הרצאה בּבית-אַרלוֹזוֹרוֹב בּתל-אביב, בּ-23–12–1938. לא פּוּרסמה עד עתה.

 

המצב המדיני    🔗

כּשמדבּרים כּיוֹם בארץ על המצב המדיני מתכּוונים למאוֹרעוֹת האחרוֹנים, לשאלוֹת העוֹמדוֹת על הפּרק: קוֹדם לכן עמדה על הפּרק שאלת החלוּקה; עכשיו – השׂיחוֹת בּלוֹנדוֹן, אוֹ, כפי שקוֹראים לזה, ועידת השוּלחן העגוֹל. אבל נדמה לי שאי אפשר כּלל לדבּר על המצב המדיני שלנוּ ועל מצב ישׂראל בּזמן הזה, בּלי לעמוֹד קוֹדם על המצב המדיני בּעוֹלם כּוּלוֹ. היוּ זמנים ונדמה היה שהדברים ניתנים להפרדה, ואחדוּת העוֹלם, אחדוּת הצרוֹת, אחדוּת השׂמחה של העוֹלם, הם דברים המעסיקים רק מוֹחוֹתיהם של תיאוֹרָטיקנים, של הסוֹציאליסטים וּמשיחיהם; עכשיו נראה לכּל שיש קשר הדוּק בין ענינינוּ אנוּ וּבין עניני העוֹלם.

תמה אני אם יש מישהו שיכו­ל להסבּיר לנו אם הדבר העוֹבר עכשיו על העוֹלם הוּא מחלה זמנית, אם זה ליקוּי חמה אוֹ דבר חמוּר יוֹתר. איני יוֹדע אם אפשר למצוֹא בּין כּל הנביאים הפּוֹליטיים והסוֹציאליים, שקמוּ לנוּ בּמשך המאה האחרוֹנה, כּאלה היכוֹלים להתפּאר שראו בּחוּש איך הדברים יתפּתחוּ וּלאן יגיעוּ. אנחנו קוֹראים יוֹם יוֹם בּעתוֹנים על מעשׂי זוָעה שאין להם שֵם, ואף לא אנסה לקרוֹא אוֹתם בּשם וּלהסבּיר אוֹתם. היה זמן, כּשקראנוּ כּי ארץ פּלוֹנית נעשׂתה טרף לשיני עריצים, לא האמַנו שעריצוּת כּזאת אפשרית בּעוֹלם שלאחר המאה התשע-עשׂרה, לאחר נצחוֹנוֹת הדמוֹקרטיה, לאחר נצחוֹנוֹת הסוֹציאליזם, אחרי הכּיבּוּשים הגדוֹלים של הפּוֹעלים. לא האמנו. ראינוּ בּזה רק אֶפיזוֹדה. כּל זמן שהעוֹלם כּוּלוֹ עמד נגד עריצוּת זוֹ ולא נלכּד בּרשתה, אפשר היה להאמין שמחר-מחרתים היא תחלוֹף, שכּל עריצוּת תהיה קִצרת ימים. עכשיו אנחנוּ עוֹמדים לפני מצב שוֹנה לגמרי, לפני מצב שלא רק חלק גדוֹל מן העוֹלם, שקראוּ לוֹ עוֹלם תרבּוּתי, נמצא בּשבי הנאציזם והפאשיזם (מוּשגים שאינם מסבּירים לנוּ בּעצם ולא כלוּם, כּי על מה מוֹרים המוּשׂגים האלה, על חיוֹת-טרף אוֹ על ימי-הבּינַים?) – כּי אם העוֹלם כּוּלוֹ. אי אפשר לוֹמר כּיום שרק חלק מסוּים של העוֹלם נמצא בּמצב זה, וּכנגדוֹ עוֹמד עוֹלם אחר עם חיים משלוֹ, משטר משלוֹ, חירוּת משלוֹ, דמוֹקרטיה משלוֹ, שיש להם קיוּם ממש. כּך אפשר היה לוֹמר בּימי הצאריזם, למשל, כּשרוּסיה היתה עוֹלם סגוּר וּמסוּגר, עוֹלם בּפני עצמוֹ. אירוֹפּה ידעה אז שיש אנגליה, צרפת, גרמניה ויש גם רוּסיה עם משטר מיוּחד משלה. עכשיו נמצאים כּבר חלקים עצוּמים של העוֹלם בּצבת השלטוֹן של הנאציזם. מה שהשׂיג היטלר בּזמן האחרוֹן, מבּחינת השלטוֹן הפּוֹליטי, הוּא הרבּה יוֹתר ממה שהשׂיג נַפוֹליוֹן בּמשך כּל מלחמוֹתיו.

אין עכשיו אף מדינה אחת, – וּתהא זוֹ המדינה התרבּותית בּיוֹתר, הדמוֹקרטית בּיוֹתר, החזקה בּיוֹתר – שלא תנשוֹם את אוירת הנאציזם, שלא תחיה בּפחד מפּני התקיף שיבוֹא מחר וישתלט עליה בּכל מיני צוּרוֹת. דבר זה חל לא רק על מדינוֹת קטנוֹת, על הארצוֹת הסקנדינביוֹת, למשל, שאין להן מנוּחה; לאו דוקא על ארצוֹת דרוֹם-אירוֹפה היוֹדעות שעוֹד יוֹם-יוֹמַים וּמסע צלב-הקרס יתקרב גם אליהן; הדבר חל גם על אנגליה שחיה בּמשך כּל הזמן הזה בּפחד ממש, אפשר לוֹמר אפילוּ בּפַניקה ממש, אחרת אי אפשר להבין עכשיו את מדיניוּתה, אחרת אי אפשר להבין מה נעשׂה כיוֹם בּקרב העם הזה. יש בּאנגליה כּמעט הבּטחוֹן הגמוּר שהצוֹרר הוּא התקיף ושצריך לפייסוֹ, לשדלוֹ, אם אינם רוֹצים לעוֹרר את הרוֹגז שלוֹ. בּרלין יכוֹלה כּיוֹם לדבּר על זה; מי יכוֹל להיוֹת מיניסטר בּאנגליה וּמי לא; מי יהיה לרצוֹן וּמי לא יהיה לרצוֹן; מינוּיוֹ של מי, בּחירתוֹ של מי, יגרמוּ אחריהם מחר סכּנת מלחמה. למצב זה הגיעה אנגליה האדירה.

מתוֹך קריאה בּעתוֹנים יש לי הרוֹשם שגם אמריקה, שכּל חיי אירוֹפּה לא נגעוּ בּה בּעצם, – מלבד התפּרצוּת אחת בּימי וילסוֹן – אמריקה אשר עשׂתה הכּל למען האיזוֹלָוציה הגמוּרה, לא רק מתמרמרת עכשיו על הנאציזם, אלא יוֹדעת וּמרגישה שזרוֹעוֹת הנאציזם יגיעוּ גם אליה, וּבדרכים שוֹנוֹת: אם על ידי הקוֹלוֹניוֹת הגרמניוֹת הפּזוּרוֹת בּכל העוֹלם, אם על ידי יצירת כּל מיני תאים של בּגידה לאוּמית בּכל ארץ וארץ, ואם על ידי ארצוֹת רחוֹקוֹת – היוֹם על ידי יאפּן וסין, מחר על ידי הוֹדוּ.

כּל הויכּוּחים שהעסיקוּ את אירוֹפּה עוֹד לפני זמן קצר – כּל אלה סרוּ הצדה מפּני המוֹרא הגדוֹל שהקיף כּיוֹם את כּל ארצוֹת אירוֹפּה יחד עם מוֹשבוֹתיהן; המוֹרא מפני אוֹתוֹ הכּוֹח האיוֹם שנתגלה בּאוֹתוֹ חזיוֹן שנחשב לפַתוֹלוֹגי, שהיה מגוּחך בּעיני כּולם, וּבמשך שנים רבּוֹת היה ענין לקוֹמוּניסטים ללגלג עליו. החזיוֹן הזה שחשבוּ אוֹתוֹ לחוֹלף ולא האמינוּ כּי יש בּכוֹחוֹ לתפּוֹס מקוֹם בּעוֹלם התרבּוּתי למשך זמן ממוּשך, החזיוֹן הזה נעשׂה לכּוֹח השוֹלט למעשׂה, המפּיל לא רק את מוֹראוֹ אלא גם את שלטוֹנוֹ, לא רק את צלוֹ אלא גם את מרוּתוֹ, על העוֹלם ועל תקיפי העוֹלם.

לפני שאנחנוֹ ניגשים לניתוּח מצבנוּ בּתוֹך העוֹלם, עוֹמדת

לפנינוּ שאלה חשוּבה, והיא: היש בּעוֹלם זה כּוֹח של התגוֹננוּת מפּני הפּחד, אוֹ שהכּוֹח הזה פּג ונחלש. לא אקבּל על עצמי לענוֹת על שאלה זוֹ תשוּבה חיוּבית. יש עוֹשׂים חשבּוֹנוֹת שוֹנים, מתנחמים בּזה שבּנאציזם

פּוֹעלים כּוֹחוֹת של התפּוֹררוּת מבּפנים, וּבמקרה של מלחמה לא יוּכל להחזיק מעמד אלא זמן קצר, כּי המדינוֹת הדמוֹקרטיוֹת – כּוֹחן הכּלכּלי חזק יוֹתר. ויש בּענין זה דעוֹת שוֹנוֹת. יש אוֹמרים שאם הדמוֹקרטיוֹת כּוּלן תהיינה מאוּחדוֹת ותרצינה להילָחם תוּכלנה לעמוֹד בּפני הנאציזם ולשבּוֹר אוֹתוֹ. בינתים אנחנו רוֹאים פּרוֹצס בּלתי-פּוֹסק של התרוֹפפוּת פּנימית של עמי התרבּות. בּמשך השנים האחרוֹנוֹת ראינוּ הפקרה בּלתי-פּוֹסקת של מכשירים, של חמרים, אפשר לוֹמר של נשק, של מבצרים – גם מבצרים רוּחניים.

ראינוּ את הפּסיכוֹזה הזאת של כּניעה ואת חוֹסר הכּשרוֹן להתלכּד לכוֹח אחד היוֹדע שבּוֹ תלוּיה הצלת העוֹלם.

לא אנסה להיכָּנס עכשיו לניתוּח היסטוֹרי: איך התפּתחוּ הדברים החל מהמלחמה העוֹלמית¹ ועד היוֹם. יש על זה הרבּה תשוּבוֹת של שיגרה. מספּיק אם אצטט את נאוּמוֹ האחרוֹן של ליאוֹן בלוּם שנתפּרסם בּימים אלה. הוּא פּוֹנה אל ציבּוּר-הפּוֹעלים הצרפתי, אל מעמד-הפּוֹעלים אשר בּראשוֹ הוּא עוֹמד, ואוֹמר, אמנם לא בּצוּרה של תוֹכחה גדוֹלה של מוֹכיח, כּי אם בּצוּרה אלֶגית, בּקינה חרישית: היכן הייתם? האם תמכתם בּי? איני יוֹדע אם ליאוֹן בּלוּם מעיז להבּיע מחשבה מרה זוֹ בּכל חריפּותה, אבל נדמה לי שיש בּדברים הללוּ כּדי לציין בּאוֹפן הבּוֹלט ביוֹתר את המצב הפּנימי של אוֹתם הכּוֹחוֹת, אשר לכאוֹרה צריכים היוּ להיוֹת הראשוֹנים בּמערכה ואוּלי גם להפקיר את עצמם ולדעת כּי מוּטב להם שיפּלוּ בּמלחמה וּבלבד שינָצל העוֹלם. יש

בּדברים הללוּ כּדי לציין את מצבם של אוֹתם החלקים בּדמוֹקרטיה אשר בּעצם אין להם הרצוֹן להילָחם בּפאשיזם, בּפחדם שמלחמה בּפאשיזם פּירוּשה הגבּרת עמדוֹת בּלתי-רצוּיוֹת להם, הגבּרת העמדוֹת של הסוֹציאליזם

והקוֹמּוניזם.

מנסים להסבּיר את עמדתה של אנגליה בּמשך שלוֹש השנים האחרוֹנוֹת – החל ממלחמת חבּש, ממלחמת ספרד, עד ענין צ’כוֹסלוֹבקיה ועד מאוֹרעוֹת הימים האחרוֹנים, בּזה שהמעמד השליט בּאנגליה מוּכן להפקיר אפילוּ את אנגליה עצמה, מוּכן לנחוֹל מפּלוֹת וּבלבד שלא לסכּן את הפאשיזם, משוּם שהוּא מפחד ממה שיבוֹא לאחר מפּלת הפאשיזם. לכאוֹרה, אפשר היה להאמין שכנגד החלק השוֹלט הזה, אשר לעמדתוֹ יש הסבּרה מעמדית טהוֹרה של חוּלשה ופחד – נמצאים בּכל ארץ וארץ חלקים אשר להם, מטֶבע ברייתם, לא מבטיח נצחוֹנוֹ של הפאשיזם שוּם דבר מלבד השמדה, והם מוּכנים לשׂאת בּכל האחריוּת של מלחמה בּפאשיזם. איני מתכּוון למלחמת מיטינגים ואסיפוֹת, אשר בּהם שוֹפכים על היטלר ועל מוּסוֹליני אש וגופרית, אני מתכּוון למעשׂה הצלה ממש, ליצירת אוירה חדשה של ליכּוד העוֹלם, של ליכּוד כּל חלקי העוֹלם, כּדי להילָחם בּפאשיזם.

אם נתבּוֹנן לנעשׂה עכשיו בּכל החלקים האלה, אם נתבּוֹנן אל כּוֹחוֹת הפּוֹעלים לכל זרמיהם, אל הכּוֹחוֹת הרַדיקליים והליבּרליים, אלה אשר בּמשך שנים הטיפוּ לפּאציפיזם, לפירוּק הנשק, לאהבת רוּסיה – לכל מיני דברים יפים; כּשאנחנוּ רוֹאים היכן הם הכּוֹחוֹת האלה, מה עֶמדתם, הייתי אוֹמר: מהי תבוּנתם המדינית, – אפשר להגיע לידי יאוּש. לא אתעכּב על דברים שקרוּ לפני עשׂרים שנה; מספיק לראוֹת איך התנהג העוֹלם הרדיקלי הזה, העוֹלם הסוֹציאליסטי והקוֹמוּניסטי, בּמשך חמש שנוֹת שלטוֹנוֹ של היטלר. בּזמן שאפשר היה כּבר למשש את הסכּנה בידים. בּמשך השנים האלוּ חזרוּ עדיין בּאנגליה (בּפרט בּאנגליה) וגם בּארצות נאוֹרוּת אחרוּת בּלי הרף על סיסמאוֹת של פּירוק הנשק – כּל אוֹתן הסיסמאוֹת אשר חשיבוּתן יכוֹלה להיוֹת עצוּמה, אילוּ הביאוּ לידי משטר פּוֹליטי חדש בּעוֹלם, אילוּ היוּ קשוּרים עם יצירת חיים חדשים, שלטוּן חדש, יחסים חדשים בּין העמים. אוּלם, הנה השלטוֹן הוּשמט מידי הפּוֹעלים בּכל מקוֹם; החלוֹמוֹת לא התגשמוּ; סכּנת

המלחמה הלכה וגדלה. בּינתים, תנוּעת הפּוֹעלים, ולא היא בּלבד, כּי אם כּל ידידי הקִדמה וכל ידידי הדמוֹקרטיה, היו שקוּעים בּהטפה לפּאציפיזם והתיחסוּ בּלגלוּג וּבביטוּל לכל ענין הגנת המוֹלדת, מפּני שבּתקוּפה ידוּעה סילפּו כּוֹחוֹת מעמדיים שוֹנים את הרעיוֹן הזה. תנוּעת הפּוֹעלים והדמוֹקרטיה התרגלוּ בּמידה כּזאת למוּשׂגים

שבּשיגרה, עד שהשתמשוּ בּמוּשׂגים אלה, גם לאחר שניטל מהם כּל תָכנם.

עוֹד לפני זמן קצר מאד נוֹסדה תנוּעה יפה מאד, שבּה השתתפוּ כּל טוֹבי האינטליגנציה בּאנגליה. הם ערכוּ כּעין בּחירוֹת: מי מצבּיע בּעד פּירוּק הנשק, מי מצבּיע בּעד השלוֹם. זה היה בּערך לפני שלוֹש שנים. ולפני שנתים, בּועידת הפּוֹעלים בּאנגליה, עמד אחד מן המוּבהקים שבּאנשי היוּניוֹן בּתנוּעת הפּוֹעלים המקצוֹעית – אדם מגוּשם מאד, בּעל

שׂכל מגוּשם, שׂכל חזק מאד וּבריא מאד של אִכּר, אשר כּנגדוֹ עמדוּ כּל האלמנטים הרדיקליים של תנוּעת-הפּוֹעלים, כּל האינטליגנציה הפּרוֹגרסיבית והפּאציפיסטית – והאיש הזה, החזק, הבּרוּטלי, המסַמל את היוּניוֹניזם האנגלי בּגילוּיוֹ היוֹתר תקיף וגם היוֹתר פּשרני, עמד ודיבּר אל פּוֹעלי אנגליה בּקוֹל רוֹעד וּבדמעוֹת ממש: האם יוֹדעים אתם מה יש לכם בּאנגליה? היוֹדעים אתם מה השׂגתם בּאנגליה? המעריכים אתם את חייכם פּה? היוֹדעים אתם שצפוּיה לכם סכּנה, שיקחוּ מכּם כל מה שיש לכם? וראיתי כּמה וכמה אנשים בּעלי שם בּתנוּעת הפּוֹעלים אשר הבּיטוּ על האיש הזה הנבהל, המזוּעזע, שהרגיש בּסכּנה הגדוֹלה האוֹרבת לאנגליה, שהרגיש כּי המוֹלדת בּסכּנה, כּעל אדם קצר ראִיה, שוֹביניסט, שאינוֹ מתחשב בּניגוּדים המעמדיים, כּעל אדם שבּשבילוֹ חשוּב רק ריבּוּי העבוֹדה ולוּ גם על ידי הגבּרת הזיוּן, וּכדי שיוּניוֹן שלוֹ, אוֹ אחר, יקבּל יוֹתר עבוֹדה הוּא מוּכן לוַתר על אוֹתה

האידיאוֹלוֹגיה, על אוֹתוֹ החינוּך היפה והטהוֹר, אשר אנגליה הליבּרלית והדמוֹקרטית קיבּלה בּמשך עשׂרוֹת בּשנים.

ונוֹכח הסכּנוֹת הגדוֹלוֹת בּיוֹתר אנוּ רוֹאים שאין כּוֹח

בּידי הפּועלים לצאת ממצב של אוֹפּוֹזיציה, כּלוֹמר: לצאת ממצב של חלק. אצלנו בארץ רגילים בּאוֹפּוֹזיציה הנלחמת בּאמת על השלטוֹן, אבל בּאנגליה אפשר לחיוֹת שנים בּמצב של אוֹפּוֹזיציה בּלי שזה יחייב מלחמה על השלטוֹן, בּלי שזה יחייב לסיטוּאַציה חדשה. לכאוֹרה יכוֹלה תנוּעת הפּוֹעלים בּאנגליה לטעוֹן וּלהוֹכיח שנעשׂוּ שגיאוֹת, אבל לא להסבּיר איזוּ שגיאוֹת שגתה היא בּמשך השנים הללוּ. והשגיאוֹת הן עצוּמוֹת, גם מבּחינת עניני הפּוֹעלים וגם מבּחינת עניני אנגליה. בּזמן הזה מקיימת תנוּעת הפּוֹעלים בּאנגליה אוֹפּוזיציה, נוֹאמת נאוּמים נגד צֶ’מבּרלין, אבל היא שוֹקטת על שמריה, אינה מחפשׂת דרכים כּדי לצאת מן המסגרת של שיגרה על ידי קשר עם האימפּריה, על ידי נסיוֹן לזעזע את העם, כּדי לשׂים קץ למצב זה אשר בּו נמצאת עכשיו אנגליה. אין בּאנגליה שוּם מרץ, שוּם חזוֹן, שוּם מחשבה רבוֹלוּציוֹנית שלא לפי המוּסכּם.

אנחנוּ רוֹאים את המצב הטרגי שבּוֹ נמצאת תנוּעת הפּוֹעלים בּצרפת בּשנים האחרוֹנוֹת. תנוּעת פּוֹעלים זוֹ הצליחה להגיע לשלטוֹן לאחר פּוֹליטיקה של השתמטוּת משלטוֹן בּמשך עשׂרוֹת בּשנים, לאחר ויתוּרים על הגה השלטוֹן. ידוּע היטב בּאיזה נימוּקים השתמשוּ גם אוֹטוֹ בַאוּאֶר בּוינה וגם ליאוֹן בּלוּם בּפריס כּדי להימָנע מלהיכּנס לקוֹאליציה, בּאשר

חששוּ שעל ידי זה יפסידוּ את אֵמוּן הפּוֹעלים. הם אמרוּ: לא יאמינוּ לנוּ אם נהיה בּשלטוֹן יחד עם בּוּרגנים, יחד עם ליבּרלים. והם נמנעוּ מקוֹאליציה וקיימוּ את המצוּוה שלא להיוֹת שוּתפים בּשלטוֹן. על ידי זה נתנוּ לכּוֹחוֹת האוֹיבים להתבּצר בּמשך השנים הללוּ. אוּלם, לאחר שתנוּעת

הפּוֹעלים בּצרפת עשׂתה את קפיצת-הדרך הגדוֹלה, את הקפיצה הרבוֹלוּציוֹנית שהיתה פּרי ראִיית הסכּנה – סכּנה שרוּסיה הרגישה בּה מזמן – לא נמצא בּה כּוֹח של איסטרטגיה, לא נמצא בּה הכּוֹח של אוֹריֶנטציה כּדי לקיים בּידה את השלטוֹן הזה. מעמד הפּוֹעלים בּאנגליה לא הבין גם הוּא כּיצד לקיים את השלטוֹן, וּברגע שמממשלת הפּוֹעלים ראתה סכּנה של קיצוץ הסיוּע למוּבטלים היתה מוּכנה להתפּטר וּבלבד שלא לאַבּד את חנה בּעיני מעמד הפּוֹעלים, וכך הפקירה את הפּוֹעלים ואת אנגליה כּוּלה לשלטוֹן המוֹביל אוֹתה לקראת סכּנה. אוֹתוֹ דבר בּעצם עשׂתה תנוּעת הפּוֹעלים בּצרפת שלא הבינה מה זה אחריוּת לשלטוֹן, מה נקרא להתרכּז סביב שלטוֹן של פּוֹעלים וּמה צריך בּעד זה לשלם. צרפת הנמצאת עתה על עֶברי פּי פּחת, העוֹמדת בּפני סכּנה של פאשיזַציה מבּפנים וסכּנה של אינוַזיה מבּחוּץ, – מה הם הצעדים הרבוֹלוּציוֹניים, כּביכוֹל, שתנוּעת הפּוֹעלים שלה מנסה לצעוֹד, בּלי להיוֹת צפוּיה לסכּנה

של מפּלה מראש?

יש פרַזיאוֹלוֹגיה מעמדית-מסרתית שאפשר לשמוֹע אוֹתה עד היוֹם מפּי הרבּה פּוֹעלים. בּאוֹתם הימים שעמדה לפרוֹץ המלחמה – כּל המשרתים שעבדוּ בּמלוֹן שבּוֹ גרתי בּלוֹנדוֹן שינוּ מטבעם שלא לדבּר. הפּחד הגדוֹל שתקף את אנגליה, הזעזוּע הנפשי שעבר עליה הביא לידי כּך שנפתח פּיהם של האנגלים וכל אחד דיבּר עם חברוֹ. ואחד המשרתים בּמלוֹן זה, שהיה בּמשך שלוֹשים שנה חבר מאוּרגן בּאי.ל.פ., תנוּעת הפּוֹעלים הבּלתי-תלוּיה בּאנגליה, אמר לי: למלחמה זוֹ לא אלך (הוּא השתתף כּבר בּמלחמה העוֹלמית)! מה ההבדל אם להילָחם בּעד צ’מבּרלין אוֹ בּעד היטלר? (הוּא קיבּל חינוּך מעמדי בּמשך שלוֹשים שנה וּמתוֹך חינוּך זה הבין שהמלחמה היא ענין של קפּיטליזם רקוּב השׂוֹנא לפּוֹעלים). איזה ענין יש לי להילָחם בּעד אנגליה? בּדברים אלה שנאמרוּ בּכנוּת וּביוֹשר לבב מצאתי מַפתח להבנת כּמה וכמה הוֹפעוֹת בּתנוּעת הפּוֹעלים האנגלית. ועוֹד אמר: אחרי המלחמה הזאת אין תקוה לקפּיטליזם, המלחמה תשׂים לוֹ קץ. לא חשוּב כּרגע לעמוֹד על הניגוּדים שבּין שתי המימרוֹת הללוּ, אבל שתי המימרוֹת כּשלעצמן הן פּרי חינוּך של שנים רבּוֹת. כּשאני רוֹצה להבין עכשיו את המימרוֹת האלו שיש להן גוּשפּנקה של רבוֹלוּציוֹניוּת – מימרוֹת העוֹשוֹת בּעצם את השירוּת הטוֹב בּיוֹתר לא רק לכּוֹחוֹת האנטי-רבוֹלוּציוֹניים בּאנגליה, אלא גם את השירוּת הטוֹב בּיוֹתר להיטלר; כּשאני מחפשׂ אוֹתה התפיסה הרבוֹלוּציוֹנית בּאמת, את הקריאה של הצלה אחרוֹנה – ס.אוֹ.ס. – אני מוּכרח להוֹדוֹת שאיני מוֹצא אוֹתה. דוקא בּימים אלה נתגלה קוֹצר-הדעת וקוֹצר-החינוּך של מפלגוֹת הפּוֹעלים. בּמקוֹם שקיימת כּבר תנוּעת פּוֹעלים

חזקה ולוֹחמת הרי אין לה כּלל רגש האחריוּת לגוֹרל האדם. הפּוֹעל המאוּרגן בּאנגליה חוֹשב שהוּא אחראי רק לגוֹרל היוּניוֹן שלוֹ, הוּא אחראי לזה ששׂכרוֹ לא יקוּצץ, שהסיוּע לא יוּפחת, הוּא אחראי לדברים ידוּעים. אמנם בּאחד בּמאי אוֹ בּאיזה חג אחר, פּעם לשמיטה, הוּא שוֹמע גם על עניני העוֹלם: על פּוֹליטיקה, על היטלר, – אבל אינוֹ חוֹשב כּלל שגוֹרל העוֹלם נתוּן בּידוֹ, שההיטלריזם הוּא בּאמת אוֹיבוֹ בּנפש ושאין שאלת מלחמת המעמדוֹת השאלה החשוּבה בּיוֹתר כּיוֹם.

יש בּתנוּעת הפּוֹעלים שוּרה של מוּשׂגים קוֹנפֶסיונַליים,

של כּנסיה, של קהילה, – אבל אין הפּוֹעל חוֹשב שקיים עוֹלם כּדבר-מה אחיד, שיש לו גוֹרל משוּתף עם העוֹלם, שבּפני האחדוּת הזאת מיטשטשת גם מלחמת-המעמדוֹת. הניגוּדים המעמדיים חשוּבים רק בּמידה שהם משרתים את העוֹלם, את המוּשׂגים האנוֹשיים, את כּל אוֹתם המוּשׂגים שהיוּ יפים מאד, שמילאוּ תפקיד גדוֹל בּזמן פּריחת הקפּיטליזם, שכּבשוּ אנשים ונתנוּ להם תוֹכן ידוּע. אבל אין בּמוּשׂגים האלה עכשיו כּל ראִיה רבוֹלוּציוֹנית, כּל הערכה של תפקידי הפּוֹעלים בּזמן הזה, כּל התאמה למה שמתרחש בּעוֹלם. הגישה שלהם היא גישה אֶגוֹאיסטית של מעמד. כּאילוּ קיצוּץ הסיוּע, השׂכר, כּאילוּ המלחמה על שעוֹת העבוֹדה – כּאילוּ זה קוֹבע את גוֹרל העוֹלם. ודבר זה אינוֹ נכוֹן. ראינוּ, לדוּגמה, בּצרפת שבוּע עבוֹדה

של ארבּעים שעוֹת והרבּה תיקוּנים סוֹציאליים אחרים שאילוּ נעשׂוּ בעוֹלם

אחר, בּזמן אחר, לא בּתקוּפת היטלר, היוּ יפים מאד. עכשיו הוּברר שהתיקוּנים האלה אין בּהם ממש ולא השׂיגוּ את המטרה. המטרה אינה שהאדם יעבוֹד רק ארבּעים שעוֹת לשבוּע, המטרה היא ליצוֹר עוֹלם של חירוּת, של שויוֹן. והנה הוּברר שתנוּעת הפּוֹעלים לא הבינה בּתקוּפת שלטוֹנה את הפּרוֹבּלימוֹת החשוּבוֹת בּאמת ונכנסה לרפוֹרמוֹת סוֹציאליוֹת שלא היתה בּהן כּל התאמה למצב הפּוֹליטי של העוֹלם, לא הבינה את הצוֹרך בּליכּוּדוֹ של רוֹב העם כּדי לעמוֹד בּפני הסכּנוֹת הללוּ. היא החטיאה את המטרה. עד עכשיו אפשר היה לראוֹת בּאיזוֹ מידה העוֹלם כּוּלוֹ, בּתוֹכוֹ גם אלמנטים לוֹחמים כּאלוּ, נכנע בּעצם לפני הפאשיזם. הפּרוֹצס של כּניעה התחיל, לדעתי, כּבר לפני 20 שנה. עכשיו, לאחר שהוּברר לכּל אָפיוֹ של הפאשיזם, לאחר שהוּברר מה שמביאה אחריה הכּניעה לפאשיזם, מה שהשׂיג לאוַאל אצל מוּסוֹליני, מה שהשׂיג צ’מבּרלין בּמינכן, אנחנו רוֹאים כּניעה מסוּכּנת יוֹתר – הכּניעה מפני הכּוֹח! טבעוֹ של האדם בּכך שהוּא מעריץ את הכּוֹח, שהוּא נכנע לכּוֹח. בּמשך 20 השנים האחרוֹנוֹת עשׂתה הדמוֹקרטיה האירוֹפּית את הכּל כּדי לערער את האֵמוּן בּכוֹחה, כּדי ללגלג על עצמה, כּדי למצוֹא פּגמים בּמשטר הפּרלמנטרי וּבעמדוֹתיו המתערערוֹת.

אפשר לוֹמר כּי כּוֹחוֹ הרוּחני של האינטלקט האירוֹפּי, כּל יפי רוּחוֹ, – כּל זה הוּשקע בּדבר אחד: בּהמעטת ערכּה של הדמוֹקרטיה, בּגילוּי חוּלשוֹתיה. כּנגד זה עלה כּוֹח שיש בּידוֹ לכבּוֹש את כּל העוֹלם, שהכריז על עצמוֹ כּי אי אפשר לעמוֹד בּפניו. והעוֹלם מתחיל להעריץ את הכּוֹח הזה. וגם אלה שאינם מסכּימים לוֹ בּלבּם, גם אצלם נתעוֹררה הערצה אליו.

לא כּל מה שמעיז הכּוֹח הזה לעשׂוֹת מתגלה לפנינוּ. אביא לדוּגמה דבר אחד שהוּא אפייני לכל הנעשׂה עכשיו בּעוֹלם. ידעתם בּודאי שבֶּנש החליט פּתאוֹם לצאת את צ’כוֹסלוֹבקיה ולנסוֹע ללוֹנדוֹן. לכאוֹרה אפשר לחשוֹב: מדינאי ששיטתוֹ נכשלה לוֹקח לוֹ חוּפשה. האמת אינה כּזאת. האמת היא שבּנש בּרח מצ’כוֹסלוֹבקיה בּהיחָבא, בּסכּנת נפשוֹת; האמת היא שהיטלר דרש שיסגירוּ לוֹ את בּנש, הממשלה הצ’כוֹסלוֹסקית לא היה לה כּוֹח לוֹמר: לא, לא תסגיר את בּנש. והמוֹצא היחידי שנשאר לוֹ היה פּשוט – להימָלט.

אוֹ דוּגמה אחרת. בּודאי קראתם בּימים אלה בּעתוֹנוּת שיַאן מאסאריק יצא לאמריקה בשליחוּת ציוֹנית. רצוֹנוֹ של יאן מאסאריק להתקשר עם העם העברי, לעבוֹד בּשביל העם העברי, גמל אצלוֹ בּעצם הימים של נפילת צ’כוֹסלוֹבקיה, הוּא ידע מה פּירוּש נפילת צ’כוֹסלוֹבקיה, הוֹא ידע שזה לא רק ענין של דכּאוֹן פּוֹליטי, אלא שמבּחינה רוּחנית חוּסלה הירוּשה של אביו; הוּא ידע שהעם הצ’כי שיקוּם מחר לא יהיה אוֹתוֹ העם הצ’כי שבּעדוֹ נלחמוּ בּנש וּמאסאריק. אני ראיתי את מאסאריק בּליל חוּרבּן צ’כוֹסלוֹבקיה, בּאוֹתוֹ לילה שהצבא הגרמני נכנס לתוֹכה. כּבר אז דיבּר כּמעט כּאחד מאתנוּ. לאחר שהבטיח לצאת לאמריקה בשליחוּת ציוֹנית אמר: אי אפשר לפרסם זאת, כּי יש לי אחוֹת בּצ’כוֹסלוֹבקיה, וכל זמן שעניניה לא יסוּדרוּ, אי אפשר לפרסם את יציאתי. ורק היוֹם הביאוּ העתוֹנים את הידיעה על פוֹרסטר, הסוֹציאל-דמוֹקרט הצעיר, שצ’כוֹסלוֹבקיה מסרה אוֹתוֹ לידי היטלר, בּידעה שבּמעשׂה זה היא מוֹציאה אוֹתוֹ להוֹרג. האם אפשרי היה דבר כּזה בּימי ניקוֹלאי רוֹמַנוֹב? בּזמן שכּל המדינה עמדה והגנה על נתיניה, על כּבוֹד המדינה, על האֶתיקה האֶלמנטרית בּיוֹתר.

אם לא לקחת בּחשבוֹן את אמריקה, המפחדת פּחוֹת, והמגַלה צעדים ראשוֹנים של עמידה איתנה בּפני הנאציזם, – אין למצוֹא בּאירוֹפּה של עכשיו אף מדינה שתהא מוּכנה להיחָלץ למלחמה נגד הפאשיזם. אין זה דבר קטן שהממשלה הבּריטית הסכּימה להקדיש יוֹם שלם בּבית-הנבחרים לויכּוּחים על גרמניה, לרדיפוֹת בּגרמניה. זה היה זעזוּע גדוֹל בּשביל העם הבּריטי. נתנו לאוֹפּוֹזיציוֹנרים להבּיע צער והשתתפּוּת בּגוֹרל הפּליטים. בּודאי היה זה מעשׂה נוֹעז מאד מצד בּוֹלדוין, שהחליט לדבּר בּרדיוֹ ולהכריז בּעצמוֹ על קרן-עזרה לפּליטים.

סוֹף סוֹף מתחילה אירוֹפּה לעמוֹד על סכּנה זֹו שהעוֹלם לא ראה אוֹתה מקוֹדם. גם עתה איני יוֹדע אם רוֹב העוֹלם מרגיש בּה. אני מסוּפּק בּזה, מלבד, אוּלי, חלקים ידוּעים, אישים בּוֹדדים שראוּ אוֹתה מראש. מכּאן אוּלי יצמח, תוֹך יסורים גדוֹלים, תוֹך סכּנה גדוֹלה לעצמוֹ, כּוֹח שיעיז לשׂים סכר בּפני מלכוּת הבּגידה של היטלר בּעוֹלם.

לאוֹר המצב הזה צריך לראוֹת גם את מצבנוּ אנוּ. אוּלי ראוּ נביאי הציוֹנוּת מראש מה שיקרה, ראוּ שחיי נֵכר אין בּהם בּטחוֹן, ואין בּהם קבע; ראוּ גם שהאֶמַנסיפּציה היא דבר חוֹלף. הרצל אוּלי ראה בּחוּש את גירוּש היהוּדים מארצוֹת רבוֹת, את נישוּל היהוּדים מפּוֹזיציוֹת שוֹנוֹת.

אבל האמת ניתנת להיאָמר, ששוּם אדם לא ראה בּחזוֹן מה שקרה עכשיו בּגרמניה ומה שמתהווה עתה בּעוֹלם (גרמניה אינה פּרוֹבינציה, היא עכשיו החלק המרכּזי והגדוֹל בּיוֹתר של אירוֹפּה).

איני חוֹשב שיש הסבּרה לחזיוֹן זה. אנחנוּ כּוּלנוּ אוֹהבים לראוֹת חזיוֹנוֹת בּלתי-מצוּיים, כּולנוּ אוֹהבים לתת הסבּרוֹת,

והיוּ לנוּ תמיד הסבּרוֹת לאנטישמיוּת, למשל. כּל דוֹר נתן את ההסבּרה התיאוֹרטית שלוֹ. המשׂכּילים, למשל, ראו בּכל רדיפוֹת היהוּדים

בּימי-הבּינַים ענין של אי-סבלנוּת דתית, וחשבו שיחד עם התעוֹררוּת המצפּוּן, יחד עם החירוּת הדתית יעָלמו גם החזיוֹנוֹת הללוּ. בּתקוּפה יוֹתר מאוּחרת נהגוּ הסוֹציאליסטים לראוֹת את שאלת היהוּדים כּשאלה של המעמד השליט, של הכּנוּפיה השַלטת, שיש לה ענין לעוֹרר שׂנאה ואיבה ליהוּדים. בּאוּ המנהיגים הקוֹמוּניסטים וניסוּ להראוֹת על השרשים הכּלכּליים של השאלה. איני יוֹדע אם יש איזוֹ הסבּרה מדעית רציוֹנַלית לנעשׂה עכשיו בּעוֹלם.

היטלר הבטיח להמוֹנים סוֹציאליזם אחר, לא של מַרכּס, כּי אם סוֹציאליזם משלוֹ. והרי צריך לעשׂוֹת משהוּ. מה הוּא עוֹשה? בּמקוֹם לעשׂוֹת אֶכּספּרוֹפּריאציה של כּל העם, הוּא עוֹשה

אֶכּספּרוֹפּריאציה של חלק מן העם. בּינתים הוּא יכוֹל להשׂבּיע את ההמוֹנים, בּינתים הוּא יכוֹל לזרוֹק נתחים לבּריוֹנים, לגוַרדיה שלוֹ.

בּכל עם ועם יש, כּנראה, חלק שאפשר לשדוֹד אוֹתוֹ וזה ממלא תפקיד ידוּע בּיחסי המעמדוֹת.

איני מניח שיש איזוֹ הסבּרה רציוֹנלית לכל התאוָה הזאת, לאיבה הזאת, לסַדיזם הזה, לחשק העינוּיים. יש להסתלק איפוֹא מכּל הסבּרה רציוֹנלית. נוֹסף עוֹד דף חדש בּהיסטוֹריה היהוּדית, שדוֹמה אוּלי לדפּים

אחרים, ואוּלי גם עוֹלה עליהם. התפיסה שלנוּ את ההיסטוֹריה, המוּשׂגים הסוֹציאליים והפּוֹליטיים שלנוּ, אין בּהם כּדי להסבּיר מה שעוֹבר כּרגע על העוֹלם. איני אוֹהב להשתמש בּמלים אלה, הן יכוֹלוֹת ליהָפך למליצוֹת. אם אפשר להביא לידי כּך שהעם היהוּדי כּוּלוֹ, על כּל שכבוֹתיו, ירגיש בּמידה כּזאת וּבאוֹפן כּה פּתאוֹמי את גוֹרלוֹ המיוּחד, אם אפשר לזרוֹק אוֹתוֹ לתוֹך גיגית של עינוּיים, לאחר כּל החלוֹמוֹת על אֶמַנסיפּציה ועל סוֹציאליזם, – אין זה מן היוֹשר ואין זה הוֹגן להסתפּק בּאוֹתם הבּיאורים התיאוֹרטיים שאנחנוּ היינוּ רגילים להשתמש בּהם. אם אין לנוּ, לתנוּעה הציוֹנית, תשוּבה לשפיכוּת הדמים, לחידה האיוּמה הזאת, אם אין לנוּ פּתרוֹן תיאוֹרטי למציאוּת הנוֹראה הזאת, הרי לא נשאר לנוּ אלא לחשוֹב שקרה לציוֹנות מה שקרה לסוֹציאליזם. בּסוֹציאליזם היוּ שני חלקים: חלק שניתח את המצב, שהסבּיר את הכרח הדברים – מה תהיה התפתחוּת הסוֹציאליזם, מהוּ מעמד הפּוֹעלים, ריכּוּז ההוֹן, המֵכניזציה של המשק: וחלק שהסבּיר מה על מעמד הפּוֹעלים לעשׂוֹת, כּיצד להביא את התשוּעה. אפשר לוֹמר שהחלק הראשוֹן נתאַמת, אבל החלק השני – כּל הפּרוֹגנוֹזוֹת שלוֹ לא נתאַמתוּ. כּאן בּאה איזוֹ הפרעה. כּל הבּיקוֹרת השלילית על העוֹלם – כּל זה נתאַמת; לא נתאַמתה רק הפּרוֹגנוֹזה על תפקידוֹ של מעמד הפּוֹעלים וכיצד עליו לפתוֹר את השאלוֹת.

והציוֹנוּת? כּל הנבוּאוֹת הקשוֹת בּיוֹתר, המרוֹת

בּיוֹתר, כּל הראִיה האוֹמרת שלא יהיה מרגוֹע לישׂראל בּעמים – כּל אלה נתאַמתוּ. יוֹתר מזה: בּעצם נתאַמתה גם האמוּנה בּכוֹחה הגדוֹל של ארץ-ישׂראל, בּכוֹחה היוֹצר של ארץ-ישׂראל, ואף על פּי כן אנוּ עוֹמדים עתה, אוּלי יוֹתר מאשר בּזמנים אחרים, בּפני סכּנה לעצם הגשמת הציוֹנוּת, ואני רוֹצה לוֹמר מהי הסכּנה. אין זה נכוֹן שהמשק שלנוּ אין בּוֹ כּוֹח קליטה אוֹ אין בּוֹ כּוֹח קיוּם; אדרבּא, גם הנבוּאוֹת הקשוֹת בּיוֹתר נתבּדוּ וּבהרבּה דברים אפשר להאמין יוֹתר מאשר קוֹדם. משק אשר עמד בּמשך שלוֹש שנים בּמערכה כּזאת, בּלי זרימת כּספים גדוֹלים מהחוּץ ובלי עליה גדוֹלה של הוֹן פּרטי; משק שמוּכרח היה מתוֹך רכוּשוֹ המעט להשקיע כּל כּך הרבּה כּספים בּהתגוֹננוּת וּבשמירה; משק אשר נשׂא בּאוֹמץ כּל כּך הרבּה

אבידוֹת אנוֹשיוֹת וחָמריוֹת ובכל זאת מוֹסיף לבנוֹת ולהתבּצר; עוֹד יוֹתר: ישוּב יהוּדי, שהוּא בּעצם ישוּב אֶמיגרנטי בּרוּבוֹ הגדוֹל ושאוּלי

מחציתוֹ בּאה לארץ רק בּשנים האחרוֹנוֹת, שגילה גם חוּש של מוֹלדת, כּוֹח התגוֹננוּת עצוּם ואפילוּ התנדבוּת חמרית יוֹצאת מן הכּלל; ישוּב שידע בּזמנים רעים כּאלה, בּזמן של משבּר, לשלם ארבּעים אלף לא“י לקרן הקיימת וקרוֹב לשלוֹשים-ארבּעים אלף לא”י לקרן-היסוֹד, מחוּץ ל“כוֹפר הישוּב”, קרן חוֹסר-עבוֹדה, פּדיוֹן-עבוֹדה, מפדה אזרחי – הרי כּל אלה הם גילוּיים של אלמנטים ממלכתיים גדוֹלים, של אזרחוּת, של הליכה לקראת מדינה שיש בּה משמעת מרצוֹן, אף על פּי שאין לה כּל כּוֹח מחייב וכל שלטוֹן מחייב. מכּאן, שלכאוֹרה לא רק הנבוּאה השלילית שלנוּ התקיימה, כּי אם גם שהנבוּאה החיוּבית הוֹלכת וּמתקיימת – אוּלי בּאיחוּר, אבל הוֹלכת וּמתקיימת.

ואף על פּי כן, עוֹד לא היתה צפוּיה סכּנה להגשמת הציוֹנות כּסכּנה האוֹרבת לה עכשיו. הסכּנה היא: התקרב הקץ, הנבוּאוֹת השחוֹרוֹת ביוֹתר נתגשמוּ – החלק השלילי נתגשם, אבל החלק החיוּבי עוֹד לא התגשם, אינוֹ מוּכן עדיין. וּבשעה שהציוֹנוּת אינה יכוֹלה לעזוֹר להמוֹנים שהחרב מוּנחת על צוארם, הרי פּירוּש הדבר שהציוֹנות אוֹמרת: אני מסתלקת מתפקידי; אמנם אני יכוֹלה לבנוֹת ישוּבים חדשים, לקיים בּתי-ספר, אבל, רבּוֹתי, עזרה והצלה תחַפשו בּמקוֹם אחר. בּשעה שזרם הבּריחה מתפּזר בּעוֹלם ואין בּיכוֹלת הציוֹנות לעזוֹר לצרת ישׂראל, אז לא רק החוֹמר האנוֹשי יהיה אבוּד בשביל הציוֹנות, אלא היא עלוּלה גם לאבּד את ערכּה בּעיני העם, ואז יוּנף הגרזן גם על הציוֹנוּת עצמה. זהוּ המצב שבּוֹ עוֹמדת כיוֹם התנוּעה הציוֹנית. בּרצוֹן להפריד, כּפי שעשֹה המיניסטר הבּריטי בּבית-הנבחרים, בּין שאלת הפּליטים וּבין שאלת ארץ-ישׂראל – מקוֹר הסכּנה.

איך בּא כּדבר הזה? בודאי שאיני צריך להסבּיר לאנשי ארץ-ישׂראל את הצד החיצוֹני של הדברים: מיהוּ המוּפתי, מה זה פּוֹגרוֹמים. כל זה ידוּע לנוּ יפה מאד. ואף על פּי כן אני מעיז לוֹמר גם עכשיו, לאחר שלוֹשים אוֹ שלוֹשים וּשנַים חדשי המאוֹרעוֹת, שהכּוֹח המתנקש בּעצם קיוּמה

של הציוֹנות הוּא לא רק התנוּעה הערבית, הטרוֹר הערבי. התנוּעה הערבית היא רק מכשיר בּידי רצוֹן אחר. על בּמת ארץ-ישׂראל הקטנה משׂחקים שוּב כּוֹחוֹת עוֹלמיים גדוֹלים, היכוֹלים להפוֹך את התנוּעה הערבית למסוּכּנת מאד בּשבילינוּ. מה ראתה אנגליה על כּך להיכָּנע לפני המוּפתי? שהרי כּל מה שעשׂתה אנגליה בּמשך כּל השנים, בּצורה זוֹ אוֹ אחרת, זוֹהי למעשׂה כּניעה לפני המוּפתי, וּמה שהיא עוֹשה עכשיו זוֹהי כּניעה בּמידה עוֹד יוֹתר גדוֹלה. למעשׂה עוֹמדת אנגליה וּמתחננת לפני הערבים. עד עכשיו עוֹד החזיקה אנגליה מעמד, אבל כּוֹחוֹתיה לא הספּיקו והיא נזקקת לאִבּן-סעוּד, לגאזי. היא עוֹמדת וּמתחננת לפני הערבים והם מציגים לה תנאים, המוּפתי מציג תנאים לאנגליה. ונשאלת השאלה, האם רשאית אנגליה להזמין למשׂא-וּמתן ערבים מחוּגים שוֹנים אוֹ רק את שליחיו של המוּפתי? המוּפתי מסכּים למשׂא-וּמתן בּתנאי שרק הוּא ימַנה את כּל השליחים, והמדינוֹת הערביוֹת מתווכוֹת בּינוֹ וּבין אנגליה וּמשתדלוֹת להשכּין שלוֹם בּיניהם. מהוּ הדבר הזה?

יוֹדע אני כּמה רגילים אצלנוּ בּמקרים כּאלה לחפּשׂ כּל

מיני חטאים שחָטא זה אוֹ אחר. איני רוֹצה לוֹמר שלא היוּ שגיאוֹת. אבל אם לחפּשׂ שגיאוֹת אני חוֹשב שהשגיאה הגדוֹלה בּיוֹתר שעשׂתה הציוֹנוּת היא זוֹ, שאין לנוּ כפלַים אנשים ושאין לנוּ כּפלַים קרקע. זוֹהי השגיאה הגדוֹלה ביוֹתר ששגתה הציוֹנוּת גם לגבּי אנגליה וגם לגבּי הערבים. אין להסבּיר את התנהגוּתה של אנגליה, הנלחמת זה שלוֹש שנים בּטרוֹר הערבי בּלי יכוֹלת לבער אחריו. ראינוּ כּיצד, בּסוֹף שנת 1936, בּזמן שהטרוֹר הערבי עמד לדעוֹך לכאוֹרה, כּיצד נתנו לוֹ להסתלק בּשלוֹם, ליסוֹג בּשלוֹם, וגם עכשיו ראינוּ כּיצד נתנוּ לטרוֹריסטים את האפשרוּת לצאת בּכבוֹד, כּאילוּ מישהוּ מעוּנין שלא יכָּשלוּ, חלילה, כּאילוּ מישהוּ מעוּנין שלא יצאוּ בּבוֹשת פּנים. מתעוֹררוֹת שאלוֹת עוֹד יוֹתר חמוּרוֹת. פּתאוֹם נתגלה

שהמוֹצא היחידי הוּא לכנס אוֹתנוּ לועידת שוּלחן עגוֹל ולא רק עם ערביי ארץ-ישׂראל, כּי אם גם עם הערבים מהארצוֹת השכנוֹת. קשה להניח, גם מבּחינת האינטרסים של אנגליה, שאילוּ היתה בּאמת מעוּנינת להשכּין שלוֹם בּינינוּ וּבין הערבים, היתה מסכּימה לכנס את כּל החתולים בּשׂק אחד. האם זוֹהי בּאמת הדרך הנכוֹנה למצוֹא פּתרוֹן לשאלת ארץ-ישׂראל? אוּלי אפשר בּדרך זוֹ להשכּין שלוֹם בּין ארץ-ישׂראל לבין עיראק, למשל, אוֹ בּין עיראק למצרים, ואוּלי יש גם חשבּוֹן לאנגליה אוֹ ליהוּדים להתפּייס עם הארצוֹת השכנוֹת, אבל מה הצוֹרך לכנס כּל מיני ממשלוֹת ערביוֹת, שבּעצם כּל אחת מהן מתנגדת לחברתה וכל אחת מהן חוֹשדת בּחברתה? למה צריכה אנגליה לכנס את כּל הארצוֹת האלוּ לועידה? זוֹהי קוּשיה שאי אפשר לתרץ אוֹתה כּלל. על כּל פּנים יש להניח שכּל זה נעשׂה לא לטוֹבתנוּ. ארץ-ישׂראל משמשת רק אמתלה לניפּוּח התנוּעה הערבית, ולא, חלילה, מפּני שאִבּן-סעוּד ואנגליה אינם יכוֹלים להתקיים בּלי מדינה ערבית בּארץ-ישׂראל. חוֹשבני שאילוּ היתה המטרה הבּוֹערת העוֹמדת לפני אנגליה: סידוּר עניני היהוּדים והערבים בּארץ-ישׂראל, היתה מוֹצאת בּודאי צוּרה יוֹתר פּשוּטה, אבל לפניה עוֹמדת שאלה אחרת, שאלה הרבה יוֹתר חמוּרה: הזרוֹע הארוּכּה של היטלר מגיעה לא רק לארץ-ישׂראל, היא מגיעה גם למדינוֹת ערביוֹת אחרוֹת וּמַסכּנת, אפשר לוֹמר, את עוֹרק החיים של בּריטניה הגדוֹלה. מצד אחד עלוּלה תאוָתוֹ של ציר רוֹמא-בּרלין לשבּוֹר את אנגליה, וּמצד שני – חלוֹמוֹתיהם האימפּריאליסטיים של מוּסוֹליני ושל היטלר נפגשוּ כּאן יחד. לפיכך זקוּקה אנגליה בּזמן הזה להוֹציא מידי אוֹיביה את הפּרוֹבּלימה הפּאן-ערבית ולקחת אוֹתה בּידיה שלה. משוּם כּך היא מפחדת לעשׂוֹת בּארץ-ישׂראל משהוּ העלוּל להרגיז את הערבים. משוּם כך היא מוּכנה לעשׂוֹת להם ויתוּרים עוֹד לפני התחלת המשֹא-וּמתן, וּמשוּם כּך נוֹהגת היא אתנוּ כּיוֹם בּאופן כּזה, אם כּי יחד עם זה, גם בּידידוּת גדוֹלה וּבכבוֹד. היא לא תאמר, חלילה וחס, מלה רעה על הציוֹנוּת; לא כּסגנוֹן שהיה מקוּבּל בּימי ועדת-שאוּ ואצל מוּמחים אחרים שאנגליה היה שוֹלחת לארץ-ישׂראל. כּיום אי אפשר לשמוֹע כּמעט בּאנגליה, בּמקוֹמוֹת אחראיים, כּמוּבן, מחוּץ למקוֹמוֹת פּרוֹ-ערביים, דברים רעים על הציוֹנוּת ועל היהוּדים. בּויכּוּח בּבית-הנבחרים נאמר עלינוּ שאנוּ הננוּ הקוֹלוֹניזטוֹרים הגדוֹלים בּיוֹתר שקמוּ לעוֹלם, לא פּחוֹת ולא יוֹתר.

אנגליה, המדינה הקוֹלוֹניזטוֹרית האדירה, אוֹמרת שהיהוּדים מצטיינים כּמישבים ושצריך לקחת אוֹתם וּלישבם בּארצוֹת חדשוֹת. הדברים הגיעוּ לידי כּך שאדם אחד – ידיד, שכּתב נגד המדינה היהוּדית, אבל כּתב בּעד הציוֹנוּת, אמר שאנחנו הננוּ גיבוֹרים ולוֹחמים ממדרגה גבוֹהה מאד וּמצא בּנוּ עוֹד מידוֹת טוֹבוֹת אחרוֹת. דבר דוֹמה לזה היה בּרוּסיה. בּשנת 1905, שנת השביתוֹת הגדוֹלוֹת, כּשהיוּ הפּוֹעלים מציגים לבעלי בּתי-החרוֹשת את דרישוֹתיהם על העלאת השׂכר, הפחתת שעוֹת העבוֹדה וכוּ' וּלבסוֹף את הדרישה ליחס אדיב, היה בּעל בּית-החרוֹשת אוֹמר: יחס אדיב – כּמה שתרצוּ, אבל להעלאת השׂכר לא היה מסכּים. יחס כּזה יש אלינוּ עכשיו בּאנגליה: עוֹרכים למעננוּ תפילוֹת בּבתי-הכּנסיוֹת, יש התרגשוּת אמיתית והשתתפוּת בּצער, יש נכוֹנוּת לעשוֹת צדקה וגם נכוֹנוּת לקבּל פּליטים, אוּלי יוֹתר מאשר היתה אנגליה רוֹצה בּאמת. עכשיו עוֹמד סמוּאל הוֹר, מיניסטר הפּנים של אנגליה ואחד מעמוּדי התווך של מפלגת השמרנים, אשר לפי כּל אָפיוֹ אינוֹ עוֹשה רוֹשם של אוֹהב-ישׂראל, ואוֹמר בּמין צער ורגש וסימפּטיה לפּליטים, שאנגליה תעשׂה בּשבילם כּל מה שתוּכל, אבל לעת עתה לא תפרסם מספּרים, כּדי שלא לעוֹרר אנטישמיוּת. כּל זה יש בּאנגליה בּמידה עצוּמה, ואל תחשבוּ שזוֹהי צביעוּת – זה נהפּך לצביעוּת רק מפּני שכּל זה בּא לוֹמר: חוּץ מארץ-ישׂראל. לפנים אמרוּ בּרוסיה: חוץ מהיהוּדים; עכשיו עוֹרכים תפילוּת, נוֹתנים תרוּמוֹת (וכל זה בּמין עקשנוּת כּזאת) – רק לא ארץ-ישׂראל! רוֹאים את הדבר הזה כּשיטה, כּקו ממשלתי בּכל העתוֹנוּת האנגלית. אם בּמשך עשׂרים שנה סברה אנגליה שתוֹכל לקיים את שיווּי-המשקל בּינינוּ וּבין הערבים, הרי הגיעה עכשיו למצב כּזה שהיא אוֹמרת: הכּוּתוֹנת שלי קרוֹבה יוֹתר לעוֹרי. עכשיו, בּשעת סכּנה, קשה לי לזרוֹק הימה את המטען המכבּיד עלי, ואתם נמצאתם מטען לא נוֹח בּשבילי. וּכשוייצמן כּינס כּמה מחברי הפּרלמנט הבּריטי ונאם לפניהם נאוּם שעשׂה רוֹשם גדוֹל עליהם, כּתב עתוֹן אנגלי המתיחס בּאהדה לציוֹנוּת: יש להצטער שהד“ר וייצמן אינוֹ מתחשב בּמצבה של אנגליה, הד”ר וייצמן, שנחשב לאיש נבוֹן וּמתוּן, אינוֹ מֵקל עלינוּ את מצבנוּ.

כּיצד ישתנה מצבנו הפּוֹליטי? זוֹהי השאלה שאנחנוּ צריכים לענוֹת עליה כּיוֹם. איני מכּיר כּרגע שוֹם כּוֹח פּוֹליטי רציני אשר יהיה בּאמת מוּכן להילָחם על הציוֹנות. עשׂינוּ עכשיו דבר גדוֹל ויפה מאד בּאמריקה (בּעינַי הדבר הזה גדוֹל בּאמת) והוּא: אחדוּת היהוּדים. מליוֹני היהוּדים בּאמריקה, שלכאוֹרה אין להם כּל זיקה לציוֹנוּת בּמוּבן האידיאוֹלוֹגי ורבּים מהם גם מתנגדים לציוֹנוּת – נדלק בּהם פּתאוֹם הניצוֹץ היהוּדי והציוֹנוּת התחילה קיימת בּשבילם. זהוּ, לדעתי, דבר גדוֹל מאד, מעין עידוּד רב בּשבילנוּ. בּמובן הפּוֹליטי, – יתכן מאד שהשדיוּל האחרוֹן שקיבּלנוּ בּעצם הימים של סכּנת המלחמה, יתכן שהוּא קשוּר בּהרבּה בּלחץ שלחצה אמריקה. אין אמריקה עוֹשה את ענין הציוֹנוּת לענין שלה. איני יוֹדע אם גם רוּזבלט, המגן עלינוּ, מתיחס לענין ארץ-ישׂראל באֵמוּן, מאחר שגם ליהוּדים אין אמוּן גדוֹל בארץ-ישׂראל. כּוּלנוּ יוֹדעים את האמת, כּי גם לציוֹנים חסרה האמוּנה שארץ-ישׂראל היא היא שתקלוֹט מאוֹת אלפים פּליטים. ולכן אני אוֹמר: איני רוֹאה בּאוֹפק כּל כּוֹח פּוליטי רציני שיוּכל מצדוֹ, מבּחינת השלטוֹן, לשבּוֹר את הקו הזה של מדיניוּת אנגליה העוֹבר עכשיו לפנינוּ; את פּוֹלין ורוֹמניה, המאיימוֹת בּגירוּש היהוּדים

מתוֹך חיקוּי למדיניוּת הנאצית, בּודאי שאין להביא בּחשבוֹן. אני מתאר בּפניכם את המצב לא כּדי לוֹמר: איש לאוֹהליך, ישׂראל! אין לך תקוה! אלא כּדי לוֹמר: יש כּוֹח אחד שבּוֹ תלוּי הדבר ואנוּ הננוּ הכּוֹח הזה. אל תשתוֹממוּ ואל תראוּ בּזה הגזמה. בּמלחמה לא הכּל נמדד בּכמוּת, לא הכּל נמדד בּמספרים וּבעמדוֹת חזקוֹת – יש בּעוֹלם גם מידה אחרת של כּוֹח. אילוּ היתה הרפּוּבליקה הספרדית הוֹלכת בּדרכים בּהם הלכוּ שאר הדמוֹקרטיוֹת בּאירוֹפּה, מזמן לא היה נשאר זכר ממנה. מבּחינת הרחמים וּמניעת שפיכת דמים אוּלי כּדאי יוֹתר שספרד הרפּוּבּליקאית תיכּנע לפרנקוֹ; מתוֹך דחיפה יפה של אהבת השלוֹם – אוּלי כּדאי היה יוֹתר שהיא תוַתר על המלחמה. אוּלם, אם הרפּוּבּליקה הספרדית אשר עמדה כּבר עשׂרים פּעם לפני אבדוֹן גמוּר, היה בּה הכּוֹח לא להיכּנע – ישנה אוּלי תקוה שהיא תציל את עצמה. ואם תציל את עצמה לא תהא זוֹ הצלתה של ספרד בּלבד – יהיה לה תפקיד עצוּם גם בּהצלתן של ארצוֹת אחרוֹת בּאירוֹפּה. יתכן שיבּוֹא יוֹם ואנגליה וצרפת תבכּינה מר על שנהגוּ עם ספרד כּפי שנהגוּ.

כּשחרב מוּנחת על צוארך אין לך אלא אחת משתי הדרכים: אוֹ להיכּנע ולוֹמר: יוֹתר אין לי מה לעשׂוֹת – ואז, בּרגע שאחד הצדדים הלוֹחמים נכנע, נגזר דינוֹ, כּי אין רחמים בּדין; אוֹ שהצד הזה, שעליו מאיימת הסכּנה, יאמר: אלָחם עד טיפּת דמי האחרוֹנה, ואז יש לוֹ שאנסים לנצחוֹן, מפּני שקוֹנסטלציוֹת פּוֹליטיוֹת משתנוֹת ואוֹיבים מתקרבים. מי

חשב לפני חוֹדש ימים שתקוּם בּרית בּין רוּסיה וּפוֹלין? דבר כּזה לא היה כּלל בּאוֹפק המדיני. כּל הפּוֹליטיקה של פּוֹלין של השנים האחרוֹנוֹת היתה הפוּכה מזוֹ. והנה בּא מצב ששינה לגמרי את הקוֹנסטלציה הפּוֹליטית. אוֹתוֹ דבר ראינוּ גם מצד הסוֹציאליסטים, וּבפרט מצד הקוֹמוּניסטים. אילוּ היתה קיימת בּרית פּוֹלין-רוסיה לפני ענין צ’כוֹסלוֹבקיה, יתכן שאירוֹפּה היתה נמצאת עכשיו בּמצב אחר, וההיסטוֹריה של אירוֹפּה היתה מקבּלת מִפנה אחר. דבר זה איחר לבוֹא, כּפי שגם הרבּה דברים אחרים איחרוּ קצת לבוֹא. תפקידנוּ הוּא לא להחמיץ כּל שאנסה שתוּכל לצמוֹח לטוֹבתנוּ. לדעתי, דבר זה הוּא אפשרי. לוּלא נלחמנוּ כאן כּפי שנלחמנוּ היה דינה של הציוֹנות נחתך מכּבר והעליה לארץ היתה נפסקת מזמן. יש בּנו הכּוֹח להילָחם לא מפּני שאנחנוּ אוֹיבים לבּריטניה. איני יוֹדע למי עוֹד יכוֹלנו להיוֹת אוֹהבים ונאמנים אם לא לבּריטניה; אם ישנה מדינה שיש לה לא רק חוֹבה כּי אם זכוּת, אם ישנה מדינה בּזמן הזה שממנה ישנה איזוֹ אפשרוּת גם של עזרה, אשר עניניה החיוּניים אינם עוֹמדים נגדנוּ, אלא הסיטוּאַציה מעמידה אוֹתם נגדנוּ – הרי זוֹ בּריטניה. איני אוֹמר: מלחמה לנוּ בּאנגליה. אבל אם אוֹתוֹ עתוֹן חשוּב דרש מוייצמן לא להכבּיד על אנגליה את הליקוידציה של הציוֹנות, אוֹמר אני: תפקידנוּ הוּא להכבּיד על אנגליה כּכל האפשר את הליקוידציה של הציוֹנוּת! לזה אנחנוּ חזקים למדי. איני יוֹדע אם נלך לועידה, לשיחוֹת הללוּ בלוֹנדוֹן, אוֹ לא. עדיין דנים על זה באֵכּסקוּטיבה והדעוֹת מחוּלקוֹת. אם כּי אני בּעד קוֹאוֹפּרציה עם אנגליה, הריני נוֹטה לחשוֹב שאין אנחנוּ צריכים להשתתף כּיוֹם בּשיחוֹת. אם אפשרי מצב כּזה, שאנגליה מוֹדיעה בּפני העוֹלם שאינה יכוֹלה להכניס את הילדים לארץ מפּני שזה עלוּל להזיק וּלסכּן את השׂיחוֹת – יש בּזה סכּנה גדוֹלה. יתכן שההנהלה תחליט שאנחנוּ צריכים להשתתף בּשׂיחוֹת הללוּ. ויתכן שבּעוֹד חוֹדש-חדשַיִם תצאנה השׂיחוֹת לפּוֹעל. איני בּטוּח בּזה. בּינתים הענינים אינם מסתדרים. אנגליה רצתה שסוּריה תשתתף בּשׂיחוֹת וצרפת לא הסכּימה, אנגליה רצתה שתימן תשתתף בּשׂיחוֹת וּמוּסוֹליני לא הסכּים. אם אנגליה מסַדרת את הדברים הללוּ בּשביל פּתרוֹן שאלת ארץ-ישׂראל, מה איכפּת לה לצרפת אם סוּריה תלך לועידה? אבל כּיוָן שצרפת יוֹדעת שהמדוּבר כּאן הוּא על ריכּוּז הכּוֹחוֹת הערביים, הרי עם כּל הידידוּת של ציר לוֹנדוֹן-פּריס, אין צרפת מעוּנינת שסוּריה תצא מתחת חסוּתה ותכָּנס תחת חסוּתה של אנגליה. מוּסוֹליני, מצדוֹ, אינוֹ מעוּנים שהנסיך מתימן יסע ללוֹנדוֹן וששם יסדרו אתוֹ את הענינים. איני יוֹדע איך יתפּתחוּ עצם עניני הועידה שאנגליה משדלת את המדינוֹת הערביוֹת להשתתף בּה והמדינוֹת הערביוֹת “לאָזן זיך בּעטן”. אבל אם גם תצא הועידה לפּוֹעל, עלי לוֹמר שאיני רוֹאה בּועידה זוֹ כּל שאנסים להסכּם. היינוּ יכוֹלים להסכּים לאלף דברים, אילוּ עמדה רק שאלה של עזרה כּספּית לפיתוח המדינוֹת הערביוֹת. אנחנוּ, כּידוּע, עשירים מאד וּמוּכנים לשלם בּעד הכּל בּיד רחבה וּבכל מימי תשלוּמים: בּכסף, בּאיניציאַטיבה, בּפּוֹליטיקה, בּמדע, – שוּם דבר לא יכבּד ממנוּ – אנחנו מוּכנים כּל זה לשלם כּדי לקבּל את הסחוֹרה האחת: הגשמת הציוֹנוּת. בּעד הגשמת הציוֹנוּת אנחנוּ מוּכנים לשלם הכּל, אבל לא בּעד הגשמת הציוֹנוּת אין אנחנוּ מוּכנים לשלם אף פּרוּטה. אין אנחנוּ לא מיסיוֹנרים ולא פילַנטרוֹפּים. בּאנו לכאן כּדי לסדר את חיינוּ וּבעד יחסי שכנוּת טוֹבים אפשר לשלם הרבּה.

אבל היטלר מבטיח לערבים בּמשׂא-וּמתן סוֹדי לא רק לסגוֹר את העליה, כּי אם לזרוֹק אוֹתנוּ הימה. איני רוֹאה איפוֹא שוּם שאנסים לפתרוֹן מעשׂי, לאיזה הסכּם בּינינוּ וּבין המדינוֹת השכנוֹת. וּמשוּם כּך

אני סבוּר שאם נלך לועידה, – תפקידנוּ להיוֹת הפּעם קשים כּחַלמיש, תפקידנוּ הפּעם לגוֹלל את ענין הציוֹנוּת בּיד רמה. אם יש עם יהוּדי, קוֹדם כּל בּארץ, ואם יש עַם יהוּדי בּעוֹלם המכריז שהוא לא יסוֹג, אז גם סגירה וּכבילה אינן קוֹבעוֹת. כּמוּבן, הם גוֹרמים ליסוּרים גדוֹלים, אבל אם יש כּוֹח לעם להילָחם – להילָחם לא רק בּפראזיאוֹלוֹגיה, בּאסיפוֹת וּבמיטינגים – הרי עַם שהחליט לחזוֹר לארצוֹ יחזוֹר אליה. עַם שהחליט לא לקבּל על עצמוֹ את הגזירה החוֹתרת תחת קיוּמוֹ – עם כּזה אי אפשר לדכּא ולשבּוֹר אוֹתוֹ.

שאלת הציוֹנוּת היא שאלת גוֹרל בּשבילנוּ. אנחנוּ צריכים להגשים את הציוֹנוּת בּסיטוּאַציה העוֹלמית הקשה בּיוֹתר. היוּ גם סיטוּאציוֹת טוֹבוֹת, אבל אנחנוּ לא היינוּ מוּכנים. לדעתי, לא היה זמן יוֹתר טוֹב להגשמת הציוֹנוּת מאשר בּימי עבּד-אל-חמיד. לפני מלחמת-העוֹלם היתה הארץ חפשית. העליה, אמנם, היתה סגוּרה, אבל איש לא ארב על החוֹף, ואם גם ארב – די היה בּבּשליקים אחדים והענין הסתדר. אוּלם היהוּדים היו רחוֹקים אז מהציוֹנוּת. ההיסטוֹריה נתנה לנוּ זמן מסוּים וּמוּגבל מאד להגשמת הציוֹנוּת – זהוּ בּערך הזמן בּין מלחמת-העוֹלם הראשוֹנה וּבין מלחמת-העוֹלם השניה. אין אנחנוּ מבקשים את המלחמה, אבל אין בּידנוּ גם למנוֹע אוֹתה. ואם מלחמת-העוֹלם השניה תבוֹא ותמצא אוֹתנוּ חזקים בּארץ הזאת – אז, מי שינצח בּמלחמה זוֹ מוּכרח יהיה להתחשב עמנוּ. הזמן שנשאר לנוּ הוּא קצר מאד. עכשיו רוֹצים לפתוֹת אוֹתנו בּכל מיני פּתרוֹנוֹת. כּמעט יוֹם יוֹם מציעים לנוּ טריטוֹריוֹת חדשוֹת בשביל אינפילטרציה של היהוּדים, בּשביל פּיזוּר היהוּדים בּכל קצוי תבל. וידוּע הדבר שפּיזוּר היהוּדים יַרבה את האנטישמיוּת בּכל העוֹלם. אין מדבּרים עכשיו על הציוֹנוּת ועל ארץ-ישׂראל כּעל אֶכספרימנט, אבל דוקא משוּם כּך מנסים להדק את החבל על צוָארנוּ. עלינוּ להגיד: היחס אלינוּ, האהדה אלינוּ, ההשתתפוּת בּצערנוּ, תיבָּחן רק בּאחת: אוֹ שאתם מאפשרים לנוּ את בּנין ארץ-ישׂראל ואז אנחנוּ חוֹשבים אתכם לבני-בּרית, אוֹ שאתם עוֹשׂי-דברוֹ של היטלר. עמדה כּזאת לא תחייב אוּלי שינוּי יסוֹדי של האוֹריֶנטציה הפּוֹליטית, אבל תחייב מפנה בּפּעוּלה, מפנה בּמשׂא-וּמתן, מפנה בּהערכת הכּוֹחוֹת. בּמשך השנים הללוּ למדוּ האנגלים להעריך מאד את הערבים – ואנחנו ראינו זאת – כּכוח לוֹחם, וכמעט שמדבּרים עכשיו על המוּפתי בּכבוֹד, כּפי שדיבּרו על גַנדי ועל לוֹחמי-חירוּת גדוֹלים אחרים. אוֹתנו למדה אנגליה להעריך כּכוֹח בּוֹנה, כּכוֹח מישב – עכשיו היא צריכה להתחיל להעריך אוֹתנוּ כּעם קשה-עוֹרף.

איני מדבּר עכשיו על שוּם תכניוֹת של פּעולה. עוֹד לא הגיעה השעה לקבּוֹע תכניוֹת מסוּימוֹת. מה שחשוּב לדעת זהוּ: שגוֹרל העם היהוּדי וגוֹרל ארץ-ישׂראל נתוּן בּידי הקוֹמץ הקטן בּלבד הנמצא בּארץ. כּניעתוֹ הוּא תכניע גם את העם העברי. מלחמתוֹ הוּא תוּכל להציל לא רק את עצמוֹ, אלא את העם היהוּדי כוּלוֹ. דברים אלה אי אפשר להסבּיר בּהוֹכחוֹת סכֶמטיוֹת – צריך לחיוֹת אוֹתם, להרגיש אוֹתם. ואני מרגיש אוֹתם. יש לי הבּטחוֹן שאנגליה תנסה להילָחם בּנוּ, אוּלם כּשתראה שהמלחמה היא חזקה, שאנחנוּ עוֹמדים בּהחלטיוּת גדוֹלה, שאיננוּ נסוֹגים – אז תחפּשׂ דרכי

שלוֹם אתנוּ. אינני אוֹמר שאנחנוּ צריכים לנקוֹט בּדרכי מלחמה של הערבים, מצבנוּ האוֹבּיֶקטיבי הוּא אחר (אנחנוּ ניבּנה על ידי זה שנבקש דרכי שלוֹם עם הערבים). אבל כּשעם נמצא בּמצוּקה, על סף היאוּש, ללא מוֹצא, הוּא מוֹצא דרכי מלחמה ודרכי לחץ אחרים משהיוּ לוֹ עד עכשיו. כּל זמן שרבּים בּציוֹנוּת האמינוּ שאפשר להעביר את ההגשמה הציוֹנית בּדרך הקלה בּיוֹתר, אי אפשר היה להציע או לקבּל מפנה מדיני רדיקלי בּציוֹנוּת. אבל אם נגיע לידי משׂא-וּמתן וכל הקלפים יתגלוּ – והם מוּכרחים פּעם להתגלוֹת – אזי מוּכרח, לדעתי, הקוֹמץ הזה שישנוֹ בּארץ לוֹמר: אנחנוּ כּוּלנוּ הננוּ עכשיו חזית יהוּדית! ואז, אם מה שעשׂינוּ עד עכשיו עוֹרר חלקים ידוּעים בּעם היהוּדי לעזרה כּספּית לישוּב, הרי מלחמתוֹ של הישוּב, מלחמה על הדבר העיקרי שאנוּ מצוּוים להילָחם עליו: מלחמה על העליה, על התפּשטוּת, על חוֹפש הבּנין שלנוּ, – מלחמה זוֹ עלוּלה לעוֹרר בּעם היהוּדי כּוֹחוֹת

חדשים. בּהיוֹתי בּחוּץ-לארץ הרגשתי כּיצד ההיאָבקות הזאת מגלה כּוֹחוֹת שהציוֹנוּת לא ידעה אוֹתם עד עכשיו. תמיד חשבוּ שהציוֹנוּת שוֹאבת רק מהבּאר שהיא חפרה בּעצמה ולא נגעה בּשכבוֹת הרחבוֹת בּעם היהוּדי. והנה נזדמן לו לראוֹת חוּגים זרים לגמרי, חוּגים בּעלי ערך, בּעלי משקל והשפּעה, אשר פּתאוֹם נדלק בּהם הניצוֹץ היהוּדי מחָדש.

לא נעים הדבר להטיף מוּסר וּלבקר לאחר המעשׂה. אבל כּשאני מסתכּל, למשל, בּשאלה הקרקעית שלנוּ (ועליה קל לי לדבּר יותר מאשר על שאלת העליה, אני מכּיר קצת מה שיש לנוּ בּשטח זה), מוּכרח אני לאמוֹר שלא היה שוּם הכרח בּדבר שהמצב הקרקעי שלנוּ ישאר כּפי שהיה עד עכשיו. מקוּבל אצלנוּ לוֹמר בּרגש: קרן הקימת! קרקע! – אבל הרבּה חטאוּ האנשים בּארץ להכּרה העמוּקה של ערך הקרקע, של ערך לאוּמיוּת הקרקע. צריך שיהא מצב כּזה שלא רק אדם כחַנקין, כּי אם האדם הרגיל, יקוּם בּבּוֹקר ויחשוֹב: ההרחיבוּ את שטח הקרקע שלנוּ? ההכּרה שזוֹהי המלחמה שלנוּ, שכאן הכּיבוּש שלנוּ – היא שחסרה לנוּ. אינני יוֹדע כּמה זמן ידָרש לנוּ כּדי למלא את החסר. עוֹד בּראשית הויכּוֹח על ענין החלוּקה אמרתי: יתכן שהמדינה לא תקוּם, אבל את החלוּקה ינסוּ להגשים בּמגמה הידוּעה, שיש בּה סכּנה גדוֹלה מבּחינת השטח הקרקעי שלנוּ. אילוּ, למשל, היתה המכוֹנה הציוֹנית עֵרה יוֹתר, נכוֹנה יוֹתר למלחמה, ואילוּ נשאר לנוּ זמן, אפשר היה עוֹד מחר לעשׂוֹת את הדבר הגדוֹל. אבל איני רוֹאה, לא בּישוּב ולא בציוֹנוּת, את המשוּגעים לדבר האחד אשר יאמרוּ: אנחנוּ מוּכרחים לעשׂוֹתוֹ.

תמיד אני משתוֹמם: מדוּע בּדברים העיקריים והגדוֹלים, שיקבּעו בּודאי את חיינו בּארץ הזאת, אין משקיעים אוֹתוֹ המרץ שמשקיעים לפעמים בּדברים חסרי-ערך אוֹ בּעלי ערך שלילי? הייתי חפץ שהחברים יחשבוּ על גוֹרלה של תנוּעת הפּוֹעלים ותפקידה בּמצבים כּאלה. האם אנחנוּ, הקוֹמץ הנמצא כּאן, האם אנחנוּ, מבּחינת הכּוֹח שלנוּ, מבּחינת הערך שלנוּ, מבּחינת האוירה הפּנימית שלנוּ, – האם אנחנו מוּכנים לשמש מכשיר בּמלחמה הזאת? זוֹהי השאלה הגדוֹלה. איני מאלה האוֹהבים לדבּר בּתנוּעת הפּוֹעלים בּרוּח אני ואַפסי עוֹד, אוֹ מַעמדי ואַפסוֹ עוֹד. איני חוֹשב שענין הציוֹנוּת כּוּלה הוּא רק ענין שלנוּ. אני חוֹשב שחוֹבת הפּוֹעל היא להביא בּחשבּוֹן את כּל הגוֹרמים האחרים. מידה זוֹ של זלזוּל בּאידיאלים של אחרים אף היא הִנָה מהמוּשׂגים שלפני המלחמה הקוֹדמת שאבד עליהם כֶלַח. אז היה אוּלי כּדאי לספר לפּוֹעל שהוּא מֶלח העוֹלם והשאר אינוֹ קיים, שהוּא העיקר ולא האינטליגנט. זוֹ היתה אחת השיטוֹת האַגיטַציונֹיוֹת שפּשטה את הרגל בּמידה קשה מאד. על כּל פּנים, לגבּי מצבנוּ בּארץ אביא זאת תמיד בּחשבּוֹן ואדרוֹש מכּסימוּם של קוֹאוֹפּרציה בּמסגרת הקוֹנסטרוּקטיבית שלנוּ, בּלי

כּל רצון לפתח אצלנו יחס של בּיטוּל לאחרים. אני חוֹשב, בּלי כּל הגזמה, שאנחנוּ צריכים להכּיר את משקלנוּ אנוּ בּציוֹנוּת, בּישוּב, בּהגנה, את משקלנוּ בּסידוּר העליה, את משקלנוּ בּבנין המשק בּארץ, את משקלנוּ בּהנהגת העם עכשיו. הייתי רוֹצה מאד שתהיה קוֹאליציה עממית בּציוֹנוּת עם המעמד הבּינוֹני ועם שכבוֹת אחרוֹת בּעלוֹת ערך. איני עוֹשה את החשבּוֹן התגרני: מי יפסיד וּמי ירויח. אוֹתי מענין שבּרגע של הכרעה יהיה מכּסימוּם של שיתוּף, שיתוּף שיטיל עלינוּ חוֹבוֹת רבּים: שיחייב שויוֹן, שיחייב חלוּקת הסבל בּין כל האנשים, שיחייב, בּמידה ידוּעה, אם לא משטר סוֹציאליסטי, אבל משטר שיש בּו הרבּה מאד אלמנטים סוֹציאליים ושכּל החוּגים האחרים צריכים יהיו להרכּין את ראשם בּפני משטר זה. אי אפשר להשׂיג דבר על ידי בּיטוּל, אוֹ זלזוּל, אוֹ דיכוּי, כּי אם על ידי שיטה פּוֹליטית מחוּשבת המביאה בּחשבוֹן את כּל הכּוֹחוֹת בּעם, השׂמה אוֹתם בּעוֹל והמוֹבילה אוֹתם בּתלם

של ההגשמה. אבל, בּין שנצליח בּמידה מלאה אוֹ לא – ישנוֹ כֹוח שהוּא גם בּכמוּת וגם בּמשקל הכּוֹח הקוֹבע והמכריע. המלחמה שלנוּ היא על הצלת הציוֹנוּת, על הצלת הפּליטים היהוּדים, על אפשרוּת של חיי חירוּת בּארץ ולא חיי גיטוֹ, ולא חיי גלוּת. לא כּל הישוּב ולא חלקוֹ הבּוּרגני היה שוּתף למלחמה הזאת. המאוֹרעוֹת הכניסוּ חלקים רחבים יוֹתר לתוֹך המערכה, אבל תמיד היה חלק אַוַנגָרדי בּכל דבר והוּא שהכריז על המלחמה, עשׂה צעדים, הלך בּראש. אין זה מקרה ולא ענין של איזוֹ יחסנוּת מיוּחדת. ההיסטוֹריה העברית רצתה שבּתוֹך הקוֹמץ הקטן של הפּוֹעלים בּארץ יוּצק מרץ גדוֹל, יתגלמוּ חלוֹמוֹת של דוֹרוֹת, והרבוֹלוּציה העוֹלמית שחלמוּ עליה דוֹרוֹת תמצא את נוֹשׂא-דגלה בּחלוּץ העברי. מה שלא היה בּזמן של חיבּת-ציוֹן, מה שלא היה בּזמנוֹ של הרצל – קרה בּתקוּפה זוֹ. נוֹצר סוֹף סוֹף הנוֹשׂא למלחמת החירוּת של ישֹראל. זהוּ כלי יקר מאד. מי שישבּוֹר את הכּלי הזה מתוֹך איזוֹ מגמוֹת שהן לא יוּכל להתפּאר שבּאיזה מקוֹם שמוּר כּלי אחר בּמקוֹמוֹ. אם ז’בּוֹטינסקי התאַמר לשבּוֹר את הכּלי הזה, נוֹכחנוּ לא רק שלא יכוֹל היה לשבּוֹר אוֹתוֹ, נוֹכחנו גם בּדבר אחר: שלא היה לוֹ מה להציע לעם העברי תמוּרתוֹ. ואיני חוֹשב שמאיזה צד שהוּא יכוֹל לבוֹא אחר בּמקוֹמוֹ. אם יתנפּץ, יתמוֹטט, יפוֹרק, איני רוֹאה היכן ישנוֹ כּיוֹם בּיהדוּת הכּוֹח אשר יוּכל לבוֹא בּמקוֹמוֹ. אני רוֹאה כּוֹחוֹת אשר היוּ יכוֹלים להצטרף אלינוּ ואשר אינם אתנוּ בּתוֹך ההסתדרוּת, אשר עוֹמדים בּפלוּגתה אתנוּ, אבל מחר יכוֹלים להיוֹת אתנוּ.

בּמה דברים אמוּרים? אם הכּלי הזה נשאר בּשלימוּתוֹ ובטהרתוֹ. אוּלם לכּלי הזה נשקפת סכּנה. אני קוֹרא בּמשך שנים וּמזהיר מפּני הסכּנה הזאת, שאני רוֹאה אוֹתה כּגדוֹלה וחמוּרה מאד, וּקריאתי כּקוֹל קוֹרא בּמדבּר. אוֹמַר עוֹד יוֹתר: אני רוֹאה את הפּרוֹבּלימה הזאת של שלימוּת התנוּעה שלנוּ – תנוּעת הפּוֹעלים שלנוּ – כּפּרוֹבּלימה

כּללית. איני רוֹאה את תנוּעת הפּוֹעלים שלנוּ כּיחידה נפרדת מתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם, ואני רוֹאה מה שעוֹבר על זוֹ האחרוֹנה. יש דברים שלא לימדוּ אוֹתה קוֹדם בּימי מַרכּס וקאוּטסקי, אבל דבר אחד לימדוּ אוֹתה: תוֹרת אחדוּת מעמדוֹת הפּוֹעלים. נוֹכחנוּ בּזאת בּמשך כּל ההיסטוֹריה של

תנוּעת הפּוֹעלים מאחרי המלחמה העוֹלמית, נוֹכחנוּ שמעמד הפּוֹעלים וּרצוֹן האחדוּת, כּלוֹמר, רצוֹן התלכּדות ההמוֹנים, הם חטיבה אחת היוֹצרת משקל שכּנגד לכוֹחוֹת אחרים, וּבכוֹח אחדוּתה היא עוֹמדת בּפני כּוֹחוֹת אחרים, שאין להם היכוֹלת ליצוֹר את האחדוּת הזאת. בּאחדוּת רצוֹן ההמוֹנים, בּרגש החברוּת – בּזה עלינוּ על מעמד הבּוּרגנוּת. אבל בּאוּ המאוֹרעוֹת של השנים האחרוֹנוֹת והוֹכיחוּ בּאיזה פּירוּד הלבבוֹת וּבאיזה פּירוּד הדעוֹת חי

מעמד הפּוֹעלים. אין כּל ספק שאחד הגוֹרמים החשוּבים לתבוּסת הדמוֹקרטיה והסוֹציאליזם בּעוֹלם הוּא הכשלוֹן הפּנימי של תנוּעת הפּוֹעלים,

אי-היכוֹלת ליצוֹר בּתוֹכה אוירה של בּירוּר חברתי. תנוּעת הפּוֹעלים לא הצליחה בּזה וּבאה על שׂכרה, וכל העוֹלם בּא על שׂכרוֹ.

אנחנוּ כּאן היינוּ אוּלי היחידים בּעוֹלם שתפסנוּ משוּם

מה את הענין בּכל רצינוּתוֹ וּלכל עמקוֹ ויכוֹלנוּ להתפּאר בּזה שהוֹבלנוּ את תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ מאיחוּד לאיחוּד. בּודאי, הרבּה מעלוֹת טוֹבוֹת

יש למעמד הפּוֹעלים בּארץ והרבּה דברים עמדוּ לעזרתוֹ, כּשם שעמדוּ לעזרתוֹ התכוּנוֹת הטוֹבוֹת שהביא אוֹתן מבּית אבּא, מהחדר אוֹ מהרבוֹלוּציה

הרוּסית. כּל אלה עזרוּ לוֹ. ועזר לוֹ עוֹד דבר: שהציוֹנוּת הכּירה בּו שהוּא עוֹשׂה שליחוּת יהוּדית ציוֹנית, והיא עזרה לוֹ לא רק מתוֹך ידידוּת, אלא גם מתוֹך היאָבקוּת. אבל, נוֹסף לכּל, בא הדבר הגדוֹל הזה של מגמת האיחוּד, אשר השתלטה בּתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ והיא שעזרה לו לגַלם, לנצל את כּל ההזדמנוּיוֹת הטוֹבוֹת ואת כּל תכוּנוֹתיו וּסגוּלוֹתיו

הטוֹבוֹת.

יש לי רגש מר מאד. זה כּמה שנים אני חוֹשש שמגמה זוֹ הוֹלכת וּמתרוֹפפת ועוֹמדת בּסכּנה. זה כּמה שנים שתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ

חדלה לטפּח את ההכּרה הזאת והיא הוֹלכת ונעשׂית, הייתי אוֹמר, כּכל הגוֹיים וּככל תנוּעוֹת הפּוֹעלים בּעוֹלם. את ההבדל בּין תנוּעת הפּוֹעלים אשר מגמתה היא איחוּד המעמד וּבין תנוּעה אשר מגמתה האוֹבּיֶקטיבית היא פּירוּד המעמד, כּפי שראינוּ זאת בּסוֹציאל-דמוֹקרטיה הרוּסית לפני המלחמה, בּימי “איסקרה” ולנין, אשר מגמתה האוֹביֶקטיבית היתה פּירוּד המעמד, עם כּל התוֹצאוֹת הכּרוּכוֹת בּה – אפשר להגדיר כּך: שאם התנוּעה היא אחידה בּרוּחה אין ניגוּדי-דעוֹת גדוֹלים וּרציניים, וּבמצב ידוּע גם ניגוּדים

אישיים וגם ניגוּדי אינטרסים שוֹנים מפוֹררים אוֹתה. אני יכוֹל לוֹמר מתוֹך נסיוֹני שהמפלגה שעבדתי בּה בּמשך שנים, מפלגת “אחדוּת-העבוֹדה”, לא ידעה כּלל ניגוּדים אישיים, – היא ידעה רק ויכוּחים אידיאוֹלוֹגיים, גם הם לא כּל כּך חדים, המגמה היתה תמיד להבין זה את זה. הדבר המציין חיי תנוּעה אחידה הוּא: שבּה אפשריים מלחמת-דעוֹת, ויכּוּחים, בּירורים, אבל אין בּתוֹכה מלחמה על שלטוֹן. מלחמה על שלטוֹן מתנהלת רק עם מעמד אחר ועם מפלגוֹת מתנגדוֹת. בּתוֹך המפלגה אין שאלה של נַצחָנוּת – יש שאלה של חיפּושׂ דרך. בּמקוֹם שהאנשים בּתנוּעה מתחילים לראוֹת את המפלגה כּאוֹבּיֶקט של כיבּוּש, כּאוֹבּיֶקט של שלטוֹן – שם, לדעתי אוֹרבת הסכּנה. הסכּנה לא בּאה מתוֹך דעה נכוֹנה אוֹ בּלתי-נכוֹנה. אין שוּם סכּנה בּצמיחת תוֹרוֹת חדשוֹת, אין סכּנה בּחילוּפי משמרוֹת בּתנוּעה. יש סכּנה שאני רוֹאה אוֹתה, לצערי הרב, זה שנים רבּוֹת לא רק בּתל-אביב, אלא בּשטח הרבּה יוֹתר גדוֹל בּארץ, והיא ראִיית המפלגה כּאוֹבּיֶקט של כּיבּוּש, – אוּלי מתוֹך מגמוֹת טוֹבוֹת בּיוֹתר, מתוֹך מגמוֹת חלוּציוֹת – אבל כּיבּוּש

שיכוֹל לבוֹא לא על ידי הסתגלוּת הדדית, לא על ידי התלכּדוּת פנימית, אלא על ידי נצחוֹן של חבר על חבר. דבר זה מוּכרח להביא בּדרך הטבע לידי התנַוונוּת, לדרכי המלחמה המקוּבלוֹת בּמלחמת המעמדוֹת, לפירוּד הלבבוֹת

בּמסגרת של תנוּעה אחת, של מפעל חלוּצי אחד, של מפעל ישוּבי אחד. מכאן אוֹרבת בּאמת הסכּנה. מפלגתנוּ בּארץ אינה עוֹמדת אוּלי בּמרוֹם גָבההּ.

הייתי מתריע מפּעם לפעם על פּגימוֹת שוֹנוֹת. לא תמיד הייתי מסכּים עם החברים בּכמה וכמה דברים. בּכל זאת לא ראיתי בּזה סכּנה לקיוּמנוּ. ידענוּ שאנחנוּ משלמים בּעד השגיאוֹת שלנוּ, בּעד השגיאוֹת שעשוּ טוֹבי חברינוּ,

אבל בּזה לא ראיתי סכּנה לקיוּמנוּ, מפּני שאפשר לשגוֹת היוֹם וּמחר לשוּב וּלתקן, אפשר לחזוֹר וּלהשתדל לתקן מה שקילקלוּ בּזמן ידוּע. אבל, אם הכּלי התנפּץ – אין לוֹ תקנה! אם הכּלי יסָדק – לא יוּכל להכיל בּתוֹכוֹ מה שצריך היה להכיל, לא יוּכל לשמש את התנוּעה.

יש שאינם מבינים מדוּע, בּשעה בּוֹערת כּל כּך, אני מעוֹרר דוקא שאלוֹת כל המפלגה. אני חוֹזר על זה כּמו על קריאת הצלה: עלינוּ להתכּוֹנן למערכה קשה עד מאד כּמעט נגד העוֹלם כּוּלוֹ, והשאנסים לנצחוֹן אינם בּגדר הוַדאוּת. אין זוֹ מסקנה מתימטית שאנחנו מוּכרחים לנַצח, כּשם שלא היתה זוֹ מסקנה מתימטית שהסוֹציאליזם מוּכרח היה לנצח, ולא היתה שוֹם הוֹכחה מתימטית שמוּכרח לבוֹא שלטוֹן היטלר בּעוֹלם. שוּם חכם לא ראה את הדבר מראש. צריך היה להבין אוּלי שיש גרעינים שמהם עלוּלים לצמוֹח דברים אלה, אבל זה נוֹשׂא אחר לגמרי. בּמצב כּה קשה, הדוֹרש מאמץ מכּסימַלי של כּל כּוֹחוֹת הגוּף, הרוּח והמחשבה; בּמצב כּזה הדוֹרש אחדוּת בּתנוּעה,

חברוּת בּתנוּעה, יצירת אוירה המאפשרת להתרכּז תמיד בּעיקר ולא בּטפל, הדוֹרש להעמיד כּל אדם בּמקוֹמוֹ הנכוֹן ודוֹרש שבּזמן מלחמה יהיה אֵמוּן מוּחלט בּתנועה – בּמצב כּזה צריכים הניגוּדים האידיאוֹלוֹגיים להתמעט.

יצאנוּ ממצב של תנוּעת פּוֹעלים ציבילית. אחרי מלחמת-העוֹלם הקוֹדמת צריכה היתה תנוּעת הפּוֹעלים לדעת שהחיים הציביליים נגמרוּ, אך אם לא הבינה זאת בּמשך עשׂרים שנה, הרי עכשיו בּרוּר שאנחנוּ נמצאים בּמצב של מלחמה, ושיש הכרח גמוּר, אם רוֹצים אנוּ לנחוֹל נצחוֹן, להסתגל אליו.

כּשאני חוֹשב בּלבּי יוֹמם ולילה על תכניוֹת של מלחמה ועל דרכים של מלחמה – איני רוֹאה את הדרך, אלא התחָלוֹת של דרכים; ואני רוֹאה הכרח למצוֹא את הדרך. וּלשם כּך דרושה לנו הסתדרוּת אחרת מאשר היא כּיוֹם, אבל קוּדם כּל דרוּשה לנוּ מפלגה אחרת. אין זה דבר פּשוּט. אין זה נעשׂה על פּי החלטה וּבאוֹפן מֵכני. לכך דרוּשה אוירה אחרת, אוֹתה האוירה שנוֹצרה בּארץ-ישׂראל בּזמן מלחמת-העוֹלם הקוֹדמת ואשר איפשרה להתגבּר על כּל הניגוּדים. כּוּלנוּ עוֹמדים שוּב בּפני מלחמת-עוֹלם, ואנחנוּ, בּמוּבן

ידוּע, סגוּרים וּמתבּשלים בּתוֹך הדוּד הקטן הזה. אנחנוּ צריכים לחַדש אוֹתה הערכה הדדית וחברית, אוֹתה אוירה חברתית, אוֹתוֹ קירוּב הלבבוּת. אנחנוּ זקוּקים ליצירת כּלים כּאלה אשר יהלמוּ את התנוּעה כּולה. בּלי זה – אין טעם, לדעתי, לצאת למלחמה, אין שוּם אפשרוּת של נצחוֹן. ולא רק שאין אפשרוּת של נצחוֹן חיצוֹני, אין גם אפשרוּת של נצחוֹן פּנימי בתוֹך העם.

האם בּטוּחים אנחנוּ מפּני סכּנוֹת פּנימיוֹת? אם על תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם עוֹברת הכּוֹס של פאשיזם, – של חוּלשה והתפּוֹררוּת, – האם בּטוּחים אנוּ כּי לא תעבוֹר גם עלינוּ הכּוֹס של פאשיזציה של העם היהוּדי? מעוֹלם לא הייתי מן המפריזים בּסכּנת הרביזיוֹניזם. תמיד חשבתי שפּוֹליטיקה מכוּונת לגבּי ההמוֹנים תמנע את סכּנת הרביזיוֹניזם. אבל הראיתי על סכּנת הפאשיזם לגבּי העם היהוּדי. וזה הכּלל: בּתוֹך עם נחרב, בּתוך עם כּוֹשל, יש גם קרקע בּשביל צמיחת הפאשיזם. וּבשביל תנוּעת פּוֹעלים שאינה מבינה את דרכּה, שאינה יוֹדעת לפגוֹש את הסכּנה הזאת – הסכּנה גדוֹלה כּפלַים.

שיטת המדיניוּת החלשה שניהלנוּ עד עכשיו (אשר הביאה גם פּרי) הגיעה כּעת אל הקצה. יש צוֹרך בּחיפּוּש דרכים חדשוֹת, יש צוֹרך בּהתאמת דרכי המפעל הציוֹני למציאוּת החדשה. וּבמצב כּזה אין כּל ספק שיהיוּ כּאלה שימצאו לעצמם את הדרך לפרוֹץ את הגדר. תמיד היוּ אידיאוֹלוֹגים כּאלה בּארץ, תמיד היו בּעם התחלוֹת של הדברים האלה. יש התחלוֹת של פאשיזם גם אצל חוּגים שמחוּץ לתחוּמי הרביזיוֹניזם, והם צריכים רק להרגיש שתנוּעת הפּוֹעלים נחלשה מבּפנים, כּדי לדעת ששעתם הגיעה. אני רוֹאה בּארץ, בּחוּגים שוֹנים, רמזים מסוּכּנים מאד. וצריך לדעת לפגוֹש לא רק את הסכּנה החיצוֹנית, אלא גם את הסכּנה הפּנימית.

עוֹד הדבר בּידינוּ.

למעשׂה, הוּצגה תנוּעתנוּ בּראש העם הלוֹחם, ועד היוֹם הזה לא הצליח איש להוֹציא מידינוּ את ההגמוֹניה. בּענין זה שוֹנה מצבנוּ ממצבה של מפלגת העבוֹדה בּאנגליה אוֹ בּארצוֹ של בּלום. הם קיבּלוּ בּידיהם שלטוֹן בּתנאים של משטר דמוֹקרטי ולא הבינוּ לקיים אוֹתוֹ אפילוּ זמן קצר. אנחנוּ הוֹכחנוּ שבּתנאים הקשים בּיוֹתר בּתנוּעוֹת הדמוֹקרטיוֹת, מקוֹם

שאין שוּם כּוֹח מדיני-ממלכתי, בּמקוֹם שקל ליצוֹר אַנרכיה, – בּתנאים כּאלה, בּזמן כּזה, בּניגוּד לכל העוּבדוֹת החיצוֹניוֹת, הצלחנוּ לקיים

תנוּעת פּוֹעלים גדוֹלה ההוֹלכת בּראש. מצב זה חשוּב בּשבילנוּ לא רק מבּחינה סוֹציאליסטית, מבּחינת כּבוֹד המעמד – אלא הוּא הכרח הציוֹנוּת. אנחנוּ הצלחנוּ לקיים את המצב הזה וצריך לקיים אוֹתוֹ! אין זה דבר מכני. את ההגמוֹניה בּעם, את כּבוֹד העם, את אֵמון העם צריך לכבּוֹש יוֹם יוֹם. ואם בּלוּם יכוֹל היה לוֹמר לפוֹעלי צרפת: אתם לא עזרתם לי – כּלוֹמר, לא עזרתם לי לכבּוֹש את אֵמוּן העם הצרפתי, – מוּתר לנוּ לוֹמר עכשיו לתנוּעתנו כּוּלה: עד עכשיו לא השמטנוּ מידנוּ את אֵמוּן העם וּבידנו לקיים את האֵמוּן הזה גם להבּא.