עם פתיחת יריד הספרים הבינלאומי ה־14 בירושלים
ההרהורים שלהלן עלו בי בעקבות קריאה בספר “מפי הסוס” מאת ג’ויס קארי (תרגום לעברית אופירה רהט, הוצאת כתר, 1988, פתח דבר: נתן זך). קיומו של האמן בעולמנו מותנה בהמשכו של המאבק אותו הוא מנהל, וניתן לומר על דרך הפרפרזה: אני נאבק משמע אני קיים. המאבק מתמשך והולך בשלושה מישורים: האמן נגד עצמו, האמן נגד בני־משפחתו והקרובים לו, והאמן נגד המימסד והחברה.
היצירתיות היא קודם כל חיפוש מתמיד, מפני שלעיתים האמן בעצמו אינו יודע בדיוק את אשר הוא מחפש. תוך כדי חיפושים אלה צולל האמן לתוך זוהמה ויסורים, ורק הודות לדימיונו, שהוא עולם הנצח, הוא יוצא נקי. תהליך החיפוש קשה ומתסכל ומביא על האמן ייסורים ואומללות, לעיתים אף כדי איבוד עצמו לדעת. על כן לא צריכה להפליא אותנו העובדה, שלא אחת מנסה האמן להימלט מיצירתו, לחדול מיצירה, אך דחף פנימי בלתי נשלט מכריחו לשוב ולהתמסר ליצירה. שניהם כאחת, הן השמחה שביצירה והן הסבל, הם התענוגות הגדולים ביותר.
אין יצירה בלא השראה, ובהגיע ההשראה חייב האמן ללכוד אותה. ההשראה באה בהברקות, בניצוצות, רק לעיתים רחוקות היא באה כשלמות. לכן ניתן להבחין בין טיבה של יצירה אחת לחברתה אצל אותו אמן. יצירה היא התפרצות של יש מאין, וההשראה לעיתים מכאיבה מאוד. עד לאותה התפרצות עוברים על האמן ימים ולילות ללא מנוחה, ואולם “כשזה מגיע הרי זה כמעט הדבר עצמו כשלעצמו”.
כשהאמן מעלה את יצירתו על הכתב, הוא חש את עצמו כמו מלאך שיצא לחופשי מכלובו לעבר שמיים חדשים, או לשתיין שזכה במרתף יינות כמתנה. ואוי לו לאדם, ואפילו הוא קרוב ומודע, שיעז להפריע לאמן בשעת יצירתו. הוא ימצא את עצמו במלחמה לחיים ולמוות, בלא שאותו מבקר בלתי־קרוא יבין מדוע האמן “מתנפל” עליו. כי כאשר שורה ההשראה, האמן מוכרח לתופסה בטרם תיעלם. “השראה בת חצי דקה שווה מיליון שנה של בורות”.
האמן ובני משפחתו
בני משפחתו של האמן סבורים, בדרך כלל, שאמנות אינה עבודה “הגונה” לאדם המכבד את עצמו. לעיתים הם מוסיפים ואומרים, שזאת בכלל איננה עבודה, כי אם הונאה. בעיני בני משפחתם, האמנים הם נוכלים המבזבזים את ימיהם ב“להשיג שום דבר בעד שומדבר”. אחרים מטיפים לאמן, שאין הוא רשאי להקים משפחה, מפני שחייו חסרי ביטחון כלכלי. הם מודעים לעובדה, שהאמן חייב להקדיש את כל חייו לאמנות, גם אם ההצלחה האמנותית, ובוודאי לא הכלכלית, איננה מובטחת. המסקנה: עליו לבחור בין הקמת משפחה לבין חיים כאמן.
בני משפחה רואים באמנות מותרות. הם מוכנים לסלוח לו רק אם הוא עשיר ויש לו די כסף לפרנס את עצמו ואת בני־ביתו. רק במקרה זה מותר לו לעסוק באמנות כאוות נפשו, ובלבד שיהיה נשוי, יוליד ילדים, וינהל חיי חברה מהוגנים. אין זה משנה להם אם העושר הושג במחיר ויתור על היצירה. הערכתם של בני משפחה ליצירה, ושל אדם ממוצע, ניתנת לתמצות בדיאלוג אירוני קצר.
האמן מצביע על הציור הגאוני שלו, בו מתוארת אישה ערומה היוצאת מן האמבטיה, ואומר לידידתו: “זאת יצירה אמיתית”.
הידידה: “זאת פרוצה שמנה לבושה בעורה. הציור הזה הוא פשע”.
האמן: “זאת יצירה גאונית. מגולמות בה סגולותיה של האישה, נוסף על הסגולה העצמית. היא כל אישה שהייתה קיימת אי־פעם”.
הידידה: “זוהי גלולת גבריות למיליונרים”.
האמן והחברה
בניגוד לדיעה המקובלת, אין אמנים וגאונים־יוצרים צומחים בתנאי עוני ובכל מישטר. רק מישטר חופשי, המשקיע כסף רב באמנות, בהכשרת אמנים, בבתי־ספר לאמנות, ברכישת יצירות אמנותיות ובסיבסודם של היוצר והיצירה, מצמיח אמנים־גאונים. רק כך נוצרת אווירה המעודדת אמנות מקורית. אמנם, לעיתים, עולים על רקע זה אמנים גרועים, גרפומנים ושרלטנים, אך גם אמנים־גאונים שנרדפו על־ידי החברה ומתו בחוסר־כל, זוכים לבסוף להכרה בגאונותם, לעיתים אחרי מותם, ועובדה זו יש בה כדי לעודד יוצרים אחרים להמשיך וליצור. אם הממשלה לא תשקיע (או “תבזבז”, לפי לשון־הרע) מיליונים על עידוד האמנות, אכן לא תהיינה טעויות, אך גם שום דבר לא יצמח. האומה הנאורה היא זו שמוציאה כסף על אמנות. יש אומרים, שהאנשים הנאורים ביותר בעולם הם העשירים, ואם לא יהיו מיליונרים בעולם תיפסק האמנות המקורית. הבעייה מתחילה כאשר המישטר ו/או המיליונר מנסים לשעבד ולנצל את האמן למען עצמם.
קיימים אמנים מזוייפים, המנצלים את היחס החיובי לאמן מצד החברה. הם מוצאים באמנות המזוייפת, דרך להונות את הבריות והשלטונות, וליהנות בעולמם. במקום להשקיע בחיפושי דרך ובהתמסרות מוחלטת לאמנות, הם מתמסרים לטיפוח יחסי ציבור. הם אינם מתאמצים ליצור יצירת אמת, כי המאמצים עולים ביסורים. הם מגלים כי קל יותר להונות, לרמות, להתרברב, לזייף ולנצל את הידידים. יתר על כן, הם בעצמם יודעים שהם נוכלים, ובכל זאת ממשיכים בהעמדת הפנים, ואף נהנים ממנה, אם כי האמן האמיתי בז להם.
החברה איננה צריכה לנהוג כלפי האמן כאילו הוא מעל לחוק, אולם סטייה קלה של האמן מן הנורמה החברתית אינה צריכה לגרור אחריה ענישה על ידי החוק. צריך להתחשב באמן ובדרך יצירתו. זמנו של האמן, שלוות נפשו וכושר יצירתו, עשויים להיות בעלי ערך לאומי, כי היצירה האמנותית המוגמרת היא ערך חיובי, המביאה למדינה מוניטין ואף ממון.
לכאורה מגיע לו לאמן שישימו אותו בבית־הסוהר, שישרפו אותו חיים, כפי שעשו לחלוצים ולממציאים הגדולים בזמנם, מפני שהאמן מפריע לבני־אדם ולחברה. אך ניתן גם לדמות את האמן ביצירתו ובהתנהגותו יוצאת הדופן, ליתוש קטן העוקץ ציבור גדול באחוריו ומדרבנו לפעול, פן יתנוון הציבור מעודף שביעות רצון עצמית ויגווע.
אף הסופר והפילוסוף הצרפתי ז’אן פול סארטר בספרו “ספרות מהי” (הוצאת הדר), כתב על פן זה של האמן, המציג לנגד עיני החברה את פרצופה־שלה המכוער וקורא לה להודות בקיומו של פרצוף זה ואף לתקנו, כגון על־ידי הוקעת הבורות וחוסר המודעות. בכך טורד האמן את מצפונה של החברה, מערער את שיווי משקלה, שולל את מצבה המיידי, מעמיד את החברה בביקורת עצמית וגורם למהפכנות־תמידית. ואף־על־פי־כן חייבים השלטון והחברה לתמוך באמן ובביקורתו, כי בלעדיהם תשקע החברה במעין קיפאון ותתנוון, ודווקא מצב מעין זה עלול להביא למהפכה הכרוכה בשפיכות דמים.
אף היחסים בין האמן למו“ל, לסוחר האמנות ולאספן, הם אמביוולנטיים. מצד אחד האמן זקוק להם, כי הם המודיעים ברבים על יצירתו החדשה והם אף המפרנסים אותו במקצת – כי הרי התמורה הכספית אין בה כדי סיפוק צרכיו של האמן עד לסיומה של היצירה החדשה. לעומת זאת, האמן נלחם במתווכים, מחשש שישתעבד למימסד, או למו”ל, או לסוחר אמנות, או למצנאט, ויאבד את היכולת ליצור באופן חופשי. כי רוח החופש, התום והטוהר ההכרחית ליצירה, מתקיימת רק בנפש חופשייה, ורוח זו אינה מניחה לחווייה להזדהם.
כתב על כך ש"י עגנון (הובא על ידי בתו אמונה ירון בגליון החג של “הארץ” ערה“ש תשמ”ד): “המשורר הצעיר המצפה לסטיפנדיום, משום שהוא סבור שמתוך שיהא חופשי מדאגת פרנסה יהא פנוי לבת־שירתו – אינו אלא טועה. שהרי אם הוא זוכה ומקבל קצבה ונפטר מדאגת הפרנסה, הוא משעבד את רוחו לנותן הקצבה לו ולקרוביו ולמשרתיו ולמשרתי משרתיו. ומוטב לו למשורר לסבול מחסור ולבד שיהא בן־חורין. ואפילו אינו יכול לפנות עצמו לשירתו כל כמה שהיה רוצה. אבל המעט שהמשורר עושה מתוך חירות שקול כנגד המרובה שהוא עושה מתוך השיעבוד”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.