דברים בפתיחת שבוע הספר העברי בעיר העתיקה בירושלים
כבוד נשיא המדינה, כבוד סגן ראש הממשלה ושר החינוך והתרבות, אורחים נכבדים,
למעלה ממאה שנה, מראשיתה, מימי העלייה הראשונה, מלווים הספר העברי, הסיפור והשיר, את תקומתה ויצירתה של מדינת ישראל. יתר על כן, הספרות העברית החדשה הייתה אחד הגורמים המדרבנים להתפתחותה של הציונות ולהתפתחות הרעיון של שיבה למולדתנו. עוד קודם להגותם ופעילותם של אבות הציונות: פינסקר והרצל ואחד־העם, כבר פורסמו מאמרים ויצירות ספרות הקוראים לתחיית הלשון העברית כתנאי להתחדשות הלאומית, וכאמצעי זירוז לשיבה למולדת העתיקה: כך אברהם מאפו ואליעזר בן־יהודה ופרץ סמולנסקין, ורבים אחרים.
אף המציאות החדשה שהחלה להתהוות בארץ־ישראל בימי העלייה הראשונה, הוארה ותוארה על ידי סופרים כגון: א.מ. לונץ, אייזנשטאט־ברזילי, ולוותה באהבה, אך גם בביקורת נוקבת, על ידי סופרי העלייה השנייה: י.ח. ברנר, שלמה צמח, ש“י עגנון, והמשיכו לכתוב ולתאר ולבקר גם סופרי העלייה השלישית יהודה יערי, נתן ביסטריצקי והמשוררים ביאליק וטשרניחובסקי, ועד יצחק למדן וישראל זרחי, ועד יוצרי דור הפלמ”ח ודור המדינה ועד צעירי הסופרים בימינו.
לכאורה הגענו בימינו אל המנוחה והנחלה. בעוד הסופרים הראשונים נאלצו להיאבק ולחדש רבות בלשון העברית, הן על־ידי יסודם של כתבי־עת ספרותיים עבריים בארץ־ישראל, הן בחיפוש ובהכשרת קוראים עבריים, והן ביצירת תנאים לסופר ולכתיבתו, הרי בימינו לכאורה הכל שפיר. יש מדינה, ויש לשון רשמית של המדינה שהיא עברית, ויש ספרות עברית וסופרים עבריים ומימסד ומוסדות ומיניסטריון הדואג גם לספרות העברית.
ואף־על־פי־כן ממשיך הסופר להיאבק. קודם כל מפני שעצם קיומו של האמן מותנה במאבק אותו הוא מנהל עם עצמו, עם הקרובים הסובבים אותו ועם המימסד והחברה. כי רוח החופש, רוח התום והטוהר ההכרחיים ליצירה, מתקיימת רק בנפש חופשייה.
המשורר והסופר ממשיך להיאבק עם עצמו, כדי להיות נכון “לתפוס” את רגעי ההשראה ולהפכן למילים. הוא נאבק עם הלשון – למצוא את הביטוי ההולם למחשבתו, להביאה לשלמות הביטוי.
כי הרי לגבי היוצר, כדברי י.ח. ברנר, הכתיבה איננה רק מסירת המחשבה לזולת, אלא היא מאבק וחיפוש דרך, בה היצירה תשחרר את האמן עצמו מסערות נפש ואף תגאל אותו מיסורי נפש. שהרי לו עמד היוצר בפני הבעייה רק של מסירת מחשבה לזולת, הוא לא היה מתלבט בחבלי ביטוי עד כדי מצוקה נפשית. לגבי היוצר – המילה היא קודם כל אמצעי ללידת המחשבה וכיוון שהמחשבה חדשנית היא, חייב גם הביטוי להיות חדש. וכדברי ח.נ. ביאליק במאמרו הנודע “גילוי וכיסוי בלשון”: כל דיבור הוא כיסוי של “בלימה”, כי שום מילה אין בה ביטול גמור של השאלה, אלא כיסוי השאלה.
ומאבקו של הסופר העברי רב יותר מאשר סופר בלשונות אחרות, כי העברית מלאה מליצות, מילים מקודשות וצירופים נשגבים מן התנ"ך – והסופר העברי מנסה דרכם לפרוץ לעצמו דרך לביטוי עצמי מקורי. זהו המאבק של היוצר עם עצמו, ואין איש או מימסד כלשהו יכולים לסייע לו.
אך מאידך גיסא, נתקל הסופר גם בקשיים חיצוניים, שהמדינה והמימסד יכולים לסייע בידו ואף מחובתם לעשות כן.
בניגוד לדיעה המקובלת אין אמנים וגאונים־יוצרים צומחים בתנאי עוני, ואינם מתפתחים בתנאים של צמצום חופש הביטוי. רק מישטר חופשי, הנותן דרור לחופש המחשבה וההתבטאות, ומישטר המשקיע אמצעים רבים בסופר ובספרות, בסיוע להוציא לאור את היצירות, בסיבסוד היצירות והיוצרים – רק מישטר מעין זה מצמיח אמנים בעלי ערך.
יצירת תנאים חומריים לאמן למען יוכל להקדיש את זמנו ליצירה מביאים בסופו של דבר אף תועלת למדינה.
היוצר ביצירתו, בהופעותיו הפומביות, ובהתנהגותו האנטי־חברתית כביכול, מוקיע את החברה, את בורותה, מציק למצפונה, מערער את שיווי משקלה, ועל ידי כך מעמיד הוא את החברה בביקורת עצמית, ואף מביא אותה לתיקון דרכיה ביחס לפרט ולכלל.
מן הראוי שבחג זה של הספר העברי נזכור את היוצר, המביא, בעזרת יצירתו, אל ליבם של הקוראים הצעירים והמבוגרים, את ההתפעמות, את החדווה, את הצער והרחמים, את הקינאה והשינאה – כולם מתכונותיו הקמאיות של האדם – את הקתרזיס, אותה היטהרות, התורמת להשלמת האדם עם תכונותיו־הוא, ועם מצבו הטראגי בעולמנו, באשר קצרים הם ימי האדם ומלאים עמל ורוגז, כי האדם למוות יולד.
לפיכך, למרות הביקורת שהסופר מבקר את החברה הממוסדת, צריך המימסד לתמוך בבמות ובכתבי־עת לספרות, למשל. כתבי־העת בספרות העברית היה להם ערך מכריע ביצירת הספרות העברית המודרנית. הם היו התחנות הראשונות, מקומות הניסוי הראשונים לכל הסופרים העברים בדורות האחרונים: “השילוח”, “התקופה”, “המעורר”, “כתובים”, “טורים”, “מאזניים”, “גליונות”, “קשת”, “גזית”, “מולד” ועד לכתבי־העת לספרות היוצאים לאור בימינו. חובה על המימסד לטפח את כתבי־העת ולסייע לעורכיהם, הן על ידי הקצבה כספית נאותה והן על־ידי רכישה מוגברת של גילונות, והפצתם בישראל ובחוץ־לארץ בין קוראי העברית. אף ההסתדרות הציונית יכולה למלא כאן תפקיד נכבד.
ובעניין כתבי־העת לספרות, חובה עלינו להזכיר ולשבח את המוספים לספרות של העיתונות היומית. הסופרים בישראל רואים בהם במות מכובדות, המגיעות אל ציבור קוראים נרחב, ועל כן חשוב להתמיד בטיפוח במות אלו, ואף להרחיבן, במיוחד בימי חג ומועד, על פי המסורת רבת השנים.
ובאשר לספר העברי. אכן, חג לנו היום. ספרים יימכרו מעל דוכנים מוארים, בליווי מוסיקה שתבקע מן הרמקולים. הורים וילדיהם יבואו אל השווקים, יתבשמו מריח הנייר והעטיפות, ואף יקנו מן הספרים וישובו הביתה כשתחושת חג בליבם.
ואף־על־פי־כן עדים אנו כיום למיתון בכלכלת המשק, ועימו אף ירידה בהתעניינות בספר העברי. המו“לים מדווחים על כך בחרדה, ועמם חרדים אף הסופרים. עלינו לחפש דרך לשוב ולהגביר את העניין בספר העברי, ומציעים לשם כך להקים ועדה משותפת של מו”לים, סופרים, אנשי־רוח ואנשי משרד החינוך והתרבות, כדי לטכס עצה יחדיו, ולמצוא דרך להשיב את הקורא אל הספר העברי.
אנו אף פונים אל שר החינוך והתרבות ומבקשים להמשיך ולסייע לסופר וליצירה העברית, כפי שעשה עד עתה, ועל כך אנו מודים לו. אך צריך להמשיך ביתר שאת דווקא בימי משבר כלכלי. יוגדלו סכומי הכסף לפרסי היצירה, תוגדלנה ההקצבות לכתבי־העת הספרותיים, תוגדלנה הקרנות והמלגות ליצירה העברית, חובה להפריש סכומי כסף גדולים יותר כתמלוגים לסופרים, יורחב־נא פרוייקט סופר־מורה שיאפשר אף לסופרים שאינם מורים להדריך חוגים וסדנאות בבתי־ספר, תושלמנה קרנות הפנסיה החסרות של המורים עקב התמסרותם לכתיבה, תוקצה־נא קרן מיוחדת לסופרים צעירים כדי שיוכלו ליצור בתנאים מתקבלים על הדעת, יורחב משך הזמן ברדיו ובטלוויזיה לספרות העברית.
ולבסוף, איננו פטורים מלהתייחס לנעשה סביבנו מבחינה פוליטית, וכתוצאה ממנה למצב החברתי. הסופר העברי, מאז ומתמיד עמד בעינה של הסערה – בלב־ליבם של הוויכוחים המתחוללים בחברתנו. במיוחד רגיש הסופר לדמותה המוסרית של החברה והמדינה. על כן עומד הסופר בבחינת מוכיח בשער, מתריע נגד עוולות, מבקר את המימסד, מכריח את המימסד להתבונן אל פניו מול הראי ולשאול את עצמו: האמנם מציאות כזו הכרחית היא לקיומנו? על כולנו לזכור, כי הסופר משמיע את קולו מתוך אהבה עמוקה לעמנו, מתוך חרדה לדמותה של חברתנו, מתוך רגישות לכאב הזולת.
על כן חובה על המימסד להאזין לקולו של הסופר, לעודדו לחירות הביטוי שנטל לעצמו – כי ביקורת זו תביא בסופו של דבר להתמודדות עם עצמנו ולשיפור חברתנו.
ואסיים, בשבחו של מקום: רגלינו עומדות עתה ברובע היהודי בעיר העתיקה, לא הרחק מן הכותל המערבי – סמל אחדותו של עם ישראל. אין לך כיום דבר נחוץ יותר לעם ישראל מאשר אחדות שמעבר לחילוקי הדיעות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.