר בּין-לאוּמי?

מדוּע אין מנהיגים ציוֹנים מבינים את כּל רצינוּתוֹ של הספר הלבן? פּתגם רוּסי אוֹמר: כּל עוֹד לא רעם הרעם אין המוּז’יק מצטלב. ואצלנוּ עוֹד רע מזה. הרעם כּבר רעם. אך כּל עוֹד אין אנוּ נוֹפלים ממַכּת הרעם אין אנוּ מוֹדים בּוֹ. ועדיין אין אנוּ מרגישים בּתוֹצאוֹת המעשׂיוֹת של הספר הלבן. העליה עוֹדנה נמשכת. הסגירה תתחיל רק מאוֹקטוֹבּר. גזירוֹת הקרקע עדיין לא נתפּרסמוּ. אוֹמרים שאף הן עתידוֹת להתפּרסם בּאוֹקטוֹבּר. אך כּיצד אפשר לא לראוֹת שהענינים אינם עוֹמדים, וההצהרה האנטי-ציוֹנית אינה נשארת על גבּי הנייר. והרי קיימת גם אדמיניסטרציה ארץ-ישׂראלית. יוֹדעים אנחנוּ כּיצד היתה “ממלאת” את הצהרת בּלפוּר, ואפשר לבטוֹח בּה כּי את ההצהרה האנטי-בּלפוּרית היא תקיים אחרת.

מה איפוֹא נעשׂה נגד הספר הלבן? כּאן ניתנה, מפּיוֹת שוֹנים, התשוּבה הציוֹנית הגאה: נמשיך בּבּנין! כּלוּם יש לפקפק בּחשיבוּתה של תשוּבה זוֹ: נוֹסיף לעבוֹד בּכל התנאים, לא נשאיר שוּם סדק שלא נחדוֹר דרכּוֹ, ושוּם התנקשוּת לא תפחיד אוֹתנוּ.

 

האוּמנם בּדרכּנוּ הישנה בּלבד?    🔗

ואפשר יהיה הדבר תמוּה, שדוקא אני ושכּמוֹתי בּאים לערער על תשוּבה זוֹ. דוקא אני וחברַי, שפּעוּלתנוּ הארץ-ישׂראלית נוֹלדה בּשעת בּין-השמשוֹת, כּשהתקווֹת הפּוֹליטיוֹת הגדוֹלוֹת התנדפוּ, דוקא אנחנוּ אשר לימדנוּ עצמנוּ לא לבוּז לפּעוּלה הקטנה בּיוֹתר, דוקא אנחנוּ אשר יצרנוּ מתוֹך הקטנוֹת את תנוּעתנוּ הגדוֹלה – דוקא אנחנוּ נאלצים עתה לקבּוֹל על אלה האוֹמרים: נמשיך כּאשר עד כּה. חוֹששני כּי מי שאיננוּ חש ואינוֹ מוֹדה כּי הוּכּינוּ מכּה קשה מאד, וכי צריך מִפנה חדש וּמיתוֹדים חדשים – לא אידיאה חדשה ולא כּוָנוֹת חדשוֹת – עלוּל להפסיד גם את הדרך הישנה. כּי מבּלעדי דרכים חדשוֹת נשקפת סכּנה עצוּמה גם לדרך הישנה.

על דרכּנוּ הישנה, שבּה הלכנוּ שלוֹשים וחמש שנה, מראשית העליה השניה, איננוּ מתחרטים כּלל וּכלל. בּדרך הזאת הלכוּ אתנוּ האישים החשוּבים בּיוֹתר של התנוּעה הציוֹנית, בּה צעדה התנוּעה הציוֹנית עצמה מאחרי המלחמה, וכל הנפש והרכוּש אשר עשׂינוּ בּארץ בּא בּגלל הדרך הזאת. יש ויש לקבּוֹל לא על הדרך, כּי אם על קצב ההליכה שלא הלם כּלל את המאה העשׂרים. נהגנוּ כּאילוּ לפנינוּ לא עשׂרים שנה, אלא שבעים. לא הבינוֹנוּ כּי גוֹרל הציוֹנוּת יהיה נחתך בּתקוּפה קצרה למדי, בּין מלחמת-עוֹלם אחת לשניה, וכי לפיכך אין להתנהל לאט לאט ויש לחטוֹף ולעשׂוֹת וּלהגיע למידת עָצמה שאי אפשר יהיה להחריבה.

וגם עתה נאמר: נהיה הראשוֹנים לדרוֹש שנאזוֹר כּוֹחוֹת, ויוֹתר מאשר עד כּה, ללכת בּדרך הישנה, לגאוֹל קרקע כּל עוֹד אפשר לגאוֹל חלקת-אדמה בּארץ, להוֹסיף להקים ישוּבים חדשים, ולעשׂוֹת בּמשך השנתים הבּאוֹת לא פּחוֹת מאשר עשׂינוּ בּשנתים האחרוֹנוֹת. ויוֹתר מזה: מי שאוֹמר כּי יש עמוֹ דרכים פּוֹליטיוֹת חדשוֹת, ועם זה אין לוֹ קרן קיימת, ואין לוֹ קרן-היסוֹד, ואין לוֹ ישוּבים חדשים, ואין לוֹ בּיצוּר העבוֹדה העברית והמשק העברי – גם מלחמה פּוֹליטית אין לוֹ. הדברים קשוּרים אוֹרגָנית זה בּזה. עתים, כּמוּבן, יש צוֹרך להדגיש מוֹמנט מסוּים, אך לעוֹלם אין צוֹרך להחליש שוּם אלמנט של בּנין והיאָבקוּת.

ואילוּ היוּ לנוּ בּשנים אלה, שנוֹת הפּוּרענוּיוֹת, יוֹתר אמצעים לבנין ויוֹתר אפשרוּיוֹת לפעוֹל בּשטחים מסוּימים, אפשר היה גם מצבנוּ הפּוֹליטי, למרוֹת הכּל, נוֹח יוֹתר. נזכּר אני בּימי הויכּוּח על החלוּקה. הייתי סבוּר אז כּי שוֹללי תכנית פּיל היוּ לכאוֹרה צריכים להתאמץ ולרכּוֹש קרקעוֹת חשוּבים מחוּץ לתחוּמים המוּצעים בּתכנית ועל ידי כּך למנוֹע אוֹתה, וּמחייבי התכנית היוּ חייבים להתרכּז בּרכישת קרקעוֹת בּתוֹך תחוּמיה, ועל ידי כּך להבטיח את גוֹרלה. סבוּר הייתי כּי פּעוּלה כּזאת היתה על כּל פּנים משפּיעה יוֹתר מן הויכּוּחים הפּנימיים. ואני הייתי מוּכן להיוֹת שוּתף בּזה לשני הצדדים. אך גם אלה וגם אלה לא הרבּוּ לעשׂוֹת בּזה. עוֹד חסרה לנוּ ההרגשה כּי לא הדיבּוּרים, אלא המעשׂים יכריעוּ, וגם עתה, בּדבּרנוּ על התגוּבה לספר הלבן, חסרה אצלנוּ ההכּרה כּי לקראת מלחמה יש לחַזק וּלבצר כּל עמדה כּלכּלית.

אך מי שבּא ורוֹצה להסתפּק בּאַמת-הבּנין מעיד על עצמוֹ שאינוֹ מכּיר מה הזמן בּוֹ אנוּ חיים. וכי אין אנוּ רוֹאים כּי עוֹלם זה, המתנהל לא לפי המיתוֹדים של הדמוֹקרטיה, אין הגוֹרם הכּלכּלי שוֹלט בּוֹ כּקוֹדם? מסיבּוֹת עבוֹדתנוּ בּמשטר התוּרכּי היוּ כּאלה שהמאמץ הכּלכּלי שלנוּ הוּא לבדוֹ היה הקוֹבע. לאחר המלחמה נוֹספוּ לנוּ עוֹד גוֹרמים פּוֹליטיים מסוּימים, אך ידענוּ ונוֹכחנוּ כּי אין מדיניוּת ממשית יוֹתר מישוּבים חדשים, מהקמת תעשׂיוֹת, מהבאת ספינוֹת-עוֹלים. אך עתה נתוּנים אנוּ בּתנאים חדשים. וכל כּוֹח בּרוּטלי יכוֹל להחריב הישׂגים ישוּביים ומשקיים. האמַנוּ בּערך הכּוֹבש של המחרשה. לכך חינכנוּ. חפצנוּ לראוֹת אִכּר יהוּדי מעוֹרה בּקרקע, אשר יהיה בּוֹ מכּוֹחוֹ של " עם-הארץ הגלילי " הקדמוֹן, אשר כּל רוּח לא תזיזנוּ. אך נוֹכחנוּ כּי גם חוֹסן זה מתמוֹטט בּימינוּ. אנוּ רוֹאים עתה לפנינוּ את האכּר הטירוֹלי המוּשרש בּקרקע מימים קדמוֹנים, אשר עוֹד ידע להילחם על חירוּתוֹ כּנגד נפּוֹליאוֹן, ורבע מיליוֹן זה של אכּרים נעקר עתה מאדמתוֹ וּמגוֹרש ממוֹלדתוֹ, ואין פּוֹצה פּה, ואין מתקוֹמם וּמתגוֹנן.

חוֹבה עלינוּ לדעת, מה הזמנים שאנוּ נתוּנים בּהם וּמה צפוּי לנוּ מן המשטר האנגלי-ערבי, זה שתוֹכוֹ יהיה בּהכרח פאשיסטי ושנוֹצר מתוֹך הסתגלוּת לכוֹחוֹת פאשיסטיים. אַל נשכּח כּי התגשמוּת הציוֹנוּת מתקיימת לא בּמאה הי"ט ההוּמַניסטית, כּי אם בּמאה העשׂרים הבּרוּטלית, ואין לנוּ אלא לסַגל את עבוֹדתנוּ לתנאי הזמן. הסיגוּל הזה, לאמיתוֹ של דבר, כּבר התחיל.

 

ויהי נשקך טהוֹר    🔗

מי שיוֹדע מה מתרחש בּארץ, מי שיש לוֹ חוּש לארץ-ישׂראל, מי שאיננוּ שוֹאב את ידיעוֹתיו מסוּג ידוּע של עתוֹנוּת – יוֹדע כּי המִפנה התחיל עם מאוֹרעוֹת תרצ"ו. לא נוֹח לדבּר בּזה, ולא רצוּי מכּמה בּחינוֹת. אך הכרחי לוֹמר בּזה משהוּ, מפּני שלהַוָתנוּ סוֹבל הקהל היהוּדי בּאוֹפן הטוֹב בּיוֹתר מאי-הבנה. בּענין אחד אני פּטוּר מהרחיב את הדיבּוּר, כּי הקוֹנגרס כּוּלוֹ הסתייג בּתכלית מאוֹתה שיטת מלחמה מסוּלפת, הקרוּיה בּשם טרוֹר. מציין אני לשבח שגם גרוֹסמן הסתייג מזה. הוּא אמר שהוּא נגד טרוֹר וגם נגד הבלגה. עלי להוֹדוֹת שאין אני יוֹרד לעוּמקה של הגדרה זאת. ושמא בּכל זאת נשאל הבלגה מהי, מה פּירוּש המלה, אשר ציוֹנים טוֹבים סבוּרים כּי יש להתבּייש בּה? את הפּוֹעַל “הַבלֵג” למדנוּ מירמיהוּ הנביא, ולכאוֹרה אין להתבּייש בּוֹ. אך איני שוֹאל למוּבן הבּלשני, כּי אם למוּבן הפּוֹליטי שהוּכנס בּוֹ בּימינוּ. מה מַשמעוּתוֹ של מוּנח זה? האם שלא להתגוֹנן, לא להתיצב מוּל אוֹיב, להימָנע מפּעוּלה אמיצה נגד מתנקש? האם יחס של בּטלנים וּבחוּרי-ישיבה לנשׂיאת-נשק? הלהפקיר את רכוּשנו ואת חיינוּ? כּיצד מעיזים לסלף כּל כּך בּעיני המוֹנינוּ את האמת שבּחיי הישוּב! הבלגה מַשמע: יהי נשקנוּ טהור. אנוּ לוֹמדים נשק, אנוּ נוֹשׂאים נשק, אנוּ מתיצבים בּפני הקמים עלינוּ. אך איננוּ רוֹצים שנשקנוּ יוּכתם בּדם נקיים.

 

מה פּעלנוּ בּכוֹח ההבלגה    🔗

אינני רוֹצה להרחיב את הדיבּוּר. אינני מחבּב הטפה לעקרוֹנוֹת מוּסריים בּפוּמבּי. הבלגה הרי זוֹ שיטה מדינית וּמוּסרית כּאחת, הנוֹבעת מתוֹך תוֹלדוֹתינוּ וּמתוֹך מציאוּתנוּ, מתוֹך אָפיֵנוּ וּמתוֹך תנאי מלחמתנוּ, אילמלא היינוּ נאמנים לעצמנוּ ונוֹקטים בּקו אחר היינוּ מזמן מפסידים את המערכה. ואילוּ היינוּ מקיימים – תחת מעשׂי גבוּרה אמיתית – מעשׂי גבוּרה מדוּמה, היינוּ ממיטים קלוֹן על עצמנוּ והיינוּ נאלצים לשלם מחיר יקר בּיוֹתר.

אינני נרתע מפּני תשלוּם מחיר. מה נעשׂה ואנחנוּ אנוּסים לשלם בּיוֹקר על זכוּתנוּ להיגָאל. אני מוּכן לשלם מחיר בּעד עליה, התישבוּת, התגוֹננוּת – מפּני זה אינני מפחד. יהוּדים משלמים יוֹתר בּעד זכוּתם להיוֹת עבדים בּעוֹלם. יהוּדים משלמים בּיוֹקר אפילוּ בּעד זכוּתם להיוֹת עבדים בּארצוֹת החירוּת. מוּכן אני לשלם, אך לא בּעד גלוּת ועבדוּת. מוּכן אני לשלם מחיר רב בּעד ארץ-ישׂראל וּבעד חירוּתנוּ בּה, אך בּשוּם אוֹפן אינני רוֹצה לשלם בּעד מעשׂי איולת ותעתוּעים המלבּינים את פּנינוּ.

משוּם שבּחרנוּ בּשיטת ההבלגה, לפיכך נוֹצרה בּארץ בּדרך כּבוֹד מעין מיליציה של יהוּדים, העתידה לשמש גרעין-צמיחה לדבר-מה חשוּב עוֹד יוֹתר. משוּם שבּחרנוּ בּשיטת ההבלגה יכוֹלנוּ להגן על הקיים וליצוֹר ישוּבים חדשים. בּלעדי ההבלגה לא היינוּ מגיעים לכך. על ידי ההבלגה יצרנוּ אפילוּ אצל אדמיניסטרציה אוֹיבת ואצל הצבא הבּריטי יחד של כבוֹד לאדם היהוּדי, האמיץ והצוֹדק.

וּבמלחמה הממוּשכת הצלחנוּ בּמשהוּ החשוּב לנוּ בּיוֹתר: לא פּינינוּ שוּם נקוּדה. יש כּלל בּמלחמה: קַצר את החזית כּכל האפשר, ואם יש לך נקוּדוֹת חלשוֹת וּבלתי-מוּגנוֹת – אַל תתעקש וּפַנה אוֹתן. זוֹהי תוֹרת האֶוַקוּאַציה, אשר הממשלה וכוֹחוֹת צבא וגם אישים יהוּדים נכבּדים הטיפוּ לנוּ. אנחנוּ לא שמענוּ להם. הבאנוּ את השלטוֹנוֹת לכך שיכּירוּ שאי אפשר להכריח אוֹתנוּ לכך. ויוֹתר מזה: אנחנוּ, בּמתכּוון ובדעה צלוּלה, הארכנוּ את החזית. היוֹדעים אַתם מה פּירוּש הדבר ליצוֹר בּשעת מלחמה חמישים ישוּבים חדשים? האם זהוּ מפעל קוֹלוֹניזטוֹרי-משקי כּבימים כּתיקוּנם? ויוֹדעים אַתם היכן יצרנוּ את רוֹב הנקוּדוֹת החדשוֹת? לא בּמקוֹמוֹת בּטוּחים וּמוּגנים, כּי אם בּמקוֹמוֹת הקשים בּיוֹתר, על הסְפָר. בּגבוּל הצפוֹני של הארץ, שהיה עזוּב כּל השנים, העמדנוּ עד כּה ארבּעה עמוּדים משני קצווֹתיו, ארבּע חוֹמוֹת וּמגדלים. וירדנוּ לגבוּל הדרוֹמי והקימוֹנוּ גם שם שלוֹשה עמוּדים. עוֹד לפני זמן קצר נחשב אֵזוֹר בּית-שאָן בּעיני השלטוֹנוֹת לאֵזוֹר ערבי. יִהדנוּ אוֹתוֹ בּמידה ניכּרת. וּפינה זוֹ של מזרח הכּנרת, אשר וַעדת פּיל הוֹציאה אוֹתוֹ מרשוּת היהוּדים – הקימוֹנוּ בּה שלוֹשה ישוּבים חדשים, והוֹספנוּ חוּליוֹת מחַבּרוֹת בּין השוֹמרוֹן והעמק.

מה איפוֹא הצוֹרך הנפשי אוֹ המדיני של נוֹאמים ועתוֹנאים ועסקנים ציוֹנים להבאיש את ריח ההבלגה וההגנה בּעיני העם? אוֹ אין זה אלא מכשיר בּמלחמה הפּנימית?

ואף על פּי שכּל חוּגי ההסתדרוּת הציוֹנית נקיים מחטאי הטרוֹר, והציבּוּר היהוּדי משתחרר גם מהרהוּרי עבירה, יש לוֹמר עוֹד משהוֹ בּשביל הבהרת השאלה.

 

התנַוונוּת בּתוֹך טרוֹר    🔗

המלה טרוֹר בּימינוּ קיבּלה הוֹראה חדשה. לפנים מי שאמר טרוֹר היה מתכּוון למלחמה בּטירַנים, בּעריצים. הטרוֹריסט-הרבוֹלוּציוֹנר היה מקפּיד על טוֹהר נשקוֹ. מעשׂה בּטרוֹריסט מפוּרסם שיצא נגד הנסיך הגדוֹל מבּית רוֹמַנוֹב, שליטה של מוֹסקבה. משראה שהנסיך הגדוֹל נמצא בּחברת אשתוֹ וילדיו – חזר ולא פּגע בּוֹ. סיכּן את עצמוֹ, סיכּן את כּבוֹדוֹ בּעיני חבריו, סיכּן את עניני הסתדרוּתוֹ וּבלבד שלא ישפּוֹך דם נקי. הטרוֹר בּימינוּ, שהמוּפתי הוּא נציגוֹ, יש לוֹ הוֹראה אחרת ויש לו מוּסר אחר: להשמיד עם שׂנוּא, להשמיד מפלגה יריבה. זהוּ הטרוֹר הפאשיסטי. וּכשמאחוֹרי טרוֹר זה עוֹמדוֹת גם מעצמוֹת פאשיסטיוֹת עם כּספּן ועם נשקן ועם התככים שלהן והלחץ שלהן – הרי הוּא מביא פּירוֹת. לא בּכוֹח הטרוֹר שלוֹ השׂיג הפּוֹעל הערבי העליוֹן מה שהשׂיג, כּי אם בּכוֹח בּני בּריתוֹ וּפַטרוֹניו, אשר בּפניהם נכנעה בּריטניה רבּתי בּארץ-ישׂראל, כּשם שנכנעה בּמקוֹמוֹת אחרים. אך אם יהוּדים בּאים וּמציעים לנוּ שיטוֹת מלחמה כּאלה, הרי הם עוֹשׂים אוֹתנוּ מגוּחכים מבּחינת החשבּוֹן המדיני, ועלוּבים בּיוֹתר מבּחינת קיוּמנוּ הלאוּמי. הרי זוֹ הצעה של התבּוֹללוּת מוּפתאית. האם לשם כּך עזבנוּ את אירוֹפּה ואמריקה, עם ההתבּוֹללוּת התרבּוּתית שלהן, כּדי להתבּוֹלל עם המוּפתי, כּדי לחקוֹת את שיטוֹתיו ותכסיסיו וּלהידבּק בּמוּסר שלוֹ?

חבל שהמדיניוּת הציוֹנית לא טרחה די הצוֹרך לגלוֹת לעיני העוֹלם עד כּמה התנוּעה הערבית בּארץ הנָה סרח-עוֹדף ל“ציר”. אפשר היוּ על ידי זה מתחילים להבין אוֹתנוּ יוֹתר בּחוּץ, ואפשר היה זה מבהיר יוֹתר את טיב השיטוֹת והאמצעים המוּצעים לנוּ לעתים מבּפנים. לא ראיתי שאיזוֹ מפלגה שהיא תציע כּזאת, אך אם צוֹעקים בּכל החוּצוֹת, אם מבשׂרים ומתפּארים, אם עתוֹנאים גוֹיים יוֹצאים וּמספּרים את תהילת היהוּדים, על מעשׂי “הגבוּרה” של לוֹחמים יהוּדים – אזי מוּתר וחוֹבה לדבּר על כּך גם מבּימת קוֹנגרס ציוֹני.

וּמכּל המוֹן העוּבדוֹת הטעוּנוֹת הסבּרה אבחר לי שתים, שנסתיימוּ לא בּאוֹפן הטרגי בּיוֹתר: בּתל-אביב קרוּ מעשׂים רבוֹלוּציוֹניים כּבּירים– פּוֹצצוּ את תאי הטלפוֹן. מוּבן, שממעשׂה רבוֹלוּציוֹני זה עלוּלה האימפּריה הבּריטית להזדעזע. וההגיוֹן הפּוֹליטי של הדברים הוּא, שבּכדי להשפּיע על המדיניוּת הבּריטית יש לפוֹצץ גם את בּית-המדרש אוֹ את בּית-המרחץ, להבדיל. ואפשר שהפּעוּלה הקוֹלעת בּיוֹתר תהיה להטיל פּצצה לתוֹך הנמל היהוּדי.

וּמעשׂה שני, שיש בּוֹ ללמד על כּוֹח השיפּוּט המדיני של גיבּוֹרים אוּמללים. בּירוּשלים נדוֹנה למאסר-עוֹלם נערה קטנה, שנתפּסה עם פּצצה בּשער בּית-הסוֹהר הירוּשלמי. לאָשרה וּלאָשרנוּ נתפּסה בּטרם נתפּוֹצצה הפּצצה שבּידיה, תארוּ לכם, מה היה אילוּ הצליח האַקט הפּטריוֹטי, שבּעקבוֹתיו היוּ ממילא נפרצים שערי בּית-הכּלא, וכמה מאוֹת אסירים ערבים, בּהם פּוֹרעים ושוֹדדים, היוּ פּוֹרצים מתוֹכם וּמסתערים על מאה שערים. הרי זה היה מעשׂה לאוּמי כּבּיר! ואף על פּי שכּוּלנוּ מוֹדים כּי מעשׂה טירוּף הוּא, אין אוֹהבים אצלנוֹ לשמוֹע על כּך. מתרעמים, למה לדבּר בּגנוּתם של יהוּדים? אכן, על כּל פּשעים תכסה אהבה. שאלה היא, אם אהבת ישׂראל אוֹ אהבה אחרת.

אין אנוּ צריכים לנהל את מלחמתנוּ המדינית על ידי הרפּתקנוּת, על ידי בּיוּם. אינני חפץ בּהתקוֹממוּת שתבוֹא מתוֹך התגָרוּת. מאמין אני בּערך מלחמה הצוֹמחת כּהכרח פּנימי של צרכים אמיתיים, של כּוֹחוֹת ממשיים. ויש לי צוֹרך לא לטשטש את הענין הזה. גם בּיחסים עם חברים וידידים.

 

ניגוּדים שנתישנוּ    🔗

רצוֹני לוֹמר משהוּ לדבריו של ידידי הטוֹב ר' שלמה גוֹלדמן בּענין בּלתי-אַקטוּאלי לכאוֹרה. משוּם מה ראה צוֹרך להבליט את ר' יוֹחנן בּן זכּאי מוּל יהוּדה המכּבּי וּבר-כּוֹכבא. האם לא היינוּ רשאים להניח כּי ניגוּד זה הנהוּ נחלת עבר ואין לוֹ מקוֹם בּתוֹכנוּ? האוּמנם יש לנוּ צוֹרך, בּקוֹנגרס זה דוקא, לחדש את הויכּוּח? זכוּת היא לציוֹנוּת, שהחזירה לנוּ את הגזילה שגזלה מאתנוּ הגלוּת המרה: את לוֹחמי החירוּת של ישראל. מה ידענוּ על יהוּדה המכּבּי, על הקנאים, על בּר-כּוֹכבא, אם יד הצנזוּרה הפּנימית היתה בּהם אוֹ יד הצנזוּרה החיצוֹנית. את ההיסטוֹריה של מלחמוֹת היהוּדים אנוּ לוֹמדים מפּי יוֹסף פלַביוּס, וספרוֹ ההיסטוֹרי של יוּסטוּס איש טבריה אָבד לנוּ. לא ניתנה לנוּ מעוֹלם האפשרוּת לדעת כּיצד ראה את מלחמת החירוּת ואת החוּרבּן היסטוֹריוֹן יהוּדי אשר עמד בּמִרדוֹ וּבקנאוּתוֹ. בּמעט שנשתמר בֹּאגדה אנחנוּ מגששים כּדי למצוֹא רמזים ואליגוֹריוֹת מאוֹתם הימים. בּאה הציוֹנוּת וחידשה את חג החשמוֹנאים, והפכה שוּב את בּר-כּוֹזיבא לבר- כּוֹכבא. זה היה מפעל רוּחני גדוֹל: להחזיר לעם מה שאַלפּים שנוֹת גלוּת ועבדוּת גזלוּ ממנוּ. האוּמנם צריכים אנוּ להסתלק מזה? גם בּשוייץ החפשית והשאננה נראה היה כּבר שוילהלם טֶל עבר זמנוֹ. וחוֹקרים טרחוּ והוֹכיחוּ שוילהלם טל לא היה ולא נברא. והנה בּאוּ ימים חדשים וקוֹדרים, וּשוייץ הכרח לה שתשוּב למיתוֹס של וילהלם טל.

אך זוֹהי הערה ידידוּתית בּענינים בּלתי-אקטוּאַליים. יש להעיר משהוּ למישהוּ גם בּענינים הנוֹגעים יוֹתר לימינוּ ממש. ד"ר נחוּם גוֹלדמן אמר משהוּ בּליל הפּתיחה שמחייב את הערתי.

בּימים הקשים העוֹברים עלינוּ יש לדאוֹג יוֹתר מאשר בּימים שׂמחים להלך-הרוּחוֹת והאמוּנה של הפֶּריפֶריה הציוֹנית. אינני חוֹשש למרכּז, לארץ-ישׂראל שבּחזית. נפגש אני יוֹם יוֹם עם אנשים אשר צרוֹתיהם מרוּבּוֹת ודאגוֹתיהם עמוּקוֹת, ויוֹדע אני כּי קשיוּת-עָרפּם הציוֹנית איננה פּוֹחתת בּימים רעים. אך חוֹשש אני לקוֹטן-אמוּנה של הפּריפריה הרחבה שלנוּ, זוֹ שמתרחבת בּימי גיאוּת וּמצטמקת בּימי שֶפל ועצב.

בּתנוּעה הציוֹנית מהַלכים ונאבקים מוּשׂגים מכּסימליסטיים וּמינימליסטיים. איני נוֹהג להעריך אנשים לפי דבריהם. בּתוֹלדוֹת הציוֹנוּת יש אישים, אשר מעוֹלם לא דגלוּ בּשם מכּסימליזם ציוֹני, והם בּין עוֹשׂי הגדוֹלוֹת וּמקַדמי המפעל בּיוֹתר. דוּגמה לכך ד"ר רוּפּין. מאידך, יוֹדעים אנחנוּ אנשים אשר כּל המכּסימליזם שלהם הוא בּפּה וּבדרישת שׂכר. ואף על פּי שאני מוֹנה עצמי על הציוֹנים האוּטוֹפּיים הרוֹצים ומאמינים גם בּמה שאינוֹ מתקבּל על השׂכל, לא ראיתי מעוֹלם צוֹרך וּרשוּת לבדוֹק בּדעוֹת וּבאמוּנוֹת של אחרים. אך רשאים אנוּ לדרוֹש מחברי ההנהלה הציוֹנית, שלפחוֹת בּשעה שהם מדבּרים בּשם התנוּעה אל יאמרוּ דברים שיש בּהם משוּם הוֹדיה בּקוֹטן אמוּנה ציוֹנית.

ד"ר נחוּם גוֹלדמן אמר כּאן בּליל הפּתיחה, בּצרפתית (ואני מצטט לפי עתוֹן הקוֹנגרס העברי): “מעוֹלם לא עלתה על דעתנוּ יציאת כּל העם היהוּדי מן הגוֹלה לארץ-ישׂראל”. אין כּלל וּכלל בּדעתי להתוַכּח על יציאת מצרים חדשה ועל קיבּוּץ גלוּיוֹת. מי מאתנוּ נביא ויגיד? אך כּלוּם זהוּ מִתָכנה של הפּרוֹגרמה הציוֹנית וּמתפקידה של התעמוּלה הציוֹנית להכריז וּלהצהיר שאין זה עוֹלה על דעתנוּ? וכי כּל כּך חשוּב לדעת מה עלה וּמה לא עלה על דעתם של מנהיגים ציוֹנים? והלא הרבּה דברים לא עלוּ על דעתנוּ, וההיסטוֹריה היהוּדית העלתה והעלתה. אפשר להבין הכרזה של “אני מאמין”, אך הכרזה של “איני מאמין” למה? יכוֹל כּל ציוֹני להיוֹת “ריאלי” אוֹ “אוּטוֹפּי” כּאוַת נפשוֹ, אך למה נשתמש בּגוּשפּנקה של התנוּעה וּבהוֹפעוֹת שבּהן מדבּר אדם בּשם כּוּלנוּ – למסירת מוֹדעוֹת מעין אלה? וּמה הצוֹרך הזה להיגָלוֹת לפני הגוֹיים בּפיכּחוּתנוּ? והתוֹעלת הפּוֹליטית של “הרגעה” זוֹ האוֹמרת לגוֹיים לבל יחשדוּ בּנוּ שאנוּ רוֹצים להכניס יוֹתר מדי יהוּדים לארץ-ישׂראל – אף היא מפוּקפּקת למדי.

וּמהערוֹת אלה להערוֹת חמוּרוֹת יוֹתר.

אנחנוּ בּאים אל הקוֹנגרס לא כּדי לריב וּלהתקוֹטט, כּי אם כּדי לפגוֹש ידידים העוֹמדים בּנקוּדוֹת שוֹנוֹת של החזית האחת. אנחנוּ בּאים לשמוֹע וּלהשמיע דברי ידידוּת. ארץ-ישׂראל זקוּקה לכך. ואני סבוּר כּי גם ידידינוּ בּגוֹלה זקוּקים לכך. אך מתרחשים דברים משוּנים. יש שאנוּ פּוֹתחים בּ“שלוֹם עליכם” וּמקבּלים סטירת לחי. תוֹבעים מן התנוּעה הציוֹנית מזוֹן לנפש העם, ואת ההֶרוֹאיקה של הישוּב רוֹמסים בּרגלים.

 

עליה “אי-חוּקית” מהי    🔗

וּמעל בּימה זוֹ נאמרוּ אתמוֹל דברים מפּי רבּי סילבר,

שאין אני רשאי להתעלם מהם. היתה בּהם זריקת אבן בּפּליטים שלנוּ שעל פּני הימים, וסכּין בּגב המדיניוּת הציוֹנית.

מי שבּא לדבּר בּענינים אלה בּשער חייב קוֹדם ללמוֹד ולדעת ולחקוֹר מפּי מקוֹרו-ת נאמנים, ולא לזרוֹק אל תוֹך חלל-הפּרסוֹמת דברים בּלתי-שקוּלים.

קיימת עליה שקוֹראים לה “בּלתי-ליגלית”. הכּל בּעוֹלם חוּקי זה הוּא חוּקי. ממשלוֹת חוּקיוֹת, כּיבּוּשים חוּקיים, תעוּדוֹת חוּקיוֹת, אפילוּ הפרת-הבטחוֹת חוּקית. רק עליית יהוּדים, על יסוֹד המנדט העתיק של יציאת מצרים, איננה חוּקית.

והנה היינוּ עדים למחזה תמוּה: בּאיזוֹ אהדה עמוּקה דוּבּר בּבית-הנבחרים הבּריטי בּענין בּיש זה של עליה בּלתי-חוּקית, וּבאיזוֹ אי-אהדה עמוּקה דוּבּר בּה בּקוֹנגרס הציוֹני!

ולא רק העוֹלם התרבּוּתי מגלה סימני אהדה לעוֹלינוּ ולפליטינוּ, כּי גם הים אוֹהד אוֹתם וּמרחם עליהם.

לפני שבוּעוֹת אחדים ניגשה לחוֹף ארץ-ישׂראל סירה קטנה וּבה שנים-עשׂר יהוּדים בּאים-בּימים מגרמניה חוֹתרים בּמשוֹטים. סירה בּלי מנוֹע וּבלי מַלָחים מוּמחים. כּל סערה קטנה היתה הוֹפכת את הסירה וּמוֹרידה אוֹתה למצוּלוֹת. כּמה נסים נתרחשוּ להם, לאוֹתם שנים-עשׂר פּליטים יהוּדים על הים!

והנה קוֹרא אני בּ“דבר”, ערב סגירתוֹ על ידי הרָשוּת, כּי הגיעוּ חמש סירוֹת, מהן רק אחת סירת-מנוֹע, וּבהן 160 פּליטים, בּיניהם נשים הרוֹת וּשלוֹשים ילד. בּמרחק של שלוֹשים קילוֹמטר מן החוֹף הוֹשיב אוֹתם רב-החוֹבל בּסירוֹת ועזב אוֹתם לנפשם. והים ריחם עליהם והביא אוֹתם אל חוֹפנוּ. אילוּ היה הים חי מפּיהם של פּרנסים יהוּדים מפוֹארים היה אפשר נוֹהג אחרת.

אוֹדה, נפגעתי אמש קשה. הלא כּוּלנוּ מהגרים. ואם יש בּינינוּ מאוּשרים היוֹשבים לבטח בּארצוֹתיהם, האם לא היוּ אבוֹתיהם מהגרים?

אוֹמרים לנוּ: עליה בּלתי-מבוֹררת, יסוֹדוֹת רעים, הלא זה מן המפוּרסמוֹת… אני שוֹמע וחוֹשב: מאימתי נעשׂיתם בּררנים כּל כּך? שנים על שנים היינוּ אנחנוּ חוֹזרים וטוֹענים כּי ארץ-ישׂראל איננה יכוֹלה לקחת מכּל הבּא בּיד, כּי ארץ-ישׂראל זקוּקה לאנשים צעירים, אנשי עבוֹדה והעזה, לצבא-עם מוּכנים ומוּכשרים לכל שעת צרה ולכל מאמץ. אזי הייתם מגַנים אוֹתנוּ בּאָמרכם שמַה שאנוּ עוֹשׂים אין אנוּ עוֹשׂים אלא מתוֹך “חשבּוֹנוֹת מפלגתיים”, שאנחנוּ “מַפלים בּין יהוּדים ליהוּדים”. אַתם דרשתם מאתנוּ שלא נבַכּר צעיר על פּני זקן, חלוּץ על פּני חנוָני, איש-עבוֹדה על פּני ספסר. שנים רבּוֹת הוּטל עלינוּ להיאָבק על עֶקרוֹן הבּרירה וההכשרה. והנה, כּשבּאה השוֹאה הגדוֹלה והפּליט היהוּדי, זה הנמלט מן הגיהינוֹם שבּגרמניה וּבאוֹסטריה, וּבצ’כיה וּבסלוֹבקיה, פּוֹרץ לארץ, אַתם מתחילים לתבּוֹע: סלקציה.

מה אוּכל לענוֹת לטענה זוֹ? גם בּמצב איוֹם זה של הצלה מן הגיהינוֹם היה טוֹב אילוּ היינוּ בּוֹררים מתוֹך המחנה את מי שראוּי בּיוֹתר לארץ, מי שמסוּגל “לבנוֹת וּלהיבּנוֹת” בּה. ויוֹדע אני שנעשׂים כּמה וכמה דברים שהם ההיפך מזה. יש אנשים שעליה זוֹ הפכה להם למקוֹר-רוָחים. יש רוָחים פּרטיים ויש רוָחים אחרים. הייתי יכוֹל לספּר משהוּ על היסוּרים של הנוֹדדים מידי מציליהם. זכוּרים ימי ה" אַגֶנטים" בּרוּסיה וניצוּל מהגרים. וכוֹחוֹת ציבּוּריים טרחוּ אז להגן על המהגר מניצוּלם של מציליו. ועזרה זוֹ, להגנת הנוֹדדים היהוּדים בּיַמים, נתבּעת גם עתה מן הציבּוּריוּת היהוּדית, בּין שהיא ציוֹנית בּין שהיא בּלתי-ציוֹנית. מדוּע עוֹמדים מוֹסדוֹת העזרה וההגירה מרחוֹק? מה הם מפחדים “ללכלך” את ידיהם? ותחת להגיש עזרה אנוּ בּאים וּפוֹסלים, בּסיטוֹנוּת, את טיב העוֹלים.

והלא כּל ציוֹני היה צריך להיוֹת מאוֹשר, שעם כּל התלאוֹת והמצוּקוֹת שירדוּ על הישוּב זכינוּ כּבר לימים שארץ-ישׂראל יכוֹלה להגיש קוֹרטוֹב של עזרה ממשית ליהוּדים תוֹך הקטסטרוֹפה הגדוֹלה. וכי מהי ציוֹנוּת? מעוֹן-קיץ? עוֹנג-שבּת? מימי פּינסקר והרצל בּיקשה הציוֹנוּת להביא ישוּעה ממש לישׂראל. אך המפעל הציוֹני היה עוֹד רך מדי, חלש מדי, עני מדי, שיוּכל להגיש עזרה ניכּרת לאחים אוּמללים. בּימי טבח אוּקראינה לא היה מי שיוּכל לשַלח את היהוּדים לארץ-ישׂראל, ולא היה מי שיוּכל לקלוֹט אוֹתם. והנה זכינוּ לכך שנוֹכח גירוּש אשכּנז, וינה וּפּראג יש כּבר בּידינוּ לבוֹא לעזרה. והרי זה ההישׂג הגדוֹל של הציוֹנוּת.

וּלמי שדוֹאג בּיוֹתר לסלקציה עלי לוֹמר: יש ויש. יש גם אניוֹת מבוֹרָרוּת. וּבעיני ראיתי עוֹלים “בּלתי-חוּקיים”, בּעבוֹדתם ועל משמרתם. לא מן הגרוּעים כּלל וּכלל.

 

תפילת הים המוֹדרנית    🔗

אילוּ היוּ עסקנינוּ וּמנהיגינוּ ניגשים מקרוֹב אל חזיוֹנוֹת עיקריים בּחיינוּ, אפשר היוּ קוֹנים לעצמם מוּשׂגים אחרים. לפני כּמה שנים עבר עלי ליליה בּציפּיה. ראיתי צעירים וּצעירוֹת חוֹתרים בּמשוֹטים, מבּלי לדעת אם כּל הסירוֹת הגיעוּ בּשלוֹם, צוֹעדים בּמים כּשהם אוֹחזים זה בּיד זה לבל ינָתק מישהוּ מן החבוּרה, מבּלי דעת מה גוֹרל שאר הסירוֹת שיצאוּ יחד. גם מחזה זה ניתן היה לביקוֹרת מבּחינה אֶסתטית. אפשר לשער שאילוּ בּאה חבוּרת שׂחיינים-ספּוֹרטאים אנגלוֹ-סַכּסיים היה לה תוֹאר אחר והדר אחר – אך בּעיני היתה זוֹ שרשרת הנמשכת מר' יהוּדה הלוי ועד הנערים והנערוֹת הללוּ. וּמאמין אני כּי לא רחוֹקים הימים ושירים יוּשרוּ, ואוּלי גם יחבּרוּ תפילוֹת לשלוֹמם של יוֹרדי-ים שלנוּ. וּמי יוֹדע, אוּלי יתפּללוּ אוֹתן התפילוֹת גם בּטמפּלים שבּאמריקה. נזכּר אני בּרגע זה שקיימת תפילה נפלאה, תפילת הים, של הרמבּ“ן, שבּשעתוֹ, לפני כּשבע מאוֹת שנה, פּתח גם הוּא בּעליה לארץ-ישׂראל. ודאי לא היתה אז אוֹתה עליה חוּקית בּיוֹתר. בּאוֹתה תפילה מדוּבּר על כּל מיני מזיקים וּמחַבּלים שמצוּדתם פּרוּשׂה בּיַמים. אך הרמבּ”ן עוֹד לא ידע על הצי הבּריטי ועל סירוֹת-מנוֹע ועל משמרוֹת אנגלוֹ-ערביוֹת בּחוֹפים. האין בּימינוּ כּל יהוּדי בּאשר הוּא עוֹמד וּמתפּלל לשלוֹמם של יוֹרדי-ים שלנוּ?

אילוּ הייתי אני פּרנס יהוּדי בּאמריקה הייתי נוֹהג אחרת. ראשית כּל, הייתי דוֹאג לכך שכּל יהוּדי בּאשר הוּא, אם ציוֹני ואם לא-ציוֹני, ישתתף בּפוֹעַל בּעזרה למבקשי-מפלט. אם יהוּדי אמריקה לא ניתן להם לקבּל אליהם וּלהציל את היהוּדים הנמלטים מן הגיהינוֹם, כּאשר נתקבּלוּ וניצלוּ הם עצמם בּשעתם, כּי אז לפחוֹת יתנוּ את העזרה ההוֹגנת למי שמעיז להציל ויכוֹל להציל. ועוֹד הייתי מפליג ואוֹמר: צריך לחנך יהוּדים צעירים, ממיטב הנוֹער בּאמריקה, ושוּב ללא הבדל אם ציוֹנים אוֹ לא-ציוֹנים, שיִלָווּ אף הם אל הנוֹדדים היהוּדים ויתעַנוּ אתם בּאשר הם מתענים ויחיוּ אתם בּשעוֹת וּבימים שהם נאבקים עם הגוֹרל וּכשהם זוֹכים להיגָאֵל – על מנת להעמיק את הרגשת שוּתפוּת הגוֹרל יהוּדי.

הישוּב אשר השלטוֹנוֹת מאַיימים עליו בּענשים קשים על עזרה ל“בלתי-חוּקיים” עוֹשׂה את שלוֹ. יש מי שמחלק עם האוֹרחים מיטה וּפת. והיה מן הראוי שמי שבּא לדבּר בּענינים אלה יפָּגש עם האנשים, בּיבּשה וּבימים, הנוֹתנים את נפשם על כּך. היה טוֹב אילוּ נפגשוּ עם אנשים ממיטב אנשי-הרוּח שלנוּ בּמערב, והיוּ רוֹאים כּיצד הם חרדים לגוֹרל אניה שנתקעה בּאַחד החוֹפים, היוּ רוֹאים מה נכוֹנוּתם של חלקים חשוּבים בּישוּב לשׂאת ולסבּוֹל וּלמַלט, וגם להיעָנש.

ואף אני מדבּר כּאן כּאחד הנענשים. ולא אני בּלבד, כּי אם הסתדרוּת העוֹבדים כּוּלה נענשה קשה בּסגירת עתוֹנה “דבר” וּדפוּסה בּגלל מאמר להגנת המעפּילים. מהלוּמה קשה היא לנוּ, חמרית וציבּוּרית. אך אני שכּבר נתנַסיתי בּסגירוֹת, לא הייתי מעוֹלם גאה על סגירה כּמוֹ הפּעם. כּי ענין העליה הוּא בּעינַי ענין אנוֹשי גדוֹל, ענין אחוָה יהוּדית, וגם ענין מוּסרי וּמדיני.

איזוֹ הגירה בּעוֹלם היא כּשרה וחוּקית, אם עליה זוֹ איננה חוּקית? ואיזה חוּקים בּעוֹלם הם חוּקיים, אם זכוּת-חיים ליהוּדי היא בּלתי-חוּקית?

אף אני עצמי הנני – אַל יֵחַשב לי הדבר לעווֹן – עוֹלה בּלתי-חוּקי, כּי עליתי לארץ עם ה“פּתקה האדוּמה” התוּרכּית. ואף על פּי שבּדרך כּלל נוֹהגים אנשים להעריץ ימים שהיוּ, הריני אוֹמר כּי העליה הבּלתי-חוּקית של בּני בּיל"וּ וּבני העליה השניה אינה יכוֹלה להתנשׂא על פּני העליה של ימינוּ.

 

הפּליט היהוּדי בּראש המערכה    🔗

העליה הבּלתי-חוּקית יש לה תפקיד מיוּחד בּמלחמתנוּ. כּל רעיוֹן מחפּשׂ לוֹ את היסוֹד הסוֹציוֹלוֹגי אשר ישמש נוֹשׂא לוֹ בּעצם חייו. היוּ ימים והחנוָני היהוּדי הקטן היה הנוֹשׂא של חיבּת-ציוֹן והוּא ששמר על הנר שלא ידעך, עד שבּא הרצל. ואחר כּך בּאוּ ימים לרוֹפא, לעוֹרך-דין, לסטוּדנט. לרבּים נראים אוֹתם הימים כּימי זוֹהר. אחר כּך בּא נוֹשׂא אחר: אוֹתם הבּחוּרים, ללא “תוֹאר” וללא הדר, בּפרדסי פּתח-תקוה וּבשׂדוֹת הגליל. וּכשאני שוֹאל את עצמי: מי בּימינוּ אלה הנוֹשׂא הטבעי – בּגזירוֹת גוֹרלוֹ – של מלחמת ישׂראל על קיוּמוֹ, והיכן מקוֹמוֹ? הריני משיב לעצמי: על פּני היַמים נטוּשים נוֹשׂאי הדגל של צרת היהוּדים. הללוּ לא יתנוּ לשערי הארץ שיסָגרוּ, לא יתנוּ למצפּוּן העוֹלם שיֵרָגע, לא יתנוּ למר מלקוֹלם מקדוֹנלד שיבצע את ספרוֹ הלבן. הפּליט היהוּדי יוֹצא בּראש המערכה, וכוּלנוּ חייבים לצאת בּצבאוֹתיו.

אין אנוּ אדוֹני ההיסטוֹריה וּשביליה נעלמים מאתנוּ. ואפשר להקשוֹת, מדוּע לא בּחרה ההיסטוֹריה למילוּי שליחוּתה יהוּדים נשׂוּאי-פּנים וּפרנסים חשוּבים ואזרחים בּני-חוֹרין, וּבחרה דוקא בּפליטת בּית-ישׂראל, בּאבק-אדם הנישׂא על פּני יַמים? אך לא בּידינוּ לשנוֹת. כּך יצא מלפניה. ואין לנוּ אלא להישָמע לה ולצאת בּעקבוֹת בּחירה, הפּליט.

בּגללו נתכּנסה ועידת אֶויאן, עליו יתיעצוּ בּוַשינגטוֹן, בּוֹ עסוּקים מיניסטרים ודיפּלוֹמטים, בּגללוֹ לא תהיה מנוּחה ללוֹרדים יהוּדים. ורק שאלה אחת טרם נענתה: אם תדע המנהיגוּת היהוּדית בּעוֹלם להתיצב לרשוּתוֹ וּלשרת אוֹתוֹ בּאמוּנה?

זוֹהי שאלת האחוָה היהוּדית, זוֹהי שאלת העוֹז הנפשי והשׂכלי של האחראים לציבּוּריוּת היהוּדית, זוֹהי גם שאלת-הכּוֹבד של הציוֹנוּת בּשעה זוֹ.

זוֹהי שאלת גוֹרלם של רבבוֹת וּמאוֹת אלפים מאחינוּ, אשר יהיוּ הראשוֹנים ליפּוֹל בּמלחמה-לא-להם, ליפּוֹל לא בּעד עמם וחירוּתם, כּי אם בּעד מעַניהם וצוֹרריהם.

אך זוֹהי שאלה לא של רבבוֹת יחידים, כּי אם שאלת הכּלל. דוּבּר על שבירת מסגרת. צריך לשבּוֹר את המסגרת מבּפנים וּמבּחוּץ. מבּפנים – הישוּב, וּמבּחוּץ אין לנוּ שַברָן טוֹב מן היהוּדי שקוֹראים לוֹ פּליט.

יש כּנגדוֹ כּמה נימוּקים מעשׂיים, מעשׂיים בּיוֹתר. מה כּוֹחוֹ של פּליט מִסכּן כּנגד מעצמה אדירה, אשר מדינוֹת וּממשלוֹת עוֹשׂוֹת רצוֹנה וּמפזרים מכשוֹלים וּמוֹקשים על דרכי החתחתים של הפּליטים? אין בּכוֹחי ליַשב את כּל הנימוּקים. אך ידעתי כּי יש אשר גם מדינה גדוֹלה תקצר ידה בּפני צרוֹת ויסוּרים של המוֹני אדם. וּמאחוֹרי הפּליט היהוּדי עוֹמד היטלר ותלמידי היטלר, והוּא דוֹחף, תרצוּ אוֹ לא תרצוּ, תעזרוּ אוֹ תפריעוּ, צרוֹתיהם של ישׂראל ישלחוּ את הספינוֹת על פּני ימים.

 

מי עוֹשׂה אוֹתנוּ עבריָנים    🔗

לא אשמת הפּליטים ולא אשמת עם ישׂראל שהפכנוּ לפוֹרצי-חוֹק. מי שפּרץ את החוּקה היסוֹדית של ארץ-ישׂראל – עוֹשׂה אוֹתנוּ עבריָנים. חפצנוּ לעבוֹד בּתחוּמי החוֹק, מתוֹך כּבוֹד לחוֹק. נכנענוּ גם לחוּקים שלא היוּ ידידוּתיים בּיוֹתר. אך אין להיכָּנע לחוֹק השוֹלל את זכוּת-החיים של אדם. אנוּ פּוֹסלים את היסוֹד המוּסרי של גזירת-העליה. אנוּ מכריזים כּי זכוּת היהוּדים לעלוֹת לארץ-ישׂראל אינה תלוּיה בּחסדם של אנגלים אוֹ של ערבים. זכוּת ראשוֹנית היא, ורק האַלָמוּת גוֹזלת אוֹתה מאתנוּ.

 

למצב הפּנימי    🔗

אך מה נדבּר בּשאלוֹת מלחמה ועליה והתישבוּת, כּשאנוּ עוֹמדים בּדלוּתנוּ וּבמיעוּט אמצעינוּ? אנשי אגף העבוֹדה כּבר ידוּעים בּציוֹנוּת כּ“חמרנים” וּכ“אוֹהבי בּצע”. תמיד אנחנוּ מדבּרים על הקרן הקיימת וקרן-היסוֹד וכדוֹמה, שלא כּבני-אדם בּעלי מעוּף וחזוֹן, היוֹדעים כּיצד מקימים עם וכוֹבשים ארץ בּסיסמאוֹת מדיניוֹת בּלבד. אך בּימינוּ אין שוּם עַם מנהל מלחמה בּלי מזוֹן וּבלי נשק.

אין כּוֹחי להאריך בּזה, כּי איני יוֹדע מנַין נקח עסקנים טוֹבים יוֹתר בּשביל הקרנוֹת. אך כּאדם מן הארץ רשאי אני לוֹמר לנוּ לכוּלנוּ, בּלשוֹן שדיבּרוּ נוֹאמים בּשאלוֹת המדיניוּת: “כּך לא ילך הענין”. מחר נשב בּועדת התקציב. נריב, כּל אחד יבקש לקרוֹע מחברוֹ משהוּ. כּוּלנוּ יוֹדעים את מסגרת התקציב. מה נעשׂה בּזה? מה מעט אפשר להקים בּתקציב הטוֹב בּיוֹתר שבּרשוּתנוּ.

נעשׂה למען הקרנוֹת כּל מה שנעשׂה, אך לא נבנה את מה שעלינוּ לבנוֹת בּזמן הקרוֹב בּיוֹתר בּלי מִלוה. בּמשך עשׂרים שנה היה זה ענין לבעלי דמיוֹן, וּמוּמחים ואנשי מעשׂה עסקוּ בּהוֹכחה כּי הדבר איננוּ ניתן להיעשׂוֹת. האם לשם כּך צריכים אנוּ לאֶכּפֶּרטים? חבל על ההוֹצאוֹת. אין זה ענין להחלטה בּלבד.

בּקוֹנגרס הזה עצמוֹ צריכה להתלכּד חבוּרת אנשים, אשר זה יהיה ענינם מיד וּלאלתר: להגשים את המִלוה, כּדי לאַפשר את נצחוֹן בּניננוּ בּארץ-ישׂראל.

וּמכּאן למצב הפּנימי בּתנוּעה הציוֹנית. רבּוֹת דוּבּר פּה על אַחדוּת ושלוֹם. הצרה היא שכּל אחד תוֹבע את האַחדוּת והשלוֹם לא מעצמוֹ אלא מזוּלתוֹ.

מה קרה בּישוּב, בּחיים הפּנימיים של הישוּב, שכּל ידידינוּ נדים לנוּ?

שַבנוּ מלוֹנדוֹן, בּמקוֹם שחוּגים שוֹנים של הישוּב עבדוּ יחד, ללא חיכּוּכים וחַשדנוּת. בּיחסים הוֹגנים שַבנוּ, בּהכּרת כּל רצינוּת המצב. וּבבוֹאנוּ – מיד נשתנה משהוּ.

מה קרה? האם הכריזו הפּוֹעלים על מהפּכה סוֹציאלית? האם פּרצוּ שביתוֹת גדוֹלוֹת שהשבּיתוּ את התעשׂיה? האם העלוּ הפּוֹעלים את שׂכרם? האם חדלוּ הדיירים לשלם שכר-דירה?

אוֹמר מה קרה: בּארץ הוּכרז “מרי אזרחי”, אך לא נגד ממשלת המנדט, כּי אם נגד הנהלת הסוֹכנוּת.

בּעצם השעה שממשלת המנדט מתנקשת בּסוֹכנוּת היהוּדית בּאוּ חוּגים ועסקנים ונתנוּ לה יד: להחליף את המוֹסדוֹת הלאוּמיים בּנציגוּת אחרת; כּמוּבן, בּנציגוּת שאינה תלוּיה בּבחירוֹת.

ידידנוּ שלמה גוֹלדמן סיפּר מרשמי ארץ-ישׂראל. האוּמנם כּה רע הישוּב, האוּמנם הוּא כּל כּך בּלתי-מאוּחד וּנטוּל-שלוֹם? הנה יוֹשב לפניכם אגף שלם של הישוּב. דוקא אני אינני מרוּצה בּיוֹתר ממידת האַחדוּת והשלוֹם שבּתוֹכוֹ, ואף על פּי כן – אפשר לאַחל לשאר חלקי הישוּב והמפלגוֹת הציוֹניוֹת שלא יהיוּ נוֹפלים מבּחינה זוֹ.

וגם היחסים בּין שאר חלקי הישוּב לא הוּרעוּ בּעצם, כּי אם הוּטבוּ. יש ניגוּדים שהם עמוּקים יוֹתר וּמסוּכּנים יוֹתר מניגוּדים בּין ראשי מפלגוֹת. הנה היתה מלחמת שלוֹשים שנה ויוֹתר בּין הפּוֹעל והאִכּר. זאת לא היתה מלחמת-מעמדוֹת בּמוּבן המקוּבּל בּין השׂכיר וּבין הבּעלים. הניגוּד נגע בּיסוֹד היסוֹדוֹת של חיי הישוּב: עבוֹדה עברית אוֹ ערבית. לא עזרוּ רצוֹנוֹת טוֹבים, לא עזרוּ השתדלוּיוֹת, לא עזרוּ החלטוֹת של הקוֹנגרסים. שני מחנוֹת זה מוּל זה נאבקוּ בּמרירוּת. וּזכוּת גדוֹלה היא למוּפתי, בּין שאר זכוּיוֹתיו הגדוֹלוֹת, שגרם לכך שיש לנוּ הנמל בּתל-אביב והעבוֹדה העברית השלמה במוֹשבוֹת. ממילא ניטל העוֹקץ ההכרחי מיחסי אכּרים וּפוֹעלים. נוֹצרה אוירה של משׂא-וּמתן ודיוּן. הפּוֹעל וההסתדרוּת יוֹדעים מה זה משק ארץ-ישׂראלי ומה זה ענף הפּרדסנוּת. אך אוֹדה ולא אעלים, כּי יחסי לפרדס שיש בּוֹ עבוֹדה עברית מלאה שוֹנה מיחסי לפרדס שאין בּוֹ עבוֹדה עברית כּלל אוֹ חלקית בּלבד. ניגוּדים ישנם גם עכשיו, אך עתה אנוּ יוֹשבים יחד כּאנשים שיש להם שׂדה משוּתף. אוֹרחינוּ הטוֹבים אוּלי אינם רוֹאים את הפּגישוֹת הללוּ כּשם שאינם רוֹאים את הפּגישוֹת בּין הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת לבין התאחדוּת בּעלי-התעשׂיה. אין העתוֹנים מַרבּים לספּר על ענינים אלה, ועל אחת כּמה וכמה שעתוֹנים מסוּג ידוּע לא יספּרוּ מה יחסם של אנשי החקלאוּת והתעשׂיה לשליחי הפּוֹעלים בּהנהלת הסוֹכנוּת.

כּך הוּא המצב בּקרב הישוּב, בּין אנשי עבוֹדה ואנשי כּספים. יש יוֹתר שיתוּף ויוֹתר הערכה הדדית מאשר בּזמנים קוֹדמים. אלא שפּתאוֹם רגשה ונזדעזעה ארץ-ישׂראל, וקוֹל צוָחה עבר בּארץ: אין לשׂאת עוֹד! לא שאין לשׂאת את שלטוֹן מקדוֹנלד אוֹ האדמיניסטרציה הפּלשׂתינאית. לא, אין לשׂאת עוֹד את “הדיקטטוּרה” של האנשים היוֹשבים כּאן ליד שוּלחן ההנהלה. וּפתאוֹם נשתקעה “כּל ארץ-ישׂראל” בּענין אחד. כּל ארץ-ישׂראל – לאו דוקא. אנשי נהלל ועין-חרד הוֹסיפוּ לעבוֹד את עבוֹדתם, וכך גם אנשי טירת-צבי, וכן גם העוֹבדים והבּעלים בּ “לוֹדזיה” וּב“נשר” וּב“שמן”, ויהוּדי סתם אף הוּא שקוּע בּדאגת פּרנסה וּבדאגת שטרוֹת. אך כּפּוֹת-המבשלים הציבּוּריוֹת והעתוֹנוּת הקשוּרה בּאלה נתרתחוּ.

וּכשבּאוּ אנשים טוֹבים מן הגוֹלה – גברה הרתיחה מסביבם. לפיכך, אפשר לא ראוּ י"ג הישוּבים שלאחר הספר הלבן, אבל הרגישוּ בּכּל את הרתיחה. ושֵם הישוּב ניתן לחרפּה וּלשִמצה.

כּסבוּרים אתם שכּל הרעש הזה היה בּשל איזוֹ תכנית מסוּימת, בּשל דרכים מוּצעוֹת? חלילה. לכך לא היוּ המוֹחוֹת פּנוּיים. התחילוּ מסתדרוֹת “משלחוֹת” כּמוֹ בּשעת מַהפּכה, רחמנא ליצלן, כּמוֹ בּפבּרוּאַר 1917 בּרוּסיה. מה תכניתם לא אמרוּ, אך ידעוּ שהיא " נמרצת". הניסוּח היה אף הוּא נמרץ: “אנשים חזקים וּדרכים נוֹעזוֹת”. מה הן הדרכים הנוֹעזוֹת – לכך לא ניתנה תשוּבה. אך בּאמוּנה בּאנשים חזקים לא היה מחסוֹר. תסלחוּ לי אם אוֹמר, כּי מצב-רוּחוֹת מסוּים בּארץ הזכּיר את המעשׂיה הידוּעה על היהוּדי המתרוֹצץ בּחוּצוֹת בּשעת השׂריפה, וצוֹעק: היתכן, יהוּדים נשׂרפים ואני לא אַרויח?

הוֹאיל והזכּירוּ כּאן שני שמוֹת, שלי ושל חברי ד. רמז, “שהשתתפנוּ בּ”ועד העליוֹן", עלי לוֹמר מה טיבה של ההשתתפוּת. אמרנוּ: אנוּ מוּכנים לשמוֹע מה יש לכם להציע. הרוֹצים אתם לבנוֹת אוֹ להרוֹס? רוֹצים אתם לחַזק את הועד הלאוּמי, רוֹצים אתם לארגן את ההתגוֹננוּת הכּלכּלית של הישוּב, לחזק את תוֹצרת הארץ, את המלחמה בּאימפּוֹרט המיוּתר – לכך אנחנוּ מוּכנים להוֹשיט יד, וגם לא נתעניֵן בּיוֹתר בּשאלוֹת “מַפתח”. על זאת ענוּ לנוּ: ותוּ לא? רק ועד כּלכּלי, אוֹ רק הצטרפוּת לועד הלאוּמי? לא ולא. רוֹצים אנחנוּ בּועד עליוֹן, מחוּץ לסוֹכנוּת, מחוּץ לועד הלאוּמי, ולא בּשביל תפקידים מסוּימים בּלבד, כּי אם בּשביל “כּל עניני שעת חירוּם”, צריך שהענינים הללוּ יוּצאוּ מידי המוֹסדוֹת הלאוּמיים וימָסרוּ לידי אנשים נבחרים מעצמם, וגזבּרוּת הסוֹכנוּת תתחייב להמציא להם סכוּמי כּסף כּאשר ידָרש; על מנת כּך תסתדר מהפּכה בּשלוֹם. לכך אמרנוּ: לא, בּאָלף, והאדם החשוּב בּיוֹתר שעליו נשען כּל הבּנין אמר: “מוּכן אני להיכּנס לועד הלאוּמי, ולא לבנוֹת בּנין חדש מחוּצה לוֹ; מצאתי דרך של שיתוּף עם המוֹסדוֹת הלאוּמיים; נוֹכחתי בּרצוֹנה הטוֹב של ההסתדרוּת”. הדברים הללוּ לא נתקבּלוּ על דעת מְזידי הנזיד, והענין בּטל.

מרבּים לדרוֹש מאתנוּ ויתוּרים, וגם ידידינוּ ד"ר שלמה גוֹלדמן פּנה אלינוּ בּדברים נלבּבים שנהיה רחבי-לב ונוַתר. ואכן, וַתרנוּת ורוֹחב-לב מידוֹת יפוֹת הן, אך כּשדוֹרשים אוֹתן מן הזוּלת יש לפחוֹת להגדיר מַהם הויתוּרים הנדרשים. וּמבקש אני: אל נדבּר סתוּמוֹת, ונדע בּאמת מה נדרש מאתנוּ לטוֹבת העם והארץ והשלוֹם והאחדוּת. מאֵילוּ פּריבילגיוֹת עלינוּ להסתלק?

יש ויש ענינים שבּהם נהיה נכוֹנים לדוּן על מה שקוֹראים ויתוּרים. אם יש בּארץ חוּגים כּלכּליים, שעניניהם עדיין לא נכנסוּ למעגל הדאגה הלאוּמית, עלינוּ לדוּן בּזה לא מבּחינת אינטרסים צרים של המפלגה אוֹ מעמד, כּי אם מבּחינת בּיצוּר המשק הלאוּמי.

אם אוֹמרים לנוּ: לכם, להסתדרוּת האדירה, יש לשכּת-עבוֹדה חזקה, ועל ידי כּך אתם מבטיחים לחברים שלכם יוֹתר אפשרוֹּת של עבוֹדה מאשר לאחרים, הרי מבּלי להיכּנס בּניתוּח מעשׂיוֹת וּשמוּעוֹת, הננוּ מוּכנים להתקין סדרים כּאלה ששוּם לשכּת עבוֹדה לא תהיה קנין מפלגה אוֹ חבוּרה, כּי אם שתהיה לשכּת עבוֹדה כּללית לכל פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, בּלי תלוּת בּכל מפלגה שהיא, ללא כּל הפלָיה וּללא כּל פָבוֹריטיזם מצד נוֹתני-עבוֹדה אוֹ הסתדרוּיוֹת בּוּרגָניוֹת, המעוּנינוֹת לגַדל לעצמן אִרגוּני פּוֹעלים מיוּחדים.

אם אוֹמרים לנוּ: יש צוֹרך לתקן את בּדק ההסתדרוּת הציוֹנית, לחוֹקק חוּקים ונוֹרמוֹת של בּחירוֹת דמוֹקרטיוֹת וצוֹדקוֹת – הרינוּ מוֹשיטים לכך את ידנוּ. אם תבוֹא הצעה של קַדַסטֶר בּוֹחרים אוֹ שקל כּל-שנתי – נדוּן בּזה בּאהדה וּברצינוּת.

 

לבדק הבּית    🔗

בּדברים כּאלה, בּין שהם ויתוּרים וּבין שהם תיקוּנים הדרוּשים לגוּפם של ענינינוּ, אנחנוּ נענים בּרצוֹן. אך אין אנחנוּ יכוֹלים ואיננוּ רוֹצים להיעָנוֹת לסיפּוּק אמבּיציוֹת של תקיפים ושל מפלגוֹת “מנוּפּחוֹת”, הכּוֹעסים ורוֹגזים על כּל דרך ההיסטוֹריה הציוֹנית שלא שאלה את פּיהם. עצם מציאוּתוֹ של אגף העבוֹדה על מספּריו וּמשקלוֹ ויצירתוֹ והשפּעתוֹ אינה בּשבילם אלא מיקח-טעוּת מצד ההיסטוֹריה. הם מתגעגעים על הימים הטוֹבים של הציוֹנוּת הטוֹבה, כּשגביר העיר בּשעה שיצא לחוּץ-לארץ למרחצאוֹת היה גוֹמל חסד עִם עַם ישׂראל והוֹאיל לקחת מן האגוּדה הציוֹנית מנדט לקוֹנגרס, אוֹ כּשמוּרשה הגליל היה משַגר איגרת לאגוּדה שבּעיירה וּמבקש על אחד מידידיו שינָתן לוֹ מנדט פּנוּי. אז היוּ ימים יפים, אז היתה ציוֹנוּת בּזָהרה. הם, הימים הטוֹבים האלה, לא יחזרוּ. איזוֹ ציוֹנוּת היא זאת, שאנשי-כּפר מארץ-ישׂראל וּצעירים מקיבּוּצי הכשרה משמיעים את קוֹלם וּמקשיבים להם? וכי משוּם שיש מפלגוֹת יוֹרדוֹת בּציוֹנוּת, שלא נוֹח להן, חייב הפּוֹעל להסגיר את זכוּיוֹתיו, השפּעתוֹ, כּדי שסוּג בּעלי-בּתים מסוּים ירגיש עצמוֹ מרוּצה יוֹתר ונוֹח יוֹתר?

ענין האחדוּת והשלוֹם בּישוּב וּבציוֹנוּת חשוּב מאד מאד. כּוּלנוּ נישׂאים בּאניה אחת, והאניה סדוּקה והמים זידוֹנים. וכי אין מקוֹם ליחסים אחרים, לחשבּוֹנוֹת אחרים? אך אין לנצל את סיסמת האחדוּת למען ענינים בּלתי-ציוֹניים. בּעבוֹדתנוּ המעשׂית אנחנוּ מקדמים את אחדוּת ישׂראל, את קיבּוּץ הגלוּיוֹת, את התקרבוּתם של שבטים ועֵדוֹת. מה מראה היה לקוֹנגרס אילוּ היה אגף העבוֹדה מפוּצל כּשם שאחרים מפוּצלים? מי שיוֹדע כּיצד מתיחסים אנשינוּ האחראים לכל נבט חדש בּישוּב, בּאיזוּ רגשי אחוָה והוֹקרה פּגשנוּ את טירת-צבי וסייענוּ לכל מפעל חדש של כּיבּוּש והתישבוּת, כּיצד העלינוּ אלפי נוֹער ללא הוֹרים וּללא לשוֹן ועשׂינוּ אוֹתם לאזרחי ארץ-ישׂראל בּוֹני מוֹלדת – יבין כּי פּנינוּ לאחדוּת אמת. ודוּגמה אחת מן הימים האחרוֹנים: דוקא בּימי הרעש נגד המוֹסדוֹת הלאוּמיים עלה בּידי ההנהלה הציוֹנית לכַנס את כּל הנוֹער הציוֹני, על ימינוֹ ועל שׂמאלוֹ, וּלשַתפוֹ יחד. ראיתי את הנוֹער הזה – שלא הכּירוּ זה את זה – נפגש וּמתוַכּח ודן ושוֹמע, וּמתרגלים לראוֹת זה בּזה חברים לתנוּעה אחת.

נקדם את האחדוּת. לא על מידי גזל זכוּיוֹת ולא על ידי הפלָיה, ולא על ידי בּחירוֹת מסוּלפוֹת. הציוֹנוּת לא תקוּם על ידי דיקטטוֹרה, לא משׂמאל ולא מימין. נילָחם נגד זיוּפי שקלים וּבחירוֹת, נילחם נגד עוֹשק זכוּיוֹת בּעיריוֹת וּבמוֹעצוֹת מוניציפאליות. נילחם נגד בּוֹיקוֹטים, נגד האפשרוּת לכל גוּף ציוֹני לבוֹא וּלהחרים בּחירוֹת. בּשיטוֹת אלה נוֹהגוֹת מפלגוֹת פאשיסטיוֹת אוֹ קוֹמוּניסטיוֹת, כּלוֹמר, חוֹתרוֹת תחת המדינה הקיימת. וּמדינוֹת מתגוֹננוֹת כּנגד חתירוֹת אלה.

זהוּ, כּמדוּמה, הקוֹנגרס שנתכּנס בּמצב הקשה בּיוֹתר מאז קוֹנגרס אוּגַנדה. אך בּין ההבדלים השוֹנים שבּמצבנוּ אז וּבמצבנוּ עתה יש הבדל אחד מכריע: משבּר אוּגנדה מצא אוֹתנוּ ללא ישוּב, ללא עמדה בּארץ. עם כּל מה שנהרס בּחיי ישׂראל בּעוֹלם, הרי עתה יש לנוּ גרעין של עם בּארצוֹ, גרעין מוּכן להילחם על מוֹלדתוֹ וחירוּתוֹ, מוֹשיט ידים לקבּל אחים. גדלוּ כּוֹחוֹת בּארץ וּמסביב לארץ אשר כּמוֹהם לא ידענוּ בּשנוֹת גלוּתנוּ. ואם התנוּעה הציוֹנית תתלכּד סביב אלה – תוּכל לעמוֹד בּמערכה.